מסמך 159 המסע בערי הדקפוליס

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 159

המסע בערי הדקפוליס

כשהגיעו ישוע והשניים עשר לפארק מגדן, המתינה להם קבוצה בת כמאה אוונגליסטים ותלמידים, לרבות סגל הנשים, אשר הייתה מוכנה ליציאה מידית למסע הלימוד וההטפה בערי הדקפוליס.

בבוקר יום חמישי זה, ה-18 באוגוסט, קיבץ ׳המאסטר׳ את תלמידיו והנחה שכל אחד מן השליחים יצרף אליו את אחד מן האוונגליסטים, ושיחד עם שאר האוונגליסטים, תצאנה שתיים עשרה קבוצות לעבודה בערי וכפרי הדקפוליס. הוא הנחה את סגל הנשים ואת שאר התלמידים להישאר עמו. ישוע הקציב למסע הזה ארבעה שבועות, והנחה את חסידיו לשוב למגדן לא יאוחר מיום שישי, ה-16 בספטמבר. הוא הבטיח לבקר אותם תכופות במהלך התקופה. במהלך חודש זה פעלו שתיים עשרה הקבוצות בג׳רש, גמלא, סוסיתא, צפון, גדרה, אבילה, עדרי, פילדלפיה, חשבון, דיוּם, בית שאן וערים רבות נוספות. במהלך המסע הזה לא אירעו נסים כלשהם או מעשי ריפוי או מאורעות יוצאי דופן אחרים כלשהם.

1. הדרשה על הסליחה

בתגובה לשאלת אחד התלמידים, לימד ישוע ערב אחד בסוסיתא את הדרשה על הסליחה. ׳המאסטר׳ אמר:

״אדם טוב, אֲשֶׁר לוֹ מֵאָה כְבָשִׂים וְאָבַד לוֹ אֶחָד מֵהֶם, האם לֹא ייטושׁ אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה וְהָלַךְ אַחֲרֵי הָאובֵד עַד כִּי יִמְצָאֵהוּ? וְהָיָה כְּמָצְאוֹ אֹתוֹ יְשִׂימֶנּוּ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה וּבָא אֶל בֵּיתוֹ וְקָרָא לְאֹהֲבָיו וְלִשְׁכֵנָיו יַחַד לֵאמֹר, ׳שִׂמְחוּ אִתִּי כִּי מָצָאתִי אֶת שֵׂיִי הָאֹבֵד.׳ אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כֵּן שִׂמְחָה תִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר שָׁב יוֹתֵר מֵעַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא יִצְטָרְכוּ לִתְשׁוּבָה. אף-על-פי-כן, אין זה רצון ׳אבי׳ שבשמים שאפילו אחד מן הקטנים הללו יאבד, קל וחומר ייכחד. יש ובדת שלכם כי האל יקבל את החוטא שמתחרט; על-פי בשורת המלכות יוצא ׳האב׳ לחפש אותם הרבה לפני שהם חשבו להתחרט.

״׳האב׳ שבשמים אוהב את ילדיו, ומשום כך ראוי לכם ללמוד לאהוב זה את זה; ׳האב׳ שבשמים מוחל לכם על חטאיכם; ולכן ראוי לכם לסלוח זה לזה. וְכִי יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ לֵךְ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ בֵּינְךָ לְבֵינוֹ, בטקט ובסבלנות הראה לו כיצד טעה. וְאִם יִשְׁמַע אֵלֶיךָ קָנִיתָ לְּךָ אָחִיךָ. וְאִם לֹא יִשְׁמַע וימשיך בשגיאתו, וְלָקַחַתָּ עִמְּךָ עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם כִּי עַל פִּי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם כָּל דָּבָר, ויעידו כי בצדק ובחסד נהגת באחיך שפשע לך. וְאִם לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְהִגַּדְתָּ אֶל הַקָּהָל וְאִם לֹא יִשְׁמַע גַּם אֶל הַקָּהָל ונהגו בו כמיטב שיפוטם; והוגלה איש שוגה זה מן המלכות. אף כי לא תוכלו לשפוט נשמת רעיכם, אף כי לא תוכלו למחול על חטאים או להתיימר לנכס לעצמכם את זכויות שליטי צבאות השמים, בה בעת לכן ניתנה הזכות לשמור על סדר על הארץ. אף כי לא תוכלו להתערב בצו אלוה הנוגע לחיי הנצח, לכם ניתנה הסמכות להחליט על מנהגי הארץ בחיים ברי החלוף. וכך, כֹּל אֲשֶׁר תחליטו על הארץ יתקבל בשמים. אף כי לא תוכלו להכריע בגורל הנצח של היחיד, יותר לכם לקבוע מנהג הקבוצה, כִּי בְכָל מָקוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אשר יסכימו ויבקשו דבר ממני, כך ייעשה אם בקשתם איננה סותרת את רצון ׳אבי׳ שבשמים. וכל זאת אמת ויציב כי בכל מקום בו נקבצו שניים או שלושה מאמינים, שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם.״

שמעון פטרוס עמד בראש הקבוצה שפעלה בסוסיתא, וכאשר שמע את דברי ישוע, שאל: ״אֲדֹנִי כַּמַה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וּמָחַלְתִּי לוֹ הַעַד שֶׁבַע פְּעָמִים?״ ענה ישוע לפטרוס׃ ״לֹא אֹמַר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים כִּי עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְחֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו. וְכַאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ אֲשֶׁר הָיָה חייב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כָסֶף. וְלֹא הָיָה לוֹ לְשָׁלֵּם וַיְצַו אדוניו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וִישַׁלֵּם. וייפול הָעֶבֶד עַל פָּנָיו וְיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לֵאמור ׳אֲדֹנִי הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַכֹּל.׳ וַיֶּהֱמוּ מְעֵי אֲדֹנֵי הָעֶבֶד הַהוּא וַיִּפְטְרֵהוּ וַיִּמְחֹל לוֹ אֶת חוֹבוֹ.

״וַיֵּצֵא הָעֶבֶד הַהוּא מִלְּפָנָיו וַיִּמְצָא אֶחָד מֵחֲבֵרָיו וְהוּא חייב לוֹ מֵאָה דִינָרִים וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיַּחְנְקֵהוּ לֵאמור ׳שַׁלֵּם אֵת אֲשֶׁר אַתָּה חייב לִי.׳ וייפול חֲבֵרוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵאמור ׳הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלְּמָה לְּךָ הַכֹּל.׳ וְהוּא מֵאֵן וַיֵּלֶךְ וַיַּנִּיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר עַד שֶׁיְּשַׁלֶּם לוֹ אֶת חוֹבוֹ. וְהָעֲבָדִים חֲבֵרָיו רָאוּ אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיֵּעָצְבוּ מְאֹד וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לאדוניהם אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. וַיִּקְרָא אֵלָיו אדוניו וַיֹּאמֶר לוֹ ׳אַתָּה עֶבֶד בְּלִיַּעַל אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ יַעַן אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. הֲלֹא הָיָה גַם עָלֶיךָ לְרַחֵם עַל חֲבֵרֶךָ כַּאֲשֶׁר ריחמתי אֲנִי עָלֶיךָ.׳ ויקצוף אדוניו וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד הנוגשים עַד כִּי יְשַׁלֵּם אֶת כָּל חוֹבוֹ. וכך גם ׳אבי׳ מרחם יותר על אלה שמרחמים על רעיהם. כיצד תוכלו לבקש מן האל מחילה על מגרעותיכם כאשר אתם עצמכם גוערים באחיכם על אותם מגרעות עצמן? אומר לכולכם: חינם קיבלתם את מתת המלכות; חינם תנו לאחיכם שארץ.״

כך לימד ישוע אודות הסכנה שבמשפט ששופט אדם את חברו ואת חוסר ההוגנות שבכך. אף כי נדרש לשמור על משמעת, נדרש לנהוג בצדק, ראוי כי חכמת האחווה היא שתחליט בכל אלה. ישוע העניק את הסמכות החוקתית והמשפטית בידי הקבוצה, לא בידי היחיד. ואפילו הסמכות שניתנה לקבוצה לא ראוי שתופעל כסמכות אישית. תמיד קיימת הסכנה שמשפט היחיד יושפע מדעה קדומה או מרגשות. סביר שמשפט הקבוצה יהא מסוכן פחות ופחות נתון לחוסר ההוגנות של נטיית היחיד. ישוע תמיד ביקש להקטין ככל האפשר את שיעור חוסר ההוגנות, הנקמה והנקמנות.

[השימוש במונח שבעים ושבעה לתיאור חסד ורחמים לקוח מן התורה ומתייחס לעליצות של למך בשל כלי הנשק של בנו, תובל-קין, אשר השווה את כלי הנשק העדיפים שלו לאלה של אויביו והצהיר: ״אם קין, ללא כל כלי נשק בידו, נקם שבע פעמים, אני אנקום שבעים ושבעה.״]

2. המטיף המוזר

ישוע ביקר את יוחנן ואת אלה שעבדו עמו בגמלא. באותו ערב, לאחר מפגש של שאלות ותשובות, אמר יוחנן לישוע: ״׳מאסטר׳, אתמול הלכתי לאָשְתָרוֹת לפגוש באדם שלימד בשמך ואפילו טען שהוא מגרש שדים. הבחור הזה מעולם לא היה אתנו וגם לא עקב אחרינו; משום כך אסרתי עליו לעשות דברים שכאלה.״ אמר אז ישוע: ״אל תאסור עליו. אינך מבין שבקרוב יטיפו לבשורת מלכות זו בכל רחבי העולם? כיצד תוכל לצפות שכל אלה שמאמינים לבשורה יהיו כפופים להנחייתך? שמח בכך שהתורה שלנו כבר החלה להתבטא אל מעבר לגבולות השפעתנו האישית. אינך רואה, יוחנן, שבסופו של דבר, אלה שמתיימרים לעשות דברים גדולים בשמי חייבים לתמוך בנו? הם וודאי לא ימהרו לדבר בי סרה. בני, בכל העניינים הללו מוטב לך להניח כִּי כֹל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לְצָרֵינוּ לָנוּ הוּא. אנשים רבים, ושאינם לגמרי ראויים, יעשו בדורות הבאים דברים רבים בשמי, אך אני לא אאסור זאת עליהם. אני אומר לך שאפילו כאשר נשמה צמאה מקבלת כוס מים, שליחיו של ׳האב׳ רושמים מעשה אוהב שכזה.״

ההוראה הזו בלבלה את יוחנן עד מאוד. האם לא שמע את ׳המאסטר׳ אומר, ״כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא לְנֶגְדִּי?״ אך הוא לא הבין שבמקרה זה התכוון ישוע ליחס האישי של האדם לתורה הרוחנית אודות המלכות, ואילו במקרה השני ההתייחסות הייתה למערכת היחסים החיצונית והרחבה של המאמינים עם הסוגיות המנהליות של השליטה והסמכות של קבוצת מאמינים אחת בעבודתן של קבוצות אחרות, אשר תהיינה לבסוף חלק מן האחווה עולמית.

אך לעיתים קרובות סיפר יוחנן סיפר אודות התנסות זאת בהקשר לפעולתו המאוחרת יותר לטובת המלכות. ועל-אף-זאת, פעמים רבות נעלבו השליחים מאלה שהעזו ללמד בשמו של ׳המאסטר׳. תמיד נדמה להם כבלתי ראוי שאדם שלא ישב לרגליו של ישוע יעז ללמד בשמו.

האדם עליו אסר יוחנן ללמד ולפעול בשמו של ישוע לא שעה לאיסור השליח. הוא המשיך במאמציו ובנה בכָּנַתָא קהילה מאמינים גדולה לפני שיצא למסופוטמיה. אדם זה, עָדֵן שמו, החל להאמין בישוע לאחר ששמע את סיפורו של המשוגע שישוע ריפא ליד כורסי, ואשר האמין בלב שלם שהרוחות הרעות שגרש ממנו ישוע נכנסו לכאורה לתוך החזירים והאיצו בהם לקפוץ קפיצת ראש למותם מן הצוק.

3. ההנחיה למורים ולמאמינים

ישוע שהה בעֵדְרֵי, המקום בו פעלו תומאס ועמיתיו, יום אחד ולילה אחד, ובמהלך דיון הערב, ביטא את העקרונות המנחים שראוי לכל מי שמטיף לאמת לאמץ, ואשר ראוי שיניעו את כל אלה אשר מלמדים את בשורת המלכות. להלן סיכום הדברים שלימד ישוע במונחים של היום:

כבדו תמיד את אישיות האדם. לעולם אין לקדם בכוח מטרה ראויה; רק עוצמה רוחנית תניב ניצחונות רוחניים. איסור זה, על הפעלת השפעה חומרית, תקף הן לגבי הפעלת כוח נפשי והן לגבי כוח פיזי. אין להשתמש בטיעונים מוחצים ובעליונות מנטלית על-מנת לאלץ גברים ונשים להיכנס בשערי המלכות. אין להכריע את דעתו של אדם תוך הפעלת טיעון לוגי כבד או רהיטות גרידא. ואף כי לא ניתן לבטל לגמרי את תפקידן של הרגשות כגורם בהחלטות האנושיות, אין לפנות ישירות לרגשות של התלמידים המיועדים לקדם את המלכות. פנו ישירות לרוח האלוהית אשר שוכנת בדעת האדם. אל תפנו לפחד, לרחמים או לרגש. היו הגונים בפניותיכם לאדם; הפעילו שליטה עצמית ואת האיפוק הראוי; כבדו כראוי את אישיות תלמידיכם. זיכרו את שאמרתי: ״הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו.״

כשתכניסו אותו בשערי המלכות, על תמעיטו או תחסלו את כבודו העצמי של האחר. ואף כי כבוד עצמי רב מדי עלול לחבל בענווה לשמה להסתיים בגאווה, מרמה ויהירות, אובדן הכבוד העצמי מסתיים לעתים קרובות בשיתוק הרצון. מטרתה של בשורה זו להשיב על כנו את כבודם העצמי של אלה שאיבדו אותו ולרסן אותו באלה שנחנו בו. זו שגיאה רק לגעור בתלמיד בשל הדברים השגויים בחייו; זכרו גם להכיר ברוחב לב במה שראוי לשבח בחייו. אל תשכחו שאני עצמי לא אחסוך בשום מאמץ על-מנת להשיב את הכבוד העצמי לאלה שאבדו אותו ובאמת רוצים בו בחזרה.

הישמרו פן תפגעו בכבודן העצמי של נשמות ביישניות ופחדניות. אל תתפתו לסרקזם על חשבון אחי התמימים. אל תהיו ציניים כלפי ילדַי אחוזי הפחד. הבטלנות מחסלת את הכבוד העצמי; ולכן, עודדו את אחיכם להמשיך ולעסוק המשימות שבחרו ועשו כל מאמץ להבטיח עבודה לכל אלה שמוצאים עצמם חסרי תעסוקה.

לעולם אל תימצאו אשמים בשימוש בטקטיקות בלתי ראויות להפחדתם של גברים ונשים לתוך המלכות. אב אוהב לא יפחיד את ילדיו כדי שיצייתו להנחיות הצודקות שנתן.

יום אחד, יבינו ילדי המלכות שרגשות חזקים אינם שקולים להנחייתה של רוח אלוה. אם אדם מרגיש צורך עז לעשות משהו או ללכת למקום מסוים, אין פירושו שדחפים אלה מקורם בהנחייתה של הרוח השוכנת.

הזהירו מראש את כלל המאמינים ביחס למיצר הקושי שנדרשים לחצות כל מי שעוברים מן החיים שבחומר לחיים שברוח. כל המצוי לגמרי באחד משני המחוזות חווה רק קושי או בלבול מועט, אך בעת המעבר בין שתי רמות החיים, עתידים כולם, מי יותר ומי פחות, לחוות חוסר וודאות. כשתיכנסו בשערי המלכות, לא תוכלו לחמוק מן האחריות ומן החובה שבכך, אך זכרו: עוּל הבשורה נעים וקל משא האמת.

העולם מלא בנשמות מורעבות שמתות מרעב בנוכחות לחם החיים עצמו; אנשים מתים בחיפוש אחר האל שחי בתוכם. אנשים מבקשים את אוצרות המלכות בלבבות כמהים ורגליים עייפות בעודם בטווח נגיעה באמונה החיה. אמונה מתייחסת לדת כמו המפרשים לאנייה; היא מוסיפה עוצמה ואיננה עול חיים מעיק. למבקשים להיכנס בשערי המלכות מאבק אחד בלבד, הקרב על האמונה. המאמין ניצב בפני קרב אחד בלבד, הקרב אל מול הספק – חוסר האמונה.

הטפה לבשורת המלכות הינה פשוט הטפה לחברות עם האל. אחווה זו תמצא חן בעיני גברים ונשים כאחד, ושניהם ימצאו בה את מה שעונה על הכמיהות והאידאלים הטיפוסיים להם. אמרו לילדַי שאני לא רק רך ביחס לרגשותיהם וסבלן לחולשותיהם, אלא גם שאני חסר רחמים כלפי החטא ונעדר סבלנות ביחס לעוון. בנוכחות ׳אבי׳, אני אכן צנוע וענו, אך באותה המידה, אני חסר פשרות אל מול רשע מכוון והתמרדות של חטא כנגד רצון ׳אבי׳ שבשמים.

אל לכם להציג את מוריכם כאיש של צער. הדורות הבאים ילמדו גם אודות האושר שקורן, אודות התרוממות הרוח של רצון טוב ואודות ההשראה שעוררה חוש ההומור הטוב שלנו. אנו מטיפים למסר של בשורות טובות, מסר מדבק ובעל עוצמה שמחוללת תמורות. אלה אשר יקבלו את התורה הזו יתמלאו בשמחה וזו תגדוש את לבם לעד. כל אלה אשר בטוחים ביחס לאל חווים אושר הולך וגדל.

לָמדו את כל המאמינים להימנע מלהישען על הקביים הרעועים של הסימפטיה הכוזבת. התפלשות ברחמים עצמיים לא תאפשר לכם לפתח אופי חזק; נסו באמת להימנע מלהשפיע באמצעות השתתפות בסבל. אהדו את האמיצים וחסכו את רחמיכם מאותן נשמות פחדניות שבקושי מתאמצות לעמוד אל מול מבחני החיים. אל תנחמו את אלה שנכנעים אל מול הצרות ללא מאבק. אל תתנו את אהדתכם לחבריכם רק כדי שאלה יחזירו לכם אהדה.

כאשר ילדַי הופכים להיות מודעים בעצמם להבטחת הנוכחוּת האלוהית, אמונה שכזו תרחיב את הדעת, תרומם את הנשמה, תחזק את האישיות, תעצים את האושר, תעמיק את האבחנה הרוחית, ותעצים את העוצמה לאהוב ולהיות נאהב.

לַמדו את המאמינים כולם כי הכניסה בשערי המלכות לא מעניקה חסינות בפני תאונות הזמן או אסונות הטבע הרגילים. אמונה בבשורה לא תמנע מכם מלהיקלע לצרות, אך היא תבטיח כי כאשר הצרות ייערמו, אתם לא תפחדו. אם תעזו להאמין בי וללכת אחרי בלב שלם, וודאי תוליך אתכם אמונה זו בדרך של צרות. אינני מבטיח לגאול אתכם מגלי הסערה, אך אני מבטיח לכם שאשוט עליהם כולם יחד אתכם.

דברים רבים אחרים לימד ישוע את קבוצת המאמינים בטרם פרשה זו לשנת הלילה. אלה אשר שמעו את הדברים נצרו אותם בלבם וחזרו עליהם תכופות באזני השליחים והחסידים אשר לא נכחו בעת שנאמרו, על-מנת לחזקם.

4. השיחה עם נתנאל

ואז ביקר ישוע באבילה, שם פעלו נתנאל ועמיתיו. נתנאל הוטרד מאוד מהכרזותיו של ישוע, שכרסמו לכאורה בסמכותם של כתבי הקודש העבריים המוכרים. ולפיכך, באותו הלילה, לאחר מפגש השאלות והתשובות הרגיל, לקח נתנאל את ישוע הרחק מן האחרים ושאל: ״׳מאסטר׳, האם תוכל לסמוך עלי בנוגע לאמת ביחס לכתבי הקודש? שמתי לב לכך שאתה מלמד רק חלק מכתבי הקודש – החלק הטוב ביותר, בעיני – ואני מסיק מכך שאתה דוחה את מה שמלמדים הרבנים, שהתורה היא דבר האלוהים עצמו, משום שהיית עם האל בשמים עוד לפני תקופת אברהם ומשה. מהי האמת על תורה?״ כאשר שמע ישוע את שאלתו של השליח המבולבל, ענה לו:

״היטב דרשת, נתנאל; אינני מתייחס לתורה כמו הרבנים. אשוחח אתך על הנושא בתנאי שלא תשתף דברים אלה עם אחיך, אשר לא כולם מוכנים עדיין לקבל שיעור זה. דברי תורת משה והכתוב בתורה לא היה קיים לפני תקופת אברהם. כתבי הקודש כפי שאנו מחזיקים בהם היום נאספו רק לאחרונה. ואף כי הם מכילים את המיטב מן המחשבה הגבוהה והכמיהה של העם היהודי, הם גם מכילים דברים רבים שכלל לא מאפיינים את אופיו ואת מצוותיו של ׳האב׳ שבשמים; ומשום כך חייב אני לבחור מתוך מיטב השיעורים את אותן אמתות אותן ראוי לנכס לבשורת המלכות.

״הכתבים הללו נכתבו על ידי בני אדם, מהם קדושים ומהם פחות. התורה שבספרים הללו מייצגת את הידע ואת מידת ההארה של הימים בהם נכתבו. ככתבי התגלות של אמת, המאוחרים יותר מהימנים יותר מהמוקדמים. כתבי הקודש הינם פגומים, והינם ממקור אנושי לגמרי, ויחד עם זאת אל לכם לטעות – הם מהווים את אוסף מיטב החכמה הדתית והאמת הרוחנית שניתן היה למצוא בעולם כולו באותם הימים.

״רבים מן הספרים הללו לא נכתבו בידי האנשים שאת שמם הם נושאים, אך אין בכך בכדי להפחית מערכן של האמתות שהם מכילים. אפילו אם הסיפור על יונה לא היה עובדה, אפילו אם יונה מעולם לא חי, עדיין היה ערך רב בעיני כל אוהבי האדם באמת העמוקה שבסיפור, בסיפור אהבתו של אלוהים לנינווה ולתושביה, אשר כונו כופרים. התורה קדושה משום שהיא מייצגת את מחשבותיהם ופועלם של אנשים שחיפשו אחר האל ואשר ביטאו בכתבים הללו את המושגים הגבוהים ביותר של צדיקות, אמת וקדוּשה. ואף כי התורה מכילה הרבה, אפילו הרבה מאוד אמת, לאור מה שלמדתם כעת אתם יודעים שהכתבים הללו מכילים גם הרבה שאינו מייצג את ׳האב׳ שבשמים, את האל האוהב שבאתי אני לגלות לעולמות כולם.

לעולם, נתנאל, אל תרשה לעצמך, אף לא לרגע אחד, להאמין בכתוב בתורה על אל האהבה שמצווה על אבותיך לצאת למלחמה ולקטול את כל אויביהם – גברים, נשים וטף. מה שנכתב נאמר מפי אנשים, אנשים לא מאוד קדושים, וזה איננו דבר האל. כתבי הקודש תמיד יצגו ותמיד ייצגו את המעמד האינטלקטואלי, המוסרי והרוחני של אלה שיצרו אותם. האם לא שמת לב שהמושגים אודות יהוה גדלים ביופיים ובהדרם ככל שהנביאים מתנבאים משמואל ועד ישעיהו? עליך לזכור שכתבי הקודש מיועדים ללימוד דתי והנחיה רוחנית. הם לא נכתבו בידי היסטוריונים או פילוסופים.

״הדבר המתועב ביותר אינו הרעיון השגוי שכתבי הקודש מושלמים לגמרי והתורה איננה מכילה שגיאות, אלא הפירוש המבלבל שנותנים לכתבי הקודש הללו הסופרים והפרושים בירושלים, הכבולים למסורת. וכעת הם ישתמשו בהשראה שהם שואבים מתוך כתבי הקודש כמו גם בפירוש השגוי שהם נותנים להם במאמץ נחוש לעמוד אל מול התורה החדשה יותר, זו של בשורת המלכות. לעולם אל תשכח, נתנאל, כי ׳האב׳ איננו מגביל את התגלות האמת לדור אחד או לעם אחד. הטענה שכתבי הקודש הינם מושלמים בלבלה וגרמה למחפשי אמת כנים רבים להתייאש.

״סמכותה של אמת הינה הרוח אשר שורה על ביטוייה בחיים, ולא המילים המתות של אנשים מוארים פחות, לכאורה בעלי השראה, של דור אחר. ואפילו אם הקדושים משכבר הימים חיו חיים מלאי השראה ורוח, אין פירושו שמילותיהם אכן היו מלאו אותה השראה רוחנית. אנחנו, היום, לא נרשום את תורת בשורת המלכות כדי שכשאלך לא תתפצלו במהירות לאוסף של קבוצות של מבקשי אמת אשר נבדלות בפירוש שלהן לתורתי. בדור הזה, מוטב לנו לחיות את האמתות הללו ולהימנע מלרשום אותן.

״הקשב היטב, נתנאל, כי שום דבר שטבע האדם נגע בו לא יכול להיחשב כנטול שגיאה. אף כי אמת אלוהית אכן יכולה לקרון מבעד לדעת האדם, תמיד תהא זו אמת בעל טוהר יחסי, אמת אלוהית בחלקה. אף כי היצור כמהּ להיות נטול שגיאה, זו תכונה של ׳הבוראים׳ בלבד.

״אך השגיאה הגדולה ביותר ביחס לכתבי הקודש הינה הטענה שהם מהווים ספרים כמוסים של מסתורין וחכמה אשר רק לחכמי האומה התעוזה לפרשם. התגלויות האמת אינן כמוסות אלא בשל הבורות, הגזענות וחוסר הסובלנות צר המוחין של האדם. על אור כתבי הקודש מאפילות רק הדעות הקדומות והאמונות הטפלות. פחד כוזב מפני הקדושה הוא שמנע מן ההיגיון הפשוט לשמור על הדת. הפחד מפני הסמכות שבכתבי הקודש של העבר מונעת, למעשה, מנשמות כנות בהווה מלקבל את אור הבשורה החדש, אותו האור אשר אותם אנשים יודעי-אל בדורות אחרים כמהו לו כל כך.

״אך הדבר העצוב מכל הינו העובדה שכמה מאלה שמלמדים את קדושת המסורת יודעים אמת זו. הם מבינים, פחות או יותר, את מגבלותיה של התורה אך הם פחדנים מוסריים, רמאים אינטלקטואליים. הם יודעים את האמת ביחס לכתבי הקודש אך מעדיפים להסתיר את העובדות המטרידות הללו מן העם. וכך, במקום להסתמך על כתבי הקודש כעל מקור לחכמת המוסר, כעל התורה הרוחנית של אנשים יודעי-אל בדורות אחרים, הם מעוותים ומחללים את התורה, הופכים אותה למדריך שמשעבד את חיי היום-יום ולסמכות בכל מה שאינו נוגע לרוח.״

הכרזתו של ׳המאסטר׳ האירה את נתנאל והיממה אותו. הוא הגה בשיחה הזו ממושכות בעמקי נשמתו, אך לא סיפר לאיש על המפגש הזה עד לאחר הרקעתו של ישוע; ואפילו אז פחד לשתף את מלוא פרטי הסיפור אודות מה שלימד אותו ׳המאסטר׳.

5. טיבהּ החיובי של דת ישוע

בפילדלפיה, מקום בו פעל יעקב, לימד ישוע את התלמידים אודות טיבהּ החיובי של בשורת המלכות. כאשר במהלך דבריו רמז כי חלקים מן התורה כוללים יותר אמת מחלקים אחרים, והאיץ במאזיניו להזין את נשמותיהם במזון הרוחני הטוב ביותר, קטע יעקב את דברי ׳המאסטר׳ ושאל: ״׳מאסטר׳, האם תואיל להציע לנו את הפסוקים הטובים ביותר בתורה, אלה שירוממו אותנו?״ ענה לו ישוע: ״כן, יעקב, כאשר תקראו בתורה, חפשו את אותן אמתות נצחיות, אותם שיעורים יפהפיים, אלוהיים, כגון:

״לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אלוהים.

״יְהוָה רֹעִי; לֹא אֶחְסָר.

״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

״כִּי, אֲנִי יְהוָה אלוהיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ, הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא; אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.

״לֹא יישא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.״

וזה מעיד על הדרך בה לימד ישוע מדי יום ביומו את חסידיו את הפנינים שתורה, אותן כלל בתורת בשורת המלכות. דתות אחרות הציעו את הרעיון שבקרבתו של האל לאדם, אך ישוע הפך את דאגתו של האל לאדם לזו שדואג אב אוהב לילדים שתלויים בו, ואז הפך תורה זו לאבן היסוד של דתו. כך   מצווה אבהותו של האל על החובה למנהג אחוות האדם. הסגידה לאל והשירות לזולת הפכו למהות של דתו. ישוע לקח את המיטב שביהדות ותרגם אותם לאוסף הראוי של תורה חדשה, בשורת המלכות.

ישוע החדיר את רוח הפעולה החיובית לדוקטרינה הפסיבית של הדת היהודית. במקום ציות שלילי לדרישות טקסיות, ציווה ישוע על עשייה חיובית של הדברים שהדת החדשה שלו ציוותה על מאמיניה. דתו של ישוע לא כללה אמונה גרידא, אלא עשייה בפועל, עשייה של אותם הדברים עליהם ציוותה הבשורה. הוא לא לימד שמהות דתו שלו היה שירות לחברה, אלא דווקא שהשירות לחברה הינו אחד הדברים שבוודאות נובע מכך שאדם ניחן ברוח דת של אמת.

ישוע לא היסס לנכס את חלקיו הטובים של פסוק ולדחות את אלה הפחות טובים. את מצוותו הגדולה, ״ואהבתך לרעיך כמוך,״ לקח מן הפסוק: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.״ ישוע ניכס את החלק החיובי של הפסוק ודחה את החלק השלילי. הוא אפילו התנגד לאי-התנגדות פסיבית לגמרי או שלילית. אמר הוא: ״כשהרשע מכה אתכם על הלחי האחת, על תעמדו שם כמו בפסיביות, כטיפשים אלא נִקטו פעולה חיובית והטו לו את הלחי האחרת; במילים אחרות, עשו את המיטב בכדי להוביל את אחיכם באופן פעיל הרחק מנתיב הרשע ואל הדרך הטובה יותר של חיי צדיקות.״ ישוע דרש ממאמיניו להגיב באופן חיובי ואגרסיבי לכל מצב בחיים. הטיית הלחי השנייה, או כל דבר פעולה אחרת אשר מיוצגת באקט זה, דורשת יוזמה ובהכרח מחייבת את המאמין לבטא באופן נמרץ, פעיל ואמיץ את אישיותו.

ישוע לא עודד אותם להיכנע באופן שלילי לרע שעשו במתכוון אלה שביקשו לנצל את אלה שדבקו באי-התנגדות לרשע, אלא דווקא ביקש את חסידיו להיות חכמים וערניים ולהגיב לרשע מהר ובאופן חיובי של עשיית טוב במטרה להיטיב ולנצח את הרע באמצעות הטוב. ׳המאסטר׳ לימד אָמת-מידה חיובית לצדיקות: ״כל המבקש להיות תלמידי, יכחש בעצמו ויישא את מלוא אחריותו מדי יום בכדי ללכת אחרי.״ וכך הוא עצמו חי, ״עובר בארץ ועושה חסד.״ היבט זה של הבשורה תואר היטב במגוון המשלים שסיפר לאחר מכן לחסידיו. הוא לעולם לא דרש מחסידיו להתאזר בסבלנות אל מול חובותיהם אלא לעמוד במלוא אחריותם כבני אדם ולחיות בנמרצות ובהתלהבות את הזכויות האלוהיות שניתנו להם במלכות האל.

כאשר ישוע הנחה את שליחיו לתת את המעיל למי שלקח מהם את הכותונת, הוא לא התכוון פשוטו כמשמעו למעיל אלא לאקט של פעולה חיובית אשר מכוון להציל את הפושע ומחליף את הציווי הקדום לנקמה – ״עין תחת עין״, וכן הלאה. ישוע תיעב את הרעיון של נקמה או של היות האדם סובל סביל או קורבן של חוסר-צדק. במקרה זה לימד אותם שלוש דרכים להתמודד ולעמוד אל מול הרשע:

1. להשיב לרשע ברשע – הדרך החיובית אך הלא ישרה.

2. לסבול מן הרשע ללא תלונה וללא התנגדות – הדרך השלילית לגמרי.

3. להשיב לרע בטוב, להתכוון ולהפוך להיות אדון של המצב, להתגבר על הרע בטוב – הדרך החיובית והישרה.

אחד מן השליחים שאל פעם: ״׳מאסטר׳, מה עלי לעשות אם איש זר מאלץ אותי לסחוב את התרמיל שלו לאורך קילומטר?״ ענה לו ישוע: ״אל תשב ותיאנח בזמן שאתה מקלל את הזר מתחת לשפם. הצדיקות איננה נובעת מגישה פסיבית שכזו. אם אתה לא יכול לחשוב על שום דבר חיובי מועיל יותר, לכל הפחות תוכל לסחוב את התרמיל קילומטר אחד נוסף. זה בוודאות יקרא תיגר על הזר הרשע, החוטא.״

היהודים שמעו אודות אל שמוחל לחוטאים ומנסה לשכוח את חטאיהם, אך רק לאחר בואו של ישוע שמעו בני אדם על אל אשר מחפש את הכבש האובד, אשר מיוזמתו מחפש אחר החוטאים ושמח כשהוא מוצא שהם מסכימים לחזור לבית ׳האב׳. הצד החיובי הזה בדתו של ישוע אף מצא מקום בתפילותיו. הוא אף הפך את כלל הזהב השלילי למצווה חיובית של הוגנות אנושית.

ישוע תמיד נמנע מפרטים שמסיחים את הדעת בכל מה שלימד. הוא נמנע משפה ציורית וממשחקי המילים של הפואטיקה לשמה. הוא נהג ליצוק משמעויות גדולות לביטויים קטנים. לשם הדגמה, הפך ישוע את משמעותם העכשווית של מונחים רבים כגון מלח, שמרים, דייג, וילדים קטנים. הוא השתמש ביעילות רבה באנטיתזה, השווה את הדקה לאינסוף וכן הלאה. הדימויים שלו היו מהממים, כגון ״העיוור שמוליך את העיוור.״ אך החזקה הגדולה ביותר באופן הציורי שבו לימד הייתה טמונה בטבעיותו. ישוע הנחית את פילוסופית הדת מן השמים מטה אל הארץ. הוא תיאר את צרכיהּ הבסיסיים של הנשמה באמצעות תובנות חדשות וחיבה גדולה מחודשת.

6. החזרה למגדן

המשימה בת ארבע השבועות לערי הדקפוליס נחלה הצלחה מסוימת. מאות נשמות התקבלו למלכות, והשליחים והאוונגליסטים רכשו ניסיון רב ערך בעבודה ללא ההשראה שקיבלו מנוכחותו האישית והקרובה של ישוע.

כפי שסוכם מראש, התאסף ביום ששי, ה-16 בספטמבר כלל סגל העובדים בפארק מגדן. בשבת, התקיימה מועצה בת מעל מאה מאמינים אשר דנה בפירוט בתכניות העתידיות להרחבת עבודת המלכות. שליחיו של דוד נכחו שם ודווחו בנוגע למצבם של המאמינים ברחבי יהודה, השומרון, הגליל והמחוזות הסמוכים.

רק מעטים מחסידיו של ישוע באותה העת העריכו נכונה את הערך הרב של שירותי סגל השליחים. השליחים לא רק שמרו על הקשר בין כל המאמינים ברחבי פלשתינה ובינם לבין ישוע והשליחים, אלא כי באותם ימים חשוכים הם גם שימשו כאוספי תרומות שיועדו לא רק לתמיכתם של ישוע ועמיתיו אלא גם לתמיכה במשפחותיהם של שניים עשר השליחים ושניים עשר האוונגליסטים.

בערך באותה העת העביר אבנר את בסיס פעולתו מחברון לבית לחם, וזה היה גם המטה ביהודה של שליחיו של דוד. דוד קיים שירות שליחים מדורג כל לילה בין ירושלים לבית צידה. הרצים עזבו את ירושלים כל ערב, החליפו מסרים בשיחר ובבית שאן, והגיעו לבית צידה עד לזמן ארוחת הבוקר למחרת.

בטרם יחלו את תקופת עבודתם האחרונה במלכות התכוננו כעת ישוע והשליחים התכוננו למנוחה בת שבוע. הייתה זו מנוחתם האחרונה, משום המשימה בפֵּרֵאָה התפתחה לכדי מסע הטפה ולימוד אשר נמשך ממש עד לזמן שבו הגיעו לירושלים ולהתגוללותם של הפרקים האחרונים בקריירה של ישוע על-פני האדמה.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved