מסמך 156 השהות בצור ובצידון

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 156

השהות בצור ובצידון

בשעות אחר הצהריים של יום ששי, ה-10 ביוני, הגיעו ישוע ועמיתיו לאזור צידון, שם התארחו בביתה של אישה אמידה אשר התאשפזה בבית החולים של בית צידה בתקופה בה הפופולריות של ישוע הייתה בשיאה. האוונגליסטים והשליחים התארחו בבתי חבריהּ, באותה השכונה, והם בילו את השבת במנוחה בסביבה מרעננת זו. בטרם הכינו עצמם ליציאה אל עבר ערי החוף בצפון, הם בילו בצידון ובסביבותיה כמעט שבועיים וחצי.

שבת זו של חודש יוני הייתה שבת שקטה מאוד. האוונגליסטים והשליחים היו שקועים לחלוטין בהגות בדרשות שנשא ׳המאסטר׳ בנושא הדת בדרכם לצידון. כל אחד מהם הצליח להבין חלק ממה שאמר להם, אך איש מהם לא הבין את מלוא החשיבות של מה שלימד.

1. האישה הסורית

בקרבת ביתה של קִרוּסְקָה, שם שהה ׳המאסטר׳, חיה אישה סורית אשר שמעה רבות אודות ישוע כמרפא ומורה גדול, ובשעות אחר הצהריים של אותה השבת באה לביקור והביאה את בתה הקטנה. הילדה, אשר הייתה בת שתיים עשרה בערך, סבלה ממחלת עצבים קשה אשר התאפיינה בעוויתות ובתופעות קשות אחרות.

ישוע הזהיר את עמיתיו לבל יודיעו לאיש על נוכחותו בביתה של קרוסקה, והסביר שהוא מבקש לנוח. ואף כי הם צייתו להוראותיו של ׳המאסטר׳, משרתהּ של קרוסקה הלך לביתה של אישה סורית זו, נוֹרָנַה, להודיע לה שישוע מתאכסן בבית גבירתו והאיץ באם המודאגת להביא את בתה על-מנת שתתרפא. האם האמינה, כמובן, שרוח טמאה, שד נדבקה לבתה.

כאשר הגיעה נורנה, בלוויית בתה, הסבירו התאומים לבית חלפי באמצעות מתורגמן כי ׳המאסטר׳ נח ולא ניתן להפריעו; נורנה מיד השיבה שהיא והילדה תישארנה שם עד שיסיים ׳המאסטר׳ את מנוחתו. גם פטרוס ניסה להסביר לה בהיגיון ולשכנע אותה ללכת הביתה. הוא הסביר שישוע עייף מן ההוראה והריפוי ובא לפיניקי לתקופה שקטה של מנוחה. אך כל אלה לא הועילו; נורנה לא הייתה מוכנה לעזוב. להפצרותיו של פטרוס השיבה רק: ״לא אלך עד שאראה את ׳המאסטר׳ שלך. אני יודעת שהוא יכול לגרש את השד מילדתי, ולא אלך עד אשר יראה המרפא את בתי.״

ואז ניסה לשווא תומאס לשלֵח את האישה. לו אמרה: ״אני מאמינה ׳שהמאסטר׳ שלך יכול לגרש את השד שמענה את ילדתי. שמעתי אודות נפלאותיו בגליל, ואני מאמינה בו. מה קרה לכם, לתלמידיו, שאתם מנסים לשלח את אלה המבקשים את עזרת ׳המאסטר׳ שלכם?״ ולשמע המילים הללו, נסוג תומאס.

ואז צעד קדימה שמעון הקנאי לגעור בנורנה. אמר שמעון: ״אישה, את גויה דוברת יוונית. אין זה ראוי שתצפי מן ׳המאסטר׳ לקחת את הלחם שנועד לילדי הבית המועדפים ולהשליך אותו לכלבים.״ אך נורנה סירבה להיעלב מחבטתו של שמעון. תשובתה הייתה: ״כן המורה, אני מבינה את דבריך. בעיני היהודים, אני דומה לכלב, אך בעיני ׳המאסטר׳ שלך, אני דומה לכלב מאמין. אני נחושה שהוא יראה את הבת שלי, משום שאני משוכנעת שהוא ירפא אותה אם רק יביט בה. ואפילו אתה, אישי הטוב, לא תעז למנוע מן הכלבים את הזכות ליהנות מכמה פירורים שנופלים לעיתים משולחן הילדים.״

בדיוק באותו רגע, ממש לנגד עיניהם, אחז התקף עוויתות אלים את הילדה הקטנה, והאם צעקה: ״אתם רואים שרוח טמאה אחזה בבתי. אם אתם לא מתרשמים מן הצורך, וודאי ׳המאסטר׳ שלכם יתרשם ממנו. הוא שמסופר עליו שהוא אוהב את כל בני האדם ואפילו מעז לרפא את הגויים שמאמינים. אתם לא ראויים להיות תלמידיו. לא אלך עד שתרפא בתי.״

ישוע, אשר שמע את כל השיחה מבעד לחלון פתוח, יצא כעת החוצה ואמר: ״הו אִשָׁה, רַבָּה אֱמוּנָתֵךְ, כה רבה עד כי לא אוכל למנוע ממך את שביקשת; לכי לשלום. בתך כבר נרפאה.״ והילדה הקטנה הייתה בריאה מאותו שעה ואילך. בעת שנורנה נטלה את בתה והחלה לצאת, התריע בהם ישוע לבל יספרו על שאירע לאיש; ואף כי עמיתיו צייתו לבקשתו, האֵם והבת לא חדלו מלהכריז על הריפוי של הילדה בכל רחבי האזור ואפילו בצידון, עד כדי כך שישוע חשב לנכון להחליף את מקום מגוריו מספר ימים אחר כך.

למחרת, ציין ישוע בעת שלימד את השליחים את ריפוי בתהּ של האישה הסורית ואמר: ״וכך היה תמיד; אתם רואים בעצמכם שהגויים יכולים להאמין אמונה גואלת בתורת מלכות השמים. אמן, אמן אומר לכם, שהגויים יעלו על ילדיו של אברהם אם אלה לא יצליחו להאמין מספיק כדי לבוא בשעריה.״

2. מלמדים בצידון

בעת שנכנסו בשערי צידון, צעדו ישוע ועמיתיו על גשר, הראשון שרבים מהם ראו מימיהם. בעת שצעדו על הגשר, אמר ישוע בין היתר: ״העולם הזה הוא רק גשר; אתם יכולים לצעוד עליו, אך אל תחשבו לבנות עליו בית מגורים.״

וכשהחלו העשרים וארבעה במלאכתם בצידון, הלך ישוע להשתכן בבית מצפון לעיר, ביתן של יוּסְטָה ואמה, בַּרְנִיס. מדי הבוקר, לימד ישוע את העשרים וארבעה בביתה של יוסטה, ובשעות אחר הצהריים והערב, הם יצאו לצידון ללמד ולהטיף.

השליחים והאוונגליסטים התעודדו מאוד מקבלת הפנים החמה של הגויים בצידון למסר שהביאו; רבים הצטרפו למלכות במהלך שהותם הקצרה. נשמות רבות נוספו במהלך תקופת עבודה זו בת ששת השבועות בפיניקי, אך לאחר מכן נטו סופריהם היהודיים של כתבי הבשורה לדלג על קבלת הפנים החמה הזו של הגויים לתורתו של ישוע, כשבאותה העת ממש מספר גדול כל כך של בני עמו היו עוינים כלפיו.

במובנים רבים, העריכו המאמינים הגויים הללו את תורתו של ישוע יותר מן היהודים. רבים מתושבי האזור הסורי-פיניקיים, דוברי היוונית, למדו לא רק שישוע היה כמו האל, אלא גם שהאל היה כמו ישוע. אלה, המכונים כופרים, הבינו יחסית היטב את תורתו של ׳המאסטר׳ ביחס לאחידות החוקים בעולם הזה וביקום כולו. הם תפשו שאלוהים אינו נושא פני איש, גזע או אומה; שאין משוא פנים עִם האלוהים; שהיקום כולו הינו תמיד שומר חוק ומהימן לחלוטין. הגויים הללו לא פחדו מישוע; הם העזו לקבל את המסר שלו. במהלך הדורות, בני האדם לא הצליחו להבין את ישוע; הם פחדו מכך.

ישוע הבהיר לעשרים וארבעה שהוא לא נס מן הגליל משום שחסר לו האומץ להתעמת עם אויביו. הם הבינו כי הוא עדיין לא היה מוכן להתמודדות פתוחה עם הדת המאורגנת, ושהוא לא ביקש להפוך לקדוש מעונה. במהלך אחד מן המפגשים הללו, בביתה של יוסטה, אמר ׳המאסטר׳ לתלמידיו לראשונה כי ״הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּ וּדְבָרַי, דברי אמת, לֹא יַעֲבֹרוּן.״

המוטיב של מה שלימד ישוע בצידון היה התקדמות רוחנית. הוא אמר להם שהם לא יכולים לעמוד במקום; הם חייבים להתקדם בצדקתם או להידרדר לרוע ולחטא. הוא התריע בהם ״לשכוח את העבר ולרוץ קדימה, לאמץ את מציאויות המלכות הגדולות יותר.״ הוא האיץ בהם לא להסתפק במעמד של ילדים בבשורה אלא לשאוף למעמד של בנים אלוהיים מלאים, בהתייחדות עם הרוח ובאחוות המאמינים.

אמר ישוע: ״תלמידי לא רק חדלים מעשות רע אלא לומדים לעשות טוב; עליכם לא רק להיטהר מכל החטאים המודעים, אלא גם לסרב להרגיש רגשות אשמה. אם תתוודו על חטאיכם, ייסלח לכם; לכן היו בעלי מצפון הנקי מכל עבירה.״

ישוע נהנה מאוד מחוש ההומור המפותח של הגויים. היה זה חוש ההומור של נורנה, האישה הסורית, כמו גם אמונתה הגדולה והנחושה, אשר נגעו כל כך ללבו של ׳המאסטר׳ ולרחמיו. ישוע הצטער כל כך שבני עמו – היהודים – היו כל כך חסרים חוש הומור. פעם, אמר לתומאס: ״בני עמי לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות; אין להם כמעט שום הערכה להומור. דתם המעיקה של הפרושים לעולם לא הייתה יכולה להיוולד בקרב עם בעל חוש הומור. הם גם נעדרים עקביות; הם מסננים את היתוש ובולעים את הגמל.״

3. המסע במעלה החוף

ביום שלישי, ה-28 ביוני, יצאו ׳המאסטר׳ ועמיתיו את צידון ועלו במעלה החוף אל עבר פּוֹרְפִירִיון וח׳וּלְדַה. שם קיבלו אותם הגויים בסבר פנים יפות, ורבים הצטרפו למלכות במהלך השבוע בו לימדו והטיפו. השליחים הטיפו בפּוֹרְפִירִיון ואילו האוונגליסטים לימדו בחולדה. בעת שהעשרים וארבעה עסקו במלאכתם, עזב אותם ישוע למשך שלושה ימים, יצא לביקור בעיר החוף בירות, שם פגש סורי בשם מלאך, אדם מאמין אשר ביקר בבית צידה בשנה שלפני כן.

הם שבו כולם לצידון ביום רביעי, ה-6 ביולי. הם שהו בביתה של יוסטה עד לבוקר יום ראשון, עת יצאו דרומה דרך החוף לכיוון צור, ועברו בעיירה בשם צרפת. הם הגיעו לצור ביום שני, ה-11 ביולי. עד לעת הזו, השליחים והאוונגליסטים התרגלו לפעול בקרב מה שמכונה גויים, אשר לאמתו של דבר היו בעיקר צאצאי השבטים הכנעניים הקדומים ממוצא שמי. כל האנשים הללו דברו יוונית. השליחים והאוונגליסטים הופתעו מאוד מן הלהיטות בה האזינו הגויים לבשורה והנכונות שבה האמינו לה רבים מהם.

4. בצור

בצוֹר, הם לימדו מן ה-11 עד ל-24 ביולי. כל אחד מן השליחים נטל עמו את אחד מן האוונגליסטים וזוגות זוגות יצאו ללמד ולהטיף בכל רחבי צור וסביבותיה. אוכלוסייתה הרב-לשונית של עיר נמל זו שמעה אותם בשמחה, ורבים הוטבלו לאות הצטרפותם למלכות. ישוע מיקם את המטה בביתו של יהודי מאמין בשם יוסף, אשר חי כחמישה או ששה קילומטרים מדרום לצור, לא הרחק מקבר חירם, אשר מלך על עיר המדינה צור בימיהם של דוד ושלמה.

במהלך השבועיים הללו, נכנסו השליחים והאוונגליסטים לצור דרך המזח של אלכסנדר, ושם ניהלו מפגשים קטנים. בלילה, רובם שבו ללון במחנה שבביתו של יוסף, מדרום לעיר. בכל יום באו מאמינים מן העיר לשוחח עם ישוע במקום מנוחתו. ׳המאסטר׳ נשא דברים בצור רק פעם אחת, בשעות אחר הצהריים של ה-20 ביולי, ודיבר אל המאמינים אודות אהבתו של ׳האב׳ לכלל האנושות ואודות משימתו של ׳הבן׳ לגלות את ׳האב׳ לכל הגזעים שבארץ. העניין בבשורת המלכות בקרב הגויים היה כה רב עד כי באותו הפעם נפתחו בפניו שערי מקדש מָלְקַרַת. מעניין לצין כי בשנים מאוחרות יותר נבנתה כנסייה נוצרית באותו מקום בו נמצא מקדש עתיק זה.

רבים ממנהיגי תעשיית הצבע הסגול של צור האמינו במלכות. זה היה הצבע שהפך את צור וצידון למפורסמות ברחבי העולם ולאחר מכן תרם כל כך להתעשרותן. ומעט אחר כך, כאשר החלה להידלדל אוכלוסיית הרכיכות אשר נדרשו להפקתו של הצבע, רבים מן התעשיינים הללו יצאו בחיפוש אחר מושבות חדשות של אותן רכיכות. וכך, הם נדדו לקצוות עולם ונשאו עמם את המסר אודות אבהות האל ואחוות האדם – את מסר בשורת המלכות.

5. ישוע מלמד בצור

בשעות אחר הצהריים של אותו יום רביעי, סיפר ישוע לחסידיו במסגרת הדברים שנשא את הסיפור אודות החבצלת הלבנה שמרימה את ראשה הצחור גבוה אל עבר השמש, בעוד שורשיה תקועים עמוק בבוץ של האדמה שמתחת. ״דומה הדבר,״ אמר הוא, ״לאדם, ששורשיו ומקורו באדמת עולם החי וזה טיבו האנושי, אך באמצעות אמונתו יגביה את טיבו הרוחני מעלה אל אור שמש האמת השמימית ויניב הלכה למעשה את פירות הרוח.״

במהלך אותה דרשה, השתמש ישוע לראשונה, ובפעם היחידה, במשל שנגע למקצועו שלו – נגרות. וכך אמר, עת דרש מהם ״לבנות היטב את היסודות לאופי נאצל של מתת רוח״: ״על-מנת להניב את פירות הרוח, עליכם להיוולד מן הרוח. אם תבקשו לחיות חיים מלאי-רוח בקרב אחיכם, עליכם ללמוד מן הרוח ולהיות מונחים על-ידהּ. אל לכם לשגות כאותו נגר מטופש אשר מבזבז זמן יקר על חיתוך, מדידה וליטוש קורת עץ שתוכה מרקיב ותולעים אכלו בה, ולאחר שהשקיע את כל מאמציו בקורה הבלתי ראויה, חייב לדחות אותה כבלתי מתאימה לשמש כיסוד למבנה שהוא מבקש לבנות, מבנה שנדרש לעמוד בפגעי הזמן ומזג האוויר. ראוי לו לכל אדם לוודא שיסודות האופי האינטלקטואלי והמוסרי יתמכו במבנה-העל של הטבע הרוחני, הגדֵל, הנאצל, אשר עתיד להתמיר את הדעת בת התמותה ואז, בשותפות עם אותה הדעת, שנוצרה-מחדש, עתיד לפתח את נשמת הייעוד האלמוֹתית. הטבע הרוחני שלכם – הנשמה שנוצרה מתוך שיתוף – הינה דבר צומח וחי, ואילו הדעת והמוסר של האינדיבידואל הינם הקרקע ממנה חייבים יצמחו ויבואו לידי ביטוי המופעים הגבוהים יותר הללו של התפתחות אנושית וייעוד אלוהי. ואף כי מצע הקרקע של הנשמה המתפתחת הינו אנושי וחומרי, ייעודו של הייצור שנוצר משילוב הדעת והרוח הינו רוחני ואלוהי.״

בערבו של אותו יום, שאל נתנאל את ישוע: ״׳מאסטר׳, למה אנו מתפללים שהאל לא יביאנו לידי ניסיון, כשאנו יודעים היטב ממה שגילית לנו אודות ׳האב׳ שהוא לעולם לא יעשה כן?״ ענה ישוע לנתנאל:

״אין להתפלא על כך שתשאלו שאלות כאלה, משום שאתם מתחילים לראות את ׳האב׳ כפי שאbי מכיר אותו, ולא כפי שראו אותו במעורפל ראשוני הנביאים היהודים. היטב תדעו שאבותיכם נטו לראות את יד האל כמעט בכל מאורע. הם חיפשו את יד האל בכל מופעי הטבע ובכל מאורע יוצא דופן בחיי האדם. הם קישרו את האל לטוב כמו גם לרע. הם סברו שהוא ריכך את לבו של משה והקשיח את זה של פרעה. כאשר האדם הרגיש דחף עז לעשות דבר-מה, בין אם טוב ובין אם רע, הוא נהג להתייחס לרגשות הבלתי שגרתיים הללו ולומר: ׳שמעתי את קול האל אומר, עשה כך וכך, או לך לכאן או לשם.׳ ובהתאם לכך, מכיוון שהאדם נתון בניסיון לעיתים כה קרובות ובעצמה כה גדולה, נוצר אצל אבותינו המנהג להאמין שהאל הוליך אותם לשם על-מנת להעמידם בניסיון, להענישם או לחזקם. אך אתם אכן תיטיבו לדעת. אתם יודעים שלעיתים קרובות עומד אדם בפני הניסיון הנובע מדחפיו האנוכיים שלו עצמו ומן הדחפים החייתים שבו. וכשתעמדו אתם בניסיון שכזה, אני מנחה אתכם לזהות את הניסיון בכנות כמה שהוא, ולהכווין בתבונה את אנרגיות הרוח, הדעת והגוף אשר מבקשות להתבטא לערוצים גבוהים יותר ומטרות אידאליסטיות יותר. וכך, אתם עשויים להתמיר את הניסיונות שלכם לכדי אותם סעדים מרוממי רוח בחיי האדם ולהימנע כמעט לחלוטין מאותם העימותים המיותרים, המחלישים שבין הטבע החייתי לזה הרוחני.״

״אך הבה ואזהיר אתכם מפני הטיפשות שבניסיון להתגבר על הפיתוי באמצעות מאמץ וכוח הרצון האנושי בלבד, תוך שאתם מחליפים רצון אחד באחר ולכאורה נעלה יותר. אתם תצליחו להתגבר על הפיתויים שנובעים מן הטבע הנמוך והפחוּת רק אם תגיעו למקום בו היתרון הרוחני מתגשם משום שבאמת פיתחתם עניין ואהבה בצורות ההתנהגות האידאליסטיות יותר אותן מנסה הדעת שלכם להחליף בצורות ההתנהגות הנמוכות, הפחות אידאליסטיות, שאתם מכירים כפיתויים. וכך, ההתמרה הרוחנית היא שתגאל אתכם מן השעבוד ההולך והגדל להדחקתם, לכאורה, של הרצונות האנושיים. הישן והנחות יפנה מקום לחדש ולנעלה. בלבבות המוארים באהבת האמת, תמיד יגבר היופי על הכיעור. אהבה רוחנית חדשה וכנה מייצרת אנרגיה מסלקת רבת עוצמה.  אומר לכם שוב, אל תשתמשו ברוע כדי לגבור על הרוע, אלא תשתמשו בטוב כדי לגבור על הרוע.״

עמוק לתוך הלילה המשיכו השליחים והאוונגליסטים לשאול שאלות, ומן התשובות הרבות נציג לפניכם במונחים של היום, את המחשבות הבאות:

להצלחה החומרית נדרשות שאפתנות עוצמתית, שיקול דעת אינטליגנטי וחכמה למודת ניסיון. מנהיגות נשענת על יכולת טבעית, על שיקול דעת, על כוח רצון ועל נחישות. הייעוד הרוחני נשען על אמונה, על אהבה ועל מסירות לאמת – על רעב וצמא לצדיקוּת – על הרצון בלב שלם למצוא את האל ולהידמות לו.

אל תתייאשו מכך שגיליתם שאתם בני אנוש. יש והטבע האנושי נוטה אל עבר הרוע, אך הוא איננו חוטא מטבעו. אל תהיו מדוכאים משום שלא הצלחתם לשכוח  התנסויות עליהן אתם מתחרטים. השגיאות שלא תצליחו לשכוח בזמן יישכחו בנצח. הקלו על משא הנשמה, מהרו ואמצו נקודת מבט מרחיקת ראות על ייעודכם, התרחבותה של הקריירה שלכם ביקום.

אל תשגו בכך שתעריכו את ערכה של הנשמה על-פי הפגמים של הדעת ומַאֲוַיֵּי הגוף. אל תשפטו את הנשמה ואל תעריכו את ייעודה על-פי מאורע אנושי אומלל אחד. הייעוד הרוחני שלכם מותנה רק בכמיהה ובתכלית הרוחנית שלכם.

הדת הינה התנסותה הרוחנית הבלעדית של הנשמה האלמותית המתפתחת של האדם יודע-אל, אך עוצמה מוסרית ואנרגיה רוחנית הינם כוחות רבי עוצמה בהם ניתן להשתמש בהתמודדות על מצבים חברתיים קשים ולפתרון בעיות כלכליות סבוכות. הופכים הכישורים המוסריים והרוחניים הללו את חיי אדם לעשירים ובעלי משמעות רבה יותר, בכל הרמות.

אם תלמדו לאהוב רק את אלה שאתכם יאהבו, יהיו חייכם קטנים ומרושעים. נכון הוא כי האהבה האנושית היא לעתים הדדית, אך האהבה האלוהית שופעת החוצה ומבקשת לספֵּק. ככל שליצור פחות אהבה, כן יגדל הצורך שלו באהבה, וכן תבקש האהבה האלוהית למלא את הצורך. אהבה לעולם איננה מבקשת לעצמה, ולא ניתנת להענקה-עצמית. אהבה אלוהית לא ניתן לשמור לעצמי; היא חייבת להינתן באופן זולתני.

ראוי למאמינים במלכות שתהיה להם במשתמע אמונה, אמונה של בנשמה שלמה, בוודאותו של ניצחון הצדיקות. חייבים בנאי המלכות שלא יהיה להם כל ספק באמיתותה של בשורת גאולת הנצח. המאמינים חייבים ללמוד ולהמשיך ולהשתפר ביכולתם לצאת מחוץ לסערות החיים – לחמוק מצרות הקיום האנושי – בזמן שהם מתייחדים בסגידה ומרעננים את הנשמה, רוכשים השראה לדעת ומחדשים את רוח באמצעות.

חוסר הוזל לא מייאש יחידים יודעי-אל, והאכזבה לא מדכאת אותם. מאמינים הינם חסינים בפני הדיכאון שגורמות צרות אך ורק חומריות; מאורעות עולם החומר לא מדאיגים את אלה החיים ברוח. כדי לעמוד אל מול התמורות והחליפות והצרות של החיים האנושיים, מְתַרגלים המועמדים לחיי נצח טכניקה מועילה ומחייה. כל יום בחיי מאמין אמתי, הוא מוצא כי קל לו יותר לעשות את הדבר הנכון.

חיים רוחניים מעצימים עד מאוד את הכבוד העצמי. אך כבוד עצמי איננו הערצה-עצמית. כבוד עצמי תמיד מתואם לאהבת ושירות הזולת. לא יוכל אדם לכבד עצמו יותר מן השיעור בו יאהב את שכנו; האחד מעיד על שיעור היכולת לאחר.

בחלוף הימים, גדלים כישוריו של כל מאמין אמתי ביכולתו למשוך את רעיו לאהוב את אמת הנצח. האם אתם כישרוניים יותר היום ביכולת שלכם לגלות לאנושות את הטוּב מאשר היית אתמול? האם אתם מליצי יושר טוב יותר לצדיקות השנה ביחס לשנה שעברה? האם אתם ממשיכי להשתפר באומנותיות בה תובילו נשמות רעבות לתוך מלכות הרוח?

האם האידאלים שלכם גבוהים מספיק על-מנת להבטיח את הישרדותכם בנצח בעוד הרעיונות שלכם מעשיים מספיק על-מנת להפוך אתכם לאזרחים מועילים שפועלים על הארץ בשיתוף עם רעיכם בני התמותה? ברוח, אזרחותכם הינה שמימית; בגוף, אתם אזרחי ממלכות הארץ. תנו את כל אשר חומר לקיסרים ואת כל אשר רוח לאל.

הקיבולת הרוחנית של הנשמה המתפתחת נמדדת בשיעור אמונתכם באמת ואהבתכם לאדם, אך עוצמת האופי האנושי שלכם טמונה ביכולת לעמוד בפיתוי לנטור טינה וביכולת להימנע מלשקוע בהרהורים אל מול הצער העמוק. התבוסה הינה המראה האמתית בה תוכלו להתבונן נכוחה בעצמי האמתי שלכם.

האם כשאתם מתבגרים ורוכשים ניסיון בענייני המלכות אתם נוהגים ביתר טקט בבני אדם בעייתיים ומגלים יתר סובלנות ביחס לחיים לצד עמיתים עקשנים? הטקט הוא נקודת המשען של המנוף החברתי, ואילו הסובלנות הינה סימן ההיכר של נשמה גדולה. אם מתנות קסומות ונדירות אלה כבר ברשותכם, בחלוף הימים תהפכו לערניים ולמנוסים יותר במאמץ הראוי שלכם להימנע מכל אי ההבנות החברתיות הבלתי נחוצות. נשמות חכמות שכאלה מסוגלות להימנע ממרבית הצרות אשר וודאי תהיינה מנת בחלקם של אלה שסובלים מחוסר התאמה רגשי, אלה שמסרבים להתבגר, ואלה אשר מסרבים להזדקן בחן.

בכל מאמציכם להטיף לאמת ולהכריז על הבשורה, הימנעו מחוסר כנות ומחוסר הוגנות. אל תבקשו הכרה לה לא זכיתם, אל תכמהו לאהדה שאין אתם ראויים לה. קבלו אהבה בחופשיות ממקורות אלוהיים אנושיים כאחד, בלא תלות במה שאתם ראויים לו, ובתמורה אהבו בחופשיות. אך ביחס לכל דבר אחר הקשור לכבוד ולהערצה, בקשו רק את שבכנות מגיע לכם.

בן התמותה יודע האל בטוח בגאולה; הוא אינו פוחד מן החיים; הוא כנה ומתמיד. הוא יודע לעמוד באומץ בסבל שלא יוכל להימנע ממנו; הוא איננו מתלונן אל מול קושי שלא יוכל לחמוק ממנו.

המאמין האמתי איננו מתעייף מלעשות טוב רק מפני שעומדים מולו מכשולים. הקושי מלבה את תשוקתו של אוהב האמת, ואילו המכשולים רק מאתגרים את יכולתו של בונה המלכות העשוי לבלי חת להתאמץ.

לפני שיצאו בדרגם לצור, לימד אותם ישוע עוד דברים רבים נוספים.

ביום שלפני שעזבו את צור בדרכם חזרה לכנרת, כינס ישוע את עמיתיו והנחה את שניים עשר האוונגליסטים לחזור בדרך אחרת מזו שצעדו בה הוא ושניים עשר השליחים. לאחר שהאוונגליסטים עזבו את ישוע, שוב לא שהו במחיצתו בקרבה שכזו.

6. החזרה מפיניקי

בערך בצהרי יום ראשון, ה-24 ביולי, יצאו ישוע והשניים עשר מביתו של יוסף, אשר מדרום לצור, וירדו בדרך החוף אל עבר עכו. כאן שהו יום ודברו מילות נחמה לחבורת המאמינים שהתגוררה שם. פטרוס הטיף באוזניהם בערב של ה-25 ביולי.

ביום שלישי יצאו מעכו, והלכו פנימה ומזרחה בדרך לטבריה עד סמוך ליודפת. ביום רביעי שהו ביודפת והמשיכו ללמד את המאמינים בנושאים הקשורים למלכות. ביום חמישי עזבו את יודפת, הלכו צפונה בדרך המחברת בין נצרת להר הלבנון,  עברו דרך והכפר זבולון. הם קיימו ברמה פגישות ביום השישי, ועשו שם את השבת. לזבולון הגיעו ביום ראשון, ה-31, קיימו שם פגישה באותו ערב ויצאו למחרת בבוקר.

בעוזבם את זבולון צעדו עד לצומת של דרך מגדל-צידון, בסמוך לגוש חלב, ממנה עשו דרכם לכנרת, אשר לחופיה המערביים של אגם הכנרת, מדרום לכפר נחום, שם קבעו להיפגש עם דוד זבדיה ולהיוועץ עמו בקשר לצעד הבא בעבודת ההטפה לבשורת המלכות.

במהלך פגישה קצרה עם דוד למדו כי מנהיגים רבים התאספו באותה העת בצדו השני של האגם, ליד כורסי, ומשום כך חצו באותו הערב את האגם סירה. הם נחו יום אחד בשקט בגבעות, ולמחרת צעדו לפארק, בסמוך למקום בו האכיל ׳המאסטר׳ את החמשת אלפים. כאן נחו במשך שלושה ימים וקיימו מדי יום פגישות בן נטלו חלק חמישים גברים ונשים, שארית של מה שהייתה בעבר חבורת המאמינים הגדולה שחיה בכפר נחום וסביבותיה.

בזמן היעדרו של ישוע מכפר נחום ומן הגליל, התקופה בה שהה בפיניקי, הגיעו אויביו למסקנה שכלל התנועה פורקה וכי מנוסתו בבהלה של ישוע העידה על כך שהוא כל כך נבהל עד שכנראה לעולם לא ישוב להטרידם. כמעט כל ההתנגדות הפעילה לתורתו התפוגגה. המאמינים החלו שוב להתכנס בפומבי, והחל תהליך התחברות הדרגתי אך יעיל של אלה ששרדו באמת את הסינון הגדול שחל זה עתה על מאמיני הבשורה.

פיליפוס, אחיו-למחצה של הורדוס, הפך במידת-מה למאמין בישוע, ומסר כי ׳המאסטר׳ היה חופשי לחיות ולפעול בחופשיות בתחום שלטונו.

הצו לסגור את שערי בתי הכנסיות היהודיים בפני תורתו של ישוע וחסידיו פעל לרעתם הסופרים והפרושים. מיד כאשר נסוג ישוע כדמות שנויה במחלוקת, החלה בקרב כלל העם היהודי תגובה; התפתחה תרעומת כללית כנגד הפרושים ומנהיגי הסנהדרין בירושלים. רבים מרבני בתי הכנסת החלו לפתוח את שעריהם בסתר בפני אבנר ועמיתיו, בטענה שהמורים הללו היו חסידיו של יוחנן ולא של ישוע.

אפילו בלבו של הורדוס אנטיפס חל שינוי, וכאשר נודע לו שישוע שוהה מעבר אגם, בשטח של אחיו פיליפוס, הוא שלח מסר ואמר כי למרות שחתם על צו למעצרו של ישוע בגליל, הוא לא התיר לעצור אותו בפראה, ורמז על כך שאם ישוע יישאר מחוץ לגליל לא יאונה לו רע; את אותו המסר שלח אף למנהיגים בירושלים.

וזה היה המצב בערך בראשון לאוגוסט, שנת 29 לספירה, המועד בו שב ׳המאסטר׳ מן המסע לפיניקי והחל לארגן מחדש את הכוחות הפזורים, המדולדלים אך הנאמנים לקראת שנת פעולתו האחרונה עלי אדמות, שנה מרובת אירועים.

נושא המאבק הוגדר בבהירות בזמן ׳שהמאסטר׳ ועמיתיו החלו להכין עצמם להטפה לדת חדשה, דת הרוח של האל החי אשר שוכן בדעת בני האדם.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved