מסמך 158 הר ההִשתָנוּת

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 158

הר ההִשתָנוּת

ישוע ועמיתיו הגיעו למרגלות הר החרמון לקראת שקיעה של יום ששי, ה-12 באוגוסט, שנת 29 לספירה, ממש בסמוך למקום בו המתין בעבר הנער תִיגְלֻת כאשר ׳המאסטר׳ העפיל לבדו להר על-מנת ליישב אחת ולתמיד את עתידה הרוחני של אורנטיה ולסיים טכנית המרידה של לוציפר. וכאן שהו יומיים והתכוננו רוחנית למאורעות שהתרחשו אך מעט אחר כך.

בקווים כלליים, ישוע ידע מבעוד מועד מה עתיד להתרחש על ההר, והוא השתוקק שכל שליחיו יוכלו לחלוק עמו את החוויה. השהות למרגלות ההר נועדה על-מנת להכשיר אותם להתגלות זו שלו עצמו. אך הם לא יכלו להגיע לרמות הרוחניות אשר נדרשו כדי להיחשף למלוא חווית הביקור של ההוויות השמימיות אשר עוד מעט קט יופיעו על-פני האדמה. ומכיוון שלא יכול היה לקחת עמו את כול עמיתיו, הוא החליט לקחת עמו את אותם השלושה שנהגו להצטרף אליו למפגשים מיוחדים מעין אלה. וכך, רק פטרוס, יעקב ויוחנן חלקו עם ׳המאסטר׳ חלק מהתנסותו הייחודית הזו.

1. ההשתנות

מוקדם בבוקר יום שני, ה-15 באוגוסט, החלו ישוע ושלושת השליחים להעפיל על הר החרמון, ששה ימים לאחר הודאתו הזכורה לטוב של פטרוס בשעת הצהריים, תחת עצי התות.

ישוע נקרא להעפיל לבדו על ההר על-מנת לטפל בכמה עניינים חשובים שנגעו להתקדמותה של משימת המתת שלו בגוף, כפי שזו התייחסה ליקום שהוא עצמו ברא. היה זה משמעותי שהתזמון של מאורע יוצא דופן גרם לו להתרחש כאשר ישוע והשליחים היו בארצות הגויים, ושהוא אכן התרחש על הר של גויים.

מעט לפני צהרי היום הגיעו ליעדם, בערך במחצית הדרך לפסגה, ובעודם סועדים את ארוחת הצהרים, סיפר ישוע לשלושת השליחים חלק מן ההתנסות שלו בגבעות שממזרח לירדן מעט לאחר הטבילה כמו גם מעט יותר אודות התנסותו על הר החרמון בפעם האחרונה בה ביקר במקום מבודד זה.

בילדותו נהג ישוע להעפיל על הגבעה הסמוכה לביתו ולחלום על הקרבות שלחמו צבאות האימפריות בעמק יזרעאל; כעת העפיל להר החרמון על-מנת לקבל את ההכשרה שתכין אותו לירידה למישור הירדן ולסיים שם את מלאכתו בסצנות האחרונות של דרמת משימת המתת שלו באורנטיה. ׳המאסטר׳ יכול היה לוותר על המאבק באותו היום ולחזור לשלוט על מרחבי היקום, אך לא זאת בלבד שבחר לעמוד בדרישות הסדר שלו, סדר הבנים האלוהיים, אלא גם בחר לעמוד באופן מלא בחלק האחרון של רצון ׳אביו׳ מפרדיס. ביום זה של חודש אוגוסט, ראו אותו שלושת שליחיו מסרב לקבל לידיו את מלוא הסמכות ביקום. הם התבוננו בתדהמה בשליחים השמימיים שעזבו והותירו אותו לבדו לסיים את חייו הארציים ׳כבן האדם׳ ׳וכבן האל.׳

אמונתם של השליחים הגיעה לשיאה בהאכלתם של החמשת אלפים, ואז ירדה במהירות כמעט עד לאפס. כעת, משהצהיר ׳המאסטר׳ על אלוהיותו, התרוממה אמונתם הרפויה של השניים עשר במשך מספר השבועות הבאים והגיעה לשיא השיאים, אשר לאחריו המשיכה לרדת בהתמדה. הפעם השלישית בה שבה אמונתם לחיים התרחשה רק לאחר תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים.

בערך בשעה שלוש אחר הצהריים של יום יפה זה עזב ישוע את שלושת השליחים ואמר: ״אלך לי להתבודד לזמן מה ולהתייחד עם ׳האב׳ ועם שליחיו; אבקשכם להישאר כאן, ובזמן שתמתינו לשובי, התפללו שייעשה רצון ׳האב׳ בקשר להמשך משימת המתת של ׳בן האדם׳.״ לאחר הדברים הללו, נפרד מהם ישוע לפגישה ארוכה עם גבריאל ועם ׳האב מלכי-צדק׳, ממנה שב לא עד השעה שש. כאשר ראה ישוע את החרדה שאחזה בהם בשל היעדרותו הממושכת, אמר: ״למה אתם פוחדים? היטב תדעו שעלי לעסוק בעסקי ׳אבי׳; למה אתם מטיפים ספק כשאיני עמכם? כעת אכריז כי ׳בן האדם׳ בחר להמשיך את חייו כאחד מכם, בקרבכם. התעודדו; לא אעזוב אתכם עד תום מלאכתי.״

בזמן שסעדו את ארוחת הערב, שאל פטרוס את ׳המאסטר׳, ״עד מתי נישאר על ההר, הרחק מאחינו?״ ענה לו ישוע: ״עד שתחזו בהדר ׳בן האדם׳ ותדעו שכל מה שהכרזתי עליו אמת ויציב הוא.״ הם ישבו סביב לאור המדורה והמשיכו ושוחחו על אודות מרידתו של לוציפר עד רדת החשיכה, עת כבדו עפעפיהם של השליחים, שהרי יצאו למסעם מוקדם מאוד באותו הבוקר.

חצי שעה לאחר ששלושתם ישנו שנת ישרים, הם התעוררו לפתע בשל קול קרקוש סמוך, וכשהתבוננו סביבם, נדהמו לראות את ישוע משוחח באינטימיות עם שתי הוויות שמימיות, לבושות באור העולם השמימיות. פניו וגופו של ישוע האירו באור שמימי. השלושה הללו שוחחו בשפה מוזרה, אך מחלק מן הדברים שנאמרו שיער פטרוס בשוגג כי ההוויות שליד ישוע היו משה ואליהו; לאמתו של דבר היו אלה גבריאל ׳והאב מלכי-צדק׳. לבקשת ישוע, ארגנו הבקרים הפיזיים את הדברים כך שהשליחים יוכלו לחזות במראה זה.

שלושת השליחים נבהלו כל כך וחזרו לעשתונותיהם לאט, ואילו פטרוס, הראשון להתאושש, אמר בעת שהתבונן במחשה המרהיב מתפוגג אל מול עיניו ובישוע העומד שם לבדו: ״ישוע, ׳מאסטר׳, שמחים אנו למראה תהילה זו. לא נרצה לשוב לעולם הרגיל. אם תיאות, הבה נישאר כאן, נקים שלושה אוהלים, אחד לך, אחד למשה ואחר לאליהו.״ פטרוס אמר את הדברים הללו מתוך בלבול ופשוט משום שלא עלה על דעתו דבר מה אחר להגיד.

בעוד פטרוס מדבר, התקרב אליהם ענן מוכסף ועטף את ארבעתם. השליחים התייראו עד מאוד, ובזמן שנפלו על פניהם בסגידה, שמעו בת קול, אותה אחת אשר דיברה כשישוע הוטבל, שאמרה: ״זה בני ידידי; אליו תשמעוּן.״ כאשר נמוג הענן ושוב היה ישוע לבדו עם השלושה, הוא הושיט ידו אליהם מטה, נגע בם ואמר: ״קומו, אל תפחדו; עוד תראו דברים גדולים מאלה.״ אך השליחים אכן התייראו; מעט לפני חצות הליל, כשהתכוננו לרדת מן ההר, השלושה נותרו בדממה, שקועים במחשבות.

2. בירידה מן ההר

מילה לא נאמרה עד שסיימו את מחצית הדרך מטה. אז החל ישוע את השיחה באומרו: ״וודאו שלא תספרו לאיש אודות מה שראיתם ושמעתם על ההר, גם לא לאחיכם, עד שיקום ׳בן האדם׳ לתחייה מן המתים.״ שלושת השליחים הוכו בתדהמה למשמע דבריו של ישוע, ״עד אשר יקום ׳בן האדם׳ לתחייה מן המתים.״ רק לאחרונה אישרו שהוא הגואל, ׳בן האל׳, ורק עתה ראו אותו משתנה לתפארה ממש אל מול עיניהם, וכעת הוא מתחיל לדבר על ״תחייה מן המתים״!

פטרוס נחרד מן המחשבה על מותו של ׳המאסטר׳ – הייתה זו מחשבה מטרידה מדי – ובשל הפחד שיעקב או יוחנן ישאלו משהו בהמשך לדברי ישוע, ולכן ביקש להסיח את הדעת בשיחה על משהו אחר, אך לא ידע על מה ולכן ביטא את המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו ואמר: ״׳מאסטר׳, מדוע אומרים הסופרים שאליהו חייב להופיע לפני בוא המשיח?״ ישוע ידע היטב שפטרוס ביקש להימנע מלהתייחס למותו ולתחייתו מן המתים וענה: ״אכן, אליהו מגיע לפני כן ומכשיר את הקרקע להופעתו של ׳בן האדם׳, אשר יידרש לסבול סבל רב עד שלבסוף ידחו אותו. אך אומר אני לכם שאליהו כבר בא, ואף אותו לא קיבלו ועוללו לו מה שעוללו.״ ואז הבינו שלושת השליחים שהוא התייחס ליוחנן המטביל כאל אליהו. ישוע ידע שאם יתעקשו להתייחס אליו כאל המשיח, כי אז על יוחנן למלא את תפקיד אליהו בנבואה.

ישוע גזר עליהם שתיקה ביחס למה שראו וטעמו, טעימת-קדם של התהילה שלאחר תחייתו מן המתים, משום שלא רצה לטפח תקוות שווא ביחס לכך שכעת, משהתקבל כמשיח, הוא ימלא במידה כזו או אחרת את ציפיותיהם השגויות ביחס לגואל שמחולל נסים ונפלאות. ואף כי פטרוס, יעקב ויוחנן חשבו רבות על כל אלה, הם לא סיפרו דבר לאיש עד לאחר תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים.

אמר להם ישוע עת המשיכו לרדת מן ההר: ״לא הסכמתם לקבל אותי ׳כבן האדם׳; ובשל כך הסכמתי שתקבלו אותי באופן עליו התעקשתם, אך אל נא תשגו, כי רצונו של ׳האב׳ הוא אשר יעלה על הכול. אם תבחרו להמשיך כך וללכת אחר נטיית לבכם, ראוי שתתכוננו לסבול אכזבות רבות ולעמוד במבחנים רבים, אך ההכשרה שהענקתי לכם תספיק בכדי לסייע לכם לצלוח את כל העצב שתביא עליכם בחירתכם.״

לא משום שהיו מוכשרים בכל מובן שהוא יותר מן השליחים האחרים לחזות במה שקרה, או מפני שהיו מוכנים רוחנית יותר ליהנות מזכות יתר נדירה זו העלה ישוע עמו להר ההשתנות את פטרוס, יעקב ויוחנן. ממש לא. הוא ידע היטב שאיש מבין השניים עשר לא היה מוכן רוחנית לחוויה זו; ומשום כך נטל עמו רק את שלושת השליחים אשר מונו ללוות אותו כל אימת שביקש ליהנות מזמן התייחדות בבדידות.

3. משמעותה של ההשתנות

מה שחזו עיניהם של פטרוס, יוחנן ויעקב על הר ההשתנות היה הצצה חטופה למפגן שמימי שאירע באותו יום רב מאורעות על הר החרמון. ההשתנות ציינה את:

1. העובדה ׳שהבן-אם הנצחי של פרדיס׳ קיבל במלואה את משימת המתת של מיכאל באורנטיה בגוף. ככל שזה נגע לדרישותיו של ׳הבן הנצחי׳, ישוע קיבל אז אישור על כך שאלה קוימו. גבריאל היה זה שהביא לישוע אישור זה.

2. עדות על שביעות רצונה של ׳הרוח האינסופית׳ בדבר שלמותה של משימת המתת באורנטיה בדמות בשר ודם. נציגתה ביקום של ׳הרוח האינסופית׳, שותפתו הקרובה של מיכאל בסאלווינגטון ושותפתו הצמודה לעבודה דיברה זו הפעם מפי ׳האב מלכי-צדק,.

ישוע קיבל בברכה עדות זו בנוגע להצלחתו של משימתו הארצית כפי שזו נמסה מפי שליחיהם של ׳הבן הנצחי׳ ׳והרוח האינסופית׳, אך הוא שם לב ׳שאביו׳ לא ציין שמשימת המתת באורנטיה הושלמה; נוכחותו הבלתי-נראית של ׳האב׳ העידה, מפי מכוונן המחשבה שהפך-לאישי של ישוע אשר אמר, ״זה בני ידידי; לו תשמעון.״ ועדות זו נמסרה במילים כך ששלושת השליחים יוכלו לשמוע.

לאחר ביקור שמימי זה, ביקש ישוע למצוא מהו רצון ׳אביו׳ והחליט להמשיך ולדבוק במשימת המתת שלו כבן אנוש עד סופה הטבעי. זו הייתה חשיבותה של ההשתנות עבורה ישוע. עבור שלושת השליחים, סימן אירוע זה את כניסתו של ׳המאסטר׳ לשלב הסופי של הקריירה שלו על-פני האדמה ׳כבן האל׳ ׳וכבן האדם׳.

לאחר הביקור הרשמי של גבריאל ושל ׳האב מלכי-צדק׳, שוחח עם אלה, שהיו בניו-שלוחיו, ישוע באופן לא רשמי בקשר לענייני היקום.

4. הנער האפילפטי

ישוע ובני לווייתו התקרבו למחנה השליחים בבוקר יום שלישי זה, מעט לפני מועד ארוחת הבוקר. וכשהתקרבו הבחינו בקהל גדול שסבב את השליחים, ומיד לאחר מכן שמעו את קולות הוויכוח והעימות שעלו מקבוצה זו, שמנתה כחמישים איש וכללה את תשעת השליחים ומספר דומה של סופרים מירושלים ותלמידים מאמינים אשר עקבו אחר ישוע ועמיתיו מאז יצאו ממגדן.

ואף כי הקהל התווכח על מספר רב של נושאים, העימות העיקרי נסב סביב אזרח טברייני אשר הגיע יום קודם לכן וחיפש את ישוע. לגבר זה, יעקב הצפתי שמו, היה ילד יחיד כבן ארבע עשרה אשר לקה במקרה חמור של אפילפסיה. בנוסף למחלה העצבית, דבק בנער אחד מן האמצעיונים הנודדים, המרושעים והמתמרדים אשר היו נוכחים אז על-פני האדמה ולא נמצאו תחת שליטה, ומשום כך הנער היה גם אליפטי וגם אחוז-דיבוק בידי שד.

האב המודאג, אשר שימש כפקיד זוטר בממשלו של הורדוס אנטיפס, הסתובב באזור הגבול המערבי של מחוז שלטונו של פיליפוס וחיפש את ישוע על-מנת לבקשו לרפא את בנו החולה. הוא לא הצליח למצוא את קבוצת השליחים אלא בצהרי אותו היום, כאשר ישוע שהה עדיין עם שלושת השליחים על ההר.

תשעת השליחים הופתעו מאוד וחששו מאוד כאשר פתאום ניגש אליהם אדם זה, אליו נלוו כמעט ארבעים נוספים שאף הם חיפשו אחר ישוע. בזמן שהגיעה אליהם הקבוצה עסקו תשעת השליחים, או מרביתם, בתחביב אליו התפתו משכבר – הם דנו בסוגיה מי מהם יהיה הבכיר במלכות הקרבה; הם דנו בתפקידים השונים אשר יוקצו לשליחים השונים. הם פשוט לא הצליחו להשתחרר מרעיון השליחות החומרית של המשיח, שהתחבב עליהם משכבר. וכעת, משישוע עצמו קיבל את הודאתם ואישר שהוא אכן הגואל – או לפחות הודה בעובדת היותו אלוהי – היה זה אך טבעי שבזמן שנפרדו מן ׳המאסטר׳ הם ישובו להתפתות ולדון בתקוות ובשאיפות שהחשיבו בלבם. וזה בדיוק הדיון בו עסקו כאשר ניגשו אליהם יעקב הצפתי והאנשים שנלוו אליו וחיפשו את ישוע.

אנדראס ניגש לברך את האב ואת בנו לשלום ואמר, ״את מי אתם מחפשים?״ אמר לו יעקב: ״אישי הטוב, אני מחפש את ׳המאסטר׳ שלך. אני מבקש מזור לבני החולה. אבקש את ישוע לגרש את השד שדבק בילדי.״ ואז המשיך האב ותיאר באזני השליחים את מחלתו של בנו ואת העובדה שפעמים רבות כמעט ואיבד את חייו בשל ההתקפים החולניים.

בזמן שהשליחים הקשיבו, התקרבו שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות לאב ואמרו: ״אנחנו יכולים לרפאו; אין צורך שתמתין עד לשובו של ׳המאסטר׳. אנו שגריריה של המלכות; ולא עוד נשמור על כך בסוד. ישוע הוא הגואל, ומפתחות המלכות נמסרו לידינו.״ באותה העת היו אנדראס ותומאס בהתייעצות בצד. נתנאל והשאר התבוננו בהם בתדהמה; הם השתאו למראה התעוזה ואף היומרה של שמעון ויהודה. אמר אז האב: ״אם ניתנה לכם היכולת לעשות כן, אתפלל שתאמרו את המילים שישחררו את בני משעבוד זה.״ צעד אז שמעון קדימה, שם את ידו על ראשו של הנער, התבונן ישירות לתוך עיניו וציווה: ״צאי ממנו, רוח טמאה; בשם ישוע, צייתי לי.״ אך הנער רק נתקף התקף אלים יותר, ואילו הסופרים לעגו לשליחים. גם התלמידים המאוכזבים נאלצו לספוג את לעגם של המבקרים המרושעים.

אנדראס התאכזב מאוד מכישלון הניסיון השגוי. הוא קרא לשליחים הצידה להתייעצות ולתפילה. לאחר פרק זמן של מדיטציה, ומשום שחשו את האכזבה המרה של התבוסה וההשפלה שחוו, ביקש אנדראס לנסות שנית לגרש את השד ונחל אך אכזבה. אנדראס הודה בכנות בכישלונו וביקש מן האב להישאר איתם לילה נוסף או עד שובו של ישוע ואמר: ״יכול להיות שהסוג הזה מציית רק לפקודתו האישית של ׳המאסטר׳.״

וכך, בעת שישוע ירד מן ההר ולצדו פטרוס, יעקב ויוחנן החיוניים והמאושרים, היו תשעת אחיהם אחוזים בבלבול ובהשפלה שמנעו מהם שינה. הם היו קבוצה מיואשת ומדוכאת. אך יעקב הצפתי לא אבה לוותר. אף שלא ידעו מתי ישוב ישוע, הוא החליט להישאר עד לשובו של ׳המאסטר׳.

5. ישוע מרפא את הנער

עת התקרב ישוע, חשו תשעת השליחים הקלה גדולה והתעודדו מאוד למראה השמחה וההתלהבות יוצאי הדופן שראו על פניהם של פטרוס, יעקב ויוחנן. הם רצו לקבל את פניו של ישוע ושלושת אחיהם. בעת שברכו זה את זה לשלום, התקרב ההמון וישוע שאל, ״על מה התווכחתם בעת שהתקרבנו?״ אך בטרם יכלו השליחים המיואשים והמושפלים להשיב לשאלתו של ׳המאסטר׳, צעד האב המודאג קדימה, כרע ברך אל מול ישוע ואמר: ״׳מאסטר, יש לי ילד יחיד, ושד אחז בו. לא רק שהוא צועק באימה, קצף יוצא מפיו והוא לעתים נופל כמת בזמן ההתקף אלא גם שהרוח הרעה שדבקה בו גורמת לו לעוויתות ולפעמים אף משליכה אותו למים או לאש. ילדִי נמק לאיטו, חורק שיניים וסובל. חייו גרועים ממוות; אמו ואני מתעצבים ורוחנו שבורה. אמש, לקראת צהרי היום, ביקשתי אותך ומצאתי את שליחיך, ובזמן שהמתנו ניסו שליחיך לגרש את השד ולא צלחו. וכעת, ׳מאסטר׳, האם תיאות אתה לעשות כן, לרפא את בני?״

כסיים ישוע לשמוע את הסיפור, נגע באב הכורע וביקש ממנו לקום, תוך שהוא מתבונן בקפידה בשליחים שעמדו בסמוך. אמר אז ישוע לכל אלה שסביבו: ״הוֹי דּוֹר חֲסַר אֱמוּנָה וּפְתַלְתֹּל, עַד-מָתַי אֶשָּׂא אֶתְכֶם? עַד מָתַי אֶהְיֶה עִמָּכֶם? מתי תלמדו שעבודות האמונה לא נולדות מתוך הספק?״ אז הצביע ישוע על האב הנבוך ואמר, ״הָבאּ את בנך לכאן.״ כאשר הביא יעקב את בנו לפני ישוע, שאל הוא, ״כמה זמן הילד חולה כך?״ ענה לו האב, ״מאז שהוא ילד קטן.״ ובזמן שדיברו, נתקף הנער התקף אלים ממש לנגד עיניהם, חרק שיניו וקצף יצא מפיו. לאחר סדרת עוויתות אלימות נשכב ונדמה כמת. שוב כרע האב ברך לרגלי ישוע והאיץ ׳במאסטר׳: ״אם אתה יכול לרפאו, אנא חמול עלינו וגאל אותנו ממחלה זו.״ למשמע מילים אלה, התבונן ישוע בפניו המודאגות של האב ואמר: ״אל תטיל ספק בכוח אהבתו של ׳אבי׳, אלא רק בכנותה ובשיעורה של אמונתך. הכול אפשרי עבור המאמין.״ ואז אמר יעקב הצפתי את אותן המילים שתזכרנה עוד זמן רב, מילים של אמונה מהולה בספק, ואמר, ״אדוני, אני מאמין. אני מתפלל שתעזור לי בחוסר אמונתי.״

למשמע מילים אלה, צעד ישוע קדימה, אחז בידו של הנער ואמר: ״אני עושה כן בהתאם לרצונו של ׳אבי׳ ומתוך כבוד לאמונה חיה. קום בני! צאי ממנו רוח מרדנית, ואל תשובי לשכון בו.״ נתן ישוע את יד הנער ביד אביו, ואמר: ״לכו לדרככם. ׳האב׳ העניק לכם את שביקשה נשמתכם.״ וכל הנוכחים, אפילו אויביו של ישוע, נדהמו למראה עיניהם.

עבור שלושת השליחים אשר ממש זה עתה נהנו מאושר רוחני, התנסו וחזו במראות ההשתנות, החזרה המהירה לזירת הכישלון והאכזבה של חבריהם השליחים הייתה בבחינת התפכחות מאשליה. אך כך היה לגבי שניים עשר שגריריה של המלכות. חווית חייהם התנדנדה תמיד בין ההתרוממות להשפלה.

וזה היה אכן ריפוי כפול, של מחלה פיזית ושל מחלה רוחנית. ומאותה שעה ואילך, הנער נותר בריא. כאשר עזבו יעקב ובנו הבריא, אמר ישוע: ״אנו יוצאים כעת לקיסריה-פיליפי; התכוננו מיד.״ והם צעדו דרומה בדממה, וההמון בעקבותיהם.

6. בגינה של סלזוס

הם נותרו ללון אצל סלסוז. אותו הערב, לאחר שאכלו ונחו, ישבו השניים עשר בגינה, התקבצו סביב לישוע ותומאס אמר: ״׳מאסטר׳, אנחנו, אלה שנותרו מאחור, עדיין לא יודעים מה אירע על ההר, אותו דבר ששימח מאד את אחינו שהיו עמך. לאור העובדה שלא ניתן לספר כעת מה אירע על ההר, אנו משתוקקים שתדבר אתנו על הכישלון שנחלנו ותנחה אותנו ביחס לעניינים הללו.״

ענה ישוע לתומאס ואמר: ״כל מה שאחיכם שמעו על ההר יתגלה לכם בבוא העת. וכעת, אראה לכם מדוע נכשלתם במה שניסיתם בחוסר חוכמה לעשות. בעוד ׳המאסטר׳ שלכם ועמיתיו, אחיכם, העפילו אמש על ההר בכדי לבקש להרחיב את ידיעתם את רצון ׳האב׳ ולבקש  להתעשר בתוספת חכמה על-מנת להוציא ביעילות אל הפועל את אותו רצון אלוהי, אתם, שנותרתם כאן לעמוד על המשמר וקיבלתם הנחייה להתחבר לתודעה הרוחנית ולהתפלל עמנו על-מנת שנקבל התגלות מלאה יותר של רצון ׳האב׳, במקום זאת לא עמדתם בפיתוי ושבתם להתעסק בנטיות העבר המרושעות שלכם, המשכתם לבקש לעצמכם את המקומות המועדפים עליכם במלכות השמים – המלכות החומרית, ברת החלוף שאתם מתעקשים להמשיך ולהגות בה. ואתם ממשיכים להיצמד למושגים השגויים הללו על-אף שאני שב ומכריז כי מלכותי היא לא מן העולם הזה.

״מיד לאחר שזיהיתם מתוך אמונה את זהותו של ׳בן האדם׳, שב והציץ הרצון האנוכי שלכם לזכות בעדיפות בעולם, ושבתם לדון בינכם לבין עצמכם בסוגיה מי יהיה הגדול במלכות השמים, מלכות שבאופן שאתם תופשים אותה לא קיימת ולעולם לא תתקיים. האם לא אמרתי לכם שהגדול במלכות ׳אבי׳ חייב להפוך להיות לקטן בעיני עצמו, ובכך להפוך למשרתם של אחיו? גדוּלה רוחנית מתבססת על אהבה-של-הבנה, אהבה דמוית-אלוה, ולא בתענוגות שנובעים מהפעלת כוח חומרי לרוממות-עצמית. התכלית שלכם לא הייתה טהורה בעת שניסיתם את מה שניסיתם ונכשלתם בו כישלון חרוץ. המניע שלכם לא היה אלוהי. האידאל שלכם לא היה רוחני. השאיפה שלכם לא הייתה זולתנית. הפעולה שלכם לא התבססה על אהבה, ותכלית היעד שלכם לא היה מימוש רצונו של ׳האב׳ שבשמים.

״כמה זה ייקח לכם ללמוד שאינכם יכולים לקצר את הזמן הנדרש לתופעות הטבע אלא כאשר זהו רצונו של ׳האב׳? אף לא תוכלו לפעול רוחנית ללא עוצמה רוחנית. ואפילו כאשר בפוטנציאל זה ניתן, ולא תוכלו לפעול לא כך ולא כך ללא קיומו של המרכיב החיוני האנושי השלישי, עובדת קיומה של אמונה חיה אישית. האם תמיד תבקשו את המופעים החומריים כגורמי משיכה למציאויות הרוח של המלכות? האם לא תוכלו לתפוש את משמעות הרוח של משימתי ללא מפגנים חיצוניים יוצאי-דופן? מתי אוכל לסמוך עליכם שתדבקו למציאויות הרוח הגבוהות של המלכות ללא הופעתם של מפגנים חומריים חיצוניים?״

וכאשר סיים ישוע את דבריו אלה לשניים עשר, הוסיף ואמר: ״וכעת לכו ונוחו. מחר נשוב למגדן ונערוך התייעצויות בנוגע למשימתנו לערי וכפרי הדקפוליס. ובהקשר למסקנות ממאורעות היום, אכריז באוזני כל אחד ואחד מכם את מה שאמרתי לאחיכם על ההר, ותישמרנה המילים הללו עמוק בלבכם: ׳בן האדם׳ מתחיל כעת את החלק האחרון במשימת המתת. אנחנו עתידים להתחיל במלאכה שתוביל אל המבחן הסופי והגדול, מבחן לאמונתכם ומסירותכם מכך שאמסר לידי אלה המבקשים את מותי. וזכרו את שאומר לכם כעת: ׳בן האדם׳ יומת, ויקום שוב לתחייה.״

הם פרשו בצער לשנת הלילה. הם היו מבולבלים; הם לא הצליחו להבין את שאמר. ואף אם פחדו לשאול אותו ביחס למה שאמר, הם זכרו את כל שאמר לאחר תחייתו מן המתים.

7. מחאתו של פטרוס

מוקדם בבוקר יום רביעי, יצאו ישוע והשניים עשר מקיסריה-פיליפי אל עבר פארק מגדן הסמוך לבית צידה-יוליאס. אותו לילה, השליחים בקושי עצמו עין וכולם היו מוכנים ליציאה מוקדמת. אפילו התאומים העצורים לבית חלפי נדהמו לשמע דיבורים על מותו של ישוע. הם נעו דרומה ומעט לאחר נחל מרום פגשו  את דרך דמשק. ישוע ביקש להימנע מן הסופרים והאחרים שעקבו אחריהם, והוא הנחה אותם ללכת לכפר נחום בדרך דמשק, אשר חצתה את הגליל. הוא עשה כן כיוון שידע שהעוקבים אחריהם ימשיכו דרומה בדרך הירדן המזרחית משום שיחשבו שישוע והשליחים יפחדו לחצות את השטח שבשליטת הורדוס אנטיפס. ישוע ביקש לחמוק ממבקריו ומן ההומונים שעקבו אחריהם ולבלות את היום הזה לבד עם שליחיו.

הם המשיכו לנוע דרך הגליל עד זמן רב לאחר מועד ארוחת הצהריים, אז עצרו בצל להתרענן. לאחר שאכלו, דיבר אנדראס אל ישוע ואמר: ״׳מאסטר׳, אחי אינם מבינים את מלוא משמעותם העמוקה של דבריך. התחלנו להאמין באופן מלא שאתה הוא ׳בן האל׳ וכעת אנו שומעים דברים מוזרים על כך שתעזוב אותנו, על כך שתמות. איננו מבינים את מה שלימדת. האם אתה מדבר אליהם במשלים? אנו מתחננים שתדבר אלינו ישירות ובגלוי.״

ישוע ענה לאנדראס ואמר: ״אחי, בדיוק משום שהודאתם בכך שאני ׳בן האל׳, אני חייב להתחיל ולגלות לכם את האמת אודות סיומה של משימתו הארצית של ׳בן האדם׳. אתם מתעקשים להאמין שאני המשיח, ולא מרפים מן הרעיון שעל המשיח לשבת על כס המלך בירושלים; ומשום כך אני ממשיך לומר לכם ׳שבן האדם׳ חייב ללכת עוד מעט לירושלים ולחוות סבל רב. הסופרים, הזקנים והכוהנים הראשיים יידחו אותו ולאחר מכן יומת ויקום לתחייה מן המתים. אינני מדבר אליכם במשלים; אני אומר לכם את האמת כדי שתתכוננו למאורעות הללו לכשיתרחשו עלינו לפתע.״ ובעוד עוד מדבר, רץ אליו שמעון פטרוס לפתע, הניח את ידו על כתפו של ׳המאסטר׳ ואמר: ״׳מאסטר׳, אני רחוק מלהתווכח אתך, אך אני מכריז שהדברים הללו לעולם לא יקרו לך.״

פטרוס דיבר כך מתוך אהבתו לישוע; אך טבעו האנושי של ׳המאסטר׳ זיהה באותן המילים, שכוונתן הייתה טובה, הצעת פיתוי מרומזת לשנות את החלטתו לסיום את משימת המתת הארצית שלו בהתאם לרצונו של ׳אביו מפרדיס׳. בשל העובדה שזיהה את הסכנה שביכולת של הרמיזות של חבריו האוהבים להסיט אותו מהחלטתו, הוא נפנה אל עבר פטרוס ושאר השליחים ואמר: ״סור מעל פני. אתה נהנה מטעם המחלוקת, מחדוות הפיתוי. כשאתה מדבר כך, אינך בצד שלי אלא בצד של אויבינו. כך אתה הופך את אהבתך אלי למכשול שימנע ממני מלעשות את רצון ׳האב׳. אל תנהג כמנהג האדם. עשה כרצון האל.״

לאחר שהתאוששו מן השוק הראשון של נזיפת ישוע, ולפני שהמשיכו במסעם, המשיך ואמר ׳המאסטר׳: ״אִישׁ כִּי יחפוץ לָלֶכֶת אַחֲרָי יְכַחֵשׁ בְּנַפְשׁוֹ וְנָשָׂא אֶת צְלוּבוֹ יוֹם יוֹם וְהָלַךְ אַחֲרָי. כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ תֹּאבַד נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי ולמען הבשורה הוּא יַצִּילֶנָּה. כִּי מַה יּוֹעִיל הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אֵת כָּל הָעוֹלָם וְאִבַּד וְהִשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ? אוֹ מַה ייתן אִישׁ פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ? אל תתביישו בי ובדברי אל מול חטא הדור הצבוע, כשם שאני לא אתבייש להכיר בכם כַּאֲשֶׁר אבוא בִכְבוֹד אל מול הָאָב וְהַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים. וּבֶאֱמֶת אֲנִי אֹמֵר לָכֶם יֵשׁ מִן העומדים פֹּה אֲשֶׁר לֹא יִטְעֲמוּ מָוֶת עַד כִּי יִרְאוּ אֶת מַלְכוּת האלוהים.״

וכך תיאר בפשטות ישוע לשניים עשר את הנתיב המכאיב, מלא הניגודים, בו יידרשו ללכת אם ידבקו בו. המילים הללו היו בבחינת שוֹק גדול עבור הדייגים הגליליים הללו, שהתעקשו להמשיך ולחלום על מלכות ארצית בה מובטחות להם משרות של כבוד! אך פנייתו האמיצה נגעה לנאמנות שבלבם, ואיש מהם לא חשב לנטוש אותו. ישוע לא התכוון לשלוח אותם לבד לתוך העימות; הוא הוביל אותם. הוא רק ביקש מהם לאזור אומץ וללכת אחריו.

לאט לאט החלו השניים עשר להבין שישוע מספר להם אודות האפשרות שימות. הם הבינו במעומעם את מה אמר לגבי מותו, אך שכחו לגמרי את הצהרתו ביחס לתחייתו מן המתים. בחלוף הימים, נזכרו פטרוס, יעקב ויוחנן בחוויותיהם מהר ההשתנות, והצליחו לגבש הבנה מלאה יותר ביחס לכמה מן העניינים הללו.

במשך כל הקשר של השניים עשר עם ׳המאסטר׳, רק פעמים ספורות חוו השניים עשר את מבטו הכועס של ׳המאסטר׳ ושמעו ממנו מילות תוכחה מהירות כאלה אשר שילח באותה הפעם ׳המאסטר׳ בפטרוס ובשאר. ישוע תמיד הפגין סבלנות ביחס למגרעותיהם האנושיות, אך לא כן כאשר עמד אל מול איום על תכניתו להוציא אל הפועל את רצונו של ׳אביו׳ ביחס לשארית הקריירה שלו על-פני האדמה. השליחים היו המומים, פשוטו כמשמעו; הם נדהמו ונתקפו אימה. הם לא הצליחו למצוא מילים לבטא את צערם. אט אט החלו להבין במה נדרש ׳המאסטר׳ לעמוד, ובכך שייאלצו לעבור זאת עמו, אך מלוא ההבנה ביחס למאורעות שעתידים לבוא הגיעה הרבה לאחר שקיבלו את הרמזים המקדימים הללו ביחס לטרגדיה העתידית.

בדממה יצאו ישוע והשניים עשר לדרכם אל עבר פארק מגדן, דרך כפר נחום. בחלוף שעות אחר הצהריים, אף כי לא שוחחו עם ישוע, בזמן שאנדראס שוחח עם ׳המאסטר׳, הם שוחחו רבות בינם לבין עצמם.

8. בביתו של פטרוס

עם שקיעה נכנסו לכפר נחום וצעדו בשבילים צדדיים הישר לביתו של שמעון פטרוס, שם סעדו את ארוחת הערב.  בעת שדוד זבדיה התכונן להשיט אותם אל מעבר לאגם, הם חיכו בביתו של שמעון, וישוע התבונן בפטרוס ובשליחים ושאל: ״היום אחר הצהריים, על מה דיברתם בינכם לבין עצמכם ברצינות שכזו בזמן שהלכתם?״ השליחים שתקו משום שרבים מהם המשיכו את הדיון שהחלו בהר החרמון, ביחס לתפקידים שיקבלו במלכות הקרבה; מי יהיה הבכיר וכן הלאה. היטב ידע ישוע את שהעסיק אותם באותו היום, ולכן הצביע על אחד מילדיו הקטנטנים של פטרוס, הושיב אותו במחיצתם ואמר: ״אמן, אמן אומר לכם, לא תתקדמו הרבה במלכות השמים אלא אם תשתנו ותהפכו להיות יותר כמו הילד הזה. כל המשפיל עצמו, כל אשר יהפוך כמו הילד הזה, יהיה לגדול מכולם במלכות השמים. הַמְקַבֵּל אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לִשְׁמִי אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל וְהַמְקַבֵּל אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל אֵת אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי. הגדול במלכות הוא אשר יבקש לשתף את אחיו באמתות טובות אלה. נוֹחַ לוֹ שֶׁיִּתָּלֶה פֶלַח רֶכֶב בצווארוֹ וְיושְׁלַךְ אֶל הַיָּם מֵאֲשֶׁר יַכְשִׁיל אֶת אֶחָד מֵהַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. וכל אשר תייצרו בידיכם או תראו בעיניכם, אם אלה מונעים מכם להתקדם במלכות השמים מוטב לכם להקריבם, שכן טוב להיכנס למלכות ללא הדברים האהובים עליכם בחיים מלהמשיך ולדבוק באלה ולמצוא את עצמכם מחוצה לה. ויותר מכל, מוטב לכם שלא לפגוע מאחד מן הקטנים הללו, שכן מלאכיהם עונים לצבאות השמים.״

וכאשר סיים ישוע את דבריו, הם עלו לסירה והפליגו אל מעבר לאגם, למגדן.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved