מסמך 186 ממש לפני הצליבה

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 186

ממש לפני הצליבה

כשישוע ומאשימיו יצאו לכיוון הורדוס, פנה ׳המאסטר׳ אל השליח יוחנן ואמר: ״יוחנן, לא תוכל עוד לעשות עבורי דבר. לך לאימי והבא אותה שתראה אותי לפני שאמות.״ אף כי היסס לעזוב אותו לבד עם אויביו, כאשר שמע יוחנן את בקשתו של ׳המאסטר׳ הוא מיהר לבית עניא, שם התאספה כל משפחתו של ישוע והמתינה בביתן של מרתה ומרים, אחיותיו של אלעזר שהוקם לתחייה מן המתים.

מספר פעמים במהלך הבוקר הגיעו שליחים ומסרו למרים ומרתה עדכונים ביחס להתקדמות במשפטו של ישוע. אך משפחתו של ישוע הגיעה לבית עניא רק דקות ספורות לפני שהגיע לשם יוחנן ובפיו בקשתו של ישוע לראות את אימו בטרם יומת. לאחר שיוחנן זבדיה סיפר להם את כל מה שהתרחש מאז נעצר ישוע בחצות, יצאה מרים אימו מיד בלוויית יוחנן לראות את בנה הבכור. עד אשר הגיעו מרים ויוחנן לעיר, ישוע כבר הגיע לגולגותא, בלוויית החיילים הרומיים שנצטווו לצלוב אותו.

כאשר מרים אם ישוע יצאה עם יוחנן לראות את בנה, סירבה אחותו רות להישאר מאחור עם שאר בני המשפחה. מכיוון שהייתה נחושה להתלוות לאימהּ, התלווה אליה אחיהּ, יהודה. תחת פיקוחו של יעקב, נותרו שאר בני משפחתו של ׳המאסטר׳ בבית עניא וכמעט מדי שעה הגיעו שליחיו של דוד זבדיה לדווח על התקדמותם של המאורעות האיומים במהלכן הומת אחיהם הבכור, ישוע מנצרת.

1. סופו של יהודה איש-קריות

הדיון בפני פילטוס הסתיים בערך בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ששי זה, ׳והמאסטר׳ נמסר לחזקתם של החיילים הרומיים שנצטווו לצלוב אותו. מיד לאחר שישוע נמסר לידי הרומאים, חזר מפקד השומרים היהודיים עם אנשיו חזרה למפקדה שלהם במקדש. הכוהן הגדול ועמיתיו, חברי הסנהדרין, הלכו מעט אחרי השומרים הישר למקום המפגש הרגיל שלהם בלשכת הגזית שבמקדש. כאן הם פגשו חברי סנהדרין אחרים רבים להם סיפרו מה עלה בגורל ישוע. בזמן שכיפא עסק בדיווח לסנהדרין אודות משפטו וגזר דינו של ישוע, הופיע בפניהם יהודה כדי לתבוע את הפרס על חלקו במעצרו של ׳המאסטר׳ וגזר דין המוות שניתן לו.

כל היהודים הללו תיעבו את יהודה; כל מה שהרגישו כלפי הבוגד היה בוז גמור. במהלך משפטו של ישוע בפני כיפא ובמהלך הופעתו בפני פילטוס, התנהגותו הבוגדנית של יהודה הציקה למצפונו. הוא החל להתפכח במידת מה מן האשליה ביחס לפרס שעתיד לקבל על בגידתו בישוע. הוא סלד מן הקרירות והריחוק שהפגינו השלטונות היהודיים; אף-על-פי-כן, הוא ציפה לגמול נדיב על מעשה הפחדנות שלו. הוא ציפה שיקראו לו בפני האסיפה הכללית של הסנהדרין ושם ישמיעו שבחו בפניו ויעטירו עליו כבוד גדול על השירות הכביר שהעניק לאומה, כך החמיא לעצמו. לכן, תארו לעצמכם עד כמה הופתע הבוגד האנוכי הזה כאשר משרתו של הכוהן הגדול נגע בכתפו, לקח אותו אל מחוץ לאולם ואמר: ״יהודה, מינו אותי לשלם לך על בגידתו של ישוע. הנה הגמול שלך.״ ובעודו מדבר, נתן משרתו של כיפא ליהודה שק ובו שלושים מטבעות כסף - המחיר באותה העת של עבד טוב ובריא.

יהודה היה המום, הלום. הוא רץ חזרה וביקש להיכנס ללשכה אך נחסם בידי השוער. הוא ביקש לערער בפני הסנהדרין אך הם לא התירו לו להיכנס. יהודה לא האמין ששליטי היהודים יאפשרו לו לבגוד בחבריו ׳ובמאסטר׳ שלו ואז יציעו לו שלושים מטבעות כסף כפרס על מעשיו.  הוא הרגיש מושפל, מיואש ושבור לגמרי. הוא החל לצעוד הלאה מן המקדש כאילו היה שרוי תחת טרנס. הוא שלשל אוטומטית את השק לכיסו העמוק, אותו הכיס בו נשא את השק שהכיל את כספי קבוצת השליחים במשך זמן כה רב. והוא הסתובב בעיר והלך אחרי ההמונים שהיו בדרך לצפות בצליבות.

מרחוק, ראה אותם יהודה מרימים אל על את הצלב ועליו מוסמר ישוע, ולמראה המחזה הזה רץ חזרה למקדש, פרץ בכוח דרך השומר ומצא עצמו אל מול חברי הסנהדרין, שעדיין הייתה מכונסת. הבוגד היה כמעט חסר נשימה ונסער מאוד, אך הוא הצליח למלמל את המילים הבאות: ״חטאתי בכך שבגדתי בחף מפשע. אתם העלבתם אותי. הצעתם לי כסף כפרס על השירות שלי – את מחירו של עבד. אני מתחרט על מה שעשיתי; הנה כספכם. אני רוצה לחמוק מן האשמה של מה שעשיתי.״

שמעו שליטי היהודים את יהודה, ולעגו לו. אחד מהם, שישב סמוך למקום בו עמד יהודה, סימן לו לעזוב את הלשכה ואמר: ״׳המאסטר׳ שלך כבר הומת בידי הרומאים, ומה הקשר בינינו לאשמה שלך? זה עניין שלך – תסתלק!״

בעת שעזב את לשכת הסנהדרין, הוא הוציא את שלושים מטבעות הכסף וזרק אותם על רצפת המקדש. כשיצא מן המקדש, הבוגד כבר כמעט יצא מדעתו. יהודה כעת התנסה בהבנה של מהו חטא באמת. נעלמו לגמרי כל התהילה, המשיכה והשיכרון של מעשה העוולה. כעת, עמד הרשע לבדו פנים אל פנים מול גזר הדין של נשמתו המיואשת והמאוכזבת. בזמן ביצוע החטא הרגיש כמכושף, זו הייתה כהרפתקה, אך כעת עליו לקצור את הפירות הבלתי רומנטיים של העובדות לאשורן.

מי שפעם היה שליח של מלכות השמים עלי אדמות הלך כעת ברחובות ירושלים בודד וגלמוד. הייאוש שאחז בו היה כמעט מוחלט. הוא המשיך ללכת דרך העיר, יצא מן החומות וירד מטה לבדידות האיומה של גיא בן הינום, שם עלה על המדרון התלול, נטל את חגורת הגלימה שלו וקשר אותה לעץ קטן ואת הקצה השני כרך סביב צווארו והשליך עצמו לתהום. לפני שמת, הקשר שקשר בידיים עצבניות נפרם וגופו של הבוגד נקרע לחלקים בזמן שנפל על הסלעים המשוננים שמתחת.

2. גישתו של ׳המאסטר׳

כאשר ישוע נעצר, הוא ידע שעבודתו עלי אדמות בלבוש בשר ודם הגיעה לסיומה. הוא הבין לגמרי איזה סוג של מוות מצפה לו, ולא התעניין כלל ועיקר בפרטי המשפט-לכאורה שעשו לו.

ישוע סירב ישוע לענות לעדויות השקר של העדים שהעידו נגדו כשעמד בפני הסנהדרין. בין אם נשאל בידי חבר או אויב, רק שאלה אחת תמיד זכתה לתשובה – זו שנגעה לטיבה ואלוֹהיוּתהּ של משימתו עלי-אדמות. הוא תמיד ענה כאשר נשאל אם היה ׳בן האל׳. הוא סירב בהתמדה לענות להורדוס הסקרן והמרושע. הוא דיבר אל פילטוס רק כאשר חשב שפילטוס או אדם כנה אחר יכלו להיעזר בדבריו ולהיטיב ללמוד מהם על האמת. ישוע לימד את שליחיו על חוסר התוחלת של השלכת פנינים לרגלי החזירים, וכעת העז לתרגל את שלימד. התנהגותו כעת העידה על הכניעות הסבלנית של הטבע האנושי אשר השתלבה בדממה המלכותית והמכובדות השקולה שהפגין הטבע האלוהי. הוא היה מוכן לשוחח עם פילטוס על כל שאלה שנגעה להאשמות הפוליטיות שהוטחו בו – כל שאלה שלדעתו נגעה לתחום הסמכות של המושל.

ישוע היה משוכנע שהיה זה רצון ׳האב׳ שיזרום עם הזרימה הטבעית של המאורעות האנושיים ממש כמו כל בן תמותה אחר, ולכן סירב אפילו להשתמש בכושר השכנוע האנושי שלו כדי להשפיע על מהלך האירועים שהובילו אחיו בני התמותה, אלה שהפגינו קוצר-ראייה בהיבט החברתי והיו עיוורים בהיבט הרוחני. אף כי ישוע חי ומת באורנטיה, כל מהלך הקריירה האנושית שלו, מתחילתה ועד סופה, היה מופע שתכליתו להשפיע וללמד את כלל היקום שברא וממשיך לעד לקיים.

היהודים הללו, קצרי הרואי, תבעו בגסות את מותו של ׳המאסטר׳ בעוד הוא עומד בדממה נוראית וצופה במותה של אומה – מותו של עם אבותיו שבארץ.

ישוע רכש וניחן באופי של אדם אשר יכול היה לעמוד שלוו ולשמור על כבודו גם מול עלבון בלתי-מוצדק ומתמשך. לא ניתן היה להפחידו. כאשר משרתיו של חנן החלו לעלוב בו, כל מה שהציע היה כי ראוי שיקראו לעדים שיוכלו להעיד כנגדו.

לאורך כל המשפט ששפט אותו לכאורה פילטוס, מתחילתו ועד סופו, הצופים השמימיים לא יכלו להימנע מלשדר ליקום את תיאור הסצנה ״פילטוס עומד למשפט של ישוע.״

כאשר עמד מול כיפא, ולאחר שכל עדויות השקר התמוססו, ישוע לא היסס לענות על שאלתו של הכוהן הגדול ולהעניק להם בעדותו זאת הבסיס להרשעתו בחילול הקודש.

׳המאסטר׳ לא הפגין שום עניין בניסיונותיו של פילטוס לנסות לשחרר אותו, שכוונתו הייתה טובה אך פעולתו הייתה רפה. הוא באמת ריחם על פילטוס ואכן ניסה להאיר את חשכת דעתו. הוא היה פסיבי לחלוטין ביחס לפניותיו של המושל הרומי ליהודים שיבטלו את כתב האישום הפלילי נגדו. במהלך כל המאורע המצער, הוא המשיך להתנהג בפשטות מכובדת ובהדר נטול כל יומרה. כאשר כינו אותו ״מלך היהודים,״ הוא לא הטיל שום ספק בחוסר כנותם של מי שעתידים להיות רוצחיו. הוא קיבל את הכינוי ללא הסברים מיותרים, אף כי ידע שאף כי הם בחרו לדחות אותו, הוא יהיה האדם האחרון שיכול היה להנהיג באמת  את האומה, גם במובן הרוחני.

במהלך המשפטים הללו אמר ישוע אך מעט, אך אמר מספיק כדי להדגים לכל בני התמותה איזה סוג אופי יכול האדם לגבש בשותפות עם האל וכדי לגלות לכלל היקום את האופן בו יכול האל להתגלם בחייו של יצור כאשר אותו היצור בוחר באמת לעשות את רצון ׳האב׳, ובכך הופך באופן פעיל לבנו של האל החי.

ניתן לראות את מלוא אהבתו לבני התמותה הבורים בסבלנות ובשליטה העצמית שהפגין אל מול הלעג, המכות והדחיפות שהלמו בו החיילים הגסים והמשרתים חסרי ההתחשבות. הוא אפילו לא כעס כאשר כיסו את עיניו, היכו אותו בגסות בפנים וקראו לו: ״התנבא לנו, מי היכה אותך.״

פילטוס דיבר אמת גדולה משידע כאשר הציג את ישוע להמון לאחר שהולקה וקרא ״תראו את האדם!״ אכן, המושל הרומי אחוז הפחדים לא העלה על דעתו שבאותו רגע ממש היקום עמד דום והתבונן במחזה הייחודי - ׳הריבון׳ האהוב מושפל בלעג ובמכות נתיניו החשוכים והמפגרים בני התמותה. בזמן שפילטוס דיבר, הדהדה ברחבי נבאדון כולה הקריאה ״תראו את האל והאדם!״ ברחבי יקום, אינספור מיליונים מאז אותו יום המשיכו לראות את אותו אדם, ואילו אל האוונה, השליט העליון של יקום היקומים, מקבל את האדם מנצרת כהתממשות האידאלית של היצורים בני התמותה ביקום המקומי הזה של זמן ומרחב. בכל חייו שאין כדוגמתם, הוא הצליח תמיד לגלות את האל לאדם. כעת, באירועי חייו האחרונים כאדם ובמותו הקרב, הוא גילה התגלות חדשה ונוגעת ללב של האדם לאל.

3. דוד זבדיה המהימן

מעט לאחר שישוע נמסר לידי החיילים הרומיים, עם תום הדיון בפני פילטוס, מיהרה קבוצה של שומרי המקדש לגת שמנים כדי לפזר או לעצור את חסידיו של ׳המאסטר׳. אך החסידים הללו נפוצו הרבה לפני הגעתם. השליחים נסוגו למקומות המסתור שנקבעו להם; היוונים התפזרו והלכו למספר בתים בירושלים; שאר התלמידים נפוצו אף הם. דוד זבדיה האמין שאויביו של ישוע יחזרו; לכן, עוד לפני כן העלה ומיקם כמה מן האוהלים במעלה המצוק, סמוך למקום אליו נהג לעתים תכופות לפרוש ׳המאסטר׳ כדי להתפלל ולסגוד. הוא התכוון להתחבא שם וגם להפעיל מרכז, מעין תחנת תיאום, לשירות השליחים שלו. שומרי המקדש הגיעו ממש מעט לאחר שיצא מן המחנה. מכיוון שלא מצאו שם איש, הם הסתפקו בשריפת המחנה ושבו למקדש. הסנהדרין שמעה את דיווחם, וקבעה שמכיוון שחסידיו של ישוע הופחדו והוכנעו, לא תהיה סכנת התקוממות או סכנה לחילוצו של ישוע מיד אלה שיועדו להוציאו להורג. סוף סוף יכלו לנשום לרווחה, ולכן סיימו את הישיבה והתפזרו איש לדרכו להכנות לסדר הפסח.

מיד עם מסירתו של ישוע לצליבה בידי החיילים הרומיים, מיהר שליח לגת שמנים כדי להודיע לדוד, ותוך חמש דקות יצאו רצים בדרכם לבית צידה, פלה, פילדלפיה, צידון, שכם, חברון, דמשק ואלכסנדריה. השליחים הללו נשאו עמם את הבשורה שישוע עומד להיצלב בידי הרומאים בשל התעקשותם הנחרצת של שליטי היהודים.

במהלך היום הטרגי הזה ועד צאתו של המסר האחרון, ׳שהמאסטר׳ הובא למנוחות, מדי חצי שעה דוד שלח רצים עם דיווחים לשליחים, ליוונים ולבני משפחתו הארצית של ישוע אשר התאספו בביתו של אלעזר בבית עניא. כאשר השליחים יצאו עם ההודעה שישוע הובא למנוחות, דוד פיזר את סגל הרצים המקומיים למשך חגיגות הפסח ומנוחת השבת, והנחה אותם להתייצב אצלו בשקט בבוקר יום ראשון בביתו של ניקודמוס, שם הוא עצמו התכוון להסתתר במשך מספר ימים יחד עם אנדראס ופטרוס.

דוד זבדיה זה, אשר ניחן בדעת ייחודית, היה היחיד מבין תלמידיו הבכירים של ישוע שהתייחס פשוטו כמשמעו לקביעה של ׳המאסטר׳ שהוא ימות ״ויקום לתחייה ביום השלישי.״ דוד שמע אותו פעם אחת חוזה כך, ומשום שנטה להתייחס לדברים כפשוטם, התכוון כעת לאסוף את שליחיו ביום ראשון בבוקר בביתו של ניקודמוס כדי שיהיו זמינים להפיץ את החדשות למקרה שישוע יקום לתחייה מן המתים. מהר מאוד גילה דוד שאיש מחסידיו לא ציפה שיקום מן הקבר כל כך מהר; לכן, שמר על אמונתו לעצמו ולא סיפר על כוונתו לאסוף את סגל השליחים מוקדם בבוקר יום ראשון לאיש פרט לשליחים ששלח בבוקר יום ששי לערים ולמרכזי המאמינים המרוחקים.

וכך, מפוזרים ברחבי ירושלים וסביבותיה, עשו באותו לילה חסידיו של ישוע את הסדר ונותרו למחרת במסתור.

4. הכנות לצליבה

לאחר שפילטוס רחץ את ידיו אל מול ההמון, וביקש כך לחמוק מן האשמה בכך שציווה על צליבתו של אדם חף מפשע רק משום שחשש לעמוד מול תביעותיהם של מנהיגי היהודים, הוא ציווה למסור את ׳המאסטר׳ לידי החיילים הרומיים ופקד על מפקדם לצלוב אותו מיד. כשקיבלו החיילים את ישוע לידיהם, הם הובילו אותו חזרה לחצר הפרטוריום, הסירו את הגלימה שהלביש אותו הורדוס והלבישו אותו בבגדיו. החיילים הללו לעגו וסנטו לו, אך לא פגעו בו פיזית. כעת היה ישוע לבד עם החיילים הרומיים הללו. חבריו היו במסתור; אויביו הלכו לדרכםֲ אפילו יוחנן זבדיה כבר לא היה לצדו.

פילטוס מסר את ישוע לידי החיילים מעט לאחר שמונה בבוקר ומעט לפני תשע בבוקר יצאו לזירת הצליבה. במשך יותר מחצי השעה הזו, ישוע לא הוציא הגה מפיו. כלל עבודת הניהול של יקום עצום כמעט ועמדה מלכת. גבריאל וראשי השליטים של נבאדון היו או באורנטיה או צמודים לשידורי החלל של רבי-המלאכיות במאמץ להיות מעודכנים לגבי הקורות את ׳בן האדם׳ באורנטיה.

עד לזמן בו החיילים היו מוכנים לצאת עם ישוע לגולגותא, הם כבר התחילו להתרשם משלוותו הבלתי רגילה והמכובדות היוצאת דופן שלו, ומכך שלא התלונן בדממה.

הרבה מן הדיחוי ביציאה עם ישוע לזירת הצליבה נבע מכך שהמפקד החליט ברגע האחרון לקחת גם שני גנבים שנידונו למוות; מכיוון שנצטווה לצלוב את ישוע באותו בוקר, חשב המפקד הרומי שמוטב ששני אלה ימותו איתו מאשר שיחכו עד לסוף חגיגיות הפסח.

מיד כשהוכנו הגנבים, הם הובלו לחצר, שם ראו את ישוע. אחד מהם ראה אותו לראשונה ואילו השני שמע אותו לעתים תכופות, הן במקדש והן חודשים רבים לפני כן במחנה בפלה.

5. הקשר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח

אין קשר ישיר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח. אכן, ישוע הקריב את חייו הארציים ביום זה, ערב חג הפסח ובערך בזמן בו הוקרב השה לעולה במקדש. אך צירוף המקרים הזה איננו מעיד בשום צורה ואופן על כך שמותו של ׳בן האדם׳ עלי אדמות קשור באופן כלשהו למערכת הקורבנות היהודית. ישוע היה יהודי, אך ׳כבן האדם׳, היה בן תמותה בעולם. מספיק להתבונן על המאורעות שכבר סופרו, ואשר מובילים לרגע הזה, ממש לפני צליבתו המתקרבת של ׳המאסטר׳, כדי להסיק שמותו בשעה הזו היה אירוע טבעי ומעשה ידי אם בלבד.

היה זה האדם ולא האל אשר תכנן והוציא לפעול את מותו של ישוע על הצלב. ׳האב׳ אכן סירב להתערב בסדר המאורעות האנושיים באורנטיה, אך ׳האב׳ בפרדיס לא ציווה, לא תבע ולא דרש שמותו של ׳בנו׳ יתבצע כפי שזה אירע בארץ. עובדה היא שבמוקדם או במאוחר נדרש היה ישוע לוותר על הגוף הפיזי, על ההתגשמות שלו בגוף, אך הוא היה יכול לעשות זאת באינספור דרכים בלא להזדקק למות על הצלב בין שני גנבים. כל אלה היו מעשה ידי אדם, ולא מעשה ידי אלוהים.

׳המאסטר׳ השלים עד לזמן בו הוטבל את כל מה שנדרש להתנסות בו עלי אדמות ובגוף שהיה נחוץ כדי להשלים את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו ביקום. באותו רגע ממש, הושלמה חובתו של ישוע על הארץ. כל החיים שחי לאחר מכן, ואפילו האופן בו מת, היו סעד אישי לגמרי שבחר להעניק כדי לרומם את יצוריו בני התמותה, בעולם הזה כמו גם בעולמות אחרים.

בשורת החדשות הטובות, שבאמצעות האמונה יכול בן התמותה להיות מודע-רוחנית לכך שהוא בן האלוהים, איננה תלויה במותו של ישוע. אכן, מותו של ׳המאסטר׳ האיר עד מאוד בשורת מלכות זו, אך יותר מכך עשו זאת חייו.

כל מה אמר או עשה ׳בן האדם׳ עלי אדמות ייפַּה עד מאוד את הדוקטרינות אודות היות האדם בן האלוהים ואודות אחוות האדם, אך מערכות היחסים הבסיסיות הללו, בין האדם לאל, נובעות מטבע העובדה שהאל אוהב את יצוריו ומרחמנותם הטבעית של ׳בניו׳ האלוהיים. מאז ומעולם, בעולם הזה ובכל האחרים ברחבי היקום, התקיימו מערכות היחסים הללו בין האדם ׳לבוראו׳, יחסים נוגעים ללב, יחסים בעל יופי אלוהי; ואין הן תלויות בשום אופן במשימות המתת התקופתיות של ׳בני האל הבוראים׳, אשר מתגלמים בדמות ההוויות התבוניות שבראו כחלק מן המחיר שהם עצמם נדרשים לשלם כדי לרכוש סופית את הריבונות הבלתי-מוגבלת, כל אחד ביקומו שלו.

׳האב׳ שבשמים אהב את בני התמותה שבארץ בדיוק באותה המידה לפני חייו ומותו של ישוע באורנטיה כמו לאחר המופע הטרנסצנדנטלי של שותפות-בצוותא בין האדם לאל. אף כי אין במעשה הכביר הזה, של התגלמות האל של נבאדון בלבוש בשר ודם באורנטיה כדי להרחיב את תכונותיו של ׳האב׳ הנצחי, האינסופי והאוניברסלי, יש בו והוא אכן העשיר והאיר את כל שאר המנהלים והיצורים ביקום של נבאדון. אף כי ׳האב׳ שבשמיים לא אוהב אותנו יותר בשל משימת המתת של מיכאל, כל שאר ההוויות התבוניות השמימיות כן אוהבות אותנו יותר. הסיבה לכך היא שלא רק שישוע מימש התגלות של האל לאדם, אלא משום שהוא גם גילה התגלות חדשה של האדם  להוויות התבוניות שביקום היקומים.

ישוע לא עומד למות כקורבן על חטא. הוא לא עומד לכפר על אשמתו המוסרית המוּלדת של המין האנושי. האנושות כגזע איננה כלל אשמה בפני האל. אשמה הינה אך ורק עניין של חטא אישי ושל התמרדות ביודעין ובמתכוון כנגד רצונו של ׳האב׳ וממשל ׳בניו׳.

החטא והמרד אינם כלל קשורים למשימת המתת הבסיסית של ׳בני פרדיס׳ של האל, אף  כי לנו נדמה כי משימת ההצלה הינה פועל יוצא ממשימת המתת.

גאולת האל עבור בני התמותה של אורנטיה הייתה יעילה, מהימנה וודאית באותה המידה אף אם ישוע לא היה מוצא להורג בידיהם האכזריות של בני תמותה בורים. אילו היו בני התמותה שבארץ מקבלים את ׳המאסטר׳ בברכה ואילו היה עוזב את אורנטיה כשהיה מחליט הוא עצמו לעזוב את הגוף, לא הייתה לכך שום השפעה על עובדת אהבתו של האל ורחמיו של ׳הבן׳ – עובדת היות האדם בן האלוהים. אתם, בני התמותה, בני האלוהים אתם, והדבר היחידי שנדרש כדי שאמת זו תהייה לעובדה בהתנסות שלכם, היא אמונתכם, אמונה שנולדת מן הרוח.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved