דילוג לתוכן העיקרי

מסמך 164 בחג החנוכה

הספר של אורנטיה

מסמך 164

בחג החנוכה

בזמן הקמת המחנה בפלה, לקח ישוע עמו את נתנאל ותומאס ויצא בחשאי לירושלים להשתתף בחגיגות החנוכה. רק לאחר שחצו את מעבר בית-עניא הבינו שני השליחים שפניו של ׳המאסטר׳ מועדות לירושלים. כשהבינו שהוא באמת מתכוון להשתתף בחגיגות החנוכה, הם מחו נמרצות וניסו כל סוג של טיעון כדי להניא אותו מכך. אך כל מאמציהם עלו בתוהו; ישוע התעקש לבקר בירושלים. כתשובה לכל טיעוניהם ואזהרותיהם, טענתם על הטיפשות והסכנה של היותו חשוף לתפישה בידי הסנהדרין אמר רק, ״בטרם תגיע שעתינו, אתן למורי ישראל הללו הזדמנות נוספת לראות את האור.״

הם המשיכו בדרכם לירושלים, ושני השליחים המשיכו לבטא את חששם ואת ספקותיהם לגבי החוכמה שבמעשה היומרני הזה. הם הגיעו ליריחו בערך בשעה ארבע וחצי והתכוננו לבלות שם את הלילה.

1. הסיפור על השומרוני הטוב

באותו הערב התקבצה סביב ישוע ושני השליחים חבורה שביקשה לשאול שאלות. על רבות מהן ענו השליחים ואילו באחרות דן ׳המאסטר׳. במהלך הערב ניסה עורך דין אחד לסבך את ישוע בפלפול ואמר: ״המורה, אני מבקש לשאול אותך מה נדרש ממני לעשות כדי לזכות בחיי נצח?״ ענה לו ישוע, ״מה כתוב בתורה ובנביאים; מה קראת בכתבי הקודש?״ תשובתו של עורך הדין, שהכיר הן תורת הפרושים והן את זו של ישוע, הייתה: ״אהוב את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך, ואהבת לרעיך כמוך.״ אמר אז ישוע: ״נכון ענית; אם אכן את זאת תעשה, תזכה בחיי נצח.״

אך עורך הדין לא שאל את השאלה בתמימות. הוא ביקש להצדיק עצמו וקיווה גם להביך את ישוע. לפיכך, העז ושאל שאלה נוספת. הוא התקרב מעט יותר ׳למאסטר׳ ואמר: ״אבל המורה, תוכל להגיד לי מיהו בדיוק רעֵי?״ עורך הדין שאל את השאלה מתוך תקווה להפיל את ישוע בפח ולגרום לו להכריז משהו שסותר את החוק היהודי אשר הגדיר רֵע ״כבן אותו העם.״ היהודים התייחסו לכל האחרים כאל ״כלבי הגויים.״ עורך הדין הזה הכיר במידת מה את תורת ישוע ולכן ידע שישוע חשב אחרת; וכך קיווה להוביל אותו לומר משהו שיוכל להיחשב כמתקפה על החוק הקדוש.

אך ישוע הבחין במניע של עורך הדין, ובמקום ליפול למלכודת, הוא בחר לספר למאזיניו סיפור, סיפור שמאזיניו בקהל ביריחו יעריכו מאוד. וכך אמר ישוע: ״אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שֹׁדֲדִים וְהֵם הִפְשִׁיטֻהוּ וְגַם פְּצָעֻהוּ וַיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בֵּין מָוֶת לַחַיִּים וַיֵּלְכוּ לָהֶם. וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בַּדֶּרֶךְ הַהוּא וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו. וְכֵן גַּם אִישׁ לֵוִי נִקְרַה בַּמָּקוֹם וייגשׁ וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו. וְהִנֵּה שֹׁמְרוֹנִי הֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וַיָּבֹא עָלָיו וַיַּרְא אֹתוֹ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו. וייגשׁ אֵלָיו וַיֶּחְבַּשׁ אֶת פְּצָעָיו וַיְסוּכֵם בְּשֶׁמֶן וָיָיִן וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל בְּהֶמְתּוֹ וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל הַמָּלוֹן וַיְכַלְכְּלֵהוּ. וְלַמָּחֳרָת בְּנָסְעוֹ הוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִים וַיִּתְּנֵם לְבַעַל הַמָּלוֹן וַיֹּאמַר ׳כַּלְכֵּל אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹסִיף עוֹד לְהוֹצִיא עָלָיו אֲנִי בְשׁוּבִי אֲשַׁלְּמֶנּוּ לָךְ.׳ וְעַתָּה מִי מִן הַשְּׁלשָׁה הָיָה בְעֵינֶיךָ רֵעַ לַנֹּפֵל בִּידֵי השודדים?״ כשהבחין עורך הדין כי הוא עצמו נפל למלכודת אשר טמן, ענה, ״הָעושֶׂה עִמּוֹ אֶת הֶחָסֶד.״ אמר לו ישוע, ״לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵן גַּם-אָתָּה.״

עורך הדין ענה, ״העושה עמו את החסד,״ מפני שביקש להימנע מלבטא את המילה השנואה, שומרוני. עורך הדין נאלץ להשיב על השאלה, ״מיהו רעי?״ אותה השאלה ששאל את ישוע, ואשר אם היה זה עונה עליה היה מואשם במישרין בכפירה. ישוע לא רק בלבל את עורך הדין הרמאי, אלא גם סיפר למאזיניו סיפור שבעת ובעונה אחת היטיב להזהיר את חסידיו וגם הוכיח בעוצמה את כל היהודים על יחסם לשומרונים. הסיפור הזה המשיך לעודד את האהבה בין אדם לחברו בקרב על אלה שהאמינו לאחר מכן בבשורתו של ישוע.

2. בירושלים

ישוע השתתף בחג הסוכות כדי להטיף את הבשורה לעולי הרגל שהגיעו מכל קצוות האימפריה; כעת עלה לחג החנוכה למטרה אחת בלבד: לתת לסנהדרין ולמנהיגי היהודים הזדמנות נוספת לראות את האור. המאורע המרכזי של הימים הספורים שבילה בירושלים התרחש בליל יום ששי, בביתו של ניקודמוס. שם התקבצו כעשרים וחמישה מנהיגים יהודים אשר האמינו בתורת ישוע. על הקבוצה הזו נמנו ארבעה עשר אשר היו באותה העת חברי הסנהדרין או שנמנו על שורותיה עד מעט לפני כן. בפגישה נכחו עבר, מטדורמוס ויוסף מהרמתיים.

באותו מפגש היו כל מאזיניו של ישוע מלומדים. הן שומעיו והן שני השליחים נדהמו מרוחב היריעה ומן העומק של הדברים שנשא ׳המאסטר׳ באוזני המכובדים. מאז שלימד באלכסנדריה, רומא ובאיי הים התיכון הוא לא הפגין ידיעות אלה ואת הבנתו המעמיקה בחיי האדם, הדתיים כמו החילוניים.

כאשר הסתיים המפגש הקטן, הם כולם נדהמו מאישיותו של ׳המאסטר׳, הוקסמו מנועם הליכותיו והתאהבו באדם. הם ביקשו לייעץ לישוע בנוגע לרצונו לכבוש את שאר חברי הסנהדרין. ׳המאסטר׳ הקשיב בדממה וברוב קשב לכל הצעותיהם. היטב ידע שאף אחת מתכניותיהם לא תצלח. הוא הניח שרוב מנהיגי היהודים לעולם לא יקבלו את בשורת המלכות; אף-על-פי-כן, הוא נתן לכולם הזדמנות אחת נוספת לבחור. אך כאשר הלך לדרכו לשנת הלילה על הר הזיתים בלוויית נתנאל ותומאס, עדיין לא החליט מה תהיה השיטה בה יביא פעם אחת נוספת עת פועלו לידיעת הסנהדרין.

באותו לילה נדדה שנתם של נתנאל ותומאס; הם הוכו בתדהמה ממה ששמעו בבית ניקודמוס. הם הפכו בדעתם את הערתו האחרונה של ישוע בתגובה להצעתם של חברי הסנהדרין בעבר ובהווה להתייצב לצדו אל מול השבעים. אמר ׳המאסטר׳: ״לא אֵחַי, זה לא ישרת דבר. אתם רק תעצימו את הזעם שינחת עליכם אך לא תצליחו לצמצם כהוא זה את השנאה שהם חשים כלפי. לכו לכם, כל אחד מכם, ועסקו בעסקי ׳האב׳ כפי שתנחה אתכם הרוח בעוד אני אביא לידיעתם פעם אחת נוספת את המלכות בהתאם לדרך בה יצווה אותי ׳אבי׳.״

3. ריפוי הקבצן העיוור

למחרת יצאו השלושה אל ביתה של מרתה בבית עניא לארוחת הבוקר, ומשם המשיכו מיד לירושלים. בבוקר אותה שבת, כשהתקרבו ישוע ושני השליחים למקדש, הם פגשו קבצן ידוע, עיוור מלידה, אשר ישב במקומו הקבוע. אף כי הקבצנים לא ביקשו או קיבלו נדבות בשבת, הם הורשו להמשיך ולשבת במקומותיהם הקבועים. ישוע עצר והתבונן בקבצן. בזמן שהתבונן באדם הזה, עיוור מלידה, הבזיק הרעיון במוחו בנוגע לאופן בו יציג פעם אחת נוספת את משימתו עלי אדמות לידיעת הסנהדרין ומנהיגי הדת והרבנים היהודים האחרים.

בעת ׳שהמאסטר׳ עמד בפני העיוור, שקוע במחשבות, חכך נתנאל בדעתו בנוגע למה שגרם לעיוורונו של אותו האדם ושאל: ״׳מאסטר׳, האם אדם זה חטא או שמא הוריו, ומשום כך נולד עיוור?״

הרבנים לימדו שכל מקרי עיוורון מלידה נגרמו בשל חטא. לא רק שהילדים עצמם נעשו ונולדו מתוך חטא, אלא שילד יכול היה להיוולד עיוור כעונש על חטא מסוים שחטא אביו. הם אפילו לימדו שהילד עצמו היה עלול לחטוא עוד לפני שנולד. הם גם לימדו שמומים כאלה עלולים להיגרם בשל חטא או סטייה של האם בזמן ההיריון.

בכל האזורים הללו רווחה האמונה בגלגול נשמות. בנוסף למורים היהודים הקדומים, גם אפלטון, פילון ורבים מן האיסיים גרסו שהאדם קוצר בגלגול מסוים את מה שזרע בקיום קודם; וכך, הם האמינו שבגלגול חיים אחד הם משלמים על חטאים שחטאו בחיים קודמים. ׳המאסטר׳ התקשה לגרום לאנשים להאמין שנשמותיהם לא היו קיימות בעבר.

וככל שזה נדמה כסתירה, אפילו שהעיוורון היה לכאורה תוצאה של חטא, היהודים החשיבו כמצווה גדולה מתן נדבות לקבצנים העיוורים. העיוורים נהגו לשיר באוזני עוברי האורח, ״הו רחומי לב, מצווה לסייע לעיוור.״

ישוע החל לדון במקרה הזה עם נתנאל ותומאס לא רק משום שכבר החליט להשתמש בעיוור זה כדי להביא שוב את משימתו לידיעת מנהיגי היהודים, אלא גם משום שהוא תמיד עודד את שליחיו לחפש את הגורמים האמתיים לכלל התופעות, פיזיות או רוחניות כאחד. לעיתים קרובות הזהיר מפני הנטייה הרווחת לייחס גורמים רוחניים למאורעות פיזיים רגילים.

ישוע החליט להשתמש בקבצן למה שתכנן לעשות באותו היום. אך לפני שפעל למען אותו עיוור, יאשיהו שמו, ענה לשאלתו של נתנאל. כך אמר ׳המאסטר׳: ״לא חטא איש זה ואף לא חטאו הוריו ועדיין מעשה האל הוא. העיוורון שלו נובע מהשתלשלות הרגילה של הדברים, וכעת נעשה את אשר ציווה שולחי עוד במהלך היום כי בוא יבוא הלילה שבו לא יתאפשר לי עוד לעשות את שאנו עומדים לעשותו. כשאני בעולם, אני אור העולם, אך בעוד זמן קצר כבר לא אהיה עמכם.״

כאשר סיים ישוע את דבריו אלה, אמר לנתנאל ותומאס: ״הבה נשיב את הראייה לעיוור הזה בשבת, וכך תינתן לסופרים ולפרושים מלוא ההצדקה להאשים את ׳בן האדם׳.״ אז עצר, ירק על האדמה וערבב את הרוק עם החֵמר. הוא דיבר כך שהעיוור יכול היה לשמוע את כל מה שאמר, הלך ליואש, מרח את החמר על עיניו העיוורות ואמר: ״לך, בני, שטוף את החמר בבריכת השילוח ומיד תשוב אליך ראייתך.״ וכאשר שטף יאשיהו את עצמו בברכת השילוח, חזר לבני משפחתו וחבריו כאדם רואה.

מכיוון שתמיד קיבץ נדבות, הוא לא ידע משהו אחר; וכך, לאחר שוך ההתלהבות הראשונית על כך שחזר אליו מאור עיניו, הוא שב לקבץ נדבות במקום הקבוע שלו. חבריו, שכניו וכל מי שהכיר אותו משכבר, ראו ששב אליו מאור עיניו ושאלו, ״האם אין זה יאשיהו הקבצן העיוור?״ חלק אמרו שכן ואילו אחרים אמרו, ״לא, זה מישהו דומה לו, כי האדם הזה רואה.״ כאשר שאלו אותו עצמו, ענה, ״אני הוא.״

כאשר שאלו אותו לפשר העובדה ששב אליו מאור עיניו, ענה להם: ״אדם בשם ישוע חלף כאן, ובעוד הוא משוחח אודותי עם חבריו, רקק לתוך החמר, משח אותו על עיני והנחה אותי לרחוץ בבריכת השילוח. עשיתי כפי שציווה, ומיד שב אלי מאור עיני. זה היה רק לפני כמה שעות. עדיין אינני נבין הרבה ממה שאני רואה.״ כאשר שאלו האנשים שהחלו להתקבץ סביבו היכן יוכלו למצוא את האדם המוזר שריפא אותו, אמר להם יאשיהו שאיננו יודע.

היה זה אחד מן הנסים המוזרים יותר שחולל ׳המאסטר׳. האדם הזה לא ביקש להתרפא. הוא לא ידע שאותו ישוע שהנחה אותו לרחוץ בשילוח והבטיח לו את מאור עיניו היה הנביא מן הגליל שהטיף בירושלים בחג הסוכות. האדם הזה לא ממש האמין שישוב אליו מאור עיניו, אך בני תקופתו האמינו מאוד בכוח הרוק של אדם גדול או קדוש; מן השיחה של ישוע עם נתנאל ותומאס הסיק יאשיהו שהמיטיב שלו לכאורה היה אדם גדול, מורה מלומד או נביא קדוש; ולכן עשה כפי שציווה אותו ישוע.

ישוע השתמש בחמר וברוק והנחה אותו לרחוץ בברכת השילוח הסמלית בשל שלושת הסיבות הבאות:

1. לא היה זה נס שאירע בשל אמונתו של אותו אינדיבידואל. היה זה פלא שישוע ביקש לחולל לצרכיו הוא, אך הוא דאג בה בעת שהדם ייצא נשכר מכאן ואילך.

2. מכיוון שהעיוור לא ביקש להתרפא, ומכיוון שאמונתו הייתה קטנה, הפעולות החומריות נועדו לעודד אותו. הוא אכן האמין באמונה הטפלה שייחסה לרוק סגולות, וכן ידע שברכת השילוח הוא מקום יחסית קדוש. אך הוא לא היה הולך לשם אלמלא היה צריך לרחוץ את החמר שמשחו עליו. הייתה כאן המידה המספיקה של הטקסיות שנחוצה כדי להניע אותו לפעול.

3. אך הייתה לישוע סיבה שלישית בשלהּ השתמש באמצעים חומריים לשם פעולה ייחודית זו: הנס הזה בוצע לגמרי מבחירתו שלו, ובאמצעותו ביקש ללמד את חסידיו, את בני תקופתו כמו גם את בני הדורות הבאים, להימנע מלבוז לאמצעים חומריים של ריפוי מחלות או להזניח את השימוש באמצעים אלה. הוא ביקש ללמד אותם שהם חייבים להפסיק להתייחס לנסים כאופן היחיד בו ניתן לרפא מחלות אנושיות.

הסיבה העיקרית בשלה השיב ישוע בדרך פלא את מאור עיניו של אותו איש בבוקר יום שבת זה, בירושלים וסמוך למקדש הייתה כדי להתריס במישרין בסנהדרין ובכול המנהיגים והרבנים היהודיים. זו הייתה הדרך בה הכריז בפומבי על המחלוקת שלו עם הפרושים. תמיד היה חיובי בכל אשר עשה. ישוע הביא את שני שליחיו לאותו אדם בשעות אחר הצהריים המוקדמות של אותה שבת, וגרם במתכוון לאותו הדיון כדי להעלות את הנושא בפני הסנהדרין ולהכריח את הפרושים לתת דעתם על הנס.

4. יאשיהו בפני הסנהדרין

עד לשעות אחר הצהריים, גרם הריפוי של יאשיהו לאלה דיונים סביב למקדש עד שהסנהדרין החליטה לכנס את המועצה במקום מושבה הקבוע. זאת, תוך הפרה מפורשת של החוק אשר אסר על התכנסותה של הסנהדרין בשבת. ישוע ידע שחילול השבת היה אחד מן האישומים העיקריים שיועלו מולו בשעת המבחן הסופי, והוא ביקש שהאשמה בשלהּ יובא לפני הסנהדרין תהיה ריפוי של אדם עיוור בשבת, כאשר בית הדין הגבוה של היהודים יישב בדין כדי לשפוט מעשה חסד זה וידון בנושאים הללו בשבת, תוך הפרה ישירה של החוק אשר הוא עצמו חוקק.

אך הם לא זימנו את ישוע; הם חששו לעשות כן. במקום זאת, קראו ליאשיהו. לאחר מספר שאלות מקדמיות, הנחה דובר הסנהדרין (שכחמישים מחבריה היו נוכחים) את יאשיהו לספר להם את אשר קרה לו. מאז הריפוי באותו הבוקר הבין יאשיהו מתומאס, מנתנאל ומאחרים שהפרושים כעסו על כך שנרפא בשבת, וככל הנראה התכוונו לגרום לצרות לכל המעורבים; אך יאשיהו לא הבין עדיין שישוע היה זה לו קראו ׳הגואל׳. וכך אמר  כאשר תחקרו אותו הפרושים: ״אדם זה בא, מרח חמר על עיני, אמר לי לרחוץ בשילוח ועכשיו אני רואה.״

לאחר שנשא נאום ממושך, אמר אחד מן הפרושים המבוגרים יותר: ״אדם זה איננו יכול להיות שליח האל כי אתם רואים שאיננו שומר שבת. הוא הפר את המצווה, ראשית בכך שהכין את החמר ואז כשהנחה את הקבצן הזה לרחוץ בשבת במי השילוח. אדם כזה איננו יכול להיות מורה שנשלח מעם האל.״

אמר אחד מן הגברים הצעירים יותר, אחד שהאמין בישוע בסתר: ״אם אדם זה אינו שלוח האל, איך יוכל לעשות את הדברים הללו? אנחנו יודעים שחוטא פשוט איננו מסוגל לחולל נסים שכאלה. כולנו מכירים את הקבצן הזה ושהוא נולד עיוור; כעת הוא רואה. האם אתם עדיין טוענים שאת כל אלה עושה בכוח נסיך השדים?״ מול כל פרושי שקם והעז להאשים את ישוע קם אחר ששאל שאלות מביכות וסבוכות, וכך התגלעה ביניהם מחלוקת רצינית. יושב הראש ראה לאן פני הדברים, וכדי להרגיע את הדיון נפנה להמשיך ולתחקר את יאשיהו. פנה אליו ואמר: ״מה תאמר לנו על האדם זה, על אותו ישוע, שאתה טוען כי פקח את עיניך?״ ענה יאשיהו, ״אני חושב שהוא נביא.״

המנהיגים סערו, ומכיוון שלא ידעו מה לעשות, זימנו את הוריו של יאשיהו כדי לוודא שאכן נולד עיוור. הם לא הסכימו להודות בכך שהקבצן נרפא.

היה זה ידוע לכל בירושלים שלא רק שעל ישוע עצמו נאסרה הכניסה לבתי הכנסת, אלא שגם כל אלה שהאמינו בתורתו גורשו אף הם מבתי הכנסת ומקהילות ישראל; פירושו של דבר שנשללו מהן כל הזכויות שקיבלו יהודים באשר הם, למעט צרכי החיים הבסיסיים.

לפיכך, כאשר הובאו לפני הסנהדרין הוריו של יאשיהו, נשמות מפוחדות, הם חששו לדבר בחופשיות. אמר להם דובר בית הדין: ״האם זהו בנכם? האם נכון הוא שהוא נולד עיוור? ואם אכן כך, איך זה שכעת הוא רואה?״ ענה אז אביו של יאשיהו, בהסכמת אמו: ״אנחנו יודעים שזהו בננו ושהוא נולד עיוור, אך איננו יודעים כיצד הוא הפך לרואה או מי פקח את עיניו. שאלו אותו; הוא בוגר; ידבר בעצמו.״

כעת זימנו לפניהם את יאשיהו בפעם השנייה. הם לא ממש התקדמו בתכנית לערוך משפט רשמי, וכמה מהם החלו להרגיש מוזר שזה מתקיים בשבת; לכן, כאשר זומן שוב יאשיהו, הם ניסו להפיל אותו במלכודת תוך שימוש במתקפה מסוג אחר. דובר בית המשפט דיבר אל העיוור לשעבר ואמר: ״למה שלא תהלל את אלוהים? למה שלא תספר לנו מה באמת קרה? כולנו יודעים שאדם זה הוא חוטא. למה תסרב להכיר באמת? אתה יודע שגם אתה וגם הוא עומדים להיות מורשעים בחילול שבת. למה שלא תכפר על החטא שלך בכך שתודה שאלוהים ריפא אותך, אם אתה ממשיך לטעון שהיום שב אליך מאור עיניך?״

אך יאשיהו לא היה טיפש ואף לא נעדר חוש הומור; וכך ענה לדובר בית הדין: ״אינני יודע אם אדם זה חוטא; אך דבר אחד אני יודע – קודם הייתי עיוור ועכשיו אני רואה.״ ומכיוון שלא הצליחו להפיל את יאשיהו בפח, המשיכו לחקור אותו ושאלו: ״איך בדיוק הוא השיב לך את מאור עיניך? מה בדיוק עשה לך? מה אמר לך? האם ביקש ממך להאמין בו?״

השיב יאשיהו, מעט בחוסר סבלנות: ״אמרתי לכם בדיוק איך הכול קרה, ואם לא האמנתם לעדות שלי, למה תבקשו לשמוע אותה שוב? האם גם אתם במקרה תלמידים שלו?״ כאשר דיבר כך יאשיהו, פרץ בלבול כמעט אלים בקרב חברי הסנהדרין, כשמנהיגיה רצו אל עבר יאשיהו וצעקו עליו ברוגז: ״אתה יכול להיות תלמידו של אדם זה, אך אנו תלמידיו של משה, ואנחנו מלמדים את חוקי האל. אנחנו יודעים שאלוהים דיבר מפי משה, אך איננו יודעים מנין בא אדם זה, ישוע.״

ואז עמד יאשיהו על שרפרף וצעק בקול לכל מי שיכול היה לשמוע: ״שמעו, המתיימרים להיות מורי ישראל, כי דָּבָר נִפְלָא הוּא אֲשֶׁר אַתֶּם לֹא יְדַעְתֶּם מֵאַיִן הוּא וְכפי שהעדתי הוּא פָקַח אֶת עֵינָי. וְהִנֵּה יָדַעְנוּ כִּי אֶת הַחַטָּאִים לֹא יִשְׁמַע; אֵל כִּי אִם אֶת יְרֵא אלוהים וְעֹשֵׂה רְצוֹנוֹ אֹתוֹ יִשְׁמָע. מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמָע אֲשֶׁר פָּקַח אִישׁ עֵינֵי עִוֵּר מֵרָחֶם. ראו כולכם מה נעשה היום בירושלים! לוּלֵא הָיָה זֶה מֵאֵת אלוהים לֹא הָיָה יָכול לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה.״ צעקו לו חברי הסנהדרין עת עזבו בכעס ובבלבול: ״הֵן בַּחֲטָאִים נוֹלַדְתָּ כֻלָּךְ וְאַתָּה תְלַמְּדֵנוּ? אולי לא באמת נולדת עיוור, ואם שב אליך מאור עיניך בשבת, היה זה בכוחו של נסיך השדים.״ ומשם הלכו ישירות לבית הכנסת כדי לנדות את יאשיהו.

כשהחל המשפט היו בדעתו של יאשיהו רק רעיונות עמומים ביחס לטיבו של ישוע ולריפוי שקיבל מידיו. הרבה מן העדות הנועזת שנשא באומץ ובחכמה באוזני בית המשפט העליון של ישראל נרקמה בדעתו כשהתברר שהמשפט נושא אופי בלתי הגון ובלתי צודק.

5. לימוד במרפסת שלמה

במשך כל אותה העת, כשהסנהדרין חיללה את השבת בהתכנסותה באחד מאולמות המקדש, ישוע שהה בסמוך ולימד את הקהל במרפסת שלמה. הוא קיווה שהסנהדרין תזמן אותו כדי שיוכל לבשר להם את הבשורות הטובות של החירות והאושר של הבנים אלוהיים במלכות האל. אך הם פחדו לזמנו. תמיד חששו מהופעותיו הציבוריות הפתאומיות של ישוע בירושלים. הם ביקשו כל כך את ההזדמנות שנתן להם ישוע כעת, אך הם חששו לזמנו להופיע בפני הסנהדרין אפילו כעֵד, וחששו עוד יותר לעצור אותו.

היה זה אמצע החורף בירושלים, והקהל ביקש מחסה במרפסת שלמה; ישוע נשאר עוד והקהל המשיך ושאל אותו שאלות רבות. הוא לימד אותם במשך יותר משעתיים. כמה מן המורים היהודיים ביקשו להפיל אותו בפח בפומבי ושאלו אותו: ״כמה זמן עוד תחזיק אותנו במתח?״ אם אתה המשיח, למה שלא תגיד לנו את זה בפשטות?״ אמר להם ישוע: ״פעמים רבות סיפרתי לכם אודותיי ואודות ׳אבי׳, אך אתם לא מאמינים לי. האם אינכם רואים שכל מה שאני עושה בשם ׳אבי׳ מעיד עלי? אך רבים מכם אינם מאמינים כי אינכם צאן מרעיתי. מורה האמת מושך אליו רק את הצמאים לאמת ולצדק. צֹאנִי תִּשְׁמַעְנָה אֶת קוֹלִי וַאֲנִי יְדַעְתִּין וְאַחֲרַי תֵּלַכְנָה. וַאֲנִי אֶתֵּן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם וְלֹא תֹאבַדְנָה לָנֶצַח וְאִישׁ לֹא יחטוף אֶותְן מִיָּדִי. ׳הָאָב׳ אֲשֶׁר נְתָנָן לִי גָּדוֹל הוּא עַל כֹּל וְאִישׁ לֹא יחטוף אֶותְן מִיַּד ׳הָאָב׳. אֲנִי וְאָבִי אֶחָד אֲנָחְנוּ.״ כמה מן היהודים הבלתי מאמינים רצו לאזור במקדש שהיה בבניה והרימו סלעים כדי לסקול את ישוע, אך המאמינים עצרו בעדם.

המשיך ישוע ללמד ואמר: ״מַעֲשִׂים טוֹבִים רַבִּים הֶרְאֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֵת ׳אָבִי׳. מַה הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָלָיו תִּסְקְלֻנִי? ענה לו אחד הפרושים: ״עַל מַעֲשֶׂה טוֹב לֹא נִסְקֹל אֹתָךְ כִּי אִם עַל גַּדֶּפְךָ אֶת אלוהים וְעַל אֲשֶׁר אָדָם אַתָּה וַתַּעַשׂ עַצְמְךָ אלוהים.״ ענה ישוע: ״אתם מאשימים את ׳בן האדם׳ בגידוף משום שאתם מסרבים להאמין להכרזה שלי, שנשלחתי מעם האל. אִם לֹא אֶעֱשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂי אָבִי אַל תַּאֲמִינוּ לִי. וְאִם עֹשֶׂה אֲנִי גַּם אִם לֹא תַאֲמִינוּ לִי הַאֲמִינוּ לְמַעֲשָׂי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ כִּי בִי ׳הָאָב׳ וַאֲנִי בּוֹ, וכך אני בכל המאמין בבשורה זו.״ כאשר שמע הקהל מילים אלה, רבים רצו לתפוש אותו ולסקול אותו באבנים, אך הוא חמק דרך חללי המקדש; הוא פגש את נתנאל ותומאס אשר השתתפו בכינוס של הסנהדרין והמתין עמם בסמוך למקדש עד אשר יצא יאשיהו מאולם הכנסים.

ישוע ושני השליחים לא הלכו לחפש אחר יאשיהו עד ששמעו שגורש מבית הכנסת. כאשר באו לביתו, קרא לו תומאס החוצה לחצר, שם דיבר אליו ישוע ושאל: ״יאשיהו, האם אתה מאמין ׳בן האל׳? ענה לו יאשיהו, ״אמור לי מי הוא זה אשר עלי להאמין בו.״ ענה לו ישוע: ״ראית ושמעת אותו, והוא זה אשר דובר אליך כעת.״ אמר יאשיהו, ״אדוני, אני מאמין,״ והשתטח אפיים ארצה בסגידה.

כאשר נודע ליאשיהו שהוא גורש מבית הכנסת, בהתחלה מאוד נבהל, אך כאשר הנחה אותו ישוע להתכונן לצאת עמם מיד למחנה בפלה, הוא התעודד מאוד. הירושלמי הפשוט הזה אכן גורש מבית כנסת יהודי, אך ראו כיצד ׳בורא׳ של יקום מוביל אותו אל תוך האצולה הרוחנית של אותם הימים.

וכעת יצא ישוע לירושלים, אליה לא שב עד לסמוך לזמן בו התכונן לעזוב את העולם הזה. ׳המאסטר׳ שב עם שני השליחים ועם יאשיהו לפלה. התברר שיאשיהו היה אחד ממקבלי פלאי הסעד של ׳המאסטר׳ שהניב פרי, שכן הוא המשיך כל ימי חייו להטיף לבשורת המלכות.