מעט מאוד ידוע לנו על פרק הזמן בן יממה ומחצה בקריירה של מיכאל עלי אדמות במהלכו שכבה גופתו של ישוע בקבר של יוסף, פרק הזמן שחלף ממותו על הצלב ועד תחייתו מן המתים. נוכל לספר לכם אודות קבורתו של ׳בן האדם׳ ולהעלות על הכתב את המאורעות שקשורים לתחייתו, אך לא נוכל לספק לכם יותר מדי מידע אודות מה שהתרחש במשך שלושים ושש השעות הללו, משלוש אחר הצהריים של יום ששי ועד שלוש בבוקר של יום ראשון. תקופה זו בקריירה של ׳המאסטר׳ החלה מעט לפני שהחיילים הרומיים הורידו אותו מן הצלב. הם היו עושים זאת לפני כן, אך הריגתם של שני השודדים עיכבה זאת.

שליטי היהודים תכננו להשליך את גופתו של ישוע לבורות הקבורה הפתוחים של גיהינום, שמדרום לעיר; כך נהגו להיפטר מגופות הנצלבים. אילו נהגו כך, הייתה גופתו של ׳המאסטר׳ ניתנת למאכל חיות השדה.

בינתיים, הלכו יוסף הרמתי וניקודמוס לפילטוס כדי לבקש את גופתו של ישוע ולהניח אותה לקבורה ראויה. היה זה מנהג נפוץ שחבריו של הנצלב שיחדו את השלטונות הרומיים כדי לקבל את גופותיהם. יוסף לקח סכום כסף גדול בבואו לפילטוס, למקרה שיזדקק לשלם תמורת הרשות לקבור את ישוע באחוזת קבר פרטית. אך פילטוס לא רצה לשמוע על כסף. מיד כששמע את הבקשה, חתם על הצו שאישר ליוסף ללכת לגולגותא ולקחת מיד את גופתו של ׳המאסטר׳. בינתיים, מששככה סופת החול באופן ניכר, יצאה לכיוון גולגותא קבוצת יהודים, נציגי הסנהדרין, כדי לוודא שגופתו של ישוע מושלכת יחד עם אלה של השודדים לבורות הקבורה הפתוחים.

כאשר הגיעו יוסף וניקודמוס לגולגותא, הם ראו את החיילים מורידים את גופתו של ישוע מן הצלב ואת נציגי הסנהדרין עומדים בצד כדי לוודא שאיש מחסידיו של ישוע לא ימנע את השלכתה לבורות הקבורה של הפושעים. כאשר הציג יוסף לקנטוריון את הצו של פילטוס שנגע לגופתו של ׳המאסטר׳, החלו היהודים לעורר סערה ותבעו לקבל לרשותם את הגופה. בכעסם, ניסו לקחת את הגופה בכוח, וכשניסו זאת, ציווה הקנטוריון על ארבעה מחייליו לעמוד לצידו והם הגנו בחרבות שלופות על גופתו של ׳המאסטר, שנחה על האדמה,. הקנטוריון הורה לחיילים האחרים לעזוב את שני השודדים ולהניס את ההמון היהודי הזועם. לאחר שהושב הסדר על כנו, קרא הקנטוריון את האישור שכתב פילטוס באוזני היהודים, זז הצידה ואמר ליוסף: ״גופה זו נתונה לכם לעשות בה ככל שתראו לנכון. אני וחיילי נעמוד כאן כדי לוודא שאיש לא יתערב.״

אדם צלוב לא הורשה להיקבר בבית עלמין יהודי; החוק אסר זאת מפורשות. יוסף וניקודמוס ידעו זאת, ולכן בדרכם לגולגותא החליטו לקבור את ישוע באחוזת הקבר החדשה של משפחתו של יוסף, אשר נחצבה במערת סלע ושכנה מרחק קצר צפונה מגולגותא, מעבר לדרך המובילה לשומרון. איש עדיין לא נקבר שם, והם חשבו שראוי להביא לשם את ׳המאסטר׳ למנוחות. יוסף אכן האמין שישוע יקום מן המתים, אך ניקודמוס היה מסופק מאוד בכך. שניהם, אשר בעבר היו חברי הסנהדרין, שמרו על אמונתם בישוע פחות או יותר בסתר, אף כי חבריהם לסנהדרין חשדו בהם זה מכבר, אפילו לפני שפרשו מן המועצה. מאותו יום ואילך הם היו התלמידים המפורסמים ביותר של ישוע בירושלים.

בערך בשעה ארבע וחצי, יצא מצעד הלוויה של ישוע מנצרת מגולגותא אל עבר קרב יוסף, אשר מעבר לדרך. הגופה נעטפה בתכריכי בד וארבעת הגברים נשאו אותה כשהנשים המשגיחות הנאמנות מן הגליל הלכו בעקבותיהם. בני התמותה שנשאו את גופתו הפיזית של ישוע לקרב היו: יוסף, ניקודמוס, יוחנן  והקנטוריון הרומי.

הם נשאו את הגופה לתוך הקבר, חלל בן כמטר רבוע אחד, ושם מיהרו להכינה לקבורה. היהודים לא באמת קברו את מתיהם; למעשה, הם חנטו אותם. יוסף וניקודמוס הביאו עמם כמויות גדולות של מור ומשחות, וכעת עטפו את הגופה בתחבושות שנספגו בתמיסות הללו. לאחר שסיימו את מלאכת החניטה, קשרו מטפחת על פניו, עטפו את הגופה בתכריכי בד, והניחו אותה אחר כבוד על מדף שבתוך הקבר.

לאחר שהניחו את הגופה בקבר, הורה הקנטוריון לחייליו לסייע בגלילת אבן הגולל שחסמה את פתח הקבר. החיילים אז יצאו לעבר גיהינום עם גופות השודדים ואילו האחרים שבו בצער לירושלים כדי לקיים את מצוות הפסח, כדת משה.

קבורתו של ישוע התבצע בזריזות משום שהיה זה ערב הפסח וערב שבת והשבת עמדה להיכנס. הגברים מיהרו לשוב לעיר ואילו הנשים נותרו לצד הקבר עד הרבה לאחר רדת החשיכה.

בזמן ההתרחשות הזו, הנשים הסתתרו בסמוך וצפו בכל שהתרחש ובמקום בו הובא ׳המאסטר למנוחות. הם הסתתרו משום שנאסר על נשים להתרועע עם גברים בזמן הקבורה. לדעתן של השנים, ישוע לא הוכן כראוי לקבורה, והן הסכימו בינן לבין עצמן לשוב לביתו של יוסף כדי לנוח בשבת, להכין תבלינים ומשחות ולחזור בבוקר יום ראשון כדי להכין את גופתו של ׳המאסטר׳ למנוחות. הנשים שהיו ליד הקבר באותו ערב יום ששי היו: מרים המגדלית, מרים אשת קְלוֹפַס, מרתה, אחות נוספת של אם ישוע, ורבקה מציפורי.

פרט לדוד זבדיה וליוסף הרמתי, רק מעט מתלמידיו של ישוע אכן האמינו או הבינו שהוא עתיד לקום לתחייה ביום השלישי.

גם אם חסידיו של ישוע לא זכרו את הבטחתו לקום מן הקבר לאחר שלושה ימים, אויביו אכן זכרו זאת. הכוהנים הגדולים, הפרושים והצדוקים זכרו את הדיווחים שציינו שהוא אמר שיקום לתחייה.

בליל יום ששי זה, בחצות לערך ולאחר סעודת הסדר, נקבצו כמה ממנהיגי היהודים בביתו של כיפא כדי לדון בחששותיהם ביחס להכרזתו של ׳המאסטר׳ שיקום לתחייה לאחר שלושה ימים. הפגישה הסתיימה במינויה של ועדת של כמה מחברי הסנהדרין אשר תכננו לבקר את פילטוס מוקדם בבוקר למחרת ולבקש מטעם הסנהדרין רשמית כי שומר רומי יוצב לפני קברו של ישוע כדי למנוע מחבריו מלחבל בקבר. אמר דובר וועדה זו לפילטוס: ״אדוני, זכור כי הרמאי הזה, ישוע מנצרת, אמר בעודו בחיים כי, ׳ביום השלישי אקום שוב.׳ באנו, אפוא, כדי לבקשך לצוות לאבטח את מערת הקבר מפני חסידיו, לפחות עד היום השלישי. אנו מאוד חוששים שחסידיו יבואו ויגנבו אותו בלילה ויכריזו בפני העם כי הוא קם לתחייה. אם תרשה שכך יקרה, השגיאה הזו תהיה הרבה יותר חמורה מאשר להתיר לו להישאר בחיים.״

אמר פילטוס לאחר ששמע את בקשת הסנהדרין: ״אתן לכם משמר בן עשרה חיילים. לכו ואבטחו את הקבר.״ הם שבו למקדש, לקחו עשרה שומרים משלהם ובבוקר יום שבת זה צעדו לקבר של יוסף, עשרה שומרים יהודיים ועשרה חיילים רומאים כדי לשמש ככוח שמירה על הקבר. האנשים הללו גלגלו אבן גולל נוספת וחתמו את חותמו של פילטוס על האבנים, כדי שלא יזיזו אותן בלא ידיעתם. עשרים האנשים הללו נותרו לשמור שם עד לשעה בה קם לתחייה, והיהודים הביאו להם מזון ומשקה.

במהלך יום השבת הזה, המשיכו השליחים והתלמידים להסתתר, ואילו ירושלים כולה דיברה על מותו של ישוע על הצלב. בזמן הזה היו בירושלים כמעט מיליון וחצי יהודים שהגיעו מכל קצוות האימפריה הרומית וממסופוטמיה. היה זה תחילתו של שבוע הפסח, וכל עולי הרגל הללו עתידים להיות בעיר, ללמוד אודות תחייתו של ישוע מן המתים ולקחת את החדשות עמם חזרה לבתיהם.

בשעה מאוחרת של מוצאי השבת, זימן יוחנן מרקוס את אחד עשר השליחים לבור בסתר לבית אביו, ושם, ממש לפני חצות הליל, הם התקבצו כולם באותו אולם עליון שבו סעדו את הארוחה האחרונה עם ׳המאסטר׳ יומיים לפני כן.

במוצאי השבת, מעט לפני השקיעה יצאו מרים אֵם ישוע, רות ויהודה חזרה לבתי עניא כדי להצטרף למשפחתם. דוד זבדיה נשאר בביתו של ניקודמוס, שם קבע מראש להיפגש עם שליחיו מוקדם בבוקר יום ראשון. נשות הגליל, אשר הכינו תמציות ומשחות כדי לחנוט את גופתו של ישוע, היו בביתו של יוסף הרמתי.

איננו מסוגלים לתת הסבר מלא למה שקרה לישוע מנצרת במשך פרק הזמן בן יממה וחצי שבו הוא שכב לכאורה בקבר החדש של יוסף. ככל הנראה, הוא מת על הצלב את אותו מוות טבעי שכל בן תמותה אחר היה מת באותן נסיבות. שמענו אותו אומר, ״׳אבי׳ בידיך אפקיד רוחי.״ איננו מבינים לגמרי את משמעות ההכרזה הזו, שכן ׳מכוון המחשבה׳ שלו כבר מזמן הפך לאישי ולכן התקיים באופן בלתי תלוי מקיומו של ישוע כאדם. ׳מכוונן המחשבה שהפך לאישי׳ של ׳המאסטר׳ לא יכול היה להיות מושפע באופן כלשהו ממותו הפיזי על הצלב. ככל הנראה שמה שישוע הפקיד בידיו של ׳האב׳  הוא המשלים הרוחני לעבודתו של ׳המכוונן׳ בתחילת דרכו, העבודה שנועדה להפוך את הדעת האנושית לרוחנית, וזאת כדי לאפשר להעביר את הרישום של ההתנסות האנושית לעולמות העליונים. ככל הנראה, חייבת להיות מציאות רוחנית כלשהי בהתנסותו של ישוע אשר מקבילה לטבע הרוחני, לנשמה של בני התמותה שצומחים-באמונתם בעולמות. אך זוהי דעתנו בלבד – איננו באמת יודעים לה הפקיד ישוע בידו של ׳אביו׳.

אנו יודעים שגופו הפיזי של ׳המאסטר׳ נח שם בקבר של יוסף עד לשעה שלוש לפנות בוקר יום ראשון לערך, אך איננו כלל בטוחים ביחס למעמדה של אישיותו של ישוע במשך שלושים ושש השעות הללו. יש והעזנו לנסות להסביר לעצמנו את הדברים הללו באופן הבא:

1. תודעת ׳הבורא׳ של מיכאל וודאי הייתה חופשיה לגמרי מן הדעת החומרית אליה נקשרה בעת ההתגשמות הפיזית.

2. אנו יודעים שמי שהיה ׳מכוונן המחשבה׳ של ישוע נכח בכדור הארץ במהלך פרק זמן זה ופיקד אישית על צבאות השמיים שהתאספו.

3. זהות הרוח שרכש האדם מנצרת, זו אשר נבנתה במהלך חייו בגוף, ראשית בשל מאמציו הישירים של ׳מכוונן המחשבה׳ ולאחר מכן הודות להתאמה המושלמת שהוא עצמו הגיע אליה בין הצרכים הפיזיים לבין הדרישות הרוחניות של הקיום האידאלי כאדם, ואשר הושגה בשל בחירתו המתמדת לעשות את רצון ׳האב׳, וודאי הופקדה למשמורת של ׳אב פרדיס׳. איננו יודעים אם מציאות רוח זו שבה כדי להיות חלק מן האישיות שקמה לתחייה, אך אנו סבורים שאכן כך היה. אך יש ביקום כאלה שסבורים שזהות-נשמה זו של ישוע נחה כעת ״בחיק ׳האב׳,״ ותשוחרר בעתיד כדי להוביל את ׳סגל הסוֹפיוֹנוּת׳ של נבאדון ולהגשמת ייעודו ביקומים שעדיין לא נבראו באזורי החלל החיצון שעדיין לא אורגנו.

4. אנו סבורים שתודעתו האנושית או בת התמותה של ישוע ישנה במהלך שלושים ושש השעות הללו. יש לנו סיבה להאמין שישוע האדם לא היה מודע לשום דבר ממה שאירע ביקום במשך פרק הזמן הזה. עבור התודעה האנושית נדמה כאילו לא חלף הזמן; התחייה באה רגע אחד לאחר שנת המוות.

וזה כל מה שאנחנו יכולים לרשום בנוגע למעמדו של ישוע בזמן ששהה בקבר. אף כי נוכל להתייחס למספר עובדות שמתואמות למתרחש, אנו רחוקים מלהיות מוסמכים לפרש אותן.

באולמות התחייה העצומים של העולם העליון הראשון של שטניה, ניתן כיום לחזות במבנה מורונטי-חומרי מרהיב אשר ידוע בכינוי ״האנדרטה של מיכאל,״ ואשר חתומה כעת בחותמו של גבריאל. האנדרטה הוקמה זמן קצר לאחר עזיבתו של מיכאל את העולם הזה, והיא נושאת את הכותרת: ״לזכר התקופה של בן התמותה ישוע מנצרת באורנטיה.״

קיימות רשומות המעידות כי בפרק הזמן הזה התכנסה המועצה העליונה של סאלווינגטון, בת מאה החברים, לפגישת ניהול באורנטיה אשר בראשה ישב גבריאל. קיימות גם רשומות המעידות על כך שבפרק הזמן הזה תקשרו ׳עתיקי היומין׳ מאוורסה עם מיכאל בקשר למעמד היקום של נבאדון.

אנו יודעים שלפחות מסר אחד הועבר בין מיכאל לעמנואל אשר בסאלווינגטון בזמן שגופתו של ׳המאסטר׳ נחה בקבר.

קיימת סיבה טובה להאמין שאישיות כלשהי ישבה בכיסא של קליגסטיה במועצת המערכת של ׳הנסיכים הפלנטריים׳ בירושֵם אשר התכנסה בזמן שגופתו של ישוע נחה בקבר.

רשומות עדנטיה מעידות על כך ׳שאב הקונסטלציה׳ של נורלטיאדק היה באורנטיה וכי הוא קיבל ממיכאל הנחיות בזמן השהות בקבר.

וקיימות הוכחות רבות אחרות לעובדה שלא כל אישיותו של ישוע ישנה ללא הכרה בזמן מה שנדה כמוות הפיזי.

אף כי ישוע לא מת כך על הצלב כדי לכפר על עוונות האנושות ואף לא כדי לפתוח את הדרך ללבו של אל כעוס שלא סולח; אפילו ׳שבן האדם׳ לא הציע עצמו כקורבן לפיוס זעמו של האל ולפתיחת דרך לגאולת האדם החוטא; על-אף שהרעיונות הללו, של כפרה ופיוס, הינם שגויים, קיימות משמעויות שאין להתעלם מהן שנלוות למוות הזה של ישוע על הצלב. עובדה היא שאורנטיה ידועה בעולמות המיושבים השכנים בשם ״העולם של הצלב.״

ישוע ביקש לחיות חיים מלאים כאדם בגוף באורנטיה. המוות הוא חלק שגרתי מן החיים. המוות הינו האקט האחרון בדרמת החיים. גם אם ראוי שתנסו להתחמק מן הפירושים הכוזבים והאמונות הטפלות הקשורות למוות על הצלב, עליכם להיזהר לבל תשגו שגיאה גדולה ולא תבחינו במשמעות האמתית ובחשיבות האמתית של מות ׳המאסטר׳.

בן התמותה לעולם לא היה בבעלות הארכי-רמאים. ישוע לא מת כדי לשלם כופר עבור חילוץ האדם ממלתעות השליטים המשומדים ונסיכי הספֵרות שסטו מדרכם. ׳האב׳ שבשמיים מעולם לא העלה בדעתו להרשיע, בחוסר צדק בעליל, נשמה בשל חטאי אבותיה. מותו של ׳המאסטר׳ על הצלב אף לא היה קורבן שמטרתו לשלם לאלוהים על החוב שאנושות חבה לו.

לפני שישוע חי עלי אדמות, אולי הייתם יכולים להאמין בצדק באלוהים שכזה, אך לא מאז ׳שהמאסטר׳ חי ומת בקרבכם. משה לימד אודות הכבוד והצדק של האלוהים ׳הבורא׳; אך ישוע הציג את דמותו האוהבת והרחומה של ׳אב׳ שמימי.

ייתכן והטבע החייתי – הנטייה לעשות רע – הינה תורשתית, החטא איננו עובר בתורשה מן ההורה לילדו. החטא הינו ההתמרדות המודעת והמכוונת של יצור רצוני יחיד כנגד רצון ׳האב׳ וחוקי ׳הבנים׳.

ישוע חי ומת עבור יקום שלם, לא רק עבור עמי עולם כזה או אחר. אף כי בני התמותה שבעולמות זכו לגאולה עוד לפני שישוע חי ומת באורנטיה, עובדה היא שמשימת המתת שלו בעולם הזה האירה באופן משמעותי את נתיב הגאולה; מותו תרם רבות לכך שהישרדות בן התמותה לאחר מות הגוף הינה עובדה ברורה וודאית.

אף כי נתקשה לדבר על ישוע כמקריב, כמכפר או כמשחרר, בהחלט נכון הוא להתייחס אליו כאל גואל. הוא לעד הפך את נתיב הגאולה (ההישרדות) לברור יותר, וודאי יותר; הוא הראה בצורה טובה וודאית יותר את נתיב הגאולה לכל בני התמותה בכל עולמות היקום של נבאדון.

לאחר שאתם מבינים את הרעיון שאלוהים הינו אכן ׳אב׳ אוהב, המשג היחיד שישוע לימד מעודו, מאותו רגע ואילך אתם חייבים להיות נאמנים לכך ולנטוש לגמרי את כל התפישות הפרימיטיביות אודות אלוהים כמלך זועף, שליט נוקשה וכל-יכול שעיקר סיפוקו בא על מציאת כל שגיאות נתיניו ועל הענשתם כגמולם, אלא אם הוויה שכמעט שקולה לו תתנדב לסבול במקומם, להקריב עצמה במקומם. כל רעיונות הכופר והכפרה אינם תואמים למושגים אודות האלוהות אותם לימד והדגים ישוע מנצרת. אהבתו האינסופית של האל אינה משנית לשום דבר אחר בטבע האלוהי.

כל המושגים אודות הכפרה והקורבן המוביל לגאולה נובעים מאנוכיות ומתבססים עליה. ישוע לימד שהמושג העליון של אחוות מאמיני הרוח הינו שירות הזולת. כל המאמין באבהותו של האל יכול להתייחס לגאולה כמובנת מאליה. במקום לבקש את הגאולה האישית, הדאגה העיקרית של המאמין צריכה להיות הדחף הזולתני לאהוב ומתוך כך לשרת את הזולת, ממש כשם שישוע אהב ושרת את בני האדם.

מאמינים אמיתיים גם לא חוששים כל כך מעונש עתידי שיקבלו על חטאיהם. המאמין האמיתי דואג רק להפרדה שלו מן האל בהווה. אכן, אבות חכמים עלולים להעניש את בניהם, אך הם יעשו כן מתוך אהבה וכדי לתקן את דרכם. הם לא מענישים מתוך כעז, ואף לא גוערים כדי להתנקם.

אפילו אם אלוהים היה מלך נוקשה ודיין היקום שבו החוק מעל לכל, הוא בוודאי לא היה מסופק מן השיטה הילדותית בה החף מפשע סובל עבור הפושע עצמו.

הדבר הכביר ביחס למותו של ישוע, מה שתורם להעשרתה של החוויה האנושית ולהאדרתו של נתיב הגאולה, אינו העובדה שמת אלא האופן הנשגב וחסר התקדים שבו בחר למות.

כלל הרעיון של כופר הכפרה שם את הגאולה במישור לא מציאותי; הוא הופך את המושג לפילוסופי טהור. הגאולה האנושית הינה אמיתית; היא מבוססת על שתי מציאויות אותן יכולה אמנת היצור לתפוש ובכך לשלב אותן בחוויה האינדיבידואלית של האדם: עובדת אבהותו של האל והאמת הנובעת ממנה, אחוות האדם. אחרי ככלות הכול, אמת היא ״שמוחלים לכם על חובכם כפי שאתם מוחלים לחייבים לכם.״

הצלב של ישוע מדגים את מסירותו העילאית של הרועה האמיתי לצאן מרעיתו, אפילו לאלה שאינם ראויים לה. הוא מציב לעד את יחסיהם של האל והאדם במישור המשפחתי. אלוהים הוא ׳האב׳; האדם הוא בנו. האהבה, אהבת אב לבנו, הופכת לאמת המרכזית במערכת היחסים של ׳הבורא׳ והברוא ביקום – ולא זו של הצדק שמבקש המלך שבא לבוא על סיפוקו בשל הסבל והעונש שהטיל על הנתין שחטא.

הצלב מדגים לעד כי יחסו של ישוע כלפי החטאים לא היה של גינוי ואף לא של מחילה, אלא יחס של גאולה נצחית ואוהבת. ישוע אכן היה גואל במובן זה שחייו ומותו אכן שכנעו אנשים לדבוק בטוּב ובצדק הגואל. ישוע אהב אנשים עד כדי כך שאהבתו עוררה בתגובה אהבה בלבם. אהבה אכן מדבקת ולעד יצירתית היא. מותו של ישוע על הצלב הינו ביטוי לאהבה חזקה דיה ואלוהית דיה כדי למחול על החטא ולבלוע את כל מעשי הרשע. ישוע גילה לעולם הזה מידה גבוהה יותר של צדיקות מזו של הצדק עצמו – מן האבחנה הטכנית בין טוב לרע. האהבה האלוהית איננה רק מוחלת על השגיאות; למעשה היא סופגת אותן ומחסלת אותן. מחילת האהבה מתעלה הרבה מעל למחילת הרחמים. הרחמים מסיטים הצדה את אשמתו של הפושע; אך האהבה לעד תחסל את החטא ואת החולשה שנובעת ממנו. ישוע הביא לאורנטיה צורת חיים חדשה. הוא לימד אותנו לא להתנגד לרוע אלא למצוא דרכו את הטוב שמחסל אותו בפועל. הסליחה של ישוע איננה מחילה; היא גאולה מפני ההרשעה. הגאולה אינה ממעיטה בערכן של השגיאות; היא מתקנת אותן. אהבת אמת איננה מתפשרת עם השנאה ואף לא מוחלת לה; היא מחסלת אותה. אהבתו של ישוע לעולם לא תסתפק במחילה. אהבתו של ׳המאסטר׳ מרמזת על שיקום, על גאולת עד. אם הכוונה היא לשיקום נצחי, אכן ניתן לדבר על גאולה במובנים של פדות.

בכוח אהבתו האישית לאדם, הצליח ישוע למוטט את אחיזת החטא והרשע בו. בכך שחרר את האדם לבחור בדרך חיים טובה יותר. ישוע הדגים גאולה מן העבר אשר כשלעצמה הבטיחה ניצחון בעתיד. וכך, מביאה המחילה לגאולה. כאשר לב האדם מכיר לגמרי ביפי אהבת האל, זו מחסלת לגמרי את קסם החטא וכוח הרשע.

סבלו של ישוע לא הוגבל לצלב עצמו. לאמיתו של דבר, במשך יותר מעשרים וחמש שנה סבל ישוע סבל ממשי על צלב הקיום האנושי. ערכו האמיתי של הצלב נובע מן העובדה שהיה זה הביטוי העילאי והסופי לאהבתו, ההתגלות שלמה של רחמיו.

במיליוני עולמות מיושבים, עשרות טריליוני יצורים שאולי התפתו לזנוח את המאבק המוסרי ולוותר על הקרב הטוב על האמונה, הציצו פעם אחת נוספת בישוע על הצלב והמשיכו משם קדימה, מלאים בהשראה למראה האלוהים שמקריב את חייו בגוף בשירות הבלתי אנוכי לאדם.

ניצחון המוות על הצלב מסתכם ביחסו של ישוע כלפי תוקפיו. בכך שנשא תפילה ואמר, ״סלח להם, ׳אבא׳, שכן הם אינם יודעים מה הם עושים,״ הפך את הצלב לסמלו הנצחי של ניצחון האהבה על השנאה וזה של האמת על הרשע. יקום שלם נדבק ממסירות אהבה זו; התלמידים נדבקו מן ׳המאסטר׳. וכך אמר מורה הבשורה הראשון שנדרש להקריב את חייו בשירותהּ, ״אל תשמור להם את החטא זה.״

מכיוון שהוא מעיד על מישהו שהיה מוכן להקריב את חיי בשירות הזולת, הצלב פונה פנייה עילאית למיטב שבאדם. לא יוכל אדם לרחוש אהבה גדולה מזו: שיהיה מוכן להקריב את חייו עבור חבריו – וישוע אהב אהבה כזו שהיה מוכן להקריב את חייו עבור אויביו, אהבה גדולה מכל אהבה אחרת שנראתה עד אז עלי אדמות.

באורנטיה, כמו בעולמות אחרים, נגע מפגן המוות הנשגב של ישוע האדם על הצלב בגולגותא ברגשותיהם של בני התמותה, ואף הניע את המלאכיות למסירות עילאית.

הצלב הינו הסמל הגבוה של שירות קדוש, של אדם המקדיש את חייו לרווחת ולגאולת הזולת. הצלב איננו מסמל את הקרבתו של בן האל החף מפשע במקום החוטאים שפשעו, קורבן המיועד להפיס את זעמו ועלבונו של האל, אלא שהן על הארץ והן ברחבי יקום עצום ממדים, מהווה הצלב סמל קדוש לאופן בו מוסרים הטובים את עצמם עבור הרשעים וגואלים אותם במסירות אהבה זו ממש. הצלב מסמל את צורת השירות הבלתי אנוכית הגבוהה ביותר, המסירות המלאה לחיי צדיקות בשירות שנעשה בלב שלם, ואפילו במוות, במוות על הצלב. וסמל כביר זה, חיי המתת של ישוע, אכן מעוררים בכולנו השראה לרצות לעשות בדיוק אותו דבר.

גברים ונשים שחושבים ומתבוננים בישוע מוסר את חייו על הצלב לא יוכלו להמשיך ולהרשות לעצמם להתלונן על קשיי החיים, אפילו על הגדולים שבהם, קל וחומר על הצרות הקטנות והמצוקות המדומות שלהם. חייו המופלאים כל כך ומותו, מות כביר של ניצחון, מניעים את כולנו לשתף את שניהם. אכן, כל חיי המתת של מיכאל מושכים, למן צעירותו ועד למפגן המהמם של מותו על הצלב.

ולכן, כשאתם מתייחסים לצלב כאל התגלות של האל, אל תתבוננו בו בעיניים של האדם הפרימיטיבי או בעיני הברברי שבא אחריו, שהרי שניהם התייחסו לאל כאל ׳ריבון׳ נוקשה שעוסק באכיפת החוק ובהשלטת הצדק. במקום זאת, וודאו שאתם רואים בצלב סמל לאהבתו ולמסירותו של ישוע למשימת המתת שלו עבור בני התמותה של יקומו העצום. ראו במותו של ׳בן האדם׳ את פסגת הביטוי של אהבתו האלוהית של ׳האב׳ לבניו שבעולמות בני התמותה. הצלב מדגים, אפוא, את מסירות החיבה ואת מתת הגאולה מרצון לאלה אשר נכונים לקבל מתנות ומסירות שכאלה. הצלב לא ביטא שום דבר ׳שהאב׳ דרש – רק את מה שישוע נתן כל כך מרצונו, ואת מה שהוא סרב להימנע ממנו.

גם אם אדם לא יוכל להעריף את ישוע ולהבין את משמעות משימת המתת שלו עלי אדמות, יוכל לפחות להבין את העובדה שחלק בסבל האנושי. לעולם לא יצטרך אדם לחשוש ׳שהבורא׳ איננו יודע את טיבן ושיעורן של המצוקות בחייו.

אנו יודעים שהמוות על הצלב לא נועד להפיס את האל אלא לעורר את הבנתו של האדם את אהבתו הנצחית של ׳האב׳ ורחמיו הבלתי-נדלים של ׳בנו׳, ולשדר את כל האמיתות האוניברסליות הללו ליקום שלם.