מסמך 115 ההוויה העליונה

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 115

ההוויה העליונה

עם האל האב, היות בן הינה מערכת היחסים הכבירה. עם האל העליון, ההישג הוא תנאי מקדים למעמד – על מאן ד-הוא לעשות דבר-מה כמו גם להיות דבר-מה.

1. יחסיות של מסגרות מושגיוֹת

אינטלקטים חלקיים, בלתי-מושלמים ומתפתחים היו עשויים להיות חסרי ישע ביקום האב, ולא היו יכולים ליצור אפילו את תבנית המחשבה הרציונאלית הראשונה, אילולא יכולתה המוּלדת של כל דעת, נמוכה כגבוהה, ליצור מסגרת אוניברסאלית אשר בתוכה ניתן לחשוב. אילו נבצר מן הדעת לגבש מסקנות, אם אין ביכולתה לחדור למקורות האמיתיים, כי אז דעת שכזו לעולם תציע מסקנות משוערות, ותמציא מקורות, כך שיתאפשר לה לחשוב באופן הגיוני בתוך מסגרת ההנחות אשר הדעת עצמה יצרה אותן. ובעוד שמסגרות אוניברסאליות מעין אלה – אשר נוצרו בעבור חשיבתו של היצור – הינן הכרחיות לשם תפקוד אינטלקטואלי רציונאלי, הן ללא יוצא-מן-כלל שגויות, מי יותר ומי פחות.

מסגרות מושגיות של היקום הינן אמיתיות אך ורק באופן יחסי; הן בבחינת פיגומים מועילים אשר שומה עליהם להתבטל בסופו של דבר מפני התרחבות ההבנה הקוסמית הגדלה. ההבנות של אמת, יופי וטוב, מוסריות, אתיקה, חובה, אהבה, אלוהיות, מקור, קיום, תכלית, גורל, זמן, מרחב, ואפילו אלוהות, הינן אמיתיות באופן יחסי בלבד. האל הינו הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אב, ואולם מושג האב הינו הגבוה ביותר שבמושגי האדם על אודות האל; ואף-על-פי-כן, האופן שבו מציג האב-הבן את מערכת היחסים בין הבורא לבין הברוא תתרחב באמצעות אותם מושגים על-אנושיים של האלוהות אשר יושגו באורוונטון, בהאוונה, והלאה בפרדיס. האדם חייב לחשוב במסגרת אוניברסאלית אנושית, אך אין פירושו של דבר כי הוא לא יכול לשוות בעיני רוחו מסגרות אחרות, גבוהות יותר, אשר בתוכָן תוכל מחשבה להתרחש.

על-מנת לאפשר לבן האנוש להבין את יקום היקומים, צוינו רמות המציאות הקוסמיות השונות כסופיות, מוחלטופיות ומוחלטות. מתוך אלה, אך ורק הרמה המוחלטת הינה נצחית ללא סייג וקיומית באמת. מוחלטופיים וסופיים הינן נגזרות, התאמות, הגבלות והנחתות של מציאותהּ הקדמונית והמקורית, המוחלטת, של האינסופיות.

מחוזות הסופי קיימים הודות לתכליתו הנצחית של האל. אף כי היצורים הסופיים, נמוכים כגבוהים, עשויים להציע תיאוריות באשר לנחיצותו של הסופי לכלכלת הקוסמוס – ואף כי הם אכן עשו כן – אחרי ככלות הכול הסופי קיים מפני שכך רצה האל. לא ניתן להסביר את היקום, והיצור הסופי אף לא יוכל להציע סיבה רציונאלית לקיומו שלו כיחיד, ללא התייחסות לפעולותיהן הקודמות ולרצונן הקודם של הוויות קודמות לו, בין שאלה הינן הוויות בוראות ובין שהינן הוויות מתרבות.

2. הבסיס המוחלט לעליונות

מנקודת המבט הקיומית, לא יוכל להתרחש ברחבי הגלקסיות כל דבר חדש, לפי ששלמות האינסופיוּת טבועה ב"אני הוא זה" הנוכח נצחית בשבעת המוחלטים, מקושר באופן תפקודי בשילושים מסדר שני, ומקושר באופן הניתן-לשידור בשילושים מסדר שלישי. ואולם, העובדה כי האינסופיות נוכחת כך באופן קיומי בהתאגדויות המוחלטות, איננה מבטלת בכל אופן שהוא את האפשרות להגשים ממשויות התנסוּתיוֹת קוסמיות חדשות. מנקודת מבטו של יצור סופי, האינסופיוּת כוללת הרבה ממה שהוא בבחינת פוטנציאל, הרבה ממה שמשתייך דווקא לסדר של אפשרות בעתיד ולא של ממשות בהווה.

ערך הינו יסוד ייחודי במציאות ביקום. איננו מבינים כיצד יוכל ערכו של דבר אינסופי ואלוהי כלשהו להוסיף ולעלות. ואולם, הננו מגלים כי ניתן לשנות משמעויות, ואולי אף להרחיבן, אפילו ביחסים של אלוהות אינסופית. עבור היקומים ההתנסותיים, אפילו ערכים אלוהיים גדלים בבחינת ממשויות הודות להבנה המתרחבת של משמעויות המציאות.

נראה כי כלל תכנית הבריאה והאבולוציה האוניברסאלית, בִּכְלַל רמות ההתנסות, איננה אלא עניין של התמרת פוטנציאלים לכדי ממשויות; והתמרה זו נוגעת במידה שווה לתחומי פוטנציאל החלל, הדעת והרוח.

האופן שבו ניתן לראות את האפשרויות של הקוסמוס מתממשות לכדי קיום בפועל, משתנה מרמה לרמה, והוא הינו האבולוציה ההתנסותית ברמה הסופית וההתממשות-ההתנסותית-לבסוף ברמה המוחלטופית. אכן, האינסופיות הקיומית הינה בלתי-מסויגת וכוללת-כל, ותכונה זו ממש של הכללת-כל, חייבת בהכרח לכלול גם את האפשרות להתנסוּת אבולוציונית סופית. והאפשרות לצמיחה התנסותית שכזו הופכת לממשוּת ביקום באמצעות מערכות היחסים של השילושים מסדר שלישי, אשר נושקות לעליון ובו.

3. מקורי, ממשי ופוטנציאלי

הקוסמוס המוחלט נעדר גבול מבחינה מושגית; הגדרת טיבה ושיעורה של מציאות ראשונית זו הינה כסיוג האינסופיוּת והנחתתו של המושג הטהור של הנצח. רעיון האינסופי-נצחי, הנצחי-אינסופי, הינו בלתי-מסויג בשיעורו ומוחלט כעובדה. אין קיימת שפה של אורנטיה – לא הייתה קיימת בעבר, אינה קיימת בהווה ולא תהיה קיימת בעתיד – ההולמת את הבעת מציאותהּ של האינסופיוּת, או אינסופיותהּ של המציאות. האדם, כיצור סופי בקוסמוס אינסופי, חייב להסתפק בהרהורים מעוּותים ובמושגים קלושים על אותו קיום נעדר-גבולות, בלתי-חסום, שמעולם לא החל ושלעולם לא יסתיים, ואשר הבנתו מצויה אל מעבר ליכולתו.

לעולם לא תוכל הדעת לקוות לתפוש את מושג המוחלט, בטרם תנסה לשבור את אחדותה של מציאות שכזו. הדעת מאחדת את כל החלוקות, אך בהיעדרן הרב של חלוקות שכאלה, לא תמצא הדעת את הבסיס שעל-פיו היא תוכל לנסות ולגבש מושגים של הבנה.

נדרש לחלק את הסטאזיס הראשוני של האינסופיות, קודם לניסיונות האנושיים להבינו. קיימת באינסופיות אחדות אשר בוטאה במסמכים אלה כ"אני הוא זה" – ההנחה הבראשיתית של דעת היצור. אך לעולם לא יוכל היצור להבין כיצד הופכת אחדות זו לדואליות, לשילוש ולריבוי, ובאותה עת נותרת אחדות בלתי-מסויגת. האדם נתקל בבעיה דומה בשעה שהוא עוצר להגות באלוהות הבלתי-מחולקת של השילוש לצד מופעיו האישיים הרבים של האל.

זהו רק המרחק של האדם מן האינסופיות אשר גורם למושג זה להיות מבוטא במילה יחידה. בעוד שמחד גיסא האינסופיות הינה אחדות, ומאידך גיסא היא הינה גיוון ללא-קץ וללא גבול. באופן שבו רואים יצורים תבוניים סופיים את האינסופיות, היא הינה הפרדוקס המקסימלי של הפילוסופיה של היצור ושל המטפיזיקה הסופית. בעוד שטיבו הרוחני של האדם שואף מעלה בהתנסות הסגידה לאב אשר הינו אינסופי, המושג המקסימלי של ההוויה העליונה ממצה את יכולת ההבנה האינטלקטואלית של האדם. מעבר לעליון, המושגים הופכים יותר ויותר לשמות; הם מציינים פחות ופחות את המציאות לאשורה; והם הופכים יותר ויותר להבנה סופית שמשליך היצור על העַל-סופי.

מושג בסיסי אחד של הרמה המוחלטת כולל הנחה בת שלושה חלקים:

1. המקורי. המושג הבלתי-מסויג של המקור והמרכז הראשון, אותו מופע מקור של "האני הוא זה" אשר ממנו נובעת המציאות כולה.

2. הממשי. האיחוד של שלושת מוחלטי הממשות, המקור והמרכז השני והשלישי, וכן זה של פרדיס. שילוש זה מסדר שני של הבן הנצחי, הרוח האינסופית ואי פרדיס, מהווה את ההתגלות בפועל של מקוריותו של המקור והמרכז הראשון.

3. הפוטנציאלי. האיחוד של שלושת מוחלטי הפוטנציאל, זה של האלוהות, זה הבלתי-מסויג וזה האוניברסאלי. שילוש זה מסדר שלישי של הפוטנציאליות הקיומית מהווה את ההתגלות הפוטנציאלית של מקוריות המקור והמרכז הראשון.

היחסים ההדדיים בין המקורי, הממשי והפוטנציאלי מייצרים בתוך האינסופיות את המתחים אשר תוצאתם הינה האפשרות לכל הצמיחה ביקום; והצמיחה הינה טיבם של זה בעל שבעת ההיבטים, של העליון ושל המֵרבי.

בהתאגדות שבין מוחלט האלוהות, המוחלט האוניברסלי והמוחלט הבלתי-מוגדר, הפוטנציאליות הינה מוחלטת בעוד שהממשיות היא מגיחה; בהתאגדות שבין המקור והמרכז השני והשלישי וזה של פרדיס, הממשיות הינה מוחלטת בעוד שהפוטנציאליות היא מגיחה; במקוריותו של המקור והמרכז הראשון, איננו יכולים לומר לא כי הממשיות או הפוטנציאליות קיימות ולא כי הן מגיחות – האב הינו.

מנקודת המבט של הזמן, הממשי הינו מה שהיה ומה שהווה; הפוטנציאלי הינו מה שמתהווה ומה שיהיה; המקורי הינו מה שהינו. מנקודת המבט של הנצח, ההבדלים בין המקורי, הממשי והפוטנציאלי אינם כה גלויים. שלושת האיכויות האלה אינן כה מובחנות ברמות של פרדיס-הנצח. בנצח, הכול הינו – אלא שלא הכול נגלה כבר בזמן ובמרחב.

מנקודת מבטו של היצור, הממשיות הינה התוכן, הפוטנציאליות היא היכולת. הממשיות מתקיימת במרכז, ומתרחבת ממנו אל האינסופיות ההיקפית; הפוטנציאליות באה פנימה מן האינסופיות הסובבת ומתכנסת אל מרכזם של הדברים כולם. המקוריות הינה זו אשר בתחילה גורמת, ולאחר מכן מאזנת, את התנועות הדואליות במחזור המטמורפוזה של המציאות מן הפוטנציאלים אל הממשיים, וכן את הליך הפיכתם של הממשיים הקיימים לפוטנציאליים.

שלושת מוחלטי הפוטנציאליוּת פועלים ברמת הקוסמוס הנצחית הטהורה, ולפיכך הם לעולם לא יפעלו ככאלו ברמות תת-מוחלטוֹת. ברמות המציאות היורדות נִגלה שילוש הפוטנציאליוּת מסדר שלישי יחד עם המרבי ועל העליון. הפוטנציאל עלול להיכשל להתממש בזמן ביחס לחלק מסוים וברמה תת-מוחלטת כלשהי, אך לעולם לא יקרה הדבר באופן מצטבר. לעולם תהא יד רצונו של האל על העליונה, לא תמיד ביחס ליחיד, אך ללא יוצא מן הכלל באשר לסך כל הדברים.

כל מה שקיים בקוסמוס ממורכז בשילוש מסדר שני של הממשיות; בין שזו רוח, דעת או אנרגיה, הכול מתמרכז בהתאגדות הזו שבין הבן, הרוח ופרדיס. אישיותו של בן הרוח הינה תבנית האב עבור כלל האישיויות ברחבי היקומים כולם. תוכנו של אי פרדיס הינה תבנית האב אשר ממנה מתגלה האוונה באופן מושלם, ויקומי העל מתגלים באופן ההופך למושלם. הפועל האחוד הינו בעת ובעונה אחת הדעת המפעילה את האנרגיה הקוסמית, ההמשגה של תכלית הרוח, והתכלול של גורמיהן ותוצאותיהן המתמטיים של הרמות החומריות עם תכליותיה ומניעיה הרצוניים של הרמה הרוחנית. ביקום סופי ובעבורו, הבן, הרוח ופרדיס פועלים במֵרבי ועליו, כפי שהוא מותנה ומסויג בעליון.

ממשיוּת (של אלוהות) הינה מה שהאדם מבקש בהרקעה לעבר פרדיס. פוטנציאליוּת (של אלוהיות אנושית) הינה מה שהאדם מפתח באותו חיפוש. המקורי הינו מה שמאפשר את קיומם זה-בצד-זה של האדם הממשי, האדם הפוטנציאלי והאדם הנצחי, וכן את תכלולם.

הדינמיקה הסופית של הקוסמוס נוגעת למעבר הרציף של המציאות מן הפוטנציאליות אל הממשיות. מבחינה תיאורטית, מטמורפוזה מעין זו עשויה להסתיים, ואולם למעשה, סוף זה הוא בלתי-אפשרי לפי שהפוטנציאלי והממשי מצויים שניהם במעגל של המקורי (ה"אני הוא זה"), והזדהות מעין זו מונעת לנצח את היכולת לשים קץ להתקדמותו ההתפתחותית של היקום. לעולם לא תסתיים התקדמותו של כל מה שמזוהה עם ה"אני הוא זה", לפי שממשיוּת הפוטנציאלים של ה"אני הוא זה" הינה מוחלטת, והפוטנציאליוּת של הממשיים של ה"אני הוא זה" אף היא מוחלטת. לעולם יפתחו הממשיים נתיבים חדשים להתממשותם של פוטנציאלים אשר עד אז היו בלתי-אפשריים – כל החלטה אנושית לא רק מממשת מציאות חדשה בהתנסות האנושית, אלא גם פותחת פתח ליכולת חדשה לצמיחה אנושית. בתוככי כל ילד חי אדם בוגר, ובתוך כל אדם יודע-אֵל חי מתקדם מורונטי.

בקוסמוס הכולל, לעולם לא תוכל להופיע סטאטיות בצמיחה, זאת משום שהבסיס לצמיחה – הממשיים המוחלטים – הינם בלתי-מסויגים, ומשום שהאפשרויות לצמיחה – הפוטנציאלים המוחלטים – הינם בלתי-מוגבלים. מנקודת מבט מעשית, הפילוסופים של היקום הגיעו למסקנה כי לא קיים דבר כמו סוף.

מנקודת מבט מצומצמת, אכן קיימים סופים רבים, פעילויות רבות אשר מסתיימות, אך מנקודת מבט רחבה יותר ברמה גבוהה יותר של היקום, אין קיימים סופים, אלא רק מעברים משלב התפתחותי אחד לאחר. הכְרוֹנִיּוּת העיקרית בְּיקום-האב נוגעת למספר עידנים ביקום; העידן של האוונה, העידן של יקומי העל ואלו של היקומים החיצוניים. ואולם, אפילו חלוקות בסיסיות אלה של מערכות יחסים סדרתיות, אינן יכולות להיות אלא סימני-דרך יחסיים בכביש המהיר הבלתי-נגמר של הנצח.

החדירה הסופית לאמת, ליופי ולטוּב, של ההוויה העליונה, יכולה לפתוח עבור היצור המתקדם אך ורק את אותן איכויות מוחלטופיות בעלות אלוהיוּת מֵרבית המצויות מעבר לרמות המושגיוֹת של אמת, יופי וטוּב.

4. מקורות המציאות העליונה

כל התייחסות שהיא למקורותיו של האל העליון חייבת להתחיל בשילוש פרדיס, וזאת מכיוון שהשילוש הינו האלוהות המקורית, ואילו העליון הינו אלוהות נגזרת. כל התייחסות שהיא לצמיחתו של העליון חייבת להתייחס לשילושים הקיומיים מסדר שלישי, מכיוון שהם כוללים את כלל הממשיות המוחלטת ואת כל הפוטנציאליוּת האינסופית (יחד עם המקור והמרכז הראשון). והעליון האבולוציוני הינו שיא המוקד הרצוני האישי של השינוי – ההתמרה – של פוטנציאלים לממשיים, בתוך רמת הקיום הסופית ועליה. שני השילושים מסדר שלישי, הממשי והפוטנציאלי, כוללים את כוללנוּת מערכות היחסים ההדדיוֹת של הצמיחה ביקומים.

מקורו של העליון הוא אלוהות פרדיס – אלוהות נצחית, ממשית ובלתי-מחולקת. העליון הינו בראש ובראשונה אישיות רוח, ואישיות רוח זו מקורה בַּשילוש. ואולם, העליון הינו גם אלוהות של צמיחה – צמיחה אבולוציונית – וצמיחה זו נגזרת משני השילושים מסדר שלישי, הממשי והפוטנציאלי.

אם תתקשו להבין כיצד יכולים השילושים מסדר שלישי לפעול ברמה הסופית, עצרו לחשוב על כך שאינסופיותם זו ממש היא אשר טומנת בחובה את הפוטנציאליות לסופי; אינסופיוּת כוללת את כלל הדברים, החל בקיום הנמוך והסופי המסויג ביותר וכלה במציאויות המוחלטוֹת הבלתי-מסויגות הגבוהות ביותר.

לא כל-כך קשה להבין שהאינסופי אכן כולל את הסופי, כמו שקשה להבין כיצד אינסופי זה נגלה בפועל לסופי. ואולם, מכוונני המחשבה השוכנים בדעת בן התמותה הינם אחת מן ההוכחות הנצחיות לכך שאפילו האל המוחלט (כמוחלט) יכול ליצור בפועל קשר ישיר, אפילו עם היצורים הרצוניים הנמוכים ביותר ביקום, והוא אכן עושה כן.

השילושים מסדר שלישי, אשר יחדיו כוללים את הממשי ואת הפוטנציאלי, נגלים ברמה הסופית יחד עם ההוויה העליונה. טכניקת התגלות זו הינה הן ישירה והן עקיפה: ישירה ככל שיחסים של שילוש מסדר שלישי משפיעים ישירות על ההוויה העליונה, ועקיפה ככל שהם נגזרים מרמתו המתממשת-לבסוף של המוחלטופי.

המציאות העליונה, אשר הינה המציאות הסופית הכוללת, מצויה בתהליך של צמיחה דינאמית בין הפוטנציאלים הבלתי-מסויגים של החלל החיצון לבין הממשיים הבלתי-מסויגים אשר במרכז כל הדברים. וכך, הודות לשיתוף הפעולה שבין הסוכנויות המוחלטופיות של פרדיס לבין אישיויות הבורא העליונות של הזמן, הופך המחוז הסופי לעובדה ממשית. הבשלתן של האפשרויות המסויגות של שלושת המוחלטים הפוטנציאליים הכבירים הינה תפקידם המוחלטופי של אדריכלי יקום האב ושל עמיתיהם הטרנסצנדנטאליים. ובשעה שמציאויות אלה, אשר מתממשות-לבסוף, מגיעות לרמת בשלות מסוימת, מגיחות מפרדיס אישיויות הבורא העליונוֹת על-מנת להתחיל במשימה הממושכת עדי עידנים של הפיכת היקומים המתפתחים לעובדה קיימת.

צמיחת העליונות נגזרת מן השילושים מן הסדר השלישי; אישיות הרוח של העליון נגזרת מן השילוש; ואולם זכויות העוצמה המוקנית לכל-יכול מתבססות על הצלחות האלוהיוּת של האל בעל שבעת ההיבטים, בעוד שהאיחוד בין זכויות העוצמה של העליון הכול-יכול לבין אישיות הרוח של האל העליון מתרחשת הודות לסעד הפועל האחוד, אשר העניק את הדעת של העליון כגורם המאחד באלוהות אבולוציונית זו.

5. היחס של העליון לשילוש פרדיס

ההוויה העליונה תלויה לחלוטין בקיומו ובפעולתו של שילוש פרדיס לשם המציאוּת של טיבה האישי והרוחני. בעוד שצמיחתו של העליון נוגעת ליחסים של שילושים מסדר שלישי, אישיות הרוח של האל העליון תלויה בשילוש פרדיס ונגזרת ממנו, וזה נותר לעד בבחינת המרכז-המקור המוחלט של יציבות מושלמת ואינסופית אשר סביבה נפרשת בהדרגה צמיחתו האבולוציונית של העליון.

תפקוד השילוש קשור לתפקודו של העליון, משום שהשילוש פועל בכל (כוליוּת) הרמות, לרבות ברמה שבה פועלת העליונות. ואולם, עת מפָנֶה העידן של האוונה את מקומו לעידן של יקומי העל, כך מפנָה פעולתו המובחנת של השילוש כבורא ישיר את מקומה לפעולות היצירתיוֹת של ילדי אלוהויות פרדיס.

6. היחס של העליון לשילושים מסדר שלישי

השילוש מסדר שלישי של הממשויות ממשיך בפעולתו בעידני בתר-האוונה; כבידת פרדיס אוחזת ביחידות הבסיסיות של הקיום החומרי, כבידת הרוח של הבן הנצחי פועלת ישירות על ערכיו הבסיסיים של קיום הרוח, וכבידת הדעת של הפועל האחוד תופסת במהימנות את כלל משמעויותיו החיוניות של הקיום האינטלקטואלי.

ואולם, בעת שכל שלב של פעילות בריאה מתקדם החוצה אל החלל הלא נודע, הוא פועל ומתקיים רחוק יותר ויותר מפעולתם הישירה של הכוחות היצירתיים ושל האישיויות האלוהיות של המקום המרכזי – אי פרדיס המוחלט והאלוהויות האינסופיוֹת אשר שוכנות בו. וכך הופכות רמות הקיום הקוסמיות העוקבות האלה תלויות יותר ויותר בהתפתחויות המתרחשות בתוככי שלושת הפוטנציאלים המוחלטים של האינסופיוּת.

ההוויה העליונה טומנת בחובה אפשרויות לסעד קוסמי, אשר לכאורה אינן מתגלות בבן הנצחי, ברוח האינסופית או במציאויות הבלתי-אישיוֹת של אי פרדיס. הצהרה זו נאמרת מתוך התייחסות ראויה למוחלטותן של שלושת הממשויות הבסיסיות האלה, ואולם צמיחתו של העליון איננה מתבססת רק על ממשויות אלוהות פרדיס אלה, אלא מעורבת גם בהתפתחויות אשר מתרחשות בתוככי המוחלט האלוהי, המוחלט האוניברסאלי והמוחלט הבלתי-מסויג.

העליון איננו צומח רק בעת שהבוראים והברואים של היקומים המתפתחים משיגים דמיון לאֵל, שכן אלוהות סופית זו אף מתנסה בצמיחה כתוצאה מכך שהברוא והבורא מגיעים לשליטה באפשרויות הסופיות של היקום המקיף. התנועה של העליון הינה דואלית: באופן אינטנסיבי אל-עבר פרדיס והאלוהות, ובאופן נרחב אל-עבר היעדר הגבולות של מוחלטי הפוטנציאל.

בעידן הנוכחי ביקום מתגלה תנועה דואלית זו באישיויות היורדות והמרקיעות של היקום המקיף. אישיויות הבורא העליונוֹת וכלל עמיתיהן האלוהיים משקפים את תנועתו של העליון כלפי חוץ, תנועת התפצלות של העליון, בעוד שעולי הרגל המרקיעים משבעת יקומי העל מעידים על נטייתה של העליונוּת להתכנס פנימה.

לעולם מבקשת האלוהות הסופית תיאום דואלי, פנימה אל-עבר פרדיס ואל האלוהויות שלו, והחוצה אל-עבר האינסוף והמוחלטים שבו. ההתפרצות הכבירה של האלוהיות היצירתית של פרדיס, אשר הופכת לאישית בבנים הבוראים וצוברת עוצמה בבקרי הכוח, מעידה על ההתפרצות הנרחבת של העליונוּת אל תוך מחוזות הפוטנציאליוּת, זאת בעוד שהמצעד הבלתי-נגמר של יצורים מרקיעים של היקום המקיף מעיד על נטייתה הכבירה של העליונוּת פנימה, לעבר אחדות עם אלוהות פרדיס.

בני אדם למדו כי לעיתים ניתן להבחין בתנועתו של הבלתי-נראה באמצעות התבוננות בהשפעותיו על הנראה; ואנו, ביקומים, למדנו מזה זמן רב לאתר את תנועותיה ואת נטיותיה של העליונוּת מתוך התבוננות בהשלכות של התפתחויות מעין אלה על אישיויותיו ועל תבניותיו של היקום המקיף.

אף כי איננו בטוחים בכך, הננו מאמינים כי כהשתקפות סופית של אלוהות פרדיס, עוסק העליון בהתקדמות של נצח אל תוככי החלל החיצון; ואולם, כסיוג של שלושת הפוטנציאלים המוחלטים של החלל החיצון, לעד מבקשת הוויה עליונה זו עקביות ביחס לפרדיס. ונדמה כי התנועות הדואליות האלה מסבירות את רוב הפעילויות הבסיסיות ביקומים המאורגנים כעת.

7. טיבו של העליון

באלוהותו של העליון, השיג האב-ה"אני הוא זה" חופש יחסית מלא מן המגבלות הטבועות במעמד של אינסופיוּת, בהוויה של נצחיוּת ובטבע של מוחלטוּת. ואולם, האל העליון השתחרר מכל המגבלות הקיומיות רק בכך שהוא הפך נתון למגבלות ההתנסותיות של פעולה ביקום. בכך שרכש יכולת להתנסוֹת, נדרש האל הסופי לנחיצות של ההתנסות; בכך שהשתחרר מן הנצחיוּת, נתקל הכל-יכול בחומות הזמן; והעליון יכול לדעת צמיחה והתפתחות אך ורק כתוצאה מקיום חלקי ומטבע בלתי-שלם, מהוויה בלתי-מוחלטת.

כל זה חייב להיות תואם את תכניתו של האב, אשר מבססת את ההתקדמות הסופית על מאמץ, את הישגי היצור על התמדה, ואת התפתחות האישיוּת על אמונה. בכך שציווה על התפתחותו והתנסותו של העליון, הפך האב לאפשריים את קיומם של יצורים סופיים ביקומים, ובאמצעות ההתקדמות ההתנסותית, את העובדה שבמועד כזה או אחר יוכלו היצורים הסופיים הללו להשיג את אלוהיותה של העליונוּת.

כלל המציאות הינה יחסית, לרבות העליון ואפילו המֵרבי, אך למעט הערכים הבלתי-מסויגים של שבעת המוחלטים. עובדת קיום העליונוּת מתבססת על עוצמת פרדיס, על אישיות הבן ועל פעולה אחודה, ואולם, צמיחתו של העליון קשורה למוחלט האלוהות, למוחלט הבלתי-מסויג ולמוחלט האוניברסאלי. ואלוהות זו, אשר מצויה בתהליך של סינתזה ואיחוד – האל העליון – הינה הביטוי האישי של הצל הסופי, אשר מטילה אחדותו האינסופית של טיבו הבלתי-ניתן לאיתור של אב פרדיס – המקור והמרכז הראשון – לרוחב היקום המקיף.

בשיעור שבו פועלים השילושים מסדר שלישי ישירות על הרמה הסופית, הם נושקים לעליון, אשר מהווה את מוקד האלוהות ואת הסכום הקוסמי של כלל הסייגים הסופיים על טבעיהם של הממשי המוחלט ושל הממשי הפוטנציאלי.

שילוש פרדיס נחשב לַבלתי-נמנע המוחלט; שבע רוחות האב הינן ככל הנראה הבלתי-נמנעוֹת של השילוש; התממשות הכוח-דעת-רוח-אישיות של העליון חייבת להיות הבלתי-נמנע האבולוציוני.

נראה כי האל העליון איננו בלתי-נמנע באינסופיות הבלתי-מסויגת, אך נדמה כי הוא כזה בכל רמות היחסוּת. הוא הממקד, הסוֹכֵם והמאגד ההכרחי של ההתנסות האבולוציונית, אשר בטיבו האלוהי מאחד ביעילות את תוצאות ההתבוננות במציאות באופן הזה. ואת כל אלה נראה כי הוא עושה על-מנת לתרום להופעת ההתממשות-לבסוף הבלתי-נמנעת, המופע העַל-התנסוּתי והעל-סופי של האל המֵרבי.

לא ניתן להעריך את ההוויה העליונה הערכה מלאה ללא התחשבות במקור, בתפקוד ובייעוד: היחסים עם השילוש אשר היא מקורהּ, עם היקום שבו היא פועלת, ועם השילוש המרבי אשר הינו ייעודה הישיר.

באמצעות תהליך של סכימת ההתנסות האבולוציונית מקשר העליון בין הסופי למוחלטופי, ממש כשם שדעתו של הפועל האחוד מתכללת בין רוחניותו האלוהית של הבן האישי לבין האנרגיות הבלתי-משתנות של תבנית פרדיס, וכשם שנוכחותו של המוחלט האוניברסאלי מאחדת בין הפעלתה של האלוהות ובין התגובתיות הבלתי-מסויגת. ואחדות זו חייבת להיות התגלות של פעולה, אשר לא התגלתה, של האחדות המקורית בין הגורם-האב הראשון והמקור-התבנית של כל הדברים וההוויות.

[הובא בחסות שליח רב-עוצמה השוהה זמנית באורנטיה.]

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved