מסמך 152 המאורעות שהובילו למשבר בכפר נחום

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 152

המאורעות שהובילו למשבר בכפר נחום

מכיוון שסיפור הריפוי של עמוס, המשוגע מכורסי, כבר הגיע עד לבית צידה ולכפר נחום, קהל גדול חיכה לישוע כאשר סירתו עגנה באותו יום שלישי לפני הצהריים. בקרב הקהל היו גם משקיפים חדשים מטעם הסנהדרין אשר הגיעו לכפר נחום למצוא תואנה לעצור ולהרשיע את ׳המאסטר׳. כשישוע דיבר עם אלה שהתקבצו לקבל את פניו, עשה דרכו דרך הקהל אחד מראשי בית הכנסת, אדם בשם יאיר, נפל על ברכיו, נטל את ידו וביקש לקחת אותו עמו באומרו: ״׳מאסטר׳, בתי הקטנה, קטנטונת, שוכבת על ערש דווי בביתי. אני מתפלל שתבוא לרפא אותה.״ שמע ישוע את בקשת האב ואמר: ״אלך עמך.״

ישוע נלווה ליאיר והקהל הגדול אשר שמע את בקשת האב הלך אחריהם כדי לצפות במתרחש. מעט לפני שהגיעו לבית הרב, כשהלכו בסמטה צרה וההמון נדחק כלפיו, עצר לפתע ישוע וקרא ״מישהו נגע בי.״ וכאשר אלה שהיו בסמוך לו הכחישו שנגעו בו, אמר פטרוס: ״׳מאסטר׳, הן תראה שההמון צובא עליך ומאיים למעוך אותנו, ואתה אומר ׳מישהו נגע בי.׳ למה אתה מתכוון?״ אמר אז ישוע: ״שאלתי מי נגע בי, משום שחשתי שיצאה ממנו אנרגיית חיים.״ בעוד ישוע מתבונן בו, נפל מבטו על אישה שעמדה בסמוך, אשר התקרבה ובאה, נפלה לרגליו ואמרה: ״במשך שנים אני סובלת מטחורים איומים. הרבה רופאים עינו אותי; בזבזתי את כל הוני ואיש מהם לא הצליח לרפא אותי. ואז שמעתי עליך, וחשבתי שאם אוכל לגעת בקצה כותנתך, וודאי ארפא לגמרי. אז התקדמתי עם ההמון עד שעמדתי בסמוך אליך, ׳מאסטר׳, ונגעתי בקצה כותנתך, ונרפאתי לגמרי; אני יודעת שהבראתי.״

כאשר שמע זאת ישוע, הוא אחז בידה של האישה, הרימה ואמר: ״בתי, אמונתך היא זו שריפאה אותך. לכי לשלום.״ הייתה זו אמונתה שריפאה אותה ולא הנגיעה. מקרה זה מייצג רבים מן המקרים הפלאיים לכאורה שנלוו לקריירה של ישוע על-פני האדמה, מקרים בהם בשום מובן שהוא לא הייתה מעורבות מודעת רצונית שלו. בחלוף הזמן אכן התברר כי האישה נרפאה. אמונתה הייתה כזו שזימנה במישרין את הכוח היצירתי ששכן באישיותו של ׳המאסטר׳. הודות לאמונה שלה, אפילו לא נדרשה להתקרב ׳למאסטר׳ באופן אישי. אפילו לא נדרשה לגעת לכותנתו; זה היה מרכיב האמונה הטפלה באמונתה. ישוע קרא לאישה הזו, וורוניקה מקיסריה-פיליפי, לגשת אליו כדי להעמיד על דיוקן שתי טעויות אשר היו עלולות להישאר ככאלה בדעתה או בדעת אלה שחזו בריפוי: הוא לא רצה שוורוניקה תלך לדרכה ותמשיך לחשוב שהפחד שלה בניסיון לגנוב את הריפוי היה מכובד ושאמונתה הטפלה, זן שקישרה בין המגע בכותונת לריפוי, הייתה נכונה. הוא ביקש שכולם ידעו שאמונתה הטהורה, החיה, הייתה זו שגרמה לריפוי.

1. בביתו של יאיר

יאיר היה כמובן מאוד חסר סבלנות בשל הדיחוי בהגעה לביתו; וכעת הזדרזו ומיהרו לשם. אפילו לפני שנכנסו לחצר ביתו של הרב, יצא אליהם אחד המשרתים ואמר: ״אין מה להטריד את ׳המאסטר׳; בתך מתה.״ נדמה כי ישוע התעלם ממילותיו של המשרת, משום שלקח עמו את פטרוס, יעקב ויוחנן, נפנה אל האב האבל ואמר: ״אל פחד; רק תאמין.״ כאשר נכנס אל הבית, מצא את נגני החליל ואת האבלים, ואת הבית כולו כמרחקה; קרובי המשפחה כבר החלו לילל ולקנות. לאחר שהוציא את כל האבלים מן החדר, נכנס יחד עם האב, האם ושלושת שליחיו. הוא אמר לאבלים שהילדה לא מתה, אך הם רק צחקו ולעגו לו. כעת, נפנה ישוע אל האֵם ואמר: ״בתך איננה מתה; היא רק ישנה.״ כאשר השתתק הבית, ניגש ישוע אל הילדה, נטל את ידה ואמר: ״בת, אני מצווה עליך, התעוררי וקומי!״ כאשר שמעה הילדה את המלים הללו, היא קמה מיד וחצתה את החדר. ואז, לאחר שהתאוששה מעלפונה, ישוע הנחה שיאכילו אותה משום שלא אכלה זמן רב.

מכיוון שכפר נחום כולה כבר נסערה כנגד ישוע, הוא זימן את כל המשפחה והסביר שהנערה הייתה במעין תרדמת שנגרמה בשל חום ממושך, ושהוא לא הקים אותה לתחייה. את כל זאת הסביר גם לשליחיו, אך ללא הועיל; הם כולם האמינו שהוא הקים את הילדה הקטנה לתחייה. הסבריו של ישוע כלל לא עניינו את חסידיו. הם הלכו שבי אחר נסים ולא פספסו שום הזדמנות לייחס לישוע פלא נוסף. לאחר שהתריע בפני כולם שלא יספרו על כך לשיא, שבו ישוע והשליחים לבית צידה.

כשיצא מביתו של יאיר, עקבו אחריו שני עיוורים שהובלו בידי ילד טיפש וקראו שירפא אותם. בעת ההיא היה המוניטין של ישעו כמרפא בשיאו. לכל מקום שהלך חיכו לו החולים והסובלים. ׳המאסטר׳ נראה כעת מאוד עייף, וחבריו חששו שאם ימשיך את מלאכת ההוראה והריפוי יגיע לכדי התמוטטות.

שליחיו של ישוע לא הצליחו להבין את טיבו של אֵל-אדם זה, וקל וחומר פשוטי העם. גם בדורות שלאחר מכן לא ניתן היה להעריך את מה התרחש בכדור הארץ בישוע מנצרת גופא. לדת או למדע לעולם לא תהייה הזדמנות נוספת לבדוק את המאורעות יוצאי הדופן הללו מן הסיבה הפשוטה שמצב יוצא דופן זה לעולם לא יוכל להתרחש שוב, לא בעולם שלנו ולא בשום עולם אחר בנבאדון. בשום עולם ברחבי היקום הזה לעולם לא תופיע שוב הוויה שתתגשם בגוף ותגלם בעת ובעונה אחת את כל תכונות האנרגיה היצירתית וכל מתת הרוח המתעלה מעל לזמן ומעל לרוב המגבלות החומריות האחרות.

לפני היותו של ישוע על-פני האדמה, וגם מאז, לא ניתן היה לראות בביטחון כה ישיר וגרפי את תוצאותיה של האמונה החיה והחזקה של גברים ונשים בני תמותה. על-מנת לחזור על תופעות אלה, עלינו להיות בנוכחותו המידית של מיכאל, ׳הבורא׳, ולמצוא אותו כפי שהיה אז, באותם הימים – ׳בן האדם׳. ובדומה לכך, אף כי היעדרותו הפיזית מונעת את התרחשותן של תופעות חומריות מעין אלה, אל לכם להגביל בשום צורה שהיא את ביטויי עוצמתו הרוחנית. אף כי ׳המאסטר׳ איננו נוכח כהוויה חומרית, הוא נוכח בלבבות בני האדם כהשפעה רוחנית. עם עזיבתו את העולם, ישוע אפשר לרוחו לשכון לצד זו של ׳אביו׳, אשר שוכנת בדעת האנושות כולה.

2. האַכלתם של החמשת אלפים

ישוע המשיך ללמד את האנשים בימים ואת השליחים והאוונגליסטים בלילות. ביום ששי הכריז על חופשה בת שבוע שתאפשר לכל חסידיו ללכת הביתה לחבריהם למשך כמה ימים בטרם יתכוננו לצאת לחגיגות הפסח בירושלים. אך יותר ממחצית מן החסידים סרבו לעזוב אותו, ההמונים הלכו וגדלו מיום ליום, ומספרם גדל עד שדוד זבדיה ביקש לבנות מחנה חדש ונתקל בסירובו של ישוע. ׳המאסטר נח אך מעט במהלך השבת עד שביום ראשון בבוקר, ה-27 במרץ, הוא ביקש לחמוק מן הקהל. כמה מן האוונגליסטים נותרו לדבר עם ההמונים בעוד ישוע והשניים עשר תכננו לחמוק בלא להתגלות ולחתור לצדו השני של האגם, שם ביקשו לנוח בפארק יפהפה מדרום לבית צידה-יוליאס. אזור זה היה מקום נופש פופולרי בקרב תושבי כפר; כולם הכירו את הפארקים בחוף המזרחי.

אך ההמונים לא הסכינו לכך. הם ראו את הכיוון אליה חותרת סירתו של ישוע, שכרו כל סירה פנויה ויצאו למרדף. אלה שידם לא השיגה לשכור סירה יצאו ברגל מסביב לחופו הצפוני של האגם.

עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, מצאו האנשים את ׳המאסטר׳ באחד הפארקים, והוא שוחח עמם קצרות. אחריו דיבר פטרוס. רבים מן האנשים הללו הביאו עמם מזון, ולאחר ארוחת הערב, הם התקבצו בקבוצות לימוד קטנות סביב ישוע והשליחים.

ביום שני אחר הצהריים עלה מספר המכונסים ליותר משלושת אלפים. ועדיין, עד לשעות הערב, המשיכו אנשים להגיע, והביאו עמם חולים מסוגים שונים. מאות מעוניינים תכננו לעבור בכפר נחום ולבקר את ישוע בדרך לפסח, והם לא הסכימו להתאכזב. עד ליום רביעי אחר הצהריים, התקבצו בפארק מדרום לבית צידה-יוליאס כחמשת אלפים גברים, נשים וטף. מזג האוויר היה נוח, קרוב לסוף תקופת הגשמים באזור.

פיליפוס דאג לאספקת מזון בת שלושה ימים עבור ישוע והשניים עשר, וזו הופקדה ביד נער השליחויות שלהם, מרקוס. עד לאחר הצהריים של היום, היום השלישי עבור כמעט מחצית מן הנאספים, המזון שהביאו הלך ואזל. הם לא היו בעיר האוהלים של דוד זבדיה, שיכלה לאכסן ולהאכיל את ההמונים. גם פיליפוס לא דאג לאספקת מזון לאנשים כה רבים. ואלה, אף כי היו רעבים, לא רצו לעזוב. ההתלחשות הייתה שישוע ביקש להימנע מעימות עם הורדוס ומנהיגי ירושלים ובחר להיות מוכתר למלך במקום שקט זה, מחוץ לאזור השיפוט של כל אויביו. ההתלהבות עלתה וגאתה שעה בשעה. מילה מכל אלה לא נאמרה לישוע, אף הוא כמובן ידע על כל מה שמתרחש. הרעיון מצא אחיזה אפילו בקרב שניים עשר השליחים, ובמיוחד בקרב האוונגליסטים הצעירים. השליחים אשר תמכו ברעיון להכתיר את ישוע למלך היו פטרוס, יוחנן, שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות. אלה שהתנגדו היו אנדראס, יעקב, נתנאל ותומאס. לתאומים לבית חלפי לא הייתה דעה לכאן או לכאן. יואב, אחד האוונגליסטים הצעירים, היה מנהיג המזימה להכתירו.

וזה היה המצב בערך בשעה חמש אחר הצהריים של יום רביעי, כאשר ישוע ביקש את יעקב חלפי לזמן את אנדראס ופיליפוס. אמר ישוע: ״מה נעשה עם ההמונים? רבים מהם כבר נמצאים אתנו שלושה ימים, והם רעבים. אין להם מזון.״ פיליפוס ואנדראס החליפו מבטים, ופיליפוס ענה: ״שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל הַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין לָהֶם מַה שֶּׁיֹּאכֵלוּ.״ ואנדראס, אשר חשש מהתממשותה של המזימה להכתרתו למלך, הצטרף לפיליפוס ואמר: ״כן, ׳מאסטר׳, אני חושב שמוטב לך לשלוח את ההמונים, שינוחו לכמה ימים.״ עד לזמן הזה, השניים עשר הצטרפו למפגש. ואז, אמר ישוע: ״אבל אינני רוצה לשלח אותם רעבים; האם לא תוכלו להאכילם?״ זה כבר היה יותר מדי עבור פיליפוס, והוא מיד אמר: ״׳מאסטר׳, איפה כאן נוכל לקנות לחם להמונים? אפילו במאתיים דינר לא נוכל לקנות מספיק לארוחת צהריים.״

בטרם ניתנה לשליחים הזדמנות להביע את דעתם, פנה ישוע לאנדראס פיליפוס ואמר: ״אינני רוצה לשלח את ההמונים. הם כאן, כעדר ללא רועה. אני רוצה להאכיל אותם. איזה מזון נותר לנו?״ בזמן שפיליפוס שוחח עם מתי ויהודה, ביקש אנדראס מן הנער מרקוס לבדוק איזו צידה נותרה להם. הוא חזר לישוע ואמר: ״לנער נותרו רק חמש ככרות לחם ושני דגים יבשים – ״ ופטרוס הוסיף מיד, ״ואנחנו עדיין צריכים לאכול הערב.״

לרגע אחד עמד ישוע בדממה. בעיניו ניסך מבט מרחיק ראות. השליחים לא אמרו דבר. לפתע נפנה ישוע לאנדראס ואמר, ״הביאו לי את הכיכרות והדגים.״ לאחר שאנדראס הביא את הסל לישוע, אמר ׳המאסטר׳: ״הנחו את האנשים לשבת על הדשא בחבורות של מאה ומנו מנהיג לכל קבוצה. הביאו את האוונגליסטים לכאן.״

נטל ישוע את הכיכרות בידיו, ולאחר שברך, פרס את לחם ונתן לשליחים, אשר העבירו אותו לעמיתיהם, ואשר בתורם לקחו אותו אל ההמונים. באותו אופן פרס ישוע את הדגים וחילק אותם. וההמונים אכלו כולם ושבעו. לאחר סיום הארוחה, אמר ישוע לשליחים: ״אספו את הפתותים שנותרו, שדבר לא יאבד.״ ולאחר שסיימו לאסוף את הפתותים, היו בידם שניים עשר סלים מלאים. בסעודה יוצאת-דופן זו נטלו חלק בערך חמשת אלפים גברים, נשים וטף.

היה זה הנס הראשון והיחיד שביצע ישוע לאחר תכנון מודע מראש. היה זה נכון ששליחיו נטו לראות כְּנֵס הרבה דברים שלא היו נסים, אך זה אכן היה סעד על-טבעי. כפי שלמדנו, במקרה זה מיכאל הִרבָּה את רכיבי המזון כפי שהוא עושה תמיד, למעט נטרול גורם הזמן וערוץ החיים הנראה לעין.

האכלתם של החמשת אלפים באנרגיה על-טבעית הייתה תוצאה נוספת של שילוב בין רחמים אנושיים וכוחות בריאה. וכעת, משאכלו ההמונים לשובע, ומכיוון שפרסומו של ישוע צמח עוד יותר בשל הפלא המדהים הזה, איש לא נדרש עוד להכווין את הפרויקט להכתרת ׳המאסטר׳. נדמה כי הרעיון נפוץ בקרב הקהל כמגיפה. ההמון הגיב באופן עמוק וסוחף לכך שלפתע, ובאופן מדהים כל כך סופקו צרכיו הפיזיים. במשך דורות טענו היהודים שכשיבוא משיח בן דוד שוב יזרמו החלב והדבש בארץ, ושוב ייפול לחם החיים מן השמיים כמו המן שקיבלו לכאורה אבותיהם במדבר. האם לא מולאו כל הציפיות הללו ממש כאן, לנגד עיניהם? כאשר ההמון הרעב והמורעב סיים להאביס עצמו במזון הפלא, התגובה הייתה פה אחד: ״הנה מלכינו.״ הגיע מחולל הנסים וגואל עם ישראל. בעיניהם של פשוטי העם הללו, הכוח להאכיל העניק את הזכות למשול. לכן אין להתפלא על כך שכאשר סיים את סעודתו, קם ההמון כולו כאיש אחד וצעק, ״הכתירו אותו למלך!״

הצעקה הכבירה הזו הלהיבה את פטרוס ואת אותם השליחים אשר עדיין קיוו לראות את ישוע טוען לזכותו לשלטון. אך תקוות השווא הללו נועדו לאכזבה מהירה. אך שככו הדיה של צעקת ההמון שעלו מן הסלעים הסמוכים, וישוע טיפס על סלע כביר, הרים את ידו הימנית לאות שהוא מבקש את תשומת לבם ואמר: ״ילדי, כוונתכם טובה, אך אתם קצרי-ראות וחושבים על החומר.״ לרגע קצר אחד ניצב הגלילי החסון הזה לאור דמדומי המזרח המכשפים. מלך בכל רמ״ח אבריו. אז, המשיך לדבר אל ההמון שעצר נשימתו: ״לא כי נשמותיכם הוארו באמת כבירה תמליכוני, כִּי עַלּ אֲשֶׁר אֲכַלְתֶּם מִן הַלֶּחֶם וַתִּשְׂבָּעוּ. כמה פעמים אמרתי לכם כי מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה? מלכות השמים, לה אנו מטיפים, הינה אחווה רוחנית, ואיש לא מולך בה, ישוב על כס של חומר. ׳ על האחווה הרוחנית של בני האל שבארץ שולט אבי׳ שבשמים שולט, יודע-כל וכל-יכול. האם כשלתי כך לגלות לכם את ׳אבי׳ הרוחות, עד שתמליכו את ׳בנו׳ למלך בשר ודם! לכו לבתיכם. אם מלך נדרש לכם, פנו מקום ׳לאבי׳ האורות בלבבותיכם, הוא שליט הרוח של הכל.״

במילים אלה שילַח ישוע את ההמונים לדרכם, המומים ומאוכזבים. רבים מאלה שהאמינו בו פנו לו עורף מאותו יום ואילך. השליחים נותרו פעורי פה; הם עמדו בדממה סביב לשניים עשר סלי המזון שנותר; רק הנער השליח, מרקוס, אמר, ״והוא סרב להיות לנו למלך.״ בטרם נפנה ללכת לבדו לגבעות, אמר ישוע לאנדראס: ״קח את אחיך חזרה לבית זבדיה והתפלל עמם, ובמיוחד עבור אחיך, שמעון פטרוס.״

4. חזיון הלילה של שמעון פטרוס

השליחים, ללא ׳המאסטר׳ – אשר שילַח אותם בלעדיו – נכנסו לסירה והחלו לחתור לכיוון בית צידה, אשר לחופיו המערביים של האגם. שמעון פטרוס היה השבור והמדוכא מכולם. כמעט ולא שוחחו; כולם חשבו על ׳המאסטר׳ ששוהה לבדו בגבעות. האם נטש אותם? הוא מעולם לא שילח אותם וסרב להתלוות אליהם. ומה פשר כל זה?

החשכה ירדה עליהם, כי רוח נגדית חזקה עלתה מולם ומנעה מהם מלהתקדם. שעות חלפו, הם המשיכו לחתור, ופטרוס התעייף ונרדם באפיסת כוחות. אנדראס ויעקב הניחו אותו על המושב המרופד בירכתיים. בעוד שאר השליחים ממשיכים להילחם ברוח ובגלים, חלם פטרוס חלום; בחלומו ראה את דמותו של ישוע הולכת אליהם על המים. כשנדמה היה ׳שהמאסטר׳ צועד לצד הסירה, צעק אליו פטרוס, ״הצילו ׳מאסטר׳, הצילו.״ אלה שהיו בירכתיים שמעו אותו אומר חלק מן המילים הללו. חזיון הלילה הזה נמשך במוחו של פטרוס, והוא חלם שהוא שומע את ישוע אומר: ״התעודד; זה אני; אל תפחד.״ מילים אלה היו כּצֳרִי של גלעד לנשמתו הכאובה של פטרוס, וכך (בחלומו) צעק ׳למאסטר׳: ״אדוני, אם זה אתה, הזמן אותי ללכת לצדך על המים.״ וכאשר החל פטרוס ללכת על המים, פחד מן הגלים הגבוהים, החל לשקוע וצעק ״אדוני, הצילו!״ רבים מבין השניים עשר שמעו אותו צועק כך. ואז, חלם פטרוס שישוע נחלץ לעזרתו, הושיט אליו את ידו, הרים אותו ואמר: ״אתה קטן אמונה, למה הטלת ספק?״

בחלק האחרון של החלום, פטרוס אכן קם מן המושב בו ישן וקפץ מן הסירה לים. הוא הקיץ מן החלום כאשר אנדראס, יעקב ויוחנן משו אוו מן הים.

עבור פטרוס, חוויה זו הייתה ונותרה בבחינת מציאות. הוא אכן האמין שישוע בא אליהם באותו לילה. הוא הצליח לשכנע חלקית רק את יוחנן מרקוס, וזו הסיבה בשלהּ הותיר מרקוס חלק מן הסיפור בבשורה שכתב. לוקס, הרופא, בדק היטב את העניין והסיק שכל זה היה חזיון של פטרוס ומשום כך סרב להכליל את הסיפור בבשורה שהכין.

5. בחזרה בבית צידה

ביום חמישי בבוקר, לפני הזריחה, הטילו עוגן ליד בית זבדיה והלכו לישון עד לשעת הצהריים לערך. אנדראס היה הראשון לקום, וכשהלך לצעוד על החוף מצא את ישוע יחד עם נער השליחויות, יושבים על סלע בסמוך למים. על-אף שהרבה מן הממנים והאוונגליסטים הצעירים חיפשו כל הלילה ומרבית מן היום שלמחרת אחר ישוע בגבעות המזרחיות, מעט לאחר חצות החלו הוא והנער מרקוס לצעוד חזרה סביב לאגם ומעבר לנהר, חזרה לבית צידה.

מתוך החמשת אלפים שהוזנו בנס, אלה שכאשר מלאה קיבתם ולבבותיהם היו ריקים רצו להכתירו למלך, רק כחמש מאות המשיכו ועקבו אחריו. אך בטרם נודע לאלה שהוא חזר לבית צידה, ביקש ישוע מאנדראס לקבץ את שניים עשר השליחים, את עמיתיהם, לרבות הנשים, ואמר: ״אני מבקש לדבר אתם.״ וכשהיו מוכנים, אמר להם ישוע:

״כמה זמן אסבול אתכם? האם כולכם כל כך איטיים בהבנתכם הרוחנית, וכך כך נעדרים אמונה חיה? כל החודשים הללו לימדתי אתכם את אמתות המלכות, ואתם עדיין מוּנעים ממניעים חומריים ולא משיקולים רוחניים. האם לא קראתם בכתובים, עת התריע משה בבני ישראל חסרי האמונה ואמר: ׳אַל תִּירָאוּ, התייצבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה?׳ אמר המשורר: ׳בִטְחוּ, אֶל יְהוָה.׳ ׳חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל יְהוָה.׳ ׳הַשְׁלֵךְ עַל יְהוָה יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ. בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת, עָם שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם; אלוהים מַחֲסֶה לָּנוּ סֶלָה.׳ ׳יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.׳ ׳טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה,    מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.׳

״האם לא תראו כי כל הנסים והנפלאות לא יעזרו להכניס נשמות למלכות הרוח? האכלנו את ההמונים, אך זה לא הוביל אותם להרגיש רעב ללחם החיים ואף לא להרגיש צמא למי צדק הרוח. כאשר שבעו, הם לא ביקשו לבוא בשערי מלכות שמיים אלא ביקשו להכתיר את ׳בן האדם׳ למלך, כמנהג המלכים בעולם, רק כדי שיוכלו להמשיך ולאכול לחם שלא יעבדו תמורתו. ובכל אלה, אשר כולכם השתתפתם, מי פחות ומי יותר, אין כדי לגלות את ׳האב׳ שבשמיים או לקדם את מלכותו בארץ. האם לא רכשנו מספיק אויבים בקרב מנהיגי הדת של הארץ? אל לנו לעשות את שכנראה יעמיד עלינו גם את השלטון האזרחי. אני נושא תפילה לאב אשר ימשוך את עיניכם לראות ויפקח את אוזניכם לשמוע כדי שתאמינו ביתר שאת בבשורה שלימדתי אתכם.״

ישוע הצהיר על כך שביקש לפרוש עם שליחיו למספר ימי מנוחה לפני שיצאו לפסח בירושלים, והא אסר על החסידים או על ההמון לעקוב אחריו. וכך, הם שטו לאזור כנרת, שם נחו וישנו במשך יומיים או שלושה. ישוע התכונן למשבר גדול בחייו על-פני האדמה, ובשל כך בילה זמן רב בהתייחדות עם ׳אביו׳ שבשמיים.

החדשות אודות האכלתם של החמשת אלפים והניסיון להכתיר את ישוע הוביל להתעוררותה של סקרנות גדולה וגרם לחששות בקרב מנהיגי הדת והשליטים האזרחיים ברחבי יהודה והגליל. אף כי נס כביר זה לא תרם כהוא זה לקידומהּ של בשורת המלכות בנשמותיהם של האנשים החומרניים והמאמינים-למחצה, הוא כן חשף את נטיותיהם של משפחת השליחים וחסידיו הקרובים למעשי נסים וכמיהתם למלך. מקרה מרהיב זה הביא לקיצהּ את תקופת ההוראה, ההכשרה והריפוי המוקדמת ובכך הכשירה את הקרקע לתחילתה של השנה האחרונה, שנה בה הטיפו להיבטיה הגבוהים והרוחניים יותר של בשורת המלכות החדשה – של היות בנים אלוהיים, של חירות רוחנית ושל גאולת עד.

6. בכנרת

במהלך מנוחתם בביתו של מאמין אמיד באזור כנרת קיים ישוע בכל יום אחר הצהריים פגישות בלתי רשמיות עם השניים עשר. שגריריהּ של המלכות היו קבוצה רצינית, מפוכחת ומיוסרת של גברים מאוכזבים. אפילו לאחר כל מה שאירע, וכפי שניתן לראות ממה שעתיד לקרות, שניים עשר הגברים הללו לא נפטרו לגמרי מן הרעיונות שנולדו עמם, רעיונות אהובים משכבר הימים בנוגע לבואו של משיח היהודים. המאורעות של השבועות האחרונים רצו מהר מכדי שהדייגים ההמומים הללו יוכלו לתפוש את מלוא משמעותם. לגברים ונשים נדרש זמן על-מנת לבצע שינויים קיצוניים במושגיהם הבסיסיים, היסודיים ביחס להתנהגות בחברה, גישות פילוסופיות ואמונות דתיות.

בזמן שישוע והשניים עשר נחו בכנרת, ההמון התפזר. חלק חזרו לביתם ואחרים עלו לירושלים לפסח. תוך פחות מחודש, מתוך כל החסידים הנלהבים שהלכו אחרי ישוע בפומבי, ומנו יותר מחמישים אלף רק בגליל, נותרו פחות מחמש מאות. ישוע ביקש להעניק לשליחיו טעימה מהפכפכותם של שבחים פופולריים כדי שלא יתפתו להסתמך על תופעות היסטריה דתית חולפות שכאלה לאחר שיעזוב אותם להמשיך לבדם בעבודת המלכות, אך הצליח בכך רק חלקית.

בלילה השני לשהותם בכנרת, שוב סיפר ׳המאסטר׳ לשליחיו את המשל אודות הזורע, והוסיף את אלה המילים: ״אתם רואים, ילדי, כי פנייה לרגשות האנושיים הינה ברת-חלוף ותאכזב לגמרי; פנייה בלעדית לאינטלקט של האדם גם היא עקרה וריקה מתוכן; רק אם תפנו לרוח החיה בתוך דעת האדם, תוכלו לקוות לנחול הצלחה לאורך זמן ולהשיג את אותן התמורות הנפלאות באופיו של האדם אשר לאחר מכן מניבות שפע של פירות רוח אמתיים בחיי היום-יום של אלה שנגאלו מחשכת הספק לאחר שרוחם נולדה לאור האמונה – למלכות השמים.״

ישוע לימד לפנות לרגשות כאמצעי לתפישת ומיקוד תשומת לבו של האינטלקט. הוא ציין כי כאשר הדעת מתעוררת והופכת לנמרצת, היא מהווה שער לנשמה, המקום בו שוכן אותו היבט רוחני של האדם אשר נדרש להכיר בָּאמת ולהגיב לכוח המשיכה הרוחני של הבשורה, ובכך תתאפשרנה תוצאותיהן התמידיות של ההתמרות האמתיות שחלות באופי.

כך ניסה ישוע להכין את השליחים לשוק אשר עתיד להגיע – למשבר ביחס הציבור כלפיו אשר היה עתיד היה להגיע רק עוד ימים מספר. הוא הסביר לשניים עשר כי שליטי הדת של ירושלים עתידים לזמום יחד עם הורדוס אנטיפס כדי להביא להשמדתם. השניים עשר החלו להבין עוד יותר (עם כי לא סופית) שישוע לא יישב על כס דוד המלך. הם הבינו טוב יותר כי לא ראוי לקדם אמת רוחנית באמצעים חומריים. הם החלו להבין כי האכלתם של החמשת אלפים והתנועה הפופולרית שביקשה להכתיר את ישוע למלך היוו את פסגת שאיפתם של מבקשי הנסים של ציפיית העם לנפלאות  ושיא הפרסום לו יזכה ישוע בציבור. הם החלו להבין במעורפל וראו באופן עמום את הזמנים הקשים של ניפוי רוחני ומצוקות אכזריות שעמדו לפניהם. אט אט החלו שניים עשר הגברים הללו להבין את תכליתה האמתית של משימתם כשגרירי המלכות, והחלו להכין עצמם למבחנים בפניהם עתידים לעמוד בשנת עבודתו האחרונה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה.

לפני שעזבו את כנרת, הסביר להם ישוע על להאכלתם של החמשת אלפים, וסיפר להם מדוע הפגין את כוחות הבריאה שלו באופן יוצא דופן זה. הוא אף הבטיח להם שלא נכנע לסימפטיה שחש כלפי ההמון עד שהיה בטוח שהיה זה ״בהתאם לרצון ׳האב׳.״

7. בירושלים

ביום ראשון, ה-3 באפריל, יצא ישוע, מלווה בשניים עשר השליחים בלבד, מבית צידה בדרך לירושלים. על-מנת לחמוק מן ההמונים ולמשוך תשומת לב מעטה ככל האפשר, הם בחרו לנוע דרך ג׳רש ופילדלפיה. במסגרת המסע הזה, הוא אסר עליהם ללמד או להטיף בפומבי; הוא אף אסר עליהם ללמד או להטיף בזמן שהותם בירושלים. הם הגיעו לבית עניא, שליד ירושלים, מאוחר בערב יום רביעי, ה-6 באפריל. רק באותו הלילה לנו בביתם של אלעזר, מרתה ומרים, ולמחרת הם נפרדו. ישוע ויוחנן לנו בביתו של מאמין בשם שמעון, בסמוך לביתו של אלעזר בבית עניא. יהודה איש-קריות ושמעון הקנאי שהו בבית חברים בירושלים ואילו שאר השליחים שהו, זוגות זוגות, בבתים שונים.

בפסח הזה, נכנס ישוע לירושלים רק פעם אחת בלבד, ביום החג עצמו. רבים מן המאמינים בירושלים הובאו על-ידי אבנר לפגוש את ישוע בבית עניא. במהלך שהותם בירושלים, הבינו השניים עשר עד כמה גדלה תחושת המרירות כלפי ׳המאסטר׳. הם עזבו את ירושלים באמונה שהמשבר ממשמש ובא.

ביום ראשון, ה-24 באפריל, יצאו ישוע והשליחים בדרך לבית צידה, דרך יפו, קיסריה ועכו. משם, דרך היבשה, דרך רמה וכורזין לבית צידה, אליה הגיעו ביום ששי, ה-29 באפריל. מיד כשהגיעו הביתה, שלח ישוע את אנדראס לבקש מרב בית הכנסת את רשות הדיבור למחרת, בשבת, בזמן תפילת המנחה. היטב ידע ישעו שזו תהיה הפעם האחרונה בה יותר לו לדבר בבית הכנסת של כפר נחום.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved