מסמך 160 רוֹדָן מאלכסנדריה

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 160

רוֹדָן מאלכסנדריה

בבוקר יום ראשון, ה-18 בספטמבר, הכריז אנדראס כי לא מתוכננת כל עבודה לשבוע הקרוב. למעט נתנאל ותומאס, כל השליחים הלכו הביתה לבקר את משפחותיהם או לשהות אצל חברים. בשבוע זה נהנה ישוע ממנוחה כמעט שלמה, אך נתנאל ותומאס היו מאוד עסוקים בדיונים עם פילוסוף יווני מאלכסנדריה בשם רודן. יווני זה הפך לאחרונה לתלמיד של ישוע הודות להנחיה שקיבל מאחד מעמיתיו של אבנר שערך מסע לאלכסנדריה. רודן החל לבקש הרמוניה בין פילוסופיית החיים האישית שלו לבין התורה הדתית החדשה של ישוע, והגיע למגדן מתוך תקווה ׳שהמאסטר׳ ישוחח עמו על הסוגיות הללו. הוא ביקש לקבל גרסה מוסמכת של הבשורה ישירות מפי ישוע או אחד משליחיו. אף כי ׳המאסטר׳ סרב להשתתף במפגשים שכאלה עם רודן, הוא קיבל אותו בסבר פנים יפות ומיד הנחה שנתנאל ותמאס יקשיבו לכל מה שהיה לו לומר ויספרו לו בתורם על הבשורה.

1. הפילוסופיה היוונית של רודן

מוקדם בבוקר יום שני, החל רודן בסדרת בת עשר הרצאות שנתנה באזני נתנאל, תומאס וקבוצה בת כעשרים וארבעה מאמינים ששהתה במגדן במקרה באותו זמן. הסיכום הכולל של ההרצאות הללו, במונחים של היום, מציג את המחשבות הבאות לשיקולכם:

חיי האדם מבוססים על שלושה גורמים מניעים עיקריים – דחפים, תשוקות ופיתויים. ניתן לגבש אופי חזק, אישיות בעלת נוכחות, רק כאשר מתמירים את הדחפים הטבעיים של החיים לאומנות של החיים בחברה וזאת, על-ידי התמרתן של התשוקות בהווה לכמיהות גבוהות יותר שמניעות להישגים ברי קיימא, והעברתם של פיתויי הקיום הנפוצים ממחוזות הרעיונות השגרתיים שביסס האדם אל העולמות הגבוהים יותר של רעיונות שטרם נחקרו ואידאלים שטרם התגלו.

ככל שהציוויליזציה הופכת למורכבת יותר, כך תהפוך אומנות החיים לקשה יותר. ככל שהשינויים במנהגי החברה מהירים יותר, כך תהפוך משימת פיתוח האופי לקשה יותר. על-מנת שהקדמה תמשיך ותשרור, האנושות חייבת ללמוד מחדש את אומנות החיים מדי עשרה דורות. ואם האדם ממשיך לשפר את יכולות ההמצאה ומגדיל עלה מהר יותר את מורכבות החברה, נדרש יהיה להתמחות מחדש באומנות החיים מהר יותר, אולי אפילו מדי דור. אם התפתחות אומנות החיים לא תעמוד בקצב של צורת החיים, האנושות תחזור במהרה לחיים פשוטים, חיים מונעי דחפים – הרצון להגשים את תשוקות ההווה. וכך, האנושות לא תתבגר; החברה לא תצליח לצמוח למלוא הבגרות.

בגרות חברתית שקולה לשיעור שבו אדם מוכן לוותר על מילוי תשוקותיו החולפות בהווה בתמורה לקידום כמיהותיו הגבוהות יותר להגשמתם של הישגים המעניקים סיפוק רב יותר בשל ההתקדמות המדורגת אל עבר יעדים תמידיים. אך סימן ההיכר האמתי של חברה בשלה הינו נכונותו של עם לוותר על זכותו לחיות בשלום ובאושר תחת אמות המידה הנוחוֹת שנובעות מן הפיתוי לדבוק באמונות הקיימות והרעיונות המקובלים ולבחור בתמורה בפיתוי המערער, פיתוי אשר דורש השקעת אנרגיה במרדף אחר האפשרויות שטרם נחקרו להשגת יעדים שטרם התגלו של מציאויות רוחניות אידאליסטיות.

בעלי החיים מגיבים באצילות לדחף החיים, אך רק האדם יוכל להתמחות באומנות החיים, אף כי מרבית האנושות מתנסה רק דחף החייתי לחיות. בעלי החיים מכירים רק את הדחף העיוור, האינסטינקטיבי הזה; האדם יכול לבחור לחְיות במישור הגבוה של האומנות האינטלקטואלית, ואפילו בזה של האושר השמימי והאקסטזה הרוחנית. בעלי החיים לא חוקרים את תכלית החיים; ומשום כך לעולם לא דואגים, ואף לא מתאבדים. ההתאבדות בקרב בני האדם מעידה על כך שאותם אנשים הגיחו מרמת הקיום החייתית גרידא. עוד היא מעידה על מאמצי החקר של אותם בני אדם אשר לא הצליחו להגיע לרמה האומנותית של ההתנסות האנושית. בעלי החיים אינם יודעים את משמעות החיים; רק האדם יכול להכיר בערכים ולהבין משמעויות, והוא אף מודע למשמעות של המשמעויות – הוא ניחן במודעות עצמה ביחס לתובנה.

כאשר בני האדם מעזים לנטוש את חיי התשוקות הטבעיות לטובת חיים של אומנות הרפתקנית ולוגיקה בלתי וודאית, הם חייבים לצפות שכתוצאה מכך יסתכנו בצורך להקריב קורבן רגשי – עימותים, אומללות וחוסר וודאות – לפחות עד לעת בה ישיגו מידה מסוימת של בשלות אינטלקטואלית ורגשית. האכזבה, הדאגה והבטלנות מעידות בברור על חוסר בגרות מוסרית. החברה האנושית ניצבת בפני שתי בעיות: הגעתו של האינדיבידואל לבשלות והגעתו של הגזע לבשלות. האדם הבשל מתחיל במהרה לראות להתייחס לשאר בני האדם ברכות ובסובלנות. בני אדם בשלים מתייחסים לאחיהם הבלתי בשלים באותה אהבה והתחשבות שרוחשים הורים כלפי ילדיהם.

חיים מוצלחים אינם אלא התמחות באומנות השימוש בטכניקות בדוקות לפתרון בעיות נפוצות. איתור הקושי, בידוד הבעיה והכרה הכֵּנה בטיבהּ ובחומרתהּ הם הצעד הראשון בפתרון בעיה כלשהי. השגיאה הגדולה מתרחשת כאשר בעיות החיים מעוררות את הפחדים העמוקים שלנו, אנו מסרבים להכיר בהם. וכן, כאשר ההכרה בקשיים מחייבת לוותר על השקר שאימצנו זה מכבר, להודות בקנאה, לנטוש דעות קדומות מושרשות, האדם הממוצע מעדיף להיאחז באשליות הביטחון של העבר ובתחושת הביטחון הכוזבת שאימץ זה מכבר. רק אדם אמיץ יהיה מוכן להודות בכנות ולעמוד ללא-חת אל מול התגליות של דעת כנה ולוגית.

מציאת פתרון חכם ויעיל לבעיה כלשהי מחייב את הדעת להיות חופשיה מכל נטייה, תשוקה וכל דעה קדומה אישית אחרת אשר עלולה להתערב בבחינה נטולת-עניין במה שגורם בפועל לבעיה שנדרש למצוא לה פתרון. פתרון בעיות החיים דורש אומץ וכנות. רק בני אדם כנים ואמיצים יכולים להמשיך ולצעוד באומץ במבוך החיים בכיוון אליו מצביעה הלוגיקה של דעת ללא-חת. לא ניתן לשחרר כך את הדעת והנשמה ללא הכוח המניע של ההתלהבות האינטלקטואלית הגובלת בקנאות דתית. כוח הפיתוי של אידאל כביר הוא שנדרש על-מנת להניע אדם במרדף אחר מטרה אשר דרכו אליה זרועה בבעיות חומריות קשות וסכנות אינטלקטואליות רבות.

אפילו אם אתה מצויד כראוי כדי להתמודד עם מצבים קשים בחיים, לא תוכל לצפות להצליח אלא אם תצטייד בחכמה ובקסם האישי אשר יאפשרו לך לזכות בתמיכתם המלאה של חבריך ובשיתוף הפעולה שלהם. רק אם תלמד לשכנע את חבריך, לכבוד את לב רעיך, תוכל לצפות להצלחה גדולה בעבודתך החילונית או הדתית. אתה פשוט נדרש להיות בעל טקט וסובלנות.

אך מישוע, ׳המאסטר׳ שלכם, למדתי את השיטה הטובה מכולן לפתרון בעיות למדתי. אני מתכוון למה שהוא מתרגל באדיקות, מה שהקפיד ללמד אתכם, להתבודד למדיטציה של סגידה. המפתח טמון בזה ההרגל של ישוע, בהתבודדות תכופה של התייחדות עם ׳האב׳ שבשמים. לא רק על-מנת להתחזק ולהחכים ביחס לעימותי החיים הרגילים, אלא גם על-מנת לקבל את האנרגיה הנדרשת לפתרון בעיות מוסריות ורוחניות מסדר גבוה. אך אפילו השיטות הנכונות לפתרון בעיות לא תוכלנה לפצות על מגרעותיה האינהרנטיות של האישיות או לכפר על היעדרם של הרעב והצמא לצדיקות לשמהּ.

אני מתרשם עמוקות ממנהגו של ישוע, מן האופן בו הוא מתבודד על-מנת לבחון לבדו לזמן מה את בעיות החיים; על-מנת לבקש למלא את מצבורי החכמה והאנרגיה הדרושים למגוון משימות השירות לחברה; להאיץ ולהעמיק את תכלית החיים באמצעות היותה של האישיות כולה במודעות לקשר עם האלוהיות; לבקש לרכוש שיטות חדשות וטובות יותר להתאים את עצמו למצבי החיים שכל העת משתנים; לערוך בגישתו האישית את אותם שינויים ואותן התאמות החיוניים לקבלת הבנה נרחבת של כל מה שראוי ואמתי; ולעשות את כל אלה אך ורק לתפארת האל – ולשלוח לשמים את תפילתו המועדפת של ׳המאסטר׳, ״לא רצוני, כי אם רצונך יעשה.״

סגידה זו, שמְתַרגל ׳המאסטר׳ שלכם, מביאה לרגיעה שמרעננת את הדעת; גורמת  לאותה ההארה שמעוררת השראה בנשמה; לאותו האומץ אשר מאפשר לאדם לעמוד בעוז אל מול בעיותיו;  מייצרת את אותה הבנה-עצמית אשר מחסלת את הפחד המשתק; וגורמת לאותה מודעות ביחס לאחדות עם האלוהיות אשר מפתחת אצל האדם את הביטחון שמאפשר לו להעז להידמות לאל. מנוחת הסגידה, או ההתייחדות הרוחנית אותה מתרגל ׳המאסטר׳, מרגיעה את הלחץ, פותרת קונפליקטים ומעצימה עד מאוד את כל משאביה של האישיות. למיטב הבנתי, הדת החדשה כוללת את כל הפילוסופיה הזו בנוסף לבשורת המלכות.

הדעות הקדומות מכסות את עיני הנשמה מלראות את האמת. את הדעות הקדומות ניתן להסיר רק כאשר הנשמה מתמסרת בכנות לתכלית שלמה, כזו אשר כוללת את הזולת בכללותו. לא ניתן להפריד בין הדעות הקדומות לאנוכיות. את הדעות הקדומות ניתן לחסל רק כאשר אדם מפסיק לבקש עבור עצמו ובמקום זאת רודף אחר הסיפוק שבשירות למען מטרה שהינה לא רק גדולה מעצמו, אלא גדולה אפילו מן האנושות כולה – החיפוש אחר האל, ההגעה לאלוהיות. על בשלותה של אישיות מעידה התמרתה של התשוקה האנושית למצב בו היא מבקשת כל העת להגשים את הערכים הגבוהים ביותר ושאמתותם אלוהית ביותר.

לא ניתן לשמור על מטרות  המבוססות על הנצח בתוך עולם שאיננו מפסיק להשתנות, בתוך סדר חברתי מתפתח. רק אלה שגילו את האל החי ואמצו אותו כמטרת הנצח של ההישג האינסופי יוכלו לחוות יציבות של האישיות. על-מנת להעביר את מטרתו מן הזמן ואל הנצח, מן הארץ ואל פרדיס, מן האנושי ואל האלוהי, נדרש האדם לחדש עצמו, לעבור המרה, להיוולד מחדש; הוא נדרש להפוך לילדהּ המחודש של רוח אלוה; הוא נדרש להיכנס בשעריה של מלכות שמים. כל הפילוסופיות והדתות אשר מציבות רף נמוך מן האידאלים הללו אינן בשֵלות. החיבור בין הפילוסופיה שאני מלמד לבשורה לה אתם מטיפים מייצג את הדת הבשלה החדשה, את האידאל לכל הדורות בעתיד. וזו האמת, משום שהאידאל שלנו סופי, נטול שגיאה, נצחי, אוניברסלי, מוחלט ואינסופי.

הפילוסופיה שלי הניעה אותי לבקש את מציאויות ההישג האמתי, את מטרת הבשלוּת. אך הדחף שלי נעדר אוֹן; החיפוש שלי חסר כוח מניע; המרדף שלי היה נטול כיוון וודאי. את כל החסר השלימה בנדיבות בשורתו החדשה של ישוע, על תובנותיה המורחבות, על האידאלים המרוממים שבה ועל מטרותיה הברורות. וכעת, ללא כל ספק וחשש אני יכול בלב שלם לצאת להרפתקת הנצח.

2. אומנות החיים

בני תמותה יכולים לחיות רק באחת משתי דרכים: החומרית או החייתית והרוחנית או האנושית. בעלי החיים מסוגלים לתקשר זה עם זה באופן מוגבל תוך שימוש בסימונים וקולות. אך צורות תקשורת אלה אינן מסוגלות להעביר משמעויות, ערכים או רעיונות. ההבדל היחיד בין האדם לבעל החיים הוא שהאדם יכול לתקשר עם אחיו באמצעות סמלים אשר בהחלט יכולים לציין משמעויות, ערכים, רעיונות ואפילו אידאלים.

מכיוון שבעלי החיים אינם יכולים להעביר רעיונות זה לזה, הם אינם יכולים לפתח אישיות. האדם מפתח אישיות משום שהוא כן יכול לתקשר כך עם אחיו ולהעביר הן רעיונות והן אידאלים.

התרבות האנושית מתבססת על יכולות תקשורת ושיתוף משמעויות אלה. הן מאפשרות לאדם לבנות ציוויליזציה המבוססת על קשרים חברתיים. הידע והחכמה מצטברים הודות ליכולת של האדם להעביר נכסים אלה לדורות הבאים. וכך מתחילות פעילויות התרבות של הגזע: האומנות, המדע, הדת והפילוסופיה.

התקשורת הסמלית בין בני האדם הינה תנאי מוקדם להולדתן של קבוצות חברתיות. הקבוצה החברתית היעילה מכולן הינה המשפחה, וליתר דיוק שני ההורים. החיבה האישית הינה הדבק הרוחני אשר שומר על מערכות יחסים חומריות אלה. מערכת יחסים אוהבת שכזו אפשרית גם בין שני אנשים מאותו המין, כפי שמדגימה המסירות שמאפיינת חברוּיות אמתיות רבות.

מערכות היחסים החבריוֹת הללו, המבוססות על חיבה הדדית, מעודדות את החִברוּת ומאצילות את האדם משום שהן מעודדות ומטפחות את הגורמים הבאים, ההכרחיים לרמות הגבוהות יותר של אומנות החיים:

1. ביטוי-עצמי הדדי והבנה-עצמית. דחפים נאצלים אנושיים רבים מתים משום שאין מי שישמע אותם. אכן, לא טוב היות האדם לבדו. בכדי לפתח אופי אנושי, נדרשת מידה מסוימת של הכרה וכמות מסוימת של הערכה. שום ילד לא יוכל לפתח לגמרי אופי נורמלי ללא האהבה האמתית שקיבל בבית. האופי הינו יותר מאשר דעת ומוסר. מכל מערכות היחסים בחברה אשר מיועדות לפתח אופי, היעילה והאידאלית מכולם הינה החברות האוהבת והאוהדת בין גבר לאישה אשר מקיימים ברית נישואין בחכמה. הנישואין, על שלל מערכות היחסים שבו, היא המערכת שמטבעה מיטיבה להפעיל את אותם הדחפים יקרי הערך ואותם המניעים הנעלים אשר הכרחיים להתפתחותו של אופי חזק. אינני מהסס להלל ולשבח כך את חיי המשפחה משום שבחכמתו, בחר ׳המאסטר׳ שלכם במערכת היחסים בין אב לבנו כאבן היסוד של בשורת המלכות החדשה הזו. שום מערכת יחסים לא תדמה לחברות הזו הזו, בין הגבר לאישה אשר חובקים יחד את האידאלים הגבוהים ביותר של הזמן. התנסות זו היא כה רבת ערך ומספקת עד כי שווה היא כל מחיר, כל קורבן וכל דרישה שמתבקש האדם לשלם עבורה.

2. איחוד בין נשמות – חכמה בפעולה. כל אדם רוכש במוקדם או במאוחר מושג מסוים אודות העולם הזה והשקפה מסוימת אודות הבא. באמצעות קשרים בין אנשים, ניתן כעת לאחד בין נקודות ההשקפה הללו, של הקיום בר החלוף ושל הפוטנציאל בנצח. כך, תוך אימוץ תובנות הזולת מתרחבים הערכים הרוחניים בדעת האדם. כך, תוך שהם מקבצים יחד את נכסיהם הרוחניים, מעשירים בני האדם את נשמותיהם. בדומה לכך, ניתן לאדם להימנע מליפול קורבן לנטייתו התמידית לעוות את ראייתו, לאמץ השקפות המבוססות על דעות קדומות ולשפוט באופן צר. רק באמצעות קשר קרוב לדעת אחרת ניתן להימנע מן הפחד, מן הקנאה ומן רמייה. אני מסב את תשומת לבכם לעובדה ׳שהמאסטר׳ לעולם לא שולח אתכם לפעול לבד למען הרחבת המלכות; הוא תמיד שולח אתכם זוגות זוגות. מכיוון שחכמה הינה ידע-עַל, נובע מכך כי מאיחוד החכמה, חולקים חברי הקבוצה החברתית, קטנה כגדולה, באופן הדדי את כלל הידע.

3. ההתלהבות לחיים. הבידוד נוטה לחסל את מטען האנרגיה של הנשמה. הקרבה לחברים הכרחית לחידוש טעם החיים ונחוצה לשימור האומץ ללחום בקרבות ההעפלה לרמות החיים האנושיות הגבוהות יותר. החברוּת מעצימה את השמחות ומהללת את הניצחונות בחיים. קשרים אנושיים קרובים ואוהבים נוטים להפחית מן התער שבסבל ולהקל על המרירות שבקושי. נוכחותו של חבר מעצימה את כלל היופי ומרוממת את כלל הטוּב. האדם יכול להעצים ולהרחיב את יכולת ההערכה של חבריו תוך שימוש בסמלים תבוניים. אחד מהישגיה הדגולים של החברות האנושית הינה היכולת והכוח לגירוי הדדי של הדמיון. כוחות רוחניים אדירים טמונים במודעות אודות ההתמסרות בלב-שלם לתכלית משותפת, בנאמנות ההדדית לאלוהות קוסמית.

4. ההגנה המועצמת כנגד הרוע כולו. הקשר בין אנשים, החיבה ההדדית, מהווים תעודת ביטוח יעילה כנגד הרוע. הקשיים, הצער, האכזבה והתבוסה קשים וכואבים יותר כשעוברים אותם לבד. אף כי החברושּת איננה מתמירה את הרוע לצדיקות, היא בהחלט מוציאה הרבה מן העוקץ שלו. אמר ׳המאסטר׳ שלכם, ״אשרי הבוכים״ – אם החבר נמצא שם כדי לנחם. יש הרבה כוח בידיעה שאתם חיים לרווחת הזולת, ושהזולת חי לרווחתכם, כדי לקדם אתכם. אדם נמק בבידוד. כאשר האדם מתבונן רק בפעולות הזמן, הוא תמיד מתייאש. כאשר מנתקים את ההווה מן העבר ומן העתיד, הוא הופך להיות לטריוויאלי באופן מרגיז. רק הצצה חטופה במעגל הנצח יכולה לעורר באדם השראה לעשות כמיטב יכולתו ולאתגר את המיטב שבו למצות את עצמו. כאשר אדם עושה כמיטב יכולתו, הוא חי באופן הבלתי אנוכי ביותר ולטובת הזולת, לטובת רעיו החיים לצדו בזמן ובנצח.

אני חוזר, במוסד הנישואין האנושי טמונה האפשרות האידאלית לכינונן של מערכות יחסים שכאלה, מערכות מאצילות ומעוררת השראה. אמת היא, כי ניתן להפיק הרבה מן הנישואין וכי נישואין רבים מאוד כלל לא מצליחים להפיק פירות מוסריים ורוחניים אלה. פעמים רבות מדי, אלה הבאים בשערי מוסד הנישואין מבקשים ערכים נמוכים יותר מערכי החברותא שמפיקים בני אדם בשלים. יש לבסס את הנישואין האידאליים על יסודות יציבים יותר מאשר הרגשות המשתנים וההפכפכנות של המשיכה המינית; ראוי לבסס אותם על מסירות אישית אמתית הדדית. וכך, אם תוכלו לבנות קבוצות חברתיות אנושיות קטנות כאלה יעילות ומהימנות, כאשר תתקבצנה אלה יחד העולם יחזה במבנה חברתי כביר, מרהיב, בציוויליזציה בעלת בשלות אנושית. גזע כזה עשוי להתחיל ולקיים חלק מן האידאל שמדבר עליו ׳המאסטר׳ שלכם, ״שלום על-פני האדמה ורצון טוב בינות לאדם.״ אף כי חברה שכזו לא תהיה מושלמת או חפה מכל רשע, היא וודאי תתקרב ליציבות של הבשלות.

3. כוחות המשיכה של הבשלות

המאמץ לנוע אל עבר הבשלות דורש עבודה, ועבודה דורשת אנרגיה. מנין יבואו הכוחות הדרושים לכל אלה? ברור שנדרש להתבסס על הדברים הפיזיים, אך היטב דרש ׳המאסטר׳ כשאמר, ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם.״ אם נניח כי האדם ניחן בגוף רגיל ובבריאות סבירה, עלינו לחפש את מה שמושך אותו ומגרה אותו למצות את הכוחות הרוחניים הרדומים בתוכו. ישוע לימד אותנו שהאל שוכן באדם פנימה; כיצד נוכל לעורר אדם לשחרר את הכוחות האלוהיים והאינסופיים הטמונים בנשמתו? כיצד נוכל לגרום לאדם להרפות מן האל כך שיוכל זה לפרוץ החוצה, לרענן את נשמותינו שלנו ואף לשרת את הארתן של אינספור נשמות אחרות, לגרום להתרוממותן ולברכן? מהי הדרך הטובה ביותר להעיר כוחות מיטיבים פוטנציאלים אלה אשר רדומים בנשמותיכם? בדבר אחד אני בטוח: ההתרגשות הרגשית איננה הגירוי הרוחני האידאלי. ההתרגשות איננה מעלה את האנרגיה; היא דווקא מכלה את כוחות הנפש והגוף. מנין תבוא האנרגיה לעשות את כל הדברים הכבירים הללו? הביטו ׳במאסטר׳ שלכם. ממש כעת הוא מתמלא בכוחות על הגבעות בעוד אנו מבזבזים כאן את אנרגיה. בסוגיה הזו, הסוד טמון בהתייחדות רוחנית, בסגידה. מנקודת המבט האנושית, מדובר בשילוב בין מדיטציה להתרגעות. המדיטציה מחברת בין הדעת לרוח; ההתרגעות קובעת את קיבולת הקליטה הרוחנית. התהליך הזה, בו מתחלפים החולשה בכוח, הפחד באומץ, והרצון העצמי ברצון האל, מהווה סגידה. לכל הפחות, זהו אופן ההתבוננות של הפילוסוף.

ההתנסויות מתגבשות לכדי הרגלים, הרגלי סגידה מחזקים, כאשר כאשר חוזרים עליהן לעיתים תכופות, והרגלים שכאלה מתגבשים בסופו של דבר לכדי אופי רוחני, ובסופו של דבר מכירים אותו חבריו של האדם כאישיות בשלה. בהתחלה, התרגול קשה ודורש זמן רב, אך ברגע שהוא הופך להרגל הוא גם מרגיע וגם חוסך זמן. ככל שהחברה הופכת למורכבת יותר, ככל שגורמי המשיכה בציוויליזציה מתרבים, כך הופכת לדחוף יותר הצורך של יחידים יודעי-אל ליצור לעצמם הרגלים מגוננים שמיועדים לשמר ולהעצים את האנרגיות הרוחניות שלהם.

דרישה נוספת להגעה לבשלות הינה האופן בו הקבוצות החברתיות השונות משתפות פעולה כדי להתאים עצמן לתנאי הסביבה שכל הזמן משתנים. האינדיבידואל הבלתי בשל מעורר התנגדויות בקרב חבריו; האדם הבשל משיג את שיתוף הפעולה המלא של חבריו ובכך מקבל תמורה כפולה ומכופלת על מאמציו בחיים.

הפילוסופיה שלי גורסת כי לפעמים, ובמקרה הצורך, אני נדרש להילחם על-מנת להגן על מושג הצדק שלי, אך אני בטוח ׳שהמאסטר׳, בעל האישיות בשלה יותר, יוכל בכוח החסד של הטקט והסובלנות להבטיח ניצחון זהה בקלות ובחן. לעתים קרובות מדי אנו נלחמים עבור מה שצודק ומגלים כי הן המנצח והן המנוצח נחלו תבוסה. רק אתמול שמעתי את ׳המאסטר׳ אומר כי ״חכם שרואה את דלת הכניסה נעולה לא יהרוס אותה, אלא יחפש את המפתח שפותח אותה.״ לעתים קרובות מדי אנחנו נלחמים רק כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו לא פוחדים.

בשורת מלכות חדשה זו משרתת עד מאוד את אומנות החיים. היא מעניקה לה תמריץ חדש ועשיר יותר לחיים נעלים. היא מציגה תכלית ייעוד חדשה ומרוממת, מטרת חיים נעלה. וכל המושגים הללו, אודות תכלית הקיום הנצחית והאלוהית, הינם כשלעצמם גירויים טרנסצנדנטיים. הם מעודדים את תגובתו של המיטב אשר שוכן בטיבו הנעלה של האדם. על כל פסגת מחשבה אינטלקטואלית נוכל למצוא מרגוע לדעת, כוח לנשמה, והתייחדות לרוח. מנקודות השקפה אלה, של חיים גבוהים, יוכל האדם להתעלות מעל למה שמציק לו חומרית ומקורו ברמות המחשבה הנמוכות – הדאגה, הקנאה, הנקמה והגאווה של האישיות הבלתי בשלה. נשמות מעין אלה, אשר מגביהות לטפס, גואלות עצמן מן הקונפליקטים הנוגדים של הזוטות בחיים, ומשחררות עצמן כדי להגיע למודעות ביחס לזרמים הגבוהים של מושגי הרוח ולתקשורת השמימית. אך נדרש לשמור מכל משמר על תכלית החיים מפני הפיתוי לבקש את ההישגים הקלים, ברי החלוף; וכן, נדרש לטפח אותה על-מנת לחסן אותה מפני הסכנות המאיימות של הקנאות.

4. האיזון שבבשלות

אפילו בעודכם מתמקדים בהשגתן של מציאויות הנצח, אתם נדרשים גם להתחשב בצרכי החיים בגוף. אף כי הרוח הינה מטרתנו, הגוף הינו עובדה. לעתים, אנו מקבלים באקראי את מה שנדרש לנו כדי לחיות, אך ככלל אנו נדרשים לפעול באופן נבון לשם כך. שתי הבעיות העיקריות בחיים הן: להתפרנס בעודנו בגוף ולהשיג את הישרדות הנצח. הדת נדרשת אפילו למציאת פתרון אידאלי לבעיות הפרנסה. לאמתו של דבר, דת של אמת איננה פועלת בנפרד מן האינדיבידואל.

לטעמי, הדברים ההכרחיים בחיים בגוף הם:

1. בריאות טובה.

2. מחשב בהירה ונקייה.

3. יכולות וכישורים.

4. עושר – הדברים הטובים בחיים.

5. היכולת להתמודד עם תבוסה.

6. תרבות – חינוך וחכמה.

אפילו את בעיות הבריאות והיעילות הפיזית ניתן לפתור בצורה מיטבית כאשר נתייחס אליהן מנקודת המבט הדתית של תורת ׳המאסטר׳: העובדה שגופו ודעתו של האדם הינם מקום משכן למתת האל, לרוח האל אשר הולכת והופכת לרוח האדם. דעתו של האדם, אפוא, הופכת כך למתווכת בין דברי החומר למציאויות הרוח.

על-מנת להבטיח את מנת חלקו בדברים אליהם הוא משתוקק בחיים, האדם נדרש לאינטליגנציה. טעות גמורה לחשוב שרק ביצוע מלאכת יומו בנאמנות תבטיח לאדם גמול בדמות עושר. למעט יד המקרה שפועלת מדי פעם, הגמול החומרי בחיים ברי החלוף נרכש בערוצים מסוימים, מאורגנים היטב. רק בעלי הגישה לערוצים הללו יכולים לצפות לקבל תגמול מלא עבור מאמציהם בחיים. כל מי שמבקש לעצמו עושר בערוצים מבודדים ובדידים יזכה רק לעוני. לפיכך, תכנון נבון הינו המרכיב ההכרחי לשגשוג בעולם. ההצלחה דורשת לא רק מסירות לעבודה אלא גם שהאדם יפעל במסגרת אחד מאותם ערוצי שפע חומרי. אם אינך פועל בחכמה, עדיין תוכל להקדיש את חייך לבני דורך, אך ללא גמול חומרי; אם זכית במקרה ליהנות מזרימת העושר, עדיין תוכל להתרפק בלוקסוס גם אם לא נקפת אצבע למען הזולת.

את היכולות אנחנו יורשים, ואילו את הכישורים אנחנו רוכשים. החיים אינם אמתיים עבור אדם שאיננו מומחה בדבר אחד. כישורים הם אחד הגורמים האמתיים לסיפוק בחיים. יכולת פירושה מתת הראייה לעתיד, להרחיק לראות. אל תלכו שולל אחר הפיתוי להישג ברמייה; היו מוכנים לעמול תמורת הגמול שמעניקה מאוחר יותר הפעולה ההגונה. החכם מסוגל להבדיל בין האמצעים למטרות; אחרת, ייתכן ותכנון-יתר של העתיד יפגע בתכלית הראויה עצמה. כאדם שמבקש תענוגות, עליך תמיד לשאוף להיות יצרן וצרכן כאחד.

אָמנו את זיכרונכם לשמור ולנצור את אותם מאורעות ראויים בחיים שמחזקים אתכם, ושלפו אותם מן הזיכרון כראות עיניכם, כדי להתענג עליהם ולהיבנות מהם. וכך, בנו עבור עצמכם ובתוככם מאגרים וגלריות של יופי, של טוּב ושל פאר והדר. אך הנאצלים שבזיכרונות הם אלה הנוצרים רגעים גדולים של חברות נשגבת. כל אוצרות הזיכרון הללו מקרינים את השפעתם המרוממת ויקרת הערך בעת שהסגידה הרוחנית משחררת אותם בנגיעתה.

אך אם לא תלמדו להיכשל בחֵן, החיים יהפכו לקיום של עול. נשמות נאצלות תמיד לומדות להיכשל באופן אומנותי; עליכם לדעת להפסיד בכבוד; עליכם לעמוד ללא חת אל מול האכזבה. לעולם אל תהססו להודות בכישלון. לעולם אל תנסו להסתתר מאחורי חיוכים כוזבים ואופטימיות קורנת. על-אף שזה נשמע טוב תמיד לטעון להצלחה, התוצאות תהיינה מזעזעות. שיטה שכזו מובילה במישרין לעולם של כזבים ולהתרסקות הבלתי נמנעת שבהתפכחות.

יש והצלחה תוביל לאומץ ולביטחון, אך את החכמה ישיג האדם רק הודות להתנסות של  ההסתגלות לכישלונותיו. מי שמעדיף את אשליות האופטימיוּת לעולם לא יוכל להחכים. רק אלה שעומדים אל מול העובדות ומתַאמים בינן לבין האידאלים יכולים להחכים. החכמה כוללת הן את העובדה והן את האידאל, ומשום כך גואלת את המתמסרים לה מן הקצוות העקרים של הפילוסופיה – מן האדם שהאידאלים שלו אינם כוללים עובדות ומן המטריאליסט ללא אופק רוחני. אותן נשמות פחדניות שמצליחות להתמודד עם קשיי החיים רק הודות לאשליה רציפה אחת של הצלחה כוזבות נועדו להיכשל ולנחול תבוסה כשתתעוררנה, בסופו של דבר, מעולם החלומות והדמיונות שבראו.

השפעתה העילאית של השקפתהּ מרחיקת הראות של הדת הינה בדיוק במקום בו פוגשים את הכישלון ומסתגלים לתבוסה. בחווייתו של האדם המבקש את האל אשר יצא להרפתקה הנצחית של חקר יקום הכישלון הינו פשוט מאורע חינוכי – ניסוי תרבותי בתהליך רכישת החכמה. עבור אנשים שכאלה, התבוסה אינה אלא כלי חדש לכיבוש רמות המציאות הגבוהות יותר ביקום.

אם כל כישלון בחיים מניב חכמה והישג רוחני, גם אם כל מפעל חייו של אדם בזמן יהיה כישלון חרוץ, עשויה הקריירה של אדם המבקש את האל להתברר כהצלחה גדולה מנקודת המבט של הנצח. אל תשגו ותתבלבלו בין הידע, התרבות והחכמה. אף אם בחיים יש ביניהם קשר, הם מייצגים ערכי רוח שונים מאוד; החכמה תמיד עולה על הידע ותמיד מהללת את התרבות.

5. דת האידאל

סיפרתם לי ׳שהמאסטר׳ שלכם מתייחס לדת האנושית האמתית כאל התנסותו של היחיד במציאויות הרוח. אני הגדרתי דת כהתנסותו התגובה של האדם למשהו שהוא מחשיב כראוי לכך שכל האנושות תסגוד לו ותתמסר לו. במובן הזה, הדת מסמלת את מסירותנו הגבוהה ביותר לדבר שמייצג את המושג הגבוה ביותר שלנו ביחס לאידאלים של המציאות והמקום הרחוק ביותר אליו תוכל הדעת שלנו להגיע בשאיפתה אל אפשרויות הנצח של הישגי הרוח.

כאשר בני אדם מגיבים לדת במובן השבטי, הלאומי או הגזעי, הם עושים כן משום שהם אינם באמת מחשיבים את אלה שמחוץ לקבוצתם כבני אדם. אנחנו תמיד מתייחסים למושא הנאמנות הדתית שלנו כאל משהו שראוי לכל בני האדם לכבדו. הדת לעולם לא תוכל להיות אמונה אינטלקטואלית או היסק פילוסופי גרידא; דת הינה תמיד ולעד תהיה דרך להתמודד עם מצבים בחיים; היא סוג של התנהגות. דת כוללת חשיבה, הרגשה ופעולה מתוך כבוד למציאות כלשהי שאנו מחשיבים שכולם יעריצו.

אם בהתנסות שלכם משהו הפך לדת, ברור מאליו שכבר הפכתם להיות לאוונגליסט פעיל של אותה הדת, זאת משום שאתם מחשיבים את המושג העילאי בדת שלכם כראוי לסגידתה של האנושות כולה ושל כל ברייה תבונית ביקום. אם אינכם משמשים בפועל כמיסיונרים לבשורה של הדת שלכם, אתם משלים את עצמכם וקוראים לאמונה מסורתית או למערכת פילוסופיה אינטלקטואלית בשם דת. אם הדת שלכם הינה התנסות רוחנית, מושא הסגידה שלכם חייב להיות מציאות רוחנית אוניברסאלית והאידאל של כל מושגיכם הרוחניים. את כל הדתות המבוססות על פחד, על רגשות, על מסורת ועל פילוסופיה אני מכנה בשם דתות אינטלקטואליות, ואילו את אלה המבוססות התנסות רוחנית אמתית אני מכנה דתות אמתיות. מושא ההתמסרות הדתית יכול להיות חומרי או רוחני, אמתי או כוזב, מציאותי או בלתי מציאותי, אנושי או אלוהי. לכן דתות יכולות להיות טובות או מרושעות.

מוסריות ודת אינן בהכרח זהות. מערכת מוסרית אשר מאמצת מושא סגידה עשויה להפוך לדת. דת אשר מאבדת את גורמי המשיכה שלה לתחושות הנאמנות ומסירות עילאית עלולה להתפתח לכדי מערכת פילוסופית או קוד מוסרי. הדבר הזה, ההוויה הזו, המצב הזה, סדר הקיום הזה או האפשרות להישג אשר מהווה את האידאל העליון של הנאמנות הדתית, ואשר הוא מושא מסירותם הדתית של הסוגדים, הוא האל. ללא קשר לשם שניתן לאידאל מציאות הרוח זו, זהו האל.

מאפייניה החברתיים של דת אמתית קשורים לעובדה שהיא תמיד תנסה להמיר את היחיד ולהתמיר את העולם. דת פירושה קיומם של אידאלים שטרם התגלו ואשר מתעלים הרבה מעל לאמות המידה האתיות הידועות ולמוסריות של מנהגי החברה הנעלים ביותר של מוסדות הציוויליזציה הבשלים ביותר. הדת נושאת עיניה לאידאלים שטרם התגלו, למציאויות שטרם נחקרו, לערכים על-אנושיים, לחכמה אלוהית ולהישגי רוח אמתיים. דת אמתית עושה את כל אלה; כל האמונות האחרות אינן ראויות להיקרא כך. לא תתכן דת רוחנית אמתית ללא האידאל העליון והנעלה של אל נצחי. דת ללא האל הינה המצאה של האדם, מוסד אנושי של אמונות אינטלקטואליות חסרות חיים וטקסים רגשיים חסרי משמעות. יש והדת טוענת שמושא סגידתה הינו אידאל נשגב. אך אידאלים מעין אלה בלתי ניתנים להשגה; מושג שכזה הינו בבחינת אשליה. האידאלים היחידים אשר יוכל האדם להשיגם הינן המציאויות האלוהיות של ערכי האינסוף אשר טמונים בעובדה הרוחנית של אל הנצח.

בניגוד לאידאל אודות האל, המילה או הרעיון של האל יכולים להיות חלק מדת כלשהי, ללא קשר למידת טיפשותהּ או שקריותהּ. הרעיון אודות האל יכול להפוך לכל דבר שיבחרו אלה שמשתעשעים בו. הדתות הנמוכות מעצבות את הרעיון שלהן אודות האל בהתאם למצבו הטבעי של לב האדם; הדתות הגבוהות תובעות מלב האדם להשתנות על-מנת לעמוד באידאלים של דת אמת.

הדת של ישוע עולה על כל המושגים הקודמים שלנו אודות הסגידה משום שהיא לא רק מציגה את ׳אביו׳ כאידאל המציאות האינסופית אלא מכריזה על כך שאותו מקור אלוהי לכלל הערכים ואותו מרכז נצחי של היקום אכן ניתן להשגה ובאופן אישי על-ידי כל אינדיבידואל שבוחר לבוא בשערי מלכות השמים שבארץ, ואשר בכך מכיר בעובדת היותו בנו של האל ובאחוות האדם. ואני סבור שזהו המושג הגבוה ביותר אודות הדת שנשמע בעולם מעודו, ואני מכריז שלא ייתכן גבוה ממנו משום שבשורה זו כוללת את אינסוף המציאויות, את אלוהיוּת הערכים, ואת הישגי הנצח האוניברסאליים. מושג כזה שקול להישג של התנסות באידאליזם של העליון ושל המרבי.

אני לא רק מסוקרן מן האידאלים המושלמים שבדת הזו, הדת של ׳המאסטר׳ שלכם, אלא גם מרגיש את צורך להתוודות שאני מאמין להכרזותיו: כי האידאלים הללו אודות מציאויות הרוח הינם ברי השגה; כי אתם ואני יכולים לצאת להרפתקה הממושכת, הנצחית הזו מצוידים בהבטחה שלו על הוודאות שלבסוף נגיע לשערי פרדיס. אחי, אני מאמין, אני יצאתי לדרך; אני בדרכי אִתכם במסע הנצחי. ׳המאסטר׳ אומר שהוא בא מעִם ׳האב׳, ושהוא יראה לנו את הדרך. אני משוכנע לגמרי שהוא דובר אמת. אני משוכנע כעת שאין שום אידאלים ברי השגה במציאות או ערכי מושלמות שאינם חלק מן האב הנצחי והאוניברסאלי.

לכן, באתי לסגוד. ולא רק לאֵל המציאויות, אלא לאל האפשרויות של כל מה שיהיה קיים בעתיד. משום כך, אם להתמסר לאידאל עליון, אם האידאל הזה אמתי, ראוי להתמסר לאל זה, אל יקומי העבר, ההווה והעתיד של הדברים וההוויות. ואין אל מלבדו, לא יכול להיות אל אחר. כל שאר האלים הינם יצירי הדמיון, אשליות הדעת האנושית, עיוותים של לוגיקה כוזבת, ואלילי האשליה העצמית של אלה שמייצרים אותם. אכן, אפשר שתהיה דת ללא אל זה, אך לא תהיה לה כל משמעות. ואם תבקשו להחליף את המילה אל במציאות של אידאל זה, אודות אל חי, רק תשלו את עצמכם כשתחליפו אידאל, מציאות אלוהית,  ברעיון. אמונות שכאלה מהוות דת של משאלת לב ריקה.

בתורתו של ישוע אני רואה את הדת במיטבה. הבשורה מאפשרת לנו לבקש את אל האמת ולמצוא אותו. אך האם אנו מוכנים לשלם את מחיר כרטיס הכניסה למלכות השמים? האם אנחנו מוכנים להיוולד מחדש? להיווצר מחדש? האם אנחנו מוכנים להעמיד עצמנו בתהליך ובמבחן הנורא של ההרס-העצמי ושל בנייתה מחדש של הנשמה? הלא אמר ׳המאסטר׳: ״הַמֹּצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ הוּא יִמְצָאֶנָּה. אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ כִּי אִם מאבק לנשמה.״ אמת היא, כי לאחר שנשלם את מחיר ההתמסרות לרצון ׳האב׳, אם נמשיך ונצעד בנתיבי הרוח של החיים המוקדשים, אנו אכן חווים שלווה גדולה.

כעת אנו מוותרים על כל פיתויי סדר הקיום הידוע ומקדישים עצמנו בלב שלם למרדף אחר פיתויי סדר הקיום הבלתי ידוע, הבלתי נחקר של חיי הרפתקה עתידיים בעולמות הרוח של האידאליזם הנעלה של מציאות אלוה. אנו מבקשים סמלי משמעות באמצעותם נוכל לספר לאחינו אודות מושגים אלה, של מציאות האידאליזם של הדת של ישוע, ולא נפסיק להתפלל לבוא היום בו האנושות כולה תתרגש מן החזון המשותף הגלום באמת עליונה זו. וכעת, המושג הממוקד שבלבנו אודות ׳האב׳ הוא כי האלוהים הוא רוח; וכשאנו חולקים אותו עם רעינו, נאמר שהאלוהים הוא אהבה.

דתו של ישוע תובעת חיים והתנסויות רוחניים. אף כי דתות אחרות עשויות לכלול אמונות מסורתיות, רגשות ותחושות, מוּדעוּת פילוסופית וכל אלה, תורתו של ׳המאסטר׳ דורשת התקדמות רוחנית ממשית ואמתית.

מודעוּת אודות הדחף להיות דמוי-אל אינו דת אמתית. הרגשות והתחושות שמניעות לסגידה לאל אינן דת אמתית. הידיעה אודות ההחלטה להקריב את העצמי ולשרת את האל איננה דת אמתית. המסקנה החכמה, שהדת הזו הינה בטובה מכולן, איננה דת, איננה התנסות אישית רוחנית. דת אמתית מתייחסת להישג אמתי של ייעוד כמו גם למציאותיות ולאידאליזם של מה שהאדם מאמין בו בשלב שלם. ואת כל אלה חייבת ההתגלות של ׳רוח האמת׳ להפוך עבורנו לאישי.

וכך הסתיימו הרצאותיו של הפילוסוף היווני, אחד הגדולים שקמו עמו, אשר הפך למאמין בבשורת ישוע.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved