מסמך 196 האמונה של ישוע

   
   Paragraph Numbers: On | Off
גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

הספר של אורנטיה

מסמך 196

האמונה של ישוע

ישוע נהנה מאמונה נשגבת ושלמה באלוהים. אף כי חווה את העליות והמורדות של הקיום האנושי, הוא מעולם לא הטיל ספק דתי בוודאות ביחס לכך שהאל שומר ומנחה. אמונתו צמחה מן התובנה שנבעה מפעילותה של הנוכחות האלוהית, ׳ממכוונן המחשבה׳ ששכן בו. אמונתו מעולם לא הייתה מסורתית או אינטלקטואלית גרידא; היא הייתה אישית ורוחנית לגמרי.

ישוע האדם ראה את אלוהים כקדוש, צודק וגדול, וגם כאמיתי, יפה וטוב. כל איכויות האלוהות הללו הוא התמקדו בדעתו בדמות ״רצון אבינו שבשמים.״ אלוהים של ישוע היה בעת ובעונה אחת ״קדוש ישראל״ ״ואבינו החי והאוהב שבשמים.״ אף כי ישוע לא היה זה שטבע את המושג של אלוהים כאב, הוא רומם את הרעיון לכדי התנסות נשגבת בכך שהגשים התגלות חדשה של האל ובכך שהכריז כי כל בן תמותה הינו ילד של אב אהבה זה, כלומר בן אלוהים.

ישוע לא נאחז באמונתו באלוהים כפי שעושה נשמה שנלחמת ונאבקת ביקום ולפותה במלתעות עולם עוין של חטא; הוא לא פנה לאמונה רק כדי להתנחם בזמנים של קושי או כמזור לייאוש המאיים; האמונה לא הייתה רק אשליה של פיצוי על מציאות לא נעימה ועל הצער שבחיים. אל מול כל הקשיים הרגילים והסתירות החולפות של הקיום האנושי, הוא חווה את שלוות הנפש של הביטחון העילאי והבלתי מעורער באלוהים והרגיש את הרטט הכביר של חיים מתוך אמונה בנוכחותו הממשית של ׳האב׳ שבשמים.  תרומתו הכבירה של ישוע לערכי ההתנסות האנושית לא טמונה ברעיונות החדשים הרבים שגילה אודות ׳האב׳ שבשמים, אלא דווקא באופן בו הדגים בצורה אנושית ומרהיבה סוג חדש וגבוה יותר של אמונה חיה באלוהים. בשום עולם מן העולמות ביקום הזה, מעולם לא הפך אלוהים למציאות חיה בחייו של בן תמותה כפי שזה קרה בהתנסות האנושית של ישוע מנצרת.

חייו של ׳המאסטר׳ באורנטיה מגלים, לעולם הזה ולכל העולמות בבריאה המקומית, דת חדשה ומסוג גבוה יותר, דת אשר מתבססת על מערכת יחסים רוחנית אישית עם ׳האב האוניברסלי׳ ומקבלת אישור מלא מתוקף סמכותהּ העילאית של ההתנסות האישית האותנטית. אמונה חיה זו של ישוע הייתה יותר מאשר הגות אינטלקטואלית, ולא הייתה מדיטציה מיסטית.

אף כי התיאולוגיה עשויה לקבוע, לגבש, להגדיר ולהפוך את האמונה לדוֹגמה, בחייו של ישוע כאדם האמונה הייתה אישית, חיה, מקורית, ספונטנית ורוחנית לגמרי. אמונה זו לא התבססה על כבוד למסורת ואף לא הייתה רק אמונה אינטלקטואלית שאותה קידש, אלא דווקא התנסות נשגבת וגם וודאות עמוקה שהחזיוה אותו חזק. אמונתו האמיתית והכוללת כל כך סילקה כל ספק רוחני וחיסלה ביעילות כל רצון שעמד בסתירה לה. כלום לא היה יכול לנתק אותו מן העוגן הרוחני שהעניקה לו אמונה יוקדת, נשגבת ובלתי מעורערת זו. אפילו אל מול כישלון בטוח או אל מול ייסורי האכזבה או איוּם הייאוש, הוא עמד בשקט בנוכחות האלוהית, חף מכל פחד ומודע לגמרי לכך שרוחנית הוא בלתי ניתן להכנעה. ישוע נהנה מן הביטחון המחזק של האמונה שעומדת בפני כל קושי, ובכל מבחן בחיים נשאר נאמן ללא סייג לרצונו של ׳האב׳. אמונה עילאית זו נותרה בלתי מעורערת אפילו אל מול האיוּם האכזר והמרסק של מוות משפיל.

אף כי פעמים רבות אמונה חזקה כל כך יכולה להוביל גאון של דת ישירות לקנאוּת הרת אסון, לאגו דתי מוגזם, לא כך אירע לישוע. האמונה וההישג הרוחני הבלתי רגילים הללו לא השפיעו לרעה על חייו היום-יום של ישוע, משום שרוממות רוחנית זו הייתה לגמרי בלתי מודעת, וביטוי ספונטני של נשמתו מתוך התנסותו האישית עם האל.

אמונתו הרוחנית הכוללת והבלתי מנוצחת של ישוע אף פעם לא הפכה לקנאות מכיוון שמעולם לא ניסתה להתחמק מן השיקולים האינטלקטואליים המאוזנים ששקל ביחס לערכים המידתיים הנוגעים לחיים הפרקטיים הרגילים במצבים חברתיים, כלכליים ומוסריים. ׳בן האדם׳ היה אישיות אנושית מאוחדת להפליא; הוויה אלוהית שניחנה בשלמות; הוא היה גם מתואם להפליא כהוויה אנושית ואלוהית משולבת שפעלה בכדור הארץ כאישיות אחת. ׳המאסטר׳ תמיד תאֵם בין אמונת הנשמה לשיקולי החכמה שנבעו מניסיון החיים. הוא תאם באחדות דתית ובהרמוניה שאין כדוגמתן בין האמונה האישית, התקווה הרוחנית והמסירות המוסרית לבין ההכרה הברורה במציאות וקדושת הנאמנות של האדם – לכבוד האישי, לאהבה למשפחה, לחובה לדת, לחובה לחברה ולצרכים הכלכליים.

על פי אמונתו של ישוע, כל ערכי הרוח התבססו על מלכות האלוהים; משום כך, אמר: ״ראשית, בקשו את מלכות השמים.״ ישוע ראה באידאל המתקדם של אחוות המלכות את מימוש וקיום ״רצון האלוהים.״ לב ליבה של התפילה שלימד את תלמידיו היה, ״תבוא מלכותך; ייעשה רצונך.״ מכיוון שהחשיב את מלכות השמים כרצון האלוהים, הוא הקדיש את עצמו למימושה תוך שכחה-עצמית מדהימה והתלהבות חסרת מעצורים. אך במשך כל משימתו האינטנסיבית, ובמהלך כל חייו יוצאי הדופן, מעולם לא הופיעו זעמו של הקנאי או קצפו השטחי של האדם הדתי האנוכי.

כל חייו של ׳המאסטר׳ היו שרויים כל העת תחת אמונה חיה זו, תחת התנסות דתית נשגבת זו. גישה רוחנית זו השתלטה על מחשבתו ורגשותיו, על אמונתו ותפילתו, על מה שלימד ולמה שהטיף. אמונה אישית זו של בן בוודאותה ובביטחונה של ההנחיה וההשגחה של ׳אב׳ שמימי העניקה לחייו נופך מעמיק של מציאות רוחנית. ולמרות זאת, למרות מודעותו המעמיקה ביחס למערכת יחסים קרובה עם האלוהות, כאשר פנו לאיש הגליל הזה, לאיש הגליל של אלוהים, וכינו אותו ״המורה הטוב״, הוא מיד השיב, ״למה אתם קוראים לי טוב?״ כשאנו ניצבים אל מול שכחה-עצמית נפלאה שכזו, אנו מתחילים להבין כיצד יכול היה ׳האב האוניברסלי׳ להראות לו את עצמו בצורה מלאה כל כך ולהתגלות דרכו לבני התמותה של העולמות.

כבן העולם, ישוע הביא לאלוהים את המנחה הגדולה מכולן: את הקדשתו ומסירותו של הרצון שלו עצמו בשירות המלכותי של עשיית רצון אלוה. ישוע התמיד לפרש את הדת אך ורק במונחים של רצון ׳האב׳. כשאתם לומדים את הקריירה של ׳המאסטר׳, ככל שזה נוגע לתפילה או לכל היבט אחר בחיים הדתיים, תסתכלו יותר על מה שעשה מאשר על מה שלימד. ישוע מעולם לא התפלל מתוך חובה דתית. עבורו, התפילה הייתה ביטוי כנה לגישה רוחנית, הכרזה על נאמנות הנשמה, תיאור של מסירות אישית, ביטוי להכרת תודה, דרך לחמוק ממתח רגשי, מניעת עימות, רוממות של פעולת השכל, האצלה של התשוקה, מתן אישור להחלטה מוסרית, העשרה של המחשבה, חיזוק הנטיות הגבוהות יותר, הקדשה של הדחף, הבהרה של נקודת השקפה, הכרזה על אמונה, הכנעת הרצון באופן טרנסצנדנטי, ביטוי נשגב לביטחון, גילוי של אומץ, הכרזה על תגלית, ווידוי על מסירות עילאית, מתן תוקף להקדשה, שיטה להתמודד עם קשיי החיים, ודרך להניע בעוצמה את כוחותיה המשולבים של הנשמה כדי לעמוד אל מול כלל הנטיות האנושיות להתנהג באופן אנוכי ומרושע ולחטוא. הוא חי חיים של הקדשה מתוך תפילה לעשיית רצון ׳האב׳ וסיים את חייו בניצחון של תפילה כזו ממש. הסוד מאחורי חייו הדתיים, שלא היו כמותם, היה מודעותו זו לנוכחותו של האל; ואת זאת השיג הודות לתפילה נבונה וסגידה אמיתית – התייחדות רציפה עם האל – ולא באמצעות הנחיות, קולות, חזיונות או תרגולים דתיים יוצאי דופן.

בראשית חייו של ישוע, הדת הייתה התנסות חיה, תנועה אישית וישירה מיראה רוחנית ולצדיקות מעשית. אמונתו של ישוע הניבה את פירותיה הטרנסצנדנטיים של הרוח האלוהית. אמונתו לא הייתה בלתי בשלה, כשל ילד פתי, אך במובנים רבים דמתה לזו של ילד שבוטח ללא חשד. ישוע בטח באלוהים ממש כמו ילד שבוטח בהוריו. היה לו ביטחון עמוק ביקום – ממש כמו שהילד בוטח בסביבה ההורית. האופן בו האמין ישוע בלב שלם בטוּב הבסיסי של היקום דמה במידה רבה לביטחון שרוחש הילד לסביבתו הארצית. הוא הסתמך על ׳האב׳ שבשמים כמו שילד מסתמך על ההורה שבארץ, והאמונה היוקדת שלו לא הטילה ספק ולו לרגע אחד בוודאות ההשגחה הכוללת של ׳האב׳ שבשמים. הפחדים, הספקות והסקפטיות לא ממש הטרידו אותו. חוסר האמונה לא פגע באופן בו התבטא בחופשיות ובמקוריות בחייו. הוא שילב בין האומץ הנחוש והנבון של האדם הבוגר לבין האופטימיות הכנה והבוטחת של ילד מאמין. אמונתו העפילה לרמות אמון כאלה שהייתה חפה מכל פחד.

אמונתו של ישוע השתוותה לטוהר של האמון שרוחש הילד. אמונתו הייתה כה מוחלטת ונטולת ספק עד שהגיבה לקסם המגע של הזולת ולפלאי היקום. מידת התלות שלו באלוהי הייתה כה שלמה  ובטוחה שתוצאתה הייתה האושר והביטחון של ביטחון אישי מוחלט. לא היה שום היסוס של יומרה בהתנסות הדתית שלו. בכל הנוגע לענייני התודעה הדתית, שלטה האמונה של הילד ללא עוררין באינטלקט הכביר של הבוגר. אין זה מוזר שפעם אמר, ״אִם לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבואוּ אֶל מַלְכוּת הַשָׁמָיִם.״ למרות שאמונתו של ישוע הייתה כזו של ילד, היא לא הייתה ילדותית.

ישוע לא תבע מתלמידיו להאמין בו אלא דווקא להאמין יחד איתו, להאמין במציאות אהבתו של האל בביטחון שלם ולקבל את ביטחון ההבטחה של היותם בנים ׳לאב׳ שבשמים. ׳המאסטר׳ מבקש שכל חסידיו יחלקו עימו את אמונתו הטרנסצנדנטית. האתגר שהציב ישוע בפני חסידיו באופן נוגע היה לא רק להאמין במה שהוא עצמו האמין אלא גם להאמין כמו שהוא האמין. זו היא מלוא המשמעות של הציווי האחד, העליון, שלו, ״לכו אחרי.״

חייו הארציים של ישוע הוקדשו לתכלית כבירה אחת – לעשיית רצון ׳האב׳, לחיות את חייו האנושיים באופן דתי ומתוך אמונה. אמונתו של ישוע היית מלאת אמון, כמו זו של ילד, אך חפה לגמרי מכל יומרה. פעמים רבות, החליט באופן גברי ונחרץ, עמד באומץ מול אכזבות רבות, התגבר בנחישות על קשיים יוצאי דופן, ועמד ללא ניד עפעף בכל חובותיו. כדי להאמין במה שישוע האמין ובאופן בו האמין, נדרשו רצון חזק וביטחון בלתי נלאה.

1. ישוע - האדם

מסירותו של ישוע לרצונו של ׳האב׳ ובשירות האדם הייתה יותר מאשר החלטה של בן אנוש, מתוך נחישותו כאדם; היה זה האופן בו הקדיש עצמו בלב שלם למתת בלתי מוגבל של אהבה. בלא קשר לשיעור ולגודל של ריבונותו של מיכאל, אַל לכם לקחת מבני האדם את ישוע האדם. ׳המאסטר׳ העפיל לשמים הן כאדם והן כאל; הוא שייך לבני האדם; בני האדם שייכים לו. כמה מצער שהדת עצמה מקבלת פירוש שגוי ובכך גוזלת את ישוע האדם מבני האדם המתקשים! אל תתנו לדיונים על אנושיותו או אלוהיותו של המשיח להאפיל על האמת הגואלת כי ישוע מנצרת היה אדם דתי, אשר הגיע, מתוך אמונה, לידיעת האל ולעשיית רצונו; הוא היה האדם הדתי ביותר שחי באורנטיה מעולם.

הזמן בשל לתחייתו הציורית של ישוע האדם ועלייתו מן הקבר ולתוך המסורות התיאולוגיות והדוֹגמה הדתית של תשע עשרה מאות. אסור להמשיך ולהקריב את ישוע מנצרת, אפילו לא למושג המהולל של המשיח. איזה שירות טרנסצנדנטי יתרחש אילו הודות להתגלות זו, יישלף ׳בן האדם׳ מקבר התיאולוגיה המסורתית ויוצג כישוע החי לכנסייה שנושאת את שמו ולכל הדתות האחרות! אחוות המאמינים הנוצרים וודאי לא תהסס להתאים את אמונתה ומנהגי החיים שלה כדי לאפשר לה ״ללכת אחרי״ ׳המאסטר׳ ולהציג את חיי המסירות הדתית האמיתיים שלו, של עשיית רצון ׳אביו׳ והקדשתו לשירות בלתי אנוכי לאדם. האם אלה המעידים על עצמם כנוצרים חוששים מחשיפתה של אחווה חברתית שדואגת-לעצמה, אחווה בלתי מקודשת שדואגת לכבוד החברתי ולכלכלה אנוכית לא ראויה? האם הממסד הנוצרי חושש מסכנה אפשרית, או אפילו מאובדן הסמכות הממסדית הדתית, אם ישוע מן הגליל יתפוש שוב את מקומו בדעתם של בני האדם כאידאל החיים הדתיים האישיים? אכן, אם הדת החיה של ישוע תתפוש לפתע פתאום את מקומה של התיאולוגיה הדתית אודות ישוע, הציוויליזציה הנוצרית תעבור שינויים דרסטיים ומהפכניים של התאמות חברתיות, של תמורות כלכליות, של ריענון מוסרי ושל תיקונים  בדת.

״ללכת אחרי״ ישוע פירושו לחלוק באופן אישי את אמונתו ולדבוק ברוח חייו של ׳המאסטר׳ בשירות בלתי אנוכי לאדם. אחד הדברים החשובים ביותר בחיי האדם הוא לגלות במה האמין ישוע, לגלות את האידאלים שלו, ולשאוף להשיג את תכלית החיים הנשגבת שלו. מכל הידע האנושי, הערך הגדול ביותר טמון בידע אודות חייו הדתיים של ישוע וכיצד חי אותם.

פשוטי העם האזינו בשמחה לישוע, ואם אמיתות אלה שוב יוכרזו בעולם, הם שוב יגיבו להצגתם של חייו האנושיים הכנים, שהמסירות הדתית הניעה אותם. העם שמע אותו בשמחה משום שהיה אחד מהם, הדיוט ללא יומרה; המורה הדתי הגדול ביותר בעולם אכן היה הדיוט.

מאמיני המלכות לא נדרשים לשאוף לחקות את חייו של ישוע כאדם כלפי חוץ, אלא דווקא לחלוק באמונתו; לסמוך על האל כפי שהוא סמך על האל ולהאמין בבני האדם כפי שהוא האמין בהם. ישוע מעולם לא התווכח על אבהותו של האל ולא על אחוות האדם; הוא היה הדגמה חיה של האחד ודוגמה מעמיקה של השני.

ממש כשם שבני האדם חייבים להתקדם מתודעת האנושי עד למימוש האלוהי, כך העפיל ישוע מרמת טבע האדם ועד לתודעת טיבו של האל. ׳המאסטר׳ הגשים עלייה זו, מן האנושי לאלוהי, הודות לשילוב בין האמונה של האינטלקט האנושי שלו לבין פעולותיו של ׳מכוונן המחשבה׳ השוכן. עובדת מימוש הישג האלוהיות השלמה (ובה בעת שהיה מודע למציאותהּ של האנושיות) הושגה בשבעה שלבים של תודעת אמונה של אלוהיות מדורגת. את השלבים האלה, של מימוש-עצמי מדורג, סימנו המאורעות יוצאי הדופן הבאים בהתנסות המתת של ׳המאסטר׳:

1. הגעתו של ׳מכוונן המחשבה׳.

2. השליח מטעם עמנואל שהופיע לפניו בירושלים כשהיה בערך בן שתיים עשרה.

3. המופעים שנלוו להטבלה שלו.

4. ההתנסויות בהר ההשתנות.

5. התחייה המורונטית מן המתים.

6. ההרקעה הרוחנית.

7. האימוץ הסופי של ׳אב פרדיס׳, וקבלת ריבונות בלתי מוגבלת ביקומו שלו.

2. הדת של ישוע

יום אחד, ייתכן והכנסייה הנוצרית תעבור רפורמציה עמוקה מספיק כדי לשוב לתורתו הדתית המקורית של ישוע, המחבר הסופי של האמונה שלנו. אתם רשאים להטיף לדת אודות ישוע, אך מוכרחים לחיות את הדת של ישוע. בהתלהבות שאחזה בו בפנטקוסט, ייסד פטרוס שלא במתכוון דת חדשה, הדת של המשיח המהולל שקם לתחייה. מאוחר יותר, שינה השליח פאולוס את הבשורה החדשה הזו והפך אותה לנצרות, דת שכללה את ההשקפות התיאולוגיות האישיות שלו והציגה את ההתנסות האישית שלו עם ישוע מדרך דמשק. בשורת המלכות מתבססת על ההתנסות הדתית האישית של ישוע מנצרת; הנצרות מתבססת כמעט אך ורק על התנסותו הדתית האישית של השליח פאולוס. כמעט כל הברית החדשה מוקדשת לדיון בהתנסות הדתית של פאולוס ולהצגת אמונותיו הדתיות האישיות ולא לתיאור חייו הדתיים המשמעותיים ומעוררי ההשראה של ישוע. כיוצאים מן הכלל להצהרה זו ראויים לציון חלקים מסוימים ממתי, מרקוס ולוקס כמו גם ספר העברים והאיגרת של יעקב. אפילו בכתביו שלו , פטרוס דיבר רק פעם אחת על חייו הדתיים של ׳המאסטר׳. הברית החדשה הינו מסמך נוצרי עילאי, אך ממש לא ישועי.

חייו של ישוע בגוף מתארים צמיחה דתית טרנסצנדנטית מן הרעיונות המוקדמים של יראה פרימיטיבית והסגידה של בן האנוש, דרך השנים של התייחדות הרוחנית האישית ועד שלבסוף הגיע למעמד המתקדם והמרומם של מודעות ביחס להיותו אחד עם ׳האב׳. וכך, בחיים הקצרים שלו, עבר ישוע את חווית ההתקדמות הרוחנית שהאדם מתחיל על הארץ ועל פי רוב משלים רק בסיומה של שהות ארוכה בבתי הספר הרוחניים בשלבים העוקבים של הקריירה שלו שלפני פרדיס. ישוע התקדם ממודעות אנושית לגמרי ביחס לוודאות האמונה של ההתנסות הדתית האישית ועד לגבהים הרוחניים הנשגבים של היותו בטוח בטיבו האלוהי ולמודעות ביחס ליחסיו הקרובים עם ׳האב האוניברסלי׳ בניהול של יקום. הוא התקדם מן המעמד הצנוע של אדם בעל תלות, אשר גרמה לו לענות באופן ספונטני לזה שקרא לו ׳המורה הטוב׳ ולומר, ״למה אתה קורא לי טוב? רק אלוהים הוא טוב,״ ואל המודעות הנשגבת של הישג האלוהיות אשר גרמה לו להכריז, ״מי מכם מרשיע אותי בחטא?״ ההרקעה המדורגת הזו, מן האנושי לאלוהי, הייתה הישג לגמרי אנושי. גם לאחר שהשיג את האלוהיות, היה ונותר אותו ישוע האדם, ׳בן האדם׳ וגם ׳בן האלוהים.׳

בתיאוריהם של מרקוס, מתי ולוקס השתמרה במידת מה מן התמונה של ישוע האדם שנאבק בעוז לדעת את הרצון האלוהי ולעשותו. יוחנן מתאר את ישוע המנצח אשר צועד עלי אדמות במודעות מלאה לאלוֹהיוּתו. השגיאה הגדולה ששגו אלה שלמדו את חייו של ׳המאסטר׳ היא שחלקם החשיבו אותו לגמרי אנושי ואילו אחרים החשיבו אותו לגמרי אלוהי. במהלך ההתנסות כולה, הוא היה באמת אנושי ואלוהי כאחד, ממש כשם שהוא עדיין.

אך השגיאה הגדולה מכולן הייתה שישוע האנושי נחשב כמי שהייתה לו דת, ואילו ישוע (המשיח) האלוהי הפך, כמעט בן לילה, לדת. הנצרות של פאולוס הבטיחה את ההערצה למשיח האלוהי, אך שכחה כמעט לחלוטין מישוע האנושי, בן הגליל שנאבק באומץ ואשר בכוח אמונותו האישית וגבורתו של ׳מכוונן המחשבה׳ ששכן בו העפיל מן הרמות האנושיות הנמוכות והפך לאחד עם האלוהיות, ובכך פרץ את הדרך החדשה והחיה דרכה יוכלו כל בני התמותה להרקיע מן האנושיות לאלוהיות. בני תמותה בכל שלבי ההתפתחות הרוחנית ובכל העולמות יוכלו למצוא בחייו האישיים של ישוע משהו שיחזק אותם ויעורר בם השראה בזמן התקדמותם מרמות הרוח הנמוכות ועד לערכים האלוהיים הגבוהים ביותר, מתחילתה של התנסותם הדתית האישית ועד לסופהּ.

בזמן כתיבתה של הברית החדשה, סופריה לא רק האמינו מאוד באלוהיותו של המשיח שקם לתחייה, אלא גם האמינו במסירות ובכנות בכך שישוב בהקדם לארץ כדי לכונן את מלכות השמים. האמונה החזקה בכך שהאדון עתיד לשוב מיד הובילה במידה רבה לנטייה להשמיט מן הסיפור את ההתייחסויות שתיארו את התנסויותיו ותכונותיו האנושיות לגמרי של ׳המאסטר׳. כלל התנועה הנוצרית נטתה להתרחק מן התיאור של ישוע מנצרת ולהתקרב לזה של המשיח המרומם שקם לתחייה, האדון ישוע המשיח המהולל.

ישוע ייסד את דת ההתנסות האישית של עשיית רצון האל ושירות אחוות האדם; פאולוס כונן דת שבה ישוע המהולל הפך למושא הסגידה והאחווה הייתה אחוות המאמינים במשיח האלוהי. שני המושגים הללו היו כפוטנציאל במשימת המתת ובחייו האלוהיים-אנושיים של ישוע, ואכן מצער מאוד שחסידיו לא הצליחו ליצור דת מאוחדת שיכלה הייתה להכיר כראוי הן בטיבו האנושי והן בטיבו האלוהי של ׳המאסטר׳ כפי שאלה כרוכים יחדיו באופן שאיננו ניתן להפרדה בחייו הארציים ומפארים את בשורת מלכות השמים המקורית.

אם רק תזכרו שישוע היה, ובלב שלם, איש הדת המסור ביותר בעולם, אתם לא תיכנסו לשוק מחלק מהכרזותיו החזקות ביותר ואלה לא תפרענה לכם. הוא אכן היה אדם מוקדש לגמרי, מסור לחלוטין לעשיית רצון ׳אביו׳. רבות מאמרותיו, שעל פניו נשמעות קשות, היו יותר בבחינת ווידוי אישי על אמונתו והתחייבותו להתמסר מאשר ציווי לחסידיו. היו אלה התמקדותו בתכלית האחת ומסירותו הבלתי אנוכית אשר אפשרו לו להתקדם באופן יוצא דופן ולכבוש את הדעת האנושית בתקופת חיים קצרה אחת. ראוי להחשיב רבות מהכרזותיו כווידוי על מה שדרש מעצמו ולאו דווקא כמה שתבע מכל חסידיו. במסירותו לתכלית המלכות, ישוע שרף את כל הגשרים כולם; הוא הקריב את כל מה שעצר בעדו לשם עשיית רצון ׳אביו׳.

ישו ברך את העניים משום שעל פי רוב היו כנים ואדוקים; הוא גינה את העשירים משום שהיו על פי רוב מופקרים ולא דתיים. הוא היה מגנה באותה מידה את הקבצן הלא דתי ומשבח את העשיר הסוגד והמקדיש עצמו.

ישוע הוביל את בני האדם להרגיש בעולם כבביתם; הוא גאל אותם מן השעבוד לטאבו ולימד אותם שהעולם איננו רע מיסודו. הוא לא שאף לברוח מחייו הארציים; הוא התמחה בטכניקה של עשיית רצון ׳האב׳ באופן מניח את הדעת עוד בעודו בגוף. הוא הגשים חיי דת אידאליסטיים בתוך תוכו של עולם ריאליסטי. ישוע לא היה שותף להשקפתו הפסימיסטית של פאולוס על האנושות. ׳המאסטר׳ החשיב את בני האדם כבני האל וחזה עתיד נצחי ומרהיב לבוחרים בגאולה. הוא לא ניחן בסקפטיות מוסרית; הוא ראה את האדם באופן חיובי, לא שלילי. הוא ראה את רוב בני האדם יותר כחלשים מאשר כמרושעים, יותר כמוטרדים מאשר כמושחתים. אך בלא תלות במעמדם, הם היו כולם בני האל ואחיו.

הוא לימד את בני האדם להעריך עד מאוד את עצמם, בזמן ובנצח. בשל כך שהעריך מאוד את בני האדם, ישוע היה מוכן להקדיש עצמו לשירות בלתי נלאה של האנושות. היה זה הערך האינסופי שנתן לסופי שהעניק לכלל הזהב את המקום החשוב בדת שלו. איזה בן תמותה לא יצליח להתרומם כתוצאה מן האמונה היוצאת דופן שנתן בו ישוע?

ישוע לא הציע דרכים כלשהן להתקדמותה של החברה; משימתו הייתה אך ורק דתית, והדת הינה אך ורק התנסות אישית. לעולם לא תוכל התכלית העילאית של הישגי החברה המתקדמים ביותר לקוות להתעלות מעל לאחוות האדם המתבססת על אבהותו של האל. כל ההישגים האידאליים של  החברה יוכלו להתממש רק כאשר תבוא מלכות אלוהית זו.

3. עליונותה של הדת

ההתנסות הדתית האישית והרוחנית מרפאה ביעילות את מרבית קשיי האדם; היא מסווגת, מעריכה ומסגלת את כל בעיות האדם. הדת איננה מחסלת או מסירה את צרותיו של האדם, אך היא ממיסה, סופגת, מאירה ומתעלה מעליהן. דת של אמת מאחדת את האישיות ומאפשרת לה להתמודד ביעילות עם כל מה שאדם נדרש לו. אמונה דתית – הכוונתהּ החיובית של הנוכחות האלוהית השוכנת – תמיד מאפשרת לאדם יודע-אל לגשר על התהום הפעורה בין הלוגיקה השכלית שמכירה ׳בגורם האוניברסלי הראשון׳ כְּזֵה, לבין האישור החיובי שנותנת הנשמה לכך ׳שגורם ראשון׳ זה הינו הוא, ׳האב השמימי׳ של בשורת ישוע, האל האישי של גאולת האדם.

במציאות של היקום שלושה אלמנטים בלבד: עובדה, רעיון ויחס. התודעה הדתית מזהה את המציאויות הללו כמדע, פילוסופיה ואמת. הפילוסופיה נוטה לראות את הפעילויות הללו כהיגיון, חכמה ואמונה – מציאות פיזית, מציאות אינטלקטואלית, ומציאות רוחנית. אנחנו נוהגים לכנות את המציאויות הללו כדבר, משמעות וערך.

ההבנה המדורגת של המציאות שקולה להתקרבות לאל. מציאת האל, התודעה של הזדהות עם המציאות, שקולה להתנסות של השלמה-עצמית – שלמות-עצמית, כוללנות-עצמית. ההתנסות במציאות הכוללת הינה הכרה מלאה באל, ההתנסות הסופית של ידיעת-האל.

סיכום מלא של חיי האדם הינו הידיעה שהאדם מתחנך על העובדות, שהחכמה הופכת אותו לנאצל, ושהאמונה הדתית גואלת – מצדיקה – אותו.

הוודאות הפיזית מתבססת על הלוגיקה של המדע; הוודאות המוסרית, על החכמה של הפילוסופיה; הוודאות הרוחנית, על אמת ההתנסות הדתית האותנטית.

דעת האדם יכולה להגיע לרמות תובנה רוחנית גבוהות ולמחוזות הערכים האלוהיים התואמים להן משום שאיננה רק חומר. בדעת האדם קיים גרעין רוח – ׳המכוונן׳ של הנוכחות האלוהית. קיימות שלוש הוכחות נפרדות לכך שבדעת האדם שוכנת רוח:

1. אחווה אנושית – אהבה. הדעת החייתית לגמרי עשויה להתחבר כדי לשמור על עצמה, אך רק האינטלקט ששוכן בו רוח מפגין זולתנות אלטרואיסטית ואהבה ללא תנאי.

2. פרשנות של היקום – חכמה. רק דעת ששוכנת בה רוח יכולה להבין שהיקום הינו מקום ידידותי ליחיד.

3. הערכה רוחנית של החיים – סגידה. רק אדם ששוכן בו רוח יכול להכיר בנוכחות האלוהית ולבקש להתנסות באופן מלא יותר יחד עם טעימה מקדימה זו של האלוהיות ובתוכה.

הדעת האנושית לא יוצרת ערכים אמיתיים; ההתנסות האנושית איננה יוצרת תובנה ביקום. בנוגע לתובנות, ההכרה בערכים מוסריים והאבחנה במשמעויות רוחניות, כל מה שהדעת האנושית תוכל היא לגלות, להכיר, לפרש ולבחור.

הערכים המוסריים של היקום הופכים לנכס אינטלקטואלי הודות לפעולתם של שלושה שיקולי, או בחירות של דעת האדם:

1. שיפוט-עצמי – בחירה מוסרית.

2. שיפוט-חברתי – בחירה אתית.

3. שיפוט-האל – בחירה דתית.

כך, נדמה שכל ההתקדמות האנושית מתחוללת הודות לטכניקה של האבולוציה ההתגלותית המשולבת.

אלמלא חי באדם אוהב אלוהי, לא היה יכול הוא לאהוב באופן בלתי אנוכי ורוחני. אלמלא חי בדעת פרשן, האדם לא היה יכול להבין באמת את האחדות של היקום. אלמלא שכַן באדם מעריך, לא יכול היה הוא להעריך ערכים מוסריים ולהכיר במשמעויות רוחניות. האוהב הזה מגיע ממקור האהבה האינסופית עצמו; הפרשן הזה הינו חלק מן ׳האחדות האוניברסלית׳; המעריך הזה הינו ילד של ׳המרכז והמקור׳ של כלל הערכים המוחלטים של מציאות אלוהית ונצחית.

הערכה מוסרית שיש לה משמעות דתית – תובנה רוחנית - מעידה על הבחירה שבוחר היחיד בין טוב לרע, בין אמת לשגיאה, בין החומרי לרוחני, בין האנושי לאלוהי, בין הזמן לנצח. הישרדות האדם תלויה במידה רבה בהקדשת הרצון האנושי לבחירה באותם ערכים שבחר מסווג הערכים הרוחניים – הפרשן והמאחד השוכן. ההתנסות הדתית האישית כוללת שני שלבים: גילוי בדעת האנושית והתגלות שעורכת הרוח האלוהית השוכנת. ייתכן ואדם, או דור שלם של אנשים, יבחרו להשעות את מאמציהם לחפש את האל השוכן בתוכם, בשל תחכום-יתר או כתוצאה ממנהג בלתי-דתי של אנשים שמעידים על עצמם כדתיים; ייתכן והם לא יצליחו להתקדם בהתגלות האלוהית ולהגיע אליה. אך גישה שכזו, של חוסר התקדמות רוחנית, לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן בשל נוכחותם והשפעתם של ׳מכווני המחשבה׳ השוכנים.

ההתנסות העמוקה במציאות ששוכן בנו משהו אלוהי לעולם תתעלה מעל לכל הטכניקות החומריות הגסות של מדעי הטבע. לא תוכלו להתבונן באושר רוחני מבעד למיקרוסקופ; לא תוכלו לשקול אהבה במשקל; לא תוכלו למדוד ערכים מוסריים; ואף לא תוכלו להעריך את איכותה של סגידה רוחנית.

לעברים הייתה דת של מוסר נעלה; היוונים פיתחו דת של יופי; פאולוס ושותפיו ייסדו דת של אמונה, תקווה וצדקה. ישוע גילה וגילם דת של אהבה: ביטחון באהבתו של ׳האב׳, יחד עם האושר והסיפוק שנלווים לכך שהאדם חולק את האהבה הזו בשירות אחוות האדם.

בכל פעם שאדם שוקל בחירה מוסרית, הוא מיד מרגיש את האלוהיות פולשת מחדש לנשמתו. בחירה מוסרית מהווה דת, המניע לתגובה הפנימית לתנאים שבחוץ. אך דת אמיתית כזו איננה רק חוויה סובייקטיבית. היא מסמלת את כלל הסובייקטיביות של היחיד שמתגייס לתגובה משמעותית ואינטליגנטית לאובייקטיבית בכללותה – ליקום ׳ולבוראו׳.

ההתנסות המעודנת והטרנסצנדנטית של לאהוב ולהיות אהובים איננה אשליה נפשית רק משום שהיא סובייקטיבית לגמרי. לאדם נדמה כי פעולתה של המציאות האלוהית האמיתית והאובייקטיבית היחידה שקשורה לבן התמותה, ׳מכוונן המחשבה׳, הינה תופעה סובייקטיבית לחלוטין. הקשר של האדם למציאות האובייקטיבית הגבוהה ביותר, לאל, מתקיים רק דרך החוויה הסובייקטיבית לגמרי של ידיעתו, של סגידתו, ושל ההבנה שהוא בנו.

הסגידה הדתית האמיתית איננה מונולוג חסר תוחלת של אשליה עצמית. הסגידה הינה התייחדות אישית עם מה שמציאותי באופן אלוהי, עם מה שהוא מקור המציאות עצמה. באמצעות הסגידה, שואף האדם להשתפר ובסופו של דבר משיג את הטוב ביותר.

האידאליזציה של האמת, היופי והטוּב והעבודה בשירותם אינה מהווה תחליף להתנסות דתית אותנטית – למציאות הרוחנית. הפסיכולוגיה והאידאליזם אינם שקולים למציאות הדתית. ההשלכות של האינטלקט האנושי אכן עלולות לייצר אלילי שווא – אלילים בצלם אדם – אך זה איננו מקורהּ של תודעת האל האמיתית. תודעת האל מצויה ברוח השוכנת. אף כי האינטלקט האנושי הינו המקור לרבות ממערכות הדת של האדם, תודעת האל איננה בהכרח חלק ממערכות השעבוד הדתי המגוחכות הללו.

אלוהים איננו רק המצאה של האידאליזם של האדם; הוא המקור עצמו לכל התובנות והערכים העל-חייתיים הללו. אלוהים איננו היפותזה המגבשת את מושגי האדם על האמת, היופי והטוּב; הוא אישיות האהבה ממנה נגזרות כל התופעות הללו ביקום. האמת, היופי והטוב שבעולמו של האדם מאוחדים הודות לרוחניות המתעצמת של חוויות בני התמותה המרקיעים בדרכם למציאויות פרדיס. רק בהתנסות הרוחנית של אישיות יודעת-אֵל ניתן להכיר באחדות בין האמת, היופי והטוּב.

המוסריות הינה מצע הכרחי לתודעת-אל אישית, ההכרה האישית בנוכחותו הפנימי של ׳המכוונן׳, אך מוסריות שכזו איננה המקור להתנסות הדתית ולתובנה הרוחנית שנובעת ממנה. הטבע המוסרי הינו על-חייתי אך תת-רוחני. המוסריות שקולה להכרה בחובה, להכרה בקיומם של נכון ולא נכון. התחום המוסרי חוצץ בין טיפוסי הדעת החייתיים והאנושיים ממש כשם שהמורונטיה פועלת בין תחומי ההישג האישי החומריים והרוחניים.

הדעת האבולוציונית מסוגלת לגלות את החוק, המוסר והאתיקה; אך מתת הרוח, ׳המכוונן׳ השוכן, מגלה לדעת האנושית המתפתחת את המחוקק, את המקור-׳האב׳ של כל מה שאמיתי, יפה וטוב; ולאדם מואר כזה יש דת וצידה רוחנית כדי לצאת למסע ההרפתקה הממושך של חיפוש האל.

המוסריות איננה בהכרח רוחנית; היא יכולה להיות אנושית לגמרי, אף כי דת אמיתית מעצימה את כל הערכים המוסריים ונוסכת בהם יותר משמעות. מוסריות ללא דת לא תצליח לגלות את הטוב העילאי, ואך לא תצליח להבטיח את הישרדותם של ערכי המוסר שלה עצמה. הדת מעצימה, מהללת ומבטיחה את הישרדותם

הדת עומדת מעל למדע, לאמנות, לפילוסופיה, לאתיקה ולמוסר, אך איננה בלתי תלויה בהם. כל אלה גם יחד כרוכים זה בזה בחוויה האנושית האישית והחברתית באופן שלא ניתן להתירו. הדת הינה ההתנסות העילאית של האדם בחייו כבן תמותה, אך השפות הסופיות לעולם לא תאפשרנה לתיאולוגיה לתאר נכונה את ההתנסות הדתית האמיתית.

יש בכוחה של התובנה הדתית להפוך את התבוסה לתשוקות גבוהות יותר ולנחישות חדשה. האהבה הינה המניע הגבוה ביותר בו יוכל האדם לעשות שימוש בזמן הרקעתו ביקום. אך האהבה נטולת האמת, היופי והטוב אינה אלא רגש, עיוות פילוסופי, אשליה נפשית, תרמית רוחנית. תמיד נדרש להגדיר מחדש את האהבה ברמות ההתקדמות המורונטיות והרוחניות העוקבות.

האמנות הינה תוצאה של ניסיון האדם לחמוק מהיעדר היופי בסביבתו החומרית; היא פנייה לכיוון הרמה המורונטית. המדע הינו ניסיון האדם לפתור את חידות היקום החומרי. הפילוסופיה הינה ניסיון של האדם לאחד את ההתנסות האנושית. הדת הינה הפנייה העילאית של האדם, הושטת היד המרהיבה אל עבר המציאות הסופית, נחישותו למצוא את האל ולהידמות לו.

במחוזות ההתנסות הדתית, האפשרות הרוחנית הינה מציאות בפוטנציאל. הדחף הרוחני של האדם לנוע קדימה אינו אשליה נפשית. אף כי לא כל הרומנטיות של האדם ביקום הינה עובדה, הרבה, הרבה מאוד ממנה הינה אמת.

חייהם של אנשים מסוימים הינם גדולים ונאצלים מכדי לרדת לרמה הנמוכה של הצלחה. בעל החיים חייב להתאים עצמו לסביבה, אך האדם הדתי מתעלה מעל סביבתו ובכך חומק ממגבלות עולם החומר הנוכחי הודות לתובנה של אהבה אלוהית זו. מושג זה, אודות האהבה, מניע את בנשמת האדם לאותו מאמץ על-חייתי למצוא אמת, יופי וטוּב; וכאשר הוא אכן מוצא אותם, יתהלל כשיאמצם; השתוקה לחיות אותם, לעשות צדק, מכלה אותו.

אל תתייאשו; האבולוציה האנושית עדיין בעיצומה, וההתגלות של האל לעולם, בדמות ישוע ודרכו, לא תיכשל.

האתגר הגדול שעומד בפני האדם המודרני הינו להיטיב ולתקשר עם ׳המשגוח׳ האלוהי ששוכן בדעת האדם. ההרפתקה הגדולה מכולן בגוף הינה המאמץ המאוזן והבריא, הנעשה בלב שלם, להרחבת גבולותיה של התודעה העצמית דרך מחוזותיה המעומעמים של תודעת הנשמה העוּבּרית – קשר עם הנוכחות האלוהית. התנסות שכזו הינה תודעת-אֵל, התנסות שמאשרת באופן רב עוצמה את דבר קיומה מראש של אמת ההתנסות הדתית של ידיעת האל. תודעת רוח זו שקולה לידיעה ממשית על היות האדם בנו של האל. אחרת, הביטחון בהיותו בן הינו התנסות של אמונה.

תודעת-אל שקולה לתכלול של העצמי עם היקום, וברמות הגבוהות ביותר של המציאות הרוחנית. רק התוכן הרוחני של ערך כלשהו לא ייכחד. אפילו כל מה שאמיתי, יפה וטוב בהתנסות האדם לא ייכחד. אם האדם בוחר שלא לשרוד, ׳המכוונן׳ השוכן ישמֵר את אותן מציאויות שנולדו מתוך אהבה וניזונו מן השירות. וכל הדברים הללו הינם חלק מן ׳האב האוניברסלי׳. ׳האב׳ הינו אהבה חיה, ואהבת ׳האב׳ הזו הינה ׳בבניו׳. ורוחו של ׳האב׳ מצויה בבני ׳בניו׳ – בבני האדם. אחרי כל שנאמר, רעיון ׳האב׳ הינו המושג האנושי הגבוה ביותר של האדם אודות האל.

~ ~ ~ ~

Foundation Info

גרסה מתאימה להדפסהגרסה מתאימה להדפסה

Urantia Foundation, 533 W. Diversey Parkway, Chicago, IL 60614, USA
טלפון: +1-773-525-3319; פקס: +1-773-525-7739
© Urantia Foundation. כל הזכויות שמורות