מסמך 143 תנועה דרך השומרון

   
   Red Jesus Text: On | Off    Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 143

תנועה דרך השומרון

בסוף חודש יוני, שנת 27 לספירה, ובשל התגברות ההתנגדות של מנהיגי הדת היהודים, יצאו ישוע והשניים עשר מירושלים, לאחר ששלחו את אוהליהם וחפציהם האישיים המועטים לאחסון בביתו של אלעזר בבית עניא. הם יצאו צפונה, לשומרון, ובילו את השבת בבית-אל. כאן שהו במשך ימים מספר והטיפו בפני אנשים שהגיעו מגוֹפְנָה ומאפרים. קבוצת אזרחים שהגיעה מן הרמתים ומתמנע באה בכדי להזמין את ישוע לבקר בכפריהם. יותר משבועיים הקדישו ׳המאסטר׳ ושליחיו בלימוד תושבי האזור היהודים והשומרונים, אשר רבים מהם הגיעו מרחוק, אפילו מ‫אנטיפטריס‎‎, בכדי לשמוע את החדשות הטובות אודות המלכות.

תושבי דרום השומרון שמחו להאזין לישוע. למעט יהוד איש-קריות, כל השליחים הצליחו להתגבר כמעט לגמרי על דעותיהם הקדומות ביחס לשומרונים. יהודה התקשה מאוד לאהוב את השומרונים הללו. במהלך השבוע האחרון של חודש יולי, החלו ישוע ועמיתיו להתכונן לצאת לעבר הערים היווניות החדשות, פצאל וארכלאיס, אשר בסמוך לירדן.

1. מטיפים בארכלאיס

במחצית הראשונה של חודש אוגוסט, מוקם מטה השליחים בערים היווניות ארכלאיס ופצאל, שם התנסו בפעם הראשונה בהטפה בפני אספות של גויים בלבד – רומאים, יוונים וסוריים – משום שרק יהודים מעטים התגוררו בשתי הערים היווניות הללו. השליחים נתקלו בקשיים חדשים להטיף את מסר המלכות הקרבה בפני האזרחים הרומים, והם אף נתקלו בהתנגדויות חדשות לתורתו של ישוע. במהלך אחד ממפגשי הערב הרבים שערך עם שליחיו, הקשיב ישוע בתשומת לב מלאה לדיווחיהם של השניים עשר אודות התנגדויות שחוו לבשורת המלכות מאלה שמולם פעלו באופן אישי.

שאלה ששאל פיליפוס הייתה אופיינית לקושי. אמר פיליפוס: ״׳מאסטר׳, היוונים והרומאים האלה מזלזלים במסר שלנו, וטוענים שתורה שכזו מתאימה רק לחלשים ולעבדים. הם טוענים שמכיוון שהיא מעודדת התפתחותו של אופי חזק, חסון ואגרסיבי, עולה דתם של הכופרים על תורתנו. הם טוענים שאנחנו נהפוך את כל בני האדם לאוסף של רכיכות פסיביות בלתי-מתנגדות אשר במהרה ייעלמו מעל פני האדמה. הם אוהבים אותך, ׳מאסטר׳, ומוכנים להודות בכנות שתורתך אלוהית ואידאלית, אך לא מוכנים להתייחס אלינו ברצינות. הם טוענים שדתך איננה מיועדת עבור העולם הזה; שבני האדם לא יוכלו לחיות כפי שתצווה. וכעת, ׳מאסטר׳, מה נאמר לגויים האלה?״

ולאחר ששמע התנגדויות דומות לבשורת המלכות מפיהם של תומאס, נתנאל, שמעון הקנא ומתי, אמר ישוע לשניים עשר:

״באתי לעולם הזה על-מנת לעשות את רצון ׳אבי׳ ולגלות את טיבו האוהב לאנושות כולה. זו משימתי, אַחי. ואעשה כן, אפילו אם לא תובן תורתי בידי היהודים או הגויים, בימים האלה ובדורות אחרים. אך אל לכם להתעלם מן העובדה שאפילו אהבה אלוהית כרוכה במשמעת קשה. לעתים, מניעה אהבת אב לבנו את האב לרסן את מעשיו המטופשים של הצאצא שפועל בלי לחשוב. הילד לא תמיד מבין את המניעים החכמים והאוהבים שבבסיס המשמעת המרסנת של האב. אך אני מכריז בפניכם כי ׳אבי׳ בפרדיס אכן שולט ביקום של יקומים בכוח אהבתו. אהבה הינה הגדולה במציאויות הרוח. אמת הינה תגלית משחררת, אך אהבה הינה מערכת היחסים העילאית. ובלא קשר לצורה השגויה שבה מנהלים אחיכם היום את העולם, בעידן עתידי תשלוט הבשורה שאני מכריז בפניכם בעולם זה ממש. תכליתהּ הסופית של הקדמה האנושית הינה להכיר מתוך יראת כבוד באבהותו של האל ובהתגשמותה האוהבת של אחוות האדם.

״אך מי אמר לכם שבשורתי מכוונת רק לחלשים ולעבדים? האם אתם, שליחי הנבחרים, דומים לחלשים? האם יוחנן נראה חלש? האם אתם רואים אותי נשלט בידי פחד? אכן, העניים והמדוכאים בדור הזה שומעים את הבשורה. דתות העולם זנחו את העניים, אך ׳אבי׳ אינו נושא פני איש. וחוץ מזה, הראשונים להיענות לקריאה לתשובה והראשונים לקבל את עובדת היותם בנים הינם עניי הדור הזה. בשורת המלכות מיועדת להימסר לכל בני האדם – ליהודים ולגויים, ליוונים ולרומאים, לעשירים ולעניים, לחופשיים ולמשועבדים – וכן, ובמידה שווה, לצעירים ולזקנים, לגברים ולנשים.

״אל תתפתו להאמין כי השירות במלכות יהא קל כל הזמן מפני ׳שאבי׳ הינו אל של אהבה. ההרקעה לפרדיס הינה ההרפתקה העילאית של כל הזמנים, הישג נצחי של קשיחות. השירות במלכות בארץ ידרוש את כל האומץ האנושי שתוכלו אתם ועמיתיכם לגייס. רבים מכם יומתו בשל נאמנותכם לבשורת מלכות זו. קל למות בשדה הקרב, כאשר אתם מתחזקים באומץ מנוכחותם של אחיכם הלוחמים לצדכם, אך על-מנת לשים את נפשכם בכפכם למען האהבה לאמת אשר שוכנת בלבבכם, יידרשו אומץ ומסירות אנושיים גדולים ועמוקים יותר.

היום, הכופרים מזלזלים בכם כשאתם מטיפים לבשורת אי-ההתנגדות, וחיים חיים של אי-אלימות. אך אתם הראשונים בשורה ארוכה של מאמינים כנים בבשורת המלכות אשר ידהימו את האנושות כולה במסירותם ההרואית לתורה זו. מעולם לא הפגין שום צבא בעולם אומץ רב יותר מזה שתפגינו אתם והנאמנים שיבואו אחריכם ויטיפו בכל העולם את החדשות הטובות – אודות אבהותו של האל ואחוות האדם. האומץ הגופני הינו צורת הגבורה הנמוכה ביותר. אומץ מנטלי גבוה אף יותר, אך גבוהה ועילאית מהם הינה הנאמנות הבלתי-מתפשרת לאמונה מוארת במציאויות הרוח העמוקות. וזהו ההרואיזם של אדם יודע-אל. אתם כולכם אנשים יודעי-אל; באמת ובתמים חבריו האישיים של בן האדם׳.״

זה לא כל מה שאמר ישוע באותו מפגש, אך הייתה זו ההקדמה לדבריו, שלאחריה הרחיב והדגים אותם באריכות רבה. היו אלה בין הדברים המרגשים ביותר שנשא ישוע באזני השניים עשר. רק לעתים רחוקות דיבר ׳המאסטר׳ מתוך רגשות חזקים, אך זו הייתה מאותן פעמים בודדות בן דיבר בכנות מופגנת אליה נלוו רגשות חזקים.

לכך הייתה תוצאה מידית על הופעתם בציבור ועל עבודתם האישית של השליחים; מאותו יום ואילך לבש המסר שלהם נימה חדשה של נחישות ואומץ. השניים עשר המשיכו להתקדם בבשורת המלכות החדשה ברוח של אגרסיבית חיובית. מאותו יום ואילך, פחות התעסקו בהטפה למידות השליליות ולציווים הפסיביים של מגוון היבטיה של תורת ׳המאסטר׳.

2. שיעורים בשליטה-עצמית

׳המאסטר׳ היווה דוגמה אנושית מושלמת לשליטה-עצמית. כאשר השתלחו בו, הוא לא השתלח בחזרה; כאשר סבל, לא השמיע הגה כלפי אלה שגרמו לסבלו; כאשר הוקיעו אותו אויביו, הוא פשוט הכפיף עצמו למשפט הצדק של ׳האב׳ שבשמים.

באחד ממפגשי הערב, שאל אנדראס את ישוע: ״׳מאסטר׳, האם עלינו לתרגל הינזרות כפי שלימד יוחנן, או שמא עלינו לשאוף לשליטה עצמית שאתה מלמד? כיצד נבדלת תורתך מזו של יוחנן?״ ענה ישוע: ״יחונן אכן לימד אתכם צדיקות מה יהא בהתאם לחוק ומצוותיו אבותיו, והייתה זו דת של בחינה עצמית והינזרות. ואלם אני מביא מסר חדש של שכחה-עצמית ושליטה עצמית. אני מראה לכם את צורת החיים אותה גילה לי ׳אבי׳ שבשמים.

״אמן, אמן אומר לכם, כי השולט בעצמו עולה על זה שכובש עיר. שליטת האדם בעצמו מעידה על טיבו המוסרי של ועל התפתחותו הרוחנית. בסדר הישן צמתם והתפללתם; כיצור חדש אשר נולד מן הרוח, מלמדים אתכם להאמין ולשמוח. במלכות ׳האב׳, עתידים אתם להפוך ליצורים חדשים; הישן עתיד לחלוף מן העולם; וראו כיצד אראה לכם שכל הדברים עתידים להתחדש. באמצעות האהבה שתרחשו זה לזה, ישתכנע העולם שיצאתם מעבדות לחירות, וממוות לחיי נצח.

״הדרכים הישנות ביקשו לדכא, לגרום לכם לציית ולהתיישר על-פי חוקי החיים; בתחילת הדרך החדשה, מתמירה אתכם ׳רוח האמת׳, נשמתכם הפנימית מתחזקת הודות להתחדשותהּ הרוחנית המתמדת של דעתכם, וכך אתם מתחזקים בכך שאתם עושים את רצונו הנעים, הראוי והמושלם של האל, ועושים אותו בבטחה ובשמחה. אל תשכחו – אמונתכם האישית בהבטחותיו הכבירות, היקרות מפז של האל, היא המבטיחה את מנת חלקכם בטבע האלוהי. וכך, הודות לאמונתכם ולהתמרה של הרוח, אתם הופכים למעשה למשכנות אלוה, ורוחו אכן תשכון בכם. ואז, אם אכן שוכנת בכם רוחו, כי אז לא תהיו עוד עבדים לגוף אלא בני רוח משוחררים של חירות. מצוות הרוח החדשה מעניקה לכם את חירות השליטה עצמית, ומחליפה את פחד השעבוד העצמי ושעבוד ההינזרות של הציווי הישן.

״פעמים רבות, כאשר אתם עצמכם חטאתם, חשבתם לייחס את מעשיכם להשפעתו של אותו רשע, כשלאמתו של דבר נטיותיכם הטבעיות הוליכו אתכם שולל. האם לא אמר הנביא ירמיהו מזמן כי עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל ולפעמים אף נואש ברשעותו? כמה קל לכם להוליך עצמכם שולל וליפול קורבן לפחדים מטופשים, לתאוות בלתי-מרוסנות, לתענוגות משעבדים, לרוע, לקנאה ואפילו לשנאת הנקמה!

״הגאולה מושגת באמצעות התחדשות הרוח ולא הודות לפעולה צדקנית של הגוף. האמונה היא המצדיקה אתכם, והחסד הוא המלווה אתכם, ולא הפחד והסיגוף העצמי של הגוף. זאת, אף כי אותם ילדים של ׳האב׳ שנולדו מן הרוח תמיד שולטים בעצמם ובכל מה שנוגע לתאוות הגוף. מי שיודע שהאמונה תציל אותו באמת חי בשלום עם האל. וכל אלה אשר הולכים בנתיב שלום אלוהי זה מיועדים להתקדש בשירות הנצח של בני האל הנצחי אשר לעד-יתקדמו. מעתה ואילך, זכות גדולה לכם, ולא חובה היא, לטהר עצמכם מכל הרשעות שבמחשבה ובגוף בעוד אתם מבקשים את המוּשלמוּת שבאהבת האל.

״עובדת היותכם בנים מעוגנת באמונה, והפחד לא יזיז אתכם. שמחתכם נובעת מתוך אמון בעולם האלוהי, ומשום כך אַל לכם להטיל ספק באהבת ׳האב׳ ובחסדו. טוּבו של האל הוא הוא אשר מוביל את האדם לחרטה אמתית וכנה. סוד שליטתכם בעצמכם כרוך באמונה ברוח השוכנת, אשר תמיד פועלת מתך אהבה. ואפילו האמונה הגואלת לא שלכם היא; אף היא מתת אלוה. כשתהיו ילדי האמונה החיה הזו, לא תחיו עוד בשעבוד לעצמי, אלא תשלטו בעצמכם, תהיו בני אל משוחררים.

״אם כן, ילדַי, כשתיוולדו מן הרוח, תיגאלו לעד מן השעבוד המודע לחיים של הינזרות ושל פיקוח על תאוות הגוף, ותעברו לממלכת הרוח השמחה, שם יופיעו באופן ספונטני פירות הרוח בחייכם; ופירות הרוח הינם מהות השליטה העצמית המענגת, הנאצלת, זו מן הדרגה הגבוהה, היא פסגת ההישג האנושי – שליטה עצמית אמתית.״

3. שעשוע והתרגעות

בערך באותו הזמן החלו להתפתח בקרב השליחים ותלמידיהם הקרובים מתיחות רגשית ועצבנות גדולה. הם עדיין לא התרגלו לחיים ולעבודה המשותפים. הם חוו קשיים הולכים וגדלים בניסיון לשמור על יחסים תקינים עם תלמידיו של יוחנן. עבור היהודים, המגע עם הגויים והשומרונים היווה מבחן גדול. ומעבר לכל אלה, דבריו של ישוע הוסיפו והקשו על המצב. אנדראס כמעט והשתגע; הוא לא ידע מה לעשות עכשיו, ומשום כך שטח את הבעיות והקשיים בפני ׳המאסטר׳. לאחר שהאזין לצרותיו של ראש השליחים, אמר לו ישוע: ״אנדראס, כשהקשיים הם כאלה חמורים, כאשר אנשים כה רבים חשים רגשות כל כך חזקים, הדיבורים לא יועילו. לא אוכל לעשות את שתבקש – לא אוכל לטפל בקשיים החברתיים האישיים הללו – אך אצטרף אליכם לשלושה ימים מהנים של מנוחה והתרגעות. לך לאחיך, ואמור להם כי כולכם תתלוו אלי, נעלה ליום או יומיים על הר סרטבה וננוח שם.

״וכעת, לך לכל אחד מאחד עשר אחיך, שוחח עמו בפרטיות ואמור לו: ׳המאסטר מבקש שנפרוש לזמן מה למנוחה ולהתרגעות. מכיוון שכולנו חווינו לאחרונה הרבה לחץ ומתח, אני מציע שבמהלך חופשה זו לא נזכיר כלל את הקשיים שחווינו. האם אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלך בעניין זה?׳ וכך תיגש אישית ובפרטיות לכל אחד מאחיך.״ אנדראס עשה כמצוות ׳המאסטר׳.

בחוויה של כל אחד מהם, היה זה מאורע מופלא; הם לעולם לא שכחו את יום הטיפוס על ההר. במשך כל המסע כמעט ולא נאמרה מילה על צרותיהם. כשהגיעו לפסגת ההר, הושיב אותם ישוע סביבו ואמר: ״אחי, אתם חייבים ללמוד את ערכה של המנוחה ותועלתה של ההתרגעות. אתם חייבים להבין שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיות סבוכות מסוימות הינה להניח להן לתקופה. ואז, כשאתם שבים אליהן, רעננים מן המנוחה או מן הסגידה, תוכלו לתקוף אותן ביד בטוחה יותר, שלא לדבר על נחישות לב גדולה יותר. שוב, פעמים רבות תמצאו כי לאחר בעת שנחתם, בגוף ובנפש, הבעיה הצטמקה בממדיה.״

למחרת, הקצה ישוע לכל אחד מן השניים עשר נושא לדיון. היום כולו הוקדש להעלאת זיכרונות ולשיחה על נושאים ללא קשר לעבודתם הדתית. הם הוכו בתדהמה לרגע כאשר ישוע אפילו בצע מן הלחם ללא שאמר את ברכת המזון – בקול רם – בארוחת הצהריים. מעולם לפני כן לא ראו אותו מתעלם מטקסיות שכזו.

כשטיפסו על ההר, היה ראשו של אנדראס עמוס לעייפה בבעיות. בלבו של יוחנן שכן בלבול גדול מן הרגיל. נשמתו של יעקב התחבטה עד מאוד. בשל העובדה ששהו בקרב הגויים, מתי התמודד במחסור בכספים. פטרוס היה סחוט ושרוי במצבי רוח יותר מן הרגיל. יהודה שוב סבל מהתקף של רגישות יתר ואנוכיות. שמעון התחבט יותר מן הרגיל במאמציו ליישב בין לאומנותו לבין אהבתו את אחוות האדם. פיליפוס היה מבולבל מן האופן בו התנהלו הדברים. מאז שבאו במגע עם הגויים, נתנאל היה פחות הומוריסטי ותומאס היה שרוי בעיצומה של תקופת דיכאון קשה. רק אצל התאומים היה הכול כרגיל וללא הפרעה. כולם גם יחד התחבטו עד מאוד בסוגיה כיצד להסתדר בשלום עם תלמידיו של יוחנן.

שינוי גדול חל בהם ביום השלישי, בעת שהחלו לרדת מן ההר ולחזור למחנה. הם גילו את התגלית החשובה, זו שלאמתו של דבר, בעיות רבות שפוקדות את האדם אינן קיימות, ושצרות מלחיצות רבות נובעות מפחד גדול מדי ומדאגות מרובות. הם למדו שהדרך הטובה ביותר לפתור את כל התסבוכות הללו היא בכך שעוזבים אותן לנפשן; ובכך שעזבו, הם הותירו את הבעיות להיפתר בעצמן.

חזרתם מחופשה סימנה את תחילתה של תקופה טובה הרבה יותר ביחסיהם עם חסידיו של יוחנן. רבים מקרב השניים עשר ממש עלזו למראה השינוי העצום שחל במצב הרוח של כולם והעובדה שהשתחררו מן העצבנות הודות לשלושה ימי חופשה משגרת החיים. תמיד קיימת הסכנה שהמונוטוניות ביחסים בין בני אדם יעצימו עד מאוד את הקשיים והבלבול.

רק מעט מתושביהן הגויים של שתי הערים היווניות, ארכלאיס ופצאל, האמינו בבשורה, אך שניים עשר השליחים רכשו ניסיון יקר ערך ורב במשימתם הראשונה והנרחבת בקרב אוכלוסיות של גויים בלבד. ביום שני בבוקר, בערך במחצית החודש, אמר ישוע לאנדראס: ״אנחנו הולכים לשומרון.״ והם יצאו מיד אל עבר העיר שִיחָר, ליד באר יעקוב.

4. היהודים והשומרונים

במשך יותר משש מאות שנה שררה איבה בין היהודים ביהודה, ולאחר מכן גם בין אלה של הגליל, לבין השומרונים. מקורם של רגשות האיבה בין היהודים לשומרונים במאורעות הבאים: בערך בשנת 700 לפנה״ס, דיכא המלך האשורי סרגון מרד במרכז פלשתינה, לקח בשבי מעל עשרים וחמישה אלף יהודים מצפונה של ממלכת ישראל, אותם הגלה ובמקומם הושיב מספר כמעט זהה של צאצאי בני כּוּתָה, סְפַרְוַיִם וחֲמָת. אחר כך, שלח אשורבניפל מתיישבים נוספים לשומרון.

האיבה הדתית בין היהודים לשומרונים החלה בעת בה שבו אלה מן השבי בבבל, והשומרונים פעלו על-מנת למנוע את בנייתה של ירושלים מחדש. מאוחר יותר אף פגעו ביהודים כאשר הציעו סיוע לצבאותיו של אלכסנדר. בתמורה לסיוע זה, התיר אלכסנדר לשומרונים לבנות מקדש על הר גריזים, שם סגדו ליהוה ולאליליהם השבטיים והעלו קורבנות בדומה לאלה שהועלו במקדש בירושלים. הם המשיכו בכך עד לתקופת המכבים, עת השמיד יוחנן הורקנוס את המקדש על הר גריזים. לאחר מותו של ישוע, קיים השליח פיליפוס פגישות רבות באתר המקדש השומרוני הישן, במסגרת עבודתו למען השומרונים.

האיבה בין היהודית לשומרונים הייתה עתיקה והיסטורית; מאז ימיו של אלכסנדר, הם נמנעו מלבוא במגע אלה ואלה. שניים עשר השליחים לא התנגדו להטיף בקרב עריה היווניות וערי הגויים האחרות של בדקפוליס ובסוריה, אך קריאתו של ׳המאסטר׳ ״בואו נלך לשומרון,״ העמידה את נאמנותם במבחן גדול. ואולם, בשנה וקצת שבילו עם ישוע התפתחה אצלם סוג של נאמנות אישית אשר עלתה אפילו על האמונה בתורתו ועל דעותיהם הקדומות ביחס לשומרונים.

5. אשת שיחר

כאשר הגיעו ׳המאסטר׳ והשניים עשר לבאר יעקב, נותר ישוע, שעייף מן המסע, ליד הבאר בעוד פיליפוס לקח עמו את השליחים וביקש מהם לסייע לו להביא משיחר מזון ואוהלים, שכן הם היו עתידים להישאר באזור לזמן מה. פטרוס ובני זבדיה ביקשו להישאר לצד ישוע, אך הוא ביקש שיתלוו לאחיהם ואמר: ״אל תחששו לי; השומרונים הללו יתייחסו אלינו באדיבות; רק אחינו, היהודים, מבקשים את רעתנו.״ כאשר התיישב ישוע לצד הבאר להמתין לשובם של השליחים השעה הייתה כמעט שש, בערב של קיץ.

מימיה של באר יעקב הכילו פחות מינרלים מבארותיה של שיחר, ובשל כך נחשבו כמי שתייה מובחרים יותר. ישוע היה צמא, אך לא הייתה לא דרך לשאוב מי שתייה מן הבאר. ומשום כך, כאשר הגיעה אישה משיחר, כדהּ בידהּ, והתכוננה לשאוב מים מן הבאר, אמר לה ישוע: ״תני לי לשתות.״ בשל מראהו ולבושו, ידעה האישה השומרונית שישוע היה יהודי, ובשל מבטאו שיערה שהיה יהודי מן הגליל. שמה היה נָלְדָה, והייתה יצור נאה. היא הופתעה מאוד מן העובדה שאדם יהודי פנה אליה ליד הבאר וביקש ממנה מים, מכיוון שבאותם הימים לא היה ראוי לאדם מכובד לפנות לאישה בפומבי, ועוד פחות מכך ליהודי לפנות לשומרונית. ומשום כך, שאלה נלדה את ישוע, ״כיצד זה שאתה, יהודי, מבקש ממני, אישה שומרונית לשתות?״ ענה לה ישוע: ״אכן, ביקשתי ממך לשתות, ואילו היית יכולה להבין, היית מבקשת ממני לגימה ממי החיים.״ אמרה לא אז נלדה: ״אך אדוני, אין לך כיצד לשאוב מן הבאר והיא עמוקה; מנין לך, איפה, מימי החיים הללו? האם גדול אתה מאבינו יעקב, אשר נתן לנו את הבאר הזו, ואשר הוא, בניו וצאנו שתו ממנה בעצמם?״

ענה לה ישוע: ״כל השותה ממים אלה יחוש שוב צמא, אך כל השותה ממי הרוח החיים לעולם לא יחוש שוב צמא. ומֵי החיים הללו יהפכו בו למעיין נובע ומרענן ואף לחיי נצח.״ אמרה אז נלדה: ״תן לי ממים אלה, שלא אצמא ושלא אדרש לשוב לכאן על-מנת לשאוב. חוץ מזה, כל מה שיכולה אישה שומרונית לקבל מיהודי מכובד שכזה יהיה תענוג.״

נלדה לא ידעה כיצד להתייחס לנכונותו של ישוע לשוחח אתה. בפניו של ׳המאסטר׳ ראתה חזות אדם צדיק וקדוש, אך היא טעתה וייחסה את חברותיותו לאינטימיות פשוטה, וטעתה כשסברה כי בדיבורו ניסה להתחיל אתה. מכיוון שהייתה אישה בעלת מוסר רופף, היא החלה לפלרטט אתו בגלוי עד שישוע התבונן ישירות בעיניה ואמר בקול מצווה, ״אישה, לכי לבעלך והביאי אותו לכאן.״ פקודה זו השיבה את נלדה לעשתונותיה. היא ראתה ששגתה בפירוש שנתנה לנדיבותו של ׳המאסטר׳; היא ראתה ששגתה בפירוש שנתנה לצורת דיבורו. היא נבהלה; היא החלה להבין שעמדה אל מול אדם יוצא דופן, חככה בקדחתנות במוחה כיצד להשיב לו, ומתוך בלבול גדול אמרה, ״אבל אדוני, אינני יכולה לקרוא לבעלי, מכיוון שאין לי בעל.״ אמר לה אז ישוע: ״אמת דברת, משום שאף אם פעם היה לך בעל, האדם עמו את מתגוררת כעת איננו בעלך. מוטב היה לו היית מפסיקה להתעסק בדברי והיית מבקשת את המים החיים שהצעת לך היום.״

כעת כבר התפקחה נלדה, ונעור בה העצמי הטוב שלה. היא לא בחרה לגמרי להיות אישה בלתי-מוסרית. בעלה זנח אותה בגסות, ובצערה הסכימה להתגורר כאשת יווני, אך מחוץ לנישואין. כעת חשה נלדה בושה גדולה על כך שדברה כך לישוע, ובחרטה גדולה פנתה ׳למאסטר׳ ואמרה: ״אדוני, אני מתחרטת על האופן בו פניתי אליך, שכן אני מבחינה שאתה איש קדוש ואולי אפילו נביא.״ והיא עמדה לבקש מן ׳המאסטר׳ סיוע אישי וישיר, כשעשתה את מה שעשו רבים לפניה ואחריה – היא התחמקה מעניין הגאולה האישית והסיטה את השיחה לכיוון התיאולוגי והפילוסופי. היא מיהרה להסיט את השיחה מצרכיה שלה עצמה ואל המחלוקת התיאולוגית. בעודה מצביעה אל הר גריזים, המשיכה ואמרה: ״אבותינו סגדו בהר זה, ואף-על-פי-כן תטענו כי ירושלים הוא המקום בו ראוי לסגוד; מהו, אם כן, המקום בו ראוי לאנשים לסגוד את האל?״

ישוע הבחין בניסיונה של נשמת האישה להימנע ממגע ישיר ודורש עם בוראהּ, אך גם ראה כי נשמתה אכן צמאה להכיר צורת חיים טובה יותר. אחרי ככלות הכול, היה בלבה של נלדה צמא אמתי למי החיים; ומשום כך פנה אליה בסבלנות ואמר: ״אישה, אומר לך כי לא ירחק היום בו לא יסגדו ׳לאב׳ לא בירושלים ולא בהר זה. אך כעת אתם סוגדים למשהו שאינכם מכירים, לדת שהיא תערובת של אלילים פגניים ופילוסופיות של גויים. לכל הפחות, היהודים יודעים למי הם סוגדים; הם חדלו מן הבלבול כאשר ריכזו את סגידתם ליהוה. אך האמיני לי כשאומר לך שלא ירחק היום בו – ואפילו כיום – שבו יסגדו סוגדים אמתיים ׳לאב׳ ברוח ובאמת, משום שאלה הסוגדים אותם ׳האב׳ מבקש. האלוהים הוא רוח, והסוגדים לו חייבים לסגוד לו ברוח ובאמת. גאולתך לא תבוא מן הידיעה כיצד סוגדים אחרים, אלא עת תקבלי בלבך שלך מים חיים אלה שאני מציע לך כעת.״

אך נלדה ניסתה פעם אחת נוספת להימנע מלדון בחייה האישיים על-פני האדמה ובמעמד נשמתה בפני האל. פעם אחת נוספת ניסתה לדון בשאלות דת כלליות ואמרה: ״כן, אני יודעת אדוני, שיוחנן דיבר על בוא ׳הממיר׳, אחד אשר ייקרא ׳הגואל׳, וכשיבוא יאמר לנו את כל״ – תוך שישוע קוטע את נלדה ואומר בסמכותיות בטוחה, ״אני הדובר אליך הוא זה.״

הייתה זו הפעם הראשונה בה הכריז ישוע על-פני האדמה באופן ישיר, משכנע ובלתי מוסווה על טיבו האלוהי ועל היותו בן; וההכרזה ניתנה באזני אישה, אישה שומרונית, אישה בעלת אופי מפוקפק בעיני הגברים עד לאותו רגע ממש, אך אשר עין אלוה ראתה שיותר חטאו כלפיה מאשר שהיא חטאה מרצונה שלה, אישה אשר כעת הייתה נשמה אנושית אשר ביקשה גאולה, ביקשה זאת בכנות ובלב שלם, וזה היה מספיק.

וממש בעת שנלדה ביקשה לבטא בקול את כמיהתה לדברים טובים יותר, לצורת חיים נאצלה יותר, ממש בעת שהתכוונה לבטא את משאלת לבה הכנה, שבו שניים עשר השליחים משיחר, הגיעו לזירת המאורע, ראו את ישוע משוחח באינטימיות עם אישה שומרונית זו – עם אישה שומרונית, ורק אתה לבדה – ונדהמו עד מאוד. הם הניחו בזריזות את האספקה וסרו הצדה, איש מהם לא העז להעיר לו, בעוד ישוע אומר לנלדה: ״לכי לדרכך, אישה; אלוהים סלח לך. מכאן ואילך תחיי חיים חדשים. את המים החיים קיבלת, שמחה חדשה תנבע בנשמתך ועוד תהיי לבתו של ׳העליון׳.״ האישה ראתה את מורת רוחם של השליחים, זנחה את כדהּ ונסה אל העיר.

עת נכנסה לעיר, הכריזה באזני כל שפגשה: ״לכו לבאר יעקב, לכו מהר, שם תפגשו אדם שהגיד לי כל אשר עשיתי. אולי הוא ׳הממיר׳?״ ובטרם שקעה השמש, המון גדול התקבץ סביב באר יעקב להאזין לישוע. ׳והמאסטר׳ שוחח עמם עוד אודות מי החיים, אודות מתת הרוח השוכנת.

השליחים המשיכו והופתעו מנכונותו של ישוע לשוחח עם נשים, עם נשים מפוקפקות ואפילו עם נשים בלתי-מוסריות. ישוע מאוד התקשה ללמד את שליחיו כי לנשים, אפילו לאלה מבניהן שכונו בלתי-מוסריות, יש נשמה שמסוגלת לבחור באל ׳כאביהן׳, ובכך להפוך לבנוֹת האל ולמועמדוֹת לחיי נצח. אפילו אלף ותשע מאות שנה לאחר מכן, רבים עדיין דוגלים באותה חוסר נכונות לתפוש את מה שלימד ׳המאסטר׳. אפילו הדת הנוצרית התעקשה לבנות את עצמה על עובדת מותו של ישוע במקום על אמת חייו. ראוי לעולם לעסוק יותר בחייו השמחים, חיים של גילוי האל, מאשר במותו הטרגי והמצער.

למחרת, סיפרה נלדה את הסיפור כולו לשליח יוחנן, אך הוא מעולם לא גילה את כולו לשליחים האחרים, וישוע לא שיתף את השניים עשר בפרטים.

נלדה סיפרה ליוחנן שישוע אמר לה ״כל אשר עשיתי.״ פעמים רבות ביקש יוחנן לשאול את ישוע על השיחה עם נלדה, אך מעולם לא עשה כן. ישוע רק אמר לה דבר אחד על עצמה, אך המבט שהישיר לתוך עיניה והאופן בו התייחס אליה הביאו ברגע אחד לתודעתה את כל חייה כבתמונה פנורמית והיא ייחסה את הגילוי העצמי הזה של עברה למבטו ולמילותיו של ׳המאסטר׳. ישוע מעולם לא אמר לה שהיו לה חמישה בעלים. מאז שבעלה זנח אותה לאנחות, היא חיה עם ארבעה גברים, וברגע שהבינה שישוע הינו איש האל עלתה עובדה זאת יחד עם כל עברה לתודעתה בחיות כזו עד שלאחר מכן טענה בפני יוחנן שישוע היה זה שאמר לה את כל אלה.

6. התחייה השומרונית

בערב בו נלדה הוציאה את תושבי שיחר בהמוניהם לראות את ישוע, בדיוק שבו השניים עשר עם מזון, ומכיוון שלא אכלו דבר באותו יום, והיו רעבים, ביקשו מישוע לאכול עמם במקום לשוחח עם האנשים. אך ישוע ידע שהחשיכה תרד עוד מעט קט והתעקש לשוחח עם האנשים בטרם ישלח אותם לדרכם. כאשר ניסה אנדראס לאכול מעט בטרם ישוחח עם ההמונים, אמר ישוע, ״יֶשׁ לִי אֹכֶל לֶאֱכֹל אֲשֶׁר אַתֶּם לֹא יְדַעְתֶּם.״ כששמעו זאת השליחים, אמרו השליחים איש לרעהו: הֲכִי הֵבִיא לוֹ אִישׁ לֶאֱכֹל? הייתכן שהאישה הביאה לו מזון ומשקה?״ כאשר שמע אותם ישוע משוחחים בינם לבין עצמם, ובטרם שוחח עם ההמונים, הוא פנה הצידה ואמר לשניים עשר: ״מַאֲכָלִי עֲשׂוֹת רְצוֹן שֹׁלְחִי וּלְהַשְׁלִים מַעֲשֵׂהוּ.  הֲלֹא אַתֶּם תֹּאמְרוּ עוֹד כך וכך חֳדָשִׁים וְהַקָּצִיר בָּא הִנֵּה אֲנִי אֹמֵר לָכֶם שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ את ההמונים יוצאים מעיר בשומרון להאזין לנו; אומר אני לכם ראו בַשָּׂדוֹת כִּי כְבָר הִלְבִּינוּ לַקָּצִיר. וְהַקּוֹצֵר ייקח שְׂכָרוֹ ויאסוף תְּבוּאָה לְחַיֵּי עוֹלָם לְמַעַן יִשְׂמְחוּ יַחְדָּו גַּם הַזֹּרֵעַ גַּם הַקּוֹצֵר. כִּי בָזֹאת יֵאָמֵן הַמָּשָׁל ׳כִּי זֶה זֹרֵעַ וְאַחֵר יִקְצֹר׳. אָנֹכִי שָׁלַחְתִּי אֶתְכֶם לִקְצֹר אֶת-אֲשֶׁר לֹא עֲמַלְתֶּם בּוֹ וַאֲחֵרִים עָמְלוּ וְאַתֶּם נִכְנַסְתֶּם בַּעֲמָלָם.״ את זאת אמר ביחס לעבודתו של יוחנן המטביל.

ישוע והשליחים נכנסו לשיחר והטיפו במשך יומיים בטרם התמקמו על הר גריזים. רבים מתושביה של שיחר האמינו בבשורה וביקשו להיטבל, אך באותה העת שליחיו של ישוע עדיין לא הטבילו.

בלילה הראשון במחנה על הר גריזים, ציפו השליחים שישוע יגער בהם על האופן בן התייחסו לאישה בבאר יעקב, אך הוא כלל לא התייחס לעניין. במקום זאת, שוחח איתם את השיחה הזכורה לטוב אודות ״המציאויות אשר עומדות במרכז מלכות האל.״ בכל דת, קל מאוד לאפשר לערכים לקבל מקום גדול מכפי מידתם, קל מאוד לאפשר לעובדות לתפוש את מקומה של האמת בתיאולוגיה. עובדת הצלב הפכה למרכז הנצרות המאוחרת יתר, אך אין זו האמת המרכזית של הדת אותה ניתן לגזור מחייו ומתורתו של ישוע מנצרת.

המוטיב בשיעור שלימד ישוע על הר גריזים היה: הוא מבקש שכל בני האדם יראו באל ׳אב׳-חבר ובו (ישוע) אח-חבר. שוב ושוב חזר וטען כי אהבה הינה מערכת היחסים הגדולה בעולם – ביקום – ממש כשם שהאמת הינה הביטוי המרבי שמבחין במערכות יחסים אלוהיות אלה.

ישוע הציג עצמו באופן כה מלא בפני השומרונים הן מפני שיכול היה לעשות כן בבטחה, והן משום שידע שלא יחזור לבקר שוב בלב השומרון בכדי להטיף לבשורה.

ישוע והשניים עשר חנו על הר גריזים עד סוף חודש אוגוסט. בימים הטיפו לשומרונים את בשורות המלכות הטובות – אבהותו של האל – ואת הלילות בילו במחנה. העבודה שעשו ישוע והשניים עשר בערי השומרון הניבה נשמות רבות למלכות ותרמה רבות להכשרת הקרקע לעבודה המופלאה שעשה פיליפוס לאחר מכן באזורים הללו, בתקופה שלאחר מות ישוע ותחייתו, ולאחר שהשליחים נפוצו לקצות הארץ בשל הרדיפות המרות שחוו המאמינים בירושלים.

7. שיעורים על תפילה וסגידה

במפגשי הערב על הר גריזים לימד ישוע אמתות רבות, ובייחוד שם דגש על הבאות:

דת אמתית הינה פעולתה של נשמה אינדיבידואלית במערכת יחסים מודעת-לעצמה בינה לבין ׳הבורא׳; דת מאורגנת הינה ניסיונו של האדם לחברֵת את סגידתם של אינדיבידואלים דתיים.

ראוי כי הסגידה – ההגות ברוחני – והשירות, המגע עם מציאות החומר, יבואו לסירוגין. ראוי לשלב בין עבודה למשחק; ראוי לאזן בין דת להומור. ראוי להקל על כובד ההגות הפילוסופית המעמיקה בשירה של מקצב. ראוי לתת לאישיות לנוח מקשיי החיים – מן המתח שהיא חווה בזמן – באמצעות מנוחת הסגידה. ראוי להעמיד אל מול תחושות חוסר הביטחון שנובעות מפחד הבידוד שחווה האישיות ביקום את הגות האמונה ׳באב׳ ואת הניסיון להכיר את ׳העליון.׳

התפילה מיועדת להקטין את חשיבתו של האדם ולהגדיל את הכרתו; היא איננה מיועדת להעמיק ידע אלא להרחיב את התובנה.

הסגידה מיועד לצפות את החיים הטובים יותר בעתיד ואז לשקף חזרה לחיים בהווה את המשמעויות הרוחניות החדשות הללו. התפילה מקיימת מבחינה רוחנית, ואילו הסגידה יצירתית באופן אלוהי.

סגידה הינה הטכניקה באמצעותה מבקשים מן ׳האחד׳ השראה על-מנת לשרת את הרבים. סגידה הינה אמת המידה שמודדת את מידת התנתקותה של הנשמה מן היקום החומרי ובה בעת את מידת התחברותה הבטוחה למציאויות הרוח של הבריאה בכללותה.

תפילה מזכירה לעצמי – מחשבה נשגבת; סגידה הינה שכחה-עצמית – עָל-חשיבה. סגידה הינה תשומת לב נטולת מאמץ, מנוחה אמתית ואידאלית לנשמה, צורה של מאמץ רוחני נינוח.

סגידה הינה מעשה החלק המזהה עצמו עם השלם; הסופי עם האינסופי; הבן עם ׳האב׳; הזמן שמתלכד עם הנצח. סגידה הינה מעשה ההתייחדות של הבן עם ׳אב׳ אלוה, האופן בו תבקש נשמת-רוח האדם להתייחס באופן מרענן, יצירתי, חברי ורומנטי.

אף כי השליחים הבינו רק מעט מן השיעורים שלימד במחנה, הבינו אותם עולמות אחרים ודורות אחרים על-פני האדמה יבינו אותם אף הם.

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
Tel: +1-773-525-3319; Fax: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. All rights reserved