מסמך 166 הביקור האחרון בצפון פראה

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 166

הביקור האחרון בצפון פראה

מן ה-11 עד ה-20 בפברואר, ביקרו ישוע והשניים עשר בכל ערי צפון פראה וכפריה, במקומות בהם פעלו עמיתיו של אבנר וחברות סגל הנשים. הם מצאו כי שליחי הבשורה נחלו הצלחה בפעולתם, וישוע הסב שוב ושוב את תשומת לבם לכך שניתן להפיץ את בשורת המלכות ללא שימוש בכל נסים ונפלאות נלווים.

כלל המשימה בת שלושת החודשים בוצעה בהצלחה רק בסיוע קל של שניים עשר השליחים, ומאותו זמן ואילך שיקפה הבשורה יותר את תורתו של ישוע מאשר את אישיותו. אך חסידיו לא המשיכו למלא את הנחיותיו לאורך זמן, משום שמעט לאחר מותו של ישוע ותחייתו מן המתים הם סטו מתורתו והחלו לבנות את הכנסייה סביב למושגים הפלאיים והזיכרונות המהוללים אודות אישיותו האלוהית-אנושית.

1. הפרושים ברגבה

בשבת, ה-18 בפברואר, ביקר ישוע ברגבה, שם התגורר פרושי אמיד בשם נתנאל; מכיוון שמספר די גדול מחבריו הפרושים עקבו אחר ישוע והשניים עשר ברחבי הארץ, הוא הזמין באותו בוקר שבת את אלה, כעשרים במספר, לארוחת בוקר ואת ישוע הזמין כאורח הכבוד.

עד לזמן הגעתו של ישוע לאורחת הבוקר, ישבו לשולחן רוב הפרושים ועוד שניים שלושה עורכי דין. ׳המאסטר׳ התיישב מיד לשמאלו של נתנאל בלא שנטל את ידיו. רבים מן הפרושים, במיוחד אלה שאהדו את תורתו, ידעו שנטל את ידיו רק לשם ניקיון, ושתיעב את מנהגי הטקס הללו; לכן, לא הופתעו כאשר ניגש הישר לשולחן ללא שנטל את ידיו פעמיים. אך נתנאל הזדעזע למראה העובדה ׳שהמאסטר׳ לא נהג לפי מנהג הפרושים. ישוע אף לא נטל את ידיו לאחר כל מנה ובסיום הארוחה, כמנהג הפרושים.

לאחר התלחשויות מרובות בין נתנאל לבין פרושי בלתי אוהד שישב לימינו, ולאחר שאלה שישבו מול ׳המאסטר׳ הרימו גבותיהם וקפצו שפתיהם, אמר לבסוף ישוע: ״חשבתי שהזמנתם אותי לבית הזה, לאכול אתכם ואולי לשאול אותי בנוגע להטפתה של בשורת מלכות האל החדשה; אך אני רואה שהבאתם אותי לכאן כדי לחזות בתצוגת מסירותכם לטקסים החסודים שלכם. וכך אכן כבר עשיתם; איזה כבוד נוסף תבקשו לכבד אותי היום כאורחכם?״

כאשר סיים ׳המאסטר׳ את דבריו, הם השפילו עיניהם אל השולחן ונותרו דוממים. ומכיוון שאיש לא דיבר, המשיך ישוע ואמר: ״רבים מכם, הפרושים, נמצאים כאן כחברים, אחדים אפילו תלמידיי, אך רוב הפרושים ממשיכים לסרב לראות את האור ולהכיר באמת, אפילו כאשר עבודת הבשורה ניצבת בפניהם בעוצמה גדולה. כמה אתם מקפידים לטהר את הכלים והצלחות מבחוץ עוד כלי הקיבול לרוח נותרים מזוהמים ומלוכלכים! אתם מקפידים להציג בפני העם מיצג של אדיקות וקדושה, אך בתוך תוככם נשמותיכם מלאות בהתחסדות, בחמדנות, בגזל וברשעות רוחנית לסוגיה. מנהיגיכם אפילו מעזים לזמום ולתכנן את רציחתו של ׳בן האדם׳. האם אינכם מבינים, טיפשים שכמותכם, שהאל שבשמים בוחן את מניעיה הפנימיים של הנשמה כמו גם את מה שתתיימרו ותתחסדו להיות כלפי חוץ? אל תחשבו שמתן צדקה ותשלום מעשר יטהרו אתכם מן החטא ויאפשרו לכם לעמוד טהורים אל מול ׳שופט׳ כל אדם. אבוי לפרושים שסירבו לראות את אור החיים! אתם מקפידים על מעשר ועל צדקה ובה בעת דוחים ביודעין את ביקור האל ואת התגלות אהבתו. ואף כי טוב כי תעסקו בחובות פעוטות אלה, ראוי לכם שלא לזנוח את החובות החשובים יותר. אבוי לכל הדוחים את הצדק, נוטשים את החסד ומפנים עורף לאמת! אבוי לכל המתעבים את התגלות ׳האב׳ בעוד הם מבקשים את מושבי הכבוד בבית הכנסת וכמהים לברכות שלום מחניפות בשווקים!״

כאשר עמד ישוע לקום ולעזוב, פנה אליו אחד מעורכי הדין שישב לשולחן ואמר: ״אבל, רַבִּי, בִּדְבָרֶיךָ אֵלֶּה תֵּחָרֵף גַּם אֹתָנוּ. האם אין כל טוב בסופרים, בפרושים ובעורכי הדין?״ קם ישוע על רגליו וענה לעורך הדין: ״אתם, כמו הפרושים, מבקשים את מושבי הכבוד במשתה ואוהבים ללבוש גלימות ארוכות בעוד עומסים אַתֶּם עַל בְּנֵי הָאָדָם מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים מִסְּבֹל וְאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם אֵינְכֶם נֹגְעִים בַּמַּשָּׂאוֹת גַּם בְּאַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם. אוֹי לָכֶם כִּי בוֹנִים אַתֶּם נְפָשׁוֹת עַל קִבְרוֹת הַנְּבִיאִים וַאֲבוֹתֵיכֶם הָרְגוּ אוֹתָם. וּבְכֵן עֵדִים אַתֶּם וְרוֹצִים בְּמַעֲשֵׂי אֲבוֹתֵיכֶם כִּי הֵמָּה הָרְגוּ אוֹתָם וְאַתֶּם בּוֹנִים אֶת קִבְרֵיהֶם! והסכמתכם למעשי אבותיכם מתבטא בתכניתכם היום להרוג את אלה עושים היום את מה שנביאים עשו בימיהם – להטיף לצדיקות האל ולגלות את חסדו את של ׳האב׳ שבשמים. אך מכל דורות העבר, נדרש מן הדור המעוות והמצטדק הזה דם הנביאים והשליחים. אוֹי לָכֶם עורכי הדין אשר נטלתם את מפתח הידע מפשוטי העם! אתם עצמכם מסרבים ללכת בדרך האמת ובה בעת מכשילים את כל השאר המבקשים לבוא בה. אך לא תוכלו לנעול את שערי מלכות השמים; את אלה פתחנו בפני כל אלה שמאמינים בכדי להיכנס, ואת שערי החסד הללו לא תוכלנה לנעול הדעות הקדומות והיהירות של מורי כזב ורועים רעים הדומים לקברים המסוידים הַנִּרְאִים נָאִים מִחוּץ וְתוֹכָם מָלֵא עַצְמוֹת מֵתִים וְכָל סוגי הטֻמְאָה הראשונה.״

כאשר סיים ישוע את לדבר ליד שולחן הסעודה של נתנאל, הוא יצא מן הבית בלא שאכל דבר. אחדים מבין הפרושים ששמעו דברים אלה הפכו למאמינים בתורתו ונכנסו בשערי המלכות, אך רובם המשיכו להתעקש להישאר בחשכה והיו נחושים עוד יותר להמתין לשעת הכושר שיאמר דבר מה בשלו יוכלו להביאו למשפט ולדין בפני הסנהדרין בירושלים.

הפרושים שמו לבם במיוחד לשלושה דברים:

1. מנהג המעשר.

2. הקפדה מדוקדקת על חוקי הטהרה.

3. הימנעות מהתרועעות עם כאלה שאינם פרושים.

באותה העת ביקש ישוע לחשוף את העקרות הרוחנית של שני המנהגים הראשונים. הוא שמר לעצמו את הזכות לגעור במנהגם של הפרושים להימנע מלהתרועע עם שאינם פרושים להזדמנות אחרת, מאוחרת יותר, בה עתיד לסעוד שוב עם רבים מאותם נוכחים.

2. עשרת המצורעים

למחרת יצאו ישוע והשניים עשר לאמתוס, שבגבול השומרון. כשהתקרבו לעיר, נתקלו בקבוצה בת עשרה מצורעים שהמתינה בסמוך לשם. תשעה מהם היו יהודים ואילו העשירי היה שומרוני. ככלל, היו היהודים נמנעים ממגע או קשר כשלהו עם השומרוני, אך המחלה שחלקו הייתה גורם מספק כדי להתגבר על כל הדעות הקדומות הדתיות. הם שמעו רבות אודות ישוע ונסי הריפוי שערך בהתחלה, ומכיוון שהשבעים נהגו להכריז מתי צפוי ישוע להגיע כאשר יצאו ׳המאסטר׳ והשניים עשר למסעות הללו, עשרת המצורעים קיבלו הודעה שהוא עתיד להגיע לאזור הזה בזמן הזה; ובהתאם לכך נצבו בפרברי העיר, שם קיוו למשוך את תשומת לבו ולבקש מרפא. כאשר ראו המצורעים את ישוע מתקרב, הם לא העזו להתקרב אליו, עמדו מרחוק וצעקו אליו: ״׳מאסטר׳, רחם עלינו; טהר אותנו מחולינו. רפא אותנו כשם שריפאתי את האחרים.״

ישוע זה עתה הסביר לשניים עשר מדוע הגויים של פראה, וגם היהודים הפחות אורתודוקסיים, היו נכונים יותר להאמין לבשורה לה הטיפו השבעים מאשר היהודים היותר אורתודוקסיים, המסורתיים יותר של של ארץ יהודה. הוא הפנה את תשומת לבם לעובדה שבדומה לכך, המסר שלהם התקבל טוב יותר בקרב תושבי הגליל ואפילו השומרונים. אך שניים עשר השליחים עדיין לא היו מוכנים לרחוש חיבה לשומרונים השנואים מני כבר.

בהתאם לכך, כאשר הבחין שמעון הקנאי בשומרוני בין המצורעים, הוא ביקש לשכנע את ׳המאסטר׳ לחלוף על-פני ולהמשיך אל עבר העיר אפילו ללא שיברכו אותם לשלום. אמר ישוע לשמעון: ״אך מה אם השומרוני אוהב את אלוהים כמו היהודים? האם נשפוט אנו את רעינו? מי יידע? אם נרפא את כל העשרה הללו, אולי יתברר כי השומרוני אסיר תודה יותר מן היהודים. האם אתה בטוח בדעתך, שמעון?״ ענה שמעון במהירות, ״אם תרפא אותם, נגלה מיד.״ ענה לו ישוע: ״כך יהא, שמעון, ואתה תגלה מיד את האמת ביחס להכרת התודה של בני האדם וחסדו האוהב של האל.״

התקרב ישוע אל עבר המצורעים ואמר: ״אם תבקשו להירפא, לכו והציגו את עצמכם בפני הכוהנים כמצוות משה.״ כאשר החלו ללכת, נרפאו. כאשר גילה השומרוני שהוא נרפא, סב על עקבותיו, הלך לישוע והחל להלל את האל בקול רם. כאשר מצא את ׳המאסטר׳, נפל למרגלותיו והודה על הריפוי. תשעת האחרים, היהודים, גילו אף הם שנרפאו, ואף כי גם הם נמלאו הכרת תודה על הריפוי, הם המשיכו בדרכם להציג עצמם בפני הכוהנים.

בעוד השומרוני נותר למרגלות ישוע, התבונן ׳המאסטר׳ בשניים עשר, ובמיוחד בשמעון הקנאי ואמר: ״האם לא נרפאו עשרה? היכן, אפוא, הם התשעה הנותרים, היהודים? רק זה, הזר, שב להלל את האל.״ ואז אמר לשומרוני,  ״קום ולך לדרכך; אמונתך היא וזו שריפאה אותך.״

עת הזר הלך לדרכו, ישוע התבונן שוב בשליחיו. כל השליחים התבוננו בו פרט לשמעון הקנאי אשר השפיל את עיניו. ישוע לא אמר דבר; לא היה בכך צורך.

אף כי עשרת הגברים האמינו שהם חולים בצעת, רק ארבעה מהם אכן לקו בה. ששת האחרים נרפאו ממחלת עור שאובחנה בטעות כצרעת. אך השומרוני אכן לקה בצרעת.

ישוע התריע בשניים עשר לבל יספרו דבר אודות הריפוי של המצורעים, והעיר בזמן שצעדו לכיוון אמתוס: ״אתם רואים איך ילדיו של בעל הבית, אפילו כשהם ממרים את רצון ׳האב׳, מתייחסים לברכות שקיבלו כמובנות מאליהן. הם לא שמים לב שאפילו לא טרחו להודות ׳לאב׳ על הריפוי שהעניק להם, ואילו הזרים, מתמלאים בפליאה ומרגישים צורך להודות לבעל הבית בפה מלא על המתנות והברכות שקיבלו ממנו.״ השליחים עדיין נותרו דוממים ולא ענו דבר למילותיו של ׳המאסטר׳.

3. הדרשה בג׳רש

בעת שישוע והשניים עשר ביקרו את שליחי המלכות שפעלו בג׳רש, שאל אחד הפרושים שהאמין בו את השאלה הבאה: ״אדוני, האם ייגאלו באמת מעטים או רבים?״ ענה לו ישוע ואמר:

״לימדו אתכם שרק בניו של אברהם ייגאלו; שרק הגרים המאומצים יכולים לקוות לגאולה. כמה מכם הסיקו מן הכתוב בתורה שמכיוון שמכל המוני בית ישראל שיצאו ממצרים רק כלב ויהושע זכו להיכנס לארץ המובטחת רק יחסית מעטים מאלה שמבקשים את מלכות השמים יזכו לבוא בשעריה.

״אמת רבה יש באמרה: צרה הדרך המובילה לחיי הנצח וְצַר הַפֶּתַח וּמוּצָק דֶּרֶךְ הָחַיִּים וּמְעַטִּים הֵם אֲשֶׁר יִמְצְאוּהָ. גם לימדו אתכם כי הדרך המובילה לאבדון רחבה ורחב הפתח וכי רבים יבחרו בה. גם לפתגם זה יש משמעות. אך אני מכריז כי הגאולה בראש ובראשונה נתונה לבחירתכם האישית. אפילו אם צר הפתח לדרך החיים, הוא רחב דיו לקבל את כל מי שמבקש בכנות לבוא בשעריו, שכן אני הדלת הזו. לעולם לא יסרב ׳הבן׳ להכניס ילד מילדי היקום אשר מבקש באמונה למצוא דרך ׳הבן׳ את ׳האב.׳

״אך כאן טמונה הסכנה לכל אלה שיבקשו לדחות את כניסתם למלכות ויבקשו להמשיך ולרדוף אחר תענוגות חוסר הבשלות ואחר הסיפוקים האנוכיים: לאחר שסירבו לבוא בשערי המלכות כחוויה רוחנית, יבקשו בזמן אחר בעתיד להיכנס אליה כאשר תתחוור להם הדרך הטובה יותר במלוא זוהרה. וכאשר אלה אשר דחו את מלכות כאשר באתי בדמות בשר ודם יבקשו לבוא בשעריה כאשר תתחוור במלוא אלוהיותה, לכל האנוכיים הללו אומר: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶם מֵאַיִן אַתֶּם. ניתנה לכם ההזדמנות להתכונן לאזרחותכם השמימית ואילו אתם בחרתם לדחות את כל הצעות הרחמים; דחיתם את כל ההזמנות כל עוד הייתה הדלת פתוחה. כעת, הדלת נעולה בפני כל אלה שדחו את הגאולה. הדלת איננה פתוחה בפני כל אלה אשר מבקשים להיכנס למלכות לשם תהילתם שלהם. הגאולה איננה עבור אלה שאינם מוכנים לשלם את המחיר, שאינם מוכנים להקדיש עצמם בלב שלם לעשות את רצון ׳אבי׳. לאחר שהפניתם עורף למלכות ׳האב׳, אין עוד טעם להתדפק בגוף ובנפש על הדלת ולאמר: ׳ אֲדֹנֵינוּ אֲדֹנֵינוּ פְּתַח לָנוּ; גם אנחנו מבקשים להיות גדולים במלכות.׳ אז אכריז בפניכם שלא ידעתי אתכם. לא אתיר לכם להצטרף לשורות אלה שלחמו את מלחמת האמונה וזכו לשרת שירות נטול אנוכיות במלכות שעל-פני האדמה. וכשתאמרו, ׳הֲלֹא אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ לְפָנֶיךָ וּבִרְחֹבוֹתֵינוּ לִמָּדְתָּ?׳ אומר אני לכם שאתם זרים לי רוחנית; שלא שרתנו יחד בסעד ׳האב׳ על-פני האדמה; שאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶם; ואז יאמר לכם ׳שופט׳ כל הארץ: ׳סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי הָאָוֶן.׳

״אך אל חשש; כל המבקש בכנות למצוא חיי נצח בכניסה למלכות האל לבטח ימצא את גאולת הנצח. אך אלה מכם הדוחים את הגאולה יראו יום אחד את נביאי זרע אברהם יושבים לצד המאמינים במלכות מהוללת זו מקרב אומות הגויים, אוכלים יחד מלחם החיים ומתרעננים יחד ממי החיים. ואלה אשר ייכנסו למלכות מתוך עוצמה רוחנית ויתקיפו אותה בהתמדה ומתוך אמונה חיה יבואו מן הצפון, ומן הדרום, ומן המזרח ומן המערב. וְהִנֵּה יֵשׁ אַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר יִהְיוּ רִאשׁוֹנִים וְרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים.״

אכן, הייתה זו גרסה חדשה ומוזרה לפתגם הישן ומוכר בדבר הדרך הצרה.

אט אט החלו השליחים ורבים מן התלמידים  ללמוד את המשמעות של מילותיו המוקדמות של ישוע: ״לא תוכלו לבוא בשערי מלכות האל אלא אם תיוולדו בשנית, אלא אם תיוולדו מן הרוח.״ ואף-על-פי-כן, עבור אלה שלבם שלם ואמונתם כנה, תמיד היה נכון ולנצח יתקיים האמור: ״הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו וְסָעַדְתִּי עִמּוֹ, והאכלתי אותו בלחם החיים; נהיה לאחד, בתכלית וברוח, תמיד נהיה לאחים בשירות הארוך והפורה של חיפוש ׳אב פרדיס׳. ובשל כך תלוי מספר הנגאלים, מעטים אם רבים, רק במספרם של אלה שיענו להזמנה: ״אנוכי השער, אנוכי הדרך החדשה והחיה, ברוך בואו של כל המבקש לצאת למסע חיפוש-האמת אחר חיי נצח.״

אפילו השליחים התקשו להבין את מלוא המשמעות של השיעור הזה, של הצורך להשתמש בכוח רוחני על-מנת לפרוץ מבעד לכל ההתנגדות החומרית ולהתגבר על כל מכשול ארצי אשר עלול לעמוד בדרך של הבנת הערכים הרוחניים החשובים ביותר, של חיי הרוח החדשים כבניו המשוחררים של האל.

4. השיעור על התאונות

אף כי רוב תושבי פלשתינה אכלו רק שתי ארוחות ביום, ישוע והשליחים נהגו בזמן המסע לעצור למנוחת התרעננות של צהריים. באחת מן העצירות הללו, של שעת צהריים בדרך לפילדלפיה, שאל תומאס את ישוע: ״׳מאסטר׳, מן ההערות שהשמעת בזמן שצעדנו הבוקר, אני מבקש לשאול אם הוויות רוחניות עוסקות בחילול מאורעות מוזרים ויוצאי דופן בעולם החומר, ובנוסף לשאול אם מלאכיות והוויות רוחניות אחרות מסוגלות למנוע תאונות.״

אמר ישוע בתשובה לשאלתו של תומאס: ״כל כך הרבה זמן אני אתכם ואתם ממשיכים לשאול אותי שאלות כאלה? האם לא הבחנתם בכך ׳שבן האדם׳ חי ביניכם כאחד האדם ומסרב בעקשנות להשתמש בכוחות השמיים כדי לקיים עצמו? האם איננו חיים כשם שחיים כל שאר בני האדם? האם אתם רואים את העוצמה הרוחנית מתבטאת בעולם החומר לצורך שהוא פרט להתגלות ׳האב׳ ולריפוי, מעת לעת, של ילדיו הנגועים?

״זמן רב מדי האמינו אבותיכם כי הצלחה הינה פרי אישור אלוהי; כי הקשיים מעידים על חוסר שביעות רצונו של האל. אני מכריז באוזניכם כי האמונות הללו הינן טפלות. האם אינכם רואים שהרבה יותר עניים מקבלים בשמחה את הבשורה ובאים מיד בשערי המלכות? אם העושר מעיד על חסד האל, מדוע עשירים רבים כל כך מסרבים להאמין בבשורות הטובות הללו שהגיעו משמים?

״׳האב׳ ממטיר גשם על הצדיקים והחוטאים כאחד; השמש זורחת אף היא על הצדיקים והחוטאים. אתם מכירים את בני הגליל שאת דמם ערבב פילטוס עם דם הקורבנות, אך אני אומר לכם שאיש מבני הגליל הללו לא היה חוטא גדול מאחיו רק מפני שכך קרה להם. אתם גם יודעים על שמונה עשר הגברים שנהרגו כאשר נפל עליהם מגדל השילוח. אל תחשבו שאלה היו גדולי החוטאים של ירושלים. אלה גם אלה הם קורבנות תמימים של תאונות הזמן.

״שלושה סוגים של מאורעות יכולים להתרחש בימי חייכם:

״1. אתם יכולים לחוות את המאורעות הרגילים בחיים על-פני האדמה.

״2. אתם עלולים ליפול קורבן לתאונת טבע, תאונות שקורות לאדם, וראוי לכם לדעת שמאורעות כאלה אינם נקבעים מראש או מתחוללים בשל פעולתם של כוחות הרוח בעולם.

״3. אתם עלולים לקצור את פירות מאמציכם הישירים, בהתאם לחוקי הטבע שחלים על העולם.

״היה היה אדם ששתל גנו עץ תאנה. פעמים רבות חיפש את פרי העץ ולא מצא. אז זימן את הגננים ואמר: ׳שלוש עונות באתי לחפש פרי על עץ התאנה הזה, ולא מצאתי שום פרי. כרתו את העץ. למה שיתפוש סתם מקום?׳ אך הגנן הראשי ענה לאדונו ואמר: ׳תן לו לעמוד שנה אחת נוספת. אחפור בור סביבו ואדשן אותו, ואם עד השנה הבאה לא ייתן פרי, נכרות אותו.׳ ולאחר שמילאו אחר דרישות חוקי הפוריות, נתן העץ שפע פרי, הרי היה טוב ובריא.

״בנושאי בריאות ומחלה, ראוי שתדעו שמצבי הגוף הללו הינם תוצאה של גורמים חומריים; הבריאות אינה מתת האלים המחייכים והמחלה איננה האל אשר מזעיף פניו.

״לילדיו האנושיים של ׳האב׳ יכולת זהה לקבל את ברכתו החומרית; משום כך, הוא איננו מפלה בין ילדי האדם במתת הפיזי שהוא נותן להם. אך ככל שזה נוגע למתת רוח, מוגבל ׳האב׳ ביכולתו של האדם לקבל מתת אלוה זה. ואף כי האל אינו נושא פני איש, מתת הרוח שלו מוגבלת באמונתו של האדם ובנכונותו של זה לעשות תמיד את רצון ׳האב׳.״

עת המשיכו במסעם לפילדלפיה, המשיך ישוע ללמד אותם ולענות על שאלותיהם ביחס לתאונות, למחלות ולנסים, אך הם לא הצליחו להבין את מלוא המשמעות של מה שלימד. לא ניתן לשנות אמונות של חיים שלמים בשיעור בן שעה אחת, ולכן נאלץ ישוע לחזור שוב ושוב על המסר שלו, לומר להם שוב ושוב את שביקש שיבינו; ואפילו אז הם לא הצליחו לתפוש את המשמעות של משימתו על-פני האדמה עד לאחר מותו ותחייתו מן המתים.

5. הקהילה בפילדלפיה

ישוע והשניים עשר עשו דרכם אל עבר אבנר ועמיתיו אשר הטיפו ולימדו בפילדלפיה. מכל הערים בפראה, הקבוצה הגדולה ביותר שאימצה את השיעור שלימדו השבעים ונכנסו בשערי מלכות השמים הייתה זו של תושבי פילדלפיה, היהודים והגויים, המשכילים והבורים. בית הכנסת של פילדלפיה מעולם לא היה נתון לפיקוח הסנהדרין בירושלים ולכן מעולם לא נעל את שעריו בפני תורתו של ישוע ועמיתיו. בזמן ההוא, לימד אבנר שלוש פעמים ביום בבית הכנסת של פילדלפיה.

אותו בית הכנסת הזה הפך מאוחר יותר לכנסייה נוצרית ושימש כמטה של המיסיון להפצת הבשורה למזרח. זמן רב שימש כמעוז של תורת ׳המאסטר׳ ובמשך מאות בשנים ניצב לבדו באזור זה כמרכז לימוד נוצרי.

יהודי ירושלים תמיד התקשו מול יהודי פילדלפיה. לאחר מותו ותחייתו של ישוע מן המתים, התגלעו קשיים בין הכנסייה בירושלים, ובראשה יעקב אחי ׳האדון׳, ובין קהילת המאמינים בפילדלפיה. אבנר הפך לראש הכנסייה בפילדלפיה, תפקיד אשר נשא עד למותו. המריבה הזו עם הירושלמים מסבירה מדוע הברית החדשה לא מכילה דבר על אבנר ופועלו. המריבה בין ירושלים ופילדלפיה נמשכה במשך כל חייהם של יעקב ואבנר וזמן מה לאחר השמדתה של ירושלים. בראשיתה של הכנסייה, פילדלפיה אכן שימשה כמטה בדרום ובמזרח ואילו אנטיוכיה שימשה כמטה בצפון ובמערב.

נדמה כי איתרע מזלו של אבנר לחלוק על דעותיהם של כל מנהיגיה הראשונים של הכנסייה. הוא רב עם פטרוס ויעקב (אחיו של ישוע) על סוגיות הנוגעות לסמכותה של הכנסייה בירושלים; הוא נפרד מפאולוס בשל חילוקי דעות פילוסופיים ותיאולוגיים. הפילוסופיה של אבנר הייתה יותר בבלית מאשר הלניסטית, והוא התנגד בעקשנות לכל ניסיונותיו של פאולוס לנסח מחדש את תורתו של ישוע ולהציג את החלקים הפחות שנויים במחלוקות, קודם כל ליהודים, ואחר כך למאמינים היוונים-רומיים בכתות המסתורין.

וכך נידון אבנר לחיים של בידוד. הוא עמד בראש כנסייה שלא זכתה להכרה כלשהיא מירושלים. הוא העז לקרוא תיגר על יעקב, אחיו של ׳האדון׳, בו לתמך מאוחר יותר גם פטרוס. כל אלה ניתקו אותו מכל עמיתיו לשעבר. ואז, העז לעמוד אל מול פאולוס. אף כי תמך לגמרי במשימתו של פאולוס בקרב הגויים, ואף כי תמך בו בטענותיו אל מול הכנסייה בירושלים, הוא התנגד בחריפות לגרסה של תורת ישוע לה בחר פאולוס להטיף. בשנותיו האחרונות הוקיע אבנר את פאולוס וקרא לו ״הפיקח שסילף את תורת חייו של ישוע מנצרת, ׳בן׳ האל החי.״

במהלך שנותיו האחרונות של אבנר ומעט אחר כך, המאמינים בפילדלפיה דבקו בקפידה יתרה יותר לדתו של ישוע, כפי שאותה חי וכפי שאותה לימד, מאשר כל קבוצה אחרת על-פני האדמה.

אבנר חי עד גיל 89, והלך לעולמו בפילדלפיה, ב-21 בנובמבר, 74 לספירה. עד יומו האחרון האמין בדבקות בבשורת מלכות השמים ואותה לימד.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved