מסמך 172 עולים לירושלים

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 172

עולים לירושלים

ישוע והשליחים הגיעו לבית עניא מעט לאחר השעה ארבע אחר הצהריים של יום ששי, ה-31 במרץ. אלעזר, אחיותיו וחבריהם ציפו להם; ומכיוון שמאז תחייתו של אלעזר הגיעו אנשים רבים מדי יום לשאול אותו על כך, נודע לישוע שהוחלט להלין אותם בביתו של מאמין אחר, שכן בשם שמעון, אשר עמד בראש הכפר הקטן מאז מותו של אבי אלעזר.

באותו הערב קיבל ישוע מבקרים רבים. תושביהם הפשוטים של בית עניא ובית פגי עשו כמיטב יכולתם לגרום לו להרגיש בנוח. אף כי רבים סברו שישוע מתעתד לעלות לירושלים תוך שהוא ממרה את גזר דין המוות שגזרה עליו הסנהדרין, ושהוא מתכוון להכריז על עצמו כמלך היהודים, המשפחה בבית עניא – אלעזר, מרתה ומרים – הבינה אל נכון ׳שהמאסטר ׳לא היה מלך שכזה; הייתה להם תחושה עמומה שזה כנראה ביקורו האחרון בירושלים ובבית עניא.

לכוהנים הראשיים נודע שישוע לן בבית עניא, אך הם סברו כי מוטב שלא לעצרו בקרב חבריו; הם החליטו להמתין עד שיבוא לירושלים. ישוע ידע על כל אלה, אך שמר על שקט מלכותי; מעולם לא ראו אותו חבריו יותר אסוף ולבבי; אפילו השליחים נדהמו מכך שכמעט לא הוטרד מן העובדה שהסנהדרין ציוותה על כל יהודי למסור אותו לידיהּ. לכל אורך הלילה שמרו השליחים זוגות-זוגות ל ׳המאסטר׳ הישן, רבים מהם חגרו חרבות למתניהם. מוקדם למחרת, העירו אותם מאות עולי רגל שבאו מירושלים, אפילו שהייתה זו שבת, כדי לפגוש בישוע ואלעזר, אותו החייה מן המתים.

1. שבת בבית עניא

כולם שאלו את עצמם, גם עולי הרגל שמחוץ לארץ יהודה וגם הרשויות היהודיות: ״מה אתם חושבים שישוע יעשה? אתם חושבים שיעלה לחג?״ משום כך, הציבור שמח כשנודע שישוע הגיע לבית עניא, אך הכוהנים הראשיים והפרושים היו מעט נבוכים. הם שמחו שהוא מצוי באזור השיפוט שלהם, אך גם מעט חששו מתעוזתו; הם זכרו שבביקורו הקודם בבית עניא חזר אלעזר מן המתים, ואלעזר החל להוות בעיה גדולה עבור אויבי ישוע.

ששה ימים לפני הפסח, במוצאי השבת, חגגו בית עניא ובית פגי כולן את הגעתו של ישוע. סעודת משתה ציבורית גדולה נערכה בביתו של שמעון. אורחי הכבוד היו ישוע ואלעזר; היא נערכה תוך קריאת תיגר על הסנהדרין. מרתה דאגה להגשת המזון; אחותה מרים ניצבה בקהל, שכן על-פי המנהג היהודי אישה לא יכלה להשתתף בסעודה בציבור. אף שסוכני הסנהדרין נכחו שם, הם חששו לעצור את ישוע המוקף בחבריו.

ישוע שוחח עם שמעון אודות יהושע הקדום, על שמו נקרא, וסיפר כיצד עלו יהושע ועם ישראל לירושלים דרך יריחו. עת סיפר אודות האגדה על חומות יריחו, אמר ישוע: ״אינני מוטרד מחומות אבן וסלע; אטיף לאהבת ׳האב׳ לכל בני האדם ואגרום לחומות הדעה הקדומה, ההתחסדות ושנאה ליפול תחתיהן.״

המשתה התנהל בשמחה ובאופן שגרתי, למעט העובדה שכל השליחים היו רציניים שלא כהרגלם. ישוע היה שמח במידה יוצאת דופן ושיחק עם הילדים עד לבואו לשולחן.

עד לסמוך לסיום הארוחה לא אירע דבר יוצא דופן כלשהו. אז, יצאה מרים אחות אלעזר מתוך קבוצת הנשים שהתבוננו במשתה, ניגשה למקום בו הסב ישוע כאורח הכבוד ופתחה צנצנת עשויה בהט ובה משחה יקרת ערך ונדירה; לאחר שמשחה את ראשו של ׳המאסטר׳, החלה למשוח את רגליו, אותן ניקתה בשערות ראשה. כל הבית נמלא בריח המשחה, וכל הנוכחים נדהמו ממעשה מרים. אלעזר לא אמר דבר, אך כאשר כמה מן הנוכחים החלו למלמל ולהתרעם על כך שנעשה שימוש במשחה כה יקרה, ניגש יהודה איש-קריות למקום מושבו של אנדראס ואמר: ״מדוע לא נמכרה משחה זו וניתנה תמורתה כצדקה? עליך לדבר עם ׳המאסטר׳ כדי שיוקיע את הבזבוז הזה.״

ישוע ידע על מה שחשבו ושמע את שנאמר. הוא הניח את ידו על ראשה של מרים שכרעה ברך לצדו, ואמר כשהבעת פניו משרה נועם: ״עזבו אותה במנוחה, כולכם. מדוע תציקו לה, הרי עשתה את שציווה אותה לבה הטוב. לאלה שאומרים שהיה ראוי למכור את המשחה ולתת את תמורתה כצדקה לעניים, אומר שהעניים תמיד יהיו אתכם ותוכלו לסעוד אותם כראות עיניכם; אך אני לא אהיה אתכם תמיד; בקרוב אשוב ׳לאבי׳. האישה הזו שמרה את המשחה זה מכבר כדי למשוח את גופתי לאחר מותה, וכעת נמלכה בדעתה, ומתוך ציפייה למותי, משחה אותי. אין למנוע ממנה את הסיפוק שבכך. אין להוכיח את מרים על מה שעשתה הלילה; להיפך, אני מכריז באוזניכם כי בעידנים שיבואו, כל אימת שתסופר בשורה זו ברחבי העולם, יסופר זיכרון המעשה שלה לזכרה.״

בשל גערה זו, אשר יהודה איש-קריות לקח באופן אישי, הוא החליט באופן סופי להיגמל ולנקום על הפגיעה שחש. פעמים רבות חשב על כך שלא במודע, אך כעת העז להשתעשע במחשבות הללו באופן מודע לגמרי. רבים אחרים עודדו אותו בכך, שכן עלות המשחה היה שווה ערך לשכר העבודה של אדם למשך שנה שלמה – מספיק על-מנת להאכיל חמשת אלפים איש. אך מרים אהבה את ישוע; מכיוון שהאמינה לדבריו שהוא חייב למות, החליטה להקדיש משחה זו כדי למשוח את גופתו לאחר מותו. אין למנוע ממנה לתת מתנה זו ׳למאסטר׳ בעודות בחייו, אם כך החליטה.

אלעזר ומרתה ידעו על כך שמרים חסכה את הכסף כדי לקנות משחת נֵרְדְּ זו. הם הסכימו בשמחה לכך שתגשים את משאת לבה, מפני שהיו אמידים ויכלו להרשות לעצמם בקלות להציע מנחה שכזו.

כאשר שמעו הכוהנים הראשיים אודות המשתה בבית עניא שנערך לכבודם של ישוע ואלעזר, הם קיימו התייעצות בינם לבין עצמם בנוגע לדינו של אלעזר. הם החליטו שגם אלעזר הינו בן מוות. הם הסיקו נכונה שיהיה זה חסר תוחלת להמית את ישוע אם יתירו לאלעזר, אותו הקים לתחיית מן המתים, להמשיך ולחיות.

2. ראשון בבוקר עם השליחים

בבוקר יום ראשון, בגן היפהפה של שמעון, קיבץ ׳המאסטר׳ את שניים עשר השליחים והנחה אותם לגבי הכניסה לירושלים. הוא אמר להם שככל הנראה ילמד וינאם פעמים רבות עד אשר ישוב ׳לאב׳, אך ייעץ לשליחים עצמם שלא לפעול בציבור בזמן הפסח בירושלים. הוא הנחה אותם להישאר קרוב אליו, ״להתבונן ולהתפלל.״ ישוע ידע שרבים משליחיו חגרו בסתר חרבות למתניהם, אך כלל לא התייחס לעובדה זו.

ההנחיות שנתן באותו הבוקר כללו סקירה קצרה של פעולותיהם החל בהסמכה ליד כפר נחום ועד לאותו היום, עם כניסתם לירושלים. השליחים הקשיבו בדממה; איש לא שאל דבר.

מוקדם באותו הבוקר הפקיד דוד זבדיה את התמורה ממכירת ציוד המחנה בפלה בידי יהודה וזה, בתורו, הפקיד את החלק הארי של הכסף בידי שמעון, מארחם, וביק ממנו לשמור עליו בבטחה ועבור מה שיידרשו לו בירושלים.

לאחר הפגישה, נועד ישוע עם אלעזר והנחה אותו להימנע מלהקריב את חייו כקרבן לנקמת הסנהדרין. אלעזר ציית לכך, ולאחר מספר ימים, נס לפילדלפיה כאשר שלחו פקידי הסנהדרין שליחים לעצור אותו.

כך או אחרת, כל חסידיו של ישוע הרגישו את המשבר הממשמש ובא, אך הם לא שיערו את מלוא כובד המשקל שלו בשל השמחה והעליזות יוצאי הדופן שהפגין ׳המאסטר׳.

3. יוצאים לירושלים

בית עניא הייתה מרוחקת כשלושה קילומטרים מן המקדש, וביום ראשון, בשעה אחת וחצי אחר הצהריים יצא ישוע לירושלים. הוא חש חיבה עמוקה לבית עניא ולתושביה הפשוטים. נצרת, כפר נחום וירושלים דחו אותו, אך בבית עניא האמינו בו. דווקא בכפר הקטן הזה, בו כמעט כל גבר, אישה וילד האמינו, הוא בחר לבצע את המעשה המדהים ביותר בכל משימתו הארצית, את השבתו של אלעזר מן המתים. הוא לא הקים את אלעזר לתחייה על-מנת שהכפריים יאמינו, אלא דווקא משום שהם כבר האמינו.

במשך כל אותו בוקר חשב ישוע על כניסתו לירושלים. עד אז ניסה לדכא את כל ההכרזות הפומביות אודות היותו המשיח. אך כעת, המצב היה שונה. הוא התקרב לסוף הקריירה שלו בגוף, הסנהדרין ציותה על מותו, ולא ייגרם שום נזק מכך שיתיר לחסידיו לבטא את רגשותיהם בחופשיות, כפי שניחש שוודאי יקרה אם יבחר להיכנס באופן רשמי ופומבי אל העיר.

ישוע לא החליט להיכנס באופן פומבי לירושלים כדי לבקש בפעם האחרונה את תמיכת הציבור ולא כדי לבקש לעצמו כוח. הוא אף לא עשה כן כדי לרצות את כמיהתם האנושית של חסידיו ושליחיו. ישוע לא השלה עצמו בכל אלה, כמעשה החולם באספמיה; היטב ידע מה תהא תוצאת ביקורו.

לאחר שהחליט להיכנס לירושלים באופן פומבי, ניצב ׳המאסטר׳ בפני הבחירה של האמצעי להוציא החלטתו זו אל הפועל. ישוע סרק את כל האזכורים הרבים, מהם סותרים, של מה שכונה הנבואות המשיחיות, אך נדמה היה כי רק אחת מהן הייתה ראויה למימוש. רבות מן הנבואות דברו על מלך בן דוד, גואל רב עוצמה שיגאל את עם ישראל מעול שלטון הגויים. אך הייתה פסקה אחת, אשר לעיתים צוטטה על-ידי אלה שראו את משימת המשיח באור רוחני יותר, וזו התאימה לישוע יותר לאופן בו תכנן להיכנס לירושלים. הפסוקים נמצאו בספר זכריה, וכך נאמר שם: ״גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת.״

מלך לוחם נכנס בשערי העיר רכוב על סוס; מלך של שעת שלום ורעות תמיד מגיע רכוב על חמור. ישוע לא ייכנס לירושלים רכוב על סוס, אך הסכים להיכנס בשעריה בשלום, ׳כבן האדם׳ הרכוב על עַיר.

במשך זמן רב ניסה ישוע ישירות לשכנע את שליחיו ותלמידיו שמלכותו אינה מן העולם הזה, שהייתה רוחנית לגמרי; אך זה לא עלה בידו. כעת, משנכשל לעשות כן במישרין, התכוון לנסות לעשות כן באופן סמלי. וכך, ממש לאחר צהרי היום, קרא אליו ישוע את פטרוס ויוחנן, הנחה אותם ללכת לבית פגי, הכפר הקטן השכן, מעט מרוחק מן הדרך, מרחק קטן מבית עניא לכיוון צפון מערב, ואמר: ״לכו לבית פגי, וכשתגיעו לצומת הדרכים, תראו עיר בן אתונות קשור שם. התירו את העיר והביאו אותו לכאן. ואם מאן דהו ישאל אתכם לפשר הדבר, אמרו רק, ׳המאסטר׳ זקוק לו.׳״ הלכו שני השליחים לבית פגי, כפי שהנחה אותם ׳המאסטר׳, מצאו את העיר קשרו לצד אמו ברחוב לצד בית בפינה. כשהחל פטרוס להתיר את העיר יצא אליו בעליו ושאל לפשר הדבר, וכאשר פטרוס ענה לו כמצוות ישוע, אמר האיש: ״אם ׳המאסטר׳ שלכם הוא ישוע הגלילי, תנו לו את העיר.״ וכך שבו והעַיר עמם.

עד לאותה העת, נקבצו כמה מאות עולי רגל סביב לישוע ושליחיו. מאז שעות הבוקר המאוחרות, עצרו המבקרים שבדרכם לחגיגות הפסח. בינתיים, דוד זבדיה וכמה משליחיו לשעבר החליטו על דעת עצמם למהר לירושלים ולהפיץ שם את החדשות בקרב ההמון ועולי הרגל. הם הודיעו שישוע מנצרת מתכוון להיכנס ברוב כבוד והדר לעיר. וכך נהרו כמה אלפים מן המבקרים הללו כדי לקבל את פניו של הנביא ועושה הנפלאות המפורסם, שחלקם אף האמינו שהיה המשיח. ההמונים הללו, שהגיעו מירושלים, פגשו את ישוע ואת ההמון שעלה אל העיר ממש כאשר ירדו מפסגת הר הזיתים בדרכם אל העיר.

כאשר יצאה התהלוכה מבית עניא, אחזה התלהבות גדולה בהמון, בתלמידים, במאמינים, ובעולי הרגל המבקרים, אשר רבים מהם הגיעו מן הגליל ומפראה. מעט לפני שיצאה לדרכה, הגיעו לשם שתיים עשרה השנים של סגל הנשים המקורי ובנות לוויתן, ואלה הצטרפו לתהלוכה הייחודית הזו בדרכה השמחה אל העיר.

לפני שיצאו, הניחו התאומים לבית חלפי את אדרותיהם על גב העַיר והחזיקו בו בזמן ׳שהמאסטר׳ טיפס על גבו. עם התקרב התהלוכה לפסגת הר הזיתים, השליכו ההמונים את בגדיהם וכן ענפי זית מן העצים הסמוכים ויצרו שטיח של כבוד לחמור שנשא את ׳בן׳ המלכות, את המשיח המובטח. עם התקרב ההמון הצוהל לירושלים, הם החלו לשיר, או יותר נכון לצעוק יחד את מזמור תהילים, ״הוֹשַׁע-נָא לבן דוד; בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוֹה. הוֹשַׁע-נָא בַּמְּרוֹמִים. בְּרוּכָה מַלְכוּת השמים הַבָּאָה.״

עת המשיכו לנוע עד לפסגת הר הזיתים, היה ישוע שמח וצוהל. כאשר נגלתה העיר ונראו צריחי המקדש, עצר ׳המאסטר׳ את התהלוכה ודממה גדולה נפלה עליהם כשראו אותו בוכה. הוא השפיל מבט אל ההמונים שעלו מן העיר לקבל את פניו, פני ׳המאסטר׳, ואמר בקול רוטט מהתרגשות ומדמעות: ״הו ירושלים, לוּ יָדַעַתְּ גַּם אַתְּ בְּעוֹד יוֹמֵךְ הַזֶּה אֶת דֶּרֶךְ שְׁלוֹמֵךְ וְעַתָּה נִסְתַּר מֵעֵינָיִךְ! את עתידה לדחות את ׳בן השלום׳ ולהפנות עורף לבשורת הגאולה. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלָיִךְ וְשָׁפְכוּ אויביךְ סוֹלֲלָה סביבךְ וְהִקִּיפוּךְ וְצָרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֲבָרָיִךְ. וְהָרְסוּ עַד לָאָרֶץ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָךְ אֶבֶן עַל אָבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ עֵת פְּקֻדָּתֵךְ. את עתידה לדחות מתת אלוה, וכל בני האדם ידחו אותך.״

כשסיים את דבריו, הם החלו לרדת מפסגת הר הזיתים ומיד פגשו את ההמונים שעלו מירושלים וענפי תמר בידיהם, צועקים הושע-נא, שמחים ועליזים וטובי לבב. ׳המאסטר׳ כלל לא תכנן שההמונים הללו יעלו מירושלים לקבל את פניו; זו הייתה מלאכתם של אחרים. הוא מעולם לא תכנן דברים דרמטיים.

גם הרבה מן הפרושים ואויביו האחרים היו בקרב ההמונים שנהרו לקבל את פני ׳המאסטר׳. הם נבהלו מאוד מפרץ ההתלהבות שגילה הציבור ופחדו לעצור אותו שמא המעשה יגרום להתקוממות גלויה של העם. הם מאוד חששו מתגובות ההמון והמוני המבקרים, אשר רבים מהם שמעו רבות אודות ישוע ואשר רבים מהם האמינו בו.

בהתקרבם לירושלים, ההמונים הפכו קולניים יותר בהפגנותיהם, במידה כזו שחלק מן הפרושים נגשו לישוע ואמרו לו: ״רַבִּי, גְּעַר בְּתַלְמִידֶיךָ ובקש מהם לנהוג כראוי.״ ענה ישוע: ״ראוי לילידם הללו לקבל את פני ׳בן השלום׳, אשר דחו אותו הכוהנים הראשיים. אין מה לבקש מהם להפסיק אִם אֵלֶּה יֶחֱשׁוּ הָאֲבָנִים תִּזְעָקְנָה.״

הפרושים מיהרו לפני התהלוכה ושבו לסנהדרין, שהייתה באותה העת מוכנסת במקדש. כך דיווחו לעמיתיהם: ״תראו, כל מה שעשינו היה ללא הואיל; הגלילי הזה מבלבל אותנו. ההמונים משוגעים עליו; אם לא נעצור את הבורים הללו, כל העולם ילך אחריו.״

לפרץ ההתלהבות השטחי והספונטני הזה של ההמונים לא נודעה חשיבות מעמיקה כלשהי. אף כי קבלת הפנים הייתה שמחה וכנה, היא לא העידה על אמונה עמוקה בליבותיהם של ההמונים. אותם ההמונים ממש היו מוכנים לדחות את ישוע מאחר יותר באותו השבוע כאשר הסנהדרין נצבה בעקשנות נגדו, ולאחר שהתפכחו – כשהבינו שישוע אינו מתכוון לכונן את המלכות בהתאם למה שייחלו ו זה מכבר.

אך העיר כולה הייתה כמרקחה, וכולם שאלו, ״מי זה האיש הזה?״ וההמונים השיבו, ״זהו הנביא מן הגליל, ישוע מנצרת.״

4. הביקור סביב למקדש

בזמן שהתאומים לבית חלפי השיבו את העַיר לבעליו, התנתקו ישוע ועשרת השליחים מעמיתיהם, החלו להסתובב בסביבות המקדש ולהתבונן בהכנות לחג הפסח. מכיוון שהסנהדרין חששה מאוד מהעם, לא נעשה כל ניסיון להפריע לישוע, וזו אחרי ככלות הכול, הייתה אחת הסיבות בשלהּ התיר ישוע להמונים לפרסם אותו. השליחים כלל לא הבינו שזו הייתה השיטה האנושית היחידה בה יכול היה ישוע להימנע מלהיעצר מיד עם היכנסו לעיר. ׳המאסטר׳ ביקש לתת לתושביה של ירושלים, גבוהים כנמוכים, ולעשרות האלפים שבאו לבקר בה לפסח, הזדמנות אחת אחרונה לשמוע את הבשורה ולהאמין ׳בבן השלום׳, אם כך יבחרו.

‎וכעת, כשהחל לרדת הערב, התפזרו ההמונים וביקשו לאכול. כך נותרו ישוע וחסידיו הקרובים לבדם. איזה יום מוזר היה זה! השליחים היו מהורהרים אך נותרו ללא מילים. בכל שנותיהם עם ישוע, מעולם לא חוו יום שכזה. הם עצרו לרגע ליד האוצר והתבוננו באנשים שבאים להרים תרומתם; העשירים תרמו הרבה וכולם תרמו לפי רכושם. לבסוף, הגיעה אלמנה ענייה לבושה בבלואים, והם ראו כיצד שלשלה לחצוצרה שתי פרוטות נחושת. אז הסב ישוע את תשומת לב השליחים לאלמנה ואמר: ״שימו לב למה שראיתם. הָאַלְמָנָה הענייה הַזֹּאת נָתְנָה יוֹתֵר מִכֻּלָם. כִּי כָל אֵלֶּה הִתְנַדְּבוּ לאלוהים מהעודף שֶׁלָּהֶם וְהִיא מִמַּחְסוֹרָהּ נָתְנָה אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיָה לָהּ לְמִחְיָה.״

הערב נמשך והם המשיכו להסתובב בחצרות המקדש בדממה. לאחר שישוע חזה במראות הללו פעם אחת נוספת ונזכר ברגשות שחווה בביקוריו הקודמים, גם המוקדמים שבהם, אמר: ״הבה נלך לבית עניא לנוח.״ ישוע, פטרוס ויוחנן הלכו לביתו של שמעון ואילו שאר השליחים התארחו אצל חבריהם בבית עניא ובית פגי.

5. גישת השליחים

בערב אותו יום ראשון, עת שבו לבית עניא, הלך ישוע לפני השליחים. מילה לא נאמרה עד שנפרדו לאחר שהגיעו לביתו של שמעון. מעולם לא חוותה שום קבוצה בת שניים עשר בני אדם רגשות כה שונים ובלתי מוסברים כפי שרחשו כעת בדעתם ובנשמותיהם של שגריריה אלה של המלכות. הגליליים החסונים הללו היו מבולבלים ונבוכים; לא היה להם מושג למה לצפות; הם היו מופתעים מדי מכדי לפחד. לא היה להם מושג על תכניותיו של ׳המאסטר׳ ליום שלמחרת והם לא שאלו דבר. הם הלכו למקומות הלינה שלהם, אך איש מלבד התאומים לא ישן הרבה. הם לא הותירו משמר חמוש על ביתו של שמעון.

אנדראס היה מבולבל לגמרי, נבוך. הוא היה השליח היחיד שלא עסק במשמעות של פרץ הפרסום הציבורי. הוא היה עסוק מדי במחשבות על האחריות שנשא כראש השליחים מכדי לחשוב ברצינות על משמעותן של ההושע-נא שצעקו ההמונים בקולי קולות. אנדראס היה עסוק בהתבוננות בעמיתיו, אלה שחשש שהרגשות וההתרגשות יסחפו אותם, ובייחוד פטרוס, יעקב, יוחנן ושמעון הקנאי. במהלך כל אותו היום ובימים שאחריו, כרסמו באנדראס ספקות כבדים, אך הוא לא ציין את אלה באוזני עמיתיו. הוא הוטרד מיחסם של כמה מתוך שניים עשר שידע שנשאו על גופם חרבות; אך כלל לא ידע שאחיו שלו, פטרוס, היה אף הוא חמוש. וכך, התהלוכה לירושלים הותירה רושם יחסית שטחי על אנדראס; הוא היה עסוק מדי באחריות שנשא מתוקף תפקידו מכדי להיות מושפע יותר.

‎בתחילה, שמעון פטרוס כמעט ונסחף לגמרי על גלי ביטויי האהדה הפומביים הנלהבים; אך עד לשובם לבית עניא באותו הערב הוא כבר היה מפוקח למדי. פטרוס פשוט לא הצליח להבין מה ׳המאסטר׳ עושה. הוא התאכזב מאוד כאשר ישוע לא רכב על גלי ההתלהבות והתמיכה הציבורית כדי להכריז הכרזה. פטרוס לא הצליח להבין מדוע ישוע לא דיבר אל ההמונים כשהגיעו למקדש, או לפחות התיר לאחד השליחים לפנות אליהם. פטרוס היה מטיף גדול, והוא סלד מן העבודה שקהל גדול, מקבל ונלהב כזה פשוט התבזבז. כל כך רצה להטיף להמון הזה את בשורת המלכות, ממש שם, במקדש; אך ׳המאסטר׳ אסר עליהם מפורשות לא ללמד או להטיף במהלך שבוע הפסח הזה בירושלים. עבור שמעון פטרוס, התגובה לתהלוכה המרהיבה הייתה הרסנית; עד לאותו הליל כבר התפקח והיה מאוד עצוב.

עבור יעקב זבדיה, יום הראשון הזה היה מלא במבוכה ובבלבול עמוק; הוא לא הצליח לתפוש את החשיבות של מה שהתרחש; הוא לא הצליח להבין מדוע ׳המאסטר׳ התיר לפרסם אותו ואז, לאחר שהגיעו למקדש, סרב לומר אפילו מילה לאנשים סביב. בעת שהתהלוכה נעה במורד הר הזיתים לכיוון ירושלים, ובייחוד כאשר פגשו אותם אלפי עולי הרגל שנהרו כדי לקבל את פני ׳המאסטר׳, נקרע יעקב באכזריות בשל רגשות מנוגדים. הוא חש התרוממות רוח והוקרה ממה שראו עיניו ובה בעת חרדה ממה שיקרה כשיגיעו למקדש. ואז, כאשר ישוע ירד מגב החמור והחל להסתובב בחופשיות בחצרות המקדש, התאכזב לגמרי. יעקב לא הצליח להבין מדוע בוזבזה הזדמנות פז שכזו להכריז על המלכות. עם רדת הליל, היה אחוז לגמרי בחוסר וודאות מטריד ומעורר חרדה.

יוחנן זבדיה התקרב קמעא להבנה המניעים של ישוע; לכל הפחות, תפש באופן חלקי את המשמעות הרוחנית של הכניסה החגיגית לירושלים. בזמן שההמונים נעו אל עבר המקדש, וכשראה יוחנן את ׳המאסטר׳ על גב העיר, הוא נזכר ששמע פעם את ישוע מצטט את הפסוקים מספר זכריה שתיארו את המשיח כאדם רודף שלום שיגיע לירושלים רכוב על גב חמור. יוחנן הפך בפסוקים במוחו והחל להבין את המשמעות הסמלית של תהלוכת אחר הצהרים של יום ראשון זה. לכל הפחות, הוא תפש מספיק מן המשמעות של הפסוקים כדי ליהנות במידת מה מן המתרחש וכדי להימנע מלהתאכזב יתר על המידה כאשר התהלוכה הסתיימה ללא כל תוצאה נראית לעין. יוחנן ניחן בדעת שמטבעה נטתה לחשוב ולהרגיש בסמלים.

פיליפוס זועזע לגמרי מפתאומיותו של פרץ התמיכה ומן הספונטניות שלו. בזמן הירידה מהר הזיתים, הוא לא הצליח לאסוף את מחשבותיו במידה הנדרשת כדי להחליט מה משמעותה של ההפגנה. חלק ממנו נהנה מן התמיכה, בשל הכבוד שקיבל ׳המאסטר׳. עד לעת בו הגיעו למקדש, הוא הוטרד מן המחשבה שמא ישוע יבקש ממנו להאכיל את ההמונים, וכאשר תשומת לבו של ישוע נפנתה הלאה מהם, ובזמן שהשאר השליחים התאכזבו מכך, הרגיש פיליפוס הקלה גדולה. לעיתים היוו ההמונים מבחן גדול לכלכל של חבורת השניים עשר. לאחר שהוקל לו מן הפחדים שחווה אישית בנוגע לצרכי החומר של ההמונים, הצטרף פיליפוס לפטרוס והביע אכזבה שלא נעשה דבר כדי ללמד את הקהל. באותו הלילה, הפך פיליפוס את מאורעות היום במוחו ונכנע לספקות שעלו בנוגע לכל רעיון המלכות; באמת ובתמים התפלא מה פשר כל אלה, אך לא שיתף איש בספקותיו; הוא אהב את ישוע יותר מדי. הוא האמין מאוד ׳במאסטר׳.

למעט ההיבטים הנבואיים והסמליים, נתנאל היה קרוב מכולם להבין את הסיבות בשלן בחר ׳המאסטר׳ להיעזר בתמיכתם של עולי הרגל שבאו לחגוג את הפסח. הוא הבין שאלמלא נכנס ישוע באופן הפגנתי שכזה לירושלים, היה נעצר בידי שליחי הסנהדרין  ומושלך לכלא ברגע שכף רגלו הייתה דורכת על אדמת ירושלים. לכן, הוא לא הופתע כאשר ׳המאסטר׳ לא עשה כל שימוש נוסף בקהל הצוהל לאחר שבא בשערי חומות העיר והרושם שהותיר על מנהיגי היהודים מנע מהם מלעצור אותו מיד. מכיוון שנתנאל הבין את הסיבה האמתית בשלהּ נכנס ׳המאסטר׳ לעיר כך, הוא הלך אחריו בטבעיות ולא הופרע כל-כך או התאכזב מן האופן בו נהג ישוע לאחר מכן כשאר השליחים. נתנאל חש אמון רב בהבנתו של ישוע את בני האדם ובחכמה והפקחות בהן טיפל במצבים קשים.

בהתחלה, מתי לא הושפע ממפגן התהלוכה. הוא לא תפש את המשמעות של מה שראו עיניו עד שגם הוא נזכר בפסוקים מספר זכריה, שם מתאר הנביא את צהלת ירושלים עם בוא המלך הגואל הרכוב על עיר בן אתונות. עם תנועת התהלוכה לעבר העיר והתקרבותה למקדש, מתי נכנס לאקסטזה; הוא היה בטוח שדבר מה יוצא דופן עתיד להתרחש כאשר ׳המאסטר׳ יגיע למקדש בראש תהלוכת ההמון השואג. כאשר אחד מן הפרושים לעג לישוע ואמר, ״תראו תראו, מי זה בא, מלך היהודים רכוב על חמור!״ מתי נדרש למאמץ גדול מאוד כדי לעצור את עצמו מלפגוע בו. באותו הערב, בדרך חזרה לבית עניא, איש מבין השניים עשר לא היה מדוכא יותר. יחד עם שמעון פטרוס ושמעון הקנאי, הוא היה זה שחווה את המתח הנפשי הגדול ביותר לעת ליל. אך עד הבוקר, חזר מתי לעליזותו; אחרי ככלות הכול היה מפסידן שמח.

מכל השניים עשר, תומאס היה הנבוך ביותר. רוב הזמן פשוט נגרר וצפה במתרחש ותהה לעצמו באמת ובתמים מה יכול היה להיות המניע של ׳המאסטר׳ להשתתפות בהפגנה כל כך מוזרה. עמוק בלב חשב שהמפגן קצת ילדותי, ואפילו טיפשי לגמרי. הוא מעולם לא ראה את ישוע עושה משהו כזה ולא הצליח להבין מדוע התנהג כך, באותו יום ראשון אחר הצהריים. עד למועד בו הגיעו לבית המקדש, תומאס הבין שהפגנה נועדה להפחיד את הסנהדרין כדי שלא תעז לעצור מיד את ׳המאסטר׳. בדרך חזרה לבית עניא, תומאס חשב הרבה אך לא אמר מאום. עד למועד בו הלך לישון, הוא כבר הבין את הפקחות שבכניסתו של ׳המאסטר׳ לירושלים מתוך מהומה רבתי, ואף התחיל לראות את הצדדים הקומיים שבכך. כל אלה שימחו אותו מאוד.

עבור שמעון הקנאי, יום הראשון הזה החל כיום גדול. הוא ראה העיני רוחו מחזות נפלאים בירושלים בימים הקרובים. בכך אכן צדק. אך שמעון חלם על כינונו של שלטון חדש של היהודים, כשישוע על כס דוד המלך. שמעון ראה את הלאומנים נכנסים לפעולה מיד עם הכרזתה של המלכות ואותו עצמו עומד בראש הכוחות הצבאיים של המלכות החדשה. ברדתו מהר הזיתים, אפילו ראה בעיני רוחו את כל חברי הסנהדרין ואוהדיהם מתים לפני ערבו של אותו יום. הוא היה האיש הקולני ביותר בהמון. עד לשעה חמש אחר הצהריים, הוא הפך לשליח דומם, מרוסק ומדוכא. כתוצאה מן השוק שחווה באותו היום, נכנס לדיכאון שממנו יצא רק חלקית, וגם זה, הרבה לאחר תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים.

עבור התאומים לבית חלפי, היה זה יום מושלם. הם נהנו ממנו לגמרי, ומכיוון שנעדרו מן הביקור השקט בסביבות המקדש, נמנעה מהם חווית השקט לאחר מפגן ההמון הסוער. הם לא הצליחו להבין את התנהגותם המדוכאת של השליחים כששבו לבית עניא באותו הערב. היום הזה נחרט בזיכרונם של התאומים כיום בו חוו את גן העדן על-פני האדמה באופן המוחשי ביותר. היום הזה היווה את פסגת הקריירה שלהם כשליחים. הזיכרון של התרוממות הרוח שחשו באותו יום ראשון נשא אותם דרך כל הטרגדיה של השבוע גדוש האירועים ועד לשעת הצליבה עצמה. הייתה זו הכניסה הראויה ביותר למלך שהתאומים יכלו לצפות לה; הם נהנו מכל רגע במפגן. הם הסכימו לגמרי עם כל מה שראו וזכרו זאת עוד שנים ארוכות לאחר מכן.

שתהלוכת הכניסה לירושלים השפיעה לרעה יהודה איש-קריות יותר מאשר על שאר השליחים. מוחו קדח ותסס באופן לא נעים לאחר הגערה של ׳המאסטר׳ ביום שלפני כן כשמרים משחה אותו בעת הסעודה בביתו של שמעון. יהודה נגעל מכל המחזה. זה נראה לו ילדותי, ואפילו מגוחך. השליח הנקמני הזה התבונן במה שקרה בשעות אחר הצהריים של יום ראשון וחשב שישוע דומה יותר לליצן מאשר למלך. הוא התרעם מאוד על כל מה שהתרחש. הוא צידד בנקודת ההשקפה של היוונים והרומים אשר זלזלו בכל מי שרכב על חמור או על עַיר. עד לעת בה נכנסה תהלוכת הניצחון לעיר, יהודה כבר גמר אומר לנטוש את רעיון המלכות כולו; הוא כמעט והחליט לנטוש את כל הניסיונות הקומיים לכונן את מלכות השמים. ואז, נזכר בתחייתו של אלעזר מן המתים ובדברים רבים אחרים, והחליט להישאר עם השניים עשר לפחות יום אחד נוסף. חוץ מזה, הוא היה מופקד על הקופה, ולא חלם לקחת אתו את כפסי השליחים כשינטוש. בדרך חזרה לבית עניא, באותו הערב, התנהגותו שלו לא בלטה במוזרותה, שכן כל השליחים היו מדוכאים באותה המידה.

יהודה הושפע ביותר מן הלעג של חבריו הצדוקים. המאורע שנודעה לו ההשפעה הרבה ביותר על החלטתו הסופית לנטוש את ישוע ואת חבריו השליחים, אירע כאשר הגיע ישוע לשערי העיר: צדוקי אחד בעל השפעה (חבר של משפחת יהודה) רץ אליו בעודו לועג לו, טפח על גבו ואמר: ״למה נפלו פניך, חברי הטוב; שמח אתנו כשאנו מכריזים על ישוע מנצרת כעל מלך היהודים עם כניסתו בשערי ירושלים רכוב על חמור.״ יהודה מעולם לא ברח מרדיפה, אך לא יכול היה לעמוד אל מול לעג שכזה. הרצון לנקום, אשר פעפע בו זה מכבר, נמהל כעת עם הפחד הנורא מן הלעג, הפחד מפני הבושה הנוראית שיחוש ביחס ׳למאסטר׳ ולחבריו השליחים. בלבו, השגריר המוסמך הזה כבר נטש; כל מה שנדרש כעת היה תירוץ מתקבל על הדעת כדי לזנוח את ׳מאסטר׳ באופן גלוי.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved