הספר של אורנטיה

מסמך 153

המשבר בכפר נחום

153:0.1 (1707.1) בערב יום שישי, היום שבו הגיעו השליחים לבית צידה, ובבוקר יום השבת, הם הבחינו בכך שישוע היה מוטרד ברצינות בבעיה רבת-חשיבות כלשהי; הם הבחינו בכך שהמאסטר הקדיש מחשבה רבה לנושא חשוב כלשהו. הוא לא אכל ארוחת בוקר ובצהריים אכל אך מעט. במשך כל בוקר יום השבת ובערב שלפני כן, התגודדו השנים-עשר ועמיתיהם בקבוצות קטנות מסביב לבית, בגן ועל החוף. באוויר שררה מתיחות של אי-וודאות, ותחושת ציפייה של חשש עטפה את כולם. מאז שהם יצאו מירושלים, ישוע דיבר אליהם מעט מאוד.

153:0.2 (1707.2) חודשים שהם לא ראו את מאסטר כה טרוד ובמצב שאינו מְתָקשֵר. אפילו שמעון פטרוס היה מדוכא, אם לא עגמומי. אנדראס היה אובד עצות ולא ידע כיצד לסייע לעמיתיו המיואשים. נתנאל אמר כי הם שרויים בעיצומו של "השקט שלפני הסערה.״ תומאס הביע את לדעתו לפיה ״משהו יוצא-דופן עומד להתרחש.״ פיליפוס ייעץ לדוד זבדיה ״לזנוח את התכניות להאכיל ולהלין את ההמונים, עד אשר נדע על מה חושב המאסטר.״ מתִי, במאמצים מחודשים, ניסה למלא את הקופה. יעקב ויוחנן דנו בדרשה הצפויה בבית הכנסת והעלו השערות רבות באשר לטיבה ולהיקפה. שמעון הקנא ציין כי הוא מאמין, או יותר נכון מקווה, ״כי האב שבשמים יתערב באופן לא-צפוי כזה או אחר לטובת צדקת בנו ולתמיכה בו,״ ואילו יהודה איש-קריות העז להשתעשע במחשבה כי ייתכן שישוע היה מדוכא מכיוון שהתחרט על כך ש״לא היו לו האומץ והתעוזה להתיר לחמשת האלפים להכתיר אותו למלך היהודים.״

153:0.3 (1707.3) מתוך קבוצה שכזו של חסידים מדוכאים וחסרי-נחמה יצא ישוע ביום השבת היפהפה הזה לשאת את הדרשה החשובה בבית הכנסת של כפר נחום. מכל חסידיו הקרובים, היחיד שאיש לא ציפה ממנו, אחד התאומים לבית חלפי, היה זה אשר אמר לישוע את מילות העידוד היחידות, בשעה שישוע יצא מן הבית בדרכו אל בית הכנסת. הוא ברך אותו לשלום בשמחה ואמר: ״אנו מתפללים כי האב יסייע לך, וכי ההמונים יהיו רבים מאי-פעם.״

1. הרקע

153:1.1 (1707.4) ביום השבת היפהפה הזה, בשעה שלוש אחר הצהריים, קיבלה את פניו של ישוע קהילת כפר נחום המכובדת בבית הכנסת החדש. יאיר ניהל את התפילה ומסר לידיו של ישוע את המגילה אשר ממנה יקרא. יום קודם לכן הגיעו מירושלים חמישים-ושלושה פרושים וצדוקים; יותר משלושים מן הרבנים והמנהיגים של בתי הכנסת הסמוכים נכחו אף הם. הסנהדרין בירושלים ציווה ישירות על מנהיגי הדת היהודיים הללו להגיע, והם היוו את חיל החלוץ האורתודוקסי אשר הגיע על-מנת להכריז במלחמה פתוחה כנגד ישוע ושליחיו. במושבי הכבוד של בית הכנסת, לצד מנהיגי היהודים הללו, ישבו המשקיפים הרשמיים מטעם הורדוס אנטיפס, אשר הונחו לבדוק האם יש אמת בדיווחים המטרידים כי נעשה ניסיון להכתיר את ישוע למלך היהודים בשטחים שבשליטת אחיו פיליפוס.

153:1.2 (1708.1) ישוע הבין כי אויביו, אשר מספרם הלך וגדל, עמדו להכריז עליו מלחמה פומבית, והוא בחר באומץ לצאת למתקפה. בזמן האכלתם של חמשת-האלפים הוא אִתגר את רעיונותיהם על אודות המשיח החומרי; כעת הוא בחר שוב לתקוף בפומבי את מושגיהם על אודות גואל עם ישראל. המשבר הזה – אשר החל בהאכלתם של חמשת האלפים, ואשר הסתיים בדרשה הזו בתפילת המנחה ביום השבת – היווה את נקודת המפנה לרעה באשר לפרסום ולמוניטין שלו בציבור. מכאן ואילך, עסקה עבודת המלכות יותר ויותר במשימה החשובה יותר של גיוס והמרה רוחנית מוצלחת ותמידית של חברים באחווה הדתית האמיתית של האנושות. דרשה זו מסמנת את המשבר אשר התרחש במעבר מתקופת הדיון, המחלוקת וההחלטה, לזו של מלחמה פתוחה ושל קבלה סופית או דחייה סופית.

153:1.3 (1708.2) היטב ידע המאסטר כי אט-אט אך בבטחה רבים מחסידיו החלו להתכונן מנטאלית לדחייתו בסופו של דבר. כמו כן, הוא ידע כי רבים מתלמידיו נמצאו בעיצומו של תהליך איטי אך ודאי של הכנה מנטאלית והחלת-משמעת על הנשמה, הכנה אשר תאפשר להם לגבור על הספקות ולהכריז באומץ על אמונה מלאה בבשורת המלכות. ישוע הבין עד תום כי באמצעות תהליך איטי של בחירה חוזרת ונשנית בין טוב לרע, בני-אדם מכינים את עצמם לקבל החלטות בזמן משבר ולבחור לנהוג לפתע בגבורה. שוב ושוב הוא חשף את שליחיו הנבחרים לאכזבות, ולעיתים תכופות העמיד אותם במצבי מבחן רוחניים שבהם נדרשו לבחור בין טוב לרע. הוא ידע כי יוכל לסמוך על חסידיו כאשר עמדו במבחן האחרון, כשקיבלו את החלטותיהם המכריעות בהתאם להרגלים המנטאליים ולתגובות הרוחניות אשר רכשו קודם לכן.

153:1.4 (1708.3) המשבר בחייו הארציים של ישוע החל בהאכלתם של חמשת האלפים והסתיים בדרשה הזו בבית הכנסת; המשבר בחיי השליחים החל בדרשה הזו בבית הכנסת, נמשך שנה שלמה והסתיים רק כאשר המאסטר עמד למשפט ונצלב.

153:1.5 (1708.4) רק מסתורין אחד, רק שאלה כבירה אחת הטרידה את כלל הנוכחים אשר ישבו שם באותו אחר-צהריים בבית הכנסת, לפני שישוע החל לשאת את דבריו. הן חבריו והן אויביו עסקו בשאלה אחת בלבד: ״מדוע הוא הפנה עורף בכוונה ובנחישות שכאלה להתלהבות הציבורית כלפיו?״ מיד לפני הדרשה הזו ומיד לאחריה עלו ספקות ואכזבות בקרב חסידיו הנרגנים, ואלה התגברו עד כדי התנגדות בלתי-מודעת אשר הפכה לבסוף לשנאה של ממש. היה זה לאחר הדרשה הזו שיהודה איש-קריות חשב בפעם הראשונה באופן מודע על נטישה. אך לעת עתה הוא הצליח להתגבר על כל הנטיות האלה.

153:1.6 (1708.5) כולם היו מבולבלים. ישוע הותיר אותם המומים ואובדי-עצות. לא מזמן אירע מפגן הכוח העל-טבעי הגדול ביותר בקריירה שלו. האכלתם של חמשת האלפים הייתה האירוע האחד בחייו הארציים אשר תאם יותר מכל את המושג היהודי של המשיח המיוחל. ואולם, יתרון יוצא-דופן זה נמחק מיד ובאופן בלתי-מוסבר בשל סירובו הנחרץ והברור להכתרתו כמלך.

153:1.7 (1709.1) בערב יום שישי, ושוב בבוקר השבת, ניסו המנהיגים מירושלים – בנחישות אך לשווא – לשכנע את יאיר למנוע מישוע מלשאת דברים בבית הכנסת. תשובתו היחידה של יאיר לכל ההפצרות האלה הייתה: ״אישרתי את הבקשה, ולא אפר את הבטחתי.״

2. הדרשה רבת החשיבות

153:2.1 (1709.2) ישוע פתח את דרשתו זו בציטוט מן התורה, מספר דברים: ״וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ; וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים. בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל אֵלֶּה כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ, וְהָיוּ בְךָ וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֵיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא. וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צָוַארְךָ. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצוּרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל אַרְצֶךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶלוֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.״

153:2.2 (1709.3) וכשסיים ישוע לצטט, הוא נפנה לנביאים וציטט מתוך ספר ירמיהו: ״׳אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם. וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה; וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ.׳ וַיִּשְׁמְעוּ הַכּוֹהַנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכּוֹהַנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר ׳מוֹת תָּמוּת.׳ וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְהוָה. וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹהַנִים וְהַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר. ׳מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאוֹזְנֶיכֵם.׳ וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: ׳יְהוָה שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלוֹהֶיכֵם. וְיִנָּחֵם יְהוָה אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. וַאֲנִי, הִנְנִי בְיֶדְכֶם. עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי, כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נוֹתְנִים עֲלֵיכֶם, וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ. כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי יְהוָה עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאוֹזְנֶיכֵם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.׳

153:2.3 (1710.1) ״כוהני אותה תקופה ומוריה ביקשו להרוג את ירמיהו, אך השופטים סירבו לבקשתם זו, אך בשל מילות האזהרה שלו, הם התירו לשלח את ירמיהו בחבלים לבור מצחין אשר בו הוא שקע בטיט עד לבתי-שחיו. זה מה שעולל העם הזה לנביא ירמיהו, משום שמילא את ציווי האל והזהיר את אחַיו מפני מפלתם הפוליטית המשמשת ובאה. והיום, אשאל אתכם זאת: מה יעוללו כוהניו הראשיים של העם הזה ומנהיגי הדת שלו לזה אשר יעז להזהירם מפני יום האובדן הרוחני? האם גם אתם תבקשו להמית את המורה אשר מעז לדבר את דבר אדוני, ואשר איננו חושש להצביע על הדרך שבה אתם נזהרים מלצעוד בדרך האור המובילה אל שערי מלכות השמים?

153:2.4 (1710.2) ״מה תבקשו לכם כהוכחה למשימתי על-פני האדמה? התרנו לכם להמשיך ולהחזיק ללא כל הפרעה במשרות ההשפעה והעוצמה שלכם, בעוד שהננו מבשרים את החדשות הטובות לעניים ולמנודים. לא התקפנו בעוינות את מה שמכובד עליכם, אלא הטפנו לחירות חדשה עבור נשמתו אחוזת הפחד של האדם. אנוכי באתי לעולם בכדי לגלות את אבי, ובכדי לכונן אחוות אחים של בני האל על-פני האדמה, היא מלכות השמים. ואף כי פעמים כה רבות הזכרתי לכם כי מלכותי איננה מן העולם הזה, עדיין עשה לכם אבי ניסים ונפלאות רבים של חומר, בנוסף להתמרות הרוחניות ולחידוש הרוחני הנראים יותר לעין.

153:2.5 (1710.3) ״איזה אות חדש עוד תבקשו לכם מידַי? הנני מכריז כי יש בידכם די הוכחות לשם קבלת החלטתכם. אמן, אמן אומר לרבים מן היושבים כאן היום, כי אתם נדרשים להחליט באיזו דרך תלכו; ואומר אני לכם, ממש כשם שאמר יהושע לאבותיכם, ׳בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן.׳ היום רבים מכם נמצאים על פרשת דרכים.

153:2.6 (1710.4) ״לאחר סעודת ההמונים, כמה מכם שלא הצליחו למצוא אותי בצד השני, שכרו את צי הסירות של דייגי טבריה – הסירות אשר מצאו מחסה בסמוך שבוע קודם לכן בשל סערה – בכדי לרדוף אחרי. אך לשם מה? לא עשיתם זאת כי ביקשתם צדק או אמת בכדי להיטיב לשרת ולסעוד את אחיכם! לא, רק כדי לקבל עוד לחם אשר למענו לא עמלתם עשיתם זאת. לא בכדי למלא את נשמותיכם בדברי החיים, אלא בכדי למלא את קיבתכם בלחם קל. זה מכבר לימדו אתכם כי המשיח, בשעה שיבוא, יחולל ניסים ונפלאות ויהפוך את חיי כל בני העם הנבחר לקלים ונעימים. אין להתפלא על כך שאלו אשר למדו זאת כמהים ללחם ולדגים. אך אני מכריז באוזניכם כי לא זו היא משימתו של בן האדם. באתי להכריז על חירות הרוח, באתי ללמד אמת של נצח ולקדם אמונה חיה.

153:2.7 (1710.5) ״אחַי, אַל תַּעַמְלוּ בַּמַּאֲכָל הָאֹבֵד, כִּי אִם בַּמַּאֲכָל הַרוּחַ הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר בֶּן הָאָדָם יִתְּנֶנּוּ לָכֶם, כִּי אֹתוֹ חָתַם אָבִיו הַאֱלוֹהִים בְּחוֹתָמוֹ. וְכַאָשֶׁר תִּשְׁאָלוּנִי, ׳מַה נַּעֲשֶׂה לִפְעֹל אֶת פְּעוּלוּת אֱלוֹהִים?׳ אומר לכם בפשטות: ׳עבודת השם היא אשר תאמינו לזה אשר שלח.״

153:2.8 (1710.6) ואז ישוע, בהצביעו על כד מָן אשר קישט את משקוף בית הכנסת החדש, ואשר עוטר באשכולות ענבים, אמר להם: ״חשבתם שאבותיכם אכלו במדבר את המן – לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם – אך אני אומר לכם שהיה זה לחם מן הארץ. לֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, כִּי אִם אָבִי נֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמַיִם. כִּי לֶחֶם אֱלוֹהִים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם. וּכְשֶׁתָגִידוּ לִי, אֲדֹנִי תְּנָה לָּנוּ תָמִיד אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה, אָשִׁיב: אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד. וַאֲנִי הִנֵּה אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי גַם חֲזִיתֶם אֹתִי וְלֹא תַאֲמִינוּ כִּי בָּאתִי מִן הַאָב. וְלַמָאְמִינִים, אַל חָשָׁש. כֹּל אֲשֶׁר יִתְּנֶנּוּ לִי אָבִי יָבוֹא אֵלָי, וְהַבָּא אֵלַי לֹא אֶהְדֳּפֶנּוּ הַחוּצָה.

153:2.9 (1711.1) ״וכעת, אחת ולתמיד אכריז בפניכם כִּי לֹא יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי, כִּי אִם רְצוֹן שֹׁלְחִי. וְזֶה רְצוֹן הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי, אֲשֶׁר כָּל הַנִיתָן לִי לֹא יֹאבַד לִי. וְזֶה רְצוֹן אָבִי: אֲשֶׁר כָּל הָרֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם. רק אתמול האכלתי את גופכם בלחם; היום אני מציע לנשמותיכם הרעבות את לחם החיים. האם תבצעו מלחם הרוח באותו רצון שבו אכלתם מלחם העולם?״

153:2.10 (1711.2) בעת שישוע עצר לרגע להתבונן בחברי הקהילה, קם אחד מן הרבנים הירושלמים (חבר הסנהדרין) ושאל: ״האם אני מבין נכונה כי אמרת שאתה הוא הלחם מן השמים ואילו המן אשר נתן משה לאבותינו במדבר איננו כזה?״ ענה ישוע לפרושי: ״נכון הבנת.״ אמר אז הפרושי: ״אך האם אינך ישוע מנצרת, בנו של יוסף הנגר? האין זאת כי רבים מאתנו מכירים את אביך, אמך, אחֵיך ואחיותיך? כיצד זה תופיע כאן בבית אדוני ותכריז כי ירדת מן השמים?״

153:2.11 (1711.3) וכאן החלו הנוכחים בבית הכנסת למלמל ונראה כי מתרחשת סערה, וישוע קם וכך אמר: ״הבה נתאזר בסבלנות; האמת תמיד ראויה לבחינה יסודית וכנה. אני כל מה שאמרתם ויותר מכך. האב ואני אחד; הבן ישעה ככל אשר יורה לו האב, וכל אלה שייתן האב לבן, יקבל הבן בעצמו. קראתם את הכתוב בנביאים, ׳וְכָל בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי יְהוָה׳, וכן ׳את שיורה האב, ישמע גם את בנו.׳ כל מי ששומע בקול רוח האב השוכנת יגיע לבסוף אלי. ואף כי איש לא ראה את האב, רוח האב אכן שוכנת בתוך האדם. הבן אשר ירד מן השמים וודאי חזה באב. וכל המאמין לבן יש לו חיי-עולם.

153:2.12 (1711.4) ״אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וַיָּמֻתוּ. זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיֹּרֵד מִן הַשָּׁמָיִם לְמַעַן יֹאכַל אִישׁ מִמֶּנּוּ וְלְעוֹלַם לֹא יָמוּת בָּרוּחַ. אני שב ואומר: אָנֹכִי הַלֶּחֶם הַחַי, וכל נשמה אשר תגיע אל מימוש טיבו המאוחד של האל והאדם לעד תִּחְיֶה. ולחם החיים הזה, אשר אתן לכל אשר יקבלו אותו, הינו הטבע המשולב החי שלי עצמי. האב בבן והבן אחד עם האב – זוהי ההתגלות הַמִּחְיָה שלי לַעולם, ומתת הגאולה לכל העמים.״

153:2.13 (1711.5) כאשר סיים ישוע לשאת את דבריו, פיזר רב בית הכנסת את הקהילה, אך הם לא אבו לעזוב. הם התגודדו מסביב לישוע ושאלו שאלות נוספות, בעוד שאחרים התלחשו והתווכחו בינם לבין עצמם. והדברים הללו נמשכו במשך יותר משלוש שעות. הקהל התפזר לבסוף לאחר השעה שבע בערב.

3. לאחר הפגישה

153:3.1 (1712.1) רבות השאלות שנשאל ישוע לאחר הפגישה הזו. חלקן הוא נשאל מפי תלמידיו הנבוכים, אך שאלות רבות יותר הוא נשאל בקטנוניות מפי אנשים לא-מאמינים אשר ביקשו אך ורק להביכו ולהפילו בפח.

153:3.2 (1712.2) אחד מן הפרושים האורחים נעמד על מעמד של מנורה וצעק את השאלה הזו: ״אתה אומר לנו שאתה לחם החיים. איך תוכל לתת לנו לאכול את בשרך או לשתות את דמך? מה תועלת לנו במצוותך אם לא נוכל לעשותה?״ ענה ישוע לשאלה הזו ואמר: ״לא לימדתי אתכם כי בשרי הוא לחם החיים, ואף לא כי דמי הוא מי החיים. אכן אמרתי כי חיַי בגוף הם מתת של לחם החיים. העובדה כי דבר האל התגשם בבשר ועובדת היות בן האדם כפוף לרצון האל, הם התנסות במציאות אשר כמוה כהזנה אלוהית. ואף כי לא תוכלו לאכול מבשרי או לשתות מדמי, אתם תוכלו להתאחד עִמי ברוח, ממש כשם שאני הנני אחד עם אבי ברוח. תוכלו להיזון מדְבר הנצח של האל, אשר אכן הינו לחם החיים, ואשר התגשם כמתת בדמות בשר ודם; תוכל נשמתכם להישטף ברוח אלוה, אשר אכן הינה מי החיים. שלח אותי האב אל העולם על-מנת להראות כיצד הוא מבקש לשכון בכל בני האדם ולהכווין אותם; וחייתי אני את חיַי בגוף בכדי להעניק השראה לכל בני האדם אשר יבקשו אף הם ביום מן הימים לדעת ולעשות את רצונו של האב שבשמים אשר שוכן בהם.״

153:3.3 (1712.3) ואז קם אחד מן המרגלים הירושלמים אשר ריגל אחרי ישוע והשליחים, ואמר: ״שמנו לב שלא אתה ולא תלמידיך נוטלים ידיים היטב לפני הסעודה. וודאי תדעו כי אכילה בידיים טמאות ולא רחוצות היא הפרה של מצוות אבותינו. אתם גם לא רוחצים כנדרש את כוסות השתייה ואת הצלחות שלכם. מדוע אתם מזלזלים במסורות אבותינו ובמצוות?" וכאשר שמע אותו ישוע, ענה לו: ״מדוע אתם עוברים על מצוות אלוהים ועל מסורות אבותיכם? הדיבֵּר מצווה על ׳כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ׳, ואף מצווה לחלוק עמם מזון, אם כך נדרש; אך אתם נוהגים על-פי המסורת אשר מתירה לילדים סוררים להתחמק מחובתם ולטעון כי הכספים אשר יועדו לסייע להוריהם ׳הועלו כקורבן לאל.׳ המסורת פוטרת את הילדים הפִקחים הללו מאחריותם, אף שבסופו של דבר הילדים משתמשים בכספים הללו לתועלת שלהם לבדם. מדוע אתם מעקרים את המצווה ממשמעותה באמצעות המסורת? הֵיטֵב נִבָּא יְשַׁעְיָהוּ עַל צְבִיעוּתְכֶם לֵאמֹר׃ ׳נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבָּם רָחַק מִמֶּנִּי. וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.׳

153:3.4 (1712.4) ״ראו כיצד זונחים אתם את הדיבר ומאמצים את מסורת האדם. ובאיזו קלות אתם דוחים את דבר האל ומקיימים את מסורותיכם שלכם. ורבות ונוספות הדרכים אשר בהן תעזו להעמיד את מנהגיכם מעל לתורה ומעל לדברי הנביאים.״

153:3.5 (1712.5) ואז הפנה ישוע את דבריו אל הנוכחים כולם, ואמר: ״הקשיבו לי כולכם. לא אשר בא אל הפה הוא המטמא את האדם ברוח, כי אם הדבר היוצא מן הפה ומן הלב.״ אך אפילו השליחים לא הבינו את מלוא משמעות דבריו, לפי ששמעון פטרוס שאל: ״האם תוכל להסביר לנו את משמעות המילים, לבל ייעלבו המאזינים?״ ענה ישוע לפטרוס: ״האם גם אתה מתקשה להבין? האם לא תדע שכל צמח אשר לא שתל אבי שבשמים ייעקר? הסכיתו כעת אל אלה אשר יודעים את האמת. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב את האמת. רבים מן המורים הללו הינם מדריכים עיוורים. וְכִי יַדְרִיךְ עִוֵּר אֶת הָעִוֵּר וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל הַשָׁחַת. הסכיתו ואומר לכם את האמת על מה שמטמא את האדם ברוח. אמן, אמן אני אומר לכם, כי לֹא מה שנכנס אל הגוף דרך הפה, או מה שנכנס אל הראש דרך האוזניים או העיניים הוא אשר מטמא את האדם. כִּי אִם הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה יוֹצֵא מִן הַלֵּב, וְהוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כִּי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָעות אשר מוצאות ביטוי במילותיהם ובמעשיהם של אנשים מרושעים. הלא תדעו כי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רוֹע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדוּת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים? אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם, אֲבָל אֲכִילָה בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם לֹא תְּטַמֵּא אֶת הָאָדָם.״

153:3.6 (1713.1) כעת השתכנעו מנהיגי הפרושים בסנהדרין הירושלמית כמעט לחלוטין כי נדרש לעצור את ישוע באשמת חילול הקודש, או בעקבות הפרת אחת מן המצוות הקדושות ליהדות; ומכאן נבעו מאמציהם לערב אותו בדיון על המסורת, אשר כונתה גם התורה שבעל-פה, ובמידת האפשר גם לתקוף אותו בשל כך. אין זה משנה כמה חמור היה המחסור במים, היהודים המשועבדים הללו הקפידו תמיד בנטילת הידיים הטקסית לפני כל ארוחה. הם האמינו כי ״מוטב למות מאשר להפר את מצוות אבותינו.״ המרגלים שאלו את ישוע את השאלה הזו משום שדוּוח כי ישוע אמר, ״הגאולה נוגעת יותר לניקיון הלב מאשר לניקיון הידיים.״ אך כאשר אדם מאמֵץ לעצמו אמונות דתיות שכאלה, קשה להיפטר מהן. אפילו שנים רבות לאחר מכן, היה השליח פטרוס עדיין משועבד מתוך פחד לרבות מן האמונות הנוגעות לטהרה ולטומאה, ונגאל מהן בסופו של דבר רק כאשר חווה חלום מציאותי מאוד ויוצא-דופן. ניטיב להבין זאת אם נזכור כי היהודים הללו התייחסו לאכילה ללא נטילת ידיים בדיוק כאל עשיית עסק עם פרוצה, ודין שני הדברים כאחד היה נידוי.

153:3.7 (1713.2) וכך בחר המאסטר לדון במערכת החוקים והתקנות של הרבנים, התורה שבעל-פה, ולחשוף את טיפשותה של מסורת האבות, אשר נחשבה לקדושה ומחייבת אפילו יותר מן הכתוב בתורה עצמה. ישוע ריסן עצמו פחות בדבריו משום שידע כי הגיעה השעה שבה לא יוכל עוד לעשות דבר על-מנת למנוע את הקרע הפומבי בינו לבין המנהיגים הדתיים הללו.

4. מילים אחרונות בבית הכנסת

153:4.1 (1713.3) בעיצומם של הדיונים שלאחר הפגישה, הביא אחד מן הפרושים מירושלים אל ישוע נער מסכן אשר דבקה בו רוח סוררת ומרדנית. הוא הוביל את הנער המפגר לישוע, ואמר: ״מה תוכל לעשות כדי לרפא את המחלה הזו? האם תוכל לגרש שדים?״ המאסטר התבונן בנער ונכמרו רחמיו עליו. הוא סימן לנער להתקרב אליו, נטל את ידו ואמר: ״אתה יודע מי אני; צא ממנו; ואני מצווה את אחד מרעיך הנאמנים לוודא שלא תשוב.״ ומיד שב הנער להיות נורמלי ובעל דעת צלולה. היה זה המקרה הראשון שבו באמת גרש ישוע ״רוח רעה״ מתוך אדם. בכל המקרים הקודמים הדיבוק היה רק לכאורה; אך זה אכן היה מקרה אמיתי של דיבוק בשד, כפי שאירע מעת לעת באותם ימים ועד ליום של פנטקוסט, היום שבו שטפה רוחו של המאסטר כל בשר וגרמה לכך שמעט המורדים השמימיים הללו לעולם לא יוכלו לשוב ולנצל כך בני-אדם בלתי-יציבים.

153:4.2 (1714.1) ומשהנוכחים התפלאו, עמד אחד מן הפרושים וטען כי ישוע יכול לעשות כדברים הללו משום שהוא חָבַר לשדים; זאת כי הוא הודה בדבריו, שבהם השתמש על-מנת לגרש את השד, כי הוא והשד מכירים זה את זה; והוא המשיך וטען שהרבנים בירושלים כבר החליטו כי ישוע חולל את כל הניסים שלו, לכאורה, בכוחו של בעל-זבוב, שר השדים. אמר הפרושי: ״נתקו כל קשר עם האדם הזה; הוא חָבַר לשטן.״

153:4.3 (1714.2) אז אמר ישוע: ״אֵיךְ יוּכַל הַשָׂטָן לְגָרֵשׁ הַשָׂטָן? וְאִם נֶחְלְקָה מַמְלָכָה עַל עַצְמָהּ, לֹא תוּכַל לַעֲמֹד הַמַּמְלָכָה הַהִיא; וּבַית אִם נֶחֱלַק עַל עַצְמוֹ, לֹא יוּכַל לַעֲמֹד הַבַּיִת הַהוּא. כיצד תוכל עיר לעמוד במצור אם איננה מאוחדת? וְאִם הַשָׂטָן יִתְקוֹמֵם אֶל עַצְמוֹ וְנֶחֱלָק; כיצד תעמוד מלכותו? אֵין אִישׁ יָכול לָבוֹא לְבֵית הַגִיבּוֹר וְלִגְזֹל אֶת כֵּלָיו, אִם לֹא יֶאֱסרֹ בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הַגִיבּוֹר. וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים בְּבַעַל-זְבוּב, בְּנֵיכֶם בְּמִי יְגַרֲשׁוּ אֹתָם? עַל כֵּן הֵמָּה יִהְיוּ שֹׁפְטֵיכֶם. וְאִם בְּרוּחַ אֱלוֹהִים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים, הִנֵּה הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים. אילו לא היו הדעות הקדומות מעוורות אתכם, אילו לא היו הגאווה והפחד מסיטים אתכם מדרך הישר, כי אז הייתם מבחינים בקלות כי מצוי בקרבכם אחד גדול מן השדים. אתם מכריחים אותי להכריז כי כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא נֶגְדִּי, וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְכַנֵּס אִתִּי הוּא מְפַזֵּר. על כן, אזהיר את אלה אשר בעיניים פקוחות וברוע מכוּון מתיימרים לייחס את מעשיי האל לשדים! אמן, אמן אומר לכם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לָאָדָם, אַךְ גִּדּוּף הָרוּחַ המרושע, המכוון, לֹא יִסָּלַח לָאָדָם. ומכיוון שעובדי עוון נחושים אלה לעולם לא יבקשו ואף לא יקבלו מחילה, אשמים הם בחטא דחיית המחילה האלוהית לנצח.

153:4.4 (1714.3) ״רבים מכם ניצבים היום בפני צומת דרכים; אתם ניצבים בראשיתה של הבחירה הבלתי-נמנעת בין רצונו של האב לבין נתיביו החשוכים של הרצון-העצמי. ולבסוף, אתם תהיו את אשר תבחרו כעת. עליכם להפוך את העץ ופירותיו לטובים, שאם לא, תהפכו לעץ נשחת אשר פירותיו רעים. הנני מכריז כי במלכות הנצח של אבי נודע העץ בפריו. אך אחדים מכם, ילדי צפעונים, אֵיכָה תוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹב וְאַתֶּם רָעִים? כִּי מִשִׁפְעַת הַלֵּב יְדַבֵּר הַפֶּה.״

153:4.5 (1714.4) אז קם פרושי אחר ואמר: ״רַבִּי, חָפַצְנוּ לִרְאוֹת אוֹת עַל יָדֶךָ, כך נדע שבזכות ובסמכות תלמד. האם תיאות לכך?״ וכאשר שמע זאת ישוע, הוא אמר: ״דור חסר אמונה, מבקש לו אוֹת וְאוֹת לֹא יינתן לוֹ, בִּלְתִּי אִם האוֹת אשר כבר ניתן, וזה אשר תראו כאשר יעזוב אתכם בן האדם.״

153:4.6 (1714.5) וכאשר סיים את דבריו, הקיפו אותו שליחיו והובילו אותו אל מחוץ לבית הכנסת. הם הלכו עמו בדממה חזרה הביתה לבית צידה. הם כולם נדהמו, ובמידת מה גם נחרדו, מן השינוי הפתאומי אשר חל בטקטיקת ההוראה של המאסטר. הם לא הורגלו לראות אותו פועל בדרך כה מיליטנטית.

5. מוצאי שבת

153:5.1 (1715.1) שוב ושוב ניפץ ישוע את תקוות שליחיו. שוב ושוב הוא ריסק את ציפיותיהם הכמוסות. ואולם, שום אכזבה או תקופת צער לא השתוותה לזו אשר אחזה בהם כעת. בנוסף, בדיכאון אשר אחז בהם נמהל כעת פחד אמיתי לשלומם. הם הופתעו מנטישתם המוחלטת והפתאומית של התושבים. במידת מה, הם גם חששו ודאגו בשל העזות הבלתי-צפויה אשר הפגינו הפרושים אשר ירדו מירושלים, ובשל הנחישות האסרטיבית שלהם. אך יותר מכל הם נסערו מפאת השינוי הפתאומי אשר חל בטקטיקה של ישוע. בנסיבות רגילות, הם היו מקבלים בברכה את הופעתה של הגישה המיליטנטית יותר הזו, אך הם נבהלו מן האופן שבו היא הופיעה הלכה למעשה בצמידות לדברים רבים בלתי-צפויים אחרים.

153:5.2 (1715.2) וכעת, מעבר לכל הדאגות האלה, ישוע סירב לאכול כשהם חזרו הביתה. הוא הסתגר לבדו במשך שעות באחד מן החדרים העליונים. השעה הייתה כמעט חצות כאשר חזר יואב, מנהיג האוונגליסטים, ודיווח כי כמעט שליש מקרב עמיתיו נטשו את הקבוצה. לכל אורך הערב באו והלכו חסידים נאמנים ודיווחו על תחושת דחייה כללית כלפי המאסטר בכפר נחום. הרבנים מירושלים הזינו במרץ את תחושות הדחייה ועשו כל אשר לאל ידם על-מנת לגרום לאנשים להתרחק מישוע ומתורתו. במהלך השעות הקשות האלה התכנסו שתים-עשרה הנשים בביתו של פטרוס. הן היו נסערות מאוד, אך אף אחת מהן לא נטשה.

153:5.3 (1715.3) ישוע ירד מן החדר העליון מעט לאחר חצות הליל, עמד בקרב השנים-עשר ועמיתיהם, אשר מנו בסך הכול כשלושים איש. וכך אמר: ״אני מכיר בכך שניפוי המלכות מטריד אתכם, אבל הוא בלתי-נמנע. לאחר כל ההכשרה אשר קיבלתם, האם באמת הייתה לכם סיבה טובה להיטרד מדבריי? מדוע נמלאתם בפחד ובחשש למראה המלכות אשר נפטרת מן ההמונים הפושרים, מתלמידים בעלי לב-חצוי? מדוע זה תתאבלו אל מול שחר של יום טרי שבו תזרח בהדר חדש תורת הרוח של מלכות השמים? אם תתקשו לעמוד במבחן הזה, מה תעשו כאשר יידרש בן האדם לשוב אל האב? מתי וכיצד תכינו את עצמכם לזמן שבו ארקיע אל המקום שממנו באתי אל העולם?

153:5.4 (1715.4) ״אהוביי, עליכם לזכור כי הָרוּחַ הוּא הַנּותֵן חַיִּים וְהַבָּשָׂר אֵין בּוֹ מוֹעִיל. הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲנִי דִבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם רוּחַ הֵמָּה וְחַיִּים. יַאֲמֵץ לְבַבְכֶם! לא נטשתי אתכם. רבים ייעלבו מדבריי הפשוטים של הימים הללו. כבר שמעתם שרבים מחסידיי כבר הפנו אלי עורף; לא עוד יצעדו עמי. מלכתחילה ידעתי שמי שמאמין בלב-חצוי ייפול לאורך הדרך. האם לא בחרתי אתכם, השנים-עשר, ומיניתי אתכם כשגרירי המלכות? הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם גַּם אַתֶּם לָסוּר מֵאַחֲרָי? איש-איש יבחן את אמונתו שלו, כי אחד מכם מצוי בסכנה גדולה.״ וכאשר סיים ישוע את דבריו, אמר שמעון פטרוס: ״כן, אדוני, אנחנו עצובים ונבוכים, אך לעולם לא ננטוש אותך. לימדת אותנו את מילות חיי הנצח. האמנו בך והלכנו אחריך עד כה. לא נָפנה לך עורף, כי יודעים אנחנו ששליח האל הנךָ.״ וכשסיים פטרוס את דבריו, כולם כאיש אחד הנהנו כאות הסכמה להבטחת נאמנותם.

153:5.5 (1716.1) או אז אמר ישוע: ״לכו לנוח, כי זמנים עמוסים לפנינו; הנה באים ימים מלאי-פעולה.״