דילוג לתוכן העיקרי

מסמך 174 בוקר יום שלישי במקדש

הספר של אורנטיה

מסמך 174

בוקר יום שלישי במקדש

174:0.1 (1897.1) בסביבות השעה שבע בבוקרו של אותו יום שלישי, פגש ישוע את השליחים, את סגל הנשים, וכן כעשרים תלמידים בולטים בביתו של שמעון. בפגישה הזו נפרד ישוע מאלעזר ומסר לו את ההנחיה אשר לאחר מכן הביאה אותו לנוס במהרה אל פילדלפיה שבפראה, שם התחבר לתנועה המסיונרית אשר מרכזה היה באותה עיר. ישוע אף נפרד משמעון הזקן, ונתן את הנחיית הפרידה שלו לסגל הנשים, אשר אליו לא שב עוד לדבר באופן רשמי.

174:0.2 (1897.2) בבוקר הזה בירך ישוע כל אחד מן השנים-עשר באופן אישי. לאנדראס אמר: ״אל-נא תתייאש מן האירועים אשר עתידים לקרות. החזק היטב את אחֵיך, וּודא כי הם לא מוצאים אותך מדוכא.״ לפטרוס אמר: ״אל תשים את מבטחך בכוח הזרוע, אף לא בעוצמת הפלדה. בסס את עצמך על סלעי-העד של הרוח.״ ליעקב אמר: ״אל תמעד בשל מה שמופיע כלפי-חוץ. היה בוטח באמונתך, ובמהרה תדע את המציאות של אשר בו תאמין.״ ליוחנן אמר: ״היה אדיב; אהוב אפילו את אויביך; היה סובלני. וזכור כי סמכתי עליך בנושאים רבים.״ לנתנאל אמר: ״אל תשפוט את מה שרואים כלפי-חוץ; בטח באמונתך גם כאשר נדמה כי הכול נעלם; הישאר נאמן למשימתך כשגריר המלכות.״ לפיליפוס אמר: ״אל תניח למאורעות הקרבים לזעזע אותך. הישאר בטוח, אפילו בשעה שלא תראה את הדרך. ושמור אמונים לשבועת ההסמכה אשר קיבלת.״ למתי אמר: ״אל תשכח את החסד אשר קיבל אותך אל המלכות. ואל תניח לאיש לשדוד ממך את גמול הנצח שלך. כפי שיכולתָ לנטיותיךָ כאדם, המשך להיות עקבי.״ לתומאס אמר: ״לא משנה עד כמה קשה יהיה, עליך לצעוד כעת באמונה, ולא על-פי מראה עיניים. ואל תטיל ספק כי ביכולתי לסיים את העבודה אשר התחלתי בה, ושלבסוף אראה את כל שגריריי הנאמנים במלכות אשר מעבר.״ לתאומים לבית חלפי אמר: ״אל תניחו לדברים אשר אינכם יכולים להבין לרסק אתכם. שימרו אמונים למה שמצוי בלבבכם, ואל תסמכו על אנשים גדולים, או על רגשות ההמונים. ועימדו לצד אחיכם.״ לשמעון הקנאי אמר: ״שמעון, אף אם האכזבה תרסק אותך, רוחך תתעלה מעל לכל מה שיקרה לך. מה שלא הצלחת ללמוד ממני, תלמד אותך רוחי. בקש את מציאויות האמת של הרוח, והפסק להתפתות אחר צללי החומר הבלתי-מציאותיים.״ ליהודה איש-קריות אמר: ״יהודה, אהבתי אותך והתפללתי כי תאהב את אחֵיך. אל-נא תסטה מדרך-הישר; והנני מזהירך לבל תחליק בנתיבי החנופה ולבל תיפול קורבן לחיציו המורעלים של הלעג."

174:0.3 (1897.3) לאחר שסיים לברך את הברכות האלה, יצא ישוע אל ירושלים בלוויית אנדראס, פטרוס ויוחנן, בעוד ששאר השליחים בונים את המחנה בגת-שמנים, לשם הלכו באותו הלילה ושם התמקמו במשך שארית חייו של המאסטר בגוף בשר ודם. בסביבות מחצית הדרך במורד הר הזיתים, עצר ישוע וקיים התוועדות אשר נמשכה למעלה משעה עם ארבעת השליחים.

1. מחילה אלוהית

174:1.1 (1898.1) במשך ימים מספר פטרוס ויעקב היו עסוקים בחילוקי הדעות שביניהם באשר למה שלימד המאסטר ביחס למחילה על חטאים. שניהם הסכימו להעלות את הנושא בפני ישוע, ופטרוס ניצל את ההזדמנות הזו לבקש את עצת המאסטר. וכך, שמעון פטרוס קטע את השיחה על ההבדלים בין הלל לסגידה, ושאל: ״מאסטר, יעקב ואני חלוקים באשר לתורתך, בעניינים הנוגעים למחילה על חטאים. יעקב טוען שאתה מלמד כי האב סולח לנו עוד לפני שביקשנו זאת ממנו, ואילו אני גורס שהחרטה וההתוודות חייבות להקדים את הסליחה. מי מאתנו צודק? מה אתה אומר על כך?״

174:1.2 (1898.2) לאחר דממה קצרה, התבונן ישוע במבט רב-משמעות בכל הארבעה, וענה: ״אחיי, שוגים אתם בדעותיכם לפי שאינכם מבינים את טיבן של מערכות היחסים האינטימיות והאוהבות השוררות בין היצור לבין הבורא, בין האדם לאל. אתם לא מצליחים להבין את האהדה אשר רוחש ההורה מתוך הבנה לילדו הבלתי-בשל אשר שוגה לעיתים. אכן, הנני מטיל ספק בכך שהורים נבונים ואוהבים נדרשים אי-פעם לסלוח לילד ממוצע ורגיל. מערכות יחסים המבוססות על אהבה מונעות את הצורך במריבות, אשר לאחר מכן דורשות את הילד להתחרט ולהתאים את עצמו, ואת ההורים לסלוח.

174:1.3 (1898.3) ״בכל ילד חי חלק מאביו. האב נהנה מיתרון קודם ומהבנה גדולה יותר בכל מה שקשור למערכת היחסים בינו לבין הילד. ההורה מסוגל להתבונן בחוסר-בשלותו של הילד מתוך הבשלות המתקדמת יותר שלו כהורה, מתוך הניסיון העשיר יותר המאפיין את השותף המבוגר. ביחס שבין הילד אשר בארץ והאב אשר בשמים, ההורה האלוהי רוחש אהדה אינסופית ואלוהית, וכמו-כן ניחן ביכולת לאהוב ולהבין. מחילה אלוהית הינה בלתי-נמנעת; היא טבועה בהבנתו האינסופית של האל, בהבנה המושלמת שלו באשר לכל השגיאות בשיקול-הדעת של הילד ולכל בחירותיו השגויות. הצדק האלוהי הינו הוגן ונצחי במידה כזו שהוא כולל את החסד של ההבנה.

174:1.4 (1898.4) ״בשעה שאדם חכם מבין את דחפיו הפנימיים של רעיו, הוא יאהב אותם. והאוהב את אחִיו, הרי שכבר סלח לו. היכולת להבין את טבע האדם ולסלוח לו על מעשיו השגויים הינה דמוית-אל. הורים חכמים אוהבים ומבינים כך את ילדיהם, ואפילו סולחים להם על כל אי-ההבנות הזמניות העלולות להפריד ביניכם לכאורה. לעיתים תכופות, הילד החסר את הבשלות ואת ההבנה המלאה והעמוקה יותר של מערכת היחסים שבין ההורה לילד, ירגיש הרגשת נפרדות ואשמה בשל היעדר האישור המלא של האב, אך האב האמיתי לעולם לא יחווה תחושת נפרדות שכזו. החטא הינו התנסות בתודעה של היצור; הוא איננו חלק מתודעתו של האל.

174:1.5 (1898.5) ״חוסר-היכולת, או חוסר-הנכונות, שלכם לסלוח לרעיכם, מעידה על מידת בשלותכם, על חוסר היכולת שלכם לרחוש אהדה, הבנה ואהבה בוגרים. המידה שבה אתם נוטרים טינה ומתנקמים עומדת ביחס ישר לבורות שלכם באשר לטבע הפנימי ולכמיהה האמיתית אשר חשים ילדיכם ורעיכם. אהבה הינה תוצר של הדחפים האלוהיים והפנימיים של החיים. היא מבוססת על הבנה, מוזנת באמצעות שירות נטול-אנוכיות, והופכת מושלמת מתוך חוכמה.״

2. שאלות של מנהיגי היהודים

174:2.1 (1899.1) ביום שני בערב נערכה התייעצות בין הסנהדרין לבין כחמישים מנהיגים נוספים מקרב הסופרים, הפרושים והצדוקים. בפגישה הזו שררה הסכמה כי מסוכן מדי לעצור את ישוע באופן גלוי, בשל החיבה אשר רוחשים לו פשוטי העם. רוב הנוכחים בפגישה גרסו כי נדרש לנסות בנחישות לפגוע באמינותו בעיני ההמונים בטרם ייעצר ויובא למשפט. וכך, כמה קבוצות של מלומדים יועדו לעמוד הכן בבוקר שלמחרת היום במקדש בכדי לנסות ולטמון לו פח בצורה של שאלות קשות, ולנסות להביכו בעיני הקהל. סוף-סוף התאחדו הפרושים, הצדוקים ואפילו תומכי הורדוס, במאמציהם לפגוע באמינותו של ישוע בעיני ההמונים אשר הגיעו לחגיגות הפסח.

174:2.2 (1899.2) בבוקר יום שלישי, בשעה שישוע הגיע אל חצר המקדש והחל ללמד, הוא הספיק לומר אך מילים ספורות בטרם ניגשה אליו קבוצת תלמידי מכללה אשר התכוננה בדיוק למטרה הזו, והעומד בראשה פנה אל ישוע ושאל: ״מאסטר, אנחנו יודעים כי אתה מורה ישר, כי אתה מטיף לדרכי האמת וכי אתה משרת את האל בלבד, שכן אינך מתיירא מפני איש ואינך נושא פני איש. אנחנו הננו אך תלמידים, ואנו מבקשים לדעת את האמת באשר לנושא שבו אנו מתחבטים; והנה הוא: האם חוקי הדבר להעלות מס לקיסר? האם עלינו לשלם או לא?״ ישוע הבחין בתככנות ובצביעות שלהם, ואמר להם: ״וכי למה אתם מגיעים לפתות אותי כך? הראו לי את כספי המס ואענה לכם.״ הם נתנו לו דינר, הוא התבונן בדינר ואז אמר, ״של מי הדיוקן המוטבע על המטבע?״ וכאשר ענו, ״דיוקנו של הקיסר,״ אמר ישוע, ״תנו לקיסר את אשר לקיסר ותנו לאלוהים את אשר לאלוהים.״

174:2.3 (1899.3) משהשיב לסופרים הצעירים ולשותפיהם, תומכי הורדוס, פרשו אלה הצדה וכל האנשים הנוכחים, לרבות הצדוקים, נהנו ממבוכתם. אפילו הצעירים אשר ניסו לטמון לו פח התפלאו מאוד מהחוכמה שבתשובת המאסטר.

174:2.4 (1899.4) יום קודם לכן ניסו השליטים לטמון פח לישוע אל מול ההמונים תוך שימוש בעניינים דתיים, ואילו כעת, משנכשלו בניסיונם זה, ניסו לערב אותו בדיון מסוכן בענייני הממשל האזרחי. מחד גיסא, הן פילטוס והן הורדוס נכחו בירושלים בעת הזו, ואויביו של ישוע שיערו כי אילו היה מעז לדרוש כנגד תשלום המס לקיסר, הם היו יכולים ללכת מיד אל השלטונות הרומיים ולהאשים אותו בהמרדה. מאידך גיסא, אילו היה דורש בעד תשלום המס, הם שיערו אל-נכון כי הכרזה מעין זו הייתה פוגעת עד מאוד בגאווה הלאומית של שומעיו היהודים, ולפיכך הייתה גורמת להמונים להפסיק לאהוד אותו ולתמוך בו.

174:2.5 (1899.5) בכל אלה נחלו אויביו של ישוע מפלה, שכן היטב הייתה ידועה פסיקת הסנהדרין עבור היהודים הפזורים בין הגויים בניכר, אשר קבעה כי ״הזכות להטביע כסף גוררת עמה את הזכות לגבות מסים.״ באופן הזה חמק ישוע מן הפח אשר טמנו לו. אילו היה עונה ״לא״, הדבר היה שקול להכרזת מרד; ואילו ענה ״כן״, הוא היה פוגע עד מאוד ברגשות הלאומיים של אותם ימים. המאסטר לא התחמק מן השאלה; הוא פשוט השתמש בחוכמה של השבת תשובה כפולה. ישוע מעולם לא התחמק, אך תמיד נהג בחוכמה באלו אשר ביקשו להציק לו ולחסל אותו.

3. הצדוקים והתחייה מן המתים

174:3.1 (1900.1) לפני שישוע הספיק להתחיל ללמד, התקדמה קבוצה אחרת לשאול אותו, הפעם הייתה זו קבוצה של צדוקים מלומדים ומתוחכמים. דובר הקבוצה הזו התקרב אליו ואמר: ״מאסטר, משה ציווה כי כאשר אדם נשוי הולך לעולמו והוא חשוך ילדים, אחִיו נדרש לשאת את אשתו לאשה ולהעמיד צאצאים לאח המת. פעם אחת קרה מקרה שבו אדם ולו שישה אחים הלך לעולמו, והוא חשוך ילדים; האח הראשון נשא את אשתו לאשה, אך מת אף הוא תוך זמן קצר כשהוא חשוך ילדים. כך עשה גם האח השני בתור, נשא את האישה לאישה ומת חשוך ילדים. וכך הלאה, עד אשר כל ששת האחים נשאו אותה לאשה, וכולם הלכו לעולמם חשוכי ילדים. לאחר שכל האחים האלה נפטרו מן העולם, מתה גם האישה עצמה. וכעת, הדבר אשר נשאל אותך הוא זה: לאחר תחיית המתים, של מי תהייה האישה הזו, שהרי כל שבעת האחים היו בעליה?״

174:3.2 (1900.2) ישוע ידע אל-נכון, כמו גם יתר הנוכחים, שהצדוקים לא שאלו בכנות, מכיוון שהיה זה מקרה בלתי-סביר עד מאוד; ומעבר לכך, אותו מנהג יהודי שאחֵי המת מעמידים לו צאצאים היה כאות מתה באותה תקופה. אף-על-פי-כן, ישוע נאות להשיב להם על שאלתם המתחכמת. וכך אמר: ״הֲלֹא כֻּלְכֶם טֹעִים בַּאֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אֶת הַכְּתוּבִים, וְלֹא אֶת גְּבוּרַת הַאֱלוֹהִים. יודעים אתם כי בני העולם הזה נישאים, אך נדמה כי אינכם מבינים כיּ אלה אשר יימָצאו ראויים לעבור אל העולמות הבאים, ואשר יקומו בתחיית המתים של הצדיקים, לֹא יִשְׂאוּ נָשִׁים וְנָשִׁים וְלֹא תִּנָּשֶׂאנָה. אלה אשר קמים מן המתים דומים יותר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁמָיִם, והם לא ימותו לעולם. הקמים לתחייה הינם לעד בני האלוהים; הם הנם ילדי האור אשר קמו לתחייה ואשר נועדו לחיי נצח. ואפילו משה אביכם הבין זאת, לפי ששמע את האב אומר במעמד הסנה הבוער, ׳אָנֹכִי אֱלוהֵי אַבְרָהָם וֵאֱלוֹהֵי יִצְחָק וֵאֱלוֹהֵי יַעֲקֹב.׳ וכך, כמשה אכריז באוזניכם כי אבי איננו אֱלוהֵי הַמֵּתִים, כִּי אִם אֱלוֹהֵי הַחַיִּים. האל אשר בו כולכם חיים, מתרבים ומתקיימים בגוף בשר ודם בן-תמותה.״

174:3.3 (1900.3) כאשר ישוע סיים לענות על השאלות האלה, פרשו הצדוקים, וכמה מן הפרושים שכחו את עצמם ואמרו, ״אמת, אמת מאסטר, הלא ענית כראוי לצדוקים הלא מאמינים הללו.״ הצדוקים לא העזו לשאול אותו שאלות נוספות, ואילו פשוטי העם התפלאו על חוכמת השיעור אשר לימד.

174:3.4 (1900.4) במפגש שלו עם הצדוקים התייחס ישוע אך ורק למשה, משום שהזרם הפוליטי-דתי הזה הכיר בתקפותם של חמשת חומשי התורה בלבד, אשר כונו ספרי משה; הם לא הכירו בתקפות של ספרי הנביאים כבסיס לדוֹגמות של הדוקטרינה. בתשובתו זו נתן המאסטר תוקף לעובדה שבני-תמותה קמים לתחייה, אך הוא לא אישר בשום צורה שהיא את אמונת הפרושים בתחיית הגוף האנושי הפיזי, פשוטו כמשמעו. הנקודה אשר אותה ביקש ישוע להדגיש הייתה: האב אמר, ׳אָנֹכִי אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם וְאֱלוֹהֵי יִצְחָק וְאֱלוֹהֵי יַעֲקֹב׳, ולא הייתי האל שלהם.

174:3.5 (1900.5) הצדוקים ביקשו לכפות על ישוע לחוות את לעג הציבור, מכיוון שידעו היטב כי אך סביר שרדיפתו בציבור תוביל להתגברות האהדה בדעת הציבור כלפיו.

4. הדיבֵר הגדול

174:4.1 (1901.1) קבוצת צדוקים אחרת הונחתה לשאול את ישוע שאלות מסובכות באשר למלאכים, אך כאשר אלו ראו מה עלה בגורל חבריהם, אשר ביקשו לטמון לו פח באמצעות שאלות על אודות תחיית המתים, הם החליטו ברוב חוכמה לשתוק; הם הלכו לדרכם מבלי לשאול דבר. הפרושים, הסופרים, הצדוקים ותומכיו של הורדוס עשו יד אחת ותכננו מראש למלא את כל היום הזה בשאלות מסבכות מעין אלה. הם קיוו בכך לפגוע במעמדו של ישוע בעיני הציבור, ובה-בעת למנוע ממנו ביעילות מלהמשיך ולהטיף את תורתו המטרידה.

174:4.2 (1901.2) או-אז התקדמה אחת מקבוצות הפרושים בכדי לשאול ולהציק, ודוברהּ סימן לישוע ואמר: ״מאסטר, אני הנני עורך-דין, ואני מבקש לשאול אותך, מהו הדיבֵּר הגדול מכולם?״ ענה ישוע: ״יש אך דיבר אחד, והוא: ׳שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד; ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך.׳ זהו הדיבר הראשון והגדול מכולם. הדיבר השני דומה לראשון; ולמען האמת, נובע ישירות ממנו, והוא: ׳ואהבתך לרעיך כמוך.׳ אין דיבר גדול משני אלה; על שתי הדברות האלה עומדת ותלויה התורה כולה, וכך גם הנביאים.״

174:4.3 (1901.3) כאשר הבחין עורך הדין בכך שישוע לא רק ענה בהתאם למושג הגבוה ביותר ביהדות, אלא גם ענה בחוכמה נוכח ההמון אשר נקבץ שם, הוא החליט באומץ לשבח את המאסטר בפומבי. וכה אמר: ״אמת, מאסטר, נאה דרשת כי אלוהים הוא אחד, ואין זולתו; וכי לאהוב אותו בלבב שלם ובכל נפשנו ובכל מאודנו, וכן לאהוב את רעי כמוני, הוא-הוא הדיבר הראשון והגדול מכולם; והננו מסכימים גם כי הדיבר הזה חשוב יותר מכל הקורבנות גם יחד.״ ולאחר שעורך הדין הזה סיים לומר את דבריו הכנים, הנמיך אליו ישוע את מבטו ואמר, ״ידידי, רואה אני כי אינך רחוק ממלכות השמים.״

174:4.4 (1901.4) ואמת דיבר ישוע כאשר התייחס אל אותו עורך-דין כמי ש"אינו רחוק מן המלכות,״ שכן באותו הלילה ממש יצא אדם זה אל מחנה המאסטר אשר בסמוך לגת שמנים, הצהיר על אמונתו בבשורת המלכות והוטבל בידי יאשיהו, אחד מתלמידיו של אבנר.

174:4.5 (1901.5) שתיים או שלוש קבוצות נוספות של סופרים ופרושים היו נוכחות במקום והתכוונו לשאול את ישוע שאלות. ואולם, כל אלו נמלכו בדעתם בשל תשובת ישוע לעורך הדין, או שהם נרתעו מפאת המבוכה אשר הייתה מנת חלקו של כל מי שניסה לטמון לו פח. ולאחר כל זאת, איש לא העז לשאול אותו דבר בפומבי.

174:4.6 (1901.6) משלא נשאלו שאלות נוספות, ומכיוון ששעת הצהרים הלכה וקרבה, החליט ישוע שלא להמשיך וללמד, ורק לשאול בעצמו את הפרושים ואת עמיתיהם שאלה. וכך אמר: ״מכיוון שפסקתם מלשאול, אשאל אנוכי אתכם שאלה. מה אתם חושבים על המושיע? כלומר, בנו של מי הוא?״ לאחר השתהות קצרה ענה אחד הסופרים, ״המשיח הוא בן-דוד.״ ומכיוון שישוע ידע כי הדעות היו חלוקות, ואפילו בין תלמידיו שלו, באשר לשאלה האם הוא היה, או לא היה, בן-דוד, שאל שאלה נוספת: ״אם המשיח הוא אכן בן-דוד, איך ייתכן שבמזמור תהילים אשר אתם מייחסים לדוד המלך, הוא עצמו הלא אמר ברוח הקודש ׳נְאֻם יְהוֹה לַאֲדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.׳ אם דוד עצמו קורא לו אדון, איך יוכל להיות בנו?״ למרות שהשליטים, הסופרים והכוהנים הראשיים לא השיבו על השאלה הזו, הם נמנעו מלשאול אותו כל שאלה אחרת במטרה לטמון לו פח. מעולם הם לא השיבו על השאלה אשר ישוע שאל אותם, ואולם לאחר מות המאסטר הם ניסו לחמוק מן הקושי באמצעות שינוי הפירוש של אותו מזמור תהילים, כך שיתייחס לאברהם במקום למשיח. אחרים ביקשו לחמוק מן הדילמה בכך שסירבו להכיר בדוד כמחבר מזמור תהילים המשיחי הזה.

174:4.7 (1902.1) זמן קצר לפני כן שמחו הפרושים לאידם של הצדוקים כאשר המאסטר השתיקם; ואילו כעת עלזו הצדוקים למראה כישלון הפרושים; ואולם, היריבות הזו הייתה אך זמנית; במהרה נשכחו המחלוקות הישנות והם שוב איחדו כוחות על-מנת לעצור את ישוע, את תורתו ואת מעשיו. ואולם, במהלך כל ההתרחשויות האלה, פשוטי העם שמחו לשמוע את דבריו.

5. היוונים המבקשים

174:5.1 (1902.2) בסביבות צוהרי היום, בשעה שפיליפוס רכש אספקה עבור המחנה החדש אשר נמצא בשלבי הקמה ליד גת שמנים, ניגשה אליו משלחת של מאמינים מיוון, אלכסנדריה, אתונה ורומא. דובר הקבוצה אמר לשליח: ״הִצביעו עליך אלה אשר מכירים אותך; על-כן ניגשנו אליך, אדוני, בכדי לבקש לפגוש את ישוע, המאסטר שלך.״ פיליפוס הופתע לפגוש מחפשים יוונים גויים רבי-מעלה שכאלה בשוק, ומכיוון שישוע הנחה במפורש את כל השנים-עשר להימנע מללמד בפומבי במשך כל שבוע הפסח, הוא לא היה בטוח מהי הדרך הראויה לטפל בבקשה. הוא הוטרד גם משום שהגברים הללו היו גויים וזרים. אילו הם היו יהודים, או שהיו נוכרים מוכּרים אשר זה מקרוב באו, לא היה מהסס כל-כך. וכך הוא נהג: הוא ביקש מן היוונים הללו להישאר בדיוק במקום שהיו. ובשעה שמיהר משם, הם סברו כי הלך לחפש את ישוע, ואולם, לאמיתו של דבר, הוא מיהר אל ביתו של יוסף, מכיוון שידע שאנדראס ויתר השליחים סעדו שם את ארוחת הצהרים; הוא קרא לאנדראס לצאת החוצה, הסביר לו את סיבת בואו, ואז חזר, מלווה באנדראס, אל היוונים הממתינים.

174:5.2 (1902.3) מכיוון שפיליפוס כבר סיים לקנות את האספקה, חזרו הוא ואנדראס, בלוויית היוונים, אל ביתו של יוסף, שם קיבל אותם ישוע; והם ישבו בסמוך, בזמן שהוא דיבר אל שליחיו ואל מספר תלמידים בולטים אשר נקבצו יחדיו לארוחת הצהריים הזו. כה אמר ישוע:

174:5.3 (1902.4) ״אבי שלח אותי אל העולם בכדי לגלות את נדיבות-אהבתו לילדי האדם, אך אלה אשר אליהם באתי בראשונה סירבו לקבלי. אכן, רבים מכם מאמינים בבשורה למען עצמכם, אך ילדי אברהם ומנהיגיהם עתידים לדחותני, ובכך לדחות גם אותו, את זה אשר שלחני. בחופשיות הטפתי לבשורת הגאולה לעמו; סיפרתי להם על היותם בנים מאושרים וחופשיים, ועל חיי שפע גדול שברוח. אבי עשה דברים כבירים עבור בני האדם הללו, מוכי הפחד. אך אמת דרש הנביא ישעיהו כאשר התייחס אל בני-עמו, ואמר: ׳מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ? וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל מִי נִגְלָתָה?׳ אכן, מנהיגי עמי עצמו את עיניהם מראות, ואטמו את ליבם מהאמין ומהיגאל. כל השנים הללו ביקשתי לרפא את חוסר-אמונתם בכדי שיוכלו לקבל את גאולת הנצח של האב. יודע אנוכי כי לא כולם אכזבו אותי; כמה מכם אכן מאמינים למסר שלי. בחדר הזה נוכחים כעת כתריסר אנשים אשר היו לפנים חברים בסנהדרין, או אשר שימשו בתפקידים בכירים במועצות האומה, חרף זאת שחלקכם עדיין פוחדים להודות באמת בפומבי שמא תגורשו מבתי הכנסת. כמה מכם התפתו לאהוב יותר את תהילת האדם מאשר את תהילת האל. אך אנוכי נדרש להתאזר בסבלנות, לפי שהנני חרד לגורלם ולנאמנותם של כמה מאלה אשר שהו במחיצתי זמן רב, ואשר חיו בקרבה רבה אלי.

174:5.4 (1903.1) ״רואה אני כי בחדר האוכל הזה נקבצו מספר דומה של יהודים ושל גויים, והנני פונה אל קבוצה מעין זו בפעם הראשונה והאחרונה כקבוצה, בכדי ללמדכם את ענייני המלכות בטרם אלך לי אל אבי.״

174:5.5 (1903.2) היוונים הללו השתתפו בקביעות בשיעורים אשר העביר ישוע במקדש. ביום שני בערב הם נפגשו בביתו של ניקודמוס, פגישה אשר נמשכה עד עלות שחר יום המחרת, ושלושים מהם בחרו לבוא בשערי המלכות.

174:5.6 (1903.3) ישוע עמד לפניהם בזה הזמן וראה את סיומו של עידן אחד ואת תחילתו של עידן אחר. ובהפנותו את תשומת לבו אל היוונים, אמר המאסטר:

174:5.7 (1903.4) ״הַמַּאֲמִין בבשורה הזו, לֹא רַק בִי הוּא מַאֲמִין, כִּי אִם גַּם בַּשֹּׁלֵחַ אֹתִי. וְהָרֹאֶה אֹתִי, לא רק את בן האדם הוא רואה, כִּי אִם רֹאֶה גַּם אֶת שֹׁלְחִי. אֲנִי הִנִנִי אוֹר העולם, וכָּל הַמּאֲמִין בִּי לֹא יֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ. אם אתם, הגויים, תשמעו אותי, אתם תקבלו את דברי החיים ותיהנו מיד מאושר החירות של אמֶת היותכם בנים לאל. אם בני-עמי, היהודים, בוחרים לדחות אותי ואת תורתי, אֲנִי לֹא אֶשְׁפֹּט אוֹתָם; הֵן לֹא לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם בָאתִי, כִּי אִם לְהוֹשִׁיעוֹ. ואף-על-פי-כן, אִישׁ אֲשֶׁר יִבְזֵנִי וְלֹא יִקַח אֲמָרַי, ידונו אותו בבוא היום אבי ואלה אשר מינה אבי לישב בדין של אלה אשר יידחו את מתת החסד ואת אמיתות הגאולה. זכרו כולכם, כִּי לֹא מִלִּבִּי דִּבַּרְתִּי, כִּי אִם אָבִי הוּא אֲשֶֹר צִיוָנִי אֶת אֲשֶׁר אגלה לבני-האדם. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי ציווה אותי אבי לומר אמת-אלוה, חסד-נצח וחיי-עד.

174:5.8 (1903.5) ״ובאוזני היהודי גם באוזני הגוי אכריז, כִּי בָּאָה הַשָּׁעָה שֶׁיִּפֹאַר בֶּן הָאָדָם. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תִפֹּל הַחִיטָה אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה וּמֵתָה, תִּישָׁאֶר לְבַדָּה; וְכַאֲשֶׁר מֵתָה באדמה פורייה, תקום שוב לתחייה ותַּעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה. הָאוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ, מסתכן באובדנה; אך זה אשר מוכן לתת נפשו בעבורי ובעבור הבשורה, ייהנה מחיי שפע על-פני הארץ ובשמים, יִנְצְרֶהָ לְחַיֵּי נֶצַח. וְאִישׁ כִּי חָפֵץ בֶּאֶמֶת לְשָׁרֲתֵנִי, יֵלֵךְ אַחֲרי גם לאחר שאשוב אל אבי, אז יהפוך לתלמידי וישרת נאמנה את אחַיו אשר בגוף בן-תמותה.

174:5.9 (1903.6) ״יודעים אתם כי קרבה שעתי, והנני דואג. רואה אני כי בני-עמי נחושים לדחות את המלכות, אך שמח הנני לקבל את הגויים מבקשי-האמת אשר באים לכאן היום בחיפוש אחר דרך האור. על-אף כל זאת, לבי דואב לבני-עמי, ונשמתי חרדה מן הדברים אשר לפניי. מה אומר ומה אגיד בשעה שאתבונן קדימה ואראה את גורלי? האם אומר, אבא הצל אותי מן השעה האיומה הזו? לא! בדיוק לשם כך באתי אל העולם, ואף אל השעה הזו. במקום זאת אומר, ואתפלל כי תצטרפו אתם אלי: אבא, יתהלל שמךָ; ייעשה רצונךָ.״

174:5.10 (1904.1) ועת סיים ישוע את לשאת דבריו, הופיע לפניו מכוונן המחשבה האישי אשר שכן בקרבו בימים שבטרם ההטבלה, ולאחר הפסקה ארוכה, דיברה רוח רבת-עוצמה זו מאת האב אל ישוע מנצרת, ואמרה: ״פֵּאַרְתִּי שמךָ פעמים רבות במשימות המתת שלךָ, וַאֲפָאֵר אוֹתוֹ שׁוּב.״

174:5.11 (1904.2) אף כי היהודים והגויים אשר נקבצו שם יחדיו לא שמעו כל קול, הם לא יכלו שלא להבחין בהפסקה אשר עשה המאסטר בדיבורו בעת שקיבל מסר ממקור על-אנושי. וכל אחד מהם אמר, כל אחד אשר עמד בסמוך אליו, ״מַלְאָךְ דִּבֶּר אִתּוֹ.״

174:5.12 (1904.3) או-אז המשיך ישוע ואמר: ״כל זה לא קרה למעני, כי אם למענכם. יודע אנוכי כעת בוודאות כי האב יקבל אותי ואת משימתי בעבורכם, אך חייבים אתם להתעודד ולהכין את עצמכם למבחן הקשה אשר עומד אך בפתח. והנני מבטיחכם כי לבסוף יוכתרו בהצלחה מאמצינו להאיר את העולם ולגאול את האנושות. הסדר הישן נִדּוֹן עַתָּה; עַתָּה יושלךְ חוּצָה שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה; ואת כל בני-האדם יגאל אור הרוח אשר אגיר על כל בשר לאחר שאעפיל אל אבי אשר בשמים.

174:5.13 (1904.4) ״וכעת אכריז באוזניכם כי אם ירוממוני על-פני האדמה ובחייכם, כי אז אמשוך את כל בני-האדם אלי להיות במחיצת אבי. אתם האמנתם כי הגואל יחיה על-פני האדמה לנצח, אך הנני מכריז באוזניכם כי בני האדם ידחו את בן האדם, וכי הוא ישוב חזרה אל האב. ואנוכי אהיה עמכם אך עוד מעט קט; רק עוד מעט יאיר אור החיים את דור החושך הזה. צעדו כל עוד האור מאיר, פן תלכדו בחושך ובבלבול. הוא, ההולך בחשיכה, איננו יודע לאן מועדות פניו; אך אם תבחרו ללכת באור, אכן תהיו לבני-האל המשוחררים. וכעת, בואו כולכם עמדי, הבה נשוב אל המקדש ואשא דברי פרידה באוזני הכוהנים הראשיים, הסופרים, הפרושים והצדוקים, ואל בני הורדוס ואל אלה אשר הוכתרו לשלוט על ישראל.״

174:5.14 (1904.5) ולאחר שסיים לשאת את דבריו אלה, צעד ישוע ברחובותיה הצרים של ירושלים בחזרה אל מקדש. זה עתה הם שמעו כי זו עתידה להיות דרשת הפרידה של המאסטר במקדש, והם הלכו בעקבותיו בדממה, שקועים בהגות עמוקה.