מסמך 183 הבגידה בישוע ומעצרו

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 183

הבגידה בישוע ומעצרו

לאחר שישוע העיר לבסוף שת פטרוס, יעקב ויוחנן, הוא הציע להם ללכת לאוהליהם ולישון כדי להתכונן לאירועי המחר. אך השליחים כבר היו ערים לחלוטין; השינה החטופה ריעננה אותם וחוץ מזה, הם הסתקרנו והתעוררו בשל הגעתם של שני שליחים נרגשים אשר בקשו לפגוש את דוד זבדיה והלכו לפגוש אותו מיד כאשר פטרוס הודיע להם על המקום בו עמד ושמר.

למרות ששמונת השליחים ישנו שינה עמוקה, היוונים שחנו לצדם חששו יותר מצרות ולכן הפקידו זקיף שייתן להם אתראה במקרה של סכנה. כאשר הגיעו שני השליחים במרוצה, הזקיף היווני העיר מיד את כל בני עמו, ואלה יצאו לבושים וחמושים לגמרי מאוהליהם. למעט שמונת השליחים כעת כל המחנה היה ער. פטרוס ביקש לקרוא לעמיתיו, אך ישוע מנע זאת ממנו תקיפות. ׳המאסטר׳ ביקש מהם בנועם לזוב לאוהליהם, אך הם לא רצו להיענות לבקשתו.

לאחר שלא הצליח לפזר את חסידיו, עזב אותם ׳המאסטר׳ וצעד מטה אל עבר בית הבד ששכן בסמוך לכניסה של מחנה גת שמנים. אף כי שלושת השליחים, היוונים ושאר שוכני המחנה היססו בטרם יצאו מיד בעקבותיו, יוחנן מרקוס מיהר סביב דרך עצי הזית והתחבא בסככה קטנה הסמוכה לבית הבד. ישוע התרחק מהמחנה ומחבריו כך שכשיבואו לעצור אותו, יעצרו אותו ללא שייפגעו שליחיו. ׳המאסטר׳ חשש ששליחיו יהיו ערים ונוכחים בשעת מעצרו ופן בגידתו של יהודה תעורר את כעסם במידה כזו שיתנגדו לחיילים ויילקחו למעצר יחד עמו. הוא חשש שאם ייעצרו עמו, הם עלולים למות אף הם.

אף כי ישוע ידע שהתכנית להמיתו מקורה במועצת שליטי היהודים, הוא אף ידע שכל התכניות הנכלוליות הללו נתמכות לגמרי בידי לוציפר, שטן וקליגסטיה. הוא אף ידע היטב שהמורדים הללו ישמחו לראות במותם של כל שליחיו לצדו.

ישוע ישב לבדו, בבית הבד, שם המתין לבוא הבוגד. באותם הרגעים חזו בו רק יוחנן מרקוס ומספר עצום של הוויות שמימיות.

1. רצון ׳האב׳

קיימת סכנה גדולה שרבים מן הדברים שנאמרו ורבים מן המאורעות הקשורים לסיומהּ של הקריירה של ׳המאסטר׳ בגוף יובנו שלא כהלכה. אין לבלבל בין היחס האכזר לו זכה ישוע מידי משרתים בורים וחיילים כהי-חושים, בין המשפט הבלתי הוגן לו זכה, ובין חוסר הרגש שהפגינו מנהיגי הדת כלפיו לבין העובדה שבעוד ישוע סבל את כל הסבל וההשפלה הוא אכן עשה את רצון ׳האב׳ בפרדיס. אכן, היה זה רצון ׳האב׳ שבנו ישתה את מלוא כוס ההתנסות האנושית, מן הלידה ועד למוות, אך ׳האב׳ שבשמים לא היה קשור כלל להתנהגות הברברית של מי שהיו אמורים להיות אנשים מתורבתים אשר עינו באכזריות את ׳המאסטר׳ והשפילו אותו השפלה אחר השפלה אל מול אי ההתנגדות שהפגין. ההתנסויות הבלתי-אנושיות והמזעזעות שנדרש ישוע לחוות בשעות חייו האחרונות בגוף לא היה בשום צורה שהיא חלק מרצונו האלוהי של ׳האב׳, זה אשר טיבו האנושי התחייב למלא בעת שנכנע כאדם סופית לאל, ואשר התבטא בתפילה בת שלושת החלקים שנשא בגן עת שליחיו העייפים ישנו את שנת אפיסת הכוחות.

׳האב׳ שבשמים רצה ׳שבנו׳, בן המתת, יסיים את הקריירה שלו עלי אדמות באופן טבעי, בדומה לאופן בו נדרשים כל בני התמותה לסיים את חייהם על-פני האדמה בגוף. גברים ונשים רגילים לא יכולים לצפות ליחס מיוחד אשר יקל על שעות חייהם האחרונות על הארץ ועל המוות שלאחריהם. בהתאם לכך, בחר ישוע לסיים את חייו בגוף באופן שתאם את השתלשלות העניינים הטבעית, והוא סירב בהתמדה לחלץ עצמו מאחיזתה האכזרית של הקנוניה האנושית של המאורעות הבלתי אנושיים אשר הלכה והתקרבה בוודאות וכללה השפלה בלתי תיאמן ומוות אכזר. אפילו החלק הקטן ביותר של כל מפגן השנאה הזה ושל כל מפגן האכזריות הזה, שלא נראה כמותו, היה מעשה ידיהם של אנשים רעים, של בני תמותה מרושעים. האל שבשמים לא רצה זאת, ואויביו המושבעים של ישוע לא קבעו שכך יהיה, אף כי הם עשו רבות כדי שבני התמותה הרעים, הבלתי חושבים, ידחו את בן המתת. אפילו אב החטא הסב פניו אל מול אימת סצנת הצליבה.

2. יהודה בעיר

לאחר שיהודה עזב בפתאומיות כזו את שולחן הסעודה האחרונה, הוא הלך ישירות לבית דודנו, ושניהם הלכו ישירות למפקד משמר המקדש. יהודה ביקש מן המפקד לאסוף את חייליו והודיע לו שהוא היה מוכן להובילם לישוע. מכיוון שיהודה הגיע מעט מוקדם מן המצופה, הם התמהמהו מעט בטרם יצאו לבית מרקוס, שם ציפה יהודה למצוא את ישוע והשליחים. ׳המאסטר׳ והאחד עשר עזבו את ביתו של אליהו מרקוס חמש עשרה דקות לפני הגעתם של הבוגד והחיילים. עד לזמן שבו הגיעה משלחת המעצר לבית מרקוס, ישוע והאחד עשר כבר היו הרחק מחוץ לחומות העיר ובדרך למחנה בהר הזיתים.

את יהודה הטריד מאוד כישלונו זה למצוא את ישוע בבית מרקוס ובחברתם של אחד עשר גברים אשר רק שניים מהם היו חמושים. נודע לו, שבאותו אחר הצהריים עת יצאו מן המחנה, רק פטרוס ושמעון הקנאי חגרו את חרבותיהם; יהודה קיווה לעצור את ישוע בזמן שבעיר שרר שקט, בזמן שהיה סיכוי נמוך להתנגדות. הבוגד פחד שאם ימתינו עד לשובם למחנה, הם יפגשו יותר מארבעים מן החסידים, והוא אף ידע שברשות שמעון הקנאי היה מצבור נשק גדול. יהודה הפך לעצבני עוד יותר בזמן שחשב כיצד אחד עשר השליחים הנאמנים יתעבו אותו והוא חשש שהם כולם יבקשו להרגו. הוא לא רק היה בלתי נאמן, אלא גם מוג לב אמתי.

לאחר שלא הצליחו למצוא את ישוע באולם העליון, יהודה ביקש את מפקד המשמר לשוב למקדש. עד לזמן הזה, החלו המנהיגים להתקבץ בביתו של הכהן הגדול ולהכין עצמם לקבלת ישוע, שכן העסקה שסגרו עם הבוגד קבעה שייעצר עד לחצות הליל. יהודה הסביר לעמיתיו שהם פספסו את ישוע בבית מרקוס, וכי יידרש ללכת לגת שמנים על-מנת לעצרו. הבוגד המשיך והסביר שיותר מארבעים חסידים חנו במחנה ושהם כולם היו חמושים. שליטי היהודים הזכירו ליהודה שישוע תמיד הטיף לאי-התנגדות, אך יהודה השיב שהם לא יכלו להסתמך על כך שחסידיו של ישוע יצייתו להנחיה זו. הוא ממש חשש לחייו ולכן העז וביקש כי פלוגה בת ארבעים חיילים חמושים תתלווה אליו. מכיוון שלא היה בנמצא כוח כזה תחת פיקודן של הרשויות היהודיות, הם הלכו מיד למצודת אנטוניה וביקשו את המפקד הרומי להקצות את המשמר שלו; אך כשנודע לזה שבכוונתם לעתור את ישוע, הוא סרב מיד להיענות לבקשתם והפנה אותם למפקדו. כך חלפה לה שעה נוספת, כשהם הולכים מסמכות אחת לאחרת עד שהם נאלצו ללכת לפילטוס עצמו ולבקש את רשותו להשתמש במשמר הרומי. כשהגיעו למשכנו של פילטוס, השעה כבר הייתה מאוחרת והוא כבר פרש לחדרו הפרטי עם אשתו. הוא היסס לקחת חלק בכל התכנית, וההיסוס שלו גבר בשל העובדה שאשתו ביקשה ממנו לסרב לבקשה. אך בשל העבודה שנציג הסנהדרין היה נוכח וביקש זאת אישית, המושל סבר שמוטב להיענות לבקשה, שכן כך יכול היה מאוחר יותר לתקן כל שגיאה שיבצעו.

וכך, כאשר יצא יהודה איש-קריות מן המקדש, בערך בשעה אחת עשרה ושלושים, נלוו אליו כששים איש – משמר המקדש, חיילים רומאים ובעלי תפקיד סקרנים מטעם הכוהנים הראשיים והשליטים.

3. מעצרו של ׳המאסטר׳

עת התקרבה אל הגן חבורת החיילים החמושים והשומרים, לפידים ומנורות בידיהם, יצא יהודה הרחק לפני החבורה כדי שיוכל לזהות במהירות את ישוע וכך יוכל הכוח העוצר להניח עליו את ידו לפני שעמיתיו יוכלו לצאת להגנתו. הייתה גם סיבה נוספת בשלהּ בחר יהודה לצאת לפני אויבי ׳המאסטר׳: הוא חשב שזה יוכל להיראות כאילו הוא הגיע לאזור לפני החיילים כדי שהשליחים והאחרים שסביב לישוע לא יקשרו אותו ישירות לשומרים החמושים שבאו ממש בעקבותיו. יהודה אפילו חשב להצטייר כאילו מיהר כדי להזהיר אותם מפני בואו של הכוח העוצר, אך התכנית הזו סוכלה באופן הברור בו ברך ישוע את הבוגד לשלום. אף כי ׳המאסטר׳ דיבר בנועם אל יהודה, הפנייה אליו הייתה כאל בוגד.

כשפטרוס, יעקב ויוחנן וכשלושים מחבריהם למחנה ראו את החבורה החמושה עם הלפידים מגיחה מעבר לפינה בגבעה, הם ידעו מיד שהחיילים הללו באו לעצור את ישוע ומיד מיהרו כולם אל עבר בית הבד לצדו ישב ׳המאסטר׳ לבדו לאור הירח. עת התקרבה חבורת החיילים מצד אחד, שלושת השליחים ועמיתיהם התקרבו מן הצד השני. וכך, כשניגש יהודה אל ׳המאסטר׳, עמדו זו מול זו שתי הקבוצות ללא ניע, כאשר ׳המאסטר׳ ביניהן ויהודה מתקרב לעברו כדי לנשק את מצחו את נשיקת הבגידה.

הבוגד קיווה שלאחר שיוביל את השומרים לגת שמנים, הוא פשוט יוכל להסתפק בכך שיצביע על ישוע בפני החיילים, או לכל היותר ינשק אותו כמובטח, ואז יסתלק משם. יהודה חשש מאוד מכך שכל השליחים יהיו נוכחים ושיתרכזו בלתקוף אותו כנקמה על כך שהעז לבגוד במורה האהוב. אך כאשר ׳המאסטר׳ קיבל את פניו כבוגד, הוא התבלבל כל כך עד שלא ניסה כלל לברוח.

ישוע ניסה בפעם האחרונה להציל את יהודה ממעשה הבגידה בפועל. וכך, לפני שהבוגד הצליח להגיע אליו, הוא צעד הצדה, פנה אל החייל הקרוב ביותר אליו משמאל, מפקד הרומאים, ואמר, ״את מי אתם מבקשים?״ ענה לו המפקד, ״את ישוע מנצרת.״ אז נעמד ישוע מיד אל מול הקצין, עמד בשלווה של אל כל הבריאה הזו כולה ואמר, ״אני הוא.״ רבים מן החמושים בפלוגה שמעו את ישוע במקדש, אחרים למדו אודות פעולותיו הכבירות. ולכן, העומדים בשורות הראשונות נסוגו לפתע לאחור כששמעו אותו מכריז באומץ על זהותו. הם הופתעו משלוותו ומן ההדר בה הכריז על זהותו. בשל כך, לא היה ליהודה צורך להמשיך בתכנית הבגידה שלו. ׳המאסטר׳ גילה עצמו באומץ לאויביו והם יכלו לעצרו ללא כל סיוע מצד יהודה. אך הבוגד נדרש לעשות משהו כדי להצדיק את נוכחותו בקרב חבורת החמושים, ומעבר לכך, הוא רצה למלא את תפקידו בעסקת הבגידה שסיכם עם מנהיגי היהודים כדי שיוכל לטעון לגמול ולכבוד הגדולים שהאמין שיקבל בתמורה להבטחתו למסור את ישוע לידיהם.

וכשהשומרים חזרו קדימה מן הנסיגה שנסוגו למראה ישוע ולמשמע קולו היוצא דופן, וכשהשליחים והחסידים הלכו והתקרבו, ניגש יהודה לישוע, נישק את מצחו ואמר, ״שלום ׳המאסטר׳ והמורה.״ ובעת שיהודה חיבק את ׳המאסטר׳ שלו, אמר לו ישוע, ״ידידי, לא מספיק מה שעשית! אתה אפילו בוגד ׳בבן האדם׳ בנשיקה?״

השליחים והתלמידים היו המומים, פשוטו כמשמעו, ממה שנגלה לעיניהם. לרגע אחד, איש לא זע. אז, ניתק ישוע עצמו מן החיבוק של יהודה, ניגש אל השומרים והחיילים ושאל שוב, ״את מי אתם מבקשים?״ שוב ענה לו המפקד, ״ישוע מנצרת.״ שוב ענה לו ישוע: ״אמרתי לכם, אני הוא. אם אתם מחפשים אותי, הניחו אפוא לאחרים ללכת לדרכם. אני מוכן לבוא אתכם.״

ישוע היה מוכן לשוב לירושלים בלוויית השומרים, ומפקד החיילים היה מוכן להניח לשלושת השליחים ולעמיתיהם ללכת לדרכם בשלום. אך בטרם הם יכלו לצאת לדרכם, בעוד ישוע עומד וממתין להנחיות המפקד, אדם בשם מלכוֹס, שומר הראש הסורי של הכוהן הגדול, ניגש לישוע מתוך כוונה לקשור את ידיו מאחורי גבו, אף כי המפקד הרומי לא פקד על כך. פטרוס ועמיתיו לא הצליחו להכיל את עצמם יותר למראה ההשפלה לה זכה ׳המאסטר׳. פטרוס שלף את חרבו ויחד עם האחרים הם רצו להכות במלכוס. אך בטרם יכלו החיילים להיחלץ לעזרתו של משרת הכוהן הגדול, הרים ישוע את ידו לאות איסור לפטרוס, דיבר אליו בנוקשות ואמר: ״פטרוס, הנח לחברך. כל המניף את חרבו ייפול על חרבו. האם לא תבין שזהו רצון ׳האב׳ שאשתה מכוס זו? האם אינך יודע שאפילו כעת סרים לפקודתי שניים עשר לגיונות של מלאכיות ועמיתיהן, אשר יכולות להציל אותי מידיהם של מעט האנשים הללו?״

ואף כי ישוע הצליח לעצור את מפגן ההתנגדות הפיזית של חסידיו, זה הספיק כדי לעורר את חששותיו של מפקד המשמר, אשר כעת, ובסיוע החיילים, אחז בחוזקה בישוע וקשר את ידיו בחבל גס. בזמן שהם קשרו את ידיו בחבל גס, אמר להם ישוע: ״למה אתם מאיימים עלי בחרבות ובמקלות כאילו באתם לעצור גנב? הייתי אתכם כל יום במקדש, לימדתי את הקהל בפומבי ואתם לא ניסיתם כלל לעצור אותי.״

לאחר שקשרו את ישוע, ובשל חששו שחסידיו של ׳המאסטר׳ ינסו לחלץ אותו, ציווה מפקד המשמר לתפוש אותם; אך החיילים לא מיהרו מספיק מכיוון שברגע שחסידיו של ישוע שמעו את פקודתו של המפקד לעצור אותם, הם נסו בבהלה חזרה לגיא. בכל הזמן הזה, נותר יוחנן מרקוס במחבוא בבקתה הסמוכה. כאשר יצאו השומרים בחזרה אל עבר ירושלים, ניסה יוחנן מרקוס להתגנב מחוץ לבקתה כדי להצטרף לשליחים ולחסידים שברחו; אך ממש כשיצא, חלף לידו אחד מאחרוני החיילים שהיה בדרכו חזרה מן המרדף אחר החסידים, ראה את הצעיר במעיל הפשתן, רדף אחריו וכמעט והשיגו. למעשה, החייל התקרב דיו כדי להניח את ידו על כותנתו של יוחנן, אך הצעיר פשט את הבגד וחמק ערום בעוד החייל נותר עם הבגד בידו. יוחנן מרקוס מיהר אל דוד זבדיה, אשר נמצא בדרך העליונה. לאחר שסיפר לדוד את שאירע, הם שניהם מיהרו חזרה לאוהליהם של השליחים שישנו וסיפרו לכל השמונה על בגידתו ומעצרו של ׳המאסטר׳.

בערך בזמן שהעירו את שמונת השליחים, אלה שנסו במעלה הגיא הגיעו חזרה, וכולם התקבצו ליד בית הבד כדי לדון בתוכנית הפעולה. בינתיים, שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה, אשר התחבאו בינות לעצי הזית, יצאו בדרכם בעקבות אספסוף החיילים, השומרים והמשרתים אשר הובילה כעת את ישוע חזרה לירושלים כאילו היה פושע מסוכן. יוחנן הלך קרוב לאספסוף, אך פטרוס עקב ממרחק. לאחר שיוחנן מרקוס נס מאחיזת החייל, הוא לבש אדרת שמצא באוהל של שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה. הוא שיער שהשומרים עתידים לקחת את ישוע לביתו של חנן, הכוהן הגדול לשעבר; ולכן, הוא עקף את מטעי הזיתים, הקדים את האספסוף, ומצא מחבוא בסמוך לשער הכניסה של ארמון הכוהן.

4. הדיון בבית הבד

מכיוון שיעקב זבדיה נפרד משמעון פטרוס ומאחיו יוחנן, הוא הצטרף כעת לשאר השליחים ולחבריהם למחנה בבית הבד. הם דנו במה ראוי לעשות כעת, לאחר מעצרו של ׳המאסטר׳.

אנדראס שוחרר מכל אחריות לניהול קבוצת השליחים; מכיוון שכך, בזה, המשבר הגדול ביותר של חייהם, הוא נותר דומם. לאחר שיחה בלתי רשמית קצרה, עלה שמעון הקנאי על קיר האבן של בית הבד ונשא נאום נלהב של נאמנות ׳למאסטר׳ ותנועת המלכות. הוא האיץ בחבריו השליחים ובשאר החסידים למהר אחר האספסוף ולחלץ את ישוע. רוב החבורה נטתה לאמץ את המתווה האגרסיבי שהגדיר אלמלא עצתו של נתנאל, אשר נעמד ממש כשסיים שמעון את דבריו והסב את תשומת הלב למה שלימד אותם ישוע לעיתים תכופות ביחס לאי-ההתנגדות. הוא המשיך והזכיר להם שממש באותו הלילה הנחה אותם ישוע לשמור על חייהם כדי שיוכלו לצאת לעולם ולספר על החדשות הטובות של בשורת מלכות השמים. יעקב זבדיה תמך בנתנאל, וסיפר לאחרים כיצד פטרוס ואחרים שלפו את חרבותיהם כדי להגן על ׳המאסטר׳ מפני הבאים לעצרו וכיצד הנחה ישוע את שמעון פטרוס וחבריו לחרב לחזור ולחגור אותן. מתי ופיליפוס נשאו אף הם נאומים, אך דבר לא הוכרע עד אשר תומאס הסב את תשומת לבם לעובדה שישוע ייעץ לאלעזר שלא לחשוף את עצמו לסכנת המוות ולכך שהם לא יכלו לעשות הרבה להצלתו של ׳המאסטר׳ לאחר שהוא עצמו סרב לאפשר לחבריו להגן עליו ומכיוון שהמשיך להתעקש שלא להשתמש בכוחותיו האלוהיים כדי לטפל באויביו האנושיים. תומאס שכנע אותם להתפזר איש לדרכו, ולקבוע שדוד זבדיה יישאר במחנה כדי לשמש כמקור לחדשות וכמטה לרצים עבור הקבוצה. עד לשעה שתיים וחצי אחר חצות המחנה כבר היה נטוש; רק דוד נותר ולצדו שלושה או ארבעה רצים. שאר הרצים נשלחו לברר לאן נלקח ישוע ומה עתיד לעלות בגורלו.

חמישה מן השליחים, נתנאל, מתי, פיליפוס והתאומים, התחבאו בבית פגי ובבית עניא. תומאס, אנדראס, יעקב ושמעון הקנאי התחבאו בעיר. שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה הלכו בעקבותיו לביתו של חנן.

מעט לאחר עלות השחר, נדד שמעון פטרוס חזרה למחנה בגת שמנים, אשר נראה נטוש, מחזה של ייאוש עמוק. דוד שלח אותו בלוויית רץ להצטרף לאחיו, אנדראס, אשר שהה בביתו של ניקודמוס בירושלים.

ממש עד לסיום הצליבה, נותר יוחנן זבדיה סמוך מאוד לישוע, כפי שזה ציווה עליו, והיה זה הוא אשר סיפק לרצים של דוד מדי שעה מידע אותו מסרו חזרה לדוד במחנה שבגן, מידע אותו הביאו משם הרצים למקומות המחבוא של השליחים ושל בני משפחתו של ישוע.

אכן, יוכה הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן! אף כי הם כולם הבינו במעורפל ׳המאסטר׳ הזהיר אותם מראש שכך יקרה, היעלמותו הפתאומית של ׳המאסטר׳ הכניסה אותם לשוק במידה כזו שלא הצליחו לחשוב באופן נורמלי.

מעט לאחר עלות השחר, ממש לאחר שפטרוס נשלח להצטרף לאחיו, הגיע למחנה יהודה, אחיו ובן משפחתו של ישוע. הוא היה כמעט חסר נשימה, שכן הקדים את שאר בני משפחתו של ישוע רק כדי להתעדכן ׳שהמאסטר׳ כבר נעצר; הוא מיהר חזרה במורד דרך יריחו כדי לבשר את החדשות לאמו, לאחיו ולאחיותיו. באמצעות יהודה, שלח דוד זבדיה מסר לבני משפחתו של ישוע וביקש מהם להתכנס בביתם של מרתה ומרים בבית עניא ולהמתין שם לחדשות השוטפות שיביאו הרצים שלו.

זה היה המצב של השליחים, ראשי התלמידים ובני משפחתו הארצית של ישוע במהלך מחציתו השנייה של יום חמישי ושעות הבוקר המוקדמות של יום ששי. כל הקבוצות והיחידים הללו שמרו על קשר זה עם זה באמצעות שירות הרצים של דוד זבדיה, אשר המשיך לפעול מן המטה שלו במחנה שבגת שמנים.

5. בדרך לארמון הכוהן הגדול

מחלוקת פרצה בין מפקד משמר המקדש היהודי לבין מפקד פלוגת החיילים הרומית לפני שיצאו מהגן עם ישוע. חילוקי הדעות היו ביחס למקום אליו יילקח ישוע. מפקד משמר המקדש ציווה לקחת אותו לכיפא, הכוהן הגדול הנוכחי. מפקד פלוגת החיילים הרומיים הנחה לקחת את ישוע לארמונו של חנן, הכוהן הגדול הקודם וחותנו של כיפא. הוא ציווה כך משום שהרומאים נהגו להתייעץ במישרין עם חנן בכל הנוגע לאכיפת חוקי הדת היהודיים. פקודתו של המפקד הרומי מולאה; הם לקחו את ישוע לביתו של חנן ושם התבצעה חקירתו הראשונית.

יהודה, אשר צעד לצד המפקדים, שמע את כל הנאמר, אך לא נטל חלק במחלוקת שכן לא המפקד היהודי ולא הקצין הרומי רצו לשוחח עם הבוגד בשל הבוז העמוק שרחשו לו.

בערך באותו הזמן, נזכר יוחנן זבדיה בהנחיתו של ׳המאסטר׳ להישאר בסמוך לו ומיהר לצד ישוע אשר צעד בינות לשני המפקדים. מפקד משמר המקדש ראה את יוחנן מתקרב וציווה על עוזרו: ״תפוש את האדם הזה וקשור אותו. הוא אחד מחסידיו של זה.״ אך כאשר שמע זאת המפקד הרומי, הוא הסתובב לאחור, ראה את יוחנן, וציווה שישלחו את השליח אליו ושאיש לא ייגע בו. אמר אז המפקד הרומי למפקד היהודי: ״האדם הזה אינו בוגד ואינו פחדן. ראיתי אותו בגן והוא לא שלף חרב כדי להתנגד לנו. הוא אמיץ דיו להתקרב כדי להיות לצד ׳המאסטר׳ שלו, ואני אוסר על איש לגעת בו. החוק הרומי מתיר לכל אסיר שיתלווה אליו לפחות חבר אחד למשפט ואין לאסור על אדם זה מלעמוד לצד האסיר, ׳המאסטר׳ שלו.״ כאשר שמע זאת יהודה, הוא הרגיש נבוש ומושפל עד כדי שבחר ללכת מאחורי הצועדים והגיע לארמונו של חנן לבדו.

זו הסיבה לכך שיוחנן זבדיה הורשה להישאר לצד ישוע לאורך כל המבחנים הקשים שנכונו לו באותו הלילה ויום המחרת. היהודים חששו להתנכל ליוחנן או לפגוע בו בצורה כלשהי משום שניתן לו מעין מעמד של עורך דין רומי אשר מונה להשקיף על מעשיו של בית הדין הדתי היהודי. המעמד המיוחד שהוקנה ליוחנן התחזק עוד יותר כאשר המפקד הרומי אמר לעוזרו בעת שמסר את ישוע לידי מפקד משמר המקדש בסמוך לשער ארמונו של חנן: ״התלווה לאסיר הזה וודא שהיהודים לא יהרגו אותו ללא אישור של פילטוס. שמור עליו לבל ירצחו אותו כמו כן, וודא שחברו, אשי הגליל, מורשה לעמוד לצדו ולהשקיף על כל מה שיתרחש.״ וכך יכול היה יוחנן לעמוד בסמוך לישוע ממש עד לזמן מותו על הצלב, אף כי שאר עשרת השליחים חויבו להמשיך ולהסתתר. יוחנן נמצא תחת ההגנה הרומית, והיהודים לא העזו לפגוע בו עד לאחר מותו של ׳המאסטר׳.

ישוע לא פצה את פיו כל הדרך עד לארמון של חנן. ׳בן האדם׳ לא הוציא הגה מפיו מרגע המעצר שלו ועד להופעתו מול חנן.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved