מסמך 105 אלוהות ומציאות

   
   Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 105

אלוהות ומציאות

אפילו לסדרים הגבוהים של ההוויות התבוניות ביקום, האינסופיוּת ניתנת להבנה חלקית בלבד, וסוֹפיוּת המציאות מובנת להן אך ורק באופן יחסי. בעת שהדעת האנושית מנסה לחדור את נצח המסתורין של המקור והייעוד של כל מה שקרוי אמיתי, יכולה לסייע לה הגישה לבעיה באמצעות בחינת הנצח-אינסופיות כאליפסה חסרת-גבולות כמעט אשר מופקת על-ידי גורם מוחלט אחד, אשר פועלת ברחבי מעגל אוניברסאלי זה של גיוון ללא קץ, ולעד מבקשת פוטנציאל מוחלט ואינסופי כלשהו של ייעוד.

כאשר האינטלקט בן התמותה מנסה לתפוש את המושג של שלמות המציאות, ניצבת דעת סופית מעין זו פנים אל פנים מול אינסופיוּת-מציאות; שלמות המציאות הינה אינסופיוּת, ולפיכך לעולם לא תוכל להיות מובנת בשלמותה לדעת כלשהי בעלת מושג תפישה תת-אינסופי.

הדעת האנושית תתקשה לגבש מושג הולם על אודות קיומיים נצחיים, ובהיעדר הבנה מעין זו בלתי-אפשרי להציג אפילו את מושגינו-אנו על אודות שלמות המציאות. אף-על-פי-כן, אנו יכולים לנסות לערוך מצגת שכזו, למרות שהננו מודעים לחלוטין לעובדה שמושגינו חייבים להתעוות עד מאוד בתהליך התרגום והשינוי לרמת ההבנה של הדעת האנושית.

1. המושג הפילוסופי "אני הוא זה"

הפילוסופים של היקומים מייחסים את הסיבתיות הראשונית המוחלטת באינסופיוּת לאב האוניברסאלי הפועל כ"אני הוא זה" האינסופי, הנצחי והמוחלט.

אלמנטים רבים של סכנה נלווים להצגת רעיון זה של "אני הוא זה" אינסופי בפני האינטלקט בן התמותה; זאת משום שמושג זה הינו כה מרוחק מן ההבנה ההתנסותית האנושית, עד כי מעורבים בו עיוותים רציניים במשמעויות ותפישות שגויות של ערכים. אף-על-פי-כן, המושג הפילוסופי "אני הוא זה" אכן מספק להוויות סופיוֹת בסיס כלשהו לנסות ולגשת מתוכו להבנה חלקית של מקורות מוחלטים ושל ייעודים אינסופיים. ואולם, בכל ניסיונותינו להסביר את ראשיתה ואת התממשותה של המציאות, נבהיר כי מושג זה של ה"אני הוא זה", הינו מושג נרדף, בכל המשמעויות והערכים של האישיות, לאישיות האלוהות הראשונה, האב האוניברסאלי של כלל האישיויות. אך הנחה זו על אודות ה"אני הוא זה" איננה ניתנת לזיהוי באופן כה ברור במחוזות המציאות האוניברסאלית הבלתי-אלוהיים.

ה"אני הוא זה" הינו האינסופי; ה"אני הוא זה" הוא גם אינסופיוּת. מנקודת מבט סדרתית של הזמן, מקורה של כלל המציאות הינו ב"אני הוא זה" האינסופי, אשר קיומו הבודד בעבר האינסופי חייבת להיות ההנחה הפילוסופית הראשונה של היצור הסופי. המושג על אודות ה"אני הוא זה" מרמז על אינסופיות בלתי-מסויגת, על המציאות הבלתי-מובחנת של כל מה שאי-פעם יוכל להיות במשך נצח אינסופי.

כמושג קיומי ה"אני הוא זה" איננו אלוהי ואף איננו בלתי-אלוהי, איננו ממשי ואף לא פוטנציאלי, איננו אישי ואף לא בלתי-אישי, איננו סטאטי ואף לא דינאמי. לא ניתן לשייך שום הגדרה לאינסופי, מלבד ההצהרה כי ה"האני הוא זה" הינו. ההנחה הפילוסופית על ה"אני הוא זה" הינו מושג אחד ביקום, אשר במידת מה קשה יותר להבינו מאשר את המוחלט הבלתי-מוגדר.

עבור הדעת הסופית פשוט חייבת להיות התחלה, ואף כי למציאות מעולם לא הייתה התחלה אמיתית, עדיין מתקיימות מערכות יחסים מסוימות של מקור בין המציאות לאינסופיוּת. ניתן לחשוב על המצב של קדם-המציאות, הקדמוני, הנצחי, כעל משהו דמוי זה: ברגע אחד מרוחק באופן אינסופי, רגע היפותטי של עבר הנצח, ניתן להגות ב"אני הוא זה" הן כדבר והן כלא-דבר, הן כסיבה והן כתוצאה, הן כרצון והן כתגובה. ברגע נצח היפותטי זה אין מתקיימת הבחנה בכל רחבי האינסופיוּת. האינסופיוּת מלאה באינסופי. זהו הרגע ההיפותטי הסטאטי של הנצח; ההתממשויות עדיין מוכלות בתוככי הפוטנציאלים שלהן, והפוטנציאלים עדיין לא הופיעו בתוך אינסופיותו של ה"אני הוא זה". אך אפילו במצב המשוער הזה, אנו חייבים להניח את קיומה של האפשרות לרצון-עצמי.

זכרו תמיד כי הבנתו של האדם את האב האוניברסאלי הינה התנסות אישית. האל, כאביכם הרוחני, ניתן להבנה לכם ולכל בני התמותה האחרים; אך מושג הסגידה ההתנסותי של האב האוניברסאלי חייב תמיד להיות פחוּת מן ההנחה הפילוסופית שלכם על אודות אינסופיוּתו של המקור והמרכז הראשון, ה"אני הוא זה". כאשר אנו מדברים על האב, אנו מתכוונים לאל כפי שהוא מובן ליצורים, גבוהים כנמוכים, אך יש עוד הרבה מן האלוהות אשר איננו מובן ליצורי היקום. האל, אביכם ואבי, הינו אותו חלק של האינסופי אשר אנו מבחינים בו באישיותנו כמציאות התנסותית בפועל, אך לעולם נותר ה"אני הוא זה" כהיפותזה שלנו על אודות כל מה שאנו מרגישים שהינו בלתי-ניתן-לידיעה על אודות המקור והמרכז הראשון. וככל הנראה, אפילו היפותזה זו תימצא חסרה ביחס לאינסופיותה הבלתי-נתפשת של המציאות המקורית.

יקום היקומים, על המספר הבלתי-נספר של אישיויות השוכנות בו, הינו אורגניזם עצום ומורכב, אך המקור והמרכז הראשון הינו מורכב יותר בשיעור אינסופי מן היקומים והאישיויות אשר הפכו למציאות בתגובה לצו רצונו. כאשר אתם עומדים נפעמים אל מול שיעורו של יקום האב, עצרו לרגע וחישבו כי אפילו בריאה בלתי-נתפשת זו איננה יכולה להיות אלא התגלות חלקית של האינסופי.

האינסופיוּת אכן מרוחקת מרמת ההתנסות של ההבנה בת התמותה, ואולם, אפילו בעידן הזה באורנטיה, הולכים וגדלים מושגיכם על אודות האינסופיות, והם ימשיכו לגדול במהלך הקריירות הבלתי-נגמרות שלכם, אשר משתרעות הלאה אל תוך עתיד הנצח. עבור היצור הסופי, האינסופיות הבלתי-מסויגת הינה חסרת משמעות, אך האינסופיות מסוגלת להגביל עצמה ונוטה לביטוי במציאות בכל רמות הקיום ביקום. והפנים אשר מפנה האינסופי כלפי כלל האישיויות ביקום הינם פניו של אב, האב האוניברסאלי של האהבה.

2. ה"אני הוא זה" כשילוש וכבעל שבעה היבטים

כאשר אתם שוקלים את ראשית המציאות, זכרו תמיד כי כלל המציאות המוחלטת הינה מן הנצח וכי אין ראשית של לקיומה. כמציאות המוחלטת אנו מתייחסים לשלוש אישיויות האלוהות הקיומיות, לאי פרדיס ולשלושת המוחלטים. שבע המציאויות האלה הינן נצחיות באופן מתואם, על-אף העובדה שאנו נדרשים לשפה של זמן-מרחב בהציגנו את הסדרתיוּת שבמקורותיהן לבני-אדם.

בשעה שאנו עוקבים אחר הצגתם הכרונולוגית של מקורות המציאות, חייב להיות רגע תיאורטי משוער של ביטוי רצוני "ראשון", וכן תוצאת תגובה "ראשונה" בתוך ה"אני הוא זה". בניסיונותינו לתאר את ראשית המציאות ואת היווצרותה, ניתן לתפוש שלב זה כהיבדלותו העצמית של האחד האינסופי מתוך האינסופיוּת, אך תמיד נדרש להרחיב את ההשערה על אודות מערכת היחסים הדואלית הזו למושגיות של שילוש על-ידי ההכרה ברצף הנצחי של האינסוף, של ה"אני הוא זה".

המטמורפוזה העצמית הזו של ה"אני הוא זה" מגיעה לשיאה במספר בידולים: הבידול של המציאות האלוהית והבלתי-אלוהית, הבידול של המציאות הפוטנציאלית והמציאות בפועל, והבידול של מציאויות מסוימות אחרות אשר לא ניתן לסווגן כך כלל ועיקר. בידולים אלו של ה"אני הוא זה" המוֹניסטי התיאורטי, מתוכללים באופן נצחי על-ידי מערכות יחסים סימולטניות, הנרקמות בתוככי אותו "אני הוא זה" – קדם-המציאות הקדם-פוטנציאלית, הקדם-ממשית והמונותטית, אשר, אף כי הינה אינסופית, מתגלה כְּמוחלט בנוכחותו של המקור והמרכז הראשון, וכאישיות באהבתו האינסופית של האב האוניברסאלי.

באמצעות המטמורפוזות הפנימיות האלה מניח ה"אני הוא זה" את הבסיס למערכת יחסים עצמית בעלת שבעה היבטים. המושג הפילוסופי (של זמן) של ה"אני הוא זה" הבודד, ומושג המעבר (של זמן) של ה"אני הוא זה" כשילוש, יכול כעת להתרחב על-מנת לכלול את ה"אני הוא זה" כבעל שבעה היבטים. האופן המיטבי שבו ניתן לתאר טבע זה בעל שבעה היבטים – או שבע פנים – הינו ביחס לשבעת מוחלטי האינסופיוּת:

1. האב האוניברסאלי. "אני הוא אב" לבן הנצחי. זוהי מערכת היחסים האישית הראשית של ממשויות. אישיותו המוחלטת של הבן הופכת את עובדת אבהותו של האל למוחלטת ומבססת את הפוטנציאל של היות בנים עבור כלל האישיויות. מערכת יחסים זו מכוננת את אישיותו של האינסופי ומשלימה את התגלותה הרוחנית באישיותו של הבן המקורי. בהיבט זה של ה"אני הוא זה" ניתן להתנסות באופן חלקי ברמות רוחניות, אפילו על-ידי בני-תמותה, אשר בעודם בגוף עשויים לסגוד לאבינו.

2. השולט האוניברסאלי. "אני הוא הגורם" לפרדיס הנצחי. זוהי מערכת היחסית הבלתי-אישית הראשית של ממשויות, ההתאגדות הבלתי-רוחנית המקורית. האב האוניברסאלי הינו האל-כאהבה; השולט האוניברסאלי הינו האל-כְּתבנית. מערכת יחסים זו מבססת את הפוטנציאל של הצורה – התצורה – וקובעת את תבנית האב של מערכת היחסים הבלתי-אישית והבלתי-רוחנית – תבנית האב אשר ממנה נוצרים כל העותקים כולם.

3. הבורא האוניברסאלי. "אני הוא זה" האחד עם הבן הנצחי. איחוד זה בין האב לבן (בנוכחות פרדיס) מאתחל את המחזור היצירתי, אשר נשלם עם הופעתם של האישיות האחודה ושל היקום הנצחי. מנקודת מבטו הסופית של בן התמותה, תחילתה האמיתית של המציאות הינה עם הופעתה הנצחית של הבריאה של האוונה. מעשה בריאה זה של האלוהות מתבצע על-ידי ובאמצעות אל הפעולה, אשר במהותו הינו האחדות של האב-בן המתבטאת בכל רמות הממשי ועבורן. לפיכך היצירתיות האלוהיות לעולם מתאפיינת באחדות, ואחדות זו הינה השתקפותן כלפי חוץ של היות הדואליות של האב-בן והשילוש של האב-בן-רוח אחד באופן מוחלט.

4. המקיים האינסופי. "אני הוא זה" החובר לעצמו. זוהי ההתאגדות הראשונית של מרכיביה הסטאטיים והפוטנציאליים של המציאות. במערכת יחסים זו מפוצים כלל המסויגים והבלתי-מסויגים. האופן המיטבי שבו ניתן להבין היבט זה של ה"אני הוא זה" הוא כמוחלט האוניברסאלי – כמאחד בין האלוהות למוחלטים הבלתי-מסויגים.

5. הפוטנציאל האינסופי. "אני הוא זה" המסייג את עצמו. זהו קריטריון האינסופיוּת אשר לנצח מעיד על הגבלתו העצמית הרצונית של ה"אני הוא זה", אשר הודות לה הושגו ביטוי עצמי והתגלות עצמית בעלי שלושה היבטים. בדרך-כלל מובן היבט זה של ה"אני הוא זה" כמוחלט האלוהות.

6. הקיבולת האינסופית. "אני הוא" סטאטי-מגיב. זוהי המטריצה האינסופית, האפשרות לכל התרחבות קוסמית עתידית. ייתכן שהאופן המיטבי שבו ניתן לתפוש היבט זה של ה"אני הוא זה" הינו כנוכחות העל-כבידה של המוחלט הבלתי-מסויג.

7. האחד האוניברסאלי של האינסופיוּת. "אני הוא זה" כפי ש"אני הוא זה". זהו ייצוב היחס העצמי של האינסופיוּת, העובדה הנצחית של האינסופיוּת-מציאות והאמת האוניברסאלית של המציאות-אינסופיוּת. ככל שניתן להבחין במערכת יחסים זו כאישיוּת, היא מתגלה ליקומים כאב האלוהי של כלל האישיוּת – ואפילו של האישיות המוחלטת. ככל שמערכת יחסים זו ניתנת לביטוי לא-אישי, היקומים נוגעים בה בדמות העקביות המוחלטת של האנרגיה הטהורה ושל הרוח הטהורה בנוכחותו של האב האוניברסאלי. ככל שניתן לתפוש מערכת יחסים זו כמוחלט, היא מתגלה בעליונותו של המקור והמרכז הראשון; בו כולנו חיים ומתנועעים ומתקיימים, החל מיצורי החלל ועד לאזרחי פרדיס; והדבר נכון באותה מידה לגבי יקום האב, כמו גם לגבי האולטימאטון זעיר הממדים, ונכון באותה מידה לגבי מה שיהיה כמו גם לגבי מה שהווה ומה שהיה.

3. שבעת מוחלטי האינסופיוּת

שבע מערכות היחסים הראשיות שבתוך ה"אני הוא זה" מתממשות בנצח כשבעת מוחלטי האינסופיות. ואולם, אף כי אנו עשויים להציג את מקורותיה של המציאות ואת הבידול באינסופיות באמצעות תיאור סדרתי, לאמיתו של דבר כל שבעת המוחלטים הינם נצחיים באופן בלתי-מסויג ומתואם. ייתכן שעבור הדעת בת התמותה יהא זה נחוץ להגות בהתחלותיהם, אך לעולם ראוי לה לְמושגיות זו כי תעמוד בצל ההבנה כי לשבעת המוחלטים לא הייתה ראשית; הם הינם נצחיים וככאלה תמיד היו. שבעת המוחלטים הינם הנחת היסוד של המציאות. והם תוארו במסמכים האלה כדלקמן:

1. המקור והמרכז הראשון. אישיות האלוהות הראשונה ותבנית האי-אלוהות הראשית, האל, האב האוניברסאלי, בורא, שולט ומקיים; אהבה אוניברסאלית, רוח נצחית ואנרגיה אינסופית; פוטנציאל כל הפוטנציאלים ומקור כל מה שקיים בפועל; יציבות כל הסטאטיות ודינאמיוּת כלל השינוי; מקור התבנית ואב האישיויות. יחד, כל שבעת המוחלטים שקולים לאינסופיוּת, אך האב האוניברסאלי עצמו הינו אינסופי בפועל.

2. המקור והמרכז השני. אישיות האלוהות השנייה, הבן הנצחי והמקורי; מציאויות האישיות המוחלטת של ה"אני הוא זה" והבסיס להתממשותו-התגלותו של "אני הוא אישיות." שום אישיות לא תוכל לקוות להגיע אל האב האוניברסאלי, אלא דרך בנו הנצחי; ואישיות אף לא תוכל להגיע לרמות הקיום הרוחניות בנפרד מפעולתה ומסיועה של תבנית מוחלטת זו לכל האישיויות. במקור והמרכז השני, הרוח הינה בלתי-מסויגת, בעוד שהאישיות הינה מוחלטת.

3. מקור ומרכז פרדיס. תבנית האי-אלוהות השנייה, אי פרדיס הנצחי; הבסיס להתממשותו-התגלותו של "האני הוא כוח" והיסוד לכינונה של שליטת הכבידה ברחבי היקומים. פרדיס הינו המוחלט של התבניות, בכל הנוגע לכלל המציאות אשר התממשה בפועל, הבלתי-רוחנית, הבלתי-אישית והבלתי-רצונית. בדיוק כשם שאנרגיה של רוח מתייחסת לאב האוניברסאלי דרך אישיותו המוחלטת של הבן-האם, כך אחוזה כלל האנרגיה הקוסמית בשליטת הכבידה של המקור והמרכז הראשון דרך התבנית המוחלטת של אי פרדיס. פרדיס איננו בחלל; החלל מתקיים ביחס לפרדיס, וסדר התנועה נקבע באמצעות היחס לפרדיס. האי הנצחי מצוי במנוחה מוחלטת; כל שאר האנרגיה המאורגנת, וזו המצויה בתהליך של ארגון, מצויות בתנועה נצחית; בכלל החלל, אך ורק נוכחותו של המוחלט הבלתי-מסויג מצויה במנוחה, והבלתי-מסויג מתואם עם פרדיס. פרדיס נמצא במוקד החלל, הבלתי-מסויג מחדֵר אותו, וכלל המציאות היחסית מתקיימת בתוך תחום זה.

4. המקור והמרכז השלישי. אישיות האלוהות השלישית, הפועל האחוד; המְתַכלל האינסופי של אנרגיות פרדיס הקוסמיות ואנרגיות הרוח של הבן הנצחי; המתאם המושלם בין מניעי הרצון והמכניקה של הכוח; המאחד של כל המציאות בפועל ושל זו המצויה בתהליך התממשות. באמצעות הסעדים של ילדיו המרובים, מגלה הרוח האינסופית את רחמיו של הבן הנצחי, ובה בעת פועלת כמתפְעלת האינסופית, זו אשר לנצח רוקמת את תבנית פרדיס אל תוך אנרגיות החלל. אותו פועל אחוד, אל זה של פעולה, הינו ביטוי מושלם של תכניותיו נעדרות הגבולות ושל תכליותיו של האב-הבן, בעודו פועל בעצמו כמקור הדעת וכמעניק האינטלקט ליצורים של קוסמוס עצום בממדיו.

5. מוחלט האלוהות. האפשרויות הסיבתיוֹת ובעלות הפוטנציאל האישי של המציאות האוניברסאלית, כלל פוטנציאל האלוהיוּת. מוחלט האלוהות הינו זה הפועל במכוּון כמסייג המציאויות הבלתי-מסויגות, המציאויות המוחלטות והמציאויות של אי-האלוהות. מוחלט האלוהות הינו מסייג המוחלט וההופך את המסויג למוחלט – מקור ראשית הייעוד.

6. המוחלט הבלתי-מסויג. סטאטי, מגיב וממתין לשימוש; אינסופיותו הקוסמית העלומה של ה"אני הוא זה"; כלל המציאות אשר לא הפכה לאלוהית וסופיות כלל הפוטנציאל הלא-אישי. החלל מגביל את פעולתו של הבלתי-מסויג, ואולם נוכחותו של הבלתי-מסויג הינה חסרת גבולות, אינסופית. ליקום האב קיים היקף מושגי, ואולם נוכחותו של הבלתי-מסויג הינה חסרת גבול; ואפילו הנצח לא יוכל לעשות שימוש ממצה במלוא השלווה חסרת הגבולות של מוחלט לא-אלוהי זה.

7. המוחלט האוניברסאלי. המאחד בין מה שהפך לאלוהי לבין מה שאיננו אלוהי; המתאם בין המוחלט ליחסי. המוחלט האוניברסאלי (בהיותו סטאטי, פוטנציאלי ואיגודי) מפצה על המתח בין הקיים-לעד לבין הבלתי-שלם.

שבעת מוחלטי האינסופיוּת מהווים את תחילתה של המציאות. כפי שתתייחס לכך דעתו של בן-תמותה, המקור והמרכז הראשון נדמה כקודם לכל המוחלטים. ואולם הנחה מעין זו, ככל שהיא עשויה להיות מועילה, הינה מופרכת בידי הקיום-הנצחי-בצוותא של הבן, הרוח, שלושת המוחלטים ואי פרדיס.

אמת היא שהמוחלטים מהווים מופעים של ה"אני הוא זה"-המקור והמרכז הראשון; עובדה היא כי מעולם לא הייתה למוחלטים הללו ראשית, אך הם נצחיים מתואמים של המקור והמרכז הראשון. לא תמיד ניתן להציג את מערכות היחסים של המוחלטים בנצח ללא שימוש בפרדוקסים בשפת הזמן ובתבניות מושגי המרחב. אך בלא קשר לבלבול הנוגע למקורם של שבעת מוחלטי האינסופיוּת, הן עובדה והן אמת כי כלל המציאות מתבססת על קיומם הנצחי ועל מערכות יחסיהם באינסופיוּת.

4. אחדות, דואליות, שילושיוּת

הפילוסופים של היקום מניחים את קיומו הנצחי של ה"אני הוא זה" כמקור הראשוני של כלל המציאות. כפועל יוצא מכך, הם מיד מניחים את התחלקותו של ה"אני הוא זה" למערכות היחסים העצמיות הראשיות – שבעת היבטיה של האינסופיוּת. ובד בבד עם הנחה זו, הם מניחים הנחה שלישית – הופעתם הנצחית של שבעת מוחלטי האינסופיוּת והתממשותה-בנצח של ההתאגדות הדואלית בין שבעת היבטיו של ה"אני הוא זה" ובין שבעת המוחלטים הללו.

וכך מתקדמת לה התגלותו-העצמית של ה"אני הוא זה", למן העצמי הסטאטי, דרך חלוקה-עצמית ויחסים-עצמיים למערכות יחסים מוחלטות, יחסים עם המוחלטים הנגזרים ממנו עצמו. וכך מתקיימת הדואליות בהתאגדות הנצחית שבין שבעת מוחלטי האינסופיוּת לבין האינסופיוּת בעלת שבעת ההיבטים של שלבי החלוקה-העצמית של ה"אני הוא זה" המגלה את עצמו. מערכות יחסים דואליות אלה, אשר מתממשות-בנצח בדמות שבעת המוחלטים, מנציחות את היסודות הבסיסיים לכלל המציאות ביקום.

לפעמים נטען כי האחדות מביאה לדואליות, כי הדואליות מביאה לשילושיות, וכי השילושיות הינה האב הקדמון הנצחי של כלל הדברים. ואכן, קיימות שלוש מחלקות גדולות של מערכות יחסים ראשוניות, ואלה הן:

1. מערכות יחסים של אחדות. מערכות יחסים הקיימות בתוך ה"אני הוא זה" כפי שנתפשת אחדותו כבידול-עצמי בן שלושה היבטים, ואז בן שבעה היבטים.

2. מערכות יחסים של דואליות. מערכות יחסים הקיימות בין ה"אני הוא זה" כבן שבעה היבטים לבין שבעת מוחלטי האינסופיוּת.

3. מערכות יחסים של שילוש. אלה ההתאגדויות התפקודיוֹת של שבעת מוחלטי האינסופיוּת.

מערכות יחסים שילושיוֹת קמות מעל ליסודות דואליים משום שלא ניתן למנוע את התאגדות המוחלטים בינם לבין עצמם. התאגדויות שילושיות מעין אלה מנציחות את הפוטנציאל של כלל המציאות; הן כוללות הן המציאות אשר הפכה לאלוהית והן את זו אשר לא הפכה לאלוהית.

ה"אני הוא זה" הינו אינסופיוּת בלתי-מסויגת כאחדות. המערכות הדואליות מנציחות את יסודותיה של המציאות. המערכות השילושיות מממשות-לבסוף את התממשותה של האינסופיוּת כפונקציה אוניברסאלית.

בשבעת המוחלטים הופכים הקדם-קיומיים לקיומיים, ואילו הקיומיים הופכים לתפקודיים בשילושים מן הסדר השני, ההתאגדויות הבסיסיות של מוחלטים. ובה בעת עם הפיכתם של השילושים מן הסדר השני לנצחיים, עומדת הכן הבמה האוניברסאלית – הפוטנציאלים קיימים והממשיים נוכחים – ומלאות הנצח עדה לגיוון באנרגיה הקוסמית, להתפשטותה כלפי חוץ של רוח פרדיס ולמתת הדעת, זאת יחד עם מתת האישיות, אשר הודות לה מאוחדים כל אלו אשר נגזרו מן האלוהות ומפרדיס על-ידי ההתנסות, ברמתם של היצורים, ובאמצעות טכניקות אחרות ברמה שמעל ליצורים.

5. תיקוף מציאות סופית

ממש כשם שנדרש לייחס את הגיוון הראשוני של ה"אני הוא זה" לרצון העצמי הטבוע והמוכל בעצמו, כך נדרש לייחס את תיקוף המציאות הסופית לפעולותיה הרצוניות של אלוהות פרדיס, ולהתאמות אשר מבצעים בתגובה השילושים התפקודיים מן הסדר השני.

בטרם הפך הסופי לאלוהי, נדמה כי כלל הגיוון במציאות התרחש ברמות מוחלטות; ואולם, הפעולה הרצונית המעניקה תוקף למציאות הסופית מרמזת על סיוגהּ של המוחלטות, ומעידה על הופעתן של היחסויות.

אף-על-פי שהננו מציגים תיאור זה כסדרה ומתארים את הופעתו ההיסטורית של הסופי כנגזרת ישירה של המוחלט, ראוי לזכור כי הטרנסצנדנטאליים גם קדמו לכל מה שהינו סופי וגם יִירשו את כל זאת. ביחס לסופי, הטרנסצנדנטאליים המֵרביים הינם הן סיבתיים והן מגשימים.

האפשרות הסופית טבועה בתוככי האינסופי, ואולם נדרש לייחס את התמרתה של האפשרות לסבירות ולמה שהינו בלתי-נמנע, לרצונו החופשי והקיים-מעצמו של המקור והמרכז הראשון, אשר מפעיל את כל ההתאגדויות השילושיות מן הסדר השני. אך ורק אינסופיותו של רצון האב יכולה הייתה לסייג אי-פעם כך את רמת הקיום המוחלטת, על מנת לממש-לבסוף מֵרבי או ליצור סופי.

עם הופעתה של המציאות היחסית והמסויגת, עולה ומגיח לכדי קיום מחזור מציאות חדש – מחזור הצמיחה – מחווה רבת הוד של ירידה כלפי מטה מן הגבהים של האינסופיוּת אל מחוזות הסופי, ולנצח ינוע זה פנימה אל עבר פרדיס והאלוהות, ותמיד יבקש את אותם ייעודים גבוהים אשר תואמים לְמקור של אינסופיות.

הפעולות הבלתי-נתפשות האלה מסמנות את תחילת ההיסטוריה של היקום, מסמנות את ההגעה לכדי קיום של הזמן עצמו. עבור יצור, ראשיתו של הסופי הינו ראשיתה של המציאות; מנקודת מבטה של דעת היצור, לא ניתן לתפוש ממשות כלשהי בטרם הסופי. מציאות סופית זו, אשר מופיעה כחדשה, מתקיימת בשני היבטים מקוריים:

1. מקסימומים ראשיים, המציאות העליונה המושלמת, היקום והיצור מטיפוס האוונה.

2. מקסימומים משניים, המציאות העליונה אשר הפכה למושלמת, הבריאה והיצור מטיפוס יקום העל.

אלה, אם כן, הינן שתי התופעות המקוריות: אלה אשר נבנו מושלמוֹת ואלה אשר הופכות למושלמוֹת באופן אבולוציוני. השתיים מתואמות במערכות היחסים של הנצח, אך בתוך מגבלות הזמן נדמה כי הן שונות. למה שצומח, משמעותו של גורם של זמן הינה צמיחה; סופיים משניים צומחים; ומכאן שאלו אשר צומחים חייבים להיראות בזמן כבלתי-מושלמים. ואולם, ההבדלים הללו, אשר הינם כה חשובים בצד הזה של פרדיס, הינם בלתי-קיימים בנצח.

אנו מזכירים את המושלם ואת זה אשר הפך למושלם כמקסימומים ראשיים ומשניים, אך עדיין קיים טיפוס נוסף: התוצאה של הליך שילוש, וכן של מערכות יחסים אחרות, בין הראשיים למשניים, הינה הופעתם של מקסימומים שלישוניים – דברים, משמעויות וערכים אשר אינם מושלמים ואף לא כאלה אשר הפכו למושלמים, ועדיין, הינם מתואמים עם שני הגורמים אשר קדמו להם.

6. השלכות של מציאות סופית

כלל מתן התוקף לקיומים הסופיים מייצג העברה מן הפוטנציאלים אל הממשויות בתוך ההתאגדויות המוחלטות של האינסופיוּת התפקודית. בין ההשלכות הרבות של התממשותו היצירתית של הסופי, ניתן למנות:

1. תגובת האלוהות, הופעתן של שלוש רמות של עליונות התנסותית: הממשות של עליונות רוח-אישית בהאוונה, הפוטנציאל לעליונות כוח-אישית ביקום המקיף העתיד להיות, והיכולת לתפקוד בלתי-ידוע כלשהו של דעת התנסותית הפועלת ברמת עליונות מסוימת ביקום האב העתידי.

2. תגובת היקום כללה הפעלה של התוכניות הארכיטקטוניות לרמת החלל של יקום העל, ואבולוציה זו עדיין מצויה בתהליך התקדמות ברחבי הארגון הפיזי של שבעת יקומי העל.

3. תוצאה של מתן התוקף למציאות-סופית כהשלכה על היצור הייתה הופעתן של הוויות מושלמות מסדר התושבים הנצחיים של האוונה ושל מרקיעים אבולוציוניים אשר הפכו-למושלמים משבעת יקומי העל. ואולם, ההגעה לשלמות בהתנסות אבולוציונית (של זמן-יצירה) גוררת דבר אחר-ממושלם כנקודת מוצא. וכך נולד חוסר-המושלמות בבריאות האבולוציוניות. וזהו הינו המקור לרוע הפוטנציאלי. חוסר-ההתאמה, הדיסהרמוניה והעימות, כל אלו טבועים בצמיחה האבולוציונית, החל ביקומים הפיזיים וכלה ביצורים אישיים.

4. תגובת האלוהיות לחוסר המושלמות הטבוע בשיהוי הזמן של האבולוציה מתגלה בנוכחותו המפצה של האל בעל שבעת ההיבטים, אשר הודות לפעילויותיו של זה אשר הופך למושלם הוא מתוכלל הן עם המושלם והן עם זה אשר הפך למושלם. שיהוי זה בזמן הינו בלתי-נפרד מן האבולוציה, אשר הינה יצירתיות בזמן. ובעטיו, כמו גם בשל סיבות אחרות, מתבססת עוצמתו הכול-יכולה של העליון על הצלחות האלוהיוּת של האל בעל שבעת ההיבטים. שיהוי זה בזמן הופך את השתתפות היצור ביצירה האלוהית לאפשרית, זאת בכך שהיא מתירה לאישיויות יצורים להפוך לשותפותיה של האלוהות בהשגתה את ההתפתחות המקסימלית. אפילו דעתו החומרית של היצור בן התמותה הופכת כך לשותפתו של המכוונן האלוהי בתהליך הדוּאַליזָציַה של הנשמה האלמוֹתית. האל בעל שבעת ההיבטים אף מספק טכניקות לפיצוי על המגבלות ההתנסותיות של המושלמות הטבועה, כמו גם פיצוי על המגבלות הקדם-הרקעתיוֹת של חוסר-המושלמות.

7. התממשותם-לבסוף של הטרנסצנדנטאלים

הטרנסצנדנטאלים הינם תת-אינסופיים ותת-מוחלטים, אך על-סופיים ועל-יצוריים. הטרנסצנדנטאלים מתממשים-לבסוף כרמה מתכללת המתאמת את ערכי-העל של המוחלטים עם ערכי המקסימום של הסופיים. מנקודת מבטו של היצור, מה שהינו טרנסצנדנטאלי יידמה כאילו התממש-לבסוף כתוצאה מן הסופי; מנקודת המבט של הנצח, מתוך ציפייה לסופי; ויש את אלו אשר החשיבו אותו כ"קדם-הד" של הסופי.

זה אשר הינו טרנסצנדנטאלי איננו בהכרח בלתי-התפתחותי, אך הוא על-אבולוציוני במובן הסופי; ואף איננו בלתי-התנסותי אך הינו על-התנסות, כפי שזו מובנת ליצורים. ייתכן שההדגמה הטובה ביותר לפרדוקס מעין זה הינו יקום המושלמות המרכזי: הוא רחוק מלהיות מוחלט – אך ורק אי פרדיס הינו באמת מוחלט במובן "החומרי". והוא אף איננו בריאה אבולוציונית סופית, כפי שהינם שבעת יקומי העל. האוונה הינה נצחית אך לא בלתי-משתנה, במובן של יקום אשר איננו צומח. שוכנים בה יצורים (ילידי האוונה) אשר למעשה מעולם לא נבראו, משום שהם קיימים-לנצח. וכך מדגימה האוונה דבר-מה אשר איננו בדיוק סופי ואף עדיין לא מוחלט. יתרה מכך, האוונה פועלת כחיץ בין פרדיס המוחלט לבין הבריאות הסופיות, ובכך מדגימה היבט נוסף של תפקוד הטרנסצנדנטאלים. אך האוונה עצמה איננה טרנסצנדנטאל – היא הינה האוונה.

כשם שהעליון משויך לסופיים, כך מזוהה המרבי עם הטרנסצנדנטאלים. ואולם, אף כי הננו משווים כך את העליון ואת המרבי, ההבדל ביניהם הוא יותר מאשר הבדל של שיעור; ההבדל נוגע אף לאיכות. המרבי הינו דבר-מה יותר מאשר על-עליון המושלך על הרמה הטרנסצנדנטאלית. המרבי הינו כל אלה, אך יותר מכך: המרבי הינו ההתממשותן-לבסוף של מציאויות אלוהות חדשות, הסיוג של היבטים חדשים של הבלתי-מסויג אשר עד כה טרם סויגו.

ובין המציאויות אשר משויכות לרמה הטרנסצנדנטאלית ניתן למנות את אלה:

1. נוכחות האלוהות של המרבי.

2. המושג של יקום האב.

3. אדריכלי יקום האב.

4. שני הסדרים של מארגני הכוח של פרדיס.

5. שינויים מסוימים בעוצמת החלל.

6. ערכי רוח מסוימים.

7. משמעויות דעת מסוימות.

8. איכויות ומציאויות מוּחְלָטוֹפִיוֹת.

9. יכולת-כל, ידיעת-כל והימצאות-בכל.

10. חלל.

ניתן לחשוב על היקום שאנו חיים בו כעת כעל יקום המתקיים ברמות סופיות, טרנסצנדנטאליות ומוחלטות. זוהי הבמה הקוסמית שעליה מוצגת הדרמה האינסופית של מופע האישיות והמטמורפוזה של האנרגיה.

וכל המציאויות הרבות האלה מאוחדות באופן מוחלט על-ידי כמה מן השילושים מן הסדר השני, באופן תפקודי על-ידי אדריכלי יקום האב, ובאופן יחסי על-ידי שבע רוחות האב, המתאמות התת-עליונות של אלוהיות האל בעל שבעת ההיבטים.

האל בעל שבעת ההיבטים מייצג את האישיות ואת התגלות האלוהיות של האב האוניברסאלי ליצורים, הן אלו בעלי מעמד מקסימום והן אלו בעלי מעמד נמוך-ממקסימום, ואולם קיימות מערכות יחסים אחרות בעלות שבעה היבטים של המקור והמרכז הראשון, אשר אינן נוגעות לביטוי של הסעד הרוחני האלוהי של האל אשר הינו רוח.

בנצח העבר זעו כוחותיהם של המוחלטים, רוחותיהן של האלוהויות ואישיות האלים בתגובה לרצון העצמי הראשוני של רצון עצמי הקיים-לעצמו. בעידן זה של היקום, כולנו חוזים בהשלכות הכבירות של הפנורמה הקוסמית עצומת הממדים של הביטויים התת-מוחלטים של הפוטנציאלים הבלתי-מוגבלים של כל המציאויות האלה. ובהחלט אפשרי כי הגיוון המתמשך במציאותו המקורית של המקור והמרכז הראשון תמשיך הלאה והחוצה במשך עידן אחר עידן, הלאה והלאה, אל תוך המרחבים הבלתי-נתפשים של האינסופיוּת המוחלטת.

[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
טלפון: +1-773-525-3319; פקס: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. כל הזכויות שמורות