שילוש פרדיס של האלוהויות הנצחיות מאפשר לאב לחמוק ממוחלטוּת האישיוּת. השילוש מחבר באופן מושלם את הביטוי חסר הגבולות של רצונו האישי של האל האינסופי עם מוחלטוּת האלוהות. הבן הנצחי ומִגוון הבנים ממקור אלוהי, יחד עם הפועל האחוד ועם ילדיו האוניברסאליים, מאפשרים בפועל את שחרור האב מן המגבלות הטבועות בכל אופן אחר בַּקדמוניוּת, בַּמושלמוּת, בְּחוסר השינוי, בַּנצח, בַּאוניברסאליוּת, בַּמוחלטוּת ובַּאינסופיוּת.

שילוש פרדיס מאפשר ביעילות את מלוא הביטוי ואת ההתגלות המושלמת של טיבה הנצחי של האלוהות. באופן דומה, מאפשרים בְּנֵי הַשִׁלּוּשׁ הַנַּיָּחִים, התגלות מלאה ומושלמת של צדק אלוהי. השילוש הינו אחדות אלוהות, ואחדות זו מתבססת לנצח על היסודות המוחלטים של הזהות השמימית של שלושת האישיויות המקוריות, המתאמות והמתקיימות-בצוותא: האל האב, האל הבן והאל הרוח.

מתוך מצבנו הנוכחי במעגל הנצח, בהתבוננות לאחור אל עבֵר נצח העבר, היננו יכולים להבחין אך בכורח מציאות אחד שממנו אין מנוס בענייני היקום; וכורח זה הוא שילוש פרדיס. הינני מוצא כי שילוש זה הינו בלתי-נמנע. בעודי מתבונן בעבר, בהווה ואל עתיד הזמן, אינני מחשיב אף דבר אחר ביקום היקומים כבלתי-נמנע. לא ניתן לחשוב על היקום המקיף הנוכחי – במבט לאחור או בפרספקטיבה עכשווית – ללא השילוש. בהינתן שילוש פרדיס, היננו יכולים להציע סברה חלופית אחת, ואף מספר דרכים, המציעות כיצד ניתן לעשות את הכול; ואולם, ללא שילוש האב, הבן והרוח, איננו מסוגלים להגות את האופן שבו האינסוף יכול היה להשיג אישיות מְתָאֶמֶת ומשולשת אל מול המוחלטוּת המאוחדת של האלוהות. אף מושג אחר של יצירה איננו עומד בסטנדרטים של השילוש, אשר בהם משולבת שלמוּת המוחלטוּת הטבועה באלוהות, עם מלוא השחרור מרצון הטבוע בהיבט המשולש של אישיות האלוהות.

נראה כי בנצח העבר חנך האב מדיניות מעמיקה בדבר חלוקה-עצמית. קיים דבר-מה בטיבו נטול האנוכיות, האוהב והאהוב של האב האוניברסאלי, אשר גורם לו לשמור לעצמו ולהפעיל בעצמו רק את הכוחות ואת הסמכות שאותם הוא מוצא, כפי הנראה, בלתי-אפשריים להאצלה או להענקה.

לכל אורך הדרך, פשט מעצמו האב האוניברסאלי כל חלק ממנו אשר ניתן היה להעניק כמתת לכל בורא או ברוא אחר. הוא האציל לבניו האלוהיים ולבריות התבוניות השותפות להם, כל כוח וכל סמכות אשר ניתן היה להאציל. לבניו הריבוניים, כל אחד ביקומו שלו, הוא מסר בפועל כל זכות לסמכות מנהלית הניתנת להעברה. בענייני היקומים המקומיים, הוא הפך כל בן בורא ריבון למושלם, כשיר וסמכותי, ממש כפי שהבן הנצחי הינו ביקום המקורי המרכזי. האב מסר מעצמו באצילות ובקדושה של חֶזקת האישיות – ולמעשה העניק כמתת – את כל כולו, את כל תכונותיו, כל דבר שיכול היה להשיל מעצמו, בכל דרך, בכל עידן, בכל מקום, ולכל אישיות, ואף בכל היקומים, למעט זה המרכזי אשר בו שוכן משכנו.

אישיות אלוהית איננה מרוכזת-בעצמה; חלוקה-עצמית ושיתוף של אישיות מאפיינים עצמיוּת אלוהית בעלת רצון חופשי. בריות כמהות להתחבר לבריות אישיוֹת אחרות; בוראים מוּנָעִים לחלוק את אלוהותם עם ילדי יקומיהם; אישיוּת האינסוף מתגלה כַּאב האוניברסאלי, החולק את מציאות ההוויה ואת שוויון העצמיוּת עם שתי אישיויות מְתָאֲמוֹת – הבן הנצחי והפועל האחוד.

באשר לידע הנוגע לְאישיות האב ולתכונותיו האלוהיות, נסתמך תמיד על הִתְגַּלֻּיּוֹת הבן הנצחי, שכן בשעה שבוצעה פעולת הבריאה האחודה, בשעה שאישיות האלוהות השלישית הגיחה לכדי קיום-אישיוּת והחלה להוציא אל הפועל את מושגיהם המשולבים של הוריה האלוהיים, פסק האב מלהתקיים כאישיות ללא-סייג. שינויים נצחיים מסוימים אירעו כאשר הפועל האחוד הגיח לכדי קיום, וכאשר ליבת הבריאה המרכזית התגשמה בחומר. האל העניק עצמו כאישיות מוחלטת לבנו הנצחי. כך למעשה העניק האב את "אישיות האינסוף" לבנו יחידו, בעוד ששניהם גם יחד העניקו לרוח האינסופית את "האישיות האחודה" של איחודם הנצחי.

מסיבות אלה, ומסיבות אחרות המצויות מעבר ליכולת ההמשגה של הדעת הסופית, קשה ביותר לַברייה האנושית להבין את אישיות-האב האינסופית של האל, אלא כפי שהיא מתגלה באופן אוניברסאלי בבן הנצחי, וכפי שהיא פועלת באופן אוניברסאלי ביחד עם הבן דרך הרוח האינסופית.

הואיל ובני האל של פרדיס מבקרים בעולמות האבולוציוניים, ולעיתים אף מתגשמים בהם בדומוּת לבשר ודם בני-תמותה, והואיל והענקות המתת הללו מאפשרות בפועל לבני התמותה להכיר משהו מטיבה ומתכונותיה של אישיות אלוהית, שומה על היצורים של העולמות הפלנטאריים להתייחס להענקות המתת הללו של בני פרדיס, כאל מקור מהימן ואמין של מידע על אודות האב, הבן והרוח.

באמצעות טכניקת השילוש פושט האב מעצמו את אותה רוח בלתי-מוגבלת, אשר היא הבן; ואולם, בכך מכונן הוא את עצמו כאביו של בן זה, ולפיכך מקנה לעצמו קיבולת בלתי-מוגבלת להפוך לאביהם האלוהי של כל אותם טיפוסי בריות תבוניות רצוניות הנוצרים, מתממשים-לבסוף או הופכים לאישיים, מכאן ואילך.כַּאישיות המוחלטת והבלתי-מוגבלתיכול האב לפעול אך ורק כַּבן ועימו, אך כְּאב אישיממשיך הוא להעניק אישיות לציבור המגוּון של בריות תבוניות רצוניות, על רמותיהן השונות, ולַנצח שומר הוא על יחסי אהבה חברית אישיים עם משפחה עצומה זו של ילדיו האוניברסאליים.

לאחר שהעניק האב לְאישיות בנו את עצמו במלואו, וכאשר פעולת הנתינה-העצמית הזו הופכת שלמה ומושלמת, מעניקים במאוחד השותפים הנצחיים – מתוך העוצמה והטבע האינסופיים המצויים באיחוד האב-הבן – את אותן איכויות ואותן תכונות המהוות ברייה נוספת הדומה להם; ואישיוּת אחודה זו, היא הרוח האינסופית, משלימה את הפיכתה הקיומית של האלוהות לאישיות.

הבן הינו הכרחי לשם אבהותו של האל. הרוח הינה הכרחית לשם אחוותן של האישיויות השנייה והשלישית. שלוש הינו המספר הקטן ביותר של אישיויות בקבוצה חברתית; ואולם, זוהי הפעוטה מבין הסיבות הרבות להאמין בבלתי-נמנעותו של הפועל האחוד.

המקור והמרכז הראשון הינואישיות-האב האינסופית, המקור הבלתי-מוגבל של האישיות. הבן הנצחי הינו האישיות-המוחלטת הבלתי-מוגבלת, אותה הוויה אלוהית אשר ניצבת משך כל זמן הנצח כַּהתגלות המושלמת של טיבו האישי של האל. הרוח האינסופית הינה האישיות האחודה, התוצאה האישית הייחודית של האיחוד הנצחי האב-הבן.

אישיות המקור והמרכז הראשון הינה אישיות האינסוף אשר ממנה נחסרת האישיות המוחלטת של הבן. אישיות המקור והמרכז השלישי הינה התוצאה של חיבור-העל של איחוד אישיות-האב המשוחררת ושל אישיות-הבן המוחלטת.

האב האוניברסאלי, הבן הנצחי והרוח האינסופית הינם אישיויות ייחודיות; אף לא אחד מהם הינו העתק; כל אחד ואחד מהם הוא מקורי; וכולם מאוחדים.

רק הבן נצחי לבדו חוֹוה את מלוא חוויית יחסי האישיות האלוהיים; את המוּדָעוּת, הן להיותו בנו של האב והן להיותו הורה לרוח, ואת השוויון האלוהי של היותו שקול הן לאב-אביו-הקדמון והן לרוח-עמיתתו. יודע האב את חוויית היותו הורה לְבן השקול לו, אך אין לו כל ידיעה על קודמים אבהיים בעבורו. הבן הנצחי חוֹוֶה את חוויית היות בן, את ההכרה בְּאישיות קודמת לו, ובה בעת הינו מודע להיותו הורה-בצוותא לרוח האינסופית. הרוח האינסופית מודעת לשתי אישיויות קודמות לה, ואולם היא איננה חוֹוָה הורות לאישיות אלוהות מתאמת. עם הופעתה של הרוח, מגיע המעגל הקיומי של הפיכת האלוהות לאישית לכדי מושלמות; האישיויות הראשוניות של המקור והמרכז השלישי הינן התנסותיות, והן מונות שבע במספר.

מקורי שלי הינו בשילוש פרדיס; ויודע אנוכי את השילוש כאלוהות מאוחדת; ובנוסף, הינני יודע כי האב, הבן והרוח קיימים ופועלים במסגרת יכולותיהם האישיוֹת הַמֻּגְדָּרוֹת. יודע אנוכי בוודאות, כי לא זו בלבד שהם פועלים באופן אישי ובצוותא, אלא שהם אף מתאמים את פעולותיהם במסגרת מִגוון של התאגדויות, כך שבסופו של דבר פועלים הם בשבעה אופנים שונים של קיבולות יחידניות ומרובות. ומשום ששבע ההתאגדויות הללו הינן סך הצירופים האפשריים של שילובים אלוהיים שכאלה, בלתי-נמנע הוא כי מציאויות היקום תופענה בשבעה הֶגְוֵנִים של ערכים, של משמעויות ושל אישיוּת.

על אף שקיימת אלוהות אחת, קיימות, לאמיתו של דבר, שלוש אישיויות אלוהיוֹת של האלוהות. אמר האב באשר למתת המכווננים האלוהיים לאדם: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ." בכתבי אורנטיה, חוזר ונשנה אזכור האלוהות בלשון רבים, באופן המעיד בבירור על ההכרה בקיומם ובפעולתם של שלושת המקורות והמרכזים.

היננו לְמֵדִים כי במסגרת התאגדות השילוש, הבן והרוח מקיימים יחס דומה ושקול כלפי האב. אין ספק כי אכן כך הדבר מנקודת המבט של הנצח וכְּאלוהויות; ואולם מנקודת המבט של הזמן וכאישיויות, מתגלים יחסים מִטבע שונה מאוד. במבט מפרדיס והחוצה אל עבר היקומים, נראה כי יחסים אלה דומים ביותר, אך כאשר נצפים הם מרחבי החלל, הם נראים שונים למדי.

הבנים האלוהיים אכן הינם "דבר האל"; ואולם ילדיה של הרוח הינם "מעשה האל" לאמיתו של דבר. האל דובר דרך הבן ועם הבן, ופועל דרך הרוח האינסופית; זאת בעוד שבכל פעילויות היקום הבן והרוח הינם מעודנים באחוותם, ופועלים כשני אחים שווים זה לזה, המעריכים, אוהבים ומכבדים באופן אלוהי את אביהם המשותף.

האב, הבן והרוח אכן שקולים בטיבם ומתואמים בהווייתם; ואולם, קיימים הבדלים שלא ניתן לטעות בהם בפעולתם ביקום, וכאשר פועלים הם לבדם, נראה שכל אחת מהאישיויות האלוהיות הינה מוגבלת במוחלטותה.

(מנקודת מבט פילוסופית,) נראה כי האב האוניברסאלי היווה אלוהות בלתי-מוגבלת, מוחלטת ואינסופית, עוד בטרם בחר מרצונו שלו לפשוט מעליו את האישיות, את העוצמה ואת המאפיינים המכוננים את הבן ואת הרוח. ואולם, מקור ומרכז ראשון תיאורטי שכזה לא יכול היה להיות מוגדר כאב האוניברסאלי בשום מובן של המילה; זאת משום שאבהות איננה אמיתית ללא היות בן. בנוסף, על-מנת שיהא האב מוחלט במובן השלם, שומה עליו כי התקיים לבדו ברגע נצחי רחוק כלשהו; ואולם, מעולם לא היה לאב קיום לבדי שכזה; הבן והרוח הינם נצחיים-בצוותא עם האב. המקור והמרכז הראשון תמיד היה, ולנצח יהא, האב הנצחי של הבן המקורי, וכן תמיד היה ותמיד יהא עם הבן, אביה הנצחי של הרוח האינסופית.

היננו מבחינים בכך שהאב פשט מעל עצמו את כל המופעים הישירים של המוחלטות, למעט מוחלטות האבהות ומוחלטות הרצון. אין אנו יודעים האִם הרצון הינו מאפיין של האב שאיננו ניתן להעברה לאחר; אנו רק מבחינים כי הואלא פשט מעל עצמו את הרצון. שומה על אינסופיות רצון שכזו שהייתה טבועה מִזה נצח במקור והמרכז הראשון.

בהעניקו את מוחלטות האישיות לבן הנצחי, חומק האב האוניברסאלי מכבלי מוחלטות האישיות; ואולם, בעשותו כן עושה הוא צעד המונע ממנו עצמו לַנצח מלפעול לבדו כַּאישיות-המוחלטת. ועם ההפיכה הסופית של האלוהות הקיימת-בצוותא לאישיות – הפועל האחוד – נוצרת תלות-השילוש ההדדית הקריטית של שלוש האישיויות האלוהיות, ביחס לפעולה השלמה של האלוהות במובן המוחלט.

האל הינו האב-המוחלט של כל האישיויות ביקום היקומים. האב הינו מוחלט באופן אישי בחופשיות פעולתו; ואולם, ביקומי הזמן והמרחב אשר נוצרו זה מכבר, אשר מצויים במהלך היווצרותם ואשר עתידים להיווצר, האב אינו נצפה כאלוהות מוחלטת, אלא בשילוש פרדיס.

המקור והמרכז הראשון פועל במופעי היקומים שמחוץ להאוונה כלהלן:

1. כבורא, דרך נכדיו, הבנים הבוראים.

2. כמפקח, דרך מרכז הכבידה של פרדיס.

3. כרוח, דרך הבן הנצחי.

4. כדעת, דרך הפועל האחוד.

5. כְּאַב, שומר הוא באמצעות מעגל האישיות שלו על קשר הורי עם כל ברואיו.

6. כאישיות, פועל הוא במישרין ברחבי הבריאה דרך רסיסיו הבלעדיים; ובאדם בן התמותה פועל הוא באמצעות מכוונני המחשבה.

7. כאלוהות שלמה, פועל הוא אך ורק דרך שילוש פרדיס.

את כלל הוויתורים והאצלות הסמכויות הללו עושה האב האוניברסאלי מרצונו, והוא אשר הֵשִׁית הוא אותם עליו עצמו. האב הכול-יכול משית על עצמו מתוך התכוונות את ההגבלים הללו של סמכות אוניברסאלית.

למעט במתת רסיסי האל ובפעילויות קדם-אישיויות אחרות, נראה כי הבן הנצחי פועל עם האב כאחד בכל ההיבטים הרוחניים. הבן איננו מזוהה באופן קרוב עם הפעילויות השכליות של הבריות החומריות, ואף לא עם הפעילויות האנרגטיות של יקומי החומר. כמוחלט, פועל הבן כאישיות, וזאת אך ורק בתחום היקומים הרוחניים.

הרוח האינסופית הינה אוניברסאלית באופן מופלא ומגוּונת באופן בלתי-ייאמן בכל פעולותיה. הרוח פועלת בעולמות הדעת, החומר והרוח. הפועל האחוד מייצג את ההתאגדות האב-הבן, ואולם פועל הוא גם כעצמו הוא. אף כי הוא אינו מעורב ישירות בכבידה החומרית, בכבידה הרוחנית או במעגל האישיות, הוא משתתף, פחות או יותר, בכל יתר פעילויות היקום. אף כי לכאורה תלוי הוא בשלושת הפּקדים הקיומיים המוחלטים של הכבידה, נראה כי הרוח האינסופית מפעילה שלושה על-פקדים. שלוש המַתָנות האלה מופעלות בדרכים רבות על-מנת להתעלות, וככל הנראה גם לנטרל אפילו את מופעיהם של הכוחות הראשוניים, כמעט עד לַגבולות העל-מרביים של המוחלטוּת. במצבים מסוימים, על-פקדים אלו מתעלים באופן מוחלט אפילו מעל מופעיה הראשוניים של המציאות הקוסמית.

מכל ההתאגדויות הַמֻּחְלָטוֹת, שילוש פרדיס (השִׁלּוּשׁ הראשון מִסֵּדֶר שֵׁנִי) הינו ייחודי בהיותו התאגדות בלעדית של אלוהות אישית. האל פועל כאל רק ביחס לאל ולאלו היכולים לדעת את האל, אך כאלוהות מוחלטת פועל הוא אך ורק דרך שילוש פרדיס וביחס ליקום בשלמותו.

האלוהות הנצחית הינה מאוחדת באופן מושלם; ואף-על-פי-כן קיימות שלוש אישיויות אלוהות מושלמות בנפרדותן. שילוש פרדיס מאפשר לבטא בה בעת את כל מִגוון המאפיינים והכוחות האינסופיים של המקור והמרכז הראשון ושל אלה המתואמים עימו לנצח, וכן את כל האיחוד האלוהי של פעולותיה האוניברסאליות של האלוהות הבלתי-מחולקת.

השילוש הינו התאגדות של אישיויות אינסופיות הפועלת בקיבולת בלתי-אישית, אך ללא ניגוד לאישיוּת. ההדגמה הינה גסה, ואולם אב, בן ונכד עשויים ליצור ישות תאגידית שתהא לא-אישית, אך יחד עם זאת כפופה לרצונותיהם האישיים.

שילוש פרדיס הינוממשי. הוא קיים כאיחוד האלוהי של אב, בן ורוח; ולמרות זאת, האב, הבן, הרוח, או כל שניים מתוכם, עשויים לפעול ביחס לאותו שילוש פרדיס עצמו. האב, הבן והרוח עשויים לשתף פעולה באופן שאינו-השילוש, אך לא כשלוש אלוהויות. כאישיויות, תוכלנה שלוש האלוהויות לשתף פעולה כרצונן, אך זהו אינו השילוש.

זכרו תמיד כי מה שעושה הרוח האינסופית הוא תפקודו של הפועל האחוד. הן האב והן הבן פועלים דרכו ובדמותו. ואולם, יהא זה חסר תוחלת לנסות ולהאיר את מסתורין השילוש: שלושה כאחד ובְאחד, ואחד כשניים הפועל בעבור שניים.

השילוש הינו כה שזור בענייני היקום, עד כי עלינו להתחשב בו בכל ניסיון להסביר שלמוּת של אירוע קוסמי בדיד, או מערכת יחסים אישית כלשהי. השילוש פועל על כל רמות היקום, ואילו בן התמותה מוגבל רק לרמה הסופית; לפיכך, על האדם להסתפק במושג סופי של השילוש כשילוש.

כבני תמותה בשר ודם, עליכם לראות את השילוש בהתאם לרמת ההארה היחידנית שלכם, ובהרמוניה עם תגובות הדעת והנשמה שלכם. תוכלו לדעת אך מעט על מוחלטוּת השילוש, ואולם בשעה שתעפילו לעבר פרדיס, פעמים רבות תחוו השתאות נוכח התגלויות עוקבות ונוכח תגליות בלתי-צפויות של העליונוּת, המרביוּת, ואף של המוחלטוּת של השילוש.

לַאלוהויות האישיוֹת יש תכונות, ואולם יהא זה עקבי אך-בקושי לדבּר על השילוש כבעל תכונות. יהא הולם יותר להתייחס להתאגדות הזו של הוויות אלוהיות כבעלת תפקידים, כגון ניהול משפטי, גישות של שלמוּת, פעולה מְתָאֶמֶת, ועל-שליטה קוסמית. פעולות אלה הינן עליונוֹת באופן פעיל, וכן מרביוֹת ומוחלטות (במגבלות האלוהות) ככל שהדבר נוגע לכל המציאוּיוֹת החיוֹת בעלות הערך האישיותי.

תִּפְקוּדָיו של שילוש פרדיס אינם סיכום פשוט של המתת הנראה של האב ושל אותן תכונות מיוחדיוֹת, הבלעדיות לקיום האישי של הבן ושל הרוח. התוצאה של התאגדות השילוש של שלוש אלוהיות פרדיס היא שמשמעויות, ערכים, עוצמות ויכולות חדשות לְהִתְגַּלּוּת, פעולה וניהול אוניברסאלי, מתפתחים, מתממשים-לבסוף והופכים לאלוהיים. התאגדויות חיות, כדוגמת משפחות אנושיות, קבוצות חברתיות או שילוש פרדיס, אינן מתעצמות באופן שהוא סיכום פשוט של מרכיביהן. פוטנציאל הקבוצה תמיד גדול לאין שיעור מהסכום הפשוט של תכונות היחידים המרכיבים אותה.

השילוש מחזיק בגישה ייחודית כשילוש אל מול כלל היקום של העבר, ההווה והעתיד. ומוטב כי נבחן את פעולות השילוש ביחס לגישותיו כלפי היקום. גישות אלה הינן בו-זמניוֹת, ולמספר רב מהן עשויה להיות נגיעה למצב או לאירוע בדיד כלשהו:

1.הגישה כלפי הסופי. המגבלה-העצמית המרבית שמֵשִׁית על עצמו השילוש הינה בגישתו כלפי הסופי. השילוש איננו אישיות, ואף ההוויה העליונה איננה ביטוי אישיותי בלעדי של השילוש, אלא ההתקרבות הסמוכה ביותר להתמקדות עָצְמָה-אִישִׁיּוּתִית של השילוש, הניתנת להבנה על-ידי יצורים סופיים. לפיכך, כאשר מדובר בַּשילוש בהקשר ליחסו לסופי, הוא מכונה לעיתים בשם שִׁלּוּשׁ הַעֶלְיוֹנוּת.

2.הגישה כלפי המוחלטופי. שילוש פרדיס התייחס לאותן רמות קיום אשר הינן יותר מסופיות אך פחות ממוחלטות, ויחס זה מכונה לעיתים בשם שִׁלּוּשׁ הַמְרַבִּיּוּת. אף כי לא המרבי ולא העליון מייצגים באופן מלא את שילוש פרדיס, במובן מוגבל וברמות התואמות להם, נראה שכל אחד מהם מייצג את השילוש במשך העידנים הקדם-אישיותיים שבמהלכם מתפתחת עוצמה-התנסותית.

3. הגישה המוחלטת של שילוש פרדיס עומדת ביחס לקיומים המוחלטים, ותוצאתה הינה פעולתה הכוללת של האלוהות.

הַשִׁלּוּשׁ הַאֵינְסוֹפִי מערב את פעולתם המתאמת של כל יחסי השִׁלּוּשׁ מִסֵּדֶר שֵׁנִי של המקור והמרכז הראשון – הן היחסים האלוהותיים והן אלה שאינם-אלוהותיים – ומשום כך קשה מאוד לְאישיויות לתפשו. בעת שהנכם הוגים בַּשילוש כאינסופי, אל לכם להתעלם משבעת השִׁלּוּשׁים מִסֵּדֶר שֵׁנִי; כך תוכלו להימנע מקשיים מסוימים בהבנה, וכך פרדוקסים מסוימים עשויים להיפתר, גם אם באופן חלקי.

ואולם, אין קיימת ברשותי שפה שתאפשר לי להעביר לדעת האנושית המוגבלת את מלוא האמת ואת המשמעות הנצחית של שילוש פרדיס, וכן את טיב ההתאגדות שאינה-מסתיימת-לעולם של שלוש ההוויות בעלות המושלמוּת האינסופית.

השורש של כל החוק הינו המקור והמרכז הראשון; הוא הינו החוק. מִנְהָל החוק הרוחני נובע מטיבו של מהמקור והמרכז השני. גילוי חוק, הפצתו ברבים ופירוש החקיקה האלוהית הינם מתפקודיו של המקור והמרכז השלישי. יישום החוק, הצדק, נופל בחלקו של שילוש פרדיס וּמוּצָא אל הפועל בידי בני שילוש מסוימים.

אף כיהצדק טבוע בריבונות האוניברסאלית של שילוש פרדיס, הטוּב, הרחמים והאמת הינם הסעד האוניברסאלי של האישיויות האלוהיות, אשר איחודן האלוהי מכונן את השילוש. הצדק איננו גישתם של האב, של הבן או של הרוח. הצדק הינו גישת השילוש של אותן אישיויות אוהבות, רחומות וסועדות. אף-אחת מאלוהויות פרדיס איננה מקדמת את הצדק. לעולם הצדק איננו גישה אישית; תמיד מהווה הוא פעולתם של רבים.

ההוכחות, אשר עומדות בבסיס ההגינות (צדק בהרמוניה עם רחמים), מסופקות על-ידי אישיויות המקור והמרכז השלישי, מייצגם האחוד של האב ושל הבן בעבור כל היקומים ובעבור הדעת של ההוויות התבוניות בכלל הבריאה.

הפסיקה – יישומו הסופי של הצדק בהתאם להוכחות המוצגות על-ידי אישיויות הרוח האינסופית –הינה עבודתם של בְּנֵי הַשִׁלּוּשׁ הַנַּיָּחִים, הוויות החולקות את טבע השילוש של איחוד האב, הבן והרוח.

קבוצה זו של בני שילוש כוללת את האישיויות הבאות:

1. סוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנוּת שֶׁשֻּׁלְּשׁוּ.

2. נִצְחִי הַיּוֹמִין.

3. עַתִיקֵי הַיוֹמִין.

4. מֻשְׁלָמֵי הַיּוֹמִין.

5. אַחֲרוֹנֵי הַיּוֹמִין.

6. אִיחוּדֵי הָיוֹמִין.

7. נֶאֶמְנֵי הַיּוֹמִין.

8. מְשַׁכְלְלֵי הַבִּינָה.

9. יוֹעֲצִים אֱלֹהִיים.

10. פּוֹסְקִים אוּנִיבֶרְסָאלִיים.

אנחנו היננו ילדי שלוש אלוהיות פרדיס הפעולות כשילוש; ודרך מקרה נמנה אנוכי על הסדר העשירי של קבוצה זו, סדר הפוסקים האוניברסאליים. סדרים אלה אינם מייצגים את גישת השילוש במובן אוניברסאלי, אלא רק את גישתה הכוללת של האלוהות בתחומי המשפט הביצועי – הצדק. הם תוכננו על-ידי השילוש במיוחד על-מנת לבצע בדיוק את העבודה שאליה שובצו, והם מייצגים את השילוש אך ורק באותן פעולות אשר לשמן הם הפכו לאישיוּת.

עתיקי היומין ועמיתיהם ממוצא-שילוש שופטים בשבעת יקומי-העל משפט צדק של הגינות עליונה. ביקום המרכזי קיימות פעולות אלה רק בתיאוריה; שם הגינותם ברורה מאליה מתוך המושלמוּת; שם מושלמוּת האוונה מונעת כל אפשרות לחוסר הרמוניה.

הצדק הינו הרעיון הקִבּוּצִי של היושרה; והרחמים הינם הביטוי האישי שלה. רחמים הינם גישתה של האהבה; הדיוק מאפיין את פעולת החוק; המשפט האלוהי הינו נשמת ההגינות, באשר תמיד כפוף הוא לצדק השילוש, באשר תמיד מגשים הוא את אהבתו האלוהית של האל. כאשר הגינות הצדק של השילוש והאהבה הרחומה של האב האוניברסאלי, מובנות במלואן ונתפשות בשלמותן, הן הינן חופפות. ואולם, האדם אינו ניחן בהבנה מלאה שכזו את הצדק האלוהי. ומשום כך, בַּשילוש – כפי שאדם עשוי לראות זאת – מתואמות אישיויות האב, הבן, והרוח לשם תיאום סעד האהבה והחוק ביקומים ההתנסותיים של הזמן.

אישיויות האלוהות הראשונה, השנייה והשלישית שקולות זו לזו, והן כאחת. "אדונַי אלוהינו, אדונַי אחד." קיימת תכלית מושלמת וביצוע מאוחד בשילוש האלוהי של האלוהויות הנצחיות. האב, הבן והפועל האחוד הינם אחד, באמת ובאופן אלוהי. אמת נאמר כי: "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים."

כפי שהדברים נראים מעיני בן התמותה ברמה הסופית, שילוש פרדיס, כמו גם ההוויה העליונה, טרודים אך ורק בזה אשר הינו כולל – פלנטה בכללותה, יקום בכללותו, יקום-העל בכללותו והיקום המקיף בכללותו. גישה כוללת זו מתקיימת משום שהשילוש הינו האלוהות הכוללת, וכן בשל סיבות רבות אחרות.

ההוויה העליונה הינה דבר שהוא פחוֹת מפעולת השילוש ביקומים הסופיים, והוא דבר השונה ממנה; ואולם, במסגרת מגבלות מסוימות ובמהלך העידן הנוכחי של הפיכה לעָצְמָה-אִישִׁיּוּתִית שטרם הושלמה, נראה כי אלוהות אבולוציונית זו משקפת את גישת שִׁלּוּשׁ הַעֶלְיוֹנוּת. האב, הבן, והרוח אינם פועלים אישית עם ההוויה העליונה, ואולם, בעידן האוניברסאלי הנוכחי, הם משתפים עימה פעולה באיחודם המשותף כשילוש. היננו מבינים כי הם מקיימים מערכת יחסים דומה עם המרבי. היננו תוהים באופן תדיר מה תהא מערכת היחסים האישית בין אלוהויות פרדיס לבין האל העליון בשעה שזה ישלים את התפתחותו; ואולם את זאת איננו יודעים כלל.

איננו מוצאים כי על-השליטה של העליונוּת ניתנת לצפייה מראש באופן מלא. יתר על כן, נראה כי חוסר היכולת לִצפות מראש מתאפיינת בחוסר כלשהו של שלמות התפתחותית; ללא ספק זהו סימן היכר לחוסר שלמותו של העליון ולחוסר שלמותה של התגובה הסופית לשילוש פרדיס.

תוכל הדעת האנושית לחשוב מייד על אלף ואחד דברים – קטסטרופות פיזיות, תאונות מזעזעות, אסונות מחרידים, מחלות מכאיבות וייסורים חובקי עולם – ואף לשאול האם אירועים שכאלה מתואמים במהלכים הבלתי-ידועים של פעולה מסתברת זו של ההוויה העליונה. בכנות, איננו יודעים; איננו בטוחים בכך כלל. ואולם, היננו מבחינים בכך שבחלוף הזמן, כל המאורעות הקשים, והמסתוריים במידה כזו או אחרת, תמיד מובילים את היקומים לעבר קִדְמָה ורווחה. ייתכן כי כל נסיבות הקיום וכל תלאות החיים הבלתי-מוסברות נשזרות כולן, בפעולת העליון ותחת על-שליטתו של השילוש, לכדי תבנית משמעותית בעלת ערכיות רבה.

כבני האל, תוכלו להבחין בגישה האישית האוהבת בכל פעולותיו של האל האב. אך לא תמיד תוכלו להבין עד כמה רבים מעשיו האוניברסאליים של שילוש פרדיס התורמים לטובת בן התמותה היחיד בעולמות החלל האבולוציוניים. בקדמת הנצח, מעשי השילוש יתגלו כבעלי משמעות וכמתחשבים, אך לא תמיד הם נראים כך ליצורי הזמן.

אמיתות ועובדות רבות הנוגעות לשילוש פרדיס יכולות להיות מובַנות, אף כי באופן חלקי בלבד, מתוך הכרה בְּפעולה המתעלה מעל הסופי.

אף כי אין זה מומלץ לדון בפעולות שִׁלּוּשׁ הַמְרַבִּיּוּת, נוכל לגלות כי האל המרבי הינו מופע השילוש כפי שהוא מובן על-ידי הטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטָלֵרִים. היננו נוטים להאמין כי איחוד יקום האב הינו פעולתו המתממשת-לבסוף של המרבי, וכי פעולה זו משקפת, קרוב לוודאי, שלבים מסוימים, אף כי לא את השלבים כולם, של על-שליטתו המוחלטופית של שילוש פרדיס. המרבי מהווה מופע מוגבל של השילוש ביחס למוחלטופי, אך ורק במובן שבו מייצג העליון את השילוש ביחס לסופי.

במובן מסוים, האב האוניברסאלי, הבן הנצחי והרוח האינסופית הינם האישיויות המרכיבות את האלוהות הכוללת. איחודם בשילוש פרדיס, ופעולתו המוחלטת של שילוש זה, שקולה לפעולתה של אלוהות כוללת. ושיא זה של אלוהות מתעלה הן מעבר לסופי והן מעבר למוחלטופי.

בעוד שאף אישיות מאלוהויות פרדיס אינה ממלאת לבדה את כל פוטנציאל האלוהות, שלושתן יחד עושות כן. נראה כי שלוש אישיויות אינסופיוֹת הינו המספר המינימאלי של הוויות, הנדרש להפעלת הפוטנציאל הקדם-אישיויתי והקיומי של האלוהות הכוללת – הִמֻחְלָט של הִאֱלֹהוּת.

היננו מכירים כאישיויות את האב האוניברסאלי, את הבן הנצחי ואת הרוח האינסופית; אולם אנוכי איני מכיר אישית את הִמֻחְלָט של הִאֱלֹהוּת. הינני אוהב את האל האב וסוגד לו; הינני מוקיר את המֻחְלָט של הִאֱלֹהוּת וחולק לו כבוד.

שהיתי פעם ביקום שבו לימדה קבוצה מסוימת של הוויות כי בסופו של דבר, בנצח, הסוֹפִיוֹנִים יהפכו לילדיו של הִמֻחְלָט של הִאֱלֹהוּת. ואולם, אינני מוכן לקבל פתרון זה למסתורין האופף את עתידם של הסוֹפִיוֹנִים.

סֶגֶל הסוֹפִיוֹנִיוּת חובק, בין היתר, את אותם בני התמותה של הזמן והמרחב אשר השיגו מושלמוּת בכל הנוגע לרצון האל. כיצורים, ובמסגרת המגבלות החלות על יצורים, יודעים הם אל-נכון ובשלמות את האל. ובאשר מצאו הם את האל כאבי כל היצורים, שומה על סופיונים אלו לצאת, במועד כזה או אחר, ולהתחיל בחיפוש אחר האב העל-סופי. ואולם, חיפוש זה כרוך בתפישת טיבם המוחלטופי של אופיו ושל מאפייניו המרביים של אב פרדיס. רק בנצח ניווכח אם משימה שכזו אכן אפשרית, ואולם היננו משוכנעים כי אף אם הסופיונים יתפשו את המרביות האלוהית הזו, קרוב לוודאי שלא יהיו מסוגלים להגיע לרמות העל-מרביות של האלוהות המוחלטת.

ייתכן שהסופיונים ישיגו חלקית את הִמֻחְלָט של הִאֱלֹהוּת, ואף אם יעשו כן, עדיין תיוותר בנצח הנצחים שאלת הַמֻחְלָט הַאוּנִיבֶרְסָאלִי אשר תמשיך לסקרן, להפליא, לבלבל ולאתגר את הסופיונים המרקיעים והמתקדמים; שכן, היננו מבחינים בכך שמערכות היחסים הקוסמיות הבלתי-נתפשות של הַמֻחְלָט הַאוּנִיבֶרְסָאלִי תַּמשכנה לצמוח באותו שיעור שבו צומחים יקומי החומר ושבו ממשיכות להתרחב מערכות הניהול הרוחניות שלהם.

אך ו רק האינסוף יכול לגלות את האב-האינסוף.

[בחסות פוסק אוניברסאלי הפועל בסמכות עתיקי היומין השוכנים באוורסה.]