מסמך 170 מלכות השמים

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 170

מלכות השמים

בשעות אחר הצהריים של שבת, ה-11 במרץ, נשא ישוע את דרשתו האחרונה שלו בפלה. הייתה זו אחת מן הדרשות היותר זכורות מאלה שנשא במסגרת עבודתו הציבורית, והיא כללה דיון מלא ושלם אודות מלכות השמים. הוא היה מודע לבלבול ששרר בדעתם של שליחיו ותלמידיו ביחס למשמעותם ולחשיבותם של המונחים ״מלכות השמים״ ״ומלכות האל,״ בהם עשה שימוש לסירוגין כדי לציין את משימת המתת שלו. אף כי המונח מלכות השמים היה צריך להספיק כדי להבדיל את מה שייצג מכל מה ממשלות ומלכויות הארץ, לא כך היה. הרעיון של מלך ארצי היה מושרש בדעתם של היהודים עד כדי כך שלא ניתן היה לשרשו במהלך דור אחד. לכן, בתחילה לא התנגד ישוע בפומבי למושג נושן ומושרש זה אודות המלכות.

בשעות אחר הצהריים של שבת זו, ביקש ׳המאסטר׳ להבהיר את שלימד אודות מלכות השמים; הוא דן בנושא מכל היבט ומכל נקודת השקפה וניסה להבהיר את המובנים השונים והרבים להם שימש המונח. בתיאור זה, אנו נרחיב על הדרשה תוך שנוסיף דברים רבים נוספים שאמר ישוע עוד לפני כן. כן נכליל כמה מן ההערות שהעיר רק באוזני השליחים במהלך דיון הערב של אותו היום. אנו גם נעיר ביחס להתגלגלות רעיון המלכות בכנסייה הנוצרית בתקופותיה המאוחרות יותר.

1. מושגים אודות מלכות השמים

ראוי לזכור, בהקשר לדרשה של ישוע, כי בכתבי הקודש העבריים המושג אודות מלכות השמים היה דואלי. הנביאים הציגו את מלכות האל כך:

1. מציאות בהווה; וגם

2. תקווה לעתיד – כאשר תתגשם המלכות במלואה עם ביאת המשיח. זהו המושג אודות המלכות שלימד יוחנן המטביל.

ישוע והשליחים לימדו את שני המושגים הללו כבר מההתחלה. ראוי לזכור שני רעיונות אחרים אודות המלכות:

3. המושג היהודי המאוחר יותר אודות מלכות עולמית, טרנסצנדנטלית, שמקורה על-טבעי ואשר תכונן בדרך נס.

4. התורה הפרסית שתיארה את כינונה של מלכות אלוהית שתכונן כאשר הטוב יגבר על הרע בקץ הימים.

מעט לפני הגעתו של ישוע לכדור הארץ, היהודים שילבו ובלבלו את כל הרעיונות הללו אודות המלכות לכדי המושג האפוקליפטי של ביאת המשיח שיבוא כדי לכונן את עידן ניצחון היהודים, עידן הנצח של שלטונו העילאי של האל על-פני האדמה, של העולם החדש, של העידן בו כלל האנושות תסגוד ליהוה. כאשר בחר להשתמש במושג זה, של מלכות השמים, בחר ישוע לנכס את החלק המהותי במורשת של דת הפרסים והדת היהודית.

אופן בו הובנה כראוי ושלא כראוי במהלך מאות השנים של העידן הנוצרי, כלל המושג אודות מלכות השמים ארבע קבוצות שונות של רעיונות:

1. את המושג של היהודים.

2. את המושג של הפרסים.

3. את המושג של ישוע, אודות התנסות-אישית – ״מלכות השמים בתוככם.״

4. את המושגים המשולבים והמבולבלים אשר מייסדי הדת הנוצרית ומפיציה ביקשו להפיץ בעולם.

בזמנים שונים ובנסיבות שונות, נדמה כי ישוע הציג מושגים שונים אודות ״המלכות״ בדברים הפומביים, אך את שליחיו תמיד לימד שהמלכות כוללת את התנסותו האישית של האדם ביחס לאֵחיו שבארץ ׳והאב׳ שבשמים. המסקנה שלו ביחס למלכות תמיד הייתה, ״המלכות בתוככם.״

שלושה הם הגורמים לבלבול ששרר במשך מאות בשנים ביחס למונח ״מלכות השמים״:

1. הבלבול שנגרם מתוך התבוננות ברעיון אודות ״המלכות״ על שלביו השונים בעת שישוע ושליחיו דברו עליו.

2. הבלבול הבלתי נמנע שנוצר כתוצאה מהשתרשותה של הנצרות, בתחילתה, בתוך מצע קרקע יהודית.

3. הבלבול שנוצר מטבע הדברים בשל העובדה שהנצרות הפכה לדת אשר הארגון שלה נסב סביב הרעיון המרכזי של אישיותו של ישוע; בשורת המלכות הפכה יותר ויותר לדת אודותיו.

2. המושג של ישוע אודות המלכות

׳המאסטר׳ הבהיר כי מלכות השמים חייבת להתחיל בשני המושגים - האמת שבאבהותו של אלוהים והעובדה הנובעת מכך של אחוות האדם - וכי היא חייבת להתמקד בשתי עובדות אלה. ישוע הכריז כי קבלת תורה זו תשחרר את האדם מן השעבוד הממושך לפחד החייתי ובה בעת תעשיר את חיי האדם במתנות הבאות של חיי החירות הרוחנית:

1. הקנייתם של אומץ חדש ועוצמה רוחנית גדולה יותר. בשרות המלכות נועדה לשחרר את האדם ולעורר בו השראה להעז ולקוות לחיי נצח.

2. הבשורה הביאה עמה מסר חדש של ביטחון ונחמה אמתית לכל בני האדם, אפילו לעניים.

3. כשלעצמה, הייתה אמת מידה חדשה לערכי מוסר, אמת מידה אתית חדשה בה ניתן למדוד את התנהגות האדם. היא הציגה את האידאליות של הסדר החברתי האנושי החדש שייווצר.

4. היא לימדה את עליונותה של הרוח על החומר; היא היללה את מציאויות הרוח ורוממה את האידאלים העל-אנושיים.

5. בשורה זו הגדירה את הישג הרוח כמטרה האמתית של החיים. חיי האדם התכבדו במתנה חדשה בדמות ערך מוסרי וחשיבות אלוהית.

6. ישוע לימד שמציאויות הנצח היו תוצאה (גמול) על המאמץ לחיות ביושר בארץ. לאחר שמכיר הוא בייעודו הנאצל, מקבלת שהותו של האדם בכדור הארץ משמעות חדשה.

7. הבשורה החדשה נתן תוקף חדש לעובדה שגאולת האדם הינה התגלות של תכלית אלוהית רחבת היקף אשר תתממש ותוגשם בייעוד העתיד של שירות-עד של בני האל הגאולים.

התורה הזו מתארת את הרעיון המורחב אודות המלכות אותו לימד ישוע. המושג הנרחב הזה כלל לא נכלל ברעיונות הבסיסיים, המבולבלים, שלימד יוחנן המטביל.

השליחים לא הצליחו לתפוש את המשמעות האמתית של דברי ׳המאסטר׳ בנוגע למלכות. האופן בו עוותה לאחר מכן תורתו של ישוע, כפי שמודגם בכתוב בברית החדשה, נבע כתוצאה מכך שהמושג של המחברים אודות הבשורה נצבע באמונה שישוע נעדר מן העולם רק לזמן קצר; שהוא עתיד לשוב בקרוב ולכונן את המלכות בעוצמה ובהדר – בדיוק אותו הרעיון שהיה להם כאשר היה בגוף. אך ישוע לא קישר בין כינונה של המלכות לבין רעיון של שיבתו לעולם. העובדה שחלפו מאות בשנים ולא נראה כל סימן להופעתו של ״העולם החדש״ איננה סותרת כלל את תורתו של ישוע.

המאמץ הכביר שעשה בדרשה זו נוגע בניסיון שלו להמיר את המושג אודות מלכות השמים לאידאל של הרעיון של עשיית רצון האל. מזה זמן לימד ׳המאסטר׳ את חסידיו להתפלל: ״תבוא מלכותך; ייעשה רצונך;״ כעת התאמץ וניסה להניע אותם לזנוח את השימוש במונח מלכות האל לטובת המושג המעשי יותר והשקול לו, רצון האל. אך זה לא צלח בידו.

ישוע ביקש להחליף את הרעיון אודות מלכות, מלך ונתינים במושג אודות משפחה שמימית, ׳האב׳ שבשמים ובני האל שנגאלו שמחים לשרת מרצונם את אחיהם וסוגדים באופן נשגב ונבון את ׳האל האב׳.

עד לעת הזו, המושג אותו רכשו השליחים אודות המלכות היה כפול; הם החשיבו אותה כך:

1. עניין של התנסות אישית אשר מתקיים בלב המאמין האמתי, וכן,

2. תופעה הנוגעת לעם או לעולם; שהמלכות תהיה בעתיד, משהו שממתינים לו.

הם התייחסו לביאת המלכות בלבבות בני האדם כאל תופעה שמתפתחת בהדרגה, כמו השמרים שבבצק או כמו שצומח זרע החרדל. הם האמינו שביאת המלכות במובן של העם או של העולם תהיה הן פתאומית והן מרהיבה. ישוע מעולם לא התעייף מלומר להם שמלכות השמים הינה התנסותם האישית בהתממשותן של האיכויות הגבוהות יותר של החיים הרוחניים; שהמציאויות הללו, של התנסות הרוח, מיתרגמות בהדרגה לרמות חדשות וגבוהות יותר של וודאות אלוהית ושל הדר של נצח.

באותה דרשת אחר הצהריים, הציג ׳המאסטר׳ את שני השלבים הבאים של המלכות, ובכך לימד מושג חדש אודות טיבה הכפול:

״הראשון. מלכות האל בעולם הזה, הרצון העילאי לעשות את רצון האל, האהבה הבלתי אנוכית שרוחש האדם ואשר פירותיה טובים הן התנהגות אתית ומוסרית טובה יותר.״

״השני. מלכות האל בשמים, ייעודם של המאמינים בני התמותה, המחוזות בהם האהבה לאל שלמה, שם נעשה רצון האל באופן אלוהי יותר.״

ישוע לימד שאודות לאמונה, המאמין נכנס בשערי המלכות כעת. בדרשות השונות שנשא, לימד כי שני דברים הינם הכרחיים כדי לבוא-באמונה בשערי המלכות:

1. אמונה, כנות. לבוא כילד קטן, לקבל כמתנה את מתת היותך בן; להסכים לעשות את רצון ׳האב׳ ללא שאלות ובמלוא הביטחון ומתן האימון בחכמתו של ׳האב׳; לבוא בשערי המלכות חף מכל דעות קדומות ורעיונות מבוססים; להיות בעל ראש פתוח ומוכן ללמוד כמו ילד שלא פונק.

2. רעב לאמת. הצמא ליושר, לשינוי בצורת המחשבה והשאיפה לתכלית של להידמות לאל ולמצוא אותו.

ישוע לימד שהחטא איננו תולדה של פגם באופי אלא תוצאה של דעת שיודעת ואינה מסכימה להתכופף. בנוגע לחטא, הוא לימד שאלוהים כבר סלח; שאנחנו מאפשרים למחילה זו להיות מנת חלקנו כשאנו סולחים לרעינו. בעצם הסליחה לאחיכם בגוף, אתם יוצרים בנשמתכם שלכם את היכולת לקבל את אמתות העובדה שאלוהים כבר סלח לכם על חטאיכם.

עד לעת שבה החל השליח יוחנן לרשום את סיפור חייו ותורתו של ישוע, הנוצרים הראשונים סבלו מצרות ומרדיפות רבות כל כך בשל רעיון מלכות האל עד שהם כמעט ונטשו את השימוש במונח. יוחנן מזכיר רבות את ״חיי הנצח.״ ישוע התייחס לכך לעתים תכופות כאל ״מלכות החיים.״ הוא אף התייחס לעתים תכופות ״למלכות האל בתוככם.״ פעם אחת כינה את החוויה בשם ״אחוות המשפחה עם אלוהים ׳האב׳.״ ישוע ביקש להשתמש במונחים רבים לציון המלכות, אך ללא הואיל. בין היתר, עשה שימוש במונחים הבאים: משפחת האל, רצון ׳האב׳, חברי אלוהים, אחוות המאמינים, אחוות האדם, חיק ׳האב׳, ילדי האל, אחוות הנאמנים, שירות ׳האב׳, ובני האל החופשיים.

אך הוא לא הצליח לחמוק מן השימוש ברעיון המלכות. רק יותר מחצי מאה לאחר מכן, לאר שירושלים הושמדה על-ידי צבאות רומא, החל צביון מושג המלכות להשתנות לזה של כת חיי הנצח. כך אירע בעת שהכנסייה הנוצרית, אשר החלה להתגבש ולהתפשט במהירות, ניכסה לעצמה את ההיבטים החברתיים והמוסדיים של הרעיון.

3. בקשר לצדיקות

ישוע ניסה תמיד לשכנע את שליחיו ותלמידיו כי חובה עליהם לרכוש באמונה סוג של צדיקות אשר תתעלה מעל למעשי השעבוד שהציגו בגאווה קבל עם ועדה כמה מן הסופרים והפרושים.

אף כי ישוע שכרטיס הכניסה למלכות היא אמונה, פשוט להאמין כמו ילד, הוא אף לימד שלאחר שבא ילד מאמין בשעריה, נדרשים ממנו צעדים מדורגים של צדיקות כדי להעפיל ולצמוח לדרגת מעמד של בן אל בעל שיעור קומה מלא.

כאשר הוגים בקבלת המחילה מן האל מתגלה הישג צדיקות המלכות. האמונה הינה המחיר שנדרש לשלם כדי להצטרף למשפחת האל; אך המחילה הינה האופן בו מקבל אלוהים את אמונתכם ככרטיס הכניסה. מאמין במלכות מקבל מחילה מן האל תוך התנסות מובחנת בפועל אשר כוללת את ארבעת הצעדים הבאים, צעדים של צדיקות הפנימית:

1. מחילת האל הופכת לזמינה ונחווית על-ידי האדם בדיוק בשיעור שבו הוא סולח לרעיו.

2. האדם לא יסלח באמת לרעיו אלא אם יאהב אותם כשם שאוהב הוא את עצמו.

3. ואהבתך לרעיך כמוך הינה צורת האתיקה הגבוהה ביותר.

4. ואז, ההתנהגות מוסרית, הצדיקות האמתית, נובעת באופן טבעי מאהבה שכזו.

מכאן ברור שדת המלכות הפנימית, האמתית חייבת להתבטא יותר ויותר במגוון צורות של שירות מעשי בחברה. ישוע לימד שדת חיה מניעה את מאמיניה לעסוק בשירות אוהב. אך ישוע לא החליף את הדת באתיקה. הוא לימד שהדת הינה הגורם והאתיקה הינה תוצאתה.

מידת הצדיקות של כל פעולה חייבת להישפט על-פי מניעיה; צורות הטוב הגבוהות יותר הינן, אפוא, בלתי-מוּדעוֹת. ישוע מעולם לא הטריד עצמו במוסר ובאתיקה כשלעצמם. הוא עסק רק באותה אחווה פנימית, רוחנית עם אלוהים ׳האב׳ אשר תמיד מתבטאת כלפי חוץ בדמות שירות אוהב לאדם. הוא לימד שדת המלכות הינה חוויה אישית אמתית אשר איש לא יוכל להכילהּ בתוכו; שהמוּדעוּת אודות היות אדם חבר במשפחת המאמינים מובילה תמיד להתנהגות המקובלת במשפחה, מובילה את האדם לשרת את אחיו ואחיותיו במאמץ לשפר ולהרחיב את האחווה.

דת המלכות הינה אישית, אינדיבידואלית; פירותיה, תוצאותיה, הינן משפחתיים, חברתיים. ישוע תמיד רומם את קדושת היחיד לעומת הקהילה. אך הוא גם הכיר בעובדה שאופיו של האדם מתפתח הודות לשירות בלתי אנוכי; שהוא מתפתח מוסרית בתוך מערכות היחסים האוהבות עם אחיו.

בכך שלימד כי המלכות מצויה בפנים, בכך שרומם את היחיד, הנחית ישוע את מכת המוות על החברה הישנה והחל את העידן החדש של צדיקות חברתית אמתית. העולם אך טעם מסדר חברתי חדש זה, משום שהוא סרב לדבוק בעקרונות בשורת מלכות השמים. כאשר תשרור בעולם מלכות זו, שהרוחניות מולכת בה, היא תתבטא לא רק בתנאים חברתיים וחומריים משופרים אלא דווקא בנפלאות אותם ערכים רוחניים עשירים ורחבים יותר אשר מאפיינים את העידן הממשמש ובא של יחסים טובים יותר בין בני האדם והשיגי רוח מתקדמים יותר.

4. תורתו של ישוע אודות המלכות

ישוע מעולם לא הגדיר את המלכות במדויק. בהזדמנות אחת דיבר על היבט אחד של המלכות ואילו בהזדמנות אחרת דן בהיבט אחר של אחוות האל שמולכת בלבבות בני האדם. במהלך אחר הצהריים של אותה השבת, התייחס ישוע בדרשתו ללא פחות מחמשה שלבים, או עידנים, של המלכות, ואלה הם:

1. התנסותו האישית, כלפי פנים, של המאמין היחיד החי חיים רוחניים של אחווה עם אלוהים ׳האב׳.

2. התרחבות אחוות מאמיני הבשורה, ההיבטים החברתיים שהם תוצאה של התעצמות המוסריות והתפתחות האתיקה הנובעים משלטון רוח האל הלב כל מאמינה ומאמין.

3. האחווה העל-אנושית של ההוויות הרוחניות אשר שוררת על הארץ ובשמים, מלכות העל-אנושית של האל.

4. האפשרות להתממשות שלמה יותר של רצון האל, ההתקדמות לעבר שחר של סדר חברתי חדש שכרוך בחיים רוחניים משופרים – העידן הבא של האדם.

5. המלכות במלואה, טיבו של עידן הרוח של אור וחיים על-פני האדמה.

משום כך, תמיד נידרש לבחון את שמלמד ׳המאסטר׳ כדי להבין לאיזה מבין חמשת השלבים הללו הוא מתייחס כשהוא עושה שימוש במונח מלכות השמים. באמצעות תהליך מדורג של שינוי רצון האדם, אשר משפיע על ההחלטות אנושיות, משנים מיכאל ועמיתיו, לאט אך בבטחה, את כל מסלול ההתפתחות האנושית, בהיבט החברתי ובכל היבט אחר.

בהזדמנות הזו הדגיש ׳המאסטר׳ את חמשת הנקודות הבאות, אשר מייצגות את תכונותיה העיקריות של בשורת המלכות:

1. חשיבותו העליונה של היחיד.

2. הרצון כגורם הקובע את התנסותו של האדם.

3. אחווה רוחנית עם אלוהים ׳האב׳.

4. הסיפוק העילאי שבשירות אוהב לזולת.

5. הטרנסצנדנטיות של הרוחני מעל לחומרי באישיות האדם.

העולם עדיין לא ניסה ברצינות או בכנות את הרעיונות הדינמיים הללו, את האידאלים האלוהיים הללו של הדוקטרינה של ישוע אודות מלכות השמים. אך אל נא תתאכזבו בשל התקדמותו האיטית לכאורה של רעיון המלכות באורנטיה. זכרו כי הסדר של האבולוציה המדורגת נתון לשינויים פתאומיים ובלתי צפויים, בעולמות החומר והרוח כאחד. המתת של ישוע כבן שהתגשם בגוף היה מאורע מוזר ובלתי צפוי שכזה בחיי הרוח של העולם. כמו כן, אל תשגו שגיאה קטלנית ותימנעו מלכונן אותה בנשמתכם משום שאינכם רואים אותה בעידן הנוכחי בעולם.

אף כי ישוע התייחס להיבט אחד של המלכות בעתיד, וכן רמז בהזדמנויות רבות כי מאורע שכזה עלול להיות חלק ממשבר בעולם; אף כי בוודאות גם הבטיח, במספר הזדמנויות, לשוב לאורנטיה, ראוי לזכור כי הוא מעולם לא קישר באופן נחרץ את שני הרעיונות הללו זה לזה. הוא הבטיח התגלות חדשה של המלכות על-פני האדמה בתקופה עתידית כלשהיא; הוא אף הבטיח כי ישוב ביום מן הימים אישית לעולם; אך הוא לא אמר ששני המאורעות הללו חד הם. מכל מה שאנו יודעים, ייתכן ושתי ההבטחות הללו מתייחסות לאותו מאורע, אך גם ייתכן שלא.

שליחיו ותלמידיו בהחלט קישרו את שני הרעיונות הללו יחד. כאשר ראו שהמלכות לא התממשה כפי שציפו, הם נזכרו במה שאמר ׳המאסטר׳ בנוגע למלכות עתידית וזכרו את הבטחתו לשוב, והסיקו מכך ששתי ההבטחות הללו מתייחסות לאותו מאורע; ומשום כך, הם חיו מתוך תקווה שיבוא בשנית בעוצמה ובהדר לכונן את המלכות במלואה. גם דורות המאמינים  שאחריהם המשיכו לחיות על-פני האדמה מתוך אותה תקווה, שאף כי היא מעוררת השראה, היא גם מאכזבת.

5. רעיונות מאוחרים יותר אודות המלכות

לאחר שסיכמנו את שלימד ישוע על מלכות השמים, הותר לנו לשתף רעיונות מסוימים שנקשרו לאחר מכן למושג המלכות וכן להתנבא ולחזות כיצד עשויה המלכות להתפתח בעידני העתיד.

במהלך המאות הראשונות בה הופצה התעמולה הנוצרית, הושפע רעיון המלכות עד מאוד ממושגי האידאליזם היווני שנפוץ אז במהירות, הרעיון שהטבע הוא הצל של עולם רוח – מה שבר חלוף הינו הצללית של הנצחי.

אך קפיצת הדרך הגדולה שסימנה את העתקתה של תורת ישוע ממצע הקרקע היהודי לאדמת הגויים אירעה כאשר הפך משיח המלכות לגואל של הכנסייה, אותו ארגון דתי-חברתי שצמח מתוך פועלם של פאולוס וממשיכי דרכו והתבסס על תורתו של ישוע אליה נוספו רעיונותיו של פילון והדוקטרינות הפרסיות אודות הטוב והרע.

רעיונותיו של ישוע והאידאלים שלו, בדמות תורת בשורת המלכות, כמעט ולא הצליחו להתממש. זאת, משום שממשיכי דרכו המשיכו לעוות בהתמדה את שאמר. שתי נטיות מובחנות עמדו בבסיס השינוי שחל במושג המלכות של ׳המאסטר׳:

1. המאמינים מקרב היהודים המשיכו להחשיב אותו כמשיח. הם האמינו שישוע ישוב בקרוב כדי לכונן בפועל בעולם כולו מלכות חומרית פחות או יותר.

2. כבר בהתחלה, קיבלו הגויים הנוצרים את הדוקטרינות של פאולוס, אשר הובילו יותר ויותר לאמונה הרווחת שישוע היה גואלם של ילדי הכנסייה, הממסד החדש שתפש את מקומה של מושג אחוות האדם, האחווה הרוחנית לגמרי.

אילו הייתה הכנסייה התוצר החברתי של המלכות, היה זה אך טבעי ואפילו רצוי. הרוע שבכנסייה אינו בשל קיומה, אלא בשל העובדה שהיא תפשה כמעט לגמרי את מקומו של המושג של ישוע אודות המלכות. הכנסייה הממסדית של פאולוס הפכה, למעשה, לתחליף למלכות השמים אליה הטיף ישוע.

אך אל תטילו ספק בעובדה שאותה מלכות השמים שלימד ׳המאסטר׳ אכן מצויה בלב המאמין, ואכן תוכרז באזני אותה כנסייה נוצרית ממש, ואפילו באזני כל הדתות, הגזעים והאומות שבארץ – ואפילו באזני כל אדם ואדם.

המלכות עליה לימד ישוע, האידאל הרוחני של צדקת היחיד והמושג אודות האחווה השוררת בין האדם לאל, שקעה בהדרגה לתוך המושג המיסטי של אישיותו של ישוע ׳כגואל-בורא׳ וכמנהיגהּ הרוחני של הקהילה החברתית-דתית. כך הפכה כנסייה הרשמית והמוסדית לתחליף לאחוות המלכות שמובילה רוחנית את האינדיבידואל.

הכנסייה אכן הייתה פועל יוצא חברתי בלתי נמנע מחייו ומתורתו של ישוע; הטרגדיה טמונה בעובדה שתגובה חברתית זו לתורת המלכות החליפה כמעט לגמרי את מושג המלכות אמתי אותו לימד אותו ישוע וגילם בחייו.

עבור היהודים, המלכות הייתה עם ישראל; עבור הגויים, היא הפכה לכנסייה הנוצרית. עבור ישוע, המלכות הייתה סך כל האינדיבידואלים אשר הצהירו על אמונתם באבהותו של האל, אשר בכך הכריזו על מסירותם בלב שלם לעשות את רצון האל, ובכך הצטרפו לאחוות האדם הרוחנית.

היטב ידע ׳המאסטר׳ שלהתפשטותה של בשורת המלכות תהיינה השלכות חברתיות מסוימות; אך הוא כיוון לכך שכל התוצאות החברתיות הרצויות הללו תופענה באופן בלתי מודע, תהיינה תוצאה בלתי נמנעת, תוצאה טבעית של ההתנסות הפנימית האישית של מאמינים יחידים, אותו קשר רוחני לגמרי ואותה התייחדות עם רוח אלוהים אשר שוכנת בכל המאמינים הללו ומפעילה אותם.

ישוע ראה שכתוצאה מהתקדמותה של המלכות הרוחנית האמתית יוקם בעתיד ארגון חברתי, או כנסייה. משום כך, לעולם לא התנגד לכך שהשליחים יטבילו את המאמינים כמנהג יוחנן. הוא לימד שהנשמה הדבקה-באמת, האדם הרעב וצמא לצדיקות, לאל, נכנס מתוך אמונה למלכות הרוחנית; במקביל לכך, לימדו השליחים שטקס הטבילה, החיצוני, הוא זה במהלכו מתקבל המאמין לקבוצה החברתית התלמידים.

כאשר הכירו חסידיו הראשונים של ישוע בעובדת כישלונם החלקי בהגשמתו של אידאל כינון המלכות בלבבות בני האדם, שליטת הרוח במאמין והכוונתהּ אותו, הם החליטו להציל את התורה מאבדון מוחלט תוך החלפת האידאל של ׳המאסטר׳ אודות המלכות ביצירתו המדורגת של ארגון חברתי, היא הכנסייה הנוצרית. כאשר הצליחו להגשים את המטרה ולהשלים החלפה זו, הם ביקשו לשמור על העקביות ולהכיר בעובדת קיומה של תורת ׳המאסטר׳ אודות המלכות, ולפיכך קבעו שזו תבוא בעתיד. מיד כשנוסדה, החלה הכנסייה ללמד כי לאמתו של דבר תופיע המלכות בסוף עידן הנצרות, עם בואו של המשיח בשנית.

וכך הפכה המלכות למושג אודות עידן, לרעיון של ביקור עתידי, ולאידאל הגאולה הסופית של קדושי העליון. ככלל, איבדו ראשוני הנוצרים (וגם רבים מדי מממשיכי דרכם) את הקשר עם הרעיון אודות האב והבן אשר התגשם בתורתו של ישוע אודות המלכות והחליפו אותו באחווה החברתית המאורגנת של הכנסייה. וכך הפכה הכנסייה בעיקר לאחווה חברתית אשר החליפה כמעט לגמרי את המושג והאידאל של ישוע אודות אחווה רוחנית.

אף כי המושג האידאלי של ישוע נכשל ברובו, פאולוס בנה את אחת מן החברות האנושיות המתקדמות ביותר באורנטיה מאז ומעולם. זאת עשה על-בסיס חייו ותורתו של ׳המאסטר׳, אליהם הוסיף את המושגים היווניים והפרסיים אודות חיי הנצח ואת הדוקטרינות של פילון של הרוחני אל מול הזמני.

המושג של ישוע עדיין חי בקרב הדתות המתקדמות של העולם. הכנסייה הנוצרית של פאולוס הינה הצל החברתי האנושי של מה שישוע כיוון אליו במלכות השמים – למה שהיא עתידה בוודאי להפוך. פאולוס וממשיכיו  העתיקו חלקית את ענייני חיי הנצח מן המאמין הבודד אל הכנסייה. וכך הפך ישוע לראש הכנסייה ולא לאח הבכור של כל מאמינה ומאמין במשפחת המלכות של ׳האב׳. פאולוס ובני דורו העתיקו את כל ההשלכות הרוחניות בנוגע לישוע עצמו ולמאמין הבודד אל הכנסייה כקבוצת מאמינים; ובעשותם כן, הנחיתו מכת מוות על המושג של ישוע אודות המלכות האלוהית בלב כל מאמינה ומאמין.

וכך, במשך מאות בשנים פעלה הכנסייה מתוך מבוכה גדולה. היא העזה לנכס לעצמה את אותם כוחות מסתוריים ואותן זכויות אשר ניתנו למלכות, כוחות וזכויות אשר לאמתו של דבר פועלים ונחווים רק בין ישוע לאחיו מאמיני הרוח. וכך התברר שחברות בכנסייה איננה בהכרח פירושה חברות באחוות המלכות; האחת הינה רוחנית ואילו האחרת בעיקר חברתית.

במוקדם או במאוחר יקום יוחנן מטביל אחר, גדול יותר, ויכריז כי ״מלכות האלוהים קרבה״ – במילים אחרות, חזרה למושג הרוחני הגבוה של ישוע, אשר הטיף לכך שהמלכות הינה רצונו של ׳אביו׳ שבשמיים אשר שולט ביד רמה בלבו של המאמין – ויעשה את כל אלה בלא שיתייחס לכנסייה הפיזית או לבואו המיוחל של משיח שני. חייבת להתרחש התחדשות של מה שלימד ישוע בפועל, ניסוח מחדש אשר ימוטט את פעולתם של ראשוני חסידיו אשר הקימו מערכת חברתית-פילוסופית בנוגע לעובדת שהותו של מיכאל על-פני האדמה. תוך זמן קצר, החליף הלימוד של הסיפור אודות ישוע כמעט לגמרי את מקום ההטפה לבשורת המלכות של ישוע. כך החליפה דת היסטורית את התורה במסגרתה שילב ישוע בין האידאלים המוסריים והרוחניים הגבוהים ביותר לבין תקוותו הנשגבת ביותר לעתיד – חיי נצח. וזו הייתה בשורת המלכות.

בשל היבטיה הרבים של בשורתו של ישוע, בתוך כמה מאות בשנים נחלקו תלמידי תורתו לכָּתות ולזרמים רבים. חלוקה מצערת של קבוצת המאמינים הנוצריים נובעת מכך שהם לא מצליחים להבחין אחדותם האלוהית של חייו, שאין דומה להם, בכל בדברים הרבים שלימד ׳המאסטר׳. אך יום אחד, מאמיניו האמתיים של ישוע לא עוד יהיו חלוקים רוחנית בגישתם כלפי אלה שאינם מאמינים. תמיד יש מקום למגוון תפישות ופרשנות אינטלקטואליים, ואפילו לדרגות משתנות של חִברוּת, אך אין שום הצדקה להיעדרה של אחווה רוחנית והיא ראויה לגינוי.

אך אל תטעו! הטבע הנצחי בתורתו של ישוע לא יתיר לה להיוותר לעד בלא שתניב פירות בלבבות האנשים החושבים. במידה רבה, המלכות כפי שהגה אותה ישוע אכן נכשלה על-פני האדמה; לעת עתה, תפשה את מקומה כלפי חוץ כנסייה; אך עליכם להבין שכנסייה זו הינה רק הזחל של מלכות הרוח שדוכאה, הזחל אשר דרכו תחלוף זו מבעד לעידן החומר הנוכחי והלאה לעידן רוחני יותר בו תמצא תורת ׳המאסטר׳ הזדמנות מלאה יותר להתפתחות. וכך, מה שמכונה הכנסייה הנוצרית אינו אלא הגולם שבו מתנמנם כעת המושג של ישוע אודות המלכות. מלכות האחווה האלוהית עדיין חיה וקיימת וללא ספק תתעורר לבסוף מתנומתה הממושכת, ממש כפי שהפרפר מגיח לבסוף בדמות יצור יפהפה שבקע מן הצורה הקודמת המושכת פחות ממנה התפתח.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved