מסמך 182 בגת שמנים

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 182

בגת שמנים

בערך בשעה עשר בליל יום חמישי זה, הוביל ישוע את אחד עשר השליחים מביתם של אליהו ומרים מרקוס חזרה למחנה בגת שמנים. מאז אותו יום בגבעות, הקפיד יוחנן מרקוס לפקוח עין על ישוע. מכיוון שיוחנן נדרש לשינה, הוא נח במשך מספר שעות בזמן ׳שהמאסטר׳ בילה עם שליחיו באולם העליון, אך כאשר שמע אותם יורדים, הוא קם, עטה על עצמו מעיל כותנה, עקב אחריהם דרך העיר ונחל קידרון ועד למחנה הפרטי שלהם, אשר שכן סמוך לגת שמנים. יוחנן מרקוס נשאר סמוך כל כך ׳למאסטר׳ במהלך כל הלילה הזה ויום המחרת, כך שהיה עד לכל ושמע הרבה ממה שאמר ׳המאסטר׳ החל מהזמן הזה ועד לצליבה.

בזמן שישוע והאחד עשר עשו את דרכם חזרה למחנה, החלו השליחים לתהות לפשר היעדרותו הממושכת של יהודה, והם שוחחו בינם לבין עצמם על התחזית של ׳המאסטר׳ שאחד מהם יבגוד בו. בפעם הראשונה, החלו לחשוד שמשהו קרה ליהודה איש-קריות. אך הם לא שוחחו בגלוי על יהודה עד לאחר שהגיעו למחנה וראו שאיננו שם, שאיננו ממתין לקבל את פניהם. כאשר צבאו כולם על אנדראס וביקשו לדעת מה עלה בגורל יהודה, אמר העומד בראשם רק כי, ״אינני יודע היכן יהודה, אך אני חושש שהוא נטש אותנו.״

1. התפילה הקבוצתית האחרונה

אמר להם ישוע רגעים מספר לאחר שהגיעו למחנה: ״ידידי ואחי, הזמן שנותר לי עמכם קצר מאוד, ואני מבקש שנפרוש ונתפלל ׳לאבינו׳ שבשמים שייתן לנו כוח עכשיו ומכאן ואילך לעשות את כל מה שנו נדרשים לעשות בשמו.״

לאחר דברים אלה, הוביל אותם ישוע מעט במעלה הר הזיתים, כשירושלים כולה פרושה לפניהם. הוא הנחה אותם לכרוע ברך על מדף סלע גדול במעגל סביבו, ממש כשעשו ביום בו הוסמכו; ואז, עמד באמצע המעגל כשאור הירח הרך מאיר עליו, נשא את עיניו השמימה ואת קולו בתפילה:

״׳אבא׳, הגיעה שעתי; הלל כעת את ׳הבן׳ וכך יהלל ׳הבן׳ אותך. אני יודע שנתת בידי סמכות מלאה על כל היצורים החיים בעולמי, ואני אתן חיי נצח לכל מי שיהיו בני אמונה של האל. חיי הנצח פירושם שהיצורים שלי ידעו אותך כאל האמת היחיד ׳וכאבי׳ הכול, וכי יאמינו במי ששלחת לעולם. ׳אבא׳, רוממתי אותך עלי אדמות והגשמתי את כל המלאכה אשר הטלת עלי לעשות. כמעט וסיימתי את משימת המתת שלי בקרב הילדים שיצרנו; נותר לי רק למות בגוף. וכעת, ׳אבי׳ שלי, הלל אותי בתפארה שהייתה לי עמך בטרם העולם הזה היה קיים וקבל אותי פעם אחת נוספת לימינך.

״הצגתי אותך בפני הגברים שבחרת מן העולם ונתת לי. שלך הם – כפי שכל החיים בידיך – נתת לי אותם ואני חייתי בתוכם, לימדתי אותם את אורחות החיים והם האמינו. הגברים הללו למדים שכל מה שברשותי מגיע ממך, וכי החיים שחייתי בגוף נועדו להכיר את ׳אבי׳ לעולמות. את האמת שנתת לי גיליתי להם. ואלה, ידידי ושגרירי, אכן ביקשו בכנות לקבל את דבריך. סיפרתי להם שממך באתי, ששלחת אותי לעולם הזה, שאני עתיד לשוב אליך. ׳אבא׳, אני מתפלל עבור הנבחרים הללו. ואני מתפלל עבורם לא כפי שאני מתפלל עבור העולם, אלא כפי שאני נושא תפילה עבור אלה שבחרתי מן העולם לייצג אותי בעולם לאחר שאשוב למלאכתך, ממש כפי שאני ייצגתי אותך בעולם הזה בזמן חיי בגוף. הגברים הללו שלי הם; אתה נתת לי אותם; אך כל מה ששלי תמיד שלך, וכל מה שהיה שלך אתה כעת הפכת לשלי. אתה התרוממת בי, וכעת אני נושא תפילה שאני אתכבד בגברים הללו. לא אוכל להישאר עוד בעולם הזה; אני עתיד לשוב למלאכה אשר הטלת עלי. אני חייב להשאיר את הגברים הללו כאן לייצג אותנו אותנו ואת מלכותינו לבני האדם. ׳אבא׳, שמור עליהם נאמנים בזמן שאני מתכונן להקריב את חיי. עזור לאלה, ידידי, להיות מאוחדים ברוח, ממש כשם שאנחנו אחד. כל זמן שהייתי איתם יכולתי לשמור עליהם ולהנחותם, אך כעת אני עתיד לעזוב. היה קרוב אליהם, ׳אבא׳, עד שנוכל לשלוח את המורה החדש שינחם ויחזק אותם.

״נתת לי שניים עשר גברים, ושמרתי על כולם פרט לאחד, בן הנקמה, אשר לא חפץ עוד בחברתנו. אף כי הגברים הללו חלושים ושבירים, אני בטוח שאנו יכולים לסמוך עליהם; ניסיתי אותם; הם אוהבים אותי ממש כשם שהם סוגדים לך. ואף כי נגזר עליהם לסבול הרבה למעני, אני מבקש גם שיתמלאו בשמחת הביטחון של היותם בנים למלכות השמים. נתתי לגברים הללו את מילותיך ולימדתי אותם את האמת. ואף כי העולם עלול לשנוא אותם, ממש כשם ששנא אותי, אינני מבקש שתיקח אותם מן העולם אלא רק שתשמור אותם מן הרוע שבעולם. קדש אותם בַּאמת; דבריך הם אמת. כפי שאתה שלחת אותי לעולם הזה, אני עתיד לשלוח את הגברים הללו לעולם. עבורם חייתי בקרב בני האדם. הקדשתי את חיי לשירותך כדי לעורר בהם השראה להיטהר בַּאמת שלימדתי אותם ובאהבה שגיליתי להם. היטב יודע אני, ׳אבא׳, שאינני צריך לבקש ממך לשמור על אחי אלה לאחר שאלך; אני יודע שאתה אוהב אותם ממש כמוני, אך אני עושה זאת כדי שייטיבו להבין ׳שהאב׳ אוהב את בני התמותה ממש כמו ׳הבן׳.

״וכעת, ׳אבי׳, אתפלל לא רק עבור אחד עשר הגברים הללו אלא גם עבור כל מי שכעת מאמין או עשוי להאמין בבשורת המלכות בעתיד בשל פעולתם בעתיד. אני מבקש שכולם יהיו אחד, ממש כשם אתה ואני אחד. אתה בי ואני בך, ואני מבקש שהמאמינים הללו יהיו כך בנו; שגם רוחך וגם רוחי תשכון בם. אם ילדינו יהיו אחד כשם שאנחנו אחד, ואם יאהבו זה את זה כפי שאני אהבתי אותם, כי אז כל בני האדם יאמינו שאני באתי מעמך ויסכימו לקבל את התגלות האמת והתהילה שלי. את התהילה שנתת לי גיליתי למאמינים הללו. כפי שאתה חיית בי ברוח, כך חייתי אני בם בגוף. כפי שאתה הייתי אחד אתי, כך אני הייתי אחד איתם, וכך יהיה המורה החדש אחד עמם ובם. ואת כל אלה עשיתי כדי שאחי בגוף יידעו ׳שהאב׳ אוהב אותם ממש כמו ׳הבן׳, ושאתה אוהב אותם כשם שאתה אוהב אותי. ׳אבא׳, פעל עמי כדי להציל את המאמינים הללו, כדי שיוכלו לבוא ולהתהלל איתי ואז להצטרף לחיקך בפרדיס. אהלל את אלה שמשרתים אתי בענווה, כדי שיוכלו לראות שכל מה שהפקדת בידי הוא כיבול הנצח של זרעי הזמן בדמות בשר ודם. אני משתוקק להראות לאחי בגוף את התהילה שהייתה לי אתך לפני שהעולם הזה נוסד. העולם הזה מכיר אותך אך מעט, ׳אב׳ צדיק, אך אני ידוע אותך, הכרתי אותך למאמינים הללו והם יפיצו את שמעך לדורות האחרים. וכעת, אבטיח להם שאתה תהיה עמם בעולם כשם שהיית עמי – כך יהא.״

האחד עשר המשיכו לכרוע ברך במעגל סביב לישוע עוד דקות מספר בטרם קמו ועשו את דרכם חזרה בדממה למחנה הסמוך.

ישוע התפלל לאחדות בין חסידיו, אך לא ביקש את אחידותם. החטא גורם לרמת רשע של אינרציה, אך הצדיקות מזינה את הרוח היצירתית של התנסות היחיד במציאויות החיוֹת של אמת הנצח ובהתייחדות המדורגת של הרוחות האלוהיות של ׳האב׳ ׳והבן׳. בקשר הרוחני בין הבן-המאמין ׳לאב׳ האלוהי, לעולם לא תוכלנה להתקיים לא דוקטרינה סופית ולא עליונות התודעה של קבוצה מני קבוצות.

במהלך תפילתו האחרונה עם שליחיו, התייחס ׳המאסטר׳ לעובדה שהוא ביטא את שמו של ׳האב׳ בעולם. ואכן, זה מה שהגשים בגילוי של האל באמצעות חייו המושלמים בגוף. ׳האב׳ שבשמים ביקש לגלות עצמו למזה, אך לא יכול היה להמשיך מעבר לכך שנאמר, ״אהיה.״ כאשר התבקש לגלות על עצמו עוד, רק נאמר, ״אהיה אשר אהיה.״ אך כאשר סיים ישוע את חייו עלי אדמות, שמו של ׳האב׳ התגלה במידה כזו ׳שהמאסטר׳, אשר היה התגשמות ׳האב׳ בגוף, אכן יכול היה לומר:

אני הוא לחם החיים.

אני המים החיים.

אני אור העולם.

אני תשוקת כל העידנים.

אני הדלת הפתוחה לגאולת הנצח.

אני מציאות חיי העד.

אני הרועה הטוב.

אני נתיב המושלמות האינסופית.

אני התחייה והחיים.

אני הוא סוד ההישרדות הנצחית.

אני הוא הדרך, האמת והחיים.

אני הוא ׳האב׳ האינסופי של ילדי הסופיים.

אני הוא גפן האמת; אתם השריגים.

אני הוא תקוות כל יודעי האמת החיה.

אני הוא הגשר החי מעולם אחד למשנהו.

אני הוא החיבור בין הזמן לנצח.

כך הרחיב ישוע את ההתגלות החיה של שם האלוהים לדורות כולם. כפי שהאהבה האלוהית מגלה את טיבו של האל, כך מעידה האמת הנצחית על שמו בשיעורים הולכים וגדלים.

2. השעה האחרונה לפני הבגידה

כאשר שבו למחנה וגילו שיהודה נעדר, חוו השליחים שוק גדול. בזמן שהאחד עשר שוחחו ברגשות נסערים על חברם, השליח הבוגד, לקחו דוד זבדיה ויוחנן מרקוס את ישוע הצדה וגילו לו שהם עקבו אחר יהודה במשך מספר ימים וידעו על כוונתו למסור אותו לידי אויביו. ישוע הקשיב להם, אך אמר רק כך: ״ידידי, דבר לא יוכל להתרחש ׳לבן האדם׳ זולת מה שרוצה ׳האב׳ שבשמים. אל תדאגו; כל הדברים פועלים לתפארת האל ולגאולת האדם.״

מצב רוחו העליז של ישוע הלך ודעך. בחלוף השעה, הוא הפך ליותר ויותר רציני ואף עצוב. השליחים היו נסערים מאוד ומיאנו לחזור לאוהליהם אפילו כאשר ׳המאסטר׳ עצמו ביקש זאת מהם. אלה היו מילותיו האחרונות לאחד עשר כאשר שב משיחתו עם דוד ויוחנן: ״לכו לנוח ידידי. הכינו את עצמכם למלאכה של מחר. זכרו, אנחנו תמיד חייבים להכפיף את עצמנו לרצונו של ׳האב׳ שבשמים. את שלומי אשאיר לכם.״ לאחר שסיים את דבריו, סימן להם לשוב לאוהליהם וכשהלכו לדרכם, קרא לפטרוס, יעקב ויוחנן ואמר, ״אבקש אתכם להישאר אתי עוד זמן מה.״

השליחים נרדמו רק מפני שהיו באמת ובתמים תשושים; מאז שהגיעו לירושלים ישנו מעט מאוד. לפני שנפרדו לאוהליהם, הוביל אותם שמעון הקנאי לאוהלו, שם אוחסנו החרבות וכלי הנשק הנוספים, וסיפק לכל אחד מהם כלי הנשק אלו. כולם פרט לנתנאל קיבלו את כלי הנשק. נתנאל סירב להתחמש ואמר: ״אחי, ׳המאסטר׳ אמר לנו שוב ושוב שמלכותו אינה מן העולם הזה, וששליחיו לא יידרשו לכונן אותה בכוח החרב. אני מאמין בכך; אינני סבור ׳שהמאסטר׳ זקוק לכך שנשתמש בחרבות להגנתו. כולנו ראינו את עצמתו הכבירה ויודעים שאם ירצה, יוכל להתגונן מפני אויביו. אם לא יעמוד אל מול אויביו, הרי זה מפני שכך הוא מבקש למלא את רצון ׳אביו׳. אתפלל, אך לא אחזיק בחרב.״ לאחר ששמע את נאומו של נתנאל, החזיר אנדראס את חרבו לשמעון הקנאי. וכך, תשעה מהם היו חמושים עת נפרדו לשנת הלילה.

לרגע אחד, מילאה הטינה שחשו כלפי יהודה על בגידתו  את דעתם של השליחים. הערתו של ׳המאסטר׳ ביחס ליהודה, אשר נכללה בתפילה האחרונה, גרמה להם להבין שהוא נטש אותם.

לאחר ששמונת השליחים הלכו לאוהליהם, ובזמן שפטרוס, יעקב ויוחנן המתינו להנחיות ׳המאסטר׳, קרא ישוע לדוד זבדיה וביקש ממנו ״את השליח המהיר והנאמן ביותר שלו.״ לאחר שדוד הביא אליו אדם בשם יעקב, אשר בעבר שימש כשליח בקו היומי שבין ירושלים לבית צידה, פנה אליו ישוע ואמר: ״מהר אל אבנר בפילדלפיה ואמור לו כך: ׳המאסטר׳ שולח ברכת שלום ומוסר שהגיעה השעה בה יימסר בידי אויביו ,אשר ימיתו אותו, אך הוא יקום מן המתים ויופיע בפניך לזמן קצר, לפני שילך אל ׳האב׳, ויודיע לך מתי יגיע המורה החדש שיבוא לשכון בלבבותיכם.׳״ לאחר שיעקב שינן את המסר לשביעות רצונו של ׳המאסטר׳, שילח אותו ישוע לדרכו ואמר: ״אל תחשוש מיד אדם, יעקב, כי הלילה ירוץ לצדך רף בלתי נראה.״

אז נפנה ישוע אל עבר מנהיג היוונים ששהו עמם במחנה ואמר: ״אחי, אל תדאג בשל מה שעתיד לקרות, שכן הזהרתי אותך מראש. ׳בן האדם׳ יומת לבקשת אויביו, ראשי הכוהנים ומנהיגי היהודים, אך אני אקום ואהיה עמכם זמן מה בטרם אלך ׳לאב׳. ולאחר שתראו את כל מה שיתרחש, הלל את האל וחזק את אחיך.״

בתנאים רגילים היו מברגים השליחים את ׳המאסטר׳ בלילה טוב, אך הערב היו טרודים מאוד בשל ההכרה הפתאומית בנטישתו של יהודה. בנוסף, השפיעה עליהם מאוד תפילת הפרידה הבלתי שגרתית של ׳המאסטר׳ ועל-כן שמעו את ברכת הפרידה שלו והלכו להם בדממה.

כך אמר ישוע לאנדראס עת נפרדו אותו לילה: ״אנדראס, עשה כל שביכולתך לשמור על אחיך יחד עד שאשוב לאחר שאשתה כוס זו. חזק את אחיך, כיוון שכבר סיפרתי לכם הכל. שיהיה לך שלום.״

איש מן השליחים לא ציפה שדבר מה יוצא דופן יקרה באותו הלילה, הרי כבר היה מאוד מאוחר. הם ביקשו לישון ולקום מוקדם בבוקר כדי להתכונן לגרוע מכל. הם סברו שהכוהנים הראשיים יבקשו לעצור את ישוע בבוקר, שהרי שום מלאכת חול לא התבצעה לאחר צהרי היום בערב הפסח. רק דוד זבדיה ויוחנן מרקוס ידעו שאויבי ישוע ויהודה היו בדרכם עוד באותו הלילה.

דוד נטל על עצמו לשמור על הדרך העליונה שהובילה לדרך בית עניא-ירושלים, ואילו יוחנן מרקוס שמר על הדרך שהובילה מקידרון לגת שמנים. בטרם יצא דוד למשמרת שקבע לעצמו, הוא נפרד מישוע ואמר: ״׳מאסטר׳, נהניתי מאוד לשרת אתך. אחי הם שליחיך, אך אני נהניתי לעשות את הדברים הקטנים שנדרש לעשות, ואתגעגע אליך בכל ליבי לאחר שתלך.״ אמר אז ישוע לדוד: ״דוד, בני, אחרים עשו את מה שהתבקשו לעשות ואילו אתה שרתת מתוך צו הלב שלך והמסירות שלך לא נעלמה מעיני. יום אחד, גם אתה תשרת עמי בממלכת הנצח.״

ואז, כשנפנה ללכת לעמדת השמירה על הדרך העליונה, אמר דוד לישוע: ״אתה יודע, ׳מאסטר׳, קראתי למשפחה שלך וקיבלתי מסר שהלילה הגיעו ליריחו. הם יגיעו לכאן מחר בצהריים, הרי מסוכן להם לעלות בדרך הדמים הלילה.״ השפיל ישוע את מבטו אל דוד ואמר רק: ״כך יהא, דוד.״

לאחר שדוד עלה על הר הזיתים, התמקם יוחנן מרקוס על הדרך שהובילה לצד הנחל, מטה לירושלים. יוחנן התכוון להישאר בעמדת השמירה הזו, אלא שהשתוקק מאוד להיות לצד ישוע ולדעת מה קורה. מעט לאחר שדוד הלך, כאשר ראה יוחנן את ישוע הולך עם פטרוס, יעקב ויוחנן לגיא סמוך, הוא נמלא במסירות ובסקרנות, עזב את עמדת השמירה, עקב אחריהם והתחבא בשיחים. משם ראה ושמע את כל מה שהתרחש ברגעים האחרונים בגן וממש לפני שיהודה והשומרים החמושים הגיעו לעצור את ישוע.

בעוד כל זה מתרחש במחנה, נועד יהודה איש-קריות עם מפקד משמר המקדש אשר בהובלת הבוגד ארגן את אנשיו ליציאה לעצור את ישוע.

3. לבד בגת שמנים

לאחר שמחנה נרגע והשתתק, יצא ישוע ולקח עמו את פטרוס, יעקב ויוחנן. הם עלו כברת דרך קצרה לגיא סמוך בו לעתים קרובות נהג להתפלל ולהתייחד. שלושת השליחים לא יכלו שלא לשים לב שהוא היה מדוכא מאוד; הם מעולם לא ראו את ׳המאסטר׳ כל כך טרוד ועצוב. כשהגיעו למקום בו נהג להתפלל, הוא סימן לשלושתם לשבת ולהתבונן בו בעודו הלך כמטווחי אבן. לאחר שנפל ארצה על פניו, התפלל ואמר: ״׳אבי׳, באתי לעולם לעשות את רצונך, וכך עשיתי. אני יודע שהגיעה השעה למות, ואינני פוחד מכך, אך אני מבקש לדעת אם זהו רצונך שאשתה מכוס זו. שלח לי אות וסימן שאדע בוודאות כי ארצה אותך במותי כשם שעשיתי בחיי.״

׳המאסטר׳ המשיך להתפלל עוד רגעים מספר ואז ניגש לשלושת השליחים ומצא אותם ישנים שינה עמוקה, שכן עיניהם נעצמו מרוב עייפות והם לא הצליחו להישאר ערים. ישוע העיר אותם ואמר: ״מה! אתם לא יכולים לשמור עלי אפילו שעה אחת? אתם לא רואים שנשמתי עצובה מאוד, נוטה למות, ואני זקוק לחברתכם?״ לאחר שקמו שלושתם מן השינה, הלך שוב ׳המאסטר׳ לבדו, נפל על הקרקע ושוב התפלל: ״׳אבא׳, אני יודע שניתן להימנע מכוס זו – אתך כל הדברים אפשריים – אך אני באתי לעשות את רצונך, ואף כי זו כוס מרה, אשתה אותה אם זהו רצונך.״ לאחר תפילה זו, הגיעה מלאכית רבת עצמה לשבת לצדו, דברה אליו, נגעה בו וחיזקה אותו.

כאשר שב ישוע לשוחח עם שלושת השליחים, שוב מצא אותם ישנים שינה עמוקה. הוא העיר אותם ואמר: ״בשעה כזו אני זקוק לכך שתשמרו עלי ותתפללו איתי – ויותר מכל אתם נדרשים להתפלל שלא להיכנע לפיתוי – למה אתם נרדמים כשאני עוזב אתכם?״

ובפעם השלישית, שוב הלך הצדה ׳המאסטר׳ להתפלל: ״׳אבא׳, אתה רואה את שליחי הנמים; חוס עליהם. הרוח אכן רוצה אך הגוף חלש. וכעת, ׳אבא׳, אם כוס זו לא תחלוף, אשתה ממנה. לא רצוני, כי אם רצונך יעשה.״ לאחר שסיים להתפלל, נותר עוד רגע ופניו ארצה. כאשר קם וחזר לשליחיו, שוב מצא אותם ישנים. הוא התבונן בהם, ובתנועה מרחמת אמר ברוך: ״המשיכו לישון ונוחו כעת; חלפה שעת ההחלטה. הגיעה השעה בה ׳בן האדם׳ יימסר לידי אויביו.״ כשהושיט ידו מטה להעיר אותם, אמר: ״קומו, בואו נחזור אל המחנה, כי זה הבוגד קרוב והגיע השעה בה יפוץ הצאן שלי לכל עבר. אך כבר סיפרתי לכם על כל אלה.״

במהלך השנים שחי ישוע בקרב חסידיו, הם אכן קיבלו הוכחות רבות לטיבו האלוהי. אך כעת עמדו לקבל הוכחות חדשות לאנושיותו. ממש לפני ההתגלות הכבירה מכולן ביחס לאלוֹהיוּתו, תחייתו מן המתים, נדרשה ההוכחה הגדולה ביותר לטיבו האנושי, השפלתו וצליבתו.

בכל פעם שהתפלל בגן, התרחבה-באמונה אחיזתו של הטבע האנושי בטיבו האלוהי; טיבו האנושי התאחד ביתר שלמות עם רצונו האלוהי של ׳האב׳. בין יתר הדברים שדיברה אליו המלאכית רבת העצמה היה המסר ׳שהאב׳ מבקש ׳שבנו׳ יסיים את משימת המתת שלו עלי אדמות תוך התנסות בחוויית המוות של היצור ממש כשם שכל היצורים בני התמותה חייבים לחוות את התפוגגות החומר כשהם עוברים מן הקיום בזמן להתקדמות בנצח.

מוקדם יותר בערב, שתיית הכוס לא נדמתה קשה כל כך, אך בזמן שישוע האדם נפרד משליחיו ושלח אותם לנוח, המבחן הלך והפך למזעזע יותר. ישוע חווה את מפגן הרגשות הטבעי שמאפיין את החוויה האנושית, וכעת היה עייף מן העבודה, מותש מן השעות הארוכות של עבודה מפרכת והחרדה המעיקה לביטחון שליחיו. אף כי שום אדם לא יכול להתיימר להבין את מחשבותיו ורגשותיו של ׳בן אל׳ שהתגשם בגוף בשעה שכזו, יודעים אנו שהוא סבל מעצב בל-יתואר, שכן הזיעה ניגרה ממנו בטיפות גדולות. סוף-סוף השתכנע כי ׳האב׳ התכוון לאפשר למאורעות להתרחש באופן הטבעי; הוא היה נחוש לחלוטין שלא להשתמש בכוחותיו כשליט העילאי של יקום כדי להציל את עצמו.

צבאות השמים של בריאה עצומת ממדים ריחפו כעת מעל לזירה זו, ועליהם מפקדים ארעית במשולב גבריאל ׳ומכוונן המחשבה שהפך לאישי׳ של ישוע. מפקדי החטיבות של צבאות השמים הללו הוזהרו שוב ושוב שלא להתערב במאורעות על-פני האדמה אלא אם ישוע עצמו יורה להם להתערב.

החוויה של הפרידה משליחיו העיקה מאוד על לבו האנושי של ישוע; צער האהבה העיק עליו והקשה עליו לעמוד במוות שידע שמצפה לו. הוא הבין כעת עד כמה חלשים ובורים היו שליחיו, והוא חשש לעזוב אותם. היטב ידע ששעת העזיבה הגיעה, אך לבו האנושי של ישוע השתוקק לברר האם קיימת אפשרות לחמוק מן הגורל האכזר של הסבל והצער. לאחר שביקש לחמוק ונכשל בכך, הוא היה מוכן לשתות את הכוס. דעתו האלוהית של מיכאל ידעה שהוא עשה כמיטב יכולתו עבור שליחיו; אך לבו האנושי של ישוע ביקש לעשות עבורם יותר בטרם יוותרו לבדם בעולם. לבו האנושי של ישוע נשבר בקרבו; הוא באמת אהב את אחיו. הוא היה מבודד מבני משפחתו הארצית; אחד מחבריו הנבחרים בגד בו. בני עמו של אביו, יוסף, דחו אותו וכך איבדו את מקומם כעַם בעל תפקיד ארצי מיוחד. את נשמתו עינו אהבה מבולבלת וחסד שנדחה. היה זה אחד מאותם רגעים אנושיים איומים שבהם נדמה כי הכול נופל עליך בכוח מרסק אכזרי וצער בלתי נדלה.

ההיבט האנושי של ישוע לא היה אטום למצב הזה, של הבדידות, הבושה הציבורית והעובדה כי נדמה שמשימתו נכשלה. כל הרגשות הללו העיקו עליו כמשא כבד מנשוא. בצערו כי גדול, שב והגה ברגעי ילדותו בנצרת ובתחילת עבודתו בגליל. בעתות המבחן הקשה צפו ועלו בזיכרונו רבים מן המאורעות הנעימים של רגעי תחילת משימתו. הזיכרונות הישנים הללו, מנצרת, כפר נחום, הר החרמון והזריחה והשקיעה על מימי הכנרת המבהיקים הרגיעו אותו ועזרו לו לחזק את לבו האנושי ולהכינו למפגש עם הבוגד אשר עתיד לבגוד בו עוד מעט קט.

עוד לפני הגעתם של יהודה והחיילים, ׳המאסטר׳ שוב חזר לעצמו; הרוח ניצחה את הגוף; האמונה התגברה על כל הנטיות האנושיות של הפחד והספק. הוא עבר בהצלחה את המבחן העילאי של התממשות הטבע האנושי השלם. שוב היה ׳בו האדם׳ מוכן להתייצב את מול אויביו בשוויון נפש ומתוך הביטחון המלא שאיש לא יוכל להכניעו כאדם כשהוא מסור לחלוטין לעשות את רצון ׳אביו׳.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved