כאשר יצא ישוע בלוויית עשרת השליחים בדרכו לירושלים, הוא תכנן ללכת דרך השומרון, הדרך הקצרה יותר. וכך, הם נעו  דרומה לחופיו המזרחיים של האגם, דרך בית שאן בואכה השומרון. סמוך לרדת הליל, שלח ישוע את פיליפוס ומתיאס לכפר אשר נמצא במורדותיו המזרחיים של הגלבוע, לבקש מקום ללינת הלילה עבור החבורה. במקרה היה זה כפר שתושביו היו מאוד נגד היהודים, אף יותר מן השומרונים הממוצעים, ורגשות אלה אף התחזקו בימים אלה, ימים בהם רבים מהם עשו את דרכם לחגיגות חג הסוכות. האנשים הללו ידוע אך מעט אודות ישוע, והם סרבו להלין אותו רק מפני שהוא ועמיתיו היו יהודים. כאשר מתיאס ופיליפוס התרעמו והודיעו לשומרונים הללו שהם מסרבים להלין את ׳קדוש ישראל׳, הכפריים הזועמים הניסו אותם מן העיירה הקטנה במקלות ובאבנים.

לאחר ששבו פיליפוס ומתיאס לחבריהם ודיווחו כיצד סולקו מן הכפר, ניגשו יעקב ויוחנן לישוע ואמרו: ״׳מאסטר׳, אנו מבקשים ממך להרשות לנו לבקש כי תבוא אש מן השמים ותאכל את השומרונים הסוררים והחצופים.״ כאשר שמע ישוע את מילות הנקמה הללו, פנה אל בני זבדיה וגער בהם בחומרה: ״אינכם יודעים באיזו גישה אתם נוקטים. אין מקום לנקמה במלכות השמים. במקום להתווכח, בואו ונסור לכפר הקטן שליד מיצר הירדן.״ וכך, בשל דעה קדומה בין כָּתות, מנעו השומרונים הללו מעצמם את הכבוד שיכלו לחלוק באירוח ׳בן בורא׳ של יקום.

ישוע והעשרה לנו בכפר שליד מיצר הירדן. השכם בבוקר למחרת הם חצו את הנהר, המשיכו בדרך הירדן המזרחית לירושלים והגיעו לבית עניא בשעות הערב המאוחרות של יום רביעי. תומאס ונתנאל, אשר התעכבו בשל דיוניהם עם רודן, הגיעו לשם ביום ששי.

ישוע והשניים עשר נותרו בסביבותיה של ירושלים עד לסוף החודש שלאחר מכן (אוקטובר), בערך ארבעה שבועות וחצי. ישוע עצמו נכנס לעיר רק פעמים ספורות, והביקורים הקצרים הללו נערכו בזמן חג הסוכות. הוא בילה חלק גדול מחודש אוקטובר עם אבנר ועמיתיו בית לחם.

הרבה לפני שנסו מן הגליל, הפצירו בו חסידיו של ישוע ללכת לירושלים ולהטיף לבשורת המלכות כדי לוודא שהמסר שלו יזכה בכבוד הראוי לכך שנשמע בבירת הלימוד והתרבות היהודית; אך כעת, משהגיעה השעה ללכת ללמד בירושלים, הם חששו לחייו. הם ידעו שהסנהדרין ביקשה להביא את ישוע לירושלים למשפט וזכרו שלאחרונה הכריז שוב ושוב שהוא חייב להיות מומת, וכך נדהמו השליחים לשמוע על החלטתו הפתאומית לקחת חלק בחג הסוכות. לכל הפצרותיהם הקודמות השיב, ״טרם הגיעה השעה.״ כעת, תגובתו היחידה למחאותיהם, אשר נבעו מפחד, השיב, ״אבל הגיעה השעה.״

במהלך חג הסוכות, נכנס ישוע מספר פעמים לירושלים באומץ, ולימד בציבור במקדש. הוא עשה כן למרות מאמציו של שליחיו להניא אותו מכך. אף כי זה זמן רב האיצו בו להטיף בירושלים, כעת הם חששו לראות אותו נכנס לעיר. היטב ידעו שהסופרים והפרושים היו נחושים להמיתו.

הופעתו הנועזת של ישוע בירושלים יותר מאשר הפתיעה את חסידיו. רבים מתלמידיו, ואפילו השליח יהודה איש קריות, העזו לחשוב שישוע נס במהירות לפיניקי משום שפחד ממנהיגי היהודים ומהורדוס אנטיפס. הם לא הצליחו להבין את המשמעות מאחורי מהלכיו של ׳המאסטר׳. נוכחותו בירושלים בחג הסוכות, אפילו בניגוד לעצת חסידיו, הספיקה על-מנת להשתיק לעד את כל הלחישות על פחד ורוך לבב.

במהלך חג הסוכות, אלפי מאמינים מכל רחבי האימפריה הרומית ראו את ישוע, שמעו אותו מלמד, ורבים אפילו הלכו לבית עניא על-מנת להיוועד עמו בנוגע להתקדמות המלכות במחוזות מגוריהם.

היו סיבות רבות לכך שניתן לישוע להטיף בפומבי בחצרות המקדש במהלך ימי החג. העיקרית שבהן הייתה הפחד שנפל על מנהיגי הסנהדרין בשל מחלקות סודית שהתגלעה בשורותיה. עובדה היא שרבים מחברי הסנהדרין האמינו בישוע בסתר או חששו לעצור אותו במהלך החג, ימים בהם ירושלים נמלאה המון רב, ורבים מאלה או האמינו בו או לפחות אהדו את התנועה הרוחנית שעמד בראשה.

מאמציו של אבנר ועמיתיו ברחבי יהודה תרמו רבות לגיבוש מידה כזו של אהדה למלכות שאויביו של ישוע לא העזו לדבר כנגדו יותר מדי. זו הייתה אחת מן הסיבות בשלן ניתן לישוע לבקר בירושלים בפומבי ולצאת ממנה חי. חודש אחד או שניים לפני כן, היה וודאי מומת.

אך תעוזתו של ישוע, הופעתו בציבור בירושלים, הממה את אויביו; הם לא התכוננו לקריאת תיגר נועזת כזו. במהלך החודש, עשתה הסנהדרין מספר פעמים נרפים לעצור את ׳המאסטר׳, אך מאמצים אלה לא נשאו ששום פרי. אויביו כל כך נבהלו מהופעתו הבלתי צפויה של ישוע בציבור עד שהם שיערו שהשלטונות הרומים הבטיחו לו הגנה. הם ידעו שפיליפוס (אחיו של הורדוס אנטיפס) היה כמעט חסיד של ישוע, ומשום כך הניחו חברי הסנהדרין שפיליפוס הבטיח לישוע הגנה מפני אויביו. ישוע יצא משטח השיפוט שלהם לפני שהתחוור להם ששגו באמונתם זו, בכך שהופעתו הפתאומית והנועזת בירושלים הסתמכה על הבנה סודית עם השלטונות הרומיים.

עת יצאו ממגדן, רק שניים עשר השליחים ידעו שבכוונתו של ישוע להשתתף בחגיגות חג הסוכות. חסידיו האחרים של ישוע נדהמו כאשר הופיע בחצרות המקדש והחלו ללמד בפומבי, והרשויות היהודיות הופתעו מאוד לשמע הדיווח שהוא מלמד במקדש.

אף כי חסידיו לא ציפו שישוע ישתתף בחגיגות, מרבית עולי הרגל שהגיעו מרחוק ושמעו אודותיו קיוו שיראו אותו בירושלים. והם לא התאכזבו, שכן פעמים מספר לימד במרפסת שלמה ובמקומות אחרים בחצרות המקדש. השיעורים הללו היו הכרזתו הרשמית של ישוע באזני היהודים והעולם כולו אודות אלוהיותו.

ההמונים ששמעו את שיעוריו של ׳המאסטר׳ נחלקו בדעותיהם לגביו. חלק אמרו שהוא איש טוב; אחרים שהוא נביא; אחרים שהוא אכן המשיח; אחרים טענו שהוא סכסכן, שהוא מוליך את העם שולל בתורתו המוזרה. אויביו הססו להוקיע אותו בפומבי מפחד המאמינים שאהדו אותו, ואילו חבריו פחדו להכיר בו בפומבי מחשש מנהיגי היהודים, הן היה ידוע שהסנהדרין נחושה להמיתו. אך אפילו אויביו התפלאו משיעוריו, משום שידעו שלא למד במכללות הרבנים.

שליחיו של ישוע נמלאו אימה בכל פעם שהלך לירושלים. ככל שחלפו הימים, הם הלך וגבר הפחד כאשר שמעו אותו מכריז הכרזות נועזות יותר ויותר אודות טיב משימתו על-פני האדמה. הם לא היו רגילים לשמוע את ישוע מכריז אופן כה החלטי הכרזות מדהימות שכאלה, אפילו כשהטיף בין חברים.

באחר הצהריים הראשון בו לימד ישוע במקדש, נקבצה חבורת מאזינים גדולה לשמוע את דבריו אודות החירות החדשה שבבשורת המלכות והאושר שיהיה נחלתם של המאמינים בחדשות הטובות. ואז, קטע את דבריו מאזין סקרן אחד ושאל: ״המורה, איך זה שאתה יכול לצטט מכתבי הקודש וללמד ברהיטות כזו את האנשים אף כי נאמר לי שלא למדת אצל הרבנים?״ ענה לו ישוע: ״איש לא לימד אותי את האמתות עליהן אצהיר באוזניכם. לִקְחִי לֹא שֶׁלִּי הוּא כִּי אִם שֶׁל שֹׁלְחִי. הֶחָפֵץ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יֵדַע לִקְחִי אִם מֵאֵת אלוהים הוּא אוֹ מִנַּפְשִׁי אֲדַּבֵּר. הַמְדַבֵּר מִנַּפְשׁוֹ כְּבוֹד עַצְמוֹ יְבַקֵּשׁ וְהַמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שֹׁלְחוֹ נֶאֱמָן הוּא וְאֵין עַוְלָתָה בּוֹ. אך בטרם תנסו לקבל אור החדש, האם לא ראוי שתמלאו את מצוות האור שכבר ברשותכם? הֲלֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה וְאֵין אִישׁ מִכֶּם עֹשֶׂה הַתּוֹרָה. משה ציווה עליכם בתורה, ׳לא תרצח׳; ואף על פי כן, חלקכם תְּבַקְשׁוּ להרוג את ׳בן האדם׳.״

לשמע המילים הללו, החל האנשים בקהל להתווכח בינם לבין עצמם. אחדים טענו שהשתגע; אחדים שדבק בו שד. אחרים טענו שהוא אכן הנביא מן הגליל שהסופרים והפרושים ביקשו זה מכבר לחסל. אחדים אמרו שמנהיגי הדת חששו לגעת בו; אחרים אמרו שהם לא הניחו עליו יד משום שהפכו למאמיניו. לאחר וויכוח ער, צעד אדם מן הקהל ושאל את ישוע, ״מדוע מבקשים השליטים להרגך?״ ענה הוא: ״השליטים מקשים לחסל אותי משום שהם מתרעמים על שאני מדבר על החדשות הטובות של המלכות, בשורה אשר משחררת את האדם מעול המסורות של טקסי הדת הרשמיים עליהם נחושים המורים הללו לשמור בכל מחיר. הם מָלים את התינוק כמצווה בשבת, אך יהרגו אותי משום שפעם אחת בשבת שחררתי אדם שהיה עבד לסבלו. הם עוקבים אחרי בשבת כדי לרגל אך יהרגו אותי משום שפעם אחרת בחרתי לרפא לגמרי אדם חולה בשבת. הם מבקשים לחסל אותי משום שהיטב ידעו כי אם אכן תאמינו בכנות ותעזו לקבל את שאלמד, תקרוס ותושמד לעד מערכת הדת המסורתית. וכך, בשל העובדה שהם מסרבים בנחישות לקבל בשורה חדשה ומופלאה יותר זו אודות מלכות שמים, תישלל מהם אותה הסמכות לה הקדישו את חייהם. וכעת, אפנה לכל אחת ואחד מכם: אַל תִּשְׁפְּטוּ לְמַרְאֵה עָיִן כִּי אִם מִשְׁפַּט צֶדֶק שְׁפֹטוּ.״

אז אמר אדם אחר: ״כן, המורה, אנחנו אכן מצפים למשיח, אך כשיבוא, ידוע לנו שיבוא בסתר. ידוע לנו מנין באת. חיית בקרב אחיך מן ההתחלה. הגואל יבוא בעוצמה להשיב את כס דוד המלך על כנו. האם אתה באמת טוען שאתה המשיח? ענה ישוע: ״אתה טוען שאתה יודע מי אני ומנין באתי. הלוואי והיו טענותיך אמת, שאז אכן היית מוצא חיי שפע בידיעה זו. אני מכריז שלא באתי אליכם עבורי; נשלחתי מעִם ׳האב׳, ושולחי אמתי ונאמן. כשתסרבו לשמוע אותי, אתם מסרבים לקבל את שולחי. אם תקבלו בשורה זו, יום אחד תדעו את שולחי. אני יודע את ׳האב׳, מכיוון שבאתי מעם ׳האב׳ להכריז עליו ולגלותו בפניכם.

סוכני הסופרים ביקשו להניח עליו את ידיהם, אך חששו מן ההמון שכן רבים האמינו בו. מאז הטבילה, נודעה עבודתו של ישוע בקרב היהודים כולם, ורבים מאלה שנזכרו בפועולו שאלו את עצמם: ״אפילו שהמורה הזה בא מן הגליל, אפילו שהוא לא עונה על כל ציפיותינו מן המשיח, אנחנו תמהים אם הגואל שיבוא אכן יעשה דברים מופלאים צאלה שישוע מנצר כבר עשה.״

כאשר שמעו הפרושים וסוכניהם את ההמון מדבר כך, הם התייעצו עם מנהיגיהם והחליטו שנדרש לסיים את הופעותיו הפומביות של ישוע בחצרות המקדש. ככלל, נטו מנהיגי היהודים להימנע מלהתנגש עם ישוע משום שהאמינו שהשליטים הרומיים הבטיחו לו חסינות. הם לא מצאו הסבר אחר לתעוזה שגילה בהגעתו, בעת ההיא, לירושלים; אך ראשי הסנהדרין לא ממש האמינו לשמועה זו. הם סברו שהשליטים הרומיים לא יעשו כדבר הזה בסתר ללא ידיעת הגוף העליון המופקד על האומה היהודית.

ומשום כך נשלחו עֵבֵר, שליחהּ הרשמי של הסנהדרין, ושני עוזרים לעצור את ישוע. אמר ׳המאסטר׳ לעבר בעת שזה התקרב אליו: ״אל תפחד להתקרב. התקרב ושמע את השיעור. אני יודע שנשלחתם לעצור אותי, אך עליכם להבין שדבר לא יקרה ׳לבן האדם׳ עד שתגיע שעתו. אינכם נגדי; באתם רק לעשות כמצווה אדוניכם, ואפילו אותם מנהיגי היהודים וודאי חושבים שהם עושים כמצוות האל בעת שהם מבקשים בסתר לחסל אותי.״

״אינני רוצה ברעת איש מכם. ׳האב׳ אוהב אתכם ולפיכך אני משתוקק שתיגאלו משעבוד הדעה הקדומה ומחשכת המסורת. אני מציע לכם את חירות החיים ואת שמחת הגאולה. אני מכריז על הדרך החיה, החדשה של גאולה מן הרוע ושל שחרור מן השעבוד לחטא. באתי על-מנת שיהיו לכם חיים, חיי נצח. אתם מבקשים להיפטר ממני ומן התורה המטרידה שלי. אילו רק יכולתם להבין שאני אשאר אתכם רק עוד מעט! עוד מעט אחזור לזה ששלח אותי לעולם. ואז ,רבים מכם יחפשוני בנרות, אך לא ימצאוני, שכן למקום אליו אלך אתם לא תוכלו לבוא. אך כל אלה שבאמת יחפשוני ימצאו בבוא היום את החיים שמובילים לנוכחות של ׳אבי׳.״

כמה מן לועגים אמרו בינם לבין עצמם: ״לאן האיש הזה ילך שלא נוכל למצוא אותו? האם ילך להגורר עם היוונים? האם יחסל את עצמו? למה הוא מתכוון כשהוא מכריז שבקרוב יעזוב אותנו ושלא נוכל ללכת למקום אליו ילך?״

עבר ועוזריו סרבו לעצור את ישוע; הם חזרו למקום המפגש בלעדיו. כאשר, אפוא, גערו הכוהנים הראשיים והפרושים בעבר ובעוזריו מכיוון שלא הביאו את ישוע עמם, השיב להם עבר כך: ״חששנו לעצור אותו בקרב ההמון משום שרבים מאמינים בו. חוץ מזה, מעולם לא שמענו אדם מדבר כך. יש משהו יוצא דופן במורה הזה. כדאי לכולכם ללכת לשמוע אותו.״ המנהיגים נדהמו לשמע דבריו אלה ולעגו לעבר: ״גם אתה הלכת לאיבוד? האם אתה מתכוון להאמין למאחז הזה? לא שמעת שאיש מן המלומדים או המנהיגים מאמין בו? האם מישהו מן הסופרים או הפרושים הלך שולל אחר שיעוריו? איך זה שאתה מושפע ממנהג ההמונים, בורים עמים וארצות, שאינם מכירים את התורה או את דבר הנביאים? האם אינך יודע שאלה אנשים מקוללים?״ ענה להם עבר: ״אפילו כן, אדונַי, אך האיש הזה מדבר מילות חסד ותקווה להמונים. הוא מעודד את הנדכאים וגם נשמותינו התנחמו בדבריו. מה יכול להיות רע בתורה הזו, אפילו אם הוא לא המשיח שכתוב בתורה? האם התורה לא מצווה על הוגנות? האם נרשיע אדם לפני שנשמע אותו?״ ראש הסנהדרין רתח על עבר, נפנה אליו ואמר: ״השתגעת? האם גם תה במקרה מהגליל? חפש בתורה ולא תמצא שהנביאים באים מן הגליל, קל וחומר המשיח.״

הסנהדרין התפזרה מתוך בלבול, וישוע יצא לבלות את הלילה בבית עניא.

במהלך הביקור הזה בירושלים, טיפל ישוע באישה אחת שנודעה לשמצה והובאה אליו בידי מאשימיה ואויביה. התיאור המעוות של המקרה אשר מצוי ברשותכם גורס שאישה זו הובאה לפני ישוע בידי הסופרים והפרושים ושישוע התייחס אליהם באופן שניתן לפרשו כאילו מנהיגי היהודים עצמם חטאו חטא מוסרי. ישע ידע היטב כי אף-על-פי שהסופרים והפרושים לקו בעיוורון רוחני, ומבחינה אינטלקטואלית החזיקו בדעות קדומות בשל נאמנותם למסורת, הם היו בין האנשים המוסריים ביותר של תקופתם.

וזה מה שאירע באמת: מוקדם בבוקר היום השלישי של החג, בעת שישוע התקרב למקדש, פגשה אותו קבוצה של סוכני הסנהדרין שגררה עמה אישה. כשהתקרבו אליו, אמר הדובר: ״׳מאסטר׳, אישה זו נתפשה בשעת ניאוף – ממש בשעת המעשה. תורת משה מצווה לסקול אותה באבנים. מה אתה אומר שיהיה גורלה?״

וכל זממו אויביו של ישוע. אם היה מאשר את מצוות משה, שקבעה כי המודה באשמה תיסקל, הם היו מסבכים אותו עם השליטים הרומיים, אשר מנעו מן היהודים להטיל עונש מוות ללא אישור טריבונל רומי. אם היה אוסר על סקילת האישה, הם התכוונו להאשימו בכך שמעמיד עצמו מעל לתורת משה ומצוות היהדות. אם היה נותר בשקט, התכוונו להאשימו בפחדנות. אך ׳המאסטר׳ טיפל במצב באופן שהמזימה כולה כרעה מכובד משקלה השפל.

אישה זו, שפעם הייתה הגונה, נישאה לאחד מן הנחותים שבתושבי נצרת, אדם שגרם לישוע צרות בצעירותו. האדם נישא לאישה והכריח אותה לפרנס אותם כזונה. הוא בא לחגיגות בירושלים כדי שאשתו תעסוק בזנות לפרנסתם. הוא עשה עסקה עם שכיריהם של מנהיגי היהודים על-מנת להסגיר את אשתו בחטאה. וכך הגיעו האישה ובן זוגה על-מנת לסבך את ישוע ולגרום לו לומר דבר מה שניתן יהיה להשתמש בו כנגדו אם ייעצר.

ישוע התבונן בקהל וראה את בעלה עומד מאחורי אחרים. הוא ידע איזה סוג אדם היה, ושנטל חלק במעשה הנפשע. ראשית, הלך ישוע סביב אל עבר הבעל הנפשע, עמד לפניו וכתב על החול כמה מילים שגרמו לו לברוח. אז חזר ועמד לפני האישה ושוב כתב על החול מילים שכוונו למאשימיה, לכאורה; וכשהם קראו את שכתב, גם הם הלכו להם, בזה אחר זה. כאשר כתב ׳המאסטר׳ בשלישית, עזב שותפה של האישה למעשה הנפשע אף הוא, וכאשר התרומם ׳המאסטר׳ מן הכתיבה, ראה שהאישה לבדה נותרה מולו. אמר לה ישוע: ״אישה, היכן מאשימייך? האם לא נותר מי שיסקול אותך?״ נשאה האישה את עיניה ואמרה, ״איש לא נותר, אדוני.״ אמר לה אז ישוע: ״אני מכיר אותך; ואני לא מגנה אותך. לכי לשלום.״ אישה זו, הִילְדָנַה שמה, עזבה את בעלה המרושע והצטרפה לחסידי המלכות.

נוכחותם של אנשים מכל קצוות העולם הידוע, מספרד ועד הודו, הפכה את חג הסוכות להזדמנות אידאלית עבור ישוע להכריז בפומבי בפעם הראשונה על מלוא בשורתו בירושלים. בחג הזה, חיו החוגגים תחת כיפת השמים, בסוכות. היה זה חג האסיף, ומכיוון שנחגג בחודשי הסתיו הקרירים, יהודים מכל העולם הגיעו בכמויות גדולות יותר מאשר בחג הפסח, של סוף החורף, ובחג השבועות, של ראשית הקיץ. סוף סוף שמעו השליחים את ׳המאסטר׳ מכריז באומץ על משימתו הארצית כביכול לפני העולם כולו.

היה זה חג החגים, מכיוון שכל קורבן שלא הועלה בחגים האחרים ניתן היה להעלות כעת. הייתה זו תקופת קבלת מנחות המקדש; היה זה שילוב של תענוגות החופשה וקדושת טקסי הדת. היה זה זמן להתענג בחברותא שנמהל בקורבנות, מזמוריי הלוויים ותרועתן הרועמת של החצוצרות הכסופות בהן תקעו הכוהנים. לעת ליל הוארו פני המקדש המרהיבים ופני ההמונים עצמם באור הנגוהות של המנורות העצומות אשר דלקו בלהט בחצרות הנשים ומאורם של עשרות  הלפידים שניצבו סביב לחצר המקדש. העיר כולה קושטה בעליזות, למעט מצודת אנטוניה שאפרוריותה עמדה בניגוד גמור לעליזות הקדושה של העיר. כמה שנאו היהודים את התזכורת המתמדת הזו לעול רומא!

שבעים פרים, סמל לשבעים אומות הכופרים, הועלו לעולה. טקס ניסוך המים סימל את ניסוך רוח הקודש. טקס ניסוך המים התקיים לאחר מצעד הכוהניים והלווים לעת שחר. לקול תרועות חצוצרות הכסף, ירדו המתפללים במדרגות היורדות מחצר ישראל לחצר הנשים. משם המשיכו המאמינים לעבר השער היפה בעדו יצאו לחצר הגויים. כאן הסתובבו ופנו מערבה, חזרו על המזמורים והמשיכו במצעד אל עבר המים הסמליים.

ביום האחרון של החג, שימשו בטקס כמעט ארבע מאות כוהנים וכמספר הזה לוויים. עם שחר, נקבצו עולי הרגל מכל קצוות העיר. כל אחד נשא בימינו את ההדס, הערבה והלולב ובשמאלו את תפוח פרדיס – את האתרוג, או ״הפרי האסור.״ במהלך הטקס הבוקר, נחלקו עולי הרגל הללו נחלקו לשלוש קבוצות. קבוצה אחת נותרה במקדש והשתתפה בטקס הקורבנות של הבוקר; קבוצה אחרת צעדה מטה לכיוון מוצא על-מנת לקטוף ענפי ערבה לקישוט המזבח, ואילו הקבוצה השלישית צעדה בתהלוכה מן המקדש כשבראשה כוהן המים, אשר נשא את ספל הזהב לקול תרועת חצוצרות הכסף. לספל הזהב יצקו את המים הסמליים שנשאבו ממעיין העופל, ליד השילוח. לאחר שמילאו ספל הזהב ממי השילוח, צעדה התהלוכה חזרה למקדש דרך שער המים הישר לחצר הכוהנים, שם הצטרף הכוהן שבידו ספל הזהב לזה אשר נשאר את ספל היין. שניהם מזגו את התוכן לספל כסף שהוביל לשיתין של המזבח. טקס מזיגת המים והיין סימן לנאספים להתחיל ולזמר את מזמורי תהילים קי״ג עד וכולל קי״ח, לסירוגין עם הלווים. בזמן שזימרו, הניחו את אלומותיהם ליד המזבח. אז הוקרבו קורבנות אותו יום, הושר מזמור תהילים של אותו היום, מזמור תהילים של סיום חג הסוכות, מזמור פ״ב, החל מפסוק 5.

בערב היום שלפני תום החג, לאור המנורות והלפידים, קם ועמד ישוע באמצע ההמון שנאסף ואמר:

״אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. כָּל הַהֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֲשֵׁכָה כִּי אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לּוֹ. המתיימרים להעמידנו למשפט ולשבת בדין מכריזים כי אם אעיד על עצמי, לא אעיד אמת. אך לעולם לא יוכל היצור לשפוט את ׳הבורא׳. אפילו אם אעיד על עצמי, עדותי לעד אמת היא, שכן אני יודע מנין באתי, מי אני ולאן אלך. אתם, המבקשים להרוג את ׳בן האדם׳, אינכם יודעים מנין באתי, מי אני ולאן אלך. אתם שופטים רק למראית עין; אינכם מבחינים במציאויות הרוח. אינני שופט איש, אפילו לא את אויבי המושבע. אך אם אבחר לשפוט, יהיה משפטי משפט צדק שכן לא לבדי אשפוט, אלא לצד ׳אבי׳, זה ששלח אותי לעולם, הוא מקור כל משפט האמת כולו. אם אתם מקבלים עדות של שניים כעדות תקפה – אז קבלו אותי כעד לכל האמת הזו וקבלו גם את עדות ׳אבי׳ שבשמים. וכשאמרתי לכם אתמול את כל אלה מתוך החשיכה שלכם שאלתם, ׳היכן אביך?׳ אכן, אינכם יודעים לא אותי ולא את ׳אבי׳, שכן אילו ידעתם אותי הייתם יודעים גם את ׳אבי׳.

״כבר אמרתי לכם שאני הולך, ואף כי תחפשוני לא תמצאוני, שכן לא תוכלו ללכת למקום אליו אלך. מי מכם שדוחה את האור הזה, בא מלמטה; אני בא מלמעלה. מי מכם שמעדיף לשבת בחשיכה, הוא מן העולם הזה; אני אינני מן העולם הזה, ואני חי באור הנצח של ׳אבי האורות׳. ניתנו לכם שפע של הזדמנויות לדעת מי אני, ועוד תינתנה לכן הוכחות נוספות לזהותו של ׳בן האדם׳. אני אור החיים, וכל אשר מבין זאת ודוחה במתכוון את אור הגאולה הזה בחטאו ימות. דברים רבים לי לומר, אך אינכם יכולים לקבל את מילותיי. למרות זאת, שולחִי אמתי ונאמן; ׳אבי׳ אוהב אף את ילדיו הסוררים. ואת כל אשר דיבר ׳אבי׳ אכריז אף אני לעולם.

״כאשר יינשא ׳בן האדם׳ מעלה, תדעו אתם כי אני הוא, ושכלום מעצמי לא עשיתי אלא מה שלימד אותי ׳האב׳. מילים אלה מיועדות לכם ולילדיכם. אף כעת שולחי מצוי עמי; לא עזבני, שכן תמיד אעשה כטוב בעיניו.״

רבים מעולי הרגל שלימד ישוע בחצר הגויים האמינו בו. איש לא העז להניח עליו את ידו.

ביום האחרון של החג, יום החג הגדול, בעת שהתהלוכה שעלתה מבריכת השילוח חלפה דרך חצרות המקדש, ולאחר שהכוהנים מזגו את המים והיין על המזבח, קם ישוע מבינות עולי הרגל ואמר: ״ אִישׁ כִּי יִצְמָא יָבוא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה. את מי החיים אביא לעולם מן ׳האב׳ שבשמים. כל המאמין בי ירווה ברוח שמייצגים מים אלה, ככתוב, ׳מִבִּטְנוֹ יִנְהֲרוּ נַהֲרֵי מַיִם חַיִּים.׳ כשיסיים ׳בן האדם׳ את מלאכתו על-פני האדמה, תשטוף ׳רוח האמת׳ כל בשר. כל המקבלים רוח זו לעולם לא יצמאו לרוח.״

ישוע לא קטע את התפילה בדבריו. הוא פנה למתפללים מיד לאחר שסיימו לשיר את ההלל, מזמור תהילים שמושר בעת נענוע הענפים אל מול המזבח. ממש באותו הרגע, בהפסקה בה הוכנו הקרבנות, שמעו עולי הרגל את קולו המסקרן של ׳המאסטר׳ מכריז כי הוא המעניק את מי החיים לכל נשמה הצמאה לרוח.

עם תום תפילת השחרית, המשיך ישוע ללמד את ההמונים, ואמר: האם לא קראתם בתורה: ׳״כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא, וְנוזְלִים עַל יַבָּשָׁה, אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ?׳ מדוע זה תצמאו לסעד הרוח בעוד אתם מרווים את נשמותיכם במי מסורות האדם הנמזגים מספלי טקס שבורים? מה שאתם רואים כאן במקדש מסמל את מה שביקשו אבותיכם לזכור, את מתת רוח אלוה על ילדי האמונה. טוב עשיתם ששימרתם סמלים אלה עד היום. אך הדור של היום קיבל את התגלות ׳אבי׳ הרוחות באמצעות מתת ׳בנו׳, ולאחר כל אלה תינתן בוודאי מתת רוחם של ׳האב׳ ושל ׳בנו׳ לילדי האדם. ולכל המאמין תשמש מתת רוח זו מדריכת אמת לדרך המובילה לחיי הנצח, למי האמת של חיי מלכות השמים עלי אדמות, ושם, בפרדיס של ׳האב׳.

ישוע המשיך לענות לשאלות ההמון, כמו גם לשאלות הפרושים. אחדים חשבו שהוא נביא; אחדים האמינו שהוא המשיח; אחרים אמרו שמכיוון שבא מן הגליל, לא יכול להיות שהוא המשיח, וכן כי כל המשיח להשיב עטרה לכס דוד. ועדיין לא העזו לעצור אותו.

בשעות אחר הצהריים של היום האחרון לחג, ולאחר שהשליחים נכשלו במאמציהם לשכנע את ישוע לנוס מירושלים, שב ישוע למקדש ללמד. הוא מצא קבוצת מאמינים גדולה שנקצבה במרפסת שלמה. אליהם דיבר ואמר:

״אִם תַּעַמְדוּ בִדְבָרִי בֶּאֱמֶת, ותבקשו לעשות את רצון ׳אבי׳, תַּלְמִידִים אַתֶּם לִי. וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת. יודע אני כיצד תענו: זֶרַע אַבְרָהָם אֲנַחְנוּ וּמִיָּמֵינוּ לֹא הָיִינוּ לְאִישׁ לַעֲבָדִים; וְאֵיכָה תֹאמַר בְּנֵי חוֹרִין תִּהְיוּ? למרות זאת, אינני מתכוון לשעבוד חיצוני לאחר; אני מתכוון לחירות הנשמה. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כָּל עֹשֶׂה חֵטְא עֶבֶד הוּא לַחֵטְא. וְהָעֶבֶד לֹא יִשְׁכֹּן בַּבַּיִת האדון לְעוֹלָם. היטב תדעו כי הַבֵּן יִשְׁכֹּן לְעוֹלָם בבית אביו. לָכֵן, אִם ׳הַבֵּן׳ יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם בְּנֵי חוֹרִין, יהפוך אתכם לבנים, חָפְשִׁים בֶּאֱמֶת תִּהְיוּ.

״יודע אני כי מזרע אברהם אתם, ואף תרשו למנהיגיכם להרגני משום שלא ניתן לדברַי להשפיע ולשנות את ליבותיהם. את נשמותיהם חותמות הדעות הקדומות וגאוות הנקם. אני מכריז באוזניכם את האמת שמראה לי ׳האב׳ הנצחי, ואילו המורים הללו, השוגים באשליות, מבקשים לעשות רק את שלמדו ממורים של הזמן. ואם תענוני כי בני אברהם אתם, אומר לכם כי אילו הייתם בני אברהם הייתם נוהגים כמנהג אברהם. כמה מכם מאמינים לתורתי, אך אחרים מבקשים להרגני בשל דברי האמת שקיבלתי מן האל ואותם אדבר. לא כך נהג אברהם בדבר האל. אני רואה שכמה מכם נחושים לעשות כמצוות הרשע. אילו היה האל אביכם, הייתם יודעים אותי ואוהבים את האמת שאני מגלה. אינכם רואים שבאתי מעִם ׳האב׳, ששלח אותי האל, שאינני עושה את העבודה הזו עבור עצמי? מדוע לא תבינו את שאדבר? האם זאת משום שבחרתם להיות ילדי הרוע? אם אתם ילדי החושך, לא תצליחו לצעוד באור האמת שאגלה. ילדי הרשע הולכים רק בדרכי אביהם, מאחז העיניים שבאֱמֶת לֹא עָמָד כִּי אֱמֶת אֵין בּוֹ. ואילו כעת בא ׳בן האדם׳ לדבֵר ולחיות את האמת ורבים מכם מסרבים להאמין.

״מִי בָכֶם עַל עוון יוֹכִיחֵנִי? וְאִם אלַמד ואחיה את האֱמֶת שהראה לי ׳אבי׳, מַדּוּעַ לֹא תַאֲמִינוּ לִי? אֲשֶׁר מֵאֵת האלוהים הוּא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי האלוהים וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בַּאֲשֶׁר אֵינְכֶם מֵאֵת האלוהים. מוריכם התיימרו לטעון שאני פועל מטעם נסיך השדים. מישהו כאן קרוב הרגע אמרת שיש בי שד, שאני ילד של שד. אך כל אלה שהכנות מצויה בנשמותיהם היטב יודעים שאינני שד. רַק אֶת אָבִי אֲנִי מְכַבֵּד וְאַתֶּם תִּבְזוּנִי. אָכֵן לֹא אֶדְרשׁ אֶת כְּבוֹדִי, רק את כבוד ׳אב פרדיס׳. לא אשפוט אתכם,  יֵשׁ אֶחָד אֲשֶׁר ידרושׁ וְיִשְׁפּוט עבורי.

״אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אִם יאמין איש בבשורה, אם ישמור דברֵי אמת אלה חיי בלבו לֹא יִרְאֶה מָּוֶת לָנֶצַח. וכעת אומֵר סוֹפר לידי שדברי אלה מעידים על כך ששד בי, הֵן אַבְרָהָם וְהַנְּבִיאִים מֵתוּ. שואל הוא: ׳האם אתה גדול אף מאברהם ומן הנביאים, שתעז לעמוד כאן ולהכריז אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִטְעַם מָוֶת לָנֶצַח? מי אתה טוען שאתה שתעז לומר דברי חילול קודש שכאלה?׳ ואני אומר לכם, אם אהלל את עצמי, אין כלום בתהילתי. יהלל אותי ׳האב׳, אותו אחד לו אתם קוראים אלוהים. אך אתם לא הצלחתם להכירו, ובאתי אני לחבר בינכם; להראות לכם כיצד להפוך באמת לבני האל. ואף כי אתם לא תדעו את ׳האב׳, אני יודע אותו אל נכון. אפילו אברהם שמח לראות את ימַי, אותם ראה אמונה ושמח.״

כאשר שמעו היהודים הספקנים וסוכני הסנהדרין אשר הגיעו עד אז את דבריו אלה, הם הרימו קול צעקה: ״אתה אפילו לא בן חמישים, ומדבר על זה שראית את אברהם; אתה בן השטן!״ ישוע לא הצליח להמשיך בדרשה. עת עזב אמר, ״אמן אמן אומר לכם, בטרם היות אברהם אני הייתי.״ רבים מן הספקנים רצו למצוא אבנים לסקול אותו וסוכני הסנהדרין ביקשו לעצור אותו, אך הוא חמק בזריזות דרך מסדרונות המקדש והלך למקום מפגש סודי סמוך לבית עניא, שם המתינו לו מרצה, מרים ואלעזר.

נקבע מראש שישוע ילון יחד עם אלעזר ואחיותיו בבית של חבר, ואילו השליחים יתפזרו בקבוצות קטנות פה ושם. אמצעי זהירות אלה ננקטו משום שהרשויות היהודיות שוב החלו להעז ולתכנן את מעצרו.

במשך שנים נהגו השלושה הללו לעזוב הכל ולהאזין לישוע מלמד כל אימת שביקר אותם. כאשר איבדו את הוריהם, נטלה מרתה על עצמה את האחריות לטיפול בבית, ולכן הפעם, בעוד אלעזר ומרים ישבו לרגליו של ישוע, עסקה מרתה בהכנת ארוחת הערב. ראוי להסביר שאת דעתה של מרתה הסיחו משימות בלתי נחוצות רבות ודאגות פעוטות למכביר; לכך נטתה מטבעה.

בזמן שמרתה עסקה בכל אלה, לכאורה חובותיה, הציק לה שמְרים לא עזרה לה כלל. משום כך הלכה לישוע ואמרה: ״׳מאסטר׳, לא אכפת לך שאחותי השאירה אותי לטפל לבד בכל ענייני הארוחה?״ ענה לה ישוע: ״מרתה, מרתה, למה את תמיד מודאגות מכל כך הרבה זוטות? רק דבר אחד ראוי לעשותו, ומכיוון שמִרים בחרה לעשות מה שנדרש לעשותו, לא אטול זאת ממנה. מתי תלְמדנה שתיכן לחיות על-פי מה שלימדתי אתכן: לשתף פעולה ולשרת יחד ויחד לתת מנוחה לנשמותיכן? האם לא תלמדי שלכל עת – שראוי שהזוטות בחיים תפנינה מקומן לדברים הגדולים יותר של מלכות השמים?״

במהלך השבוע שלאחר חג הסוכות, נקבצו עשרות מאמינים בבית עניא וקיבלו הנחיה משניים עשר השליחים. הסנהדרין לא טרח להפריע למפגשים הללו משום שישוע לא נכח בם; כל הזמן הזה הוא עבד עם אבנר ועמיתיו בבית לחם. יום למחרת החג יצא ישוע לבית עניא ולא שב ללמד במקדש במהלך הביקור הזה בירושלים.

בזמן הזה מיקם אבנר את המטה שלו בבית לחם. מן המרכז הזה נשלחו עובדים רבים לערי יהודה ודרום השומרון ואפילו לאלכסנדריה. תוך מספר ימים מן הרגע שהגיע ישוע, סיימו הוא ואבנר את הסידורים לשילוב העבודה בין שתי קבוצות השליחים.

במהלך הביקור בחג הסוכות, חילק ישוע את זמנו בערך שווה בשווה בין בית עניא לבית לחם. בבית עניא בילה זמן רב עם שליחיו; בבית לחם בילה זמן רב בהנחיתם של אבנר ושאר שליחיו לשעבר של יוחנן. היחס האינטימי הזה הוא אשר הניע אותם לבסוף להאמין בו. שליחיו לשעבר של יוחנן הושפעו מן האומץ שהפגין בשיעורים הפומביים שנתן בירושלים כמו גם מן האהדה וההבנה שחוו בשיעורים הפרטיים בבית לחם. כל ההשפעות הללו גרמו לכך לכל אחד מעמיתיו של אבנר להשתכנע לבסוף ולקבל בלב שלם את המלכות, על כל המשתמע מכך.

בטרם עזב את בית לחם בפעם האחרונה, קבע ׳המאסטר׳ שכולם יצטרפו אליו במאמץ האחוד שעתיד להקדים את סיומה של הקריירה שלו בגוף. סוכם שאבנר ועמיתיו יצטרפו לישוע ולשניים עשר בפרק מגדן בעתיד הקרוב.

בהתאם לסיכום זה, בתחילת נובמבר הצטרפו אבנר ואחד עשר עמיתיו לישוע ולשניים עשר וכולם פעלו כאיש אחד ממש עד לצליבה.

בחלק האחרון של חודש אוקטובר נסוגו ישוע והשניים עשר מאזור ירושלים. ביום ראשון, ה-30 באוקטובר, יצאו ישוע ועמיתיו מן העיר אפרים, שם נחו בבידוד במשך ימים מספר. הם נעו על דרך המלך מערבית לירדן הישר לפרק מגדן, אליו הגיעו בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום רביעי, ה-2 בנובמבר.

השליחים חשו הקלה גדולה ׳שהמאסטר׳ שב לאזור ידידותי; שוב לא האיצו בו לעלות לירושלים להטיף לבשורת המלכות.