מסמך 149 מסע ההטפה השני

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 149

מסע ההטפה השני

מסע ההטפה הפומבי בגליל החל ביום ראשון, ה-3 באוקטובר, שנת 28 לספירה ונמשך כמעט שלושה חודשים, עד ל-30 בדצמבר. נטלו חלק במאמץ ישוע ושניים עשר השליחים וסייעו בעדם סגל האוונגליסטים החדש שמנה 117 חברים כמו גם מתעניינים רבים אחרים. במסע זה ביקרו בגדרה, עכו, יפיע, דַבּוּרִיָּה, מגידו, יזרעאל, בית-שאן, טריכאה, היפּוֹס, גמלא, בית צידה-יוליאס וכן בערים וכפרים רבים אחרים.

לפני יציאתם, בבוקר יום ראשון, ביקשו אנדראס ופטרוס את ישוע לצייד את האוונגליסטים החדשים בהוראות למסע, אך ׳המאסטר׳ סרב באומרו שאין זה מתפקידו לעשות את מה שהיטב יוכלו אחרים לעשותו. לאחר התייעצות, הוחלט כי יעקב זבדיה יהיה זה שיצייד אותם בהוראות. בסיום דבריו של יעקב, אמר ישוע לאוונגליסטים: ״צאו כעת לדרככם ועשו את המלאכה שהוטלה עליכם, ומאוחר יותר, לאחר שתוכיחו כי אתם ראויים ונאמנים, אסמיך אתכם לבשר את בשורת המלכות.״

רק יעקב ויוחנן נלוו לישוע במהלך מסע זה. פטרוס והשליחים האחרים נטלו כל אחד כשניים עשר אוונגליסטים ונשארו קרובים אליהם בזמן שאלה לימדו והטיפו. השליחים הטבילו מאמינים במהירות בה היו אלה מוכנים לבוא בשערי המלכות. במשך שלושת החודשים הללו ישוע ושני בני לווייתו בילו הרבה בדרכים ולעתים קרובות ביקרו בשתי ערים במשך יום אחד על-מנת לצפות בעבודתם של האוונגליסטים ולעודד אותם במאמציהם לייסד את המלכות. מסע הטפה שני זה נועד בעיקרו על-מנת לאפשר לסגל החדש בן 117 האוונגליסטים שהוכשרו לצבור ניסיון מעשי.

במהלך תקופה זו, ומאוחר יותר, עד לזמן בו יצאו ישוע והשניים עשר בפעם האחרונה לירושלים, מיקם דוד זבדיה את מטה הקבע שלו בבית אביו שבבית צידה. זה היה מרכז המידע לעבודתו של ישוע על-פני האדמה, ומקום מפגש לשליחים שנעו במסגרת שירות המסרים שהפעיל דוד בין הגופים השונים שפעלו בפלשתינה ובאזורים הסמוכים. את כל אלה עשה מיוזמתו שלו, אך באישורו של אנדראס. דוד העסיק בין ארבעים לחמישים שליחים בחטיבת המודיעין הזו, אשר שרתה את מלאכת המלכות המתרחבת והולכת. ובזמן שעשה כל אלה, הוא פרנס את עצמו חלקית בכך שבילה חלק מזמנו במלאכתו משכבר הימים, הדיג.

1. פרסומו של ישוע

עד לפירוקו של המחנה בבית צידה, יצא למרחקים שמו של ישוע, בייחוד כמרפא, ונפוץ בכל חלקי פלשתינה, בכלל סוריה ובארצות שסביב. החולים המשיכו להגיע שבועות לאחר שהם עזבו את בית צידה, וכשלא מצאו את ׳המאסטר׳ ולמדו מפי דוד היכן היה, הם יצאו לחפשו. במהלך מסע זה לא ביצע ישוע במתכוון מה שכונה נסים של ריפוי. אף-על-פי-כן, עשרות חולים שבו להיות בריאים ושמחים כתוצאה מכוחהּ המחייה של האמונה העזה אשר הניעה אותם לבקש מזור.

בערך בזמן של משימה זו החלה להופיע סדרה מוזרה ובלתי-מוסברת של תופעות ריפוי שנמשכה גם במשך שארית חייו של ישוע על-פני האדמה. במהלך שלושת החודשים של המסע, זכו יותר ממאה גברים, נשים וטף תושבי יהודה, אדום, הגליל, סוריה, צור וצידון ואף כאלה שבאו מעבר לירדן, בריפוי בלתי מודע מידיו של ישוע. הם שבו לביתם והמשיכו להאדיר את הפרסום לו זכה ישוע. הם עשו כן על-אף שכל פעם שראה מקרה ריפוי ספונטני, התריע ישוע במישרין את האדם שזכה לו לבל ״יספר לאיש.״

לעולם לא גילו לנו מה בדיוק אירע במקרי הריפוי הבלתי-מודעים או הספונטניים הללו. ׳המאסטר׳ מעולם לא הסביר לשליחיו כיצד קרו מקרי הריפוי, למעט העובדה שבמספר מקרים פשוט אמר, ״הבחנתי שכוח יצא ממני.״ במקרה אחד, כאשר נגע בו ילד חולה, אמר, ״אני מבחין שחיים יצאו ממני.״

בהיעדר הסבר ישיר מן ׳המאסטר׳ ביחס לטיבם של מקרי ריפוי ספונטניים אלה, לא נוכל להתיימר ולנסות להסביר כיצד התבצעו. אך הותר לנו לציין מה דעתנו על מקרי ריפוי אלה. אנו מאמינים כי מקרי ריפוי פלאיים לכאורה אלה, אשר התרחשו במסגרת הסעד של ישוע על-פני האדמה, נבעו כתוצאה מקיומן במשותף של שלוש השפעות רבות-עוצמה, חזקות וקשורות:

1. נוכחותה של אמונה חיה, דומיננטית וחזקה בלבו של האדם אשר מבקש בנחישות להירפא, יחד עם העובדה שהריפוי התבקש בשל תועלתו הרוחנית ולא רק כדי לחזור לבריאות פיזית גרידא.

2. קיומן, בצד אמונה אנושית זו, של אהדה וחמלה כבירות מצד ׳בן בורא׳ רחום-מיסודו של האל אשר התגשם בגוף, ואשר ניחן באופן אישי בכוחות וביכולות יצירה וריפוי כמעט בלתי מוגבלים, נעדרי זמן.

3. לצד אמונתו של היצור וחייו של ׳הבורא׳, ראוי אף לציין שאדם-אֵל זה היווה ביטוי אישי לרצונו של ׳האב׳. אם במפגש בין הצורך האנושי לכוח האלוהי לספק אותו לא רצה ׳האב׳ אחרת, כי אז הפכו השניים לאחד והריפוי התרחש באופן בלתי מודע עבור ישוע האנושי, אך זוהה מידית על-ידי טיבו האלוהי. ההסבר למקרי הריפוי הרבים הללו, אפוא, טמון וודאי בחוק גדול הידוע לנו זה מכבר, ואשר קובע כי מה שמבקש ׳הבן הבורא׳ ורוצה ׳האב׳ הנצחי הינו.

ולפיכך, סבורים אנו כי בנוכחותו האישית של ישוע, לצורות מסוימות של אמונה אנושית עמוקה באופן היה באמת, פשוטו כמשמעו, כוח מניע שחולל מופעי ריפוי בידי כוחות יצירתיים ואישיויות יקום מסוימות אשר שהו בסמיכות קרובה ׳לבן האדם׳. ולפיכך, נרשם כעובדה שישוע אכן סייע לאנשים לרפא עצמם בנוכחותו הודות לעוצמתה האישית של אמונתם.

רבים אחרים ביקשו מזור מסיבות אנוכיות גרידא. אלמנה עשירה מצור הגיעה בלוויית פמלייתה וביקשה להירפא ממחלותיה הרבות; ועת הלכה אחר ישוע ברחבי הגליל, המשיכה להציע סכומי כסף הולכים וגדלים, כאילו כוחות האל עומדים לממכר למרבה במחיר. אך היא מעולם לא התעניינה בבשורת המלכות; היא רק ביקשה מזור למחלות הגוף.

2. יחס האנשים

ישוע ידע את דעת האדם. הוא ידע את אשר נמצא בלב האדם, ואילו נותרה תורתו כפי שהציג אותה, אילו הפירוש היחיד שלה היו חייו על-פני האדמה, היו כל אומות העולם וכל הדתות מאמצים את בשורת המלכות במהרה. כתוצרה מכוונותיהם הטובות של חסידיו הראשונים של ישוע, שניסחו מחדש את תורתו על-מנת לאפשר לה להתקבל ביתר קלות על-ידי אומות, גזעים ודתות מסוימים, הפכה תורתו למקובלת פחות על-ידי כל שאר האומות, הגזעים והדתות.

במאמציו לגרום לתורתו של ישוע להתקבל באהדה על-ידי קבוצות מסוימות בנות תקופתו, כתב השליח פאולוס מכתבי הנחיה ותוכחה רבים. גם מורים אחרים של בשורת ישוע עשו כן, אך איש מהם לא שיער בדעתו שכמה מן הכתבים הללו יקובצו יחד לאחר מכן ויוצגו כמייצגים את תורתו של ישוע. ומשום כך, אף כי ביחס לכל דת אחרת הנצרות אכן מכילה יותר מבשורת ׳המאסטר׳, היא אף מכילה הרבה שישוע לא לימד. שתי שגיאות גדולות נעשו, בנוסף לעובדה שבראשיתהּ שולבו לתוך הנצרות תורות רבות מן המסתורין הפרסי והרבה מן הפילוסופיה היוונית:

1. המאמץ לקשר במישרין בין תורת הבשורה לבין התיאולוגיה היהודית, כפי שמדגימות דוקטרינות הכפרה הנוצריות – התורה הגורסת כי ישוע היה ׳הבן׳ שהוקרב על-מנת לרצות את משפט ׳האב׳ התקיף ולפייס את הזעם האלוהי. תורות אלה מקורן במאמץ הראוי לשבח להפוך את בשורת המלכות למקובלת יותר על היהודים שלא האמינו בה. ועל-אף כישלונם של מאמצים אלה ללכוד את לבם של היהודים, הם הצליחו לבלבל ולהרחיק נשמות כנות רבות בכל הדורות שלאחר מכן.

2. השגיאה הגדולה השנייה של חסידיו הראשונים של ׳המאסטר׳, שגיאה אשר המשיכו והנציחו כל הדורות שאחריהם, הינה העובדה שהם ארגנו את התורה הנוצרית באופן כה שלם סביב לאישיותו של ישוע. דגש היתר על אישיותו של ישוע בתיאולוגיה הנוצרית הצליחה להאפיל על תורתו, וכל אלה הקשו עד מאוד על היהודים, על המוסלמים, על ההינדים ועל דתות המזרח לקבל את תורתו של ישוע. ואף כי אין אנו ממעיטים במקומה של אישיותו של ישוע בדת הנושאת את שמו, לא היינו מתירים ליחס הזה להאפיל או להחליף את בשורתו הגואלת: אבהותו של האב ואחוות האדם.

ראוי שמוריהּ של דת ישוע יתייחסו לדתות אחרות מתוך הכרה באמתות המשותפות ביניהן (ואשר רבות מהן מקורן במישרין או בעקיפין במסר של ישוע) ובה בעת שיימנעו מלהדגיש כל כך את ההבדלים.

ואף כי בעת ההיא נודע שמו של ישוע בעיקר כמרפא, לא כך היה בהמשך. בחלוף הזמן, יותר ויותר ביקשו ממנו סיוע רוחני. אך הריפוי הפיזי היה זה שמשך במישרין וביתר שאת את הפשוטים שבאנשים. יותר ויותר ביקשו את ישוע אלה שהיו נתונים בשעבוד מוסרי ומועקה מנטלית, ולכולם הראה תמיד את דרך הגאולה. אבות ביקשו את עצתו ביחס לגידול בניהם, ואימהות ביקשו להיוועץ בו כיצד להנחות את בנותיהן. באו אליו היושבים בחשיכה, והוא גילה להם את אור החיים. אוזנו הייתה תמיד כרויה לצרות האנושות והוא תמיד סייע לאלה שביקשו את עזרתו.

היה זה בלתי נמנע, שבעת ׳שהבורא׳ עצמו התגשם בגוף על-פני האדמה, יתרחשו כמה מאורעות יוצאי דופן. אך ראוי שלעולם לא תתקרבו לישוע דרך הנסים-לכאורה. לימדו להתקרב לנס דרך ישוע, אך בל תשגו ותתקרבו אל ישוע דרך הנס. אזהרה זו נחוצה גם אם ישוע מנצרת היה מייסד הדת היחיד אשר פעל באופן על-חומרי על-פני האדמה.

הפן המדהים והמהפכני ביותר במשימתו של מיכאל על-פני האדמה נגע לגישתו לנשים. בדור בו נאסר על גבר לברך לשלום את אשתו בפומבי, במסגרת מסע ההטפה השלישי שלו בגליל העז ישוע למנות נשים למורות של הבשורה. והוא עשה כן באומץ רב אל מול אמרת הרבנים ״ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.״

בדור אחד, הרים ישוע את הנשים מתהום הנשייה של חוסר הכבוד והשעבוד לדורותיו. לבושתה, הדת שהתיימרה ליטול על עצמה את שמו של ישוע נעדרה את האומץ המוסרי ללכת בעקבות הדוגמה האצילית שהפגין ולהמשיך להתייחס כך לאישה.

האנשים עמם התרועע ישוע גילו שהוא היה חף לגמרי מן האמונות הטפלות של בני דורו. הוא היה חף מדעות קדומות דתיות; הוא לעולם לא גילה חוסר-סובלנות. לא היה בלבו שמץ של אנטגוניזם חברתי. ואף כשציית למה שהיה טוב בדת אבותיו, הוא לא היסס להתעלם ממסורות שעבוד ואמונות טפלות מעשה ידי אדם. הוא העז ללמד כי אסונות הטבע, תאונות הזמן ומאורעות הרסניים אחרים אינן עונשים מעשה ידי אלוה או תוצאה של השגחה עליונה מסתורית כלשהי. הוא הוקיע את המסירות המשעבדת לטקסים חסרי משמעות וחשף את הטיפשות שבסגידה לחומר. הוא הכריז באומץ על החופש הרוחני של האדם והעז ללמד כי בני התמותה בשר ודם אכן ולאמתו של דבר הינם בניו החיים של האל.

ישוע התעלה מעל לכל תורות אבותיו כאשר העז לקבוע שהלבבות הנקיים הם האות והסימן לדת של אמת, ולא הידיים הנקיות. הוא החליף מסורת במציאות והסיט הצדה את כל יומרות הגאווה והצביעות. ואף-על-פי-כן, איש האל הזה, העשוי ללא חת, לא נפל לביקורת הרסנית ואף לא התעלם לחלוטין ממנהגי הדת, החברה, הכלכלה והפוליטיקה של ימיו. הוא לא היה מהפכן מיליטנטי; הוא דבק באבולוציה פרוגרסיבית. הוא עסק בהרס הקיים רק כאשר בה בעת הציע לאחיו משהו נעלה יותר, את שצריך להיות.

חסידיו של ישוע צייתו לו בלא שדרש זאת. רק שלושה אנשים שקרא להם אישית סרבו לקריאתו להפוך לתלמידיו. הוא ניחן בכוח משיכה ייחודי כלפי אנשים, אך לא היה דיקטטור. הוא ציווה בביטחון מלא, ואיש מעולם לא התרעם על מצוותיו. הוא היה בעל סמכות מוחלטת על תלמידיו, אך איש מעולם לא התנגד לכך. הוא הרשה לחסידיו לקרוא לו ׳מאסטר׳.

כל מי שפגש את ׳המאסטר׳ התרשם ממנו, למעט אלה שנמלאו בדעות קדומות דתיות או סברו שתורתו סיכנה אותם פוליטית. אנשים התפלאו ממקוריותה וסמכותיותה של תורתו. הם נדהמו למראה הסבלנות שבה טיפל באלה שפקפקו בו והציקו לו. הוא עורר השראה וביטחון בלבבות כל אלה שסעד. רק אלה שלא פגשוהו פחדו ממנו, ושנאו אותו רק אלה שהחשיבו אותו כמייצג אותה האמת אשר עתידה הייתה למוטט את הרוע והשקר עליה ביקשו לשמור בלבם בכל מחיר.

הוא השפיע בעוצמה ובאופן מרתק וייחודי הן על חברים והן על אויבים. המוני אדם עקבו אחריו במשך שבועות רק על-מנת לשמוע את מילותיו הטובות ולחזות בחייו הפשוטים. גברים ונשים מסורים אהבו את ישוע באופן כמעט על-אנושי. וככל שהכירו אותו יותר, אהבו אותו יותר. וכל זה עדיין נכון; גם היום, ובעתיד לבוא, ככל שאדם מכיר יותר אֵל-אדם זה, הוא יאהב וידבק בו יותר.

3. עוינותם של מנהיגי הדת

על-אף קבלת הפנים האוהדת לה זכו ישוע ותורתו מפשוטי העם, מנהיגי הדת בירושלים הלכו ונחרדו והתנגדותם גאתה ועלתה. הפרושים גיבשו תיאולוגיה סדורה ודוגמטית. ישוע לימד לפי הנדרש ברגע; לא הייתה לו תורה סדורה. ישוע לימד פחות מן התורה ויותר מן החיים, תוך שימוש במשלים. (וכאשר השתמש במשל על-מנת להאיר את המסר, הוא עשה שימוש רק במאפיין אחד של הסיפור לשם כך. הניסיון להפוך את המשלים שלו לאלגוריות עלול להוביל לרעיונות שגויים רבים ביחס לתורתו של ישוע.)

תזזית אחזה במנהיגי הדת בירושלים כתוצאה מהמרתו של אברהם הצעיר ועריקתם של שלושת המרגלים שהוטבלו בידי פטרוס והצטרפו כעת לאוונגליסטים במסע ההטפה השני בגליל. הפחד והדעות הקדומות עיוורו את מנהיגי היהודים, ואת לבם הקשתה דחייתם המתמשכת את אמתות בשורת המלכות המושכות. כאשר האדם נסגר בפני משיכת הרוח השוכנת בתוכו, כמעט ואין מה לעשות על-מנת לשנות את דעתו.

כאשר פגש ישוע לראשונה את האוונגליסטים במחנה בבית צידה, אמר להם בסיום דבריו: ״זכרו כי בני האדם מגיבים פיזית ומנטלית – רגשית – באופן אינדיבידואלי. הדבר האחיד היחיד בבני האדם הינה הרוח השוכנת בם. אף כי רוחות אלוה שונות אלה מאלה במידת מה בטיבן ובמידת ניסיונן, הן כולם מגיבות באופן אחיד לבקשה רוחנית. רק באמצעות פנייה לרוח זו תוכל אי פעם האנושות להגיע לאחדות ולאחווה.״ אך רבים ממנהיגי היהודים סגרו את דלתות לבם לפניית הרוח של הבשורה. מאותו יום ואילך, הם לא פסקו מלתכנן ולחרוש מזימות להשמדת ׳המאסטר׳. הם היו משוכנעים שחייבים לעצור, להרשיע ולהוציא להורג את ישוע בשל העובדה שעבר על עיקרי תורת היהודים הקדושה.

4. התקדמותו של מסע ההטפה

במסע הטפה זה הופיע ישוע מעט מאוד בציבור, אך ברוב הערים והכפרים בהם ביקר עם יעקב ויוחנן הוא קיים שיעורי ערב רבים עם המאמינים. באחד משיעורי הערב הללו, שאל אחד האוונגליסטים הצעירים יותר את ישוע שאלה בנוגע לכעס, ובתשובה לה, אמר ישוע, בין היתר כך:

״הכעס הינו מופע חומרי אשר מעיד, ככלל, על שיעור כישלונהּ של הרוח לרכוש שליטה על השילוב בין האינטלקט לגוף הפיזי. הכעס מעיד על היעדר אהבה לאח, אליו נוספים היעדר כבוד-עצמי והיעדר שליטה עצמית. הכעס מכלה את הבריאות, מחלל את הדעת ופוגע במאמציו של מורה הרוח של נשמת האדם. האם לא קראתם בכתובים כי ׳כִּי לאוויל, ייהרג כָּעַשׂ׳ וכי ׳טורֵף נַפְשׁוֹ, בְּאַפּוֹ?׳ כי ׳אֶרֶךְ אַפַּיִם, רַב תְּבוּנָה,׳ בעוד ׳קְצַר רוּחַ, מֵרִים איוולת?׳ כולכם יודעים כי ׳מַעֲנֶה רַּךְ, יָשִׁיב חֵמָה,׳ וכי ׳דְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף.׳ ׳שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּו,׳ בעודֹ;  ׳עִיר פְּרוּצָה, אֵין חוֹמָה, אִישׁ, אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ.׳ ׳אַכְזְרִיּוּת חֵמָה, וְשֶׁטֶף אָף.׳ ׳אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן, וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע.׳ ׳אַל תיבהל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.׳״ ובטרם סיים ישוע את דבריו, אמר: ״לו ימלאו לבבותיכם אהבה וכך לא יתקשה מנחה הרוח שלכם לגאול אתכם מן הנטייה להתפרץ באופן חייתי, אשר אינה תואמת למעמדכם כבנים אלוהיים.״

באותה הפעם, דיבר ׳המאסטר׳ עם הקבוצה על החיוב שבאופי המאוזן. הוא הכיר בעבודה שרוב בני האדם נדרשים להתמקצע במשהו, אך סלד מן הנטייה לאותה התמקצעות יתר אשר מובילה לצרות מוחין ולפעילות חיים מוגבלת. הוא הפנה את תשומת לבם לכך שכל מעלה שפונה לקיצוניות עלולה להפוך למידה רעה. ישוע תמיד הטיף למתינות ולעקביות – להתאמה מידתית לבעיות החיים. הוא ציין כי מידה רבה מדי של סימפטיה ורחמים עלולים להידרדר לחוסר יציבות רגשית; כי ההתלהבות יכולה להוביל לקנאות. הוא ציין את אחד מחבריהם לשעבר שהדמיון שלו הוביל אותו לעסוק בדברים של חזון, בדברים לא מעשיים. בה בעת, הוא הזהיר אותם מפני הסכנה שבקהות של הבינוניות של שמרנות היתר.

ואז דן ישוע בסוגיית האומץ והאמונה, ואיך אלה מובילים לעתים נשמות לא-חושבות לחוסר אחריות ולעזות מצח. הוא אף הדגים כיצד התבונה ושיקול הדעת המוגזמים מובילים לפחדנות וכישלון. הוא האיץ במאזיניו לשאוף למקוריות ולהימנע מכל נטייה למוזרות. הוא עודד אותם לאהוד ללא רגשנות, להיות חסודים אך ללא צדקנות. הוא לימד יראת קודש חפה מכל פחד ומכל אמונה טפלה.

מה שהרשים את חבריו ביחס לאופי מאוזן היה פחות מה שלימד ישוע ויותר האופן בו חייו שלו עצמו הדגימו את שלימד. הוא חי בעין הסערה והלחץ, אך לעולם לא התנדנד. אויביו ניסו כל הזמן להפיל אותו בפח, אך הוא לא כשל. הם ניסו לכבול אותו בוויכוח, אך תשובותיו תמיד היו מאירות, מכובדות וסופיות. כאשר הופרע בשיעוריו בשלל שאלות, תשובותיו היו תמיד בעלות משמעות ופסקניות. הוא מעולם לא נדרש לטקטיקות מגונות על-מנת לעמוד בלחץ אויביו, על-אף שאלה לא היססו להשתמש מולו בכל שיטות ההתקפה הכוזבות, הבלתי הוגנות והבלתי ישרות שעמדו לרשותם.

ואף כי נכון הוא שראוי לגברים ולנשים לשקוד על המקצוע בו בחרו לעסוק לפרנסתם, ראוי להם לבני האדם גם לטפח הכרות רחבה עם מגוון צורות החיים על-פני האדמה. אנשים משכילים באמת לעולם לא יסתפקו בהכרות שטחית ביחס לחיי ומעשי חבריהם.

5. השיעור בנוגע לסיפוק

בעת שישוע ביקר את קבוצת האוונגליסטים שפעלה תחת הנחייתו של שמעון הקנאי, שאל שמעון באחד ממפגשי הערב את ׳המאסטר׳: ״מדוע אנשים מסוימים כל כך הרבה יותר מאושרים ומרוצים מאחרים? האם הסיפוק קשור להתנסות הדתית?״ בתשובה לשאלתו של שמעון, בין היתר אמר ישוע:

״שמעון, מטבעם, אנשים מסוימים שמחים יותר מאחרים. הרבה, הרבה מאוד תלוי בנכונותו של האדם להיות מונחה ומוכוון בידי רוחו של ׳האב׳ שהוכנת בקרבו. האם לא קראת בכתובים את מילותיו של החכם שאמר, ׳נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי-בָטֶן?׳ וגם, שבני אדם מוכווני רוח אומרים: ׳חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בנעימים; אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי.׳ ׳טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים,׳ שכן ׳מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב.׳ ׳לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ. טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ. טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט.׳ ׳לֵב שָׂמֵחַ  יֵיטִיב גֵּהָה.׳ ׳טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.׳

״הרבה מצערו של האדם נובע משאיפותיו הנכזבות ומן הפגיעה בגאוותו. ואף כי ראוי לו לאדם לנצל כמיטב יכולתו את חייו על הארץ, ראוי לו, לאחר שהתאמץ במלוא הכנות, לקבל בשמחה את שנפל בחלקו ולנצל ביצירתיות את שקיבל לידיו. יותר מדי מצרותיו של האדם נובעות ממועקת הפחד שבלבו שלו עצמו. ׳נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע.׳ ׳הָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט; אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.׳

״ולפיכך, אל תבקשו שלום אכזב ובר חלוף, אלא בקשו את אושר ביטחון אמונה ואת הוודאות הנובעת מהיות בן אלוה, וודאות אשר מניבה נינוחות, סיפוק ואושר עילאי של הרוח.״

ישוע כלל לא התייחס לעולם הזה אל ״עמק הבכא.״ אלא, הוא ראה אותו כספֵרת הולדתן של רוחות נצחיות ואלמותיות שתרקענה לפרדיס, ״העמק בו נוצרות נשמות.״

6. ״יראת השם״

היה זה בגמלא, במפגש הערב, כשאמר פיליפוס לישוע: ״׳מאסטר׳, מדוע כתוב בתורה ויראו את יהוה,׳ ואילו אתה מלמד אותנו להתייחס אל ׳האב׳ שבשמים ללא מורא? כיצד נוכל ליישב את ההנחיות הללו?״ ענה ישוע לפיליפוס, ואמר:

״ילדי, שאלות שכאלה אינן מפתיעות. בהתחלה, האדם יכול היה ללמוד יראת כבוד מהי רק דרך פחד, אך אני באתי על-מנת לגלות את אהבתו של ׳האב׳ ובכך לגרום לכם להימשך ולסגוד ׳לנצחי׳ מתוך הוקרת התודה הלבבית של הבן בתגובה לאהבתו העמוקה והמושלמת של ׳האב׳. באתי על-מנת לגאול אתכם מן השעבוד בו אתם מאיצים בעצמכם לשרת מתוך מצוקה אל-מלך קנאי ומלא חֵמה. באתי על-מנת ללמד אתכם אודות מערכת היחסים שבין ׳האב׳ ובנו המתקיימת בין האל לאדם, כך שבשמחה תתעלו לסגוד באופן נשגב וחופשי ׳לאב׳-אל אוהב, צודק ורחום.

״במשך הדורות, נודעו למושג יראת השם׳ משמעויות שונות. החל מפחד, חרדה ויראה, ועד ליראת כבוד. ומתוך יראת הכבוד, אוביל אתכם אני מעלה עד לאהבה, דרך ההכרה, ההבנה וההוקרה. אדם המכיר רק את פעולתו של האל, מונע לפחד מן ׳העליון׳; אך כאשר האדם מתחיל להבין ולהתנסוֹת באישיותו ובאופיו של האל החי, מובילים אותו אלה יותר ויותר לאהוב ׳אב׳ טוב, מושלם, אוניברסלי ונצחי שכזה. שינוי מערכת היחסים בין האדם לאל היא היא משימתו של ׳בן האדם׳ על-פני האדמה.

״ילדים נבונים אינן יראים את אביהם בכדי לקבל ממנו מתנות טובות; אלא, כי שפע הדברים הטובים שכבר קיבלו, שפע הנובע מחיבתו של האב לבניו ולבנותיו, מוביל ילדים אהובים עד מאוד לאהוב את אביהם בתגובה של הכרה והודיה לנדיבות לב מיטיבה זו. טוּבוֹ של האל מוביל לחרטה; צדקתו של האל מובילה לשירות; רחמיו של האל מובילים לגאולה; ואילו אהבתו של האל מובילה לסגידה נבונה, מרצונו החופשי של הלב.

״אבותיכם התייראו מפני האל מפני שהיה עוצמתי ומסתורי. עליכם להעריץ אותו בשל אהבתו המופלאה, רחמים השופעים והדר האמת שבו. עוצמתו של האל ממלאה את לב האדם פחד, אך אצילות וצדקת אישיותו גורמים ליראת כבוד, לאהבה ולסגידה מרצון. בן אוהב אשר ממלא חובתו איננו חושש מאב, אף אם האב רב עוצמה ואציל. באתי לעולם על-מנת להחליף את הפחד באהבה, את העצב באושר, את החשש בביטחון, את השעבוד המיותר והטקסים חסרי המשמעות בסגידה של הוקרה. יחד עם זאת, עבור היושבים בחשיכה, אכן נכון כי ׳רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה.׳ אך עת יתעצם האור, יהללו בני האל את ׳האינסופי׳ בשל מה שהוא במקום לפחד ממה שיעשה.

״כאשר הילדים צעירים, ואינם חושבים, נדרש להוכיח אותם על-מנת שיכבדו את הוריהם; אך עת יגדלו וילמדו להעריך מעט יותר את ערך הסעד וההגנה שמעניקים ההורים, הם עולים רמה. הם עולים, דרך כבוד שנובע מהבנה וחיבה הולכת וגדלה, לאותה רמת התנסות בה הם למעשה אוהבים את הוריהם יותר בשל מי שהם מאשר בשל מה שעשו. מטבעו, האב אוהב את ילדו, אך הילד נדרש לפתח את אהבתו לאביו. הוא מתחיל בפחד ממה שהאב עלול לעשות ועבור דרך יראה, חשש, תלות והערכה ועד לאהבה מתוך הערכה וחיבה. 

״לימדו אתכם כי ׳אֶת האלוהים יְרָא וְאֶת מצוותיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.׳ אולם אני באתי לצוות עליכם מצווה חדשה ונעלה. באתי ללמדכם ׳לאהוב את האל וללמוד לעשות את רצונו, כי זאת זכותם הנעלה של בני האל החופשיים.׳ אבותיכם לימדו אתכם ׳ירא את האלוהים – מלך מלכי המלכים.׳ אני מלמד אתכם, ׳אהבו את האלוהים – ׳האב׳ הרחום והחנון.׳

״במלכות השמים, עליה באתי להכריז, אין מלך רב עוצמה עליון; מלכות זו הינה משפחה אלוהית. במרכזה ובראשה של אחווה עצומה זו של הוויות תבוניות, מצוי זה אותו מכירים כולם ולו סוגדים כולם, הוא ׳אביכם׳ ׳ואבי׳. אני ׳בנו׳ וגם אתם בניו. משום כך, לעד נכון כי אתם ואני אחים במשפחה האלוהית, וזה קל וחומר נכון משום שהפכנו לאחים בשר ודם במהלך חיינו הארציים. ולכן, חדלו להתיירא מן האל כמפני מלך, חדלו לשרתו כאדון; לימדו להעריך אותו ׳כבורא׳; כבדוהו ׳כאבי׳ רוח צעירותכם; אהבוהו כמושיע רחום; ומעל לכל, עת תבשילו בהכרה ובהערכה הרוחנית שלכם, סיגדו לו ׳כאב׳ החכם מכל.

״תפישתכם השגויה את הענווה והרבה מן הצביעות שלכם נובעות מתוך מושגיכם השגויים אודות ׳האב׳ שבשמים. אף כי האדם הינו מטבעו ובמקור תולעת אבק, כאשר שוכנת בו רוח ׳אבי׳, הופך אדם זה בעל ייעוד אלוהי. רוח המתת של ׳אבי׳ תשוב בוודאי למקורהּ האלוהי ולרמה ביקום ממנה באה, ונשמתו האנושית של האדם בן התמותה, אשר יש והופכת לבתהּ של רוח שוכנת זו, תרקיע וודאי יחד עם רוח אלוה ממש עד לנוכחותו של ׳אב׳ הנצח.

״אכן, הענווה ראויה לאדם אשר יקבל את כל המתנות הללו מידי ׳האב׳ שבשמים, אף כי אצילות אלוהים מאפיינת את כל מועמדי האמונה הללו, אשר מועמדים להרקיע לנצח מלכות השמים. אדם אשר נוהג בענווה מתיימרת וכוזבת, מעשיו חסרי משמעות ובזויים ואינם עולים בקנה אחד להערכה של מקור גאולתו ולהכרה ביעוד נשמתו שנולדה-מן-הרוח. עמוק בלב, ראוי להרגיש ענווה כלפי האל; ראוי להצטנע אל מול אנשים; אך צביעותהּ של הענווה המודעת לעצמה, הרעבה לתשומת-לב, הינה ילדותית ואיננה ראויה לבני המלכות המוארים.

״טוב אם תצטנעו עם האל ותפגינו שליטה-עצמית עם בני אדם, אך ראוי לצנעה לנבוע מן הרוח, ולא כמצג האשליה העצמית הכוזב הנובע מתוך מודעות עצמית ומתוך תחושה של עליונות מתוך צדקנות עצמית. היטב דרש הנביא כשאמר, ׳וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אלוהיךָ,׳ שכן ׳האב׳ שבשמים הינו ׳האינסופי׳ ׳והנצחי׳, אך גם שוכן ׳באדם המתחרט, שפל הרוח.׳ ׳אבי׳ סולד מן הגאווה, מתעב את הצביעות ובוחל באוון. על-מנת להדגיש את ערכה של הכנות ושל הביטחון המלא בתמיכת אהבתו ובהנחיתו המהימנה של ׳האב׳ שבשמים, התייחסתי תכופות לדוגמא של הילד הקטן בכדי להדגים את הגישה ואת התגובה הרוחנית הנדרשות לבן התמותה על-מנת לבוא בשערי מציאוּיוֹת הרוח של מלכות השמים.

היטב תיאר הנביא ירמיה בני תמותה רבים באומרו: ׳קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם.׳ האם לא קראתם את דברי האזהרה החמורים של הנביא שאמר: ׳כֹּהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ. וְעַל יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמור, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ.׳ האם לא הוזהרתם שוב ושוב מפני ׳דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם,׳ אלה אשר ׳שווא, יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ?׳ ומכל הצער שניחת על האדם, אין גדול מזה ׳שהוכה בֵּית מְאַהֲבָי.׳״

7. חוזרים לבית צידה

תוך התייעצות עם שמעון פטרוס, ובאישורו של ישוע, הורה אנדראס לדוד לשלוח את שליחיו לכל הקבוצות השונות שיצאו להטיף ולהנחותן לסיים את המסע ולשוב לבית צידה ביום חמישי, ה-30 בדצמבר. בערבו של אותו יום גשום, הגיעו לבית זבדיה כל השליחים והאוונגליסטים.

חברי הקבוצה התארח באותה השבת בבתים ברחבי בית צידה וכפר נחום הסמוכה, ולאחריה יצאה לחופשה בת שבועיים שנוצלה לבילוי עם המשפחה, ביקור אצל חברים או דיג. היומיים או שלושה שבילו יחד בבית צידה אכן היו מרגשים ומעוררי השראה; אפילו המורים הוותיקים יותר השכילו מן ההתנסויות עליהן סיפרו המטיפים הצעירים.

מתוך 117 האוונגליסטים שהשתתפו במסע ההטפה השני בגליל, רק כשבעים וחמישה צלחו את המבחן והתייצבו להמשך המשימה לאחר החופשה בת השבועיים. ישוע, יחד עם אנדראס, פטרוס, יעקב ויוחנן נשארו בבית זבדיה ובילו זמן ממושך בדיונים בנוגע לרווחתה והרחבתה של המלכות.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved