מסמך 173 יום שני בירושלים

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 173

יום שני בירושלים

מוקדם בבוקר יום שני, כפי שנקבע מראש, התכנסו ישוע והשליחים בביתו של שמעון בבית עניא, ולאחר מפגש קצר יצאו לירושלים. בדרכם למקדש, השניים עשר היו שקטים באופן מוזר; הם עדיין לא התאוששו ממאורעות היום הקודם. הם היו מלאי ציפייה ופחד וחשו תחושה מסוימת של ניתוק בשל השינוי החד שחל בטקטיקה של ׳המאסטר׳ והעובדה שהנחה אותם להימנע מללמד בפומבי לכל אורך שבוע הפסח.

בעוד הקבוצה יורדת במורד הר הזיתים, ישוע הלך בראש והשליחים קרוב אחריו, שומרים של הגות של שתיקה. בדעת כולם, למעט יהודה איש-קריות, התרוצצה מעל הכול המחשבה: מה יעשה ׳המאסטר׳ היום? המחשבה שמילאה את מוחו של יהודה הייתה: מה אני צריך לעשות? האם להמשיך עם ישוע וחברי או לעזוב? ואם אני נוטש, איך לעשות זאת?

בערך בשעה תשע בבוקר יום נפלא זה הגיעו הגברים למקדש. הם הלכו מיד לחצר הגדולה בה לימד ישוע תכופות, ולאחר שברכו את המאמינים שהמתינו להם, עלה ישוע על אחד מדוכני הנואמים והחל לדבר אל הקהל. השליחים נסוגו הצידה והמתינו לבאות.

1. טיהור המקדש

לתפילות ולטקסים שנערכו בבית המקדש החלה להתלוות פעילות מסחרית ענפה. העסקים נסבו סביב קניית בעלי חיים עבור הקורבנות השונים. אף כי הותר לאדם להביא את בעל החיים שלו, על-פי חוקי הלווים נדרש בעל החיים להיות חף מכל
״פגם״ ולקבל את אישור בוחני המקדש הרשמיים. רבים מן המאמינים חוו השפלה כאשר בעל החיים שהיה לכאורה מושלם נדחה על-ידי בוחני המקדש. לכן, נוצר המנהג לרכוש בעלי חיים לקורבנות במקדש עצמו, ואף כי היו מספר תחנות בסמוך להר הזיתים בהם ניתן היה לעשות כן, האופנה הייתה לרכוש אותם ישירות ממכלאות המקדש. וכך נוצר בהדרגה המנהג למכור כל מיני בעלי חיים לקורבנות בחצרות המקדש. כך נוצר עסק גדול בעל רווחים עצומים. חלק מן הרווחים זרמו לקופת המקדש ואילו החלק הארי זרם בעקיפין לכיסיהם של משפחות הכוהנים הגדולים.

עסקי מכירת בעלי החיים שגשגו בחצרות המקדש. הסיבה העיקרית לכך הייתה שכאשר רכש המאמין את בעל החיים משם, אף כי שילם מחיר גבוה יותר, הובטח לו שלא יידרש לשלם מעבר לך דבר וכן שבעל החיים לא יידחה מסיבות טכניות או אמתיות. בזמנים מסוימים אף גבו מפשוטי העם מחירים מופקעים ביותר, בעיקר בחגים. הייתה תקופה בה הכוהנים תאבי הבצע העזו לגבות מחיר השקול למשכורת של שבוע עבודה תמורת צמד יונים שראוי היה למכור לעניים בפרוטות מעטות. ״בני חנן״ כבר אז החלו לבנות את עסקיהם בחצרות המקדש. עסקים אלו פעלו עד שחוסלו בידי ההמון הזועם כשלוש שנים לפני שנהרס בית המקדש עצמו.

אך חצרות המקדש חוללו גם בדרכים אחרות, בנוסף למסחר בבעלי חיים ובסחורות שונות. בעת ההיא, התקיימה מערכת בנקאות וסחר ענפה שפעלה בחצרות המקדש עצמו. וזהו המקור לכל אלה: בתקופת השושלת החשמונאית, הנפיקו היהודים מטבעות כסף משל עצמם והשתרר הנוהג לשלם במטבע יהודי זה את מס המקדש בן חצי השקל ואת כל התשלומים האחרים. תקנה זו הובילה לצורך להרשות לחלפני הכספים לקיים את פעולות החלפנות ולהמיר מכל המטבעות שהיו נהוגים בפלשתינה ובפרובינציות רומיות אחרות לשקל היהודי. מס הגולגולת של המקדש, אשר עמד על חצי שקל, נגבה מכולם פרט לנשים, קטינים ועבדים. המטבע היה בגודל של מטבע בן עשרה סנט, אך בעובי כפול ממנו. בימיו של ישוע, גם הכוהנים היו פטורים מתשלום מס המקדש. וכך, על-מנת לאפשר ליהודים להצטייד בכסף הנדרש לתשלום מס המקדש לפני היציאה לירושלים, הקימו חלפני הכספים המורשים את דוכניהם בעריה הראשיות של פלשתינה בין ה-15 ל-25 לחודש שקדם לחג הפסח. לאחר עשרת הימים הללו, עלו חלפני הכספים לירושלים והקימו את דוכניהם בחצרות המקדש. הותר להם לגבות עמלה בת שלושה עד ארבעה סנט על החלפת מטבע שערכו עמד על כעשרה סנט, ואם ערך המטבע היה גבוה מזה, הותר להם לגבות עמלה כפולה מזו. חלפני הכספים הרוויחו גם מהמרות הכספים שבוצעו כדי לרכוש את בעלי החיים שהועלו לקורבן וכדי להציע מנחות ולשלם על נדרים.

חלפני הכספים של המקדש קיימו פעילות חלפנות כספים רווחית והמירו יותר מעשרים סוגי מטבעות שונים אשר הביאו עמם עולי הרגל מעת לעת לירושלים. אולם הם גם עסקו בפעילות בנקאית ענפה נוספת. אוצר המקדש הרוויח מאוד מפעילות מסחרית זו, כמו גם שליטי המקדש. כדבר שבשגרה, הופקדו באוצר המקדש סכומים של יותר מעשרה מיליוני דולרים בעוד פשוטי העם המשיכו להתבוסס בעוני ולשלם מסים בלתי צודקים אלה.

באמצע כל הרעש של חלפני הכספים, הסוחרים ומוכרי הבקר, ניסה ישוע בבוקר יום שני זה ללמד את בשורת מלכות השמים. לא רק הוא כעס על חילול המקדש; גם פשוטי העם, ובייחוד היהודים שהגיעו מפרובינציות אחרות, התרעמו מאוד אף הם על חילול הקודש שבעשיית רווח בבית התפילה הלאומי. באותו זמן, התכנסה גם הסנהדרין עצמה לדיוניה באולם שסביבו רחשה כל ההמולה והבלבול של פעילות המסחר והחליפין.

שני דברים התרחשו כשהתכונן ישוע להתחיל בנאומו. בדוכן של חלפן כספים שעמד בסמוך, התרחש וויכוח אלים על תלונתו של יהודי מאלכסנדריה על כך ששילם מחיר מופקע, ובה בעת נמלא האוויר בהמולה של כמאה שוורים שהובלו מאזור אחד של המכלאות לאזור אחר. ישוע עצר, חשב בדממה ובכוונה על המתרחש מולו, על סצנת המסחר והבלבול, ובדיוק באותו רגע הבחין ביהודי פשוט מן הגליל, אדם שדיבר עמו פעם בעירון, שלעגו לו כמה תושבי יהודה שחשו עצמם טובים ממנו; השילוב של כל אלה גם יחד גרמו לאחד מאותם פרצי זעם שחוותה מעת לעת נשמתו של ישוע.

לתדהמתם של השליחים שעמדו בסמוך ולא נטלו חלק במה שעתיד היה להתרחש, ישוע ירד מדוכן הנואמים, ניגש לנער שהעביר את הבקר דרך החצר, לקח את השוט מידיו והוביל בבטחה ובמהירות את בעלי החיים אל מחוץ למקדש. וזה לא היה הכל; הוא צעד בהוד אל מול האלפים שנקבצו בחצר המקדש והתבוננו בנעשה, ניגש למכלאה הרחוקה ביותר, פתח את שעריהן כל כל המכלאות והניס את כל בעלי החיים הכלואים. כאן כבר חשו עולי הרגל כאילו היכה בהם ברק, ובצעקות רמות נעו אל עבר הדוכנים והפכו את השולחנות של חלפני הכספים. בתוך פחות מחמש דקות הוצא כל המסחר אל מחוץ למקדש. עד שהגיעו השומרים הרומים שהוצבו בסמוך, הכל חזר להיות שקט, הסדר חזר לשרור בקרב הקהל; ישוע שב לדוכן הנואמים ואמר להמון: ״היום ראיתם איך התגשם הכתוב: ׳בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה לכל העמים, וְאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ מְעָרַת פָּרִיצִים.״

לפני שאמר דבר מה נוסף, פרץ הקהל בקריאות הושע-נא ומיד יצאה מן ההמון קבוצת צעירים אשר החלה לשיר מזמורי הלל על כך שהמקדש טוהר מן החול ומן הסוחרים תאבי הרווח. אז הגיעו כמה כוהנים, ואחד מהם אמר לישוע: ״אינך שומע מה אומרים בני הלווים?״ ענה לו ׳המאסטר׳, ״האם לא קראת את הכתוב, ׳מִפִּי עוֹלְלִים, וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז׳?״ ובכל אותו יום, כל זמן שישוע לימד, עמדו שומרים מן הקהל בפתחים ומנעו מכל אדם מלשאת אפילו כלי ריק לתוך חצרות המקדש.

הכוהנים הראשיים והחכמים שמעו על המתרחש ולא ידעו מה לעשות. הם חששו עוד יותר מן ׳המאסטר׳ והיו נחושים עוד יותר לחסלו. אך הם היו מבולבלים. הם לא ידעו כיצד לגרום למותו, הם חששו מאוד מן ההמונים אשר כעת הביעו תמיכה רבה בהוצאת כל הסוחרים מן המקדש. במשך כל אותו היום, יום של שקט ושלווה בחצרות המקדש, שמע הציבור את תורתו של ישוע ונתלה, פשוטו כמשמעו, בדבריו.

המעשה המפתיע של ישוע היה מעבר ליכולת ההבנה של שליחיו. הם הופתעו כל כך מפתאומיותה של פעולת ׳המאסטר׳ עד שנותרו מתגודדים במשך כל האקט בסמוך  לדוכן הנואמים; הם לא נקפו אצבע כדי לסייע בטיהור המקדש. אילו היה מאורע מופלא זה מתרחש יום קודם לכן, בזמן הגעתו של ישוע למקדש כמנצח עם סיום התהלוכה הרועשת דרך שערי העיר לקול צהלות התמיכה של ההמון, הם היו מוכנים לכך. אך האופן בו זה התרחש תפש אותם בהפתעה מוחלטת והם לא התכוננו להשתתף בכך.

טיהור המקדש מעיד על יחסו של ׳המאסטר׳ למסחור הדת ולתיעוב שחש כלפי כל צורות חוסר ההוגנות וכלפי הפקת רווח על-חשבון העניים והבורים. המאורע אף מדגים שישוע לא תמך בהימנעות משימוש בכוח כדי להגן על רוב האנשים מפני שעבוד בלתי הוגן בידי מיעוט שמתבסס על עוצמה פוליטית, כלכלית או דתית. אין להתיר לאנשים פקחים, מרושעים ותחבולניים לארגן עצמם כדי לנצל ולשעבד את אלה אשר לא נוטים להשתמש בכוח על-מנת להגן על עצמם או לקדם את מטרותיהם הראויות בחיים בשל העובדה שהאידאלים שלהם לא עומדים בקנה אחד עם שימוש שכזה.

2. קריאת תיגר על סמכותו של ׳המאסטר׳

כניסתו של ישוע לירושלים כמנצח ביום ראשון הדהימה כל  כך את מנהיגי היהודים עד שהם נמנעו מלעצור אותו. לטיהור המדהים שעשה היום במקדש נודעה השפעה דומה ואף הוא דחה את מועד מעצרו של ׳המאסטר׳. מדי יום גברה נחישותם של מנהיגי היהודים לחסל אותו, הם הם פחדו משני דברים, ופחדם זה דחה את שעת פעולתם. הכוהנים הראשים והחכמים לא רצו לעצור את ישוע בפומבי מחשש שההמונים יעלו עליהם בכעס; הם גם חששו מן האפשרות שהחיילים הרומיים ייקראו לדכא התקוממות עממית.

מכיוון שאיש מחבריו של ׳המאסטר׳ לא נכח בדיון הצהריים של הסנהדרין, ההחלטה שהתקבלה בו פה אחד הייתה שנדרש לחסל את ישוע במהרה. אך הם לא הצליחו להחליט מתי וכיצד לעצור אותו. לבסוף, החליטו למנות חמש קבוצות שתצאנה ותבואנה בתוך הקהל ותבקשנה לסבך אותו אל מול אלה שהאזינו לשיעור. וכך, בערך בשתיים אחר הצהריים, כאשר החל ישוע את הדרשה על ״החירות של היות האדם בן,״ התקרה קבוצה כזו של חכמי ישראל לישוע, הפסיקה אותו כנהוג, תוך שאלת שאלה, ואמרה: ״באיזה סמכות אתה מלמד את הדברים הללו? מי נתן לך סמכות זו?״

היה זה בהחלט ראוי מצד שליטי המקדש ומנהיגי הסנהדרין לשאול שאלה זו כל אדם שהתיימר ללמד ולפעול באופן יוצא דופן, כפי שעשה ישוע, ובמיוחד בשל טיהור המקדש של יום האתמול. הסוחרים וחלפני הכספים פעלו ברישיון שניתן להם על-ידי השליטים העליונים, ואחוזים מרווחיהם היו אמורים לזרום ישירות לקופת המקדש. אל נא תשכחו שמילת המפתח עבור היהודים הייתה סמכות. הנביאים תמיד עוררו מהומות משום שהתיימרו ללמד ללא סמכות, ללא שהוסמכו בבתי המדרש הרבניים וקיבלו הסמכה מן הסנהדרין. לימוד בפומבי ללא סמכות שכזו נחשבה או לטיפשות או למרי גלוי. באותה התקופה, רק לסנהדרין הותר להסמיך רבי או מורה, והטקס הזה נערך בנוכחותם של לפחות שלושה אנשים שאף הם הוסמכו כך. הסמכה זו העניקה למורה את התואר ״רבי״ ואף הסמיכה אותו לנהוג כשופט, ״לקשור ולהתיר את העניינים שיובאו לדיון לפניו.״

שליטי המקדש נצבו לפני ישוע באותו אחר הצהריים כדי לקרוא תיגר לא רק על מה שלימד, אלא גם על מה שעשה. ישוע ידע היטב שהם טענו זה מכבר שהסמכות למה שלימד היה שטנית, ושכל פעולותיו נעשו בכוחו של נסיך השדים. לכן, החל ׳המאסטר׳ את תשובתו בכך ששאל שאלת-נגד. אמר ישוע: ״אני גם מבקש לשאול אתכם שאלה, ואם תענו לי, אענה לכם על מקור הסמכות לכל מעשי. האם יוחנן קיבל את הסמכות להטביל מבני אדם או משמים?״

וכאשר שמעו מאזיניו את השאלה, הם זזו הצדה כדי להתייעץ בנוגע לתשובתם. הם ביקשו להביך את ישוע לפני הקהל, וכעת מצאו את עצמם עומדים נבוכים בפני כל הקהל שהתאסף בחצר מקדש. חוסר הנוחות שלהם ניכר לעין כאשר שבו לישוע וענו: ״איננו יודעים ביחס להטבלה של יוחנן.״ הם ענו ׳למאסטר׳ כך משום שחשבו בינם לבין עצמם: אם נאמר משמים, אז הוא יאמר מדוע לא האמנתם לו ואולי אף יוסיף שהוא עצמו פועל בסמכותו של יוחנן; ואם נאמר מאדם, ההמונים עלולים לעלות עלינו, שהרי רובם מחשיבים את יוחנן לנביא; וכך, נאלצו לעמוד בפני ישוע והקהל ולהודות שהם, מנהיגי הדת וחכמי ישראל, לא יכולים (או לא רוצים) להביע דעה ביחס למשימתו של יוחנן. לאחר שענו, השפיל ישוע אליהם את מבטו ואמר, ״גם אני לא אומר לכם מהו מקור הסמכות לפעולותיי.״

ישוע מעולם לא התכוון לפעול בסמכותו של יוחנן יוחנן מעולם לא הוסמך על-ידי הסנהדרין. סמכותו של ישוע נבעה ממנו עצמו ומעליונותו הנצחית של ׳האב׳.

ישוע לא התכוון לחמוק מן השאלה תוך שימוש בטקטיקה הזו מול אויביו. במבט ראשון, נדמה כאילו חמק במומחיות מן השאלה, אך לא כן הוא. ישוע מעולם לא השתמש ביתרון בלתי הוגן אל מול מישהו, אפילו לא אל מול אויביו. בדוגמה הזו, אף כי נדמה כאילו חמק מן השאלה, הוא כן נתן למאזינים תשובה ביחס לסמכות ממנה נובעת משימתו. הם טענו שהוא פועל בסמכות נסיך השדים. ישוע חזר וטען שכל מה שלימד וכל מה שעשה היה מתוקף עצמתו וסמכותו של ׳האב׳ שבשמים. מנהיגי היהודים סרבו לקבל זאת ובקשו לדחוק אותו לפינה כדי שיודה שהוא מורה מוזר, שהרי לעולם לא הוסמך בידי הסנהדרין. באופן בו ענה, הוא לא טען שיוחנן הוא מקור סמכותו, אך כן הצליח לשכנע את המאזינים להבין שאויביו נפלו בפח שביקשו לטמון לו וכך יצאו ניזוקים בעיני כל הנוכחים.

הגאונות שהפגין ׳המאסטר׳ בטיפול באויביו היא זו שגרמה להם לחשוש ממנו. הם לא ניסו לשאול דבר מה נוסף באותו היום; הם פרשו כדי להתייעץ בינם לבין עצמם. אך הקהל מיהר להבחין בחוסר הכנות שבשאלות אותן שאלו מנהיגי היהודים. אפילו פשוטי העם  הצליחו להבחין בהבדל בין המלכותיות של ׳המאסטר׳ לבין הצביעות והתככנות של אויביו. אך טיהור המקדש גרם לצדוקים לצדד בפרושים ובתכניתם לחסל את ישוע. ובאותם הימים, הצדוקים היוו רוב בסנהדרין.

3. המשל על שני הבנים

בזמן שהפרושים הקטנוניים עמדו מולו בדממה, השפיל ישוע אליהם את מבטו ואמר: ״מכיוון שאתם מתלבטים ביחס למשימתו של יוחנן ומתנגדים לתורתו ולפועלו של ׳בן האדם׳, הקשיבו ואספר לכם משל: היה היה איש מכובד וְלוֹ שְׁנֵי בָנִים. הוא ביקש את עזרתם בניהול אחוזתו. וייגשׁ אֶל הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמֶר, ׳בְּנִי, לֵךְ הַיּוֹם וַעֲבֹד בְּכַרְמִי.׳ הבן הבלתי מתחשב הזה ענה, ׳לֹא חָפַצְתִּי׳; וְאַחֲרֵי כֵן נִחַם וַיֵּלַךְ. וייגשׁ אֶל הַשֵׁנִי וַיְדַבֵּר כָּזֹאת גַּם אֵלָיו. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, ׳הִנְנִי אֲדֹנִי.׳ ולאחר שנפנה האב, הבן הצבוע והלא נאמן פשוט לֹא הָלָךְ. אני שואל אתכם, מִי מִשְׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן אָבִיו?״ 

ענו כולם כאיש אחד ואמר, ״הבן הראשון.״ אמר להם ישוע: ״אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אף שנדמה כי הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת מסרבים לכפר, הם יכירו בדרכם השגויה ויְקַדְּמוּ אֶתְכֶם לָבוֹא אֶל מַלְכוּת האלוהים, אתם שמתיימרים לשרת את ׳האב׳ שבשמים בעודכם מסרבים לפעול כמצוותו. לא אתם האמנתם ביוחנן, אלא המוכסים והזונות; אתם גם לא מאמינים לתורתי, בעוד פשוטי העם יסכיתו לה בשמחה.״

ישוע לא תעב את הפרושים והצדוקים באופן אישי. ההתנגדות שלו הייתה כלפי מערכת הלימוד והתרגול שלהם, בה פקפק. הוא לא הפגין עוינות כלפי איש, אך כאן התרחשה ההתנגשות הבלתי נמנעת בין דת רוח חיה וחדשה לבין דת הטקס, המסורת והסמכות הישנה.

כל אותו הזמן עמדו השליחים במסוך ׳למאסטר׳ אך לא נטלו שום ללק במתרחש. כל אחד מן השניים עשר הגיב בדרך הייחודית שלו למאורעות של הימים האחרונים של משימת המתת של ישוע בגוף, וכל אחד מהם המשיך לציית להנחיה שקיבל מן ׳המאסטר׳, להימנע מללמד או להטיף בציבור במהלך שובע הפסח.

4. המשל אודות האדון הנעדר

כאשר ראשי הפרושים והחכמים שניסו לטמון לישוע פח בשאלותיהם סיימו לשמוע את הסיפור אודות שני הבנים ופרשו להתייעצות, נפנה ׳המאסטר׳ אל הנוכחים, וסיפר להם משל נוסף:

״היה היה אִישׁ בַּעַל בַּיִת הָיָה אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם. וַיַּעַשׂ גָּדֵר סָבִיב לוֹ, וַיַּחְצֹב יֶקֶב, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. וַיִּתְּנֵהוּ אֶל כֹּרְמִים וַיֵּלֶךְ בְּדֶּרֶךְ מֵרָחוֹק. וַיְהִי בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר, וַיִּשְׁלַח עֲבָדָיו אֶל הַכֹּרְמִים לָקַחַת אֶת-פִּרְיוֹ. אך הם התייעצו בינם לבין עצמם וסרבו לתת את הפרי; במקום זאת, וַיַּחֲזִיקוּ הַכֹּרְמִים בַּעֲבָדָיו אֶת זֶה הִכּוּ וְאֶת זֶה הָרְגוּ וְאֶת זֶה סָקָלוּ. וַיּוֹסֶף שְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים וְגַם לָהֶם עֲשׂוּ כֵן. וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ כִּי אָמַר לעצמו, ׳הם פגעו במשרתיי, ומִפְּנֵי בְנִי יָגוּרוּ.׳ וַיְהִי כִּרְאוֹת הַכֹּרְמִים אֶת הַבֵּן וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: ׳זֶה הוּא הַיּוֹרֵשׁ; לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנֹאחֲזָה בְּנַחֲלָתוֹ.׳ וַיַּחֲזִיקוּ בוֹ וַיִּדְחָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכָּרֶם וַיַּהַרְגוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה כִּי יָבוֹא בַּעַל הַכָּרֶם שבנו נדחה והומת, מַה יַּעֲשֶׂה לַכֹּרְמִים הרשעים הָהֵם?״

שמע הקהל את המשל, ואת שאלתו של ישוע וענה: ״יָרַע לָרָעִים וִיאַבְּדֵם וְאֶת הַכֶּרֶם יִתֵּן לְכֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת פִּרְיוֹ בְּעִתּוֹ.״ ואז הבינו כמה מהם שהמשל התייחס לעם היהודי ולאופן בו נהג בנביאים וכן לדחייה שדחו את ישוע ואת בשורת המלכות, הצטערו ואמרו, ״ישמור אותנו האל, שמא חלילה נמשיך וננהג כך.״

ישוע ראה קבוצה של צדוקים ופרושים מתקרב אליו דרך ההמון. הוא המתין רגע עד שקרבו ואמר: ״היטב תדעו שאבותיכם דחו את הנביאים, ושאתם נחושים לדחות את ׳בן האדם׳.״ ואז התבונן ישוע במבט בוחן בכוהנים ובזקנים שעמדו בסמוך לו, ואמר: ״הֲכִי לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הייתה לְרֹאשׁ פִּנָּה? שוב אזהיר אתכם כי אם תמשיכו לדחות בשורה זו, כִּי תֻקַּח מִכֶּם מַלְכוּת האלוהים וְתִסֹּב לְגוֹי אֲשֶׁר יקבל את החדשות הטובות ויַעֲשֶׂה אֶת פִּרְיָהּ, פרי הרוח. המסתורין שורר ביחס לאבן זו, שהרי הַנֹּפֵל אַל הָאֶבֶן הַהִיא יִשָׁבֵר, אך ייגאל; וַאֲשֶׁר תִּפֹּל עָלָיו תִּשְׁחָקֵהוּ ויפוץ אפרו לארבע רוחות השמים.״

לשמע המילים הללו, הבינו הפרושים כי ישוע מתייחס אליהם ואל מנהיגי היהודים. הם ביקשו מאוד להניח את ידם עליו באותו רגע, אך חששו מן ההמון. אך הכעס שעלה בהם לשמע מילותיו של ׳המאסטר׳ היה כה גדול, עד שהם פרשו שוב להתייעצות כיצד לגרום למותו. באותו הלילה, חברו הצדוקים והפרושים כדי לטמון לו פח למחרת.

5. המשל אודות משתה החתונה

לאחר שהסופרים והפרושים פרשו לדרכם, נפנה ישוע שוב לקהל שהתאסף ושיפר להם את משל משתה החתונה. וכך אמר:

״דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֲשֶׁר עָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ, וַיִּשְׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא הַקְּרוּאִים אֶל החתונה לֵאמור, ׳הכול מוכן לסעודה בארמון.׳ רבים מן המוזמנים לא אבו לבוא. שמע המלך על סירובם, שלח עבדים ושליחים נוספים לאמור: ׳הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי. שְׁוָרַי וּמְרִיאַי טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן. בֹּאוֹ אֶל החתונה.׳ וְהֵם לֹא שָׁתוּ לִבָּם לָזֹאת וזלזלו במלך. וַיֵּלְכוּ לָהֶם, זֶה אֶל שָׂדֵהוּ, זה אל מלאכתו וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ. וְהַנִּשְׁאָרִים לא הסתפקו בזלזול בבקשת המלך ותָּפְשׂוּ אֶת עֲבָדָיו וַיִּתְעַלְּלוּ בָם ואת חלקם אף הרגו. כשהבין המלך שאורחיו הנבחרים, אפילו אלה שכבר הבטיחו להשתתף במשתה החתונה, דחו את הזמנתו, תקפו והרגו בשליחיו, הוא כעס מאוד. ויקצוף הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח צִבְאוֹתָיו וַיְאַבֵּד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְאֶת עִירָם שָׂרַף בָּאֵשׁ.

״לאחר שהעניש את אלה שדחו את הזמנתו, הוא קבע מועד חדש לחתונה ואָמַר אֶל עֲבָדָיו: ׳אלה שהוזמנו לראשונה לא הָיוּ ראויים לָהּ; לָכֵן לְכוּ נָא לְרָאשֵׁי הַדְּרָכִים ולשבילים ואפילו אל חוץ לעיר וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר תִּמְצְאוּ, אפילו זר הוא, קִרְאוּ אֶל החתונה.׳ וַיֵּצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל הַדְּרָכִים והסמטאות וַיַּאַסְפוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר מָצְאוּ, גַּם רָעִים, גַּם טוֹבִים וַיִּמָּלֵא בֵית החתונה‎ מְסֻבִּים. וכשהכול היה מוכן, יצא המלך לפגוש את אורחיו, ולמרבה הפתעתו ראה אדם אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה. והרי המלך סיפק בגדי חתונה לכל אורחיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ׳רֵעִי, אֵיךְ בָּאתָ הֵנָּה וְאֵין עָלֶיךָ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?׳ האדם הופתע וַיֵּאָלַם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרֲתִים: ׳השליכו את האורח הבלתי מתחשב הזה מביתי, שיצטרף לכל אלה שדחו את הזמנתי. אקבל רק את אלה שבשמחה ייענו להזמנתי ומכבדים אותי בלבוש האורחים שנתתי לכולם.״

לאחר שסיפר את המשל, עמד ישוע לפזר את הקהל כאשר מבין האנשים התקרב אחד המאמינים ושאל: ״אבל, ׳מאסטר׳, איך נוכל לדעת זאת? איך נוכל להתכונן להזמנת המלך? איזה סימן נקבל ממך כשנדע שאתה הוא ׳בן האל׳? שמע זאת ׳המאסטר׳ ואמר, ״רק סימן אחד יינתן לכם.״ אז הצביע על גופו שלו, והמשיך ואמר, ״השמידו מקדש זה ואני אקים אותו מחדש תוך שלושה ימים.״ אך הם לא הבינו אותו, ובעת שהתפזרו אמרו זה לזה, ״כמעט חמישים שנה היה המקדש הזה בבניה, והוא אומר שהוא ישמיד אותו ויקים אותו מחדש תוך שלושה ימים.״ אפילו שליחיו שלו עצמו לא הבינו את חשיבות מילותיו, אך נזכרו בדבריו אלה לאחר מכן, לאחר שקם מן המתים.

בערך בשעה ארבע אחר הצהריים סימן ישוע לשליחיו שהוא מבקש לעזוב את המקדש ולצאת לבית עניא לסעודת הערב ולמנוחה. במעלה הר הזיתים הנחה ישוע את אנדראס, פיליפוס ותומאס להקים למחרת מחנה קרוב יותר לעיר, בו ישהו בשארית שבוע הפסח. בהתאם להנחיה זו, נטו בבוקר למחרת את אוהליהם על פיסת קרקע שהייתה בבעלות שמעון מבית עניא, בגיא בצל הגבעה שצפתה על חניון הציבורי של גת שמנים.

בערב יום שני, שוב עלתה קבוצת יהודים דוממת במעלה מורדותיו המערביים של הר הזיתים. כעת החלו שניים עשר הגברים הללו להרגיש שמשהו טרגי עומד להתרחש. מעולם לפני כן לא חשו כך. אף כי הטיהור הדרמטי של ראשית הבוקר גרם להם לקוות ׳שהמאסטר׳ יקום ויפגין את עוצמתו הכבירה, כל מה שאירע אחר הצהריים שימש כניגוד גמור לכך והצביע על כך שהרשויות היהודיות עתידות קרוב לוודאי לדחות את תורתו של ישוע. השליחים נמצאו במתח עצום ובחוסר וודאות גדולה. הם הבינו שייתכן ורק כמה ימים בלבד מפרידים בין מאורעות היום החולף לבין מפולת הקריסה הקרבה. כולם הרגישו שמשהו כביר עומד להתרחש, אך לא ידעו למה לצפות. הם הלכו למקומות הלינה שלהם, אך ישנו מעט. אפילו התאומים לבית חלפי סוף סוף החלו להרגיש שהמאורעות של חיי ׳המאסטר׳ נעים במהירות לקראת השיא של הסוף.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved