קבוצת מסמכים זו הוכנה בחסות וועדה בת שניים עשר אמצעיונים מאורנטיה הפועלת תחת פיקוחו של מנהל התגלות מלכי-צדק.
התיאור מבוסס על עדותו של אמצעיוני שניוני שבעבר השגיח באופן על-אנושי על השליח אנדראס.
מוניתי על-ידי גבריאל לפקח על תיאור חיי מיכאל בזמן שחי באורנטיה בלבוש בשר ודם; ואנוכי, המנהל המלכי-צדק של וועדת ההתגלות – אשר בידיה הופקדה משימה זו – מורשה להציג את סיפור המעשה של אירועים מסוימים אשר התרחשו מייד בטרם הגעתו של הבן הבורא לאורנטיה על-מנת להתחיל בחלק הסופי של התנסות המתת שלו ביקום. חיים אלו – הזהים לחיים שהוא משית על היצורים התבוניים אשר ברא בעצמו – וכן הענקת עצמו בדמות הַסדרים השונים של היצורים הברואים, מהווים חלק מן המחיר אשר חייב כל בן בורא לשלם על-מנת לרכוש ריבונות עליונה ומלאה על היקום מעשה ידיו, יקום של דברים ושל הוויות.
לפני המאורעות אשר אני עומד לתאר בזאת, העניק עצמו מיכאל מנבאדון שש פעמים בדמותם של בני שישה סדרים שונים של יצורים ממגוון היצורים התבוניים הברואים. ואז, הכין עצמו לירידה אל אורנטיה בלבוש בשר ודם בן-תמותה, הסֶדר הנמוך ביותר מבין כל סדרי יצורי הרצון התבוניים שלו, ושם, בדמות בן-אדם של עולם החומר, עתיד היה לשחק במערכה האחרונה בדרמה שבה הוא רוכש ריבונות ביקום בהתאם לצווי שליטי פרדיס של יקום היקומים.
במהלך כל אחת ממשימות המתת הקודמות האלה, מיכאל רכש לעצמו לא רק את הניסיון הסופי של אחת מקבוצות ההוויות אשר יצר, אלא גם התנסות הכרחית בשיתוף הפעולה עם פרדיס, אשר כלשעצמה תרמה תרומה נוספת להתבססותו כריבון היקום אשר ברא. בכל רגע מהזמן שעבר ביקום המקומי, הייתה נתונה בידֵי מיכאל היכולת לתבוע ריבונות אישית כבן בורא, וכבן בורא לשלוט ביקום לפי בחירתו שלו. אילו כך היה, עמנואל ובני פרדיס הנלווים היו עוזבים את היקום. ואולם, מיכאל לא חפץ לשלוט בנבאדון אך ורק בזכות המבוּדדת שלו כבן בורא. הוא חפץ להרקיע – באמצעות התנסות בפועל בשיתוף-פעולה בכפוף לשילוש פרדיס – אל אותו מעמד גבוה ביקום, אשר יכשיר אותו לשלוט ביקומו ולנהל את ענייניו באותה מושלמות של תובנה ובאותה חוכמת ביצוע אשר ביום מן הימים תאפיין את שלטונה המרוּמם של ההוויה העליונה. הוא לא שאף לשלטון מושלם כבן בורא, אלא לעליונוּת הניהול אשר הינה התגשמותן של חוכמת היקום והתנסותהּ האלוהית של ההוויה העליונה.
ולפיכך, בעת שביצע את שבע משימות המתת האלה עבור מגוון סדרי היצורים שלו ביקום, עמדה לנגד עיניו של מיכאל מטרה כפולה: הראשונה, הוא השלים את רכישתה של ההתנסות הנדרשת בהבנת היצורים, אשר חייבים כל הבנים הבוראים לרכוש בטרם יקבלו על עצמם ריבונות שלמה. בכל עת, יוכל בן בורא לשלוט ביקומו שלו בזכותו האישית, אך רק משהשלים את שבע משימות המתת בדמות יצור הוא יוכל לשלוט כנציג העליון של שילוש פרדיס. שנית, הוא שאף לקבל את הזכות לייצג את מקסימום הסמכות של שילוש פרדיס, אשר אותה ניתן לבטא בניהול ישיר ואישי של יקום מקומי. ובהתאם לכך, במשך התנסותו בכל אחת ממשימות המתת ביקום, מיכאל הכפיף עצמו מרצונו ובהצלחה לרצונותיהן המשולבים של מגוון ההתאגדויות השונות של אישיויות שילוש פרדיס. כלומר, במשימת המתת הראשונה היה כפוף לרצונם המשולב של האב, של הבן ושל הרוח; במשימת המתת השנייה לרצונם של האב ושל הבן; במשימת המתת השלישית לרצונם של האב ושל הרוח; במשימת המתת הרביעית לרצונם של הבן ושל הרוח; במשימת המתת החמישית לרצונה של הרוח האינסופית; במשימת המתת השישית לרצונו של הבן הנצחי; ובמהלך משימת המתת השביעית והאחרונה, אשר התקיימה באורנטיה, לרצונו של האב האוניברסאלי.
ומשום כך, מיכאל משלב בריבונותו האישית בין רצונן האלוהי של שבע רמות הבוראים ביקום לבין התנסות ההבנה של יצוריו ביקום המקומי. ולפיכך הפך הניהול שלו למייצג העוצמה והסמכות המקסימליים, אף כי הוא נעדר כל הנחות שרירותיות. עוצמתו הינה בלתי-מוגבלת, מכיוון שהיא נגזרת מחיבור התנסותי עם אלוהיות פרדיס; סמכותו הינה בלתי-ניתנת לערעור, הואיל והיא נרכשה באמצעות התנסות בפועל בדמות יצוריו ביקום; ריבונותו הינה עליונה מכיוון שהיא מגלמת בעת ובעונה אחת את נקודת ההשקפה בעלת שבעת ההיבטים של אלוהות פרדיס ואת נקודת השקפתו של יצור הזמן והמרחב.
ולאחר שקבע את המועד למשימת המתת הסופית שלו, ומשבחר את הפלנטה שבה יתרחש מאורע יוצא-דופן זה, ערך מיכאל את הפגישה הרגילה, הקודמת למשימת מתת, עם גבריאל, ואז הציג עצמו בפני עמנואל, אחיו הבכור ויועץ פרדיס. מיכאל הפקיד כעת בידיו של עמנואל את כלל סמכויות הניהול ביקום אשר לא הפקיד לפני כן בידיו של גבריאל. ומעט לפני יציאתו של מיכאל להתגשמותו באורנטיה, ובעת שעמנואל קיבל לידיו כמשמורת את היקום למשך משימת המתת באורנטיה, מסר עמנואל למיכאל את עצתו באשר למשימת המתת, הנחיות אשר תעמודנה לרשות מיכאל כמדריך בעת התגשמותו ובזמן שיגדל באורנטיה כבן-תמותה של העולם.
בהקשר זה, ראוי לזכור כי מיכאל בחר להוציא אל הפועל משימת מתת זו בלבוש בשר ודם ובכפוף לרצונו של אב פרדיס. אילו ביצע התגשמות זו אך ורק על-מנת להשיג ריבונות ביקום, לא היה הבן הבורא נדרש להנחיותיו של איש, ואולם, הוא יצא לדרך למשימת גילוי העליון, וזו דרשה תפקוד אגב שיתוף-פעולה עם מגוון רצונותיהן של אלוהיות פרדיס. ולכן, כאשר ישיג לבסוף באופן אישי את ריבונותו, תכלול זו את כל רצון האלוהיות בעל שבעת ההיבטים אשר מגיע לשיאו בעליון. ולפיכך, בשש הפעמים הקודמות הונחה על-ידי נציגיהן האישיים של אלוהויות פרדיס על שלל התאגדויותיהן; וכעת הונחה על-ידי איחוד היומין, שגריר שילוש פרדיס ליקום המקומי של נבאדון, הפועל מטעם האב האוניברסאלי.
נכונותו של בן בורא רב-עוצמה זה להכפיף עצמו שוב ומרצונו שלו לרצון אלוהויות פרדיס, והפעם לזה של האב האוניברסאלי, טמנה בחובה יתרונות עצומים והביאה לתמורה כבירה. מתוך החלטתו זו להכפיף עצמו מתוך חיבור שכזה, יתאפשר למיכאל להתנסות בעת התגשמותו בגוף, לא רק בטבעו של אדם בן-תמותה, אלא גם ברצונו של אב פרדיס, אבי כולם. ובנוסף לכך, יתאפשר לו להתחיל במשימת מתת ייחודית זו מתוך ביטחון מלא, לא רק שעמנואל יפעיל את מלוא סמכותו של אבי פרדיס בניהול יקומו בזמן היעדרו למטרת משימת המתת באורנטיה, אלא גם להתנחם בידיעה כי עתיקי היומין של יקום העל הכריזו על כך שמחוז שלטונו יהא בטוח מכל פגע במשך כל תקופת משימת המתת.
וזה היה הרקע למעמד רב החשיבות שבו הציג עמנואל את ועדת משימת המתת השביעית. ומתוך ההנחיות של עמנואל לשליט היקום, בטרם יציאתו למשימת המתת של מי שעתיד להיות באורנטיה ישוע מנצרת (מיכאל המשיח), הנני רשאי לצטט את הקטעים הבאים:
״אחִי הבורא, הנני עומד לחזות במשימת המתת השביעית והסופית שלך ביקום. את שש המשימות הקודמות ביצעת בנאמנות וללא-דופי, ואין לי כל ספק כי גם בזו, משימת מתת הריבונות הסופית שלך, תצליח בדיוק באותה מידה. עד כה הופעת בספרוֹת של משימת המתת שלך כהוויה מפותחת לחלוטין מן הסדר אשר בחרת. ואילו כעת, עתיד אתה להופיע באורנטיה, אותה פלנטה חסרת סדר ומעורערת אשר בחרת בעצמך, לא כבן-תמותה מפותח לגמרי, אלא כתינוק חסר-ישע. וזו, רעי, תהא התנסות חדשה אשר טרם ידעת כמותה. עתיד אתה לשלם את מלוא המחיר של משימת המתת ולהתנסות בהארה השלֵמה של בורא המתגשם בדמות יצור.
״במשך כל משימות המתת הקודמות שלך, בחרת מרצונך להכפיף את עצמך לרצונן של שלושת אלוהויות פרדיס וכל התאגדויותיהן האלוהיות. במשימות המתת הקודמות שלך היית כפוף לכל שבעת היבטי רצונו של העליון, פרט לאחד – רצונו האישי של אביך, אב פרדיס. וכעת, משבחרת להיות כפוף לגמרי לרצונו של אביך במהלך משימת המתת השביעית, אני, כנציגו האישי של אבינו, נוטל לידי את הסמכות הבלתי-מסויגת ביקומך למשך זמן התגלמותך.
"ועם כניסתך למשימת המתת באורנטיה, אתה מוותר מרצונך על כל התמיכה המיוחדת והסיוע החוץ-פלנטארי אשר היו עשויים להינתן לך על-ידי מי מן היצורים אשר בראת. וכפי שבניך, בני נבאדון, תלויים בך לחלוטין על-מנת להתנהל בבטחה במשך נתיבתם ביקום, כך גם אתה נדרש כעת להיות תלוי לחלוטין וללא סייג באביך מפרדיס כדי להתנהל בבטחה בכל התהפוכות העלומות אשר תופענה במשך חייך אלו כבן-תמותה. וכאשר תסיים את התנסות המתת הזו, תדע אל נכון את מלוא המשמעות העשירה של אמונת-ביטחון זו אשר תדרוש מכל יצוריך לרכוש במומחיות כחלק ממערכת היחסים האינטימית שלהם איתך, כבוראם וכאביהם ביקום המקומי.
במהלך משימת המתת באורנטיה, עליך לעסוק בדבר אחד בלבד, ההתייחדות הרציפה בינך לבין אביך מפרדיס; והודות למושלמות של מערכת יחסים מעין זו תתגלה לַעולם שבו מתבצעת משימת המתת, ואף לכלל היקום אשר בראת, התגלות חדשה ומובנת יותר על אודות אביך ואבי, האב האוניברסאלי, הוא אבי הכול. ולפיכך, עליך לעסוק אך ורק בחייך האישיים באורנטיה. אני אשא במלוא האחריות ואדאג ביעילות לביטחונו ולניהולו הרציף של יקומך, החל מן הרגע בו תפקיד מרצונך את הסמכות בידַי ועד לרגע שבו תשוב אלינו כריבון יקום אשר אושר על-ידי פרדיס, ואז תקבל חזרה מידַי לא את הסמכות שהפקדת בידי, סמכות של בא-כוח, אלא, לחלופין, את מלוא השליטה והסמכות על יקומך.
״ועל-מנת שתדע אל-נכון ובבטחה כי הנני מוסמך לעשות את כל מה שאבטיח לך כעת (אף כי יודע אתה היטב כי אני הנני הבטחַת פרדיס לקיום נאמן ולביצוע של מילתי), אני מכריז בזאת בפניך כי קיבלתי זה עתה מסר ובו ציווי מטעם עתיקי היומין של אוורסה אשר ימנע מן היקום של נבאדון כל סכנה רוחנית במשך זמן המתת אשר אתה יוצא אליה מרצונך. שום דבר בעל חשיבות גדולה לא יוכל להתרחש בנבאדון כולה, החל ברגע בו שתאבד את הכרתך, עם תחילת התגשמותך כבן-תמותה, ועד אשר תשוב אלינו כריבון העליון והבלתי-מעורער של היקום אשר בראת וארגנת. במשך פרק הזמן הזה של התגלמותך בגוף, הנני אוחז בפקודותיהם של עתיקי היומין, אשר מצוות בלא-סייג על השמדתה המיידית והאוטומטית של כל הוויה ביקום של נבאדון אשר תימצא אשמה במרידה, או תתיימר להתקומם, בזמן היעדרך לצורך משימת מתת זו. אחי, לאור סמכות פרדיס המובנית בנוכחותי והמועצמת בצו השיפוטי של אוורסה, יהיו יקומך וכל יצוריו הנאמנים בטוחים בזמן משימת המתת שלך. הנך רשאי להתחיל במשימתך ולעסוק אך במחשבה אחת ויחידה – ההתגלות המורחבת של אביך ליצורים התבוניים של יקומך.
״וכפי שארע בכל משימות המתת הקודמות שלך, הנני להזכירך כי הנני מקבל על עצמי את הסמכות ביקומך כאחיך-נאמנך. בשמך הנני מפעיל את כלל הסמכות ומשתמש בכלל העוצמה. אני פועל כפי שהיה פועל אבינו מפרדיס ובהתאם לבקשתך המפורשת כי אפעל כך במקומך. וכיוון שכך הינם פני הדברים, כל הסמכות הזאת שהאצלת נתונה לך בכל רגע שבו תראה לנכון לבקשהּ בחזרה. מתחילתה ועד סופה, מתרחשת משימת המתת שלך לחלוטין מרצונך. כבן-תמותה אשר יתגשם בעולם בגוף, לא יעמדו לרשותך יכולותיך השמימיות, אך תוכל לחזור ולקבל לידך את כל העוצמה שעליה וויתרת, וכן את כלל הסמכות ביקום, בכל רגע שבו תחליט. אם תחליט להחזיר לעצמך את עוצמתך וסמכותך, זכור כי אתה עושה כן מסיבות אישיות בלבד, שכן אני עצמי הנני ההתחייבות החיה והעליונה אשר בנוכחותה תבטיח את ניהולו הבטוח של יקומך בהתאם לרצונו של אביך. במהלך היעדרותך מסאלווינגטון, לא תוכל להתרחש כל מרידה כדוגמת אלה אשר התרחשו שלוש פעמים לפני כן בנבאדון. זאת הואיל ועתיקי היומין הכריזו כי במשך כל משימת המתת באורנטיה תחוסל כל מרידה אוטומטית מעצם היותה.
״ובעת היעדרותך לצורך משימת המתת יוצאת-הדופן הזו, הנני מבטיחך (בשיתוף-פעולה של גבריאל) לנהל נאמנה את יקומך; ועת הנני משלח אותך מעִמי למשימה זו של סעד התגלות אלוהית ולהתנסוּת זו של שלמות הבנת האדם, הנני פועל מטעם אבי ומטעם אביך, ומציע לך את העצות הבאות, אשר עשויות להנחות אותך בחיים בכדור הארץ עת תגדל מודעותך העצמית באשר למשימתך האלוהית בעת שהותך המתמשכת בגוף בשר ודם:
1. "בהתאם לנוהג ולטכניקה של סוֹנארִינגְטוֹן – כמצוּוה על-ידי הבן הנצחי של פרדיס – הכנתי את כל הדרוש לשם כניסתך המיידית למשימת המתת בת-התמותה בהרמוניה עם התכניות אשר הכנת ואשר הפקיד בידי גבריאל. אתה תגדל באורנטיה ככל ילד בעולם, תשלים את החינוך שלך כאדם – בעודך כפוף כל העת לרצונות של אביך מפרדיס – תחיה את חייך באורנטיה כפי שבחרת, תסיים את שהותך בפלנטה, ותתכונן להרקיע אל אביך על-מנת לקבל ממנו את הריבונות העליונה על יקומך.
2. "מעבר למשימתך בכדור הארץ ולהתגלוּת עבור היקום, כמשימה משנית לשתיהן, אני מייעץ לך, כי לאחר שתהיה מספיק מודע לזהותך האלוהית, תיקח על עצמך משימה נוספת – לחסל טכנית את מרידתו של לוציפר במערכת של שטניה – ושתעשה את כל זאת כבן האדם; וכך, הנני מציע כי תשיג בנועם, בחולשה ההופכת לעוצמה באמצעות היכנעות של אמונה לרצון האב, כבן אנוש של העולם, את כל מה שפעם אחר פעם סֵירבת להגשים באופן שרירותי תוך שימוש בעוצמה ובכוח הרבים שבהם ניחנת בעת שפרצה מרידה חטאה ובלתי-צודקת זו. לדעתי יהא זה בבחינת סיום ראוי ביותר למשימת המתת שלך כבן-תמותה באם תחזור אלינו כבן האדם, כנסיך הפלנטארי של אורנטיה, כמו גם כבן האל, כריבון העליון של יקומך. כך בדמות בשר ודם, היצור התבוני הנמוך ביותר בנבאדון, הקשב לטענותיהם המנאצות של לוציפר ושל קליגאסטיה ושפוט אותן, וכך, מן המעמד הפשוט אשר בחרת, סיים לעד את מיצגי השווא של ילדי האור הללו אשר כשלו. אף כי סירבת בנחישות לנשל את המורדים הללו מתוקף זכויותיך כבורא, יהא זה ראוי שכעת תיטול מידיהם של הבנים הכושלים הללו את סמכותם, בשעה שהנך נתון בלבוש היצור הנמוך ביותר אשר בראת; וכך יכיר לעד כלל יקומך המקומי בהוגנות ובצדק של מה שעשית בעודך בגוף, ושמתוך חסד נמנעת מלעשותו מכוח סמכות שרירותית. וכך, משביססת מתוקף משימת המתת את האפשרות לריבונותו של העליון בנבאדון, חתמת למעשה את כלל ענייניהן הבלתי-פתורים של כל ההתקוממויות הקודמות, למרות השיהוי בזמן, הארוך או קצר יותר, הכרוך בהתממשותו בפועל של הישג זה. במעשה זה, יחוסלו עקרונית כלל העימותים ביקומך. וכאשר תקבל לאחר-מכן את הריבונות העליונה על יקומך, אף-פעם לא יתאפשר שוב לקרוא תיגר על סמכותך בשום חלק של הבריאה הכבירה אשר אתה בראתה באופן אישי.
3. "כאשר תצליח לסיים את פרישתה של אורנטיה, כפי שהנני סמוך ובטוח שכך תעשה, הנני מייעץ לך לקבל על עצמך מגבריאל את תואר "הנסיך הפלנטארי של אורנטיה", לתעודת נצח מטעם יקומך על משימת המתת האחרונה שלך; וכן, כי תיקח על עצמך לעשות את כל אשר יידרש, ואת כל אשר תואם את תכלית משימתך, בכדי לכפר על הצער ועל הבלבול אשר גרמו בגידתו של קליגאסטיה וכישלונו, לאחר מכן, של אדם, באורנטיה.
4. "בהתאם לבקשתך, גבריאל וכל הנוגעים בדבר ישתפו איתך פעולה על-מנת לממש את רצונך המפורש לסיים את משימת המתת שלך באורנטיה תוך הכרזה על משפט של סיום עידן עבור העולם, שאליו יתלוו סיום עידן, תחייתם של בני התמותה השורדים הנמים, וכינונו של עידן מתת רוח האמת.
5. "ובנוגע לפלנטה שבה תתרחש משימת המתת ולדור בני האדם המיידי שבקרבו תחיה בעת שהותך כבן-תמותה, אני מייעץ לך לפעול בעיקר בתפקיד של מורה. בראש ובראשונה, הקדש עצמך לשחרור טבעו הרוחני של האדם ועורר בו השראה. אז, האר את חשכת האינטלקט האנושי, רפא את נשמות האנשים, ושחרר את דעתם מפחדים נושנים. ואז, בהתאם לחכמתך כבן-תמותה, סעד פיזית את אחֵיך לגוף ודאג לרווחתם החומרית. חייה את החיים הדתיים האידיאליים אשר ימלאו את כלל יקומך בהשראה ובהארה.
6. "בפלנטת המתת שלך שחרר רוחנית לחופשי את האדם אשר הופרד-בשל-מרידה. באורנטיה, תרום תרומה נוספת לריבונותו של העליון, ובכך הרחב את תחום כינון ריבונות זו ברחבי המחוזות הנרחבים של בריאתך, זו אשר בראת בעצמך. ובזו המתת בדמות בשר ודם הנך עתיד לחוות את הארתו הסופית של בורא של זמן-מרחב, את ההתנסות הדואלית של פעולה יחד עם רצונו של אביך מפרדיס בתוך טבעו של אדם. בזמן חייך הארעיים נועדו רצונו של היצור הסופי ורצונו של הבורא האינסופי להפוך לאחד, ממש כשם שהם מתאחדים באלוהותה המתפתחת של ההוויה העליונה. הגר את רוח האמת על-מנת לשטוף את פלנטת המתת שלך, וכך יוכלו כל בני התמותה הרגילים באותה ספֵרה מבודדת לגשת וליהנות מיידית ממלוא סעד נוכחותו הבדידה של אב פרדיס, הם מכוונני המחשבה של העולמות.
7. "ובכל אשר הנך עשוי לעשות בעולם המתת, זכור תמיד כי אתה חי חיים אשר נועדו ללמד ולהאיר את כלל יקומך. אף-על-פי שאת החיים הללו של התגשמות בגוף הנך מעניק כמתת לאורנטיה, ראוי שתחיה חיים מעין אלו לשם מתן השראה רוחנית לכלל היצורים התבוניים – האנושיים כמו גם העל-אנושיים – אשר חיו בעבר, חיים כעת, או עתידים לחיות, בכל עולם מיושב אשר נוצר בעבר, מצוי בהיווצרות כעת, או עשוי להיווצר בעתיד בגלקסיה העצומה אשר בתחום ניהולך. ראוי כי תחיה את חייך הארציים בדמות בשר ודם, לא כדוגמא עבור בני התמותה של אורנטיה בעת שבה תשהה שם, ולא עבור בני כל דור אנושי עתידי, באורנטיה או בכל עולם אחר. אלא, דווקא ראוי שתחייה את חייך בגוף באורנטיה כהשראה לכל אלו החיים בכל העולמות בנבאדון במשך כל דורות העידנים העתידים לבוא.
8. "משימתך הכבירה, של מימוש ושל רכישת ניסיון בעת החיים בגוף בן-תמותה, כלולה בהחלטתך לחיות חיים של הקדשה בְּלב שלם לעשיית רצון אביך מפרדיס, ובכך לגלות את האל, אביך, בעודך בגוף, ובייחוד עבור היצורים בשר ודם. באותה עת, אתה גם תפרש את אבינו, פירוש רחב וחדש, עבור ההוויות העל-אנושיות של נבאדון. ובמידה שווה לסעד זה של התגלות ושל פירוש מועצם של אבי פרדיס עבור הדעת מהטיפוסים האנושי והעל-אנושי, הנך אף עתיד לפעול על-מנת לערוך התגלות חדשה של האדם עבור האל. בתקופת החיים הבודדת והקצרה שלך בגוף, הָדְגם את האפשרויות הטרנסצנדנטיות הגלומות בבן-תמותה יודע-אל בזמן חייו הקצרים בגוף בן-תמותה – כפי שמעולם לא הודגמו בנבאדון כולה – והצָע פירוש חדש ומאיר של האדם ושל תמורות חייו בפלנטה עבור כל ההוויות התבוניות העל-אנושיות של נבאדון, ולכל הדורות. הנך עתיד לרדת לאורנטיה בדמות בשר ודם, ובעת שתחיה כאחד האדם בתקופתך ובדורך, עתיד אתה להדגים לכלל יקומך את אידיאל הטכניקה המושלמת של העיסוק העילאי בענייני הבריאה העצומה אשר בראת: ההישג שבו האל מבקש ומוצא את האדם, וכן התופעה שבמסגרתה האדם מבקש את האל ומוצא אותו; והגשמתם של כל אלו לשביעות רצונם ההדדית, ובמשך תקופת חיים אחת קצרה בגוף.
9. "הנני מתריע בפניך לזכור תמיד כי אף שאתה עתיד להפוך למעשה לבן אנוש רגיל בעולם, עדיין תישאר בפוטנציאל בן בורא של אב פרדיס. ואף כי במהלך כלל התגשמותך בגוף תחיה ותפעל כבן-אדם, תכונותיה היצירתיות של אישיותך האלוהית תתלווינה אליך במסעך מסאלווינגטון לאורנטיה. לאחר הגעתו של מכוונן המחשבה שלך, תוכל להפסיק את התגשמותך בגוף בכל רגע נתון, בכוח רצונך שלך. ולפני הגעתו וקבלתו של המכוונן, אערוב אני לשלמות אישיותך. ואולם, לאחר הגעת המכוונן שלך, ויחד עם ההכרה ההולכת וגדלה בטיבך ובחשיבות משימת המתת שלך, עליך להימנע מלרצות להשיג או להפעיל כוח על-אנושי כלשהו, פשוט משום שזכויותיך כבורא תעמודנה לרשותך עם אישיותך בת התמותה, מפני שלא ניתן להפריד תכונות אלה מנוכחותך האישית. אך שום השלכות על-אנושיות לא יתרחשו בנתיבתך כבן-תמותה, אלא ברצון אב פרדיס, אלא אם כן אתה תחליט על דעת עצמך – תוך הפעלה מודעת ומכוּונת של רצונך – החלטה בלתי-מסויגת אשר בסיומה בחירה אישית שלמה.
״וכעת, אחי, הנני נפרד ממך ומותיר אותך להתכונן ליציאתך לאורנטיה, ולאחר שייעצתי לך באשר להתנהגות הכללית במהלך משימת המתת שלך, הרשה לי להציג עצות מסוימות אשר הגיעו תוך כדי התייעצות עם גבריאל, עצות הנוגעות להיבטים משניים של חייך בגוף בן-תמותה. הננו ממליצים עוד על הדברים הבאים:
1. "כי בעודך מבקש לחיות את חייך הארציים באופן אידיאלי, תקדיש גם תשומת לב מסוימת למימושם ולהדגמתם של כמה דברים מעשיים אשר יסייעו לאחֵיך, בני האדם, באופן מיידי.
2. "בכל הנוגע ליחסי משפחה, תן קדימות למנהגי חיי המשפחה המקובלים בעת ובדור שבו חלה משימת המתת שלך. חייה את חיי המשפחה והקהילה שלך בהתאם למנהגי העם שבקרבו בחרת להופיע.
3. "ביחסך לסדר החברתי, הננו ממליצים כי תשקיע את מרב מאמציך בהתחדשות רוחנית ובשחרור אינטלקטואלי. הימנע מכל הסתבכות במבנה הכלכלי ובהתחייבויות הפוליטיות של ימיך שם. הקדש את עצמך במיוחד על-מנת לחיות באורנטיה את החיים הדתיים האידיאליים.
4. "אל לך להתערב בשום פנים ואופן באבולוציה הסדורה והרגילה של הגזעים באורנטיה, ואף לא בפרט הקטן ביותר. אך אין לפרש איסור זה ככזה המגביל את מאמציך להותיר אחריך באורנטיה מערכת משופרת ומתמידה של אתיקה דתית חיובית. כבן-של-עידן נתונות בידיך מספר זכויות אשר נוגעות לקידום מעמדם הרוחניוהדתי של עמי העולם.
5. "הנך רשאי, בהתאם לשיקול דעתך, לזהות את עצמך עם תנועות דתיות או רוחניות קיימות אשר תימצאנה באורנטיה, אך נסה ככל יכולתך להימנע מלכונן באופן רשמי כת מאורגנת, דת ממוסדת, או כל קבוצת אנשים אתית נפרדת. חייךָ ותורתך נועדו להפוך למורשתם המשותפת של כל הדתות וכלל הגויים.
6. "על-מנת להימנע מלסייע שלא צורך ליצירתן, מאוחר יותר, של מערכות סטריאוטיפיות על אודות האמונות הדתיות באורנטיה, או כל צורת נאמנות דתית בלתי-מתקדמת אחרת, עוד נייעץ לך: אל לך להשאיר על הפלנטה דבר כתוב כלשהו. הימנע מלכתוב על חומרים אשר משתמרים לצמיתות; האץ בעמיתיך שלא לצייר את דמותך הגשמית, או לשמרה בכל צורה אחרת. דאג לכך שבזמן עזיבתך לא יוותר בפלנטה כל דבר אשר עלול לשמש לשם פולחן אלילים.
7. "ובעוד שתחייה חיים רגילים וממוצעים בחברה כיחיד רגיל ממין זכר, ככל הנראה לא תיכנס ליחסי נישואין, אף כי יחסים מעין אלו בהחלט ראויים ותואמים למשימת המתת שלך; חייב אני להזכירך כי אחד מציוויי המתת של סונארינגטון אוסר על בן מתת שמוצאו מפרדיס להותיר אחריו צאצאים בפלנטה כלשהי.
8. "ובכל הפרטים האחרים הנוגעים למשימת המתת שלך, הקרֵבה ובאה, הננו מפקידים אותך להנחייתו של המכוונן השוכן, ולהוראותיה של הרוח האלוהית הנוכחת-לעולם אשר מנחה את האדם, ולהיגיון וכוח השיפוט של הדעת האנושית אשר תקבל בירושה ואשר תלך ותתרחב. קשר מעין זה בין יצור ובורא יאפשר לך לחיות עבורנו את חיי האדם המושלמים בספֵרות הפלנטאריות; ולא יהיו אלו בהכרח חיים מושלמים מנקודת המבט של אדם מסוים בדור מסוים ובעולם מסוים (וקל וחומר שלא באורנטיה), ועדיין יהיו אלו חיים שלמים באופן עליון, כפי שיעריכו אותם בעולמות המושלמים יותר ובעולמות אשר הופכים למושלמים של יקומך רחב הממדים.
"וכעת, מי ייתן ויהא עמך אביך ואבי, אשר הנחה וקִיים אותנו בכל אשר עשינו עד כה, למן הרגע שבו תעזוב אותנו ותוותר על הכרתך כאישיות, ובמהלך חזרתך המדורגת להכרה באשר לזהותך האלוהית אשר התגשמה בגוף אדם, ואז, במשך כל התנסות משימת המתת שלך באורנטיה, עד אשר תיגאל מן הגוף בשר ודם ותרקיע לימינו של אביך כריבון. כאשר אראה אותך שוב בסאלווינגטון, יהא זה כאשר נקבל את פניך עת תשוב אלינו כריבון העליון והבלתי-מעורער של היקום הזה אשר אותו בראת, ואשר אותו שרתת והבנת במלואו.
״וכעת, הנני מוֹלך בשמך. כריבון בפועל, נוטל אני לידַי את מלוא הסמכות בנבאדון למשך כל משימת המתת השביעית שלך בדמות אדם בן-תמותה באורנטיה. ובידיך, גבריאל, הנני מפקיד את שלומו של זה אשר עתיד להיות בן האדם, עד אשר יחזור אלי בעוצמה ובהדר כבן האדם וכבן האל. וגבריאל, ריבון אני לך עד אשר יחזור מיכאל כאמור.״
~ ~ ~ ~ ~
ואז, מייד ובנוכחות כל שוכני סאלווינגטון המכונסים, מיכאל העלים עצמו מקרבנו, ולא ראינו אותו במקומו הקבוע, עד אשר שב כשליט העליון והאישי של היקום, לאחר השלמתה של נתיבת משימת המתת שלו באורנטיה.
וכך עתידים להשתתק לנצח כמה מילדיו הבלתי-ראויים של מיכאל, אלו אשר האשימו את אביהם-בוראם בכך שבאנוכיותו חפץ לעצמו את השלטון, והשתעשעו ברמיזה שהבן הבורא נותר בשלטון באופן שרירותי ואוטוקרטי, הודות לנאמנותו העיוורת של יקום שלם של יצורים כנועים אשר הולכו שולל. והם נותרו מבולבלים ופקוחי-עיניים נוכח חיי השירות נטולי האנוכיות, אשר החל כעת בן האל לחיות כבן האדם – וכל זאת בעודו כפוף ל״רצונו של אב פרדיס״.
אך אל נא תטעו; אף כי מיכאל המשיח אכן היה הוויה בעלת מקור כפול, הוא לא היה כפל-אישיות. הוא לא היה האל אשר מתחבר לאדם, אלא האל אשר מתגלם בדמות אדם. ותמיד הוא היווה הוויה משולבת שכזו. הגורם המדורג היחיד במערכת יחסים זו – אשר אין להבינה – היה המודעות-העצמית (של הדעת האנושית) אשר הכירה בהדרגה בעובדה זו על אודות היותו אלוהים ואדם.
מיכאל המשיח לא הפך לאל בהדרגה. אלוהים לא הפך לאדם ברגע קריטי אחד בחייו של ישוע בכדור הארץ. ישוע היה אלוהים ואדם – מאז ומעולם ואף לנצח נצחים. ואלוהים ואדם אלו היו, והינם כעת – אחד, ממש כשם ששילוש פרדיס של שלושת ההוויות הינו לאמיתו של דבר אלוהות אחת.
לעולם אל תשכחו את העובדה כי המטרה הרוחנית העילאית של משימת המתת של מיכאל הייתה להעצים את התגלותו של האל.
בני התמותה באורנטיה מחשיבים דברים שונים כפלאיים, אך עבורנו – אלו אשר חיים כאזרחי היקום המקומי – קיימים אך ניסים מועטים, ומתוך אלו, המסקרנים ביותר שבהם הינם ללא ספק התגשמויות המתת של בני פרדיס בגוף. הננו מחשיבים כְּנס את הופעתו של בן אלוהי בתוככי עולמכם ועל-פני עולמכם, הופעה אשר לכאורה מתרחשת באופן טבעי, כאשר חוקי היקום פועלים באופן המצוי מעבר להבנתנו. ישוע מנצרת היה אדם פלאי.
ובכל מהלך ההתנסות יוצאת הדופן הזו, בחר האל האב לבטא עצמו כפי שהוא עושה תמיד – בַּדרך הרגילה – בְּדרך הפעולה האלוהית השגרתית, הטבעית והמהימנה.
הנני פועל תחת השגחתה של הוועידה בת שנים-עשר החברים המשתייכים ל"אחוות האמצעיונים המאוחדת של אורנטיה", ואשר בראשה יושבים במשותף הבכיר מקרב הסדר שלנו וכן המלכי-צדק הרשום. אני הנני האמצעיוני המשני אשר סופח בעבר לשליח אַנְדְרֵיאַס, והנני מורשה להעלות על הכתב את סיפור מהלכי חייו של ישוע מנצרת, כפי שאלו נצפו על-ידי סדר היצורים הארציים אשר עליו אני נמנה, וכפי שנרשמו חלקית לאחר מכן בידי הנתין האנושי אשר נמצא במשמורתי הזמנית. ביודעו היטב כי המאסטר שלו הקפיד להימנע באופן כה קפדני מלהותיר אחריו רישומים כתובים, אנדריאס סירב בנחישות לשכפל עותקים של סיפורו בכתב. העובדה שגם שליחיו האחרים של ישוע נהגו באופן דומה עיכבה עד מאוד את העלאתן של הבשורות על הכתב.
ישוע לא הגיע לעולם הזה בתקופה של ניווּן רוחני; בתקופה שנולד הייתה אורנטיה בעיצומה של תחייה במחשבה הרוחנית ובחיי הדת, תחייה שכמותה לא חוותה בכל ההיסטוריה הבתר-אדמית ובשום תקופה אחרת מני אז. כאשר מיכאל התגשם באורנטיה בגוף, שררו בעולם התנאים המיטביים אי פעם לשם משימת המתת של הבן הבורא, ואף התנאים המיטביים אשר שררו מני אז. במאות השנים אשר אך קדמו לתקופה זו, התפשטו התרבות היוונית והשפה היוונית הן במערב והן במזרח הקרוב, והיהודים – גזע מן הלבנט אשר בטבעו היה מורכב מחלק מערבי ומחלק מזרחי – התאימו באופן מובהק לשם ניצול התנאים התרבותיים והלשוניים אשר נוצרו, על-מנת להפיץ באופן יעיל דת חדשה הן למזרח והן למערב. שלטונם הפוליטי הנוח של הרומאים באזור הים התיכון הוסיף ותרם לנסיבות המיטביות האלה.
צירוף כלל ההשפעות העולמיות האלה מודגם היטב בפעילויותיו של פאולוס, אשר היה בתרבותו הדתית עברי מעִם העברים, ואשר הכריז את בשורת המשיח היהודי בשפה היוונית, בעוד שהוא עצמו היה אזרח רומי.
עד לימי ישוע, לא נראתה במערב ציוויליזציה כדוגמת זו של תקופתו, ואף לא מני אז. הציוויליזציה האירופית הייתה מאוחדת ומתואמת תחת שלוש השפעות יוצאות-דופן:
1. המערכות החברתיות והפוליטיות הרומאיות.
2. השפה והתרבות היוונית – ובמידה מסוימת גם הפילוסופיה שלהם.
3. השפעת הדת והמוסר היהודיים, אשר נפוצו במהירות.
עת ישוע נולד, כְּלל אזור הים התיכון היווה אימפריה מאוחדת אחת. בפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם חיברו דרכים משובחות רבים מן המרכזים העירוניים העיקריים. הפיראטיוּת בימים חוסלה, ותקופת סחר ומסעות כבירה החלה צומחת במהירות. אירופה לא נהנתה מתקופת סחר ומסעות כמו זאת עד למאה התשע-עשרה שלאחר ישוע.
על-אף השקט הפנימי והשפע כלפי-חוץ של העולם היווני-רומי, מרבית שוכני האימפריה התבוססו בטינופת ובעוני. המעמד העליון הקטן היה עשיר; המעמד התחתון העני כלל את כל שאר פשוטי האנושות. מעמד בינוני מאושר ומשגשג עדיין לא היה קיים; הוא החל להופיע אך ורק בחברה הרומית של אותה תקופה.
המאבקים הראשונים בין המדינה הרומית למדינות של הפְּרָת תמו זה עתה, והותירו את סוריה בידי הרומים. בימיו של ישוע נהנו סוריה ופלשתינה מתקופת שגשוג, משקט יחסי ומתנועת סחר נרחבת הן עם ארצות המזרח והן עם ארצות המערב.
היהודים היוו חלק מן הגזע השֵמי הקדום יותר, אשר כלל גם את הבבלים, את הפיניקים ואת אויביה החדשים יותר של רומא באותה עת, אנשי קרתגו. במהלך החלק הראשון של המאה הראשונה שלאחר ישוע, היהודים היוו את הקבוצה המשפיעה ביותר בקרב העמים השֵמיים, ורצה המקרה שהם שכנו במיקום גיאוגרפי ייחודי ואסטרטגי, בהתאם לאופן שבו נשלט והתארגן המסחר בעולם באותה תקופה.
פלשתינה נחצתה על-ידי רבות מדרכי המלך אשר חיברו בין האומות אשר מקדם; וכך הפכה פלשתינה לנקודת המפגש, או לצומת הדרכים, של שלוש יבשות. הנוסעים, הסחר, כמו גם הצבאות של בבל, אשור, מצרים, סוריה ויוון, וכן אלו של מדינות הפרת ושל רומא, שטפו את פלשתינה בזה אחר זה. מקדמת דנא חלפו שיירות רבות מן המזרח דרך חלק כזה אחר של האזור הזה בדרכן אל נמלי הים הטובים של מזרח הים התיכון, משם נשאו הספינות את מרכולתן לכל רחבי נמלי המערב. ויותר ממחצית מתנועת השיירות חלפה דרך – או בקרבת – עיירה קטנה בגליל ושמה נצרת.
ואף כי פלשתינה הייתה ערש התרבות הדתית היהודית, כמו גם מקום לידתה של הנצרות, היהודים נסעו ברחבי העולם, שכנו בקרב אומות רבות וסחרו בכל אחת מן הפרובינציות של המדינה הרומית ושל מדינות הפרת.
היוונים סיפקו את השפה ואת התרבות, רומא בנתה את הדרכים ואיחדה את האימפריה, אך הייתה זו תפוצתם של היהודים – אשר נפוצו ביותר ממאתיים בתי כנסת וקהילות דתיות מאורגנות היטב הפזורות פה ושם ברחבי העולם הרומי – אשר סיפקה את מרכזי התרבות שבהם התקבלה לראשונה הבשורה החדשה על אודות ממלכת השמיים, ואשר מהם נפוצה לאחר מכן אל קצוות עולם.
בשולי כל בית כנסת יהודי נמצא קומץ מאמינים גויים, אנשים ״אדוקים״ או ״יראי שמיים״, ובקרב הגֵרים הללו, אשר בשוליים, מצא פאולוס את עיקר המומרים הראשונים לנצרות. אפילו בבית המקדש בירושלים נמצאה חצר מקושטת של גֵרים. קשר אדוק התקיים בין התרבות, המסחר והפולחן של ירושלים ושל אנטיוכיה. ובאנטיוכיה נקראו ראשוני תלמידיו של פאולוס בשם ״נוצרים".
מיקומו המרכזי של פולחן בית המקדש היהודי היווה בעת ובעונה אחת את הסוד להישרדותו של המונותאיזם שלהם, ואת ההבטחה להזנתו ולהפצתו בעולם של מושג חדש ומועצם של אותו אל אחד, האל של כל האומות ואבי כל בני התמותה. הפולחן בבית המקדש בירושלים ייצג את הישרדותו של המושג התרבותי הדתי הזה אל מול נפילתם, בזה אחר זה, של מצביאי הגויים ורודפי העם על רקע גזעי.
אף-על-פי שבאותם ימים חסו היהודים תחת הרומים, הם נהנו ממידה רבה של ממשל-עצמי, ובזוכרם את המעללים עתירי העוז של יהודה המכבי ושל ממשיכי דרכו המיידיים, הם רטטו בציפייה להופעתו המיידית של גואל גדול אף יותר, של המשיח אשר לו ציפו זה מכבר בכיליון עיניים.
סוד הישרדותה של פלשתינה, ממלכת היהודים, כמדינה עצמאית-למחצה, טמון במדיניות החוץ של ממשלת רומא. זו ביקשה לשמֵר בשליטתה את דרך המלך המובילה מסוריה אל מצרים דרך פלשתינה, כמו גם את המסופים המערביים של נתיבי השיירות המחברים בין המזרח למערב. רומא ביקשה למנוע את עלייתו של כוח אחר בלבנט, אשר יכול היה למנוע את המשך התפשטותה במחוזות אלה. יישומה של מדיניות התככים, אשר יועדה לסכסך בין סוריה הסֶלָאוּקִית ומצרים התלמית, דרשה לטפח את פלשתינה כמדינה נפרדת ועצמאית. מדיניותה של רומא, התנוונותה של מצרים והיחלשותם המדורגת של הסלאוקים, אל מול התחזקתם של הפרתים, כל אלה מסבירים כיצד במשך כמה דורות הצליחה קבוצת יהודית קטנה וחלשה לשמֵר את עצמאותה הן ביחס לסלאוקים מצפון והן ביחס לתלמיים מדרום. היהודים ייחסו את החופש והעצמאות הללו נוכח השלטון הפוליטי של העמים הסובבים החזקים יותר, את גורלם המשופר, להיותם ״העם הנבחר״, להתערבותו הישירה של יהוה. גישה זו של עליונות גזעית הקשתה עוד יותר את חיי היהודים כאשר הם נפלו לבסוף תחת חסותה רומא. ואולם, אפילו באותה שעת צער סירבו היהודים להכיר בכך שמשימתם בעולם לא הייתה פוליטית, אלא רוחנית.
בימי ישוע היו היהודים חשדניים ותוקפניים במיוחד, זאת משום שהם היו מצויים תחת שלטונו של אדם מן החוץ, הורדוס האדומי, אשר נטל את מושכות השלטון ביהודה הודות לכך שהשכיל להתחבב על שליטי רומא. ואף כי הורדוס הצהיר על-כך שהוא שומר אמונים למצוות ולמנהגים העבריים, הוא המשיך לבנות מקדשים לאלילים זרים רבים.
יחסיו הטובים של הורדוס עם שליטי רומא הבטיחו ליהודים יכולת לנוע בבטחה בעולם, ובכך פתחו את הדרך לחדירה יהודית עמוקה יותר עם הבשורה החדשה על אודות ממלכת השמיים, ואפילו אל קצות האימפריה הרומית ואל מדינות אשר היו בעלות בריתהּ. מלכותו של הורדוס תרמה רבות גם להמשך התמזגותן של הפילוסופיה היהודית וזו ההלניסטית.
הורדוס בנה את נמל קיסריה, וכך חיזק את מעמדה של פלשתינה כצומת דרכים בעולם המתורבת. הוא מת בשנת 4 לפני הספירה, ובנו, הורדוס אָנְטִיפָּס, שלט בגליל ובפֶּרֶאָה בימי נערותו של ישוע ובימי משימת הסעד שלו, עד לשנת 39 לספירה. אנטיפס, כאביו, היה בנאי גדול. הוא בנה מחדש רבות מערי הגליל, כולל את מרכז הסחר החשוב שבציפורי.
מנהיגי הדת והמורים הרבניים בירושלים לא החשיבו במיוחד את בני הגליל. כאשר נולד ישוע, היה הגליל יותר גויִי מאשר יהודי.
אף כי התנאים החברתיים והכלכליים במדינה הרומית לא היו מן המשובחים ביותר, השלום והשגשוג מבית סייעו רבות למשימת המתת של מיכאל. במאה הראשונה שלאחר ישוע כללה החברה באזור הים התיכון חמש מעמדות מובחנים:
1. האריסטוקרטיה. המעמדות הגבוהים בעלי הממון והשררה הרשמית, הקבוצות בעלות זכויות היתר וקבוצות השלטון.
2. קבוצות בעלי העסקים. נסיכי המסחר והבנקאים, הסוחרים – היבואנים והיצואנים הגדולים – הסוחרים הבין-לאומיים.
3. מעמד הביניים הקטן. אף כי קבוצה זו אכן הייתה קטנה, נודעה לה השפעה רבה והיא היוותה את עמוד השדרה של הכנסייה הנוצרית בראשיתה. וזו עודדה את הקבוצות האלה להמשיך ולעסוק באומנויות ובמקצועות אשר בהם עסקו. בקרב היהודים, רבים מן הפּרוּשִים השתייכו למעמד זה של בעלי המקצועות.
4. הפועלים החופשיים. לקבוצה זו נודע מעמד חברתי מועט, אם בכלל. אף-על-פי שהם התגאו בהיותם חופשיים, הם נמצאו בעמדת נחיתות בהידרשם להתחרות בעבודת עבדים. בני המעמדות הגבוהים יותר זלזלו בהם, וסברו שהם הינם חסרי-תועלת, למעט לשם "תכליות ההתרבות".
5. העבדים. כמחצית מאוכלוסיית רומא השתייכה לקבוצת העבדים; רבים מהם היו יחידים מעולים אשר טיפסו עד מהרה במעלה הסולם, בקרב הפועלים החופשיים או אפילו בקרב אנשי הסחר. ואולם, רובם היו בינוניים או נחותים מאוד.
השעבוד, ואפילו של בני עמים נעלים, אפיין את הכיבוש הרומי. לבעלים הוקנתה מרות בלתי-מסויגת ביחס לעבד. בראשיתהּ הורכבה הכנסייה הנוצרית בעיקר מבני המעמדות הנמוכים ומן העבדים הללו.
לעיתים קרובות, עבדים נעלים קיבלו שכר ולאחר שחסכו ממנו די הצליחו לפדות את עצמם. עבדים משוחררים רבים מעין אלו עלו בסולם ושימשו בתפקידים רמים במדינה, בכנסייה ובעולם העסקים. וזה הדבר אשר אִפשר לכנסייה הנוצרית, בראשיתהּ, לגלות מידה כה רבה של סובלנות כלפי צורת עבדות מותאמת זו.
באימפריה הרומית של המאה הראשונה שלאחר ישוע לא היו בעיות חברתיות גדולות. מרבית התושבים החשיבו עצמם כשייכים לקבוצה אשר אליה נולדו כדרך מקרה. בפני יחידים מוכשרים וכשירים, תמיד נותרה פתוחה האפשרות לעלות בסולם המעמדות מהרובד הנמוך יותר לרובד הגבוה יותר של החברה הרומית, אך על-פי-רוב בני האוכלוסייה השונים הסתפקו במעמד שבו הם ניצבו. הם לא היו מודעים יתר-על-המידה למעמדות, ואף לא החשיבו את הבדלי המעמד הללו כדבר בלתי-צודק או שגוי. הנצרות לא הייתה תנועה כלכלית בשום מובן שהוא, והיא לא חרטה על דגלה את שיפור מצבם העלוב של בני המעמדות המדוכאים.
ואף כי בהשוואה למגבלות אשר הושתו עליה בפלשתינה, נהנתה האישה מחופש רב יותר באימפריה הרומית, מסירותם של היהודים למשפחה ורגשות החיבה הטבעיים שלהם עלו בהרבה על אלו של הגויים.
מבחינה מוסרית היו הגויים נחותים במידת-מה מן היהודים, אך בלבבות הגויים הנאצלים יותר שכנו טוּב טבעי וחיבה אנושית פוטנציאלית המספיקים על-מנת לשמש כמצע שופע לנביטת זרע הנצרות, כך שתצמיח שפע יבול בדמות אופי מוסרי והישג רוחני. עולם הגויים דאז נשלט על-ידי ארבע פילוסופיות חשובות, אשר כולן נגזרו, פחות או יותר, מן הפלאטוניזם הקדום יותר של היוונים. ארבע האסכולות הפילוסופיות האלה היו:
1.האסכולה האפיקוראית. אסכולת מחשבה זו הוקדשה לרדיפת האושר. המצליחים שבין האפיקורסים לא היו מסורים לתענוגות. והדוקטרינה הזו סייעה, לכל הפחות, לשחרר את הרומאים מפטליזם קטלני יותר; היא לימדה אותם כי יש לאדם היכולת לשפר את מעמדו הארצי. היא הצליחה להילחם ביעילות בבורוּת של האמונות הטפלות.
2. האסכולה הסטואית. הסטואה הייתה הפילוסופיה הנעלה היותר של המעמדות הגבוהים יותר. הסטואים האמינו כי הטבע כולו נשלט בידי היגיון-של-גורל. הם לימדו כי נשמת האדם אלוהית היא; וכי היא עצמה כלואה בגוף פיזי רע מיסודו. נשמת האדם השיגה שחרור כאשר האדם חי בהרמוניה עם הטבע, עם האל; וכך, המידות הטובות הפכו לגמול בעבורן הן. הסטואיות העפילה לשיאי המוסריות המעודנת, ולאידיאלים אשר מאז לא נמצאו שווים להם בשום מערכת פילוסופית אנושית לגמרי. ואף כי הסטואים דבקו בכך שהם הינם ״צאצאי האל״, הם לא הצליחו להכיר אותו, ולפיכך גם לא הצליחו למצוא אותו. הסטואה נותרה בחזקת פילוסופיה; היא מעולם לא הפכה לדת. חסידיה ביקשו לכוון את דעתם להרמוניה של הדעת האוניברסאלית, אך הם כשלו בראיית עצמם כילידיו של אב אוהב. פאולוס נטה מאוד אל עבר האסכולה הסטואית כאשר כתב, ״אהיה כאשר אהיה, ואסתפק במה שיש.״
3. אסכולת הציניקנים. אף כי הציניקנים סברו שהפילוסופיה שלהם מקורה בדְיוֹגֶנֶס האתונאי, הרבה מן הדוקטרינה שלהם נגזרה ממה שנותר מתורתו של מאקיוואנטה מלכי-צדק. בתחילתה, האסכולה הייתה יותר דת מאשר פילוסופיה. ולכל הפחות, הציניקנים יצרו דת פילוסופית דמוקרטית. הם המשיכו להטיף בשדות ובשווקים את הדוקטרינה לפיה ״ברצותו יוכל האדם להציל את עצמו.״ הם הטיפו לפשטות ולמידות טובות ודחקו באדם לעמוד ללא מורא נוכח המוות. המטיפים הציניקנים הנודדים הללו תרמו רבות להכנת הזירה עבור המיסיונרים הנוצרים המאוחרים יותר. שיטות ההטפה הפופולאריות שלהם דמו עד מאוד לתבנית ולסגנון אשר נכללו באגרותיו של פאולוס.
3. האסכולה הסקפטית. הסקפטיות דגלה בכך שהידע בטעות יסודו, וכי שהאמונה המשוכנעת והביטחון אינם מן האפשר. הייתה זו גישה שלילית לגמרי, אשר מעולם לא זכתה לתפוצה רחבה.
הפילוסופיות האלה היו דתיות-למחצה; לעיתים קרובות הן היו מפיחות-חיים, אתיות ומעוררות אצילות, אך לרוב הן חלפו מעל לראשיהם של פשוטי העם. מלבד, אולי, הציניקנים, הפילוסופיות האלה נועדו לחכמים ולחזקים, והן לא שימשו כדת של הצלה עבור החלשים והעניים.
במהלך העידנים הקודמים, הדת הייתה בעיקרה עניין של שבט או של אומה; על-פי-רוב היא לא נגעה כלל ועיקר ליחיד. האלים היו אלים של השבט או של האומה, לא אלים אישיים. מערכות דתיות שכאלה סיפקו אך מענה מועט לתשוקותיו הרוחניות היחידניות של האדם הממוצע.
בימיו של ישוע, דתות המערב כללו את הדתות הבאות:
1. הכָּתות הפגאניות. אלה היוו שילוב שבין המיתולוגיות ההלניסטית והלטינית לבין לאוּמנוּת ומסורת.
2. פולחן הקיסר. האלהה זו של האדם כסמל המדינה נתקלה בסירוב חמור מצד היהודים ומצד ראשונֵי הנוצרים, ולפיכך הובילה במישרין לרדיפה מרה של הרומאים את שתי התנועות האלה.
3. אסטרולוגיה. המדע-כביכול של בבל התפתח לכדי דת ברחבי האימפריה היוונית-רומית. ואפילו במאה העשרים, האדם עדיין לא השתחרר לחלוטין מאמונה טפלה זו.
4. דתות המסתורין. מבול של כָּתות מסתורין ניתך על העולם אשר היה אחוז רעב רוחני. היו אלה דתות חדשות ומוזרות מן הלבנט, אשר סחררו את ראשי פשוטי העם והבטיחו להם גאולה אישית. עד מהרה הפכו דתות אלה לאמונה המקובלת בקרב המעמדות הנמוכים בעולם היווני-רומי. ואלה תרמו רבות להכשרת הקרקע להתפשטותה המהירה של התורה הנוצרית הנעלה יותר. זו הציגה מושג מלא הוד של האלוהות, מושג שאליו נקשרו תיאולוגיה מסקרנת עבור הנבונים והבטחה רבת משמעות של גאולה לכולם, ואפילו עבור האדם הממוצע של אותם ימים, אשר היה עַם הארץ אך רעב רוחנית.
דתות המסתורין בישרו את קץ האמונות של הלאום, וכתוצאה מהן נולדו כתות אישיות רבות. אף כי דתות המסתורין היו רבות, כולן התאפיינו בדברים הבאים:
1. אגדה מיתית כלשהי, מסתורין – ומכאן מקור שמן. ככלל, נגע מסתורין זה לסיפור על אודות חייו, מותו וחזרתו לחיים של אל כלשהו. דוגמא טובה לכך היא התורה של דת מיתראס, אשר הייתה בת תקופתה של הכת הנוצרית בעת שזו עלתה בזכות פאולוס, ואשר התחרתה בה.
2. המסתורין היה לא-לאומי ובין-גזעי. הוא היה אישי וחברי, וכתוצאה ממנו נולדו אחוות דתיות וחברות מגזריות רבות.
3. הפולחן שלהן התאפיין בטקסי חניכה מורכבים ובטקסי פולחן מרשימים. טקסי הפולחן והריטואלים הסודיים שלהן היו לעיתים אכזריים ומעוררי חלחלה.
4. בלא תלות בטקסיהן, או בשיעור שבו נטו להגזים, המסתורין הללו תמיד הבטיחו לחסידיהן גאולה, ״שחרור מן הרוע, הישרדות לאחר המוות, וחיי נצח בעולמות האושר המצויים מעבר לעולם הצער והעבדות הנוכחי.״
אך בל תטעו, ואל לכם להתבלבל בין תורתו של ישוע לכתות המסתורין. הפופולאריות שלה זכו כתות המסתורין מעידה על כך שהאדם מבקש להיגאל, ומציגה רעב וצמא אמיתיים לדת אישית ולצדקתו של היחיד. ואף כי המסתורין לא הצליחו לספק באופן ראוי את הכמיהה הזו, הם אכן סללו את הדרך להופעתו המאוחרת יותר של ישוע, אשר אכן הביא לעולם את לחם החיים ואת מימיהם.
פאולוס, במאמץ לנצל את העובדה שרבים דבקו בדתות המסתורין המוצלחות יותר, ביצע התאמות מסוימות בתורתו של ישוע במטרה להפוך אותה למקובלת יותר בעיני מספר גדול יותר של מומרים פוטנציאליים. ואולם, אפילו הפשרות אשר ערך פאולוס בתורתו של ישוע (הנצרות) עלו על הטובה שבדתות המסתורין, מהטעמים הבאים:
1. פאולוס לימד על אודות פדיון מוסרי, על אודות גאולה אתית. הנצרות הצביעה לעבר חיים חדשים והטיפה לאידיאל חדש. פאולוס ויתר על טקסים קסומים ועל לחשים טקסיים.
2. הנצרות הציגה דת אשר התמודדה עם פתרונות סופיים לסוגיה האנושית, וזאת מכיוון שהציעה לא רק גאולה מן הצער, ואפילו מן המוות, אלא גם הבטיחה שחרור מן החטא באמצעות רכישת אופי בעל איכויות של צדיקות, אשר ראוי לו לשרוד לנצח.
3. דתות המסתורין התבססו על מיתוסים. הנצרות אשר הטיף פאולוס התבססה על עובדה היסטורית: על משימת המתת של מיכאל, בן האל, עבור המין האנושי.
בקרב הגויים המוסריות לא נקשרה בהכרח לפילוסופיה או לדת. לאנשים שמחוץ לפלשתינה לא תמיד היה ברור שכהן דת אמור לחיות חיים מוסריים. הדת היהודית, ולאחר מכן הן תורתו של ישוע והן תורת הנצרות המתפתחת של פאולוס, היו הדתות האירופיות הראשונות אשר הניחו את ידן האחת על אמות המוסר ואת האחרת על האתיקה, ובתוך כך התעקשו על כך שאנשי הדת ישיתו לבם לזה וגם לזה.
ישוע נולד בפלשתינה בדיוק לדור אנושי שכזה, אשר נשלט על-ידי מערכות פילוסופיות בלתי-שלמות מעין אלה ואשר ניצב תוהה נוכח כתות דתיות סבוכות שכאלה. ומאוחר יותר העניק בדיוק לדור זה את בשורתו על אודות דת אישית – זו של היותנו בנים לאל.
סמוך לסוף המאה הראשונה שלפני ישוע, שרתה המחשבה הדתית בירושלים תחת ההשפעה העצומה של התורה התרבותית היוונית, ואפילו של הפילוסופיה היוונית, ובמידת מה השתנתה בעטיין. ובמסגרת המאבק הממושך בין האסכולות המזרחית והמערבית בחשיבה של העברים, ירושלים ושאר המערב והלבנט אימצו ככלל את נקודת ההשקפה היהודית המערבית, או את ההשקפה ההלניסטית המותאמת.
שלוש שפות עיקריות היו בשימוש בפלשתינה בימי ישוע: פשוטי העם דיברו בניב מסוים של השפה הארמית; הכוהנים והרבנים דיברו עברית; ואילו בני המעמדות המשכילים והשכבות הגבוהות יותר בחברה היהודית דיברו באופן כללי יוונית. העובדה שכתבי הקודש העבריים תורגמו מוקדם יחסית ליוונית באלכסנדריה, תרמה באופן משמעותי לשליטתו המאוחרת יותר של האגף היווני של התרבות והתיאולוגיה היהודית. וכתביהם של המורים הנוצריים עתידים היו להופיע במהרה באותה השפה. תחיית היהדות מתחילה בתרגומם של כתבי הקודש העבריים ליוונית. הייתה זו השפעה חיונית, אשר לאחר מכן גרמה לכת הנוצרית של פאולוס לנטות מערבה במקום מזרחה.
אף כי אמונותיהם של היהודים ההלניסטיים הושפעו אך במעט מתורתם של האפיקורסים, ההשפעה של הפילוסופיה של אפלטון ושל דוקטרינות הסגפנות העצמית של האסכולה הסטואית הייתה משמעותית. השפעתה הגדולה של הסטואה מודגמת בספר מכבים ד'; חדירתן המשמעותית, הן של הפילוסופיה האפלטונית והן של דוקטרינות האסכולה הסטואית, מודגמות בספר חכמת שלמה. היהודים ההלניסטיים העמידו פירוש כה אלגורי לכתבי הקודש העבריים, עד כי לא התקשו לסגל את התיאולוגיה העברית לפילוסופיה של אריסטו, אשר אותה העריצו. אך כל אלו הובילו לבלבול הרה אסון, אשר נפתר כאשר פילון האלכסנדרוני נטל לידיו את מלאכת הפתרון ויצר הרמוניה מערכתית בין הפילוסופיה היוונית לבין התיאולוגיה העברית, פתרון אשר הביא לידי קיום של מערכת אמונות ומנהגים של דת מצומצמת ועקבית באופן יחסי. והתורה המאוחרת הזו, אשר שילבה בין הפילוסופיה היוונית לבין התיאולוגיה העברית, הייתה זו אשר שלטה בפלשתינה שבה חי ולימד ישוע, וזו שעליה התבסס פאולוס בשעה שבנה את הכת המתקדמת והמוארת יותר שלו – הנצרות.
פילון היה מורה גדול; מאז משה לא חי אדם אשר השפיע במידה כה רבה על המחשבה הדתית והאתית של העולם המערבי. שבעה מורים אנושיים גדולים, בעלי שיעור קומה, שילבו בין היסודות המוצלחים יותר של המערכות האתיות והדתיות של זמנם, ואלה הם: סֶתָ׳ארְד, משה, זוֹרוֹאָסְטְרָא, לאו-טסה, בודהה, פילון ופאולוס.
פאולוס, ברוב חכמתו, הבחין והסיר מן התיאולוגיה הבסיסית שלו, אשר קדמה לנצרות, את מרבית – אך לא את כל – אי ההתאמות אשר נבעו ממאמציו של פילון לשלב בין הפילוסופיה המיסטית היוונית והדוקטרינות הסטואיות של הרומאים לבין התיאולוגיה המשפטית של העברים. פילון הוביל את פאולוס לשחזר באופן מלא יותר את מושג שילוש פרדיס, אשר במשך זמן רב נותר רדום בתיאולוגיה היהודית. רק בנושא אחד פאולוס כשל ולא השכיל להתעלות מעל לתורתו של היהודי האמיד מאלכסנדריה – בדוקטרינת הכפרה; פילון לימד כי אך ורק הקזת דם מביאה לגאולה ולסליחה. ייתכן שהוא אף קיבל הצצה ברורה יותר אל מציאותם ונוכחותם של מכוונני המחשבה, מאשר זו אשר קיבל פאולוס. ואולם, הדוקטרינה של פאולוס על אודות החטא הקדמון, והדוקטרינות על אודות אשמה העוברת בירושה וטבע האדם הרע מיסודו, כמו גם הגאולה מכל אלו, התבססו בחלקן על תורות מיתראיות, והיה להן אך מעט במשותף עם התיאולוגיה היהודית, עם הפילוסופיה של פילון, או עם תורתו של ישוע. מקורם של חלקים אחדים מתורת פאולוס באשר לחטא הקדמון ולכפרה היו ממנו עצמו.
הבשורה על-פי יוחנן, הסיפור האחרון על אודות חייו הארציים של ישוע, כוּונה לעמי המערב, והיא מציגה את הסיפור בעיקר בהתאם לנקודת השקפתם של הנוצרים המאוחרים יותר באלכסנדריה, אשר היו גם חסידי תורת פילון.
בסביבות ימיו של ישוע חלה באלכסנדריה תפנית מוזרה ביחס ליהודים, וממעוז עבר זה של היהודים יצא גל רדיפה עכור, אשר הגיע אפילו עד לרומא עצמה, שממנה הוגלו אלפים רבים של יהודים. ואולם, מערכה שקרית זו לא התמידה זמן רב; עד מהרה החזיר השלטון האימפריאלי ליהודים את החירויות אשר ניטלו מהם, והחיל זאת על פני האימפריה כולה.
והיכן שלא מצאו עצמם היהודים ברחבי העולם, בין שהגיעו לשם למטרות סחר ובין שהגיעו בשל רדיפות, כולם כאחד תמיד נצרו בלבם את בית המקדש הקדוש אשר בירושלים. התיאולוגיה היהודית אכן שרדה על-פי הפירוש אשר ניתן לה בירושלים וכפי שננהגה בה, אף כי פעמים מספר הצילו אותה מאבדון מורים מסוימים מבבל אשר התערבו בזמן.
כמעט שני מיליון וחצי יהודים הגיעו מן התפוצות לירושלים על-מנת לחגוג את החגים והמועדים הלאומיים. ובלא תלות בהבדלים התיאולוגיים והפילוסופיים בין יהודי המזרח (הבבלים) לבין יהודי המערב (ההלניסטיים), שררה ביניהם הסכמה על ירושלים כמרכז הפולחן שלהם, ועל כך שהם ממתינים למשיח אשר בוא יבוא.
עד לימי ישוע, היהודים ביססו לעצמם את מושגיהם על אודות מקורותיהם, ההיסטוריה שלהם וייעודם. הם בנו חומת הפרדה בְּצוּרָה בינם לבין עולם הגויים; הם בזו לכל מנהגיהם של הגויים. הם דבקו במצוות כפשוטן, והתענגו על צורה של התחסדות-עצמית אשר התבססה על גאווה כוזבת במורשתם. הם גיבשו לעצמם מושגים מוצקים על אודות המשיח המובטח, ומרביתם ראו בעיני רוחם משיח אשר יגיע כחלק מן ההיסטוריה של האומה ושל הגזע. עבור העברים של אותם הימים, התיאולוגיה היהודית התבססה ללא עוררין, והתקבעה לצמיתות.
תורתו ומנהגיו של ישוע באשר לסובלנות ולעדינות עמדו בסתירה לאופן שבו התייחסו היהודים מזה זמן רב כלפי העמים אשר אותם החשיבו לעובדי אלילים. היחס שאותו הפגינו היהודים במשך דורות כלפי העולם החיצון מנע מהם לחלוטין את האפשרות לקבל את תורתו של המאסטר באשר לאחווה רוחנית של בני האדם. הם לא היו מוכנים לחלוק את יהוה עם הגויים על בסיס של שוויון, ובדומה לכך, לא היו מוכנים לקבל כבן האל אחד אשר לימד תורות חדשות ומוזרות מעין אלה.
הסופרים, הפרוּשים, והכוהנים שבו את היהודים בשבי נורא של הריטואל והמצוות, שעבוד אשר היה אמיתי הרבה יותר מאשר זה של שלטון רומא. היהודים בימי ישוע היו כפופים לא רק לחוק, אלא היו משועבדים באותה מידה גם לדרישות המשעבדות של המסורות, אשר התערבו וחדרו לכל תחום בחיים האישיים והחברתיים. כל יהודי מאמין היה כפוף לכללי נוהג והתנהגות מפורטים אלו, ואין זה מוזר כלל שהם דחו מיד אחד משלהם אשר התיימר להתעלם מן המסורת הקדושה שלהם, ואשר העז לזלזל בנוהגים החברתיים אשר היו שגורים מזה זמן כה רב. הם התקשו עד מאוד לקבל באהדה את תורתו של אחד אשר לא היסס להתעמת עם מערכת הדוֹגמות, אשר הם האמינו שצוּותה מפיו של אברהם אבינו בכבודו ובעצמו. כך ציווה להם משה את תורתם, והם לא היו מוכנים להתפשר.
עד למאה הראשונה שלאחר ישוע, זכתה התורה שבעל-פה – אשר היוותה את הפירוש שאותו נתנו הסופרים – למעמד גבוה יותר מזה של התורה שבכתב. וכל אלו הקלו על מנהיגי דת מסוימים מקרב היהודים לשכנע את העם להתנגד לקבלתה של בשורה חדשה.
הנסיבות האלה הפכו לבלתי-אפשרית את הגשמת ייעודם האלוהי של היהודים, כמבשריה של בשורה חדשה של חופש דתי ושחרור רוחני. הם לא הצליחו להשתחרר מאזיקי המסורת. ירמיהו דיבר על ״יראת האל בלבבם,״ יחזקאל דיבר על ״רוח חדשה בנשמת האדם,״ וסופר תהילים נשא תפילה לכך שהאל ״יברא לי לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבי.״ אך כאשר הדת היהודית, דת המעשים הטובים והשעבוד למצוות, נפלה קורבן לקיפאון האינרציה המסורתית, זזה תנועת האבולוציה הדתית מערבה אל עבר עמי אירופה.
וכך נקרא עַם אחר לדגל והתבקש לשאת ולהפיץ בעולם תיאולוגיה מתקדמת, תורה סדורה הכוללת את הפילוסופיה של היוונים, את החוק של הרומאים, את המוסר של היהודים ואת בשורת קדושת האישיות והחירות הרוחנית, כפי שנוסחה על-ידי פאולוס בהתבסס על תורת ישוע.
כת הנצרות של פאולוס הציגה את מוסריותה כסימן היכר למוצאה מן היהדות. היהודים ראו את ההיסטוריה כהשגחתו האל – יהוה בפעולה. מן היוונים שאבה התורה החדשה מושגים בהירים יותר על אודות חיי הנצח. התיאולוגיה והפילוסופיה של הדוקטרינות של פאולוס הושפעו לא רק מתורתו של ישוע, אלא גם מאפלטון ומפילון. האתיקה שלו הושפעה לא רק מן המשיח, אלא גם מן הסטואים.
בשורתו של ישוע, כפי שקיבלה ביטוי בכת הנוצרית של פאולוס באנטיוכיה, התמזגה עם התורות הבאות:
1. טיעוניהם הפילוסופים של הגרים היוונים על אודות היהדות, לרבות כמה מן המושגים שלהם על חיי הנצח.
2. התורות שבאופנה מקרב כתות המסתורין הפופולאריוֹת, ובייחוד הדוקטרינות של הכת המיתראית על אודות פדות, כפרה וגאולה באמצעות קורבן, המושגות על-ידי אל כזה או אחר.
3. תורת המוסר של הדת היהודית הממוסדת.
בימי ישוע הידע של תושבי האימפריה הרומית בים התיכון, של תושבי ממלכת הפרת ושל העמים הסמוכים, באשר לגיאוגרפיה של העולם, לאסטרונומיה, לבריאות ולחולי, היה פרימיטיבי וגס; ומטבע הדברים הכרזותיו של הנגר מנצרת היכו אותם בתדהמה. הרעיונות של דיבוק על-ידי רוח, של טוב ורע, נגעו לא רק לבני-אדם. בעיניהם, כל סלע ועץ נחשבו כאחוזי דיבוק ברוח. היה זה עידן מכושף, וכולם האמינו בניסים כדבר שבשגרה.
בהתאם להנחיות שקיבלנו, ניסינו להשתמש עד כמה שאפשר ברישומים הקיימים על אודות חייו של ישוע באורנטיה, ובמידה מסוימת אף לתאם בין רישומים אלו. ואף-על-פי שנהנינו מגישה לרישומיו האבודים של השליח אנדריאס, ושהפקנו תועלת רבה משיתוף הפעולה עם קבוצה רחבה של הוויות שמימיות אשר שהו בכדור הארץ בימי משימת המתת של מיכאל (וראוי לציון מכוונן המחשבה שלו אשר הפך לאישי), התכוונו אף להשתמש במה שמכונה הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן.
מקורם של רישומי הברית החדשה הללו נעוץ בנסיבות הבאות:
1. הבשורה על-פי מרקוס. יוחנן מרקוס כתב את התיאור המוקדם והפשוט ביותר על אודות חיי ישוע (להוציא את רשימותיו של אנדריאס). הוא הציג את המאסטר כסועד, כאדם משכמו ומעלה. ואף כי מרקוס עצמו היה נער אשר נכח ברבים מן המאורעות אשר אותם תיאר, סיפורו לאמיתו של דבר מהווה את הבשורה על-פי שמעון פטרוס. בתחילה היה מרקוס מקורב לפטרוס; לאחר מכן לפאולוס. הוא העלה תיאור זה על הכתב לבקשת פטרוס, ומשום הפצרתה הכנה של הכנסייה ברומא. ביודעו היטב כיצד סירב המאסטר בנחישות לרשום את תורתו בעודו חי בגוף בכדור הארץ, גם מרקוס, כמו השליחים ותלמידים מובילים אחרים, היסס בטרם העלה אותן על הכתב. ואולם, פטרוס הרגיש שהכנסייה ברומא נזקקה לתיעוד כתוב מעין זה, ומרקוס הסכים להכינו. הוא הכין רשימות רבות בטרם הלך פטרוס לעולמו בשנת 67 לספירה, ובהתאם למתאר אשר אושר על-ידי פטרוס והכנסייה ברומא, הוא החל לכתוב מעט לאחר מותו של פטרוס. הבשורה הושלמה לקראת סוף שנת 68 לספירה. מרקוס כתב אך ורק את מה שזכרו הוא עצמו ופטרוס. מאז עבר הרישום שינויים משמעותיים, פסקאות רבות הוסרו ממנו וחומרים מאוחרים יותר הושמו במקום החמישית האחרונה של הבשורה המקורית, אשר אבדה מכתב היד הראשוני אפילו עוד בטרם הועתקה. רישום זה, אשר נערך בידי מרקוס, ואשר נוספו אליו רשימותיהם של אנדריאס ומתי, היה החומר הכתוב שעליו התבססו כל סיפורי הבשורה המאוחרים יותר אשר ביקשו לתאר את חייו של ישוע ואת תורתו.
2. הבשורה על-פי מתי. מה שמכונה הבשורה על-פי מתי הינו סיפור חייו של המאסטר, כפי שנכתב על-מנת לחזק את הנוצרים היהודים. הסופר מבקש להראות בהתמדה כי הרבה ממה שעשה ישוע בחייו ״ממלא את דברי הנביא.״ בשורתו של מתי מתארת את ישוע כנצר לבית דויד, ומציגה אותו כמי שמכבד עד מאוד את המצוות ואת הנביאים.
בשורה זו לא נכתבה בידי השליח מתי. כתב אותה אִיזָדוֹר, אחד מתלמידיו, אשר נעזר לא רק בזיכרונותיו האישיים של מתי על אודות האירועים הללו, אלא גם ברישומים מסוימים שערך מתי על אודות אמרותיו של ישוע מיד לאחר הצליבה. רישום זה מטעמו של מתי נכתב בארמית; איזדור כתב ביוונית. כאשר יוחסה בשורה זו למתי, לא הייתה כאן כל כוונה להונות. כך היה נהוג באותם ימים, כך כיבדו תלמידים את מוריהם.
התיעוד המקורי של מתי עבר עריכה בשנת 40 לספירה, והוספו לו תכנים נוספים, ממש בטרם עזב את ירושלים על-מנת לעסוק בהטפת הבשורה. היה זה רישום פרטי, והעותק האחרון שלו הושמד כאשר מנזר בסוריה עלה באש בשנת 416 לספירה.
איזדור נמלט מירושלים בשנת 70 לספירה, לאחר שעלו על העיר צבאותיו של טיטוס, והוא לקח עמו לפֶּלָה עותק מרשימותיו של מתי. בעודו חי בפלה, בשנת 71, כתב איזדור את הבשורה על-פי מתי. ברשותו היו גם ארבע החמישיות הראשונות של תיאורו של מרקוס.
3. הבשורה על-פי לוקס. לוקס, הרופא מאנטיוכיה אשר בפִּיסִידְיָה, היה גוי שאותו המיר פאולוס, והוא כתב סיפור שונה למדי על אודות חייו של המאסטר. הוא החל לנהות אחר פאולוס וללמוד על אודות חייו ותורתו של ישוע בשנת 47 לספירה. לוקס משמֵר בתיאורו הרבה מ״חסדו של האדון, ישוע המשיח״, על-פי עובדות אשר ליקט מפאולוס ואחרים. לוקס מציג את המאסטר כ״חברם של המוכסים והחוטאים.״ הוא לא גיבש את שלל רשימותיו לכדי הבשורה, עד לאחר מותו של פאולוס באָכָּאיָה בשנת 82 לספירה. הוא תכנן לכתוב שלושה ספרים אשר עוסקים בהיסטוריה של ישוע והנצרות, אך הוא הלך לעולמו בשנת 90 לספירה, מעט לפני שסיים את הכרך השני מתוך השלושה המתוכננים, ״מעשי השליחים.״
כחומר לצורך כתיבת בשורתו, הסתמך לוקס בראש ובראשונה על סיפור חייו של ישוע כפי ששמע אותו מפי פאולוס. לפיכך, בשורתו של לוקס הינה, במידה מסוימת, הבשורה על-פי פאולוס. אך ללוקס היו גם מקורות מידע אחרים. הוא לא רק ראיין עשרות עדי ראייה למאורעות הרבים בחיי ישוע אשר עליהם כתב, אלא גם הצטייד בעותק של בשורתו של מרקוס, כלומר ארבע החמישיות הראשונות שלה, התיאור אשר כתב איזדור, וגם ברישום קצר שערך בשנת 78 לספירה מאמין מאנטיוכיה בשם צֶדֶס. ברשותו של לוקס היה מצוי גם עותק מהוהַ, אשר עבר עריכות רבות, מרשימות שיוחסו לשליח אנדריאס.
4. הבשורה על-פי יוחנן. הבשורה על-פי יוחנן מתארת הרבה מעבודתו של ישוע ביהודה ומסביב לירושלים, תיאור אשר אינו נכלל בכתבים האחרים. בשורה זו מכונה הבשורה על-פי יוחנן בן-זבדיה, ואף כי יוחנן עצמו לא היה זה אשר כתב אותה, היא נכתבה בהשראתו. מאז כתיבתה, היא נערכה פעמים רבות על-מנת להביא לכך שתיראה כאילו הוא עצמו כתבהּ. בעת שנכתבה, היו ברשותו של יוחנן הבשורות האחרות, והוא הבחין בכך שפרטים רבים נשמטו; בהתאם לכך, בשנת 101 לספירה הוא האיץ בעמיתו נתן, יהודי יווני מקיסריה, להתחיל בכתיבה. יוחנן סיפק את החומר מזיכרונותיו שלו ומתוך התייחסות לשלושת הכתבים שהיו כבר בנמצא. לא היו ברשותו רשימות שהוא עצמו ערך. האיגרת הידועה כ״א' יוחנן״ נכתבה על-ידי יוחנן עצמו כעין פתיח לעבודה אשר ביצע נתן תחת הנחייתו.
כל הכותבים הללו הציגו מיצגים כנים של ישוע, כפי שהם ראו, זכרו, או למדו מפיו, וכפי שמושגיהם על אודות המאורעות הרחוקים הללו הושפעו מן התיאולוגיה הנוצרית העוקבת שבה צידד פאולוס. ואף כי הם אינם מושלמים, רישומים אלו הספיקו על-מנת לשנות את מהלך ההיסטוריה של אורנטיה למשך כמעט אלפיים שנה.
[גילוי נאות: בעת ביצוע המשימה אשר עליה הופקדתי, קרי לנסח מחדש את תורתו של ישוע מנצרת ולספר מחדש על אודות מעשיו, השתמשתי באופן חופשי במקורות רישום ומידע פלנטאריים שונים. מה שעמד לנגד עיניי הינו הכנתו של סיפור אשר לא רק יאיר את עיני אנשי הדור הנוכחי, אלא גם יסייע בעד כלל הדורות העתידים לבוא. מתוך המגוון העצום של מידע אשר עמד לרשותי, בחרתי את מה שנראה בעיניי כמתאים ביותר לביצועה של משימה זו. ניסיתי ככל האפשר להפיק את המידע ממקורות אנושיים לחלוטין. רק כאשר מקורות אלה נמצאו חסרים ניגשתי לרישומים ממקור על-אנושי. כאשר רעיונות ומושגים על אודות חייו ותורתו של ישוע מצאו ביטוי הולם בדעת אנושית, תמיד נתתי עדיפות לתבניות מחשבה אנושיות מעין אלה. ואף-על-פי שתיקנתי את הביטוי המילולי על-מנת להתאימו באופן מיטבי למושגים שלנו על אודות המשמעות האמיתית והחשיבות האמיתית של חיי המאסטר ותורתו, במהלך כל תיאוריי ניסיתי להיצמד ככל האפשר למושגים ולתבניות המחשבה האנושיים. יודע אני היטב כי מושגים אשר מקורם בדעת אנושית יתקבלו טוב יותר על-ידי כל דעת אנושית אחרת, ויסייעו יותר בעדה. כאשר לא הצלחתי למצוא את המושגים הנדרשים ברישומים אנושיים, או כפי שבוטאו על-ידי אדם, הצעד הבא שלי היה להשתמש במקורות זיכרון של סדר היצורים הארצי אשר עליו הנני נמנה, האמצעיונים. וכאשר גם מקור מידע משני זה נמצא חסר, פניתי ללא היסוס אל מקורות המידע העל-פלנטריים.
התזכירים אשר אספתי, ואשר מהם הכנתי תיאור זה על אודות חייו של ישוע ותורתו – למעט הזיכרון של רשימות השליח אנדריאס – כוללים פניני מחשבה ומושגים נעלים על אודות תורתו של ישוע, אשר נאספו מיותר מאלפיים בני-אדם אשר חיו בכדור הארץ למן ימיו של ישוע ועד לעת כתיבת התגלויות אלה, או יותר נכון – ניסוחם-מחדש. הרשות לגלות נוצלה אך ורק כאשר הרישום האנושי והמושגים האנושיים לא הצליחו לספק תבנית מחשבה הולמת. ועדת ההתגלות שלי אסרה עלי להשתמש במקורות מידע, או בביטויים, חוץ-אנושיים, עד אשר העדתי על כך שכל מאמציי למצוא את הביטוי המושגי ההולם במקורות אנושיים טהורים עלו בתוהו.
בעוד שאני – בשיתוף אחד-עשר חבריי האמצעיונים ותחת השגחתו של המלכי-צדק הרשום – הצגתי תיאור זה בהתאם לאופן שבו מצאתי לנכון לארגן אותו ארגון יעיל, ובהתאם לאופן שבו בחרתי אני להתבטא באופן מיידי, על-אף כל זאת, מקורם של מרבית הרעיונות, ואפילו של כמה מן הביטויים השימושיים ביותר שבהם השתמשתי, הינו בדעתם האנושית של בני-אדם בני גזעים רבים אשר חיו בכדור הארץ בדורות אשר חלפו מאז ועד לדור שלנו, והן בדעתם של בני-אדם אשר עדיין חיים בשעה שמפעל זה יוצא אל הפועל. במובנים רבים, שימשתי יותר כאספן וכעורך מאשר כמספר של סיפור מקורי. ללא היסוס אימצתי את אותם רעיונות ומושגים, בעדיפות לאלו ממקור אנושי, אשר אפשרו לי ליצור את המיצג היעיל ביותר על אודות חייו של ישוע, ואשר אפשרו לנסח מחדש את תורותיו, אשר אין-שוות-להן, בניסוח אשר יסייע וירומם בעוצמה את הכול. ובשם "אחוות האמצעיונים המאוחדת של אורנטיה", הנני מוקיר תודה לכל אותם מקורות של רישומים ושל מושגים, אשר בהם נעשה כאן שימוש לצורך שיכלול והרחבת הניסוח אשר ערכנו מחדש על אודות חייו של ישוע על-פני כדור הארץ.]
כמעט שלא ניתן להסביר באופן מלא את הסיבות הרבות אשר הובילו לבחירת פלשתינה לשמש כמקום למשימת המתת של מיכאל, ובמיוחד מדוע בדיוק נבחרה משפחתם של יוסף ומרים כזירה המיידית להופעת בן האל באורנטיה.
לאחר שלמד את הדו״ח המיוחד אשר הכינו המלכי-צדקים על העולמות המבודדים, ובעצה אחת עם גבריאל, בחר מיכאל לבסוף את אורנטיה כפלנטה שבה תתרחש משימת המתת האחרונה שלו. לאחר שהתקבלה החלטה זו, ביקר גבריאל באופן אישי באורנטיה, וכתוצאה מן המחקר אשר ערך על אודות הקבוצות האנושיות השונות, וכן על המאפיינים הרוחניים, האינטלקטואליים, הגזעיים והגיאוגרפיים של העולם ושל עמיו, הוא החליט כי העברים ניחנים ביתרונות יחסיים אשר מעמידים אותם כגזע המועדף לשם משימת המתת. לאחר שאישר מיכאל החלטה זו, מינה גבריאל את "ועדת המשפחה בת שנים-עשר החברים" – אשר נבחרה מקרב הסדרים הגבוהים יותר של אישיויות ביקום – ושילח אותה לאורנטיה. משימתה של ועדה זו הייתה לחקור את חיי המשפחה היהודית. כאשר סיימה הוועדה את עבודתה, גבריאל נכח באורנטיה וקיבל את הדו״ח אשר מציין שלושה בתי אב אשר לדעת הוועדה ראויים במידה שווה לשמש כמשפחות המתת להתגשמותו הצפויה של מיכאל בגוף בשר ודם.
מתוך שלושת הזוגות המוצעים, בחר גבריאל אישית את יוסף ומרים, ולאחר מכן ערך את הופעתו האישית בפני מרים, שבה בישר לה את החדשות המשמחות, כי היא נבחרה להיות אמו הארצית של ילד המתת.
יוסף, אביו האנושי של ישוע (יהושע בן יוסף), היה עברי מן העברים, אף כי נשא בקרבו זני גזע בלתי-יהודיים רבים, אשר מעת לעת נוספו למורשת אבותיו ממורשת אִמותיו. מורשתו של יוסף חוזרת לימיו של אברהם, ודרך אבי האומה המכובד הזה אל קווי הירושה המוקדמים יותר המוליכים אל השוּמֵרים והנֹודִים, ודרך השבטים הדרומיים של האדם הכחול העתיק חזרה אל אָנְדוֹן ופוֹנְטָה. דויד ושלמה לא נמנו על אבותיו הישירים של יוסף, ומורשתו של יוסף אף לא הובילה חזרה ישירות אל אדם. הדורות המידיים אשר קדמו ליוסף עסקו כולם במקצועות טכניים – בנאים, נגרים, סתתי אבן וחרשי ברזל. יוסף עצמו היה נגר ולאחר מכן קבלן. משפחתו השתייכה למורשת ארוכה ומפוארת של אצולת פשוטי העם, אשר מעת לעת הדגישה את הופעתם של יחידים יוצאי-דופן אשר הצטיינו בהקשר של האבולוציה של הדת באורנטיה.
מרים, אמו הארצית של ישוע, הייתה נצר לשושלת ארוכה של נשים ייחודיות, אשר כללו רבות מן הנשים הראויות ביותר לציון בהיסטוריית הגזעים של אורנטיה. אף כי מרים הייתה אישה ממוצעת לתקופתה, בעלת אופי די רגיל, בין אמותיה ניתן למנות נשים ידועות היטב כגון אָנוֹן, תמר, רות, בת-שבע, אָנסִי, קְלוֹאָה, חווה, אֶנְטָה ורָאטָה. לשום אישה יהודייה בתקופתה של מרים לא הייתה שושלת יוחסין מפוארת יותר, או כזו אשר חזרה לאחור ושראשיתה מבשרת טוב יותר. בדומה לשושלת של יוסף, שושלת היוחסין של מרים התאפיינה ביחידים חזקים אך ממוצעים, כאשר פה ושם ניתן למנות אישיויות יוצאות דופן אחדות אשר נטלו חלק במצעד הציוויליזציה ובאבולוציה של הדת. מבחינה גזעית, לא ניתן להחשיב את מרים כיהודייה. באמונותיה ובתרבותה אכן הייתה יהודייה, אך מורשתה היוותה שילוב של הזנים הסורי, החתי, הפיניקי, היווני ומצרי, ומורשתה הגזעית הייתה כללית יותר מזו של יוסף.
מכל הזוגות אשר חיו בפלשתינה בסביבות העת שבה תוכננה משימת המתת של מיכאל, יוסף ומרים היו בעלי השילוב האידיאלי ביותר של קשרי גזע וכישורי אישיות נעלים ממוצעים. מיכאל תכנן להופיע בכדור הארץ כאדם ממוצע, זאת על-מנת לאפשר לפשוטי העם להבינו ולקבלו; ולפיכך בחר גבריאל אנשים ממש כמו יוסף ומרים להיות לו להורים בעת משימת המתת.
לאמיתו של דבר, יוחנן המטביל היה זה אשר החל את עבודתו של ישוע באורנטיה. אביו של יוחנן, זכריה, השתייך למעמד הכוהנים היהודי, בעוד שאמו, אלישבע, השתייכה לענף המשגשג יותר של אותה משפחה מורחבת, אשר אליה השתייכה גם מרים, אמו של ישוע. ואף כי זכריה ואלישבע היו נשואים מזה שנים רבות, הם נותרו חשוכי ילדים.
גבריאל הופיע בפני אלישבע בצהרי היום, בסוף חודש יוני בשנת 8 לפני הספירה, כשלושה חודשים לאחר חתונתם של יוסף ומרים, ממש כפי שעתיד היה להופיע מאוחר יותר בפני מרים. וכה אמר גבריאל:
״בעוד שבעלך, זכריה, עומד אל מול המזבח אשר בירושלים, ובעוד שהאנשים המכונסים שם מתפללים לבוא גואל, באתי אנוכי, גבריאל, להודיעך כי בעוד זמן-מה תלדי בן, אשר יהא המבשר של בוא מורה אלוהי זה, ולו תקראי יוחנן. בנך יגדל ויוקדש לאדוני אלוהייך, וכאשר יגיע לבגרות מלאה, ישמח לבבך בו מכיוון שהוא יפנה נשמות רבות אל עבר האל, ואף יכריז על הגעתו של מרפא נשמת עמֵך והגואל הרוחני של האנושות כולה. בת משפחתך, מרים, תהא אמו של הילד המובטח הזה, ואנוכי אופיע אף בפניה.״
חזון זה הפחיד את אלישבע עד מאוד. לאחר שעזב גבריאל היא שבה והפכה בדבריו של מבקר רב-הוד זה, אך היא לא הזכירה דבר על אודות התגלות זו בפני איש, פרט לבעלה, עד אשר הגיעה לביקורה הבא אצל מרים, בראשית חודש פברואר של השנה שלאחר מכן.
ואולם, במשך חמישה חודשים הסתירה אלישבע את סודה אפילו מפני בעלה. לאחר שגילתה לו על אודות הביקור של גבריאל, זכריה נמלא ספק, ובמשך שבועות מספר הטיל ספק בחוויה בכללותה. והוא הסכים להאמין בביקורו של גבריאל, אומנם בלב חצוי, רק כאשר לא ניתן עוד להטיל ספק בהריונה של אלישבע. זכריה תמה עד מאוד על עצם אימהותה הממשמשת ובאה של אלישבע, אך על-אף גילו המתקדם, הוא לא הטיל ספק ביושרה של אשתו. אך ורק כשישה שבועות לפני לידתו של יוחנן, וכתוצאה מחלום מרשים, השתכנע זכריה לגמרי שאלישבע עתידה להיות אמו של בן של גורל, אחד אשר יכשיר את הקרקע לקראת בואו של המשיח.
גבריאל הופיע בפני מרים, בסביבות אמצע חודש נובמבר של שנת 8 לפני הספירה, בעת שעבדה בביתה שבנצרת. לאחר מכן, כאשר מרים ידעה מעבר לכל ספק שהיא אכן עתידה להפוך לאם, היא שכנעה את יוסף להרשות לה לנסוע לבקר את אלישבע, אשר גרה בעיר בשם יהודה, בגבעות שממערב לירושלים, כשישה קילומטרים ממערב לה. גבריאל הודיע לכל אחת מן האימהות-לעתיד על הופעתו בפני האחרת. ובאופן טבעי, הן ציפו לפגוש זו את זו, להשוות רשמים ולשוחח על אודות מה שצופן בחובו העתיד עבור בניהן. מרים נותרה בבית דודניתה הרחוקה במשך שלושה שבועות. אלישבע חיזקה עד מאוד את אמונתה של מרים בחזון גבריאל, כך שכאשר שבה זו לביתה היא הייתה מוכנה ביתר שאת לתפקיד אם ילד הגורל, אשר היא עתידה כה במהרה להציג לעולם כתינוק חסר-ישע, תינוק ממוצע ורגיל כאחד התינוקות של העולם.
יוחנן נולד בעיר יהודה, ב-25 במרץ, לשנת 7 לפני הספירה. זכריה ואלישבע שמחו עד מאוד לגלות שאכן הגיע אליהם בן זכר, כפי שהבטיח גבריאל, וכאשר הציגו אותו ביום השמיני לשם ברית המילה, הם קראו לו יוחנן, כפי שהודרכו לעשות מבעוד מועד. ואחד מאחייניו של זכריה כבר היה אז בדרכו לנצרת, ונשא עמו מסר מאלישבע למרים, אשר מודיע כי נולד לה בן זכר וכי שמו ייקרא יוחנן.
כבר מינקוּת הקפידו הוריו של יוחנן לטעת בו את הרעיון כי הוא עתיד לגדול להיות מנהיג רוחני ומורה של דת. וקרקע לבו של יוחנן שתתה בצמא את זרעי הרעיונות הללו. אפילו בילדותו, בעת ששימש אביו במקדש, לעיתים תכופות ניתן היה למצוא שם את יוחנן, אשר התרשם עד מאוד מן החשיבות של כל אשר ראה.
ערב אחד לקראת השקיעה, בטרם שב יוסף לביתו, הופיע גבריאל בפני מרים לצד שולחן אבן נמוך, ולאחר שזו שבה אל עצמה, אמר לה כך: ״אני בא במצוות זה אשר הינו המאסטר שלי, ואשר אותו תאהבי ותזיני. ולך, מרים, מביא אני בשורות טובות, והנני מבשר לך כי ההיריון שלך הינו במצוות שמיים, וכי בבוא העת תלדי בן; עלייך לקרוא לו יהושע, והוא יכונן את ממלכת השמיים על-פני הארץ ובקרב בני האדם. אל נא תשיחי בדבר, זולת עם יוסף ואלישבע, קרובתך, אשר אף אליה נגליתי, ואשר תלד אף היא בן אשר ייקרא יוחנן, והוא יכשיר את הקרקע למסר הגאולה אשר יכריז בנך בעוצמה רבה, באמונה עמוקה ולאוזני כל. ואל נא תטילי ספק בדברי, מרים, שכן בית זה נבחר להיות המשכן האנושי של ילד הגורל. ברכותי עלייך, הגבוהים ביותר יחזקו את ידייך, ואדון העולם יסוכֵך עלייך.״
במשך שבועות רבים שמרה מרים בלבה את עניין הביקור הזה והפכה רבות בדבר, עד אשר ידעה בוודאות שהיא נושאת ברחמה עובר, ורק אז העזה לשתף את בעלה במאורעות יוצאי-דופן אלו. כאשר שמע יוסף את כל זאת הוא נסער עד מאוד, ואף כי בטח מאוד במרים, נדדה שנתו במשך לילות רבים. בתחילה הטיל יוסף ספק בדבר ביקורו של גבריאל. ואז, כאשר כמעט השתכנע שמרים אכן שמעה את קולו וחזתה בדמותו של שליח אלוהי, הוא הפך בדעתו ותמה כיצד יכולים להתרחש דברים מעין אלו. כיצד יוכל צאצא אנושי להיות ילד של גורל אלוהי? יוסף לא הצליח אף-פעם ליישב בדעתו את הרעיונות הללו, ולאחר שבועות אחדים של התחבטות, הגיעו הוא ומרים למסקנה שהם אכן נבחרו לשמש כהוריו של המשיח, אף כי הגואל אשר לוֹ ציפו היהודים כלל לא היה אמור להיות מטֶבע אלוהי. לאחר שהגיעו למסקנה חשובה זו, מיהרה מרים לצאת לבקר את אלישבע.
כאשר היא שבה, סרה מרים לבקר את הוריה, יְהוֹיָקִים וחנה. שני אחיה ושתי אחיותיה, כמו גם הוריה, תמיד הטילו ספק במשימתו האלוהית של ישוע, אף כי כמובן שבאותה עת הם לא ידעו דבר על ביקורו של גבריאל. אך מרים שיתפה את אחותה שלומית בכך שהיא חושבת כי בנה עתיד להיות מורה דגול.
בשורתו של גבריאל למרים נערכה יום לאחר שהתעברה זו עם ישוע, והיה זה המאורע העל-טבעי היחידי אשר נקשר לכלל חוויית ההיריון והלידה של הילד המובטח.
יוסף לא הסכין לרעיון שמִריָם עתידה להיות אמו של ילד יוצא-דופן, אלא לאחר שחווה הוא עצמו חלום מרשים ביותר. בחלומו זה, נגלה אליו שליח שמיימי זוהר, ובין יתר הדברים אמר לו כך: ״יוסף, הנני מופיע במצוותו של זה אשר מולך במרומים, והנני מונחה להסביר לך את הנוגע לילד אשר עתידה מרים ללדת, ואשר עתיד להפוך למאור גדול בעולם. בו יהיו חיים, וחייו יהפכו למאור האנושות כולה. ראשית הוא יבוא בקרב עמו, אך הם כלל ועיקר לא יקבלוהו; ואולם, לכל אלו אשר יקבלוהו, הוא יגלה כי הם הינם ילדיו של האל.״ ולאחר התנסות זו, שוב לא פקפק יוסף לגמרי בסיפורה של מרים על אודות ביקורו של גבריאל ועל אודות ההבטחה כי הילד אשר טרם נולד עתיד להיות שליח אלוהי עבור העולם.
ובכל הביקורים הללו לא נאמר דבר וחצי דבר על בית דוִד. לא נרמז דבר על היותו של ישוע ״גואל היהודים", ואף לא שהוא הינו המשיח אשר לו ציפו זה מכבר. ישוע לא היה משיח מעין זה שלו ציפו היהודים, אך הוא היה גואל העולם. משימתו נועדה אל כל הגזעים ואל כל העמים, ולא לקבוצה כזו או אחרת.
יוסף לא היה נצר לבית דוד המלך. מרים הייתה מקורבת יותר לשושלת דוד מאשר יוסף. יוסף אכן הלך לעיר דוד, לבית לחם, על-מנת להירשם שם במפקד הרומי; אך הסיבה לכך הייתה ששישה דורות קודם לכן אימץ איש צדוקי, אשר היה צאצא ישיר של דוד, את אחד מאבות אבותיו של יוסף אשר היה יתום; ולפיכך נספר יוסף אף הוא תחת ״בית דוד״.
רוב מה שמכונה הנבואות המשיחיות בתנ״ך שוּנה על-מנת שיתאים לישוע, זמן רב לאחר שסיים לחיות את חייו על-פני כדור הארץ. נביאי העברים הכריזו במשך מאות בשנים על בואו של גואל, והדורות שלאחר מכן פֵרשו את ההבטחות האלה בדמות שליט יהודי חדש אשר יֵשב על כיסא מלכותו של דוד המלך, ובאמצעות ניסים כמות אלו אשר עשה משה, ישיב על כנה את מדינת היהודים בפלשתינה, מדינה חזקה וחופשיה מכל שלטון זר. ושוב, רבים מן הפסוקים בספרי הקודש העבריים הכתובים בלשון השְאלה, הוחלו לאחר מכן על משימת חייו של ישוע. רבות מן האמרות בתנ״ך עוותו על-מנת שיתאימו למאורע כזה או אחר בחייו הארציים של המאסטר. פעם אחת, ישוע עצמו הכחיש בפומבי כל קשר לבית המלוכה של דוד. אפילו הפסוק, ״הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיולֶדֶת בֵּן", שונה ל״הִנֵּה הָבְּתוּלָה הָרָה וְיולֶדֶת בֵּן.״ וכך נכון הדבר באשר להרבה מאילנות היוחסין של יוסף ושל מרים, אשר נערכו לאחר נתיבתו של מיכאל בכדור הארץ. רבים מאילנות היוחסין הללו מכילים הרבה מן השושלת של המאסטר, אך ככלל הם אינם מהווים אמת ולא ניתן להסתמך עליהם כעובדה. חסידיו הראשונים של ישוע התפתו לאמץ את הנבואות הנושנות ולהתאימן כך שיתמלאו בחייו של מורם ורבם.
יוסף היה איש נעים הליכות, בעל מצפון מפותח מאוד, ונאמן בכל דרך למצוות ולמנהגי הדת של עמו. הוא דיבר מעט אך חשב הרבה. מצוקת העם היהודי העציבה מאוד את יוסף. בבחרותו, בקרב שמונת אחיו ואחיותיו, היה שמח יותר, אך בשנות נישואיו המוקדמות (במשך ילדותו של ישוע) הוא נתקף מעת לעת בדכדוך רוחני. מצבי הרוח הללו השתפרו במידה ניכרת בסמוך למותו בטרם עת, ולאחר שמצבה הכלכלי של משפחתו השתפר עם שהתקדם מדרגת נגר והחל לשמש בהצלחה כקבלן.
מזגה של מרים היה די הפוך מזה של בעלה. על-פי-רוב היא הפגינה שמחה, כמעט אף-פעם לא התעצבה והייתה עליזה מטבעה. מרים ביטאה את רגשותיה בחופשיות ובכל עת, ומעולם לא נראתה עצובה, עד מותו הפתאומי של יוסף. והיא לא הספיקה להתאושש לגמרי מן ההלם הזה, כאשר ניחתו עליה החרדות והשאלות הטורדות אשר העלתה הקריירה יוצאת הדופן של בנה הבכור, אשר התפתחה במהירות כה רבה לנוכח מבטה הנדהם. ואולם, לכל אורך הדרך שמרה מרים על רוגע, הפגינה אומץ, וניהלה די בחוכמה את יחסיה עם בנה הבכור המשונה – שאותו הבינה אך מעט – ועם אחיו ואחיותיו אשר שרדו.
ישוע ירש מאביו הרבה מן העדינות יוצאת הדופן שלו, ואת הבנתו האוהדת והמופלאה את טבע האדם; מאמו ירש את מתת המורה הדגול ואת יכולתו העצומה להתרעם לנוכח חוסר צדק. בתגובותיו הרגשיות לסביבתו כבגיר היה ישוע פעמים כאביו, מדיטטיבי וסוגד, ולעיתים נוטה לעצב מופגן; אך לעיתים תכופות יותר נהג כדרך אמו באופטימיות ובנחישות. ככלל, ככל שבגר ונכנס אל התקופה רבת האירועים של חייו כבגיר, התאפיינה הקריירה של הבן האלוהי יותר באופייה של מרים. בדברים מסוימים היווה ישוע מזיגה של תכונות הוריו; בהיבטים אחרים הוא הפגין יותר את תכונותיו של האחד לעומת תכונותיו של האחר.
מיוסף שאב ישוע את ההכרות הקפדנית של המצוות והטקסים היהודיים, וכן את היכרותו יוצאת הדופן עם כתבי הקודש העבריים; ממרים נטל את נקודת ההשקפה הרחבה על אודות חיי הדת, וכן מושג ליברלי יותר על אודות חופש רוחני אישי.
שתי המשפחות, זו של יוסף וזו של מרים, היו משפחות משכילות מאוד לתקופתן. יוסף ומרים עצמם היו משכילים הרבה מעל לממוצע לתקופתם ולמעמדם בחיים. הוא היה אדם חושב; היא הייתה מתכננת, מסתגלת במומחיות ותכליתית כמבצעת מידית. יוסף היה שחום ושחור-עיניים; מרים, טיפוס חוּם-עיניים וכמעט בלונדינית.
אילו נותר יוסף בחיים, ללא ספק היה הופך למאמין נלהב במשימתו האלוהית של בנו הבכור. מרים התנדנדה בין אמונה לספק, והושפעה במידה ניכרת מעמדתם של יתר ילדיה ומהעמדות של חבריה וקרובי משפחתה, אבל תמיד התגבשה גישתה הסופית על-ידי זיכרון הופעתו של גבריאל אליה מיד לאחר שהתעברה.
מרים הייתה אורגת מומחית, ובעלת מיומנות גבוהה מן הממוצע בשאר מלאכות הבית של תקופתה; היא הייתה עקרת בית טובה ומנהלת משק בית מעולה. הן יוסף והן מרים היו מורים טובים, והם דאגו שילדיהם ידעו היטב את אשר נלמד בתקופתם.
כאשר היה יוסף עלם צעיר, העסיק אותו אביה של מרים לצורך בניית תוספת לביתם; ותקופת החיזור של הזוג – אשר היה עתיד להפוך להוריו של ישוע – החלה באמת כאשר מרים הביאה ליוסף כוס של מים במהלכה של ארוחת צהריים.
יוסף ומרים נישאו בהתאם למנהג היהודי, בביתה של מרים, הסמוך לנצרת, כאשר יוסף היה בן עשרים-ואחת. הנישואין הללו חתמו תקופת חיזור רגילה שנמשכה קרוב לשנתיים. מעט לאחר מכן הם עברו לביתם החדש בנצרת, בית שאותו בנה יוסף בעזרת שניים מאחיו. הבית מוקם בתחתית הגבעה הסמוכה, אשר ממנה ניתן היה להשקיף על הנוף המקסים של השטח הפתוח הסובב. בבית זה, אשר הוכן במיוחד, חישבו ההורים הצעירים לקדם את פני הילד המובטח, אף כי לא שיערו בנפשם שמאורע רב-חשיבות זה של יקום יתרחש כאשר יימצאו הרחק מביתם, בבית לחם אשר ביהודה.
חלק גדול מבני משפחתו של יוסף הפכו למאמינים בתורתו של ישוע, אך רק מעטים מבני משפחתה של מרים האמינו בו עד לאחר שעזב את העולם הזה. יוסף נטה יותר לעבר המושג הרוחני של המשיח העתידי, אך מרים ומשפחתה, ובמיוחד אביה, דבקו ברעיון המשיח כגואל של הזמן, שליט פוליטי. אבותיה של מרים היו מזוהים עד מאוד עם פעילויותיהם של המכבים, אשר התרחשו אך מעט לפני תקופתה.
יוסף דבק באדיקות בנקודת ההשקפה המזרחית, או הבבלית, של הדת היהודית; מרים נטתה עד מאוד לעבר הפירוש הליברלי יותר, הרחב יותר והמערבי – או ההלניסטי – של החוקים ושל דברי הנביאים.
ביתו של ישוע היה מצוי לא הרחק מן הגבעה הגבוהה אשר בחלקה הצפוני של נצרת, מרחק מה ממעיין הכפר, אשר נמצא בחלקה המזרחי של העיר. משפחתו של ישוע גרה בפרברי העיר, וכך היה לו קל מאוד, לאחר מכן, ליהנות מצעידה תכופה בחיק הטבע, ומטיפוס אל פסגת גבעה סמוכה זו, הגבוהה מכל הגבעות בגליל התחתון, מלבד רכס הר תבור אשר ממזרח ומן הגבעה של נָיִן, אשר ניחנה בגובה הדומה לגובהה של גבעה זו. ביתם מוקם מעט דרום-מזרחית למצוק הדרומי של גבעה זו, בערך במחצית המרחק שבין בסיסה של הגבעה לבין הדרך אשר הובילה מנצרת לעבר כָּנַא. בנוסף לטיפוס על הגבעה, ההליכה החביבה על ישוע הייתה צעידה לאורך שביל צר אשר נצמד לבסיס הגבעה ונמשך לכיוון צפון-מזרח, עד לנקודה שבה התמזג עם הדרך המובילה לציפורי.
ביתם של יוסף ומרים היה מבנה אבן בעל חדר יחיד וגג שטוח. בצמוד לו נמצא מבנה שבו שהו בעלי החיים. הריהוט כלל שולחן אבן נמוך, כלי אוכל ובישול עשויים חרס ואבן, נול אריגה, מנורה, מספר שרפרפים קטנים, ומחצלות אשר שימשו לשם שינה על רצפת האבן. בחצר האחורית, בסמוך למשכנם של בעלי החיים, היה מחסה אשר תחתיו נמצאו התנור ומטחנת החיטה. להפעלת סוג מטחנה זה נדרשו שניים, האחד טחן בעוד שהאחר הזין את הגרעינים. כילד קטן, פעמים רבות ישוע הזין את הגרעינים למטחנה זו בעת שאמו הפעילה אותה.
עם התרחבות המשפחה בשנים שלאחר מכן, הם ישבו כולם על הרצפה בסמוך לשולחן האבן הגדול על-מנת ליהנות מסעודותיהם, ואכלו במשותף ממנות האוכל, או מהסירים, שעל השולחן. במהלך החורף האירה את שולחן ארוחת הערב מנורת חרס קטנה ושטוחה אשר מולאה בשמן זית. לאחר לידתה של מָרְתַה, בנה יוסף חדר גדול נוסף כתוספת לבית, וזה שימש ביום כבית מלאכה לנגרות ובלילה כחדר שינה.
בחודש מרץ, שנת 8 לפני הספירה (החודש שבו נישאו יוסף ומרים), ציווה הקיסר אוגוסטוס לפקוד את כל תושבי האימפריה הרומית. מטרת המפקד הייתה לשפר את יעילות גביית המס. היהודים התנגדו מאז ומעולם לכל ניסיון ״למנות את בני ישראל״, והתנגדות זו, כמו גם קשיים אחרים מבית אשר חווה הורדוס, מלך יהודה, גרמו לדחיית המפקד בממלכת היהודית בשנה שלמה. בכל רחבי האימפריה הרומית נערך המפקד בשנת 8 לפני הספירה, למעט בממלכתו של הורדוס בפלשתינה, שבה הוא נערך בשנה שלאחר מכן, בשנת 7 לפני הספירה.
לא היה זה נחוץ שמרים תגיע לבית לחם על-מנת להתפקד – יוסף היה רשאי לפקוד את כלל משפחתו – אך מרים, ההרפתקנית והתקיפה, התעקשה להתלוות אליו. היא חששה להישאר לבדה, פן ייוולד הילד בעת היעדרו של יוסף, ושוב, מכיוון שבית-לחם הייתה קרובה לעיר יהודה, מרים ציפתה להזדמנות לבקר את אלישבע קרובתה.
למעשה יוסף אסר על מרים להתלוות אליו, אך ללא הועיל; כאשר ארזה את המזון למסע של שלושה או ארבעה ימים, היא הכינה כמות כפולה של מזון, ואף הכינה את עצמה ליציאה. אך בטרם היציאה לדרך, התרצה יוסף והסכים לכך שמרים תתלווה אליו, ושניהם יצאו מנצרת לדרכם בשמחה עם עלות השחר.
יוסף ומרים היו עניים, ומכיוון שהייתה ברשותם בהמת משא אחת בלבד, ומרים – בהיותה גדולה בשל ההיריון המתקדם – רכבה עליה יחד עם הצידה, בעוד יוסף מוביל את הבהמה בהליכה. בניית הבית וריהוטו הכבידו כלכלית על יוסף, מכיוון שהוא אף תמך כלכלית בהוריו, זאת לפי שאביו הפך מוגבל מעט קודם לכן. וכך, בשעת שחר ב-18 לאוגוסט, בשנת 7 לפני הספירה, יצא זוג יהודי זה מביתם הצנוע לכיוון בית-לחם.
בסיום יום המסע הראשון הם חנו לשנת לילה למרגלות הר הגלבוע, לצד נהר הירדן, שם שוחחו והעלו השערות רבות באשר לבן העתיד להיוולד להם. יוסף דבק ברעיון של מורה רוחני ואילו מרים ברעיון של משיח יהודי, גואל האומה העברית.
יוסף ומרים יצאו שוב לדרכם השכם בבוקר של ה-19 באוגוסט. הם סעדו את ארוחת הצהרים שלהם למרגלות הר סָרְטָבָּה הצופה על עמק הירדן. משם המשיכו הלאה והגיעו לעת ליל ליריחו, שם חנו בפונדק דרכים בפרברי העיר. לאחר ארוחת הערב ובסיומה של שיחה ערה וממושכת על הדיכוי של השלטונות הרומיים, על הורדוס, על המִפקד, ועל השפעתן היחסית של ירושלים ושל אלכסנדריה כמרכזי לימוד ותרבות יהודיים, פרשו הנוסעים מנצרת לשנת הלילה. הם המשיכו בדרכם השכם בבוקר של ה-20 לאוגוסט, הגיעו לירושלים לפני הצהריים, ביקרו במקדש, המשיכו הלאה ליעדם והגיעו לבית-לחם בשעות אחר הצהריים המוקדמות.
הפונדק היה בתפוסה מלאה ולפיכך ביקש יוסף להתאכסן אצל קרובי משפחה רחוקים, אך בכל בית-לחם כולה לא נותר ולו חדר אחד לרפואה. כאשר חזר יוסף לחצר הפונדק, נמסר לו שהאורוות, אשר שימשו את השיירות ואשר נחצבו בסלע ממש מתחת לפונדק עצמו, פונו מבעלי החיים והותקנו לשם שיכון אורחים. יוסף השאיר את החמור בחצר, נשא את התיקים עם הביגוד והמזון, ויחד עם מרים ירד במדרגות האבן המובילות למגורים המצויים מתחת. הם מצאו את עצמם אל מול האורוות והאבוסים, במה ששימש בעבר כמחסן תבואה. וילונות של אוהל נתלו, והם הודו על כך ששפר גורלם למצוא חדרים נוחים שכאלה.
יוסף חשב שמוטב שילך ויתפקד באופן מיידי, אך מרים הייתה עייפה; היא דאגה מאוד והפצירה בו להישאר לצידה. וכך הוא עשה.
כל אותו לילה מרים הייתה חסרת מנוחה, ושניהם ישנו רק מעט. עם עלות השחר היה ברור שצירי הלידה כבר החלו, ובצהרי יום ה-21 באוגוסט, שנת 7 לפני הספירה, ילדה מרים בן זכר, תך שמסייעות בידה נשים אחרות, נוסעות כמותה. ישוע מנצרת הגיע לעולם, נעטף בבגדים שהביאה מרים לצורך התרחשות של אפשרות שכזו, והונח למשכב באבוס סמוך.
הילד המובטח הגיע לעולם ממש כמו כל התינוקות אשר הגיעו לפניו וכמו אלו אשר נולדו מאז ועד היום; ובהתאם למנהג היהודי, הוא נימול ביום השמיני ונקרא באופן רשמי בשם יהושע (ישוע).
ביום שלאחר הולדת ישוע, יוסף ערך את התפקדותו. הוא פגש אדם שעמו שוחח יומיים לפני כן ביריחו, וזה לקח אותו לחבר בעל אמצעים אשר שכר חדר בפונדק והסכים בשמחה להתחלף בחדרים עם הזוג מנצרת. באותו אחר-צהריים הם עלו לפונדק, שם שהו במשך כמעט שלושה שבועות, עד אשר הם מצאו משכן בביתו של קרוב משפחה רחוק של יוסף.
ביום השני לאחר הולדת ישוע, שלחה מרים מסר לאלישבע להודיעה על הולדת בנה. במסר החוזר, הזמינה אלישבע את יוסף לירושלים על-מנת לשוחח עם זכריה על כל העניינים העומדים על הפרק. בשבוע שלאחר מכן עלה יוסף לירושלים על-מנת להיפגש עם זכריה. הן זכריה והן אלישבע היו כאחוזי דיבוק והאמינו באמונה שלמה כי ישוע אכן עתיד להיות גואל היהודים, המשיח, וכי בנם יוחנן עתיד להיות בכיר עוזריו ומיועד להיות יד ימינו. ומכיוון שגם מרים החזיקה באותם רעיונות, לא היה קשה לשכנע את יוסף להישאר בבית-לחם, עיר דוד, על-מנת שישוע יוכל לגדול שם ולרשת את כס המלוכה של דוד כמלך ישראל כולה. בהתאם לכך, הם נשארו בבית-לחם במשך יותר משנה, בעוד שיוסף משמש בינתיים כנגר.
בצוהרי יום לידתו של ישוע, התקבצו השרפים של אורנטיה תחת הנהגת הממונים עליהן, ושרו מזמורי הלל מעל לאבוס בבית-לחם, אף כי אוזן אדם לא שמעה ולו מילה אחת של ביטויי ההודאה הללו. שום רועה צאן, או יצור בן-תמותה אחר כלשהו, לא בא להוקיר את התינוק מבית-לחם, עד ליום שבו הגיעו כוהנים אחדים מאוּר, אשר נשלחו מירושלים על-ידי זכריה.
זמן-מה לפני כן קיבלו הכוהנים הללו, תושבי מסופוטמיה, הודעה ממורה דת מוזר בן ארצם, על כך שבחלומו נמסר לו ש״אור החיים" עתיד להופיע על-פני האדמה, כתינוק בקרב היהודים. וכך יצאו לשם שלושת הכוהנים הללו בחיפוש אחר ״אור החיים.״ לאחר שבועות רבים של חיפוש אשר עלה בתוהו, וממש בטרם התעתדו לשוב לאוּר, הם פגשו בירושלים את זכריה, וזה שיתף אותם באמונתו כי ישוע הוא הוא מושא החיפוש שלהם. הוא שלח אותם לבית-לחם, שם מצאו את התינוק והשאירו את מנחותיהם אצל מרים, אמו הארצית. בעת הביקור היה התינוק כמעט בן שלושה שבועות.
החכמים הללו לא ראו שום כוכב אשר הוביל אותם לעבר בית-לחם. האגדה היפה על אודות כוכב בית-לחם נולדה באופן הבא: ישוע נולד בצהרי ה-21 באוגוסט, שנת 7 לפני הספירה. ב-29 במאי, שנת 7 לפני הספירה, התרחשה צמִידוּת יוצאת-דופן בין צדק לשבתאי בקונסטלציה של מזל דגים. ועובדה אסטרונומית ראויה לציון היא כי צמידויות דומות התרחשו הן ב-29 בספטמבר והן ב-5 בדצמבר של אותה שנה. על בסיס ההתרחשויות יוצאות הדופן – אך הטבעיות לחלוטין – האלה, טוו קנאי הדור הבא, מתוך כוונה טובה, את האגדה המושכת על אודות כוכב בית-לחם ועל אודות הקוסמים אשר הלכו אחריו אל האבוס, שם חזו ברך הנולד וסגדו לו. דעתם של בני המזרח ובני המזרח-התיכון מתענגת על סיפורי מעשיות, והם טווים באופן מתמשך מיתוסים יפהפיים מעין אלו על אודות חיי מנהיגי הדת והגיבורים הפוליטיים שלהם. בהיעדר הדפוס, וכאשר מרבית הידע האנושי מועבר מפה לאוזן מדור אחד לדור הבא אחריו, קל מאוד למיתוסים להפוך למסורות, ולמסורות להתקבל, בסופו של דבר, כעובדות.
משה לימד את היהודים כי כל בן בכור שייך לאל, וכי ובמקום להקריבו, כנהוג אצל עובדי האלילים, יוכל הבן לחיות אם יפדוהו הוריו וישלמו תמורתו לכוהן מוסמך סכום של חמישה שקלים. מצווה אחרת שאותה ציווה משה קבעה שתקופת מה לאחר הלידה חויבה האם להתייצב במקדש לשם טוהרה (או לבקש ממישהו אחר שיקריב את הקורבן במקומה). היה נהוג לעשות את שתי המצוות בעת ובעונה אחת. ובהתאם לכך, עלו יוסף ומרים לבית המקדש בירושלים על-מנת להציג באופן אישי את ישוע בפני הכוהנים ולפדותו, וגם על-מנת להקריב את הקורבן הנדרש בכדי לוודא את הטיהור הטקסי של מרים מן הטומאה הנגרמת לכאורה בשעת הלידה.
בחצרות המקדש הסתובבו תדיר שני טיפוסים יוצאי-דופן, זמר בשם שמעון ומשוררת בשם חנה. שמעון היה מיהודה ואילו חנה בת הגליל. הצמד הזה בילה הרבה יחדיו, ושניהם הכירו היטב את הכוהן זכריה, אשר שיתף אותם בסוד על אודות יוחנן וישוע. הן שמעון והן חנה כמהו לבואו של המשיח, והאמון שחשו כלפי זכריה הוביל אותם לאמונה כי ישוע היה הגואל אשר לו ציפה העם היהודי.
זכריה ידע באיזה יום עתידים יוסף ומרים להופיע במקדש עם ישוע, והוא קבע מראש עם שמעון וחנה כי יסמן להם, באמצעות הרמה של ידו, מי מבין שורת הבנים הבכורים הוא ישוע.
חנה כתבה מזמור במיוחד לכבוד מאורע זה, ושמעון החל לשיר אותו לתדהמתם של יוסף, מרים וכל אלו אשר התאספו בחצרות המקדש. וכך נכתב במזמור הפדיון של הבן הבכור:
בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
כִּי פָקַד אֶת עַמּוֹ וַיִּשְׁלַח לוֹ פְּדוּת;
וַיַּצְמַח לָנוּ קֶרֶן יְשׁוּעָה
בְּבֵית דָּוִד עַבְדּוֹ.
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים –
יְשׁוּעָה מֵאֹיְבֵינוּ וּמִיַּד כָּל שׂנְאֵינוּ
לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אֲבוֹתֵינוּ, וְלִזְכֹּר אֶת בְּרִית קָדְשׁוֹ –
אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ
לְהַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ,
וּלְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּלִי פָחַד,
בְּתָמִים וּבִצְדָקָה לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.
וְאַתָּה, הַיֶּלֶד, נְבִיא עֶלְיוֹן יִקָּרֵא לָךְ;
כִּי לִפְנֵי יְהוָֹה תֵּלֵךְ לְפַנּוֹת אֶת דְּרָכָיו;
וּלְהוֹרוֹת דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה לְעַמּוֹ
בִּסְלִיחַת חַטֹּאתֵיהֶם.
בְּחֶסֶד אֱלֹהֵינוּ וּבְרַחֲמָיו אֲשֶׁר בָּהֶם יִפְקְדֵנוּ הַנֹּגַהּ מִמָּרוֹם
לְהָאִיר לְישְׁבֵי חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת;
וּלְהָכִין אֶת רַגְלֵינוּ אֶל דֶּרֶךְ הַשָּׁלוֹם.
עַתָּה תִּפְטַר אֶת עַבְדֶּךָ כִּדְבָרְךָ אֲדֹנָי בְּשָׁלוֹם,
כִּי רָאוּ עֵינַי אֶת יְשׁוּעָתֶךָ,
אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לִפְנֵי כָּל הָעַמִּים;
אוֹר לְהָאִיר עֵינֵי הַגּוֹיִם
וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.
בדרך חזרה לבית-לחם יוסף ומרים התקדמו בשתיקה – הם היו מבולבלים ואחוזי תדהמה. מרים הייתה נסערת מאוד מברכת הפרידה של חנה, המשוררת הזקנה, ואילו יוסף לא אהב את המאמץ הזה, טרום זמנו, להגדיר את ישוע כמשיח אשר לו ציפו היהודים.
אך מרגליו של הורדוס לא שקטו. כאשר דיווחו לו על ביקור הכוהנים מאוּר בבית-לחם, זימן הורדוס את הכשדים הללו להופיע בפניו. הוא חקר את החכמים האלה ביסודיות על אודות ״מלך היהודים" החדש, אך הם לא סיפקו לו את מבוקשו. הם הסבירו כי מדובר בתינוק של אישה אשר הגיעה לבית-לחם בלוויית בעלה על-מנת להתפקד. הורדוס לא היה שבע רצון מן התשובה הזו, ושילח אותם מפניו. מכיוון שהכריזו על כך שמלכותו של הילד תהיה רוחנית ולא חומרית, הוא שילם להם על-מנת שימצאו את הילד, בתואנה שרצה אף הוא לבוא ולסגוד לו. כאשר החכמים לא שבו, גבר חשדו של הורדוס. בעודו חוכך בדעתו בעניין, שבו מודיעיו ומסרו דיווח מפורט על אודות האירועים האחרונים בבית המקדש, ואף הביאו לו עותק של חלק מן המזמור ששר שמעון בטקס הפדיון של ישוע. ואולם, הם לא הצליחו להתחקות אחר עקבותיהם של יוסף ומרים, והורדוס כעס מאוד על כי אינם יודעים לאן לקח הזוג את התינוק. הוא שלח מחפשים על-מנת שיאתרו את יוסף ומרים. זכריה ואלישבע ידעו על כך שהורדוס מחפש אחר המשפחה מנצרת, ונשארו הרחק מבית-לחם. התינוק הקט הוסתר אצל קרובי משפחה של יוסף.
יוסף פחד לחפש עבודה, ומעט החסכונות שהיו ברשותם הלכו ואזלו במהירות. אפילו בעת טקסי הטהרה שבבית המקדש, יוסף החשיב עצמו עני מספיק על-מנת להקריב עבור מרים שתי יונים צעירות, התמורה שאותה קבע משה כקורבן טהרת האם עבור העניים.
כאשר, לאחר יותר משנה של חיפושים, לא הצליחו מרגליו של הורדוס למצוא את ישוע, ובשל החשד שהתינוק עדיין מוסתר בבית-לחם, ציווה הורדוס כי ייערך חיפוש מדוקדק בכל בתיה של בית-לחם, וכי יוצאו להורג כל התינוקות הזכרים בני פחות משנתיים. וכך קיווה הורדוס להבטיח את השמדתו של הילד הזה אשר עתיד היה להפוך ל״מלך היהודים״. וכך נרצחו ביום אחד שישה-עשר תינוקות זכרים בבית-לחם אשר ביהודה. אך התככים והרצח היו תופעות שבשגרה בחצרו של הורדוס, והם לא פסחו אף על בני משפחתו הקרובים.
טבח התינוקות הללו התרחש בסמוך לאמצע חודש אוקטובר, בשנת 6 לפני הספירה, כאשר ישוע היה בן מעט יותר משנה. אך אפילו בקרב פקידי החצר של הורדוס היו כאלה שהאמינו בביאת המשיח, ואחד מהם הודיע לזכריה על אודות הפקודה לטבוח את התינוקות בבית-לחם. זכריה, בתורו, שלח שליח ליוסף; ובלילה שלפני הטבח יוסף ומרים עזבו את בית-לחם ופנו לעבר אלכסנדריה שבמצרים. על-מנת להימנע מלמשוך תשומת לב, הם נסעו לבדם למצרים, הם וישוע. המסע לאלכסנדריה נעשה בעזרת כסף שתרם זכריה, וכאשר הם הגיעו לאלכסנדריה עסק יוסף במקצועו, בעוד מרים וישוע שוהים עם קרובי משפחה אמידים של יוסף. הם שהו באלכסנדריה שנתיים תמימות, ולא שבו לנצרת, אלא לאחר מותו של הורדוס.
בשל אי-הוודאויות והחרדות אשר נלוו לשהייתם בבית-לחם, מרים לא גמלה את התינוק עד לאחר שהגיעו בבטחה לאלכסנדריה, שם המשפחה יכולה הייתה לבסס חיים רגילים. הם חיו עם קרובי משפחה, ויוסף הצליח לפרנס את משפחתו היטב הודות לעבודה שהצליח למצוא זמן קצר לאחר הגעתם. במשך מספר חודשים הוא הועסק כנגר אומן, ולאחר מכן קודם לתפקיד מנהל העבודה של קבוצת פועלים גדולה אשר הועסקה באחד ממבני ציבור שנמצא אז במהלך בנייה. התנסות חדשה זו העלתה בדעתו של יוסף כי לאחר שיחזרו לנצרת יוכל להפוך לקבלן ולבנאי.
בכל השנים האלה של ינקותו חסרת הישע של ישוע, עמדה מרים כל העת על המשמר על-מנת להבטיח שדבר לא יארע לבנה, אשר יכול לפגוע ברווחתו או להתערב בכל דרך שהיא במשימתו העתידית על-פני כדור הארץ; מעולם לא הייתה אם מסורה ממנה לילדה. בבית שבו שהה ישוע במקרה חיו שני ילדים נוספים, בני גילו לערך, ובקרב משפחות השכנים שישה ילדים נוספים היו בגיל די קרוב לגילו על-מנת לשמש לו שותפי משחק ראויים. בתחילה נטתה מרים לשמור את ישוע קרוב אליה. היא חששה פן יקרה לו דבר-מה אם יורשה לשחק עם הילדים האחרים בגן, ואולם יוסף – בסיוע בני משפחתו – הצליח לשכנע אותה שכך תימָנע מישוע האפשרות המועילה להתנסות וללמוד כיצד להתאים את עצמו לבני גילו. ומרים אכן הבינה שאם תסוכך ותגן עליו יתר על מידה, הוא עלול להפוך למודע לעצמו ובמידת-מה מרוכז בעצמו, ולבסוף הסכימה לתוכנית להרשות לילד המובטח לגדול כאחד הילדים; ואף כי הייתה נאמנה להחלטתה זו, היא המשיכה לעמוד על המשמר ולצפות בילדים הקטנים בעודם משחקים בסביבות הבית או בגן. רק אֵם אוהבת תוכל לדעת את כובד הנטל שאותו נשאה מרים בלבה בדאגה לביטחון בנה במשך כל השנים האלה של ינקותו ושל ראשית ילדותו.
במהלך השנתיים שבהן שהו באלכסנדריה, נהנה ישוע מבריאות טובה והמשיך לגדול כילד רגיל. למעט מספר קטן של חברים ושל קרובים, איש לא ידע כי ישוע הינו ״הילד המובטח״. אחד מקרובי משפחתו של יוסף גילה זאת לכמה מחבריו במֶמְפִיס, שהיו צאצאים ונצר לאָחְנָתוֹן הקדום, והם, יחד עם קבוצה קטנה של מאמינים תושבי אלכסנדריה, התקבצו בביתו המפואר של קרוב משפחתו ותומכו של יוסף, זמן קצר לפני יציאתם חזרה לפלשתינה, על-מנת להיפרד לשלום מעם המשפחה מנצרת ולחלוק כבוד לילד. במעמד זה העניקו החברים אשר התקבצו במתנה לישוע עותק מלא של התרגום ליוונית של כתבי הקודש העבריים. אך עותק זה של כתבי הקודש לא נמסר לידי יוסף, עד אשר הוא ומרים סירבו סופית להזמנה של חבריהם מממפיס ומאלכסנדריה להישאר במצרים. המאמינים הללו טענו בעיקשות כי ילד הגורל יוכל להשפיע הרבה יותר על העולם כתושב אלכסנדריה לעומת כל מקום אחר בפלשתינה. ההפצרות האלה עיכבו את יציאתם לפלשתינה במשך זמן-מה נוסף לאחר שקיבלו זה מכבר את החדשות על מותו של הורדוס.
יוסף ומרים עזבו לבסוף את אלכסנדריה בסירה השייכת לחברם עֶזְרָאוֹן בדרכם ליפו, ולנמל זה הם הגיעו לקראת סוף חודש אוגוסט, בשנת 4 לפני הספירה. מיפו הם המשיכו ישירות לבית-לחם, שם בילו את כל חודש ספטמבר בהתייעצות עם חבריהם ועם קרוביהם בשאלה האם עליהם להישאר שם או לשוב לנצרת.
מרים מעולם לא וויתרה על הרעיון שישוע חייב לגדול בבת-לחם, עיר דוד. יוסף לא באמת האמין שבנם עתיד להיות גואל מלכותי של ישראל. ומלבד זאת, הוא ידע שהוא עצמו איננו צאצא של דוד הלכה למעשה; הוא נרשם בין צאצאי דוד משום שאחד מאבות אבותיו אומץ על-ידי נצר לבית דוד. מרים, כמובן, חשבה שעיר דוד הינה המקום הראוי ביותר לגדל את המועמד החדש לרשת את כס המלך דוד, אך יוסף העדיף להסתכן מול הורדוס אָנְטִיפָּס ולא מול אחיו אָרְכֶלָאוֹס. הוא חרד עד מאוד לגורלו ולביטחונו של הילד בבית-לחם, או בכל עיר אחרת ביהודה, והעריך שסביר יותר שארכלאוס ימשיך את מדיניותו המאיימת של אביו, הורדוס, מאשר שאנטיפס יעשה כך בגליל. ומעבר לכל הסיבות האלה, יוסף היה איתן בהעדפתו את הגליל כמקום הטוב יותר לגדל ולחנך את הילד, אך נדרשו לו שלושה שבועות על-מנת להתגבר על התנגדויותיה של מרים.
עד לראשון בחודש אוקטובר שכנע יוסף את מרים ואת כל חבריהם כי מוטב להם לשוב לנצרת. ובהתאם לכך, בתחילת חודש אוקטובר, שנת 4 לפני הספירה, הם יצאו מבית-לחם לכיוון נצרת דרך לוד ובית-שאן. הם יצאו לדרכם מוקדם בבוקר יום ראשון. מרים והילד רכבו על בהמת המשא החדשה אשר רכשו, ואילו יוסף וחמישה מלווים מבני משפחתו צעדו ברגל; קרוביו של יוסף סירבו לאפשר להם לצאת למסע לנצרת לבדם. הם חששו לצעוד לגליל דרך ירושלים ועמק הירדן, והדרכים המערביות כלל לא היו בטוחות עבור שני נוסעים בודדים הנושאים עמם ילד רך בשנים.
בחלוף ארבעה ימים הגיעה החבורה ליעדה בשלום. הם הגיעו לביתם בנצרת ללא כל הודעה מוקדמת. ביותר משלוש השנים האחרונות התגורר בבית אחד מאחיו הנשואים של יוסף, וזה אכן הופתע לראותם; כה בשקט הם ערכו את ענייניהם בשעת עזיבתם, עד כי איש מבני משפחתו של יוסף, או מבני משפחתה של מרים, אפילו לא ידע שהם עזבו את אלכסנדריה. למחרת היום העתיק אחיו של יוסף את משפחתו מן הבית, ומרים התפנתה, בפעם הראשונה מאז לידתו של ישוע, להתבסס בתוך ביתה עם משפחתה הקטנה וליהנות מהחיים בביתם שלהם. תוך פחות משבוע מצא יוסף עבודה כנגר, והם היו מאושרים עד מאוד.
ישוע היה כבן שלוש שנים וחודשיים בעת ששבו לנצרת. הוא עמד יפה בכל המסעות הללו, היה בריא מאוד והתמלא שמחת ילדים והתרגשות למראה המרחבים שבהם הותר לו לשוטט וליהנות. אך הוא התגעגע עד מאוד לחבריו למשחק מאלכסנדריה.
בדרכם לנצרת שכנע יוסף את מרים כי טוב יעשו אם יימנעו מלשתף את חבריהם ואת קרוביהם מן הגליל בעובדה שישוע היה ילד של הבטחה. הם הסכימו להימנע מלהזכיר את העניין בפני איש. ושניהם שמרו בנאמנות רבה על הבטחה זו.
בשנתו הרביעית התפתח ישוע מבחינה פיזית כרגיל ככל הילדים ולא חלה כל פעילות מנטאלית יוצאת-דופן. בינתיים הוא נקשר מאוד לילד שכן בן גילו, אשר שמו יעקב. ישוע ויעקב תמיד שיחקו בשמחה, והפכו לחברים טובים ובני לוויה נאמנים.
המאורע החשוב הבא בחייה של המשפחה מנצרת היה לידת בנם השני, יעקב, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 באפריל, שנת 3 לפני הספירה. המחשבה שיהיה לו אח תינוק הלהיבה את ישוע, והוא עמד שם והסתכל על התינוק ועל פעילויותיו המוקדמות במשך שעות.
באמצע הקיץ של אותה שנה, בנה יוסף בית מלאכה קטן בסמוך למעיין הכפר ולחניון השיירות. מאז ואילך, הוא עבד רק מעט כנגר שכיר לעבודת יום. שניים מאחיו וכמה טכנאים אחרים סייעו בעדו, והוא שלח אותם לעבוד בחוץ בעוד שהוא נותר בבית המלאכה והכין עֵֹלים, מחרשות ועבודות עץ נוספות. הוא אף עבד עם עור ועם חבלים וקנבס. ובשנים שישוע גדל, וכאשר לא היה בבית הספר, כמחצית מזמנו הוא בילה בסיוע לאמו במלאכות הבית ואת המחצית האחרת תוך צפייה באביו בבית המלאכה, זאת בעוד שאוזנו כרויה לשיחות ולרכילות של נהגי השיירות ונוסעיהן, אשר הגיעו מארבע קצוות תבל.
ביולי של אותה שנה, חודש לפני שמלאו לישוע ארבע שנים, פרצה והתפשטה בנצרת מגפה של מחלת מעיים אשר הביאו עמם נוסעי השיירות. מרים כל-כך נבהלה וחרדה לשלומו של ישוע, ועל-מנת למנוע ממנו להיחשף למגפה, אספה את שני ילדיה ונסה על נפשה. היא שמה פעמיה לעבר בית אחִיה בכפר, אשר היה ממוקם קילומטרים אחדים מדרום לנצרת, על אם הדרך ממגידו, ליד שריד. הם לא שבו לנצרת במשך יותר מחודשיים; ישוע מאוד נהנה מן החוויה הראשונה שלו בחווה.
מעט יותר משנה לאחר ששבו לנצרת, הגיע ישוע הילד לגיל שבו קיבל בלב שלם את החלטתו המוסרית האישית הראשונה; ואז בא אליו, על-מנת לשכון בו, מכוונן מחשבה, מתת אלוהי מעם אב פרדיס, המכוונן אשר שרת בעבר עם מאקיוונטה מלכי-צדק ורכש אגב כך ניסיון פעולה בהקשר של התגלמות הוויה על-אנושית בדמות גוף בשר ודם. מאורע זה התרחש ב-11 בפברואר, בשנת 2 לפני הספירה. ישוע לא היה מודע להגעתו של המשגוח האלוהי יותר ממה שהיו מודעים לכך מיליוני הילדים אשר קיבלו מכוונני מחשבה לפני אותו יום ומאז אותו יום, עת באו אלו לשכון בדעתם ולפעול למען הפיכתה של הדעת לרוחנית באופן סופי, וכן למען הישרדותן הנצחית של נשמותיהם האלמותיות המתפתחות.
באותו יום בחודש פברואר תמה השגחתם האישית והישירה של שליטי היקום, ההשגחה אשר נועדה לשמֵר את שלמות התגלמותו של מיכאל כילד. למן אותו רגע, ובמשך כל שאר המאורעות האנושיים של ההתגלמות, המשמורת על ישוע עתידה הייתה להיות מופקדת בידי אותו מכוונן, ובידי השומרות השרפיות המסופחות, כאשר לכך נוסף מעת לעת גם סעד היצורים האמצעיוניים אשר הונחו בידי ממוניהם הפלנטאריים לבצע תפקידים מסוימים ומובחנים.
בחודש אוגוסט של שנה זו מלאו לישוע חמש שנים, ולפיכך נתייחס אל שנה זו כאל שנתו (הקלנדרית) החמישית. בשנה זו, 2 לפני הספירה, מעט יותר מחודש לפני יום הולדתו החמישי, שמח ישוע מאוד עם הגיעה לעולם אחותו מרים, אשר נולדה בליל ה-11 ביולי. במהלך ערב היום למחרת, ניהל ישוע שיחה ארוכה עם אביו על אודות האופן שבו נולדים אל העולם כיחידים נפרדים בני הקבוצות השונות של הדברים החיים. החלק הערכי ביותר בחינוך המוקדם של ישוע היה התשובות אשר קיבל מהוריו להגיגי שאלותיו וקושיותיו. יוסף מילא את חובתו במלואה והתאמץ עד מאוד לענות על כל שאלותיו של הילד. מגיל חמש ועד גיל עשר היווה ישוע סימן שאלה אחד מתמשך. ואף כי לא תמיד יכולים היו יוסף ומרים לענות על שאלותיו, הם תמיד שוחחו איתו על אשר שאל באריכות, וסייעו בעדו בכל דרך אפשרית למצוא תשובה מספקת לבעיה שעלתה על דעתו הערנית.
מאז שבו לנצרת, מלאו ידי בני הבית בתעסוקה, ויוסף בילה זמן רב מן הרגיל בבניית בית המלאכה והעסק שלו שהתחיל מחדש. הוא היה כה עסוק עד שלא מצא זמן לבנות עריסה ליעקב, אך הוא מצא את הזמן לתקן זאת הרבה לפני הגעתה של מרים, וכך היא נחה לה בנוחות בעריסה בזמן ששאר בני המשפחה נהנו ממנה. וישוע הילד נטל חלק מלא וחפֵץ בכל ההתנסויות המשפחתיות הרגילות האלה. הוא נהנה מאוד מאחיו הקטן ומאחותו התינוקת ועזר לאמו רבות בטיפול בהם.
באותה תקופה, רק מעטים מבתי האב של עולם הגויים יכלו לספק לילד חינוך אינטלקטואלי, מוסרי ודתי טוב יותר מזה של יהודי הגליל. ליהודים הללו הייתה תוכנית סדורה לגידול ולחינוך ילדיהם. הם חילקו את חיי הילד לשבעה שלבים:
1. הרך הנולד, מיומו הראשון ועד ליומו השמיני.
2. הפעוט היונק.
3. הפעוט אשר נגמל.
4. תקופת התלות באם, אשר נמשכה עד לסוף שנתו החמישית של הילד.
5. ראשית עצמאותו של הילד, ובאשר לבנים, המועד שבו האב מקבל על עצמו את האחריות לחינוכו.
6. הנערים והנערות המתבגרים.
7. הגברים והנשים הצעירים.
אצל יהודי הגליל היה נהוג שהאם תישא באחריות לחינוכו של הילד עד לגיל חמש, ואז, במקרה של בן זכר, היה נהוג שהאב יישא באחריות לחינוכו מגיל זה ואילך. ולפיכך, בשנה זו החל ישוע את השלב החמישי של תוכנית ההתפתחות של הילדים היהודים בגליל, ובהתאם לכך, ב-21 באוגוסט, בשנת 2 לפני הספירה, העבירה מרים באופן רשמי את האחריות להמשך חינוכו אל יוסף.
ואף כי יוסף נטל כעת את האחריות הישירה לחינוך האינטלקטואלי והדתי של ישוע, אמו עדיין המשיכה להכשירו במלאכות הבית. היא לימדה אותו להכיר ולטפל בגפנים ובפרחים אשר צמחו לכל אורך הגדר החיה אשר הקיפה את הבית כולו. היא אף סיפקה עבורו על גג הבית (חדר השינה בעונת הקיץ) תיבות חול שטוחות שבהן צייר ישוע מפות והחל את אימונו המוקדם בכתיבה בארמית וביוונית, ולאחר מכן בעברית. לימים הוא למד לקרוא, לכתוב ולדבר באופן שוטף בכל שלושת השפות.
ישוע היה ילד כמעט מושלם מבחינה פיזית והמשיך להתקדם באופן רגיל מבחינה מנטאלית ורגשית. בסוף שנתו (הקלנדרית) החמישית הוא חווה הפרעת עיכול קלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה חלה קלות.
ואף כי יוסף ומרים שוחחו לעיתים תכופות על אודות עתידו של בנם הבכור, אילו הייתם שם, הייתם מבחינים אך ורק בצמיחתו של ילד רגיל של התקופה והמקום; ילד בריא, חסר דאגות אך חקרן ביותר.
עד אותה עת רכש ישוע, בסיועה של אמו, שליטה מלאה בניב הארמי הגלילי; וכעת החל אביו ללמד אותו יוונית. מרים דיברה מעט יוונית, אך יוסף שלט בארמית וביוונית על בוריין. כספר ללימוד יוונית שימש העותק של כתבי הקודש העבריים – הייתה הזו גרסה מלאה של התורה והנביאים, אשר כללה אף את ספר תהילים – ואשר ניתנה להם במתנה עת עזבו את מצרים. בכל נצרת כולה היו אך ורק שני עותקים של כתבי הקודש ביוונית, והעובדה שאחד מהם היה בבעלות משפחתו של הנגר הפכה את ביתו של יוסף למקום מבוקש, ואִפשר לישוע, בעת שגדל, לפגוש בזרם כמעט בלתי-פוסק של תלמידים רציניים ושל מבקשי אמת כנים. לפני תום שנה זו, קיבל ישוע לידיו את כתב היד הזה, אשר ערכו לא יסולא בפז, ונאמר לו ביום הולדתו השישי כי העניקו לו את הספר כמתנה חבריו וקרוביו מאלכסנדריה. ותוך זמן קצר, הוא קרא בו קריאה שוטפת.
ההלם הגדול הראשון בחייו של ישוע הצעיר אירע עוד בטרם מלאו לו שש שנים. עד אז נדמה היה לו שאביו – או לפחות אביו ואמו גם יחד – ידעו הכול. שערו בנפשכם את תדהמתו של הילד הסקרן, כאשר שאל את אביו לפשר רעד האדמה הקל שאך זה עתה אירע, ושמע את יוסף אומר, ״באמת שאינני יודע, בני.״ וכך החלה אותה התפכחות ארוכה ומטרידה אשר במהלכה גילה ישוע שהוריו הארציים אינם חכמים-בכל ויודעי-כל.
המחשבה הראשונה אשר עלתה במוחו של יוסף הייתה להגיד לישוע שאלוהים גרם לה, אך לאחר רגע שנמלך בדעתו הבין שתשובה שכזו תעורר מיד שאלות נוספות ומביכות עוד יותר. אפילו בגיל צעיר היה קשה לענות על שאלותיו של ישוע על אודות תופעות פיזיות או חברתיות כבדרך אגב, תוך אמירה שאלוהים או שהשטן הם האחראים לדבר. בהתאם לאמונה המקובלת על היהודים, במשך זמן רב הסכים ישוע לקבל את הדוקטרינה על אודות רוחות טובות ורוחות רעות כהסבר אפשרי לתופעות מנטאליות ורוחניות, אך במוקדם מאוד הוא הטיל ספק בכך שהשפעות בלתי-נראות מעין אלה הן אשר אחראיות לתופעות הפיזיות של העולם הטבעי.
בטרם מלאו לישוע שש שנים, בראשית הקיץ של שנת 1 לפני הספירה, הגיעו זכריה, אלישבע ובנם יוחנן לבקר את המשפחה מנצרת. ישוע ויוחנן נהנו מאוד במהלך הביקור, שעל-פי זיכרונם שלהם היה הפעם הראשונה שבה הם נפגשו. ואף כי האורחים יכלו להישאר רק למשך ימים מספר, ההורים שוחחו על אודות דברים רבים, לרבות התוכניות העתידיות עבור בניהם. ובעוד שההורים היו עסוקים בכך, שיחקו הילדים באבנים בארגז החול שעל גג הבית, ונהנו עד מאוד באופנים רבים אחרים, כדרכם של ילדים בני גילם.
לאחר שישוע פגש את יוחנן, אשר הגיע מאזור ירושלים, הוא החל לגלות עניין יוצא-מגדר-הרגיל בהיסטוריה של ישראל, וכן לחקור בפירוט על משמעות מצוות השבת, דרשות בית הכנסת, וכן משמעות החגים והמועדים. אביו הסביר לו את פשר כלל המועדים הללו. הראשון, חג האורים, החַל באמצע החורף ונמשך שמונה ימים, חג שבמהלכו מדליקים ביום הראשון נר אחד ומדי יום מוסיפים לו נר נוסף; זהו החג לזכר חנוכת המקדש, לאחר שיהודה המכבי השיב את המקדש לפעולה, כפי שציווה משה. לאחר מכן, חג הפורים, החל באביב, ונחוג לזכר אסתר והגאולה אשר נגאלו בני ישראל באמצעותה. לאחר מכן הגיע חג הפסח, הרציני, אשר אותו חגגו המבוגרים בירושלים כל אימת שהדבר התאפשר להם, ואילו הילדים בבתים זכרו את איסור אכילת החמץ במשך שבוע שלם. לאחר הפסח הגיע חג הביכורים, חג הקציר; והחג האחרון והרציני מכולם, אשר חל בתחילת השנה, הוא יום הכיפורים. ואף כי דעתו הצעירה של ישוע התקשתה להבין כמה מן החגים והמועדים הללו, הוא שקל בהם ברצינות, ואז התפנה לחגוג את חג הסוכות, תקופת החופשה השנתית של כלל היהודים, שבמהלכה הם חנו בחוץ בסוכות עטויות צמחיה והתמסרו להנאה ולשמחה.
במהלך שנה זו נתקלו יוסף ומרים בקשיים בנוגע לאופן התפילה של ישוע. הוא התעקש לשוחח עם אביו שבשמיים ממש באופן שבו שוחח עם יוסף, אביו שבארץ. האופן שבו סטה כך מן התקשורת המכובדת עם האלוהות הטרידה מעט את הוריו, ובייחוד את אמו, אך לא ניתן היה לשכנעו להשתנות; הוא התפלל את תפילותיו ממש כפי שלימדוהו, ולאחר מכן התעקש ״לשוחח מעט עם אבי שבשמיים.״
בחודש יוני של שנה זו העביר יוסף את בית המלאכה לאחיו והחל לעבוד באופן רשמי כקבלן. עד סוף השנה הזו גדלה הכנסתה של המשפחה יותר מפי שלוש. ואף-פעם, עד לאחר מותו של יוסף, לא חוותה המשפחה מנצרת את טעמו של העוני. המשפחה המשיכה לגדול, והם הוציאו כסף רב על חינוך נוסף ועל נסיעות, אך הכנסתו של יוסף תמיד המשיכה לגדול ולעמוד בקצב עליית ההוצאות.
במהלך השנים הבאות ביצע יוסף עבודות רבות בבית-לחם (הגלילית), במגדל, בנָין, בציפורי, בכפר-נחום ובעין-דור, בנוסף לעבודות הבנייה הרבות אשר ביצע בנצרת ובסביבתה. כאשר גדל יעקב והיה בוגר דיו לסייע בידי אמו בעבודות הבית ובטיפול בילדים הצעירים, התלווה ישוע לעתים תכופות אל אביו במסעותיו הרחק מן הבית לערים ולכפרים הסובבים. ישוע היה מתבונן חד-עין ורכש ידע מעשי רב מן הנסיעות שבהן רחק מביתו; הוא אסף בשקדנות ידע על אודות האדם ועל האופן שבו חי בכדור הארץ.
בשנה זו התקדם ישוע עד מאוד בהתאמה בין הרגשות והדחפים החזקים אשר חווה לבין שיתוף הפעולה והמשמעת אשר נדרשו ממנו בבית. מרים הייתה אם אוהבת, אך השליטה משמעת יחסית קשוחה. ואולם, במובנים רבים היה זה יוסף אשר שלט יותר בישוע, בשל מנהגו לשבת עם הילד ולהסביר לו באופן מלוא את הסיבות שבעטיין נדרש לשלוט ברצונותיו האישיים לטובת רווחתה ושלוותה של המשפחה כולה. ולאחר שישוע קיבל הסבר על המצב, הוא תמיד שיתף פעולה בתבונה וברצון עם רצון הוריו ועם חוקי המשפחה.
כאשר אמו לא נדרשה לעזרתו בבית, הוא בילה את רוב הפנאי שלו ביום בלימוד הפרחים והצמחים, ובלילה – בצפייה בכוכבים. הייתה לו הנטייה המטרידה לשכב על גבו ולהתבונן בפליאה בשמי הלילה זרועי הכוכבים, ולהאריך בכך הרבה לאחר שחלפה שעת השינה הרגילה הנהוגה בבית הנצרתי המאורגן הזה.
אכן, הייתה זו שנה רבת מאורעות בחייו של ישוע. בתחילת ינואר פקדה את הגליל סופת שלגים כבירה. הסופה המטירה כשישים סנטימטרים של שלג, הכמות הגדולה ביותר של שלג אשר ראה ישוע בימי חייו, ובין הכמויות הגדולות ביותר שראתה נצרת במאה השנים שלפני כן.
חיי המשחק של הילדים היהודים בימיו של ישוע היו מוגבלים למדי; לעיתים תכופות הם חיקו את הדברים הרציניים יותר שעשו הגדולים. הם שיחקו הרבה בלוויות ובחתונות, הטקסים המרשימים שבהם השתתפו לעתים קרובות. הם רקדו ושרו, אך לא שיחקו הרבה במשחקים מאורגנים, כדוגמת אלו שמהם נהנו ילדים בתקופות מאוחרות יותר.
ישוע נהנה לשחק בשבבים ובקוביות העץ בפינה המרוחקת של בית המלאכה, בתחילה עם בן השכנים, ומאוחר יותר עם אחיו יעקב. ישוע התקשה להבין מה הנזק שגרמו משחקים מסוימים אשר היו אסורים למשחק ביום השבת, אך הוא תמיד נענה לרצון הוריו. היו לו חוש הומור ויכולת משחק שלא זכתה למלוא ההזדמנות להתבטא בסביבה ובדור שבהם חי, ואולם, עד גיל ארבע-עשרה הוא היה לרוב שמח וטוב לבב.
על גג החדר אשר הוקצה למגורי בעלי החיים בסמוך לבית, טיפחה מרים שובך יונים, והם השתמשו ברווחים ממכירת היונים כקרן צדקה מיוחדת. ישוע ניהל את הקרן, זאת לאחר שניכה מעשר מן הרווחים והעביר לשמש בית הכנסת.
התאונה הממשית היחידה אשר חווה ישוע עד לאותו זמן הייתה הנפילה מטה מגרם מדרגות האבן, אשר הוביל לחדר השינה מכוסה הקנבס. תאונה זו ארעה בחודש יולי, עת נשבה סופת-חול מזרחית יוצאת דופן. על-פי רוב נשבו הרוחות המזרחיות אשר נשאו עמן גלי חול דק בתקופה הגשומה, ובייחוד במרץ ובאפריל. נדיר היה שתתרחש סופה מעין זו בחודש יולי. וכאשר באה הסופה, שיחק ישוע כהרגלו על גג הבית, ששימש כחדר המשחקים שלו ברוב ימות התקופה היבשה. וכשהוא ירד בגרם המדרגות, החול עיוור את עיניו והוא נפל. לאחר תאונה זו, בנה יוסף מעקה בשני צדי גרם המדרגות.
לא הייתה שום דרך שבה ניתן היה למנוע את התאונה הזו. היא לא נזקפה לחובת הזנחה של השומרים האמצעיוניים הגשמיים – אמצעיון אחד ראשי ואחד משני – ואף לא לחובת השרפים השומרת, אשר הופקדו על משמר הנער. פשוט לא ניתן היה למנוע אותה. אך תאונה קלה זו, אשר התרחשה בעת שיוסף שהה בעין-דור, גרמה לכך שמִרים פיתחה בדעתה חרדה גדולה, וניסתה במשך חודשים אחדים, בחוסר תבונה, לשמור על ישוע קרוב וסמוך אליה.
הוויות שמימיות אינן מתערבות באופן שרירותי בתאונות של עולם החומר, הנפוצות בעולם הפיזי. בנסיבות רגילות, אך ורק יצורים אמצעיוניים יכולים להתערב בתנאים הפיזיים על-מנת לשמור על אישיות של גברים ונשים של גורל, ואפילו אם תפעלנה במקרים מיוחדים, הן יכולות לעשות כן אך ורק בכפוף להנחיות הממונים עליהן.
והייתה זו רק אחת מן התאונות הקלות אשר אירעו בהמשך לילד הסקרן וההרפתקן הזה. אם תדמיינו את ילדותו ונערותו הממוצעות של ילד אגרסיבי, או אז תדעו בערך מה שקרה לישוע הנער החיוני והשמח, ותוכלו לדמיין עד כמה חרדה נגרמה בעקבות כך להוריו, ובייחוד לאמו.
יוסף, בן המשפחה הרביעי, נולד במשפחה מנצרת בבוקר יום רביעי, ה-16 במרץ, בשנת 1 לספירה.
כעת מלאו לישוע שבע שנים, הגיל שבו נהגו ילדים יהודים להתחיל את לימודיהם הרשמיים בבתי הספר אשר בבתי הכנסת. ובהתאם לכך, בחודש אוגוסט של שנה זו החלו חייו רבי המאורעות כתלמיד בנצרת. נער זה כבר קרא, כתב ודיבר בשתי שפות, ארמית ויוונית, על בוריין. כעת היה עליו לקבל על עצמו את משימת הלימוד, הקריאה והדיבור בשפה העברית. והוא חיכה בכיליון עיניים אמיתי לקראת חיי בית הספר החדשים אשר עמדו לפניו.
במשך שלוש שנים – עד הגיעו לגיל עשר – למד ישוע בבית הספר היסודי של בית הכנסת בנצרת. במשך שלוש השנים הללו הוא למד את הבסיס של התורה, אשר נכתב בלשון העברית. במשך שלוש השנים הבאות הוא למד בבית הספר המתקדם ולמד על-פה, באמצעות חזרה בקול, את הלימודים העמוקים יותר של החוק הקדוש. כאשר סיים את לימודיו בבית ספר הזה, בגיל שלוש עשרה, הוא הוחזר אל הוריו כ״בן-מצווה״ – כאזרח מן המניין של עַם ישראל, איש האחראי למעשיו. ופירושו של דבר שהיה רשאי להשתתף בחגיגות הפסח בירושלים; ובהתאם לכך, באותה שנה השתתף לראשונה בחגיגות הפסח, יחד עם אביו ועם אמו.
התלמידים בנצרת ישבו בחצי גורן על הרצפה, בעוד שמוֹרם, החזן, נושא התפקיד בבית הכנסת, ישב בפניו אליהם. הם החלו את לימודיהם בספר ויקרא, המשיכו לספרי התורה האחרים, לספרי הנביאים ולספר תהילים. ברשות בית הכנסת של נצרת היה עותק שלם של כתבי הקודש העבריים. דבר פרט לכתבי הקודש לא נלמד לפני גיל שתים-עשרה. בחודשי הקיץ קוצרו שעות יום הלימודים באופן ניכר.
במהרה הפך ישוע למומחה בעברית. וישוע התבקש לעיתים תכופות כאיש צעיר – כאשר לא שהה בנצרת במקרה מבקר בעל שיעור קומה – לקרוא בכתבי הקודש בפני המתקבצים חדורי האמונה אשר נאספו בבית הכנסת לתפילת השבת הרגילה.
מובן שלבתי הספר הללו של בתי הכנסת לא היו כלל ספרי לימוד. בעת הלימוד, החזן היה אומר פסוקים בקול, ואילו התלמידים היו חוזרים אחריו יחדיו כמקהלה. כאשר הם קראו בתורה, התלמיד למד את שיעורו אגב קריאה בקול רם ושינון מתמשך.
לאחר מכן, בנוסף על לימודיו הרשמיים יותר, החל ישוע להיחשף לטבע האדם, בדמות האנשים אשר נכנסו ויצאו מבית המלאכה של אביו והגיעו מארבע כנפות תבל. כאשר בגר עוד יותר, הוא התרועע בחופשיות עם אנשי השיירות, כאשר אלו חנו ליד המעיין למנוחה והתרעננות. ומכיוון שדיבר יוונית על בוריה, לא התקשה לשוחח עם מרבית נוסעי השיירות ועם נהגיהן.
נצרת שימשה כתחנה בדרכי השיירות וכצומת דרכים של מסע, ורוב תושביה היו גויים; בה בעת היא נודעה כמרכז יהודי של פירוש ליברלי של התורה. ביחס לנהוג אצל היהודים בחבל יהודה, היהודים בגליל התרועעו ביתר חופשיות עם הגויים. ומכל ערי הגליל, יהודי נצרת היו אלו אשר נתנו את הפירוש הליברלי ביותר למגבלות החברתיות המצויות בתורה, מגבלות שהתבססו על החשש מן ההתבוללות כתוצאה ממגע עם הגויים. התנאים האמורים מהווים את מקור האמרה הירושלמית, ״ומה טוב יבוא עלינו מנצרת?״
ישוע קיבל את עיקר החינוך למוסר ואת התרבות הרוחנית בביתו שלו. הרבה מן החינוך התיאולוגי והאינטלקטואלי הוא קיבל מן החזן. אך את החינוך האמיתי – הכלים המנטאליים והרגשיים על-מנת להתמודד בפועל עם המבחנים הקשים בחיים – את אלו הוא רכש כאשר התרועע עם אחֵיו בני האדם. הקרבה האינטימית הזו לאחֵיו, צעירים כזקנים, יהודים וגויים, היא אשר אפשרה לו ללמוד את המין האנושי. ישוע היה משכיל ביותר, בכך שהבין את בני האדם לפני ולפנים ואהב אותם במסירות.
במהלך שנות לימודיו בבית הכנסת היה ישוע תלמיד מבריק. העובדה שדיבר שלוש שפות הקנתה לו יתרון מובהק. כאשר סיים את חוק לימודיו, העיר החזן מנצרת באוזני יוסף שהוא חושש כי ״הוא למד יותר משאלותיו החוקרות של ישוע״ מאשר ״הצליח ללמד את הנער.״
במהלך שנות לימודיו למד ישוע רבות ושאב השראה גדולה מדרשות השבת השבועיות בבית הכנסת. היה נהוג לבקש מאורחים רמי מעלה, אשר עצרו לכבוד השבת בנצרת והשתתפו בתפילה, לדבר בפני קהל בית הכנסת. ובמהלך שנות התבגרותו, שמע ישוע הוגי דעות יהודיים גדולים רבים, אנשים מכל קצוות העולם היהודי, אשר שטחו שם את משנתם. בשל העובדה שבית הכנסת של נצרת היווה מרכז הגות ותרבות עברית ליברלי ומתקדם, רבים מאלו לא היו כלל יהודים אורתודוקסיים.
כאשר החל התלמיד בגיל שבע את חוק לימודיו (באותה עת חוקקו היהודים חוק חינוך חובה), המנהג היה כי התלמידים בוחרים ״פסוקי יום הולדת״, מעין כלל זהב אשר יעמוד לנגד עיניהם לכל אורך שנות לימודיהם. לעיתים קרובות הם נדרשו לפרש את הכתובים שבחרו בסיימם את חוק לימודיהם, בגיל שלוש-עשרה. ישוע בחר בטקסט של הנביא ישעיהו: "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי; יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ."
נצרת שימשה כאחד מעשרים-וארבעה מרכזי הכהונה של האומה העברית. אך ביחס לסופרים ולרבנים ביהודה, הייתה הכהונה בנצרת ליברלית יותר בפירוש אשר העניקה למצוות התורה. ובנצרת נהגו בחופשיות יתרה גם במצוות השבת. ולפיכך, נהג יוסף לקחת את ישוע להליכות של שבת אחר הצהריים. אחד מן המסלולים המועדפים עליהם היה הטיפוס על הגבעה שליד ביתם, ממנה הם יכלו לצפות על נוף הגליל כולו. בתצפית לכיוון צפון-מערב, ניתן היה לראות ביום בהיר את רכס הר הכרמל היורד אל הים; ופעמים רבות שמע ישוע מאביו את הסיפור על אודות אליהו, אחד מראשוני שורת נביאי ישראל הארוכה, אשר הוכיח את אחאב וחשף את ערוותם של נביאי הבעל. צפונה משם היתמר ברוב הדר הר החרמון, פסגתו עטורת שלגים, וכמעט אלף מטרים ממנה מכוסים שלג עד. הרחק משם מזרחה, הם יכלו להבחין בעמק הירדן, והלאה משם, בגבעות הטרשים של מואב. בכיוון דרום-מערב הם יכלו לראות – כאשר זרחה השמש על קירות השיש שלהן – את ערי הדֵקָפּוֹלִיס היווניות-רומיות, על שלל מקדשיהן והאמפיתאטראות שלהן. וכאשר הם נותרו שם עד שקיעת החמה, הם יכלו להשקיף מערבה ולהבחין בסירות המפליגות הרחק בים התיכון.
ישוע ראה את השיירות עושות דרכן אל נצרת וממנה, אל ארבע רוחות השמיים. וכאשר נשא עיניו דרומה ראה את עמק יזרעאל הפורה בואךָ הגלבוע והשומרון.
וכאשר לא טיפסו לגבהים וצפו בנוף המרוחק, הם שוטטו בטבע ולמדו אותו, על שלל גחמותיו ועונותיו. ההכשרה המוקדמת ביותר אשר קיבל ישוע, מלבד זאת שקיבל בביתו, נגעה לקשר של הערכה ואהדה לטבע.
בטרם מלאו לו שמונה שנים, הכירו כל האימהות והנשים הצעירות בנצרת את ישוע, שאותו פגשו ועמו שוחחו במעיין הסמוך לביתו, מעיין אשר היווה את אחד ממרכזי החברה של הקשר והרכילות של הכפר. בשנה זו למד ישוע לחלוב את הפרה המשפחתית ולטפל בשאר בעלי החיים. במהלך שנה זו ובזו שלאחריה, הוא אף למד להכין גבינות ולארוג. עד גיל עשר כבר היה אורג מומחה. בסביבות הזמן הזה התחברו עד מאוד ישוע ובן השכנים, יעקב, לקדר נתן, אשר עבד בסמוך למעיין; הם צפו באצבעותיו המכדרות במומחיות את החימר הסובב על האובניים. פעמים רבות החליטו השניים כי לכשיגדלו יהפכו לקדרים. נתן חיבב את הנערים ולעיתים תכופות נתן להם חימר להתנסות בו. הוא ביקש להמריץ את הדמיון היצירתי שלהם והציע להם להתאמץ באופן תחרותי בפיסול חפצים ובעלי-חיים שונים.
הייתה זו שנה מעניינת בבית הספר. אף כי ישוע לא היה תלמיד בלתי-רגיל, הוא היה תלמיד שקדן, ונמנה בהישגיו על השליש העליון של תלמידי הכתה. ומכיוון שביצע כה היטב את עבודתו, הוא קיבל פטור מנוכחות בכתה במשך שבוע אחד בכל חודש. את השבוע הזה הוא בילה על-פי-רוב בכנרת, עם דודו הדייג לחופי מִגדל, או לחלופין בחווה של דוד אחר (אחי אמו) המצויה כשמונה קילומטרים מדרום לנצרת.
ואף כי אמו דאגה כל העת ושלא לצורך לבריאותו ולבטחונו, היא נאותה בהדרגה לאפשר לו לצאת למסעות הללו, שבהם הרחיק מן הבית. דודיו ודודותיו של ישוע אהבו כולם לבלות בחברתו, והחלה תחרות ערה ביניהם על הבטחת הביקורים החודשיים הללו, הן במהלך השנה הזו והן בשנים שלאחר מכן. השהות השבועית הראשונה שלו בחוות דודו (מאז ילדותו) הייתה בחודש ינואר של אותה שנה; ובחודש מאי הוא התנסה לראשונה בשבוע ימים של דייג בכנרת.
בסביבות הזמן הזה פגש ישוע מורה למתמטיקה מדמשק. לאחר שלמד ממנו כמה טכניקות במספרים, הוא הקדיש זמן רב לעיסוק במתמטיקה במשך שנים אחדות. הוא פיתח חוש חד למספרים, למרחקים וליחסים.
ישוע החל ליהנות מאוד מאחִיו יעקב, ועד סוף שנה זו החל ללמד אותו את אותיות האלף-בית.
בשנה זו ערך ישוע הסדר חליפין שבמסגרתו החליף מוצרי חלב בשיעורי נבל. הייתה בישוע אהבה בלתי-רגילה לכל דבר מוסיקלי. לאחר מכן, הוא קידם מאוד בקרב חבריו הצעירים את העניין במוסיקה ווקאלית. עד שמלאו לו אחת-עשרה שנים, הוא כבר היה נגן נבל מוכשר ונהנה עד מאוד לשעשע הן את בני משפחתו והן את חבריו בביצועים יוצאי דופן ובכישרון אלתור ניכר.
ובעוד שישוע ממשיך להתקדם ולהצטיין בבית הספר, לא הכול התנהל על מי מנוחות עבור המורים או ההורים. הוא התעקש לשאול שאלות מביכות למכביר בנוגע למדע ולדת, ובייחוד באשר לגיאוגרפיה ולאסטרונומיה. במיוחד הוא התעקש לנסות ולהבין מדוע יש בפלשתינה עונה יבשה ועונה רטובה. הוא ביקש שוב ושוב הסבר להבדל הטמפרטורות הגדול שבין נצרת לעמק הירדן. הוא פשוט מעולם לא חדל מלשאול שאלות נבונות אך מביכות שכאלה.
אחיו השלישי, שמעון, נולד בערב יום שישי, ה-14 באפריל של שנה זו, שנת 2 לספירה.
בחודש פברואר בא לנצרת נָחוֹר, אחד מן המורים במכללה לרבנות של ירושלים. הוא הגיע לצפות בישוע, לאחר שביקר לשם מטרה דומה בביתו של זכריה באזור ירושלים. הוא הגיע לנצרת לבקשת אביו של יוחנן. ואף כי בתחילה נדהם במידה-מה מכנותו של ישוע ומהאופן שבו התייחס לנושאים דתיים, הוא ייחס זאת לריחוקו של הגליל ממרכזי הלימוד והתרבות היהודיים. הוא ייעץ ליוסף ולמרים להרשות לו לקחת את ישוע עמו לירושלים, שם הוא יוכל ליהנות מיתרונות החינוך והתרבות של מרכז התרבות היהודי. מרים השתכנעה במידת-מה להסכים; היא הייתה משוכנעת שבנה הבכור עתיד להפוך למשיח, לגואל העם היהודי; יוסף היסס; גם הוא היה משוכנע באותה מידה שישוע עתיד לגדול להיות איש של גורל, אך הוא כלל לא היה בטוח איזה גורל עתיד זה להיות. ואולם, הוא מעולם לא הטיל ספק בכך שבנו עתיד למלא משימה כבירה כלשהי על-פני כדור הארץ. ככל שהעמיק להגות בעצתו של נחור, כך הוא הטיל ספק בתבונת ההצעה לשהות בירושלים.
בשל הבדלי הדעות בין יוסף למרים, ביקש נחור את רשותם להציג את כל העניין בפני ישוע עצמו. ישוע הקשיב רוב קשב, שוחח עם יוסף, עם מרים, ועם השכן, יעקב סתת האבן, אביו של חברו הטוב. ואז, יומיים לאחר מכן, הוא דיווח כי בשל הבדלי הדעות הניכרים בין הוריו ויועציו, ומשום שלא הרגיש בטוח לקחת אחריות על החלטה מעין זו, ולפי שלא הרגיש בעצמו כך או אחרת, לאור מצב הדברים כולו הוא החליט לבסוף לשוחח ״עם אביו שבשמיים״; ואף כי איננו יודע לבטח מה הייתה התשובה, הוא הרגיש שעליו להישאר בבית ״עם אבי ועם אמי״, והוסיף כי ״אלו אשר אוהבים אותי כל-כך יכולים לעשות עבורי ולהנחות אותי טוב יותר מאשר אנשים זרים, אשר יכולים רק לראות את גופי ולבחון את דעתי, אך כלל אינם יכולים להכיר אותי באמת.״ כולם התפלאו ונחור יצא לדרכו חזרה לירושלים. וחלפו שנים רבות בטרם עלה שוב לדיון נושא עזיבתו של ישוע את הבית.
ואף-על-פי שייתכן שישוע היה עשוי ליהנות מהזדמנות טובה של חינוך באלכסנדריה יותר מאשר בגליל, הוא לא יכול היה לגדול בסביבה כה נפלאה על-מנת להתמודד עם הבעיות שזימנו לו חייו שלו עם מינימום של הנחייה חינוכית, ובאותה עת ליהנות מן היתרון הגדול הטמון במפגש מתמיד עם כל-כך הרבה סוגים של גברים ונשים אשר הגיעו לשם מארבע קצוות תבל. אילו נותר באלכסנדריה, היה מקבל חינוך מיהודים ורק על-פי המסורת היהודית. בנצרת קיבל חינוך ואימון אשר הכינו אותו טוב יותר להבין את הגויים, ואשר אִפשרו לו לגבש מושג מאוזן יותר של היתרונות היחסיים של גישת התיאולוגיה העברית המזרחית, או הבבלית, אל מול גישת התיאולוגיה העברית המערבית, או ההלניסטית.
אף כי לא ניתן לומר כי ישוע חלה מעודו במחלה קשה, בשנה זו הוא נתקף בכמה ממחלות הילדות הקלות, הוא אחַיו והאחות התינוקת.
הלימודים בבית הספר נמשכו. הוא עדיין היה תלמיד מוצלח, ועדיין נהנה משבוע אחד של חופש מדי חודש. והוא המשיך לחלק את זמנו בחלקים די שווים בין נסיעות לערים השכנות בלוויית אביו, לבין שהִייה בחווה של דודו מדרום לנצרת ומסעות דייג שיצאו מחוף מגדל.
הצרה הרצינית ביותר אשר עתידה הייתה להתרחש בבית הספר אירעה בסוף החורף, כאשר ישוע העז לקרוא תיגר על החזן באשר לקביעה שכל הדיוקנאות, התמונות והציורים נחשבים מטבעם לעבודת אלילים. ישוע נהנה לצייר נופים, כמו גם לפסל חפצים שונים בחימר. התורה אסרה על כל אלו, אך עד אותה עת הוא הצליח להפיס את התנגדות הוריו במידה כזו שהם התירו לו להמשיך ולעסוק בפעילויות האלה.
ואולם, בבית הספר שוב התרחשה צרה, כאשר אחד מן התלמידים החלשים יותר גילה את ישוע מצייר על רצפת הכיתה בפחם את תמונת המורה. ושם נותר הציור, לעיני כל, ורבים מהמבוגרים ראו אותו בטרם זימנה הוועדה את יוסף ותבעה ממנו לעשות דבר-מה על-מנת לרסן את בנו הבכור. ואף שלא הייתה זו הפעם הראשונה שיוסף ומרים שמעו תלונות על מעללי בנם המגוּון והאגרסיבי, הייתה זו ההאשמה החמורה ביותר אשר הועלתה כנגדו מעולם. במשך זמן מה, בעודו יושב על אבן בסמוך לדלת האחורית, הקשיב ישוע לטענות אשר הועלו כנגד מאמציו האמנותיים. הוא התרעם על כך שהאשימו את אביו על מעשיו האסורים לכאורה; ומשום כך צעד פנימה, ועמד ללא מורא מול מאשימיו. המבוגרים התבלבלו. כמה מהם נטו לראות את העניין כולו בבדיחות הדעת, בעוד שאחד או שניים טענו כי הנער מחלל קודש, אם לא מנאץ. יוסף היה במבוכה, מרים התמרמרה, אך ישוע התעקש להישמע. הוא אכן אמר את דברו, הגן על דעתו באומץ, ותוך הפגנה עילאית של שליטה עצמית הכריז שבעניין הזה, כמו בכל העניינים השנויים במחלוקת, יעשה כמצוות אביו. ומועצת הזקנים עזבה בדממה.
מרים ניסתה להשפיע על יוסף שיתיר לישוע לפסל בחימר בבית, ובלבד שיבטיח שלא יעסוק בפעילויות השנויות במחלוקת האלה בבית הספר, אך יוסף הרגיש חובה לעמוד בפירוש הרבני לדיבר השני. וכך פסק ישוע מלצייר ולעצב כל תמונה או חפץ, למן אותו היום וכל עוד אביו חי בבית. אך הוא לא השתכנע שהיה פסול במה שעשה, ולפיכך היווה הוויתור על התחביב האהוב עליו את אחד מן המבחנים הגדולים שלו כאדם צעיר.
במחצית השנייה של חודש יוני העפיל לראשונה ישוע אל פסגת הר תבור בלוויית אביו. היה זה יום בהיר והראות הייתה מעולה. בן התשע אכן חשב שהוא רואה את כל העולם, למעט הודו, אפריקה ורומא.
אחותו השנייה של ישוע, מרתה, נולדה בליל יום חמישי, ה-13 בספטמבר. שלושה שבועות לאחר הגעתה של מרתה לעולם, החל יוסף, אשר שהה זמן-מה בבית, לבנות תוספת לביתם – שילוב של בית מלאכה ושל חדר שינה. שולחן עבודה קטן נבנה עבור ישוע, ובפעם הראשונה הוא היה הבעלים של ערכת כלים משלו. במשך שנים רבות הוא עבד מעת לעת בסמוך לשולחן העבודה הזה והפך להיות מומחה מיומן להכנתו של העוֹל.
החורף הזה והחורף הבא אחריו היו החורפים הקרים ביותר בנצרת בעשרות השנים האחרונות. ישוע ראה שלג על פסגות ההרים, ופעמים אחדות שלג נפל בנצרת, אף כי נותר על האדמה רק לזמן קצר; אך בחורף הזה הוא ראה קרח בפעם הראשונה. העובדה שְמים יכולים להיות מוצקים, נוזליים וגזיים גרמה לנער לחשוב הרבה על העולם הפיזי ועל הרכבו – הוא הרהר רבות על אודות האדים החומקים מן הסיר המבעבע; ויחד עם זאת, האישיות אשר התגלמה בגוף של נער מתבגר זה, הייתה כל העת זו של הבורא והמארגן בפועל של כל הדברים הללו ברחבי יקום עצום בממדיו.
האקלים בנצרת לא היה קשה. בחודש ינואר, החודש הקר ביותר, ממוצע הטמפרטורה נע סביב 10 מעלות. ביולי ובאוגוסט, החודשים החמים ביותר, הטמפרטורה נעה בין 24 מעלות ו-33 מעלות. האקלים בפלשתינה נע מן הקפוא ליוקד, מהרי הירדן ועד לעמק ים המלח. וכך קיבלו היהודים הכנה ומסוגלות לחיות בכל תנאי מזג האוויר המגוונים שבעולם.
ואפילו בימי הקיץ החמים ביותר, נשבה בריזה קרירה מן המערב מהשעה עשר בבוקר ועד לשעה עשר בערב לערך. אך מעת לעת היו נושבות רוחות המזרח הנוראות על פלשתינה כולה. משבי הרוח החמים הללו הגיעו על-פי-רוב בחודשים פברואר ומרץ, בסמוך לתום העונה הגשומה. בימים ההם ירד גשם בממטרים מרעננים מחודש נובמבר ועד אפריל, אך לא בהתמדה. בפלשתינה היו רק שתי עונות – קיץ וחורף, העונה היבשה והעונה הגשומה. בחודש ינואר החלו הפרחים ללבלב, ועד לסוף אפריל נמלאה הארץ מרבדי פרחים מקצה אל קצה.
בחודש מאי של שנה זו, סייע ישוע בפעם הראשונה בקציר החיטים בחווה של דודו. בטרם מלאו לו שלוש-עשרה שנים הוא הצליח ללמוד משהו על אודות כל דבר למעשה שהגברים והנשים בנצרת ובסביבה עסקו בו, למעט חרשות המתכת. כשבגר, לאחר מות אביו, הוא בילה מספר חודשים בבית מלאכה של חרש מתכת.
כאשר התמעטו העבודה ותנועת השיירות, ערך ישוע עם אביו נסיעות הנאה ועסקים רבות לכנא, לעין-דור ולנין הסמוכות. אפילו כנער הוא ביקר תכופות בציפורי, אשר שכנה כחמישה קילומטרים צפונית-מערבית לנצרת, ואשר שימשה משנת 4 לפני הספירה ועד לשנת 25 לספירה כבירת הגליל וכאחת מערי המגורים של הורדוס אנטיפס.
ישוע המשיך לצמוח פיזית, אינטלקטואלית, חברתית ורוחנית. מסעותיו הרחק מן הבית תרמו רבות לכך שהבין טוב יותר, ובנדיבות רבה יותר, את משפחתו שלו; וכעת אפילו הוריו החלו ללמוד ממנו, כמו גם ללמד אותו. אפילו בצעירותו היה ישוע הוגה דעות מקורי ומורה מוכשר. הוא היה מצוי בהתנגשות מתמדת עם ״התורה שבעל-פה״, אך תמיד ביקש לסגל עצמו למנהגי משפחתו. הוא הסתדר לא רע עם הילדים בני גילו, אף כי לעיתים קרובות התייאש מאיטיות פעולת מוחותיהם. בטרם מלאו לו עשר שנים, הוא הפך למנהיג חבורת ילדים בת שבעה חברים, אשר התגבשו לכדי חבורה שמטרתה לרכוש כישורים גבריים – כישורים פיזיים, אינטלקטואליים ודתיים. בקרב הנערים הללו הצליח ישוע להחדיר משחקים חדשים רבים וצורות משופרות של פנאי פיזי.
היה זה בשבת הראשונה של חודש יולי, ב-5 לחודש, בעת טיול בטבע עם אביו, כאשר ישוע ביטא לראשונה את הרגשות ואת הרעיונות אשר העידו על כך שהוא הופך להיות מודע למשימה יוצאת-הדופן של חייו. ואף כי יוסף הקשיב רוב קשר למילים רבות המשמעות של בנו, הוא דיבר אך מעט ולא נידב כל מידע. למחרת, ערך ישוע שיחה דומה אך ארוכה יותר עם אמו. מרים הקשיבה להכרזות הנער, אך גם היא לא נידבה מידע כלל. תחלופנה כמעט שנתיים נוספות בטרם ישוחח ישוע שוב עם הוריו באשר להתגלות המתעצמת בתוככי תודעתו שלו באשר לטיב אישיותו ולאופי משימתו בכדור הארץ.
בחודש אוגוסט הוא החל בלימודים המתקדמים בבית הספר של בית הכנסת. בשל השאלות שהתעקש לשאול המשיכו הצרות לרחוש בבית הספר. עם הזמן אחזה בנצרת מעין מהומה אשר הלכה והתפשטה. הוריו מיאנו לאסור עליו לשאול את השאלות המטרידות האלה, והמורה הראשי שלו מצא עניין רב בסקרנותו של הנער, בתובנותיו וברעב שלו לידע.
חבריו של ישוע למשחק לא הבחינו בשום דבר על-טבעי בהתנהגותו; ברוב המובנים הוא היה ממש כמותם. התעניינותו בלימודים אכן הייתה מעל לממוצע, אך לא יוצאת דופן לחלוטין. בבית הספר הוא אכן שאל יותר שאלות מאשר חבריו לכתה.
ייתכן שתכונתו יוצאת הדופן והבולטת ביותר הייתה חוסר נכונותו להילחם על זכויותיו. הוא בהחלט היה נער מפותח לגילו, ולפיכך נראה לחבריו מוזר שהוא נטה שלא להגן על עצמו מפני חוסר צדק, ואפילו לא כאשר התעללו בו אישית. רצה המקרה והודות לחברותו עם יעקב – בן השכנים אשר היה גדול ממנו בשנה – הוא לא סבל יותר מדי עקב תכונתו זו. יעקב היה בנו של סתת האבן, שותפו לעסקים של יוסף. יעקב העריץ את ישוע ודאג לכך שאיש לא ינצל לרעה את נטייתו להימנע מעימות פיזי אישי. פעמים מספר התקיפו נערים מבוגרים יותר וגסי רוח את ישוע, תוך שהם מסתמכים על המוניטין שלו לכניעוּת, אך תמיד הם למדו את נחת זרועו של יעקב, בן סתת האבן, אשר מינה את עצמו לאלופו של ישוע והיה מוכן להגן עליו בכל עת.
ישוע היה המנהיג המקובל על אותם נערים בנצרת אשר ייצגו את האידיאלים הגבוהים יותר של אותם ימים ושל אותו דור. חבריו הצעירים באמת אהבו אותו, לא רק בגלל היותו הוגן, אלא גם מפני שהוא אהד אותם בהבנה נדירה אשר העידה על אהבה וגבלה בחמלה מוצנעת.
בשנה זו הוא החל לגלות נטייה מובחנת להעדיף את חברתם של מבוגרים ממנו. הוא התענג על שיחות עם מוחות מבוגרים ממנו על תרבות, חינוך, חברה, כלכלה, פוליטיקה ודת, ועומק ההיסק שלו, כמו גם חדות ההבחנה שלו, הקסימו מאוד את רעיו המבוגרים, והם תמיד שמחו לבקרו. עד לעת שבה קיבל לידיו אחריות לפרנסת הבית, ניסו הוריו בכל עת להשפיע עליו להתרועע עם בני גילו, או אלו הקרובים יותר לגילו, ולא עם המבוגרים יותר, ועם היחידים בעלי הידע הרב יותר, אשר אותם העדיף באופן ניכר.
מאוחר יותר באותה שנה הוא התנסה במסע דייג בן חודשיים בכנרת יחד עם דודו, ונחל בכך הצלחה גדולה. עוד בטרם הפך לגבר הוא כבר היה לדייג מומחה.
נמשכה התפתחותו הפיזית; הוא היה תלמיד מתקדם ובעל זכויות בבית הספר; בבית הוא הסתדר די טוב עם אחיו ואחיותיו הצעירים, זאת הודות ליתרון היותו מבוגר בשלוש שנים וחצי מן האח הבא אחריו. בנצרת חשבו עליו דברים טובים, למעט הורי ילדים מסוימים איטיים יותר, אשר דיברו על ישוע כעל ילד חצוף מדי, אשר חסרים לו הן הענווה הדרושה והן ריסון הנעורים. הוא גילה נטייה הולכת וגוברת להוביל את משחקיה של קבוצת חבריו הצעירים לערוצים רציניים ושקולים יותר. הוא היה מורה מלידה ופשוט לא הצליח להימנע מלנהוג ככזה, גם כאשר לכאורה עסק במשחק.
יוסף החל מוקדם בהנחייתו של ישוע באשר לדרכים השונות להתפרנס, והסביר לו את יתרונותיה של החקלאות על-פני התעשייה והמסחר. הגליל היה חבל-ארץ יפה ומשגשג יותר מחבל יהודה, ועלות המחייה בו עמדה על כרבע מזו שבירושלים וביהודה. היה זה חבל-ארץ של כפרים חקלאיים ושל ערי תעשייה משגשגות, ובו יותר ממאתיים ערים בנות חמשת-אלפים תושבים ויותר, ושלושים ערים בנות מעל לחמישה-עשר אלף תושבים.
כאשר ערך ישוע את מסעו הראשון עם אביו לבחינת תעשיית הדייג מסביב לכנרת, ישוע כמעט והחליט להיות דייג; ואולם, לאחר מכן, הקשר למקצועו של אביו השפיע עליו להפוך לנגר, ואילו מאוחר עוד יותר, שילוב של השפעות הוביל אותו אל בחירתו הסופית להפוך למורה דתי מסדר חדש.
במהלך השנה הזו המשיך הנער לנסוע עם אביו הרחק מן הבית, אך גם ביקר לעיתים תכופות בחווה של דודו, ומדי פעם הלך למגדל ועסק שם בדייג יחד עם הדוד אשר מיקם שם את מטה הפעולה שלו.
לעיתים קרובות התפתו יוסף ומרים להראות העדפה מסוימת כלפי ישוע, או להראות בדרך כזו או אחרת שהם יודעים כי הוא ילד מובטח, בן של גורל. אך בנוגע לכל הנושאים הללו נהגו שני הוריו בחוכמה ובתבונה יוצאת מגדר הרגיל. במקרים המעטים שבהם העדיפו אותו באופן כלשהו, ואפילו בקלה שבמידות, סירב הנער עד מהרה לקבל העדפה שכזו.
ישוע בילה זמן ניכר בבית המלאכה לשירות השיירות, והודות לשיחות אשר ערך עם נוסעים מכל קצוות העולם, רכש לעצמו כמות מדהימה של מידע – ביחס לגילו – על אודות עניינים בינלאומיים. הייתה זו השנה האחרונה שבה הוא נהנה מחופש משחק מרובה ומשמחת הנעורים. מכאן ואילך החלו הקשיים והאחריויות להיערם במהירות על גב הנער הזה.
יהודה נולד בערב יום רביעי, ה-24 ביוני בשנת 5 לספירה. לידתו של זה, הילד השביעי, לוותה בסיבוכים. במשך שבועות אחדים מרים הייתה חולה עד מאוד ויוסף נשאר בבית. ישוע היה עסוק מאוד במשימות שהטיל עליו אביו, ובתפקידים שנפלו בחיקו בעטיה של המחלה הרצינית של אמו. אף-פעם מאז לא הצליח הנער הזה לחזור למשובת הילדות של השנים שחלפו. למן מחלת אמו – מעט בטרם מלאו לו אחת-עשרה – הוא נדרש ליטול על עצמו את האחריות המוטלת על הבן הבכור ולמלאה שנה או שנתיים לפני שזו הייתה מונחת על כתפיו כדבר שבשגרה.
החזן בילה ערב אחד בכל שבוע עם ישוע, וסייע לו להתמחות בכתבי הקודש העבריים. הוא התעניין מאוד בהתקדמותו של התלמיד המבטיח שלו; ומשום כך היה נכון לסייע לו בדרכים רבות. למחנך היהודי הזה נודעה השפעה עצומה על דעתו המתפתחת של ישוע, אך הוא מעולם לא הצליח להבין מדוע נותר זה שווה נפש ביחס לכל הצעותיו לעבור לירושלים ולהמשיך שם את חינוכו תחת כנפי הרבנים המלומדים.
בערך באמצע חודש מאי, נלווה הנער למסע עסקים שערך אביו לבית-שאן, עיר הדקפוליס היוונית המרכזית, אשר ישבה על חורבות העיר העברית הקדומה הקרויה באותו שם. בדרך סיפר יוסף לישוע את הסיפור העתיק על המלך שאול, הפלישתים והמאורעות ההיסטוריים הסוערים אשר התרחשו לאחר מכן בהיסטוריה של עם ישראל. ישוע התרשם עד מאוד מן הסדר והניקיון של העיר הזו, הקרויה אלילית. הוא נפעם מן האמפיתאטרון שנבנה תחת כיפת השמיים והתפעל ממקדש השיש היפהפה אשר הוקדש לפולחן ״עבודת האלילים״. יוסף הוטרד עד מאוד מהתלהבותו של הנער וביקש ליצור ניגוד לרשמים החיוביים הללו בכך שתיאר את יופיו והדרו של בית המקדש היהודי בירושלים. הרחק משם, מן הגבעה בנצרת שעליה עמד לעיתים קרובות, התבונן ישוע בסקרנות בעיר היוונית הנהדרת הזו, ושאל על מבני הציבור ועל בנייניה המפוארים, ואולם אביו התחמק תמיד מלענות על השאלות האלה. ואילו כעת, הם עמדו פנים אל פנים אל מול יופייה של עיר גוייה זו, ויוסף לא יכול היה להתחמק באלגנטיות משאלותיו של ישוע.
רצה הגורל ובעת הזו התקיימו באמפיתאטרון של בית-שאן התחרויות השנתיות בין עריה היווניות של הדקפוליס, וכן הדגמות של יכולות פיזיות. ישוע התעקש שאביו ייקחו לראות את המשחקים, והוא התעקש במידה כזו שאביו היסס לסרב לבקשתו. הנער התלהב מן התחרויות והזדהה בחדווה עם רוח המשחקים שבהם הופגנו ההתפתחות הפיזית והכישורים האתלטיים. יוסף הוכה בתדהמה למראה התלהבות בנו ממפגני הגאונות-לכאורה ה״אליליים״ הללו. בתום התחרויות, זומנה ליוסף הפתעת חייו כאשר שמע את ישוע מביע את תמיכתו במשחקים, ומציע שזה עשוי להיות רעיון טוב אילו צעירי נצרת יוכלו ליהנות אף הם מפעילות פיזית תחת כיפת השמיים. יוסף ערך שיחה ארוכה ונוקבת עם ישוע בנוגע לרוע הטמון במנהגים הללו, אך ידע היטב כי הנער לא השתכנע.
הפעם היחידה שבה ראה ישוע את אביו כועס עליו הייתה בערב ההוא בפונדק, עת במהלך שיחותיהם שכח הנער את הלך החשיבה היהודית במידה כזו שגרמה לו להציע כי עם חזרתם לנצרת עליהם לפעול להקים בה אמפיתאטרון. כאשר שמע יוסף את בנו מדבר באופן כל-כך לא יהודי, נשכחה ממנו שלוותו הרגילה, הוא אחז בכתפו של ישוע ואמר בכעס, ״בני, כל זמן שאתה חי, לעולם אל תניח לי לשמוע אותך מבטא שוב בקול מחשבה מרושעת שכזו.״ ישוע נבהל מהבעת הרגשות הזו של אביו; מעולם לפני כן הוא לא חש את כעסו של אביו באופן כל-כך אישי, והוא היה מוכה תדהמה וחסר יכולת ביטוי. הוא ענה רק, ״בסדר גמור, אבי. כך יהיה.״ והנער מעולם לא הזכיר שוב את משחקי היוונים, או את תחרויות האתלטיקה שלהם, כל עוד אביו חי.
מאוחר יותר חזה ישוע באמפיתאטרון היווני בירושלים והבין עד כמה שנואים היו הדברים הללו בעיני היהודים. ואף-על-פי-כן, במשך כל חייו הוא ניסה לשלב בתכניותיו האישיות את הרעיון של פנאי בריא, ככל שהדבר ניתן על-פי הנוהג היהודי, ואף לשלבו מאוחר יותר בתכנית הפעילות הרגילה של שנים-עשר שליחיו.
בסוף שנתו האחת-עשרה היה ישוע נער חיוני, מפותח-היטב, הומוריסטי באופן מתון, ושמח וטוב-לב באופן יחסי. אך מן השנה הזו ואילך, הוא שקע יותר ויותר לתקופות מיוחדות של מדיטציה מעמיקה ושל הגות רצינית. הוא שקל רבות את האופן שבו ימלא את חובותיו כלפי משפחתו, ובה בעת יציית לקריאת המשימה אשר לה נועד בעולם; הוא כבר הבין שהסעד שלו עתיד להתרחב מעבר לשיפור מצבו של העם היהודי.
הייתה זו שנה רבת מאורעות בחייו של ישוע. הוא המשיך והתקדם בלימודיו בבית הספר וחקר את הטבע ללא לאות. במקביל, הוא המשיך לחקור את האופן שבו מתפרנסים אנשים. הוא החל לעבוד בקביעות בבית המלאכה לנגרות שבביתו, והורשה לנהל בעצמו את הכנסותיו, סידור מאוד יוצא דופן במשפחה יהודית. בשנה זו הוא אף למד את התבונה שבשמירה על עניינים מעין אלו בסוד בתוך כותלי המשפחה. הוא החל להיות מודע לאופן שבו גרם לצרות בכפר, ומכאן ואילך למד בהדרגה להצניע כל דבר שבעטיו הוא עלול היה להיחשב כשונה מחבריו.
במהלך השנה הזו הוא חווה תקופות אי-וודאות רבות, ואפילו ספקות הלכה למעשה, באשר לטיב משימתו. דעתו האנושית המתפתחת בטבעיות עדיין לא תפשה את מציאות טיבו הדואלי במלואה. העובדה שהייתה לו אישיות אחת הקשתה על תודעתו להכיר במקור הכפול של הגורמים אשר מהם הורכב האופי אשר נלווה לאישיות הזו.
למן הזמן הזה ואילך הוא הצליח להסתדר הרבה יותר טוב עם אחיו ואחיותיו. הוא נהג יותר ויותר בטקט, תמיד התייחס אליהם בחמלה והתחשב ברווחתם ובאושרם, והוא נהנה מיחסים טובים עמם עד לתחילת הסעד הציבורי שלו. על-מנת לדייק, הוא הסתדר מצוין עם יעקב, עם מרים ועם שני הילדים הצעירים יותר (אשר טרם נולדו), עמוס ורות. הוא הסתדר יחסית טוב עם מרתה. הצרות שנגרמו לו בבית נבעו מן החיכוכים עם יוסף ועם יהודה, ובמיוחד עם האחרון.
עבור יוסף ומרים הייתה זו חוויה לא פשוטה לנסות ולגדל את השילוב חסר התקדים הזה שבין אלוהיות לבין אנושיות. ומגיעות לשניהם נקודות זכות רבות על כי ביצעו את מלאכתם כהורים בנאמנות ובהצלחה שכאלה. הוריו של ישוע הבינו, יותר ויותר, כי דבר-מה על-אנושי שוכן בתוככי בנם הבכור, אך הם מעולם לא שיערו בדמיונם שהבן המובטח הזה אכן היה, לאמיתו של דבר והלכה למעשה, הבורא בפועל של היקום המקומי הזה של דברים והוויות. יוסף ומרים חיו והלכו לעולמם ללא הידיעה כי בנם ישוע אכן היה בורא יקום אשר התגשם בגוף בשר ודם בן-תמותה.
בשנה זו הקדיש ישוע תשומת לב רבה יותר למוסיקה, והמשיך ללמד את אחיו ואחיותיו בבית הספר של ביתם. בסביבות הזמן הזה למד הנער במודע על ההבדל שבין השקפותיהם של יוסף ושל מרים בנוגע לטיב משימתו שלו. הוא שקל באריכות את דעותיהם המנוגדות של הוריו, ולעיתים קרובות הקשיב לדיוניהם כאשר חשבו שהוא ישן שנת ישרים. יותר ויותר הוא נטה לעבר השקפת אביו, ומכאן שאמו עתידה הייתה להיפגע מן ההבנה שבנה הולך ודוחה בהדרגה את הנחייתה באשר לנתיבת חייו. וככל שחלפו השנים, כך הלכה והתרחבה התהום אשר נפערה ביניהם. מרים הבינה פחות ופחות את חשיבותה של משימת ישוע, והאֵם הטובה הזו נפגעה יותר ויותר מן העובדה שבנה המועדף נכשל במילוי ציפיותיה הכמוסות.
יוסף האמין אמונה הולכת ומתחזקת בטיבה הרוחני של משימת ישוע. ואכן, בשל סיבות אחרות וחשובות יותר, נדמה כי חבל שלא יכול היה לחיות ולחזות בהתגשמות המושג שלו על אודות משימת המתת של ישוע בכדור הארץ.
במהלך שנתו האחרונה בבית הספר, בגיל שתים-עשרה, הוכיח ישוע את אביו על המנהג היהודי לגעת במזוזה הקבועה על פתח הדלת בכניסה וביציאה מן הבית ואז לנשק את האצבע שנגעה בקלף. כחלק מן המצווה הזו, נהוג היה לומר, ״יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.״ יוסף ומרים לימדו שוב ושוב את ישוע את הסיבות שבעטיין אסור לעשות כל פסל ותמונה, והסבירו שאלו עשויים לשמש לעבודת אלילים. ואף כי ישוע לא הצליח להבין את מלוא הסיבה לאיסור כנגד הפסלים והתמונות, הוא ניחן בדרגה גבוהה של עקביות, ולפיכך ציין בפני אביו כי המנהג שלו לגעת בקלף שעל מפתן הדלת הינו עבודת אלילים מעיקרו. ולאחר שהוכיח אותו ישוע כך, הסיר יוסף את קלף המזוזה.
בחלוף הזמן, ערך ישוע שינויים רבים באופן קיום המצוות, כגון בתפילות המשפחתיות וכן במצוות אחרות. וניתן היה לעשות כך בנצרת משום שבית הכנסת שלה היה נתון תחת השפעתה של אסכולת רבנים ליברלית, כדוגמת המורה המפורסם יוסף מנצרת.
במהלך השנה הזו ובשנתיים שלאחריה נגרמה לישוע עוגמת נפש רבה כתוצאה ממאמציו המתמידים ליישב בין השקפותיו האישיות על אודות מצוות הדת והגינונים החברתיים, לבין האמונות המבוססות של הוריו. הטריד אותו הקונפליקט בין הדחף להיות נאמן לאמונות שלו עצמו לבין התוכחה המודעת של חובת הציות להוריו; הקונפליקט העילאי שלו היה בין שתי מצוות גדולות אשר משלו בכיפה בדעתו הצעירה. האחת הייתה: ״היה נאמן למצוות האמת הגבוהות ביותר שלך וליושר לבבך.״ האחרת הייתה: ״כבד את אביך ואמך אשר נתנו לך את חייך ואת מזונך.״ ואולם, הוא מעולם לא התנער מן האחריות להתאים מדי יום ביומו את שני מחוזות הנאמנוּת הללו, של שמירת אמונים לאמונות שלו עצמו ושל חובתו למשפחתו; והוא נהנה מן הסיפוק שנבע מההצלחה הגוברת לשלב באופן הרמוני בין אמונותיו האישיות לבין חובותיו המשפחתיות, וליצור מושג נשגב של סולידריות קבוצתית המבוססת על נאמנות, הוגנות, סובלנות ואהבה.
בשנה זו עבר הנער מנצרת מפרק הילדות של חייו לתחילת הבגרות; קולו החל להשתנות, ומאפיינים אחרים של הדעת ושל הגוף העידו על התבגרותו הממשמשת ובאה.
בליל יום ראשון, ה-9 בינואר בשנת 7 לספירה, נולד אחיו הצעיר עמוס. יהודה היה בן פחות משנתיים, ואחותו הצעירה, רות, טרם נולדה; וכך, ברי שכאשר אביו מת בתאונה בשנה שלאחר מכן, נותר ישוע עם משפחה גדולה של ילדים קטנים תחת חסותו.
בסביבות אמצע חודש פברואר ידע ישוע בבטחה אנושית כי הוא עתיד למלא משימה בכדור הארץ למען ההארה של האדם וההתגלות של האל. בדעתו של צעיר זה, אשר כלפי חוץ היה ככל נער יהודי ממוצע בנצרת, התקבלו החלטות הרות גורל, מלוּות בתוכניות מרחיקות לכת. היצורים התבוניים בכל נבאדון התבוננו בסקרנות ובפליאה כיצד מתחילים כל אלו לקבל צורה במחשבתו ובפעולתו של בן הנגר המתבגר.
ביום הראשון של השבוע, ב-20 במרץ, שנת 7 לספירה, סיים ישוע את חוק לימודיו בבית הספר המקומי של בית הכנסת של נצרת. היה זה יום משמעותי בחייה של כל משפחה יהודית שאפתנית, היום שבו נכנס בנה הבכור ל״מצוות״ והעת שבה הבן הבכור נפדה מידי אדוני אלוהי ישראל ומוכרז כ״בן לאל עליון״ ומשרתו של אדון כל הארץ.
על-מנת להשתתף במאורע המשמח, שב יוסף ביום שישי בשבוע שלפני כן מציפורי, שם היה אחראי על בנייתו של מבנה ציבור חדש. המורה של ישוע האמין באמונה שלמה כי תלמידו הערני והחרוץ הזה עומד לפני קריירה יוצאת דופן, ושלפניו משימה מרשימה כלשהי. וזקני הכפר, על אף כל הצרות אשר חוו בשל נטיותיו הנון-קונפורמיסטיות של ישוע, היו גאים מאוד בנער, וזה מכבר החלו לתכנן תוכניות אשר יאפשרו לו לעבור לירושלים ולהמשיך את לימודיו במכללות העבריות הידועות.
וכאשר שמע ישוע מעת לעת את הדיונים בתוכניות האלה, הלך וגבר בו הביטחון כי לעולם לא ילך לירושלים על-מנת ללמוד עם הרבנים. אך הוא לא שיער בדמיונו את הטרגדיה אשר הייתה עתידה להתרחש בקרוב, ואשר תבטיח את זניחתן של כל התכניות האלה, בכך שתדרוש ממנו לשאת באחריות לפרנסתה ולהכוונתה של משפחה גדולה, אשר עתידה לכלול בקרוב – בנוסף לו עצמו ולאמו – חמישה אחים ושלוש אחיות. ישוע רכש ניסיון רב וארוך יותר בגידול המשפחה הזו ממה שזכה אביו יוסף; והוא אכן עמד בסטנדרטים שהציב לעצמו לאחר מכן: להפוך להיות מורה ואח בכור חכם, סבלן, מבין ויעיל למשפחה הזו – משפחתו שלו – אשר ניחתו עליה לפתע פתאום צער ואובדן בלתי-צפויים.
וכעת, לאחר שחצה ישוע את הסף והפך לאיש צעיר, כמו גם בוגר בתי הספר של בתי הכנסת, הוא היה זכאי לעלות לירושלים עם הוריו על-מנת להשתתף איתם בחגיגות הפסח הראשונות שלו. בשנה זו חל חג הפסח ביום שבת, ה-9 באפריל, שנת 7 לספירה. חבורה נכבדת (בת 103 חברים) התכוננה לצאת מנצרת לכיוון ירושלים מוקדם בבוקר יום שני, ה-4 באפריל. הם צעדו דרומה לכיוון השומרון, אך בהגיעם ליזרעאל הם פנו מזרחה, הקיפו את הר הגלבוע וירדו לעמק הירדן על-מנת להימנע מלחצות את השומרון. יוסף ומשפחתו היו שמחים לצעוד דרומה דרך השומרון ותוך מעבר בבאר יעקב ובבית-אל, אך מכיוון שהיהודים סלדו ממגע עם השומרונים, החליטו הם ושכניהם לצעוד דרך עמק הירדן.
ארכלאוס מטיל האימה הודח מכיסאו, ולא היה עוד מקום לחשש גדול מפני נסיעתו של ישוע לירושלים. חלפו שתים-עשרה שנים מאז ניסה הורדוס להשמיד את התינוק מבית לחם, ואיש לא היה מקשר כעת את העניין הזה לנער האלמוני מנצרת.
בטרם הגיעו לצומת יזרעאל, וממש בקרבת מקום, מצד שמאל, הם חלפו ליד הכפר הקדום שׁוּנֵם, ושוב שמע ישוע על עלמת החן היפה ביותר בישראל אשר גרה שם פעם, וכן על עבודותיו הנפלאות של אלישע אשר נעשו שם. כאשר חלפו ליד יזרעאל, סיפרו הוריו של ישוע על אודות מעשיהם של אחאב ואיזבל ועל מעלליו של יֵהוּא. כאשר חלפו סביב הר הגלבוע, הם שוחחו רבות על אודות שאול, אשר נטל את חייו במורדות ההר הזה, וכן על אודות המלך דוד והאירועים אשר התרחשו במקום ההיסטורי הזה.
לאחר שהקיפו את בסיסו של הר הגלבוע, התגלתה מימין העיר היוונית בית-שאן (סְקִיטוֹפּוֹלִיס). מרחוק הם צפו במבני השיש, אך הם לא התקרבו לעיר הגויים פן יטָמאו עצמם ותימנע מהם האפשרות להשתתף בחגיגות הפסח הקדושות הממשמשות ובאות בירושלים. מרים לא הבינה מדוע גם יוסף וגם ישוע נמנעו מלדבר על בית-שאן. היא לא ידעה על אודות המחלוקת אשר נתגלעה ביניהם בשנה הקודמת, מכיוון שאיש מהם לא שיתף אותה בדבר.
וכעת הובילה הדרך הישר במורד עמק הירדן הטרופי, ועד מהרה צפה ישוע בפליאה בנהר הירדן המתפתל והזורם תמידית, ובמימיו המנצנצים והשוצפים הזורמים לעבר ים המלח. עת הם צעדו בעמק הטרופי הזה, הם פשטו מעליהם את בגדיהם העליונים, ונהנו משדות החיטה השופעים ומפריחתו הוורודה של הרדוף הנחלים היפהפה, זאת בעוד שהוד רוממותו הר החרמון לבן הפסגה משקיף על העמק ההיסטורי הרחק מצפון. במרחק של מעט יותר משלוש שעות של מסע מבית-שאן, הם חנו לשנת הלילה תחת כיפת השמיים זרועי הכוכבים, לצדו של מעיין נובע.
ביום השני למסעם הם חלפו ליד שפך נהר היבוק, הזורם מכיוון מזרח אל נהר ירדן, ובעת שהתבוננו מזרחה במעלה העמק הם סיפרו את סיפורו של גדעון, אשר התרחש בשעה שהמִדייָנִים פשטו על חבל הארץ הזה על-מנת לכבוש אותו. לקראת סופו של היום השני למסע הם חנו ליד בסיס ההר הגבוה ביותר המשקיף על עמק הירדן, הר סָרְטָבָּה, אשר בפסגתו ניצבה מצודת האלכסנדריון שבה כלא הורדוס את אחת מנשותיו וקבר שניים מבניו אשר נחנקו למוות.
ביום השלישי הם חלפו ליד שני כפרים אשר נבנו לאחרונה על-ידי הורדוס והבחינו בארכיטקטורה המשובחת שלהם ובגני הדקלים היפהפיים. לעת ליל הם הגיעו ליריחו, שם הם נשארו עד ליום המחרת. באותו ערב צעדו יוסף, מרים וישוע שני קילומטרים וחצי לאתר של יריחו הקדומה, שם, בהתאם למסורת היהודית, ביצע יהושע – שעל שמו נקרא ישוע – את מעלליו הידועים.
במהלך היום הרביעי והאחרון למסע מלְאה הדרך במצעד מתמשך של עולי רגל. כעת הם החלו לטפס בגבעות המובילות אל ירושלים. כאשר הם התקרבו לפסגה, הם יכלו לצפות בהרים הלאה מעברו השני של הירדן, ודרומה מעבר למימיו השקטים של ים המלח. בערך במחצית הדרך לירושלים, ראה ישוע בפעם הראשונה את הר הזיתים (האזור אשר עתיד למלא תפקיד כה חשוב בחייו), וכפי שציין יוסף, העיר הקדושה הייתה אך מעבר לרכס הזה. לבו של הנער פעם בהתרגשות בציפייה שמחה לקראת הפעם הראשונה שבה יראה את עירו ואת ביתו של אביו שבשמיים.
במורדותיו המזרחיים של הר הזיתים הם עצרו למנוחה בשולי כפר קטן ושמו בית-עניָא. בני הכפר מכניסי-האורחים הזדרזו לסעוד את עולי הרגל, ורצה המקרה שיוסף ובני משפחתו עצרו לצד ביתו של שמעון. לשמעון היו שלושה ילדים בסביבות גילו של ישוע – מרים, מרתה ואלעזר (לָזַרוּס). הם הזמינו את המשפחה מנצרת פנימה להתרעננות, וחברות ארוכת שנים נרקמה בין שתי המשפחות. פעמים רבות לאחר מכן, במהלך חייו רבי המאורעות של ישוע, הוא עצר בבית הזה.
הם המשיכו הלאה, ובמהרה עמדו על מורדות הר הזיתים, וישוע ראה לראשונה (על-פי זכרונו שלו) את העיר המקודשת, על ארמונותיה היומרניים, ואת המקדש מעורר ההשראה של אביו. בשום רגע מחייו לא חווה ישוע התרגשות אנושית טהורה כמו זו אשר אחזה בו כעת, ואשר כה ריתקה אותו בעת שעמד באותו אחר-צהריים של חודש אפריל על הר הזיתים, ושתה בצימאון לראשונה את נופיה של ירושלים. בשנים שלאחר מכן, באותה נקודה בדיוק הוא עמד והתייפח על העיר אשר עתידה לדחות נביא נוסף, את המורה האלוהי האחרון שלה, והגדול מכולם.
ואולם, הם מיהרו לירושלים. היה זה יום חמישי אחר הצהריים. כשהגיעו לעיר, הם חלפו ליד המקדש, וישוע מעולם לא ראה המון אדם מעין זה. הוא חשב רבות ובכובד ראש על העובדה שהיהודים הללו התקבצו כאן מקצווי תבל הרחוקים ביותר של העולם הידוע.
במהרה הם הגיעו למקום שבו הם נועדו לשהות במהלך שבוע הפסח, בביתו רחב הממדים של קרוב משפחה אמיד של מרים, אחד אשר למד מפי זכריה דבר-מה על ראשית הסיפור של יוחנן וישוע. למחרת היום, ביום המוקדש להכנות, הם ערכו את ההכנות הנדרשות לחגיגות ההולמות את שבת הפסח.
ובעוד שירושלים כולה הייתה נתונה בתזזית ההכנות לקראת הפסח, יוסף מצא את הזמן לקחת את בנו לבקר במכללה שבה – על-פי מה שסוכם עבורו – הוא עתיד היה להמשיך בלימודיו שנתיים מאוחר יותר, עם שימלאו לו חמש-עשרה שנים. יוסף נדהם באמת ובתמים לנוכח מיעוט העניין שהפגין ישוע בנוגע לכל התוכניות המוקפדות האלה.
ישוע התרשם עמוקות מן המקדש ומכל הטקסים והפעילויות אשר התרחשו בו. בפעם הראשונה מאז היה בן ארבע, הוא היה עסוק מדי בהרהוריו שלו מכדי לשאול שאלות רבות. אך הוא אכן שאל את אביו מספר שאלות מביכות (כשם שעשה בעבר). הוא שאל מדוע האב שבשמיים דורש את שחיטתם של כל-כך הרבה בעלי חיים תמימים וחסרי ישע. וממבע פניו של ישוע, היטב ידע אביו שתשובותיו וניסיונותיו לספק הסבר כלל לא סיפקו את בנו, בעל החשיבה המעמיקה וההיגיון החריף.
וביום שלפני שבת הפסח, שטפו נחלים של הארה רוחנית דרך דעתו הגשמית של ישוע, וגדשו את לבו האנושי אשר עלה על גדותיו ברחמים על מוכי העיוורון הרוחני, ועל קהל ההמונים מוכה הבורות הרוחנית אשר נתקבץ לחגיגות מועד הפסח העתיק. היה זה אחד מן הימים הבלתי-שגרתיים ביותר אשר בילה בן האל בגוף בשר ודם; ובמהלך הלילה, בפעם הראשונה בחייו על-פני כדור הארץ, נגלה אליו שליח מיוחד מסאלווינגטון, אשר נשלח על-ידי עמנואל, ואמר לו: ״הגיעה השעה. הגיע הרגע שתתחיל לעסוק בענייניו של אביך.״
וכך, אפילו בטרם נפלה על כתפיו הצעירות האחריות הכבדה למשפחה מנצרת, הגיע כעת השליח השמיימי על-מנת להזכיר לנער, שאפילו טרם מלאו לו שלוש-עשרה שנים, כי הגיעה השעה לשוב ולקחת על עצמו אחריויות של יקום. היה זה הראשון בסדרה ארוכה של אירועים, אשר בסופו של דבר הגיעו לשיאם בהשלמתה של משימת המתת של הבן באורנטיה, ובכך שנטל על "כתפיו האנושיות-אלוהיות את משרת ממשל היקום.״
ובחלוף הזמן הפך מסתורין ההתגלמות בגוף – עבור כולנו – לפחות ופחות ניתן לתפישה. לא הצלחנו כלל להבין כיצד הנער הזה מנצרת היה בורא נבאדון כולה. ואפילו כעת, איננו מבינים כיצד יכולה רוחו של אותו בן בורא, כמו גם רוחו של אביו מפרדיס, להתלוות לנשמותיהם של בני-אדם. עם חלוף הזמן, יכולנו לראות כיצד הבחינה דעתו האנושית יותר ויותר – בעודו חי חיים בגוף בשר ודם – כי מבחינה רוחנית נחה על כתפיו האחריות של יקום.
וכך מסתיימת לה נתיבתו של הנער מנצרת ומתחיל סיפורו של הצעיר המתבגר – האדם האלוהי אשר הופך בהדרגה יותר ויותר מודע לעצמו – ואשר מתחיל כעת לחשוב על מסלול חייו בעולם, בעודו שואף לשלב בין תכלית חייו המתרחבת לבין שאיפות הוריו וחובותיו למשפחתו ולחברה בת תקופתו.
שום מאורע בנתיבתו רבת המאורעות של ישוע על-פני כדור הארץ לא נחקק בזיכרונו ככובש יותר – או כמרגש יותר ברמה האנושית – מאשר המאורע הזה, ביקורו הראשון בירושלים על-פי זיכרונו שלו. במיוחד עוררה אותו חוויית השתתפותו בדיונים בבית המקדש, ואלו נחקקו בזיכרונו כמאורע הכביר של ילדותו ושל תחילת בחרותו. הייתה זו ההזדמנות הראשונה שלו ליהנות מכמה ימים של חיי עצמאות, לחוות את הריגוש שבהליכה וחזרה ללא כל מגבלות או הגבלות. התקופה הקצרה הזו של חיים אשר אינם מוכוונים, במהלך השבוע שלאחר הפסח, הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה הוא נהנה מחופש מלא מכל אחריות. וחלפו שנים רבות בטרם זכה שוב לתקופה דומה שבה היה חופשי מכל אחריות, ואפילו לתקופה קצרה.
הנשים נסעו להשתתף בחגיגות הפסח בירושלים אך ורק לעתים רחוקות; נוכחותן לא נדרשה שם. אך ישוע פשוט סירב ללכת, אלא אם כן אמו תתלווה אליו. וכאשר אמו החליטה לערוך את הנסיעה, החליטו נשים רבות נוספות מנצרת לערוך את המסע; לפיכך, בשנה זו מנתה החבורה את השיעור הגדול ביותר של נשים ביחס לגברים אשר יצא אי-פעם מנצרת לחגיגות הפסח. ובדרך לירושלים הם שרו מעת לעת את מזמור תהילים קי״ג.
למן הרגע שבו עזבו את נצרת ועד שהגיעו לפסגת הר הזיתים, חווה ישוע עקה רצופה מפאת הציפייה המתוחה. לכל אורך ילדותו העליזה הוא הקשיב בהערצה לאזכורים של ירושלים ושל בית מקדשהּ; וכעת הוא עמד לחזות בהם במציאות ממש. הן כשהוא התבונן בבית המקדש מהר הזיתים, והן כאשר בחן אותו מקרוב, עמד בית המקדש בכל ציפיותיו ואף מעבר לכך; אך כאשר הוא בא בשעריו הקדושים, החלה ההתפכחות הגדולה.
ישוע חצה בלוויית הוריו את חצרות המקדש בדרכו להצטרף לקבוצת בני המצווה החדשים אשר התעתדו, עוד מעט קט, להיות מוקדשים כאזרחי עם ישראל. הוא התאכזב קמעה מהתנהגותו של ההמון בבית המקדש, אך הוא חווה את ההלם הגדול הראשון באותו יום כאשר אמו נפרדה מהם על-מנת להיכנס לעזרת הנשים. מעולם לא עלה על דעתו של ישוע שאמו לא תורשה להתלוות אליו לחגיגות ההקדשה, והוא התמרמר עד מאוד על כך שהיא צריכה לסבול מאפליה בלתי-צודקת שכזו. ואף כי הוא התרעם על כך מאוד, הוא לא אמר מאום, למעט הערות מחאה אחדות שהעלה בפני אביו. ואולם בתוכו פנימה הוא חשב, וחשב לעומקם של הדברים, כפי שמעידות השאלות אשר שטח בפני הסופרים והחכמים בשבוע שלאחר מכן.
הוא עבר את טקסי ההקדשה, אך התאכזב מטיבם השגרתי והרדוד. הוא התגעגע לנימת העניין האישית אשר אפיינה את הטקסים בבית הכנסת של נצרת. ואז הוא שב לפגוש באמו והתכונן להתלוות אל אביו בביקורו הראשון במקדש, על חצרותיו, אולמותיו ומסדרונותיו השונים. מתחם בית המקדש יכול היה להכיל מעל למאתיים-אלף מתפללים בו-זמנית, ואף-על-פי שממדיהם של המבנים הללו – בהשוואה לכל מה שחזו עיניו עד כה – אכן הרשימו אותו מאוד, סיקרן אותו יותר להגות במשמעותם הרוחנית של טקסי המקדש ושל הפולחן הנלווה להם.
ואף-על-פי שרבים מטקסי המקדש נגעו עד מאוד לליבו של ישוע, וכן הרשימו את חוש היופי והסמליות שלו, תמיד אכזבו אותו הסברי הוריו על אודות משמעותם האמיתית של הטקסים הללו בתשובה לשאלותיו החוקרות הרבות. ישוע פשוט לא היה מוכן לקבל הסברים על אודות סגידה ומסירות דתית אשר כללו אמונה בחרון-אפו של האל, או בזעמו של הכול-יכול. כאשר, לאחר תום הביקור במקדש, הם המשיכו לשוחח על אודות הנושאים הללו, וכאשר אביו החל להתעקש במתינות על כך שיקבל את האמונה המקובלת על היהדות האורתודוקסית, פנה לפתע ישוע אל הוריו, ובעודו מישיר מבט אל עיני אביו, אמר: ״אבי שלי, אין זה ייתכן – האב שבשמיים לא ינהג כך כלפי ילידיו הטועים אשר בארץ. לא ייתכן שהאב שבשמיים יאהב את ילדיו פחות ממה שתאהב אתה אותי. ויודע אני היטב שלא משנה עד כמה בלתי-חכם יהיה הדבר שאעשה, לעולם לא תשטוף אותי בזעמך, או שתפרוק עלי את כעסך. אם אתה, אבי אשר בארץ, משקף כך באופן אנושי את האלוהי, עד כמה האב אשר בשמיים יהיה יותר מלא בטוּב, ועד כמה הוא יהיה גדוש בחסד. אני מסרב להאמין שאבי אשר בשמיים אוהב אותי פחות מאבי אשר בארץ.״
וכאשר שמעו יוסף ומרים את דברי בנם בכורם, הם השתתקו ונדמו. והם לא ניסו אף-פעם לשוב ולשנות את דעתו באשר לאהבת האל ולחסדו של האב אשר במרומים.
בכל חצרות המקדש שבהן ביקר ישוע, הוא נדהם ונגעל מרוח חוסר הכבוד אשר בה נתקל. הוא סבר שהתנהגות ההמון במקדש לא תאמה את העובדה שהאנשים נכחו ב"ביתו של אביו". ואולם, ההלם של חייו הצעירים הגיע כאשר ליווה אותו אביו לחצרות הגויים, שם שמע את הלהג הרועש, ואת הצעקות והקללות אשר התערבבו עם פעיית הכבשים ועם בליל הקולות האחרים, אשר העידו על נוכחותם של חלפני הכספים ושל סוחרי בעלי החיים אשר שימשו כקורבנות, כמו גם של הסוחרים בסחורות אחרות.
אך הדבר אשר חצה באופן הבוטה ביותר את גבול טעמו הטוב והצית את זעמו היה מראה הנשים העובדות, הנשים קלוֹת הדעת אשר הסתובבו להן באזור זה של המקדש, נשים צבועות ומאופרות שכמותן הוא ראה לאחרונה בביקורו בציפורי. זילוּת זו של בית המקדש הציתה לחלוטין את זעם הנעורים שבו, והוא לא היסס לבטא את עצמו בחופשיות בפני יוסף.
ישוע התרשם מרוח בית המקדש ומן השירות אשר סיפק, אך הוכה בתדהמה מן הכיעור הרוחני שאותו מצא על פניהם של מאמינים כה רבים אשר כלל לא היה אכפת להם.
וכעת הם ירדו מטה, אל חצר הכוהנים המצוי מתחת לאדן הסלע אשר ממול למקדש, המקום שבו ניצב המזבח, על-מנת לצפות בהריגתם של המוני בעלי-חיים, וכן בשטיפת הדם מידיהם של הכוהנים העוסקים במלאכת הקורבנות במימי מזרקת הארד. מראה המדרכות שטופות הדם, ידיהם מגואלות הדם של הכוהנים וקולות בעלי החיים הנטבחים היו יותר מאשר הנער הזה, אוהב הטבע, יכול היה לעמוד בו. המראה הנורא הפך את בני מעיו של הנער מנצרת; הוא לפת את יד אביו והתחנן שייקחהו משם. הם חזרו חזרה דרך חצר הגויים, ואפילו הצחוק הגס וקללות הנאצה, אשר שמע שם ישוע, היוו הקלה מן המראות אשר ראה זה עתה.
יוסף ראה שבנו התחלחל למראה טקסי בית המקדש ובחוכמה הוביל אותו מסביב אל עבר ״השער היפה״, השער האמנותי שהיה יצוק ארד אשר הובא מקוֹרִינְתוּס. אבל ישוע כבר היה מלא וגדוש מביקורו הראשון הזה במקדש. הם שבו אל החצרות העליונים לאסוף את מרים והתהלכו במשך כשעה באוויר הפתוח, הרחק מן ההמון, בעודם צופים בארמון החשמונאי, ביתו הרשמי של הורדוס, ובמגדל השמירה הרומי. במהלך ההליכה הזו הסביר יוסף לישוע כי רק תושביה של ירושלים הורשו לצפות בטקסי הקורבנות היומיים במקדש, וכי תושבי הגליל הגיעו למקדש על-מנת להשתתף בטקסים אך ורק שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות (שבעה שבועות לאחר הפסח) ובחג הסוכות, בחודש אוקטובר. מועדים אלו נקבעו על-ידי משה. ואז הם שוחחו על אודות שני המועדים האחרים, אשר נקבעו לאחר מכן, על חג ההקדשה, חנוכה, ועל חג הפורים. לאחר מכן הם חזרו לחדריהם והתכוננו לחגיגות הפסח.
חמש משפחות מנצרת התארחו אצל משפחתו של שמעון מבית-עניא לחגיגות הפסח, או שהיו קשורות למשפחתו. שמעון רכש עבור החבורה את השה אשר הועלה לעולה. שחיטתם ההמונית של הטלאים הללו היא אשר השפיעה כל-כך על ישוע בעת ביקורו במקדש. התוכנית המקורית הייתה לסעוד את סעודת החג עם קרובי משפחתה של מרים, אך ישוע שכנע את הוריו לקבל את הזמנתו של שמעון וללכת לבית-עניא.
באותו ערב הם התקבצו לחוג את סדר הפסח, שבמהלכו אכלו בשר צלוי עם מצה ומרור. כבן חדש למצוות, התבקש ישוע לספר את סיפור חג הפסח, ואת זאת הוא עשה היטב. אך הוריו הוטרדו במידת-מה מן העובדה ששיבץ בסיפורו הערות רבות אשר העידו על הרשמים אשר חרטו על דעתו הצעירה, אך הפיקחית, המראות והקולות אשר ראה ושמע לאחרונה. וזו הייתה תחילתם של שבעת ימי חג הפסח.
ואפילו בשלב כל-כך מוקדם – אף-על-פי שלא אמר על כך דבר להוריו – שקל ישוע בדעתו עד כמה ראוי לחגוג את חג הפסח ללא טלה אשר הועלה כקורבן. הוא היה בטוח בדעתו שלו כי האב שבמרומים אינו שבע רצון ממופע הקורבנות המוצעים כמנחה, וככל שחלפו השנים, הוא הלך והתבסס בדעתו לכונן ביום מן הימים סדר פסח נטול דמים.
ישוע ישן מעט מאוד באותו הלילה. מנוחתו נטרדה עד מאוד על-ידי חלומות מזעזעים על טבח ועל סבל. חוסר העקביות וחוסר ההיגיון שבמערכת הטקסית היהודית בכללותה הטרידו את דעתו ושיסעו את לבו. גם הוריו ישנו אך מעט. אירועי היום שחלף הטרידו אותם עד מאוד. הם נסערו לגמרי מגישתו של הנער, אשר נדמתה להם מוזרה ונחושה. בחלק הראשון של הלילה הייתה מרים עצבנית ומוטרדת, אך יוסף נותר רגוע, אף כי הוא היה תמה באותה המידה. שניהם חששו לשוחח בכנות עם הנער על אודות הבעיות האלה, אף כי ישוע היה משוחח עמם בשמחה אילו העזו לדובב אותו.
טקסי השירות במקדש ביום המחרת היו מקובלים הרבה יותר על ישוע, והקלו במידה רבה על הזיכרונות הבלתי-נעימים של היום הקודם. בבוקר המחרת נטל אלעזר הצעיר את ישוע בידו ויחד הם יצאו לחקור בשיטתיות את ירושלים ואת סביבותיה. ובטרם הסתיים היום, גילה ישוע את מגוון המקומות בסביבת המקדש שבהם נערכו לימוד וסדנאות של שאלות ותשובות; ולמעט ביקורים אחדים בקודש הקודשים, שבהם התבונן בפליאה בפרוכת ההפרדה ותמה מה באמת נמצא מאחוריה, את מרבית זמנו הוא בילה בסדנאות הלימוד אשר בסביבת המקדש.
במהלך שבוע הפסח שמר ישוע על מקומו בקרב בני המצווה החדשים, ופירושו של דבר שהוא שנדרש לשבת מחוץ לאזור המגודר השמור אך ורק לאזרחים המלאים של עם ישראל. ומכיוון שהוא היה מודע לגילו הצעיר, הוא נמנע מלשאול את השאלות הרבות אשר התרוצצו הלוך וחזור במוחו; או לפחות הוא נמנע מלעשות כן עד לתום חגיגות הפסח, אז הוסרו ההגבלות הללו אשר הושתו על הנערים אשר זה עתה הוקדשו.
ביום רביעי של שבוע הפסח הורשה ישוע לשוב לביתו של אלעזר יחד עמו וללון את הלילה בבית-עניא. באותו ערב שמעו אלעזר, מרתה ומרים את ישוע משוחח על אודות דברים ברי-חלוף ודברים נצחיים, דברים אנושיים ודברים אלוהיים, ומאותו ערב ואילך שלושתם אהבו אותו כאילו היה אחיהם שלהם.
עד סוף השבוע, ישוע בילה פחות עם אלעזר, מכיוון שזה לא הורשה להיכנס אפילו למעגל החיצוני של הדיונים במקדש, אף כי הוא נכח בכמה מן ההרצאות הפתוחות לציבור אשר ניתנו בחצרות החיצוניים. אף כי אלעזר היה כבן גילו של ישוע, רק לעתים רחוקות הותר לנערי ירושלים להשתתף בטקס ההקדשה בטרם מלאו להם שלוש-עשרה שנים מלאות.
שוב ושוב במהלך שבוע הפסח, ראו הוריו של ישוע את בנם ישוב וראשו הצעיר בין ידיו, טרוד ומעמיק במחשבות. הם מעולם לא ראו אותו מתנהג כך, ומכיוון שלא ידעו עד כמה נתבלבלה עליו דעתו ועד כמה סערה רוחו בעקבות החוויה אשר התנסה בה, הם נותרו אובדי-עצות לחלוטין; הם לא ידעו מה לעשות. הם שמחו בחלוף ימי הפסח, והשתוקקו לראות את בנם, אשר התנהג כה מוזר, חוזר בבטחה לנצרת.
מדי יום חשב ישוע על בעיותיו. עד לסוף השבוע הוא ערך מספר רב של התאמות; אך כאשר הגיעה העת לשוב לנצרת, עדיין הסתחררה דעתו הצעירה מן המורכבות ומן הכמות גדולה של שאלות אשר נותרו ללא מענה ומן הבעיות אשר נותרו ללא פתרון.
בטרם עזבו יוסף ומרים את ירושלים, הם ארגנו היטב, יחד עם המורה מנצרת, את התוכנית הסדורה לשובו של ישוע אל פרק לימודיו הארוך באחת ממכללות הרבנים הידועות ביותר, עת ימלאו לישוע חמש-עשרה שנים. ישוע התלווה אל הוריו ואל המורה בביקוריהם בבית הספר, ואלו הוטרדו מאוד לראות עד כמה אדיש היה ישוע ביחס לכל מה שאמרו ועשו. מרים כאבה מאוד את תגובותיו של בנה לביקור בירושלים, ויוסף נותר נבוך לגמרי אל מול הערותיו המשונות של הנער ולנוכח התנהגותו הבלתי-שגרתית.
אחרי ככלות הכול, שבוע הפסח אכן היווה מאורע כביר בחייו של ישוע. הוא נהנה מן ההזדמנות לפגוש עשרות נערים בגיל קרוב לשלו, מועמדים אף הם להקדשה, והוא ניצל את הקשרים הללו על-מנת ללמוד כיצד חיים אנשים במסופוטמיה, בטורקיסטן ובפָּרְתִיָה, כמו גם בפרובינציות של רומא הרחק במערב. הוא כבר הכיר טוב יחסית את האופן שבו גדלו צעירי מצרים, ואלו באזורים אחרים הקרובים לפלשתינה. בעת הזו היו בירושלים אלפי צעירים, והנער מנצרת פגש באופן אישי, ואף ראיין לעומק במידה כזו או אחרת, יותר ממאה וחמישים מהם. הוא התעניין במיוחד באלו אשר הגיעו מארצות רחוקות במזרח ובמערב. וכתוצאה מן המגעים הללו, החלה לעלות בנער הכמיהה לנסוע בעולם על-מנת ללמוד כיצד מתפרנסים בני הקבוצות השונות של אחיו בני האדם.
החבורה מנצרת קבעה להיאסף באזור המקדש באמצע הבוקר שלמחרת שבוע חגיגות הפסח. כך אכן היה והם יצאו בדרכם חזרה לנצרת. ישוע הלך למקדש להאזין לדיונים, בעוד שהוריו מחכים להתאספותם של חבריהם למסע. ואז החלה החבורה להתכונן לצאת לדרכה, כאשר הגברים צעדו בקבוצה אחת ואילו הנשים בקבוצה נפרדת, כמנהגם במסעות בחגים לירושלים וממנה. ישוע עלה לירושלים בחברת אמו והנשים. בהיותו בן מצוות צעיר, הוא אמור היה לחזור לנצרת יחד עם אביו והגברים. אך בשעה שהחבורה התקדמה לעבר בית-עניא, ישוע היה שקוע עד תום בדיון במקדש אשר נסב על אודות מלאכים, ולא שם לב כלל לחלוף הזמן שבו אמורים היו הוריו לצאת לדרכם. ועד אשר הסתיימו הדיונים במקדש, לעת צהריים, הוא לא הבין שהותירו אותו מאחור.
הנוסעים מנצרת לא הבחינו בחסרונו של ישוע מכיוון שמרים הניחה שהוא צועד עם הגברים ואילו יוסף הניח שהוא צועד עם הנשים, כפי שעשה בעת שעלו לירושלים, עת הוליך את חמורהּ של מרים. והם לא גילו את היעדרותו עד אשר הגיעו ליריחו והחלו להתכונן לשנת הלילה. לאחר שבדקו עם האחרונים בקבוצה אשר הגיעו ליריחו ולמדו שאיש מהם לא ראה את בנם, הם בילו ליל שימורים, והפכו בדעתם באשר למה שיכול היה לארע לו. הם נזכרו ברבות מתגובותיו יוצאות הדופן למאורעות שבוע הפסח החולף, וגערו קלות זה בזה על כך שלא ווידאו לפני יציאתם מירושלים שהוא אכן נמצא בקבוצה.
ובינתיים, ישוע נותר במקדש במשך כל אותו אחר-צהריים, הוא הקשיב לדיונים ונהנה מן האווירה השקטה וההולמת יותר אשר שררה במקום לאחר שהמוני עולי הרגל של הפסח נעלמו כמעט כליל. ישוע לא השתתף באף לא אחד מדיוני אחר הצהריים, ועם סיומם של אלו פנה אל-עבר בית-עניא. הוא הגיע אל בית משפחת שמעון ממש בשעה שהתכוננו שם לסעוד את סעודת הערב. שלושת הצעירים קיבלו את פני ישוע בשמחה גדולה, ובאותו לילה הוא נותר ללון בבית שמעון. במהלך הערב הוא בילה עמם אך זמן מועט, ובילה זמן רב לבדו במדיטציה בגן.
מוקדם בבוקר המחרת קם ישוע ויצא אל המקדש. על פסגת הר הזיתים הוא עצר והזיל דמעה על מה שראו עיניו – על עוניו הרוחני של עָם הכבול במסורותיו, ואשר חי תחת עיניהם הפקוחות של הלגיונות הרומיים. באמצע הבוקר הוא מצא את עצמו במקדש, לאחר שגמר אומר בדעתו להשתתף בדיונים. בינתיים, יוסף ומרים אף הם השכימו קום מתוך כוונה לשוב על עקבותיהם חזרה לירושלים. ראשית, הם מיהרו לבית קרוביהם, המקום שבו שהו כשמשפחה במהלך שבוע הפסח, ואולם הם הבינו כי איש לא ראה את ישוע. לאחר שחיפשו כל היום ולא מצאו כל סימן למקום הימצאו, הם שבו לבית קרוביהם למשך הלילה.
במפגש השני העז ישוע לשאול שאלות, ובאופן מדהים ביותר הוא השתתף בדיוני המקדש, אך תמיד באופן התואם את גילו הצעיר. לפעמים הביכו שאלותיו החדות את מורי היהדות המלומדים, אך הוא גילה רוח כה הוגנת אשר אליה נלווה רעב ניכר לידע, עד כי מרבית המורים במקדש ניאותו להתייחס אליו בכל הכבוד. אך כאשר הוא התיימר להטיל ספק בצדק שבהמתת גוי שיכור אשר שוטט אל מחוץ לחצרות הגויים ונקלע בטעות לאזורים האסורים לכניסה הידועים כקדושים, איבד אחד מן המורים היותר חסרי-סבלנות את סבלנותו לנוכח ביקורתו המרומזת של הנער, הזעיף אליו פנים ושאל אותו לגילו. ישוע ענה, ״אך מעט יותר מארבע חודשים פחות משלוש-עשרה.״ ״אז מדוע אתה נמצא כאן?״ השיב לו המורה הזועף, ״הרי אינך בן-מצוות עדיין?״ וכאשר הסביר ישוע כי הוא הוקדש במהלך שבוע הפסח אשר חלף, וכי סיים את חוק לימודיו בבתי הספר של נצרת, הסכימו המורים בלעג פה אחד וענו, ״היינו צריכים לנחש; הוא מנצרת.״ אך העומד בראשם של המורים התעקש כי אין להאשים את ישוע על כך שהעומדים בראש בית הכנסת של נצרת הסמיכו אותו כבוגר, אף כי מבחינה טכנית הוא היה בן שתיים-עשרה ולא בן שלוש עשרה; ואף-על-פי שכמה מהמתנגדים קמו ועזבו, נקבע כי הנער רשאי להשתתף באין מפריע כתלמיד של דיוני המקדש.
כאשר הסתיים יומו השני במקדש הוא שוב הלך לבית-עניא כדי להעביר שם את הלילה. ושוב הוא יצא אל הגן על-מנת למדוט ולהתפלל. היה ברור שדעתו נטרדה במחשבות על בעיות כבדות משקל.
במהלך יומו השלישי של ישוע בחברת הסופרים והמורים במקדש, נאספו צופים רבים אשר שמעו על הצעיר הגלילי והגיעו ליהנות מהצפייה בנער המבלבל את חכמי התורה. גם שמעון הגיע מבית-עניא כדי לראות מה מעולל הנער. במהלך אותו יום המשיכו יוסף ומרים לחפש אחר ישוע בחרדה, ואפילו נכנסו פעמים אחדות למקדש, אך אף-פעם לא בדעתם לחפש בקבוצות הדיון, אף שפעם אחת הם כמעט והגיעו לטווח שמיעה של קולו המרתק.
בטרם הסתיים היום, כְּלל המיקוד של קבוצת הדיון הראשית במקדש נסב סביב השאלות אשר שאל ישוע. בין השאלות הרבות ששאל היו השאלות האלה:
1. מה באמת קיים בקודש הקודשים, שם מעבר למסך?
2. מדוע על המתפללות האימהות מישראל להיות מופרדות מן המתפללים הזכרים?
3. אם האל הינו אב אשר אוהב את ילדיו, מדוע נדרש כל הטבח הזה של בעלי-חיים על-מנת לרכוש את החסד האלוהי – האם ייתכן שתורת משה הובנה שלא כהלכה?
4. מכיוון שהמקדש מוקדש לסגידה לאב היושב במרומים, האם תואמת עובדה זו את הרשאת נוכחותם של אלו העוסקים בסחר חליפין ובמסחר חילוניים?
5. האם המשיח אשר להגעתו מצפים הינו נסיך גשמי אשר יישב על כס המלך הדוד, או שמא הוא עתיד לתפקד כאור החיים בכינון מלכות של רוח?
ובמהלך כל אותו היום, התפלאו כל שומעיו על השאלות האלה, ושמעון היה ההמום מכולם. במשך יותר מארבע שעות המטיר הצעיר מנצרת שאלות נוקבות ומעוררות מחשבה על המורים היהודיים הללו. הוא העיר אך מעט על הערות הבוגרים ממנו. את הלימוד שלו הוא העביר אגב שאילת שאלות. באופן המעודן והמיומן שבו ניסח שאלה, הוא הצליח בעת ובעונה אחת הן לאתגר את תורתם שלהם והן להציע את תורתו שלו. מן האופן שבו שאל עלה בבירור שילוב של ידענות ושל הומור, אשר חיבבה אותו אפילו על אלו אשר התרעמו, מי פחות ומי יותר, על גילו הצעיר. הוא תמיד שאל את השאלות האלה באופן הוגן לגמרי ומתחשב. באותו אחר-צהריים רב מאורעות במקדש, הוא הדגים את אותה נטייה להימנע מלנצל יתרון בלתי-הוגן על היריב, נטייה אשר אפיינה בשלב מאוחר יותר את כל תקופת הסעד הציבורי שלו. כצעיר, ולאחר מכן כבוגר, הוא נדמה כחף מכל רצון אנוכי לנצח בוויכוח אך ורק בכדי לנצח לוגית את אחַיו. עניין אותו באופן נעלה דבר אחד בלבד: להכריז על אמת נצחית, ובכך לגלות באופן מלא יותר את האל הנצחי.
כאשר היום הזה הסתיים, עשו שמעון וישוע את דרכם חזרה לבית-עניא. הן הגבר והן הנער שתקו רוב הדרך. שוב עצר ישוע על פסגת הר הזיתים, אך בעת שצפה על העיר ועל מקדשהּ לא הזיל עוד דמעה; הוא רק הרכין ראשו במסירות שקטה.
לאחר סעודת הערב בבית-עניא הוא שוב סירב להצטרף למעגל השמחה, ובמקום זאת יצא אל הגן, שם נותר עמוק אל תוך הלילה כשהוא מנסה לשווא לחשוב על תוכנית ברורה כלשהי לגשת אל בעיית משימת חייו, ולהחליט מה יהיה האופן הטוב ביותר שבאמצעותו תיראה מלאכתו. כיצד הוא יגלה לבני עמו העיוורים רוחנית מושג יפה יותר של האב השוכן במרומים, וכיצד יגאל אותם משעבודם הנורא לתורה, לטקסים, לטקסיות ולמסורת מיושנת. אך אור הבהירות לא נגלה לנער שוחר האמת.
באופן משונה, ישוע לא חשב על הוריו הארציים; אפילו בעת ארוחת הבוקר, כאשר העירה אימו של אלעזר שהוריו ככל הנראה קרובים בשעה זו אל ביתם, נדמה כי ישוע לא הבין שהם עלולים להיות מודאגים במידת-מה על כך שהוא נותר מאחור.
ושוב הוא חזר למקדש, אך הוא לא השתהה על-מנת למדוט על פסגת הר הזיתים. במהלך דיוני הבוקר זמן רב הוקדש לתורה ולנביאים, והמורים נדהמו נוכח בקיאותו של ישוע בכתבי הקודש, הן בעברית והן ביוונית. ואולם, הם נדהמו יותר מגילו הצעיר מאשר ממידת ידענותו.
ואך החלו דיוני אחר הצהריים אשר הוקדשו למענה על שאלתו של ישוע בנוגע לתכלית התפילה, כאשר העומד בראשם הזמין את הנער להצטרף אליו ולשבת לצדו, וביקש ממנו לתאר את השקפתו שלו באשר לתפילה ולסגידה.
בערב הקודם שמעו הוריו של ישוע על אודות הנער המוזר אשר התעמת במומחיות עם פרשני התורה, אך לא עלה בדעתם כי נער זה היה בנם שלהם. כיוון שחשבו שאולי ישוע הלך לבקר את אלישבע ויוחנן, הם כמעט והחליטו לצאת אל ביתו של זכריה. הם חשבו שאולי זכריה נמצא במקדש ועצרו שם בדרכם לעיר יהודה. בעודם צועדים בחצרות המקדש, שערו בדמיונכם את ההפתעה והתדהמה שחשו כאשר זיהו את קולו של הנער הנעדר ובשעה שראו אותו יושב בקרב מורי המקדש.
יוסף נאלם דום, אך מרים נתנה דרור לפחד ולחרדה אשר הצטברו זה מכבר בקרבה. היא רצה אל עבר הנער, אשר נעמד עתה על-מנת לקבל את פני הוריו, ואמרה: ״ילדי, מדוע נהגת כך כלפינו? זה יותר משלושה ימים שאביך ואני מחפשים אחריך בצער גדול. מה גרם לך לנטוש אותנו?״ היה זה רגע מתוח. עיני כל ניפנו אל ישוע בציפייה למוצא פיו. אביו נתן בו מבט מוכיח, אך לא אמר דבר.
ראוי לזכור שישוע אמור היה להיות איש צעיר. הוא סיים את חוק לימודיו כילד, הוכר כבן מצוות והוקדש כאזרח של עם ישראל. ואף-על-פי-כן, אמו עמדה והוכיחה אותו די בחומרה אל מול כל הקהל שנאסף, ממש באמצע המאמץ העילאי והרציני ביותר של חייו הצעירים, ובכך הביאה לסיומה המביש את אחת מן ההזדמנויות הגדולות ביותר אשר ניתנו לו לשמש כמורה של אמת, כמטיף של צדק וכמגלה טיבו האוהב של אביו שבמרומים.
אך הנער נמצא ראוי למעמד. אם תתחשבו באופן הוגן בכל הגורמים אשר יצרו את המצב הזה, תוכלו להבין טוב יותר את חוכמתו של הנער למשמע תוכחת אמו, אשר לא התכוונה לה. לאחר רגע של מחשבה, ענה ישוע לאמו ואמר: ״ומדוע חיפשתם אותי במשך זמן כה רב? האם לא ציפיתם למצוא אותי בבית אבי? הרי הגיעה העת שבה עלי לעסוק בענייניו של אבי.״
כולם נדהמו מאופן דיבורו של הנער. בשקט הם נסוגו ועזבו, והותירו אותו עומד לבד עם הוריו. או אז פוגג האיש הצעיר את המבוכה של כל השלושה כאשר אמר בשקט: ״בואו, הורים שלי, איש מאתנו לא עשה, אלא את מה שהוא חשב לטוב ביותר. כך ציווה אבינו שבשמיים; הבה נחזור הביתה.״
בשקט הם יצאו לדרכם והגיעו ליריחו לעת ליל. הם עצרו רק פעם אחת, על פסגת הר הזיתים, שם הניף הנער את מטהו אל על, ובעודו רועד מכף רגל ועד ראש מעוצמת הרגש אשר אחז בו, אמר: ״הו ירושלים, ירושלים ותושביה, כורעים אתם תחת העול הרומי והנכם קורבנות למסורותיכם שלכם – אך אני עוד אשוב לטהר את מקדשכם ולגאול את עמי מעבדות זו!״
במהלך שלושת ימי המסע לנצרת אמר ישוע אך מעט; גם הוריו מיעטו לדבר בנוכחותו. הם ממש לא הצליחו להבין את התנהגותו של בנם בכורם, אך נצרו בלבם את אמירותיו, אף כי לא היו מסוגלים להבין את משמעותן במלואה.
משהגיעו אל ביתם, הצהיר ישוע בפני הוריו הצהרה קצרה, הבטיח להם את אהבתו ורמז על כך שאל להם לחשוש מכך שיגרום להם שוב חרדה בשל התנהגותו. הוא סיים את הכרזתו רבת המשמעות באומרו: ״ואף כי הנני חייב לעשות את רצון אבי שבשמיים, אציית גם לאבי אשר בארץ. אחכה עד אשר תגיע שעתי.״
ואף כי בדעתו שלו סירב ישוע פעמים רבות להסכים למאמציהם הכנים, אך השגויים, של הוריו להכתיב לו את הלך מחשבתו, או לכונן את תוכנית עבודתו הארצית, הוא עדיין סיגל עצמו להתאים בנועם לרצונות אביו שבארץ ולמנהגי משפחתו האנושית, וזאת בהתאם למסירותו לעשיית רצון אביו אשר בפרדיס. ואף בשעה שלא יכול היה להסכים, הוא עשה כל אשר לאל ידו על-מנת להסתגל. הוא היה אומן בהתאמה של המסירות למשימתו אל חובת הנאמנות אשר חב למשפחה וזו אשר חב כשירות לחברה.
יוסף היה נבוך, אך מרים התחזקה מן הדברים לאחר שהגתה בהתנסויות החולפות, ולבסוף ראתה את אמירתו על הר הזיתים כנבואה – נבואה באשר למשימתו המשיחית של בנה כגואל ישראל. ובכוחות מחודשים, היא הקדישה את עצמה לניסיון לתעל את מחשבותיו של בנה לערוצים פטריוטיים ולאומניים ולצורך כך גייסה אף את אחִיה, הדוד האהוב על ישוע; אמו של ישוע הקדישה את עצמה בכל דרך אפשרית למשימת הכנתו של בנה בכורה ליטול על עצמו את הנהגתם של אלו אשר ייחלו להשבת מלכות דוד ולחיסולו של עול השעבוד הפוליטי לגויים.
מכל התנסויותיו של ישוע בחייו הארציים, השנים הארבע-עשרה והחמש-עשרה לחייו היו הקריטיות ביותר. השנתיים האלה, לאחר שהחל להיות מודע בעצמו לאלוהיותו ולייעודו, אך בטרם השיג תקשורת נרחבת יחסית עם מכוונן המחשבה השוכן שלו, היוו את המבחן הקשה ביותר בחייו רבי המאורעות באורנטיה. ראוי לכנות תקופה זו, בת השנתיים, בשם המבחן הכביר, או הפיתוי האמיתי. מעולם לא חווה שום נער אנושי, אשר התנסה בבלבול המוקדם ובבעיות ההסתגלות של גיל ההתבגרות, מבחן קריטי יותר מזה אשר אותו צלח ישוע במהלך המעבר שלו מן הילדות אל ראשית הבגרות.
התקופה החשובה הזו בהתפתחותו של ישוע כנער החלה עם סיום הביקור בירושלים ושובו ממנה לנצרת. בתחילה הייתה מרים מאושרת מן המחשבה על חזרתו של בנהּ אליה, על כך שישוע חזר הביתה להיות הבן הממלא את חובותיו – לא שמעולם הוא היה משהו אחר – ועל כך שמכאן ואילך יקבל את תכניותיה לגבי חייו העתידיים ביתר שאת. אך היא לא זכתה להתבשם ארוכות באורו של התעתוע האימהי הזה, בגאווה המשפחתית הלא-מוכרת הזו; ועד מהרה היא התפכחה לחלוטין מן האשליה הזו. הנער בילה יותר ויותר בחברת אביו; הוא התייעץ עמה פחות ופחות בנוגע לבעיותיו, ואילו שני הוריו גם יחד התקשו יותר ויותר להבין את קפיצותיו התכופות בין ענייני העולם הזה לבין המחשבה על יחסו לענייני אביו. למען האמת, הם לא הבינו אותו, אך הם אהבו אותו באמת ובתמים.
עם התבגרותו של ישוע העמיקו רחמיו ואהבתו כלפי העם היהודי, אך בחלוף השנים הלך וגבר בדעתו המרמור כנגד הנוכחות של אותם כוהנים אשר מונו פוליטית במקדשו של האב. ישוע כיבד עד מאוד את הפּרוּשִׁים הכנים ואת הסופרים ההגונים, אך בז עד מאוד לתיאולוגים הבלתי-ישרים; הוא התבונן מתוך בוז על כל אותם מנהיגי דת אשר היו נעדרי כנות. ומשהוא בחן את מנהיגות ישראל, לעיתים הוא התפתה לשקול בחיוב את האפשרות להפוך למשיח אשר לו ציפו היהודים, אך מעולם לא נכנע לפיתוי מעין זה.
סיפור מעלליו בקרב חכמי המקדש בירושלים סיפק מאוד את כלל תושבי נצרת, ובייחוד את מוריו לשעבר בבית הספר של בית הכנסת. לזמן מה נישא שבחו בפי כל. כל אנשי הכפר סיפרו בשבח חוכמתו כילד, שיבחו את התנהגותו הנערצת ושיערו כי הוא עתיד להפוך למנהיג גדול בישראל; סוף-סוף יצמח מורה גדול באמת מנצרת שבגליל. וכולם ציפו לעת שבה ימלאו לו חמש-עשרה שנים, והוא יורשה לקרוא בשבתות בכתבי הקודש של בית הכנסת כדבר שבשגרה.
על-פי לוח השנה הייתה זו השנה הארבע-עשרה להולדתו. הוא הפך להיות מומחה להכנת העוֹל ועבד היטב הן בקנבס והן בעור. הוא התקדם מהר לקראת היותו נגר ובונה ארונות מומחה. בקיץ הזה הוא יצא וטיפס לעיתים תכופות אל ראש הגבעה אשר מצפון-מערב לנצרת על-מנת להתפלל ולמדוט. בהדרגה הוא הפך יותר מודע בעצמו לטבע משימת המתת שלו על-פני כדור הארץ.
מעט יותר ממאה שנה קודם לכן הייתה גבעה זו מוקדשת כ״מקום פולחן גבוה לבעל״, וכעת נמצא בה קברו של שמעון הצדיק הידוע, בן לעם ישראל. מפסגת גבעת שמעון צפה ישוע על נצרת ועל סביבותיה. הוא צפה אל עבר מגידו ונזכר בסיפור נצחונו הגדול של צבא מצרים באסיה; וכיצד, מאוחר יותר, הביס צבא דומה לזה את יֹאשִׁיָּהוּ מלך יהודה. לא רחוק משם הוא יכול היה להבחין בתענך, שם הביסו דבורה וברק את סיסרא. במרחק נצבו הגבעות של דותן, שם, כפי שלמד ישוע, נמכר יוסף על-ידי אחיו לעבדות במצרים. או אז פנה ישוע להשקיף על עבר עיבל וגריזים וסיפר לעצמו את המסורות על אברהם, יעקב ואבימלך. וכך הוא נזכר והפך בדעתו באירועים ההיסטוריים והמסורתיים אשר היו מנת חלקו של העם אשר אביו יוסף נמנה עמו.
הוא המשיך בלימודי קריאה מתקדמים תחת הדרכתם של המורים בבית הכנסת, ואף המשיך ללמד את אחיו ואחיותיו בבית, כאשר אלו הגיעו לפרקם.
בראשיתה של שנה זו הסדיר יוסף הסדר לפיו ההכנסה מנכסיו בנצרת ובכפר נחום תיחסך לצורך תשלום עבור תוכנית הלימודים הארוכה של ישוע בירושלים, זאת מכיוון שעל-פי המתוכנן ישוע עתיד היה ללכת לירושלים בחודש אוגוסט של השנה שלאחר מכן, עת ימלאו לו חמש-עשרה שנים.
בראשית שנה זו נתקפו יוסף ומרים לעיתים תכופות בספקות באשר לייעודו של בנם בכורם. הוא אכן היה ילד מבריק ואהוב, אך היה כה קשה להבנה, כל-כך קשה לתפישה, ושוב, מעולם לא אירע דבר יוצא-דופן או פלאי. עשרות פעמים עמדה האֵם הגאה בציפייה עוצרת הנשימה וחיכתה לראות את בנה מבצע דבר-מה על-אנושי או פלאי, אך תמיד התרסקו תקוותיה והפכו לאכזבה מרה. וכל אלו ריפו את ידם וייאשו אותם. וכל זאת היה מייאש ואפילו שובר-לב. האנשים האדוקים של אותם ימים האמינו באמת ובתמים שנביאים ואנשי-הבטחה תמיד מדגימים את עובדת בחירתם ומבססים את סמכותם האלוהית באמצעות ביצוע ניסים ומעשי פלאים. אך ישוע לא עשה דבר מכל אלו; ולפיכך, כאשר הגו הוריו בעתידו גבר והלך הבלבול שלהם.
השיפור במצבה הכלכלי של המשפחה מנצרת ניכר ברחבי הבית באופנים רבים, ובייחוד במספרם הגדול של לוחות חלקים ולבָנים אשר שימשו לכתיבה באמצעות פחם. ישוע הורשה לשוב ולקחת שיעורי מוסיקה; הוא אהב מאוד לנגן בנבל.
ובמהלך שנה זו אכן ניתן לומר כי ישוע ״הלך וגדל בקומה לפני אלוהים ואדם״. סיכוייה של המשפחה נראו טובים; העתיד היה בהיר.
הכול הלך כשורה, עד לאותו יום מר וגורלי, יום שלישי ה-25 בספטמבר, שבו הביא רץ מציפורי את הבשורה המרה לבית הזה בנצרת. יוסף נפצע קשה כאשר נפל מעגורן באתר הבנייה של משכן המושל. השליח מציפורי עצר בבית המלאכה בדרך לביתו של יוסף, הודיע לישוע על אודות התאונה אשר אירעה לאביו, ויחד הם הלכו לבשר את החדשות העצובות למרים. ישוע ביקש ללכת תיכף ומיד אל אביו, אך מרים לא אבתה לשמוע דבר, למעט רצונה למהר בעצמה ולהגיע אל בעלה. הואיל והיא לא ידעה עד כמה אנושה פציעתו, היא הורתה ליעקב, שהיה אז בן עשר, להתלוות אליה לציפורי ולישוע להישאר בבית עם הילדים הצעירים עד לשובהּ. אך יוסף מת מפצעיו עוד בטרם הגיעה אליו מרים. הם הביאו אותו לנצרת, וביום המחרת הוא הונח למשכב עולמים עם אבותיו.
ממש כאשר הסיכויים נראו טובים והעתיד מבטיח, נדמה כאילו יד אכזרית גדעה את ראשה של המשפחה מנצרת. כל ענייני הבית שובשו, וחוסלה כל תוכנית עתידית עבור ישוע וחינוכו. נער זה, הנגר, בן מעט יותר מארבע-עשרה, הבין כעת שלא זאת בלבד שעליו למלא את מלוא המשימה אשר הטיל עליו אביו שבשמיים, זו של גילוי הטבע האלוהי על-פני האדמה בעודו בגוף, אלא גם שטיבו האנושי הצעיר נדרש לשאת על כתפיו את האחריות לדאגה לאמו האלמנה ולשבעת אחיו ואחיותיו – כמו גם לתינוק אשר עתיד להיוולד. נער זה מנצרת הפך כעת למקור הסעד והנחמה היחידי עבור משפחתו מוכת השכול הפתאומי. וכך התאפשרה התרחשותם זו של סדר אירועים טבעי באורנטיה, אשר אילצו את האיש הצעיר הזה, איש של ייעוד, לקחת על עצמו, בגיל כל-כך צעיר, את האחריות הכבדה – אך המחכימה עד מאוד – הכרוכה בתפקיד של ראש משפחה אנושית, ובכורח לשמש כאב לאחיו ואחיותיו שלו עצמו, לתמוך באמו ולהגן עליה, לשמש כשומר של בית אביו, הבית היחיד שאותו היה עתיד להכיר בעודו בעולם הזה.
ישוע קיבל על עצמו בשמחה את האחריויות אשר הוטלו עליו באופן כה פתאומי, ונשא אותן בנאמנות עד הסוף. לפחות אחת מן הבעיות הגדולות, ואחד מן הקשיים הצפויים, של חייו נפתרה באופן טראגי – כעת לא היה מצופה ממנו ללכת לירושלים וללמוד תחת הדרכת הרבנים. אמת ויציב הוא מעולם כי ישוע ״לא ישב לרגלי איש״. הוא תמיד היה מוכן ללמוד, ואף מן הצנוע שבעוללים, אך מעולם הוא לא הפיק את סמכותו ללמד אמת ממקורות אנושיים.
ועדיין הוא לא ידע דבר על אודות הביקור אשר ביקר גבריאל את אמו בטרם לידתו; הוא למד על כך מיוחנן ביום טבילתו, בראשית הסעד הציבורי שלו.
ובחלוף השנים, הנגר הצעיר הזה מנצרת בחן יותר ויותר כל מוסד חברתי וכל נוהג דתי באמצעות המבחן הזה בדיוק: מה הוא עושה עבור נשמת האדם? האם הוא מקרב את האל אל אדם? האם הוא מקרב את האדם אל האל? ואף כי הצעיר הזה לא זנח לחלוטין את ענייני הפנאי ואת ההיבטים החברתיים של החיים, יותר ויותר הוא הקדיש את זמנו ואת מרצו לשתי תכליות בלבד: הדאגה למשפחתו וההכנה לעשות על-פני האדמה את רצון אביו שבמרומים.
במהלך השנה הזו נוצר אצל השכנים הנוהג לבקר בביתו של ישוע בערבי החורף ולשמוע אותו פורט על הנבל, מספר את סיפוריו (שכן הנער היה מספר סיפורים מומחה) ואף לשמוע אותו קורא בכתבי הקודש ביוונית.
ענייניה הכלכליים של המשפחה המשיכו להתנהל באופן חלק יחסית, הואיל וכאשר הלך יוסף לעולמו נמצא בידי המשפחה סכום כסף גדול יחסית. ישוע הפגין במוקדם שיקול דעת עסקי חריף וחוכמה פיננסית. הוא היה חופשי אך חסכן; הוא חסך אך היה נדיב. והוא התברר כמנהל חכם ויעיל של רכוש אביו.
אך למרות כל מה שישוע והשכנים יכולים היו לעשות על-מנת להביא שמחה לבית, עצבות מילאה את מרים, וגם את הילדים. יוסף הלך לעולמו ולא היה עוד. יוסף היה בעל ואב יוצא-דופן, וכולם הרגישו בחסרונו והתגעגעו אליו. והמחשבה כי הוא מת בטרם יכלו לשוחח עמו, או לקבל את ברכתו בהיפרדו מעליהם, נדמתה טראגית עוד יותר.
עד לאמצע שנתו החמש-עשרה – והננו מונים כעת את הזמן בהתאם ללוח השנה הנהוג במאה העשרים, ולא על-פי לוח השנה העברי – כבר ניהל ישוע ביד רמה את ענייני משפחתו. אך עוד בטרם חלפה לה השנה הזו, חסכונותיהם כמעט ואזלו לגמרי, והם ניצבו מול הכורח למכור את אחד מן הבתים בנצרת, בית אשר היה בבעלותם המשותפת של יוסף ושל שכנו יעקב.
בערב יום רביעי, ה-17 באפריל לשנת 9 לספירה, נולדה רות, בת הזקונים של המשפחה. ישוע ניסה כמיטב יכולתו למלא את מקום אביו ולנחם ולסעוד את אמו בהתנסות הקשה והעצובה במיוחד הזאת. במשך כמעט תריסר שנים (עד אשר החל את סעדו הציבורי), שום אב לא יכול היה לאהוב ולהזין את בתו בחיבה ובנאמנות גדולים יותר מכפי שאהב ישוע את רות הקטנה ודאג לה. והוא אף היה אב טוב באותה מידה עבור כל יתר בני משפחתו.
במהלך אותה שנה ניסח ישוע תפילה שאותה לימד, לאחר מכן, את שליחיו, ואשר הפכה להיות ידועה ברבים בשם ״תפילת האדון״. במידה מסוימת, הייתה תפילה זו מעין התפתחות של המזבח המשפחתי; בקרב המשפחה הזו השתמשו בצורות הלל רבות ובכמה צורות של תפילה רשמית. לאחר מות אביו, ניסה ישוע ללמד את הילדים הגדולים יותר לבטא את עצמם בתפילה באופן יחידאי – ממש כשם שהוא נהנה לעשות בעצמו – אך הם לא הצליחו לתפוש את צורת מחשבתו ותמיד חזרו לתפילות אשר למדו בעל-פה. ובמסגרת המאמץ הזה של ישוע להמריץ את אחַיו ואת אחיותיו הבוגרים יותר להתפלל באופן יחידאי, הוא ניסה להובילם תוך שהוא מציע משפטים לדוגמא, וכך קרה – בלי שנתכוון לכך מצדו – שכולם השתמשו בצורת תפילה אשר נבנתה ברובה מתוך השורות האלה אשר ישוע הציע ולימד אותם.
לבסוף ויתר ישוע על הרעיון שכל בן משפחה ינסח את תפילתו באופן ספונטני, ובאחד מערבי חודש אוקטובר הוא ישב לצד המנורה השטוחה שעל שולחן האבן הנמוך, ורשם באמצעות פיסת פחם על-גבי לוח עץ ארז חלק, אשר שטחו כחצי מטר רבוע, את התפילה אשר הפכה מאז ואילך לתפילה המשפחתית הסטנדרטית.
בשנה זו נטרד ישוע מאוד במחשבות מבלבלות. האחריות למשפחה חיסלה ביעילות יחסית כל מחשבה על ביצוע מיידי של תוכנית כלשהי אשר תהווה מענה לַקריאה אשר קיבל בירושלים ״לעסוק בענייני אביו.״ ישוע הסיק נכונה כי הדאגה למשפחתו הארצית חייבת לקבל עדיפות על-פני כל חובותיו האחרות; וכן, כי התמיכה במשפחתו חייבת להפוך לחובתו הראשונה.
במהלך שנה זו מצא ישוע פסוק במה שמכונה "ספר חנוך", אשר השפיע עליו לאחר מכן בבחירת המונח "בן האדם" לתיאור משימת המתת שלו באורנטיה. הוא שקל את רעיון המשיח היהודי לעומקו, והיה משוכנע עד תום שהוא לא עתיד להיות המשיח הזה. הוא כמה לסייע לעם של אביו, אך הוא מעולם לא ציפה להוביל צבאות יהודיים על-מנת לסלק את הכובש הזר של פלשתינה. הוא ידע שלעולם הוא לא ישֵב על כס המלך דוד בירושלים. והוא אף לא האמין שמשימתו הינה זו של גואל רוחני, או מורה של מוסר, אך ורק עבור העם היהודי. לפיכך, לא היה שום אופן שבו יכלה משימת חייו למלא אחר הכמיהה העצומה והנבואות המשיחיות של כתבי הקודש העבריים; לכל הפחות, לא באופן שבו הבינו היהודים את תחזיות הנביאים. ובאופן דומה, הוא היה בטוח בכך שלא היה עליו להופיע כ"בן האדם" אשר אותו תיאר הנביא דניאל.
אך כיצד יקרא לעצמו כאשר תגיע שעתו להתייצב כמורה של העולם? אילו טענות הוא יטען באשר למשימתו? וכיצד הוא ייקרא בפי האנשים אשר יאמינו בתורתו בבוא העת?
בעודו מתחבט בדעתו בסוגיות האלה, מצא ישוע בקרב ספרי האפוקליפסה שבבית הכנסת של נצרת, אשר אותם למד, כתב יד אשר כותרתו הינה ״ספר חנוך״; ואף כי היה בטוח שלא נכתב בידי חנוך הקדום, הוא הסתקרן מאוד וקרא בו שוב ושוב פעמים רבות. קטע אחד הרשים אותו במיוחד, קטע שבו הופיע המושג "בן האדם". הסופר של מה שקרוי ספר חנוך גולל את היריעה על אודות "בן האדם" הזה, תיאר את העבודה אשר יבצע בכדור הארץ והסביר כי בטרם ירד לכדור הארץֿ על-מנת לגאול את האנושות, פסע "בן האדם" הזה בחצרות ההדר השמימיים עם אביו, אבי הכול; וכן, כי הוא הפנה את גבו לכל התפארת וההדר הללו על-מנת לרדת אל כדור הארץ ולהראות את הגאולה לבני האדם הנזקקים. ובעת שישוע קרא בפסוקים הללו (בהבינו היטב כי הרבה מן המיסטיקה המזרחית אשר התמזגה בתורה הזו הייתה שגויה), לבו ענה בו ודעתו הכירה בכך שמכל הנבואות המשיחיות המצויות בכתבי הקודש העבריים, ומכל התיאוריות על אודות גואל יהודי, אף-אחת לא הייתה קרובה יותר לאמת מאשר זו שבסיפור אשר נטמן בספר חנוך, שזכה לקבל אך הכרה חלקית; ובו במקום ובו ברגע הוא גמר אומר לאמץ את הכינוי "בן האדם" כאשר יתחיל במשימתו. וכך אכן עשה כאשר החל בעבודתו הציבורית. ישוע ניחן ביכולת מהימנה להכיר באמת, והוא לא היסס לאמץ אמת בלא תלות במקור שממנו היא נבעה.
ועד לעת זו הוא כבר התבסס בדעתו ביחס להרבה מן הדברים אשר נגעו לעבודתו העתידית למען העולם, אך הוא לא סיפר על כך מאומה לאמו, אשר עדיין האמינה בנחישות ברעיון היותו המשיח היהודי.
וכעת צף ועלה הבלבול הגדול ביותר של ימי צעירותו של ישוע. לאחר שהחליט דברים מסוימים באשר לטיב משימתו בכדור הארץ, זו הנוגעת לעיסוקו ״בענייניו של אביו״ – קרי להציג את טיבו האוהב של אביו לבני האנושות כולה – הוא שוב החל לחכוך בדעתו באשר להצהרות הרבות המצויות בכתבי הקודש אשר נגעו לבואו של גואל העם, של מורה יהודי, או של מלך יהודי. לאיזה אירוע התייחסו הנבואות האלה? האם הוא לא היה יהודי? או שמא היה? האם היה נצר לבית דוד, או שמא לא היה? אמו טענה שהוא כן; אביו פסק שהוא לא. הוא החליט שהוא לא. אך האם ייתכן שהנביאים התבלבלו באשר לטיבו ולמשימתו של המשיח?
אחרי ככלות הכול, האם ייתכן שהצדק היה עם אמו? בעבר, במקרים שבהם התגלעו חילוקי דעות, אמו צדקה במרבית הפעמים. אם הוא היה מורה חדש ולא המשיח, אזי כיצד יכיר את המשיח היהודי אם זה יופיע בירושלים במהלך משימתו בכדור הארץ; ויתרה מכך, מה אמור להיות יחסו למשיח היהודי הזה? ולאחר שיחל במשימת חייו, מה ראוי שיהא יחסו למשפחתו? מה ראוי שיהא יחסו לקהילה ולדת היהודית? ולאימפריה הרומית? ולגויים ולדתותיהם? הצעיר הגלילי חכך בדעתו בכל אחת מן הבעיות רבות המשמעות האלה, ושקל אותן לעומקן בעודו ממשיך לעסוק בעבודתו על שולחן הנגרים, בעודו עמל לספק פרנסה לעצמו, לאמו ולשמונת הפיות הרעבים הנוספים.
לפני תום השנה הזו ראתה מרים כיצד הולכים ומתדלדלים כספי המשפחה. היא העבירה את מכירת היונים ליעקב. ואז הם קנו פרה שנייה, ובעזרתה של מרים הם החלו למכור חלב לשכניהם בנצרת.
אמו של ישוע נבהלה עד מאוד מתקופות המדיטציה העמוקות שלו, ממסעותיו התכופים לראש הגבעה על-מנת להתפלל, וממגוון הרעיונות המוזרים אשר העלה מפעם לפעם. לפעמים היא חשבה שהנער יצא מדעתו, ואז היא ריסנה את פחדיה, בזכרה שאחרי ככלות הכול הוא היה ילד של הבטחה, ובמידה כזאת או אחרת שונה מן הצעירים האחרים.
אך ישוע למד שלא לשתף בכל מחשבותיו; שלא להציג לעולם, ואפילו לא לאמו שלו, את כל רעיונותיו. החל משנה זו ואילך, חשף ישוע פחות ופחות ממה שחלף במוחו; במילים אחרות, הוא דיבר פחות על אודות דברים שאדם ממוצע לא יכול היה לתפוש, ואשר היו עלולים לגרום לו להיראות כמוזר יותר, או כשונה, מאנשים רגילים. לכל דבר ועניין, הוא הפך לשגרתי ורגיל למראית עין, אף כי בתוכו הוא כָּמַהּ למישהו שיוכל להבין את בעיותיו. הוא כמה לחבֵר שעליו הוא יוכל לסמוך, לשותף סוד, אך בעיותיו היו סבוכות מדי להבנה עבור עמיתיו האנושיים. הייחודיות של מצבו יוצא-הדופן חִייב אותו לשאת את הנטל שלו לבדו.
עת מלאו לו חמש-עשרה שנים, הותר לישוע לעלות באופן רשמי בשבת אל בימת בית הכנסת. פעמים רבות בעבר, כאשר לא היה מי שידבר, התבקש ישוע לקרוא מכתבי הקודש, אך כעת הגיע היום שבו הותר לו על-פי החוק לנהל את הטקס. ולפיכך, בשבת הראשונה שלאחר יום הולדתו החמישה-עשר קבע החזן כי ישוע ינהל את תפילת הבוקר בבית הכנסת. וכאשר התקבצו כל מאמיני נצרת, עלה האיש הצעיר והחל לקרוא מכתבי הקודש את מבחר הפסוקים אשר בחר לקרוא:
"רוּחַ אֲדֹנָי יְהוָה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ; לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיְהוָה, וְיוֹם נָקָם לֵאֱלֹהֵינוּ; לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים, לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה; וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר."
״דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ, וִיהִי כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת אִתְּכֶם. שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב; וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.״
״רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ; הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי; חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב; דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.״
״בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאֱלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת צֹאן וּבִנְחֲלֵי-שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאתְּ נַפְשִׁי? לֹא! יְהוָה הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב. וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ?״
״וְאֶל מִי, תְּדַמְּיוּן אֵל הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ? שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא עוֹלָמוֹת אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם ולְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי; אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ. אִמַּצְתִּיךָ, אַף עֲזַרְתִּיךָ, אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ, הָאֹמֵר לְךָ, אַל תִּירָא, אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.״
״אַתֶּם עֵדַי, נְאֻם יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא הַנִצְחִי. אָנֹכִי-אָנֹכִי, יְהוָה, וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ.״
וכאשר סיים את הקריאה – הוא התיישב, וקהל המתפללים חזר אל הבתים, והמתפללים הפכו במילים אשר הוא קרא עבורם ברוב חן. מעולם לא ראו אותו בני עירו כה רציני וכה הדור; מעולם לא שמעו את קולו כה רציני וכֵּן; מעולם לא ראו אותו כה גברי והחלטי, כה סמכותי.
אחר הצהריים של שבת הזו טיפסו ישוע ויעקב אל פסגת הגבעה של נצרת. כאשר שבו לביתם, הם רשמו בפחם את עשרת הדברות ביוונית על שני לוחות חלקים. לאחר מכן מרתה קישטה וצבעה את הלוחות האלה, ובמשך שנים ארוכות הם נתלו מעל לשולחן העבודה הקטן של יעקב.
בהדרגה שבו ישוע ומשפחתו אל אורח החיים הפשוט שלהם משנים עברו. בגדיהם, ואפילו מזונותיהם, הפכו פשוטים יותר. היו ברשותם שפע חלב, חמאה וגבינה. בהתאם לעונה הם נהנו מתנובת הגן, אך בכל חודש שחלף הם נדרשו לצמצום ולחסכון גדולים יותר. ארוחת הבוקר שלהם הייתה פשוטה מאוד; את מיטב המזון הם שמרו לארוחת הערב. ואולם, בקרב היהודים הללו, היעדר עושר לא נקשר במעמד חברתי נמוך.
ונער צעיר זה כבר הבין כמעט לחלוטין כיצד חיו אנשים בימיו. וניתן להיווכח עד כמה הבין היטב את החיים בבית, בשדה ובבית המלאכה, מתוך האופן שבו לימד מאוחר יותר, לימוד אשר מעיד על היכרות אינטימית עם כל שלבי ההתנסות האנושית.
החזן של נצרת המשיך לדבוק באמונה שישוע עתיד להיות מורה גדול, ושככל הנראה יהיה ממשיך דרכו של גמליאל הירושלמי הידוע.
נדמה היה כי התנפצו כל תוכניות הקריירה של ישוע. כפי שהדברים התפתחו כעת, העתיד לא נראה ורוד. אך הוא לא היסס; הוא לא התייאש. הוא המשיך לחיות, ומדי יום ביומו ביצע היטב ובנאמנות את המוטל עליו לעשות באותו יום מתוקף האחריות המידית שלו בחיים. חייו של ישוע מהווים את נחמת הנצח עבור כל האידיאליסטים המאוכזבים.
המשכורת היומית של נגר פועל-יום הלכה והצטמצמה. בסוף שנה זו יכול היה ישוע להרוויח ביום עבודה אחד, אשר החל מוקדם והסתיים מאוחר, סכום המשתווה לעשרים-וחמישה סנטים. ובשנה שלאחריה המשפחה כבר התקשתה לעמוד בתשלומי המסים האזרחיים, וקל חומר בתשלומי המס אשר הועלה לבית הכנסת ומס בית המקדש בן מחצית השקל. במהלך שנה זו ניסה גובה המסים לסחוט מישוע תשלום נוסף, ואף איים להחרים את הנבל שלו.
מפחד פן יתגלה העותק ביוונית של כתבי הקודש ויוחרם על-ידי גובי המסים, מסר אותו ישוע ביום הולדתו החמישה-עשר לספריית בית הכנסת בנצרת כמתנת בגרותו לאל.
ההלם הכביר של שנתו החמש-עשרה של ישוע, הגיע כאשר הוא הלך לציפורי על-מנת לשמוע את החלטתו של הורדוס בנוגע לערר אשר הוצג בפניו במחלוקת שהתגלעה לגבי סכום הכסף אשר הגיע ליוסף בעת שזה מצא את מותו בתאונה. ישוע ומרים קיוו לקבל סכום כסף משמעותי, בעוד שהגזבר של ציפורי הציע להם סכום זניח. אחַיו של יוסף ערערו ישירות בפני הורדוס עצמו, וכעת עמד ישוע בארמון ושמע את הורדוס קובע כי לא הגיע לאביו דבר בעת שמת. ובשל ההחלטה הבלתי-צודקת הזו ישוע מעולם לא בטח שוב בהורדוס אנטיפס. אין להתפלא על כך שאף כינה אותו פעם ״השועל הזה״.
העבודה הסמוכה לשולחן הנגרים שעליו עבד ישוע בשנה הזו, כמו גם בשנים שלאחריה, גרמה לכך שנבצר ממנו להתרועע עם נוסעי השיירות. חנות האספקה של המשפחה כבר עברה לידי דודו, וישוע עבד רק בבית המלאכה שבבית, וכך הוא היה קרוב למרים ויכול היה לסייע בטיפול במשפחה. בסביבות הזמן הזה הוא החל לשלוח את יעקב לחניון הגמלים על-מנת לאסוף מידע על אודות המתרחש בעולם. כך הוא ביקש לשמור על קשר עם חדשות היום.
ובעת שהתפתח מנער לגבר, פקדו אותו כל אותם עימותים ובלבולים אשר פקדו צעירים ממוצעים בתקופות אשר קדמו לו ובאלה אשר הגיעו לאחריו. ואילו ההתנסות התובענית של האחריות לפרנסת משפחתו הגנה עליו, פשוט משום שלא היה לו זמן רב לחלום בהקיץ או ללכת שבי אחר נטיות מיסטיות.
הייתה זו השנה שבה שכר ישוע פיסת אדמה גדולה, מעט צפונה מביתם, וייעד אותה לשמש כגן ירק משפחתי. כל אחד מילדי המשפחה הגדולים יותר קיבל לאחריותו חלקת גן יחידה, והם התחרו תחרות הגונה זה במאמציו החקלאיים של זה. בעונת טיפוח גן הירק, בילה איתם אחיהם הגדול בגן מדי יום. בעודו עובד כך בגינת הירק לצד אחַיו ואחיותיו הצעירים, פעמים רבות קיווה ישוע לאפשרות שיוכלו להתמקם בחווה בכפר, שם יוכלו ליהנות מן החירות ומן החופש של חיים בלתי-מופרעים. אך המציאות הייתה כזאת שהם לא חיו בכפר; וישוע, אשר היה צעיר תכליתי ממש כשם שהיה אידיאליסט, תקף את הבעיות אשר נתקל בהן בחוכמה ובנחישות, ועשה כל אשר לאל ידו על-מנת להתאים את עצמו ואת משפחתו למציאות של מצבם, ולהתאים את תנאיהם באופן המשביע-רצון ביותר האפשרי לשאיפותיהם האישיות ולשאיפותיהם המשותפות.
היה זמן שבו ישוע קיווה כי יוכל לאסוף את הסכום הנדרש לשם רכישתה של חווה קטנה, זאת יכול היה לעשות בתנאי שהיה מקבל את סכום הכסף המשמעותי שהיו חייבים לאביו בגין עבודתו בארמונו של הורדוס. הוא ממש שקל ברצינות את התוכנית הזו של מעבר המשפחה לכפר. אך כאשר הורדוס סירב לשלם להם את מה שהגיע ליוסף, הם וויתרו על השאיפה להיות בעלים של בית בכפר. ועל-אף זאת, הם נהנו במידה רבה מן ההתנסות בחיים חקלאיים. היו להם כעת, בנוסף ליונים, שלוש פרות, ארבע כבשים, להקת תרנגולות, חמור וכלב. אפילו הזאטוטים חויבו לעבוד באופן סדיר בתוכנית הסדורה היטב אשר אפיינה את חיי הבית של המשפחה הנצרתית הזו.
עם תום שנתו זו, שנתו החמש-עשרה, השלים ישוע את חצייתה של אותה תקופה מסוכנת וקשה בקיום האנושי, זמן המעבר משנות הילדות הנינוחות יותר, אל המודעות של ההתקרבות לבגרות, על שלל האחריויות הכרוכות בה, ועל ההזדמנויות הטמונות בה לרכישת ההתנסויות המתקדמות הדרושות לגיבושו של אופי נאצל. תמה לה תקופת צמיחתם של הדעת ושל הגוף, וכעת מתחילה באמת הקריירה של האיש הצעיר הזה מנצרת.
בשעה שישוע נכנס לשנות גיל ההתבגרות שלו, הוא מצא את עצמו עומד בראש משפחה גדולה כמפרנס יחיד. תוך שנים אחדות מאז מותו של אבי המשפחה נעלם כל רכושם. בחלוף הזמן, ישוע הפך מודע יותר ויותר לקיומו הקודם; ובה בעת, הוא החל להבין באופן שלם יותר כי הוא נוכח בכדור הארץ בגוף בשר ודם במיוחד על-מנת לגלות את אביו מפרדיס לילדי האדם.
שום צעיר אשר חי אי-פעם, או שיחיה אי-פעם, בעולם הזה או בכל עולם אחר, מעולם לא התבקש, ולעולם לא יתבקש, לפתור בעיות כבדות משקל מאלה, או להתמודד עם קשיים סבוכים מאלה. שום צעיר באורנטיה לא יתבקש אי-פעם להתמודד עם קונפליקטים קשים יותר, או עם מצבי התנסות סבוכים יותר, מאשר אלו שעמם התמודד ישוע עצמו במהלך חמש השנים המאומצות האלה, מגיל חמש-עשרה ועד לגיל עשרים.
ובכך שרכש בפועל את התנסות החיים כצעיר בשנות ההתבגרות בעולם עתיר רוע, בעולם מוטרד על-ידי חטא, רכש לעצמו בן האדם את הידע המלא על אודות התנסות החיים של הצעירים בכל עולמות של נבאדון, ולפיכך, הפך לנצח למחוז המקלט המבין לכל הצעירים המיוסרים והנבוכים בני כל הגילאים, וברחבי כלל העולמות של היקום המקומי.
לאט אך בבטחה ובאמצעות התנסות בפועל, רוכש בן אלוהי זה את הזכות להיות ריבון יקומו שלו, השליט העליון והבלתי-מעורער של כלל ההוויות התבוניות הברואות בכל עולמות היקום המקומי, והמקלט המבין של כלל ההוויות, בנות כל הגילאים, ובעלות כל רמות כישורי האישיות וההתנסות.
הבן אשר התגשם בגוף עבר דרך הינקות והתנסה בילדות נטולת מאורעות. ואז הוא הגיח מתוך אותו שלב התנסות של מבחן שבין הילדות לבין הבגרות – הוא הפך למתבגר ישוע.
בשנה זו הוא הגיע למלוא גודלו הפיזי. הוא היה צעיר חסון ונאה. הוא הפך יותר ויותר רציני ושקול, אך היה לבבי ואוהד. עינו הייתה טובה אך בוחנת; חיוכו היה תמיד כובש, אך מעודד. קולו היה מוסיקאלי, אך סמכותי; ברכת השלום שלו לבבית, אך נעדרת העמדת פנים. ותמיד, אפילו במגעים הפשוטים ביותר, נדמה כי ניתן למצוא עדות לטבע דואלי, זה האנושי וזה האלוהי. ותמיד הוא הפגין את השילוב הזה של חבר אוהד ושל מורה סמכותי. ותכונות אישיוּת אלה החלו להופיע במוקדם, אפילו בשנות ההתבגרות האלה.
הצעיר הזה, היציב והחזק פיזית, אף השלים את מלוא התפתחות האינטלקט שלו. הוא לא רכש את מלוא התנסות המחשבה האנושית, אלא את מלוא היכולת להתפתחות אינטלקטואלית מעין זו. היה לו גוף בריא בעל פרופורציות טובות, דעת חריפה ואנליטית, אופי נעים ואוהד, ומזג משתנה ואגרסיבי במידת-מה, וכל אלו השתלבו יחדיו לכדי אישיות חזקה, מרשימה ומושכת.
ובחלוף הזמן, אמו, אחַיו ואחיותיו התקשו יותר ויותר להבינו; דבריו בלבלו אותם והם העניקו למעשיו פירוש שגוי. הם פשוט לא יכלו להבין את חיי אחיהם הבכור, מכיוון שאִמם נתנה להם להבין שהוא עתיד להפוך לגואל העם היהודי. לאחר שהם קיבלו ממרים רמזים מעין אלו, אשר הועברו כסוד משפחתי, שערו ברוחכם את הבלבול אשר חוו כאשר ישוע עצמו הכחיש נמרצות ובכנות את כל הרעיונות הללו ואת כל הכוונות האלה.
בשנה זו החל שמעון את חוק לימודיו, והם נאלצו למכור בית נוסף. וכעת נטל יעקב על עצמו את האחריות ללימודי שלוש אחיותיו, אשר שתיים מהן כבר היו גדולות דיין על-מנת ללמוד ברצינות. מיד כאשר גדלה רות, לקחו אותה מרים ומרתה תחת חסותן. ככלל, ילדוֹת במשפחות יהודיות קיבלו חינוך מועט בלבד, אך ישוע סבר (ואמו הסכימה עמו) שילדות בנות צריכות להתחנך בבית הספר ממש כילדים בנים, ומכיוון שבית הספר של בית הכנסת לא נאות לקבלן, לא נותרה ברירה אלא לנהל בבית בית-ספר במיוחד עבורן.
במהלך שנה זו בילה ישוע את רוב זמנו על שולחן הנגרים. למרבה המזל הייתה לו עבודה בשפע; עבודתו הייתה מִדרגה כה גבוהה, כך שלעולם לא היה מובטל מעבודה, אף אם רמת הביקוש באזור ירדה. לעתים הוא היה כה עסוק עד כי יעקב נחלץ לעזרתו.
עד תום השנה הזו הוא כמעט גמר אומר להתחיל בעבודתו הציבורית – לאחר שיגדל את אחיו ואחיותיו ויחתן אותם – כמורה של אמת וכמגלה של אביו שבמרומים עבור העולם. הוא ידע כי הוא אינו עתיד להפוך למשיח אשר לו ציפו היהודים, והחליט שיהיה זה כמעט חסר-תוחלת לשוחח עם אמו על העניינים הללו; הוא החליט לתת לה להשתעשע ברעיונות אשר תבחר, זאת הואיל וכל מה שאמר בעבר כמעט ולא השפיע עליה; והוא זכר שגם אביו מעולם לא הצליח לומר דבר כלשהו אשר ישנה את דעתה. משנה זו ואילך הוא שוחח פחות ופחות על אודות העניינים הללו עם אמו, או עם כל אחד אחר. משימתו שלו הייתה כה ייחודית, עד כי איש מן החיים על-פני האדמה לא יכול היה להשיא לו עצה כיצד לבצעה.
הוא באמת שימש כאַב עבור משפחתו, על-אף גילו צעיר; הוא בילה בחברת אחיו הצעירים כל שעה שניתנה לו, והם אכן אהבו אותו. אמו התעצבה כאשר ראתה אותו עובד כל-כך קשה; היא הצטערה על כך שהוא עמל מדי יום ביומו לפרנסתו על שולחן הנגרים במקום ללמוד בירושלים עם הרבנים, כפי שהם תכננו עבורו בחדווה. ואף כי מרים לא הבינה הרבה ביחס לבנה, היא אכן אהבה אותו, והעריכה עד מאוד את האופן המסור שבו נטל על כתפיו את האחריות לבית.
בסביבות הזמן הזה שררה תסיסה ניכרת, בייחוד בירושלים וביהודה, והתגבשה תמיכה בהתקוממות כנגד תשלום המסים לרומא. נוצרה מפלגה לאומנית חזקה, אשר כונתה בשם הקנאים. בניגוד לפרושים, הקנאים לא אבו להמתין לבוא המשיח. הם ביקשו לשנות את המציאות דרך התקוממות פוליטית.
קבוצת מארגנים מירושלים הגיעה לגליל והתקדמה יפה יחסית עד הגיעה לנצרת. כאשר באו לפגוש את ישוע, הוא האזין בזהירות לדבריהם, שאל שאלות רבות, אך סירב להצטרף למפלגה. הוא סירב לגלות את הסיבות לאי-הצטרפותו, ותוצאת סירובו הייתה שהרבה מחבריו הצעירים בנצרת נותרו אף הם מחוצה למפלגה.
מרים ניסתה ככל יכולתה לגרום לו להצטרף, אך לא הצליחה להניאו מהחלטתו להימנע מכך. היא אפילו הרחיקה לכת ורמזה לכך שסירובו לבקשתה להצטרף למאבק הלאומי היה בבחינת חוסר-ציות, הפרה של אותה הבטחה שיציית להוריו אשר נתן בשובם מירושלים; אך בתשובה לרמיזה הזו ישוע רק הניח בעדינות את ידו על כתפה, הישיר אליה מבט ואמר: ״אימי, איך את יכולה?״ ומרים נסוגה מדבריה.
אחד מדודיו של ישוע (שמעון, אחי מרים) כבר הצטרף לקבוצה הזו והתמנה, לאחר מכן, לאחד ממפקדי החטיבה הגלילית. ובמשך מספר שנים שררה תחושת זרות בין ישוע לבין דודו.
ואולם הצרות החלו לרחוש בנצרת. גישתו של ישוע לנושא זה יצרה חלוקה בקרב צעירי העיר. כמחציתם הצטרפו לארגון הלאומני, ואילו המחצית השנייה החלה ליצור קבוצה נגדית של לאומנים מתונים יותר אשר ציפו מישוע לעמוד בראשם. הם נדהמו כאשר הוא סירב לכבוד אשר הוצע לו. התירוץ שנתן היה האחריות המשפחתית הכבדה הרובצת על כתפיו, ודבר זה אכן היה מובן. אבל המצב הלך והסתבך כאשר יהודי עשיר בשם יצחק, מלווה כספים אשר עבד עם הגויים, הסכים לתמוך במשפחתו של ישוע אם רק יניח את כלי עבודתו וייקח על עצמו את הנהגת קבוצת הלאומנים מנצרת.
וישוע, אז בקושי בן שבע-עשרה, עמד אל מול אחד מן המצבים העדינים והקשים ביותר של חייו המוקדמים. מנהיגים רוחניים מתקשים תמיד להתייחס לנושאים לאומניים, במיוחד כאשר המצב מסתבך בשעה שכובש זר מטיל מסים. וכאן הקושי היה כפול מכיוון שהדת היהודית הייתה מעורבת בכל התסיסה הזו כנגד רומא.
מצבו של ישוע הפך קשה עוד יותר מכיוון שאמו, דודו ואפילו אחִיו הצעיר יעקב, דחקו בו להצטרף למאבק הלאומי. כל הטובים שביהודי נצרת הצטרפו, ואותם צעירים אשר טרם עשו כן היו נכונים להצטרף לתנועה ברגע שבו ישנה ישוע את דעתו. בכל נצרת כולה עמד לו ליועץ אך ורק אדם חכם אחד, מורהו משכבר הימים – החזן. וזה ייעץ לו כיצד לענות לוועדת האזרחים, כאשר אלו הגיעו לבקש את תשובתו לקובלנה הפומבית אשר הועלתה. בכל חייו הצעירים של ישוע, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נקט במודע באסטרטגיה ציבורית. עד אז, תמיד שיתף באמת בכנות, וכך הבהיר את המצב, אך כעת הוא לא יכול היה להצהיר על האמת במלואה. הוא לא יכול היה לרמוז שהיה יותר מאשר אדם; הוא לא יכול היה לגלות את הרעיון אשר גיבש על אודות המשימה אשר המתינה לו כאדם בשֵל יותר. ועל אף המגבלות האלה, דבקותו הדתית ונאמנותו הלאומית הועמדו במישרין למבחן. משפחתו סערה, חבריו הצעירים היו חלוקים, וכלל הקהילה היהודית בעיר רחשה והמתה. ולחשוב על כך שהוא הואשם בכל אלה! ועד כמה היה חף מכל כוונה לגרום לצרה מכל סוג שהוא, קל וחומר למהומה מעין זו.
דבר-מה היה צריך להיעשות. ישוע היה חייב להציג את עמדתו, וכך אומנם עשה באומץ ובדיפלומטיות אשר השביעה את רצונם של רבים, אף כי לא את רצון כולם. הוא נצמד לרעיון שמאחורי הטיעון המקורי שלו, וטען שחובתו הראשונה הייתה כלפי משפחתו, וכי אם אלמנה ושמונה ילדים זקוקים ליותר ממה שכסף יכול לקנות – צרכי החיים הבסיסיים – וכי הם זכאיים להשגחתו ולהנחייתו של אב, וכי הוא לא יכול לשחרר את עצמו במצפון נקי מן החובה אשר הטילה עליו התאונה האכזרית. הוא ציין לשבח את אמו ואת אחיו המבוגר ביותר, על כך שהיו נכונים לשחררו, אך ציין שוב שחובתו כלפי אביו המת אסרה עליו לעזוב את משפחתו, ללא קשר לכמות הכסף אשר הוצעה לשם תמיכה חומרית בהּ; והוא אף יצא בהכרזה אשר לא תישכח – ״לא יוכל הכסף לאהוב.״ במהלך הנאום התייחס ישוע פעמים מספר ל״משימת חייו״, אך הסביר כי בין שהיא תואמת את הרעיון הצבאי ובין שאינה תואמת אותו, הוא וויתר על זו, כמו על כל דבר אחר בחייו, בכדי לעמוד בנאמנות בחובתו כלפי משפחתו. כלל תושבי נצרת ידעו כי הוא שימש אב טוב למשפחתו, ונושא זה, הקרוב כל-כך ללבו של כל יהודי נאצל, מצא את אוזנם של רבים ממאזיניו; ואלו אשר לא חשבו כן, השתכנעו מדברים אשר נשא יעקב, שאף שלא היו חלק מן התכנית, נאמרו באותו מעמד. באותו היום ממש ערך החזן חזרה ליעקב על נאומו, דבר אשר נשמר בסוד ביניהם.
יעקב הכריז כי הוא היה בטוח שישוע היה עוזר לשחרר את עמו לוּ הוא (יעקב) היה בוגר דיו על-מנת ליטול על עצמו את האחריות למשפחה, וכי אם רק יתירו לישוע להישאר ״עִמנו, להיות לנו לאב ולמורה, כי אז הם לא יקבלו רק מנהיג אחד ממשפחת יוסף, אלא יקבלו לאחר מכן חמישה לאומנים נאמנים, שהרי לא נִגְדל חמשת הנערים תחת חסותו של אחינו-אבינו לשרת את האומה?״ וכך הגיע העניין הטעון, המאיים עד מאוד, לסוף שמח יחסית.
לעת עתה תם המשבר, אך בנצרת לא שכחו מעולם את המאורע הזה. התסיסה נמשכה; ומאז לא היה ישוע חביב על הכול; מעולם לא התגברו לגמרי על המחלוקת ועל הטינה. וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות – בנוסף לאירועים עוקבים אחרים – שבעטיין הוא עבר בשנים מאוחרות יותר לכפר נחום. מכאן ואילך נשתמרה בנצרת חלוקה של הרגשות באשר לבן האדם.
בשנה זו סיים יעקב את חוק לימודיו בבית הספר והחל לעבוד במשרה מלאה בבית המלאכה שבבית. הוא רכש מיומנות בשימוש בכלים, וכעת לקח על עצמו את הכנת העוֹלים והמחרשות, זאת בעוד שישוע התפנה לעסוק יותר בגימורים של עבודות נגרות לבית ובעבודות-מומחה של הכנת ארונות.
במהלך שנה זו התקדם ישוע עד מאוד בארגון דעתו שלו. בהדרגה הוא שילב בין טיבו האנושי לטיבו האלוהי, והשיג את כלל ארגון האינטלקט בכוח החלטותיו שלו, ובסיועו של המשגוח השוכן בלבד, אותו משגוח ממש אשר שוכן בדעת של כל בן-תמותה רגיל בעולמות של בתר-בן-של-מתת. למעט ביקורו של שליח מטעם אחיו המבוגר עמנואל, אשר הופיע בפניו פעם אחת באותו לילה בירושלים, לא אירע עד כה דבר על-טבעי כלשהו בקריירה של האיש הצעיר הזה.
במהלך שנה זו נמכר כל רכוש המשפחה, למעט בית המגורים והגן. הנכס האחרון בכפר נחום (למעט בעלות חלקית בנכס אחר), אשר כבר מושכן, כעת נמכר. בתמורה שהתקבלה שילמו מסים, נרכשו כלים חדשים עבור יעקב, ובוצע תשלום על חשבון רכישת חנות האספקה ובית המלאכה הישן של המשפחה הסמוך לחניון השיירות, אשר כעת ישוע הציע לרכוש בחזרה, זאת מכיוון שיעקב היה מבוגר דיו לעבוד בבית המלאכה שבבית ולסייע למרים בעבודות הבית. וכאשר, לעת עתה, פחת כך הלחץ הכלכלי, החליט ישוע לקחת את יעקב לחגיגות הפסח. הם צעדו לירושלים דרך השומרון יום אחד מוקדם יותר מהמועד על-מנת להיות לבדם. ובשעה שהם צעדו סיפר ישוע ליעקב על אודות המקומות ההיסטוריים שדרכם הם חלפו בדרך, כפי שאביו לימד אותו במהלך מסע דומה אשר ערכו חמש שנים קודם לכן.
עת חצו דרך השומרון, הם חזו במראות משוּנים רבים. במהלך המסע הזה הם שוחחו על אודות רבות מן הבעיות האישיות, המשפחתיות והלאומיות שלהם. יעקב היה נער דתי מאוד, ואף כי לא הסכים לגמרי עם אמו באשר למעט שידע על אודות התכניות הנוגעות למשימת חייו של ישוע, הוא חיכה לזמן שבו יוכל לקחת אחריות על המשפחה בכדי לאפשר לישוע להתחיל במשימתו. הוא העריך מאוד את העובדה שישוע לקח אותו לעלות עמו לרגל לפסח, והם שוחחו על אודות העתיד בפירוט רב מאשר אי-פעם.
במהלך המסע דרך השומרון חשב ישוע רבות, ובייחוד בבית-אל, כאשר לגם מהמים של באר יעקב. הוא ואחיו שוחחו על אודות המסורות של אברהם, יצחק ויעקב. הוא הכין היטב את יעקב למראות שהיה צפוי לראות בירושלים, וביקש לצמצם את עוצמת ההלם ביחס לזה שהוא עצמו חווה בביקורו הראשון במקדש. אך יעקב לא היה כה רגיש לחלק מן המראות הללו. הוא ציין את היובש ואת חוסר-הלב שבו שימשו כמה מן הכוהנים בקודש, אך ככלל הוא נהנה עד מאוד משהותו בירושלים.
ישוע לקח את יעקב לבית-עניא לסעודת הפסח. שמעון נאסף אל אבותיו, וישוע עמד בראש סדר הפסח בבית הזה, זאת לאחר שהביא מן המקדש את השה אשר הוקרב לעולה.
לאחר סעודת הפסח ישבה מרים לשוחח עם יעקב, בעוד שמרתה, אלעזר וישוע שוחחו עמוק אל תוך הלילה. למחרת הם נטלו חלק בטקסי המקדש, ויעקב התקבל לחיק עם ישראל. באותו בוקר, בשעה שהשתהו על פסגת הר הזיתים לצפות במקדש, התפעל יעקב בקול, בעוד שישוע התבונן בירושלים בדממה. יעקב לא הצליח להבין את פשר ההתנהגות של אחיו. באותו לילה הם שבו לבית-עניא ותכננו לצאת חזרה הביתה למחרת היום, אלא שיעקב התעקש לשוב ולבקר במקדש בהסבירו שברצונו להקשיב למורים. ואף כי הייתה אמת בדבריו, בסתר הוא קיווה לשמוע את ישוע משתתף בדיונים, כפי ששמע על כך מפי אמו. ובהתאם לכך, הם חזרו למקדש ושמעו את הדיונים, אך ישוע לא שאל כל שאלה. לְדעת מתעוררת זו של אדם ואל, כל אלו נדמו כשטויות חסרות חשיבות – הוא יכול היה רק לרחם עליהם. יעקב התאכזב מכך שישוע לא אמר דבר. וכאשר הוא שאל אותו, ענה ישוע רק כי ״טרם הגיעה שעתי.״
למחרת הם יצאו חזרה דרך יריחו ועמק הירדן, ובעודם הולכים סיפר ישוע ליעקב דברים רבים, כולל על אודות המסע הקודם שלו בדרך הזו, כשהיה בן שלוש-עשרה.
לאחר ששבו לנצרת, החל ישוע לעבוד בבית המלאכה הישן של המשפחה. מאוד שימח אותו לפגוש מדי יום אנשים מכל קצוות הארץ ומהמחוזות הסובבים אותה. ישוע באמת אהב אנשים – פשוט אנשים רגילים. בכל חודש הוא שילם תמורת בית המלאכה, ובסיועו של יעקב המשיך לפרנס את המשפחה.
מספר פעמים בשנה, כאשר לא היה בנמצא מי מן המבקרים שיקרא בכתבי הקודש, המשיך ישוע לקרוא בשבת בבית הכנסת. פעמים רבות הוא אף הציע הערות על השיעור, אך על-פי-רוב בחר את הקטעים כך שלא נדרש להם הסבר. הוא היה מיומן, ולפיכך ארגן את סדר קריאת הקטעים, כך שהאחד יאיר את משנהו. ובהתאם לתנאי מזג האוויר, הוא תמיד לקח את אחיו ואחיותיו לצעידות בטבע בשבת אחר-הצהריים.
בסביבות הזמן הזה ארגן חזן בית הכנסת מועדון לגברים צעירים, אשר עסק בדיונים פילוסופיים ואשר נפגש בבתי החברים השונים ופעמים רבות בביתו שלו. ישוע הפך לחבר בולט בקבוצה זו, וכך רכש לעצמו מחדש חלק מן הכבוד אשר רחשו לו בעבר בני המקום, ואשר איבד לאחרונה בשל המחלוקות הלאומניות.
ואף כי חיי החברה שלו היו מוגבלים, הוא לא הזניח אותם לגמרי. היו לו חברים אוהדים רבים ומעריצים אדוקים בקרב צעירי נצרת, גברים ונשים כאחד.
בחודש ספטמבר באו אלישבע ויוחנן לבקר את המשפחה מנצרת. יוחנן, אשר איבד את אביו, התכוון לשוב לגבעות יהודה ולעסוק בחקלאות וברעיית צאן, אלא אם כן ישוע היה מייעץ לו להישאר בנצרת ולעסוק בנגרות או בכל עבודה אחרת. הם לא ידעו שהמשפחה מנצרת הייתה למעשה חסרת פרוטה. וככל שמרים ואלישבע שוחחו יותר על בניהם, כך הן השתכנעו כי מוטב לשני הגברים הצעירים לעבוד יחדיו ולראות יותר זה את זה.
ישוע ויוחנן ניהלו שיחות רבות; והם שוחחו על אודות כמה עניינים אינטימיים ואישיים מאוד. עם תום הביקור, הם החליטו לא להתראות שוב, עד אשר ייפגשו בעת שישרתו את הציבור; זאת לאחר שישמעו את "קריאת האב שבשמיים״ שתורה להם להתחיל בעבודתם. יוחנן כל-כך התרשם ממה שראה בנצרת, עד שהשתכנע כי עליו לשוב לביתו ולעמול לפרנסת אמו. הוא השתכנע כי הוא עתיד להיות חלק ממשימת חייו של ישוע, אך ראה שישוע עתיד לבלות שנים רבות בגידול משפחתו; ולכן הוא שמח לשוב לביתו, להתבסס, ולדאוג לחווה הקטנה שלהם ולצרכי אמו. ויוחנן וישוע לא ראו עוד זה את זה עד לאותו יום, בירדן, כאשר בן האדם הציג את עצמו להטבלה.
אחר-הצהריים של יום שבת ה-3 בדצמבר בשנה זו, הלם המוות בשנית במשפחה מנצרת. עמוס הקטן, התינוק, מת מחום גבוה לאחר מחלה בת שבוע. לאחר שעברה את תקופת הצער הזו עם בנהּ-בכורהּ כמשענתה היחידה, הכירה מרים סוף-סוף, ובמלוא מובן המילה, בישוע כראש המשפחה האמיתי; והוא אכן היה ראש משפחה ראוי.
במשך ארבע שנים רמת חייהם ירדה בהתמדה; משנה לשנה התרחבה מצוקת העוני. לקראת סוף השנה הזו הם עמדו אל מול אחת מן ההתנסויות הקשות ביותר של כלל מאבקיהם המאומצים. יעקב עדיין לא החל להרוויח הרבה, והוצאות הלוויה, אשר נוספו על כל שאר ההוצאות, פשוט הכריעו אותם. אך ישוע אמר לאמו החרדה והאבלה רק את זאת: ״אמא-מרים, הצער לא יעזור לנו; כולנו עושים את המיטב, וחיוך-האם שלך עשוי אף לעורר אותנו לעשות טוב יותר. מדי יום אנחנו מתחזקים במעשינו מתוך אמונה שימים טובים יותר ממתינים לנו.״ האופטימיות התכליתית והמוצקה שלו אכן הייתה מדבקת; כל הילדים חיו באווירה של ציפייה לימים ולדברים טובים יותר. והאומץ הזה, המהול בתקווה, תרם רבות להתפתחותם של קווי אופי חזקים ונאצלים, על-אף הדחק שבעוני.
ישוע ניחן ביכולת לגייס ביעילות את כל כוחות הדעת, הנשמה והגוף למשימה אשר עמדה מולו. הוא היה מסוגל לרכז את דעתו, המעמיקה לחשוב, בבעיה האחת אשר אותה ביקש לפתור, ויכולת זו, בנוסף לסבלנותו הבלתי-נלאית, אפשרה לו לעמוד בצלילוּת בקשיי החיים האנושיים – לחיות כאילו ״הָיָה כְּרֹאֶה אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוֹ נִרְאֶה.״
מרים וישוע הסתדרו כעת הרבה יותר טוב. היא פחות החשיבה אותו כבנהּ; הוא הפך להיות יותר כאב ילדיה. בכל יום החיים זימנו להם קשיים מעשיים ומידיים. הם שוחחו על אודות עבודת חייו לעיתים רחוקות יותר, משום שבחלוף הזמן היו כל מחשבותיהם נתונות לפרנסה ולגידול בני משפחתם, על ארבעת בניה ושלוש בנותיה.
בתחילת שנה זו סיים ישוע לשכנע לגמרי את אימו לקבל את שיטות החינוך שלו עבור הילדים – הציווי החיובי לעשיית טוב במקום השיטה היהודית הישנה יותר של איסור הרע. בביתו, כמו גם במהלך הקריירה הציבורית שלו כמורה, ישוע התמיד להשתמש בשיטת הציווי החיובית. תמיד ובכל מקום הוא אמר, ״תעשו כן – עליכם לעשות כך.״ מעולם הוא לא השתמש בשיטת הלימוד השלילית, אשר נגזרה מן הטאבו הקדום. הוא נמנע מלהדגיש את הרוע באמצעות איסורו, ורומם את הטוב תוך ציווי עשייתו. זמן התפילה שימש בבית הזה לשיחה על כל דבר ועניין הקשור לרווחת המשפחה.
ישוע החל להחיל משמעת על אחיו ואחיותיו בגיל כה צעיר, עד כי כמעט ולא נדרש להענישם על-מנת לגרום להם לציית מיד ובלב שלם. היוצא מן הכלל היחיד היה יהודה, אשר ישוע נדרש בכמה הזדמנויות להענישו על כך שהפר את כללי הבית. בשלושה מקרים, כאשר היה זה נבון להעניש את יהודה על כך שהפר במודע את כללי ההתנהגות במשפחה, ואף הודה בכך, נקבע עונשו פה אחד על-ידי הילדים המבוגרים יותר ויהודה עצמו הסכים לעונש בטרם הוטל.
ואף-על-פי שישוע היה יסודי ושיטתי בכל אשר עשה, בכל פסיקותיו ניתן היה למצוא פרשנות גמישה ומרעננת והתאמה יחידנית אשר הרשימה עד מאוד את כל הילדים. הם חוו את רוח הצדק אשר הניעה את אחיהם-אביהם. הוא מעולם לא הטיל משמעת שרירותית על אחיו ואחיותיו, והוגנות אחידה מעין זו, כמו גם התחשבותו האישית, גרמו לכך שבני משפחתו אהבו את ישוע עד מאוד.
כאשר יעקב ושמעון גדלו הם ניסו לדבוק בשיטתו של ישוע – של ריצוי חברים לוחמניים או כועסים בשיטות של שכנוע ואי-התנגדות, והצליחו למדי בכך; אך יוסף ויהודה, בעוד שהם הסכימו לתורה מעין זו בבית, מיהרו להגן על עצמם כאשר הותקפו בידי חבריהם; ובייחוד היה זה יהודה אשר הפר את רוחה של תורה זו. אך אי-התנגדות לא היוותה כלל של המשפחה. ושום עונש לא הוטל על הפרתה של תורה אישית.
ככלל, כל הילדים, ובייחוד הבנות, התייעצו עם ישוע בנוגע לצרות הילדוּת שלהם, ונתנו בו אמון ממש כפי שהיו נותנים באב אוהב.
יעקב החל להתבגר לכדי נער מאוזן היטב ובעל מזג נוח, אך לא היה בעל נטיות רוחניות כישוע. הוא היה תלמיד טוב בהרבה מיוסף, אשר למרות היותו פועל חרוץ, היה בעל נטיות רוחניות מועטות אפילו יותר. יוסף התנהל בכבדות ורמתו האינטלקטואלית לא השתוותה לזו של הילדים האחרים. שמעון היה ילד בעל כוונות טובות, אך יותר מדי חולמני. הוא התמהמה בהתבססותו בחיים והדאיג במידה רבה את ישוע ואת מרים, אך תמיד היה נער טוב, ובעל כוונות טובות. יהודה היה מחרחר אש. היו לו האידיאלים הגבוהים ביותר, אך אופי בלתי-יציב. הוא ירש את כל הנחישות והאגרסיביות של אמו, ואף יותר מכך, אך נעדר הרבה מחוש המידה והדיסקרטיות שלה.
מרים הייתה בת מאוד מאוזנת ושקולה, והעריכה מאוד את הנאצל ואת הרוחני. מרתה חשבה ופעלה לאט, אך הייתה ילדה מהימנה ויעילה עד מאוד. רות התינוקת, הצעירה שבבנות, הייתה מאור הבית; אף כי לא חשבה על דבריה, בלבבה היא הייתה הכנה מכולם. היא כמעט וסגדה לאחיה הבכור ואביה. אך הם לא פינקו אותה. היא הייתה ילדה יפהפייה אך לא נאה כמרים, אשר הייתה היפה במשפחה, אם כי לא בעיר כולה.
עם חלוף הזמן, ישוע שינה והתאים את מנהגי המשפחה הקשורים לשמירת השבת ולנושאי דת אחרים, והפך אותם לחופשיים יותר; ולכל השינויים הללו מרים הסכימה בלב שלם. בשלב הזה ישוע כבר הפך לראש המשפחה ללא עוררין.
בשנה זו החל יהודה את חוק לימודיו, וישוע נדרש למכור את הנבל שלו על-מנת לכסות את ההוצאות האלה. וכך נמנע ממנו אחרון תענוגות הפנאי שלו. הוא אהב מאוד לפרוט על הנבל כאשר עייף בגוף ובנפש, אך ניחם עצמו במחשבה שלפחות כך ניצל הנבל מנפילה לידיו של גובה המסים.
ואף כי ישוע היה עני, מעמדו החברתי בנצרת לא נפגע כהוא זה. הוא היה אחד מן הגברים הצעירים המובילים בעיר, ונחשב עד מאוד בקרב רוב הנשים הצעירות. בהיותו דוגמא כה מזהירה לגבריות גופנית ואינטלקטואליות, ובהתחשב במוניטין שלו כמנהיג רוחני, אין להתפלא על כך שרבקה, בתו הבכורה של עזרא, סוחר אמיד מנצרת, גילתה שהיא מתאהבת לאיטה בבנו של יוסף. בתחילה היא התוודה על רגשותיה בפני מרים, אחותו של ישוע, וזו בתורה שוחחה על הנושא בכללותו עם אמהּ. מרים האם נסערה עד מאוד. האִם עתידה היא לאבד את בנהּ, אשר הפך כעת לראש המשפחה אשר אין בלתו? האם אף-פעם לא ייפסקו הצרות? מה הדבר הבא אשר יכול לקרות? או אז, היא עצרה בעצמה וחשבה מה תהא השפעתם של נישואין על הקריירה העתידית של ישוע; לפעמים, אם כי לא לעתים קרובות, היא עוד זכרה את העובדה שלפיה ישוע הינו ״ילד של הבטחה.״ ולאחר ששוחחו היא ומרים הבת, הן החליטו לעשות מאמץ על-מנת לעצור את העניין בטרם יתגלה הדבר לישוע. הן החליטו ללכת ישירות לרבקה, לשטוח בפניה את כל הסיפור ולהתוודות בפניה בכנות על כך שהן מאמינות כי ישוע הינו בן של גורל; וכי הוא עתיד להפוך למנהיג דתי גדול, ואולי אפילו למשיח.
רבקה הקשיבה לדברים רוב קשב; היא התרגשה לשמוע את הסיפור והתחזקה עוד יותר בנחישותה לקשור את גורלה בבחיר לבה ולהשתתף עמו בקריירה שלו כמנהיג. היא טענה (אל עצמה) כי אדם מעין זה יזדקק עוד יותר לאישה נאמנה ויעילה לצדו. היא פֵרשה את ניסיונותיה של מרים האֵם להניאה כתגובה טבעית לפחדה לאבד את ראש המשפחה שלה ואת מפרנסה העיקרי; אך מכיוון שידעה כי אביה סומך את ידיו על הימשכותה אל בן הנגר, היא שיערה בצדק כי הוא יסכים לתמוך במשפחה בכספים הנדרשים על-מנת לפצות על אובדן ההכנסה של ישוע. כאשר הסכים אביה לתכנית הזו, נועדה שוב רבקה עם מרים האֵם ומרים הבת, וכאשר היא לא הצליחה לקבל את תמיכתן, היא הרהיבה עוז לפנות ישירות אל ישוע. היא עשתה את כל אלה תוך שיתוף-פעולה עם אביה, אשר הזמין את ישוע אל ביתם לחגיגות יום הולדתה השבעה-עשר של רבקה.
ישוע הקשיב ברוב קשב ואהדה לסיפור המעשה, ראשית מפי האב ולאחר מכן מפי רבקה עצמה. הוא העיר באדיבות כי שום סכום כסף לא יוכל להחליף את חובתו האישית לגידול משפחת אביו, ״למילוי החובה האנושית הקדושה מכולן – נאמנות לאלו אשר הינם בשר מבשרך.״ אביה של רבקה התרגש עמוקות ממילות המסירות המשפחתית אשר הביע ישוע כלפי משפחתו ופרש מן השיחה. הערתו היחידה לאשתו, מרים, הייתה: ״הוא לא יוכל להיות לנו לבן; הוא נאצל מדי עבורנו.״
או אז החלה אותה שיחה רבת משמעות עם רבקה. בחייו עד אז ישוע לא ערך הבחנה בין קשריו עם בנים לבין קשריו עם בנות, בין צעירים לבין צעירות. דעתו הייתה עסוקה יתר על המידה בבעיות הארציות, המעשיות והבוערות ובהגות המסקרנת על אודות הקריירה אשר הוא עתיד לעסוק בה בסופו של דבר ״בענייני אביו״, מכדי לשקול ברצינות מימוש של אהבה אישית בדרך של חתונה אנושית. אך כעת הוא עמד פנים אל פנים אל מול אחת מאותן בעיות אשר כל אדם ממוצע חייב להתמודד איתן ולקבל החלטה בנוגע אליהן. הוא אכן ״התנסה ונבחן בכל העניינים כמונו.״
לאחר שהקשיב בתשומת לב, הוא הודה בכנות לרבקה על ההערכה אשר הביעה כלפיו, והוסיף, כי ״זו תעודד ותנחם אותי כל ימי חיי.״ הוא הסביר כי איננו פנוי להיכנס למערכת יחסים עם אישה כלשהי, אלא ליחסי אחווה וחברות גרידא. הוא הבהיר שחובתו הראשונה במעלה הינה לגידול משפחת אביו, וכי הוא לא יוכל לשקול נישואין עד שחובתו זו תושלם; ואז הוא הוסיף: ״אם אכן הנני בן של גורל, אני חייב להימנע מלקבל על עצמי חובות לכל החיים, עד אשר יתממש ייעודי.״
רבקה נותרה שבורת לב. היא מיאנה להתנחם ודחקה באביה לעזוב את נצרת, עד שלבסוף הוא הסכים לעבור לציפורי. בשנים הבאות, אמרה רבקה לגברים הרבים אשר ביקשו את ידה אך ורק דבר אחד. היא חייתה עבור תכלית אחת ויחידה – להמתין לשעה שבה יחל האדם-הגבר הזה, אשר עבורה היה האדם הדגול ביותר אשר חי אי-פעם, בקריירה שלו כמורה של אמת חיה. והיא הלכה בעקבותיו בדבקות לכל אורך שנות עבודתו הציבורית רבת האירועים, ונכחה (אף כי לא בידיעת ישוע) באותו יום שבו הוא נכנס כמנצח לירושלים; והיא אף עמדה בקרב ״הנשים האחרות״, לצדה של מרים, באותו אחר הצהריים טראגי והרה גורל, כאשר בן האדם נתלה על הצלב, האחד אשר עבורה, ועבור אחרים רבים מני ספור במרומים, היה ״האחד אשר אותו אהבו והדגול מרבבה.״
הסיפור על אודות אהבתה של רבקה לישוע נלחש ברחבי נצרת, ולאחר מכן בכפר נחום. וכך, בשנים שלאחר מכן, אף כי נשים רבות אהבו את ישוע, ממש כשם שאהבוהו גברים רבים, הוא לא נדרש לדחות שוב את חיבתה המוצעת של אישה טובה נוספת אחרת. מאז ואילך, החיבה אשר רחשו בני האדם לישוע הייתה יותר מסוג של הערצה. גברים ונשים כאחד אהבוהו במסירות בשל מה שהיה, ובלא שמץ של שביעות-רצון עצמית, או רצון לנכס לעצמם את חיבתו. ואולם, במשך שנים רבות, כל אימת שסופר הסיפור על אודות אישיותו האנושית של ישוע, סופר על מסירותה של רבקה.
מרים הבת, אשר ידעה את מלוא הפרטים על אודות העניין עם רבקה, ואשר ידעה שאחיה וויתר על אהבתה של עלמה יפה (אף כי היא לא התחשבה בגורם הקריירה העתידית של הייעוד), החלה לסגוד לישוע בסופו של דבר, והחלה לאהוב אותו מתוך חיבה עמוקה ונוגעת ללב כאַב, כמו גם כאח.
ואף כי המשפחה לא ממש הייתה יכולה להרשות זאת לעצמה, ישוע הרגיש כמיהה מוזרה לעלות לפסח לירושלים. אמו, שידעה על סוד התנסותו עם רבקה לא מכבר, דחקה בו בתבונתה לצאת לנסיעה. ואף כי הוא לא ידע זאת במודע ובמובחן, הדבר שהוא רצה יותר מכול היה לשוחח עם אלעזר ולבקר את מרתה ומרים. לאחר בני משפחתו, את שלושת אלו הוא אהב יותר מכול.
במסעו לירושלים הוא צעד דרך מגידו, אנטיפָּטְריס ולוד, חלק מן הנתיב אשר עשה כאשר הוחזר ממצרים לנצרת. הוא בילה ארבעה ימים בדרך לפסח, וחשב הרבה על מאורעות העבר אשר אירעו במגידו ובסביבותיה, זירת הקרב הבינלאומית של פלשתינה.
ישוע חלף דרך ירושלים, והשתהה רק על-מנת להתבונן במקדש ובהמוני המבקרים הנאספים. באופן מוזר, רתיעתו מן המקדש הזה, יציר כפיו של הורדוס, ומן הכוהנים אשר התמנו פוליטית, הלכה וגברה. יותר מכול הוא רצה לראות את אלעזר, מרתה ומרים. אלעזר היה בן גילו של ישוע והפך לראש המשפחה; עד לביקור הזה גם אמו של אלעזר הלכה לעולמה. מרתה הייתה צעירה מישוע במעט יותר משנה, ואילו מרים הייתה צעירה ממנו בשנתיים. ועבור שלושתם היה ישוע האידיאל הנערץ.
במהלך הביקור הזה אירעה אחת מן ההתקוממויות התקופתיות שלו כנגד המסורת – התרעומת כנגד אותן מצוות אשר ישוע סבר כי הן מייצגות באופן שגוי את אביו שבמרומים. אלעזר לא ידע על בואו של ישוע, והתארגן מבעוד מועד לעשות את סדר הפסח עם חברים בכפר הסמוך, במורד דרך יריחו. וכעת הציע ישוע שיחגגו את הסדר באשר הינם, בביתו של אלעזר. ״אבל,״ אמר אלעזר, ״אין ברשותנו בשר קורבן השה.״ או אז החל ישוע בנאום ארוך ומשכנע על כך שהאב שבמרומים איננו באמת מעוניין בטקסים ילדותיים וחסרי משמעות מעין אלו. לאחר שהתפללו ברצינות ובאדיקות וקמו מן התפילה, אמר ישוע: ״תנו לבעלי הדעת הילדותית והחשוכה שבין בני עמי לשרת את אלוהיהם כמצוות משה; מוטב שיעשו כן, אך אנחנו, אשר ראינו את אור החיים, מוטב לנו שלא נבקש עוד את אבינו דרך חשכת המוות. הבה נשתחרר בידיעת האמת על אודות אהבתו הנצחית של אבינו.״
באותו ערב, בסביבות שעת הדמדומים, ישבו ארבעת אלו לסדר הפסח הראשון אשר ערכו יהודים אדוקים מאז ומעולם ללא קרבן הפסח.״ את המצות ואת היין אשר הוכנו מבעוד מועד לפסח, שאותם כינה ישוע ״לחם החיים" ו"מי החיים״, הגיש לחבריו והם אכלו בכובד ראש ובהתאמה ללימוד אשר זה עתה ניתן. וישוע המשיך לנהוג בהתאם לטקס הזה בכל ביקוריו הבאים בבית-עניא. כאשר שב לביתו, סיפר על כל זאת לאמו. ואף כי היא הייתה המומה בתחילה, בהדרגה היא ראתה את נקודת מבטו; ואף-על-פי-כן, הוקל לה מאוד כאשר ישוע הבטיח לה כי אין בכוונתו לנהוג בהתאם לרעיון החדש הזה בסדרי הפסח בקרב משפחתם. בבית, עם הילדים, הם המשיכו שנה אחרי שנה לחגוג את סדר הפסח ״כאשר ציווה משה.״
ובמהלך שנה זו שוחחה מרים ארוכות עם ישוע על אודות נישואין. היא שאלה אותו בכנות אם היה מתחתן אילו היה חופשי מכל מחויבויותיו המשפחתיות. ישוע הסביר לה שמכיוון שחובתו המיידית אינה מאפשרת לו להתחתן, הוא הקדיש לנושא אך מחשבה מועטה. הוא הביע ספק באשר לאפשרות שאי-פעם יתחתן, ואמר שכל הדברים הללו יידרשו להמתין עד אשר ״תגיע שעתי,״ הזמן שבו ״תתחיל עבודתי עבור אבי.״ ומאחר שכבר גמר אומר בדעתו כי לא יהפוך לאביהם של ילדים בשר ודם, הוא הקדיש מחשבה מועטה מאוד לנושא הנישואין האנושיים.
בשנה זו הוא חידש את מלאכת שזירת טיבו האנושי יחד עם טיבו האלוהי לכדי יחידנות אנושית פשוטה ויעילה. והוא המשיך לעלות בדרגתו המוסרית ובהבנתו הרוחנית.
ואף כי כל רכושם בנצרת (למעט הבית) התכלה זה מכבר, בשנה זו הם קיבלו סיוע כלכלי קטן ממכירת חלק בנכס בכפר נחום. היה זה פריט הרכוש האחרון של יוסף. עסקת נדל״ן זו בוצעה עם בונה סירות מכפר נחום ושמו זבדיה.
יוסף סיים את חוק לימודיו בבית הספר של בית הכנסת והתכונן לתפוס את מקומו לצד שולחן הנגרים הקטן שבבית המלאכה אשר בבית. ואף כי כל רכושו של אביהם נמכר, הם קיוו כי יוכלו להילחם בהצלחה בעוני, הואיל ושלושה מהם עבדו כעת באופן סדיר.
הנה ישוע הופך במהירות לגבר – לא לאיש צעיר, אלא לבוגר. היטב הוא למד לשאת באחריות. הוא יודע כיצד להמשיך ולהתמיד גם אל מול אכזבה. הוא מתמיד באומץ כאשר תכניותיו מסוכלות ותכליותיו נוחלות כישלון זמני. הוא למד כיצד להמשיך ולהיות הוגן וישר נוכח חוסר-יושר. והוא לומד כיצד להתאים את האידיאלים שלו באשר לחיים רוחניים לדרישותיו המעשיות של הקיום הארצי. הוא לומד כיצד לתכנן את הישג המטרה הרחוקה והגבוהה יותר של האידיאליזם, בה בעת שהוא עמל במרץ לשם השגת המטרה הקרובה והמיידית יותר של ההכרח. הוא רוכש בהתמדה את אמנות התאמת שאיפותיו לדרישות הפשוטות של החיים האנושיים. הוא הפך כמעט מומחה לטכניקה של שימוש באנרגיה של הנעה רוחנית לשם קידום ההישג החומרי. הוא לומד אט-אט כיצד לחיות את החיים השמימיים, בעודו מתמיד בקיום הארצי. הוא תלוי יותר ויותר בהנחייתו של אביו שבשמיים, בעוד שהוא נוטל על עצמו תפקיד אב בהנחיית ילדי משפחתו הארצית ובהכוונתם. הוא הופך מנוסה בחילוץ המיומן של הניצחון ממלתעות התבוסה; והוא לומד כיצד להתמיר את קשיי הזמן לכדי ניצחונות הנצח.
וכך, עם חלוף השנים, ממשיך הצעיר הזה מנצרת להתנסות בחיים, כפי שחיים אותם בני התמותה בשר ודם בעולמות הזמן והמרחב. הוא חי באורנטיה חיים מלאים, מייצגים ושלמים. הוא עזב את העולם בָּשל, מצויד במלוא ההתנסות אשר רוכשים יצוריו במהלך תקופת החיים הקצרה והקשה הראשונה, החיים בגוף בשר ודם. וכל ההתנסות האנושית הזו לנצח תהא מנת חלקו של ריבון היקום. הוא הינו אחינו המבין, חברנו האוהד, שליטנו המנוסה ואבינו החומל.
כילד הוא צבר גוף עצום של ידע; כצעיר, הוא מיין, סיווג ותיאם את המידע הזה; וכעת, כגבר בעולם, הוא מתחיל לארגן את הקניין המנטאלי הזה כהכנה למשימה הבאה, משימת ההוראה, הסעד והשירות לאחַיו בני התמותה בעולם הזה ובכל הספֵרות המיושבות האחרות ברחבי היקום של נבאדון בכללותו.
הוא נולד אל העולם כתינוק השייך למחוז הזה; הוא חי את שנות ילדותו וחלף דרך השלבים העוקבים של גיל ההתבגרות ושל בגרותו כצעיר; ואילו כעת, הוא עומד על סף הבגרות המלאה, עשיר בהתנסויות של החיים האנושיים, בעל הבנה מלאה של הטבע האנושי, ומלא אהדה לשבריריותו של טבע האדם. הוא הופך למומחה באמנות האלוהית של גילוי אביו מפרדיס עבור היצורים בני התמותה בני כל הגילאים ומכל השלבים.
וכעת, כגבר בוגר לחלוטין – כבוגר בעולם – הוא מתכונן להמשיך במשימתו העילאית של גילוי האל לאדם, ושל הובלת האדם לעבר האל.
עת ישוע מנצרת החל לחיות את שנות חייו הראשונות כבוגר, הוא חי, והמשיך לחיות, חיים אנושיים רגילים וממוצעים על-פני כדור הארץ. ישוע בא אל עולם הזה ממש ככל ילד אחר; הוא לא בחר את הוריו. הוא כן בחר את העולם המסוים הזה כעולם שבו יבצע את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו, שבמסגרתה הוא מתגלם בלבוש בשר ודם, אך לכל דבר ועניין אחר הוא בא אל עולם באופן רגיל, גדל כילד רגיל בעולם ונאבק בתהפוכות הסביבה שבה הוא חי, ממש כשם שעושים זאת בני-תמותה אחרים בעולם הזה ובעולמות דומים לו.
הֵיו מודעים תמיד לתכלית הכפולה של משימת המתת של מיכאל באורנטיה:
1. רכישת התמחות בהתנסות בחיים מלאים כיצור אנושי בשר ודם, השלמת ריבונותו בנבאדון.
2. גילויו של האב האוניברסלי לשוכניהם בני התמותה של עולמות הזמן והמרחב והקניית יעילה של הבנה טובה יותר את האב האוניברסלי על-ידי אותם בני-תמותה.
כל התועלות עבור יצורים, וכן היתרונות אשר נודעו ליקום, היו אגביים ומשניים לתכליותיה העיקריות האלה של משימת המתת.
כאשר הגיע ישוע לבגרות, הוא החל במשימה של השלמת התנסות רכישת המומחיות בידע על אודות חייהם של הנמוכים שביצוריו התבוניים. במשימה זו הוא החל ברצינות ובמודעות-עצמית מלאה, ובכך זכה באופן סופי ושלם בזכות לשלוט באופן בלתי-מסויג ביקום אשר אותו ברא בעצמו. ואף-על-פי שבשעה שבה החל במשימה עצומה זו היה מודע לחלוטין לטיבו הדואלי, זה מכבר הוא שילב ביעילות את שני הצדדים הללו של טבעו לכדי אחד – ישוע מנצרת.
יהושע בן-יוסף ידע היטב כי הוא אדם, ילוד אישה. דבר זה מתגלם בבחירתו בתואר הראשון שלו- בן האדם. הוא אכן היה בשר ודם, ואפילו כעת, בעת שהוא חולש כריבון עליון על גורלות יקום, בינות לתארים האחרים אשר רכש בזכות, הוא עדיין נושא גם בתואר בן האדם. ואכן נכון הוא, פשוטו כמשמעו, כי הדבר היצירתי – הבן הבורא – של האב האוניברסלי אכן ״הפך בשר ודם וישכון באורנטיה ככל האדם.״ הוא עבד, התעייף, נח וישן. הוא חש ברעב והשביע את רעבונו במזון; הוא חש בצמא והרווה את צימאונו במים. הוא התנסה במלוא קשת התחושות והרגשות האנושיים; ו״בכל הוא התנסה, ממש כמוכם,״ והוא סבל ומת.
הוא רכש ידע וניסיון, ושילב את שניהם לכדי חוכמה, ממש כמו שאר בני האדם בעולם. ועד לאחר שהוטבל הוא לא עשה כל שימוש בעוצמה על-אנושית. הוא לא השתמש בשום סוכנות אשר לא נכללה בגדרי כישוריו האנושיים כבנם של יוסף ושל מרים.
והוא רוקן את עצמו מכל התכונות אשר קדמו לקיומו האנושי. הוא עצמו הגביל את הידע שלו על אודות אנשים ואירועים לפני שהחל בעבודתו הציבורית. אכן הוא היה אדם אמיתי בקרב בני האדם.
ואכן לעד נכון ומופלא כי ״שולט בנו שליט גבוה אשר מסוגל להינגע ברגשות חוליינו. הריבון שלנו נבחן ונוסה ממש כמונו בכל המבחנים והניסיונות, ונותר ללא רבב של חטא." ומכיוון שהוא עצמו סבל, נבחן והתנסה, הוא ניחן במלוא היכולת להבין את המבולבלים ואת המדוכאים אשר בינינו ולסעוד אותם.
כעת הבין הנגר מנצרת את מלוא המלאכה הניצבת לפניו, אך הוא בחר לחיות את חייו האנושיים בערוץ זרימתם הטבעי. ובחלק מן העניינים הללו הוא אכן מהווה דוגמה עבור יצוריו בני התמותה, כפי שאכן נאמר: ״כִּי יְהִי לְבַבְכֶם כִּלְבַב הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר אַף כִּי הָיָה בִּדְמוּת הָאֱלֹהִים, לֹא חָשַׁב לוֹ לְשָׁלָל הֱיוֹתוֹ שָׁוֶה לֵאלֹהִים. כִּי אִם הִפְשִׁיט אֶת עַצְמוֹ וַיִּלְבַּשׁ דְּמוּת עֶבֶד, וַיְהִי דוֹמֶה לִבְנֵי אָדָם וַיִּמָּצֵא בִתְכוּנָתוֹ כְּבֶן-אָדָם. וַיַּשְׁפֵּל אֶת נַפְשׁוֹ וַיִּכָּנַע עַד מָוֶת עַד מִיתַת הַצְּלִיבָה.״
הוא חי את חייו כבן-תמותה ממש כשם שכל בני האדם האחרים הנמנים על משפחת האדם חיים את חייהם, הוא ״אֲשֶׁר בִּימֵי הֱיוֹתוֹ בַבָּשָׂר הִקְרִיב תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים בִּצְעָקָה גְדוֹלָה וּבִדְמָעוֹת לִפְנֵי מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעוֹ מִמָּוֶת וַיֵּעָתֶר לוֹ מִפְּנֵי יִרְאָתוֹ.״ ועל-מנת להפוך לשליט וריבון מֵבין ורחום עליהם, בחר להיות לכל דבר ועניין כאחַיו.
ישוע מעולם לא הטיל ספק בטיבו האנושי; הדבר היה מובן מאליו ולעולם נוכח בתודעתו. אך באשר לטיבו האלוהי תמיד היה מקום לספק ולהשערות, או לפחות כך היה הדבר עד להתרחשותה של טבילתו. ההכרה העצמית באלוהיותו הייתה בבחינת התגלות איטית, ומנקודת המבט האנושית, גם התגלות התפתחותית טבעית. התגלות זו והכרה-עצמית זו באלוהיות החלה בירושלים, מעט לפני שמלאו לו שלוש-עשרה שנים, עם המאורע העל-טבעי הראשון אשר אירע בחייו האנושיים; והתנסות זו, שבה הושלמה הכרתו העצמית בטיבו האלוהי, הושלמה עם המאורע העל-טבעי השני, בעודו בלבוש בשר ודם, באירוע אשר נלווה להטבלתו על-ידי יוחנן בנהר הירדן, מאורע אשר סימן את תחילת הקריירה הציבורית שלו כמורה וכסועד.
בין שני הביקורים השמימיים הללו – האחד בשנתו השלוש-עשרה והאחר בעת טבילתו – לא התרחש כל דבר על-טבעי, או על-אנושי, בחייו של בן בורא זה אשר התגלם בגוף. ואף-על-פי-כן, התינוק מבית-לחם, הילד, הנער והגבר מנצרת, אכן היה למעשה בורא של יקום מגולם בגוף; אך בעת שחי את חייו האנושיים, ועד ליום בו הוטבל בידי יוחנן, הוא מעולם לא השתמש בשום חלק מן העוצמה הזו, ואף לא נעזר בהנחייתן של אישיויות שמימיות, פרט לזו של השרפים השומרת שלו. ואנו, אשר מעידים על כך, יודעים את אשר הננו דוברים.
ואף-על-פי-כן, במהלך כל השנים האלה של חייו בגוף הוא אכן היה אלוהי. הוא אכן היה, הלכה למעשה, בן בורא של אב פרדיס. וכאשר החל את הקריירה הציבורית שלו, לאחר שהשלים טכנית את רכישת ההתנסות האנושית-גרידא הנדרשת לשם קבלת ריבונותו, הוא לא היסס להודות בפומבי כי הוא היה בן האל. הוא לא היסס להצהיר כי הוא ״הָאָלֶף וְהַתָּו, הָרֹאשׁ וְהַסּוֹף, הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן.״ ולאחר מכן, בשנים מאוחרות יותר, הוא לא מחה כלל בשעה שכינו אותו אדון הכבוד, שליט יקום, אדוני אלוהי הבריאה כולה, קדוש ישראל, אדון כל הארץ, אדוני אלוהינו, אשר שמו נעלה על כל השמות בכל העולמות, כל-יכול של יקום, דעת היקום של הבריאה, האחד אֲשֶׁר גְּנוּזִים בּוֹ כָּל אֹצְרוֹת הַחָכְמָה וְהַדָּעַת, מלאותו של זה הַמְמַלֵּא אֶת הַכֹּול בַּכֹּל, הדבר הנצחי של האל הנצחי, האחד שאין ראשית לראשיתו וְאשר הַכֹּול קַיָּם וּמִתְקַיֵם בּוֹ, בּורֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, מקיים היקום, שופט כל הארץ, מעניק חיי עולם, רועה האמת, גואל העולמות ושר ישועתנו.
הוא מעולם לא מחה על התארים הללו אשר הוצמדו לו לאחר הגחתו מחייו האנושיים לגמרי אל השנים המאוחרות יותר, שנים של מודעותו-העצמית לסעד האלוהיות בתוככי האנושות, עבור האנושות ולמען האנושות, בעולם הזה ובכל העולמות האחרים. ישוע מחה רק על תואר אחד אשר הוצמד לו: כאשר כונה פעם אחת עמנואל, הוא פשט ענה, ״לא אני, כי אם זהו אחי הבכור.״
תמיד, ואפילו לאחר שהגיח אל החיים הגדולים יותר אשר חי על-פני האדמה, ישוע הכפיף עצמו לרצון אביו שבשמיים.
לאחר שהוטבל, הוא לא חשש להתיר למאמיניו האדוקים ולחסידיו מוקירי התודה לסגוד לו. ואפילו בעודו נאבק בעוני ונזקק לפרנס את משפחתו בעמל כפיו, הלכה וגדלה מודעותו לכך שהוא הינו בן האל; הוא ידע כי הוא זה אשר ברא את השמיים ואת הארץ הזו, אשר עליה התקיים וחי כעת כאדם. ובדומה לכך, המוני ההוויות השמימיות ברחבי היקום העצום, אשר צפה בו, ידעו אל נכון כי האדם הזה מנצרת הוא הוא הריבון האהוב שלהם ואביהם-בוראם. במהלך כל השנים האלה אחז מתח עצום ביקום של נבאדון; עיני כל ההוויות השמימיות היו נשואות ברציפות לאורנטיה – לפלשתינה.
בשנה זו עלה ישוע לירושלים לחגוג את הפסח יחד עם יוסף. לאחר שלקח את יעקב לטקס ההקדשה במקדש, הוא ראה כחובתו לקחת גם את יוסף. ישוע מעולם לא הפלה ביחסו את בני משפחתו. הוא עלה עם יוסף לירושלים בדרך הרגילה, דרך עמק הירדן, אך חזר לנצרת ממזרח לירדן, דרך עָמַתוֹ. בירידתם בירדן, סיפר ישוע ליוסף את ההיסטוריה היהודית, ובדרך חזרה סיפר לו על אודות התנסויותיהם של בני שבט ראובן, גד והגלעדי הידועים, אשר חיו בעבר הירדן המזרחי.
יוסף שאל את ישוע שאלות מכוונות רבות באשר למשימת חייו, אך לרוב ישוע ענה רק כי ״טרם הגיע שעתי.״ על-אף זאת, בשיחות הקרובות האלה נרמזו דברים רבים אשר יוסף זכר במהלך המאורעות רבי המשמעות של השנים המאוחרות יותר. ישוע ויוסף בילו את חג הפסח בבית-עניא, בחברת שלושת חבריו של ישוע, כפי שהיה מנהגו של ישוע זה מכבר בעת שעלה לחגיגות בירושלים.
הייתה זו אחת מן השנים האחדות שבמהלכן התמודדו אחיו ואחיותיו של ישוע עם הסערות והאתגרים המיוחדים לגיל ההתבגרות. לישוע היו כעת אחים ואחיות בגילאים שנעו משבע ועד שמונה-עשרה, והוא עסק רבות בסיוע שלו הם נדרשו על-מנת להתאים את עצמם להתעוררויות החדשות אשר חלו בחייהם האינטלקטואליים והרגשיים. וכך, הוא נדרש להתמודד עם הרבה מהבעיות של גיל ההתבגרות, כפי שאלה הופיעו בחיי אחיו ואחיותיו הצעירים יותר.
בשנה זו סיים שמעון את חוק לימודיו בבית הספר והחל לעבוד עם יעקב הבנאי, חבר הילדות של ישוע אשר תמיד היה נכון להגן עליו. לאחר מספר דיונים משפחתיים, הוחלט כי אין זה נבון שכל הבנים ילמדו נגרות. המחשבה הייתה שאם הם יגוונו את מקצועותיהם, הם יוכלו להיות מוכנים טוב יותר להתמודד על חוזי בנייה שלמים. ושוב, לא כולם היו עסוקים לגמרי, מכיוון ששלושה מהם עסקו בנגרות במשרה מלאה.
ישוע המשיך לעבוד בשנה זו על אביזרים לבית ועל ארונות, אך בילה את רוב זמנו בבית המלאכה אשר בחניון השיירות. יעקב החל להחליף אותו לסירוגין בנוכחות בבית המלאכה. במהלך החלק האחרון של השנה הזו, הותיר ישוע את יעקב לנהל את בית המלאכה לתיקונים, ואת יוסף בבית המלאכה אשר בבית, בעוד שהוא עצמו הלך לציפורי לעבוד עם חרש מתכת. שישה חודשים הוא עבד עם מתכות ורכש מומחיות ניכרת בעבודת הסדן.
בטרם החל ישוע בעבודה חדשה זו בציפורי, הוא ערך מפגש משפחתי מהסוג שכמותו ערך מדי פעם, והציב אחר כבוד את יעקב – אז בן מעט יותר משמונה-עשרה שנים – כראש המשפחה בפועל. הוא הבטיח לאחִיו את מלוא התמיכה ושיתוף הפעולה, וקיבל הבטחה רשמית מכל בני המשפחה לציית ליעקב. מאותו יום ואילך נשא יעקב באחריות הכלכלית המלאה למשפחה, וישוע שילם לאחִיו מדי שבוע את תשלומיו. ישוע מעולם לא לקח בחזרה את המושכות מידיו של יעקב. ואף כי בעת עבודתו בציפורי הוא היה יכול לשוב הביתה ברגל מדי לילה במידת הצורך, הוא נותר שם במכוון. בין ההסברים לכך הוא ציין את מזג האוויר, כמו גם סיבות אחרות, אף כי כוונתו האמיתית הייתה לאמן את יעקב ואת יוסף לשאת באחריות למשפחה. הוא החל את תהליך הגמילה הארוך של משפחתו. מדי שבת שב ישוע לנצרת, ולפעמים הוא אף חזר במהלך השבוע, בשעת הצורך, על-מנת לצפות בהתנהלות התכנית החדשה ולהשיא עצות מועילות.
ותקופת החיים הזו בת ששת החודשים אשר חי בציפורי, העניקה לישוע הזדמנות חדשה להתוודע להשקפת החיים של הגויים. הוא חי עם גויים, עבד עם גויים, ולמד בדקדקנות ובכל דרך אפשרית את מנהגיהם ואת הלך מחשבתם.
אמות המידה המוסריות של עיר האם של הורדוס אנטיפס היו כל-כך נמוכות, אפילו נמוכות מאלה של נצרת, עיר השיירות, עד כי לאחר שהות של שישה חודשים בציפורי ישוע לא התקשה למצוא תירוץ לחזור לנצרת. הקבוצה שעמה עבד עמדה לעסוק בעבודות ציבוריות הן בציפורי והן בטבריה, העיר החדשה, וישוע לא רצה לקחת כל חלק שהוא במשימת עבודה הכפופה לפיקוחו של הורדוס אנטיפס. והיו גם סיבות נוספות שבעטיין היה זה נבון, לדעתו של ישוע, לשוב לנצרת. כאשר הוא שב לחנות בית המלאכה, הוא לא נטל לידיו מחדש את השליטה האישית בניהול ענייני המשפחה. הוא עבד בצמוד ליעקב בבית המלאכה ואפשר לו ככל שניתן להמשיך ולנהל את הבית. וכך ניהל יעקב את הוצאות המשפחה וטיפל בתקציב המשפחתי ללא כל הפרעה.
ובתבונה הזו, מתוך תכנון שקול, הכשיר ישוע את הדרך לפרישתו מהשתתפות פעילה בענייני המשפחה בסופו של דבר. כאשר יעקב צבר ניסיון של שנתיים כראש המשפחה בפועל – ושנתיים מלאות בטרם הוא (יעקב) נישא – קיבל יוסף לידיו את האחריות לכלכלת הבית ולניהולו הכללי.
בשנה זו הוקל מעט הלחץ הכלכלי על המשפחה, מכיוון שארבעה מבני המשפחה עבדו. מרים הרוויחה סכום נאה ממכירת חלב וחמאה; מרתה הפכה לטוֹוה מומחית. עבור חנות בית המלאכה שולם יותר משליש מן הסכום המלא. המצב היה כזה שאִפשר לישוע לשבות ממלאכתו למשך שלושה שבועות ולקחת את שמעון לירושלים למשך הפסח, והייתה זו התקופה הממושכת ביותר שהוא שבת ממלאכה יומיומית מאז מות אביו.
הם צעדו לירושלים דרך הדקפוליס, דרך פַּלָה, גַ'רַש, פילדלפיה (עמן), חשבון ויריחו. הם שבו לנצרת דרך החוף, ועברו דרך לוד, יפו, קיסריה, ומשם מסביב להר הכרמל, לעכו ולנצרת. במסע הזה התוודע ישוע היטב לכלל האזור של פלשתינה אשר מצוי מצפון לירושלים.
בפילדלפיה הכירו ישוע ושמעון סוחר מדמשק אשר פיתח חיבה כה גדולה כלפי הצמד מנצרת והתעקש על כך שילונו עמו במטה שלו בירושלים. ובעת ששמעון נכח במקדש, בילה ישוע את רוב זמנו בשיחה עם האדם הזה, אשר קיבל חינוך משובח ואשר הִרבה לנסוע והיה בקיא בענייני העולם. בבעלותו של הסוחר היו מעל לארבעת-אלפים גמלי שיירה, וכמו כן היו בבעלותו עסקים בכל רחבי העולם הרומי. כעת הוא היה בדרכו לרומא. הוא הציע לישוע לבוא לדמשק ולהצטרף לעסקי הייבוא שלו מן המזרח, אך ישוע הסביר שעדיין לא בשל הזמן להתרחק כל-כך ממשפחתו. ואולם, בדרכו הביתה ישוע חשב רבות על הערים המרוחקות האלה ועל הארצות המרוחקות עוד יותר, הרחק במערב והרחק במזרח, ארצות אשר שמע כה תכופות על אודותיהן מנָהַגי השיירות ומנוסעיהן.
שמעון נהנה עד מאוד מביקורו בירושלים. הוא התקבל כנדרש לקהילת ישראל, בטקס הקדשת בני המצווה החדשים אשר נערך בחג הפסח. ובעוד ששמעון השתתף בטקסי הפסח, התרועע ישוע עם המוני המבקרים וערך שיחות אישיוֹת מעניינות רבות עם מספר גדול של גויים גֵרים.
ייתכן שהקשר הראוי ביותר לציון הוא זה אשר קשר ישוע עם צעיר הלניסטי בשם סְטַפָן. איש צעיר זה שהה בירושלים בביקורו הראשון ופגש במקרה בישוע ביום חמישי אחר-הצהריים של שבוע הפסח. בעת ששניהם צעדו וצפו בארמון החשמונאי, החל ישוע לשוחח עמו שיחת חולין שכתוצאה ממנה הם התעניינו זה בזה, וכך החלה שיחה בת ארבע שעות על אודות דרכי החיים ועל האל האמיתי והדרך לסגוד לו. ספטן התרשם ביותר ממה שאמר ישוע; מעולם הוא לא שכח את מילותיו.
והיה זה אותו סטפן אשר הפך לאחר מכן למאמין בתורתו של ישוע, ואשר הטיף לה בעוז, וכתוצאה מכך נסקל למוות בידי יהודים זועמים. חלק מן התעוזה יוצאת הדופן של סטפן, התעוזה שבה הטיף את הבשורה החדשה, נבעה ישירות מהשיחה המוקדמת הזו שלו עם ישוע. אך סטפן אפילו לא שיער בדעתו שהגלילי אשר עמו שוחח חמש-עשרה שנה קודם לכן, היה אותו אדם שעליו הצהיר לאחר מכן כי הוא הינו גואל העולם, ושבעבורו הוא עתיד היה למות תוך זמן כה קצר, ובכך להפוך לקדוש המעונה הראשון של הנצרות, הדת החדשה והמתפתחת. כאשר מסר סטפן את חייו – אשר היוו את המחיר אשר שילם על התקפתו את בית המקדש היהודי ואת מסורותיו – עמד בקרבת מקום אדם בשם שאול, אזרח טַרְסוּס. וכאשר ראה שאול את היווני הזה, אשר עמד למות בעבור אמונתו, ניעורו בלבו אותם רגשות אשר הובילו אותו בסופו של דבר לצדד בתנועה שעבורהּ מת סטפן; לאחר מכן הפך שאול זה לפאולוס האגרסיבי והעשוי לבלי חת, פילוסוף הדת הנוצרית, אם לא מייסדהּ היחידי.
ביום ראשון שלאחר שבוע הפסח יצאו שמעון וישוע בדרכם חזרה לנצרת. שמעון מעולם לא שכח את אשר לימד אותו ישוע במהלך המסע הזה. הוא תמיד אהב את ישוע, אך כעת חש כי הוא החל להכיר את אביו-אחיו. הם ניהלו שיחות רבות מלב-אל לב במסעם בדרכים, ובעת שהכינו את מזונם לצד הדרך. הם הגיעו הביתה בצהרי יום חמישי, והמשפחה נותרה להקשיב לשמעון ולסיפורי התנסותו עד לשעות המאוחרות של הלילה.
מרים הוטרדה מאוד ממה שסיפר שמעון על אודות ישוע, אשר בילה את מרבית זמנו בירושלים ״תוך מפגש עם הזרים, ובמיוחד עם אלו אשר הגיעו מארצות רחוקות.״ משפחתו של ישוע מעולם לא הבינה מדוע התעניין כל-כך באנשים, מה הניע אותו לפגוש אותם וללמוד על אודות אורחות חייהם ולגלות על מה הם חשבו.
המשפחה מנצרת שקעה יותר ויותר בבעיותיה האנושיות המידיות; לא לעיתים תכופות הוזכרה משימתו העתידית של ישוע, וישוע עצמו הזכיר את הקריירה העתידית שלו רק לעיתים רחוקות. אמו חשבה רק לעתים נדירות על כך שהוא הינו ילד מובטח. אט-אט היא החלה לזנוח את הרעיון לפיו ישוע עתיד למלא משימה אלוהית כלשהי על-פני האדמה, אך לעיתים שבה אמונתה לחיים, כאשר עצרה להיזכר בביקורו של גבריאל בטרם נולד בנהּ.
בארבעת החודשים האחרונים של שנה זו בילה ישוע בדמשק כאורחו של הסוחר אשר פגש לראשונה בפילדלפיה בדרכו לירושלים. נציגו של הסוחר חיפש את ישוע בעת שחלף דרך נצרת ומשאיתר אותו ליווה אותו לדמשק. סוחר זה, אשר היה יהודי באופן חלקי, הציע להקדיש סכום כסף יוצא מגדר הרגיל לכינונו של בית ספר לפילוסופיה דתית בדמשק. הוא תכנן ליצור מרכז לימוד אשר יעלה על זה שבאלכסנדריה. והוא אף הציע לישוע לצאת מיד לסיור ממושך במרכזי הלימוד העולמיים כהכנה לתפקידו כראש הפרויקט החדש הזה. היה זה אחד מן הפיתויים הגדולים ביותר אשר בפניהם ניצב ישוע במהלך כל ימי חייו האנושיים גרידא.
או אז הביא הסוחר הזה קבוצה בת שנים-עשר סוחרים ובנקאים אשר עמדו לפני ישוע והסכימו לתמוך בבית הספר המתוכנן החדש הזה. ישוע התעניין מאוד בבית הספר, סייע להם לתכנן את הארגון שלו, אך תמיד הביע את החשש שחובותיו הקודמות האחרות, אשר אותן לא פירט, תמנענה ממנו מלקבל לידיו את ניהולו של מפעל יומרני מעין זה. הנדבן שלו התעקש, ואף העסיק את ישוע בשכר נאה בביתו בעבודות תרגום בעוד שהוא, אשתו וילדיו ניסו לשכנע את ישוע להסכים לכבוד אשר הוצע לו. אך ישוע לא נעתר. הוא ידע היטב כי משימתו על-פני האדמה לא הייתה אמורה להיות נתמכת על-ידי מוסדות לימוד; הוא ידע כי עליו להימנע מלחייב את עצמו, אפילו במידה הקלה שבקלות, מלהיות מוכוון על-ידי ״עצת אדם״, ואין זה משנה עד כמה כוונתה טובה.
זה אשר נדחה על-ידי מנהיגי הדת בירושלים, אפילו לאחר שהדגים את מנהיגותו, הוכר והולל כמורה מומחה על-ידי אנשי העסקים והבנקאים של דמשק, וכל זאת בזמן שהיה נגר עלום שם ובלתי-ידוע מנצרת.
הוא מעולם לא דיבר על ההצעה הזו בפני משפחתו, ובסיומה של אותה שנה הוא חזר לנצרת ושב לעסוק בחובותיו היומיומיות, כאילו מעולם לא נוסה בהצעות המחניפות של חבריו מדמשק. ואף אנשי דמשק מעולם לא קישרו, מאוחר יותר, בין האזרח מכפר נחום אשר הפך את היהדות כולה על פיה לבין הנגר מנצרת אשר העז לסרב לכבוד אשר היה מניב, בוודאי, עושרם המשולב.
בפקחות רבה ובכוונת מכוון יצר ישוע נתק בין אירועים שונים בחייו, כך שבעיני העולם הם אף פעם לא נודעו יחדיו כמעשיו של יחיד אחד. שנים רבות לאחר מכן, הוא האזין פעמים רבות לסיפור על אודות הגלילי המוזר אשר סירב להזדמנות לייסד בדמשק בית ספר מתחרה לזה שבאלכסנדריה.
כוונה אחת אשר הייתה לישוע בשעה שביקש להפריד בין חלקים מסוימים מהתנסותו הארצית, היא למנוע את היווצרותה של קריירה כה מגוונת ומופלאה אשר תגרום לדורות הבאים להעריץ את המורה במקום לציית לאמת אשר אותה חי ולימד. ישוע ביקש למנוע את היווצרותו של רישום אנושי של הישג אשר יסיט את תשומת הלב מתורתו. במוקדם מאוד הוא הבין כי חסידיו יתפתו לגבש דת אשר נסבה על אודותיו הוא, וזו עלולה להתחרות בבשורת הממלכה אשר התכוון להטיף אותה לַעולם. ובהתאם לכך, הוא התמיד לכל אורך הקריירה שלו להמעיט בערכו של כל דבר אשר חשב כי הוא עלול יהיה לשרת את הנטייה האנושית הרגילה לרומם את המורה במקום להטיף לתורתו.
ואותו מניע מסביר גם מדוע הוא אִפשר לעצמו להיות נודע בתארים שונים בתקופות שנות של חייו המגוונים על-פני האדמה. שוב, הוא לא רצה להשפיע השפעה בלתי-ראויה על בני משפחתו, או על אחרים, השפעה אשר הייתה עלולה לגרום להם להאמין בו בניגוד לאמונותיהם הכנות. הוא תמיד סירב להשפיע על דעת האדם השפעה לא ראויה, או לנצלה בצורה שאיננה הוגנת. הוא לא רצה שאנשים יאמינו בו, אלא כאשר לבבותיהם הגיבו למציאויות הרוחניות אשר נתגלו בתורתו.
עד לסוף השנה הזו התנהל הבית בנצרת באופן חלק יחסית. הילדים גדלו, ומרים התרגלה לכך שישוע נמצא הרחק מן הבית. הוא המשיך להעביר את הכנסותיו ליעקב, לשם תמיכה במשפחה, והותיר לעצמו חלק קטן בלבד אשר יועד לכיסוי הוצאותיו האישיות המידיות.
בחלוף השנים, היה קשה יותר להכיר בכך שאדם זה היה בן האל על-פני האדמה. הוא נראה בעולם כאחד האדם, רק אחד מני רבים. והיה זה ציוויו של האב אשר במרומים כי כך בדיוק תתנהל משימת המתת.
הייתה זו השנה הראשונה שבה נהנה ישוע מחופש יחסי מאחריות למשפחה. יעקב הצליח מאוד בניהול הבית, והסתייע בישוע בעצה ובעניינים הכלכליים.
בשבוע שלאחר הפסח הגיע לנצרת איש צעיר מאלכסנדריה. הוא בא על-מנת לארגן מפגש מאוחר יותר באותה השנה, בנקודה מסוימת על קו חוף של פלשתינה, בין ישוע לבין קבוצה של יהודים מאלכסנדריה. המפגש הזה נקבע לאמצע חודש יוני, וישוע הלך לקיסריה על-מנת לפגוש את חמשת היהודים המכובדים, אשר ביקשו ממנו לעבור לעירם ולהתבסס בה כמורה דתי. על-מנת למשוך אותו, הם הציעו לו בתחילה את משרת עוזר החזן בבית הכנסת הראשי אשר בעירם.
דוברה של הוועדה הזאת הסביר לישוע שאלכסנדריה עתידה להפוך למרכז התרבות היהודית של העולם כולו; שהזרם ההלניסטי של ענייני היהדות עולה למעשה בהרבה על האסכולה הבבלית. חברי הוועדה הזכירו לישוע את חרחורי המרד המאיימים שבירושלים וברחבי פלשתינה, והבטיחו לו שכל מרד של יהודֵי פלשתינה יהיה בבחינת התאבדות לאומית; זאת משום שאגרוף הברזל הרומי יחסל את המרד בתוך שלושה חודשים, שירושלים תושמד והמקדש ייחרב ולא תישאר ממנו אבן על אבן.
ישוע הקשיב לכל דבריהם אליו, הודה להם על האמון אשר נתנו בו, ומה שאמר להם, הלכה למעשה, בעת שסירב ללכת לאלכסנדריה היה ״טרם הגיעה שעתי.״ הם השתאו מאדישותו כלפי הכבוד אשר ביקשו להעתיר עליו. בטרם נפרדו מישוע, הם ביקשו להעניק לו סכום כסף כאות הוקרה מחבריו מאלכסנדריה וכפיצוי על הזמן ועל הוצאות המסע שלו לקיסריה על-מנת להיפגש עמם. אך גם את כספם הוא סירב לקבל, ואמר: ״בית יוסף מעולם לא קיבל נדבות, ואיננו יכולים לאכול את לחמם של אחרים כל עוד ידַי הינן חזקות וגם אֵחי יכולים לעבוד.״
חבריו ממצרים הפליגו חזרה אל ביתם, ובשנים שלאחר מכן, כאשר שמעו שמועות על אודות בונה הסירות מכפר נחום אשר חולל מהומה כה רבה בפלשתינה, רק אחדים מהם שיערו שהיה זה התינוק מבית-לחם אשר בגר, וכן אותו איש משונה-הליכות מן הגליל אשר דחה ללא כחל וסרק את ההזמנה לסור לאלכסנדריה על-מנת להפוך שם למורה דגול.
ישוע שב לנצרת. שארית השנה הזו היוותה את ששת החודשים מעוטי האירועים ביותר במהלך כל חייו. הוא נהנה ממנוחה זמנית משלל הבעיות הרגילות ומהקשיים אשר עמם נאלץ להתמודד ושעליהם היה עליו להתגבר. הוא התייחד רבות עם אביו שבמרומים והתקדם באופן משמעותי מאוד ברכישת שליטה על דעתו האנושית.
אך בעולמות הזמן והמרחב העניינים האנושיים אינם מתנהלים על מי מנוחות לאורך זמן רב. בחודש דצמבר שוחח יעקב בפרטיות עם ישוע, גילה לו שהתאהב באֵסְתָה, אישה צעירה מנצרת, וכן שהם מעוניינים להינשא אם ניתן יהיה לארגן את הדבר. הוא הפנה את תשומת לבו של ישוע לעובדה שליוסף ימלאו בקרוב שמונה-עשרה, ושתהיה זו התנסות טובה עבורו אם תינתן לו האפשרות לשרת כראש המשפחה בפועל. ישוע נתן את הסכמתו לכך שיעקב יינשא שנתיים מאוחר יותר, בתנאי שבשנתיים הללו הוא יחנוך כראוי את יעקב על-מנת שיוכל ליטול על עצמו את האחריות לניהול המשפחה.
כעת החלו דברים להתרחש – ריח נישואין עמד באוויר. הצלחתו של יעקב לקבל את הסכמת ישוע לנישואיו מילאה את מרים באומץ לגשת אל אחיה-אביה ולשטוח בפניו את תכניותיה. יעקב, בנאי האבן הצעיר, אשר שימש בעבר מטעמו שלו כאלופו של ישוע, והיה כעת שותפם העסקי של יעקב ויוסף, ביקש זה מכבר את ידה של מרים. לאחר ששטחה מרים את תכניותיה בפני ישוע, הוא הורה כי יעקב יבוא אליו ויבקש את ידה באופן רשמי, והבטיח להסכים לברך את נישואיהם בעת שמרים תרגיש שמרתה בשלה ליטול על עצמה את חובות האחות הבכירה בבית.
כאשר הוא שהה בבית, הוא המשיך ללמד שלוש פעמים בשבוע את שיעורי הערב, קרא לעיתים קרובות בכתבי הקודש בשבת בבית הכנסת, שוחח עם אמו, לימד את הילדים, וככלל – התנהל כאזרח מכובד וראוי של נצרת ושל עם ישראל.
השנה הזו החלה אצל המשפחה מנצרת בבריאות טובה לכולם ועם סיום לימודי בית הספר הרגילים של כלל הילדים, למעט עבודה מסוימת אשר מרתה נדרשה לבצע עבור רות.
ישוע היה אחד מן הגברים החסונים והמעודנים ביותר אשר הופיעו על-פני האדמה למן ימיו של אדם. התפתחותו הפיזית הייתה עילאית. דעתו הייתה פעילה, חדה וחודרת – ובהשוואה ליכולות המנטאליות של בני זמנו, היא התפתחה לממדים עצומים – ורוחו אכן הייתה אנושית באלוהיותה.
המצב הכלכלי של המשפחה היה הטוב ביותר מאז שחוסל הרכוש אשר הותיר אחריו יוסף. שולם אחרון התשלומים על בית המלאכה לתיקונים עבור השיירות; הם לא חבו דבר לאיש, ובפעם הראשונה מזה שנים אף חסכו מעט לעתיד. ומכיוון שכך היה, והואיל וישוע לקח בעבר את אחַיו האחרים לטקס הפסח הראשון שלהם, הוא החליט להתלוות ליהודה (אשר זה עתה סיים את חוק לימודיו בבית הספר של בית הכנסת) בביקורו הראשון במקדש.
הם עלו לירושלים דרך עמק הירדן ומשם הם גם חזרו, זאת מכיוון שישוע חשש מצרות אשר היו עלולות להגיע אם היה לוקח את אחיו הצעיר דרך השומרון. כבר בנצרת נקלע יהודה לצרות מסוימות בשל אופיו הנמהר, שאליו נוספו רגשות לאומניים חזקים.
הם הגיעו לירושלים בזמן והיו בדרכם לביקור ראשון במקדש – אשר מראהו הפעים והסעיר את יהודה עד עמקי נשמתו – כאשר פגשו במקרה את אלעזר מבית-עניא. ובעוד שישוע שוחח עם אלעזר על עריכת סדר פסח משותף, גרם יהודה לצרות של ממש עבור כולם. בסמוך לו עמד חייל רומי אשר העיר הערה בלתי-ראויה לעבר עלמה יהודייה אשר עברה בסמוך. יהודה נמלא זעם ולא היה איטי לבטא את כעסו על הדיבור הבלתי-ראוי הזה, ועשה זאת ישירות אל עבר החייל ובטווח שמיעתו של זה. בתקופה הזו חיילי הלגיון הרומי היו רגישים מאוד לכל דבר שאפילו גבל בחוסר-כבוד כלפיהם; וכך מיהר השומר לעצור את יהודה. עבור הלאומן הצעיר הדבר הגדיש את הסאה, ובטרם יוכל ישוע להזהירו במבט, הוא הפטיר דברי תוכחה רמים אשר גילו את הרגשות האנטי-רומיים אשר נשא בקרבו, וכל אלו רק הרעו את המצב עוד יותר. יהודה נלקח מיד לכלא הצבאי, וישוע לצדו.
ישוע ניסה לקבל שימוע מיידי עבור יהודה, או לבקש את שחרורו בזמן לחגיגות סדר הפסח של אותו ערב, אך מאמציו העלו חרס. ומכיוון שלמחרת היה בירושלים ״יום מועד״, אפילו הרומאים לא התיימרו לנהל דיון על אישומים כלפי יהודי. ובהתאם לכך, נותר יהודה במאסר עד לבוקר היום השני שלאחר מעצרו, וישוע נשאר בכלא לצדו. הם לא נכחו בטקס הקדשת בני המצווה אשר מתקבלים לעם ישראל כבנים בעלי מעמד מלא. יהודה עבר את הטקס הרשמי הזה רק כמה שנים מאוחר יותר, בפעם הבאה שבה נכח בפסח בירושלים, שאליה הגיע בהקשר של עבודת התעמולה אשר ביצע עבור הקנאים, הארגון הלאומני שאליו הוא השתייך ושבו היה פעיל מאוד.
בבוקר שלאחר יומם השני בכלא הופיע ישוע בפני השופט הצבאי, שם ייצג את יהודה. הוא התנצל על מעשי הנערות של אחיו ותיאר בהמשך לכך בדעת שקולה את טבעו הבעייתי של האירוע אשר אירע לפני מעצרו של אחיו ואשר הוביל לכך. בטענתו, שכנע ישוע את השופט שלנער הייתה יכולה להיות סיבה להתפרצותו האלימה. לאחר שהשופט הזהיר את יהודה לבל ירשה לעצמו לחזור ולהתנהג באופן כה נמהר, הוא אמר לישוע בעת ששילח אותם: ״טוב תעשה אם תשים עין על הנער; הוא עלול לגרום לכולכם צרות רבות.״ אמת דיבר השופט הרומי. יהודה אכן גרם לישוע צרות של ממש, ותמיד היו אלו צרות מאותו סוג – התנגשויות עם השלטונות האזרחיים אשר נגרמו בשל התפרצויותיו הלאומניות נעדרות החוכמה וחסרות ההתחשבות.
ישוע ויהודה צעדו חזרה לבית-עניא ללינת הלילה, שם הסבירו מדוע לא הגיעו כמוסכם לסעודת סדר הפסח; והם יצאו לנצרת למחרת היום. ישוע לא סיפר למשפה מאום על אודות מעצרו של אחיו הצעיר בירושלים, אך כשלושה שבועות לאחר חזרתם הוא ניהל שיחה ארוכה עם יהודה על אודות האירוע. לאחר השיחה עם ישוע, סיפר יהודה למשפחה על הדברים בעצמו. והוא מעולם לא שכח את הסבלנות ואת הסובלנות אשר גילה אחיו-אביו במשך כל ההתנסות המאתגרת הזו.
היה זה סדר הפסח האחרון אשר אותו בילה ישוע עם מי מחברי משפחתו. בהדרגה עתיד היה בן האדם להתרחק יותר ויותר מקרבת בני משפחתו.
בשנה זו הופרעו תקופות המדיטציה העמוקות של ישוע על-ידי רות וחבריה למשחק. וישוע תמיד נאות לדחות את מחשבותיו על עבודתו העתידית עבור העולם והיקום, על-מנת לחלוק בשמחת הילדים ובמשובת הנעורים של הצעירים הללו; ואלו מצדם מעולם לא עייפו מלשמוע את סיפוריו של ישוע על אודות מסעותיו לירושלים. הם אף נהנו עד מאוד מסיפוריו על אודות עולם החי והטבע.
הילדים תמיד התקבלו בברכה בבית המלאכה. ישוע סיפק להם בשולי החנות חול, בולי עץ ואבנים, וצעירים רבים נהרו לשם על-מנת להשתעשע. כאשר הם עייפו ממשחקם, היו הנועזים שבהם מציצים אל בית המלאכה, ואם הבעלים לא היה עסוק, היו מעזים וניגשים אליו ואומרים: ״דוד יהושע, בוא, ספר לנו סיפור גדול.״ והם היו מושכים בידיו ומובילים אותו עד שהיה מתיישב על האבן החביבה עליו בפינת בית המלאכה, והילדים ישובים בחצי מעגל לפניו. וכמה נהנו הקטנים מדוד יהושע שלהם. הם למדו לצחוק וצחקו מלוא הפה. היה נהוג שאחד או שניים מן הקטנים שבהם טיפסו והתיישבו על ברכיו, והסתכלו בפליאה בהבעות פניו בזמן שהיה מספר את סיפוריו. הילדים אהבו את ישוע וישוע אהב את הילדים.
חבריו התקשו להבין את טווח פעילויותיו האינטלקטואליות. כיצד יכול היה לעבור בפתאומיות גמורה משיחה עמוקה על פוליטיקה, פילוסופיה, או דת, לשובבות הקלילה והעליזה של הזאטוטים הללו, אשר גילם נע בין חמש לעשר שנים. וככל שאחיו ואחיותיו התבגרו, וככל שהיה יותר פנאי בידו, ולפני שהנכדים הגיעו, כך הוא השקיע תשומת לב רבה בקטנים הללו. ואולם, הוא לא חי מספיק זמן על-פני כדור הארץ על-מנת ליהנות מאוד מן הנכדים.
בתחילת שנה זו, ישוע מנצרת הפך מודע מאוד לעובדה שהיה בידיו טווח רחב של עוצמה פוטנציאלית. ואולם, באותה מידה הוא היה משוכנע לחלוטין שאישיותו – זו של בן האדם – לא צריכה להשתמש בעוצמה זו, לפחות לא עד אשר תגיע שעתו.
בעת ההיא הוא חשב הרבה אך דיבר מעט על יחסו שלו אל אביו שבשמיים. ואת מסקנתו מכל המחשבות האלה הוא ביטא פעם בתפילה אשר נשא על ראש הגבעה, כאשר אמר: ״בלא קשר למי שאני הנני, ולעוצמה אשר עשויה להיות ברשותי, מעולם הייתי ולעולם אהיה כפוף לרצונו של אבי מפרדיס.״ ואף-על-פי-כן, בעת שהאדם הזה צעד בנצרת, בדרך לעבודתו או ממנה, אכן היה זה נכון, פשוטו כמשמעו, כי באשר לְיקום עצום, אכן הוא היה זה ״אֲשֶׁר גְּנוּזִים בּוֹ כָּל אֹצְרוֹת הַחָכְמָה וְהַדָּעַת.״
במהלך כל השנה הזו התנהלו ענייני המשפחה על מי מנוחות, למעט בנוגע ליהודה. במשך שנים, סבל יעקב מבעיות עם אחיו הצעיר ביותר, מכיוון שזה לא נטה להתמסר לעבודה, ואף לא ניתן היה לסמוך עליו שישתתף בחלקו בהוצאות הבית. ובעוד שהוא חי בבית, הוא לא הקפיד להרוויח ולתרום את חלקו לפרנסת המשפחה.
ישוע היה איש שלום, ומעת לעת הוא הובך ממעלליו הלוחמניים של יהודה ומהתפרצויותיו הלאומניות המרובות. יעקב ויוסף היו בעד נידויו של יהודה, אך ישוע סירב לזאת. כאשר עמדה סבלנותם לפקוע, יעץ להם ישוע: ״היו סבלניים. תהא עצתכם נבונה וחיו אתם באופן ראוי, וכך יוכל אחיכם הצעיר לדעת לראשונה את הדרך הטובה אשר לאחר מכן יאלץ ללכת בה.״ עצתו החכמה והאוהבת של ישוע מנעה קרע במשפחה; הם נותרו יחדיו. אך יהודה לא התעשת, אלא עד לאחר שנישא.
רק לעיתים רחוקות הזכירה מרים את משימתו העתידית של ישוע. כאשר נידון הנושא הזה, ענה ישוע רק ״טרם הגיעה שעתי.״ ישוע כמעט והשלים את המלאכה הקשה של גמילת משפחתו מתלות בנוכחותו המידית האישית. הוא החל להתכונן במהירות ליום שבו יוכל לעזוב לתקופות ארוכות את ביתו אשר בנצרת ולהתחיל בהקדמה הפעילה יותר לסעד האמיתי אשר הוא עתיד לסעוד את האדם.
לעולם אל תשכחו שמשימתו העיקרית של ישוע במסגרת משימת המתת השביעית שלו הייתה רכישת התנסות כיצור, השגת הריבונות בנבאדון. ובעת שרכש התנסות זו ממש הוא גילה לאורנטיה, כמו גם לכלל היקום המקומי שלו, התגלות עליונה של האב מפרדיס. ואגב הגשמת שתי התכליות האלה, הוא גם בחר לפשט את הסיבוכים אשר גרמה מרידתו של לוציפר לפלנטה הזו.
בשנה זו נהנה ישוע מפנאי רב יותר מן הרגיל, והוא הקדיש זמן רב לאימונו של יעקב בניהול חנות בית המלאכה ולאימונו של יוסף בניהול הבית. מרים חשה שהוא החל להתכונן לעזוב אותם. לעזוב אותם וללכת לאן? כדי לעשות מה? היא כבר כמעט ויתרה על הרעיון שישוע היה המשיח. היא לא הייתה יכולה להבינו; היא פשוט לא הייתה מסוגלת להבין את בנה בכורה.
במהלך שנה זו בילה ישוע חלק גדול מזמנו עם בני משפחתו כיחידים. הוא לקח אותם לעיתים קרובות לצעדות ממושכות בטבע ואל פסגת הגבעה. לפני הקציר הוא לקח את יהודה אל דודו בעל החווה שמדרום לנצרת, אך יהודה לא נותר שם זמן רב לאחר תום הקציר. הוא ברח משם, ומאוחר יותר מצא אותו שמעון עם הדייגים שבאגם. כאשר החזיר אותו שמעון הביתה, שוחח ישוע עם הנער שברח, ומכיוון שזה רצה לעסוק בדייג הוא לקח אותו ליישוב מגדל והפקיד אותו ביד דייג קרוב משפחה; ומאותו זמן ואילך, ועד לנישואיו, עבד יהודה היטב יחסית ובאופן סדיר, והמשיך לעסוק בדייג אף לאחר נישואיו.
ולבסוף הגיע היום שבו כל אחיו של ישוע בחרו להם מקצוע לחיים והתבססו בו. וכך הלכו והבשילו התנאים לעזיבתו של ישוע את הבית.
בחודש נובמבר התקיימה חתונה כפולה. נישאו יעקב ואסתה, וכן מרים ויעקב. אכן, היה זה מאורע משמח. אפילו מרים שוב הייתה שמחה יותר, למעט פה ושם כאשר נזכרה כי ישוע החל להתכונן לעזוב את הבית. היא סבלה מנטל של אי-וודאות גדולה: אילו רק ישב עמה ישוע לשוחח על כל הנושאים הללו בחופשיות, כפי שנהג לעשות בילדותו. אך כל העת הזו הוא לא תקשר עמה; הוא שמר על שתיקה עמוקה באשר לעתיד.
יעקב וכלתו, אסתה, עברו לבית קטן וחינני בקצה המערבי של העיר. הבית היה מתנת אביה של אסתה. ואף כי יעקב המשיך לתמוך בבית אמו, המכסָה שלו קוצצה בחצי בשל נישואיו, וישוע הפקיד רשמית את ראשות המשפחה בידיו של יוסף. כעת יהודה שלח בנאמנות את חלקו לכלכלת הבית מדי חודש. חתונותיהם של יעקב ומרים השפיעו לטובה על יהודה, וכאשר הוא חזר אל מלאכת הדייג, ביום שלאחר שתי החתונות, הוא הבטיח ליוסף שיוכל לסמוך עליו ״לעשות את מלוא חובתי, ואפילו יותר מכך, אם יידרש.״ והוא עמד בדיבורו.
מרים הבת גרה בבית הסמוך לבית מרים האם, בביתו של יעקב, וזאת מכיוון שיעקב האב נאסף זה מכבר אל אבותיו. מרתה תפשה את מקומה של מרים הבת בבית, והארגון החדש של הבית פעל באופן חלק כבר לפני סוף השנה.
ביום שלאחר החתונה הכפולה הזו ערך ישוע פגישה חשובה עם יעקב. הוא סיפר ליעקב בסוד כי הוא מתכוון לעזוב את הבית. הוא העביר את מלוא הבעלות על חנות בית המלאכה לידיו של יעקב, וויתר באופן רשמי ורציני על תפקידו כראש ביתו של יוסף, והציב באופן נוגע ללב את יעקב ״כראש וכשומר של בית אבי.״ הוא רשם חוזה סודי, עליו חתמו שניהם, ובו נכתב כי בתמורה למתנה אשר קיבל יעקב בדמות חנות בית המלאכה, יישא יעקב מכאן ואילך במלוא האחריות הכלכלית למשפחה, וישחרר את ישוע מכל התחייבות נוספת בנושא הזה. לאחר שהחוזה נחתם ולאחר שנבנה תקציב, כך שניתן יהיה לכסות את הוצאות המשפחה בפועל ללא כל תרומה מצד ישוע, אמר ישוע ליעקב: ״אבל, בני, אני אמשיך לשלוח לך סכום כלשהו מדי חודש בחודשו, עד אשר תגיע שעתי. אך במה שאשלח לך השתמש אך ורק במקרה הצורך. השתמש בכספים הללו לשם הזדקקויות או תענוגות של המשפחה, לפי ראות עיניך. השתמש בהם במקרה של חולי, או בעת חירום בלתי-צפויה אשר עלולה להתרחש לכל אחד מבני המשפחה.״
וכך החל ישוע להתכונן לתחילתה של תקופת חייו השנייה כבוגר, תקופת החיים שבה היה מנותק מן הבית, התקופה אשר קדמה לכניסתו הפומבית לעיסוק בעסקי אביו.
ישוע הפריד את עצמו לחלוטין ובאופן סופי מניהול ענייני הבית של המשפחה מנצרת, וכן מהנחייתם הישירה של חבריהּ. עד לאירוע ההטבלה הוא המשיך לתרום לכלכלת המשפחה ולהתעניין באופן אישי ומעמיק ברווחתו הרוחנית של כל אחד מאחיו ואחיותיו. ותמיד הוא היה מוכן לעשות את כל אשר היה יכול, כאדם, למען נוחותה ואושרה של אמו האלמנה.
וכעת ערך בן האדם את כל ההכנות על-מנת לנתק את עצמו לצמיתות מן הבית אשר בנצרת; ולא היה לו קל לעשות זאת. מטבע הדברים, ישוע אהב את אנשיו; הוא אהב את משפחתו וחיבה טבעית זו הועצמה עד מאד על-ידי מסירותו יוצאת הדופן אליהם. ככל שאנו מקדישים עצמנו יותר לרעינו, כך אנו אוהבים אותם יותר; ומכיוון שישוע העניק את עצמו באופן כה מלא למשפחתו, הוא אהב אותם אהבה כבירה.
כלל בני המשפחה הבינו לאיטם כי ישוע התכונן לעזבם. ועצב הפרידה הצפויה הוקל במעט רק באמצעות האופן ההדרגתי שבו הכין אותם ישוע לקראת הכרזתו על כוונתו לעזוב. במשך יותר מארבע שנים הם הבחינו בכך שישוע מתכנן את ההיפרדות הזו אשר בוא תבוא בסופו של דבר.
בחודש ינואר של שנה זו, שנת 21 לספירה, בבוקר יום ראשון גשום אחד, עזב ישוע את משפחתו ללא גינונים וטקס. הוא רק הסביר שהוא הולך לטבריה ומשם הוא ממשיך לביקור בערים נוספות מסביב לכינרת. וכך הוא עזב אותם, ולאחר מכן מעולם לא שב מעולם להיות כאחד מבני המשפחה הרגילים של אותו בית.
הוא בילה במשך שבוע אחד בטבריה, העיר החדשה אשר עתידה הייתה להחליף במהרה את ציפורי כבירת הגליל; אך מכיוון שרק מעט עניין אותו שם, הוא עבר דרך מגדל ובית-סיידא בזו אחר זו ומשם לכפר נחום; שם עצר לביקור אצל זבדיה, חברו של אביו. בניו של זבדיה עסקו בדייג; הוא עצמו בנה סירות. ישוע מנצרת התמחה הן בתכנון והן בבנייה; הוא היה אומן מומחה לעבודה בעץ; זבדיה ידע זה מכבר על אודות כישוריו של בעל המקצוע מנצרת. ומזה זמן רב תכנן זבדיה לבנות סירות משופרות; וכעת הוא שטח את תכניותיו בפני ישוע והזמין את הנגר המבקר להצטרף אליו למפעל. וישוע נעתר להזמנה זו ברצון.
ישוע עבד עם זבדיה רק מעט יותר משנה אחת, אך במהלך הזמן הזה הוא יצר דגם חדש של סירה ופיתח שיטות חדשות לגמרי לבניית סירות. באמצעות שימוש בטכניקה משופרת ובשיטות טובות הרבה יותר לטיפול בלוחות באדים, החלו ישוע וזבדיה לבנות סירות מדגם משופר בהרבה, סירות אשר היו בטוחות בהרבה לשיט באגם מאשר הדגמים הישנים יותר. במשך מספר שנים הייתה לזבדיה עבודה רבה יותר בהפצת הסירות הללו, ואז המפעל הקטן שלו יכול היה להסתדר היטב; בתוך פחות מחמש שנים כמעט כל הסירות אשר שטו באגם היו למעשה מתוצרת בית המלאכה של זבדיה בכפר-נחום. ישוע הפך נודע בקרב הדייגים הגליליים כמתכנן הסירות החדשות.
זבדיה היה איש אמיד יחסית; המספנות שלו מוקמו על גדת הכינרת מדרום לכפר נחום, וביתו נמצא על חוף האגם בסמוך למרכז הדייג של בית-סיידא. ישוע חי בביתו של זבדיה במשך התקופה זו, בת מעט יותר משנה, שבמהלכה הוא שהה בכפר נחום. במשך זמן רב הוא עבד בעולם לבדו, כלומר ללא אב, ובתקופה זו הוא נהנה עד מאוד לעבוד עם אב-שותף.
שלומית, אשתו של זבדיה, הייתה קרובת משפחתו של חנן, אשר כיהן בעבר ככוהן הגדול של ירושלים ועדיין היה המשפיע ביותר מבין הצדוקים, שכן הודח מתפקידו רק שמונה שנים קודם לכן. שלומית הפכה למעריצה מושבעת של ישוע. היא אהבה אותו כפי שאהבה את בניה שלה, יעקב, יוחנן ודוד, ואילו ארבע בנותיה ראו בישוע אח גדול. ישוע יצא לדוג לעיתים תכופות עם יעקב, יוחנן ודוד, והם למדו כי היה דייג מומחה ממש כשם שהיה מומחה לבניית סירות.
במשך כל השנה הזו, שלח ישוע מדי חודש בחודשו כספים ליעקב. הוא שב לנצרת באוקטובר על-מנת להשתתף בחתונתה של מרתה, ולא שב לנצרת במשך למעלה משנתיים לאחר מכן, אלא זמן קצר לפני חתונתם הכפולה של שמעון ויהודה.
במהלך השנה הזו בנה ישוע סירות והמשיך להתבונן באופן שבו בני האדם חיו על-פני האדמה. לעתים תכופות הוא נהג לרדת לחניון השיירות, מכיוון שכפר נחום נמצאה על הדרך אשר פנתה מדמשק דרומה. כפר נחום היה מוצב רומי חזק, ומפקד המוצב היה גוי אשר האמין ביהוה, "ירא שמיים" כפי שהיהודים כינו את אותם גרים. הקצין נולד למשפחה רומית עשירה, והוא לקח על עצמו את משימת בנייתו של בית כנסת יפהפה בכפר נחום, אשר ניתן ליהודים זמן קצר לפני שישוע הגיע להתגורר אצל זבדיה. יותר ממחצית מן התפילות בשנה זו נוהלו על-ידי ישוע, וכמה מנוסעי השיירות אשר השתתפו בהן זכרו אותו כנגר מנצרת.
כאשר הגיע מועד תשלום המס, רשם עצמו ישוע כ״בעל-מקצוע מומחה מכפר נחום.״ למן היום הזה ואילך, עד סוף חייו הארציים, הוא נודע כתושב כפר נחום. הוא מעולם לא טען למגורים חוקיים בשום מקום אחר, אף-על-פי שהתיר לאחרים – מסיבות שונות – לציין אותו כתושב דמשק, בית-עניא, נצרת ואפילו אלכסנדריה.
בספריית בית הכנסת של כפר נחום הוא מצא ספרים חדשים רבים, והוא בילה לפחות חמישה ערבים בשבוע בלימוד אינטנסיבי. ערב אחד הוא הקדיש לבילוי בחברת מבוגרים יותר וערב אחד בחברת הצעירים יותר. באישיותו של ישוע היה דבר-מה נעים ומעורר השראה אשר תמיד משך אליו צעירים. הוא תמיד גרם להם להרגיש בנוח במחיצתו. ייתכן שהסוד לכך שהסתדר איתם היה טמון בשתי עובדות: בכך שהוא תמיד התעניין במה שהם עשו, ובכך שרק לעתים רחוקות הוא השיא להם עצה, אלא אם כן הם ביקשו זאת בעצמם.
בני משפחת זבדיה כמעט שסגדו לישוע, והם הקפידו להימצא במפגשי השאלות והתשובות אשר ערך בכל ערב לאחר הארוחה ובטרם יצא לבית הכנסת על-מנת ללמוד. גם הצעירים שבקרב השכנים הגיעו לעיתים קרובות לפגישות האלה, אשר שהתקיימו לאחר ארוחת הערב. בפגישות המצומצמות האלה לימד ישוע דברים שונים ומתקדמים, מתקדמים ככל שהם היו מסוגלים לתפוש. הוא שוחח עמם בחופשיות רבה, ביטא את רעיונותיו ואת האידאלים שלו באשר לפוליטיקה, סוציולוגיה, מדע ופילוסופיה, אך מעולם הוא לא התיימר לדבר מתוך סמכות מוחלטת, אלא כאשר הם שוחחו על הדת – על היחס שבין האדם לאל.
פעם בשבוע ערך ישוע מפגש עם כלל בני הבית, עם העובדים בבית המלאכה ועם אלו אשר עזרו בחוף. לזבדיה היו מועסקים רבים. והיה זה בקרב הפועלים הללו שישוע כונה לראשונה ״המאסטר״. כולם אהבו אותו. הוא נהנה מעבודתו עם זבדיה בכפר נחום, אך התגעגע לילדים המשחקים לצד סדנת הנגרות אשר בנצרת.
מבין בניו של זבדיה, יעקב היה זה אשר התעניין במידה הרבה ביותר בישוע כמורה, כפילוסוף. יוחנן התעניין ביותר בתורתו ובדעותיו הדתיות. דוד כיבד אותו כמכונאי, אך לא התעניין כלל ועיקר בדעותיו הדתיות ובמשנתו הפילוסופית.
יהודה היה מגיע לעתים קרובות בימי השבת על-מנת לשמוע את ישוע בבית הכנסת, ואף נשאר לביקור. וככל שיהודה בילה יותר זמן עם אחיו הבכור, כך הוא השתכנע יותר ויותר שישוע אכן היה אדם בעל שיעור קומה.
בשנה הזו התקדם ישוע עד מאוד ברכישת שליטה בדעתו האנושית והגיע לרמות חדשות וגבוהות יותר של קשר מודע עם מכוונן המחשבה אשר שוכן בו.
הייתה זו השנה האחרונה שבה הוא שהה במקום אחד. לאחר מכן, ישוע לא בילה יותר משנה שלמה באותו מקום או באותו עיסוק. התקרבו ובאו במהירות ימי נדודיו על-פני האדמה. לא הרחק בעתיד המתינו לו תקופות עשייה אינטנסיביות; ואולם, בין חייו הפשוטים והפעילים שמכבר לבין הסעד הציבורי האינטנסיבי והמאומץ יותר בעתיד, עוד תחצוצנה שנים אינטנסיביות אחדות של מסעות ושל פעילויות אישיות מגוונות. נדרש לו להשלים את אימונו כאדם בעולם בטרם יוכל להתחיל – בשלבים האלוהיים והבתר-אנושיים של משימת המתת שלו באורנטיה – את הקריירה שלו כמטיף וכמורה בדמות האדם-אל אשר הפך למושלם.
בחודש מרץ של שנת 22 לספירה, עזב ישוע את זבדיה ואת כפר נחום. הוא ביקש סכום כסף קטן לשם כיסוי הוצאות נסיעתו לירושלים. בעת שעבד עם זבדיה, הוא משך אך ורק סכומי כסף קטנים, אשר אותם שלח למשפחתו שבנצרת. במהלך חודש אחד היה יוסף יורד לכפר נחום על-מנת לאסוף את הכסף; ובחודש הבא היה יהודה מגיע לכפר נחום, לוקח את הכסף מישוע ומעלה אותו לנצרת. מרכז הדייג של יהודה היה ממוקם רק קילומטרים אחדים מדרום לכפר נחום.
כאשר עזב ישוע את זבדיה, הוא הסכים להישאר בירושלים עד לחג הפסח, וכולם הבטיחו להשתתף באותו אירוע. הם אפילו סיכמו כי יחגגו יחדיו את סדר הפסח. כולם התעצבו על כך שישוע עזב אותם, ובמיוחד בנותיו של זבדיה.
בטרם עזב ישוע את כפר נחום, הוא שוחח ארוכות עם חברו החדש ורעו הקרוב, יוחנן זבדיה. הוא שיתף את יוחנן בכך שחשב לנסוע למשך זמן רב עד אשר ״תגיע שעתי״, וביקש את יוחנן לפעול בשמו בעניין משלוח הכספים למשפחה בנצרת, עד אשר ימוצה הסכום אשר עמד לרשותו. וכך הבטיח לו יוחנן: ״מורי ורבי, לך-לך ועסוק בשלך, בצע את משימתך בעולם; אני אפעל בשמך בכל הנוגע לעניין כזה או אחר, ואני אדאג למשפחתך ממש כפי שהייתי דואג לאמי שלי ולאחַי ואחיותיי. אני אשתמש בכספים אשר אבי שומר עבורך כאשר ציוויתני ובהתאם לצורך, וכאשר ימוצו הכספים שלך, אם לא אקבל ממך כספים נוספים, ואם אמך תזדקק לכך, אחלוק עמה את הכנסותיי שלי. לך-לך לדרכך בשלום. ואני אפעל בשמך בכל העניינים הללו.״
ולפיכך, לאחר עזיבתו של ישוע לירושלים התייעץ יוחנן עם אביו, זבדיה, באשר לכספים אשר הם חבו לישוע, והוא הופתע לשמוע כי מדובר בסכום גדול. ומכיוון שישוע הותיר את כלל העניין הזה לחלוטין בידיהם, הם הסכימו שמוטב יהא לוּ ישקיעו את הסכומים הללו ברכישת נכס וישתמשו בהכנסות לשם תמיכה במשפחה שבנצרת; ומכיוון שזבדיה ידע על בית קטן בכפר נחום אשר היה ממושכן והועמד למכירה, הוא הנחה את יוחנן לרכוש את הבית הזה בכספיו של ישוע ולהירשם בשטר המכר כנאמן בשמו של חברו. ויוחנן פעל כעצת אביו. במשך שנתיים שימש שכר הדירה לכיסוי המשכנתא, וכך, תוך שימוש בסכום כסף ניכר נוסף אשר ישוע מסר לו לאחר מכן לכיסוי הוצאות המשפחה, כוסתה כמעט כל המשכנתא; כאשר הגיע השעה, הוסיף זבדיה את ההפרש לכיסוי החוב, וכך שילם יוחנן את שארית המשכנתא במועדה, וקיבל לידיו את הבעלות המלאה על הבית הזה בן שני החדרים. ובאופן הזה הפך ישוע לבעל בית בכפר נחום, אך לא סופר לו דבר וחצי דבר על כך.
כאשר הגיע דבר עזיבתו של ישוע את כפר נחום לאוזני בני המשפחה בנצרת, ומכיוון שהם לא ידעו על ההסדר הפיננסי הזה אשר נערך עם יוחנן, הם האמינו כי הגיע הזמן להסתדר ללא כל עזרה נוספת מצדו של ישוע. יעקב זכר את ההסכם שלו עם ישוע, ובסיוע אחַיו נטל על עצמו משם ואילך את מלוא האחריות לדאגה למשפחה.
אך הבה נשוב ונצטרף אל ישוע בירושלים. במשך כמעט חודשיים הוא בילה את מרבית זמנו בהקשבה לדיונים במקדש, ומדי פעם ביקר במכללות הרבניות השונות. את מרבית ימי השבת הוא בילה בבית-עניא.
בבואו לירושלים, נשא ישוע בכליו מכתב משלומית, אשת זבדיה, אשר מציג אותו לכוהן הגדול לשעבר, חנן, כ״בן מבניי״. חנן בילה עמו זמן רב, ולקח אותו באופן אישי לביקור ברבות מן המכללות של מורי הדת בירושלים. ואף כי ישוע בחן את בתי הספר הללו ביסודיות וצפה בדקדקנות בשיטות הלימוד שלהם, הוא לא שאל ולו שאלה אחת בפומבי. ואף כי חנן ראה בו אדם גדול, הוא עמד אובד עצות ולא ידע איזו עצה עליו לעוץ לו. הוא הכיר בעובדה כי היה זה טיפשי להציע לו להצטרף כתלמיד לאחת מן המכללות הירושלמיות האלה, אך בה בעת הוא ידע היטב כי ישוע לעולם לא יוכר באלה כמורה מן המניין, משום שמעולם לא למד במכללות האלה.
ואז התקרב מועד חג הפסח, וזבדיה ומשפחתו הגיעו מכפר נחום יחד עם ההמונים אשר התקבצו לירושלים מארבע כנפות תבל. הם התארחו כולם בביתו רחב המידות של חנן, ושם הם חגגו את הפסח כמשפחה מאושרת אחת.
לפני תום שבוע הפסח הזה, כבמקרה, פגש ישוע בנוסע אמיד ובבנו, איש צעיר כבן שבע-עשרה. נוסעים אלו הגיעו מהודו, והיו בדרכם לביקור ברומא ובמקומות שונים אחרים סביב הים התיכון. הם באו לירושלים במהלך הפסח מתוך כוונה למצוא שם מישהו אשר יוכל לשמש כמתרגם עבור שניהם וכמורה עבור הבן. האב התעקש שישוע יסכים להתלוות אליהם למסע. ישוע סיפר להם על משפחתו ועל כך שחשב כי לא יהא זה הוגן להיעדר במשך כמעט שנתיים, משום שייתכן שבמהלך הזמן הזה הם יזדקקו לדבר-מה. או אז הציע הנוסע הזה מן המזרח להקדים ולשלם מראש לישוע את שכר השנה הראשונה, כך שיוכל להפקיד את הכספים הללו בידי חבריו והם יוכלו לשמור אותם כנאמנים למקרה שמשפחתו תזדקק להם. וישוע הסכים לצאת למסע.
ישע מסר את סכום הכסף הגדול הזה לידיו של יוחנן, בנו של זבדיה. וכבר סופר לכם כיצד השתמש יוחנן בכסף הזה על-מנת לשלם את המשכנתא על הנכס בכפר נחום. ישוע סיפר לזבדיה בסוד הכול על אודות מסעו הקרב בסביבות הים התיכון, אך ציווה עליו שלא לספר על כך לאיש, אפילו לא לבני משפחתו; וזבדיה מעולם לא סיפר כי ידע היכן היה ישוע במשך היעדרותו הממושכת, בת השנתיים כמעט. בטרם שב ישוע ממסעו זה, משפחתו בנצרת כמעט וחשבה אותו למת. ואולם, אך ורק הבטחתו של זבדיה, אשר הלך לנצרת עם בנו יוחנן במספר הזדמנויות, נטעה תקווה בלבבה של מרים.
במשך הזמן הזה, המשפחה מנצרת הסתדרה היטב; יהודה הגדיל את מכסת תרומתו בשיעור ניכר, והמשיך לתרום בשיעור המוגדל הזה עד לנישואיו. ואף כי נדרשה להם עזרה מועטה, המשיך יוחנן זבדיה להעניק למרים ולרות מתנות מדי חודש בחודשו, כפי שהנחה אותו ישוע.
את כל שנתו העשרים-ותשע בילה ישוע בסיום המסע שלו באזור הים התיכון. המאורעות העיקריים – ההתנסויות אשר אותן הננו מורשים לגלות – נכללים כחלק מן הסיפור אשר מובא במסמך העוקב למסמך הנוכחי.
מסיבות רבות, נודע ישוע במהלך מסעו ברחבי העולם הרומי כסופר מדמשק. לעומת זאת, בקורינתיה ובנקודות עצירה נוספות במסעו חזרה הוא נודע כמורה היהודי.
הייתה זו תקופה גדושת אירועים בחייו של ישוע. אף כי במהלך המסע הזה הוא יצר קשרים עם אנשים רבים, התנסות זו הייתה פרק בחייו שבו הוא לא שיתף איש מבני משפחתו, או מי משליחיו. ישוע חי את חייו בגוף ועזב את העולם הזה בלא שאיש (פרט לזבדיה מבית-סיידא) ידע כי הוא ערך את המסע הנרחב הזה. כמה מחבריו סברו כי הוא חזר לדמשק; אחרים חשבו כי הוא נסע להודו. בני משפחתו שלו נטו להאמין כי הוא שהה באלכסנדריה, זאת מפני שידעו כי בעבר הוא הוזמן לשם על-מנת לשמש עוזר-חזן.
כאשר ישוע שב לפלשתינה, הוא לא עשה דבר על-מנת לשנות את דעת בני משפחתו על כך שהלך מירושלים לאלכסנדריה; הוא אִפשר להם להמשיך ולהאמין שבילה את כל משך היעדרותו מפלשתינה באותה עיר של לימוד ושל תרבות. אך ורק זבדיה בונה הסירות מבית-סיידא ידע אל נכון את העובדות; וזבדיה לא סיפר אותן לאיש.
במסגרת כלל מאמציכם לפענח את משמעות חייו של ישוע באורנטיה, אתם חייבים לזכור את המניע למשימת המתת של מיכאל. אם תבקשו להבין את המשמעות המסתתרת מאחורי הרבה ממה שעשה ואשר נדמה כמוזר, עליכם להבין את התכלית שלשמה הוא שהה בעולמכם. הוא הקפיד בעקביות שלא לבנות קריירה אישית יותר מדי מושכת וגונבת-דעת. הוא ביקש שלא לשכנע את אחיו בני האדם באופן יוצא-דופן, או יתר-על-המידה. הוא הקדיש את עצמו לעבודת גילוי האב שבשמיים לאחַיו בני התמותה, ובה בעת הקדיש את עצמו למשימה נעלה – לחיות את חייו הארציים כבן אנוש, כאשר כל העת הוא כפוף לרצונו של אותו אב פרדיס.
טוב יעשו כל בני התמותה הלומדים את משימת המתת האלוהית הזו, אלו המבקשים להבין את חייו הארציים של ישוע, אם יזכרו תמיד כי אף שחי את חייו בגוף באורנטיה הוא חי אותם למען כלל יקומו. בחיים אשר חי בגוף בשר ודם היה דבר-מה מיוחד ומעורר השראה עבור כל אחת ואחד משוכני הסֵפרות המיושבות אשר ברחבי כלל היקום של נבאדון. וכך נכון הדבר גם עבור כלל העולמות אשר הפכו להיות מיושבים לאחר ימי שהותו באורנטיה. ובאופן דומה, יהיה זה נכון באותה המידה גם עבור כל העולמות אשר עשויים להפוך למיושבים על-ידי יצורים רצוניים במשך כל עתידו של היקום המקומי הזה.
במהלך הזמן וההתנסויות אשר רכש במסע הזה בעולם הרומי, השלים למעשה בן האדם את לימודו על אודות מגוון האנשים אשר חיו בעולם באותה תקופה, לימוד אשר ערך תוך יצירת קשר. באמצעות הלימוד אשר ערך אגב המסע הזה, עם שובו לנצרת הוא ידע כמעט הכול על אודות האופן שבו חיו והתפרנסו אנשים באורנטיה.
המטרה האמיתית של מסעו מסביב לאגן הים התיכון הייתה להכיר בני-אדם. במהלך המסע הזה הוא התקרב מאוד למאות בני-אדם. הוא פגש ואהב את כל סוגי האנשים, עשירים ועניים, גבוהים ונמוכים, שחורים ולבנים, מחונכים וחסרי-חינוך, מתורבתים וחסרי-תרבות, חייתיים ורוחניים, דתיים וחילוניים, מוסריים ובלתי-מוסריים.
במהלך המסע הזה בים התיכון התקדם ישוע עד מאוד במשימתו האנושית לשלוט בדעת החומרית ובת התמותה, ואילו המכוונן השוכן שלו התקדם עד מאוד בהרקעתהּ ובכיבושהּ הרוחני של אותה דעת אנושית ממש. עד לסוף המסע ידע ישוע הלכה למעשה – ככל שאדם יכול להיות בטוח – שהוא היה בן האל, בן בורא של האב האוניברסלי. המכוונן הצליח יותר ויותר להעלות אל דעתו של בן האדם זיכרונות מעורפלים על אודות התנסותו בפרדיס, יחד עם אביו האלוהי, לפני שבא והחל לארגן ולנהל את היקום המקומי הזה של נבאדון. וכך, אט-אט הביא המכוונן אל דעתו האנושית של ישוע את אותם זיכרונות נחוצים מקיומו הקודם והאלוהי, מן התקופות השונות של העבר הכמעט-הנצחי. המאורע האחרון אשר הציף המכוונן מקיומו הקדם-אנושי היה פגישת הפרידה אשר ערך עם עמנואל מסאלווינגטון, אך מעט בטרם איבד את הכרתו כאישיוּת ויצא אל התגשמותו בגוף באורנטיה. וזיכרון תמונה זו של קיומו הקדם אנושי, הפך לברור בתודעתו של ישוע בו ביום שהוטבל על-ידי יוחנן במימי הירדן.
עבור ההוויות התבוניות השמיימיות המתבוננות של היקום המקומי, המסע הזה בים התיכון היווה את החוויה המרתקת ביותר מכל התנסויותיו של ישוע על-פני כדור הארץ, לפחות בכל הקריירה שלו עד לאירוע צליבתו ולמותו האנושי. הייתה זו התקופה המסקרנת של סעדו האישי, בניגוד לתקופה אשר עתידה לבוא בקרוב לאחריה, זו של הסעד הציבורי. תקופה ייחודית זו הייתה עוד יותר מסקרנת מפני שבעת ההיא הוא היה עדיין הנגר מנצרת, בונה הסירות מכפר נחום, הסופר מדמשק; הוא עדיין היה בן האדם. הוא טרם השיג שליטה מלאה על דעתו האנושית; ובמקביל, המכוונן עדיין לא השיג שליטה מלאה על הזהות בת התמותה. הוא עדיין היה אדם בין בני האדם.
ההתנסות הדתית האנושית הטהורה – הצמיחה הרוחנית האישית – של בן האדם הגיעה כמעט לשיא במהלך שנה זו, השנה העשרים-ותשע. התנסות ההתפתחות הרוחנית הזו אירעה כצמיחה רציפה והדרגתית, החל מרגע הגעתו של מכוונן המחשבה שלו ועד ליום שבו הושלמה ואושרה אותה מערכת יחסים אנושית רגילה וטבעית שבין דעתו החומרית של האדם לבין מתת הדעת של הרוח – תופעת הפיכתן של שתי אלה, דעת זו ודעת זו, לאחת, ההתנסות אשר אותה השלים בן האדם סופית כבן-תמותה מוגשם בבשר ודם של העולם ביום שבו הוטבל במימי הירדן.
במהלך השנים האלה, אף כי נראה היה שהוא לא התייחד באופן רשמי עם אביו שבמרומים במשך פעמים רבות כל-כך, הוא אכן שכלל שיטות יעילות יותר ויותר ליצירת קשר אישי עם נוכחותו רוחו השוכנת של אב פרדיס. הוא חי חיים אמיתיים, חיים מלאים, וחיים רגילים באמת, טבעיים וממוצעים, בגוף בשר ודם. ומניסיונו האישי הוא יודע מה ששקול בפועל למהות ולסך כלל חייהם של בני האדם בעולמות החומר של הזמן והמרחב.
בן האדם התנסה בקשת רחבה של רגשות אנושיים, למן האושר העילאי ועד לצער העמוק. הוא היה ילד של שמחה ובעל חוש הומור נדיר; ובדומה לכך אף היה ״איש למוד צער ויגון.״ במובן הרוחני, הוא חי את החיים האנושיים מלמטה עד למעלה, מתחילתם ועד סופם. מנקודת מבט חומרית, אף כי נדמה שחמק מלחיות את שני הקצוות של הקיום החברתי האנושי, מבחינה אינטלקטואלית הוא התוודע לחלוטין להתנסות השלמה והכוללת של האנושות.
ישוע ידע על המחשבות, הרגשות והדחפים של בני התמותה האבולוציוניים והמרקיעים של העולמות, מן הלידה ועד למוות. הוא חי את החיים האנושיים למן ההתחלות של הזהות הפיזית, האינטלקטואלית והרוחנית ובמעלה הינקות, הילדות, הנערות והבגרות – ואפילו עד לחוויית המוות האנושית. הוא לא רק חלף דרך התקופות האנושיות הרגילות והמוכרות האלה, שלבים של התקדמות אינטלקטואלית ורוחנית, אלא גם התנסה באופן מלא בשלבים הגבוהים והמתקדמים יותר של השילוב שבין האדם למכוונן, שלבים שרק מתי מעט באורנטיה הגיעו אליהם מעולם. וכך הוא התנסה במלוא חייו של אדם בן-תמותה, לא רק כפי שחיים אותם בעולמכם שלכם, אלא גם כפי שחיים אותם בכל יתר העולמות האבולוציוניים של הזמן והמרחב, ואפילו בגבוהים ובמתקדמים שבעולמות אשר התייצבו באור ובחיים.
ואף-על-פי שייתכן שאחַיו בני התמותה – אלו אשר נזדמן להם לחיות יחד עמו על-פני האדמה – לא סמכו את ידם באופן מלא ובלתי-מסויג על החיים המושלמים אשר חי בדמות בשר ודם, עדיין, האב האוניברסלי קיבל באופן מלא ובלתי-מסויג את החיים אשר חי ישוע מנצרת בגוף באורנטיה. חיים אלו הוכרו כחיים אשר היוו – בעת ובעונה אחת ובאישיות חיה אחת – את מלוא ההתגלות של האל הנצחי לבן התמותה, ואת תצוגתהּ של אישיות אנושית אשר הפכה למושלמת לשביעות רצונו של הבורא האינסופי.
וזו הייתה תכליתו האמיתית והנעלה. הוא לא ירד לאורנטיה על-מנת לחיות כדוגמא המפורטת והמושלמת עבור כל ילד או כל מבוגר, עבור כל גבר או כל אישה, בגיל כזה או אחר. אכן נכון הדבר כי בחייו המלאים, העשירים, היפים והנאצלים, כולנו עשויים למצוא הרבה ממה שמהווה דוגמא מעודנת ומעוררת השראה באופן אלוהי; וזאת מפני שהוא חי חיים אנושיים אמיתיים ואותנטיים. ישוע לא חי את חייו על-פני האדמה על-מנת להוות דוגמא אשר כל בני האדם האחרים נדרשים להעתיקה. הוא חי את חייו בגוף הודות לאותו סעד של חמלה, אשר עמו תוכלו אתם כולכם לחיות את חייכם על-פני האדמה; וכפי שהוא חי את חייו כבן-אנוש בתקופתו שלו כפי שהיה הוא, כך הוא מהווה דוגמא לכולנו לפיה נוכל לחיות את חיינו אנו בתקופתנו כפי שאנו הננו. ייתכן שלא תשאפו לחיות את חייו, אך תוכלו להחליט לחיות את חייכם כפי שהוא חי את חייו שלו, ובאותם דרך ואופן. ייתכן שישוע איננו מהווה את הדוגמא הטכנית המפורטת עבור כלל בני התמותה בכל הגילאים ובכל העולמות של היקום המקומי הזה, אך לנצח הוא ישמש גורם של השראה וינחה את כל אלו העולים לרגל לפרדיס מעולמות תחילת ההרקעה מעלה דרך יקום של יקומים, והלאה דרך האוונה לפרדיס. ישוע הינו הדרך החדשה והחיה אשר מובילה מן האדם אל עבר האל, מן החלקי אל עבר המושלם, מן הארצי אל עבר השמימי, מן הזמן אל עבר הנצח.
עם תום שנתו העשרים-ותשע, ישוע מנצרת סיים כמעט לחלוטין לחיות את החיים הנדרשים מבני-תמותה אשר שוהים בגוף בשר ודם. הוא בא אל כדור הארץ כמלוא האל המתעתד להתגלות לאדם; וכעת הוא הפך לאדם כמעט מושלם, אשר ממתין להזדמנות להיות מוצג בפני האל. ואת כל זאת עשה בטרם מלאו לו שלושים שנים.
המסע ברחבי העולם הרומי נמשך כמעט לכל אורך השנה העשרים-השמונה והשנה העשרים-ותשע לחייו הארציים של ישוע. ישוע ושני הילידים מהודו – גוֹנוֹד ובנו גָנִיד – יצאו מירושלים בבוקר יום ראשון, ה-26 באפריל, שנת 22 לספירה. הם ערכו את מסעם בהתאם לתוכנית, וישוע נפרד מן האב ומן הבן בעיר קָרַקְס שלחוף המפרץ הפרסי בעשירי לחודש דצמבר בשנה שלאחר מכן, שנת 23 לספירה.
מירושלים הם נסעו לקיסריה דרך יפו. מקיסריה הם לקחו סירה ויצאו לעבר אלכסנדריה. מאלכסנדריה הם הפליגו ללַסִּיָּא שבכרתים. מכרתים הפליגו לקרתגו ועגנו בקִירֶנָה. מקרתגו הם הפליגו בסירה לנפולי ועצרו במלטה, בסירקוזה ובמֶסינה. מנפולי הם הלכו לקָפּוּאַה, ומשם צעדו בְּוִיָה אָפְּיָה אל רומא.
לאחר שהייתם ברומא הם נסעו יבשתית לטָארַאנְטוֹ, משם הפליגו לאתונה שביוון עם עצירות בנִיקוֹפּוֹלִיס ובקוֹרִינְתוֹס. מאתונה הם נסעו לאֶפֵסוּס דרך טְרוֹאָס. מאפסוס הפליגו לקפריסין ועצרו בדרך ברוֹדוּס. הם בילו בקפריסין זמן ממושך בטיול ובמנוחה, ואז הפליגו לאנטיוכיה שבסוריה. מאנטיוכיה הם יצאו דרומה לעבר צידון ומשם אל דמשק. משם הם נסעו בשיירה למסופוטמיה, וחלפו דרך תִּפְסַח ולָרִיסַה. הם בילו זמן-מה בבבל, ביקרו באוּר ובמקומות אחרים, ומשם עברו לשׁוּשָׁן. משושן הם נסעו ל קָרַקְס , ו משם הפליגו גונוד וגניד להודו.
היה זה במהלך ארבעת החודשים שבהם ישוע עבד בדמשק, שהוא למד באופן בסיסי את השפה אשר אותה דיברו גונוד וגניד. בעת שהייתו שם, חלק גדול מעיסוקו היה בתרגום מיוונית לאחת מן השפות של הודו; וסייע בעדו אדם אשר נולד במחוז הולדתו של גונוד.
במסגרת המסע הזה באזור הים התיכון ישוע בילה כמחצית מכל יום בלמדו את גניד ובשירותי תרגום במפגשיו העסקיים ובמגעיו החברתיים של גונוד. את השארית של כל יום אשר עמדה לרשותו, הוא הקדיש ליצירתם של הקשרים האישיים הקרובים הללו עם אחַיו בני האדם – אותן מערכות יחסים אינטימיים עם בני התמותה של העולם, אשר אפיינו כל-כך את פעילותו במהלך השנים האלה אשר קדמו במעט לסעדו הציבורי.
ישוע התוודע לציוויליזציה החומרית והאינטלקטואלית הגבוהה יותר של המערב והלבנט מתוך צפייה, ותוך כדי מגע ישיר הלכה למעשה; מגונוד ומבנו המבריק הוא למד רבות על הציוויליזציה ועל התרבות של הודו ושל סין; זאת הואיל וגונוד – אשר היה אזרח הודו בעצמו – ערך שלושה מסעות נרחבים באימפריה של הגזע הצהוב.
האיש הצעיר, גניד, למד רבות מישוע במשך הקשר הארוך והאינטימי הזה אשר נוצר ביניהם. הם פיתחו חיבה רבה זה כלפי זה, ופעמים רבות ניסה אביו של הנער לשכנע את ישוע לשוב עמם להודו; ואולם ישוע תמיד סירב וציין את הצורך שלו לשוב אל משפחתו בפלשתינה.
במהלך שהותם ביפו פגש ישוע את גָדְיַא, מתרגם פלישתי אשר עבד עבור שמעון, פלוני מעבד עורות. סוכניו של גונוד במסופוטמיה ניהלו מסחר ענֵף עם שמעון זה; ולפיכך ביקש גונוד לבקרו בדרך לקיסריה. בעת שהותם ביפו, ישוע וגדיא פיתחו ידידות חמה. הפלישתי הצעיר הזה היה מחפש של אמת. ישוע היה מספק של אמת; הוא היה האמת עבור אותו דור באורנטיה. כאשר נפגשים מחפש אמת גדול ומעניק אמת גדול, התוצאה הינה הארה גדולה ומשחררת, אשר נולדת מן ההתנסות באמת חדשה.
ערב אחד צעדו ישוע והפלישתי הצעיר לאחר ארוחת הערב לאורך חוף הים, וגדיא, אשר לא ידע עד כמה הכיר זה ״הסופר מדמשק״ את המסורת היהודית, הצביע בפני ישוע על המזח שממנו, על-פי המסורת, יצא יונה אל מסעו האומלל לתרשיש. וכאשר סיים את דבריו, הוא שאל את ישוע כך: ״אך האם אתה סבור שהדג הגדול אכן בלע את יונה?״ ישוע הבחין בכך שחייו של האיש הצעיר הזה הושפעו במידה עצומה מן הסיפור הזה, וכי הרהוריו הביאו אותו להתרשם רושם כביר מן האיוולת אשר בניסיון הבריחה מן החובות; ולפיכך נמנע ישוע מלומר דבר אשר היה מקעקע באופן פתאומי את היסודות הנוכחיים אשר הניעו אז את גדיא בחייו המעשיים. ובתשובה לשאלתו זו אמר ישוע: ״ידידי, כולנו הננו כיונה, ועל כולנו לחיות על-פי רצון האל, ולעולם, כאשר נבקש לחמוק מן החובה הנוכחית שלנו בחיים, בבריחתנו אל דבר אשר מושך אותנו במרחקים, אנחנו משימים עצמנו תחת שליטתן המיידית של אותן השפעות אשר אינן מוכוונות על-ידי כוחות האמת והצדק. הבריחה מן החובה כמוה כהקרבת האמת. בריחה משירות האור והחיים יכולה להוביל אך ורק לעימותים מצערים עם לווייתני האנוכיות, ואלה יובילו בסופו של דבר אל החשכה ואל המוות, אלא אם כן יתהפך לבו של אותו יונה, אשר נטש את האל, ואפילו מתוך מעמקי הייאוש יבקש את האל ואת טוּבו. וכאשר נשמות נרפּוֹת מעין אלה מבקשות בכנות את האל – כאשר הן רעבות לאמת וצמאות לצדק – דבר לא יוכל לעמוד בפני שחרורן. אין זה משנה לאילו מעמקי מעמקים הן נפלו. כאשר הן תבקשנה בלבב שלם את האור, רוח האל שבשמיים תשחרר אותן מן השבי שלהן; נסיבות החיים המרושעות יפלטו אותן חזרה אלי חוף המבטחים של הזדמנויות טריות לשירות מחודש ולחיים בחוכמה רבה יותר.״
הלימוד של ישוע נגע עמוקות בגדיא, והם שוחחו בחוף הים עמוק אל תוך הלילה, ובטרם שבו לאכסניה שלהם, הם התפללו יחדיו וזה עבור זה. היה זה אותו גדיא אשר האזין מאוחר יותר לנאומו של פטרוס, אשר הפך למאמין אדוק בישוע מנצרת, וערב אחד אף ניהל עם פטרוס ויכוח בלתי-נשכח בביתו של דוֹרקָס. ולגדיא הייתה נגיעה גדולה להחלטתו הסופית של שמעון, סוחר העורות האמיד, לאמץ את הנצרות.
(בסיפור הזה, על אודות עבודתו האישית של ישוע עם אחַיו בני התמותה במהלך מסעו זה באגן הים התיכון, ובהתאם לרשות אשר ניתנה לנו, אנו נתרגם בחופשיות את דבריו לשפה ולמונחים המודרניים המקובלים באורנטיה בזמן עריכת מצגת זו.)
פגישתם האחרונה של ישוע ושל גדיא עסקה בנושא הטוב והרע. הפלישתי הצעיר הזה הוטרד עד מאוד מתחושת חוסר צדק בשל נוכחותו בעולם של הרע לצד הטוב. וכך הוא אמר: ״איך יוכל האל, אם הוא טוב במידה אינסופית, להרשות לנו לסבול מן הצער של הרע; אחרי ככלות הכול, מי יוצר את הרע?״ רבים באותם ימים עדיין האמינו כי האל הוא היוצר הן את הטוב והן את הרע, אך ישוע מעולם לא לימד דבר שגוי מעין זה. בתשובה לשאלתו אמר ישוע: ״אחִי, האל הינו אהבה; ולפיכך הוא חייב להיות טוב, וטוּבו הינו כה כביר ואמיתי עד כי הוא לא יוכל להכיל אפילו טיפה מן הרוע הקטן והבלתי-מציאותי. האל הינו טוב באופן כה חיובי, עד כי לא נותר בו מקום כלשהו לרוע השלילי. הרוע הינו בחירתם הבלתי-בוגרת וצעדם השגוי והבלתי-מחושב של אלו אשר מתנגדים לטוּב, דוחים את היופי ואינם נאמנים לאמת. הרוע הינו אך ורך האופן שבו חוסר הבגרות מותאם באופן שגוי, או השפעתהּ ההורסת והמעוותת של הבורות. הרוע הינו החושך הבלתי-נמנע, אשר מגיע לאחר שדוחים בטיפשות את האור. הרוע הינו מה שחשוך ושאינו אמיתי, והדבר שבשעה שמאמצים אותו מתוך מודעות ותומכים בו במכוּון, הופך לחטא.״
״אביךָ שבשמים, בנותנו לך את היכולת לבחור בין האמת לבין השגיאה, יצר בכוח את צדם השלילי של חיי האור והחיים החיוביים; אך שגיאות הרוע האלה אינן קיימות באמת, עד לשעה שבה הן נולדות מרצונו של יצור תבוני הבוחר לחיות את חייו באופן שגוי. או אז מועלה הרוע הזה למדרגת חטא, כאשר יצור רצוני ומתמרד זה בוחר בו ביודעין ובמכוון. זוהי הסיבה שבעטיהּ מתיר אבינו שבשמיים לטוב ולרע לחיות זה לצד זה עד לסוף החיים, ממש כפי שהטבע מתיר לחיטה ולזוּנִין לצמוח זה לצד זה עד לעת הקציר.״ תשובתו של ישוע השביעה לחלוטין את רצונו של גדיא, והדיון אשר ערכו לאחר מכן הבהיר לו את המשמעות האמיתית של ההצהרות רבות החשיבות האלה.
ישוע וחבריו השתהו בקיסריה מעבר לזמן המצופה; וזאת משום שהתגלה כי אחד ממוטות החתירה העצומים של הספינה אשר עליה התכוונו להפליג עמד בסכנת שבירה. רב החובל החליט להישאר בנמל עד אשר יוכן מוט חדש. מכיוון שהיה מחסור בנגרים אומנים המוכשרים למלאכה זו, התנדב ישוע לסייע. בערבים צעדו ישוע וחבריו על החומה היפהפייה אשר הקיפה את הנמל ושימשה כטיילת. גניד נהנה עד מאוד מן ההסבר שסיפק לו ישוע על אודות מערכת המים של העיר ועל האופן שבו נוצלה הגאות על-מנת לשטוף את רחובותיה של העיר ואת מערכות הביוב שלה. הנער ההודי הזה התרשם עד מאוד מן המקדש לאוגוסטוס. המקדש ניצב על גבעה ומעליו נישא פסל עצום של הקיסר הרומי. את אחר הצהריים השני לשהותם בילו שלושתם במופע באמפיתאטרון העצום, בעל הקיבולת של עשרים-אלף צופים, ובאותו לילה הם צפו בהצגה יוונית אשר הועלתה בתיאטרון. היו אלו המופעים הראשונים מן הסוג הזה אשר ראה גניד מעולם, והוא שאל את ישוע שאלות רבות על אודותיהם. בבוקר היום השלישי הם ערכו ביקור רשמי בארמון המושל, וזאת מכיוון שקיסריה שימשה כבירת פלשתינה וכמקום משכנו של הנציב הרומי.
באכסניה שלהם התארח גם סוחר ממונגוליה, ומכיוון שבן המזרח הרחוק הזה דיבר יוונית טובה באופן יחסי, נפגש עמו ישוע לכמה פגישות ארוכות. אדם זה התרשם עד מאוד מפילוסופיית החיים של ישוע, ומעולם לא שכח את מילות החוכמה שלו באשר לכך שראוי ״לחיות את החיים השמימיים בעודנו על-פני האדמה, וזאת באמצעות הכפפה יומיומית לרצון האב שבשמיים.״ הסוחר הזה היה טאואיסט, ולפיכך האמין אדוקות בדוקטרינה על אודות אלוהות אוניברסאלית. עם שובו למונגוליה הוא החל ללמד את האמיתות המתקדמות האלה את שכניו ואת עמיתיו לעסקים, וכתוצאה ישירה של הפעילויות האלה החליט בנו הבכור להפוך לכומר טאואיסטי. איש צעיר זה קידם רבות את האמת המתקדמת במשך כל ימי חייו, ואחריו עשו כן בנו ונכדו, אשר כמוהו שמרו אמונים לדוקטרינה של האל האחד - השליט העליון אשר במרומים.
אף-על-פי שהזרם המזרחי של הכנסייה הנוצרית המוקדמת – זה שמרכזו נמצא בעמן – שמר אמונים לתורתו של ישוע יותר מאשר אחיהם בירושלים של חברי הזרם הזה, מצער היה הדבר כי לא נמצא איש כדוגמת פטרוס אשר הלך לסין, או אדם כדוגמת פאולוס אשר הלך להודו, שם בשלה הקרקע הרוחנית לזרע הבשורה החדשה על אודות הממלכה. תורה זו ממש מאת ישוע – כפי ששמרו אותה התלמידים בעמן – הייתה יכולה למצוא חן מיד, ובאופן יעיל, בעיניהם – וכן להתקבל על דעתם – של בני העמים הרעבים רוחנית של אסיה; וזאת ממש כפי שאירע לעמי המערב אשר שמעו את פטרוס ואת פאולוס.
אחד מן הצעירים אשר עבד עם ישוע יום אחד בתיקון מוט ההיגוי, התעניין מאוד במילים שהפטיר ישוע מעת לעת בשעת עבודתם במספנה. כאשר רמז ישוע שהאב שבשמיים מתעניין ברווחת ילדיו אשר על-פני האדמה, אמר צעיר זה, אָנַקְסָנְד: ״אם האֵלים מתעניינים בי, מדוע לא יסלקו את מנהל המשמרת האכזרי והבלתי-הגון של הסדנה הזו?״ והוא נחרד כאשר ענה לו ישוע, ״מכיוון שאתה יודע את דרכי הנועם ומעריך את הצדק, אולי זימנו אליך האלים את האדם השוגה הזה על-מנת שתוביל אותו לדרך טובה יותר. אולי אתה הנך המֶלח אשר ייטיב את טעמו של האח הזה בעיני כל בני האדם האחרים; כמובן, אם לא איבדת אתה את טעמך. כפי שהדברים הם כעת, אדם זה שולט בך, לפי שדרכיו הרעות משפיעות עליך לרעה. מדוע שלא שתפעיל את שליטתך שלך ברוע באמצעות כוחו של הטוב, ותשלוט אתה בכל מערכות היחסים השוררות בין שניכם? אני חוזה שאם תיתן לו סיכוי אמיתי והוגן, הטוב שבך יכול להתגבר על הרע שבו. אין שום הרפתקה מסקרנת יותר בקיום האנושי מזו שבה אנחנו נהנים מן ההתרגשות של השותפות בין החיים החומריים ובין האנרגיה הרוחנית והאמת האלוהית, כאשר אלו מנצחים באחד ממאבקיהם בשגיאה וברוע. זוהי התנסות מדהימה, התמרה של ממש, להפוך לצינור חי של אור רוחני עבור בן-תמותה המצוי בחשיכה רוחנית. אם בוֹרכת באמת יותר מן האדם הזה, ראוי שהצורך שלו יאתגר אותך. בוודאי אתה אינך הפחדן אשר יכול לעמוד על החוף בעודו צופה באדם טובע אשר אינו יודע לשחות! עד כמה ערכית יותר הינה נשמתו של אדם זה, התועה בחשיכה, ביחס לגופו הטובע במים!״
אָנַקְסָנְד הושפע עמוקות ממילותיו של ישוע. ואז הוא סיפר לממונה שלו את אשר אמר ישוע, ובאותו הלילה ביקשו שניהם את עצתו של ישוע באשר לרווחת נשמותיהם. ומאוחר יותר, לאחר שהופץ המסר הנוצרי בקיסריה, האמינו שני הגברים הללו – האחד יווני והשני רומי – למילותיו של פטרוס והפכו לחברים משפיעים בכנסייה אשר ייסד. מאוחר יותר, מוּנה היווני הצעיר הזה למשרתו של סֵנְטוֹריוֹן רומי בשם קוֹרְנֵליוּס, אשר הפך למאמין הודות לסעדו של פטרוס. אנקסנד המשיך לסעוד באור את אלו אשר ישבו בחשיכה, עד לימים שבהם נכלא פאולוס בקיסריה, ושם מת בתאונה בטבח הגדול שבו נטבחו עשרים-אלף יהודים; הוא מת בשעה שסעד את הסובלים ואת הגוססים.
בעת הזו החל גניד ללמוד כיצד מבלה מורהו את עתות הפנאי שלו, ועוסק בסעד האישי הבלתי-שגרתי הזה לאחיו בני האדם; וההודי הצעיר החליט לגלות מדוע ישוע פועל כך ללא לאות. הוא שאל את ישוע: ״מדוע אתה מעסיק את עצמך ברציפות במפגשים הללו עם זרים?״ וישוע ענה: ״גניד, שום אדם איננו זר עבור מי שיודע את האל. בהתנסות של מציאת האב שבשמיים, אתה מגלה כי כל בני האדם הינם אחֵיך. ואז, האם זה מוזר שאדם שמח לקראת מפגש עם אח אשר זה עתה גילה? להכיר ולהתוודע לאחיי ולאחיותיי, ללמוד את בעיותיהם וללמוד לאהוב אותם, זוהי ההתנסות העילאית של החיים.״
מפגש זה נמשך אל עומק הלילה, ובמהלכו ביקש האדם הצעיר מישוע להסביר לו את ההבדל בין רצון האל לבין אותה פעולת בחירה של הדעת האנושית, אשר אף היא מכונה בשם "רצון". להלן סיכום הדברים אשר אמר ישוע: רצון האל הוא דרך האל, שותפות עם בחירת האל נוכח כל חלופה פוטנציאלית אחרת. ולפיכך, עשיית רצון האל מתבטאת בהתנסות שבמהלכה הופך האדם בהדרגה להיות יותר ויותר דמוי-אל, והאל הינו המקור והיעד של כל מה שהינו טוב ויפה ואמיתי. רצונו של האדם הינו דרכו של האדם, סך כל מה שבן התמותה בוחר להיות ולעשות. הרצון הינו בחירתה המכוונת של הוויה מודעת-לעצמה, אשר מובילה לפעולה מתוך-החלטה אשר מבוססת על מחשבה מעמיקה ונבונה.
באותו אחר-צהריים שיחקו ישוע וגניד בהנאה עם כלב רועים חכם מאוד, וגניד ביקש לדעת אם לכלב יש נשמה, אם יש לו רצון. ובתשובה לשאלותיו אמר ישוע: ״לכלב יש דעת שבאמצעותה הוא יוכל לדעת את האדם החומרי, את אדוניו, אך הוא לא יוכל לדעת את האל, אשר הינו רוח; משום כך, אין לכלב טבע רוחני והוא לא יוכל ליהנות מהתנסות רוחנית. לכלב עשוי להיות רצון אשר מקורו מן הטבע, ושאותו ניתן לפתח באמצעות אילוף, אך יכולת כזו של הדעת אינה מהווה כוח רוחני, ואף לא ניתן להשווֹתה לרצון האנושי, זאת לפי שהיא איננה קשורה למחשבה מעמיקה – קרי איננה תוצאה של הבחנה בין משמעויות גבוהות יותר ומוסריות, או של בחירה בערכים רוחניים ונצחיים. כוחות ההבחנה הרוחניים הללו והיכולת לבחור בָּאמת, הם אשר הופכים את האדם בן התמותה להוויה מוסרית, ליצור אשר ניחן באחריות רוחנית ובפוטנציאל להישרדות נצחית.״ ישוע המשיך והסביר כי היעדרן של יכולות מנטאליות מעין אלה אצל בעלי החיים תמנע מהם לעד את היכולת לפתח שפה בזמן, ולחוות דבר-מה השקול להישרדות האישיות בנצח. כתוצאה מן הלימוד של אותו יום, גניד לא האמין יותר בגלגול נשמות האדם אל תוך גופיהם של בעלי-חיים.
למחרת היום שוחח גניד על אודות כל זאת עם אביו, ובתשובה לשאלתו של גונוד הסביר ישוע כי ״הרצונות האנושיים אשר עוסקים אך ורק בהחלטות ברות החלוף הנוגעות לבעיות החומריות של הקיום החייתי, נידונים לכליה בזמן. אלו אשר מקבלים בלב שלם החלטות מוסריות, וכן בוחרים בחירות רוחניות בלתי-מסויגות, הופכים בכך להיות מזוהים יותר ויותר עם הרוח האלוהית השוכנת בקרבם, ולפיכך הינם מותמרים יותר ויותר אל ערכי ההישרדות הנצחיים – אלו של ההתקדמות אשר אין לה סוף של שירות אלוהי.״
ובזה היום ממש התרחשה הפעם הראשונה שבה שמענו את האמת רבת המשמעות, אשר, במונחים מודרניים, גורסת כי: ״הרצון הינו אותו ביטוי של הדעת האנושית, אשר מאפשר לתודעה הסובייקטיבית לבטא את עצמה באופן אובייקטיבי, ולחוות את התופעה של השאיפה להידמות לאל.״ וזהו הינו המובן המאפשר לכל אדם חושב ובעל נטיית דעת רוחנית להפוך ליצירתי.
הביקור בקיסריה היה גדוש אירועים, וכאשר הספינה הייתה מוכנה, ישוע ושני חבריו הפליגו בצהרי היום בדרכם אל עבר אלכסנדריה.
השלושה נהנו ממסע נעים ביותר בדרכם לאלכסנדריה. גניד היה מאושר והעסיק את ישוע במתן תשובות לשאלותיו. כאשר הם התקרבו לנמל העיר, שמח האיש הצעיר למראה המגדלור הענק של פָארוֹס. המגדלור ניצב על האי אשר אלכסנדר חיבר במזח אל היבשה. המזח יצר שני מעגנים מרהיבים, אשר הפכו את אלכסנדריה לצומת הימי שחיבר בין אפריקה, אסיה ואירופה. המגדלור הכביר הזה היה אחד משבעת פלאי העולם, והוא קדם לכל המגדלורים אשר התקיימו לאחריו. הם השכימו מוקדם בבוקר על-מנת לצפות בפלא הזה – מגדלור מופלא ומציל חיים מעשה ידי אדם – ובינות לקריאות הפליאה של גניד אמר ישוע: ״ואתה, בני, תהייה עם שובך להודו כמגדלור הזה, ואפילו לאחר שאביך ייאסף אל אבותיו; אתה תהפוך להיות כאור החיים עבור אלו היושבים סביבך בחשיכה, ותָּרְאה לכל אלו המבקשים להגיע אל נמל הישועה והביטחון את הדרך אליו.״ ובעת שלחץ גניד את ידו של ישוע, הוא אמר ״אכן, כך אהיה.״
ושוב נציין כי המורים הראשונים של הדת הנוצרית שגו שגיאה גסה בכך שהפנו את תשומת ליבם כמעט באופן בלעדי אל הציוויליזציות המערביות של העולם הרומי. תורתו של ישוע, כפי שלימדוה המאמינים במסופוטמיה של המאה הראשונה לספירה, הייתה מתקבלת בברכה בקרב קבוצות הדת האסיאתיות השונות.
בשעה הרביעית להגעתם הם כבר התמקמו בסמוך לקצה המזרחי של השדרה הארוכה והרחבה, כשלושים מטרים רוחבה וכשמונה קילומטרים אורכה, שדרה אשר השתרעה עד לקצה המערבי של העיר בת מיליון התושבים. לאחר שסקרו את האתרים המרכזיים של העיר – האוניברסיטה (מוזיאון), הספרייה, המאוזולאום המלכותי של אלכסנדר, הארמון, המקדש של נפטוּן, התיאטרון והגימנזיום – נפנָה גונוד לעסקיו בעוד שישוע וגניד הלכו לספרייה, אשר הייתה הספרייה הגדולה בעולם. כאן נאספו מכל רחבי העולם המתורבת קרוב למיליון כתבי יד: מיוון, רומא, פלשתינה, פרתיה, הודו, סין ואפילו מיפן. בספרייה הזו חזו עיניו של גניד באוסף הספרות ההודית הגדול בעולם; וכאן הם בילו מדי יום זמן-מה במשך כל שהותם באלכסנדריה. ישוע סיפר לגניד על אודות התרגום של כתבי הקודש העבריים ליוונית אשר נערך במקום הזה. והם שוחחו שוב ושוב על אודות כל דתות העולם, וישוע ניסה להצביע לדעת צעירה זו על האמת המצויה בכל אחת מהן, אך תמיד הוסיף: ״ואילו יהוה הינו האל אשר התפתח מן ההתגלות של מלכי-צדק, ומן הברית עם אברהם. היהודים היו צאצאיו של אברהם, ולאחר מכן הם שכנו באותה ארץ שבה חי ולימד מלכי-צדק, ואשר ממנה הוא שילח מורים אל כל רחבי העולם; ויותר מאשר כל דת אחרת בעולם, גיבשה בסופו של דבר דתם שלהם את החזות הברורה ביותר של אדונָי אלוהי ישראל בדמות האב האוניברסלי.״
תחת הנחייתו של ישוע אסף גניד את כלל התורות של דתות העולם אשר הכירו באלוהות אוניברסלית; אף אם הן הכירו בה בעת – במידה כזו או אחרת – גם בְּאלוהויות הכפופות לה. לאחר דיונים ממושכים החליטו ישוע וגניד כי לדת הרומית לא היה אל אמיתי, וכי דתם לא הייתה הרבה יותר מאשר סגידה לקיסר. הם סיכמו כי ליוונים הייתה פילוסופיה, אך זו לא התקרבה לכדי דת בעלת אל אישי. הם לא הכלילו את כתות המסתורין בשל הבלבול שעורר מספרן הרב, וגם בשל העובדה שנדמה כי מִגוון המושגים אשר גיבשו על אודות האלוהות מקורו בדתות אחרות וקדומות יותר.
ואף-על-פי שהתרגומים הללו נערכו באלכסנדריה, גניד לא סיים לגבש את המבחרים הללו, ולא סיים להוסיף להם את מסקנותיו האישיות, אלא עד מעט לפני תום שהותם ברומא. הוא הופתע מאוד לגלות שכל הטובים שבסופרי הדת של כתבי הקודש בעולם הכירו, פחות או יותר בבהירות, בקיומו של אל נצחי, והסכימו במידה רבה באשר לאופיו של האל הנצחי הזה וליחסו אל האדם בן התמותה.
במהלך שהותם באלכסנדריה, ישוע וגניד בילו זמן רב במוזיאון. מוזיאון זה לא כָּלל אוסף של חפצים נדירים, אלא דווקא היה אוניברסיטה לאמנויות, למדע ולספרות. פרופסורים מלומדים נתנו בו הרצאות יומיות, ובאותם זמנים היה זה המרכז האינטלקטואלי של העולם המערבי. מדי יום פֵירַש ישוע את ההרצאות עבור גניד; יום אחד במהלך השבוע השני הפטיר האיש הצעיר: ״מורי, יהושע, אתה יודע יותר מן הפרופסורים הללו; עליך לעמוד ולספר להם את הדברים הכבירים אשר סיפרת לי; מוחם מעורפל בשל יותר מדי מחשבה. אדבר עם אבי ואבקש ממנו שיארגן זאת.״ ישוע חייך ואמר: ״אתה תלמיד שמתפעל, אבל המורים הללו לא יסכימו שאתה ואני נלמד אותם. בקרב בני האדם, גאוות הלימוד הבלתי-רוחני מהווה סכנה. המורה האמיתי שומר על היושרה האינטלקטואלית שלו בכך שתמיד הוא נשאר תלמיד.״
אלכסנדריה הייתה העיר שבה מוזגה תרבות המערב, והייתה – לאחר רומא – העיר הגדולה והמרהיבה בעולם. כאן נמצא בית הכנסת היהודי הגדול בעולם, מושבו של הסנהדרין של אלכסנדריה, ובו שבעים המנהיגים החכמים.
בין האנשים הרבים אשר עמם ניהל גונוד עסקים נמנה בנקאי יהודי אחד, אלכסנדר, אשר אחיו פִּילוֹן נמנה עם הפילוסופים הידועים של אותה עת. פילון עסק במלאכה הראויה לשבח, אך המסובכת עד מאוד, של יצירת הרמוניה בין הפילוסופיה היוונית לתיאולוגיה היהודית. גניד וישוע שוחחו רבות על אודות תורותיו של פילון וציפו לשמוע כמה מהרצאותיו, אך במשך כל שהותם באלכסנדריה שכב היהודי ההלניסטי הנודע הזה חולה במיטתו.
ישוע שיבח בפני גניד חלקים גדולים בפילוסופיה היוונית ובדוקטרינות הסטואיות, אך הוא הסביר לנער את האמת, לפיה אותן מערכות אמונות – ממש כמו כמה מן התורות הבלתי-מובחנות של בני עמו שלו – היו דת אך ורק במובן שבו הן גרמו לבני האדם למצוא את האל וליהנות מחוויית חיים של ידיעת הנצחי.
בלילה שלפני יציאתם מאלכסנדריה, נפגשו גניד וישוע פגישה ממושכת עם אחד מן הפרופסורים המובילים באוניברסיטה אשר לימד את תורת אפלטון. ישוע תרגם עבור המורה המלומד היווני, אך לא הוסיף דבר מדעותיו שלו עצמו כנגד הפילוסופיה היוונית. מכיוון שבאותו ערב היה גונוד טרוד בעסקיו, לאחר שהפרופסור עזב שוחחו המורה ותלמידו שיחה ארוכה וגלוית לב על אודות הדוקטרינות של אפלטון. ואף כי ישוע אישר באופן חלקי כמה מן התורות היווניות – אשר נגעו לתיאוריה שגרסה כי הדברים החומריים של העולם הינם כהשתקפות מעורפלת של המציאויות הרוחניות, הבלתי-נראות אך הממשיות יותר – הוא ביקש להניח יסוד מהימן יותר לחשיבתו של הנער; וכך החלה הרצאה ארוכה אשר נגעה לטיב המציאות ביקום. ואלו עיקרי הדברים אשר אמר ישוע לגניד, במושגים מודרניים:
מקור המציאות ביקום הינו האינסופי. הדברים החומריים של הבריאה הסופית הינם ההשלכות בזמן ובמרחב של תבנית פרדיס ושל דעתו האוניברסלית של האל הנצחי. הסיבתיות בעולם הפיזי, המודעוּת העצמית בעולם האינטלקטואלי והעצמיות המתקדמת בעולם הרוחני – מציאויות אלה, כאשר הן מושלכות בקנה מידה אוניברסלי, משולבות במערכות יחסים נצחיות ונחוות באופן מושלם איכותית ומתוך ערכיות אלוהית – והן אשר מכוננות את מציאותיותו של העליון. ואולם, ביקום אשר משתנה כל העת, האישיות המקורית של הסיבתיוּת, של התבונה ושל ההתנסות הרוחנית, נותרת ללא שינוי, היא הינה מוחלטת. כל הדברים עשויים להשתנות, ואפילו ביקום נצחי בן אינספור ערכים ואיכויות אלוהיוֹת, וכך גם קורה לעיתים קרובות. אך לא כן באשר למוחלטים, ובאשר לכל מה שהגיע למעמד פיזי מוחלט, לדרגה אינטלקטואלית מוחלטת, או לזהות רוחנית מוחלטת.
הרמה הגבוהה ביותר אשר אליה יוכל להתקדם יצור סופי הינה ההכרה באב האוניברסלי וידיעת העליון. ואפילו אז, הוויות בעלות ייעוד סופיוּת מעין זה ממשיכות לחוות שינויים בתנועתו של העולם הפיזי ובמופעיו החומריים. ובדומה לכך, הן ממשיכות להיות מודעות להתקדמותן העצמית, בעת שהן ממשיכות להרקיע ביקום הרוחני, וכן להתרחבותה של מודעותן עם העמקת הערכתן לקוסמוס האינטלקטואלי ולתגובתן אליו. היצור יכול להיות אחד עם הבורא אך ורק במושלמות, בהרמוניה ובתמימות דעים של רצון; ומצב אלוהיוּת מעין זה מושג ומקויָם רק כאשר היצור ממשיך לחיות, בזמן ובנצח, תוך כדי שהוא מתאים בהתמדה את רצונו האישי הסופי לרצונו האלוהי של הבורא. לעולם נדרשת התשוקה לעשות את רצון האב, לשרור בנשמה באופן עליון, ולשלוט בדעתו של בן מרקיע של האל.
אדם בעל עין אחת לעולם לא יוכל לקוות לתפוש את ממד העומק. ואף מדענים חומריים בעלי עין אחת, או מיסטיקנים וממשילי משלים רוחניים בעלי עין אחת, לא יוכלו לתפוש נכונה את המציאות ביקום ולהבין את עומקה האמיתי. כלל ערכי האמת של התנסות היצור חבויים בעומק של ההכרה.
סיבתיוּת נטולת דעת לא תוכל לפתֵח מן הגס והפשוט את המעודן והמורכב. ובאופן דומה, גם התנסות נעדרת רוח לא תוכל לפתֵח את האופי האלוהי השורד לנצח מדעתם החומרית של בני התמותה של הזמן. התכונה האחת ביקום אשר מאפיינת באופן כה ייחודי ובלעדי את האלוהות האינסופית, הינה המתת היצירתית הבלתי-נדלית הזו של האישיוּת, אשר יכולה לשרוד תוך כדי שהיא משיגה בהדרגה את האלוהות.
אישיוּת הינה אותה תכונה קוסמית, אותו היבט במציאות האוניברסלית, אשר יכול להתקיים בצוותא לצד שינוי בלתי-מוגבל, ובה בעת לשמֵר את זהותה, בנוכחות כלל השינויים האלה, ולנֶצח לאחריהם.
החיים הינם הסתגלותהּ של הסיבתיוּת הקוסמית המקורית לתביעותיו של המצב ביקום ולאפשרויות הטמונות בו. הם מגיעים לכדי קיום הודות לפעולתה של הדעת האוניברסלית, ומופעלים הודות לניצוץ הרוח של האל אשר הינו רוח. משמעות החיים טמונה ביכולתם להסתגל; ערכם של החיים טמון ביכולתם להתקדם – ואפילו להעפיל לגבהים של ידיעת-האל.
התוצאה של חוסר התאמתם של החיים המודעים-לעצמם ליקום, הינה חוסר הרמוניה קוסמית. סטייה גמורה של רצון האישיות מהכיוון שאליו מוליך היקום מסתיימת בבידוד אינטלקטואלי, בהיבדלות האישיוּת. אובדן הנָווט הרוחני השוכן מביאה לסיום הקיום הרוחני. ולכן, החיים התבוניים המתקדמים מהווים, בעצמם ולכשעצמם, הוכחה ניצחת לקיומו של יקום בעל תכלית אשר מביע את רצונו של בורא אלוהי. והחיים הללו, באופן מצטבר, נאבקים בדרך לערכים גבוהים יותר, כשמטרתם הסופית הינה האב האוניברסלי.
מלבד סעדי האינטלקט הגבוהים יותר, הרוחניים-למחצה, דעת האדם נבדלת מזו של החיה אך ורק בשיעורה. ולפיכך, בעלי החיים (אשר אינם ניחנים בסגידה ובבינה) לא יוכלו להתנסות במודעות-על, במודעות למודעות. דעתו של בעל החיים מודעת רק ליקום האובייקטיבי.
יֵדע הוא הספֵרה של הדעת החומרית, זו אשר מבחינה בעובדות. אמת הינה תחומו של אינטלקט הניחן בתכונות רוחניות, אשר מודע לידיעת האל. את הידע ניתן להדגים; בָּאמת מתנסים. ידע הוא נחלת הדעת; אמת הינה התנסות של הנשמה, העצמי המתקדם. ידע פועל ברמה הלא-רוחנית; אמת הינה היבט של רמת הדעת-רוח של היקומים. עין הדעת החומרית תופשת עולם של ידע עובדתי; עינו של האינטלקט אשר הפך לרוחני מבחינה בעולם של ערכי אמת. וכאשר שתי ההשקפות האלה מסונכרנות, ומובאות לכדי הרמוניה, מתגלה עולם המציאות, שבו החוכמה מפרשת את תופעות היקום במונחים של התנסות אישית מדורגת.
שגיאה (רוע) הינה דמי העונשין בעבור חוסר מושלמות. ניתן להבחין באיכויות חוסר המושלמות, או בעובדה של קיום חוסר הסתגלות, ברמה החומרית, מתוך התבוננות ביקורתית וניתוח מדעי; ברמה המוסרית, באמצעות התנסות אנושית. נוכחותו של הרוע מהווה הוכחה לחוסר דיוקהּ של הדעת ולחוסר הבּשלות של העצמי המתפתח. ולפיכך, הרוע מהווה אף מידה לחוסר המושלמות של הפרשנות הניתנת ליקום. האפשרות לטעוֹת הינה חלק אינהרנטי מתהליך רכישתה של החוכמה, של תוכנית ההתקדמות מן החלקי ובר-החלוף אל השלם והנצחי, מן היחסי והלא-מושלם אל הסופי ואל זה אשר הפך מושלם. השגיאה הינה צלליתהּ של חוסר השלמות היחסית, אשר מחשיכה בהכרח את נתיב הרקעתו של האדם אל עבר מושלמוּת פרדיס. השגיאה (רוע) איננה איכות ממשית ביקום; היא הינה פשוט ההבחנה ביחסיות באופן שבו מתייחסת חוסר מושלמוּתו של הסופי הבלתי-שלם אל רמותיהם המרקיעות של העליון ושל המֵרבי.
ואף כי ישוע סיפר את כל זאת לנער בשפה המותאמת באופן מיטבי לרמת הבנתו, בסופה של השיחה עייף גניד ונרדם במהרה. למחרת הם השכימו קום והפליגו בסירה ללַסִּיָּא שבאי כרתים. אך בטרם יצאו לדרכם, שאל הנער מספר שאלות נוספות באשר לרוע, שאלות אשר ישוע ענה עליהן כך:
רוע הינו מושג יחסי. הוא נובע מן ההתבוננות בחוסר המושלמות, אשר מופיעה בצל אשר מטיל יקום סופי של דברים והוויות, בה בעת שקוסמוס כזה מאפיל על האור החי של הביטוי האוניברסלי של המציאויות הנצחיות של האחד האינסופי.
רוע פוטנציאלי טבוע בחוסר-השלמות ההכרחי הטמון בהתגלות האל כביטוי לאינסופיוּת ולנצחיוּת המוגבל-בזמן-ובמרחב. עובדת קיומו של החלקי בנוכחותו של השלם מבססת את יחסיותהּ של המציאות, מכריחה את האינטלקט לבחור, ומבססת רמות ערכיוֹת של הכרה ושל תגובה רוחניות. המושג הבלתי-שלם והסופי של האינסופי, מושג שאותו גורסת דעתו ברת החלוף והמוגבלת של היצור מהווה, כשלעצמה, רוע פוטנציאלי. ואולם, השגיאה המתגברת של היעדר בלתי-מוצדק של פעולת תיקון רוחנית סבירה של הדיס-הרמוניות האינטלקטואליות הטבועות באופן מקורי ושל החסרים הרוחניים, שקולה להתממשותו של רוע בפועל.
כלל המושגים הסטאטיים והמתים הינם רעים באופן פוטנציאלי. צלליתהּ הסופית של אמת חיה ויחסית נעה באופן תמידי. המושגים הסטאטיים לעולם מעכבים את המדע, את הפוליטיקה, את החברה ואת הדת. ואף כי מושגים סטאטיים עשויים לייצג ידע מסוים, הם נעדרי חוכמה ונטולי אמת. אך בל תרשו למושג היחסיות להוליך אתכם שולל, בכך שלא תכירו בתיאום אשר מתקיים ביקום תחת הנחייתה של הדעת הקוסמית, ובשליטה המיוצבת על-ידי הרוח והאנרגיה של העליון.
אך ורק מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם של הנוסעים במסעם לכרתים, והיא – לשחק, לצעוד ברחבי האי ולטפס על ההרים. תושבי כרתים של אותם ימים לא נחשבו עד מאוד בקרב עמי הסביבה. ואף על פי כן, ישוע וגניד הובילו נשמות רבות אל עבר רמות חשיבה וחיים גבוהות יותר, ובכך הם הניחו את היסודות לקבלתם המהירה של לימודי הבשורה עת הגיעו לשם ראשוני המוֹרים מירושלים. וישוע אהב את בני כרתים, על אף המילים הקשות אשר דיבר פאולוס עליהם מאוחר יותר, כאשר שלח מאוחר יותר את טיטוס לארגן מחדש את כנסיותיהם.
בהרי כרתים ניהל ישוע את השיחה הארוכה הראשונה שלו עם גונוד בנוגע לדת. האב התרשם עד מאוד, ואמר: ״אין להתפלא על כך שהנער מאמין לכל מה שאתה אומר לו, ואני אפילו לא ידעתי שיש דת כזו בירושלים, קל וחומר בדמשק.״ היה זה במהלך השהות באי כרתים שגונוד הציע לראשונה לישוע להתלוות אליהם חזרה להודו; וגניד שמח עד מאוד במחשבה שישוע עשוי להסכים להסדר מהסוג הזה.
יום אחד, כאשר שאל גניד את ישוע מדוע לא הקדיש עצמו להוראה כמורה ציבורי, ענה לו ישוע: ״בנִי, על כל דבר להמתין לבוא העת הנכונה לו. אתה נולד אל העולם, אך כל מידה שהיא של חרדה או של חוסר-סבלנות לא תסייע לך לגדול. בכל העניינים הללו, עליך להמתין לבוא העת. רק הזמן לבדו יבשיל את הפרי הירוק התלוי על העץ. עונה רודפת עונה ושקיעה רודפת זריחה, אך ורק בחלוף הזמן. כעת אני נמצא בדרך לרומא, יחד אתך ועם אביך, ובכך נסתפק להיום. המחר שלי נתון כולו בידֵי אבי שבשמיים.״ ואז הוא סיפר לגניד את הסיפור על אודות משה ועל ארבעים שנות ההמתנה הדרוכה וההתכוננות המתמשכת.
אירוע אחד אשר אירע כאשר ביקרו ב״נמל הטוב״ מעולם לא נשתכח מזיכרונו של גניד; זיכרון המאורע גרם לו לרצות לעשות מעשה על-מנת לשנות את שיטת הקָסטוֹת של הודו מולדתו. אדם מפגר ושיכור תקף נערה משועבדת בדרך הציבורית הראשית. כאשר ראה ישוע את מצוקת הנערה, הוא מיהר קדימה ומשך את העלמה הרחק מן המתקפה של האיש המשוגע. כאשר הנערה המפוחדת נצמדה אליו, הוא הרחיק ביד ימינו האיתנה את התוקף הזועם למרחק בטוח, עד שבחור המסכן התעייף מלחבוט באוויר באגרופיו. גניד הרגיש דחף עז לסייע בידי ישוע לטפל בעניין, אך אביו אסר עליו. ואף כי הם לא שלטו בשפתה של הילדה, זו הבינה את מעשה החסד שלהם והודתה להם בלב שלם כאשר כל השלושה ליוו אותה אל ביתה. היה זה בוודאי אחד מן המפגשים האישיים הקרובים ביותר אל אחַיו אשר חווה ישוע מעולם במהלך חייו בגוף בשר ודם. אך הייתה זו משימה קשה להסביר לגניד, בערבו של אותו יום, מדוע הוא לא הלם בשיכור. גניד סבר שנדרש היה להלום בשיכור לפחות כמספר הפעמים שזה הלם בילדה.
בשעה שהם בילו גבוה בהרים, שוחח ישוע שיחה ארוכה עם אדם צעיר אשר היה מדוכא ואחוז פחדים. אדם זה התרחק מחברת בני האדם אשר במחיצתם לא מצא נחמה, וביקש להתבודד בהרים; הוא גדל בתחושת של חוסר ישע ונחיתות. נסיבות חיים קשות רבות אשר עמן התמודד הנער בזמן התבגרותו, וביניהן ראוי לציון אובדן אביו בגיל שתים-עשרה, העצימו את הנטיות הטבעיות האלה. בשעה שהם נפגשו, בירך אותו ישוע ואמר: ״שלום, חברי! למה נפלו פניך ביום כה יפה? אם אירע דבר-מה אשר מעציב אותך, אולי אוכל לסייע בעדך באופן כלשהו? כך או אחרת, הנני שמח להציע את שירותיי.״
האיש הצעיר לא נטה לשיחה, ולכן פנה ישוע בשנית אל נשמתו, ואמר: ״אני מבין שאתה בא להרים הללו על-מנת להתרחק מחברת אנשים; ולפיכך, בוודאי שאינך מעוניין לשוחח עמי, אך אני מבקש לדעת האם אתה מכיר את הגבעות האלה; האם אתה יודע להיכן מובילים השבילים? ואולי תוכל לומר לי מהי הדרך הטובה ביותר אל הפֵנִיקְס?״ הצעיר אכן הכיר היטב את ההרים הללו, והוא הפך מעוניין לספר לישוע מהי הדרך לפניקס, ולפיכך שירטט על האדמה את כל השבילים והסביר בפירוט רב. אך הוא הופתע ואף הסתקרן, כאשר ישוע נופף לו לשלום, ונדמה כאילו הוא עומד לעזוב, ואז פנה אליו פתאום, באומרו: ״היטב יודע אנוכי כי אתה מבקש נחמה בבדידות; אך לא יהא זה אדיב או הוגן מצדי לקבל ממך עזרה כה נדיבה, את הוראות ההגעה אשר נתת לי זה עתה אל פניקס, ואז להיפרד ממך בלא מחשבה נוספת ובלא לנסות אפילו להיענות לבקשתך לעזרה ולהנחיה באשר לדרך הטובה ביותר להגיע אל היעד אשר אותו אתה מבקש בליבך בשעה שאתה נמצא כאן בהרים. וכפי שאתה מכיר כה היטב את הדרך אל הפניקס, אליה הלכת פעמים רבות, כך אני מכיר היטב את הדרך אל עיר התקוות הנכזבות שלך והשאיפות אשר סוכלו. ומכיוון שביקשת את עזרתי, לא אאכזב אותך.״ הצעיר כמעט ויצא מגדרו, אך הצליח למלמל: ״אבל... אני לא ביקשתי ממך דבר...״ וישוע, הניח יד רכה על כתפו ואמר: ״לא, בני, לא במילים ביקשת, כי אם במבטים משתוקקים ביקשת מלבי. נערי, לזה אשר אוהב את אחיו, עגמומיותך, מראה פניך המיואשות והמאוכזבות, מהווה פנייה ראויה. שב נא עמי ואספר לך על אודות שבילי השירות ודרכי האושר אשר מובילים מן הצער של העצמי אל שמחת ההשתתפות באחוות האדם ובשירות האל אשר במרומים.״
עתה הצעיר הזה כבר השתוקק עד מאוד לשוחח עם ישוע, ולפיכך כרע ברך לרגליו והאיץ בו לעזור לו ולהראות לו את הדרך להימלט מעולם הצער והכישלון אשר בו הוא חי. אמר ישוע: ״קום, ידידי! עמוד כגבר. אף אם יקיפוך אויבים קטנים ומכשולים רבים יצרו את דרכך, הכוחות והדברים הגדולים והאמיתיים המצויים בעולם הזה והמצויים ביקום עומדים לצדך. השמש מפציעה בכל בוקר על-מנת להצדיע לך, ממש כשם שהיא מצדיעה לאדם העשיר ורב העוצמה ביותר בעולם. ראה – יש לך גוף חזק ושרירי – הנכס הפיזי שלך טוב יותר מן הממוצע. כמובן שהוא כמעט חסר תועלת בזמן שאתה יושב כאן בהרים ומבכה את מר גורלך, את צרותיך האמיתיות ואת צרותיך המדומות. אך תוכל לעשות דברים גדולים עם גופך זה, אם תמהר ותיגש למקום שבו ממתינים דברים גדולים להיעשות. אתה מנסה לברוח מן העצמי העצוב שלך, אך דבר זה אינו מן האפשר. אתה אמיתי ובעיות החיים שלך אמיתיות הן; לא תוכל לחמוק מהן כל עוד אתה חי. אך ראה שוב, דעתך צלולה ומוכשרת. דעת תבונית יש לגופך החסון, דעת אשר תכווין אותו. הנח לדעתך שלך לפתור את בעיותיה; למֵד את האינטלקט שלך לפעול בשירותך שלך; סרב להיות נשלט על-ידי הפחד כבעל חיים אשר איננו מסוגל לחשוב. דעתך נדרשת להיות בת בריתך האמיצה במציאת פתרון לבעיות החיים, ולא, כפי שקורה לך, להשתעבד לדיכאון ולכישלון. אך בעל ערך יותר מכל, הפוטנציאל שלך להישג אמיתי טמון ברוח החיה בקרבך, הרוח אשר תספק לדעתך הפעלה והשראה, על-מנת שזו תשלוט בעצמה ותפעיל את הגוף; כך יהא אם רק תשחרר אותה מאזיקי הפחד, ותאפשר לטיבך הרוחני להתחיל לגאול אותך מעוולות חוסר המעש באמצעות עוצמת נוכחותה של האמונה החיה. ואז, אמונה זו מיד תחסל את הפחד מן האדם, הודות לנוכחותה רבת העוצמה של אהבה חדשה ועליונה על הכול, האהבה אל אחֵיך אשר כה במהרה תגדוש את נשמתך עד גדותיה, בשל המודעות אשר נולדה בליבך כי אתה הנך ילדו של האל.״
״ביום הזה בנִי, אתה עתיד להיוולד מחדש, להתבסס מחדש כאדם מאמין, כאדם אמיץ המקדיש את עצמו לשירות האדם ולמען האל. וכאשר תכוונן את עצמך מתוכך מחדש אל החיים, כך תתכוונן מחדש אל היקום; אתה תיוולד מחדש – תיוולד ברוח – ומכאן ואילך יהיו כל חייך כולם הישג של ניצחון. הצרוֹת ימלאו אותך בעוז; האכזבה תדחק אותך קדימה; הקשיים יאתגרו אותך; והמכשולים יעוררו אותך. קום, איש צעיר! היפרד לשלום מחיי השעבוד לפחד ולבריחה הפחדנית. מהר נא לחזור ולחיות את חובתך וחיה את חייך בגוף כבנו של האל, כבן-תמותה המקדיש עצמו לשירות נאצל את האדם על-פני האדמה, כאדם המיועד לשרת לנצָח את האל שירות נשגב ונצחי.״
ואיש צעיר זה, פוֹרטוּן, עמד לאחר מכן בראש הנוצרים של כרתים, וסייע סיוע קרוב בידו של טיטוס, כאשר זה עמל על-מנת לרומם את המאמינים של כרתים.
הנוסעים אכן היו נינוחים ורעננים כאשר התכוננו בצהרי יום אחד להפליג לקרתגו אשר בצפון אפריקה, עם עצירת ביניים למשך יומיים בקִירֶנָה. כאן העניקו ישוע וגניד עזרה ראשונה לנער בשם רוּפוּס, אשר נפצע כאשר עגלת השוורים העמוסה שלו נשברה. הם נשאו אותו לביתו אל אמו ואל אביו, שמעון, אשר לא יכול היה לחלום כי האדם שאת הצלב שלו נשא מאוחר יותר בפקודת חיל רומי, היה לפנים הזר אשר סייע לבנו.
במהלך מרבית המסע לקרתגו שוחח ישוע עם חבריו למסע על חבְרה, פוליטיקה ומסחר; הוא כמעט ולא דיבר על דת. גונוד וגניד גילו בפעם הראשונה עד כמה ישוע היה מספר סיפורים טוב, והם דאגו שיספר סיפורים על אודות חייו המוקדמים בגליל. הם אף למדו שהוא גדל בגליל, ולא בירושלים או בדמשק.
כאשר גניד חקר מה הדבר שעל האדם לעשותו על-מנת לרכוש לעצמו חברים – זאת משום שהוא הבחין בכך שרוב האנשים אשר הם פגשו במקרה נמשכו לישוע – השיב המורה: ״התעניין ברעיך; למד לאהוב אותם, והמתן לשעת הכושר לעשות עבורם דבר-מה שאותו אתה בטוח שהם רוצים שייעשה.״ ואז הוא ציטט את הפתגם היהודי הנושן – ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ, וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח.״
בקרתגו ניהל ישוע שיחה ארוכה ובלתי-נשכחת עם כוהן מִיתְרָאִי. השיחה נסבה על אלמותיות, על הזמן ועל הנצח. בן פרס זה התחנך באלכסנדריה, והוא מאוד רצה ללמוד מישוע. ולהלן, במונחים של ימינו אנו, המהות של תשובת ישוע לשאלותיו הרבות:
זמן הוא זרם מאורעות חולפים, כפי שחוֹוָה אותם תודעת היצור. זמן הוא השם אשר ניתן לסדר העוקב שבאמצעותו מבחינים באירועים ומפרידים ביניהם. כפי שהיקום נצפה מכל נקודה פנימית המצויה מחוץ למשכן הנייח של פרדיס, הוא הינו תופעה יחסית בזמן. חלוף הזמן מתגלה אך ורק ביחס לדבר אשר איננו נע במרחב כתופעה בזמן. ביקום היקומים, פרדיס ואלוֹהוּיוֹתיו מתעלים מעל לזמן ולמרחב. בעולמות המיושבים, האישיוּת האנושית (שבקרבה שוכנת רוחו של אב פרדיס ושאותה היא מכוונת) היא המציאות היחידה הקשורה לרמה הפיזית, אשר מסוגלת להתעלות מעל לרצף האירועים החומריים החולפים.
בעלי החיים אינם חשים את הזמן כמו שהאדם חש בו, ואפילו עבור האדם – בשל נקודת מבטו המגזרית והמצומצמת – הזמן נראה כרצף של אירועים; אך ככל שהאדם מרקיע, ככל שהוא מתקדם פנימה, כך מאפשרת נקודת המבט המורחבת על רצף האירועים הזה, להתבונן בו בשלמות הולכת וגדלה. ומה שלפנים נדמה כרצף של אירועים עוקבים, ייראה אז כמחזור שלם של קשר מושלם; וכך, המעגליות של ההתרחשות הבו-זמנית תלך ותחליף את תודעת העבר של קוויוּת רצף האירועים.
קיימות שבע תפישות מושגיות שונות של המרחב כפי שהוא מותנה על-ידי הזמן. המרחב נמדד בזמן, ואילו הזמן איננו נמדד על-ידי המרחב. הבלבול של המדענים נובע מכישלונם להכיר במציאותו של המרחב. המרחב איננו רק מושג אינטלקטואלי על אודות השינוי ביחס שבין עצמים ביקום. המרחב איננו ריק, והדבר היחידי שהאדם מכיר, אשר יכול להתעלות, ולו חלקית, מעל למרחב הינו הדעת. הדעת יכולה לתפקד באופן בלתי-תלוי במושג של היחס שבין עצמים חומריים במרחב. המרחב הינו סופי באופן יחסי והשוואתי עבור כלל הישויות ממעמד יצור. וככל שהתודעה מתקרבת למודעות לשבעת הממדים הקוסמיים, כך מתקרב המושג של המרחב הפוטנציאלי למֵרביוּת. אך פוטנציאל המרחב הינו מֵרבִי באמת אך ורק ברמה המוחלטת.
בוודאי ברור הדבר כי ברמות המרקיעות של הקוסמוס, אשר הולכות והופכות למוּשלמוֹת, נודעת למציאות ביקום משמעות מתרחבת אשר לְעולם הינה יחסית. בסופו של דבר, בני התמותה השורדים משיגים זהות ביקום בעל שבעה ממדים.
בעת שהאישיות המודעת והחוֹוה מרקיעה ברמות היקומים, עתיד מושג הזמן-מרחב של דעת ממוצא חומרי להתרחב פעם אחר פעם. כאשר האדם מגיע לדעת אשר מפרידה בין מישור הקיום החומרי למישור הקיום הרוחני, יתרחבו עד מאוד רעיונותיו באשר לזמן-מרחב, הן בהיבט של איכות התפישה והן בהיבט של עומק ההתנסות. המושגים הקוסמיים המתרחבים של אישיות רוח מתקדמת נובעים מן ההתרחבות הן של עומק התובנה והן של טווח המודעות. ובעת שהאישיות מתקדמת, מעלה ופנימה, לרמות הטרנסצנדנטאליות של היותה דומה לאלוהות, יתקרב וילך מושג הזמן-מרחב אל מושגיהם חסרי הזמן ונעדרי המרחב של המוחלטים. וכך עתידים ילדי הייעוד המרבי לתפוש את מושגי הרמה המוחלטת – באופן יחסי ובהתאמה לרמת ההישג הטרנסצנדנטאלי.
התחנה הראשונה בדרך לאיטליה הייתה האי מלטה. כאן שוחח ישוע ארוכות עם צעיר מדוכא ומיואש בשם קְלָאוּדוּס. בחור זה שקל ליטול את חייו במו ידיו, אך כאשר סיים לשוחח עם הסופר מדמשק, הוא אמר: ״אני אתייצב אל מול החיים כגבר; סיימתי לשחק את תפקיד הפחדן. אחזור אל בני עמי ואתחיל הכול מחדש.״ עד מהרה הוא הפך למטיף נלהב של הציניקנים, ומאוחר עוד יותר הצטרף לפטרוס והטיף לנצרות ברומא ובנאפולי. לאחר מות פטרוס הוא המשיך הלאה והטיף את הבשורה בספרד. ואולם, הוא לא ידע מעולם כי האדם אשר ממנו קיבל השראה במלטה היה אותו ישוע, אשר לאחר מכן הוא כינה בשם גואל העולם.
הם בילו שבוע שלם בסירקוזה. המאורע הראוי לציון בעצירתם שם היה שיקומו של עזרא, היהודי המדורדר אשר ניהל את הפונדק שבו התאכסנו ישוע וחבריו. עזרא הוקסם מגישתו של ישוע וביקש ממנו שיעזור לו לשוב אל דת ישראל. הוא הביע את ייאושו ואמר, ״רוצה אני להיות בן אברהם אמיתי, אך אינני יכול למצוא את האל.״ אמר ישוע: ״אם באמת תרצה למצוא את האל, תשוקה זו בעצמה היא ההוכחה כי כבר מצאת אותו. מכיוון שהאב כבר מצא אותך, הצרה שלך איננה שאתה לא יכול למצוא את האל; הצרה שלך היא שאתה פשוט לא יודע את האל. האם לא קראת את דברי הנביא ירמיהו, אשר אמר, ׳בִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל-לְבַבְכֶם׳? ושוב, האם לא אמר אותו נביא עצמו: ׳וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי, כִּי אֲנִי יְהוָה, וְהָיוּ-לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאֱלֹהִים׳? והאם לא קראת בכתובים במקום שבו נאמר כי: ׳יָשֹׁר עַל-אֲנָשִׁים, וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא-שָׁוָה לִי. פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת, וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה׳?״ ועזרא מצא את האל, לשביעותהּ של נשמתו. לאחר מכן, בנה יהודי זה, יחד עם גר יווני אמיד, את הכנסייה הנוצרית הראשונה בסירקוזה.
במסינה הם עצרו למשך יום אחד בלבד, אך היה זה מספיק על-מנת לשנות את חייו של נער קטן, מוכר פירות, שממנו קנה ישוע פירות והזין אותו בתורו בלחם החיים. הנער מעולם לא שכח את מילותיו של ישוע, ואת המבט הנדיב אשר התלווה אליהן, בעת שהניח את ידו על שכם הנער, ואמר: ״להתראות, נערי, היה אמיץ בעת שאתה מתבגר והופך לגבר, ולאחר שתאכיל את גופך, למד גם להאכיל את נשמתך. ואבי אשר בשמיים יהיה עמך וילך לפניך.״ הנער הפך לחסיד הדת המיתראית ולאחר מכן עבר להאמין בנצרות.
לבסוף הם הגיעו לנאפולי, והרגישו כי הם כבר סמוכים לעיר יעדם, רומא. לגונוד היו עסקים רבים בנאפולי, ולמעט הזמן שבו נדרש ישוע כמתרגם, בילו הוא וגניד את עתות הפנאי שלהם בביקורים ובסיורים ברחבי העיר. גניד למד לזהות את הנזקקים לכאורה. הם מצאו בעיר עוני רב וחילקו צדקה בשפע. אך גניד מעולם לא הבין את דבריו של ישוע, אשר אמר, לאחר שנתן מטבע לקבצן רחוב, כי הוא מסרב להשתהות ולהשיא דברי נוחם לאותו אדם. ישוע אמר: ״למה לכלות מילים על אדם אשר איננו יכול להבין את מה שאתה אומר? רוחו של האב איננה יכולה ללמד ולהציל, אלא את זה אשר מסוגל להיות בן.״ כוונתו של ישוע הייתה כי אדם זה לא ניחן בדעת רגילה; שלא הייתה לו היכולת להגיב להנחייתה של הרוח.
בנאפולי לא אירע דבר יוצא-דופן; ישוע והאיש הצעיר צעדו בעיר לאורכה ולרוחבה והפיצו שמחה וחיוכים רבים למאות גברים, נשים וטף.
מכאן המשיכו לרומא דרך קָפּוּאָה, שבה השתהו למשך שלושה ימים. לאורך הוִיָה אָפְּיָה הם צעדו לעבר רומא לצד בהמות המשא, ושלושתם השתוקקו לחזות בפנינת האימפריה והעיר הגדולה ביותר בעולם.
במהלך שהותם של ישוע, גוֹנוֹד וגָנִיד באלכסנדריה, השקיע האיש הצעיר זמן רב מזמנו, וכן סכום כסף בלתי-מבוטל מכספי אביו, על-מנת לערוך אסופה של הלימוד המובא בדתות העולם בנוגע לאל ובאשר ליחסו של האל אל האדם בן התמותה. גניד העסיק יותר משישים מתרגמים מלומדים בהכנתה של תמצית זו, על אודות הדוקטרינות הדתיות של העולם בנוגע לַאלוֹהוּיות. וכאן, במסמך זה, ראוי לציין זה כי כל התורות האלה, אשר עסקו במונותיאיזם, נגזרו ברובן – במישרין או בעקיפין – ממה שהטיפו לו המיסיונרים של מאקיוונטה מלכי-צדק, אשר יצאו מעם המטה שלהם בשָלֵם והפיצו את הדוקטרינה על אודות האל האחד – הגבוה ביותר – בכל קצוות הארץ.
להלן מוצגת תמצית מכתב היד אשר הכין גניד באלכסנדריה וברומא, ואשר נשתמר בהודו במשך מאות בשנים לאחר מותו. את החומרים הוא קיבץ תחת עשרה נושאים. ואלו הם:
למעט מה שהשתמר בדת היהודית, שאריות התורה אשר לימדו תלמידיו של מלכי-צדק השתמרו במיטבן בדוקטרינות של הציניקנים. האסופה של גניד כָּללה את הדברים הבאים:
״האל הינו עליון; הוא הינו הגבוה ביותר בשמיים ובארץ. האל הינו מעגל הנצח אשר הפך מושלם, והוא מולך ביקום היקומים. הוא לבדו ברא את השמיים ואת הארץ. בצווֹתו דבר, הדבר מתקיים. האל הינו אל אחד, והוא רחום וחנון. כל מה שהוא גבוה, קדוש, אמיתי ויפה, הינו כמו האל שלנו. הגבוה ביותר הינו אור השמיים והארץ; הוא הינו אל המזרח, המערב, הצפון והדרום.״
״ואפילו אם תחלוף הארץ מן העולם, פניו הקורנים של העליון ימשיכו לשכון בהוד ובהדר. הגבוה ביותר הינו הראשון והאחרון, ראשיתם של כל הדברים כולם ואחריתם. אין דבר מלבדו, ואמת שמו. האל מתקיים-מעצמו, והוא נעדר כל כעס או טינה; הוא אלמותי ואינסופי. האל שלנו הינו כל-יכול ושופע. ואף כי מופעיו רבים, אנו סוגדים אך ורק לאל עצמו. האל יודע הכול – את סודותינו ואת הצהרותינו; הוא אף יודע למה כל אחד מאתנו זכאי. כוחו שקול לכל הדברים.
״האל הוא מעניק השלום והוא הינו מגן ומקלט נאמן לכל היראים אותו והבוטחים בשמו. הוא מושיע את כל משרתיו. הבריאה כולה מתקיימת בכוחו של הגבוה ביותר. אהבתו האלוהית נובעת מקדושת כוחו, וחיבתו נולדת מעוצמת גדלותו. הגבוה ביותר ציווה על האיחוד בין הגוף לנשמה והעניק לאדם רוח משלו. ואף כי מעשה האדם יגיע לקיצו, מעשי הבורא לנצח יעמודו. הננו למדים מהתנסות האדם, אך שואבים חוכמה מן ההגות בגבוה ביותר.
״האל ממטיר מטר על האדמה. הוא הגורם לשמש להפציע ולזרוח מעל הנבט אשר נובט, והוא המעניק את היבול השופע של הדברים הטובים בחיים האלה ואת גאולת הנצח בעולם הבא. סמכות כבירה נתונה בידי האל שלנו; שמו נשגב ולטיבו אין פשר. הגבוה ביותר הוא זה אשר ירפא אותך בעת חולייך. האל שופע טוּב עבור האדם; אין לנו חבר ורע כמו הגבוה ביותר. חסדו ממלא את הכול וטוּבו חובק את כלל הנשמות. הגבוה ביותר הוא בלתי-משתנה; והוא המסייע לנו בכל עת שבה אנחנו זקוקים לעזרה. בכל אשר תפנה להתפלל, שם ממתינים לך פניו של הגבוה ביותר ואוזנו של האל כרויה אליך. ואף כי תוכל להתחבא מבני-אדם, לא תוכל לחמוק מן האל. האל אינו רחוק מאתנו כלל ועיקר; הוא נוכח בכל מקום. האל ממלא את כל המקומות וחי בלבו של האדם אשר ירא את שמו הקדוש. הבריאה מצויה בתוככי הבורא והבורא מצוי בתוככי בריאתו. נחפש את הגבוה ביותר ואז נמצא אותו בלבנו. אתה יוצא לחפש חבר יקר, ואז אתה מגלה אותו בתוך נשמתך.
״זה אשר יודע את האל יודע כי כל בני האדם שווים הם; הם אחיו. אך לאוּת תהא מנת חלקם של האנוכיים, אלו אשר מתעלמים מאחיהם בגוף. אלו אשר אוהבים את רעיהם, בעלי הלב הטהור, הם אשר יראו את האל. האל אף פעם אינו שוכח את הכֵּנות. ומכיוון שהאל הינו אמת, הוא ינחה את ישרי הלבב אל האמת.
״מוטטו את השגיאה והתגברו על הרוע בחייכם באמצעות אהבת האמת החיה. ובכל יחסיכם עם בני-אדם, השיבו לרע בטוב. אדוני אלוהינו הינו רחום ואוהב; הוא מוחל. הבה נאהב את האל, משום שהוא אהבנו לפנים. והודות לאהבת האל וחסדו, ניגאל. העני והעשיר אחים הם. האל הינו אביהם. ואת הרע אשר תבקש כי לא יעשו לך, אל תעשה לחברך.
״קראו בשמו בכל עת, וככל שתאמינו בשמו, כך תישמענה תפילותיכם. איזה כבוד כביר הוא לסגוד לגבוה ביותר! כלל העולמות וכלל היקומים סוגדים לגבוה ביותר. ותנו תודה בכל תפילותיכם – הרקיעו אלי סגידה. תפילה של סגידה מוֹנעת את הרוע ואוסרת על החטא. ובכל עת נשבח ונהלל את שמו של הגבוה ביותר. המוצא מקלט בגבוה ביותר מסתיר את פגמיו מפני היקום. כאשר תעמדו אל מול האל נקיי לבב, יימוג פחדכם מפני כל דבר בגדרי הבריאה. הגבוה ביותר הינו כמו אב ואֵם אוהבים; הוא באמת אוהב אותנו, את ילדיו אשר על פני האדמה. אלוהינו ימחל לנו וינחה את צעדינו בדרכי הגאולה. הוא ייקחנו בידנו ויוביל אותנו אליו. האל מציל את הבוטחים בשמו; הוא אינו מחייב איש לשרת את שמו.
״אם באה בלבכם האמונה בגבוה ביותר, כי אז בכל ימי חייכם תחיו חפים מכל פחד. אל נא תדאגו כאשר המרושעים מצליחים; אל תפחדו מאלו אשר זוממים להרע; הפנו את נשמותיכם הרחק מן החטא והטילו את מלוא יהבכם על אל הגאולה. נשמתו העייפה של בן התמותה המשוטט מוצאת מנוחת עולמים בחיקו של הגבוה ביותר; החכם כמֵהַ לחיבוק האלוהי; בן הארץ כמֵהַ לביטחון הבא מידֵי האב האוניברסלי. האציל מבקש את המעמד הגבוה שבו מתמזגת נשמת בן התמותה עם זו של העליון. האל הינו צודק: מה שזרענו בעולם הזה ולא קטפנו את פריו, נקבל בעולם הבא.״
הקינים תושבי פלשתינה שימרו הרבה מתורתו של מלכי-צדק, ומרישומים אלה, כפי שנשתמרו ונערכו על-ידי היהודים, ערכו ישוע וגניד את הסיכום הבא:
״בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ ואת כל אשר בם. וירא אלוהים כי טוב. אדוני הוא האלוהים; אין עוד מלבדו בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת. לפיכך, אהבו את אדוני אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם. ומלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים. ומעשיו ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר; לילה ללילה יחווה דעת. אין מילה או דבר אשר בו לא יישמע קולו. גדולים מעשי יהוה, את כולם בחוכמה עשה; לגדולתו אין חקר. מונה מספר לכוכבים; לכולם שמות יקרא.
״גָּדוֹל אֲדוֹנֵנוּ וְרַב כֹּחַ, לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר. כה אמר יהוה: ׳כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.׳ האל מגלה עמוקות ונסתרות לפי שהאור שורה עמו. רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה; אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. טוֹב וְיָשָׁר יְהוָה; עַל-כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה! אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ. אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז, עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד.
״וְחֶסֶד יְהוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו, וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים. חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה וּגְדָל חָסֶד. טוֹב יְהוָה לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו; הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם. אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: ׳מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת דַּכָּא, וּשְׁפַל רוּחַ!׳ אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים, וַאֲנֹכִי לֹא אֶרְאֶנּוּ הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם, יְהוָה מָלָךְ. הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
"הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ. דְּעוּ כִּי יְהוָה עָשָׂנוּ, ולא אֲנַחְנוּ; אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם. וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ! יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד. תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה, וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה. כה אמר אדוני אלוהים: ׳הֱיוּ שְׁלֵמִים ותמימים לפנַי.׳ לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ. טוֹב מֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: ׳בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן; בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם.׳ וְקוֹוֵי יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ; יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים. יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִעָפוּ. וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ. כה אמר אדוני: ׳אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי. אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ. אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ; כן, ואַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי.׳
״יְהוָה הוּא אָבִינוּ; גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. הוא עָשִׂה אֶת הַשָּׁמַיִם, שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם והוּא מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. צִדְקָתְךָ, כְּהַרְרֵי-אֵל ומִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. ונִרווה מִדֶּשֶׁן בֵּיתו ובְּאוֹרו נִרְאֶה אוֹר. טוֹב לְהֹדוֹת לַיְהוָה וּלְזַמֵּר לְשִׁמו עֶלְיוֹן; לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדּו וֶאֱמוּנָתו בַּלֵּילוֹת. מַלְכוּתו מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתּו בְּכָל דּוֹר וָדֹר. יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי הַאֵל עִמָּדִי. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי, וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים.
"יְהוָה אֵל יְשׁוּעָתִי; אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. אֱבְּטַח אֶל יְהוָה, בְּכָל לִבּי; וְלֹא אֶל בִּינָתי אֱשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכַי אֱדָעֵהוּ, והוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶי. הָאֵל נֶּאֱמָן; שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְווֹתָיו; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי, חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. אָוֶן אִם-רָאִיתִי בְלִבִּי, לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי; וְחֹטְאִי, חֹמֵס נַפְשׁוֹ. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִיא בְּמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע. כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ, כֶּן הוּא.
״קָרוֹב יְהוָה לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. לֵב שָׂמֵחַ, יֵיטִיב גֵּהָה. לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים. אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְווֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם ויֹצֵר הָאָרֶץ: ׳הֲלוֹא אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי, אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ. פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ, כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל-לְבַבְכֶם.׳ וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם. זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצוֹר אָוֶן; כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ.
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה, ׳אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.׳ אֵין שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים; וְחַטֹּאותֵיכֶם, מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם. וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהוָה, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם. קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב; וְאֶת דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ. רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ – בְּטַח עָלָיו – וְהוּא יַעֲשֶׂה. יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ; לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך. אהוב את אחֵיך, כי כה אמר אדוני: ׳אֹהֲבֵם נְדָבָה.׳ וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר, עַד נְכוֹן הַיּוֹם. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד. יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו. ויאמר יהוה: ׳וְיָשֹׁב אֶלַי וִאֱרַחֲמֵהוּ; כִּי אַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.׳
״כה אמר יהוה, בורא השמיים והארץ: ׳שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתִי. ואלה מצווֹתַי: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ; לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי; לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא; זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ; כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ; לֹא תִרְצָח; לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב; לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר; לֹא תַחְמֹד.׳
״כה אמר יהוה לכל האוהבים את האל בכל לבבם, ואת רעיהם כמוהם: ׳מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם, מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם. וְחֶסֶד יְהוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם לִבְנֵי בָנִים. והאם לא אמרתי ליצורַי שעל פני האדמה כי בנֵי אל חי הם? והאם לא אהבתיכם אהבת עולם? וכי האם לא קראתיכם להיות קדושים כמוני ולשבת בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים?׳״
גניד נדהם לגלות עד כמה התקרב הבודהיזם להיות דת כבירה ויפהפייה אך נעדרת אל, ללא אלוהות אישית ואוניברסלית. לעומת זאת, הוא מצא רישומים של שרידי אמונות מסוימות קדומות יותר, אשר שיקפו במידת-מה את השפעתה של התורה אשר לימדו המיסיונרים של מלכי-צדק, אשר המשיכו בעבודתם בהודו עד לימיו של הבודהה. ישוע וגניד ליקטו מן הספרות הבודהיסטית את האמרות הבאות:
״מן הלב הטהור תנבע השמחה אל האינסופי; וכל הווייתי תימצא בשלום האושר העל-אנושי הזה. תמלא נשמתי עד גדותיה ותשמח, ולבבי יעלה על גדותיו באושר האמון השלֵיו. פחד אין בי; ואף חרדה בי אין. הנני שוכן לבטח ואויבַי לא יוכלו להפחידני. שמח אני בחלקי, בפרי האמון. מצאתי דרך קלה להגיע אל האלמותי. אני תפילה כי אמונתי תזין אותי במסע הארוך; יודע הנני אל נכון כי האמונה אשר מעֵבַר תעמוד לי. ואף יודע אני כי אֵחַי יצליחו אם רק יתמלאו באמונה באלמותי, אותה אמונה אשר מחוללת ענווה, יושרה, חוכמה, אומץ, ידע ונחישות. הבה ננטוש את הצער ונתכחש לפחד. ובאמונה נדבוק בצדק ובאנושיות האמיתיים. הבה נלמד להגות בצדק ובחסד. האמונה הינה עושרו האמיתי של האדם; היא-היא מקור המידות הטובות והכבוד.
״אי-הצדק ראוי לגינוי; החטא מתועב הוא. הרוע משפיל, בין אם במחשבה ובין אם במעשה. דרך הרוע תימלא בכאב ובצער, ממש כשם שהאבק נישא על כנפי הרוח. האושר ושלוות הנפש באים בעקבות מחשבה טהורה וחיים מלאי מידות טובות, ממש כשם שהצל עוקב אחר כל הדברים החומריים. רוע הינו פרי המחשבה אשר מוכוונת באופן שגוי. לראות חטא במקום שאיננו – זהו רוע; וכך גם לא לראותו היכן שהוא בנמצא. הרוע הינו נתיב הדוקטרינות הכוזבות. אלו הנמנעים מן הרוע בכך שהם רואים דברים כפי שהם, אף שמחים בעת שהם דבקים באמת. חסלו את אומללותכם – שִנאו את החטא. כאשר אתם נושאים עיניכם אל עבר הנאצל, פנו הלאה מן החטא בלבב שלם. אל תתנצלו על הרוע; אל תתרצו את החטא. תוך כדי שאתם מתאמצים לכפֵּר על חטאי העבר אתם מחזקים את יכולתכם לעמוד בפני נטיותיכם לחטוא בעתיד. האיפוק נולד מן החרטה. התוודו על כל חסרונותיכם בפני האחד הנאצל.
״העליזות והשמחה מהוות גמול שהוא מנת חלקם של מעשים ראויים אשר נעשו בשבח ובהלל לאלמותי. לא יוכל איש לשדוד אתכם מן החירות של דעתכם שלכם. כאשר תשחרר אמונתכם הדתית את ללבכם, כאשר דעתכם תתייצב ותתקבע ללא ניע – ממש כמו הר – או אז תזרום שלוות הנשמה חופשית ורגועה כפלגי מים. אלו היודעים אל נכון כי נגאלו, יהיו לנצח חופשיים מן התאווה, הקנאה, השנאה ואשליות העושר. בעוד שהאמונה הינה האנרגיה המניעה את החיים הטובים יותר, עליכם לעמול בהתמדה למען גאולתכם. על-מנת להיות בטוחים בגאולתכם, עליכם לבקש לדבוק בצדק בלבב שלם. טפחו את ביטחון הלב הנובע מן הפנים, וכך תיהנו מן העונג העילאי של הגאולה הנצחית.
״שום אדם דתי לא יוכל לקוות להארה של חוכמת האל-מוות בעודו ממשיך להיות עצל, בטלן, חלוש, רובץ באין-מעשׂ, חסר בושה ואנוכי. אך האדם החושב, השקול, ההוגה, היוקד והכֵּן – ואפילו בעודו חי על-פני האדמה – יוכל להשיג את ההארה העילאית של השלווה והחירות של החוכמה האלוהית. זכרו, כל מעשה ייענה כגמולו. הרוע מניב צער והחטא מסתיים בכאב. תוצאתם של חיים טובים הינם אושר ושמחה. אפילו הרשע נהנה מתקופה של חסד, בטרם יבשילו לגמרי הפירות הבאושים של מעשיו הרעים; ואולם, לא ניתן להימנע מלקצור את מלוא יבול המעשים הרעים. אל יקל איש ראשו בחטא, ובל יאמר לעצמו בלבו: ׳אלַי לא יקרב העונש על מעשיי השגויים.׳ מה שתעשה ייעשה לך, כך מצווה משפט החוכמה. חוסר הצדק שבו תנהג ברעיך, ישוב ויפגע בך. לא יוכל היצור לחמוק מגורל מעשיו שלו.
״הטיפש אומר לעצמו בלבו, ׳הרוע לא יכול לי׳; אך את הביטחון נמצא אך ורק כאשר הנשמה מבקשת תוכחה והדעת מבקשת חוכמה. החכם הינו בעל נשמה אצילה אשר נוהג באויביו כחברים, והוא נותר שליו גם בעין הסערה ונוהג בנדיבות כלפי רודפי הבצע. אהבת העצמי דומה לעשבים שוטים בשדה מניב. האנוכיות מובילה לצער; הדאגה המתמשכת הורגת. המחשבה המאומנת מולידה אושר. הגדול בלוחמים הוא זה אשר מתגבר על עצמו ומכניע את עצמו. האיפוק בכל דבר ודבר הינו טוב. האדם הנעלה הוא זה המעריך את המידות הטובות והמשרת את חובתו. אל תתנו לכעס ולשנאה לשלוט בכם. אל תדברו סרה באיש. השמח בחלקו הינו העשיר ביותר. מה שניתן בחוכמה נחסך כיאות. אל תעשו לחבריכם את מה שאינכם חפצים שייעשה לכם. שלמו טובה תחת רעה; ויגבר הטוב על הרוע.
״ראוי לבקש נשמה צדיקה, יותר מאשר את השלטון בכל ממשלות הארץ. הכֵּנות מניבה אלמותיוּת; חיים ללא מחשבה סופם מוות. אנשים כֵּנים אינם מתים; אלו אשר אינם חושבים מתו זה כבר. ברוכים אלו היודעים את הקיום ללא-מוות. אלו המענים את החיים יתקשו למצוא אושר לאחר מותם. נטולי האנוכיות ילכו לגן העדן, שם יתענגו על אושר עילאי של חופש אינסופי, שם ימשיכו לצמוח בנדיבותם האצילית. כל אדם אשר חושב צדק, דובר באצילות ופועל ללא אנוכיות, ייהנה לא רק ממידותיו הטובות במהלך חייו הקצרים האלה, אלא אף ימשיך ליהנות ממעדנות גן העדן, לאחר התפרקות הגוף.״
המיסיונרים של מלכי-צדק נשאו איתם באשר הלכו את התורה על אודות האל האחד. הרבה מן הדוקטרינה המונותאיסטית הזו, בצירוף מושגים אחרים ומוקדמים יותר, התגשמו מאוחר יותר בתורה ההינדואיסטית. ישוע וגניד ערכו את התמצית הבאה:
״הוא הינו האל הכביר; העליון בכל מובן. הוא האדון, ובו נכלל הכול. הוא בורא יקום היקומים והוא השולט בו. האל הינו אל אחד; הוא לבדו ואין עוד אחר מלבדו; הוא הינו האחד והיחיד. ואל אחד זה הינו בוראנו ותכליתהּ הסופית של הנשמה. "האחד העליון" זוהר מעבר לכל תיאור; הוא הינו "אור האורות". אור אלוהי זה מאיר את הלבבות ואת העולמות כולם. האל הינו מבצרנו - הוא עומד לצד כל אחד מיצוריו – ואלו אשר לומדים להכירו הופכים לבני אלמוות. האל הינו מקור האנרגיה הכביר; הוא הינו הנשמה הגדולה. הוא שולט ביקום כולו. אל אחד זה הינו אוהב, מהולל ונערץ. אלוהינו הינו בעל עוצמה עילאית, ובמשכנו העליון ישכון. אישיוּת אמת זו נצחית ואלוהית היא; הוא אדון גן-עדן מקדמת דנא. הנביאים כולם היללוהו, והוא גילה עצמו בפנינו. הננו סוגדים לו. הוֿ, אישיות נעלה, מקור ההוויות, אדון כלל הבריאה ושליט היקום, אנא גלה לנו – ליצוריךָ – את העוצמה שבאמצעותה תשלוט על הכול! אלוהים ברא את השמש והכוכבים; הוא בוהק, טהור ומתקיים בזכות עצמו. ידיעתו הנצחית חכמה באופן שמיימי. לא יוכל הרוע לחדור את הנצחי. ומכיוון שהיקום נובע מן האל, הוא שולט בו כיאות. הוא הינו גורם לבריאה, ולפיכך מתקיימים בו כל הדברים כולם.
״האל הינו המקלט הבטוח של כל אדם טוב המצוי בצרה; האחד האלמותי דואג לאנושות כולה. גאולת האל חזקה, וטוּבוֹ טוּב של חסד. הוא מגן אוהב, מברך ומגן. כה אמר יהוה: ׳כמאור החוכמה אשכון בנשמותיהם. אני הוא פלא הפלאות וטוּב הטוֹב. וכששניים או שלושה נפגשים, שם אמצא אף אני.׳ לא יוכל היצור לחמוק מנוכחותו של הבורא. והאל אף מונה את מצמוצי העיניים הבלתי-פוסקים של כל בן-תמותה; ואנו סוגדים להוויה האלוהית הזו בדמות החבר הצמוד שלנו, אשר ממנו לא נוכל להיפרד. הוא שוכן-בכל, שופע, נוכַח בכל-מקום, ונדיב עד אין קץ. האלוהים הינו שליטנו, מקלטנו ומבקרנו העליון, ורוחו מקדם שוכנת בנשמת האדם בן התמותה. העֵד הנצחי למידות הטובות והרעות שוכן בלבבו של האדם. הבה נהגה ממושכות במחייה הנערץ והאלוהי; הבה ניתן לרוחו להכווין את כל מחשבותינו. הובל אותנו מעולם בלתי-מציאותי זה אל האמיתי! הולך אותנו מחושך לאור! וממוות הנחה אותנו אל האלמוות!
״הבה נסגוד לנצחי בלב טהור ונקי מכל שנאה. אלוהנו הינו אלוהֵי התפילה; הוא שומע את בכי ילדיו. מי ייתן שיעשו כל בני האדם כרצונו שלו, הנחוש. הבה נתענג על החופש של אל התפילה. אמצו בלב שלם את התפילה, ואת הסגידה אמצו כתמיכה לנשמתכם. כה אמר הנצחי: ׳אם רק תסגדו לי באהבה, אעניק לכם את החוכמה להגיע אלי. הרי הסגידה הינה המידה הטובה המשותפת לכל היצורים כולם.׳ האל מאיר את העגמומיות ומזין בכוח את העייפים. ומכיוון שאלוהינו הינו חברנו רב העוצמה, לא נפחד עוד. נהלל את שמו של הכובש אשר לא ייכבש לעולם. נסגוד לו, לעוזר הנאמן והנצחי של האדם. אלוהינו הוא מנהיגנו הבטוח והמנחה המהימן. הוא ההורה הכביר אשר בשמיים ובארץ, ולו אנרגיה ללא-גבול וחוכמת אינסוף. הודוֹ נשגב ויופיו אלוהי. הוא הינו המקלט העליון ביקום והשומר הבלתי-משתנה של חוק הנצח. אלוהנו הינו אדון החיים והמנחם לכל אדם; הוא אוהב האנושות והמסייע לנזקק בצרתו. הוא מחיינו והוא הינו הרועה הטוב של צאן מרעיתו האנושית. אלוהים הינו אבינו, אחינו וחברנו. ואנו משתוקקים לדעת את האל הזה בכל מאודנו.
״למדנו לכבוש את האמונה באמצעות כמיהת הלב. רכשנו חוכמה תוך ריסון חושינו, ובאמצעות החוכמה חווינו את השלווה בעליון. הוא, המלא באמונה, סוגד לאמיתו של דבר בעת שהעצמי הפנימי שלו מכוון אל האל. האל נוטה שמיים כיריעה; הוא אף שוכן בששת היקומים הנרחבים האחרים. הוא עליון על הכול ומצוי בכל. אנו כמהים למחילת האל על חטאים שחטאנו לחבר; ואנו מוחלים לחבר על חטאיו כלפינו. רוחנו מתעבת את הרע באשר הוא; ולפיכך, אדונַי, שחרר אותנו מכל רבב חטא אשר דבק בנו. אנו מתפללים אל האל כמנחם, כמגן וכמושיע – זה אשר הינו אוהבנו.
״רוחו של שומר היקום חודרת לנשמת היצור הפשוט. האדם החכם סוגד לאל האחד. אלו השואפים לשלמות אכן חייבים לדעת את האדון העליון. זה היודע את ביטחון האושר בעליון, לעולם לא יפחד, זאת משום שהעליון יאמר למשרתיו, ׳אל תפחד, הריני עמךָ.׳ אל ההשגחה הינו אבינו. האל הינו אמת. והאל משתוקק לכך שיצוריו יבינוהו – שילמדו את האמת במלואה. האמת הינה נצחית; והיא מקיימת את היקום. ראוי שתשוקתנו העילאית תהא להיות אחד עם העליון. השולט הכביר הינו מחולל הכול – וממנו יתפתח הכול. וזוהי הינה החובה כולה: אל יעשה אדם לאחר את אשר שנוא עליו עצמו; אל יקדש את הרשע. אל תכה את זה אשר מכה אותך, ברחמים כבוֹש את הכעס ובטוּב מגר את השנאה. ואת כל אלו ראוי שנעשה משום שהאל הינו רֵע נדיב ואב נעים אשר מוחל לנו על כל חטאינו הארציים.
״האל הוא אבינו, הארץ הינה אימֵנו ומקום לידתנו הינו היקום. בלעדי האל, הנשמה כמוה כאסירה; הנשמה משתחררת עם ידיעת האל. כאשר נהֵגַה באל, כאשר נתאחד עמו, ניגאֵל מאשליות הרוע ונִנצל בסופו של דבר מכל אזיקי החומר. כאשר יגלול אדם את המרחב כיריעת עור, או אז יגיע סוף הרוע, משום שהאדם מצא את האל. אלוהים, אנא הצל אותנו מן ההרס המשולש של הגיהינום – מן התאווה, מן הזעם ומתאוות הבצע! אנא נשמה, חזקי עצמךְ למאבק הרוח של האלמותיוּת! כאשר יגיע סיום החיים בגוף, אל נא תהססו לוותר על גוף זה לטובת צורה ראויה ויפה יותר, ולהתעורר במחוזות העליון והאלמותי, שם אין פחד, צער, רעב, צמא או מוות. לדעת את האל פירושו לחתוך את כבלי המוות. הנשמה היודעת את האל צפה מעלה ביקום כמו השמנת אשר מופיעה מעל החלב. אנו סוגדים לאל, לעושה הכול, לנשמה הכבירה, אשר תמיד שוכן בלבבות יצוריו. ואלו היודעים אל נכון כי האל יושב על כס הלב האנושי, עתידים להיות כמוהו – אלמותיים. אנו חייבים להותיר את הרוע מאחור, אך המידות הטובות תלכנה בעקבות הנשמה אל גן העדן.
״רק הרשעים יאמרו: אין ביקום אמת ושליט אין לו; הוא נועד אך ורק על-מנת למלא את תאוותינו. האינטלקט הקטן שלהם מוליך נשמות מעין אלה שולל. וכך הם מפקירים עצמם למילוי תאוותיהם ומונעים מנשמותיהם את שמחת המידות הטובות ואת מנעמי הצדיק. מה כביר יותר מאשר להינצל מן החטא? האדם אשר ראה את העליון הינו אלמותי. חבריו של האדם בגוף לא יוכלו לשרוד את המוות; אך ורק מידותיו הטובות הולכות לצדו, בעודו נע הלאה אל עבר שדות האור והאושר של פרדיס.״
זרתוסטרא עצמו עמד בקשר ישיר עם צאצאיהם של המיסיונרים המוקדמים יותר של מלכי-צדק, והדוקטרינה שלהם, על אודות האל האחד, הפכה לחלק מרכזי מתורת הדת אשר ייסד בפרס. מלבד היהדות, בשום דת של אותם ימים לא נשתמרה כמות גדולה יותר מתורתה של שלֵם. ומתוך כתביהּ של דת זו ערך גניד את הסיכומים הבאים:
״כל הדברים מקורם באל והם שייכים לו – האל החכם-בכל, הטוב, הצדיק, הקדוש, הקורן והמהולל. ואלוהינו הינו מקור כל האוריוּת. הוא הינו בורא כלל הדברים, אל כל תכלית טובה ומבצר הצדק ביקום. הדרך החכמה לפעול בחיים תואמת את רוח האמת. האלוהים רואה הכול, הוא רואה את מעשי הרשע של הרשעים ואת עבודתו הטובה של הצדיק; אלוהינו מבחין בכל דבר בהבזק עין. נגיעתו הינה נגיעת מרפא. האל הינו מיטיב כל-יכול. את ידו המיטיבה הוא מושיט הן לצדיק והן לרשע. אלוהים כונן את העולם וציווה על הגמול עבור הטוב ועבור הרע. האל החכם-בכל הבטיח חיי אלמוות לנשמות הצדיקות אשר מחשבותיהן טהורות ובצדק הן תפעלנה. ומה שתשאפו עד מאוד להיות באופן עליון, כן תהיו. ואור השמש הינו כחוכמה עבור אלו המבחינים באל ביקום.
״הלֵלו את האל בבקשכם את התענוגות של האחד החכם. סגדו לאלוהי האורות, צעדו בשמחה בנתיבים שעליהם מצווים גילויי דתו. קיים אך ורק אל עליון אחד, הוא הינו אדון האורות. אנו סוגדים לו, לבורא מקווי המים, הצמחים, בעלי החיים, הארץ והשמיים. אלוהינו האדון מיטיב מכל. אנו סוגדים ליפה מכל, לאלמותי השופע מכל, לזה אשר ניחן באור הנצח. אלוהים הינו בעת ובעונה אחת הרחוק מאתנו ביותר והקרוב אלינו ביותר, בכך שהוא שוכן בנשמותינו. אלוהינו הינו רוח פרדיס האלוהית והקדושה מכל, ואף-על-פי-כן הוא הינו הטוב מכל היצורים רעיו הטובים של האדם. והעזרה הגדולה ביותר מוענקת לנו מעִם האל בעיסוק החשוב מכולם, בידיעתו את עצמו. האל הינו חברנו הנערץ והצדיק ביותר; הוא הינו חוכמתנו, חיינו, חיוּת נשמתנו וגופנו. והודות למחשבות ראויות, יאפשר לנו הבורא החכם לעשות כרצונו, ולהשיג אגב כך את כל אשר הינו מושלם באופן אלוהי.
״אלוהים, אנא למדנו כיצד לחיות את החיים האלה בגוף בעודנו מתכוננים לחיי הרוח הבאים. אנא דבֵּר אלינו, האדון, ונעשה כמצוותך. למד אותנו את דרך הישר, ואנו נצעד בה נכונה. אנא הענק לנו את האפשרות להגיע ולהתאחד עמך. יודעים אנו כי הדת הטובה מובילה לאיחוד עם הצדק. האל הינו טבענו החכם, המחשבה הטובה ומעשה הצדק שבנוּ. לו ייתן לנו האל להתאחד עם הרוח האלוהית ועם חיי האלמוות בקרבוֹ!
״דת זו של האחד החכם מזככת את המאמין מכל מחשבה רעה ומכל מעשה חטא. מרכין אני את ראשי בחרטה בפני אל השמיים אם עלבתי בכבודו במחשבה, בדיבור או במעשה – בין שבמתכוון ובין שלא במתכוון – ומתפלל אני לרחמים ומברך ומתכוון לסליחה. יודע אנוכי כי כאשר אתוודה, אם אתכוון שוב לא לעשות רע, כי אז יוסר החטא מנשמתי. יודע אני כי הסליחה נוטלת את כבלי החטא. אלו העושים את הרע ראויים לקבל את העונש אשר הוא הגמול על מעשיהם, אך הדבקים באמת ראויים ליהנות מן האושר של גאולה נצחית. בחסד אמְצנו וגאולה תן לנשמותינו. רחמים נבקשה, כי לשלמות נשאף; מי ייתן שנהיה בדמות האל.״
קבוצת המאמינים הדתית השלישית אשר שימרה בהודו את הדוקטרינה על אודות האל האחד – שארית תורתו של מלכי-צדק – נודעה באותם ימים בשם סוּדָנִיסְטִים. מאוחר יותר, הפכו מאמינים אלו לחסידי הג׳ייניזם. וכך הם לימדו:
״אדון השמיים מולך עליון. אלו החוטאים לא יעפילו מעלה, אך הדבקים בנתיבות הצדק ימצאו את מקומם בגן העדן. אם נדע את האמת, מובטחים לנו חיי העולם הבא. נשמת האדם ראוי לה שתעפיל לגבהי מרומים, שם תֵפתח את טיבהּ הרוחני האמיתי ותשיג שלמות. בשמיים משתחרר האדם מכבלי החטא ושם הוא חוזה ביופי הסופי; האדם הצדיק כבר התנסה באחרית החטא ובכל האומללות הנלווית לו. האויב הבלתי-מנוצח של האדם הינו העצמי, ועצמי זה מתבטא בארבע תשוקותיו הגדולות של האדם: הכעס, הגאווה, המרמה ותאוות הבצע. כיבוש העצמי הינו נצחונו הכביר של האדם. כאשר יישא האדם את עיניו אל האל בבקשת מחילה, וכאשר הוא יעז ליהנות מחירות זו, הוא ישתחרר מן הפחד. ראוי לו לאדם לחיות את חייו ולנהוג ברעיו כפי שירצה הוא עצמו שינהגו בו.״
רק זמן קצר קודם התקבלו הכתבים של הדת הזו, דת מן המזרח הרחוק, בספרייה של אלכסנדריה. הייתה זו אחת מדתות העולם אשר גניד לא שמע עליהן מעודו. וכפי שמעידה התמצית הבאה, אמונה זו כללה אף היא שאריות מתורתו המוקדמת יותר של מלכי-צדק:
״כה אמר האדון: ׳כולכם מקבלים מעוצמתי האלוהית; כל אדם ואדם נהנה מסעד חסדי. ואני מתענג בהנאה מרובה על הִתרבותם של הצדיקים על-פני הארץ. "נסיך גן העדן" מבקש להתגלות הן ביפי הטבע והן במידותיו הטובות של האדם, וכך מתגלה טיבו הצודק. ומכיוון שעמֵי קדם לא ידעו את שמי, התגשמתי ונולדתי אל העולם בקיום נראה לעין, וסבלתי השפלה מעין זו בכדי שלא ישכח האדם את שמי. אני בראתי את השמיים ואת הארץ; השמש, הירח והכוכבים סרים למרותי. אני שולט בכל היצורים ובארבעת הימים. ואף כי כביר ועליון הנני, עדיין מאזין אנוכי גם לתפילתו של העני שבבני האדם. אם יסגוד לי היצור, אשמע לתפילתו ואעניק לו את אשר לבו יבקש.׳
״׳בכל פעם שהאדם נכנע לחרדה הוא מתרחק צעד נוסף מהכוונת רוח לבו.׳ הגאווה מאפילה על האל. אם תבקשו את עזרת השמיים, השליכו את גאותכם; הגאווה, ואפילו כחוט השערה ממנה, מסתירה את אור הישועה כמו הייתה ענן כביר. אם אינכם ישרים בפנים, אין טעם להתפלל למה שהוא בחוץ. ׳אשמע את תפילותיכם כאשר תבואו לפני בלב טהור, חף מכל שקר וצביעות, עם נשמה אשר תשקף את האמת כמראָה. אם תבקשו חיי אלמוות, נִטשו את העולם ובואו אלי.׳״
שליחיו של מלכי-צדק חדרו עמוק אל תוך סין, והדוקטרינה על אודות האל האחד הפכה לחלק מן התורות המוקדמות יותר של כמה מן הדתות הסיניות; הדת אשר נשתמרה למשך הזמן הממושך ביותר ואשר הכילה את המנה הגדולה ביותר של אמת מונותאיסטית, הייתה הטאואיזם; וגניד ליקט מתוך תורתו של מייסדה את הדברים הבאים:
״כמה טהור ושליו הינו "העליון האחד". ואף-על-פי-כן, כמה רב-עוצמה ורב-כוח, כמה עמוק הוא, ואין-ניתן לגלות את פשרו! אלוהי השמיים הזה הינו אביהם הקדמון והמכובד של הדברים כולם. אם הנכם יודעים את הנצחי, הנכם חכמים ומוארים. ואם לא תדעו את הנצחי, כי אז תתבטא הבורוּת כרוע, וכך תעלינה תשוקות החטא. הוויה מופלאה זו התקיימה בטרם היו השמיים והארץ. הוא הינו רוחני באמת; לבדו יעמוד ולא ישתנה. הוא אכן אֵם העולם, וכלל הבריאה נעה סביבו. האחד הכביר הזה חולק עצמו לבני האדם, וכך מאפשר הוא להם להצטיין ולשרוד. ואף אם אדם ניחן אך ורק בקמצוץ של ידע, עדיין הוא יוכל להלך בדרכיו של העליון; עדיין הוא יוכל למלא אחר רצון השמיים.
״כל המעשים הטובים, השירות האמיתי, מקורם בעליון. כל הדברים תלויים לשם חייהם במקור הכביר. והעליון הכביר איננו מבקש כל הוקרה בעבור המתת. עליון הוא בעוצמתו, אף כי יִוותר עלום מעינינו. הוא מתמיר את תכונותיו ללא הרף בעודו הופך את יצוריו למושלמים. ההיגיון השמיימי איטי וסבלני בעצבו את הדברים, אך הישגיו מובטחים. העליון נפוץ ביקום ומקיים את הכול. כמה כָּבירים ורבי-עוצמה הינם השפעתו וכוח משיכתו! הטוּב האמיתי הינו כמים. וכמים יברך את הכול ולא יזיק למאום. כמים יבקש הטוּב האמיתי לרדת מטה אל הנמוכים שבמקומות, ואפילו לרמות כאלה שאחרים יימַנעו מהן, כי לעליון הוא ידמה. העליון בורא את כל הדברים, מזין אותם באמצעות הטבע והופך אותם למושלמים באמצעות הרוח. ועטוף במסתורין הוא האופן שבו יטפח, ישמור, ויהפוך העליון את יצורו למושלם מבלי לאלצו. הוא מכווין ומנחה, אך איננו כופה את עצמו. הוא סועד את הקִִדמה, אך עושה זאת ללא הפעלת שליטה.
״החכם הופך את לבו לאוניברסלי. מעט ידע הוא דבר מסוכן. אלו השואפים לגדולה, טוב יעשו אם ילמדו צניעות. בעצם הבריאה הפך העליון לאֵם העולם. לדעת את האֵם פירושו להכיר בעובדה של היות בֵּן. החכם מתייחס לכל החלקים מנקודת ראותו של השלם. התייחסו לכל אדם כאילו הייתם במקומו. גמלו על מכֵּה בנועם. אם תאהבו את בני האדם, הם יתקרבו אליכם – לא תתקשו לכבוש אותם.
״העליון הכביר, שוכן בכל; הוא מימין אף משמאל. הוא תומך בכלל הבריאה ושוכן בכל ההוויות האמיתיות. לא תוכלו למצוא את העליון, ואף לא תוכל להימצא במקום שממנו ייעדר. אם יכיר אדם ברוע של דרכיו, ובחרטה ישרש את החטא מלבו, כי אז הוא יוכל לבקש מחילה; הוא יוכל לחמוק מן העונש; הוא יוכל להתמיר את הקללה לכדי ברכה. העליון הינו המקלט הבטוח עבור הבריאה כולה; הוא הינו שומר וגואל האנושות כולה. אם תבקשו אותו מדי יום, כי אז תמצאוהו. ומכיוון שהוא יוכל לנקות על חטאים, הוא אכן יקר מכל לכל אדם. לעולם זִכרו כי האל איננו גומל לאדם על מעשיו, אלא על מה שהוא הינו; ולפיכך ראוי שתושיטו יד לעזרה לרעיכם ללא כל מחשבה על התמורה. עשו טוב ללא מחשבה על הרווח העצמי.
״חכמים הם אלו היודעים את חוקיו של הנצחי. בורות ביחס לחוק האלוהי כמוה כאומללות וכאסון. היודעים את חוקי האל הינם חופשיים בדעתם. אם תדעו את הנצחי, אף אם ייכחד גופכם, תשרוד נשמתכם בשירות הרוח. הנכם חכמים באמת כאשר אתם מכירים בחוסר חשיבותכם. אם תשכנו באור הנצחי, כי אז תיהנו מהארת העליון. אלו המקדישים עצמם לשירות העליון שמחים בבקשם את הנצחי. וכאשר מת האדם, מתחילה רוחו במעופה הארוך, במסעה הכביר הביתה.״
אפילו הדת שהכירה באל פחות מכל הדתות הגדולות של העולם הכירה במונותאיזם של המיסיונרים של מלכי-צדק ושל ממשיכי דרכו הנחושים. להלן הסיכום אשר ערך גניד על אודות דת קונפוציוס:
״הדבר שאותו יצוו השמיים הינו נעדר שגיאה. האמת הינה ממשית ואלוהית. מן השמיים יגיע הכול, והשמיים הכבירים אינם טועים. השמיים מינו כפיפים רבים להנחות ולרומם את היצורים הנחותים. כביר, כביר עד מאוד, הוא האל האחד השולט באדם מגבוה. האל הדוּר בעוצמתו ומשפטו נורא. אך אל כביר זה הקנה חוש מוסרי לרבים מן הנחותים באנשים. שפע השמיים לא ייתם לעולם. הנדיבות הינה בכירת מתנות השמיים לאדם. השמיים הרעיפו מאצילותם על נשמת האדם; מידותיו הטובות של האדם הינן פרי מתת השמיים. השמיים הכבירים מבחינים בכל, והם הולכים עם האדם בכל מעשיו. והננו עושים כראוי כאשר אנו מכנים את השמיים הכבירים בשמות "אבינו" ו"אמנו". אם הננו משרתים את אבותינו האלוהיים, כי אז נוכל לשאת תפילה בבטחה אל השמיים. הבה נעמוד ביראה בכל רגע ורגע אל מול הוד השמיים. אדוני אלוהינו, העליון מכולם, ריבון העולמים, הננו מכירים בכך שאתה חורץ דין, ושכל החסד נובע מן הלב האלוהי.
״אלוהים עמנו; על-כן לבנו נקי מכל פחד. כל מידה טובה שבי הינה התגשמות של השמיים השוכנים בקרבי. ואולם, השמים הללו אשר בתוכי, דורשים ממני תכופות להאמין. אם אלוהים עמדי, הנני נחוש להסיר כל ספק מלבי. על האמונה להיות קרובה לאמת של הדברים, ואינני רואה כיצד יוכל אדם לחיות ללא אמונה טובה. יש סיבה גם לטוב וגם לרע אשר חווה האדם. השמיים מתייחסים לנשמת האדם בהתאם לתכליתהּ. כאשר תמצאו כי טעיתם, על תהססו להודות על טעותכם ולתקנה בזריזות.
״האדם החכם עוסק בחיפוש אחר האמת, ולא רק בניסיון לחיות את החיים גרידא. תכלית האדם הינה להשיג את מושלמת השמיים. האדם הנעלה עוסק בהתאמה-עצמית, והוא חף מחרדה ומפחד. האל מצוי עמכם; הסירו את הספק מלבכם. כל מעשה טוב יקבל את גמולו. האדם הנעלה לא ימלמל כלפי השמיים, ואף לא יחזיק טינה כלפי בני-אדם. מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. מי ייתן שתהא החמלה חלק מכל עונש; נסו ככל הניתן להפוך את העונש לברכה. זוהי דרכם של השמיים הכבירים. ואף כי כל היצורים ימותו וישובו לעפר, רוחו של האדם הנאצל ממשיכה הלאה ותוצג בעליונים, תרקיע אל האור המרהיב של הבהירות הסופית.״
לאחר העבודה המפרכת אשר נדרשה לשם עריכת האוסף הזה של הנאמר בדתות העולם על אודות אב פרדיס, הקדיש עצמו גניד לניסוח מה שלדעתו מהווה סיכום של האמונה אשר אליה הגיע ביחס לאל כתוצאה של הדברים שאותם לימד אותו ישוע. איש צעיר זה נהג לכנות את האמונות האלה בשם ״הדת שלנו.״ וכך הוא רשם:
״אדוני אלוהינו הוא אל אחד; וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, כשם שאתה מתאמץ ככל יכולתך לאהוב את ילדיו כמוך. אֵל אחד זה הינו אבינו שבשמים, הכול קיים בו, ורוחו שוכנת בנשמת כל אדם כֵּן. ואנו, בני האלוהים, ראוי שנלמד להפקיד את נפשותינו בידיו של הבורא הנאמן. לא ייפלא דבר מאת אבינו שבשמיים. לא ייתכן אחרת, מכיוון שהוא הינו הבורא, והוא ברא את כל הדברים ואת כל ההוויות. ואף כי לא נוכל לראות את האל, ביכולתנו לדעת אותו. ואם נחיה מדי יום את רצון אבינו שבשמיים, נוכל לגלותו לאחינו בני האדם.
״מה עמוק הוא עושר טיבו של האל; אינסופי הוא וחכם לעד. לא נוכל למצוא את דרכיו באמצעות הידיעה, אך נוכל לדעת אותו ולהתנסות בו באופן אישי בלבבנו. ואף כי לא נוכל להבין את צדקו, אף השפל שבבני הארץ את חסדו יקבל. ובעוד שהאב ממלא את היקום, כן הוא שוכן בלבבנו. דעתו של האדם אנושית היא, בת-מוות, אך רוחו של האדם אלוהית היא, בת אלמוות. אלוהים אינו רק עז כוח בכל, אלא גם חכם-בכל. ואם הורינו אשר בארץ, הנוטים לרע, ידעו לאהוב את ילדיהם ולהעניק להם מתנות טובות, עד כמה ידע האב הטוב אשר בשמיים הרבה יותר לאהוב בחוכמה את ילדיו אשר בארץ ולהעניק להם ברכות ראויות.
״אין זהו רצונו של האב שבשמיים שיֹאבד אפילו ילד אחד בארץ מבין אלו המבקשים למצוא את האב וכמהים באמת להידמות לו. ואבינו יאהב אפילו את הרשע, ולעד ינעם לכפויי הטובה. אילו יכלו יותר בני אדם רק לדעת את טוּבו של האל, כי אז וודאי היו מתחרטים על דרכם הרעה ונוטשים את החטא לחלוטין. כל מה שהינו טוב מגיע מטה מאת אבי האורות, אֲשֶׁר חִלּוּף וְכָל צֵל שִׁנּוּי אֵין עִמּוֹ. טובה רוח אל האמת בלב האדם. אכן מבקש הוא את אחוות כל בני האדם. כאשר מתחילים בני האדם לתור בלבם אחר האל, אזי זוהי ההוכחה לכך כי האל מצא אותם, ושהם מבקשים לדעת אותו. הננו חיים באל והאל חי בקרבנו.
״לא אסתפק עוד באמונה כי האל הינו אבי כל בני עמי; מכאן ואילך אאמין שהוא גם אבי שלי עצמי. ולעולם אבקש לסגוד לאל ולהסתייע לשם כך ברוח האמת, המסייעת בידִי בשעה שאני הופך ליודע-אֵל באמת. אך ראשית אבקש לתרגל את הסגידה בכך שאלמד לעשות את רצון האל על-פני האדמה; רוצה אני לומר, אנסה ככל יכולתי להתייחס לכל אחד מאחַי בני התמותה, ממש כפי שאני סבור שהאל היה רוצה שיתייחסו אליהם. ובאשר נחיה חיים מעין אלה בגוף בשר ודם, נוכל לבקש מן האל דברים רבים, והוא ימלא את לבנו ברצון ובמוכנות לשרת את אחֵינו טוב יותר. וכל השירות האוהב הזה, אשר אנו משרתים את ילדי האל, מרחיב את יכולותינו לקבל ולחוות את שמחת השמיים, את המנעמים הנעלים של סעד רוח השמיים.
״אודה אני לאל מדי יום על מתנותיו הנפלאות לאין שיעור; אהלל אותו על נפלאותיו לבני האדם. עבורי הוא הינו הכל-יכול, הבורא, הכוח והחסד, אך יותר מכל, הוא הינו אב הרוח שלי, וכילד הארץ שלו אגיע, ביום מן הימים, לראותו. וכמאמר מורי ורבי, בעצם חפשי אותו, כן אדְמה לו. מתוך אמונה באֵל אשכין עמו שלום. הדת החדשה הזו שלנו מלאה בשמחה, והיא מחוללת אושר מתמשך. סמוך ובטוח אנוכי כי אדבוק בה עד יום מותי, וכי בוודאי אזכה לקבל לראשי את עטרת חיי הנצח.
״אלמד להוכיח את הכול ולדבוק בטוב. ואת שאבקש שיעשו לי, כן אעשה לרעי. באמונה חדשה זו אדע כי יוכל האדם להיות לבן האל, ואף כי לעיתים הנני נמלא אימה כאשר אני עוצר וחושב כי כל בני האדם אחַי הם, הנני בטוח שכך הוא הדבר באמת ובתמים. אינני יכול לראות כיצד אוכל לשמוח באבהותו של האל, בעודי מסרב לקבל בעצמי את אחוות האדם. כִּי כֹל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָֹה יִמָּלֵט. ואם כך הוא הדבר, כי אז כל בני האדם אחים הם לי.
״מכאן ואילך אעשה טוב בסתר; אתפלל בעיקר כאשר אני מצוי עם עצמי. לא אשפוט, פן אחטא לרֵעַי בחוסר הוגנות. אלמד לאהוב את אויביי; עדיין אינני שולט בתרגול הזה של ההידמוּת לאל. ואף כי מבחין הנני באל בדתות אחרות, מוצא אני כי ב"דת שלנו" הוא יפה, אוהב, רחום, אישי וחיובי יותר. אך מעל לכל, הוויה כבירה ומופלאה זו הינה אבי הרוחני; ואני הנני בנו. ורק בכך שאבקש בכנות להידמות לו, עתיד אני לבסוף למצוא אותו ולשרתו לעד. סוף-סוף רכשתי דת עם אל, אל מופלא – והוא אל גאולת הנצח.״
מכיוון שגוֹנוֹד נשא עמו דרישות שלום מנסיכיה של הודו לשליט הרומי טיבַּרְיוּס, ביום השלישי להגעתם לרומא הופיעו בפני הקיסר שני ההודים ואיתם ישוע. באותו יום היה הקיסר הקודר שמח באופן יוצא-דופן, והוא שוחח ארוכות עם השלישיה. כאשר הם נפרדו מעל פניו, העיר הקיסר לעוזר שעמד לימינו בהתייחסו לישוע, ״אילו הייתה חזותי מלכותית ונעימה כמו זו של אותו בחור, הייתי קיסר אמיתי. הלא כן?״
בעת שהותו של גָּנִיד ברומא, היו לו שעות קבועות שבהן למד ושעות שבמהלכן הוא ביקר במקומות העניין בעיר. אביו ביקש לערוך עסקים רבים, ושאף לכך שבנו יגדל להיות יורש ראוי בניהול האימפריה העסקית הענפה שלו. לפיכך סבר גונוד כי הגיעה העת להציג בפני הנער את עולם העסקי. ברומא התגוררו אזרחים הודים רבים, ולעיתים תכופות היה אחד מעובדיו של גונוד מתלווה אליו כמתרגם, כך שהתפנו לישוע ימים שלמים לעצמו; והודות לימים הללו הוא יכול היה להכיר היטב את העיר הזו, בת שני מיליון התושבים. לעיתים תכופות הוא הלך לפוֹרוּם, מרכז החיים הפוליטיים, המשפטיים והעסקיים. פעמים רבות הוא עלה למקדש ליופיטר (הקָפִּיטוֹלְיוּם) וכאשר היה במקדש המפואר שהוקדש ליופיטר, לג׳וּנוֹ ולמינרווה, הוא הרהר בשעבוד הבורוּת שבו היו לכודים הרומאים הללו. הוא אף בילה זמן רב בגבעה הפָּאלָאטִינִית, שם נמצאו משכן הקיסר, המקדש לאפולו, הספרייה היוונית וזו הלטינית.
באותה עת כללה האימפריה הרומית את כל דרום אירופה, אסיה הקטנה, סוריה, מצרים וצפון-אפריקה; בין תושביה נמצאו אזרחי כלל מדינות חצי הכדור המזרחי. הסיבה העיקרית שבשלהּ הסכים ישוע לערוך את המסע הזה הייתה רצונו ללמוד ולהתרועע עם צבר קוסמופוליטי של בני-תמותה מאורנטיה.
בעת שהותו ברומא למד ישוע רבות על אודות בני האדם, אך ההתנסות בעלת הערך הרב ביותר מבין ההתנסויות הרבות אשר חווה במרוצת ששת החודשים שבהם שהה בעיר הזו, הייתה הקשר אשר יצר עם מנהיגי הדת של בירת האימפריה וההשפעה אשר השפיע עליהם. לפני תום השבוע הראשון לשהותו ברומא חיפש ישוע והכיר את מנהיגיהם המובילים של הציניקנים, של הסטואיים ושל כתות המסתורין, וביחוד של הכת המיתראית. בין אם ישוע ידע שהיהודים עתידים לדחות את משימתו ובין אם לאו, הוא בוודאי שיער ששליחיו יגיעו מאוחר יותר אל רומא על-מנת להטיף לממלכת השמיים; ולפיכך הוא החל להניח, ובצורה מדהימה ביותר, את היסודות להתקבלות הטובה והבטוחה יותר של מסריו. הוא בחר חמישה מן הסטואיים המובילים, אחד-עשר מן הציניקנים, ושישה-עשר ממנהיגי כתות המסתורין, ובילה חלק גדול מן הזמן הפנוי שלו במרוצת קרוב לשישה חודשים במסגרת קשרי הקִרבה אשר יצר עם מנהיגי הדת הללו. וזו הייתה השיטה שבאמצעותה הוא לימד אותם: הוא מעולם לא תקף את שגיאותיהם, או אפילו הזכיר במאומה את הפגמים במה שלימדו. בכל אחד מן המקרים הוא בחר את האמת מתוך מה שלימדו, ועיטר והאיר אותה בדעתם שלהם, במידה כזו שלאחר זמן קצר דחקה אמת מועצמת זו את השגיאה אשר נלוותה אליה; וכך הוכנו גברים ונשים אלו, אשר אותם לימד ישוע, להכיר מאוחר יותר אמיתות נוספות ודומות בתורתם של המיסיונרים הנוצרים המוקדמים. העובדה שהלימוד של מטיפי הבשורה התקבל במוקדם, הייתה זו אשר דחפה דחיפה עצומה להתפשטותה המהירה של הנצרות ברומא, וממנה אל שאר רחבי האימפריה.
ניתן להבין טוב יותר את המשמעות של פעולה יוצאת-דופן זו, אם נציין את העובדה שמתוך שלושים-ושניים מנהיגי הדת שאותם לימד ישוע, אך ורק שניים לא הניבו פירות; השלושים הפכו להיות אנשי מפתח בכינונה של הנצרות ברומא, ואחדים מהם אף סייעו להפוך את המקדש המיתראי הראשי לכנסייה הנוצרית הראשונה של העיר. אנחנו, אשר צופים בפעילויות האנושיות מאחורי הקלעים – ולאור תשע-עשרה המאות אשר חלפו מאז – מכירים בשלושה גורמים בלבד אשר נודעה להם השפעה מכרעת להכנה המוקדמת של הזירה לשם התפשטותה המהירה של הנצרות ברחבי אירופה, ואלו הם:
1. בחירתו של שמעון פטרוס כשליח ושימורו ככזה.
2. השיחה בירושלים עם סטפן, אשר מותו הוביל לרכישת לבו של שאול התרסי.
3. הכנתם המקדימה של שלושים תושבי רומא הללו, אשר לאחר מכן שימשו כמנהיגי הדת החדשה ברומא וברחבי האימפריה.
במהלך כלל התנסויותיהם, מעולם לא הבין סטפן, או איש כשלהו מבין השלושים הנבחרים, כי הם שוחחו פעם עם האדם אשר שמו הפך למושא תורתם הדתית. עבודתו של ישוע למען השלושים-ושניים הייתה אישית לחלוטין. בעת שעמל עבור היחידים הללו, הוא מעולם לא פגש יותר משלושה מהם בו-זמנית, לעתים רחוקות הוא פגש בו-זמנית שניים מהם, ורוב הזמן לימד הוא אותם ביחידוּת. והוא יכול היה לעשות את מלאכת האימון הדתית הכבירה הזו משום שהגברים והנשים הללו לא היו כבולים למסורת; הם לא נפלו קורבן לתפישה קבועה מראש באשר לכל ההתפתחויות הדתיות העתידיות.
בשנים שהגיעו מעט לאחר מכן, פעמים רבות שמעו פטרוס, פאולוס והמורים הנוצרים האחרים על אודות הסופר מדמשק אשר קדם להם, ואשר באופן כה ברור (אף כי הם שיערו שלא במתכוון) סלל את הדרך להגעתם עם הבשורה החדשה. ואף כי פאולוס מעולם לא ניחש את זהותו של סופר זה מדמשק, הוא כן הגיע למסקנה, מעט לפני מותו, כי ״תופר האוהלים מאנטיוכיה״ היה גם ״הסופר מדמשק״. הוא עשה כן בשל הדמיון בתיאור האישי של השניים. בהזדמנות אחת, בשעה שהטיף ברומא, שמע שמעון פטרוס תיאור של הסופר מדמשק, וניחש שיחיד זה עשוי היה להיות ישוע. אך מהר מאוד הוא זנח את הרעיון, מפני שידע היטב (כך הוא חשב) שהמאסטר מעולם לא היה ברומא.
היה זה אָנְגַמוֹן, מנהיגם של הסטואיים, אשר עמו שוחח ישוע במשך לילה שלם בשלב מוקדם במהלך שהותו ברומא. מאוחר יותר, הפך אדם זה להיות חבר מצוין של פאולוס והתברר כאחד התומכים החזקים ביותר של הכנסייה הנוצרית ברומא. מהות הדברים אשר לימד ישוע את אנגמון, במונחים מודרניים, היא:
יש לבקש את אמת המידה לערכי האמת בעולם הרוחני וברמות האלוֹהיוֹת של המציאות הנצחית. בן התמותה המרקיע חייב להכיר בכל אמות המידה הנמוכות והחומריות כברות-חלוף, כחלקיות וכנחותות. המדען, ככזה, הינו מוגבל לגילוי הקשרים שבין העובדות החומריות. מן הבחינה הטכנית, אין לו זכות לקבוע שהוא מטריאליסט או אידאליסט, שכן אז הוא בוחר לנטוש את גישתו של המדען האמיתי, וזאת משום שכל קביעה מעין זו ביחס לגישה, וכל הקביעות האלה גם יחד, מהוות את מהותה ממש של הפילוסופיה.
ההתקדמות הבלתי-מוגבלת של תרבות חומרנית גרידא עלולה להוות בסופו של דבר איום לציוויליזציה, אלא אם כן יגדלו גם התבונה המוסרית וההישג הרוחני של האנושות באותו שיעור. מדע חומרני עד תום כולל בקרבו את זרע החורבן של כלל המאמץ המדעי, וזאת משום שגישה זאת ממש מבשרת על התמוטטותה לבסוף של ציוויליזציה אשר זנחה את ההכרה בערכיה המוסריים ונטשה את יעד ההישג הרוחני.
המדען החומרני והאידאליסט הקיצוני לְעולם עתידים להימצא במבוי סתום. אין דבר זה נכון באשר לאותם מדענים ואידאליסטים אשר ניחנים באמת מידה משותפת של ערכי מוסר גבוהים ושל רמות מבחן רוחניות גבוהות. בכל דור ודור, חייבים המדענים ואנשי הדת להכיר בכך שהם עומדים למבחן אל מול צרכי האנושות. הם חייבים לזנוח את כל המלחמות ביניהם ולשאוף באומץ להצדיק את המשך קיומם באמצעות התמסרות מועצמת לשירות הקִדמה האנושית. אם בדור מסוים מה שמכונה מדע, או דת, הינו דבר כוזב, כי אז עליהם לטהר את פעילויותיהם או לחלוף מן העולם עם הופעתם של מדע חומרני או דת רוחנית מסדר אמיתי וראוי יותר.
מָרְדוּס היה מוכר כמנהיג הציניקנים ברומא, והוא הפך לחבר כביר של הסופר מדמשק. יום אחר יום הוא שוחח עם ישוע, ולילה אחר לילה הוא הקשיב להוראתו הנשגבת. בין אחד הדיונים החשובים ביותר אשר קיים ישוע עם מרדוס היה הדיון אשר נועד לענות על שאלתו של הציניקן הכֵּן הזה באשר לטוב ורע. מהות הדברים אשר אמר ישוע, במונחים של המאה העשרים, הינה כדלקמן:
אחי שלי, טוב ורע הן אך מילים אשר מסמלות את רמות ההבנה היחסיות של בני האדם את היקום הניתן לצפייה. אם אתה עצלן מבחינה אתית ואדיש מבחינה חברתית, תוכל לבחור במנהגים החברתיים המקובלים כיום כאָמַת מידה לטוב. אם אתה בטלן מבחינה רוחנית ואינך מתקדם מוסרית, תוכל לבחור את מנהגי הדת ואת מסורותיהם של אנשי תקופתך כאמות מידה לטוב. ואולם, הנשמה אשר שורדת את הזמן ומגיחה אל-עבר הנצח חייבת לבחור בחירה חיה ואישית בין טוב לרע, ולעשות כן על-פי ערכי האמת של אמות המידה הרוחניות, אשר נקבעות בידי הרוח האלוהית ששלח האב שבשמיים על-מנת שתשכון בלב האדם. הרוח השוכנת הינה אמַת המידה להישרדותה של האישיות.
הטוּב, כמו האמת, לעולם הינו יחסי ולעולם ניצב אל מול הרשע. האופן שבו אנו תופשים את איכויות הטוּב והאמת הוא המאפשר לנשמותיהם המתפתחות של בני האדם לבחור את אותן בחירות אישיות, אשר הינן הכרחיות להישרדות הנצחית.
האדם העיוור רוחנית אשר דבֵק באופן לוגי בציווי המדע, במנהגי החברה ובדוֹגמה הדתית, מצוי בסכנה חמורה, זו של הקרבת חירותו המוסרית ושל אובדן החופש הרוחני שלו. נשמה שכזו עתידה להפוך לתוּכּי אינטלקטואלי, לאוטומט חברתי, ולהשתעבד לסמכות הדתית.
הטוּב לְעולם צומח לעבר רמות חדשות של חירות הולכת וגדלה של מימוש-עצמי והישג רוחני אישי – גילויו של המכוונן השוכן וההזדהות עִמו. התנסות הינה טובה כאשר היא מעצימה את ההערכה שלנו את היופי, מגדילה את הרצון המוסרי, מעמיקה את ההבחנה שלנו באמת, מרחיבה את היכולת לאהוב ולשרת את אחֵינו, מרוֹממת את האידיאלים הרוחניים ומאחדת את המניעים האנושיים העליונים של הזמן עם תכניות הנצח של המכוונן השוכן; וכל אלו מובילים לכמיהה הולכת וגדלה לעשות את רצונו של האב, ולפיכך מעודדים את התשוקה האלוהית למצוא את האל ולהידמות לו יותר.
ככל שתרקיעו בסולם התפתחותכם כיצורים ביקום, תבחינו יותר ויותר בטוּב ופחות ופחות ברוע, וזאת בהתאמה מושלמת ליכולתכם להתנסות בטוּב ולהבחין באמת. הנשמה האנושית תאבּד לחלוטין את היכולת לשגות ולהתנסות ברשע אך ורק כאשר היא תגיע לרמות הרוח הסופיות.
הטוב הינו חי, יחסי ומתקדם כל העת; לעד הוא הינו התנסות אישית; ולעולם הוא מתואם עם היכולת להבחין בְּאמת ובְּיופי. ניתן למצוא את הטוב בהכרה בערכי האמת החיוביים של הרמה הרוחנית, ולפיכך, הוא חייב לעמוד בהתנסות האנושית במנוגד למשלים השלילי – לצללי הרוע הפוטנציאלי.
עד אשר תגיעו לרמות של פרדיס, יהא הטוּב דבר-מה אשר אתם מבקשים יותר מאשר דבר-מה אשר רכשתם זה מכבר, יותר בבחינת יעד מאשר התנסות בהישג. ואולם, אפילו כאשר תצמאו ותרעבו לצדק, אתם תחוו סיפוק הולך וגדל בהישג החלקי של הטוּב. נוכחותם של הטוּב ושל הרע בעולם היא כשלעצמה הוכחה ניצחת לקיומו ולמציאותו של הרצון האנושי, של האישיוּת, אשר כך מזהה את הערכים הללו ואף מסוגלת לבחור ביניהם.
עד למועד שבו ישיג את פרדיס, תגדל כל-כך יכולתו של בן התמותה המרקיע להזדהות כעצמי עם ערכי רוח אמיתיים, עד שהתוצאה הינה הישג של החזקה מושלמת של אור החיים. אישיות רוח שכזו, אשר הפכה למושלמת, הופכת להיות כה שלמה, כה אלוהית, וכה מאוחדת רוחנית עם האיכויות החיוביות והנעלות של הטוּב, היופי והאמת, עד כי לא נותרת אפשרות שרוח צדקת שכזו תטיל צל שלילי של רוע פוטנציאלי כאשר היא תיחשף לאוריוּתּ החוקרת של האור האלוהי של שליטיה האינסופיים של פרדיס. בכל אישיויות הרוח האלה, הטוּב איננו עוד חלקי, מנוגד ויחסי; הוא הפך זה מכבר לשלם באופן אלוהי ורוחני; והוא מתקרב לטוהר ולמושלמות של העליון.
האפשרות לרוע הינה הכרחית לשם בחירה מוסרית, אך מציאותו של הרוע איננה הכרחית. צל הוא מציאותי אך ורק באופן יחסי. רוע בפועל איננו הכרחי כהתנסות אישית. במרחבי ההתקדמות המוסרית של רמות ההתפתחות הרוחנית הנמוכות, הרוע הפוטנציאלי הינו טוב באותה מידה כגירוי להחלטה. הרוע הופך למציאות בהתנסות האישית אך ורק כאשר דעת מוסרית בוחרת בו.
נָבוֹן היה יהודי יווני והיה הבכיר שבין מנהיגיה של כת המסתורין הראשית ברומא, הכת המיתראית. ואף כי כוהן גדול זה של כת מיתראס נועד עם הסופר מדמשק פעמים רבות, הדיון אשר השפיע עליו ביותר היה דיון שהתקיים ערב אחד על אודות אמת ואמונה. נבון חשב להמיר את ישוע ואפילו הציע לו שיחזור לפלשתינה כמורה מיתראי. והוא לא העלה על דעתו שישוע הכין אותו לכך שיהפוך הוא לאחד מן המאמינים הראשונים אשר ימיר את דתו ויבחר בבשורת הממלכה. בניסוח מחודש במונחים מודרניים, המהות של מה שלימד ישוע הינה כדלקמן:
לא ניתן להגדיר את האמת במילים, אלא רק באמצעות החיים. אמת לעולם תהא יותר מיֶדע. הידע נוגע לדברים שאנו מתבוננים בהם, אך האמת מתעלה מעל לרמות החומריות הטהורות האלה בכך שהיא חוברת לחוכמה וכוללת גם דברים אשר לא ניתן לאמוד, כגון ההתנסות האנושית ואפילו מציאויות חיות ורוחניות. מקורו של הידע במדע; מקור החוכמה בפילוסופיה האמיתית; מקור האמת בהתנסותית הדתית של החיים הרוחניים. הידע עוסק בעובדות; החוכמה, במערכות יחסים; ואילו האמת, בערכי מציאות.
האדם נוטה לגבש את המדע, לנסח את הפילוסופיה ולהפוך את האמת לדוֹגמה; זאת פשוט משום שמבחינה מנטאלית הוא מתעצל להתאים את עצמו למאבקי החיים המתמשכים בעודו פוחד עד מאוד מן הבלתי-ידוע. האדם הטבעי אינו ממהר ליזום שינויים בהרגלי מחשבתו ובשיטות החיים שלו.
הנשמה האנושית מתענגת על אמֶת ההתגלות, האמת אשר מתגלה באופן אישי; זו נוצרת במשותף על-ידי הדעת החומרית והרוח השוכנת. הישרדות הנצח של נשמה מָבחינה באמת ושוחרת יופי זו, מובטחת הודות לאותם רעב וצמא לטוּב, אשר מובילים את אותו בן-תמותה לפתח תכלית הממוקדת במטרה אחת – לעשות את רצון האב, למצוא את האל ולהידמות לו. אף פעם לא תתגלע סתירה בין ידע אמיתי לבין האמת. ייתכן שתתגלע סתירה בין ידע לבין אמונות אנושיות, אמונות אשר דעות קדומות צובעות אותן, הפחד מעוות אותן ושולטת בהן האימה מפני גילוי עובדות חומריות חדשות או מפני קידמה רוחנית.
אך לעולם לא יוכל אדם לרכוש אמת מבלי שיפגין אמונה. והדבר נכון משום שמחשבותיו של אדם, חוכמתו, האתיקה שלו, והאידיאלים שלו אף פעם לא יתרוממו מעל לאמונתו, לתקוותו הנעלה. וכל אמונת האמת הזו מתבססת על התבוננות פנימית עמוקה, על ביקורת עצמית כנה ועל תודעה מוסרית בלתי-מתפשרת. האמונה הינה מקור ההשראה של הדמיון היצירתי אשר הפך רוחני.
האמונה משחררת לפעילות על-אנושית את הניצוץ האלוהי, את הגרעין האלמותי אשר חי בתוככי דעתו של האדם ומהווה את פוטנציאל ההישרדות הנצחית. צמחים ובני-אדם שורדים בזמן באמצעות הטכניקה שבה הם מעבירים מדור אחד למשנהו עותקים זהים של עצמם. נשמת האדם (האישיות) שורדת את המוות של בן התמותה הודות להזדהות עם ניצוץ אלוהיות שוכן זה, אשר הינו אלמותי, ואשר פועל על-מנת להנציח את האישיות האנושית ברמות קיום מתקדמות ההופכות גבוהות יותר ביקום. הזרע החבוי בנשמה האנושית הינו רוח אלמותית. הדור השני לנשמה הינו הראשון בסדרה של מופעי אישיות רוחנית של קיומים רוחניים הולכים ומתקדמים, אשר מסתיימים רק כאשר ישות אלוהית זו מגיעה אל מקור קיומהּ, אל המקור האישי של כלל הקיום – האל, האב האוניברסאלי.
חיי האדם נמשכים – שורדים – משום שנודע להם תפקיד ביקום, משימת מציאת האל. נשמת האדם המוּנעת-באמונה איננה יכולה לעצור עד אשר היא תשיג את תכלית היעוד הזו; וכאשר היא תשיג את התכלית האלוהית הזו, אף פעם לא יהיה לה סוף, משום שהיא הפכה להיות כמו האל – נצחית.
אבולוציה רוחנית הינה התנסות בבחירה רצונית – בשיעור הולך וגדל – בטוּב, ויחד עמה, חלה, באותו שיעור, ירידה באפשרות להתרחשות רוע. עת מושגת בחירה סופית בטוּב ומושלמת היכולת להעריך את האמת, באות לכדי קיום מושלמוּת של יופי של וקדושה, אשר צדקתן תימנע לנצח את האפשרות להופעתו אפילו של מושג של רוע פוטנציאלי. נשמה יודעת-אל שכזו איננה מטילה כל צללית של רוע-מטיל-ספק, כאשר היא פועלת ברמה רוחנית גבוהה כל-כך של טוּב אלוהי.
נוכחותה של רוח פרדיס בדעת האדם מהווה את הבטחת ההתגלות, ואת התחייבות האמונה באשר לקיום נצחי של התקדמות אלוהית, לכל נשמה המבקשת להשיג זהות עם רסיס רוח אלמותי שוכן זה, רסיס של האב האוניברסאלי.
ההתקדמות ביקום מאופיינת ברמה הולכת וגדלה של חירות אישית, זאת מכיוון שהיא קשורה להישג מדורג של רמות גבוהות יותר ויותר של הבנה-עצמית אשר ממנה נובעת שליטה-עצמית מרצון. הישג השליטה-עצמית הרוחנית המושלמת שקול לחופש שלם ביקום ולחירות אישית מלאה. האמונה מעודדת ומקיימת את נשמת האדם בתוככי הבלבול שבו הוא שרוי בתחילה באשר למקומו ביקום כה עצום, ואילו התפילה הופכת למאחדת הגדולה של מגוון שאיפות הדמיון היצירתי ודחפי האמונה של אותה נשמה המנסה לזהות את עצמה עם האידיאלים הרוחניים של הנוכחות האלוהית השוכנת הקשורה אליה.
נבון התרשם עד מאוד מן המילים האלה, כמו שהתרשם גם מכל אחת משיחותיו עם ישוע. אמיתות אלה המשיכו לבעור בלבו, והוא הגיש סיוע כביר למטיפי בשורת ישוע אשר הגיעו מאוחר יותר.
בעת שהותו ברומא, ישוע לא הקדיש את כל עתות הפנאי שלו למשימה זו, משימת הכנת גברים ונשים לשמש בעתיד כשליחיה של הממלכה אשר עתידה לבוא. הוא הקדיש זמן רב לרכישת ידע קרוב מיד ראשונה על אודות כלל הגזעים והמעמדות אשר חיו בעיר הזו, הגדולה והקוסמופוליטית ביותר בעולם. בכל אחד מן הקשרים האנושיים הרבים הללו, הייתה לישוע מטרה כפולה: הוא ביקש ללמוד את תגובותיהם של בני האדם לחיים אשר חיו בגוף בשר ודם, והוא ביקש גם לומר או לעשות דבר-מה אשר יעשיר את החיים הללו ויהפוך אותם לראויים יותר. ההוראה הדתית אשר הורה במהלך השבועות הללו לא הייתה שונה מזו שאפיינה את תקופת חייו המאוחרת יותר, שבה לימד את השנים-עשר והטיף בפני ההמונים.
עיקר המסר שלו תמיד היה זה: עובדת אהבתו של האב השמיימי והאמת על אודות חסדו, זאת לצד החדשות הטובות באשר לכך שהאדם הינו בן-של-אמונה של אותו אל של האהבה. הטכניקה שבה השתמש ישוע לשם יצירת קשר עם בני שיחו הייתה למשוך אותם לשוחח עמו באמצעות שאלת שאלות. על-פי-רוב, המפגש היה מתחיל בשאלות שלו ומסתיים בשאלות שלהם. הוא לימד היטב, הן באמצעות שאלת שאלות והן באמצעות מענה עליהן. ככלל, אלו שהוא לימד הכי הרבה היו אלו אשר להם אמר הכי מעט. אלו אשר הפיקו את התועלת הרבה ביותר מסעדו האישי הזה היו בני התמותה אשר נשאו על שכמם משא כבד מדי, עמוסי החרדות והמדוכאים, אשר חוו הקלה גדולה לאחר שפרקו מעל נשמותיהם את המשא הכבד באוזני מאזין אוהד ומבין זה, והוא היה כל זה ועוד יותר מכך. וכאשר בני האדם הללו, אשר לא הצליחו להתאים את עצמם, סיפרו לישוע את צרותיהם, הוא תמיד הצליח להציע הצעות תכליתיות על-מנת לעזור להם באופן מיידי לתקן את הקשיים האמיתיים אשר הם חוו. אך בנוסף לכך, הוא לא נמנע מלומר להם מילים של נחמה כאן ועכשיו. ותמיד הוא נהג לספר לבני התמותה הללו, המצויים בקשיים, על אודות אהבת האל, ומצא דרכים שונות ומגוונות ליידע אותם כי הם הינם ילדיו של אב אוהב זה אשר בשמיים.
ובאופן הזה, במהלך שהותו ברומא, יצר ישוע קשר אישי של חיבה ושל רוממות עם יותר מחמש-מאות בני אדם של העולם. וכך הוא למד על אודות הגזעים השונים של המין האנושי, בדרך שמעולם הוא לא יכול היה ללמוד בירושלים ואפילו לא באלכסנדריה. הוא תמיד החשיב את ששת החודשים הללו כאחת התקופות העשירות ביותר ביחס לכל תקופה דומה אחרת בימי חייו הארציים, אחת התקופות שבהן הוא למד הכי הרבה.
וכפי שניתן היה לצפות, אדם כה מגוון ונמרץ לא יוכל לפעול כך, במשך ששה חודשים בכרך העירוני המרכזי של העולם, מבלי לקבל מספר גדול של הצעות, של בקשות למתן שירותים עסקיים, או – כפי שאירע לעיתים תכופות יותר – של בקשות לשרת בפרויקט לימוד כזה או אחר, ברפורמה חברתית או בתנועה דתית. בסך הכול הוצעו לו יותר מתריסר הצעות מעין אלה, ובאמצעות מילים אשר נבחרו בקפידה, או מעשים מסבירי-פנים, הוא ניצל כל אחת מן ההצעות האלה כהזדמנות להעניק מחשבה מרוממת רוח כלשהי. ישוע אהב מאוד לעשות דברים – ואפילו דברים פעוטים – למען כל מיני סוגים של אנשים.
הוא שוחח עם סנטור רומי על אודות פוליטיקה ומדינאות, והמגע האחד הזה עם ישוע הותיר במחוקק רושם כה עז עד שהוא הקדיש – לשווא – את שארית חייו בניסיון לשכנע את עמיתיו לשנות את המדיניות השלטת ולדבוק ברעיון שבמקום שהממשלה תזין את העם ותתמוך בו, העם הוא שיתמוך בממשלה. ישוע בילה ערב אחד עם אדון עשיר אשר החזיק בעבדים רבים ושוחח עמו על כך שהאדם הינו בן האל; למחרת היום אדם זה, קלאודיוס, שילח לחופשי מאה-ושבעה-עשר עבדים. הוא ביקר רופא יווני וסעד עמו בארוחת הערב, ולו הוא אמר שלחולים שלו יש, בנוסף לגוף, גם דעת ונשמה, וכך גרם לרופא המוכשר לנסות ולסעוד את אחַיו באופן מתקדם יותר. הוא שוחח עם אנשים מסוגים שונים ומכל המעמדות. המקום היחידי ברומא שבו הוא נמנע מלבקר היה המרחצאות הציבוריים. הוא סירב להתלוות אל חבריו למרחצאות בשל המופקרות המינית אשר נהגה שם.
בעת שישוע צעד עם חייל רומי לאורך נהר הטיבר, הוא אמר לו כך: ״היה אמיץ לבב, כמו גם איש מעש. העז לפעול בצדק והיה גדול מספיק להראות חסד. הכרח את הטבע הנמוך שלך לציית לטבע הגבוה שלך, ממש כפי שאתה מציית לממונים עליך. הערץ את הטוּב ורומם את אמת. בחר ביפה על-פני המכוער. אהוב את אחֵיך ובקש את האל בכל לבבך, משום שהאל הינו אביך אשר במרומים.״
לַנואם בפורום הוא אמר כך: ״הרהיטות שלך נעימה, הלוגיקה שלך ראויה להערצה, הקול שלך ערב לאוזן, אך מה שלימדת רחוק מן האמת. אילו אך יכולת ליהנות מן הסיפוק של ידיעת האל כאביך הרוחני, סיפוק אשר היה מעורר בך השראה, כי אז היית יכול לנצל את כישורי הנאום שלך בכדי לשחרר את אחֵיך מכבלי החשיכה ומשעבוד הבורות.״ היה זה אותו מרקוס אשר שמע את פטרוס נואם ברומא והפך לממשיכו. וכאשר הם צלבו את שמעון פטרוס, זה היה האדם אשר המרה את מצוות רודפיו הרומאים והמשיך להטיף בעוז לבשורה החדשה.
כאשר פגש אדם עני אשר הואשם על לא עוול בכפו, התלווה אליו ישוע למשפט, ולאחר שקיבל אישור מיוחד לייצגו, נשא נאום נפלא, אשר במהלכו אמר: ״הצדק הוא מה שהופך אומה לגדולה, וככל שהאומה גדולה יותר, כן ייטב לה לוודא שאפילו הצנוע שבאזרחיה לא יסבול מחוסר צדק. אוי לה לאומה שרק אלו אשר הפרוטה מצויה בכיסם ושנודעת להם השפעה זכאים למשפט צדק בבתי המשפט! חובתו הקדושה של השופט הינה לזכות את הזכאי, ובאותה מידה להעניש את האשם. המשך קיומה של אומה תלוי בחוסר משוא הפנים בבתי המשפט שלה, בהוגנות וביושרה שלהם. הממשל האזרחי מתבסס על צדק, ממש כפי שדת האמת מתבססת על רחמים.״ השופט פתח את התיק מחדש, ולאחר שעיין בראיות שחרר את האסיר. ומכל פעילויותיו של ישוע בימים הללו של סעד אישי, זו הייתה הקרובה מכולם להופעה פומבית.
אדם עשיר מסוים, אזרח רומא סטואי, התעניין עד מאוד בתורתו של ישוע, אשר אליה התוודע דרך אנגמון. לאחר שנפגשו פגישות אינטימיות רבות, שאל אזרח אמיד זה את ישוע מה היה עושה בעושר, אילו היה עשיר. וכך ענה ישוע: ״הייתי מעניק עושר חומרי להעשרתם של חיי החומר, ממש כפי שהייתי סועד בידע, בחוכמה ובשירות רוחני למען העצמת החיים האינטלקטואליים, רוממות חיי החברה וקידום חיי הרוח. הייתי מנהל את העושר החומרי בחוכמה ומשמש כנאמן יעיל המופקד על משאביו של דור מסוים לתועלת ולרוממות הדור הבא והדורות הבאים אחריו.״
אך האדם העשיר לא הסתפק בתשובתו זו של ישוע. הוא העז ושאל שוב: ״אך מה אתה חושב שראוי שאדם במעמדי יעשה עם עושרו? האם ראוי שאשמור אותו, או שמא שאחלקו?״ וכאשר הבחין ישוע בכך שהוא באמת רצה לדעת יותר מן האמת על אודות נאמנותו לאל וחובתו כלפי האדם, הוא המשיך וענה כך: ״ידידי הטוב, רואה אני שאתה מבקש בכנות את החוכמה ורודף את האמת בכנות ובאהבה; ולפיכך, אסכים להציג בפניך את דעתי על אופן פתרון הבעיות שלך הנוגעות לאחריות לעושר. וכך אנהג משום שביקשת את עצתי, ובעת שאתן אותה אינני מתייחס לעושרו של כל אדם אמיד אחר; אני מציע לך ורק לך עצה זו, לשימושך אישי. אם באמת תבקש להתייחס אל עושרך כאל נאמן, אם באמת תבקש לנהל בחוכמה וביעילות את העושר אשר צברת, כי אז אציע לך לערוך את הניתוח הבא ביחס למקורו של העושר: שאל את עצמך, ונסה כמיטב יכולתך למצוא את התשובה הכנה, מאין הגיע העושר הזה? ועל-מנת לסייע לך ללמוד את מקורו של עושרך הגדול, הייתי מציע לך לזכור את עשר השיטות הבאות לרכישת עושר חומרי:
״1. עושר שהתקבל בירושה – עושר אשר התקבל מן ההורים ומקודמיהם האחרים.
״2. עושר שהתגלה – עושר אשר הופק ממשאבים בלתי-מנוצלים של אימא אדמה.
״3. עושר של סחר – עושר אשר הופק כרווח הוגן כתוצאה מסחר חליפין של סחורות חומריות.
״4. עושר בלתי-הוגן – עושר אשר הופק כתוצאה מניצול בלתי-הגון של הזולת, או משעבודו.
״5. עושר בצורת ריבית – הכנסה אשר מופקת מפוטנציאל ההכנסה ההוגן והצודק של הון מושקע.
״6. עושר של גאונות – עושר אשר מצטבר כתוצאה מן הגמול בעד שימוש ביכולות היצירה וההמצאה של הדעת האנושית.
״7. עושר מקרי – עושר אשר נובע כתוצאה מנדיבותו של הזולת, או כתוצאה מנסיבות החיים.
״8. עושר גנוב – עשור אשר הובטח באמצעות חוסר-הוגנות, מרמה, גניבה או תרמית.
״9. כספי נאמנות – עושר שאדם אחר הפקיד בידיך לשם שימוש מסוים, כעת או בעתיד.
״10. עושר בצורת רווח – עושר אשר צברת במישרין הודות לעבודתך האישית, התמורה הראויה וההוגנת לעמל היום של הגוף ושל הדעת.
״ובכן ידידי, אם תבקש לנהל בנאמנות ובצדק את עושרך הגדול, אל מול האל ובשירות האדם, עליך לחלק את עושרך לעשר המחלקות האלה, ואז לנהל כל אחת מהן בהתאם לפירוש חכם של חוקי הצדק, השוויון, ההוגנות והיעילות; ודע לך כי האל שבשמיים לא יאשים אותך אם מעת לעת עולה ספק, ואם תטעה אז לטובת עשיית חסד רחום ובלתי-אנוכי עם מצוקתם של הקורבנות הסובלים של הנסיבות המצערות של החיים האנושיים. כאשר עולה ספק אמיתי ביחס לשוויון ולצדק שבמצבים חומריים, הנח להחלטותיך לנטות לטובת הנצרכים, בקש את טובתם של אלו הסובלים מן הקושי אשר הינו מנת חלקם שלא מן ההכרח.״
לאחר ששוחחו בנושאים הללו במשך מספר שעות, ובתגובה לבקשתו של האדם העשיר לקבל הנחייה נוספת, מפורטת עוד יותר, הרחיב ישוע את עצתו, וזוהי מהות דבריו: ״ואף כי אני מציע לך הצעות נוספות באשר לאופן שבו תוכל להתייחס לעושר, אני מתרה בך לקבל את עצתי כפי שהיא ניתנת אך ורק עבורך, ולהדרכתך האישית. אני דובר בשם עצמי ואליך בלבד, כחבר המבקש את עצתי. אני משביע אותך שלא להפוך לרודן ולומר לעשירים אחרים כיצד עליהם לנהל את עושרם. אם כן, הייתי מציע כך:
״1. כאדם המופקד על עושר אשר עבר בירושה, עליך לבחון את מקורותיו. מוטלת עליך החובה המוסרית לייצג את הדור הקודם ולהעביר בהוגנות את העושר אשר הושג באופן חוקי לדורות הבאים, תוך ניכוי תמורה הוגנת לתועלת הדור הנוכחי. אך אינך חייב להמשיך ולהנציח את חוסר היושר, או את חוסר הצדק, אשר נהגו אבותיך תוך כדי צבירת עושרם, אם כך אכן נהגו. תוכל לבחור לנצל בהתאם לצו מצפונך ועל-פי השקפותיך בנוגע לצדק, לנדיבות ולפיצוי, כל חלק מן ההון אשר ירשת ושהתברר כי מקורו הינו בתרמית או בחוסר-יושר. בשארית העושר הלגיטימי אשר ירשת תוכל להשתמש באופן צודק ולהעבירו בבטחה, כנאמן של דור אחד המשרת דור אחר. עליך לנהוג בחוכמה ולהפעיל שיקול-דעת ראוי בעת שאתה מחליט כיצד להוריש את הונך ליורשיך.
״2. כל מי שנהנה מעושר אשר מקורו בתגלית ראוי לו לזכור כי אדם יחיד חי על-פני האדמה תקופה קצרה בלבד, ולפיכך ראוי שידאג לחלוק את התגליות האלה באופנים מועילים עם כמה שיותר מבין רעיו בני האדם. ואף כי לא ראוי למנוע מן המגלה גמול על מאמציו לביצוע התגלית, לא ראוי כי זה יתיימר לנכס לעצמו, מתוך אנוכיות, את כל היתרונות והברכות אשר ניתן להפיק מגילוי משאבי הטבע.
״3. כל אימת שבני האדם יבחרו לנהל את עסקי העולם באמצעות מסחר וסחר חליפין, הם זכאים לרווח הוגן ולגיטימי. כל סוחר זכאי לקבל שכר עבור שירותיו; הסוחר זכאי למשכורתו. הסחר ההוגן והיחס הראוי שבו נוהג אדם ברעיו בעולם העסקים המאורגן יוצר סוגים שונים ורבים של רווחי הון, וראוי לשפוט את כל מקורות העושר האלה על-פי העקרונות הגבוהים ביותר של הצדק, היושר וההוגנות. הסוחר ההגון לא צריך להסס לקחת לעצמו את אותו רווח אשר היה מעניק בשמחה לסוחר עמית בעסקה דומה. עושר שכזה איננו זהה למה שאדם מרוויח באופן אישי כאשר העסקאות מתבצעות בקנה מידה גדול, אך יחד עם זאת, עושר מעין זה אשר נצבר ביושר מעניק לבעליו זכות משמעותית באשר לאופן שבו הוא יחולק לאחר מכן.
״4. שום בן תמותה יודע-אל אשר מבקש לעשות את הרצון האלוהי לא יוכל לרדת לשפל המדרגה ולדכא בהקשר של עושר. שום אדם אציל לא ישאף לצבור הון ולרכוש לעצמו עושר ועוצמה תוך כדי שעבודם של אחַיו, או ניצול לא הגון שלהם. העושר מהווה קללה מוסרית ואות קלון רוחני כאשר הוא נצבר בזעת אפם של המדוכאים. נדרש להשיב כל עושר מסוג זה לידי אלו אשר נשדדו, או לילדיהם ולילדי ילדיהם. ציוויליזציה מתמשכת לא תוכל להיבנות על שוד משכורות העובדים.
״5. עושר אשר נרכש בהוגנות זכאי לצבור ריבית. כל עוד האדם מלווה ולווה, ניתן לגבות ריבית הוגנת, ובתנאי שההון אשר הולווה הושג באופן לגיטימי. בטרם תדרוש עליו ריבית, עליך לנקות את ההון שלך. אל תהפוך לקטנוני ונאחז, אל תרד לשפל של הלוואה בריבית קצוצה. לעולם אל תרשה לעצמך להיות אנוכי במידה כזו שתנצל את כספך ואת עוצמתך על-מנת לרכוש יתרון לא הוגן ביחס לאחֵיך הנאבקים בקשיים. אל תתפתה לקחת ריבית קצוצה מאחִיך המצוי בקשיים כלכליים.
״6. אם הצלחת להתעשר כתוצאה מפרץ של גאונות, אם העושר שלך נצבר כגמול על המצאה ויצירה, אל תנכס לעצמך חלק בלתי-הגון מתוך הגמול הזה. הגאון חייב חוב כלשהו הן לאבותיו והן לצאצאיו; והוא חב חוב דומה לגזע, לאומה ולנסיבות שבהן גילה או המציא את המצאותיו; אף ראוי לו שיזכור כי הוא פעל והמציא את המצאותיו כאדם, בינות לאנשים. באותה מידה יהא זה בלתי-צודק לנשל את הגאון מכל ההון אשר יצר. אף-פעם לא יתאפשר לאדם לבסס חוקים ותקנות אשר יהיו ישימים במידה זהה לכל המקרים הללו של חלוקה צודקת של עושר. ראשית, עליך להכיר באדם כאחיך, ואם תבקש בכנות לעשות לו את מה שתרצה שיעשו לך, או אז ינחו אותך העקרונות הנפוצים של הצדק, היושר וההוגנות בכל מקרה שבו תידרש ליישב ללא משוא פנים כל סוגיה שהיא הנוגעת לגמול כלכלי ולצדק חברתי.
״7. למעט דמי הניהול ההוגנים, הלגיטימיים, שום אדם לא יוכל לטעון לבעלות אישית על עושר אשר הזמן או המקרה זימנו לידיו. במידה מסוימת, ראוי להתייחס לעושר אשר נצבר במקרה כמעין קבלת תפקיד של נאמנות על עושר שיש לחלקו לתועלת הקבוצה הכלכלית או החברתית שאליה משתייך האדם. ראוי שְקוֹלם של אלו אשר רכשו עושר שכזה ייתן את הטון בקביעת החלוקה החכמה והיעילה של משאבים אלו, אשר אותם לא הרוויחו. בעתיד, לא תמיד יתייחס האדם המתורבת לכל מה שהוא שולט בו כאל קניינו האישי והפרטי.
״8. אם חלק כלשהו מהונך נצבר ביודעין במרמה; אם אפילו קמצוץ מהונך נצבר בצורה לא ישרה, או בדרכים בלתי-הוגנות; אם עושרך נצבר כתוצאה מעסקאות לא הוגנות עם הזולת, מהר והשב את כל הרווחים הללו, אשר קיבלת שלא ביושר, לבעליהם החוקיים. כפר על כל אלה וכך תטהר את הונך מכל העושר אשר נצבר שלא ביושר.
״9. אדם השומר בנאמנות עושר עבור הזולת נושא באחריות קדושה ורצינית. אל תסכן חובת נאמנות זו ואל תפגע בה. קח לעצמך אך ורק את מה שכל אדם הגון היה מרשה לקחת.
״10. אם עבדת באופן הגון וישר – כי אז החלק של הונך, אשר מייצג את הכנסותיך בגין מאמציך המנטאליים והפיזיים, הוא באמת שלך. איש לא יוכל לומר לך דבר על זכותך להחזיק בהון הזה ולהשתמש בו כראות עיניך, ובלבד שאינך מנצל זכות זו באופן הפוגע בזולתך.״
כאשר סיים ישוע להשיא את עצתו, קם הרומאי העשיר הזה מכורסתו, ובעת שנפרד לשלום, בטרם יצא אל הלילה, הבטיח כך: ״ידידי הטוב, אני רואה שאתה אדם בעל חוכמה גדולה ורוב טוּב. החל ממחר אתחיל לנהל את כל עושרי בהתאם לעצתך.״
כאן ברומא אירע גם אותו מקרה נוגע ללב שבו בילה בורא של יקום במשך שעות אחדות בהחזרתו של ילד אשר אבד לאמו החרֵדה. הילד הקטן הזה התרחק מביתו וישוע מצא אותו בוכה מתוך מצוקה. הוא וגניד היו בדרכם אל הספריות, אך הם הקדישו את עצמם להחזרתו של הילד אל ביתו. גניד מעולם לא שכח את הערתו של ישוע: ״אתה יודע, גניד, מרבית בני האדם הם כמו הילד הזה אשר הלך לאיבוד. הם מבלים חלק גדול מזמנם בבכי מתוך פחד ובסבל מרוב צער, כאשר לאמיתו של דבר הם ממש קרובים לביטחון ולמקום מבטחים, ממש כשם שהילד נמצא לא הרחק מביתו. וכל אלו אשר יודעים את דרך האמת ונהנים מן הביטחון של ידיעת האל ראוי שיתייחסו למשימת הנחיית אחיהם, במאמציהם למצוא סיפוק בחיים, כאל זכות ולא כחובה. האם לא נהנינו עד מאוד מן הסעד הזה של החזרת הילד לאמו? כך גם נהנים אלו אשר מובילים אנשים אל האל מן הסיפוק העילאי של השירות האנושי.״ ולמן אותו יום ואילך, ולמשך כל שארית חייו הטבעיים בגוף, פקח גניד את עיניו וחיפש ילדים אבודים אשר אותם יוכל להשיב אל ביתם.
והייתה אותה אלמנה אשר לה חמישה ילדים ואשר בעלה מת בתאונה. ישוע סיפר לגניד על כך שאיבד את אביו שלו בתאונה, והם חזרו שוב ושוב לנחם את האלמנה ואת ילדיה, זאת בעוד שגניד מבקש מאביו כסף לשם רכישת מזון ובגדים. והם המשיכו במאמציהם אלו עד אשר מצאו משרה עבור הבן הבכור, וכך התאפשר לו לסייע לכלכלת המשפחה.
באותו לילה, בעת שהאזין לחוויותיהם, אמר גונוד לישוע בחיוך: ״אני מבקש לייעד את בני להיות מלומד או איש עסקים, ואילו אתה מתחיל כעת לעשות ממנו פילוסוף או נדבן.״ וישוע חייך וענה: ״אולי נייעד אותו לכל הארבעה הללו גם יחד; ואז הוא יוכל ליהנות בחייו מסיפוק מרובע, כאשר אוזנו תהא כרויה להכיר את המנגינה האנושית בארבעה מצלולים במקום באחד.״ ואז אמר גונוד: ״אני רואה שאתה באמת פילוסוף. ראוי שתכתוב ספר למען הדורות הבאים.״ וישוע ענה: ״לא ספר – משימתי שלי הינה לחיות חיים בדור הזה למען הדורות כולם. אני –״ אך הוא הפסיק כאן את דבריו, ורק אמר לגניד, ״בני, הגיע הזמן ללכת לישון.״
ישוע, גונוד וגניד ערכו חמישה טיולים שבמהלכם הם יצאו מרומא אל נקודות עניין באזורים הסובבים. בביקורם באגמים הצפוניים של איטליה, שוחח ישוע עם גניד שיחה ארוכה בנוגע לחוסר היכולת ללמד אדם על אודות האל, אם אותו אדם איננו משתוקק לדעת את האל. במהלך הטיול באגמים הם פגשו במקרה אדם פגאני פשוט מחשבה, וגניד הופתע מכך שישוע לא נהג כהרגלו ומשך את אותו אדם לשיחה אשר הייתה מובילה, מטבע הדברים, לדיון בנושאים רוחניים. כאשר גניד שאל את מורהו מדוע הוא כלל לא התעניין באדם הפגאני הזה, ענה לו ישוע:
״גניד, האדם הזה לא היה רעב לאמת. הוא לא היה בלתי-מסופק מעצמו. הוא לא היה מוכן לבקש עזרה, ועיני דעתו לא היו פקוחות לקבל אור עבור נשמתו. אדם זה לא היה בשל לקציר הגאולה; נדרש לו זמן נוסף לשם התמודדות עם מבחני וקשיי החיים, אשר יכינו אותו לקבלת החוכמה וללימוד הגבוה יותר. לחלופין, לו היה יכול לחיות עמנו, ייתכן שהיינו יכולים להראות לו את אבינו אשר בשמיים דרך חיינו אנו, וכך ייתכן שחיינו כבניו האל היו מושכים אותו במידה כזו שהיה נאלץ לשאול על אודות אבינו. אינך יכול לגלות את האל לאלו אשר אינם מבקשים אותו; לא תוכל להוביל אל מנעמי הגאולה נשמות אשר אינן חפצות בה. לפני שאדם אחר יוכל להוביל אותו אל עבר האב שבשמיים, האדם חייב לרעוב לאמת כתוצאה מהתנסויותיו בחיים, או שהוא חייב לרצות לדעת את האל כתוצאה ממגע עם חיֵי אלו אשר מכירים את האב האלוהי. אם נדע את האל, כי אז העיסוק האמיתי שלנו בארץ הינו לחיות כך שנוכל לאפשר לאב לגלות את עצמו בחיינו, וכך יראו את האב כלל האנשים המבקשים את האל ויבקשו את עזרתנו כדי ללמוד עוד על אודות אותו אל אשר מגלה את עצמו כך בחיינו אנו.״
היה זה במהלך הביקור בשווייץ, גבוה בהרים, שישוע שוחח במשך יום שלם עם האב ועם הבן על אודות הבודהיזם. פעמים רבות שאל גניד את ישוע שאלות ישירות על אודות הבודהה, אך תמיד הוא קיבל תשובות פחות או יותר מתחמקות. וכעת, בנוכחות בנו, שאל האב את ישוע שאלה ישירה על אודות הבודהה, והוא קיבל תשובה ישירה. אמר גונוד: ״הייתי מבקש לדעת מה דעתך על הבודהה.״ וכה ענה ישוע:
״הבודהה שלכם היה הרבה יותר טוב מן הבודהיזם. בודהה היה אדם גדול, ואפילו נביא עבור עמו, אך הוא היה נביא יתום; כוונתי בכך היא שמוקדם בדרך הוא איבד את הקשר אל האב הרוחני, אל האב שבשמיים. ההתנסות שלו הייתה טראגית. הוא ניסה לחיות וללמד כשליח של האל, אך בלעדי האל. בודהה ניווט את ספינת הגאולה שלו ממש עד לנמל המבטחים, ממש עד לשער המקלט של גאולת האדם, אך שם, בשל מפות שגויות, כשל הניווט והאָנייה עלתה על שרטון. ושם היא מצויה במשך דורות רבים, תקועה ללא ניע וכמעט ללא תקווה. ושם נותרו רבים מבני עמך במשך כל השנים האלה. הם חיים במרחק קריאה ממי המנוחות הבטוחים, אך הם מסרבים להיכנס פנימה מכיוון שאיתרע מזלה של ספינתו האצילה של הבודהה הטוב לעלות על שרטון ממש מחוץ לנמל. והבודהיסטים לעולם לא ייכנסו אל הנמל הזה, אלא אם כן ינטשו את ספינת הפילוסופיה של נביאם וידבקו ברוחו הנאצלת. אילו שמרו בני עמכם אמונים לרוחו האמיתית של הבודהה, כי אז הייתם נכנסים זה מכבר אל המקלט של שלוות הרוח, מנוחת הנשמה והבטחת הגאולה.
״אתה מבין, גונוד, הבודהה ידע ברוחו את האל, אך לא הצליח לגלות אותו בבהירות בדעתו; היהודים גילו את האל בדעתם, אך במידה רבה כשלו להכירו ברוחם. כיום, הבודהיסטים מסתובבים אנה ואנה עם פילוסופיה ללא אל, בעוד שבני עמי שלי משעובדים באדיקות ליראת האל ללא פילוסופית חיים וחירות גואלת. לכם יש פילוסופיה ללא אל; ליהודים יש אל, אך כמעט ללא פילוסופית החיים ביחס אליו. מכיוון שהבודהה כשל לראות את האל כרוח וכאַב, הוא לא הצליח לספק בתורתו את האנרגיה המוסרית ואת כוח ההנעה הרוחני אשר דת חייבת לכלול, אם היא עתידה לשנות גזע ולרומם אומה.״
או אז הכריז גניד: ״מורי שלי, הבה ניצור, אתה ואני, דת חדשה, דת שתהא טובה דיה עבור הודו וגדולה מספיק עבור רומא, ואולי אף נצליח למכור אותה ליהודים בתמורה ליהוה.״ וכך ענה ישוע: ״גניד, דתות לא יוצרים. דתות האדם צומחות במשך תקופות זמן ממושכות, בעוד שהתגלויות האל מבזיקות על-פני האדמה בחיי אותם בני-אדם אשר מגלים את האל לאחיהם.״ ואולם, הם לא ירדו לפשר מילות הנבואה האלה.
באותו לילה, לאחר שהם פרשו לשנתם, נדדה שנתו של גניד. הוא שוחח עם אביו במשך זמן רב ולבסוף אמר, ״אתה יודע, אבא, לפעמים אני חושב שיהושע הוא נביא.״ ואביו רק מלמל מתוך שינה, ״בני, יש אחרים –״
והחל מן היום זה ולמשך שארית חייו הטבעיים, המשיך גניד לפתח דת משלו. דעתו הושפעה עד מאוד מרוחב הדעת של ישוע, וכן מן ההוגנות ומן הסובלנות שלו. בכל שיחותיהם על אודות פילוסופיה ודת, מעולם לא חווה צעיר זה הרגשה של תרעומת או אנטגוניזם כלשהו.
ובאיזה מחזה צפו התבוּניוֹת השמימיות, מחזה שבו הנער ההודי מציע לבורא של יקום ליצור דת חדשה! ואף-על-פי שהאיש הצעיר לא ידע זאת, הם אכן יצרו דת חדשה ונצחית, ממש שם – את נתיב הגאולה החדש הזה, את התגלותו של האל לאדם באמצעות ישוע ובו. ואת אשר הנער ביקש לעשות יותר מכל הוא אכן עשה, שלא במודע. וכך היה, וכך הווה, וכך תמיד. מה שמבקש הדמיון האנושי המואר וההוגה – זה אשר למד את הרוח ומובל על-ידה – לעשות בלב שלם ובאופן בלתי-אנוכי, ומה שיבקש לעשות ולהיות, נוצר בזאת, במידה ובשיעור התואמים את דרגת המסירות האנושית למלא באופן אלוהי את רצון האב. כאשר האדם נכנס לשותפות עם האל, דברים כבירים עשויים לקרות, והם אכן קורים.
כאשר ישוע התכונן לעזוב את רומא הוא לא נפרד לשלום מאיש. הסופר מדמשק הופיע ברומא ללא כל התרעה מוקדמת, וכך הוא גם נעלם. חלפה שנה שלמה בטרם אלו אשר הכירוהו ואהבוהו נואשו מן התקווה לראותו שוב. לפני סוף השנה השנייה, קבוצות קטנות מקרב אלו אשר הכירו אותו מצאו את עצמם נמשכים אלה אל אלה, מתקבצים מתוקף העניין המשותף שלהם בלימודיו ובזיכרון ההדדי של הזמנים הטובים אשר בילו עמו. והקבוצות הקטנות האלה, שעליהן נמנו סטואיים, ציניקנים וחברי כתות המסתורין, המשיכו להיפגש באופן לא סדיר ובלתי-רשמי עד לזמן שבו הופיעו ראשוני המטיפים של הדת הנוצרית.
גוֹנוֹד וגניד רכשו כל-כך הרבה דברים באלכסנדריה וברומא והם שלחו את כל מטלטליהם בשיירת משא לטָארַאנטוֹ, בעוד ששלושת הנוסעים עצמם צעדו בניחותא לרוחב איטליה, בַּוִויָה אָפּיָה הגדולה. במהלך מסעם זה הם פגשו כל מיני סוגי בני-אדם. לאורך הדרך התגוררו אזרחים רומים אצילים ומתיישבים יוונים רבים, אך כבר אז החלו להופיע צאצאיהם של עבדים נחותים במספרים גדולים.
יום אחד בשעת מנוחת הצהריים, בסביבות מחצית הדרך לטָארֶאנְטוֹ, שאל גניד את ישוע שאלה ישירה על דעתו באשר למערכת הקסטות של הודו. אמר ישוע: ״אף כי בני האדם נבדלים זה מזה בצורות רבות, לכל בני האדם אותו מעמד בפני האל ובעולם הרוחני. בעיני האל קיימות אך ורק שתי קבוצות של בני-תמותה: אלו אשר מבקשים לעשות את רצונו ואלו שלא. וכאשר היקום מתבונן בעולם מיושב, אף הוא מבחין בשתי מחלקות גדולות: אלו אשר יודעים את האל ואלו אשר אינם יודעים אותו. אלו אשר אינם יכולים לדעת את האל משתייכים לקבוצת בעלי החיים של אותו עולם נתון. ניתן לחלק את האנושות למחלקות רבות, בהתאם לקריטריונים שונים, בחלוקה פיזית, מנטאלית, חברתית, מקצועית או מוסרית, ואולם, כאשר המחלקות השונות האלה עומדות למשפט האל, לכולן יש מעמד שווה; האל אכן אינו נושא פני איש. ואף כי לא תוכלו לחמוק מלהכיר בהבדלים שבין היכולות והכישורים האנושיים, אלו האינטלקטואליים, החברתיים והמוסריים, ראוי שלא תבצעו הבחנות מעין אלה באחווה הרוחנית של בני-אדם, כאשר אלו מתקבצים על-מנת לסגוד בנוכחות האל.״
מקרה מעניין ביותר אירע אחר-צהריים אחד, לצד הדרך, כשכבר היו בקרבת טאראנטו. הם ראו צעיר גס מתעלל ותוקף באכזריות נער קטן יותר. ישוע מיהר לעזרת הצעיר המותקף, ולאחר שחילץ אותו, הוא אחז בחוזקה בתוקף עד שהנער הקטן יותר נמלט. ברגע שישוע שחרר את התוקף הקטן, החל גניד להכותו בחוזקה, ולתדהמתו של גניד, ישוע התערב מיד. לאחר שהוא אחז בגניד ואִפשר לנער המפוחד לחמוק, קרא האיש הצעיר בהתרגשות, מיד עם שנשימתו שבה לסִדרה: ״אינני מבין אותך, המורה. אם מידת הרחמים הניעה אותך לחלץ את הנער הקטן יותר, האם אין מידת הצדק תובעת את הענשתו של הנער התוקף, הגדול יותר?״ וכך השיב ישוע:
״אכן, גניד, אינך מבין. סעד הרחמים לעולם הינו מלאכתו של היחיד, אך את העונש הצודק מטילות קבוצות חברתיות, קבוצות ממשל, או קבוצות ניהול ביקום. כיחיד, מוטלת עלי החובה לגלות רחמים; אני חייב להיחלץ לעזרתו של הנער המותקף, ולשם כך הנני רשאי להשתמש בכוח הנדרש על-מנת לרסן את התוקף. וזהו בדיוק הדבר שעשיתי. הצלחתי לשחרר את הנער המותקף; ושם הסתיים סעד הרחמים. ואז אחזתי בתוקף די זמן על-מנת לאפשר לצד החלש בעימות לחמוק. לאחר מכן, נסוגותי מן העניין. לא ישבתי בדין ולא שפטתי את התוקף, לא חקרתי את מניעיו – לא הערכתי את כלל הדברים אשר גרמו לו לתקוף את חברו – ולא הוצאתי אל הפועל את העונש אשר לדעתי עשוי היה לכפר על עוולה זו. גניד, רחמים ניתנים בשפע, אך הצדק הינו מדויק. כלום לא תראה כי קיים סיכוי קטן ששני אנשים כלשהם יסכימו ביניהם על העונש הצודק? אחד יקציב ארבעים מלקות, השני עשרים, ואילו אחר ימליץ על כליאה בבידוד כעונש צודק. כלום אינך רואה שבעולם הזה, מוטב לוּ תינתן אחריות זו לקבוצה, או שתוצא אל הפועל בידי נציגיה הנבחרים? המשפט ביקום נתון בידי אלו אשר יודעים את כל אשר קדם לעוולה, וכן את מניעיה. בחברה מתורבתת וביקום מאורגן, הצדק מתבסס על משפט צודק אשר קדם לו שיקול דעת הוגן; וזכויות אלה נתונות בידי קבוצות משפטיות של העולם ובידי מנהליהם הכול-יודעים של יקומי הבריאה הגבוהים יותר.״
במשך ימים הם שוחחו על אודות הסוגיה הזו של גילוי רחמים ועשיית צדק. וגניד הבין, לפחות במידת מה, מדוע ישוע נמנע מלהילחם באופן אישי. ואולם, גניד שאל שאלה אחת אחרונה, אשר עליה לא זכה מעולם לתשובה מספקת; וזו הייתה השאלה: ״אבל המורה, מה תעשה אם יתקוף אותך יצור חזק יותר וכעוס ויאיים להשמיד אותך? האם לא תגן על עצמך בשום צורה?״ ואף כי ישוע לא יכול היה לענות באופן מלא ומספק על שאלתו של הנער, מכיוון שהוא לא חפץ לגלות לו שהוא (ישוע) חי על-פני האדמה כדוגמא לאהבתו של אב פרדיס ליקום אשר מתבונן כל העת, בכל זאת הוא אמר כך:
״גניד, היטב אני יכול להבין מדוע הבעיות האלה מבלבלות אותך, ואנסה לענות על שאלתך. ראשית, כל אימת שאותקף באופן אישי, אני אקבע האם התוקף הינו בן האל – אחי שלי בגוף בשר ודם – ואם יצור שכזה אינו ניחן בשיקול דעת מוסרי ובתבונה רוחנית, לא אהסס להגן על עצמי במלוא יכולות ההתנגדות שלי, וללא כל התחשבות בתוצאות לתוקף. אך לא אתקוף כך אדם בעל מעמד של בן, ואפילו לא מתוך הגנה עצמית. במילים אחרות, לא אעניש אותו מראש וללא משפט על כך שתקף אותי. אנסה בכל דרך למנוע מתקפה שכזו, ואם אכשל, אנסה לצמצם את נזקיה. גניד, אני בוטח באופן מלא בהשגחתו של אבי השמימי; הקדשתי את עצמי לעשות את רצון אבי שבשמיים. אינני מאמין שיכול להיגרם לי נזק; אינני מאמין שמשהו שאויביי עשויים לעשות יכול לחבל באמת במשימת חיי, וכמובן שאין לנו מה לחשוש מפני אלימות מצד חברינו. הנני בטוח לחלוטין שהיקום כולו מעוניין בטובתי – והנני מתעקש להאמין בלב שלם באמת העוצמתית-בכל הזו, וללא קשר לכל המופעים אשר עשויים להעיד על ההיפך מכך.״
ואולם, גניד לא היה לגמרי שבע רצון. הם שוחחו פעמים רבות על אודות הסוגיות האלה, וישוע סיפר לו על יעקב, בנו של הבנאי. כאשר גניד למד על האופן שבו מינה עצמו יעקב להגן על ישוע, הוא אמר: ״אה, אני מתחיל להבין זאת! ראשית, רק לעיתים רחוקות יִרצה אדם נורמלי לתקוף אדם אדיב שכמותך, ואפילו אם מישהו יהיה כה חסר-דעת עד כדי כך שיעשה כן, קרוב לוודאי שיהיה אדם אחר באזור אשר יעמוד להגנתך, ממש כשם שאתה תמיד קם להציל את אלו אשר שרויים במצוקה. אני מסכים אתך בלבי, המורה, אך הראש שלי חושב שאם הייתי בנעליו של יעקב, הייתי נהנה להעניש את הבחורים הגסים שהתיימרו לתקוף אותך רק בגלל שהם סברו כי לא תגן על עצמך. אני מניח שאתה בטוח למדי בעת מסעך שלך בחיים, משום שאתה מבלה הרבה מזמנך בסיוע ובסעד לאחֵיך השרויים במצוקה – וככל הנראה תמיד יהיה שם מישהו אשר יעמוד להגנתך.״ וישוע ענה: ״המבחן הזה טרם הגיע, גניד, ולכשיבוא, נידרש לעשות את רצון האב.״ וזה כל מה שהנער הצליח לחלץ מפי מורהו בנושא הקשה הזה של הגנה עצמית ושל חוסר-התנגדות. בפעם אחרת הוא כן חילץ מישוע את הדעה כי לחברה המאורגנת עומדת כל הזכות להשתמש בכוח על-מנת להוציא אל הפועל את חוקיה הצודקים.
בעודם ממתינים במזח לפריקתה של הסחורה מן הסירה, ראו הנוסעים גבר שהתנהג שלא כראוי כלפי אשתו. כמנהגו, התערב ישוע לטובת הצד המותקף. הוא ניגש אל מאחורי הגבר, נגע בעדינות בכתפו ואמר: ״ידידי, אני יכול לדבר אתך לרגע בפרטיות?״ האיש הכעוס היה נבוך מהפנייה שנעשתה בגישה הזו, ולאחר רגע של היסוס מלמל – ״אה – לָמה – כן, מה אתה רוצה ממני?״ ישוע הוביל את האיש הצידה ואמר לו: ״ידידי, אני מבין שככל הנראה קרה לך דבר-מה איום ונורא; אשמח מאוד אם תוכל לומר לי מה קרה לאדם כה חזק שגורם לו לתקוף את אשתו, אֵם ילדיו, ועוד לעשות זאת כך לעיני כל. אני בטוח שאתה מרגיש שיש לך סיבה טובה כלשהי למתקפה הזו. מה עשתה האישה על-מנת לקבל יחס שכזה מבעלה? כשאני מתבונן בך, אני רואה בעיניך כי אתה אוהב צדק ורואה אפילו את רצונך להפגין רחמים. אני מעז לומר שאם היית מוצא אותי לצד הדרך, מותקף על-ידי שודדים, היית רץ להגנתי ללא היסוס. אני מעז לומר גם שעשית דברים אמיצים רבים כאלה בימי חייך. וכעת, ידידי, אנא אמור לי מה קרה? האם האישה עשתה משהו רע, או שמא איבדת את עשתונותיך בטיפשות ותקפת אותה?״ מה שנגע ללבו של האיש לא היה כל-כך מה שאמר, אלא האופן שבו התבונן בו ישוע בנועם והחיוך האוהד שחייך אליו בסיום דבריו. אמר האיש: ״אני מבין שאתה כומר ציניקן, ואני מודה לך על כך שריסנת אותי. אשתי לא עשתה דבר כה רע; היא אישה טובה, אבל היא מעצבנת אותי באופן שבו היא מתגרה בי בפומבי, וכך אני מאבד את עשתונותיי. אני מצטער על חוסר השליטה העצמית שלי, ואני מבטיח לנסות ולחיות על-פי ההבטחה שהבטחתי בעבר לאחד מאחֵיך, אשר לפני שנים רבות לימד אותי את הדרך הטובה יותר. אני מבטיח לך.״
ואז, בעודו נפרד ממנו לשלום, אמר לו ישוע: ״אחי שלי, זכור תמיד כי לגבר לא נתונה בדין שום סמכות על האישה, פרט לסמכות שהאישה הסכימה לתת לו מרצונה שלה. אשתך התחייבה לחיות לצדך, להילחם לצדך ולקחת על עצמה את החלק הארי של נטל הולדת הילדים וגידולם; ובתמורה לשירות המיוחד הזה, יהיה זה מן ההוגנות שהיא תקבל ממך את אותה הגנה מיוחדת אשר יכול הגבר להעניק לאישה, לשותפה אשר חייבת להרות, ללדת ולהזין את הילדים. הדאגה האוהבת וההתחשבות אשר גבר מוכן להעניק לאשתו ולילדיו, מעידה על השיעור שבו הוא הגיע לרמות גבוהות יותר של תודעה עצמית רוחנית ויצירתית. האם אינך יודע שהגבר והאישה הם שותפיו של האל, בכך שהם משתפים פעולה ביצירתן של הוויות אשר גדלות ורוכשות לעצמן את פוטנציאל הנשמות האלמותיות? האב שבשמיים מתייחס לרוח האם של ילדי היקום כאל שווה אליו. והרי זה לחיות בדמות האל כאשר אתה חולק את חייך, על כל המשתמע מכך, באופן שוויוני, עם השותפה האֵם אשר חולקת אתך באופן כה מלא את החוויה האלוהית שבמסגרתה אתם חיים מחדש בחיי ילדיכם. אילו רק היית יכול לאהוב את ילדיך כשם שהאל אוהב אותך, כי אז היית אוהב ומוקיר את אשתך ממש כשם שהאב שבשמיים מכבד ומרומם את הרוח האינסופית, אֵם כל ילדי הרוח אשר ביקום עצום ממדים.״
וכאשר הם עלו לספינה, הם צפו בזוג הדומע, החבוק בדממה. גונוד, אשר שמע את מחציתם השנייה של דברי ישוע, הגה בהם במשך כל אותו היום, והחליט לארגן את ביתו שלו מחדש עם חזרתו להודו.
מכיוון שהרוחות לא נשבו לטובתם, המסע לניקוֹפוליס היה נעים אך איטי. השלושה בילו שעות רבות בסיפור חוויותיהם ברומא ונזכרו בכל הקורות אותם מאז נפגשו בירושלים. גניד החל להיות ספוג ברוח הסעד האישי. הוא החל לעבוד עם כלכל הספינה, אך ביום השני, כאשר נקלע למים דתיים עמוקים, הוא קרא ליהושע על-מנת שזה יעזור לו.
בניקופוליס הם בילו במשך מספר ימים. זו העיר אשר ייסד כחמישים שנים קודם לכן אוגוסטוס כ״עיר הניצחון״ לזכר קרב אקטיום, במקום שבו חנה עם צבאו לפני הקרב הזה. הם השתכנו בביתו של אדם בשם יֵרָמִי, גֵּר יווני שאמונתו יהודית ושאותו הם פגשו בספינה. באותו בית בילה השליח פאולוס לאחר מכן במשך כל החורף עם בנו של ירמי, במהלך השליחות המיסיונרית השלישית שלו. מניקופוליס הם הפליגו באותה ספינה לקורינתוס, בירת הפרובינקיה הרומית של אֲכָאיָה.
עד להגעתם לקורניתוס גניד כבר התעניין מאוד בדת היהודית, ולכן לא היה כל דבר מוזר בכך שיום אחד, בשעה שהם עברו ליד בית-כנסת וראו את האנשים נכנסים, הוא ביקש את ישוע לקחת אותו לתפילה. באותו יום, הם שמעו את דרשתו של רב מלומד אחד על אודות ״גורל ישראל״, ולאחר התפילה הם פגשו את קְרִיסְפּוּס, אשר עמד בראש אותו בית הכנסת. הם שבו פעמים רבות לתפילות בית הכנסת, אך בעיקר על-מנת לפגוש בקריספוס. גניד חיבב עד מאוד את קריספוס, את אשתו ואת חמשת ילידיו. הוא נהנה מאוד להתבונן באופן שבו יהודי מנהל את חיי משפחתו.
בעוד שגניד לומד על אודות חיי המשפחה, ישוע לימד את קריספוס את דרכי החיים הדתיות הטובות יותר. ישוע ערך יותר מעשרים מפגשים עם יהודי מרחיק-ראות זה; ואין להתפלא על כך שכאשר פאולוס הטיף באותו בית-כנסת ממש, וכאשר היהודים דחו את המסר והחליטו בהצבעה לאסור עליו להמשיך ולהטיף בבית הכנסת, ובשעה שהוא הלך אז אל הגויים, היו אלו קריספוס וכל משפחתו אשר אימצו את הדת החדשה; והוא הפך לאחד מגדולי התומכים בכנסייה הנוצרית אשר פאולוס ארגן בקורינתוס בשלב מאוחר יותר.
במהלך שמונה-עשר החודשים שבהם הטיף פאולוס בקורינתוס, שם הצטרפו אליו מאוחר יותר סִילָא וטִימוֹתִיּוֹס, הוא פגש רבים אחרים שאותם לימד ״המורה היהודי של בן הסוחר ההודי.״
בקורינתוס הם פגשו אנשים מכל הגזעים אשר הגיעו משלוש יבשות. לאחר אלכסנדריה ורומא, הייתה זו העיר הקוסמופוליטית ביותר באימפריית הים התיכון. העיר הציעה דברים מעניינים רבים, וגניד לא התעייף מביקוריו במבצר אשר מוקם בגובה של כשבע-מאות מטרים מעל לפני הים. הוא אף בילה חלק גדול מעתות הפנאי שלו בבית הכנסת ובביתו של קריספוס. בתחילה הוא נתקף בהלם למראה מעמדה של האישה בבית היהודי, ולאחר מכן הוקסם מן הדבר; עבור ההודי הצעיר הזה זו הייתה בבחינת התגלות.
ישוע וגניד התארחו לעיתים קרובות בבית יהודי נוסף, זה של יוּסְטוּס, סוחר אדוק אשר גר לצד לבית הכנסת. ולאחר מכן, כאשר שהה השליח פאולוס בבית הזה, הוא שמע פעמים רבות סיפורים על אודות ביקוריהם של הנער ההודי והמורה היהודי; ושניהם, פאולוס ויוסטוס, תהו מה עלה בגורלו של המורה העברי החכם והמבריק כל-כך הזה.
עוד בהיותם ברומא, הבחין גניד בכך שישוע סירב להתלוות אליהם אל בתי המרחץ הציבוריים. לאחר מכן, ניסה האיש הצעיר לשדל את ישוע להסביר את יחסו כלפי המינים השונים. ואף-על-פי שישוע ענה על שאלותיו של הנער, נראה היה שהוא לא אבה להרחיב בנושאים הללו. ערב אחד, בעת שצעדו ברחובות קורינתוס, ליד המקום שבו חומת המבצר ירדה לכיוון הים, נתקלו בהן שתי זונות. גניד האמין, ובצדק, כי ישוע היה איש בעל אידיאלים נעלים, וכי הוא תיעב כל מה שמזוהם ונגוע ברשע; ובהתאם לכך הוא פנה אל הנשים האלה בגסות ונופף להן להסתלק. כאשר ראה זאת ישוע, הוא אמר לגניד: ״כוונתך טובה, אך אל נא תתיימר לדבר כך אל ילדי האל, אפילו אם במקרה אלו הינם ילדיו הטועים. מי שָּׂמנו לשפוט את הנשים האלה? האם תדע את כל הנסיבות אשר הובילו אותן להתפרנס באופנים הללו? בוא, עצור עמי כאן מעט ונשוחח על כל הנושאים הללו.״ בנות הלוויה נדהמו למשמע דבריו, אפילו עוד יותר מאשר גניד נדהם.
ובעת שהם עמדו כך לאור הירח, המשיך ישוע ואמר: ״בכל אדם שוכנת רוח אלוהית, מתת האב שבשמיים. רוח טובה זו מנסה תמיד להוליך אותנו אל עבר האל, לסייע לנו למצוא את האל ולדעת אותו; אך בתוככי בני התמותה נמצאות אף נטיות טבעיות פיזיות רבות, אשר הבורא הניח אותן שם לרווחתו של היחיד ולרווחת הגזע. כעת, לעיתים קרובות גברים ונשים מתבלבלים בעת שהם מנסים להבין את עצמם ולהתמודד עם מגוון הקשיים של החיים בעולם אשר נשלט במידה רבה על-ידי האנוכיות והחטא. אני מבחין, גניד, שאף אחת משתי הנשים האלה איננה רעה מרצונה. ממראה פניהן אני יכול ללמוד שהן חוו צער רב; שהן סבלו רבות מגורל שנדמה כאכזר; הן לא בחרו את סוג החיים הזה בכוונה תחילה; הן נכנעו ללחץ השעה מתוך רפיון שגובל בייאוש, וקיבלו על עצמן להתפרנס באופנים חסרי הטעם הללו מתוך אמונה שזוהי הדרך הטובה ביותר לצאת ממצב שנדמה חסר תקווה. גניד, ישנם אנשים שלבם הוא רע באמת; אלו בוחרים בכוונה תחילה לעשות דברים רעים, אבל תאמר לי בעצמך. כשאתה מתבונן בפניהן, אשר מכוסים כעת בדמעות, האם אתה רואה דבר-מה רע או מרושע?״ וכאשר ישוע השתהה על-מנת להמתין לתשובתו של גניד, נבלע קולו של זה והוא מלמל: ״לא מורי, אינני רואה. ואני מתנצל על הגסות שבה נהגתי כלפיהן – אבקש את סליחתן.״ ואז אמר ישוע: ״ובשמן אני דובר ואומר לך כי הן סלחו לך, ממש כשם שאני דובר בשם אבי שבשמיים אשר סלח להן. וכעת, בואו כולכם עמי, נלך לבית חברי, שם נבקש להתרענן ונתכנן חיים חדשים וטובים יותר לעתיד לבוא.״ עד לרגע הזה הנשים הנדהמות לא פצו את פיהן; הן התבוננו אחת בשנייה והלכו בדממה אחר הגברים אשר הורו להן את הדרך.
תארו לעצמכם את ההפתעה שאחזה באשת יוסטוס למשמע דברי ישוע, כאשר הופיע בשעה מאוחרת זו מלווה בגניד ובשתי הנשים הזרות האלה ואמר: ״סלחי לנו על כך שבאנו בשעה הזו, אך גניד ואני נשמח לאכול דבר-מה ולחלוק את המזון עם שתי חברותינו החדשות האלה, אשר אף הן זקוקות להזנה; ופרט לכל זאת, באנו אלייך מתוך מחשבה שאולי תסכימי לייעץ לנו מהי הדרך הטובה ביותר לסייע לנשים האלה להתחיל בחיים מחדש. הן תוכלנה לספר לכם את סיפורן, אך אני משער שהן חוו צרות רבות, והעובדה שהן נוכחות כאן בביתכם מעידה על כך שהן משתוקקות להכיר אנשים טובים, וכמה שהן תשמחנה לקבל הזדמנות להראות לעולם – ואפילו למלאכי השמיים – לאילו נשים אמיצות ונאצלות הן תוכלנה להפוך.״
וכאשר ערכה מרתה, אשת יוסטוס, את המזון על השולחן, קם ישוע לפתע על-מנת לעזוב באומרו: ״כבר מאוחר, ואביו של האיש הצעיר הזה ממתין לנו. אנו מבקשים את סליחתכן בשעה שאנו משאירים אתכן יחד – שלוש הנשים – ילדותיהן האהובות של הגבוה ביותר. ואני אתפלל לכך שתקבלו הנחיה רוחנית, בעת שאתן מתכננות חיים חדשים וטובים יותר על-פני הארץ וחיי נצח בעולם הכביר הבא.״
וכך עזבו ישוע וגניד את הנשים. עד לאותו רגע שתי בנות הלוויה לא פצו את פיהן; וגניד אף הוא נותר נעדר מילים. ואף מרתה נותרה דמומה במשך מספר רגעים נוספים, אך אז היא התעשתה ועשתה למען הנשים הזרות האלה את כל אשר קיווה ישוע. המבוגרת יותר מבין שתי הנשים מתה זמן מה לאחר מכן, אך עם תקווה מזהירה להישרדות נצחית, ואילו האישה הצעירה עבדה בעסק של יוסטוס, ולאחר מכן הייתה חברה במשך כל ימי חייה בכנסיה הנוצרית הראשונה בקורינתוס.
בביתו של קריספוס, ישוע וגניד פגשו פעמים אחדות אדם בשם גָּאיוּס, אשר לאחר מכן הפך לתומך נאמן של פאולוס. במהלך החודשיים הללו בקורינתוס, הם שוחחו באופן אינטימי עם עשרות יחידים ראויים, וכתוצאה מן הקשרים המקריים-לכאורה הללו, הושפעו למעלה ממחצית מן היחידים הללו להצטרף בשלב מאוחר יותר כחברים בקהילה הנוצרית.
כאשר הגיע פאולוס לקורניתוס בפעם הראשונה, הוא לא התכוון לבקר בה ביקור ממושך. אך הוא לא ידע עד כמה הכין המורה היהודי את הקרקע עבור מלאכתו. ויתרה מכן, הוא גילה שעניין רב ניעור עוד לפני כן באָקִילָה ובפְּרִיסִילָה. אקילה היה אחד מן הציניקנים שעמם עמד ישוע בקשר עוד ברומא. בני הזוג הזה היו פליטים יהודים אשר הגיעו מרומא, ובמהרה הם אימצו את תורתו של פאולוס. הוא חי עמם ועבד עמם, שכן גם הם תפרו אוהלים. ומפאת הנסיבות האלה, האריך פאולוס את שהותו בקורינתוס.
לישוע ולגניד נודעו עוד חוויות רבות בקורניתוס. הם שוחחו שיחות אינטימיות עם אנשים רבים אשר נהנו עד מאוד מן ההנחיה אשר קיבלו מישוע.
ישוע לימד את הטוחן לטחון את גרעיני האמת במטחנת התנסויות החיים, ובכך לרכך את מה שקשה בחיים האלוהיים ולסייע אפילו בידי החלשים והנרפים שבאחַיו לקבלם. וכך אמר ישוע: ״תן את חלב האמת לאלו אשר הבחנתם הרוחנית היא כשל תינוק. בחייך ובסעד האוהב שלך הגש את המזון הרוחני באופן מעורר תיאבון, ובאופן הנכון שבו כל השואל אותך יוכל לקלוט.״
לַקנטוריון הרומי הוא אמר: ״תן לקיסר את אשר לקיסר ולאל את אשר לאל. אין סתירה בין שירות כן לאל לבין שירות נאמן לקיסר, אלא אם כן הקיסר יתיימר, בשחצנותו, לדרוש לעצמו את היחס אשר רק האלוהות תוכל לדרוש. אם תזכה להכיר את האל, נאמנות אליו רק תהפוך אותך ליותר נאמן ומסור לקיסר ראוי.״
ולמנהיגה הכֵּן של הכת המיתראית הוא אמר: ״טוב תעשה אם תבקש דת של גאולת נצח, אך הנך שוגה כאשר אתה מבקש אמת מפוארת שכזו במסתורין מעשה ידי אדם ובפילוסופיה האנושית. האם אינך יודע שמסתורין גאולת הנצח שוכן בנשמתך שלך? האם אינך יודע כי אל השמיים שלח את רוחו לשכון בתוכך, וכי רוח זו תוליך כל אדם אוהב-אמת וכל אחד המשרת את האל אל מחוץ לחיים האלה, ודרך שערי המוות הלאה ומעלה אל פסגות נצח האור, היכן שהאל ממתין לקבל את ילדיו? ולעולם אל תשכח את זאת: אם באמת תבקשו להידמות לו, אתם אשר יודעים את האל הנכם בני האל.״
למורה האפיקורס הוא אמר: ״טוב תעשה אם תבחר את המיטב ותעריך את טוב, אך האם תנהג בחוכמה בעת שהנך נכשל בניסיונך להבחין בדברים הגדולים יותר של החיים ברי התמותה, אלו המתגשמים במחוזות הרוח ואשר נגזרים מן ההכרה בנוכחות האל שבלב האדם? הדבר הגדול מכולם בחוויה אנושית הינו להגיע לידיעת האל, אשר רוחו שוכנת בתוכך, ואשר מבקשת להובילך קדימה במסע הארוך, הכמעט אינסופי, בדרך אל נוכחותו האישית של אבינו המשותף, אל הבריאה כולה, אדון היקומים כולם.״
לבנאי והקבלן היווני הוא אמר: ״ידידי, בעת שאתה בונה לאדם את מבני החומר, הצמח אופי רוחני בדמות הרוח האלוהית המצויה בנשמתך. אל תניח להישגיך כבנאי בזמן להתעלות על הישגיך כבן רוחני של ממלכת השמיים. ובעת שתבנה את ארמונות הזמן עבור הזולת, אל נא תזניח את רכישת הבעלות על ארמונות הנצח עבורך אתה. לעולם זכור כי קיימת עיר אשר יסודותיה צדק ואמת, עיר שאותה בנה ויצר האל.״
לשופט הרומי הוא אמר: ״ובשעה שאתה שופט בני אדם, זכור כי יום אחד גם אתה תעמוד בדין לפני שליטי היקום. שפוט בצדק, ואפילו ברחמים, ממש כשם שיום אחד תבקש אתה עצמך רחמים מידי השופט העליון. שפוט כפי שהיו שופטים אותך בנסיבות דומות, ותן הן לרוח החוק והן לצו החוק להובילך. וכשם שאתה שופט משפט צדק מתוך הגינות, ובהתאם לצרכיהם של אלו המובאים לפניך, כך תהייה אתה עצמך רשאי לצפות לצדק מרוכך ברחמים בעת שתעמוד ביום מן הימים לפני שופט הארץ כולה.״
לאדונית הפונדק היווני הוא אמר: ״ארחי את אורחייך כאילו הנךְ מארחת את ילדיו של הגבוה ביותר. רוממי את עמל היומיום לדרגת אמנות מעודנת, בעודך מבינה יותר ויותר כי הנךְ משרתת את האל בדמות האנשים שבקרבם הוא שוכן באמצעות רוחו אשר ירדה לחיות בלב האדם; ובקשי אגב זאת לשנות את דעתם ולהוביל את נשמותיהם לידיעת אב פרדיס, אבי כל מתת הרוח האלוהית הזו.״
ישוע נפגש פעמים רבות עם סוחר סיני אחד. כאשר ישוע נפרד מעליו לשלום, הוא הפציר בו: ״סגוד רק לאל, הוא אב הרוח הקדמון האמיתי שלך. זכור כי רוחו של האב לנצח חיה בקרבך ולעולם מכוונת את נשמתך לעבר השמיים. אם תלך אחר הכוונתה הבלתי-מודעת של רוח אלמותית זו, מובטח לך כי תמשיך בדרך הנשגבת אל מציאת האל. וכאשר אכן תמצא את האב שבשמיים, יהא זה משום שבכך שביקשת אותו, הפכת להיות דומה לו יותר ויותר. וכעת, הנני נפרד ממך לשלום, צ׳אנג, אך רק לתקופת מה, שכן אנו נשוב וניפגש בעולמות האור, שם מיקם אבי נשמות הרוח מקומות מפגש נעימים רבים עבור אלו העושים את דרכם לעבר פרדיס.״
לנוסע אחד מבריטניה הוא אמר: ״אחי, רואה אני כי אתה הנך רודף אמת, ואני רומז לך כי רוח אבי כל האמת עשויה לשכון בתוכך. האם ניסית באמת ובתמים לשוחח עם רוח נשמתך שלך? זהו אכן דבר קשה, ורק לעתים רחוקות אנו מודעים להצלחה של הדבר; אך בכל פעם שהדעת החומרית תנסה בכנות לתקשר עם הרוח השוכנת בה, היא תצליח במידת-מה, אף-על-פי שרוב ההתנסויות האנושיות המופלאות האלה בהכרח תיוותרנה לאורך זמן אך בבחינת רישומים על-תודעתיים בנשמותיהם של בני-תמותה יודעי-אל.״
לַנער אשר ברח מביתו אמר ישוע: ״זכור כי מפני שני דברים לא תוכל לברוח – מפני האל וממך עצמך. בכל אשר תלך, אתה לוקח עמך את עצמך ואת רוחו של אב השמיים, אשר חיה בלבך. בני, הפסק להשלות את עצמך; עצור והתמודד באומץ עם עובדות החיים; אמץ היטב את הביטחונות כי הנך בן האל ואת הוודאות בחיי הנצח, כפי שלימדתיך. מהיום ואילך, קבע לך למטרה להיות אדם אמיתי, אדם הנחוש להתמודד עם החיים באומץ ובתבונה.״
לַפושע אשר נידון למוות, אמר ישוע בשעתו האחרונה: ״אחי, נקלעת לזמנים רעים. איבדת את דרכך; הלכת והסתבכת ברשתות הפשע. משיחותיי עמך, ידוע ידעתי היטב כי לא תכננת לעשות כדבר אשר בעטיו אתה עתיד לאבד עתה את חייך ברי החלוף. אבל עשית את הדבר הרע הזה, ואחֵיך מצאו אותך אשם; הם קבעו כי עליך למות. לא אתה ולא אני יכולים למנוע מן המדינה את זכותה להגן על עצמה בדרך שאותה היא תמצא לנכון. דומה כי אין כל יכולת אנושית לחמוק מן העונש על העבירה. אחֵיך חייבים לשפוט אותך בהתאם למעשיך, אך קיים שופט אשר ממנו אתה רשאי לבקש מחילה, ואשר ישפוט אותך בהתאם למניעיך האמיתיים ולכוונותיך הטובות יותר. אם חרטתך הינה אמיתית ואם אמונתך כנה היא, כי אז אל לך לחשוש ממשפטו של האל. העובדה כי השגיאה שלך גוררת עונש מוות כמשפט האדם, איננה מעמידה בסכנה את סיכוייה של נשמתך לקבל משפט צדק וליהנות מן הרחמים של בתי הדין של מעלה.״
ישוע נהנה משיחות אינטימיות רבות עם מספר גדול של נשמות רעבות, מספר רב מכדי שנוכל לציין כאן ברשומות. שלושת הנוסעים נהנו משהותם בקורניתוס. מלבד אתונה, אשר נודעה יותר כמרכז חינוכי, הייתה קורינתוס בתקופה הרומית הזו העיר החשובה ביותר ביוון, ושהותם בת החודשיים במרכז המסחרי המשגשג הזה, הקנתה לשלושתם הזדמנות לרכוש מידה גדולה של ניסיון רב-ערך. שהותם בעיר הזו הייתה מבין השהויות המעניינות ביותר בכל דרכם חזרה מרומא.
גונוד הרבה בעסקים בקורינתוס, אך לבסוף הוא השלים את עסקיו והם התכוננו להפליג לאתונה. הם הפליגו בסירה קטנה אשר ניתן היה לשאתה ביבשה על-גבי פסים מנמל אחד של קורינתוס אל משנהו, מרחק של כשישה-עשר קילומטרים.
מעט לאחר מכן הם הגיעו למרכז החינוך והמדע היווני העתיק, וגניד התלהב מן המחשבה שיבקר באתונה ומשהותו ביוון, מרכזהּ התרבותי של האימפריה הקדומה של אלכסנדר, אשר גבולותיה השתרעו עד למולדתו שלו, הודו. לגונוד היו אך מעט עסקים לעשות, ולפיכך הוא בילה את רוב זמנו עם ישוע וגניד. הוא נלווה אל ביקוריהם במקומות העניין והקשיב לדיונים המעניינים אשר התנהלו בין הנער לבין מורהו המגוּון.
באתונה עדיין פעלה בלהט אוניברסיטה גדולה, והשלושה ביקרו באולמות הלימוד שלה לעתים תכופות. ישוע וגניד שוחחו על אודות תורתו של אפלטון עוד בשעה שהם נכחו בהרצאות במוזיאון באלכסנדריה. כולם נהנו מן האומנות של יוון, אשר דוגמאות ממנה עדיין הוצגו פה ושם ברחבי העיר.
הן האב והן הבן נהנו עד מאוד מן השיחה על אודות המדע אשר ניהל ישוע בפונדק שלהם ערב אחד עם פילוסוף יווני. לאחר שבן השיח הרברבן דיבר במשך כמעט שלוש שעות, וכאשר סיים לשאת את הרצאתו, אמר ישוע כך, במונחים מודרניים של היום:
יום אחד עשויים המדענים למדוד את אנרגית הכבידה, האור והחשמל, או את מופעי הכוח שלהם, אך אותם מדענים אף-פעם לא יוכלו לומר לכם (מדעית) מהן תופעות היקום האלה. המדע עוסק בפעילותהּ של האנרגיה הפיזית; הדת עוסקת בערכים נצחיים. הפילוסופיה האמיתית צומחת מתוך אותה חוכמה אשר עושה את המיטב על-מנת לתאם בין התצפיות הכמותיות לבין התצפיות האיכותיות האלה. תמיד קיימת הסכנה שהמדען, אשר עוסק רק בתחום הפיזי, יִלקה בגאווה מתמטית ובאגואיזם סטאטיסטי, שלא להזכיר את העיוורון הרוחני.
הלוגיקה תקפה בעולם החומר, והמתמטיקה הינה כלי מהימן, כאשר יישומה מוגבל אך ורק לדברים פיזיים; אך לא נוכל להסתמך לגמרי, לא על זו ולא על זו, ביחס לבעיות החיים. החיים כוללים תופעות אשר אינן חומריות גרידא. החשבון האריתמטי גורס כי אם אדם אחד יכול לגזוז את צמר הכבשה תוך עשר דקות, כי אז עשרה אנשים יוכלו לעשות זאת תוך דקה אחת. זו אכן אריתמטיקה נכונה, אך אין הדבר נכון מבחינה עובדתית, זאת משום שעשרה אנשים לא יוכלו לעשות כן; הם יפריעו כל-כך זה לזה והעבודה תתעכב במאוד.
המתמטיקה גורסת כי אם אדם אחד מקביל למידה מסוימת של שיעור אינטלקטואלי ומוסרי, כי אז עשרה אנשים יהיו שקולים לשיעור גדול פי עשרה מכך. אך כאשר מדובר באישיות האנושית, יהיה נכון יותר לומר כי ערכה של התאגדות כזו של אישיויות הינה כסכום ריבוע מספר האישיויות המצויות בנוסחה, ולא כסכום האריתמטי הפשוט שלהן. קבוצה חברתית של בני-אדם, אשר פועלת במתואם ובהרמוניה, שקולה לכוח גדול הרבה יותר מזה של סכום חבריה.
את הכמות ניתן לזהות כעובדה, ובכך היא הופכת לדבר אחוד מבחינה מדעית. אך האיכות, אשר נתונה לפירושה של הדעת, מייצגת אומדן של ערכים, ולפיכך חייבת להישאר כהתנסות של היחיד. כאשר הן המדע והן הדת יהפכו פחות דוגמטיים ויותר סובלניים כלפי הביקורת, או אז תתחיל הפילוסופיה להשיג אחדות בהבנתה התבונית את היקום.
אילו רק תוכלו להבחין באופן שבו היקום אכן פועל, תבחינו באחדות ביקום הקוסמי. היקום האמיתי הינו אוהד כלפי כל אחד ואחד מילדי האל הנצחי. הבעיה הממשית היא: כיצד תוכל הדעת הסופית של האדם להגיע לאחדות מחשבה לוגית, אמיתית ומתואמת? ניתן להגיע למצב מנטאלי כזה של ידיעת היקום אך ורק באמצעות ההבנה שהעובדה הכמותית ושהערך האיכותי נגרמים שניהם על-ידי גורם אחד – אב פרדיס. תפישה מושגית זו של המציאות מניבה תובנה רחבה יותר על אודות אחדותן התכליתית של תופעות ביקום; היא אפילו מגלה את המטרה הרוחנית של הישג ההתקדמות המדורגת של האישיות. וזהו מושג האחדות אשר יכול לחוש את הרקע הבלתי-משתנה של יקום חי, שבו משתנות מערכות היחסים הבלתי-אישיות ללא הרף ושבו מתפתחות ברציפות מערכות היחסים אישיות.
החומר, הרוח והמצב אשר מפריד ביניהם מהווים שלוש רמות באחדותו האמיתית של היקום הממשי, רמות המתואמות זו עם זו והקשורות זו לזו. ללא קשר למידה שבה נדמים העובדות והערכים המופיעים ביקום כשונים, אחרי ככלות הכול, הם מאוחדים בעליון.
מציאות הקיום החומרי קשורה לאנרגיה לא-ידועה, כמו גם לחומר הנראה לעין. כאשר אנרגיות היקום מאטות עד כדי כך שהן רוכשות את מידת התנועה הנדרשת, או אז, ותחת התנאים המאפשרים הללו, אותן אנרגיות הופכות למסה. ואל לכם לשכוח כי הדעת, זו אשר תוכל לבדה להבחין בנוכחותן של המציאויות המוצגות לה, אף היא עצמה אמיתית. והגורם הבסיסי של יקום זה של אנרגיה-מסה, דעת ורוח, הינו נצחי – הוא מתקיים ומתהווה בטיבם ובתגובותיהם של האב האוניברסלי ושל המתואמים-עמו המוחלטים.
הם כולם נדהמו ממילותיו של ישוע, ובעת שהיווני נפרד מהם, הוא אמר: ״סופסוף חזו עיני ביהודי אשר חושב על דבר אחר מאשר עליונות גזעית ומדבר על דבר-מה אשר אינו דת.״ והם פרשו לשנת הלילה.
שהותם באתונה הייתה נעימה ומועילה, אך לא פורייה במיוחד בנוגע לקשרים האנושיים אשר יצרו. יותר מדי מתושבי אתונה של אותם ימים היו או חדורים בגאווה אינטלקטואלית שנבעה מן המוניטין אשר צברו בתקופות אחרות, או טיפשים ובורים, בהיותם צאצאי העבדים הנחותים של אותן תקופות מוקדמות יותר, אשר בהן נודעה יוון לתהילה ושבהן שכנה החוכמה בדעת תושביה. ואף-על-פי-כן, בקרב תושבי אתונה עדיין היו אנשים חריפים רבים.
מאתונה הם יצאו דרך טְרוֹאָס לאֶפְסוּס, בירתה של הפרובינקיה הרומית אסיה. הם ביקרו פעמים רבות במקדש המפורסם של ארטמיס האֶפסית, אשר נמצא במרחק כשלושה קילומטרים מחוץ לעיר. ארטמיס הייתה האלה המפורסמת ביותר בכל רחבי אסיה הקטנה, גלגול של האם האלוהית מן התקופות האַנָטוֹלִיוֹת הקדומות עוד יותר. האליל הגס אשר הוצב במקדש עצום הממדים אשר הוקדש לה, ירד, על-פי המסורת, הישר מן השמיים. ומכיוון שלא כל מנהגיו המוקדמים של גניד ביחס לתמונות ולסמלים אלוהיים פסו וחוסלו, הוא סבר כי מוטב לו לקנות קופסת כסף קטנה לכבוד אלת הפריון הזו מאסיה הקטנה. באותו לילה הם שוחחו ארוכות על אודות סגידה לחפצים מעשי ידי אדם.
ביום השלישי לשהותם הם צעדו לאורך הנהר על-מנת לצפות בזרימה של שפך הנהר. בצהרי היום הם שוחחו עם צעיר פיניקי, אשר נתקף געגועים לביתו וחש ברע; אך יותר מכל נתקף קנאה כלפי אדם צעיר אחר, אשר זכה לקבל קידום לפניו. ישוע דיבר אליו דברי נחמה וציטט את הפתגם היהודי העתיק: ״ מַתָּן אָדָם, יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ.״
מכל הערים הגדולות אשר בהן הם ביקרו במסעם בים התיכון, כאן באפסוס הם הצליחו לסייע במידה הפחותה ביותר לעבודה העתידית של המיסיונרים הנוצרים. הנצרות חבה את ההתחלה שלה באפסוס בעיקר למאמציו של פאולוס, אשר התגורר כאן במשך שנתיים, תפר אוהלים למחייתו והרצה על דת ועל פילוסופיה מדי ערב באולם הראשי של בית המדרש של טוּרָנוּס.
בבית המדרש הפילוסופי המקומי הזה פעל אדם בעל מחשבה מתקדמת שעמו ערך ישוע מספר מפגשים מועילים. במהלך השיחות האלה השתמש ישוע שוב ושוב במילה ״נשמה.״ לבסוף שאל אותו יווני מלומד זה למה כוונתו ב״נשמה,״ ועל כך ענה ישוע:
״הנשמה הינה אותו חלק באדם המתבונן-בעצמו, המבחין-באמת ומבחין-ברוח, החלק אשר לעד מרוֹמם את ההוויה האנושית מעל לעולם בעלי החיים. תודעה-עצמית כשלעצמה איננה הנשמה. תודעה עצמית מוסרית הינה המימוש העצמי האמיתי של האדם, והיא מהווה את הבסיס לנשמה האנושית; ואילו הנשמה הינה אותו חלק של האדם אשר מייצג את ערכיות פוטנציאל ההישרדות של ההתנסות האנושית. מאפייניה של הנשמה הם בחירה מוסרית והישג רוחני, היכולת לדעת את האל והדחף להידמות לו. נשמתו של האדם לא תוכל להתקיים בנפרד ממחשבה מוסרית ומפעילות רוחנית. נשמה קפואה ועומדת הינה נשמה מתה. אך נשמתו של האדם נבדלת מן הרוח האלוהית אשר שוכנת בדעת. הרוח האלוהית מגיעה בדיוק בפעם הראשונה שבה פועלת הדעת האנושית באופן מוסרי, וזהו הינו אף מועד הולדת הנשמה.
״הישרדותה או אובדנה של נשמה תלויים ביכולת של התודעה המוסרית להצליח לרכוש מעמד הישרדות באמצעות ברית הנצח שלה עם מתת הרוח האלמותית הנלווית לה. גאולה הינה התהליך שבו הופכת ההתממשות העצמית של התודעה המוסרית לרוחנית, ובכך היא הופכת לבעלת ערך של הישרדות. כל צורות העימות בנשמה נובעות מחוסר-הרמוניה בין התודעה העצמית המוסרית, או הרוחנית, לבין התודעה העצמית האינטלקטואלית גרידא.
״כאשר הנשמה האנושית מבשילה, הופכת נאצלת ורוחנית, היא מתקרבת למעמד אלוהי בכך שהיא מתקרבת להיות הוויה המפרידה בין החומרי לרוחני, בין העצמי החומרי לרוח האלוהית. קשה לתאר את נשמתו האנושית המתפתחת של האדם, וקשה עוד יותר להדגימהּ, וזאת לפי שהיא איננה ניתנת לגילוי, לא בשיטות חקר חומריות ולא בבדיקה רוחנית. מדע החומר אינו יכול להדגים את קיומה של נשמה, וכך גם בדיקה רוחנית לגמרי. ולמרות הכישלון, הן של מדע החומר והן של אמות המידה הרוחניות, לגלות את קיומה של הנשמה האנושית, כל אדם מוסרי מודע יודע את קיומה של נשמתו מתוך התנסות אישית אמיתית וממשית.״
זמן קצר לאחר מכן הם הפליגו לקפריסין, עם עצירה ברודוס. הם נהנו מן ההפלגה הארוכה בים והגיעו לאי היעד כאשר הם נינוחים בגופם ורעננים בנפשם.
מכיוון שמסעם ברחבי הים התיכון התקרב לסיומו, הם תכננו ליהנות מתקופה אמיתית של מנוחה ומשחק בעת ביקורם בקפריסין. הם נחתו בפָּאפּוֹס ומיד החלו לאסוף את הצידה הדרושה לשהות בת שבועות אחדים בהרים הסמוכים. ביום השלישי להגעתם הם יצאו לדרך בכיוון הגבעות, ובהמות המשא העמוסות שלהם עמם.
במשך שבועיים נהנו השלושה מאוד, ואז, ללא כל התרעה, נפל גניד הצעיר לפתע למשכב וחלה מאוד. במשך שבועיים ימים הוא סבל מחום גבוה ולעיתים תכופות נתקף הזיות; הן ישוע והן גונוד טיפלו בנער החולה. ישוע טיפל בו במיומנות וברוך, והאב נדהם מן הרכות ומן המיומנות שבה סעד ישוע את הצעיר. הם נמצאו הרחק ממקום ישוב, והנער היה חולה מדי מכדי לנוע; לפיכך הם התכוננו כמיטב יכולתם לסעוד אותו לרפואה שם בהרים.
במשך תקופת ההחלמה של גניד, בת שלושת השבועות, סיפר לו ישוע דברים מעניינים רבים על אודות הטבע ומזגו. וכמה שהם נהנו מן ההליכות בהרים, כאשר הנער שואל שאלות, ישוע עונה לו והאב מתמוגג מכל ההופעה.
בשבוע האחרון לשהותם בהרים שוחחו ישוע וגניד ארוכות על אודות תפקודיה של הדעת האנושית. לאחר דיון שנמשך מספר שעות שאל הנער את השאלה הבאה: ״אבל המורה, לְמה אתה מתכוון כאשר אתה אומר שהאדם חוֹוֶה צורה גבוהה יותר של מודעות-עצמית מאשר בעלי החיים המפותחים יותר?״ ועל כך ישוע ענה, במונחים מודרניים:
בני, כבר סיפרתי לך הרבה על אודות דעת האדם ועל הרוח האלוהית השוכנת בקרבה, אך כעת אדגיש כי מודעות עצמית הינה מציאות. כאשר בעל-חיים כלשהו הופך להיות מודע לעצמו, הוא הופך לאדם פרימיטיבי. הישג שכזה נובע מתיאום בתפקודשבין אנרגיה בלתי-אישית לבין דעת אשר תופשת-רוח, ותופעה זו היא הגורמת להענקת מתת של נקודת מוקד מוחלטת עבור האישיות האנושית, היא רוחו של האב שבשמיים.
רעיונות אינם רישומים תחושתיים גרידא; רעיונות הינם תחושות שאליהן מצטרפת פרשנות המחשבה של העצמי האישי; והעצמי הינו יותר מאשר סך כל תחושות האדם. בעצמי מתפתח מתחיל לבצבץ משהו שמתקרב לאחדות, ואחדות זו נגזרת מן הנוכחות השוכנת בו, של חלק מן האחדות המוחלטת, חלק אשר מפעיל מבחינה רוחנית דעת שכזו, אשר מקורה מן החי והיא מודעת לעצמה.
שום בעל-חיים רגיל אינו ניחן במודעות עצמית לזמן. לבעלי-חיים יכולת לתאם באופן פיזיולוגי בין תחושות ההכרה שלהם לבין הזיכרון שלהן, אך שום בעל-חיים לא חוֹוה הכרה במשמעות התחושה, או מתנהג כאילו הוא מקשר באופן מכוון את ההתנסויות הפיסיות המשולבות האלה, כפי שמעידות עליו המסקנות אשר מסיק אדם אינטליגנטי וחושב מן הפירושים שהוא מספק להן. ועובדה זו, של קיום מודע לעצמו, שאליו נלווית מציאותה של ההתנסות הרוחנית אשר באה לאחריו, גורמת לאדם להפוך מבחינה פוטנציאלית לבן של היקום, ומבשרת על ההישג של האחדות העליונה ביקום שאליו הוא יגיע בסופו של דבר.
העצמי האנושי אף איננו רק הסך של סדרת מצבי תודעה עוקבים. ללא פעולה יעילה של מסווג ומקשר תודעה, לא הייתה מתקיימת מספיק אחדות על-מנת להבטיח את הגדרת האדם כבעל עצמיות. דעת בלתי-מאוחדת שכזו הייתה מתקשה להגיע לרמות התודעה שבהן ניחן האדם. אילו היו התאגדויות התודעה מקריות בלבד, כי אז היו כל בני האדם מציגים דעת בלתי-נשלטת של קישורים אקראיים, כמו זו שניתן לראות במקרים מסוימים של שיגעון מנטאלי.
דעת אנושית אשר נבנית אך ורק מהתודעה של התחושות הפיזיות, לעולם לא תוכל להגיע לרמות רוחניות; דעת חומרית מסוג כזה תחסר לחלוטין את החוש לערכים מוסריים, וכן תחסר לה תחושת ההכוונה של שליטת הרוח, אשר הינה כה הכרחית לשם השגתהּ של אחדות הרמונית של האישיות בזמן, ואשר הינה בלתי-נפרדת מהישרדות האישיות בנצח.
הדעת האנושית מציגה כבר בשלב מוקדם איכויות על-חומריות; האינטלקט האנושי החושב האמיתי כלל אינו מוגבל על-ידי מגבלות הזמן. העובדה שיחידים נבדלים זה מזה כל-כך באופן שבו הם מצליחים בחיים, מעידה לא רק על ההבדלים במתת התורשתית ובהשפעות הסביבה, אלא גם על מידת האיחוד אשר השיג העצמי עם רוח האב השוכנת בו, השיעור שבו שני אלו מזוהים זה עם זה.
הדעת האנושית מתקשה להתמודד עם העימות הנובע מנאמנות כפולה. הנשמה מתאמצת באופן חמור כאשר היא חווה ניסיון לשרת הן את הטוב והן את הרע. הדעת אשר חווה אושר עילאי, הדעת אשר אוחדה באופן יעיל, היא זו אשר הקדישה עצמה בלב שלם לעשיית רצון האב שבשמיים. עימותים בלתי-מיושבים מחסלים את האחדות ועלולים להסתיים בהפרעות מנטאליות. ואולם, מאפיין ההישרדות של נשמה אינו צומח בעת שזו מנסה להבטיח שקט נפשי בכל מחיר, בשעה שהיא מוותרת על שאיפותיה הנאצלות, או מתפשרת על אידיאלים רוחניים; שקט נפשי שכזה מושג דווקא על-ידי התמדה נחושה בניצחון של מה שהינו אמיתי, וניצחון זה מושג כאשר כוח העוצמה של הטוב מתגבר על הרוע.
למחרת הם יצאו לסָלַמִיס, משם הפליגו לאנטיוכיה אשר על החוף הסורי.
אנטיוכיה הייתה בירת הפרובינקיה הרומית של סוריה, וכאן התגורר המושל מטעם הקיסר. באנטיוכיה התגוררו חצי מיליון תושבים; היא הייתה העיר השלישית בגודלה באימפריה, והעיר המובילה מבחינת הרוע וחוסר המוסריות במופגן אשר שרו בה. לגונוד היו עסקים רבים לעשות; ומשום כך ישוע וגניד נותרו רוב הזמן לנפשם. הם ביקרו בכל מקום בעיר רב-לשונית זו, למעט בגן דפנה. גונוד וגניד ביקרו במקדש הידוע לשמצה הזה, אך ישוע סירב להתלוות אליהם. מראות מעין אלו לא היו כה מזעזעים עבור הודים, אך ביהודי אידיאליסטי הם עוררו סלידה.
ככל שהם התקרבו לפלשתינה ולסוף מסעם, הפך ישוע רציני ומהורהר. באנטיוכיה הוא נפגש עם מעט אנשים; והוא הסתובב בעיר אך מעט. לאחר שאלות רבות שהפציר גניד במורהו בבקשותיו לומר לו מדוע התעניין באנטיוכיה כה מעט, ישוע אמר לבסוף: ״העיר הזו לא רחוקה מפלשתינה; אולי אחזור לכאן יום אחד.״
באנטיוכיה התנסה גניד בחוויה מעניינת מאוד. איש צעיר זה התברר כתלמיד מוכשר, וכבר החל ליישם בפועל חלק ממה שלמד מישוע. אחד מן ההודים אשר היה קשור לעסקי אביו באנטיוכיה הפך להיות אדם מאוד לא נעים וממורמר, עד כי עלו מחשבות לפטרו. כאשר שמע גניד על הדבר, הוא הלך לבית העסק של אביו ושוחח ארוכות עם בן ארצו זה. אדם זה הרגיש שהוא הושם בתפקיד הלא נכון. גניד סיפר לו על אודות האב שבשמיים והרחיב את אופקיו הדתיים באופנים שונים. אך מכל מה שאמר גניד, התועלת הרבה ביותר נודעה לפתגם העברי שציטט, לדברי החוכמה הבאים: ״כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה.״
לאחר שהכינו את מטלטליהם למסע בשיירת הגמלים, הם ירדו לצידון ומשם לדמשק. ולאחר שלושה ימים הם היו מוכנים למסע הארוך דרך חולות המדבר.
חציית המדבר בשיירת גמלים לא היוותה חידוש עבור גברים אלו, אשר הרבו במסעות. לאחר שגניד צפה במורהו, אשר סייע להעמיס את עשרים גמליהם והתנדב להוליך את הגמל שלהם, הוא שאל, ״המורה, האם יש דבר מה שנבצר מיכולתך?״ ישוע רק חייך ואמר, ״בעיני התלמיד השקדן, המורה בהחלט מקבל כבוד.״ והם יצאו לעבר אוּר, העיר הקדומה.
ישוע התעניין עד מאוד בראשית ההיסטוריה של אוּר, עיר מולדתו של אברהם, והיה מרותק במידה שווה נוכח מסורותיה ועתיקותיה של העיר שוּשָן. הוא התעניין בהן עד כדי כך שגונוד וגניד האריכו את שהותם בהן בשלושה שבועות על-מנת לאפשר לו שהות מספקת לערוך את חקירותיו, כמו גם לאפשר להם עצמם הזדמנות משופרת לשכנעו להצטרף אליהם בחזרתם להודו.
היה זה באוּר שישוע וגניד שוחחו ארוכות על אודות ההבדל בין ידע, חוכמה ואמת. וגניד הוקסם עד מאוד מדברי החכם היהודי: ״רֵאשִׁית חָכְמָה, קְנֵה חָכְמָה. בְכָל קִנְיָנְךָ, קְנֵה בִינָה. סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ. תְּכַבֵּדְךָ, כִּי תְחַבְּקֶנָּה.״
ולבסוף, הגיע היום להיפרד. כולם היו אמיצים ובייחוד הנער, אך זו הייתה חוויה קשה. כולם דמעו בעיניהם, אך היו אמיצים בליבם. גניד, בהיפרדו לשלום מעל מורהו, אמר לו: ״להתראות המורה, אך לא לעד. כשאשוב לדמשק, אחפש אותך. אני אוהב אותך, משום שאני חושב שהאב שבשמיים חייב להיות דומה לך; לכל הפחות, אני יודע שאתה מאוד דומה למה שסיפרת לי עליו. אזכור את אשר לימדת אותי, אך יותר מכל, לא אשכחך.״ והאב אמר: ״שלום למורה הדגול, אחד אשר גרם לנו להיות טובים יותר ואשר עזר לנו לדעת את האל.״ וכך ענה ישוע: ״היו שלום, ברוכים תהיו תמיד בברכת האב אשר בשמיים.״ וישוע עמד על החוף והתבונן בסירה הקטנה אשר נשאה אותם אל הספינה אשר הטילה עוגן. וכך נפרד המאסטר מידידיו שהגיעו מהודו בקָרַקְס, ולא ראה אותם יותר בעולם הזה; ואף הם, בעולם הזה, לא ידעו מעולם שהאדם אשר הופיע מאוחר יותר כישוע מנצרת היה אותו חבר ממש אשר עזבו כעת – יהושע המורה שלהם.
בהודו גדל גניד להיות אדם רב-השפעה, ממשיך ראוי לאביו המוערך, והוא הפיץ הלאה הרבה מן האמיתות הנאצלות אשר הוא למד מישוע, מורהו האהוב. מאוחר יותר בחייו, כאשר שמע גניד על אודות המורה המוזר בפלשתינה אשר סיים את נתיבת חייו על הצלב, הוא זיהה את הדמיון בין הבשורה על אודות בן האדם הזה לבין תורת מורהו היהודי; ואולם, מעולם הוא לא העלה בדעתו כי שני האנשים הללו היו למעשה אותו האיש.
וכך הסתיים הפרק בחיי בן האדם, פרק אשר ניתן לכנותו בשם: משימתו של יהושע המורה.
במהלך המסע בים התיכון ישוע למד בקפדנות את האנשים אשר הוא פגש ואת הארצות שבהן הוא ביקר; ובסביבות הזמן הזה הוא הגיע להחלטה הסופית באשר לשארית חייו על-פני האדמה. בעבר הוא חשב על התוכנית אשר קבעה שהוא ייוולד להורים בני הדת היהודית בפלשתינה, ואילו כעת הוא אישר אותה במלואה וחזר לגליל במכוּון על-מנת להמתין לתחילתה של משימתו כמורה ציבורי של אמת; הוא החל לתכנן את הקריירה הציבורית שלו בארץ אבותיו – עמו של יוסף אביו – ואת זאת הוא עשה מרצונו החופשי.
מניסיונו האישי והאנושי למד ישוע כי פלשתינה הייתה המקום הטוב ביותר בכל רחבי העולם הרומי על-מנת לשמש כבמה של פרקי חייו האחרונים, על-מנת לשמש כזירה שבה תתחוללנה הסצנות האחרונות בחייו הארציים. בפעם הראשונה הוא היה שבע-רצון לגמרי מן התוכנית לתת ביטוי פומבי לטיבו האמיתי ולגלות את זהותו האלוהית בקרב היהודים והגויים של פלשתינה מולדתו. הוא בהחלט החליט לסיים את חייו על-פני האדמה, ולהשלים את נתיבת קיומו כבן-תמותה, באותה ארץ שבה החל את התנסותו כאדם בדמות תינוק חסר-ישע. הקריירה שלו באורנטיה החלה בקרב היהודים בפלשתינה, והוא החליט גם לסיים את חייו בפלשתינה ובקרב היהודים.
לאחר שישוע נפרד מגוֹנוֹד ומגָנִיד בקָרַקְס (בחודש דצמבר שנת 23 לספירה), הוא חזר אל בבל דרך אוּר, ושם הוא הצטרף לשיירה אשר חצתה את המדבר בדרכה אל דמשק. מדמשק הוא המשיך לנצרת, ועצר בכפר נחום רק למשך מספר שעות, לביקור אצל משפחת זבדיה. שם הוא פגש את אחִיו יעקב, אשר זמן-מה קודם לכן הגיע לעבוד במקומו במספנה של זבדיה. לאחר שהוא שוחח עם יעקב ועם יהודה (אשר אף הוא הזדמן במקרה לכפר נחום) ולאחר שמסר לידי אחִיו יעקב את הבית הקטן אשר יוחנן זבדיה הצליח לרכוש עבורו, המשיך ישוע לנצרת.
בסיום מסעו בים התיכון קיבל ישוע סכום כסף אשר הספיק לכיסוי הוצאות מחייתו כמעט עד לזמן שבו החל את סעדו הציבורי. אך למעט זבדיה מכפר נחום והאנשים אשר אותם פגש במסע יוצא-דופן זה, העולם לא ידע מעולם כי ישוע יצא אל מסעו זה. משפחתו האמינה כל העת כי הוא בילה את הזמן בלימוד באלכסנדריה. ישוע מעולם לא אישר זאת, אך גם מעולם לא הכחיש בגלוי את האמונה השגויה הזו.
ישוע שהה במשך מספר שבועות בנצרת ובמשך הזמן הזה ביקר את בני משפחתו ואת חבריו. הוא בילה זמן-מה בחנות בית המלאכה עם אחיו יוסף, אך את מרבית זמנו הוא הקדיש למרים ולרות. רות הייתה כמעט בת חמש-עשרה, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז הפכה לאשה צעירה שבה הזדמן לישוע לשוחח עמה ארוכות.
מזה זמן-מה שהן שמעון והן יהודה ביקשו להתחתן, אך הם לא אווּ לעשות זאת בלעדי ברכתו של ישוע; לפיכך הם השהו את האירועים הללו בתקווה לשובו של אחיהם הבכור. ואף כי במרבית העניינים הם התייחסו אל יעקב כאל ראש המשפחה, בנוגע לחתונה הם ביקשו את ברכתו של ישוע. וכך, שמעון ויהודה נישאו בחתונה כפולה, בראשית חודש מרץ של שנת 24 לספירה. כעת כל הילדים הבוגרים יותר היו נשואים; רק רות, הצעירה ביותר, נותרה בבית יחד עם מרים.
ישוע נפגש עם כל חבר משפחה בנפרד באופן רגיל וטבעי, אך כאשר כולם היו מצויים יחדיו, הוא דיבר כה מעט עד כי הם ציינו זאת בשיחות שניהלו בינם לבין עצמם. מרים הייתה מודאגת במיוחד בשל התנהגותו המוזרה ויוצאת הדופן הזו של בנהּ בכורהּ.
בסביבות הזמן שבו ישוע התכוונן לעזוב את נצרת, המוביל של שיירה גדולה שעברה דרך העיר חלה מאוד, וישוע, אשר היה איש שפות, התנדב לתפוש את מקומו. הואיל והמסע הזה דרש את היעדרותו במשך כשנה, ומכיוון שכל אחַיו היו נשואים ואמו חיה בבית עם רות, זימן ישוע מפגש משפחתי שבמהלכו הוא הציע שאמו ורות תעבורנה להתגורר בכפר נחום, באותו בית שהוא העניק לאחרונה ליעקב. וכך, ימים ספורים לאחר שישוע עזב עם השיירה, עברו מרים ורות להתגורר בכפר נחום. ושם הן חיו, בבית שסיפק להן ישוע, במשך שארית חייה של מרים. יוסף ומשפחתו עברו להתגורר בבית הישן בנצרת.
הייתה זו אחת מן השנים יוצאות הדופן ביותר בחווייתו הפנימית של בן האדם; התקדמות גדולה חלה בבנייתה של פעולה הרמונית בין דעתו האנושית לבין המכוונן השוכן. המכוונן היה פעיל בארגונה של מחשבתו מחדש ובהכנתה של הדעת למאורעות הכבירים אשר עמדו להתרחש בעתיד הלא-רחוק. אישיותו של ישוע התכוננה לשינוי הגדול הזה שלו בגישה כלפי העולם. הייתה זו תקופת הביניים, שלב המעבר של ההוויה אשר החלה את חייה כאל אשר מופיע בדמות אדם, ואשר התכוננה כעת להשלים את משימתה על-פני הארץ כאדם המופיע בדמות אל.
היה זה באחד באפריל, שנת 24 לספירה, שישוע עזב את נצרת ונסע בשיירה לאזור הים הכספי. השיירה שאליה הצטרף ישוע כמוביל יצאה מירושלים ונסעה דרך דמשק ואגם אוּרְמִיָה, וכן דרך אשוּר, מָדַי ופָּרְתִיָה, עד לדרום-מזרח הים הכספי. וחלפה שנה שלמה בטרם שב ישוע מן המסע הזה.
מסע השיירה הזה היווה עבור ישוע הרפתקה נוספת של חקר ושל סעד אישי. חוויה מעניינת נודעה לו עם משפחת השיירה – הנוסעים, השומרים ונהגי הגמלים. כתוצאה מן המגע שלהם עם ישוע, עשרות גברים, נשים וטף, אשר הוא פגש לאורך נתיב השיירה, חיו חיים עשירים יותר. עבורם היה ישוע המוביל יוצא הדופן של שיירה רגילה. לא כל אלו אשר נהנו מסעדו האישי גם הרוויחו ממנו, אך מרבית אלו אשר פגשוהו ושוחחו עמו הפכו לאנשים טובים יותר למשך שארית חייהם.
מכל מסעותיו בעולם, מסעו זה בים הכספי קירב את ישוע ביותר אל המזרח, ואפשר לו להבין טוב יותר את עמי המזרח-הרחוק. הוא יצר קשר אינטימי ואישי עם יחידים בני כל אחד מן הגזעים אשר שרדו באורנטיה, למעט הגזע האדום. הוא נהנה במידה שווה מן הסעד אשר העניק לכל אחד מבני העמים השונים והמעורבים הללו, וכולם כאחד נכונו לקבל את האמת החיה אשר הוא הביא להם. הן האירופאים אשר הגיעו הרחק מן המערב והן האסייתיים אשר הגיעו הרחק מן המזרח, הקשיבו רוב קשב למילות התקווה אשר אמר, ולדבריו על אודות חיֵי הנצח, וכמו כן הושפעו במידה שווה מחיי השירות האוהב ומן הסעד הרוחני אשר הוא חי בקרבם באצילות כה רבה.
מסע השיירה היה מוצלח בכל מובן. מכיוון שישוע שימש בתפקיד ניהולי, הייתה זו תקופה מעניינת מאוד בחייו האנושיים. הוא הופקד הן על החומר אשר ניתן בידיו והן על בטיחותם של הנוסעים אשר השתתפו במסע השיירה. ואת כל החובות המרובות אשר הוטלו עליו הוא ביצע בנאמנות, ביעילות ובחוכמה.
עִם שישוע חזר מאזור הים הכספי, הוא הפקיד את הובלת השיירה בידי אדם אחר באגם אורמיה, שם הוא שהה מעט יותר משבועיים ימים. הוא שב לדמשק עם שיירה מאוחרת יותר, כנוסע, שם ביקש ממנו הבעלים של אותה שיירה להמשיך וליהנות משירותיו. ישוע סירב להצעה הזו והמשיך עם השיירה לכפר נחום, לשם הגיע באחד באפריל, 25 לספירה. הוא לא החשיב עוד את נצרת כביתו. כפר נחום הפכה לביתם של ישוע, של יעקב, ושל מרים ורות. אך ישוע מעולם לא חזר להתגורר יחד עם משפחתו; כאשר הוא שהה בכפר נחום, הוא התגורר אצל משפחת זבדיה.
בדרכו לים הכספי עצר ישוע לשם מנוחה והתאוששות למשך מספר ימים בעיר הפרסית הקדומה אשר שמה אורמיה, המצויה לחופיו המערביים של אגם אורמיה. על האי הגדול שבקבוצת האיים אשר נמצאת בקרבת החוף ניצב מבנה גדול ממדים – אמפיתיאטרון הרצאות – אשר הוקדש ל״רוח הדת״. למעשה, מבנה זה היה מקדש לפילוסופיה של הדתות.
מקדש דתות זה נבנה על-ידי סוחר עשיר, אזרח אורמיה, ועל-ידי שלושת בניו. אדם זה נקרא צִימְבּוֹיטוֹן, ועם אבות-אבותיו נמנים בני עמים רבים.
ההרצאות והדיונים במכללת דת זו החלו בשעה עשר בבוקר בכל ימות השבוע. מפגשי אחר הצהריים החלו בשעה שלוש, ואילו דיוני הערב החלו בשעה שמונה. צִימְבּוֹיטוֹן או אחד משלושת בניו תמיד ישבו בראש מפגשי לימוד, הדיון והשיחה הללו. מייסדו של בית ספר ייחודי זה ללימודי דתות חי ומת מבלי שגילה מעולם את אמונותיו הדתיות האישיות.
מספר פעמים ישוע השתתף בדיונים הללו, ולפני שעזב את אורמיה סיכם עמו צימבויטון כי בדרכו חזרה ישהה ישוע עמם במשך שבועיים ימים שבמהלכם יעביר עשרים-וארבע הרצאות בנושא ״אחוות האדם״, וכמו כן יערוך שנים-עשר מפגשי ערב של שאלות ותשובות, דיונים ועימותים בנושא הרצאותיו בפרט, ובנוגע לאחוות האדם בכלל.
בהתאם לסיכום הזה, עצר ישוע בדרכו חזרה והעביר את ההרצאות האלה. מכל אשר לימד המאסטר באורנטיה, הייתה זו המסגרת הלימודית השיטתית והרשמית ביותר. בהרצאות האלה, בנושא אחוות האדם, הוא דיבר יותר מכפי שדיבר אי-פעם לפני כן, או לאחר מכן, בנושא אחד כל שהוא. לאמיתו של דבר, ההרצאות האלה נסבו על ״ממלכת האל״ ועל ״ממלכות האדם״.
בסגל ההוראה של מקדש הפילוסופיה הדתית הזה יוצגו יותר משלושים דתות וכתות. כל אחד ואחד מן המורים הללו נבחר, נתמך ואושר על-ידי הקבוצה הדתית אשר אליה השתייך. באותה עת מנה סגל המורים כשבעים-וחמישה מורים, והם חיו במבנים אשר אכלסו שנים-עשר אנשים כל אחד. מדי חודש נערכה הגרלה לקביעתן מחדש של קבוצות המגורים האלה. חוסר סובלנות, נטייה לעימותים, או כל תכונה אחרת אשר הפריעה להתנהלותה החלקה של הקהילה היוותה עילה לסילוקו המיידי של המורה הפוגע. מורה זה סולק ללא כחל וסרק, והמורה המחליף אשר נמצא ברשימת ההמתנה הוצב במקומו.
מוריהן של מִגוון הדתות האלה התאמצו עד מאוד להדגים את מידת הדמיון ביחסן אל מה שקשור לחיים הנוכחיים ולחיים הבאים. על-מנת להתקבל לסגל הפקולטה נדרש לעמוד בתנאי אחד בלבד – כל מורה נדרש לייצג דת אשר הכירה באל – בסוג במסוים של אלוהות עליונה. עם סגל הפקולטה נמנו חמישה מורים אשר לא ייצגו דת מאורגנת כלשהי, וכך ישוע הופיע בפניהם במעמד של מורה עצמאי.
] כאשר אנו, האמצעיונים, הכנו לראשונה את סיכומי הרצאותיו של ישוע באורמיה, התגלעה מחלוקת בין שרפיות הכנסייה לשרפיות הקִדמה, כאשר סלע המחלוקת היה השאלה: האם נבון לכלול את ההרצאות האלה במסגרת ההתגלות באורנטיה? התנאים השוררים במאה העשרים בקבוצות הדת והממשל הינם כה שונים מאלו אשר שררו בימיו של ישוע, עד כי אכן קשה היה להתאים את אשר לימד המאסטר באורמיה לבעיותיהן של ממלכת האל וממלכות האדם בהקשר של פעולות העולם הקיימות במאה העשרים. מעולם לא הצלחנו לנסח את מה שלימד המאסטר באופן שהניח את דעתן של שתי קבוצות השרפים האלה אשר בממשל הפלנטארי. לבסוף, מינה המלכי-צדק היושב בראש ועידת ההתגלות ועדה בת שלושה חברים מן הסדר שלנו, והטיל עליה להכין את נקודת ההשקפה שלנו על אודות מה שלימד המאסטר באורמיה, באופן המותאם לתנאים הדתיים והפוליטיים השוררים באורנטיה במאה העשרים. ובהתאם לכך, הננו, שלושת האמצעיונים המשניים, התאמנו כך את מה שלימד ישוע, וניסחנו מחדש את אשר אמר באופן שיתאים לתנאים השוררים בעולם כיום. וכעת, הננו מציגים את הדברים הללו, כפי שאושרו ולאחר שנערכו בידי המלכי-צדק יושב הראש של ועדת ההתגלות.]
אחוות האדם מתבססת על אבהותו של האל. משפחתו של האל נגזרת מאהבתו של האל – האל הינו אהבה. האל האב אוהב את ילדיו, את כל ילדיו, באופן אלוהי .
ממלכת השמיים, הממשל האלוהי, מתבססת על עובדת הריבונות האלוהית – האל הינו רוח. מכיוון שהאל הינו רוח, הממלכה הינה רוחנית. ממלכת השמיים איננה חומרית ואף לא אינטלקטואלית גרידא; זוהי מערכת יחסים רוחנית בין האדם לבין האל.
אם דתות שונות מכירות בריבונית הרוח של האל האב, אזי דתות שכאלה תמצֶאנה בשלום. אך ורק כאשר אחת מן הדתות מניחה כי היא נעלה, באופן כזה או אחר, על-פני כל האחרות, וכי היא בעלת סמכות בלעדית על כל הדתות האחרות, או אז דת שכזו תתיימר לנהוג בחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות, או שתעז לרדוף מאמיני דתות אחרות.
אף-פעם לא יוכל לשרור השלום הדתי – לא תוכל לשרור אחווה – אלא אם כן כל הדתות תסכמנה לוותר מרצונן על כל הסמכות הדתית, ולוותר לחלוטין על כל מושג של ריבונות רוחנית. רק האל לבדו הינו ריבון רוח.
לא תוכלו להחזיק בשוויון בין הדתות (חירות דתית) ללא מלחמות דת, אלא אם כן כל הדתות תסכמנה להעביר את מלוא הריבונות הדתית לרמה על-אנושית כלשהי, לאל עצמו.
ממלכת השמיים בלבבות בני האדם תיצור אחדות דתית (לא בהכרח אחידות דתית), וזאת משום שכל קבוצות הדת שאליהן ישתייכו מאמינים כאלו תהיינה חפות מכל מושגי הסמכות הדתית – חפות מריבונות דתית.
האל הינו רוח, והאל מעניק מרוחו שלו עצמו רסיס השוכן בלב האדם. מבחינה רוחנית, כל בני האדם שווים זה לזה. ממלכת השמיים חפה מכל קסטות, מעמדות, רמות חברתיות וקבוצות כלכליות. כולכם הנכם אחים.
אך בו ברגע שתשכחו את ריבונות הרוח של האל האב, תתחיל אחת מן הדתות לטעון לעליונותה על-פני הדתות האחרות; ואז, במקום שלום על-פני האדמה ורצון טוב בקרב בני האדם, תתחלנה מחלוקות, האשמות ואפילו מלחמות דת, לכל הפחות מלחמות בין אנשי הדתות.
הוויות בעלות רצון חופשי – אשר מחשיבות עצמן כשוות זו לזו – תתפתינה במוקדם או במאוחר לנסות ולרכוש עוצמה וסמכות על אנשים אחרים ועל קבוצות אחרות, אלא אם כן הן מכירות באופן הדדי בעובדת היותן כפופות לריבונות-על, לסמכות כלשהי המצויה מעליהן. מושג השוויון אף פעם אינו משכין שלום, אלא כאשר קיימת הכרה הדדית בהשפעת שליטת-העל של ריבונות-על.
אנשי הדת באורמיה חיו יחדיו בשלום ובשלווה יחסיים, משום שהם וויתרו לחלוטין על כל תפישות הריבונות הדתית. מבחינה רוחנית, כולם האמינו באל ריבוני; מבחינה חברתית, הסמכות המלאה והבלתי-מעורערת נחה ביד העומד בראשם – צִימְבּוֹיטוֹן. הם ידעו היטב את אשר יקרה למי מהמורים אשר יתיימר להיות אדון למורים העמיתים שלו. באורנטיה לא יוכל לשרור שלום דתי, עד אשר כל הקבוצות הדתיות תוותרנה מרצונן על כל מושגי ההעדפה אלוהית, עם הנבחר וריבונות הדתית. בני האדם יהיו לאחים לדת ויחיו בשלום דתי על-פני האדמה, אך ורק כאשר האל האב יהפוך לעליון.
[בעוד שמה שלימד המאסטר באשר לריבונות האל הינו אמת – אלא שהדברים הסתבכו לאחר שהופיעה בקרב דתות העולם דת אשר נסבה עליו – מה שהציג בנוגע לריבונות הפוליטית הסתבך עד מאוד בשל האבולוציה הפוליטית של חיי האומה ביותר מאלף ותשע-מאות השנים אשר חלפו מאז. בימי ישוע היו בעולם שתי מעצמות עולמיות בלבד – האימפריה הרומית במערב ואימפריית האן במזרח – ובין אלה הפרידו הן ההמלכה הפרתית והן ארצות נוספות באזור הים הכספי וטורקסטאן. לפיכך, במצגת שלהלן סטינו יותר מן המהות של מה שלימד המאסטר באורמיה בנוגע לריבונות פוליטית, ובה בעת ניסינו להציג את החשיבות של הלימוד מהסוג שלימד בשל הישימות שלו למצב הייחודי והקריטי שבו נתונה האבולוציה של הריבונות הפוליטית במאה העשרים שלאחר המשיח.]
כל עוד האומות נאחזות באשליה של ריבונות לאומית בלתי-מוגבלת, לעולם לא תסתיים המלחמה באורנטיה. בעולם מיושב קיימות אך ורק שתי רמות של ריבונות יחסית: זו של הרצון החופשי הרוחני של בן התמותה היחיד, וזו של הריבונות הקולקטיבית של האנושות בכללותה. כל ההתאגדויות והקבוצות שבין רמת היחיד לרמת האנושות כולה, הינן יחסיות וחולפות, וערכן עומד אך על השיעור שבו הן מעצימות את רווחתם, בריאותם ואת התקדמותם של היחיד ושל הסך הכול הפלנטארי – של האדם ושל האנושות.
מורי הדת חייבים לזכור תמיד שריבונותו הרוחנית של האל קודמת לכל נאמנות רוחנית אשר מצויה בתווך. יום אחד יידעו השליטים האזרחיים כי הגבוהים ביותר שולטים בממלכות האדם.
שלטונם זה של הגבוהים ביותר בממלכות האדם אינו מיועד להעדיף באופן מיוחד קבוצת בני-תמותה כזו או אחרת. אין כדבר הזה, ״העם הנבחר״. שלטונם של הגבוהים ביותר, השולטים שליטת-על באבולוציה הפוליטית, מיועד להבטיח את השיעור המרבי של טוּב עבור המספר הגדול ביותר של בני-אדם באשר הם, וזאת למשך פרק הזמן הממושך ביותר.
ריבונות הינה עוצמה, והיא צומחת הודות לארגון. טוב וראוי שארגוני העוצמה הפוליטית יצמחו, משום שהם נוטים לכלול מגזרים הולכים וגדלים מקרב האנושות בכללותה. אך צמיחתם זו של הארגונים הפוליטיים גם יוצרת בעיה בכל הרמות המצויות בתווך שבין המסגרת הראשונית והטבעית שבה מתארגנת העוצמה הפוליטית – המשפחה – לבין פסגת הצמיחה הפוליטית – ממשלת כלל האנושות, מטעם כלל האנושות ועבורהּ.
תחילתה של הריבונות הפוליטית בעוצמה ההורית שבקבוצה המשפחתית, שממנה, הודות לארגון, היא מתפתחת בשעה שהמשפחות מתמזגות לכדי חמוּלוֹת-דם, ואלה בתורן מתאחדות, מסיבות שונות, לכדי יחידות שבטיות – קבוצות פוליטיות על-חמוּלתיוֹת. ואז, באמצעות סחר, מסחר וכיבוש, מתאחדים השבטים לכדי אומה, בעוד שהאומות עצמן מתאחדות לעיתים לכדי אימפריה.
כאשר הריבונות עוברת מן הקבוצות הקטנות יותר לקבוצות הגדולות יותר, מתמעטות המלחמות. פירושו של דבר שהמלחמות הקטנות בין האומות הקטנות מתמעטות, אך הפוטנציאל למלחמות גדולות עולה בעת שהאומות הריבוניות הולכות וגדלות. ואז, משכל העולם התגלה ויוּשב, כאשר האומות הן מעטות, גדולות וחזקות, כאשר האומות הכבירות האלה, הלכאורה ריבוניוֹת, מתחככות זו בזו, כאשר רק אוקיינוסים מפרידים ביניהן, הזירה בשלה למלחמות גדולות, לקונפליקטים חובקי-עולם. אומות שכאלה, הקרויות ריבוניות, לא תוכלנה להתחכך זו בזו בלא שייווצרו עימותים, ובסופו של דבר מלחמות.
הקושי אשר חוֹוה האבולוציה של הריבונות הפוליטית, החל מן המשפחה וכלה באנושות כולה, טמון בהתנגדות של אינרציה המצויה בכל רמות הביניים. לעיתים המשפחות ממרות את פי החמולה שלהן, ואילו החמולות והשבטים ממשיכים לעתים קרובות לחתור תחת ריבונותה של המדינה הטריטוריאלית. בתהליך האבולוציה של הריבונות הפוליטית, כל אחת מן המסגרות החדשות, המתקדמות, מתביישת ב״שלבים הפיגומיים״ – שלבי ההתפתחות הקודמים והמעכבים של הארגון הפוליטי. כך הוא הדבר וכך היה מאז ומעולם. אותה נאמנות אשר מאפשרת לשבט להתפתח, היא זו המקשה על התפתחותו של שבט-העַל – המדינה הטריטוריאלית. ואותה נאמנות (לאומנות) אשר מאפשרת למדינה הטריטוריאלית להתפתח, מסבכת במידה עצומה את התפתחותה האבולוציונית של ממשלת האנושות בכללותה.
הריבונות הפוליטית נוצרת כתוצאה מוויתור על זכות ההגדרה העצמית. ראשית, מצד היחיד בתוככי המשפחה, ואז מצד המשפחות והחמולות ביחס לשבט ולקבוצות הגדולות יותר. ההגדרה העצמית אשר עברה בהדרגה מן הארגונים הפוליטיים הקטנים אל הארגונים הגדולים יותר, התרחשה על-פי-רוב ללא כל עיכובים במזרח, למן כינון שושלת מִינְג והשושלות המוֹגוֹליות. במערב היא התקדמה במשך יותר מאלף שנים עד לסיום מלחמת העולם, כאשר חלה נסיגה זמנית ומצערת של התהליך הרגיל בשעה שקבוצות קטנות רבות באירופה רכשו מחדש ריבונות פוליטית.
אורנטיה לא תיהנה משלום בר-קיימא, עד אשר האומות המכונות ריבוניות תוותרנה, בתבונה ומרצונן שלהן, על מלוא הסמכויות הריבוניות שלהן ותעבירן לידי אחוות האדם – לממשלת האנושות. הבינלאוּמיוּת – התאגדות של אומות – לעולם לא תוכל להשכין שלום בר-קיימא עבור האנושות. קונפדרציות כלל-עולמיות של מדינות אכן תמנענה ביעילות מלחמות קטנות ותוכלנה לשלוט מתוך הסכמה במדינות הקטנות, אך הן לא תצלחנה במניעת מלחמות עולם, ואף לא תוכלנה לשלוט בשלוש, ארבע או חמש, הממשלות החזקות ביותר. במצב של עימותים אמיתיים, אחת מן המעצמות האלה תפרוש מן האיחוד ותכריז מלחמה. כל עוד הן ממשיכות להיות נגועות באשליית הריבונות הלאומית, לא תוכלו למנוע ממדינות מלצאת למלחמה. הבינלאומיות הינה צעד בכיוון הנכון. כוח שיטור בינלאומי יצליח למנוע הרבה מלחמות קטנות, אך הוא לא יהיה יעיל במניעתן של מלחמות גדולות, של עימותים בין הממשלות הצבאיות הגדולות אשר על-פני כדור הארץ.
עם התמעטות המספר של האומות הריבוניות האמיתיות (המעצמות הגדולות), גדלים הן ההזדמנות והן הצורך בממשלת האנושות. כאשר תיוותרנה רק מספר קטן של מעצמות ריבוניות באמת (גדולות), הן יהיו חייבות או לצאת למאבק לחיים ולמוות לעליונות לאומית (אימפריאלית), או לחלופין – באמצעות ויתור מרצונן על כמה מזכויות הריבונות – ליצור את הגרעין ההכרחי של עוצמה על-לאומית, אשר ישמש כראשית הריבונות האמיתית של האנושות בכללותה.
השלום לא ישרור באורנטיה בטרם כל האומות המכונות ריבוניוֹת תוותרנה על הזכות להכריז מלחמה לידי ממשל יציג של כלל האנושות. הריבונות הפוליטית הינה זכות מוּלדת של עמי העולם. כאשר כל עמי אורנטיה יבנו ממשלה עולמית, תהיה נתונה בידם הזכות והיכולת לבנות אותה כממשלה ריבונית מעין זו; וכאשר עוצמה עולמית ייצוגית, או דמוקרטית, זו, תשלוט בכוחות היבשה, האוויר והים של העולם, או אז ישרור שלום על-פני האדמה ורצון טוב בינות לאנשים – אך לא לפני כן.
אם נשתמש בדוגמא חשובה מן המאה התשע-עשרה ומן המאה העשרים: ארבעים-ושמונה המדינות החברות באיחוד הפדראלי האמריקני נהנות מזה זמן רב משלום. הן לא נלחמות יותר בינן לבין עצמן. הן וויתרו על ריבונותן לידי הממשל הפדראלי, ובאמצעות שימוש בבוררות במקום מלחמה, הן זנחו את כלל תביעותיהן להזיית ההגדרה העצמית. ואף כי כל מדינה מנהלת את ענייניה הפנימיים, הן אינן עוסקות ביחסי חוץ, במכסים, בהגירה, בענייני צבא או בסחר בין-מדינתי. המדינות היחידניות אף אינן עוסקות בעניינים הקשורים לאזרחות. ארבעים-ושמונה המדינות תסבולנה מפגעי המלחמה, אך ורק במידה שהממשל הפדראלי עצמו עומד בסכנה באופן כלשהו.
ארבעים-ושמונה המדינות האלה, אשר נטשו את צמד ההתחכמויות – הריבונות וההגדרה העצמית – נהנות מן השלום ומן השלווה השוררים ביניהן. וכך גם האומות של אורנטיה תחלנה ליהנות משלום כאשר הן תוותרנה מרצונן על ריבונותן לידי ממשל עולמי – ריבונות אחוות האדם. בעולם-מדינה זה, המדינות הקטנות תהיינה חזקות ממש כגדולות, ממש כפי שהמדינה הקטנה של רוד איילנד שולחת לקונגרס האמריקני שני סנאטורים, בדיוק כמו מדינת ניו-יורק המאוכלסת ומדינת טקסס בעלת השטח הנרחב.
ריבונותן המוגבלת (זו של המדינה) של ארבעים-ושמונה המדינות האלה נוצרה על-ידי האדם ולמען האדם. ריבונותו העל-מדינתית (זו הלאומית) של האיחוד הפדראלי האמריקני נוצרה על-ידי שלוש-עשרה המדינות המקוריות מקרב המדינות האלה, לתועלתן שלהן ולתועלת האדם. ובדומה לכך, יום אחד תכוננה האומות את ריבונותו העל-לאומית של הממשל הפלנטארי של כלל האנושות, לתועלתן ולתועלת כלל בני האדם.
אזרחים אינם נולדים לתועלת הממשל; ממשלות הינן ארגונים אשר נוצרים ומעוצבים לתועלת האדם. האבולוציה הפוליטית של הריבונות תימשך עד אשר תופיע ממשלת הריבונות של כלל בני האדם. לכל הריבונויות האחרות נודע ערך יחסי בלבד, הן חולפות במשמעותן וכפיפות במעמדן.
עם ההתקדמות המדעית, תהפוכנה המלחמות להרסניות יותר ויותר, עד אשר הן תהיינה כמעט בבחינת התאבדות גזעית. עוד כמה מלחמות עולם נידרש להילחם, ועל עוד כמה איגודי אומות להיכשל בטרם יסכימו בני האדם לכונן את ממשל האנושות ולהתחיל ליהנות מן הברכות שטומן בחובו שלום קבע ומן השגשוג הנובע משלווה של רצון-טוב – רצון-טוב כלל עולמי – בקרב האדם?
אם אדם אחד מבקש חופש – חירות – שומה עליו לזכור כי כל יתר בני האדם משתוקקים לאותו חופש ממש. קבוצות המורכבות מבני-תמותה שוחרי-חופש לא תוכלנה לדור בשלום זו עם זו מבלי להכפיף את עצמן לחוקים, להוראות ולתקנות, אשר יבטיחו לכל אדם את אותו שיעור של חופש, ובה בעת יבטיחו מידה שווה של חופש לכל אחַיו בני האדם. אם אדם אחד יהיה חופשי לחלוטין, כי אז שומה על אדם אחר להיות משועבד לחלוטין. ויחסיותו של החופש תקפה הן בהיבט החברתי, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הפוליטי. חופש הינו מתת הציוויליזציה המתאפשרת הודות לאכיפת החוק.
אחוות האדם מתאפשרת מן הבחינה הרוחנית הודות לדת, אך על-מנת לשלוט בבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות הנלוות ליעד כזה של שמחת האדם ותועלתו, תידרש ממשלה של כלל האנושות.
כל עוד הריבונות הפוליטית של העולם מחולקת ונתונה באופן בלתי-צודק בידי קבוצת מדינות-אומות, תמשכנה להתרחש מלחמות וישמעו חרחורי מלחמות – אומה תעלה כנגד אומה. אנגליה, סקוטלנד וווילס תמיד נלחמו זו בזו, עד אשר כל אחת מהן וויתרה על ריבונותה והפקידה אותה בידי הממלכה המאוחדת.
מלחמת עולם נוספת תלמד את האומות המכונות ריבוניות ליצור פדרציה מסוג כלשהו, ובכך ייווצר מנגנון למניעת המלחמות הקטנות, קרי בין האומות החלשות יותר. אך מלחמות העולם תמשכנה להתקיים עד אשר תתכונן ממשלת האנושות. אך ורק הריבונות הגלובלית תוכל למנוע מלחמות עולם – שום דבר אחר לא יצלח לכך.
ארבעים-ושמונה המדינות האמריקניות חיות בשלום זו לצד זו. נוכל למצוא בקרב אזרחיהן של ארבעים-ושמונה המדינות האלה את בני כל האומות והגזעים השונים אשר חיו אי-פעם באירופה הלוחמנית. האמריקנים הללו מייצגים כמעט את כל הדתות והכתות הדתיות שבעולם הרחב בכללותו, ואף-על-פי-כן, כאן בצפון-אמריקה, הם חיים יחדיו בשלום. וכל זאת התאפשר משום שארבעים-ושמונה המדינות האלה וויתרו על ריבונותן וזנחו כל מושג של הנחת זכויות של הגדרה-עצמית.
אין מדובר בסוגיה של חימוש או של התפרקות ממנו. הסוגיות הנוגעות לשימור של שלום עולמי אף לא קשורות לגיוס חובה או לשירות צבאי התנדבותי. גם אם תיקחו מן האומות החזקות את כל כלי הנשק המודרניים ואת כל סוגי חומרי הנפץ, הן עדיין תילחמנה באגרופים, באבנים ובאלות. וזאת, כל עוד הן ממשיכות להיאחז באשליה של זכות אלוהית לריבונות לאומית.
מלחמה איננה מחלה נרחבת ואיומה אשר תוקפת את האדם; מלחמה הינה תסמין, תוצאה. המחלה האמיתית הינה וירוס הריבונות הלאומית.
לַאוּמוֹת באורנטיה לא הייתה ריבונות אמיתית; מעולם לא הייתה להן ריבונות אשר מסוגלת להגן עליהן מאימת מלחמות העולם ומן ההרס הטמון בהן. בעת שהן תיצורנה ממשלה גלובלית של האנושות, אין זאת כי האומות תוותרנה על ריבונות, אלא דווקא תיצורנה ריבונות עולמית, אמיתית, אותנטית ומתמשכת, אשר תהיה מסוגלת להגן עליהן מכאן ואילך מפני כל המלחמות. העניינים המקומיים יטופלו על-ידי ממשל מקומי; בעניינים הלאומיים יטפל ממשל לאומי; ואילו את העניינים הבינלאומיים תנהל ממשלה עולמית.
לא ניתן לשמור על שלום עולמי באמצעות אָמנוֹת, דיפלומטיה, מדיניות חוץ, בריתות, איזוני כוח, או כל להטוט מזדמן אחר במסגרת הריבונות של הלאומיות. מה שנדרש הוא לחוקק חוק עולמי אשר יוכל להיאכף על-ידי ממשלה עולמית – ריבונות כלל האנושות.
היחיד ייהנה מחירות נרחבת הרבה יותר תחת ממשלה עולמית. כיום, אזרחיהן של המעצמות הגדולות ממוסים, מוסדרים ונשלטים באופן מדכא-כמעט; והרבה מן ההתערבות הזו בחירויות הפרט הנהוגה בהווה תיעלם בשעה שהממשלות הלאומיות תסכמנה להפקיד את ריבונותן באשר ליחסים הבינלאומיים בידיה של ממשלה עולמית.
תחת ממשלה עולמית, קבוצות לאומיות תזכינה להזדמנות של ממש ליהנות מחירויות הפרט אשר בדמוקרטיה אמיתית, וכן אפשרות לממֶש אותן הלכה למעשה. ייסתם הגולל על רעיון ההגדרה העצמית המופרך. עם הוויסות העולמי של הכספים והסחר, ישרור עידן חדש של שלום חובק עולם. במהרה תוכל להתפתח שפה עולמית, ועדיין נותרת לפחות תקווה מסוימת כי ביום מן הימים תשרור דת עולמית – או לפחות דתות בעלות נקודת השקפה עולמית.
ביטחון קולקטיבי אף-פעם לא יאפשר שלום, בטרם הקולקטיב יכלול את כלל האנושות.
הריבונות הפוליטית של ממשל ייצוגי של כלל האנושות ישכין שלום בר-קיימא על-פני האדמה, והאחווה הרוחנית של בני האדם תבטיח לנצח את הרצון הטוב בין כלל בני האדם. ואין בנמצא כל דרך אחרת להשכין שלום על-פני האדמה ורצון טוב בינות לאנשים.
לאחר מותו של צימבויטון, בניו התקשו עד מאוד לשמור על שלום בפקולטה. ההשלכות של מה שלימד ישוע היו עשויות להיות נרחבות הרבה יותר אילו המורים הנוצריים, אשר הצטרפו לפקולטה באורמיה בשלב מאוחר יותר, היו מציגים יותר חוכמה ונוהגים ביתר סובלנות.
בנו בכורו של צימבויטון פנה לעזרתו של אבנר בעמן, אך למרבה הצער אבנר בחר במורים אשר התבררו כבלתי-גמישים וכבלתי-מתפשרים. מורים אלו ביקשו להשליט את דתם על יתר מערכות האמונה. הם מעולם לא חשדו כי ההרצאות שהעביר מוביל השיירה, אשר אליהן התייחסו לעיתים תכופות, הגיעו מפי לא אחר מאשר ישוע עצמו.
ככל שגבר הבלבול בפקולטה, כך הסירו שלושת האחים את תמיכתם הפיננסית ממנה, והיא נסגרה כעבור חמש שנים. מאוחר יותר היא נפתחה מחדש כמקדש מיתראי ולבסוף נשרפה כליל בזמן אחת מן החגיגות האורגזמיות שלהם.
כאשר שב ישוע ממסעו לים הכספי, הוא ידע כי ימי המסעות שלו בעולם קרובים לסיומם. הוא נסע רק פעם אחת נוספת אל מחוץ לפלשתינה, לסוריה. לאחר ביקור קצר בכפר נחום, הלך לביקור בן מספר ימים בנצרת. במחצית חודש אפריל הוא יצא מנצרת לעבר צוֹר. משם הוא המשיך צפונה אל צידון, ושם שהה במשך מספר ימים. אך פניו היו מועדות לאנטיוכיה.
זו השנה שבה נדד ישוע לבדו בפלשתינה ובסוריה. במהלך השנה הזו הוא נודע בכמה וכמה שמות באזורי הארץ השונים: הנגר מנצרת, בונה הסירות מכפר נחום, הסופר מדמשק והמורה מאלכסנדריה.
באנטיוכיה חי בן האדם במשך יותר מחודשיים. שם הוא עבד, התבונן, למד, פגש, סעד, וכל העת למד כיצד חי האדם, כיצד הוא חושב, מרגיש ומגיב לסביבת הקיום האנושית. במשך שלושה שבועות מתוך התקופה הזאת הוא עבד כתופר אוהלים. באנטיוכיה הוא שהה יותר מאשר בכל מקום אחר במהלך המסע זה. עשר שנים מאוחר יותר, כאשר הטיף השליח פאולוס באנטיוכיה ושמע את מאזיניו מדברים על הדוקטרינות של הסופר מדמשק, הוא כלל לא שיער שתלמידיו שמעו את קולו של המאסטר עצמו מלמד.
מאנטיוכיה ישוע ירד דרומה לאורך החוף עד לקיסריה, שם שהה במשך מספר שבועות, ומשם המשיך לאורך החוף עד ליפו. מיפו הוא פנה דרך פנים הארץ אל יבנה, אשדוד ועזה. מעזה הוא הלך בשביל הפנימי אל באר-שבע ושם שהה במשך שבוע.
אז יצא ישוע למסעו האחרון כיחיד בלב לבה של פלשתינה, מסע אשר החל בבאר-שבע בדרום והסתיים בדן שבצפון. במסע הזה צפונה הוא עצר בחברון, בבית לחם (שם ראה את מקום הולדתו), בירושלים (הוא לא ביקר בבית עניא), בבארות, לבונה, שיחר, שכם, שומרון, גבע, עין-גנים, עין דור ומדון; הוא עבר דרך מגדל וכפר נחום והמשיך צפונה; עבר ממזרח למימי המֵרוֹם ודרך קָרַאטָה לדן, או קיסריה-פִילִיפִּי.
כעת הוביל מכוונן המחשבה את ישוע הלאה מיישובי האדם, מעלה אל הר החרמון, על-מנת שיוכל לסיים את משימת כיבוש דעתו האנושית ולהשלים את משימת ההגעה להקדשתו השלמה לשארית עבודת חייו על-פני האדמה.
הייתה זו אחת מן התקופות הבלתי-שגרתיות ויוצאות-הדופן ביותר בחייו הארציים של המאסטר באורנטיה. תקופה אחרת ודומה לה מאוד הייתה החוויה אשר עבר בגפו, בגבעות שליד פֵּלָה לאחר טבילתו. תקופת ההתבודדות הזו בהר החרמון סימנה את סיום הקריירה האנושית-גרידא שלו, כלומר, את סיומהּ הטכני של משימת המתת האנושית שלו; זאת בעוד שתקופת ההתבודדות המאוחרת יותר סימנה את תחילת החלק האלוהי יותר במשימת המתת. וישוע חי בגפו עם האל במשך שישה שבועות על מורדות הר החרמון.
לאחר ששהה זמן-מה בסביבת קיסריה-פיליפי, הכין ישוע את הצידה, השיג בהמת משא וסיכם דברים עם נער בשם תִּיגְלָת. או אז, הוא צעד בדרך לדמשק לכפר אשר כונה לעיתים בית-ג׳אן, למרגלות הר החרמון. כאן הוא מיקם את בסיסו בסמוך לאמצע חודש אוגוסט, שנת 25 לספירה. הוא הותיר את הצידה בידי תיגלת והחל להעפיל בשיפולים הצחיחים של ההר. ביום הראשון נלווה תיגלת לישוע במעלה ההר אל נקודה נבחרת בגובה של כ-1,800 מטרים מעל לפני הים, שם הם בנו מיכל עשוי אבן שבו נדרש תיגלת להפקיד מזון פעמיים בשבוע.
ביום הראשון, מעט לאחר שעזב את תיגלת, העפיל ישוע רק קמעה במעלה ההר בטרם עצר להתפלל. בין היתר הוא ביקש מאביו לשלוח בחזרה את השרפים השומרת ״להיות עם תיגלת.״ הוא ביקש שיוּתר לו להיאבק במאבק האחרון הזה שלו אך ורק באמצעות מה שקיים במציאויות האנושיות. ובקשתו התקבלה. הוא צעד אל עבר המבחן הכביר כאשר עמו רק המכוונן השוכן על-מנת להנחות אותו ולתמוך בו.
ישוע אכל אך מעט בעת ששהה על ההר; הוא צם מכל מזון רק למשך יום או יומיים בכל פעם. ההוויות העל-אנושיות אשר התעמתו אתו על ההר הזה, ושבהן הוא נלחם ברוחו, ואשר אותן הוא ניצח בכוחו, היו אמתיות; היו אלה הארכי-אויבים שלו במערכת שטניה; הם לא היו חזיונות הדמיון הנובעים מן הגחמות האינטלקטואליות של דעתו המוחלשת של בן תמותה מורעב, אשר איננו מסוגל להבחין בין מציאות לבין שיגיונות הדעת השוגה.
ישוע בילה בהר החרמון את שלושת השבועות האחרונים של חודש אוגוסט ואת שלושת השבועות הראשונים של חודש ספטמבר. במהלך השבועות הללו הוא סיים את משימתו כבן-תמותה, זו של השגת מעגלי הבנת הדעת ושל השליטה באישיות. במהלך התקופה הזו, שבה התייחד עם אביו שבשמיים, גם מכוונן המחשבה השוכן השלים את השירותים אשר הוקצו לו. הושג היעד האנושי של יצור ארצי זה. נדרש להשלים אך ורק את החלק האחרון של הכוונון שבין הדעת לבין המכוונן.
לאחר יותר מחמישה שבועות רצופים של התייחדות עם אביו מפרדיס, ישוע השתכנע ובטח לחלוטין בטיבו שלו ובַּוודאות שיתעלה מעל לרמות החומר של ביטוי האישיוּת בזמן ובמרחב. הוא האמין באמונה שלמה בטיבו האלוהי, ולא היסס לטעון לעליונות טיבו האלוהי על-פני טיבו האנושי.
לקראת סוף השהות על ההר ביקש ישוע מאביו רשות להיפגש עם אויביו בשטניה כבן האדם, כיהושע בן-יוסף. בקשה זו אושרה. הפיתוי הגדול, המשפט של היקום, אירע במהלך השבוע האחרון לשהות בהר החרמון. שטן (אשר ייצג את לוציפר) והנסיך הפלנטארי המורד, קליגאסטיה, נפגשו עם ישוע והיו גלויים לחלוטין לעיניו. ו״פיתוי״ זה – ניצחונהּ הסופי של הנאמנות האנושית אל מול דברי הסילופין של האישיויות המורדות – לא היה קשור למזון, לגגות של מקדשים או לפעולות מתיימרות. הוא לא נגע לממלכות העולם הזה, אלא לריבונות של יקום כביר ורב-הוד. הסמליות אשר נרשמה בכתביכם כוּונה לעידנים המפגרים שבהם חשב העולם באופן ילדותי. וראוי שהדורות הבאים יבינו לאיזה מאבק כביר נדרש בן האדם, מאבק שאותו צלח באותו יום רב מאורעות בהר החרמון.
ולהצעות ולהצעות-שכנגד הרבות, אשר הציעו שליחיו של לוציפר, ענה ישוע רק כך: ״מי ייתן וישרור רצונו של אבי מפרדיס. ואתה, בני המורד, הנני מפקיד אותך לשיפוטם האלוהי של עתיקי היומין. אני הנני אביך-בוראך; אתקשה לשפוט אותך בצדק, ואת הרחמים שלי כבר דחית. הנני מפקיד אותך למשפט השופטים של יקום גדול מזה.״
לכל הפשרות והחלופות אשר הציע לוציפר, לכל מה שהציע במיוחד עבור משימת המתת, ענה ישוע רק כך: ״כי ייעשה רצונו של אבי בפרדיס.״ וכאשר הסתיים המבחן המתיש, חזרה לצד ישוע השרפים השומרת אשר נפרדה ממנו וסעדה אותו.
באחר-צהריים אחד מאוחר בקיץ, בינות לעצים ובדממה של הטבע, מיכאל מנבאדון רכש את הריבונות הבלתי-מעורערת על יקומו שלו. באותו יום הוא השלים את משימתם של הבנים הבוראים, לחיות את מלוא החיים בגוף, בדמות בשר ודם בן-תמותה, בעולמות האבולוציוניים של הזמן והמרחב. ההכרזה אשר ניתנה ליקום על אודות הישג רב-משמעות זה, ניתנה רק חודשים לאחר מכן, ביום שבו הוטבל; אך כל זאת אירע לאמיתו של דבר באותו יום על ההר. וכאשר ירד ישוע משהותו בהר החרמון, יוּשבוּ, לכל דבר ועניין, מרידתו של לוציפר בשטניה ופרישתו של קליגאסטיה באורנטיה. ישוע שילם את התשלום האחרון שאליו נדרש לשם השגת הריבונות ביקומו שלו, אשר כשלעצמה קובעת את מעמדם של כלל המורדים, וכן קובעת כי ניתן לטפל באופן מידי ויעיל בכל התקוממות עתידית (אם וכאשר תתרחש). בהתאם לכך, ניתן לומר שה״פיתוי הגדול״ של ישוע אירע זמן-מה לפני הטבלתו, ולא מיד לאחר אותו מאורע.
בסיום שהותו זו של ישוע על ההר, בעודו יורד ממנו, הוא פגש את תיגלת העולֶה למקום המפגש ועמו המזון. הוא הפנה אותו חזרה ואמר רק: ״תם זמן המנוחה; אני חייב לחזור אל עסקי אבי.״ והוא היה שקט והיה אדם שונה עד מאוד, בעת שהם הלכו חזרה לדן. בדן הוא נפרד מן הנער ונתן לו את החמור. או אז הוא המשיך דרומה באותה דרך שבה עלה, אל כפר נחום.
היה זה לקראת סוף הקיץ, סמוך ליום הכיפורים ולחג הסוכות. ישוע ערך מפגש משפחתי בכפר נחום בשבת ולמחרת יצא עם יוחנן, בנו של זבדיה, לעבר ירושלים. הם הלכו ממזרח לאגם, דרך גרש והלאה במורד עמק הירדן. ואף כי הוא שוחח מעט עם בן לווייתו בדרך, הבחין יוחנן בשינוי הגדול אשר חל בישוע.
ישוע ויוחנן עצרו ללילה בבית עניא אצל לזרוס ואחיותיו, ולמחרת מוקדם בבוקר הם יצאו לירושלים. הם בילו כמעט שלושה שבועות בעיר ובסביבותיה, או לפחות כך עשה יוחנן. ימים רבים יוחנן הלך לבדו לירושלים בעוד שישוע הלך לגבעות הסמוכות, שם התייחד רוחנית פעמים רבות עם אביו שבשמיים.
שניהם נכחו בתפילות יום הכיפורים הרציניות. יוחנן התרשם עד מאוד מטקסי אותו יום, יותר מאשר מכל יתר המועדים היהודיים, אך ישוע נותר צופה מהורהר ושקט. עבור בן האדם היה זה מופע מעורר חמלה ופתטי. הוא ראה בכל אלו בבחינת ייצוג שגוי של אופיו וטיבו של אביו שבשמיים. מעשי אותו היום נחשבו בעיניו כלעג לעובדת הצדק האלוהי ואמיתות החסד האינסופי. הוא בער בקרבו ברצונו לתת דרור להכרזה על אודות האמת באשר לאופיו האוהב של אביו ולאופן שבו הוא עושה חסד עם היקום, אך המכוונן הנאמן שלו התריע בו כי שעתו טרם הגיעה. ואולם, באותו לילה, בבית עניא, ישוע העיר מספר רב של הערות אשר הטרידו את יוחנן עד מאוד; ויוחנן מעולם לא הבין עד תום את המשמעות האמיתית של מה שאמר ישוע באותה פגישת ערב.
ישוע תכנן להישאר עם יוחנן לכל אורך השבוע של חג הסוכות. חג זה היה החופשה השנתית בפלשתינה; הייתה זו החופשה של היהודים. ואף כי ישוע לא השתתף בחגיגת האירוע, נראָה לעין כי הוא נהנה וחוֹוה שביעות רצון משמחתם ומעליזותם של הצעירים והמבוגרים כאחד.
באמצע שבוע החגיגות, ולפני תום החג, ישוע עזב את יוחנן, ואמר כי ברצונו לצאת אל הגבעות ולהתייחד טוב יותר עם אביו שבפרדיס. יוחנן ביקש להצטרף אליו, אך ישוע התעקש שיישאר לחגיגות, ואמר: ״לא נדרש ממך לשאת את נטל בן האדם; אך ורק השומר חייב לעמוד על משמרתו בשעה שהעיר נמה את שנתה בשלווה.״ ישוע לא שב לירושלים. לאחר ששהה בגפו כמעט שבוע בגבעות שליד בית עניא, הוא יצא לכפר נחום. בדרך הביתה הוא בילה יום ולילה בגפו על מורדות הגלבוע, בקרבת המקום שבו נטל המלך שאול את חייו; וכאשר הוא הגיע לכפר נחום, נדמה כי היה עליז יותר מאשר בשעה שעזב את יוחנן בירושלים.
בבוקר המחרת ניגש ישוע לארגז שבו נותרו חפציו האישיים בבית המלאכה של זבדיה. הוא לבש את הסינר והתייצב לעבודה, באומרו: ״ראוי לי להישאר עסוק בשעה שאני ממתין ששעתי תגיע.״ והוא עבד במשך מספר חודשים נוספים לצד אחיו יעקב במספנה, עד לחודש ינואר בשנה שלאחר מכן. לאחר התקופה הזו, שבה עבד יעקב לצד ישוע – אף אם עלו בלבו ספקות אשר שיבשו את הבנתו באשר למלאכת חייו של בן האדם – הוא מעולם לא איבד לגמרי את האמונה באשר למשימתו של ישוע.
במהלך תקופת העבודה האחרונה של ישוע במספנה, הוא עסק רוב הזמן בגימור הפנימי של חלקי הסירות הגדולות יותר. הוא השקיע מאוד בכל מעשי ידיו, ונדמה כי הוא נהנה מן ההישג האנושי של השלמת מלאכה ראויה לשמה. ואף-על-פי שהוא בזבז זמן מועט על זוטות, הוא פעל בקפדנות בכל הנוגע למהות של כל דבר נתון שבו הוא עסק.
בחלוף הזמן הגיעו השמועות לכפר נחום על אודות אחד, יוחנן, אשר מטיף לבעלי התשובה ומטביל אותם בנהר הירדן. וכך הטיף יוחנן: ״מלכות השמים ממשמשת ובאה; חיזרו בתשובה והיטבלו.״ ישוע הקשיב לדיווחים הללו בעוד שיוחנן עולה לאיטו במעלה עמק הירדן, הרחק משפך הנהר הסמוך לירושלים. אך ישוע המשיך בבניית הסירות, עד אשר הגיע יוחנן לנקודה במעלה הנהר הסמוכה לפֵּלָה, בחודש ינואר של שנת 26 לספירה. אז הניח ישוע את כליו והכריז: ״הנה הגיעה שעתי.״ ולאחר מכן הציג את עצמו בפני יוחנן לשם טבילה.
ואולם, שינוי כביר התחולל בישוע. רק מתי מעט מקרב האנשים אשר נהנו מחברתו ומסעדוֹ, בעת שנע לאורכה ולרוחבה של הארץ, הצליחו לאחר מכן לזהות את המורה אשר הופיע בציבור כאותו אדם אשר הכירו ואהבו כיחיד פרטי בשנים עברו. והייתה סיבה לכך שאלו אשר נהנו ממנו בעבר לא הצליחו להכירו בתפקידו הציבורי המאוחר יותר, כמורה בעל סמכות. ההתמרה הזו של דעת ורוח נמשכה שנים ארוכות, והיא נחתמה במהלך השהות החשובה על הר החרמון.
יוחנן המטביל נולד ב-25 בחודש מרץ, שנת 7 לפני הספירה, בהתאם להבטחה אשר נתן גבריאל לאלישבע בחודש יוני של השנה הקודמת לזו. במשך חמישה חודשים, שמרה אלישבע בסוד את דבר ביקורו של גבריאל; וכשסיפרה לבעלה, זכריה, הוא דאג עד מאוד, והאמין לגמרי לסיפורה רק לאחר שחלם בעצמו חלום יוצא-דופן כשישה שבועות לפני לידתו של יוחנן. למעט ביקורו של גבריאל וחלומו של זכריה, לא היה כל דבר יוצא-דופן או על-אנושי אשר נקשר אל לידתו של יוחנן המטביל.
יוחנן נימול ביום השמיני, בהתאם לנוהג היהודי. הוא גדל כילד רגיל, יום אחר יום ושנה אחר שנה, בכפר הקטן שנמצא כשישה קילומטרים ממערב לירושלים ואשר היה ידוע באותם ימים בשם עיר יהודה.
המאורע בעל המשמעות הרבה ביותר במהלך ילדותו המוקדמת של יוחנן היה הביקור אשר ערך, ביחד עם הוריו, בביתם של ישוע והמשפחה מנצרת. הביקור התרחש בחודש יוני של שנת 1 לפני הספירה, בעת שיוחנן היה בן מעט יותר משש שנים.
לאחר ששבו לנצרת, החלו הוריו של יוחנן בתהליך חינוך שיטתי של הנער. בכפר הקטן לא היה בית ספר של בית כנסת; אך מכיוון שזכריה היה כוהן, הוא היה מלומד יחסית, וגם אלישבע הייתה מלומדת בהרבה מן האישה היהודית הממוצעת; היא אף נמנתה עם משפחת הכהונה והיוותה נצר ״לבנות אהרון.״ ומכיוון שיוחנן היה ילד יחיד, הם השקיעו זמן רב בחינוכו המנטאלי והרוחני. זכריה שירת רק במשך תקופות קצרות בבית המקדש בירושלים ולפיכך השקיע הרבה מזמנו בהוראת בנו.
לזכריה ולאלישבע הייתה חווה קטנה שבה הם גידלו כבשים. הם התפרנסו אך בקושי מעבודת האדמה, אך זכריה קיבל קצבה קבועה מכספי המקדש אשר הוקדשו לתמיכה בכוהנים.
יוחנן לא סיים את חוק לימודיו בבית-ספר בגיל ארבע-עשרה, אך עם זאת החליטו הוריו שזוהי השנה המתאימה לכך שינדור את נדרי הנזירות. בהתאם לכך, לקחו זכריה ואלישבע את בנם לעין גדי, בסמוך לים המלח. שם מוקם המטה הדרומי של מסדר הנזירים, ושם התקבל הנער לאחר כבוד למסדר למשך כל ימי חייו. לאחר הטקסים ולאחר שנדר את הנדרים להינזר ממשקאות משכרים, להימנע מלגזוז את מחלפות ראשו ומלגעת במת, המשיכה המשפחה לירושלים. שם, אל מול המקדש, השלים יוחנן את המנחות הנדרשות מאלו אשר נדרו את נדרי הנזירות.
יוחנן נדר את אותם נדרים אשר נדרו קודמיו המפורסמים – שמשון ושמואל הנביא. אדם נזיר נחשב לאישיות קדושה ומקודשת. היהודים התייחסו לנזיר כמעט באותה מידה של כבוד והערצה שבה נהגו כלפי הכוהן הגדול. ואין להתפלא על כך, מכיוון שפרט לכוהנים הגדולים, אך ורק לנזירים אשר הקדישו את כל חייהם למסדר הותר להיכנס במקדש אל קודש הקודשים.
יוחנן שב מירושלים אל ביתו על-מנת לטפל בעדר הכבשים של אביו, והוא גדל להיות גבר חזק בעל אופי נאצל.
כשיוחנן היה בגיל שש-עשרה, כתוצאה מכך שקרא על אודות אליהו והתרשם עד מאוד מהנביא של הר הכרמל, הוא החליט לאמץ לעצמו את סגנון לבושו של זה. מאותו יום ואילך לבש יוחנן אדרת שער גמלים ואזור עור. בגיל שש-עשרה הוא כבר התנשא לגובה של יותר ממטר ושמונים סנטימטרים והגיע כמעט לשיא גדילתו. ועם רעמת שיערו השופעת וסגנון לבושו הייחודי, הוא אכן היה צעיר ציורי ביותר. הוריו ציפו לרבות ונצורות מבנם יחידם, מן הילד המובטח אשר הפך לנזיר למשך כל חייו.
לאחר מחלה שנמשכה מספר חודשים, מת זכריה בחודש יולי של שנת 12 לספירה, מעט לאחר שמלאו ליוחנן שמונה-עשרה שנים. היה זה זמן של מבוכה גדולה עבור יוחנן, משום שנדר הנזירות מנע ממנו מלהיות במגע עם המת, אפילו אם היה זה בן משפחה. ואף-על-פי שיוחנן השתדל לעמוד בדרישות הנדר אשר נדר בנוגע לטומאת המת, הוא נמלא ספק באשר לשאלה אם עמד במלוא דרישות המסדר; לפיכך, לאחר קבורת אביו הוא הלך לירושלים, ושם, בפינה המיועדת לנזירים בחצר הנשים, הוא הציע את מנחות הטהרה הנדרשות.
בחודש ספטמבר של שנה זו, נסעו אלישבע ויוחנן לבקר את מרים ואת ישוע בנצרת. יוחנן כמעט וגמר אומר להתחיל בעבודת חייו, אך ישוע התריע בפניו, לא רק במילותיו, אלא גם במעשיו אשר שימשו דוגמא, כי מוטב אם יחזור לביתו, ידאג לאמו וימתין "להגעתה של שעת האב.״ ובסיום הביקור המהנה, ולאחר שנפרד מישוע וממרים לשלום, שוב לא ראה יוחנן את ישוע עד ליום שבו הוטבל בירדן.
יוחנן ואלישבע שבו אל ביתם והחלו לרקום תוכניות לקראת העתיד. מכיוון שיוחנן סירב לקבל את קצבת הכוהנים אשר הגיעה לו מכספי המקדש, בתום שנתיים ימים הם כמעט ואיבדו את ביתם; לפיכך הם החליטו לנדוד דרומה עם עדר הכבשים. וכך, בקיץ שבו מלאו ליוחנן עשרים שנים הם עזבו לחברון. יוחנן רעה את צאנו באזור אשר כונה ״ערבות יהודה״, בסמוך למעיין אשר הזין נחל גדול יותר שנשפך לים המלח בסמוך לעין גדי. היישוב בעין גדי לא כלל רק נזירים אשר הוקדשו למסדר למשך תקופה מסוימת או לכל חייהם, אלא גם קבוצות רבות אחרות של רועי צאן סגפניים אשר התקבצו באזור הזה עם עדריהם והתרועעו עם אחוות הנזירים. הם התפרנסו מגידול כבשים וכן ממתנות אשר יהודים בעלי ממון העניקו למסדר.
בחלוף הזמן, יוחנן חזר פחות ופחות לחברון בעוד שהוא ערך ביקורים תכופים יותר ויותר בעין גדי. הוא היה כל-כך שונה ממרבית הנזירים, עד שהוא התקשה להתרועע עם חברי האחווה. אך את אבנר, אשר הוכר כמנהיג היישוב בעין גדי, הוא חיבב עד מאוד.
לאורך הערוץ של המעיין הקט הזה בנה יוחנן לא פחות מתריסר מקלטי אבן ומחסות לילה, אשר נבנו מערימות אבנים. מן המקלטים והמחסות הוא יכול היה לצפות ולאבטח את עדרי הכבשים והעזים שלו. חיי הרועים של יוחנן העניקו לו זמן ממושך ביותר למחשבה. הוא שוחח רבות עם עֵזְדָה, יתום מבית צור שאותו אימץ במידה מסוימת, ואשר דאג לעדרים בעת שיוחנן הלך לחברון לבקר את אמו או למכור כבשים, או בשעה שהוא ירד לעין גדי לתפילות השבת. יוחנן והנער חיו בפשטות והתקיימו מבשר כבש, מחלב עזים, מדבש היער ומחגבים אכילים אשר נמצאו באזור. הם העשירו תזונה רגילה זו באספקה אשר הובאה מעת לעת מחברון ומעין גדי.
אלישבע עדכנה את יוחנן על הקורות בפלשתינה ובעולם, והוא הלך והשתכנע כי במהרה יגיע הזמן שבו יסתיים סדר העולם הישן; וכי הוא עתיד להיות המבשר את בואו של עידן חדש, ״ממלכת השמיים.״ רועה צאן מחוספס זה חיבב עד מאוד את כתביו של הנביא דניאל. אלף פעמים הוא קרא את תיאורו של דניאל את התמונה הכבירה, אשר זכריה אמר לו שייצגה את דברי ימיהן של הממלכות הגדולות של העולם, החל בבבל, דרך פרס ויוון וכלה ברומא. יוחנן הבחין בכך שרומא הורכבה מערב רב כזה של עמים וגזעים, עד כי לעולם היא לא תוכל להפוך לאימפריה מאוחדת בחוזקה ויציבה. הוא האמין שרומא הייתה אפילו אז מפוצלת, ממש כמו סוריה, מצרים, פלשתינה ופרובינקיות אחרות; ויתר על כן, הוא קרא כי ״בִימֵיהֶם שֶׁל הַמְּלָכִים הָהֵם, יָקִים אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת אֲשֶׁר לְעוֹלָמִים לֹא תִּשָּׁחֵת, וּמַלְכוּתָהּ לְעַם אַחֵר לֹא תֵּעָזֵב. תָּדֵק וּתְכַלֶּה כָּל אֵלֶּה הַמַּלְכֻיּוֹת, וְהִיא תַּעֲמֹד לְעוֹלָמִים.״ ״וְלוֹ נִתַּן שִׁלְטוֹן וִיקָר וּמַלְכוּת, וְכָל הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת אוֹתוֹ יַעֲבֹדוּ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹר, וּמַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁחֵת.״ ״וְהַמַּלְכוּת וְהַשִּׁלְטוֹן וְהַגְּדֻלָּה, אֲשֶׁר לַמַּלְכֻיּוֹת תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם, נִתְּנוּ לְעַם קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹנִים. מַלְכוּתוֹ מַלְכוּת עוֹלָם, וְכָל הַשִּׁלְטוֹנוֹת אוֹתוֹ יַעַבְדוּ וְלוֹ יִשְּׁמָעוּ.״
יוחנן מעולם לא הצליח להתגבר לחלוטין על הבלבול אשר נבע ממה ששמע מהוריו על אודות ישוע ומהפסוקים הללו אשר קרא בכתבי הקודש. בספר דניאל הוא קרא: ״רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם הָיָה בָּא כְּבֶן אָדָם, וְלוֹ נִתַּן שִׁלְטוֹן וִיקָר וּמַלְכוּת.״ אך דבריו אלו של הנביא לא עלו בקנה אחד עם מה שלימדוהו הוריו. ואף השיחה אשר ערך עם ישוע, בזמן הביקור כאשר היה בגיל שמונה-עשרה, לא תאמה את ההכרזות האלה המצויות בכתובים. ועל-אף הבלבול הזה, ובתוך כל התהייה שלו, אמו שבה וטענה בפניו כי דודנו הרחוק, ישוע מנצרת, הוא הוא המשיח האמיתי, אשר עתיד לשבת על כס המלך דוד, וכי הוא (יוחנן) עתיד להיות המבשר על בואו ולשמש יד ימינו.
מכל מה ששמע יוחנן על אודות הפקרותה ורשעותה של רומא ועל אודות ההוללות והשיממון המוסרי אשר פשה ברחבי האימפריה, מכל מה שידע על אודות מעשֵי הרשע של הורדוס אנטיפס ושל מושלי יהודה, הוא האמין כי סיומו של עידן ממשמש ובא. נראה שילד טבע מחוספס ונאצל זה סבר שהעולם בשֵל לסיום עידן האדם ולשחר העידן האלוהי החדש – ממלכת השמים. בלבו של יוחנן קיננה התחושה כי הוא עתיד להיות אחרון הנביאים אשר מִקדם וראשון הנביאים החדשים. והוא רטט בקרבו בדחף המתעצם לצאת ולהכריז בפני כלל בני האדם: ״התחרטו! השלימו עם האל! התכוננו לקראת הסוף; התכוננו להופעתו של סדר חדש ונצחי על-פני האדמה, ממלכת השמים.״
ב-17 בחודש אוגוסט, שנת 22 לספירה, בעת שיוחנן היה בן עשרים-ושמונה, הלכה אמו לעולמה במפתיע. חבריה של אלישבע, אשר ידעו על האיסור הנזירי על המגע עם המתים, ואפילו אם המת הוא בן משפחה, ערכו את כל סידורי הקבורה בטרם קראו ליוחנן. כאשר הוא קיבל את הידיעה על מותה של אמו, הוא ציווה על עזדה לקחת את העדרים שלו לעין גדי בעוד שהוא עצמו יצא לחברון.
בשעה שהוא שב לעין גדי מלוויית אמו, הפקיד יוחנן את העדרים בידי המסדר ופנה להתבודד למשך תקופה מן העולם החיצוני, לצוּם ולהתפלל. יוחנן הכיר אך ורק את השיטות הנושנות להתקרבות לאלוהות; הוא הכיר רק את מה שנכתב על אודות אנשים כדוגמת אליהו, שמואל ודניאל. אליהו היה הנביא האידיאלי בעיניו. אליהו היה הראשון במורי ישראל אשר נחשב לנביא, ויוחנן אכן האמין כי הוא עצמו עתיד להיות האחרון בשורה ארוכה וידועה זו של שליחי שמים.
יוחנן חי בעין גדי במשך שנתיים-וחצי, והוא שכנע את מרבית חברי המסדר כי ״סוף העידן מתקרב״; וכי ״ממלכת השמים ממשמשת ובאה.״ וכל מה שלימד בתחילת הדרך הסתמך על הרעיון ועל המושג אשר שרר באותם ימים ביהדות, של משיח כגואל המובטח אשר עתיד לגאול את העם היהודי משלטונם של השליטים הגויים אשר שולטים בהם.
במהלך כל התקופה הזו חזר יוחנן וקרא בכתבי הקודש אשר נמצאו בבית הנזירים אשר בעין גדי. הוא התרשם במיוחד מישעיהו וממלאכי, אחרוני הנביאים של אותה תקופה. הוא חזר וקרא את חמשת הפרקים האחרונים בספר ישעיהו, והאמין באמיתות הנבואות אשר קרא. ואז הוא קרא במלאכי: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא ; וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הַאָרֶץ חֵרֶם. ” רק הבטחתו זו של מלאכי, כי אליהו עתיד לשוב, היא אשר מנעה מיוחנן מלצאת ולהטיף על אודות בוא הממלכה ולהתריע בפני אחיו היהודים לנוס מפני החֵמה אשר עתידה לבוא עליהם. יוחנן היה בשל להתחיל להטיף על בוא הממלכה, אך ציפייה זו לחזרת אליהו עיכבה אותו במשך למעלה משנתיים. הוא ידע כי הוא לא אליהו. לְמה התכוון בדיוק מלאכי? האם הנבואה הייתה מפורשת או שמא ציורית? היאך הוא יוכל לדעת את האמת? לבסוף הוא העז לחשוב שמכיוון שראשון הנביאים נקרא אליהו, עתיד גם האחרון להיות ידוע באותו שם. ולמרות זאת הוא נמלא ספקות אשר הספיקו על-מנת שיימנע מלקרוא לעצמו אי-פעם בשם אליהו.
הייתה זו השפעתו של אליהו אשר גרמה ליוחנן לאמץ את שיטותיו, אלה של התקפה בוטה וישירה על חטאי בני תקופתו ועל הפקרותם. הוא ביקש להתלבש כמו אליהו וניסה לדבר כמותו; כלפי חוץ, הוא דמה לנביא אשר מקדם בכל מובן. הוא היה כזה ילד טבע חסון וציורי, מטיף יושר נועז ללא-חת. יוחנן לא היה בור ועם הארץ והכיר היטב את כתבי הקודש היהודיים, אך הוא כלל לא היה מתורבת. מחשבתו הייתה בהירה, דיבורו רב-עוצמה, וכמוקיע היה רושף אש. הוא כלל לא היווה דוגמא לבני תקופתו, אך בהחלט שימש כמוכיח רהוט.
לבסוף הוא גמר אומר באשר לשיטה אשר בה יכריז על העידן החדש, על אודות ממלכת האל; הוא החליט שהוא יהיה זה אשר יבשר על בוא המשיח; הוא הסיט הצידה את כל ספקותיו ויצא את עין גדי בחודש מרץ, שנת 25 לספירה, על-מנת להתחיל בתקופתו הקצרה אך המבריקה כמטיף ציבורי.
על-מנת להבין את המסר של יוחנן, ראוי לעמוד על מצבו של העם היהודי בעת שהוא הופיע בזירת הפעולה. במשך קרוב למאה שנים עם ישראל היה שרוי בדילמה; בני העם לא הצליחו להסביר את התמשכות המצב של היותם נשלטים על-ידי שליטים גויים. האם משה לא לימד כי צדיקות גמולה תמיד שגשוג וכוח? האם הם לא היו עמו הנבחר של האל? מדוע עמד כס המלך דוד ריק בשיממונו? לאור הדוקטרינות של משה ולאור ציווי הנביאים, היהודים התקשו להסביר את שיממונם הלאומי המתמשך.
מאה שנים בקירוב לפני ימיהם של ישוע ויוחנן, קמה בפלשתינה קבוצת מורי דת חדשה, קבוצת האפוקליפטיים. מורים חדשים אלו פיתחו מערכת אמונות אשר גרסה כי סבלם והשפלתם של היהודים על-פני האדמה מהווים תשלום על חטאי האומה. הם חזרו והשתמשו בסיבות הידועות אשר הסבירו את גלות בבל, כמו גם גלויות ותקופות שבי קודמות. ואולם, האפוקליפטיים גרסו כי לבני עם ישראל יש תקווה; כי ימי הסבל שלהם כמעט והגיעו אל קצם; כי השיעור אשר מלמד האל את עמו הנבחר כמעט תם ונשלם; וכי סבלנותו של האל כלפי הזרים, הגויים, כמעט והגיעה אל קִצָהּ. תום עידן השלטון הרומי היה שקול לסופו של עידן, ובמובן מסוים אף לסוף העולם. המורים החדשים הללו הסתמכו במידה רבה מאוד על נבואותיו של דניאל, והם לימדו חזור ולמד כי הבריאה עתידה להיכנס לשלב האחרון שלה; מלכויות העולם עתידות להפוך למלכות האל. עבור דעת היהודי של אותם ימים, זו הייתה משמעותו של המונח "ממלכת השמים", אשר מופיע בהרחבה בכל אשר לימדו הן יוחנן והן ישוע. עבור היהודים בפלשתינה, משמעות המונח ״ממלכת השמים״ הייתה אחת, ואחת בלבד: מדינה של צדק מוחלט שבה ישלוט האל (המשיח) על כל אומות העולם בעוצמה מושלמת, ממש כפי שהוא מולך בשמים – ״יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ כַּאֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם גַּם בָּאָרֶץ.״
בימי יוחנן שאלו היהודים בציפייה, ״עד כמה קרוב הוא בוא הממלכה?״ התחושה הכללית הייתה כי שלטון הגויים הולך וקרב אל קיצו. בקרב היהודים שררה תקווה חזקה וציפייה גדולה לכך שהכמיהה בת מאות בשנים תתגשם במהלך תקופת החיים של אותו דור.
ואף כי היהודים היו חלוקים בינם לבין עצמם במידה רבה ביחס להשערותיהם באשר לטיבה של הממלכה המגיעה, כולם הסכימו כי המאורע ממשמש, קרב ובא, אפילו ממש עומד בפתח. רבים מאלו שקראו בתנ"ך ציפו, פשוטו כמשמעו, להמלכת מלך חדש בפלשתינה, לגאולת עם ישראל, אשר ישתחרר מיד אויביו וימליך עליו צאצא לנצר דוד המלך, המשיח אשר במהרה יוכר כשליט הצדיק והראוי של העולם כולו. קבוצה יהודים מאמינים אחרת, אף כי קטנה יותר, החזיקה בדעה אחרת לחלוטין על אודות ממלכת האל הזו. הם לימדו כי הממלכה הבאה אינה של העולם הזה, כי העולם מתקרב אל קיצו הוודאי, וכי ״שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה״ יבשרו את כינונה של ממלכת האל; וכי ממלכה זו תהא ממלכת נצח, כי החטא יבוא אל קיצו וכי אזרחיה של ממלכה חדשה זו ייהנו מחיי אלמוות של אושר בלתי-נגמר.
כולם הסכימו כי פעולה מִשמעתית, או מטהרת, נחרצת כלשהי, חייבת להקדים את כינונה של הממלכה החדשה על-פני האדמה. אלו אשר האמינו בדברים כפשוטם הסבירו כי תתרחש מלחמת חובקת-עולם אשר תשמיד את כל הכופרים, ואילו הנאמנים ייצאו כשידם על העליונה בכל העולם ולְנצח נצחים. אלו אשר האמינו בסברה הרוחנית חשבו כי קודם לממלכה יגיע משפט כביר שבו יעניש האל את אלו הראויים לעונש ולשמד, ובה בעת ירומם את הקדושים המאמינים מקרב עם הסגולה לשבת על כס הכבוד והסמכות לצד בן האדם, אשר בשמו של האל ישלוט על אומות העולם. ובני הקבוצה האחרונה הזו אפילו האמינו כי גויים אדוקים רבים עשויים אף הם להשתייך לממלכה החדשה.
חלק מן היהודים החזיקו בדעה כי ייתכן שהאל יכונן את הממלכה החדשה הזו ישירות, בהתערבות אלוהית; ואולם, רוב רובם האמינו כי הוא ישתמש במתווך ובנציג כלשהו – המשיח. וזו הייתה המשמעות האפשרית היחידה למונח "משיח" אשר התקבלה על דעתם של היהודים בני דורם של יוחנן וישוע. המונח המשיחלא יכול היה להתייחס לאדם שרק לימד את רצון האל, או שהטיף לחיים של צדיקות. את כל האנשים הקדושים הללו כינו היהודים בשם נביא. המשיח היה עתיד להיות יותר מאשר נביא; הוא עתיד היה להביא לידי כינונהּ של הממלכה החדשה, ממלכת האל. שום אדם אשר לא הצליח לעשות כן לא יכול היה להיחשב למשיח בהתאם למושג היהודי המסורתי.
מי עתיד להיות המשיח הזה? גם כאן היו הדעות חלוקות בקרב המורים היהודים. הוותיקים יותר נאחזו בדוקטרינה על אודות נצר למלך דוד. החדשים יותר סברו כי מכיוון שהממלכה החדשה עתידה להיות ממלכה שמימית, השליט החדש עשוי להיות אישיות אלוהית, אישיות אשר ישבה לימינו של האל במרומים. ואף כי הדבר עשוי להישמע מוזר, אלו אשר סברו כך על אודות שליטהּ של הממלכה החדשה לא ראו בו משיח אנושי – בן אדם גרידא, אלא החשיבו אותו כ״בן האדם״ – בנו של האל – נסיך שמימי אשר המתין זה מכבר על-מנת לעלות ולשלוט בכדור הארץ אשר התחדש. זה היה הרקע הדתי בעולם היהודי כאשר יצא יוחנן והחל להטיף: ״חיזרו בתשובה, כי ממלכת השמים כבר קרובה!״
ברי, אם כן, כי להכרזתו של יוחנן על בואה של הממלכה נודעו לא פחות מחצי תריסר משמעויות שונות בדעתם של מאזיני הטפתו המשולהבת. ואולם, בלא תלות במשמעות אשר ייחסו למשפטים אשר אמר יוחנן, בני כל אחת מהקבוצות האלה, אשר המתינו לבואה של הממלכה היהודית, הסתקרנו ממה שהטיף לו המטיף הכן, הנלהב והמחוספס-אך-היעיל הזה, אשר הטיף ליושר ולחרטה, ואשר התריע בכובד ראש כה רב בפני מאזיניו ״לנוס מפני הקצף העתיד לבוא.״
בתחילת חודש מרץ של שנת 25 לספירה, צעד יוחנן סביב חופיו המערביים של ים המלח ובמעלה נהר הירדן עד לְנקודה ממול ליריחו, המצר הקדום אשר דרכו חצו ישוע ובני ישראל עת נכנסו לראשונה לארץ המובטחת; ולאחר שחצה אל צדו השני של הנהר, התמקם בנקודה סמוכה למעבר והחל להטיף באוזני העוברים והשבים אשר חצו את הנהר. היה זה המעבר העמוס ביותר על-פני נהר הירדן.
כל מי ששמע את יוחנן ידע בבירור כי הוא הינו יותר מאשר מטיף. רוב רובם של אלו אשר האזינו לאיש המוזר הזה, אשר הגיע מערבות יהודה, האמינו כי שמעו את דבריו של נביא. אין להתפלא על כך שהופעה שכזו נגעה עמוקות בנשמות היהודים העייפים והמצפים הללו. בכל ההיסטוריה של העם היהודי, מעולם לא כמהו בניו המסורים של אברהם יותר מאשר כעת ל"נחמת ישראל״, או שציפו בכיליון עיניים רב מזה ל״שוב מלכות ישראל.״ בשום רגע בהיסטוריה של העם היהודי לא יכול היה המסר של יוחנן, ״הממלכה קרבה ובאה״, ליצור רושם מושך באופן כה עמוק ושלם, כבשעה שבה הופיע באופן מסתורי כל-כך על גדות נהר הירדן במעבר דרומי זה.
כעמוס, הוא בא מקרב רועי הצאן. הוא התלבש כאליהו אשר מקדם, ו״ברוח אליהו וגבורתו״ רעם ושפך את תוכחותיו. אין להתפלא, אם כן, על כך שהמטיף המוזר הזה גרם לתזוזה עמוקה בכל רחבי פלשתינה, עת הנוסעים נשאו עמם את החדשות על הטפותיו לאורך גדות הירדן.
והיה דבר מה נוסף וחדש בעבודתו של המטיף הנזירי הזה: הוא הטביל כל אחד ממאמיניו במימי הירדן ״לשֶם סליחת החטאים.״ ואף כי הטבילה לא הייתה טקס חדש בקרב היהודים, מעולם לא השתמשו בה באופן שבו השתמש בה יוחנן. זה מכבר היה נהוג להטביל את הגֵרים הגויים בעת כניסתם לאחוות חצר המקדש החיצונית, אך היהודים עצמם מעולם לא נדרשו לטבול לשם מחילת חטאיהם. רק חמישה-עשר חודשים חלפו מן היום שבו החל יוחנן להטיף ועד למועד שבו הוא נעצר ונאסר בפקודת הורדוס אנטיפס, אך בזמן הקצר הזה הוא הטביל הרבה יותר ממאה-אלף בעלי תשובה.
ארבעה חודשים הטיף יוחנן במעבר בית-עניא בטרם החל לנוע צפונה במעלה הירדן. מכל רחבי יהודה, פֵּרֵאָה והשומרון נקבצו ובאו עשרות-אלפי מאזינים, מקצתם סקרנים אך רובם רציניים וכנים. וכמה מאזינים אף הגיעו מן הגליל.
בחודש מאי של שנה זו, בעודו במעבר בית-עניא, שלחו הכוהנים והלוויים משלחת לשאול את יוחנן האם הוא טוען להיותו המשיח ולברר באיזו סמכות הוא מטיף. יוחנן השיב לכל אלו באומרו: ״שובו אל שולחיכם ואמרו להם כי שמעתם ׳קול קורא במדבר׳, כמאמר הנביא אשר אמר, ׳פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָֹה יַשְׁרוּ מְסִילּוֹתָיו. כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה; וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.׳״
יוחנן היה מטיף הירואי אך חסר טָאקְט. יום אחד, בעודו מטיף ומטביל על הגדה המערבית של הירדן, הגיעו קבוצת פרושים ומספר צדוקים והציגו עצמם לטבילה. בטרם הוליך אותם מטה אל המים, דיבר אליהם יוחנן כקבוצה ואמר: ״יָלְדֵי צִפְעוֹנִים, מִי הִשְׂכִּיל אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִן-הַקֶּצֶף הֶעָתִיד לָבֹא? אַטְבִּיל אֶתְכֶם, אַךְ אַתֶּם עֲשׂוּ פְרִי רָאוּי לַתְּשׁוּבָה. וְאַל תַּחְשְׁבוּ בִלְבַבְכֶם לֵאמֹר אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ, כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל הָאֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם. וּכְבָר הוּשַׂם הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים, וְהִנֵּה כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב כָּרוֹת יִכָּרֵת וְיֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ.״ (שתים-עשרה האבנים אשר אליהן התייחס היו אבני הזיכרון הידועות אשר קבע יהושע בנקודה זו ממש, לציון חציית ״שנים-עשר השבטים״ בשעה שנכנסו לראשונה לארץ המובטחת.)
יוחנן העביר שיעורים לתלמידיו שבמסגרתם לימד אותם בפירוט כיצד לחיות את חייהם החדשים ואף ענה על שאלותיהם הרבות. הוא הציע למורים ללמד הן ברוח הכתוב והן על-פי הכתוב ממש. לעשיר הציע להאכיל את העני; למוכסים אמר: ״אַל תִּגְבּוּ יוֹתֵר מֵחָקְכֶם.״ לחיילי הצבא אמר: ״אַל תְּזַעְזְעוּ אִישׁ וְאַל תַּעַשְׁקוּ – וְדַי לָכֶם בִּשְׂכַרְכֶם.״ ולכולם כאחד אמר: ״הִתְכּוֹנֶנוּ לְסִיוּם עִידָן – כִּי מַלְכוּת הַשָׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא.״
יוחנן עדיין היה שרוי בבלבול באשר לבואה של הממלכה ולזהותו של זה שעתיד למלוך בה. וככל שהוא המשיך להטיף, כך גם הלך וגדל הבלבול. אך חוסר הוודאות האינטלקטואלי הזה, באשר לטיב הממלכה הממשמשת ובאה, לא פגם באמונתו בכך שבואה אכן קרוב מאוד. אף כי יוחנן היה מבולבל בדעתו, רוחו מעולם לא שרתה בבלבול. לא היה לו כל ספק באשר לבוא הממלכה, אך הוא היה רחוק מלהיות בטוח אם ישוע הוא זה אשר עתיד לשלוט בה, אם לאו. כל עוד המשיך יוחנן להחזיק בדעה שיש להשיב את כס דוד על כנו, ההסבר אשר נתנו לו הוריו, כי ישוע, אשר נולד בעיר דוד, הוא אשר עתיד להיות הגואל שלו ציפו זה מכבר, נדמה כסביר; אך בזמנים שבהם הוא נטה יותר לעבר דוקטרינת הממלכה הרוחנית, סיום של עידן זמני על-פני האדמה, הוא נמלא ספקות רבים באשר לתפקיד שאותו ישוע עתיד למלא במהלך המאורעות האלה. לפעמים הוא הטיל ספק בכל, אך לא לזמן רב. הוא באמת השתוקק לשוחח על כל זאת עם דודנו, אך הדבר עמד בניגוד גמור לסיכום המפורש ביניהם.
במהלך תנועתו צפונה, יוחנן חשב רבות על ישוע. בעת שעלה במעלה הירדן הוא עצר ביותר מתריסר מקומות. בְּמקום ושמו אדם הוא התייחס לשאלה הישירה ששאלו אותו תלמידיו ״האם אתה המשיח?" והזכיר לראשונה ״אֶחָד אַחֶר אֲשֶׁר בּוֹא יָבֹא אַחֲרַי״. והמשיך ואמר: ״בּוֹא יָבֹא אַחֲרַי הֶחָזָק מִמֶּנִּי, אֲשֶׁר קָטֹנְתִּי מִלִּכְרֹעַ וּלְהַתִּיר אֶת שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. אָנֹכִי טָבַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּיִם וְהוּא יִטְבֹּל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וּבְיָדוֹ הַמִּזְרֶה לְהָבֵר אֶת גָּרְנוֹ וְיֶאֱסֹף אֶת דְּגָנוֹ אֶל אוֹצָרוֹ וְאֶת-הַמֹּץ יִשְׂרְפֶנּוּ בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא תִּכְבֶּה.״
בתשובה לשאלות תלמידיו, יוחנן המשיך והרחיב את לימודו. מדי יום הוא הוסיף ולימד דברים נוספים אשר סייעו וניחמו יותר מאשר המסר המוקדם והסתום שלו: ״שובו והיטבלו.״ ועד לעת הזו כבר החלו המונים להגיע אליו מן הגליל ומן הדקפוליס. עשרות מאמינים כנים נותרו לצד מוֹרָם הנערץ יום אחר יום.
עד לחודש דצמבר של שנת 25 לספירה, כאשר יוחנן, במסעו במעלה הירדן, הגיע לסביבותיה פֵּלָה, כבר נודע שמו ברחבי פלשתינה כולה ועבודתו הפכה לנושא השיחה העיקרי בכלל הערים אשר מסביב לכנרת. ישוע דיבר בשבח המסר של יוחנן ודבר זה גרם לרבים מבני כפר נחום להצטרף לכת החזרה בתשובה והטבילה של יוחנן. בניו הדייגים של זבדיה, יעקב ויוחנן, הלכו להיטבל בחודש דצמבר, מעט לאחר שיוחנן הגיע לפלה והחל להטיף בסמוך אליה. הם הלכו לראות את יוחנן מדי שבוע והביאו לישוע דיווחים טריים מיד ראשונה על אודות עבודתו של המבשר.
יעקב ויהודה, אחַיו של ישוע, שקלו לרדת ולהיטבל על-ידי יוחנן; וכעת, משיהודה הגיע לתפילות השבת לכפר נחום, ולאחר שגם הוא וגם יעקב הקשיבו להרצאתו של ישוע בבית הכנסת, ביקשו שניהם להיוועץ עמו בנוגע לתכניותיהם. היה זה במוצאי שבת של ה-12 בינואר, שנת 26 לספירה. ישוע ביקש מהם לדחות את הדיון עד ליום המחרת, המועד שבו הוא ימסור להם את תשובתו. הוא ישן אך מעט באותו לילה, והתייחד באינטימיות עם האב שבשמיים. הוא קבע לסעוד עם אחַיו את ארוחת הצהרים ולעוץ להם בנוגע לטבילה על-ידי יוחנן. באותו יום ראשון ישוע עבד כהרגלו במספנה. יעקב ויהודה הגיעו עם ארוחת הצהריים והמתינו לישוע במחסן העצים, שכן טרם הגיעה שעת הפסקת הצהריים, וישוע הקפיד מאוד בעניינים כגון אלו.
אך מעט לפני צהרי היום, הניח ישוע את כלי עבודתו, פשט את סינר העבודה והודיע בפשטות לשלושת הפועלים אשר היו עמו בחדר, ״הגיעה שעתי.״ הוא יצא אל אחַיו, יעקב ויהודה, וחזר על דבריו, ״הגיעה שעתי – הבה נלך אל יוחנן.״ והם מיד יצאו לדרכם לעבר פֵּלָה, זאת כאשר הם סועדים את ארוחת הצהרים שלהם תוך כדי הליכה. היה זה יום ראשון, ה-13 בינואר. הם בילו את הלילה בעמק הירדן והגיעו לזירת הפעולה שבה הטביל יוחנן למחרת בסביבות צהרי היום.
זה עתה החל יוחנן להטביל את מועמדי אותו יום. עשרות חוזרים בתשובה עמדו בשורה והמתינו לתורם, כאשר ישוע ושני אחיו הצטרפו לשורת הגברים והנשים אשר הפכו למאמינים בדברי הטפותיו של יוחנן על בואה של הממלכה. יוחנן שאל את בניו של זבדיה בנוגע ישוע. הוא שמע על אודות הערותיו של ישוע ביחס לדבריו, והמתין בכל יום ויום בציפייה לבואו, אך הוא לא ציפה לקבל את פניו בשוּרת המועמדים לטבילה.
בשל העובדה שיוחנן שקע במלאכת ההטבלה של מספר מומרים גדול כל-כך, הוא לא נשא את עיניו ולא ראה את ישוע, עד אשר עמד בן האדם ממש מולו. כאשר זיהה יוחנן את ישוע, נעצר הטקס לרגע שבו קיבל יוחנן את פני דודנו שבגוף ושאל אותו, ״אך מדוע תרד לברכני כאן בתוך המים?״ וישוע ענה, ״בכדי להיטבל על-ידך.״ ענה לו יוחנן: ״אבל אני הוא זה שצריך להיטבל על-ידך. מדוע תבוא אלי?״ ואז לחש ישוע ליוחנן: ״עשה כעת כבקשתי, מכיוון שברצוני לתת דוגמא לאחַי אשר עומדים כאן לצדי, וכדי שהאנשים יוכלו לדעת כי הגיעה שעתי.״
קולו של ישוע היה נחרץ וסמכותי. יוחנן רעד מהתרגשות בעת שהתכונן להטביל את ישוע מנצרת במימי הירדן, בצהרי יום שני, ה-14 לינואר, שנת 26 לספירה. וכך הטביל יוחנן את ישוע ואת שני אחיו, יעקב ויהודה. ולאחר שהטביל את השלושה הללו, הוא שילח את כל שאר הממתינים והכריז כי הטבילה תתחדש למחרת בצהרים. בעת שהאנשים החלו עוזבים, ארבעת הגברים, אשר עדיין עמדו במים, שמעו קול מוזר. ואז הופיע לרגע חיזיון, ממש מעל לראשו של ישוע, והם שמעו קול שאמר, ״זֶהוּ בְּנִי הַאָהוּב אֲשֶׁר-חָפָצְתִי בּוֹ.״ פניו של ישוע השתנו עד מאוד, וכאשר הוא עלה מן המים בדממה הוא פנה ועזב אותם, והלך אל עבר הגבעות אשר ממזרח. ואף אדם לא ראה את ישוע שוב במשך ארבעים ימים.
יוחנן הלך בעקבות ישוע כברת דרך מספקת על-מנת לספר לו את סיפור ביקורו של גבריאל אצל אמו בטרם לידתו, כפי שהוא שמע פעמים כה רבות את הסיפור משפתיה של אמו. הוא הניח לישוע להמשיך בדרכו לאחר שאמר, ״כעת אני יודע בוודאות כי אתה הוא הגואל.״ אך ישוע לא השיב על כך מאום.
כאשר יוחנן חזר אל תלמידיו (כעת חיו עמו כל העת כעשרים-וחמישה או שלושים מהם), הוא מצא אותם בעיצומה של שיחה ערה, דנים במה שאירע בהקשר להטבלתו של ישוע. הם נדהמו עוד יותר לשמע סיפורו של יוחנן על אודות ביקורו של גבריאל את מרים בטרם לידת ישוע, וגם על כך שישוע לא אמר ולוּ מילה אחת לאחר שהוא סיפר לו על כך. באותו ערב לא ירד גשם, והחבורה הזו, אשר מנתה שלושים או יותר, שוחחה עמוק אל תוך הלילה זרוע הכוכבים. הם תהו לאן הלך ישוע ומתי הם יראו אותו שוב.
לאחר ההתנסות של אותו היום, קיבלו דברי ההטפה של יוחנן טונים חדשים ונחרצים במסגרת הצהרותיו באשר לבוא הממלכה ולמשיח המצופה. ארבעים ימי ההמתנה הללו לשובו של ישוע היו זמנים מתוחים. אך יוחנן המשיך להטיף בעוצמה רבה, ובעת הזו החלו גם תלמידיו להטיף להמונים אשר צבאו מסביב ליוחנן בירדן.
במהלך ארבעים ימי ההמתנה הללו נפוצו שמועות רבות באזורי הכפר, ואף בטבריה ובירושלים. אלפים באו לחזות בתופעה החדשה אשר במחנה יוחנן, במשיח לכאורה, אך ישוע לא היה שם. רבים פקפקו בסיפור כולו, מששמעו את תלמידיו של יוחנן טוענים כי האדם האלוהי המוזר הלך אל גבעות.
כשלושה שבועות לאחר שישוע עזב אותם, הגיעה לאתר בְּפֵּלָה משלחת חדשה מטעם הכוהנים והפרושים בירושלים. הם שאלו את יוחנן ישירוֹת האם הוא היה אליהו, או הנביא אשר משה הבטיח; וכאשר יוחנן ענה ״אינני,״ הם העזו ושאלו, ״האם אתה המשיח?״ גם על כך ענה להם יוחנן, ״אינני.״ ואז אמרו האנשים הללו, תושבי ירושלים: ״אם אינך אליהו, ואינך הנביא ואינך המשיח, מדוע אתה מטביל את כל האנשים האלה וגורם לכל העוררוּת הזו?״ ענה להם יוחנן: ״ראוי שֶאלו אשר שמעו אותי והוטבלו על-ידי יאמרו מי אני. אך אני מצהיר בפניכם, כי בעוד שאנוכי מטביל במים, עמד בתוכנו אחד אשר ישוב להטביל אתכם ברוח הקודש.״
עבור יוחנן ותלמידיו ארבעים הימים הללו היוו תקופה קשה. מה תהא מערכת היחסים בין יוחנן לישוע? מאה שאלות שונות צפו ועלו לדיון. החלו להופיע פוליטיקות והעדפות אנוכיות. דיונים ערים התעוררו סביב הרעיונות והמושגים השונים על אודות המשיח. האם יהא המשיח מנהיג צבאי ומלך לנצר בית דוד? האם יכה ברומאים כשם שיהושע היכה בכנענים? או שמא יכונן מלכות רוחנית? יוחנן צידד בדעת המיעוט, וטען כי ישוע הגיע על-מנת לכונן את ממלכת השמים, אף כי לא היה לו ברור לגמרי מה בדיוק נכלל במסגרת המשימה הזו של כינון ממלכת השמים.
בחווייתו של יוחנן היו אלו ימים מאתגרים, והוא התפלל לשובו של ישוע. כמה מתלמידיו של יוחנן ארגנו משלחות חיפוש וביקשו לצאת ולחפש את ישוע, אך יוחנן אסר על כך באומרו: ״עתותינו בידי אלוהי השמיים; הוא אשר ינחה את בנו הנבחר.״
היה זה מוקדם בבוקרו של יום שבת, ה-23 בחודש פברואר, שבני חבורתו של יוחנן, בעת שסעדו את ארוחת הבוקר, נשאו את עיניהם צפונה וראו את ישוע מתקרב לעברם. בשעה שקרב אליהם ישוע, נעמד יוחנן על סלע גדול, הרים את קולו הרועם ואמר: ״הנה הוא בן האלוהים, גואל העולם! הוא זה אשר עליו אמרתי, ׳אַחֲרַי יָבֹא אֶחָד אֲשֶׁר הוּא לְפָנָי, כִּי קֹדֶם לִי הוּא הָיָה.׳ כי בעבורו באתי אני מן הערבות להטיף לחזרה בתשובה ולטבול בַּמים, לקרוא כי קְרבה ובאה מלכות השמים. וכעת בא האחד אשר יטביל אתכם ברוח הקודש. חָזִיתִי ברוּחַ אֶלוֹהִית יֹרֶדֶת מִשָּׁמַיִם וַתָּנַח עָלָיו, וַיְהִי קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם לֵאמֹר ׳זֶהוּ בְּנִי הַאָהוּב אֲשֶׁר-חָפָצְתִי בּוֹ.׳״
ישוע ביקש מהם לשוב אל ארוחתם בעוד שהוא ישב לסעוד בחברת יוחנן, שכן אחַיו יעקב ויהודה שבו זה מכבר לכפר נחום.
מוקדם בבוקר המחרת נפרד ישוע לשלום מיוחנן ומתלמידיו ושב לגליל. הוא לא ציין ולו במילה מתי הם יתראו בפעם הבאה. על כל שאלותיו של יוחנן באשר למשימתו כמטיף ענה ישוע: ״׳אבי ינחה אותך כעת ובעתיד, כפי שעשה זאת בעבר.״ ושני האנשים הכבירים הללו נפרדו באותו בוקר על גדות נהר הירדן, והם לא נפגשו עוד בעודם בגוף בשר ודם.
ומכיוון שישוע עלה צפונה לגליל, יוחנן הרגיש כי נכון לו לשוב על עקבותיו דרומה. ובהתאם לכך, בבוקר יום ראשון, ה-3 במרץ, החלו יוחנן ויתר תלמידיו במסעם דרומה. בינתיים, כרבע מחסידיו של יוחנן יצאו אל עבר הגליל בחפשם אחר ישוע. יוחנן היה שרוי בעצבות ובבלבול. הוא לא הטיף שוב באותו אופן שבו נהג לעשות בטרם היום שבו הטביל את ישוע. הוא חש בצורה כלשהי כי האחריות באשר לבוא הממלכה כבר לא נחה על כתפיו. הוא חש כי עבודתו כבר כמעט והגיעה אל סיומה; הוא היה חסר נחמה ובודד. אך הוא המשיך להטיף, להטביל ולנוע דרומה.
ליד הכפר אשר שמו אדם יוחנן השתהה במשך שבועות מספר, וזה היה המקום שבו הוא ביטא את ההתקפה הזכורה על הורדוס אנטיפס, על אשר לקח לעצמו אשת אדם אחר שלא כחוק. עד לחודש יוני של שנה זו (26 לספירה) חזר יוחנן למעבר בית-עניא אשר על הירדן, המקום שבו החל את מסע ההטפה שלו על אודות בוא הממלכה יותר משנה קודם לכן. בשבועות שלאחר הטבלתו של ישוע, אופי דבריו של יוחנן השתנה בהדרגה לעבר הכרזה על חסד לפשוטי העם, בעוד שהוא ממשיך לגנות בעוז מחודש את שחיתותם של מנהיגי הדת ושל המנהיגים הפוליטיים.
הורדוס אנטיפס, אשר יוחנן הטיף בשטח שבשליטתו, נדרך בחשש שמא הוא ותלמידיו ירימו את נס המרד. הורדוס גם התרעם על כך שיוחנן ביקר את ענייני ביתו בפומבי. ולאור כל אלו, החליט הורדוס לאסור את יוחנן. וכך, מוקדם בבוקר ה-12 ביוני, בטרם הגיע ההמון לשמוע את דבריו ולחזות בהטבלה, אסרו סוכניו של הורדוס את יוחנן. ובחלוף שבועות, משלא שוחרר, נפוצו תלמידיו בכל רחבי פלשתינה. רבים מהם הלכו לגליל והצטרפו לחסידיו של ישוע.
תקופת מאסרו של יוחנן עברה עליו בבדידות ובמרירות מסוימת. אך ורק קומץ מחסידיו הורשו לבקרו. הוא כָּמַהּ לראות את ישוע, אך נאלץ להסתפק בחדשות על אודות עבודתו מפי אלו מחסידיו אשר הפכו למאמיניו של בן האדם. לעתים תכופות הוא התפתה להטיל ספק בישוע ובמשימתו האלוהית. אילו היה ישוע המשיח, מדוע זה לא עשה דבר על-מנת לגאול אותו מן המאסר הבלתי-נסבל הזה? יותר משנה-וחצי נמק גבר מחוספס זה, בן הטבע של האל, בתא המאסר המאוס. וההתנסות הזו הייתה בבחינת מבחן אמונה כביר בישוע ובנאמנות אליו. לאמיתו של דבר הייתה ההתנסות הזו בבחינת מבחן כביר לאמונתו של יוחנן אפילו באל עצמו. פעמים רבות הוא התפתה להטיל ספק באמיתוּת משימתו שלו עצמו ובחווייתו.
לאחר מספר חודשי מאסר הגיעה אליו קבוצת מחסידיו, ולאחר שדיווחה לו על פעולתו של ישוע בציבור, נאמר לו: ״ רַבִּי, הָאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה עִמְּךָ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן טֹבֵל וְכֻלָּם בָּאִים אֵלָיו. הוא אף מתרועע עם מוכסים ועם חוטאים. זה אשר באומץ העדתָ עליו אינו עושה דבר על-מנת לשחררך.״ אך יוחנן ענה לחבריו: ״לֹא יוּכַל אִישׁ לָקַחַת דָּבָר, בִּלְתִּי אִם נִיתַּן לוֹ מִן הַשָּׁמָיִם. וְאַתֶּם הִנְכֵם עֵדַי אֲשֶׁר אָמַרְתִּי 'אֵינֶנִּי הַמָּשִׁיחַ, רַק שָׁלוּחַ הִנֵנִי לְפָנָיו.' אֲשֶׁר לוֹ הַכַּלָּה הוּא הֶחָתָן, וְרֵעַ הֶחָתָן הָעֹמֵד וְשֹׁמֵעַ אֹתוֹ שָׂמוֹחַ יִשְׂמַח לְקוֹל הֶחָתָן. הִנֵּה שִׂמְחָתִי זֹאת עַתָּה שְׁלֵמָה. הוּא יִגְדַּל הָלוֹךְ וְגָדֵל וַאֲנִי אֶחְסַר הָלוֹךְ וְחָסוֹר. אני הנני מן הארץ, ומן הארץ אדבר את דברַי. וישוע מנצרת מִמַּעַל בָּא ונַעֲלֶה הוּא עַל הכּוֹל. בן האדם מן האל הגיע, וכִּי אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ אֱלֹהִים הוּא יְדַבֵּר דִּבְרֵי אֱלֹהִים. כִּי לֹא בַמִּדָּה נֹתֵן אֱלֹהִים אֶת הָרוּחַ. הָאָב אֹהֵב אֶת בְּנוֹ וְאֶת הכּוֹל נָתַן בְּיָדוֹ. כָּל הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֶשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם. וְדִבְרֵי אֶמֶת אוֹמֶר אֲנִי לָכֶם.״
החסידים הללו נדהמו לשמע דברי יוחנן ולפיכך עזבו בדממה. גם יוחנן היה נסער מאוד, משום שהבין כי דבר נבואה יצא מפיו. מעולם הוא לא הטיל שוב ספק במשימתו של ישוע ובאלוהיותו. ואולם, יוחנן התאכזב עד מאוד מכך שישוע לא שלח כל מסר, מכך שהוא לא בא לבקרו ושלא ניצל מאומה מן הכוח האדיר אשר עמד לרשותו על-מנת לשחררו מן הכלא. ואילו ישוע ידע על כל אלה. הוא אהב את יוחנן עד מאוד, אך כעת הוא הכיר בטיב האלוהי שלו עצמו וידע במלואם את כלל הדברים הכבירים אשר מצפים ליוחנן לאחר שיעזוב את העולם הזה. מכיוון שהוא גם ידע כי תמה משימתו של יוחנן על-פני האדמה, הוא אילץ את עצמו שלא להתערב במהלך הטבעי של נתיבתו של הנביא-המטיף הכביר הזה.
המתח הממושך בכלא היה כמעט בלתי-נסבל מבחינה אנושית. ימים ספורים בלבד לפני מותו של יוחנן, הוא שוב שלח שליחים נאמנים אל ישוע ושאל: ״האם תמה מלאכתי? מדוע אני נמק בכלא? האם אתה משיח אמת, או שעלינו לחכות לאחר?״ וכאשר שני התלמידים הללו מסרו את המסר לישוע, ענה להם בן האדם: ״לכו בחזרה אל יוחנן ואִמרו לו שלא שכחתיו וכי הוא נדרש לסבול גם את זאת, משום שעלינו להשלים את אשר מן הצדק הוא. אִמרו ליוחנן את אשר ראיתם ושמעתם – כי העניים מתבשרים בבשורות טובות – ולבסוף, אמרו לאהוּב אשר בישר על משימתי על-פני האדמה, כי ברכות גדולות תבואנה עליו בעתיד לבוא, אם לא יטיל בי ספק ולא יכשל בי.״ ואלה היו המילים האחרונות אשר קיבל יוחנן מישוע. המסר הזה ניחם אותו עד מאוד, חיזק את אמונתו והכין אותו לסיומם הטראגי של חייו בגוף בשר ודם, סיום אשר הגיע כה מהר לאחר המאורע הזכור הזה.
מכיוון שבעת מאסרו פעל יוחנן בדרום פראה, הוא נלקח מיידית למאסר במבצר מִָכְוֶוִר, שם שהה עד אשר הוצא להורג. הורדוס שלט הן בגליל והן בפראה, ובעת ההיא התגורר בפראה הן ביוּלְיָאס והן במכוור. מקום המשכן הרשמי בגליל הועתק מציפורי אל הבירה החדשה, טבריה.
הורדוס פחד לשחרר את יוחנן שמא יישא את נס המרד. הוא פחד להוציאו להורג שמא יתפרע ההמון בבירה, שכן אלפים בפראה האמינו כי יוחנן היה קדוש, נביא. ולפיכך שמר הורדוס את הנזיר המטיף בכלא, פשוט כי לא ידע מה לעשות עמו. יוחנן הובא מספר פעמים לפני הורדוס, אך אף-פעם לא הסכים לעזוב את תחום שלטונו, או להימנע מכל פעילות ציבורית, אם וכאשר ייצא לחופשי. והתסיסה החדשה הזו, אשר נקשרה לישוע מנצרת והחלה גואה ומתעצמת, גרמה לו להחליט כי אין זה הזמן המתאים לשחרר את יוחנן. ופרט לכל אלו, הוֹרוֹדִיָה, אשתו הבלתי-חוקית של הורדוס, שנאה את יוחנן שנאה מרה ועזה.
פעמים מספר שוחח יוחנן עם הורדוס על מלכות השמיים, ואף כי לעיתים הורדוס התרשם עד מאד מן המסר אשר נשא יוחנן, הוא חשש להוציאו לחופשי מן הכלא.
מכיוון שטבריה עדיין הלכה ונבנתה, בילה הורדוס זמן ניכר במעונותיו אשר בפראה, ואת מבצר מכוור הוא חיבב במיוחד. עדיין נדרשו עוד מספר שנים עד שכל מבני הציבור, ובכלל זה המעון הרשמי, בטבריה יושלמו לגמרי.
במסגרת חגיגות יום הולדתו ערך הורדוס משתה מפואר בארמון במכוור, שאליו הוזמנו קציניו הבכירים, וכן חברי מועצה בכירים אחרים בממשלותיו בפראה ובגליל. ומכיוון שהורודיה לא הצליחה להביא לידי מותו של יוחנן באמצעות בקשה ישירה מהורדוס, היא תכננה וזממה כעת כיצד להביא למותו בעורמה.
במהלך חגיגות הערב ותוכנית הבידור, הציגה הורודיה את בתה בפני החוגגים וזו רקדה לפניהם. הורדוס נהנה מאוד מן ההופעה, ואז קרא לה אליו ואמר: ״את מקסימה. נעמת לי עד מאוד. ביום זה, יום הולדתי, בקשי ממני את מבוקשך ואתן לך, ואפילו תגיע בקשתך עד חצי מלכותי.״ כאשר הורדוס עשה את כל זאת הוא היה נתון תחת השפעת כמות גדולה של יין. האישה הצעירה פנתה הצידה ושאלה את אִמהּ מה עליה לבקש מהורדוס. הורודיה אמרה לה, ״לכי אל הורדוס ובקשי את ראשו של יוחנן המטביל.״ והאישה הצעירה שבה אל שולחן הסעודה ואמרה להורדוס, ״אני מבקשת שתביא לי מיד את ראשו של יוחנן המטביל על מגש.״
הורדוס נמלא פחד וצער, אך בשל השבועה אשר נשבע ומפני כל אלו אשר היו מסובים עמו, הוא לא יכול היה לדחות את הבקשה. והורדוס אנטיפס שלח חייל, וציווה עליו להביא לו את ראשו של יוחנן. וכך נכרת ראשו של יוחנן באותו לילה בכלא. החייל הביא את ראשו של הנביא על מגש והציג אותו בפני האישה הצעירה, בחלק האחורי של אולם הנשפים. והעלמה נתנה את המגש לאימה. כאשר שמעו תלמידיו של יוחנן את אשר אירע, הם באו אל הכלא וביקשו את לקבל את גופתו של יוחנן, ולאחר שהניחו אותה בקבר הם הלכו וסיפרו על כך לישוע.
ישוע החל את עבודתו הציבורית כאשר האינטרס של הציבור בדבריו של יוחנן היה בשיאו, ובזמן שבו היהודים בפלשתינה ציפו בכמיהה להופעת המשיח. ניגוד גדול שרר בין ישוע לבין יוחנן. יוחנן פעל בשקיקה ובכנות, ואילו ישוע פעל בשלווה ובשמחה; רק פעמים מועטות הוא מיהר בימי חייו. ישוע היה בבחינת נחמה מרגיעה לעולם, ובמידה מסוימת גם שימש כדוגמא לכך; יוחנן כלל לא היווה נחמה או דוגמא. הוא הטיף למלכות השמיים, אך ממש לא חלק בשמחתה. ואף-על-פי שישוע דיבר על יוחנן כגדול הנביאים מן הסדר הישן, הוא ציין כי אפילו הפחוּת ביותר מבין אלו אשר ראו את אורהּ הזוהֶר של הדרך החדשה ונכנסו דרכהּ למלכות השמים, אכן עלה על יוחנן.
כאשר יוחנן הטיף לבוא הממלכה, עיקר המסר שלו היה: חיזרו בתשובה! נוסו מן הקצף אשר בוא יבוא. כאשר ישוע החל להטיף, אף הוא דבק בקריאה לתשובה, אך מסר זה תמיד המשיך בבשורה, בחדשות הטובות על אודות השמחה והחירות אשר בממלכה החדשה.
ליהודים היו רעיונות רבים על אודות הגואל המיוחל, וכל אסכולות הגאולה השונות האלה הצליחו למצוא בכתבי הקודש העבריים אסמכתאות לטענותיהן. ככלל, היהודים ראו את ההיסטוריה הלאומית שלהם כמתחילה באברהם ומסתיימת במשיח ובממלכת האל החדשה. בימי קדם הם ראו בעיני רוחם משיח זה כ״עבד האל״, לאחר מכן כ"בן האדם״, בעוד שבאחרונה הרחיקו אחדים מאוד והחלו לכנות את המשיח בשם ״בן האל״. ואולם, בלי קשר לכינוי, בין אם ״זרע אברהם״ או ״נצר לבית דוד״, כולם הסכימו כי זה שעתיד להיות המשיח הוא ״זה אשר נמשח.״ וכך התפתח המושג ״מעבד האל״, דרך ״בן דוד״ ו״בן האדם״ עד ״לבן האל״.
בימיהם של יוחנן וישוע, היהודים המשכילים יותר פיתחו רעיון על אודות המשיח העתיד לבוא, אשר ראה בו את בן ישראל המייצג והמושלם, המשלב בעצמו כ״עבד האל״, את שלושת התפקידים: נביא, כוהן ומלך.
היהודים האמינו בדבקות שכשם שמשה שחרר את אבותיהם מכבלי המצרים באמצעות ניסים פלאיים, כך יגאל המשיח הקרב ובא את העם היהודי משליטת רומא, ואגב כך יחולל ניסים גדולים ומופלאים עוד יותר של ניצחון היהודים. הרבנים קיבצו כמעט חמש-מאות פסוקים מכתבי הקודש אשר, אף-על-פי שעמדו בסתירה אלו לאלו, בישרו לכאורה על בוא המשיח. ובינות לכל הפרטים הללו של הזמן, האופן והתפקוד של המשיח המובטח, הם שכחו כמעט לחלוטין את אישיותו של זה. הם ביקשו להשיב את תהילתה של האומה היהודית – רוממות ישראל בזמן – ולא את גאולתו של העולם. ברור, אם כן, שישוע מנצרת לא יכול היה להשתוות לעולם לַמושג המשיחי החומרני הזה אשר שרר בדעת היהודים. אילו הם ראו רבות מן ההצהרות הנבואיות באור אחר, כי אז, מטבע הדברים, הייתה דעתם מוכנה להכיר בישוע כְּזה אשר מביא לסיומו של עידן אחד ומתחיל עידן חדש וטוב יותר, עידן של חסד ושל גאולה לכלל העמים.
היהודים חונכו להאמין בדוקטרינה על אודות השכינה. ואולם, סמל ידוע זה של הנוכחות האלוהית לא נמצא במקדש. הם האמינו כי בואו של המשיח יחזיר את השכינה למקומה. הם האמינו ברעיונות מבלבלים על אודות חטאי האומה ובטבע האדם הרע מנעוריו לכאורה. אחדים לימדו כי חטאו של אדם הטיל קללה על המין האנושי, וכי המשיח עתיד לכפר על החטא הזה, להסיר את הקללה ולהשיב את חסד האל. אחרים לימדו כי האל ברא באדם הן יצר טוב והן יצר רע; וכי כאשר ראה את מעשה ידיו, התאכזב, וכי ״וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי עָשָׂה כָּך אֶת הָאָדָם.״ ואלו אשר לימדו זאת, האמינו כי המשיח נועד לבוא על-מנת לגאול את האדם מיצרו הרע הטבוע הזה.
רובם של היהודים האמינו כי הם המשיכו לקמול תחת שלטון הרומאים בשל חטאי האומה ובשל ליבם החצוי של הגרים. האומה היהודית לא חזרה בתשובה בלב שלם; ואי לכך התמהמה בואו של המשיח. נושא התשובה דובר רבות; וזה היה מקור המשיכה העזה והמידית אשר חשו כלפי המסר של יוחנן, ״חיזרו בתשובה והיטבלו, כי קרבה ובאה מלכות השמיים.״ ועבור כל יהודי מאמין, למונח "מלכות שמיים" היה פירוש אחד בלבד: בואו של המשיח.
היבט אחד של משימת המתת של מיכאל היה זר לחלוטין למושג היהודי של המשיח; היה זה האיחוד בין שני סוגי טבע, הטבע האנושי והטבע האלוהי. ליהודים היו מושגים שונים על אודות המשיח – המשיח כאדם מושלם, כאדם על-אנושי, ואפילו אלוהי – ואולם, הם מעולם לא חשבו על מושג המאחד בין האנושי והאלוהי. וזוהי הייתה אבן הנגף העיקרית של ראשוני תלמידיו של ישוע. הם תפשו את המושג האנושי על אודות המשיח כבנו של דוד, כפי שהציגו הנביאים המוקדמים יותר; כבן האדם, הרעיון העל-אנושי של דניאל ושל כמה מן הנביאים המאוחרים יותר; ואפילו את זה של בן האל, כפי שתיארוהו מחברו של ספר חנוך ובני תקופתו; ואולם, הם מעולם לא חשבו, ולו לרגע יחיד, על המושג האמיתי של איחוד בין הטבע האנושי לבין הטבע האלוהי באישיות ארצית יחידה. התגשמותו של הבורא בדמות הברוא לא התגלתה לפני כן. היא התגלתה אך ורק בישוע; העולם לא ידע דבר על מעין אלה, עד אשר התגשם הבן הבורא בגוף בשר ודם וחי בקרב בני התמותה של העולם.
ישוע הוטבל בשיאה של תקופת ההטפה של יוחנן, כאשר פלשתינה בערה בלהבות הכמיהה למסר שלו – ״מלכות האל הולכת וקרֵבָה״ – כאשר כלל היהודים עסקו ברצינות ובכובד ראש בחקירה עצמית . חוש הסולידריות הגזעית של היהודים היה עמוק עד מאוד. היהודים האמינו לא רק כי חטאי אבות עלולים להשפיע לרעה על הבנים, אלא שהם גם האמינו בדבקות כי חטאו של היחיד עלול להטיל קללה על האומה כולה. ולפיכך, לא כל אלו אשר ביקשו להיטבל בהטבלתו של יוחנן החשיבו את עצמם כאשמים בחטאים המסוימים אשר אותם הוא גינה. נשמות אדוקות רבות הוטבלו על-ידי יוחנן לטובת עם ישראל כולו. אנשים אלו פחדו שמא חוסר-ידיעה מצדם עלול לעכב את בוא המשיח. הם החשיבו את עצמם כחלק מאומה חוטאת ומקוללת, וביקשו להיטבל על-מנת ליהנות באופן הזה מן הפירות של תשובת העם. ולפיכך, ברור כי ישוע לא קיבל מידי יוחנן, בשום מובן שהוא, את הטבילה כסימן לחרטה על חטאיו. בקבלו את הטבילה מידֵי יוחנן, ישוע רק נהג כמנהג רבים מהאדוקים אשר בין בני ישראל.
כאשר ישוע מנצרת ירד לירדן על-מנת להיטבל, הוא היה בן-תמותה של העולם אשר הגיע אל פסגת ההתפתחות האנושית האבולוציונית בכל הנוגע לכיבוש הדעת ולְהזדהות עצמית עם הרוח. באותו יום, הוא עמד בירדן כבן-תמותה של העולמות האבולוציוניים של הזמן והמרחב, אשר הפך למושלם. בין דעתו האנושית של ישוע לבין מכוונן הרוח השוכן, מתנתו האלוהית של אביו מפרדיס, שררו סינכרוניות מושלמת ותקשורת מלאה. ומכוונן כזה ממש שוכן בקרב כלל בני התמותה הרגילים אשר חיים באורנטיה מאז העפיל מיכאל לעמוד בראש יקומו, מלבד שהכנת המכוונן של ישוע נעשתה מבעוד מועד לשם המשימה המיוחדת הזו; וזאת באמצעות שכינתו של מכוונן זה, בדומה לכך, בקרב הוויה על-אנושית אחרת אשר התגשמה בדמות בשר ודם, הוא מאקיוונטה מלכי-צדק.
על-פי רוב, כאשר מגיע בן-תמותה של העולם לדרגת מושלמות כזו של האישיות, מתרחשות אותן תופעות מקדמיות של רוממות רוח אשר מסתיימות לבסוף בהיתוך שבין הנשמה הבשלה של בן התמותה לבין המכוונן האלוהי אשר נלווה לה. ושינוי מעין זה היה מתוכנן להתרחש בהתנסות אישיותו של ישוע מנצרת, בו ביום שהוא ירד עם שני אחיו להיטבל בנהר הירדן על-ידי יוחנן. טקס זה סימל את סיומו של הפרק האנושי בחייו באורנטיה, ורבים מן הצופים העל-אנושיים ציפו לחזות בהיתוך שבין המכוונן לבין הדעת שבה הוא שכן, אך כולם כאחד נידונו לנחול אכזבה. אירע דבר-מה חדש ואף גדול יותר. בעת שיוחנן הניח את ידיו על ישוע על-מנת להטבילו, עזב המכוונן השוכן את נשמתו המושלמת והאנושית של יהושע בן יוסף. ותוך רגעים אחדים, שבה ישות אלוהית זו מדיווינינגטון כמכוונן אשר הפך לאישיות, וכראש וראשון לכל עמיתיו מסוגו בכלל היקום של נבאדון. וכך ראה ישוע את הרוח האלוהית אשר הייתה בקרבו לפני כן שבה ויורדת אליו בדמות אישית. והוא שמע את דבריה של אותה רוח פרדיס, אשר אמרה, ״זהו בני ידידי, אשר בו רציתי.״ וגם יוחנן ושני אחיו של ישוע שמעו את הדברים הללו. תלמידיו של יוחנן, אשר עמדו על שפת המים, לא שמעו את המילים האלה, ואף לא חזו במכוונן אשר הפך לאישי. אך ורק עיניו של ישוע ראו את המכוונן אשר הפך לאישי.
דממה השתררה לאחר דבריו אלו של המכוונן, אשר חזר והיה כעת למרוּמם. ובעוד שהארבעה מצויים עדיין במים, נשא ישוע את עיניו אל המכוונן אשר בסמוך, ואמר דבר תפילה: ״אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִתְקַדַּשׁ שְׁמֶךָ. תָּבוֹא מַלְכוּתֶךָ! יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ בַּשָּׁמַיִם, כֵּן בָּאָרֶץ.״ ובעת שהוא נשא את תפילתו, ״נפתחו שערי שמים,״ ובן האדם ראה את החיזיון אשר הציג בפניו המכוונן אשר הפך כעת לאישי, וראה את עצמו כבן האל, כפי שהיה לפני שהגיע אל הארץ ולבש דמות בשר ודם, וכפי שהוא יהיה בשעה שיסתיימו חיי התגשמותו בגוף. חזיון שמימי זה נגלה אך ורק לעיניו של ישוע.
יוחנן וישוע שמעו את קולו של המכוונן אשר הפך לאישי, ואשר דיבר בשם האב האוניברסאלי. זאת לפי שהמכוונן הינו מעִם אב פרדיס וכמותו. במהלך שארית ימי חייו של ישוע על-פני האדמה, סייע לו המכוונן הזה אשר הפך לאישי בכל מלאכתו; ישוע התייחד ברציפות עם מכוונן מרוּמם זה.
כאשר ישוע הוטבל, לא הייתה זו בבחינת חרטה על מעשה בלתי-ראוי כלשהו; הוא לא התוודה על חטא. הטבלתו הייתה אות וסימן להקדשתו לעשיית רצון האב שבשמים. בעת הטבילה הוא שמע בוודאות את קריאתו של אביו, הקריאה הסופית לעסוק בעסקי אביו, והוא הלך להתייחד עם עצמו למשך ארבעים יום על-מנת לחשוב על מגוון הבעיות האלה. בכך שהוא פרש למשך תקופה ממגע פעיל ואישי עם עמיתיו אשר בארץ, נהג ישוע על-פני אורנטיה ממש כמנהג שנוהג בן-תמותה מרקיע בעולמות המורונטיים, כאשר הוא עובר היתוך עם נוכחותו הפנימית של האב האוניברסאלי.
יום טבילה זה סימן את סיום החיים האנושיים גרידא של ישוע כאדם. הבן האלוהי מצא את אביו; האב האוניברסאלי מצא את בנו אשר התגשם בגוף; והם שוחחו זה עם זה.
(בעת שישוע הוטבל, הוא היה בן כמעט שלושים-ואחת-וחצי שנים. כאשר לוּקָס מציין כי ישוע הוטבל בשנה החמש-עשרה לשלטונו של הקיסר טיבריוס, כלומר לכאורה בשנת 29 לספירה, מכיוון שאוגוסטוס מת בשנת 14 לספירה, ראוי לזכור שטיבריוס שימש במשך שנתיים כקיסר-בצוותא יחד עם אוגוסטוס ושנה וחצי לפני מותו, וכי נטבעו לכבודו מטבעות כבר בשנת 11 לספירה. השנה החמש-עשרה לשלטונו הייתה אפוא שנה זו, שנת 26 לספירה, השנה שבה הוטבל ישוע. וזו הייתה אף השנה שבה פונטיוס פילטוס החל למשול כמושל יהודה.)
לפני ההטבלה עמד ישוע זה מכבר בפני הפיתוי הגדול של משימת המתת שלו כבן-תמותה, כאשר במשך שישה שבועות הוא נרטב בטללי הר החרמון. שם, על הר החרמון – כבן-תמותה של העולם וללא כל סיוע – הוא עמד אל מול הטוען כנגדו באורנטיה, נסיך העולם הזה, קליגאסטיה, ויכול לו. באותו יום רב מאורעות, נרשם בדברי ימי היקום כי ישוע מנצרת הפך לנסיך הפלנטארי של אורנטיה. ונסיך אורנטיה זה, אשר עתיד בקרוב מאוד להיות מוכרז כריבון העליון בנבאדון, פרש כעת למשך ארבעים יום על-מנת לגבש את תכניותיו באשר לאופן שבו יכריז על מלכות האל החדשה בלבבות בני האדם.
לאחר הטבלתו החלה תקופה בת ארבעים ימים, שבמהלכה הוא ביקש להתאים את עצמו לשינויים במערכות היחסים בעולם וביקום, שינויים אשר נגרמו עקב הפיכת המכוונן שלו לאישי. במהלך תקופת ההתבודדות שלו בגבעות פֵּרַאָה, הוא קבע את המדיניות שבה ינקוט ואת השיטות שבהן ישתמש במהלך השלב החדש והשונה הזה בחייו הארציים, השלב אשר אך עמד להתחיל.
ישוע לא פרש על-מנת לצום או על-מנת לענות את נפשו. הוא לא היה סגפן, והוא אף בא על-מנת לחסל אחת ולתמיד את כל המושגים הללו הנוגעים להתקרבות לאל. הסיבות שבעטיין הוא ביקש לפרוש היו שונות לחלוטין מאלה אשר הניעו את משה ואת אליהו, ואפילו מאלה אשר הניעו את יוחנן המטביל. ישוע היה מודע לחלוטין לעצמו בנוגע ליחסו לַיקום אשר ברא, ואף כלפי יקום היקומים, אשר עליו השגיח אב פרדיס, אביו שבשמים. כעת הוא כבר זכר לגמרי את מטרות המתת ואת ההנחיות אשר קיבל מאחיו הבכור, עמנואל, בטרם התגשם בגוף בשר ודם באורנטיה. כעת הוא הבין לגמרי ובבירור את כלל מערכות היחסים הנרחבות האלה, והוא ביקש לפרוש למשך תקופה על-מנת למדוט בשקט, כך שיוכל לגבש את התוכניות ואת השיטות שבהן הוא יוציא אל הפועל את משימתו הציבורית, למען העולם הזה ולמען כלל העולמות האחרים אשר ביקומו המקומי.
בעת ששוטט בגבעות פראה וחיפש מחסה מתאים, פגש ישוע את מנהלו הכללי של היקום, את גבריאל, כוכב הבוקר הזוהר של נבאדון. גבריאל חידש כעת את הקשר האישי עם בנו הבורא של היקום; הם נפגשו אישית בפעם הראשונה מאז נפרד מיכאל מעמיתיו בסלווינגטון, כאשר יצא לעדנטיה על-מנת להתכונן למשימת המתת באורנטיה. גבריאל, בהתאם להנחייתו של עמנואל ובסמכותם של עתיקי היומין באוורסה, עדכן כעת את ישוע כי למעשה תמה התנסות המתת שלו באורנטיה, ככל שהדבר נוגע לרכישתה של מלוא הריבונות ביקומו ולחיסולה של מרידת לוציפר. את הראשונה הוא רכש ביום הטבלתו, כאשר עובדת הפיכתו של המכוונן לאישי הדגימה את השלמות ואת ההשלמה של המתת שלו בדמות בשר ודם בן-תמותה, ואילו האחרונה הייתה לעובדה היסטורית ביום שבו הוא ירד מהר החרמון והצטרף לנער אשר המתין לו, תיגלת. וכעת נודע לישוע כי, על-פי הסמכות הגבוהה ביותר ביקום המקומי וביקום העל, תמה העבודה של משימת המתת שלו, ככל שזו נוגעת למעמדו האישי באשר לריבונות ולמרידה. וכבר היה לו כאמור הביטחון בכך במישרין ומעם פרדיס, בחיזיון אשר ראה ביום ההטבלה ובאמצעות העובדה שמכוונן המחשבה אשר שכן בו הפך לאישי.
ובעוד שישוע שהה על ההר ושוחח עם גבריאל, הופיע אב הקונסטלציה מעדנטיה באופן אישי בפני ישוע וגבריאל, ואמר: ״כעת הרשומות הינן שלמות. ריבונותו של מיכאל מספר 611,121 ביקומו נבאדון שלמה כעת ועומדת לימין האב האוניברסאלי. הנני מביא לך כעת מעִם עמנואל, אחיך אשר שלח אותך אל ההתגשמות באורנטיה, את השחרור ממשימת המתת. אתה חופשי, כעת או בכל זמן אחר, בכל דרך שבה תבחר, לסיים את מתת התגשמותך ולהרקיע לימין אביך, לקבל את ריבונותך ולהמשיך ולשמש – בזכות אשר הוּרווחה כראוי – כריבון הבלתי-מעורער של נבאדון. הנני אף מעיד על כך שהושלמו הרשומות ביקום העל, אשר נוגעות לסיומו של כל חטא המרידה ביקומך, ולכך שמוענקת לך הסמכות המלאה והבלתי-מוגבלת לטפל בכל התקוממות אפשרית כלשהי מעין זו בעתיד, וזאת בהרשאתם של עתיקי היומין. מבחינה טכנית, תמה עבודתך באורנטיה ובגוף בשר ודם כאחד האדם. מכאן ואילך, דרכך נתונה לבחירתך שלך.״
כאשר עזב האב הגבוה ביותר של עדנטיה, שוחח ישוע ארוכות עם גבריאל בנוגע למצב ביקום, שלח ברכות לעמנואל, והבטיח כי בכל אשר עתיד היה לעשות כעת באורנטיה, יתמיד ויזכור את העצה אשר קיבל במסגרת ההנחיות שקיבל בסלווינגטון בטרם משימת המתת.
במשך כל ארבעים הימים הללו של ההתבודדות חיפשו יעקב ויוחנן, בניו של זבדיה, את ישוע. פעמים רבות הם התקרבו למקום שבו הוא שהה, אך הם לא מצאהו מעולם.
שם בגבעות, ישוע גיבש יום אחר יום את התוכנית לשארית משימת המתת שלו באורנטיה. ראשית, הוא החליט שלא ללמד בו-זמנית עם יוחנן. הוא תכנן להישאר בפרישות יחסית, עד אשר תשיג עבודתו של יוחנן את מבוקשה, או עד אשר משימתו תיעצר לפתע פתאום בשל מאסרו. ישוע ידע אל נכון כי דברי ההטפה חסרי המורא וחסרי הטאקט של יוחנן יעוררו את פחדם ואת איבתם של השליטים האזרחיים. לאור מצבו המסוכן של יוחנן, החל ישוע לתכנן לפרטים את עבודתו הציבורית לרווחת עמי העולם הזה, ולרווחת כלל העולמות המיושבים ברחבי יקומו העצום. משימת המתת של מיכאל כבן-תמותה התרחשה באורנטיה, אך נעשתה למען כלל העולמות בנבאדון.
הדבר הראשון שעשה ישוע, לאחר שחשב על התוכנית הכללית לתיאום בין תוכניתו שלו לבין תנועתו של יוחנן, היה לסקור במחשבתו את הנחיותיו של עמנואל. הוא חשב בזהירות על שיטות עבודתו, ועל כך שנדרש לו שלא להותיר שום דבר כתוב בפלנטה. ישוע לא כתב יותר כלום, אלא על חול. בביקורו הבא בנצרת, ולמגינת לבו של אחיו יוסף, השמיד ישוע את כל מה שנשתמר ממה שכתב על הלוחות בנגריה, ואת כל מה שנותר תלוי ברחבי הבית. וישוע אף שקל היטב את עצתו של עמנואל באשר לגישה שעליו לנקוט ביחס לכלכלה, לחברה ולפוליטיקה אשר תימצאנה בעולם שבו יפגוש.
ישוע לא צם במהלך ארבעים הימים הללו של ההתבודדות. משך הזמן הארוך ביותר שבו נמנע מאכילה היה במהלך היומיים הראשונים בגבעות, שבהם היה שקוע כל-כך במחשבות עד כי שכח לאכול. אך ביום השלישי הוא יצא לחפש מזון. במשך התקופה הזו, הוא אף לא נוסה בפיתוי על-ידי רוחות רעות או על-ידי אישיויות מורדות אשר הוצבו בעולם הזה, או בכל עולם אחר.
ארבעים הימים הללו היו תקופת ההיוועדות הסופית בין הדעת האנושית לזו האלוהית, או נכון יותר לומר, הפעם הראשונה שבה פעלו שתיהן כאחת, כפי שהיו כעת. התוצאות של תקופת המדיטציה רבת החשיבות הזו הדגימו באופן נחרץ כי הדעת האלוהית שלטה רוחנית וביד רמה בזו האנושית. מכאן ואילך, הפכה דעת האדם לדעת האל, ואף כי עצמיותו של האדם נוכחת לעולם, תמיד תאמר הדעת האנושית הזו, אשר הפכה לרוחנית, ״אַל יְהִי כּרְצוֹנִי, כִּי אִם כִּרְצוֹנֶךָ.״
מה שאירע בתקופה רבת המאורעות הזו, לא היה בבחינת חזיונות של מוח מורעב ומוחלש, ואף לא הסיפורים הסמליים המבולבלים והמטופשים, אשר לאחר מכן קיבלו את הכינוי ״הפיתוי אשר מולו עמד ישוע בטבע.״ הייתה זו דווקא תקופה אשר הוקדשה למחשבה על כל הקריירה המגוונת ורבת המאורעות של משימת המתת באורנטיה, וכן לתכנון מפורט של הסעד העתידי, זה אשר ישרת את העולם הזה באופן מיטבי, בעוד שיתרום גם משהו לשיפור המצב בכל הספֵרות האחרות אשר בוּדדו בשל מרידה. ישוע חשב על כל הטווח של תקופות חיי האדם באורנטיה, החל מימיהם של אנדון ופונטה, המשך בכישלונו של אדם, ועד לסעד של מלכי-צדק בשלם.
גבריאל הזכיר לישוע כי אם יבחר להמשיך ולשהות באורנטיה זמן-מה נוסף, עמדו בפניו שתי דרכים שבהן הוא יכול היה להופיע בעולם. והובהר לישוע כי בחירתו בנושא הזה לא נגעה כלל לריבונותו שלו ביקום, או לחיסולה של מרידת לוציפר. שתי צורות הסעד לַעולם היו:
1. דרכו שלו – הדרך אשר עשויה להיות הנעימה והמועילה ביותר מנקודת המבט של הצרכים המידיים של העולם הזה ובניית יקומו שלו בהווה.
2. דרכו של האב – הדגמתו של אידיאל מרחיק ראות על אודות חיי היצור, כפי שרואות אותו האישיויות הגבוהות של ממשל יקום היקומים בפרדיס.
כך הובהר לישוע כי עומדות בפניו שתי דרכים אשר בהן הוא יוכל להמשיך ולנהוג בשארית חייו על-פני האדמה. לכל אחת מן הדרכים היו יתרונות מסוימים ביחס למצב הנוכחי. בן האדם ראה בבירור כי לבחירתו בנוגע לאופן התנהגותו לא יהיה כל קשר לכך שיקבל את הריבונות ביקום; עניין זה נחתם זה מכבר ברשומות יקום היקומים, ומכאן רק המתין לבקשתו האישית. ואולם, נמסר לישוע כי אחִיו מפרדיס, עמנואל, יִשמח מאוד באם ישוע יבחר לסיים את הקריירה שלו על-פני האדמה באופן שבו התחיל אותה, באצילות כה רבה, כלומר תמיד בכפוף לרצון האב. ביום השלישי להתבודדותו הבטיח ישוע לעצמו כי אכן הוא יחזור לעולם ויסיים את הקריירה שלו על-פני האדמה, ובכל מצב שבו יידרש לבחור בין שתי דרכים תמיד יבחר ברצון האב. והוא חי את שארית חייו הארציים מתוך שמירת אמונים תמידית להחלטה זו. ואפילו בסוף המר, הוא תמיד הכפיף את רצונו הריבוני לזה של אביו אשר בשמים.
ארבעים הימים אשר במהלכם המאסטר בילה בערבות ההר לא היו תקופת פיתוי גדולה, אלא דווקא תקופה שבה הוא קיבל החלטות גדולות. במהלך הימים הללו, שבהם בילה בגפו תוך התייחדות עם עצמו ועם נוכחותו המיידית של האב – המכוונן אשר הפך אישי (כבר לא הייתה לו שרפים שומרת אישית) – הוא קיבל, בזו אחר זו, את אותן החלטות גדולות אשר קבעו את מדיניותו ואת התנהגותו במשך יתרת הקריירה שלו על-פני האדמה. המסורת המאוחרת יותר על אודות הפיתוי הגדול נקשרה לתקופת ההתבודדות הזו בשל הבלבול עם מקטעי הסיפורים על אודות המאבקים בהר החרמון, ובנוסף לכך, משום שכל הנביאים והמנהיגים הגדולים נהגו לכאורה להתחיל את השירות הציבורי שלהם בתקופות של צום ושל תפילה. כאשר ישוע עמד אל מול החלטות חדשות או רציניות, הוא תמיד נהג להתבודד ולהתייחד עם רוחו שלו, על-מנת לבקש ללמוד את רצון האל.
בכלל התוכנית הזו אשר הכין ישוע למשך שארית חייו הארציים, תמיד נקרע לבו האנושי בין שני אופני התנהגות מנוגדים:
1. הוא רצה עד מאוד לזכות בלב בני עמו – ובלב תושבי העולם כולו – ולגרום להם להאמין בו ולקבל את מלכותו הרוחנית החדשה. והוא הכיר היטב את הרעיונות שלהם בנוגע למשיח אשר עתיד לבוא.
2. לחיות ולפעול באופן שיזְכה, כפי שידע זה מכבר, לאישור אביו. לפעול למען עולמות אחרים שאף הם זקוקים לפעולה זו, ולהמשיך לגלות את האב ואת טיב אהבתו האלוהית תוך כדי כינון הממלכה.
במהלך הימים רבי המאורעות הללו, חי ישוע במערת סלע עתיקה אשר נחצבה לצד הגבעות, בסמוך לכפר שנקרא פעם בית אָדִיס. והוא שתה ממימי המעיין הקטן אשר נבע מצד הגבעה, בסמוך למקום המקלט.
ביום השלישי לתחילת הדיון אשר נערך בינו עצמו לבין המכוונן שלו, אשר הפך אישי, הוצגו לעיני ישוע כלל הצבאות השמימיים של נבאדון אשר נשלחו על-ידי מפקדיהם על-מנת להמתין לצו רצונו של הריבון האהוב שלהם. צבא אדיר זה מנה שנים-עשר לגיונות של שרפים, וכן מספר תואם לזה של כל סדרי ההוויות התבוניות ביקום. וההחלטה הגדולה הראשונה של ישוע בזמן התבודדותו נגעה לשימוש אשר יעשה, או לא יעשה, באישיויות רבות העוצמה האלה במהלך תוכניתו העתידית לעבודה ציבורית באורנטיה.
ישוע החליט כי הוא לא יעשה שימוש ולוּ באישיות יחידה מן הקהל העצום הזה, אלא אם כן יתברר בבירור כי זהו הינו רצונו של אביו. ועל-אף ההחלטה הכללית הזו, נותר הצבא העצום הזה לצדו במהלך שארית חייו על-פני הארץ, ותמיד עמד נכון לציית ולוּ לביטוי הקטן ביותר של רצון הריבון שלו. ואף-על-פי שישוע לא ראה בעיניו האנושיות את האישיויות האלה אשר עמדו לשירותו ברציפות, המכוונן שלו, אשר הפך אישי, אכן ראה אותן ברציפות, ואף יכול היה לתקשר עם כולן.
בטרם הוא שב מתקופת פרישותו בת ארבעים הימים בגבעות, העביר ישוע את הפיקוד המידי על צבא השירות הזה של אישיויות ביקום, לידי המכוונן שלו, זה אשר הפך באחרונה לאישי, ובמשך יותר מארבע שנים למניין הזמן באורנטיה אכן צייתו האישיויות הנבחרות האלה, אשר נמנו עם כל סדרי ההוויות התבוניות ביקום, להנחיותיו הנבונות של משגוח המסתורין הזה, אשר הפך אישי, ותיפקדו תחתיו. בעת שהמכוונן – אשר היה לפנים בשר מבשרו של אב פרדיס – נטל לעצמו את הפיקוד על הקהל העצום הזה, הוא הבטיח לישוע כי הסוכנויות העל-אנושיות האלה לא יורשו בשום מקרה לשרת, או להופיע בהקשר של הקריירה הארצית שלו ועבורה, אלא אם כן האב ירצה במעורבות הזו. וכך, הודות להחלטה כבירה אחת, מנע ישוע מעצמו, מרצונו שלו, את כל שיתוף הפעולה העל-אנושי בכל הנוגע להמשך הקריירה שלו כבן-תמותה, אלא אם כן יבחר האב באופן בלתי-תלוי להשתתף בפעולה מסוימת כזו או אחרת במעשי הבן על-פני האדמה.
כאשר המכוונן אשר הפך אישי קיבל לידיו את הפיקוד על צבאות היקום אשר עמדו בשירותו של מיכאל המשיח, הוא טרח והסביר לישוע כי באמצעות הסמכויות אשר האציל כך בוראם, אכן ניתן להגביל את פעולתה במרחב של קבוצת יצורי היקום האלה, אך לא ניתן להחיל מגבלות מעין אלה על פעולתה בזמן. ומגבלה זו תלויה בעובדה שלאחר שהם הופכים לאישיים, המכווננים הינם יצורי אל-זמן. ולפיכך, הוזהר ישוע, כי אף ששליטתו של המכוונן בהוויות התבוניות, אשר הופקדו למרותו, תהא שלמה ומושלמת בכל העניינים הנוגעים למרחב, לא ניתן יהיה להחיל מגבלות כאלה בשלמותן בכל הנוגע לזמן. כה אמר המכוונן: ״כפי שֶׁהִנְחֵיתָ, אני אמנע מלהפעיל את צבא ההוויות התבוניות הזה של היקום בכל צורה אשר תידרש בנוגע לקריירה שלך על-פני האדמה, אלא באותם מקרים שבהם אביך מפרדיס ינחה אותי לשחרר את הסוכנויות האלה לשם מימוש רצונו האלוהי כאשר בחרת; ובאותם מקרים שבהם אתה עצמך תבחר, או תפעל, באמצעות רצונך האנושי-אלוהי, ואשר יִדְרשו סטייה מן הסדר הטבעי על הארץ ככל שהוא נוגע לזמן. בכל אותם מקרים אעמוד אני חסר-אונים, וכלל היצורים הללו, אשר נקבצו כאן בשלמות ובעוצמה מאוחדת, אף הם יעמדו חסרי-ישע. אם הטבע המאוחד שלכם מבקש זאת, יתבצע הציווי אשר רצית מיד. רצונך בכל מקרים הללו יהווה קיצור של הזמן, והדבר המיועד הינו קיים. ותחת פיקודי שלי, זוהי המגבלה השלמה ביותר אשר אוכל להגביל את פוטנציאל ריבונותך. במודעות העצמית שלי הזמן איננו קיים, ולפיכך לא אוכל להגביל את יצוריך בכל דבר שהוא הנוגע לכך.״
וכך למד ישוע על אודות האופן שבו תמומש החלטתו לחיות כאדם מן הישוב. באבחת החלטה אחת הוא הוציא מכלל פעולה את כלל צבאות היקום אשר עמדו לשירותו, צבאות אשר כללו הוויות תבוניות מגוונות, ומנע מהם מלהשתתף בעבודתו הציבורית העתידית, אלא במקרים הנוגעים לזמן בלבד. ולפיכך, ברור שכל דבר אפשרי על-טבעי, או על-אנושי לכאורה, אשר נלווה לסעד של ישוע נגע לחלוטין לביטולו של הזמן, אלא אם כן קבע האב שבשמיים במפורש אחרת. שום נס, שום סעד של רחמים, ושום מאורע אחר הקשור להמשך עבודתו של ישוע על-פני האדמה, לא יוכל להתעלות מעל לחוקי הטבע הרגילים החלים על חייהם של בני האדם באורנטיה, אלא בנוגע לזמן, וכנאמר לעיל. מובן כי לא ניתן להחיל מגבלות כלשהן על מופעי ״רצונו של האב״. ניתן להימנע מביטולו של הזמן בהקשר של רצונו המפורש של ריבון פוטנציאלי זה של יקום, אך ורק באמצעות הבעת רצון ישירה ומפורשת של אדם-אל זה כי השפעת הזמן, ככל שהיא נוגעת לפעולה או למאורע הנידון, לא תתקצר או תתבטל. על-מנת למנוע את הופעתם של ניסים הקשורים לזמן, נדרש ישוע להיות מודע ברציפות לזמן. כל הפוגה במודעות לזמן מצדו, אשר מלוּוה ברצון מובחן, הייתה שקולה להתממשותו של הדבר אשר נהגה בדעתו של בן בורא זה, וללא חלוף זמן.
באמצעות שליטת הפיקוח של המכוונן אשר הפך אישי שנלווה אליו, התאפשר למיכאל להגביל באופן מושלם את פעילותו האישית על-פני האדמה, ככל שהיא נוגעת למרחב, אך לא ניתן לבן האדם להגביל כך את מעמדו החדש כריבון פוטנציאלי בנבאדון בנוגע לזמן. וזה היה מעמדו בפועל של ישוע מנצרת, כאשר הוא החל את סעדו הציבורי באורנטיה.
לאחר שהחליט על מדיניותו בכל הנוגע לכל סוגי האישיויות של היצורים התבוניים אשר ברא, וזאת ככל שניתן היה לו לקבוע לאור הפוטנציאל הטבוע במעמדו האלוהיותי החדש, הפנה כעת ישוע את מחשבותיו אליו עצמו. מה יעשה הוא עצמו, הוא אשר כעת היה מודע לגמרי לכך שהוא הינו יוצר כל הדברים וההוויות הקיימים ביקום, עם כל היכולות אשר עמדו לרשותו כבורא, וכיצד ישתמש בהן במצבי החיים החוזרים והנשנים אשר הוא עתיד היה לעמוד בפניהם בעת שישוב לגליל וימשיך לפעול בקרב בני האדם? למעשה, הואיל והוא נדרש למצוא מזון, הסוגיה הזו כבר עמדה לפתחו באותו רגע, במקום שבו שהה עדיין בגפו, בגבעות. האם ייצא לבקש מזון כאחד האדם, או שמא פשוט יפעיל את כוחותיו היצירתיים הרגילים וייצור בעצמו לגופו הזנה ראויה וזמינה? וההחלטה החשובה הזו תוארה בפניכם כפיתוי – כאילו אויביו לכאורה העמידו בפניו את האתגר לכך ״שֶׁיְדַּבֵּר לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה וְתִהְיֶינָה לְלָחֶם.״
וכעת החליט ישוע על מדיניות אחרת נוספת הנוגעת לשארית עבודתו על-פני האדמה. ככל שהדבר נגע לצרכיו האישיים, ובכלליות, אפילו באשר ליחסיו לאישיויות אחרות, הוא החליט כעת במודע לדבוק בנתיב החיים הארציים השגרתיים; הוא החליט במובחן וכמדיניות, שלא להתעלות מעל לחוקי הטבע שהוא עצמו קבע, ואף לא להפר אותם או לשנותם. ואולם, כפי שכבר התריע בפניו המכוונן שלו, המכוונן אשר הפך אישי, הוא לא יכול היה להבטיח לעצמו שבמצבים מקובלים מסוימים, לא יואצו חוקי הטבע הללו עד מאוד. כעיקרון, ישוע החליט שמשימת חייו תאורגן ותוצא אל הפועל בהתאם לחוקי הטבע, ובהרמוניה עם הסדר החברתי הקיים. המאסטר בחר, אפוא, תוכנית לחיים אשר שקולה להחלטה שלא לחולל ניסים ונפלאות. הוא החליט שוב לטובת ״רצונו של האב״; שוב הוא הכניע את הכול לידי אביו מפרדיס.
טיבו האנושי של ישוע קבע כי חובתו הראשונה תהא לשימור עצמי; זו הגישה הרגילה של האדם של הטבע בעולמות הזמן והמרחב, ומשום כך גם תגובה לגיטימית של בן-אנוש באורנטיה. אך ישוע לא התייחס רק לעולם הזה וליצוריו; הוא חי חיים אשר נועדו להנחות ולעורר השראה ביצורים הרבים של יקום עצום בממדיו.
לפני ההארה אשר לה זכה בהטבלה, הוא חי חיים של כניעה מושלמת לרצונו ולהנחייתו של אביו שבשמים. הוא החליט החלטה של אהדה להמשיך ולהסתמך כך, כבן-תמותה, על רצונו של האב. הוא החליט לדבוק במתכוון בנתיב הבלתי-טבעי – הוא החליט שלא לבקש שימור-עצמי. הוא בחר לדבוק במדיניות של אי-הגנה עצמית. את מסקנותיו הוא ניסח תוך שימוש במילים מן התורה, מילים המוכרות לדעתו האנושית: ״לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.״ ובמסקנה זו, באשר לרעב מן הטבע הפיזי, אשר מתבטא כרעב למזון, הכריז בן האדם את הכרזתו הסופית בנוגע לכל שאר דחפי הגוף בשר ודם והדחפים הטבעיים לטבע האדם.
ייתכן שהוא ינצל את כוחותיו העל-אנושיים עבור אחרים, אך לעולם לא עבור עצמו. והוא דבק במדיניות זו באופן עקבי עד הסוף, כאשר לעגו לו ואמרו: ״אֶת אֲחֵרִים הוֹשִׁיעַ, ולא יוּכַל לְהוֹשִיעַ נָא נַפְשׁוֹ.״
היהודים ייחלו למשיח אשר יחולל ניסים ונפלאות גדולים אפילו מאלו שחולל משה, עליו סופר כי הוציא במדבר מים מן הסלע והאכיל את אבותיהם במן. ישוע ידע לאיזה סוג משיח ציפו בני עמו, ועמדו לרשותו כל העוצמה והסמכות לענות על מלוא תקוותיהם הכמוסות, אך הוא החליט שלא לאמץ תוכנית מרהיבה של הוד והדר מעין אלו. ישוע התייחס אל חילול ניסים כאל נסיגה לימי קדם, ימי קסם הבּוֹרוּת והמנהגים הנבערים של המרפאים הפראיים. ייתכן שעל-מנת להציל את יצוריו, יאיץ את חוקי הטבע, אך בשום פנים לא יתעלה מעל לחוקיו שלו עצמו, לא לטובתו שלו ואף לא על-מנת להרשים את אחַיו בני האדם. והחלטתו זו של המאסטר הייתה סופית.
ישוע הצטער על בני עמו; היטב הוא הבין כיצד הם הובלו לצפות לבואו של המשיח, לעת שבה ״תיתן הארץ פרי עשרה ריבוא, ועל גפן אחת יצמחו אלף ענפים, ובכל ענף אלף אשכולות, ובכל אשכול אלף ענבים, וכל ענב יניב מידת יין.״ היהודים האמינו כי המשיח עתיד לבשר על עידן של שפע. העברים ניזונו זה מכבר ממסורות של ניסים ואגדות על נפלאות.
ישוע לא היה המשיח אשר בא להרבות את הלחם ואת היין. הוא לא בא לסעוד אך ורק את הצרכים החולפים; הוא בא לגלות את אביו שבשמים לילדיו אשר בארץ, זאת בעודו מבקש להוביל את ילדיו אשר בארץ להצטרף אליו במאמץ כן לחיות מתוך עשיית רצון האב שבשמים.
במסגרת ההחלטה הזו הציג ישוע לכל הצופים ביקום את הטיפשות והחטא המצויים בשימוש נלוז בכישורים אלוהיים ובמתת האל לצורך הגדלה עצמית, או לצרכים אנוכיים לגמרי והאדרה עצמית. זה היה חטאם של לוציפר ושל קליגאסטיה.
החלטה כבירה זו של ישוע מדגימה באופן דרמטי את האמת, כי כשלעצמם, סיפוק עצמי וסיפוק החושים לא יוכלו לגרום לאדם המתפתח להיות מאושר. בקיום האנושי קיימים ערכים גבוהים יותר – רכישת שליטה אינטלקטואלית והישג רוחני – אשר עולים בהרבה על סיפוק תאבונו ודחפיו הפיזיים הטהורים של האדם. ראוי שהן כישוריו הטבעיים של האדם והן יכולתו יוקדשו, בראש ובראשונה, לפיתוח יכולות הדעת והרוח הגבוהות יותר שלו, ולהאדרתם של אלו.
וכך גילה ישוע ליצורים ביקומו את השיטה ואת הדרך החדשה והטובה יותר, את ערכי המוסר הגבוהים יותר של החיים, וכן את הסיפוקים הרוחניים העמוקים יותר של הקיום האבולוציוני האנושי בעולמות החלל.
לאחר שקיבל החלטות בנוגע לנושאים כגון מזון ודאגה לצרכים הפיזיים של גופו החומרי, הדאגה לבריאותו שלו עצמו ולזו של עמיתיו, נותרו עדיין סוגיות נוספות אשר דרשו פתרון. כיצד ינהג אם יעמוד באופן אישי מול סכנה? הוא החליט לדאוג לעצמו באופן רגיל ולנקוט את אמצעי הזהירות הסבירים על-מנת למנוע את סיומה בטרם עת של הקריירה שלו בגוף בשר ודם על-פני האדמה, אך להימנע מכל התערבות על-אנושית, אם וכאשר הוא יימצא בסכנת חיים של הגוף. ובעת שגיבש את ההחלטה הזו, ישב ישוע בצלו של עץ על שפת מדף סלע אשר תהום פעורה הישר מתחתיו. הוא הבין היטב כי הוא יכול להשליך עצמו מן המדף אל התהום, וששום דבר לא היה קורה לוֹ אילו חרג מהחלטתו הכבירה הראשונה, שלא להפעיל את התערבותן של ההוויות השמימיות התבוניות במהלך עבודת חייו באורנטיה, ואם היה נסוג מהחלטתו השנייה ביחס לשימור העצמי שלו עצמו.
ישוע ידע בי בני עמו ציפו למשיח אשר יעמוד מעל לחוקי הטבע. הוא הכיר היטב את הפסוקים: ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ, לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ.״ האם ניתן להצדיק התיימרות מעין זו של ביטול חוקי הכבידה של אביו, לשם הגנה על עצמו מפגע אפשרי, או לחלופין, על-מנת לזכות באמונם של בני עמו אשר הולכו שולל? אף אם ינהג כך, ואפילו יבואו כך על סיפוקם היהודים מבקשי הסימנים, לא תהא זו התגלות של האב, אלא התערבות ממניעים מוטלים בספק בחוקיו המבוססים של יקום היקומים.
אם תבינו את כל אלו, ואם תדעו כי בכל הנוגע להתנהגותו האישית סירב המאסטר לפעול מתוך הפרה של חוקי הטבע אשר הוא עצמו כונן, תדעו אל נכון כי הוא מעולם לא הלך על המים, ואף לא עשה כל דבר אחר אשר הפר את הסדר החומרי אשר באמצעותו ניהל את עולם; ראוי, כמובן, לזכור תמיד, כי לא נמצאה לו הדרך להתמודד לגמרי עם חוסר השליטה באלמנט הזמן, בהקשר של אותם נושאים אשר הפקיד בסמכותו של המכוונן אשר הפך אישי.
במהלך כל חייו הארציים נשאר ישוע נאמן להחלטתו זו. בלא קשר לדרישות אשר דרשו ממנו הפרושים במפגיע למתן סימן, או לשומרים במקום שבו הוא נצלב – אשר התגרו בו וקראו לו לרדת מן הצלב – הוא דבק בנאמנות בהחלטה אשר קיבל כעת, ביושבו למורדות הגבעה.
הבעיה הגדולה הבאה אשר עמה התמודד אל-אדם זה, ושעליה החליט בהתאם לרצונו של האב שבשמים, נגעה לשימוש בכוחותיו העל-אנושיים לצורך משיכת תשומת הלב של אחַיו בני האדם, וכדי לגרום להם לנהות אחריו. האם ישתמש באופן כלשהו בכוחותיו ביקום על-מנת לספק את מאוויי היהודים אל יוצא-הדופן והפלאי? הוא החליט שלא לעשות זאת. הוא החליט כמדיניות להימנע מכל הדברים הללו, ולא להשתמש בהם בעת מימוש משימתו, או כדי לגרום לבני האדם לשית לבם אליו. והוא דבק בעקביות בהחלטתו זו. ואפילו כאשר התיר, פעמים רבות, את התרחשותם של סעדי חסד הכרוכים בקיצור-זמן, הוא כמעט תמיד הזהיר את אלו אשר קיבלו את החסד הזה לבל יספרו לאיש את אשר קיבלו הם. ולעולם הוא סירב להתייחס לאתגר של אויביו, אשר ״שאלו ממנו אוֹת״ כהוכחה לאלוהיוּתוֹ ולהדגמתהּ.
בחוכמתו צפה ישוע כי ניסים ונפלאות ישיגו אך ורק נאמנות כלפי חוץ, כזו המגיעה מתוך שתודעתו החומרית של האדם מוכה בתדהמה; מעשים מעין אלו לא יגלו את האל ואף לא יצילו את האדם. הוא סירב לשמש כעושה נפלאות גרידא. הוא החליט לעסוק במשימה אחת בלבד – כינונהּ של מלכות שמים.
ומכיוון שישוע היה הן אדם והן אל, במהלך כל הדיאלוג החשוב הזה שבו הוא התייחד עם עצמו, השתתף כל העת היסוד האנושי אשר שואל וכמעט מטיל ספק. היה זה ברור שהיהודים לעולם לא יקבלו אותו כמשיח, אם לא יחולל ניסים. ומלבד זאת, אילו רק יסכים לחולל פלא על-טבעי אחד, הדעת האנושית תדע בוודאות כי יהא זה בכפוף לדעת אלוהית אמיתית. האם העובדה שהדעת האלוהית מוותרת ליסוד בדעת האנושית אשר מטיל ספק, תעמוד בקנה אחד עם ״רצון האב״? ישוע החליט שלא, וציין את נוכחותו של המכוונן אשר הפך אישי כהוכחה מספקת לאלוהיות המצויה בשותפות עם האנושיות.
ישוע הרבה לנסוע; הוא זכר את רומא, את אלכסנדריה ואת דמשק. הוא הכיר את השיטות של העולם – כיצד השיגו אנשים את מבוקשם בפוליטיקה ובמסחר באמצעות פשרה ודיפלומטיה. האם הוא ישתמש בידע הזה על-מנת לקדם את משימתו על-פני האדמה? לא ולא! ובדומה לכך, הוא החליט כי בעת כינונהּ של המלכות, הוא לא יתפשר כלל עם מנהגי העולם ולא יושפע מן העשירים. ושוב הוא בחר להסתמך אך ורק על רצון האב.
ישוע היה מודע לחלוטין לקיצורי הדרך אשר עמדו לרשות אחד בעל יכולות כשלו. הוא הכיר צורות רבות שבהן יוכל למשוך את תשומת לב האומה, ואת זו של העולם כולו, ולמקד אותן מידית בו עצמו. בקרוב עמדו לחגוג את חג הפסח בירושלים; המוני מבקרים עתידים לצבוא על העיר. הוא יכול פשוט להעפיל אל גג המקדש ונוכח הקהל המשתומם אשר נאסף שם לצעוד באוויר; זהו סוג המשיח שלו הם ציפו. אך לאחר מכן, הוא יאכזב אותם, מכיוון שלא הגיע על-מנת לכונן מחדש את שושלת דוד. והוא ידע על אודות חוסר התוחלת אשר בשיטתו של קליגאסטיה, לנסות ולהקדים את מהלכה של הדרך הטבעית, האיטית והבטוחה להגשמתה של התכלית האלוהית. ושוב, בן האדם קד בהכנעה כלפי דרכו של האב, רצונו של האב.
ישוע בחר לכונן את מלכות השמים בלב האנושות באמצעות השיטות הטבעיות, הרגילות, הקשות והמאתגרות, ממש בדרך שבה יידרשו בהמשך ילדיו אשר בארץ להמשיך ולפעול להרחבתה ולהגדלתה של אותה מלכות שמימית. זאת כי היטב ידע בן האדם כי ״רַק בְּצָרוֹת רַבּוֹת יבּוֹאו בְּנֵי כָּל הַדוֹרוֹת אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.״ ישוע נבחן כעת במבחן הכביר של האדם בן התרבות, להיות בעל עוצמה ולסרב בהתמדה להשתמש בה למטרות אנוכיות או לתועלת עצמית גרידא.
כאשר אתם מתייחסים אל חייו ואל התנסותו של בן האדם, ראוי לזכור כל העת כי בן האל התגשם בדמות אדם בן המאה הראשונה, ולא בדמותו של אדם בן המאה העשרים, או כל מאה אחרת. כוונתנו בכך היא להציג את הרעיון שכישוריו האנושיים של ישוע נרכשו באופן טבעי. הוא היה תוצר של הגורמים התורשתיים והסביבתיים של תקופתו, אשר אליהם נוספו ההשפעות של הכשרתו ושל חינוכו. אנושיותו הייתה אותנטית וטבעית, ונגזרה וניזונה לחלוטין מן הגורמים אשר קדמו לה, ומן הרמה האינטלקטואלית והתנאים החברתיים והכלכליים אשר שררו הלכה למעשה באותה תקופה ובאותו דור. ואף כי בהתנסותו של אל-אדם זה תמיד התקיימה האפשרות שהדעת האלוהית תתעלה מעל לאינטלקט האנושי, בשעה שפעלה דעתו האנושית, היא פעלה ממש כשם שהייתה פועלת דעתו של בן-תמותה אמיתי תחת התנאים האנושיים אשר שררו באותם ימים.
ישוע הדגים לכלל העולמות אשר ביקומו העצום, עד כמה מטופש לִיצוֹר מצבים מלאכותיים לשם הפעלת סמכות באופן שרירותי, או להשתמש באופן בלתי-ראוי בעוצמה יוצאת-דופן לשם קידומם של ערכי מוסר, או האצת ההתפתחות הרוחנית. ישוע החליט שמשימתו על-פני האדמה לא תהא בבחינת חזרה על האכזבה משלטון המכבים. הוא סירב להזנות את יכולותיו האלוהיות על-מנת לרכוש פופולאריות שלא הגיעה לו, או לשם רכישת עוצמה פוליטית. הוא לא יעודד את התמרתה של האנרגיה האלוהית והיצירתית לכדי עוצמה לאומית או יוקרה בינלאומית. ישוע מנצרת סירב להתפשר אל מול הרוע, ואף פחות מזה לחבור לחטא. המאסטר שמר אמונים באופן החוגג את רצונו של האב, ונאמנות זו עמדה מעל לכל שיקול ארצי וחולף אחר.
לאחר שיישב בדעתו את הסוגיות אשר נגעו ליחסו אל חוקי הטבע ולעוצמה הרוחנית, הוא הפנה כעת את תשומת לבו לבחירת השיטות שבאמצעותן יכריז על מלכות האל ויכונן אותה. יוחנן כבר החל במלאכה הזו; כיצד עשוי הוא להמשיך ולהעביר את המסר? כיצד עליו להשתלט על פועלו של יוחנן? כיצד עליו לארגן את חסידיו כך שיפעלו ביעילות וישתפו פעולה בתבונה? ישוע קיבל כעת את ההחלטה הסופית אשר תמנע ממנו מלהתייחס לעצמו בהמשך כמשיח היהודים, או לפחות כמשיח כפי שהמושג הובן בקרב הציבור הרחב של אותה עת.
היהודים שיוו לעיני רוחם משיח אשר יביס בעוצמה פלאית את אויבי ישראל ויכונן את היהודים כשליטי העולם, חופשיים מכל כיבוש ומכל דיכוי. ישוע ידע כי תקווה מעין זו לעולם לא תתממש. הוא ידע כי מלכות שמים עוסקת בחיסול הרוע בלבבות האנשים, ושהיא לחלוטין עניין רוחני. הוא שקל האם ראוי לייסד את המלכות באמצעות מפגן עוצמה מרהיב ומסנוור – פעולה מעין זו הייתה בהחלט מתוקף סמכותו של מיכאל – אך הוא החליט החלטה נחרצת שלא לעשות כן. הוא לא ינקוט בשיטותיו המהפכניות של קליגאסטיה. הוא זכה, באופן פוטנציאלי, בָּעולם, מתוך קבלת רצון האב, והוא התכוון לסיים את עבודתו באופן שבו הוא החל אותה, כבן האדם.
לא תוכלו לשער בדמיונכם מה היה קורה באורנטיה אילו היה מחליט אל-אדם זה, אשר כעת עמדה לרשותו, באופן פוטנציאלי, כלל העוצמה אשר בשמים ובארץ, להניף את נס הריבונות, ולהצעיד את חטיבות מחוללי הנפלאות שלו כבמצעד צבאי לפעולה! אך לא הוא יתפשר. הוא לא ישרת את הרוע באופן שהסגידה לאל תוכל לנבוע ממנו. הוא יעשה את רצון האב. ובפני היקום הצופה בו, הוא יכריז, ״לַיְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאוֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד.״
ובחלוף הימים ראה ישוע בבהירות הולכת וגוברת איזה סוג של מגלה-אמת הוא עתיד להיות. הוא הבחין בכך שדרכו של האל אינה עתידה להיות הדרך הקלה. הוא החל להבין כי כוס שארית התנסותו האנושית עלולה להיות מרה, אך הוא החליט לשתות אותה.
ואפילו דעתו האנושית מנופפת לשלום לכס המלך דוד. צעד אחר צעד הולכת דעת אנושית זו בנתיב האלוהי. הדעת האנושית עדיין שואלת שאלות, אך היא מקבלת ללא עוררין את התשובות האלוהיות כפסק-דין סופי בחיים המשותפים הללו, שבהם הוא חי כאדם בינות לאנשים בעולם, בעוד שכל העת הוא מכפיף עצמו ללא-סייג לרצונו הנצחי והאלוהי של האב.
רומא הייתה שפחתו של העולם המערבי. כאשר בן האדם התבודד בגפו והחליט את ההחלטות החשובות האלה, ובשעה שצבאות השמים סרים לפקודתו, הוא ייצג את ההזדמנות האחרונה אשר הייתה ליהודים להשיג שליטה עולמית; אך יהודי זה, אשר נולד על-פני האדמה וניחן במידה כה עצומה של חוכמה ושל עוצמה, סירב להשתמש ביכולות אשר עמדו לרשותו ביקום על-מנת להאדיר את עצמו או להמליך את בני עמו. הוא ראה, כפי שנאמר, ״את כל ממלכות תבל,״ והייתה ברשותו העוצמה לאחוז בהן. הגבוהים ביותר של עדנטיה מסרו לידיו את כלל העוצמה הזו, אך הוא לא רצה בה. ממלכות תבל היו כזוטות בעיני הבורא והריבון של יקום. הייתה לו אך ורק מטרה אחת, והיא המשך גילוי האל לאדם, ייסוּדה של הממלכה, שלטון האב השמימי בלבבות בני המין האנושי.
ישוע סלד מן הרעיון של קרבות, עימותים והרג; הוא לא יתיר דבר מכל אלה. הוא יופיע על-פני האדמה כנסיך השלום על-מנת לגלות את אל האהבה. לפני שהוטבל, שוב הוא סירב להצעת הקנאים לעמוד בראש מרד כנגד הרומאים המדכאים. וכעת הוא קיבל את החלטתו הסופית באשר לפסוקים אשר לימדה אותו אמו, כגון: ״יְהוָה אָמַר אֵלַי, בְּנִי אַתָּה; אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם, נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ. תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.״
ישוע מנצרת הגיע למסקנה שהתיאורים הללו לא התייחסו אליו. לבסוף ובאופן סופי, דעתו האנושית של בן האדם טאטאה הצידה את כל הסתירות והקשיים המשיחיים הללו – את כתבי הקודש של העברים, את החינוך אשר קיבל מהוריו, את מה שלימד החזן, את ציפיות היהודים ואת כמיהותיו האנושיות; הוא החליט אחת ולתמיד מה תהא דרכו. הוא ישוב אל הגליל ובשקט יתחיל להכריז על הממלכה, ויסמוך על אביו (המכוונן אשר הפך אישי) שידאג לפרטי התוכנית מדי יום ביומו.
באמצעות ההחלטות האלה, בכך שסירב להשתמש במבחנים חומריים לשם פתרון בעיות רוחניות, וכאשר סירב להתיימר להפר את חוקי הטבע, העמיד ישוע דוגמא ראויה לכל אדם בכל עולם ברחבי יקום עצום. ובעת שסירב לאחוז בעוצמה ברת-חלוף כהקדמה לתהילה רוחנית, הוא הציג דוגמא מעוררת השראה של נאמנות ליקום ושל אצילות מוסרית.
אילו היו בלבו של בן האדם ספקות כלשהם באשר למשימתו ולטיבה בשעה שהוא טיפס על הגבעות לאחר הטבלתו, לא נותר מאלו דבר כאשר הוא שב אל אחַיו, לאחר ארבעים ימים של התבודדות ושל קבלת החלטות.
ישוע גיבש תוכנית לשם כינונה של מלכות האב. הוא לא ייענה לדרישות הריצוי הפיזיות של העם. הוא לא יחלק לחם להמונים, כפי שראה לאחרונה שהדבר נעשה ברומא. הוא לא ימשוך תשומת לב אל עצמו באמצעות ניסים ונפלאות, אף-על-פי שהיהודים ציפו בדיוק למשיח מסוג זה. והוא אף לא ישכנע אחרים לקבל את המסר הרוחני באמצעות מפגן של סמכות פוליטית או של עוצמה גשמית.
בכך שדחה את כל השיטות האלה, אשר היו מעצימות את המלכות הבאה בעיני היהודים אשר ציפו לה, וידא ישוע כי אותם יהודים ממש ידחו – בוודאות ובאופן מוחלט – את כל אשר יאמר בנוגע לסמכותו ולאלוהיותו. ומכיוון שישוע ידע את כל אלה, הוא ביקש למנוע מראשוני חסידיו מלהתייחס אליו כאל המשיח.
במהלך כל תקופת עבודתו הציבורית, הוא נאלץ להתמודד מול שלושה מצבים חוזרים ונשנים: התביעה לקבל מזון, ההתעקשות על ניסים והבקשה הסופית שיוּתר לחסידיו להכתירו למלך. אך ישוע מעולם לא נסוג מן ההחלטות אשר קיבל במהלך ימי התבודדותו בגבעות פֵּרֵאַה.
ביום האחרון של ההתבודדות הזכורה שלו, בטרם ירד בן האדם מן ההר על-מנת להצטרף אל יוחנן ואל תלמידיו, הוא קיבל את החלטתו האחרונה. ובאלה המילים הוא מסר אותה למכוונן אשר הפך אישי, ״ובכל העניינים האחרים, כבאלו שעליהם כבר החלטתי ורשמתי, הנני מבטיח לך כי אהיה כפוף לרצונו של אבי.״ ולאחר דברים אלו, הוא ירד מן ההר. ופניו נהרו בהילת הניצחון הרוחני וההישג המוסרי.
מוקדם בבוקר של יום שבת, ה-23 בפברואר לשנת 26 לספירה, ירד ישוע מן הגבעות והצטרף אל חבורתו של יוחנן אשר חנתה בפֵּלָה. כל אותו יום התרועע ישוע עם ההמון. הוא סעד נער שנפל ונפצע, והלך איתו לפלה, הכפר הסמוך, על-מנת להשיב את הנער בבטחה אל חיק הוריו.
במהלך השבת הזו, בילו שניים מתלמידיו המובילים של יוחנן זמן רב עם ישוע. מכל חסידיו של יוחנן, אדם בשם אנדראס הוא אשר התרשם מישוע באופן העמוק ביותר; הוא נלווה אליו במסעו לפלה, המסע להשבת הנער הפצוע. בדרך חזרה למקום המפגש עם יוחנן הוא שאל את ישוע שאלות רבות, ומעט בטרם הגיעו אל יעדם, השניים עצרו לשיחה קצרה, שבמהלכה אמר אנדראס: ״צפיתי בך מאז שהגעת לכפר נחום, ואני מאמין שאתה הוא המורה החדש. ואף כי אינני מבין לגמרי את תורתך, גמרתי אומר ללכת אחריך; לרגליך אשב עד אשר אדע את כל האמת על אודות הממלכה החדשה.״ ובלב חפץ קיבל ישוע את אנדראס כשליח הראשון, הראשון בקבוצת השנים-עשר אשר עתידה לפעול עמו ולכונן את ממלכת האל החדשה בלבבות בני האדם.
אנדראס צפה בשקט בעבודתו של יוחנן והאמין בה בכנות. ולאנדראס היה אח מוכשר ונלהב בשם שמעון, אשר היה אחד מתלמידיו המובילים של יוחנן. ולא תהיה זו טעות לומר כי שמעון היה מתומכיו הראשיים של יוחנן.
מעט קט לאחר שישוע ואנדראס שבו למחנה, חיפש אנדראס את אחיו, שמעון, ובעת שלקח אותו הצידה, הודיע לו שגמר אומר בדעתו כי ישוע הינו המורה הגדול, וכי הוא ביקש להתקבל כתלמידו. הוא המשיך ואמר שישוע קיבל את הצעתו, והציע לו (לשמעון) לנהוג באותו אופן, קרי לגשת אל ישוע ולהציע את עצמו לשירות הממלכה החדשה. וכך אמר שמעון: ״מאז שהוא הגיע לעבוד בבית המלאכה של זבדיה, האמנתי כי נשלח מעִם האל, אך מה יהיה עם יוחנן? האם עלינו לנטוש אותו? האם זהו הדבר הנכון לעשות?״ ומיד הם החליטו ללכת ולהיוועץ ביוחנן. יוחנן התעצב נוכח המחשבה שיאבד שניים מטובי יועציו ותלמידיו המבטיחים ביותר, אך ענה באומץ לשאלותיהם, ואמר: ״זוהי רק ההתחלה; עוד מעט תסתיים מלאכתי, וכולנו נהיה לתלמידיו.״ ואז אותת אנדראס לישוע לסור הצידה והודיע לו כי אחיו מבקש אף הוא להצטרף לשירות הממלכה החדשה. ובעת שישוע קיבל את שמעון כשליחו השני, הוא אמר: ״שמעון, ההתלהבות שלך ראויה לציון, אך היא מסוכנת לעבודת הממלכה. הנני מתריע בך לחשוב יותר כאשר אתה מדבר. אשנה את שמך לפטרוֹס.״
הוריו של הנער אשר נפצע, שהתגוררו בפלה, הציעו לישוע לבלות את הלילה אתם ולהפוך את ביתם לביתו, והוא נעתר להזמנתם. בטרם עזב את אנדראס ואת אחיו, אמר להם ישוע: ״מחר, מוקדם בבוקר, נלך לגליל.״
לאחר שישוע שב לפלה למשך הלילה, ובעוד שאנדראס ושמעון עדיין משוחחים על אודות האופן שבו ישרתו בכינונה של הממלכה הקרבה, הגיעו אליהם יעקב ויוחנן, בניו של זבדיה, לאחר שחזרו מחיפוש ארוך ועקר אחר ישוע בגבעות. יעקב ויוחנן התעצבו כאשר שמעו את שמעון פטרוס מספר כיצד הוא ואחיו, אנדראס, התקבלו כיועציה הראשונים של הממלכה החדשה, וכי הם עתידים לצאת למחרת היום עם המאסטר החדש שלהם אל הגליל. הם הכירו את ישוע מזה זמן-מה והם אהבו אותו. הם חיפשו אחריו במשך ימים ארוכים בגבעות, ואילו כעת, מששבו, נודע להם כי העדיפו אחרים על-פניהם. הם שאלו לאן הלך ישוע ומיהרו למצוא אותו.
כאשר הגיעו למקום שבו שהה, ישוע כבר ישן, אך הם העירהו ואמרו: ״כיצד ייתכן הדבר שבעוד שאנו, אשר חיינו אתך במשך זמן כה רב, מחפשים אחריך בגבעות, אתה מעדיף אחרים על-פנינו ובוחר באנדראס ובשמעון כעמיתיך הראשונים בממלכה החדשה?״ ענה להם ישוע: ״היו שקטים בלבבכם, ושאלו את עצמכם, 'מי הנחה אתכם לחפש אחר בן האדם בעת שהוא שעסק בענייני אביו?'״ ולאחר שסיפרו לו ממושכות על אודות מהלך חיפושיהם בגבעות, הנחה אותם ישוע כך: ״לא בגבעות תבקשו את סוד הממלכה החדשה, כי אם בלבבכם. הוא אשר חיפשתם כבר היה בנשמותיכם. אכן הנכם אחַי – אין לי כל צורך לקבל אתכם – אתם כבר הנכם בממלכה, על-כן שימחו ואף התכוננו לצאת עמנו מחר לגליל.״ יוחנן העז ושאל, ״אך מאסטר, האם יעקב ואנוכי נהיה עמיתיך בממלכה החדשה, ממש כשם שאנדראס ושמעון הם עמיתיך?״ וישוע ענה להם, תוך שהוא מניח את ידיו על כתפי כל אחד מהם: ״אחַי, אתם כבר הייתם איתי ברוח הממלכה, ואפילו בטרם אלו האחרים שטחו את בקשתם להתקבל. אתם, אחי, לא נדרשתם לבקש להיכנס לממלכה; הייתם שם איתי מלכתחילה. אנשים עלולים לחשוב שאחרים הקדימו אתכם, אך בלבבי מניתי אתכם במועצות הממלכה, ואפילו בטרם חשבתם לבקש זאת ממני. ואף הייתם עשויים להיות הראשונים מבין האנשים, אילולא נעדרתם בעת שחיפשתם את זה אשר לא אבד, מתוך כוונה טובה ומיוזמתכם שלכם. בממלכה אשר בוא תבוא, אל נא תשימו לב לדברים אשר גורמים לכם לחרדה, אלא העסיקו את עצמכם כל העת בעשיית רצונו של האב אשר בשמים.״
יעקב ויוחנן קיבלו את הנזיפה ברוח טובה; מעולם הם לא התקנאו עוד באנדראס ובשמעון. והם התכוננו לצאת לגליל למחרת בבוקר, יחד עם שני השליחים הנוספים. מאותו יום ואילך, המונח "שליח" שימש על-מנת להבחין במשפחת היועצים, אשר בחר ישוע מקרב המוני התלמידים המאמינים אשר הלכו בעקבותיו מאוחר יותר.
מאוחר באותו הערב שוחחו יעקב, יוחנן, אנדראס ושמעון עם יוחנן המטביל, ועם דמעות בעיניו, אך בקול יציב, שחרר הנביא הנאמן מיהודה שניים מבכירי תלמידיו על-מנת שאלו יהפכו לשליחיו של הנסיך הגלילי של הממלכה הקרבה.
בבוקר יום ראשון, ה-24 בפברואר, שנת 26 לספירה, נפרד ישוע מיוחנן המטביל על שפת הנהר בסמוך לפלה, ומעולם הם לא נפגשו עוד בגוף.
באותו יום, בעוד שישוע וארבעת שליחיו-תלמידיו יצאו לכיוון הגליל, התרחשה סערה גדולה במחנה חסידיו של יוחנן. הפיצול הגדול הראשון עמד להתרחש. יום קודם לכן הכריז יוחנן בפני אנדראס ובפני עזרא כי ישוע היה הגואל. אנדראס החליט ללכת אחר ישוע, ואילו עזרא דחה את הנגר השקט מנצרת, וטען בפני חבריו, "הנבִיא דָּנִיאֶל הִכְרִיז כִּי הִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם הָיָה בָּא כְּבֶן אָדָם בְּכָבוֹד וִיָקַר". לא יוכל נגר זה מנצרת, בנאי הסירות מכפר נחום, להיות הגואל. האם מנצרת תוכל לבוא מתת אלוה שכזו? ישוע זה הינו קרוב משפחתו של יוחנן, ובשל טוּב לבו של מורנו, הוא הוּלך שולל. הבה נתרחק ממשיח שקרי זה.״ כאשר יוחנן גער בעזרא על דבריו אלו, לקח זה עמו רבים מן החסידים ומיהר דרומה. וקבוצה זו המשיכה להטביל בשמו של יוחנן, ולבסוף הקימה כת של אלו אשר האמינו ביוחנן, אך סירבו לקבל את ישוע. שריד לקבוצה הזו נותר במסופוטמיה עד עצם היום הזה.
בעוד שהצרות האלה מתרחשות בקרב חסידיו של יוחנן, ישוע וארבעת תלמידיו-שליחיו כבר היו הרחק משם, בדרכם לגליל. בטרם חצו את הירדן, על-מנת להגיע לנִין ומשם אל נצרת, נשא ישוע את עיניו וראה במעלה הדרך את פִילִיפּוֹס מבית-צידה ואת חברו פוסעים לקראתם. ישוע הכיר את פיליפוס מזה זמן-מה, והוא אף היה מוכר היטב לכל ארבעת השליחים החדשים. הוא ונתנאל היו בדרכם לביקור אצל יוחנן, בפלה, בכדי ללמוד על אודות ממלכת האל הקרבה הנודעת, והוא שמח לקראת ישוע. פיליפוס העריץ את ישוע עוד מראשית ימיו של זה בכפר נחום. אך נתנאל, אשר התגורר בכנא אשר בגליל, לא הכיר את ישוע. פיליפוס התקדם אל עבר חבריו בכדי לברכם, בעוד שנתנאל שכב לנוח לצד הדרך בצלו של עץ.
פטרוס לקח את פיליפוס הצדה והסביר לו שהם – כאשר הכוונה לעצמו, לאנדראס, ליעקב וליוחנן – הפכו לעמיתיו של ישוע בממלכה החדשה. הוא האיץ בו להתנדב לשירות. פיליפוס נמצא בדילמה. מה עליו לעשות? כאן, לצד הדרך שליד הירדן וללא כל התרעה מוקדמת, הגיע הרגע שלו לקבל באופן מידי את ההחלטה המשמעותית ביותר בחיים שלמים. בזמן הזה הוא החל לשוחח שיחה ערה עם פטרוס, אנדראס ויוחנן, בעוד שישוע תיאר בפני יעקב את המסע דרך הגליל לעבר כפר נחום. לבסוף הציע אנדראס לפיליפוס, ״למה שלא תשאל את המאסטר?״
לפתע הבין פיליפוס כי ישוע היה אדם בעל שיעור קומה וייתכן שאף המשיח, והוא החליט לקבל את עצתו של ישוע בנושא הזה; הוא הלך אליו ישירות ושאל: ״המורה, האם עלי ללכת אל יוחנן, או להצטרף אל חבריי אשר הולכים אחריך?״ וישוע ענה: ״בוא אחרי.״ פיליפוס היה נרגש בשל הביטחון שמצא את הגואל.
וכעת סימן פיליפוס לקבוצה להישאר במקומה, בעוד שהוא מיהר חזרה לבשר לחברו נתנאל על החלטתו. נתנאל עדיין ישב תחת עץ התות ושקל בדעתו את כל הדברים הרבים אשר שמע על אודות יוחנן המטביל, הממלכה הקרבה והמשיח המיוחל. פיליפוס קטע את מחשבותיו וקרא, ״מצאתי את הגואל, הוא אשר עליו כתבו משה והנביאים, ואשר עליו בישר יוחנן.״ נתנאל הרים את מבטו ושאל, ״מנין בא מורה זה?״ ענה לו פיליפוס, ״זהו ישוע בן-יוסף מנצרת, הנגר, אשר גר לאחרונה בכפר נחום.״ ואז, מעט הלוּם, שאל נתנאל, ״המנצרת יכול לצאת טוב שכזה?״ אך פיליפוס רק אחז בזרועו ואמר, ״בוא וראה.״
פיליפוס הוביל את נתנאל אל ישוע, אשר התבונן בטוּב בפניו של האדם אשר נמלא ספק אמיתי, ואמר: ״הִנֵּה בֶאֱמֶת בֶּן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין-בּוֹ רְמִיָּה. בוא אחרי.״ ונתנאל, נפנה אל פיליפוס ואמר: ״הצדק עמךָ. אכן מאסטר זה. אף אני אחריך אלך, אם אמצֶא ראוי.״ וישוע הנהן לעברו של נתנאל וחזר ואמר, ״בוא אחרי.״
וישוע כבר אסף מחצית מקבוצת עמיתיו הקרובים העתידית, חמישה אנשים אשר הכירו אותו זמן-מה וזר אחד, נתנאל. וללא כל שיהוי נוסף, הם חצו את הירדן, ועברו דרך הכפר נין בדרכם אל נצרת, שאליה הם הגיעו מאוחר באותו ערב.
באותו לילה שהו כולם בביתו של יוסף, בית ילדותו של ישוע. עמיתיו של ישוע כלל לא הבינו מדוע המורה החדש שלהם כה טרוד בחיסול של כל שריד וזכר למה שכתב ושנמצא ברחבי הבית, כדוגמת עשרת הדיברות ואמרות שפר אחרות. אך מעשה זה, יחד עם העובדה כי מעולם לאחר מכן הם לא ראו אותו כותב דבר – אלא על אבק, או על חול – חרטו רושם עמוק בדעתם.
למחרת היום שילח ישוע את שליחיו לכנא, מכיוון שכולם היו מוזמנים לחתונה של אחת מן הצעירות הידועות בכפר, בעוד שהוא עצמו מיהר לבקר את אמו ביקור חטוף בכפר נחום ועצר במגדל לבקר את אחִיו יהודה.
בטרם עמיתיו החדשים של ישוע עזבו את נצרת, הם סיפרו ליוסף ולבני משפחתו האחרים של ישוע על אודות המאורעות הנפלאים אשר התרחשו לאחרונה, וביטאו בחופשיות את אמונתם, כי ישוע הינו המשיח המיוחל. ובעת שבני משפחתו אלו של ישוע שוחחו על אודות הדברים הללו, אמר יוסף: ״אולי אחרי ככלות הכול אימא צדקה – אולי אחינו המוזר אכן הינו המלך הבא.״
יהודה נכח בהטבלתו של ישוע, ויחד עם אחִיו יעקב הפך למאמין נחוש במשימתו של ישוע על-פני האדמה. ואף כי הן יעקב והן יהודה תהו בנוגע לטיב משימת אחִיהם, אמם החייתה את כל תקוותיה מלפנים, הנוגעות לכך שישוע הינו המשיח בן-דוד, והיא חיזקה את בניה להאמין כי אחיהם אכן הינו גואל ישראל.
ואף-על-פי שישוע הגיע אל כפר נחום בליל יום שני, הוא לא הלך אל ביתו שלו, שם התגוררו יעקב ואמו, אלא הלך הישר אל בית משפחת זבדיה. כל חבריו בכפר נחום ראו את השינוי הגדול והנעים אשר חל בו. פעם נוספת הוא נראָה עליז יחסית ודמה יותר לעצמו, כפי שהיה בשנים המוקדמות יותר בנצרת. בשנים שלפני הטבלתו ובתקופת ההתבודדות אשר לפניה ולאחריה, הוא הפך יותר ויותר רציני ומרוכז בעצמו. כעת חשו כולם כי הוא חזר להיות יותר כפי שהיה בעבר. ואף כי שוב היה עליז ושמח, אכן היה בו דבר-מה בעל חשיבות משוכה בהדר, דבר-מה מרוּמם.
מרים הייתה אחוזת ציפייה והתרגשות. היא ציפתה לכך שכבר בקרוב תתממש הבטחתו של גבריאל. היא ציפתה לכך שבקרוב פלשתינה כולה תוכה בתדהמה, בשעה שיתגלה בנה כמלכם העל-טבעי של היהודים. אך ישוע רק חייך אל מול מטר השאלות אשר המטירו עליו יעקב, יהודה וזבדיה, ואמר: ״מוטב שאמתין כאן קמעה; עלי לעשות את רצון אבי אשר שבמרומים.״
למחרת, ביום שלישי, הלכו כולם אל כנא, לחתונתה של נעמי, אשר תוכננה ליום המחרת. ולמרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של ישוע, כי לא יספרו לאיש על אודותיו ״עד אשר תגיע שעתו של האב,״ הם התעקשו להפיץ בשקט את החדשות וסיפרו כי מצאו את הגואל. כל אחד מהם היה בטוח כי ישוע יכריז על סמכותו המשיחית בחתונה המתוכננת בכנא, וכי יעשה זאת בעוצמה כבירה ותוך מפגן רב-הוד של גדוּלה. הם זכרו את מה שסופר להם על התופעה אשר התרחשה בשעת הטבלתו, והם האמינו כי שארית דרכו על-פני האדמה תתאפיין בעוד ועוד מפגנים על-טבעיים של ניסים ונפלאות. בהתאם לכך, כלל תושבי האזור התכוננו להתאסף יחדיו בכנא לסעודת הכלולות של נעמי ויואב, בנו של נתן.
מזה שנים שמרים לא הייתה שמחה כך-כך. היא הלכה לכנא כמלכה הצועדת לקראת הכתרתו של בנהּ. מאז היה בן שלושה-עשרה, לא ראו אותו בני משפחתו של ישוע כל-כך חסר דאגות ושמח, כל-כך מתחשב ומבין לרצונות ולבקשות עמיתיו, ואוהד באופן נוגע ללב. ולפיכך התלחשו בינם לבין עצמם, ובקבוצות קטנות, תמהים מה עומד כעת לפתחם. מה יעשה כעת אדם מוזר זה? כיצד הוא יקדם את הדר הממלכה הממשמשת ובאה? והם התרגשו כולם נוכח הידיעה כי הם עתידים להיות נוכחים בהתגלות כוחו ועוצמתו של אלוהֵי ישראל.
עד צהרי יום רביעי, הגיעו והתאספו בכנא כמעט אלף אורחים, יותר מפי ארבעה מאלו אשר הוזמנו לחתונה. היהודים נהגו לערוך חתונות בימי רביעי, וההזמנות נשלחו אל רחבי החבל כחודש ימים לפני החתונה. לפני הצהריים, וכן בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, נדמה היה כי דובר יותר בקבלת פנים עבור ישוע מאשר בחתונה. כולם רצו לברך את הגלילי הזה, המפורסם באופן יחסי, והוא נהג באדיבות עם כולם, צעירים כזקנים, גויים כיהודים. וכולם שמחו כאשר ישוע הסכים להוביל את מצעד החופה.
כעת ישוע היה מודע לחלוטין באשר לקיומו האנושי, באשר לקיום האלוהי הקודם, ולמעמד המשולב, או הממוזג, שבין הטבע האנושי לזה האלוהי. בקלילות מושלמת הוא יכול היה למלא ברגע אחד את תפקיד האדם, ומיד לאחר מכן ליטול לעצמו את הזכויות המוקנות לטבע של אישיותו האלוהית.
וככל שחלף היום, התברר לישוע יותר ויותר כי האנשים ציפו ממנו למעשה נס כלשהו; ובייחוד הוא הבין כי בני משפחתו וששת תלמידיו-שליחיו ציפו ממנו להכריז על הממלכה המתקרבת במופע מדהים ועל-טבעי כלשהו.
בשעות אחר-הצהריים המוקדמות זימנה מרים את יעקב אליה, ויחד הם העזו ופנו אל ישוע על-מנת לשאול אותו שמא יסכים לסמוך עליהם וליידע אותם באיזו שעה ובאיזה חלק של טקסי החתונה בכוונתו להציג עצמו כאחד ״העל-טבעי״. ומיד לאחר ששאלו זאת, הבחינו שעוררו אצלו את ההתמרמרות האופיינית לו. והוא רק אמר: ״אם תאהבוני, כי אז תסכימו להמתין עמי בשעה שאמתין אני לרצון אבי שבשמיים.״ ואולם, הייתה זו הבעת פניו אשר העידה על רהיטות הנזיפה.
עבור ישוע האנושי, היווה צעד זה של אמו אכזבה גדולה, והוא התפכח מאד מתגובתו שלו להצעתה כי יאות להפגין את אלוהיותו באופן חיצוני כזה או אחר. היה זה אחד מן הדברים אשר הוא החליט להימנע מלעשותם בעת שהתבודד בגבעות לפני זמן לא רב. מרים הייתה מדוכאת במשך מספר שעות. היא אמרה ליעקב: ״אני לא יכולה להבין אותו; מה פשר כל הדבר זה? האם לא יהיה סוף להתנהגותו המוזרה?״ יעקב ויהודה ניסו לנחם את אמם, בעוד שישוע פרש למשך שעה של התבודדות. ואולם, כאשר הוא שב לאסיפה, שוב הוא היה שמח ועליז לבב.
החופה נמשכה תוך ציפייה מתוחה, אך הטקס כולו נמשך ללא כל תנועה, או אפילו מילה, מצד אורח הכבוד. ואז נלחש כי הנגר ובנאי הסירות, זה אשר יוחנן כינה ״הגואל״, יפגין את כוחותיו במסגרת החגיגות במהלך הערב, ואולי במהלך סעודת החופה. ואולם, כל הציפיות האלה הוסרו ביעילות מדעתם של ששת התלמידים-שליחים, בשעה שישוע זימן אותם יחדיו, ממש לפני סעודת החופה, ובכנות גדולה אמר להם: ״אל נא תחשבו בלבבכם כי באתי למקום הזה לחולל פלאות למען הסקרנים, או למען שכנע את הספקנים. באנו לכאן דווקא להמתין לרצונו של אבינו שבשמיים.״ אך כאשר מרים והאחרים ראו אותו מתייעץ עם עמיתיו, הם השתכנעו עד תום כי דבר-מה יוצא-דופן עתיד להתרחש. וכולם ישבו לסעוד וליהנות מסעודת החופה בחברותא הטובה.
אבי החתן הכין מבעוד מועד די יין על-מנת לשמח את כל המוזמנים, אך כיצד יכול היה לנחש כי חתונת בנו עתידה הייתה להיות מאורע אשר נקשר להופעתו של ישוע כמשיח הגואל? הוא שמח על כך שבן הגליל המפורסם נמנה עם אורחיו, אך בטרם תמה סעודת החופה, מסרו לו משרתיו את החדשות המצערות כי מלאי היין הולך ואוזל. ועם סיום הסעודה הרשמית, כאשר האורחים החלו להתהלך אנה ואנה בגינה, סיפרה אם החתן למרים בסוד כי מלאי היין אזל. ומרים אמרה בפסקנות: ״אל דאגה – אדבר עם בני. הוא יעזור לנו.״ וכך, היא העזה לפנות אליו, אף-על-פי שהוא גער בה רק שעות אחדות קודם לכן.
לאורך תקופה שנמשכה שנים רבות, מרים התרגלה לפנות תמיד אל ישוע בכל שעת צרה בחיי ביתם שבנצרת; ולפיכך היה זה אך טבעי שהיא תחשוב עליו ברגע הזה. אך במקרה הזה, היו לאֵם השאפתנית הזו גם מניעים אחרים בפנייתה זו אל בנהּ בכורהּ. בעת שישוע עמד לבדו בפינת הגן, ניגשה אליו אמו ואמרה לו, ״בני, אין להם עוד יין.״ ישוע ענה לה, ״אישה טובה שלי, מה לי ולזה?״ אמרה לו מרים, ״אבל אני מאמינה שהגיעה שעתך; האם לא תוכל לעזור לנו?״ ענה ישוע: ״אני שב ומכריז כי לא באתי על-מנת לעשות דברים מעין אלה. למה שוב תטרידי אותי עם העניינים הללו?״ ואז, כשדמעות בעיניה, אמרה לו מרים, ״אבל בני, הבטחתי להם שתעזור לנו; האם לא תסכים לעשות דבר-מה עבורי?״ ואז ענה לה ישוע: "אישה, למה לך להבטיח דברים שכאלה? אל תעשי זאת שוב. בכל דבר ועניין עלינו להמתין לרצונו של האב שבשמיים.״
לבה של מרים, אמו של ישוע, נשבר בקרבה; היא הוכתה בתדהמה! ובעת שעמדה מולו ללא ניע, דמעות זולגות במורד פניה, נכמר לבו האנושי של ישוע בקִרבו ונמלא חמלה כלפי האישה אשר ילדה אותו; ובעת שהתכופף כלפיה, הוא הניח את זרועו בעדינות על ראשה ואמר: ״אנא לך, אימא מרים, אל נא תעצבי על מילותיי הקשות. האם לא אמרתי לך פעמים רבות כי באתי רק כדי לעשות את רצון אבי שבשמיים? בשמחה הייתי עושה את אשר את מבקשת, אם היה זה חלק מרצון האב – ״ וישוע היסס וחדל מדבריו. נדמה היה למרים שמשהו התרחש. היא קפצה, כרכה את ידיה סביב צווארו של ישוע, נישקה אותו ורצה לעבר אזור המשרתים, תוך שהיא אומרת, ״כל שבני יאמר, כך תעשו.״ אך ישוע לא אמר דבר. וכעת הוא הבין שכבר אמר – או יותר נכון שהביע במחשבתו – יתר על המידה.
מרים רקדה מרוב שמחה. ואף כי לא ידעה כיצד יופק היין, היא הייתה בטוחה שהצליחה סוף-סוף לשכנע את בנה בכורה לתבוע את מעמדו ולהעז לצעוד קדימה ולתפוש את מקומו הראוי תוך הפגנת כוח משיחית. ומכיוון שבמקום נכחו אישיויות יקום וכוחות יקום מסוימים, אשר כל יתר הנוכחים כלל לא היו מודעים לנוכחותם, תקוותה לא נכזבה. היין שבו חפצה מרים, ואשר ישוע, האל-האדם, ביקש באופן אנושי מתוך אהדה אליה, אכן עמד להגיע.
בסמוך לשם עמדו שישה כדי מים עשויים אבן, אשר כל אחד מהם הכיל כשמונים ליטרים של מים. המים הללו נועדו לשם טקסי הטהרה שבסיום חגיגות הנישואין. תשומת לבו של ישוע נפנתה אל תכונתם של המשרתים מסביב לכדים, שעליה ניצחה אמו בפעלתנות, וכאשר הוא הלך לשם, הוא ראה שהם מוציאים מן הכדים קנקנים מלאים ביין.
לאיטו הבין ישוע את אשר אירע. מכל אלו אשר נכחו בחתונה בכנא, ישוע היה המופתע ביותר. אחרים ציפו ממנו לנפלאות, אבל זה בדיוק היה הדבר שהוא התכוון להימנע מלעשות. ואז נזכר בן האדם באזהרה אשר קיבל בגבעות ממכוונן המחשבה שלו, אשר הפך אישי. הוא נזכר כי המכוונן הזהיר אותו כי אין שום כוח, או אישיות, אשר תוכל למנוע ממנו מלהפעיל את יכולותיו כבורא באופן בלתי-תלוי בזמן. באירוע הזה, נקבצו ליד המים מתמירי כוח, אמצעיוניים, וכל האישיויות הנדרשות האחרות, כמו גם אלמנטים נדרשים אחרים, ואל מול בקשתו המובעת של בורא יקום ריבון, לא ניתן היה להימנע מהופעתו המידיית של יין. ומאורע זה התרחש בוודאות כפולה ומכופלת, מכיוון שהמכוונן אשר הפך אישי ציין כי מימוש רצונו של הבן לא עמד בסתירה כלשהי לרצון האב.
אך לא היה זה נס בשום מובן שהוא. שום חוק טבע לא שונה, הופר, ואפילו לא התרחשה כל התעלות מעל לחוקי הטבע. לא אירע דבר, למעט קיצור הזמן בעת שהיצורים השמימיים הרכיבו את האלמנטים הכימיים הדרושים להפקתו של היין. במאורע זה, בכנא, הכינו סוכניו של הבורא את היין ממש כפי שהוא מופק באופן טבעי, למעט העובדה שהם עשו זאת בלא-תלות בזמן, ובהתערבותן של סוכנויות על-טבעיות, אשר קיבצו במרחב את המרכיבים הכימיים הנחוצים.
יתר על-כן, ברור היה שההתרחשות של מה שכונה "נס" לא נגדה את רצון אב פרדיס, שכן אחרת לא הייתה מתרחשת, וזאת מכיוון שישוע הכפיף את עצמו זה מכבר לכל דבר ועניין לרצונו של האב.
המשרתים מזגו את היין החדש הזה והביאו אותו לשושבין, הוא ״אדון המשתה״. ולאחר שזה טעם אותו, הוא קרא אליו את החתן ואמר לו: ״המנהג הוא להגיש ראשית את היין הטוב, ואז, כאשר האורחים כבר שתויים היטב, להגיש את היין הפחות טוב; אבל אתה שמרת את מיטב היין לסיום המשתה.״
מרים ותלמידיו של ישוע שמחו עד מאוד בנס לכאורה, מפני שסברו שישוע ביצע אותו בכוונת מכוון, אך ישוע פרש לפינה חבויה בגן וחשב לעומק במשך מספר רגעים קצרים. לבסוף הוא החליט כי בנסיבות שנוצרו, המאורע מצוי מעבר לשליטתו האישית, ומכיוון שאיננו מנוגד לרצון אביו הוא היה בלתי-נמנע. כאשר שב אל הקהל, האנשים התבוננו בו ביראה; כולם האמינו כי הוא הינו המשיח. אך ישוע תמה מאוד, מכיוון שידע שאמונתם בו נבעה אך ורק מן המאורע יוצא הדופן אשר חזו בו זה עתה. וישוע פרש שוב לזמן מה ועלה אל גג הבית, על-מנת לחשוב על הכול מחדש.
כעת ישוע הבין לגמרי כי הוא חייב כל העת לעמוד על המשמר, שמא האהדה והרחמים אשר יחוש, יגרמו להתרחשותם החוזרת של מאורעות דומים לזה. ואף-על-פי-כן, מאורעות רבים ודומים לזה התרחשו בטרם נפרד בן האדם לצמיתות מהחיים בגוף בשר ודם.
ואף כי רבים מן האורחים נותרו למשך השבוע של חגיגות החתונה, ישוע ותלמידיו-שליחיו הנבחרים החדשים – יעקב, יוחנן, אנדראס, פטרוס, פיליפוס ונתנאל – עזבו מוקדם מאוד בבוקר המחרת והלכו אל כפר נחום. הם יצאו לדרכם מבלי שנפרדו לשלום מאיש. בני משפחתו של ישוע וחבריו בכנא התעצבו על שהוא עזב אותם כך פתאום, ויהודה, אחיו הצעיר ביותר של ישוע, יצא לחפשו. ישוע ושליחיו הלכו ישירות אל ביתו של זבדיה בכפר נחום. במהלך המסע הזה שוחח ישוע עם עמיתיו הנבחרים החדשים על דברים רבים החשובים לממלכה הקרבה, ובייחוד הזהיר אותם לבל יציינו את מעשה הפיכתם של המים ליין. הוא אף ייעץ להם להימנע בעבודתם העתידית מן הערים ציפורי וטבריה.
לאחר הארוחה באותו ערב בביתם של זבדיה ושל שלומית, התקיימה אחת מן הפגישות החשובות ביותר בכל מהלך הקריירה של ישוע על-פני כדור הארץ. בפגישה נכחו אך ורק ששת השליחים; יהודה הגיע מעט לפני שהם עמדו להיפרד. ששת הנבחרים הללו הלכו עם ישוע מכנא לבית-צידה והרגישו כאילו הם מרחפים באוויר. הם נמלאו צפייה ועלצו על כך שנבחרו להיות עמיתיו הקרובים של בן האדם. אך כאשר ביקש ישוע להבהיר להם מי הוא היה, מה הייתה משימתו על-פני האדמה וכיצד היא עלולה להסתיים, הם הוכו בתדהמה. הם לא הצליחו לתפוש את הדברים שאמר להם. הם נותרו ללא מילים; אפילו פטרוס נותר הלום ומעבר לכל יכולת הבעה במילים. רק אנדראס, אשר העמיק לחשוב, העז להשיב למילות העצה של ישוע. כאשר הבין ישוע כי הם לא קלטו את המסר, כאשר נוכח לראות שהרעיונות שלהם על אודות משיח ישראל היו מגובשים באופן כה גמור, הוא שלח אותם למנוחת לילה, ויצא להלך עם אחיו יהודה. ולפני שיהודה נפרד מישוע, הוא אמר לו בהתרגשות רבה כך: ״אבי-אחי, אף פעם לא הבנתי אותך. אינני יודע בוודאות אם אתה מה שאמי לימדה אותנו עליך, ואינני מבין לגמרי את הממלכה הקרבה, אך אני יודע כי אתה הנך איש אלוהים רב-עוצמה. שמעתי את הקול בירדן, ואני מאמין בך, בלי קשר למי שאתה.״ וכשסיים את דבריו, יצא אל ביתו שלו אשר במגדל.
באותו לילה ישוע לא ישן. הוא עטה על עצמו את שמיכת הערב, ישב על חוף האגם וחשב עד לשחר יום המחרת. בשעות המדיטציה הארוכות של אותו לילה, ישוע הבין בבהירות כי לעולם לא יצליח לגרום לחסידיו לראות בו דבר אחר מאשר המשיח המיוחל משכבר הימים. לבסוף הוא הבין כי הדרך היחידה לצאת לדרך ולבשר על הממלכה הייתה תוך מילוי נבואתו של יוחנן, ובדמותו של זה אשר היהודים ציפו לו זה מכבר. אחרי ככלות הכול, אף כי הוא לא היה המשיח בן דוד אשר לו הם ציפו, הוא אכן היווה התגשמות נבואותיהם של הרוחניים יותר שבין נביאי קדם. מאז ואילך, שוב לא הכחיש לחלוטין כי הוא היה המשיח. הוא החליט להשאיר את התרת המצב הסבוך הזה לאופן שבו יתפתח רצונו של אביו.
למחרת בבוקר הצטרף ישוע אל חבריו לארוחת הבוקר ומצא חבורה עגמומית. הוא שוחח עם כולם, ועם תום הארוחה קיבץ אותם סביבו ואמר: ״רצונו של אבי הוא שנשהה כאן למשך זמן מה. שמעתם כי יוחנן אמר שהוא בא להכשיר את הקרקע לקראת הממלכה; לפיכך מוטב שנמתין להשלמת תקופת עבודתו של יוחנן כמטיף. כאשר המבשר על בואו של בן האדם יסיים את מלאכתו, נתחיל אנו לבשר את הבשורות הטובות על אודות הממלכה.״ הוא הנחה את שליחיו לחזור אל רשתותיהם, בעוד שהוא עצמו התכונן לחזור עם זבדיה אל בית המלאכה. הוא הבטיח לראות אותם שוב למחרת בבית הכנסת, שם הוא עתיד היה לשאת דברים, וקבע להיפגש איתם בשבת אחר הצהריים.
הופעתו הציבורית הראשונה של ישוע לאחר הטבלתו התרחשה ב-2 במרץ, שנת 26 לספירה, בבית הכנסת של כפר נחום. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. לסיפור ההטבלה בירדן נוספו כעת החדשות הטריות על אודות המים והיין בכנא. ישוע מיקם את ששת שליחיו במקומות של כבוד, ולצדם ישבו גם אחיו בבשר, יעקב ויהודה. גם אמו, אשר שבה עם יעקב לכפר נחום בערב הקודם, נכחה בעזרת הנשים של בית הכנסת. הקהל כולו היה מתוח; הם ציפו למופע יוצא-דופן כלשהו של עוצמה על-טבעית, אשר יעיד כראוי על טיבו ועל סמכותו של זה אשר התעתד לשאת אליהם דברים באותו יום. ואולם, תקוותם נידונה לאכזבה.
כאשר קם ישוע על רגליו, הושיט אליו רב הקהילה את מגילת התורה, ממנה הוא קרא את דברי הנביא ישעיהו: ״כֹּה אָמַר יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה, נְאֻם יְהוָה. וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי... שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה, הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם, לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה. וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם, וְהֵם יֵבֹשׁוּ. קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר, קוֹל מֵהֵיכָל; קוֹל יְהוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: בְּטֶרֶם תָּחִיל, יָלָדָה; בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר. מִי-שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה, הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת... כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם, וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ . .. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם. וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ. וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה.״
וכאשר סיים את קריאתו, מסר ישוע את המגילה לאיש האמון על משמרתה. ובטרם התיישב, אמר בפשטות כך: ״התאזרו בסבלנות ועוד תזכו לחזות בהדרו של האל; וכך יהא עבור כל אלו אשר ילכו עמדי ויִלְמדו כך לעשות את רצון אבי שבשמיים.״ והקהל הלך אל ביתו והאנשים תמהו מה פשר כל הדברים האלו.
באותו אחר-צהריים, ישוע ושליחיו, ועמם יעקב ויהודה, עלו לסירה, חתרו מעט הלאה מן החוף והטילו עוגן בעוד שהוא מדבר על אודות הממלכה הקרבה. והם הבינו יותר מאשר הבינו בליל יום חמישי.
ישוע הנחה אותם לחזור לשגרת מלאכתם ״עד אשר תגיע שעת הממלכה.״ ועל-מנת לעודד אותם לעשות כן, שימש בעצמו דוגמא בשעה ששב בעצמו אל מלאכתו הרגילה במספנה. הוא הסביר להם כי מדי ערב הם יבלו שלוש שעות בלימוד ובהכנה לקראת עבודתם העתידית, ועוד אמר: ״נישאר כאן עד אשר אבי יצווה עלי לקרוא לכם. על כל אחד מכם לשוב אל מלאכתו הרגילה כאילו דבר לא אירע. אל תספרו לאיש על אודותיי וזכרו כי הממלכה שלי לא תגיע ברעש ובמהומה, אלא דרך השינוי הכביר אשר יחולל אבי בלבבכם ובלבבות אלו אשר ייקראו להתאסף לצדכם באולמות הממלכה. כעת הנכם ידידיי; אנוכי אוהב אתכם וסומך עליכם; ובקרוב תהיו עמיתי הקרובים. היו סבלניים. היו עדינים. צייתו בכל עת לרצון האב. הכינו את עצמכם לקריאת הממלכה. ואף כי תשמחו עד מאוד בשירות אבי, היו מוכנים אף לצרה, כִי מזהיר אני אתכם שרַק בצרות רבות ייבואו רבים אל ממלכת האלוהים. אך שמחה מלאה תהא נחלת כל אלו אשר ימְצאו את הממלכה, והם ייקראו הברוכים אשר בארץ. אך אל נא תשתעשעו בתקוות שווא; העולם יעמוד נבוך נוכח מילותיי. אפילו אתם, ידידיי, אינכם מבינים עד תום את אשר גולל אנוכי בפני דעתכם המבולבלת. אל נא תטעו; אנו עומדים לעמול בקרב דור של דורשי אותות ומופתים. הם יתבעו שאספק להם הוכחות על כך שנשלחתי מעם אבי, והם יהיו איטיים לראות בהתגלותהּ של אהבת אבי את כתב ההאמנה של משימתי.״
באותו ערב, עת הם שבו אל חוף ובטרם נפרדו לדרכם, עמד ישוע על שפת המים והתפלל: ״מודה אני לך, אבי, על הקטנים הללו, אשר מאמינים אפילו כעת, חרף הספק אשר אחז בהם. ולמען שלומם הקדשתי עצמי לעשות את רצונך. וכעת, לוּ ילמדו להיות אחד, ממש כשם שאנחנו הננו אחד.״
תקופת ההמתנה הזו נמשכה ארבעה חודשים ארוכים – מרץ, אפריל, מאי ויוני; במהלך החודשים הללו ערך ישוע יותר ממאה מפגשים ארוכים ורציניים, אף כי שמחים ועליזים, עם ששת חבריו אלו ועם יעקב, אחיו שלו. בשל מחלה במשפחתו, נבצר מיהודה מלהשתתף בשיעורים הללו. ואף כי יעקב אחיו לא איבד את אמונתו בישוע במשך חודשי ההשתהות, החודשים נעדרי הפעולה, מרים כמעט והתייאשה מבנהּ. אמונתה, אשר העפילה לגבהים כה גדולים בכנא, צנחה כעת לשפל שכמוהו לא נמצאה בו מעודה. כל מה שהייתה יכולה עתה, היה לחזור ולומר: ״אינני יכולה להבין אותו. אינני מצליחה להבין מה המשמעות של כל זה.״ אך אשתו של יעקב חיזקה אותה עד מאוד.
במשך ארבעת החודשים הללו התוודעו שבעת המאמינים הללו, אחד מהם אחיו שלו עצמו, אל ישוע; הם התרגלו לרעיון של החיים לצד אל-אדם זה. ואף-על-פי שהם קראו לו רבי, הם החלו ללמוד שלא לפחד מפניו. ישוע ניחן באישיות מלאת חסד אשר אין כמותה, וזו אפשרה לו לחיות בקרבם מבלי שייבהלו מאלוֹהיוּתוֹ. הם גילו כי קל עד מאוד להיות ״חברים של האל״, האל אשר התגשם בדמות בשר ודם. עבור קבוצת החסידים, היווה זמן ההמתנה הזה מבחן אמונה רציני. לא אירע דבר וחצי דבר מטבע פלאי. מדי יום הם הלכו לעבודת יומם הרגילה ומדי ערב בילו למרגלות ישוע. ומה שהחזיק אותם יחדיו היו אישיותו, אשר אין כדוגמתה, ומילות החסד אשר דיבר אליהם מדי ערב בערבו.
תקופת ההמתנה והלימוד הזו הייתה קשה במיוחד עבור שמעון פטרוס. שוב ושוב הוא ביקש לשכנע את ישוע להתחיל להטיף לממלכה בגליל, בעוד שיוחנן עושה זאת ביהודה. אך תמיד השיב לו ישוע: ״התאזר בסבלנות, שמעון, והתקדם. כשיקרא לנו האב, נהיה מוכנים במידה הנכונה.״ ומדי פעם נהג אנדראס להרגיע את פטרוס באמצעות עצותיו הפילוסופיות המשוכות בחוכמת ניסיון. אנדראס התרשם עד מאוד מטבעיותו האנושית של ישוע. הוא מעולם לא התעייף מלחשוב כיצד יכול אחד אשר חי כה קרוב לאל להיות כל-כך חברי ומתחשב בבני האדם.
במהלך כל התקופה הזו דיבר ישוע בבית הכנסת אך ורק פעמיים. בחלוף שבועות ההמתנה הרבים הללו, החלו לדעוך הדיווחים על הטבלתו ועל סיפור היין בכנא. וישוע דאג לכך שבזמן הזה לא יתרחשו שום ניסים-לכאורה. ואולם, אפילו שהם חיו די בשקט בבית-צידה, דיווחים על אודות מעשיו המשונים של ישוע הגיעו עד לאוזניו של הורדוס אנטיפס, וזה בתורו שלח מרגלים על-מנת לגלות מה מעשיו. ואולם, הורדוס היה מודאג יותר מפעילות ההטפה של יוחנן. הוא החליט לא להפריע לישוע, אשר עבודתו נמשכה בשקט כזה בכפר נחום.
בזמן הזה ביקש ישוע ללמד את עמיתיו את היחס הראוי כלפי קבוצות הדתיות והמפלגות הפוליטיות השונות בפלשתינה. מילותיו של ישוע תמיד היו, ״אנחנו מבקשים לזכות בלב כולן, אך איננו נמנים על מי מהן.״
הסופרים והרבנים כונו יחד בשם פְּרוּשִים. הם כינו עצמם בשם ״האחים״. במובנים רבים, הם היוו את הקבוצה המתקדמת ביותר בקרב היהודים, באמצם מנהגים רבים אשר לא נכללו במפורש בספרי הקודש העבריים, כדוגמת האמונה בתחיית המתים, דוקטרינה אשר מוזכרת אך ורק על-ידי דניאל מן הנביאים האחרונים.
על הצדוקים נמנו הכוהנים ויהודים עשירים מסוימים. הם לא הקפידו כל-כך על אכיפת החוק. לאמיתו של דבר היו הפרושים והצדוקים מפלגות דתיות ולא כתות דתיות.
האיסיים היו כת דתית אמיתית, אשר נוסדה בזמן מרד המכבים. במובנים מסוימים היו דרישותיהם מחמירות מאלה של הפרושים. הם אימצו אמונות ומנהגים רבים מן הפרסים, חיו במנזרים כמסדר אחווה, נמנעו מנישואין, וחלקו את כלל הרכוש. הם התמתחו בלימוד על מלאכים.
הקנאים היו קבוצה של לאומנים יהודיים עָזִים. הם טענו שכל הדרכים הינן כשרות על-מנת להשתחרר מעול הכיבוד הרומי.
ההרודיאנים היוו מפלגה פוליטית גרידא, אשר ביקשה להשתחרר מן השלטון הרומי הישיר באמצעות כינונה מחדש של השושלת ההרודיאנית.
בטבורה של פלשתינה חיו השומרונים, אשר עמם ״נמנעו היהודים מלהתערבב״, על-אף שחלקו אמונות דומות רבות עם התורה היהודית.
כל המפלגות והכתות האלה, לרבות אחוות הנזירים הקטנה יותר, האמינו בביאת המשיח ביום מן הימים. כולן ציפו לגואל האומה. אך ישוע הבהיר באופן אשר איננו משתמע לשתי פנים כי הוא ותלמידיו לא יצטרפו לאף אחת מאסכולות המחשבה או המנהג האלה. בן האדם אינו נמנה עם הנזירים ואף לא עם האיסיים.
ואף כי מאוחר יותר הנחה ישוע את השליחים לצאת, כיוחנן בזמנו, לבשר את בשורת הממלכה ולהנחות מאמינים, הוא שם דגש על בשורת ״החדשות הטובות על ממלכת האלוהים.״ הוא תמיד הדגיש בפני אחַיו כי עליהם ״לאהוב, לגלות חמלה ואהדה.״ במוקדם הוא לימד את חסידיו כי ממלכת האלוהים הינה התנסות רוחנית הנוגעת לכינונו של האל בלבבות בני האדם.
וכך, במהלך תקופת ההמתנה של טרום היציאה לעבודתם הציבורית, בילו ישוע והשִבעה שני ערבים בכל שבוע בלימוד כתבי הקודש העבריים בבית הכנסת. בשנים מאוחרות יותר, לאחר תקופות אינטנסיביות של עבודה ציבורית, התבוננו השליחים לאחור על ארבעת החודשים הללו והחשיבו אותם לתקופה היקרה והמועילה ביותר אשר בילו עם המאסטר. ישוע לימד את הגברים הללו את כל מה שהם היו מסוגלים לספוג. הוא לא שגה בלימוד-יתר שלהם. הוא לא גרם אצלם לבלבול אשר נובע מהצגתה של אמת גדולה הרבה יותר מיכולתם לקלוט.
ביום שבת ה-22 ביוני, מעט לפני שיצאו למסע ההטפה הראשון שלהם, ועשרה ימים לאחר מאסרו של יוחנן, עלה ישוע בפעם השנייה מאז שהביא את שליחיו לכפר נחום אל דוכן החזן בבית הכנסת.
ימים ספורים לפני שישוע נשא את הדרשה על ״הממלכה״, בשעה שהוא עבד במספנה, פטרוס הביא לו את החדשות על מאסרו של יוחנן. ושוב הניח ישוע את כליו, הסיר את סינרו, ואמר לפטרוס: ״הגיעה שעת האב. הבה נתכונן לבשר את בשורת הממלכה.״
ישוע עבד בפעם האחרונה על שולחן הנגרים באותו יום שלישי, ה-18 ביוני, שנת 26 לספירה. פטרוס יצא במהירות מבית המלאכה ועד לשעות אחר הצהריים המוקדמות סיים לאסוף את כל חבריו, השאיר אותם בְּמטע ליד החוף ויצא לחפש את ישוע. אך הוא לא הצליח למצוא אותו, מכיוון שהמאסטר הלך להתפלל במטע אחר. והם לא ראו אותו עד לערבו של אותו יום, עת חזר לביתו של זבדיה וביקש מזון. למחרת הוא שלח את אחיו יעקב לבקש את הזכות לדבר בבית הכנסת בשבת הקרובה. רב בית הכנסת שמח מאוד שישוע שוב נאות להנהיג את התפילה.
בטרם הוא נשא את הדרשה הזכורה הזו על אודות ממלכת האלוהים, הצעד המוכרז הראשון בקריירה הציבורית שלו, הוא קרא מן התורה את הפסוקים הבאים: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. יְהוָה שֹׁפְטֵנוּ, יְהוָה מְחֹקְקֵנוּ, יְהוָה מַלְכֵּנוּ; הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ. יְהוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי . יְהוָה מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ. חֶסֶד הַאֶל עַל יִשְׂרָאֶל בָּמַמְלָכַה. בָּרוּך כְּבוֹד יְהוָה מַלְכֵּנוּ.״
וכאשר סיים לקרוא, אמר ישוע:
״באתי אליכם לבשר על ייסודה של ממלכת האב. בממלכה הזו ישכנו, אלה לצד אלה, נשמות היהודים ונשמות הגויים, העשירים והעניים, החופשיים והעבדים, זאת על שאין אבי נושא פני איש; ועל שאהבתו וחסדו שלוחים לכל.״
״האב שבשמיים שולח את רוחו לשכון בדעת האדם, וכאשר אסיים אני את עבודתי על-פני האדמה הזאת, או אז תשטוף ותרחץ רוח האמת כל בשר. או אז רוחו של אבי, עם רוח האמת איתה, תעזור לכם להתבסס בממלכה הקרבה, בממלכה של הבנה רוחנית ושל צדק אלוהי. ממלכתי שלי איננה מן העולם הזה. בן האדם לא יוביל צבאות בקרב על-מנת לכונן בעולם כס של עוצמה או ממלכה מפוארת. כאשר בוא תבוא ממלכתי, אתם תדעו אל נכון את בן האדם כנסיך השלום, כעין התגלות של האב הנצחי. בעוד שילדי העולם נלחמים לייסוד ולהרחבה של מלכויות העולם הזה, תלמידיי יבואו בשערי ממלכת השמיים באמצעות החלטותיהם המוסריות ובעצם ניצחונותיהם הרוחניים; וכאשר הם יבואו בשעריה, הם ימצאו אושר, צדק וחיי נצח.״
״אלו אשר דורשים בראשונה את מלכות האלוהים, ובכך מתחילים לבקש להידמות לאבי באצילותו, יקבלו מהרה את כל הדרוש להם. אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כֹּל אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל אֶת מַלְכוּת הָאֱלוהִים כַּיָּלֶד, הוּא לֹא יָבֹא בָהּ.״
״וְכִי יֹאמַר אֲלֵיכֶם אִישׁ בָּעֵת הַהִיא, הִנֵּה פֹה הַמלכות, אוֹ הִנה שָׁם הִיא, אַל נָא תַּאֲמִינוּ, שכן מלכותו של אבי אינה נוגעת אל הדבר החומרִי ולנראה לעין בשר. ממלכה זו שוכנת בקרבכם אפילו כעת, שכן באמיתות הדברים, היא שוכנת בכל אתר ואתר שבו מנחה רוח האל את נשמת האדם ומדריכה אותה. וממלכה זו צְדָקָה הִיא, וְשָׁלוֹם וְשִׂמְחָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.״
״אמת היא כי יוחנן הטביל אתכם כעין סמל לתשובה בעבור חטאותיכם, אך כאשר תבואו בשערי ממלכת השמים טבול תטבלו ברוח הקודש.
ולא יהיה עוד בממלכת אבי לא יְהוּדִי וְלֹא גוי וגר, אלא המבקשים להגיע לשלמות בדרכים של שירות. אי לכך מכריז אני כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בממלכת אבי, נדרש בטרם היותו גדול להיות מְשָׁרֵת לַכָּל. אם תבקשו לשרת את אחֵיכם, תשבו לצדי בממלכתי, ממש כשם שאני, אשר משרת כעת בלבוש יצור, אשב עוד מעט לצד אבי בממלכתו שלו.
״הממלכה החדשה הינה כזרע הצומח באדמת השדה הטובה. לא במהרה תניב מלוא פריָהּ. נדרש הזמן לחלוף מן העת שבה תיווסד הממלכה בנשמת האדם, ועד להבשלתה כפרי של צדקת נצח ושל גאולת עד.
״וממלכה זו, אומר אני לכם, איננה ממלכה של כוח ועזוז, והיא איננה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּי אם חיי צְדָקָה הולכת וגדלה וְשִׂמְחָה מתעצמת בשירות אבי היושב במרומים, שירות אשר צומח והופך שלם. האין אבי אמר על ילדיו מן העולם, 'היו שלמים אתם, כשם שאני הנני שלם'.
״ואנוכי באתי לבשר לכם את הבשורות הטובות של הממלכה. לא באתי להכביד את העול הכבד על אלו אשר לא יבואו בשעריה. הנני מכריז לפניכם על הדרך החדשה, הטובה יותר, ואלו אשר יוכלו לבוא בשעריה של הממלכה אכן ייהנו ממנוחת אלוה. ואף אם תידרשו לשלם מחיר ממחיריו של העולם על-מנת לבוא בשעריה, עוד קבל תקבלו בעבור כל זאת אשר עשיתם אלפי מונים שמחת רוח ויתרון של רוח, בעולם הזה ובעולם הבא של חיי הנצח.
הכניסה בשערי ממלכת האב איננה מבקשת לה צבאות כבירים במצעדם, ואף לא מוֹט מלכויות עולם, או אחרית וכלה למעשי השעבוד. ממלכת הַשָׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא, וכל אשר יבוא בשעריה ימצא שפע דרור ושמחת גאולה.
״וממלכה זו הינה ממלכת עולם. והבאים בשעריה ירקיעו לימין אבי; וודאי ישבו לימינו ביושבו בהדר פרדיס. וכל האיש הבא בשערי ממלכת השמים יהיה לבן האל, ובבוא העת ירקיע אל האב. כִּי אַנָכִי לֹא בָאתִי לִקְרֹא אֶת הַצַּדִּיקִים, כִּי אִם אֶת הַחוֹטְאִים, ואת כל הצמאים ואת כל הרעבים לצדקה של מושלמות אלוה.
״יוחנן קרא לכם לשוב מדרככם ולהכין את עצמכם לקראת בוא הממלכה; ואילו כעת בא אני להכריז באוזניכם כי האמונה, היא מתת האל, היא-היא מחיר הכניסה בשערי ממלכת השמים. אם רק תאמינו כי אבי אוהב אתכם אהבה אשר אין לה קץ, כי אז תבואו בשערי ממלכת האל.״
וכאשר ישוע סיים לומר את דבריו, הוא התיישב. כל השומעים אותו נדהמו לשמע מילותיו. תלמידיו התפלאו. אך האנשים לא היו מוכנים לקבל את הבשורה הטובה מפיו של אֵל-אדם זה. כשליש מן השומעים אשר שמעו את הדברים האמינו למסר, אף כי התקשו להבינו במלואו; כשליש מן השומעים התכוונו בלבם לדחות מושג רוחני גרידא מעין זה של הממלכה הקרבה; ואילו השליש הנותרים לא הצליחו לתפוש את דבר הלימוד, ורבים האמינו באמת ובתמים כי האיש ״יצא מדעתו״.
באותו אחר הצהריים, לאחר שנשא את הדרשה ״על המלכות,״ כינס ישוע את ששת השליחים והחל לתאר בפניהם את תכניותיו בנוגע לביקור בערים באזור הכנרת וסביבותיה. עקב ויהודה, אחיו של ישוע, נפגעו עד מאוד מפני שלא זומנו לפגישה זו. עד לאותה העת, הם החשיבו עצמם כחלק מן המעגל הפנימי של מקורבי ישוע. אך ישוע לא תכנן לכלול קרובי משפחה כחברים בסגל הניהול של שליחי המלכות. העובדה שלא כלל את יעקב ויהודה בקרב המעטים שנבחרו, יחד עם ריחוקו, לכאורה, מאמו מאז האירוע בכנא, היוו את תחילתו של שסע שהלך ונפער בין ישוע לבין משפחתו. וכך היה לכל אורך עבודתו הציבורית – הם כמעט ודחו אותו – וחילוקי הדעות הללו יושבו לחלוטין רק לאחר מותו ותחייתו מן המתים. אמו נעה תדירוֹת בין אמונה ותקווה לבין אכזבה הולכת וגוברת, השפלה, וייאוש. רק רות, הצעירה ביותר, שמרה אמונים לאביה-אחיה ברציפות.
למשפחתו של ישוע הייתה נגיעה קלושה לסעדו, עד לתחייתו מן המתים. אם אין נביא בעירו, כי אז ברי שלא יובן על-ידי משפחתו שלו.
למחרת, יום ראשון ה-23 ליוני, שנת 26 לספירה, מסר ישוע לששה את הנחיותיו האחרונות. הוא הנחה אותם לצאת בזוגות ולבשר את החדשות הטובות אודות המלכות. הוא אסר עליהם להטביל וייעץ להם שלא להטיף בפומבי. עוד הסביר, כי מאוחר יותר יתיר להם להטיף בפומבי, אך למשך תקופה מסוימת, ובשל סיבות רבות, הוא ביקש שיתנסו במגע אישי עם אחיהם. כוונתו של ישוע הייתה שהמסע הראשון שלהם יעסוק בעבודה אישית בלבד. ואף כי השליחים התאכזבו במידה מסוימת למשמע הכרזה, הם הבינו, חלקית לפחות, את הסיבות בעטיין בחר ישוע להתחיל כך להטיף למלכות, והם יצאו בלב שמח ובהתלהבות בטוחה. הוא שלח אותם בזוגות, את יעקב ויוחנן לכורזים, את אנדראס פטרוס לכפר נחום, ואילו פיליפוס ונתנאל יצאו לטָרִיכֵאָה.
לפני ששלח אותם לשבועיים הראשונים של שירותם, הודיע להם ישוע שהוא מבקש כי שניים עשר שליחים יוסמכו לעבוד עבור המלכות לאחר עזיבתו, והסמיך כל אחד מהם לבחור אדם אחד מבין אלה שילמדו על-מנת שיצטרף לסגל השליחים המתוכנן. יוחנן נשא את קולו ושאל: ״אבל ׳מאסטר׳, האם ששת הגברים הללו יבואו בקרבנו ויחלקו הכול כשווים בין שווים עמנו, אלה אשר הינו עמך מאז הירדן ושמאז קיבלנו את דבריך ואת ההכשרה למשימתנו הראשונה הזו, עבור המלכות?״ וענה לו ישוע: ״כן, יוחנן, הגברים שתבחרו יהפכו לחלק מאתנו, ואתם תלמדו אותם את כל אשר נוגע למלכות, ממש כפי שאני לימדתי אתכם.״ ולאחר שאמר זאת, עזב אותם ישוע.
הששה נפרדו לדרכם, אך לא בטרם דברו ממושכות על הנחיתו של ישוע, שעל כל אחד מהם לבחור שליח חדש. לבסוף התקבלה עצתו של אנדראס, והם יצאו למלאכתם. בתמצית, אמר אנדראס: ״׳המאסטר צודק; אנחנו מעטים מדי לביצוע מלאכה זו. נדרשים יותר מורים, ׳והמאסטר׳ הביע את בטחונו הרב בנו כשהפקיד את משימת בחירת ששת השליחים החדשים הללו בידינו.״ בבוקר זה, כאשר נפרדו לצאת למלאכתם, הכביד על לבם דכאון קל, אם כי מוסתר. הם ידעו שיתגעגעו לישוע, ובנוסף לפחדים ולחששות שחשו, לא זו הדרך בה דמיינו את תחילת כינונה של מלכות שמיים.
נקבע שהששה יעבדו במשך שבועיים, ולאחר מכן ישובו לפגישה לביתו של זבדיה. בינתיים, הלך ישוע לנצרת בכדי לבקר את יוסף ושמעון ואת בני משפחתו האחרים אשר גרו בסביבתה. ישוע עשה כל לאל אשר היה בידו לעשות, כבן אנוש, תוך שמירה על נאמנות לעשות את רצון ׳אביו׳, על-מנת לשמר את אמונה ואהבתה של משפחתו. בנושא זה יצא ידי חובתו ויותר מכך.
ובעוד השליחים יצאו למשימתם, ישוע חשב רבות על יוחנן, אשר כעת היה בכלא. הוא עמד אל מול פיתוי גדול, להשתמש בכוחותיו הפוטנציאליים על-מנת לשחררו, אך שוב החליט ״לשרת את רצון ׳אביו׳.״
שליחות המיסיון הראשונה של הששה הייתה בהחלט מוצלחת. הם כולם גילו עד כמה המגע הישיר והאישי עם בני האדם הינו רב ערך. עם שובם לישוע הבינו הרבה יותר שאחרי ככלות הכול, הדת אינה אלא חוויה אישית לגמרי. הם החלו לחוש עד כמה פשוטי העם כמהו לשמוע מילות של נחמה דתית ועליזות רוחנית. כשהתקבצו סביב לישוע, כולם ביקשו לדבר בבת אחת, אך אנדראס נטל את ההובלה וקרא להם בזה אחר זה למסור ׳למאסטר׳ את דיווחיהם הרשמיים ולהציג את המועמד להימנות על ששת השליחים החדשים.
לאחר שכל אחד מהם הציג את המועמד להיות שליח, ביקש ישוע מכל האחרים להצביע על מועמדותו; וכך התקבלו רשמית כל ששת השליחים החדשים על-ידי כל ששת הישנים. ישוע הכריז שיבקרו את כל המועמדים ויקראו להם לשירות.
השליחים החדשים שנבחרו היו:
1. מתי לוי, גובה המכס של כפר נחום, אשר משרדו שכן מעט ממזרח לעיר, בסמוך לגבול הבשן. הוא נבחר על-ידי אנדראס.
2. תומאס דִידִימוּס, דייג מטריכאה ולשעבר נגר וסתת אבן מגדר. הוא נבחר על-ידי פיליפוס.
3. יעקב חלפי, דייג וחקלאי מכורזים, אשר נבחר בידי יעקב זבדיה.
4. יהודה חלפי, אחיו התאום של יעקב חלפי, אף הוא דייג, אשר נבחר בידי יוחנן זבדיה.
5. שמעון הקנאי נשא בתפקיד רם דרג בארגון הקנאים הלאומני. הוא וויתר על התפקיד על-מנת להימנות על שליחיו של ישוע. לפני שהצטרף לקנאים, היה שמעון סוחר. הוא נבחר על-ידי פטרוס.
6. יהודה איש-קריות היה בנם היחיד של זוג יהודים עשירים מיריחו. הוא חבר ליוחנן המטביל והוריו, הצדוֹקים, נישלו אותו. כאשר מצאו אותו שליחיו של ישוע, הוא חיפש עבודה באזור. נתנאל הזמין אותו להצטרף לשורותיהם בעיקר בשל ניסיונו בכספים. יהודה איש-קריות היה תושב יהודה היחיד מבין שניים עשר השליחים.
ישוע בילה עם הששה יום שלם, השיב לשאלותיהם ושמע את פרטי דיווחיהם. היו להם התנסויות רבות ומועילות לחלוק. כעת, הם ראו עד כמה נהג ׳המאסטר׳ בחכמה כאשר שלח אותם לעבוד בשקט, ובאופן אישי, לפני שהחל השלב היומרני יותר בעבודתם הציבורית.
למחרת הלכו ישוע והששה לבקר את מתי, גובה המכס. מתי המתין להם, לאחר שסיים להכין את המאזנים וסיים את ההכנות למסירת הטיפול בענייני משרדו לידי אחיו. כשהתקרבו לבית המכס, צעד אנדראס קדימה עם ישוע, אשר התבונן בעיני מתי ואמר: ״בוא אחרי.״ והוא קם והלך לביתו עם ישוע והשליחים.
מתי סיפר לישוע אודות הסעודה שארגן לאותו הערב, או לפחות שביקש לערוך סעודה עבור משפחתו וחבריו, אם יסכים לכך ישוע ויאות לשמש כאורח הכבוד. וישוע הניד בראשו לאות הן. פטרוס לקח את מתי הצידה, הסביר כי הזמין אדם בשם שמעון להצטרף לשליחים, וקיבל את הסכמתו להזמין גם את שמעון לסעודה.
לאחר ארוחת הצהריים בביתו של מתי, נלוו כולם לפטרוס לביקור אצל שמעון הקנאי, אותו מצאו סמוך לבית העסק הישן שלו, אשר נוהל כעת בידי אחיינו. כאשר הוביל פטרוס את ישוע לשמעון, ברך ׳המאסטר׳ את הפטריוט היוקד ואמר לו רק: ״בוא אחרי.״
הם שבו לביתו של מתי, שם שוחחו ממושכות על פוליטיקה ועל דת עד לשעת ארוחת הערב. משפחת לוי עסקה זה מכבר בעסקים ובגביית מכסים; משום כך, רבים מן האורחים אשר הזמין מתי למשתה היו מכונים בידי הפּרוּשים ״מוֹכְסִים וְחוטאִים״.
באותם הימים, כאשר הייתה נערכת סעודת משתה מעין זו לכבוד אדם בעל שיעור קומה, נהגו כל המעוניינים להסתובב בחדר בה נערכה הסעודה ולהאזין לדבריהם ולנאומים של האורחים המכובדים. וכך, באותו ערב נכחו רוב הפרושים של כפר נחום והתבוננו באופן בו נהג ישוע באירוע חברתי יוצא דופן זה.
וככל שהערב נמשך, גאתה ועלתה שמחת הסועדים וכולם נהנו עד מאוד. עד כדי כך רבתה השמחה, כי הפרושים בקהל החלו לבקר את ישוע בלבם על השתתפותו במאורע כה עליז ונטול דאגות. מאוחר יותר באותו ערב, בשעת הנאומים, העז אחד מן הפרושים היותר מרושעים לבקר את התנהגותו של ישוע באזני פטרוס ואמר: ״כיצד תעזו לטעון כי זהו צדיק, כאשר הוא אוכל ושותה עם מוכסים וחוטאים, ומשתתף בהילולות שכאלה?״ פטרוס לחש את דבר הביקורת הזה באזני ישוע בטרם נשא דברי ברכה של פרידה באזני הנוכחים. בתחילת דבריו, אמר ישוע: ״באתי הערב לקבל את פני מתי ואת שמעון לחבורתנו, ואני שמח לראות את שמחתכם ועליזותכם בחברה, אך עליכם לשמוח עוד יותר משום שרבים מכם יבואו בשערי מלכות הרוח הקרבה, ושם תמצאו את כל הטוּב של מלכות שמים. ולאלה העומדים כאן ומבקרים אותי בליבם משום שבאתי לשמוח עם החברים הללו, אומר לכם כי באתי לבשר שמחה למדוכאי החברה וחירות של רוח למשועבדי המוסר. הנדרש אני להזכירכם כי הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם הַחוֹלִים? כִּי לֹא בָאתִי לִקְרֹא אֶת הַצַּדִּיקִים כִּי אִם אֶת הַחוטּאִים.״
ואכן, היה זה מראה מוזר בקרב היהודים; לראות אדם צדיק מתרועע בחופשיות ובשמחה עם פשוטי העם, ואפילו עם חילוניים ורודפי תענוגות בדמות קהל של מוכסים וחוטאים, לכאורה. שמעון הקנאי ביקש לשאת נאום באסיפה זו, בבית מתי, אך אנדראס שכנע אותו להימנע מלדבר בציבור, שכן ידע שישוע לא רצה לבלבל בין המלכות הקרבה לתנועת הקנאים.
באותו לילה, לנו ישוע והשליחים בבית מתי, ובעת שהאורחים פנו לביתם אם דיברו רק על דבר אחד: על טובו של ישוע ועל חַבְרוּתִיּוּתו.
למחרת בבוקר, שוט כל התשעה בסירה לכורזים, לביקור רשמי אצל שני השליחים הבאים, יעקב ויהודה, בניו התאומים של חלפי, אותם מינו יעקב ויוחנן זבדיה. התאומים הדייגים המתינו לישוע ולשליחיו ולכן ציפו להם על החוף. יעקב זבדיה הציג את ׳המאסטר׳ בפני הדייגים מכורזים, וישוע התבונן בהם, הניד בראשו ואמר, ״בואו אחרי.״
אותו אחר הצהריים, אשר בילו יחדיו, נתן להם ישוע את מלוא ההנחיה בנוגע להשתתפות בפסטיבלים ובחגיגות ואת דבריו סיים כך: ״כל בני האדם אחי הם. ׳אבי׳ שבשמיים איננו מתעב שום יצור שבראנו. מלכות השמים פתוחה בפני כל הגברים והנשים. לא יוכל איש לנעול את דלת החסד בפני נשמה רעבה אשר מבקשת להיכנס אליה. אנו נסעד עם כל מי שמבקש לשמוע על המלכות. כל בני האדם דומים בעיניו של ׳אבינו׳ שבשמים. אל תסרבו לחלוק פת לחם עם פרוש או חוטא, עם צדוקי או מוכס, רומאי או יהודי, עשיר או עני, בן-חורין או עבד. דלת המלכות פתוחה בפני כל אלה המבקשים ללמוד את האמת ולמצוא את האל.״
באותו הערב, במהלך ארוחה פשוטה בבית חלפי, התקבלו האחים התאומים לשורות משפחת השליחים. מאוחר יותר באותו ערב נתן ישוע לשליחיו את השיעור הראשון בנושא מקורן, טיבן וייעודן של רוחות בלתי-נקיות, אך הם לא קלטו את חשיבות הדברים שאמר. היה להם קל מאוד לאהוב ולהעריץ את ישוע אך קשה מאוד להבין הרבה ממה שלימד.
לאחר לילה של מנוחה, הפליגה החבורה, שכעת מנתה אחד עשר, בסירה אל עבר טריכאה.
תומאס הדייג ויהודה הנווד פגשו את ישוע ואת השליחים במזח הדייגים של טריכאה, ותומאס הוביל את החבורה לביתו הסמוך. פיליפוס הציג כעת את תומאס כמועמדו להתקבל כשליח ונתנאל הציג את יהודה איש-קריות, בן חבל יהודה, לקבלת המינוי כאמור. ישוע הביט בתומאס ואמר: ״נעדר אתה אמונה, תומאס; אף-על-פי-כן, אקבל אותך. בוא אחרי.״ ליהודה איש-קריות אמר ׳המאסטר׳: ״יהודה, כולנו אחים, וכפי שמקבל אני אותך אלינו, אתפלל כי תמיד תשמור אמונים לאחיך הגליליים. בוא אחרי.״
לאחר שסעדו את לבם, לקח ישוע את השניים עשר לזמן מה, להתפלל עמם ולהנחות אותם בנוגע לטיבה ולאופן פעולתה של רוח הקודש. אך הם שוב התקשו להבין את מלוא משמעותן של האמתות הנפלאות שניסה ללמדם. אחד מהם הבין נקודה מסוימת והאחר הבין נקודה אחרת, אך איש מהם לא הצליח לתפוש את כל מה שלימד. הם תמיד שגו בכך שניסו להתאים את בשורתו החדשה של ישוע לתבניות האמונה הישנות שלהם. הם לא הצליחו לתפוש שישוע בא על-מנת להכריז על בשורת גאולה חדשה, ולבסס דרך חדשה למצוא את האל; הם לא הבחינו בכך שהוא היה התגלות חדשה של ׳האב׳ שבשמשים.
למחרת הניח ישוע את השניים עשר יחסית לנפשם; הוא רצה שיתוודעו זה לזה וייוותרו לבדם לשוחח על כל מה שלימד אותם. ׳המאסטר׳ שב לקראת אורחת הערב, ובשעות שלאחריה שוחח עמם אודות סעד השרפים. כמה מן השליחים הבינו את שלימד. הם נחו בלילה ולמחרת הפליגו לכפר נחום.
זבדיה ושלומית עזבו את ביתם והלכו לחיות עם בנם דוד, ומסרו את ביתם המרווח לידי ישוע ושניים עשר שליחיו. כאן בילה ישוע שבת שקטה עם השליחים שבחר; הוא שרטט בקפידה את התכניות להכרזה על המלכות, הסביר באופן מלא את החשיבות של הימנעות מהיתקלות עם השלטונות האזרחיים ואמר: ״אם יהיה נחוץ לגעור בשלטון האזרחי, השאירו לי מלאכה זו. הקפידו להימנע מלגנות את הקיסר או את מי ממשרתיו.״ באותו הערב לקח יהודה איש-קריות את ישוע הצידה ושאל מדוע לא נעשה דבר לשחרר את יוחנן מכלאו. ויהודה לא שבע רצון לגמרי מגישו של ישוע.
השבוע שלאחר מכן הוקדש לתכנית הכשרה אינטנסיבית. בכל יום, הופקד כל אחד מששת השליחים החדשים בידיו של השליח שהציע את מועמדתו והם עברו על כל מה שהם למדו והתנסו בו כהכנה לעבודת המלכות. השליחים הוותיקים עברו הקפידה על כל מה שלימד אותם ישוע עד אותה העת, לטובת השליחים החדשים. בערבים, הם התאספו בגן של זבדיה וקיבלו הנחיה מידי ישוע.
בזמן הזה החליט ישוע על יום מנוחה אמצע-שבועי, יום של מנוחה והתרגעות. והם המשיכו ושמרו על תכנית המנוחה בת יום אחד בכל שבוע כל זמן שהוא חי בגוף. ככלל, הם נמנעו מפעילותיהם השגרתיות בימי רביעי. ביום המנוחה השבועי הזה היה ישוע על-פי-רוב עוזב אותם ואומר: ״ילדי, לכו ושחקו יום אחד. נוחו ממלאכת המלכות הקשה ונפשו. חזרו למלאכתם הקודמת או חפשו אפיקי התרעננות ונופש חדשים.״ ואף כי בשלב הזה בחייו הארציים שוע לא נזקק ליום המנוחה הזה, הוא שמר על התכנית הזו משום שידע שהיא תיטיב עם עמיתיו האנושיים. ישוע היה המורה – ׳המאסטר׳; עמיתיו היו תלמידיו – חסידיו.
ישוע ניסה להבהיר לשליחיו מהו ההבדל בין מה שלימד וחייו בקרבם לבין התורות אשר עשויות לצוץ בעתיד אודותיו. וכך אמר ישוע: ״ראוי שעיקר המסר שלכם יהיה אודות מלכותי והבשורה הקשורה אליה. אל תסטו הצדה, אל תעסקו בי ובמה שלימדתי. הטיפו לבשורת המלכות והציגו את ההתגלות שלי את ׳אבי׳ שבשמיים, אך אל תלכו לאיבוד בטוויית אגדות ובבנייתה של כת אשר עוסקת באמונות ומלמדת את מה שלימדתי ואת מה שהאמנתי בו.״ אך שוב לא הבינו את מה שדיבר, ואיש מהם לא העז לשאול מדוע הנחה אותם לעשות כן.
במה שלימד בשלבים המוקדמים הללו, ביקש ישוע להימנע ככל שניתן מלהתווכח עם שליחיו, אלא כאשר העניין נגע למושג שגוי אודות ׳אביו׳ שבשמים. בכל מקרה כזה הוא לא היסס לתקן את האמונות השגויות. רק מניע אחד שלט בתקופת חייו של ישוע שלאחר-ההטבלה, והוא התגלות טובה ואמתית יותר של ׳אביו׳ מפרדיס; הוא היה החלוץ אשר פרץ דרך חדשה וטובה יותר לאל, היא נתיב האמונה והאהבה. תמיד האיץ בשליחיו: ״לכו וחפשו את החוטאים; מצאו את המדוכאים ונחמו את החרדים.״
ישוע הבין את המצב לאשורו; עמדה לרשותו עצמה אינסופית, אותה יכול היה לנצל לקידום משימתו, אך הוא הסתפק ובאמצעים ובאנשים אשר רבים אחרים היו מוצאים כבלתי-מספקים ובלתי משמעותיים, ומצא אותם ראויים. הוא עסק במשימה של אפשרויות עצומות ודרמטיות, אך התעקש לקדם את עסקי ׳אביו׳ באופן שקט ובלתי דרמטי ביותר; הוא הקפיד מאוד להימנע מכל מפגן עצמה. וכעת, או לפחות למשך חודשים מספר, תכנן לעבוד בשקט עם שניים עשר שליחיו סביב לכנרת.
ישוע תכנן מסע מיסיונרי שקט בן חמישה חודשי עבודה אישית. הוא לא סיפר לשליחים מה יהא משכו; הם עבדו משבוע לשבוע. ובתחילת היום הראשון בשבוע, ממש בעת שעמד להכריז זאת באוזני שניים עשר השליחים שלו, באו שמעון פטרוס, יעקב זבדיה ויהודה איש-קריות לשוחח עמו בפרטיות. פטרוס לקח את ישוע הצדה והעז ושאל: ״׳מאסטר׳, באנו בשם עמיתינו, לשאול האם לא זה הזמן להיכנס למלכות. האם אתה מתכוון להכריז על המלכות בכפר נחום, או שמא נעבור לירושלים? ומתי נדע, כל אחד מאתנו, מהם התפקידים אשר נמלא בכינונה של המלכות – ״ ופטרוס היה ממשיך ושואל שאלות אלמלא הרים ישוע את ידו להתרות בו ולעצור אותו. ובעת שישוע סימן לשאר השליחים אשר עמדו בסמוך להתקרב, אמר: ״ילדי הקטנים, כמה זמן עוד תנסו אותי! האם לא הסברתי לכם בברור שמלכותי אינה מן העולם הזה? כמה פעמים סיפרתי לכם שלא באתי לשבת על כס המלך דוד, וכעת אתם מבקשים לדעת מה יהא תפקידכם במלכות ׳האב׳? האם לא תבינו שזימנתי אתכם כשגרירים של מלכות רוחנית? האם לא תבינו שבקרוב, בקרוב מאוד, עתידים אתם לייצג אותי בעולם ולהטיף למלכות ממש כשם שאני מייצג כעת את ׳אבי׳ שבשמיים? האם ייתכן שבחרתי אתכם ולימדתי אתכם להיות מבשרי המלכות ואילו אתם אינכם מבינים את טיבה ומשמעותה של המלכות הקרבה, מלכות בה האלוהות תשכון ביד רמה בלבבות בני האדם? הסכיתו שוב, ידידי. סלקו מדעתכם את הרעיון שמלכותי הינה שלטון של כוח או מלכות של פאר. ואף כי אכן יינתן בידי בקרוב השלטון על השמיים וכל הארץ, אין ׳האב׳ רוצה כי נשתמש במתת אלוה זו לפאר את עצמנו היום. ואף כי בעידן אחר אכן תשבו עמדי בעוצמה ובפאר, כעת נדרשים אנו לעשות את רצון ׳האב׳, לציית בהכנעה ולעשות את רצונו על-פני האדמה.״
שוב הוכו עמיתיו בלם, בתדהמה. ישוע שלח אותם בזוגות להתפלל, וביקש שיחזרו בשעת צהריים. בבוקר קריטי זה ביקש כל אחד מהם למצוא את האל, וכל אחד מהם ניסה לשמח ולחזק את רעהו, והם חזרו לישוע כפי שביקש.
ישוע שב וסיפר כעת את סיפור בואו של יוחנן, את ההטבלה בירדן, את סעודת החתונה בכנא, את הששה שנבחרו רק לאחרונה, ואת העובדה שאחיו שלו עצמו הוצאו מן הקבוצה, והזהיר אותם כי גם אויב המלכות יבקש להרחיקם. לאחר שיחה קצרה אך כֵּנה זו נעמדו כל השליחים על רגליהם, ובהנהגת פטרוס הכריזו על מסירות בלתי מסויגת ׳למאסטר׳ שלהם ונאמנות בלתי מעורערת למלכות, וכפי שאמר זאת תומאס, ״למלכות זו, בלא תלות למהותה ואף אם אינני מבין אותה לגמרי.״ כולם באמת האמינו בישוע, אף כי הם לא הבינו לגמרי את מה שלימד.
וכעת שאל אותם ישוע כמה כסף היה ברשותם; הוא אף שאל איך התכוונו לדאוג למשפחותיהם. כאשר התברר שהכסף יספיק אך בקושי לכלכל אותם במשך שבועיים, אמר: ״אין זה רצון ׳אבי׳ שנתחיל את מלאכתנו כך. נישאר כאן שבועיים לחוף הים, ונדוג או נעבוד בכל אשר נמצא; ובינתיים, אתם תארגנו את עצמכם תחת הנחייתו של אנדראס, ראשון השליחים, ותדאגו לספק לעצמכם את כל מה שתזדקקו לו בעתיד בזמן עבודתכם, הן כעת, בשלב האישי של העבודה, והן בעתיד, לאחר שאסמיך אתכם להטיף את הבשורה וללמד חסידים.״ וכולם שמחו למשמע מילים אלה; היה זה הרמז הברור הראשון לכך שישוע תכנן בשלב מאוחר יותר להתחיל בעבודה ציבורית אגרסיבית ויומרנית יותר.
מכיוון שרוב השליחים החליטו להקדיש עצמם לדייג, הם בילו את שארית היום בהשלמת הארגון ובהכנת הסירות והרשתות אשר תידרשנה ליציאה לדייג, למחרת היום; מרביתם היו דייגים, ואפילו ישוע היה מלח ודייג מנוסה. רבות מן הסירות בהן עשו שימוש בשנים הקרובות נבנו בידי ישוע עצמו. והן היו סירות טובות ומהימנות.
ישוע הנחה אותם להקדיש עצמם לדייג במשך שבועיים, והוסיף, ״ולאחר מכן תהיו לדייגים של בני אדם.״ הם דגו בשלוש קבוצות, כשמדי לילה ישוע הצטרף לקבוצה אחרת. וכמה נהנו כולם מישוע! הוא היה דייג טוב, בן לוויה עליז וחבר מעורר השראה; ככל שעבדו עמו יותר, אהבו אותו יותר. יום אחד אמר מתי: ״ככל שאתה יותר מבין אנשים, אתה מעריך אותם פחות, אבל את האדם הזה, אפילו ככל שאני מבין פחות, אני אוהב אותו יותר.״
במשך יותר מחמישה חודשים, ואפילו עד לתום שנה זו, שנת 26 לספירה, נמשכה תכנית זו של שבועיים דייג ואחריהם שבועיים של עבודה אישית עבור המלכות. התכנית נמשכה עד לאחר שתמו הרדיפות שנרדפו תלמידיו של יוחנן לאחר מאסרו, בפקודה מיוחדת.
לאחר שמכרו את הדגה של תקופת הדייג בת השבועיים, חילק יהודה איש-קריות, אשר מונה כגזבר של השניים עשר, את הכנסות שליחים לששה חלקים שווים. זאת, מכיוון שהכספים שיועדו לפרנסת המשפחות כבר הושגו. ואז, לקראת אמצע חודש אוגוסט, בשנת 26 לספירה, הם יצאו בזוגות לעסוק במשימות שטיל עליהם אנדראס. במהלך השבועיים הראשונים נלווה ישוע עם אנדראס ופטרוס, בשבועיים הבאים ליעקב ויוחנן, וכך הלאה לזוגות האחרים, בסדר אותו הם בחרו. וכך התאפשר לו להתלוות לפחות פעם אחת לכל אחד מן הזוגות בטרם כינס אותם שוב לתחילת עבודתם הציבורית.
ישוע לימד אותם להטיף למחילה על חטאים הודות לאמונה באל, ללא כפרה או קורבן וכי ׳האב׳ שבשמיים אוהב את כל ילידיו באותה אהבת נצח. הוא התריע בשליחים לבל ידברו על:
1. עבודתו ומאסרו של יוחנן המטביל.
2. הקול באירוע ההטבלה. אמר ישוע: ״רק אלה ששמעו את הקול יכולים להתייחס אליו. דבר רק על מה ששמעתם ממני; אל תדברו על שמועות.״
3. הפיכת המים ליין בכנא. ישוע הזהיר אותם בחומרה ואמר: ״אל תספרו לאיש על המים והיין.״
הייתה זו תקופה נהדרת, חמשת או ששת החודשים הללו, במהלכם עבדו כדייגים במשך שבועיים מדי כל תקופה בת שבועיים, וכך הרוויחו מספיק על-מנת לכלכל עצמם בשדה במשך השבועיים הבאים במהלכם שימשו כמיסיונרים עבור המלכות.
פשוטי העם התפעמו מן הלימוד ומן הסעד של ישוע ושליחיו. זה מכבר לימוד הרבנים את היהודים שעמי הארץ לא יוכלו להיות אדוקים או צדיקים. והנה, שליחיו של ישוע היו אדוקים גם צדיקים; ועל אף זאת, היו הם בורים ועמי ארצות ביחס לכל מה שלימדו הרבנים וחכמת העולם.
ישוע הסביר לשליחיו בפשטות את ההבדל בין הכפרה באמצעות מה שכונה מעשים טובים, אליה הטיפו היהודים, לבין השינוי שחל בדעת האדם עקב אמונה – של הלידה מחדש – אשר קבע הוא כמחיר הכניסה למלכות. הוא לימד את שליחיו שאמונה הינה דרישת הכניסה היחידה למלכות ׳האב׳. יוחנן לימד אותם ״שובו – נוסו מן הקצף הקרב לבוא.״ ישוע לימד, ״אמונה הינה שער הכניסה לאהבת האל השלמה, הנצחית בהווה.״ ישוע לא דיבר כנביא, אחד אשר מכריז על מילות האל. נדמה שהוא מתייחס לעצמו כאל בעל סמכות. ישוע ביקש להסיט את דעתם מן הנסים והנפלאות ואל מציאתה של התנסות אמתית ואישית בסיפוק ובביטחון של רוח האל השוכנת, רוח של אהבה ושל גאולת חסד.
מוקדם מאוד למדו התלמידים כי ׳המאסטר׳ רוחש כבוד עמוק ואהדה גדולה לכל אדם שפגש, והם התרשמו עד מאוד מן היחס הזהה, האחיד, שהעניק לכל סוגי הגברים, השנים והילדים. הוא היה מפסיק באמצע דרשה מעמיקה על-מנת לצאת לדרך ולדבר מילות נחמה לאישה חולפת אשר על גופה ונשמתה הכביד עול כבד. הוא היה מפסיק פגישה רצינית עם שליחיו על-מנת להתרועע עם ילד שנכנס לחדר. נדמה שעבור ישוע שום דבר לא חשוב יותר מאשר אותו אינדיבידואל אשר נקלע כדרך מקרה לנוכחותו. הוא היה מאסטר ומורה ועוד – היה גם חבר ושכן, ורע אוהד.
ואף כי הלימוד שלימד ישוע בפומבי כלל בעיקר משלים ודרשות קצרות, את שליחיו לימד על-פי-רוב באמצעות שאלות ותשובות. במהלך הדרשות שנשא בציבור, מאוחר יותר, תמיד עצר על-מנת לענות על שאלות כנות.
בתחילה, הוכו השליחים בתדהמה למראה היחס שהפגין ישוע כלפי נשים, אך מהר מאוד התרגלו לכך; הוא הבהיר להם בפשטות כי במלכות לנשים היו זכויות שוות לאלה של הגברים.
תקופה זו, של דייג ושל עבודה אישית לסירוגין, שהייתה במידה מסוימת מונוטונית, היוותה עבור שניים עשר השליחים מבחן קשה ביותר, אותו צלחו. בתוך כל ההתמרמרות, הספקות, וחוסר שביעות הרצון שחוו מעת לעת, הם שמרו על שבועת האמונים שנשבעו ׳למאסטר׳. הקשר האישי שלהם עם ישוע במשך חודשי המבחן הללו היה זה חיבב אותו עליהם עד מאוד, במידה כזו שכולם (פרט ליהודה איש-קריות) נותרו נאמנים ומחויבים כלפיו אפילו בשעות החושך של המשפט ושל הצליבה. אנשים אמתיים פשוט לא היו מסוגלים לנטוש מורה נערץ אשר חי בסמוך כל כך אליהם והיה כל כך מסור אליהם כמו ישוע. במהלך שעות האפלה של מות ׳המאסטר׳, מה ששלט בלבבות השליחים הללו היה רגש אנושי אחד יוצא-דופן שהסיט הצידה את כל ההיגיון, השיפוטיות והלוגיקה – הרגש העילאי של חברות-נאמנה. חמשת חודשי העבודה הללו לצד ישוע גרמו לכל אחד ואחד מן השליחים הללו להחשיב את ישוע כחבר הטוב ביותר שלו בעולם כולו. וזה, ולא תורתו הנשגבת או נפלאות מעשיו, היה הרגש האנושי שהחזיק אותם יחד עד לאחר שקם מן המתים וחודשה הפצת מסר בשורת המלכות.
החודשים הללו, של עבודה שקטה, היוו מבחן כביר לא רק עבור השליחים, אשר שרדו אותם. תקופה זו של חוסר פעילות ציבורית היוותה מבחן כביר עבור משפחתו של ישוע. עד לעת בה היה מוכן ישוע להתחיל בעבודתו הציבורית, כל משפחתו (למעט רות) נטשה אותו, למעשה. מאוחר יותר, הם ניסו רק פעמים ספורות ליצור עמו קשר, וגם אז רק על-מנת לשכנע אותו לחזור אתם הביתה, פשוט משום שהאמינו כמעט לגמרי שיצא מדעתו. הם פשוט לא הצליחו לתפוש את הפילוסופיה שלו ואף לא להבין את תורתו; כל אלה היו יותר מדי עבור בני משפחתו הקרובים.
השליחים המשיכו במלאכתם האישית בכפר נחום, בבֵּית ציְדה-יוליאס, בכורזים, בגַ'רַש, בסוסיתא, במגדל, בכנא, ביוֹדְפַת, ברָמָה, בצפת, בגּוּשׁ חָלָב, בגדר ובאבילה. ובנוסף לערים הללו, הם פעלו בכפרים רבים אחרים וכן בשטחים הפתוחים. עד לסיומה של תקופה זו הכינו שניים עשר השליחים תכניות טובות למדי לתמיכה במשפחותיהם. ואף כי רוב השליחים היו נשואים ולכמה מהם היו ילדים, הם התארגנו לתמוך בבני משפחתם באופן כזה שלא נדרשה עבורם יותר מאשר תמיכה מעטה מתוך קופת השליחות, ולהם התאפשר להקדיש את כל מעייניהם לעבודת ׳המאסטר׳ בלא לדאוג לרווחתם הכלכלית של בני משפחתם.
בשלב מוקדם, ארגנו השליחים את עצמם כך:
1. אנדראס, ראשון השליחים, מונה ליושב הראש ולמנהל הכללי של השניים עשר.
2. פטרוס, יעקב ויוחנן מונו לבני לווייתו האישיים של ישוע. עליהם הוטל לשרתו יום ולילה, לדאוג לצרכיו הפיזיים והאחרים, ולהתלוות אליו בתפילות הלילה בהן התייחד במסתוריות עם ׳האב׳ שבשמיים.
3. פיליפוס מונה לכלכל החבורה. חובתו הייתה לספק את המזון ולדאוג להאכיל את האורחים, ואפילו את המוני המאזינים שנקבצו מפעם לפעם.
4. נתנאל הופקד על צרכי משפחות השניים עשר. הוא קיבל דוחות סדורים אשר כללו את צרכי כל משפחה, וביקש מיהודה, הגזבר, את הכספים המיועדים אותם שלח לנזקקים מדי שבוע.
5. מתי הופקד על הפיננסים של סגל השליחים. חובתו הייתה לאזן את התקציב ולמלא את הקופה. אם לא הגיעו הכספים לקופה והתרומות לא הספיקו על-מנת לכלכל את החבורה, מתי הוסמך להנחות אותם לחזור ולדוג לזמן מה. אך הוא לעלום לא נדרש לעשות כן, לאחר שהחלו את עבודתם הציבורית; ברשות הגזבר תמיד היו הכספים שנדרשו לממן את פעילויותיהם.
6. תומאס ניהל את תכניות המסע. הוא הופקד על ארגון מקומות לינה וככלל לבחור את המקומות בהם ילמדו ויטיפו, כך שתכנית המסע תהא יעילה וחלקה.
7. יעקב ויהודה, בניו התאומים של חלפי, הופקדו על ניהול ההמונים. עליהם הוטל לגייס סגנים ועוזרים במספר הנדרש על-מנת לאפשר להם לקיים סדר בקרב הציבור אשר האזין לדברים.
8. שמעון הקנאי הופקד על המנוחה והנופש. הוא ניהל את תכניות יום רביעי ואף ביקש לאפשר מידי יום כמה שעות למנוחה ולהירגעות.
9. יהודה איש-קריות מונה לגזבר. הוא נשא את צרור הכסף. הוא שילם את כל ההוצאות וניהל את הספרים. הוא ערך עבור מתי הערכות תקציביות שבועיות, ואף דיווח לאנדראס. יהודה שילם על-פי אישור של אנדראס.
וכך פעלו השניים עשר מתחילת דרכם כארגון ועד לזמן בו נדרש ארגון מחדש בשל עריקת הבוגד יהודה. כך בפשטות המשיכו ׳המאסטר׳ ושניים עשר שליחיו-תלמידיו עד ליום ראשון, ה-12 בינואר, שנת 27 לספירה, כאשר זימן אותם יחד והסמיך אותם רשמית לשמש כשגרירי מלכות וכמטיפים לבשורותיה המשמחות. ומעט לאחר מכן התכוננו לצאת לירושלים וליהודה, למסע ההטפה הראשון שלהם בציבור.
עדות מרהיבה לקסמם ולצדקתם של חייו הארציים של ישוע מהווה העובדה כי אף-על-פי ששוב ושוב הוא ריסק לרסיסים את תקוותיהם של שליחיו, ופורר כל שאיפה אשר הייתה להם לדרגה אישית, אך ורק שליח אחד נטש אותו.
השליחים למדו מישוע על אודות מלכות השמיים, ואילו ישוע למד מהם רבות על אודות מלכות האדם, על אודות טבע האדם, כפי שזה מתקיים באורנטיה ובעולמות האבולוציוניים האחרים של הזמן והמרחב. שנים-עשר הגברים הללו ייצגו מזגי רוח אנושיים רבים ושונים, והחינוך אשר קיבלו לא הפך אותם לדומים. רבים מן הדייגים הגליליים הללו נשאו כמות נכבדה של דם נוכרי, זאת כתוצאה מהמרת הדת הכפויה של אוכלוסיית הגויים בגליל מאה שנה לפני כן.
אל נא תטעו לחשוב את השליחים כבורים גמורים. כולם, פרט לתאומים לבית חלפי, סיימו את בתי הספר של בתי הכנסת, למדו ביסודיות את כתבי הקודש העבריים, וכמו כן, גם הרבה מן הידע של אותם ימים. שבעה מהם סיימו את בית הספר של בית הכנסת בכפר נחום, אשר בכל הגליל לא היה בית ספר יהודי טוב ממנו.
כאשר הכתובים שלכם מתייחסים אל מבשרי המלכות הללו כאל ״הֶדְיוֹטוֹת וְלֹא בַעֲלֵי-חָכְמָה״, הכוונה הייתה לכך שהם היו פשוטי-עם, אשר לא למדו את חוכמת הרבנים ואת האופן המיוחד שבו פירשו אלו את התורה. הם היו חסרים מה שנהוג לכנות – השכלה גבוהה. בזמנים מודרניים ודאי היו נחשבים לבלתי-מחונכים, ובמעגלי חברה מסוימים אף כחסרי-תרבות. דבר אחד בטוח: הם לא קיבלו את אותו חינוך קשיח וסטריאוטיפי. החל משנות הנעורים, הם נהנו מהתנסויות למידה נפרדות כיצד לחיות.
אנדראס, יושב ראש סגל שליחי המלכות, נולד בכפר נחום. הוא היה הבכור במשפחה בת חמישה ילדים – הוא עצמו, אחיו שמעון, ושלוש אחיות. אביו, שבעֶת ההיא כבר הלך לעולמו, היה שותפו של זבדיה בעסקי ייבוש הדגים בבית צידה, נמל הדיג של כפר נחום. אנדראס היה רווק בשעה הפך לשליח, אך הוא גר עם אחִיו הנשוי, שמעון פטרוס. שניהם היו דייגים ושותפיהם של האחים יעקב ויוחנן, בניו של זבדיה.
בשנת 26 לספירה, השנה שבה הוא נבחר כשליח, אנדראס היה בן 33. הוא היה מבוגר בשנה שלמה מישוע והיה המבוגר בין השליחים. הוא היה צאצא למשפחה מצוינת, והיה המוכשר מבין השנים-עשר. למעט ביכולות הנאום, הוא השתווה לחבריו כמעט בכל יכולת אשר ניתן להעלות על הדעת. ישוע מעולם לא העניק לאנדראס כינוי חיבה. ואולם, כאשר השליחים החלו במהרה לכנות את ישוע "מאסטר", הם אף החלו לכנות את אנדראס בכינוי המקביל ל"מפקד".
אנדראס היה איש ארגון טוב, אך היה מנהלן טוב אפילו יותר. הוא נמנה על המעגל הקרוב של ארבעת השליחים, אך בשל המינוי אשר העניק לו ישוע כראש קבוצת השליחים, הוא נדרש להישאר בתפקיד לצד אחַיו, בשעה ששלושת האחרים נהנו מקרבה רבה מאוד אל המאסטר. אנדראס נותר דיקאן סגל השליחים עד הסוף ממש.
ואף כי אנדראס עצמו מעולם לא היה מטיף יעיל, הוא היה יעיל מאוד בעבודה האישית. הוא אף היה חלוץ המיסיונרים של המלכות, שכן כראשון השליחים הוא היה זה אשר מיד הביא אל ישוע את אחיו שמעון, אשר הפך לאחר מכן לאחד מגדולי מטיפי המלכות. אנדראס היה התומך הראשי בהחלטתו של ישוע לעשות שימוש בתוכנית העבודה האישית כאמצעי להכשרת שנים-עשר מבשרי המלכות.
ובין שישוע לימד את השליחים באופן פרטי ובין שהוא הטיף להמונים, אנדראס ידע על-פי-רוב מה קורה; הוא היה מנהל מבִין ומנהלן יעיל. בכל נושא אשר הובא לידיעתו הוא החליט מיד ובמקום, אלא אם כן הבעיה הייתה מצויה מעבר לתחומי סמכותו, או אז הוא היה מביאה ישירות אל ישוע.
אנדראס ופטרוס היו שונים זה מזה עד מאוד באופיים ובמזגם, אך ראוי כי לעד תיזקף לזכותם העובדה שהם הסתדרו נהדר זה עם זה. אנדראס מעולם לא קינא ביכולת הנאום של פטרוס. נדיר למצוא אדם מבוגר יותר מן הטיפוס של אנדראס, אשר משפיע באופן עמוק כזה על אחיו הצעיר והמוכשר. מעולם לא נצפתה בין אנדראס לבין פטרוס שום קינאה של אחד ביכולותיו או בהישגיו של האחר. מאוחר בערב היום של פנטקוסט, כאשר הודות לנאום אנרגטי ומעורר השראה של פטרוס נוספו למלכות כמעט אלפיים נשמות, אמר אנדראס לאחיו: ״אני לעולם לא הייתי יכול לעשות זאת, אך אני שמח שיש לי אח אשר יכול.״ ועל כך ענה פטרוס: ״אלמלא הבאת אותי אל המאסטר, ואלמלא שמרתאותי לצדו בנחישות, לא הייתי כאן על-מנת לעשות זאת.״ אנדראס ופטרוס היו היוצאים מן הכלל, והם מהווים הוכחה כי אפילו אחים יכולים לחיות זה לצד זה בשלום ולעבוד יחדיו ביעילות.
אף-על-פי שפטרוס התפרסם לאחר פנטקוסט, אנדראס, המבוגר יותר, מעולם לא התמרמר על כך שבמהלך כל שארית חייו הציגו אותו כ"אחיו של שמעון פטרוס".
מבין כל השליחים, אנדראס היה השופט הטוב ביותר של טבע האדם. הוא ידע על הצרות אשר מבעבעות בלבו של יהודה איש-קריות, אפילו לפני שהאחרים חשדו כי דבר-מה אינו כשורה עם גזבר שלהם; אך הוא לא שיתף איש מהם בפחדיו. השירות הכביר של אנדראס למלכות היה בעצות אשר השיא לפטרוס, ליעקב וליוחנן, באשר לבחירתם של ראשוני המיסיונרים אשר נשלחו לבשר את המלכות, ואף בעצות אשר השיא לראשוני המנהיגים בנוגע לארגון המנהלי של ענייני המלכות. אנדראס קיבל במתנה יכולת כבירה לגלות משאבים חבויים וכישרונות רדומים באנשים צעירים.
מעט לאחר הרקעתו של ישוע השמימה, החל אנדראס לכתוב יומן אישי על אודות מעשיו הרבים ואמירותיו הרבות של המאסטר אשר עזב. לאחר מותו של אנדראס, הועתק היומן הפרטי הזה והופץ בחופשיות בקרב ראשוני מוריה של הכנסייה הנוצרית. לאחר מכן, רישומיו הבלתי-רשמיים הללו של אנדראס נערכו, תוקנו, שונו, ונוספו אליהם תכנים, והתוצאה הייתה סיפור יחסית סדור של חיי המאסטר על פני האדמה. אחרוני העותקים הללו, אשר שונו ותוקנו, הושמדו באש באלכסנדריה, כמאה שנה לאחר שהמקור נכתב בידי הנבחר הראשון מבין שנים-עשר השליחים.
אנדראס היה אדם בעל תובנה בהירה, מחשבה לוגית והחלטה נחושה, אדם אשר אופיו החזק נבע מיציבותו העילאית. החולשה במזגו נבעה מהיעדר ההתלהבות אשר הפגין; פעמים רבות הוא נמנע מלעודד את עמיתיו תוך ציון לשבח. התנגדותו לשבּח את הראוי לשבח בהישגי חבריו נבעה מסלידתו מחנופה ומחוסר-כנות. אנדראס היה מאותם אנשים מאוזנים, שקולים, אשר בנו את עצמם במו ידיהם, ואשר הצליחו בענייניהם הצנועים.
ואף-על-פי שכל אחד מן השליחים אהב את ישוע, נכון לומר כי כל אחד מן השנים-עשר נמשך אליו מפאת היבט אחר באישיותו, היבט אשר משך במיוחד את אותו שליח יחיד. אנדראס העריץ את ישוע בשל כנותו המתמדת, בשל אצילותו הטבעית. כאשר אדם הכיר את ישוע, הוא נאחז ברצון לחלוק אותו עם חבריו; הוא באמת ובתמים רצה שכל העולם יכיר אותו.
ומאוחר יותר, כאשר הרדיפות הפיצו לכל עבר את השליחים מירושלים, נסע אנדראס לארמניה, לאסיה הקטנה ולמקדוניה, ולאחר שהביא אלפים למלכות, נתפש לבסוף ונצלב בפֵּטְרָס שב אכאיה. יומיים שלמים שרד האדם החסון הזה על הצלב בטרם מת, ובמהלך השעות הטראגיות האלה הוא המשיך לבשר את הבשורות הטובות על אודות גאולת מלכות השמיים.
שמעון היה בן שלושים כאשר הצטרף לשליחים. הוא היה נשוי, היו לו שלושה ילדים והוא התגורר בבית צידה, בסמוך לכפר נחום. אחיו, אנדראס וחמותו גרו עמו. פטרוס ואחיו היו שותפים לדיג של הבנים לבית זבדיה.
המאסטר הכיר את שמעון זמן-מה בטרם הציג אותו לפני אנדראס כשליח השני. כאשר ישוע העניק לשמעון את הכינוי פטרוס, הוא עשה זאת עם חיוך; היה זה מעין כינוי חיבה. שמעון היה ידוע בקרב כל חבריו כאדם תזזיתי ואימפולסיבי. ואכן, מאוחר יותר ישוע חיבר משמעות חדשה וחשובה לכינוי חיבה קליל זה.
שמעון פטרוס היה אדם אימפולסיבי, אופטימיסט. הוא גדל תוך שהוא מרשה לעצמו להרגיש בחופשיות רגשות חזקים; הוא נקלע לצרות כל העת בשל העובדה שהתעקש לדבר ללא מחשבה תחילה. סוג זה של חוסר מחשבה אף גרם כל העת צרות לכל חבריו ומכריו, וגרם לו עצמו לקבל נזיפות קלות רבות מן המאסטר. הסיבה היחידה שבעטיה פטרוס לא נקלע לצרות רבות יותר בשל דיבור היתר הלא-שקול שלו, הייתה שבמוקדם מאוד הוא למד לשתף את תוכניותיו ורעיונותיו עם אחִיו, אנדראס, בטרם הציע אותם בפומבי.
פטרוס נאם בשטף, ברהיטות ובדרמטיות. הוא גם היה מנהיג טבעי, מעורר השראה, מהיר מחשבה, אך לא היה אדם בעל מחשבה מעמיקה. הוא שאל שאלות רבות, יותר מכל השליחים האחרים גם יחד, ואף כי מרבית השאלות היו טובות ורלוונטיות, הרבה מהן היו מטופשות ונעדרות מחשבה. פטרוס לא ניחן בדעת מעמיקה, אך הכיר את דעתו טוב למדי. ומשום כך, מיהר להחליט ופעל בפתאומיות. בעוד שהאחרים שוחחו ביניהם בתדהמה למראה ישוע העומד על החוף, קפץ פטרוס למים ושחה אל החוף על-מנת לפגוש את המאסטר.
התכונה האחת של ישוע אשר אותה העריך פטרוס יותר מכל, הייתה רכותו הנשגבת. פטרוס לא נלאה מלהרהר בסובלנותו של ישוע. הוא מעולם לא שכח את השיעור על אודות מחילת החטאים, ולא רק שבע פעמים, כי אם שבעים-ושבע פעמים. במהלך השעות האפלות והימים האומללים אשר לאחריהן, לאחר שהתכחש ללא מחשבה וללא כוונה למאסטר בחצר הכוהן הגדול, הוא חשב רבות על אודות הרשמים הללו אשר הותיר בו אופיו של המאסטר.
שמעון פטרוס התנדנד באופן מטריד; הוא נטה לקפוץ בפתאומיות מקצה קיצוני אחד לקצה השני. בהתחלה הוא סירב להניח לישוע לרחוץ את רגליו, ואז, לאחר ששמע את תשובת המאסטר, התחנן שירחץ את כל כולו. ואולם, אחרי ככלות הכול, ישוע ידע שמגרעותיו של פטרוס היו בראש ולא בלב. הוא היווה את אחד מן השילובים הקשים ביותר של אומץ ופחדנות אשר אי-פעם חיו על-פני האדמה. תכונת האופי החזקה ביותר שלו הייתה נאמנות, חברות. פטרוס אהב את ישוע באמת ובתמים. ואף-על-פי-כן, למרות המסירות החזקה אשר הפגין, הוא היה כל-כך בלתי-יציב, עד אשר משרתת הצליחה להקניט אותו ולגרום לו להתכחש לאדונו המאסטר. פטרוס יכול היה לעמוד ברדיפות ובכל צורה אחרת של מתקפה חזיתית, אך התכווץ וכמש אל מול לעג. הוא היה חייל אמיץ כנגד מתקפה חזיתית, אך כאשר הפתיעו אותו בהתקפה מאחור, הוא הפך פחדן ומוג-לב.
פטרוס היה הראשון מבין שליחיו של ישוע אשר תמך בפומבי בעבודתם של פיליפוס בקרב השומרונים ושל פאולוס בקרב הגויים; ואף-על-פי-כן, מאוחר יותר באנטיוכיה הוא חזר בו בשל הלעג אשר ספג מן המייהדים, והתרחק לתקופה מן הגויים, עד אשר יצא עליו קצפו הזועם של פאולוס.
הוא היה אחד מראשוני השליחים אשר התוודה בלב שלם על טיבו המשולב, האנושי והאלוהי, של ישוע, והראשון – למעט יהודה – אשר התכחש לו. פטרוס לא היה חולמני כל-כך, אלא שהוא לא אהב לרדת מענני האקסטזה וההתלהבות הדרמטית אל עובדות החיים הפשוטות ואל המציאות.
בשעה שהלך אחרי ישוע – הן מבחינה ציורית והן מבחינה מעשית – או שהוא עמד בראש התהלוכה, או שהשתרך מאחור – ״הרחק מאחור״. אך הוא היה המטיף המוביל מבין השנים-עשר; הוא עשה יותר מכל אדם יחיד, למעט פאולוס, על-מנת לכונן את המלכות ולשלוח את מבשריה, תוך דור אחד, אל ארבע קצוות תבל.
לאחר התכחשותו הנמהרת למאסטר הוא מצא את עצמו, ותחת הנחייתו האוהדת והמבינה של אנדראס, הוא שוב הוביל את הדרך חזרה לרשתות הדיג, בעוד שהשליחים השתהו על-מנת לברר מה יקרה לאחר הצליבה. כאשר הוא היה בטוח לחלוטין שישוע סלח לו וקיבל אותו חזרה אל חיקו, בערה בנשמתו אש המלכות בבהירות כה גדולה, עד שהוא הפך לאור כביר של גאולה לאלפים מאלו אשר ישבו בחשיכה.
לאחר שפטרוס עזב את ירושלים – ולפני שפאולוס הפך לרוח החיה בקרב הכנסיות הנוצריות של הגויים – הוא הרבה בנסיעות וביקר את כל הכנסיות מבבל ועד קורינתוס. פטרוס אפילו ביקר בהרבה מן הכנסיות אשר הקים פאולוס, וכן סעד אותן. ואף כי פטרוס ופאולוס נבדלו זה מזה במזגם ובחינוך שקיבלו, ואפילו בתיאולוגיה, הם עבדו זה לצד זה בהרמוניה במלאכת בניית הכנסיות בשנים המאוחרות יותר.
ניתן ללמוד דבר-מה על אודות הסגנון של פטרוס, ועל האופן שבו לימד, מן הדרשות אשר נכללו באופן חלקי בבשורתם של לוקס ושל מרקוס. דוגמה טובה יותר לסגנונו הנמרץ מהווה האיגרת הראשונה של פטרוס; או לפחות כך היה הדבר ביחס לנוסח המקורי, לפני שזה נערך מאוחר יותר בידי אחד מתלמידיו של פאולוס.
ואולם, פטרוס התעקש להמשיך ולשגות, להמשיך ולשכנע את היהודים שאחרי ככלות הכול ישוע אכן היה המשיח היהודי האמיתי. עד ליום מותו, שמעון פטרוס המשיך לסבול מבלבול בין המושג של ישוע כמשיח היהודים, לבין זה של המשיח כגואל העולם, המושג של בן האדם כהתגלות האל, אבי האנושות האוהב.
אשתו של פטרוס הייתה אישה מאוד מוכשרת. במשך שנים היא פעלה בהצלחה כחלק מסגל הנשים, וכאשר סולק פטרוס מירושלים, היא התלוותה אליו לכל מסעותיו אל הכנסיות, כמו גם בכל מסעותיו המיסיונריים. ביום שבו קיפד בעלה המוכשר את חייו, הושלכה היא עצמה אל חיות הטרף באָרֶנָה של רומא.
וכך פטרוס, אחד מן הקרובים ביותר לישוע, אחד מחברי המעגל הפנימי, יצא מירושלים ובישר את החדשות הטובות של המלכות בעוצמה ובהדר, עד שתמה ונשלמה משימתו; והוא החשיב לעצמו כבוד גדול את הדבר, כאשר הודיעו לו שוביו כי הוא חייב למות ממש כמו המאסטר – על הצלב. וכך, נצלב שמעון פטרוס ברומא.
יעקב, הבכור בבניו השליחים של זבדיה, אשר אותם כינה ישוע ״בני הרעם״, היה בן שלושים בשעה שהפך לשליח. הוא היה נשוי, היו לו ארבעה ילדים, והוא התגורר בסמוך להוריו בבית צידה, בפרברי כפר נחום. הוא עסק בדיג יחד עם אחיו הצעיר יוחנן, ובשותפות עם אנדראס ושמעון. יעקב, כמו אחיו יוחנן, נהנה מן היתרון שהכיר את ישוע זמן ממושך יותר מכל שליח אחר.
לשליח מוכשר זה היו מזגים סותרים; לאמיתו של דבר נדמה היה כי היה בעל טבע דואלי, וכל אחד מצדדיו הופעל בידי רגשות חזקים. כאשר הוא חש מאוד ממורמר, הוא הפך תקיף במיוחד. כאשר מזגו נעור במלואו, הוא היה רושף במיוחד, ועם חלוף הסערה, הוא תמיד נטה להצדיק את כעסו בתירוץ שהוא נבע אך ורק בשל חוסר-צדק. למעט סערות הזעם האלה, אשר פקדו אותו מעת לעת, אישיותו של יעקב דמתה מאוד לזו של אנדראס. הוא לא ניחן בדיסקרטיות של אנדראס, ואף לא בתבונה שלו באשר לטבע האדם, אך היה נואם הרבה יותר מוצלח. אחרי פטרוס ומתי, יעקב הנואם הטוב מבין השנים-עשר.
ואף כי לא ניתן לומר על יעקב כי היה שרוי במצבי רוח, יש ויום אחד הוא היה שקט ומסוגר ולמחרת דיבר וסיפר בחופשיות. על-פי-רוב, הוא שוחח בחופשיות עם ישוע, אך ביחס לשנים-עשר, היו ימים שלמים שבהם הוא שמר על שקט. החולשה האחת העיקרית שלו הייתה תקופות השקט הבלתי-מוסברות האלה.
תכונת האישיות הבולטת של יעקב הייתה יכולתו לראות את כל ההיבטים של הצעה. מכל השנים-עשר, הוא היה זה אשר התקרב להבנת החשיבות האמיתית של מה שלימד ישוע. אף הוא התקשה בתחילה להבין את המשמעות של המאסטר, אך בטרם הושלמה ההכשרה של השליחים, התגבש בו מושג מתקדם באשר למסר של ישוע. יעקב הבין את טבע האדם לגווניו; הוא הסתדר טוב עם אנדראס המגוּון, עם פטרוס הפזיז, ועם אחִיו יוחנן, המכונס בעצמו.
ואף כי בעת שיעקב ויוחנן ניסו לעבוד יחד הם נתקלו במנת הקשיים שלהם, היה זה מעורר השראה להבחין עד כמה הם הסתדרו זה עם זה. הם לא הצליחו כמו אנדראס ופטרוס, אך הצליחו הרבה יותר מכפי שניתן היה לצפות משני אחים, ובייחוד משני אחים כה דעתניים ונחושים. ועד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, האחים לבית זבדיה היו הרבה יותר סובלניים זה כלפי זה מאשר כלפי זרים. הם חיבבו מאוד זה את זה; ותמיד הם היו חברים טובים למשחק. אלו היו ״בני הרעם״ אשר ביקשו לשלוח אש מן השמיים לכלות את השומרונים, אשר העזו להפגין חוסר-כבוד כלפי המאסטר שלהם. אך מותו בטרם עת של יעקב, מיתן עד מאוד את מזגו הסוער של אחיו הצעיר יוחנן.
התכונה שיעקב העריך ביותר בישוע הייתה חיבתו האוהדת. מאוד מצאו חן בעיניו העניין וההבנה אשר הפגין ישוע כלפי קטן כגדול, עשיר כעני.
יעקב זבדיה היה איש בעל מחשבה ויכולת תכנון מאוזנות מאוד. לצדו של אנדראס, הוא היה אחד מן החברים הרגועים ביותר בקרב חבורת השליחים. כיחיד הוא היה נמרץ, אך מעולם הוא לא מיהר. הוא שימש כגלגל מאזן מצוין עבור פטרוס.
הוא היה צנוע ונטול דרמה, שירת מדי יום ופעל ללא יומרה. לאחר שהבין דבר-מה על אודות משמעותה האמיתית של המלכות, הוא אף עבד ללא בקשת תמורה מיוחדת. ואפילו בסיפור על אודות אמם של יעקב ויוחנן, אשר ביקשה עבור בניה כי יכובדו במשרות לצד ישוע, ראוי לזכור כי הייתה זו האם אשר ביקשה זאת. וכאשר ציינו שאכן יסכימו לקבל על עצמם אחריות מעין זו, ראוי להכיר בכך שהם היו מודעים לסכנות אשר עשויות להתלוות למרד אשר יחולל, לכאורה, המאסטר בשלטון הרומי, והם אף היו מוכנים לשלם את המחיר. כאשר שאל ישוע אם יהיו הם מוכנים לשתות מן הכוס, הם ענו בחיוב. וככל שהדבר נוגע ליעקב, היה זה נכון פשוטו כמשמעו – הוא אכן שתה מן הכוס לצד המאסטר, שכן הוא היה ראשון השליחים למות מות קדושים, כאשר הומת במוקדם יחסית תחת חרבו של הורדוס אגריפס. כך היה יעקב לראשון מבין השנים-עשר אשר הקריב את חייו בקו החזית החדש בקרב על המלכות. הורדוס אגריפס פחד מיעקב יותר מאשר מכל יתר השליחים. ואף כי יעקב אכן היה שקט ודומם לעיתים תכופות, כאשר נעורה אמונתו ועמדה למבחן, הוא נהג באומץ ובנחישות.
יעקב חי את חייו במלואם, ובסופם הפגין מידה כזו של אצילות ועוצמה, עד שהאדם אשר הלשין עליו והאשים אותו, ואשר נכח במשפטו ובהוצאתו להורג, ניגע במידה כזו שהוא נס מזירת המוות של יעקב ומיהר להצטרף לשורות תלמידיו של ישוע.
בן עשרים-וארבע היה יוחנן בשעה שהפך לשליח הצעיר ביותר מבין השנים-עשר. הוא היה רווק והתגורר עם הוריו בבית צידה, עסק בדיג ועבד בשותפות לצד אחַיו יוחנן, אנדראס ופטרוס. יוחנן שימש כסוכנו האישי של ישוע בכל הנוגע למשפחתו של המאסטר, הן לפני שהפך לשליח והן לאחר מכן; והוא המשיך לשאת באחריות זו עד ליום מותה של מרים, אם ישוע.
מכיוון שיוחנן היה צעיר השנים-עשר והיה כה קרוב אל ישוע, בשל הטיפול בענייני משפחתו, הוא היה אהוב מאוד על המאסטר, אך לאמיתו של דבר לא ניתן לומר כי הוא היה ״התלמיד אשר אותו אהב ישוע.״ הן לא תחשדו כי אישיות אצילית כישוע תעסיק את עצמה בהעדפות, ותאהב את אחד השליחים יותר מן האחרים. העובדה שיוחנן שימש כאחד משלושת עוזריו האישיים של ישוע, והן העובדה שיוחנן, כמו אחיו יעקב, הכיר את ישוע זמן רב יותר מן האחרים, הוסיפו כוח לרעיון השגוי הזה.
פטרוס, יעקב ויוחנן מונו לשמש כעוזריו הקרובים של ישוע אך מעט לאחר שהפכו לשליחים. מעט לאחר שנבחרו השנים-עשר, ובעת שישוע מינה את אנדראס לעמוד בראש הקבוצה, הוא אמר אליו: ״וכעת, אני מבקשך כי תמנה שניים או שלושה מקרב עמיתיך להישאר לצדי, לדאוג לצרכי היום-יום שלי.״ ואנדראס החליט כי מוטב לבחור למשימה המסוימת הזו את שלושת השליחים אשר נבחרו ראשונים. הוא היה שמח להתנדב בעצמו למשימת השירות הברוכה הזו, אך המאסטר כבר הטיל עליו את תפקידו; ולפיכך הוא הנחה מיידית את פטרוס, יעקב ויוחנן להתייצב לצד ישוע.
יוחנן זבדיה ניחן בתכונות אופי נהדרות רבות, וגם באחת אשר לא הייתה כה נהדרת – יהירות בלתי-רגילה, אשר על-פי-רוב נותרה חבויה היטב. יחסיו הממושכים עם ישוע שינו את אופיו באופנים רבות ובמידה ניכרת. ואף כי יהירות זו פחתה בשיעור ניכר, לעת זקנה, ומשהפך פחות או יותר ילדותי, שבה וצצה הערכה עצמית זו במידה מסוימת. וכך, בעת שהנחה את נתן לכתוב את הבשורה אשר כעת נושאת את שמו, לא היסס השליח הזקן שוב ושוב להתייחס אל עצמו כ״תלמיד אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ אֲהֵבוֹ.״ לאור העובדה כי יוחנן היה קרוב יותר מכל בן-תמותה ארצי אחר להיות ידיד הנפש של ישוע, ולאור כך שייצג אותו אישית בעניינים כה רבים, אין זה מוזר שהוא התייחס אל עצמו כאל ״התלמיד אשר ישוע אהבו״, שהרי הוא ידע לבטח כי הוא היה התלמיד אשר ישוע בטח בו לעיתים כה תכופות.
תכונת האופי החזקה ביותר של יוחנן הייתה מהימנותו; הוא היה מהיר ואמיץ, נאמן ומסור. חולשתו הגדולה ביותר הייתה יהירות אופיינית זו. הוא היה הצעיר במשפחת אביו וצעיר השליחים. ייתכן שהיה רק מעט מפונק; ייתכן שהתייחסו אליו מעט יותר מדי בסלחנות. ואולם, יוחנן של השנים המאוחרות יותר היה אדם שונה בתכלית מן הצעיר השרירותי בעל ההערכה העצמית, אשר הצטרף אל שורות שליחיו של ישוע בגיל עשרים-וארבע.
התכונה שיוחנן העריך יותר מכל בישוע הייתה אהבתו של המאסטר וחוסר-אנוכיותו; תכונות אלה הרשימו אותו עד כדי כך, ששארית חייו נשלטה על-ידי רגש האהבה והמסירות לאחַיו. הוא דיבר על אהבה וכתב עליה. הנה ״בן הרעם״ הזה הפך ל"שליח האהבה״; ובאפסוס, כאשר החשמן הזקן לא יכול היה לעמוד ולהטיף, והובל לכנסיה על כיסא, ולעת סיום התפילה התבקש לומר כמה מילים למאמינים, במשך שנים הוא אמר להם אך זאת, ״ילדיי הקטנים, אהבו זה את זה.״
יוחנן מיעט לדבר, אלא כאשר נעור מזגו. הוא חשב הרבה אך אמר מעט. בבגרותו, הפך מזגו למרוסן יותר, והיה מצוי יותר תחת שליטה, אך הוא לא הצליח להתגבר על נטייתו לשתוק; מעולם הוא לא הצליח לשלוט לגמרי בשתקנותו. ואולם, יחד עם זאת, הוא ניחן בדמיון יצירתי ויוצא-דופן.
היה ליוחנן צד נוסף, צד שלא ניתן היה לצפות למצוא באדם שקט ומכונס שכזה. הוא היה גזעני במידת-מה, וחסר-סובלנות באופן יוצא-דופן. במובן זה הוא דמה מאוד ליעקב – שניהם ביקשו לשלח אש מן השמים על ראשם של השומרונים גסי הרוח. כאשר יוחנן נתקל בזרים אשר לימדו בשמו של ישוע, הוא מיד אסר עליהם לעשות כן. אך הוא לא היה היחיד מבין השנים-עשר אשר לקה בהערכה עצמית יתרה ובתודעת עליונות מעין אלה.
חייו של יוחנן הושפעו עד מאוד למראה ישוע, אשר נע ונד ללא בית, הואיל והוא ידע היטב כי בה בעת, ישוע טרח ודאג בנאמנות לאמו ולמשפחתו. יוחנן הרגיש אהדה גדולה לישוע בשל העובדה שלא הובן על-ידי משפחתו, והיה מודע לכך שהם הלכו והתרחקו ממנו בהדרגה. וכל המצב הזה, בצירוף העובדה שישוע הכפיף אפילו את הקטן שברצונותיו לרצון אביו שבשמים, וכי חי את חייו היומיומיים מתוך אמון, כה הרשימו את יוחנן וגרמו לשינוים ניכרים וקבועים באופיו, שינויים אשר באו לידי ביטוי במשך כל שארית חייו.
יוחנן ניחן בקור רוח ובעוז לב, תכונה שחלקו עמו רק מעטים מן השליחים האחרים. הוא היה השליח היחידי אשר הלך בעקבותיו של ישוע בליל מעצרו והעז להתלוות למאסטר שלו הישר אל תוך מלתעות המוות. הוא עמד לצדו ממש עד לשעתו האחרונה, המשיך לשאת באחריות לאם ישוע ולהמתין להנחיות נוספות, במידה שתינתנה, גם ברגעיו האחרונים של קיומו בן-התמותה של המאסטר. דבר אחד בטוח, יוחנן היה מהימן לחלוטין. כאשר השנים-עשר ישבו לסעוד, יוחנן ישב על-פי-רוב לימינו של ישוע. הוא היה הראשון מבין השנים-עשר אשר האמין באמת ובתמים בתחייתו מן המתים, והיה הראשון אשר זיהה את המאסטר כאשר בא אליהם בחוף, לאחריה.
בן זבדיה זה פעל לצד פטרוס בשעה שהחלה לפעול התנועה הנוצרית, והוא הפך לאחד מתומכיה הראשיים של הכנסייה בירושלים. הוא שימש כיד ימינו וכתומכו של פטרוס ביום של פנטקוסט.
שנים מספר לאחר שיעקב מת מות קדושים, נשא יוחנן את אלמנת אחיו לאישה. במשך עשרים שנות חייו האחרונות דאגה לו נכדתו האוהבת.
יוחנן נכלא פעמים מספר והוגלה למשך ארבע שנים לאי פָּטְמוֹס, עד אשר הוכתר ברומא קיסר אחר. אלמלא ניחן יוחנן בטקט ובחוכמה, היה ללא ספק מוצא להורג, כפי שאירע לאחיו יעקב, אשר היה יותר ישיר בדיבורו. בחלוף השנים, הן יוחנן והן יעקב, אחֵי האדון, למדו את התבונה אשר בדברי פשרה, בעת שהופיעו אל מול השופטים האזרחיים. הם למדו כי ״מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה.״ הם גם למדו לייצג את הכנסייה כ"אחווה רוחנית אשר מוקדשת לשירות האנושות״ ולא ״כמלכות שמים״. הם לימדו שירות אוהב, ולא שליטה ועוצמה – מלכות ומלך.
בזמן גלותו הזמנית בפטמוס כתב יוחנן את ספר ההתגלות, אשר גרסה מקוצרת ומעוותת שלו מצויה כעת ברשותכם. ספר התגלות זה כולל את החלקים אשר שרדו מהתגלות גדולה, התגלות אשר חלקים גדולים ממנה אבדו, וחלקים אחרים הוסרו לאחר שנכתבו בידי יוחנן. הספר נשמר אך בגרסה חלקית ומעוותת.
יוחנן הרבה לנסוע, עבד ללא-לאות, ולאחר שהפך לחשמן הכנסיות של אסיה, התיישב באפסוס. בשבתו באפסוס, והוא בן תשעים-ותשע, הנחה את עמיתו נתן לכתוב את ״הבשורה על-פי יוחנן״. מבין שנים-עשר השליחים, היה זה יוחנן זבדיה אשר הפך לתיאולוג הבולט שבחבורה. הוא מת מוות טבעי באפסוס, בשנת 103 לספירה, והוא בן מאה-ואחת שנים.
פיליפוס היה השליח החמישי אשר נבחר, והוא נקרא לשרת כאשר ישוע וארבעת השליחים הראשונים עשו את דרכם מן המפגש עם יוחנן בירדן אל עבר כנא שבגליל. מכיוון שהתגורר בבית צידה, פיליפוס ידע על אודות ישוע מזה זמן-מה, אך לא עלה בדעתו כי היה אדם בעל שיעור קומה, עד לאותו יום שבו אמר לו בעמק הירדן ״בוא אחרי.״ פיליפוס אף הושפע במידת-מה מן העובדה שאנדראס, פטרוס, יעקב ויוחנן קיבלו את ישוע כגואל.
בן עשרים-ושבע היה פיליפוס בשעה שהצטרף אל שורות השליחים; הוא היה נשוי טרי, אך באותה עת לא היו לו ילדים. הפירוש של כינוי החיבה אשר הצמידו לו השליחים היה ״סקרנות.״ פיליפוס תמיד ביקש שייראו לו. נדמה כי אף פעם לא הצליח לראות כה רחוק לעומקה של הצעה. הוא לא בהכרח היה כסיל, אלא נעדר דמיון. היעדר הדמיון היה חולשת האופי הגדולה ביותר שלו. הוא היה יחיד פשוט וענייני.
כאשר התארגנו השליחים לשירות, פיליפוס מונה לכלכל; הוטל עליו לדאוג לאספקה בכל עת. והוא היה כלכל טוב. המאפיין החזק ביותר שלו היה השיטתיות היסודית שלו; הוא היה הן מתמטי והן שיטתי.
פיליפוס נולד למשפחה בת שבעה ילדים, שלושה בנים וארבע בנות. הוא היה הילד השני בסדר האחים, ולאחר התחייה מן המתים הוא הטביל את כל בני משפחתו למלכות. בני משפחתו של פיליפוס היו דייגים. אביו היה אדם מאוד מוכשר, בעל מחשבה מעמיקה, אך אמו נולדה למשפחה ממוצעת מאוד. פיליפוס לא היה אדם שממנו ניתן לצפות לדברים גדולים, אך הוא היה אדם שידע לעשות דברים קטנים בצורה גדולה, לעשות אותם היטב ובאופן ראוי. רק פעמים ספורות במשך ארבע השנים הוא כשל באספקת המזון אשר נדרש לכלכלת כולם. ואפילו דרישות הפתע הרבות, אשר היו מנת חלקם בהתאם לאורח החיים אשר חיו, מצאו אותו רק לעיתים רחוקות בלתי-מוכן. מזנון משפחת השליחים נוהל בתבונה וביעילות.
הצד החזק של פיליפוס היה מהימנותו השיטתית; הנקודה החלשה באופיו הייתה היעדר מוחלט של דמיון, חוסר היכולת לחבר שתיים ועוד שתיים ולקבל ארבע. הוא היה מתמטי באופן מופשט, אך בעל דמיון חסר-תועלת. הוא נעדר כמעט לחלוטין צורות דמיון מסוימות. הוא היה האדם הטיפוסי, הפשוט והממוצע. גברים ונשים רבים כמותו נמנו עם ההמונים אשר באו לשמוע את ישוע מלמד ומטיף, והם ניחמו למראה אחד שכמותם אשר הוּרם לדרגת כבוד של יועץ למאסטר; הם שאבו אומץ ממראה אחד שכמותם, אשר כבר מצא משרה רמה במלכות. ובעת שישוע האזין בסבלנות כה רבה לשאלותיו המטופשות של פיליפוס, וענה פעמים רבות כל-כך לדרישת הכלכל שלו ״שייראו לו,״ למד ישוע רבות על אודות פעולתם המנטאלית של אנשים מסוימים.
האיכות האחת אשר פיליפוס העריץ ברציפות בישוע הייתה נדיבותו המתמדת של המאסטר. פיליפס מעולם לא מצא בישוע דבר-מה קטן, קמצן, או זעום, והוא סגד לנדיבות מתמדת ורציפה זו.
אישיותו של פיליפוס הייתה רחוקה מלהרשים. לעיתים תכופות הוא כונה ״פיליפוס מבית ציידה, העיר שבה חיים אנדראס ופטרוס.״ הוא היה נעדר חזון כמעט לחלוטין; הוא לא יכול היה לתפוש את האפשרויות הדרמטיות הטמונות במצב מסוים. הוא לא היה פסימיסט; הוא פשוט היה משמִים. הוא גם נעדר עד מאוד תבונה רוחנית. הוא לא היסס לקטוע את הדרשות המעמיקות ביותר של המאסטר על-מנת לשאול שאלה מטופשת בעליל. אך ישוע מעולם לא נזף בו על חוסר המחשבה הזה; הוא נהג בו בסבלנות והתחשב בחוסר יכולתו לתפוש את המשמעויות המעמיקות של הלימוד. היטב ידע ישוע כי אילו היה נוזף ולו פעם אחת בפיליפוס על כי שאל שאלות מטרידות, הייתה נזיפה מעין זו פוגעת לא רק בנשמה הכנה הזו, אלא גם פוגעת בפיליפוס עד כדי כך שלעולם הוא לא היה שואל יותר בחופשיות. היטב ידע ישוע כי בעולמות הזמן והמרחב שלו חיו מיליארדים לא ייספרו של בני-תמותה דומים, בעלי מחשבה איטית, והוא רצה לעודד את כולם להרגיש חופשיים להגיע אליו עם שאלותיהם ובעיותיהם. אחרי ככלות הכול, ישוע התעניין יותר בשאלותיו המטופשות של פיליפוס מאשר בדרשה אשר אותה נשא הוא עצמו. ישוע התעניין עד מאוד בבני-אדם, בני-אדם מכל הסוגים.
הכלכל של משפחת השליחים לא היה נואם מוכשר, אך הוא היה מאוד משכנע ומוצלח בעבודתו האישית. קשה היה לייאש אותו; הוא פשוט דחף קדימה והיה נחוש בכל מלאכה אשר נטל על עצמו. הוא ניחן במתנה כבירה ונדירה של אמירת ״בוא.״ כאשר ביקש המומר הראשון שלו, נתנאל, להתווכח על יתרונותיו וחסרונותיו של ישוע מנצרת, תשובתו היעילה של פיליפוס הייתה, ״בוא ותראה.״הוא לא היה מטיף דוגמטי, אשר האיץ בשומעיו ״ללכת״ – לעשות כך או אחרת. בכל המצבים שאליהם הגיע בעבודתו הוא אמר ״בוא״ – ״בוא איתי; אני אראה לך את הדרך.״ ובכל צורות ושלבי ההוראה, זו הדרך היעילה ביותר. אפילו הורים יכולים ללמוד מפיליפוס כי מוטב לומר לילדיהם, ״בואו אתנו, נראה לכם ונחלוק אתכם את הדרך הטובה יותר,״ מאשר ״לכו ועשו כך או אחרת.״
דוגמה טובה לחוסר-יכולתו של פיליפוס להתאים את עצמו למצב חדש, אירעה כאשר הגיעו אליו היוונים לירושלים ואמרו: ״אדוני, אנחנו מבקשים לפגוש את ישוע.״ לכל יהודי אשר היה מבקש ממנו כדבר הזה היה פיליפוס אומר ״בוא.״ ואולם אלו היו זרים, ופיליפוס לא זכר שום הנחיה אשר קיבל מן הממונים עליו באשר למצב כזה; הדבר היחיד שעליו חשב במצב הזה היה להתייעץ עם המנהל, אנדראס, ואז ליוו שניהם את היוונים אל ישוע. ובדומה לכך, כאשר ירד לשומרון בהנחיית המאסטר, על-מנת להטיף ולהטביל מאמינים, הוא נמנע מלהניח את ידיו על כתפי המומרים לאות ולסימן שקיבלו את "רוח האמת". את זאת עשו פטרוס ויוחנן, אשר הגיעו מאוחר יותר מירושלים על-מנת לצפות בעבודה אשר עשה למען כנסיית האם.
פיליפוס צלח את הזמנים הקשים של מות המאסטר, השתתף בארגון מחדש של השנים-עשר, והיה הראשון לצאת ולזכות בנשמות עבור המלכות מחוץ לשורות היהודים. הוא נחל הצלחה גדולה בעבודתו למען השומרונים, ובכל אשר עשה לאחר מכן בעבודתו למען הבשורה.
אשתו של פיליפוס, אשר הייתה חברה יעילה בסגל הנשים, החלה להשתתף בפועל בעבודתו האוונגליסטית של בעלה לאחר מנוסתם מירושלים בעקבות הרדיפות. אשתו הייתה אישה נטולת מורא. היא עמדה למרגלות הצלב של פיליפוס, ועודדה אותו להמשיך ולבשר את בשורות המלכות הטובות אפילו למרצחיו שלו. וכאשר תש כוחו, היא החלה לספר את סיפור הגאולה מתוך אמונה בישוע, והושתקה רק כאשר היהודים הזועמים סקלו אותה למוות. בתם הבכורה, לאה, המשיכה בעבודתם, ומאוחר יותר הפכה לנביאה המפורסמת מהִייֶרָאפוֹלִיס.
פיליפוס, אשר שימש בעבר ככלכל של השנים-עשר, היה אדם בעל שיעור קומה במלכות, וכבש נשמות בכל אשר הלך; הוא נצלב לבסוף בהִייֶרָאפוֹלִיס בשל אמונתו, ושם הוא נקבר.
נתנאל, השליח השישי והאחרון אשר בחר המאסטר בעצמו, הובא אל ישוע על-ידי חברו פיליפוס. הוא היה שותף בעסקים שונים עם פיליפוס, וכאשר פגשו את ישוע, הם נמצאו יחדיו בדרכם לפגוש ביוחנן המטביל.
בן עשרים-וחמש היה נתנאל כאשר הצטרף לשורות השליחים, ורק אחד מהם היה צעיר ממנו. הוא היה הילד הצעיר במשפחה בת שבעה ילדים, והיה רווק והיחיד אשר סעד את הוריו הזקנים והחולים, אשר עמם התגורר בכנא; אחַיו ואחיותיו נישאו זה מכבר, או נפטרו, ואיש מהם לא חי שם. נתנאל ויהודה איש קריות היו שני האנשים המלומדים ביותר מקרב השנים-עשר. נתנאל תכנן להפוך לסוחר.
ואף כי ישוע לא העניק לנתנאל כינוי של חיבה, עד מהרה דיברו עליו השנים-עשר במונחים של כנות ויושרה. הוא היה ״נטול-עורמה״. וזו הייתה מידתו הטובה העיקרית; הוא היה אדם כן ואף ישר. חולשת האופי שלו הייתה הגאווה; הוא היה גאה מאוד במשפחתו, בעירו, במוניטין שלו, ובעמו, דבר הראוי לשבח בשעה שהוא בא לידי ביטוי במידה סבירה. אך נתנאל נטה לקיצוניות בשיפוטיות אשר נקט. הוא נטה לשפוט מראש יחידים על-פי הדעות האישיות שלו עצמו. ואפילו עוד בטרם פגש את ישוע, הזדרז לשאול ״המנצרת יצא טוב"? ואף אם היה גאה, נתנאל לא היה עקשן. לאחר שהביט בפניו של ישוע, הזדרז לחזור בו מדבריו.
במובנים רבים היה נתנאל הגאון המוזר מקרב השנים-עשר. הוא היה הפילוסוף והחולם של חבורת השליחים, אך היה חולם מאוד תכליתי. הוא התנדנד בין תקופות של פילוסופיה מעמיקה לבין תקופות של הומור קומי נדיר; כאשר היה במצב הרוח המתאים, היה קרוב לוודאי מספֶּר הסיפורים המוצלח מבין השנים-עשר. ישוע נהנה עד מאוד לשמוע את הרצאותיו של נתנאל, על דברים רציניים כמו גם על דברים בעלמא. נתנאל הלך והתייחס לישוע ולמלכות יותר ויותר ברצינות, אך מעולם לא לקח את עצמו ברצינות.
השליחים כולם אהבו וכבדו את נתנאל, והוא הסתדר עם כולם באופן נפלא, למעט עם יהודה איש-קריות. יהודה סבר שנתנאל לא התייחס ברצינות הראויה לעצם היותו שליח, ופעם אחת אף העז והתלונן עליו בסתר באוזני ישוע. אמר לו ישוע: ״יהודה, הישמר נא בצעדיך; ואל נא תיטול לעצמך תפקיד גדול מכפי שקיבלת. מי בינינו גדול ויכול עד כדי לשפוט את אחִיו? אין זהו רצון האב כי ילדיו יעסקו בחייהם אך בדברים רציניים. אשוב ואומר: אנוכי הגעתי על-מנת שאחַי, בני אנוש בשר ודם, יוכלו לשמוח, לעלוז ולחיות בשפע רב יותר. אם כן, לך-לך יהודה, עשה היטב את אשר הופקד בידיך, אך הנח לאחיך נתנאל לתת דין וחשבון על עצמו בפני האל.״ וזיכרון המאורע הזה, כמו התנסויות רבות אחרות ודומות לו, המשיך לחיות עוד זמן רב בלבו של יהודה איש-קריות, אשר השלה את עצמו.
פעמים רבות, כאשר ישוע עלה אל ההר יחד עם פטרוס, יעקב ויוחנן, והעניינים החלו להסתבך בקרב השליחים, ואפילו אנדראס כבר לא ידע כיצד לנחם את אחַיו המיואשים, נהג נתנאל להפיג את המתח באמצעות מעט פילוסופיה, או בעזרת הבזק הומור; והיה לו הומור משובח.
נתנאל הופקד על הדאגה למשפחותיהם של שנים-עשר השליחים. לעתים תכופות הוא נעדר מאספות השליחים, מכיוון שמיהר לצאת אל הבתים של אלו אשר הופקד עליהם, ושמחלה, או כל דבר יוצא-דופן אחר, פקד אותם. השנים-עשר חשו תחושת ביטחון עם ששלום משפחותיהם ורווחתן הופקדו בידיו האמונות של נתנאל.
התכונה שנתנאל העריץ יותר מכל בישוע הייתה סובלנותו. מעולם הוא לא עייף מלהגות ברוחב דעתו ובאהדתו הנדיבה של בן האדם.
אביו של נתנאל (בר-תולמי) נפטר מעט לאחר פנטקוסט, ולאחר מותו נדד השליח למסופוטמיה ולהודו, שם בישר את בשורות המלכות הטובות והטביל מאמינים. אחַיו מעולם לא ידעו מה עלה בגורל אחיהם הפילוסוף, המשורר ואיש ההומור. ואולם, גם הוא היה גדול במלכות, ועשה רבות למען הפצת תורתו של המאסטר, אף-על-פי שהוא לא השתתף בארגון הכנסייה הנוצרית. נתנאל מת בהודו.
השליח השביעי, מתי, נבחר בידי אנדראס. מתי נולד למשפחת גובי מס, או פקידי ממשל ציבוריים, אך בעצמו היה גובה מכס בכפר נחום, שם התגורר. הוא היה בן שלושים-ואחת, נשוי, ולו ארבעה ילדים. הוא היה אדם אמיד באופן יחסי, בעל הממון היחידי מקרב חבורת השליחים. הוא היה איש עסקים טוב, אדם אשר התרועע היטב בחברה, וניחן ביכולת להתחבר בקלות ולהסתדר עם מגוון גדול של אנשים.
אנדראס מינה את מתי כנציגם הפיננסי של השליחים. במובן מסוים, הוא שימש כסוכן פיננסי וכאיש יחסי הציבור של ארגון השליחים. הייתה לו עין טובה לזיהוי טבע האדם, והוא היה תועמלן יעיל. ואף כי קשה לצייר את אישיותו, הוא היה תלמיד כן מאוד, ואמונתו במשימתו של ישוע ובוודאותה של המלכות הלכה וגדלה. ישוע מעולם לא העניק ללוי כינוי חיבה, אך אחיו השליחים כינו אותו על-פי-רוב בשם ״אספן הכספים״.
נקודת החוזקה של לוי הייתה דבקותו השלמה במשימה. העובדה כי הוא, פקיד ציבור, התקבל על-ידי ישוע ושליחיו גרמה לגובה המסים לשעבר להרגיש אסיר-תודה עד מאוד. אך לשאר השליחים, לעומת זאת, ובמיוחד לשמעון הקנאי וליהודה איש-קריות, נדרש מעט יותר זמן על-מנת להסכין לנוכחותו של פקיד הציבור בקרבם. חולשתו של מתי הייתה השקפת עולמו קצרת הרואי והחומרנית. אך בחלוף החודשים, הוא התקדם עד מאוד בתחום הזה. הוא, כמובן, נאלץ להיעדר מהרבה מן השיעורים החשובים ביותר, כאשר הוא מילא את חובתו למלא את הקופה.
יותר מכל, העריך מתי בישוע את נטייתו לסלוח. הוא לא פסק מלספר שעל-מנת למצוא את האל נדרשת אמונה בלבד. הוא נהג להתייחס למלכות כאל ״עסקי מציאת האל״.
ואף כי מתי היה אדם בעל עבר, הוא נתן את המיטב שבו, ובחלוף הזמן היו עמיתיו גאים במעשיו של פקיד הציבור. הוא היה אחד מן השליחים אשר רשם בפירוט את אמירותיו של ישוע, ורשימות אלה שימשו במועד מאוחר יותר את איזָדוֹר בעת שהעלה על הכתב את סיפור מעשיו ודבריו של ישוע, סיפור אשר נודע כבשורה על-פי מתי.
חייו הגדולים, המועילים, של מתי, איש העסקים וגובה המכס של כפר נחום, היו הנתיב אשר באמצעותו אלפים על-גבי אלפים של אנשי עסקים, פקידי ציבור ופוליטיקאים אחרים, זכו לשמוע במרוצת הדורות אף הם את קולו המזמין של המאסטר קורא להם ״בואו אחרי״. מתי אכן היה פוליטיקאי ממולח, אך הוא שמר על נאמנות כבירה לישוע, והקדיש את עצמו במסירות למשימת הדאגה למימון כלכלתם של שליחי המלכות הקרבה.
נוכחותו של מתי בקרב השנים-עשר הייתה האופן שבו שערי המלכות נותרו פתוחים בפני המוני נשמות מדוכאות ומנודות, אשר החשיבו את עצמן זה מכבר כבלתי-ראויות לנחמה דתית. גברים ונשים מדוכאים ומנודים נהרו על-מנת לשמוע את ישוע, והוא מעולם לא דחה מי מהם.
מתִי קיבל את תרומות המאמינים, אשר הציעו מנדבת לבם, ומאלו אשר באו ללמוד מן המאסטר, אך הוא מעולם לא ביקש במפורש תרומות מן ההמונים. הוא עשה את כל מלאכת הכספים באופן שקט ואישי, ומרבית התרומות הגיעו מן המאמינים אשר השתייכו למעמדות המבוססים יותר. כמעט את כל ההון הצנוע שלו עצמו הוא הקדיש לעבודתם של המאסטר והשליחים, ואולם, להם מעולם לא נודעה נדיבותו, למעט לישוע, אשר ידע על הכול. מתי התלבט אם לתרום לקופת השליחים בגלוי, מכיוון שחשש כי ישוע והשליחים יחשיבו את הונו כמוכתם; ולכן הוא נתן הרבה בשמם של מאמינים אחרים. במהלך החודשים הראשונים, כאשר מתי ידע כי נוכחותו בקרבם עומדת פחות או יותר למבחן, הוא התפתה לספר להם כי לעיתים קרובות היה זה כספו אשר קנה את לחם יומם, אך הוא עמד בפיתוי. כאשר הסלידה מפקיד הציבור הפכה גלויה, בער בקרבו של לוי הדחף לגלות להם את נדיבותו, אך תמיד הוא הצליח לעצור בעד עצמו.
כאשר הכספים שבקופה לא הספיקו להוצאות השבוע הצפויות, נהג לוי לכסות ברוחב יד את הסכום הנדרש מכיסו שלו. וגם, לעיתים כאשר התעניין עד מאוד בלימודיו של ישוע, הוא העדיף להישאר ולהקשיב לשיעור, אף שידע כי ייאלץ להשלים מכיסו את הסכום שאותו שלא גייס. ואולם, לוי אכן כמה כי ישוע יידע שמרבית הכספים הגיעו מכיסו! הוא לא שיער בנפשו כי המאסטר ידע על הכול. השליחים כולם הלכו לעולמם מבלי שידעו כי מתי תרם לטובתם כספים רבים כל-כך, עד שכאשר יצא לשליחות המלכות, לאחר תחילת הרדיפות, הוא נותר חסר-פרוטה הלכה למעשה.
כאשר, בשל הרדיפות, עזבו המאמינים את ירושלים, נסע מתי צפונה על-מנת לבשר את בשורת המלכות ולהטביל מאמינים. עמיתיו השליחים איבדו את הקשר עמו, אך הוא המשיך הלאה, הטיף והטביל בסוריה, בקָפָּדוֹקיָה, בגָלָטִיָה, בביתיניה ובתראקיה. ובתראקיה עצמה, בלִיסִימָכְיָה, חברו כמה יהודים לא מאמינים לחיילים הרומים והביאו למותו. ופקיד הציבור הזה, אשר נולד מחדש, מת כמנצח, חדור באמונת הגאולה אשר למד מן מאסטר בעת שהותו על-פני האדמה.
תומאס היה השליח השמיני, ואותו בחר פיליפוס. בזמנים מאוחרים יותר הוא נודע בכינוי ״תומאס המפקפק״, אך אחַיו השליחים לא ראוהו כספקן כרוני ממש. אמת היא שהיה בעל דעת לוגית וספקנית, אך הוא ניחן בסוג של נאמנות אמיצה, אשר הקשתה על אלו אשר הכירוהו היטב מלהתייחס אליו כספקן גרידא.
בן עשרים-ותשע היה תומאס בעת שהצטרף לשורות השליחים, נשוי ואב לארבעה ילדים. לפנים הוא שימש כנגר וכבונה באבן, אך לאחרונה הפך לדייג וחי בטריכאה, אשר שכנה בגדה המערבית של הירדן, סמוך לשפך הכנרת. והוא נחשב כאזרח המוביל של הכפר הקטן הזה. ואף כי לא היה בעל השכלה רחבה, הוא ניחן בדעת חריפה והגיונית ונולד להורים מצוינים אשר התגוררו בטבריה. תומאס היה המוח האנליטי האמיתי היחיד מבין השנים-עשר; הוא היה איש המדע האמיתי של חבורת השליחים.
ראשית חייו של תומאס היו מצערים; הוריו לא נהנו מחיי נישואין מאושרים, ועובדה זו התבטאה בחייו הבוגרים של תומאס. בבגרותו הוא פיתח אופי מאוד פוגעני ומחרחר ריב. אפילו אשתו שמחה לראות אותו מצטרף לשליחים; המחשבה כי בעלה הפסימיסט ייעדר רוב הזמן מן הבית מילאה אותה תחושת הקלה. תומאס גם ניחן בנטייה לחשדנות, אשר מאוד הקשתה על אחרים להסתדר עמו בשלום. בתחילה תומאס מאוד הטריד את פטרוס, עד כדי כך שזה התלונן באזני אחִיו, אנדראס, כי תומאס ״מרושע, מכוער ותמיד חשדן״. אך ככל שהכירו את תומאס יותר, כך למדו חבריו לחבב אותו יותר. הם גילו כי הוא כן מאוד ונאמן ללא-דופי. ואף-על-פי שהיה כן לחלוטין, דובר אמת ללא-דופי, מטיבו הוא נטה למצוא פגם והפך להיות פסימיסט אמיתי. המוח האנליטי שלו הוכתם בחשדנותו. בזמן שהתחבר לשנים-עשר, ובא במגע עם אופיו הנאצל של ישוע, הוא היה שרוי זה מכבר בתהליך מתמשך של אובדן האמונה בבני האדם. החיבור למאסטר החל מיד להתמיר את כל מזגו של תומאס, וגרם לשינויים כבירים באופן שבו הגיבה דעתו אל אחַיו בני האדם.
נקודת החוזק הגדולה של תומאס הייתה מוחו האנליטי המשובח, שאליו נלווה אומץ ללא-חת – לאחר שגמר אומר בדעתו. חולשתו הגדולה הייתה החשדנות הספקנית שלו, שעליה לא הצליח להתגבר לגמרי בכל תקופת חייו בגוף.
בארגון של השנים-עשר, תומאס מונה לנהל ולארגן את התנועה ואת לוח הזמנים, והוא ניהל בכישרון את העבודה ואת תנועת סגל השליחים. הוא היה מנהל טוב ואיש עסקים מעולה, אך מה שעיכב אותו היו מצבי הרוח הרבים שלו; יום אחד הוא היה אדם אחד ולמחרת היה לאדם אחר. עת הצטרף לשליחים, הוא נטה להרהורים מלנכוליים, אך המגע עם ישוע ועם השליחים הצליח לרפאו כמעט לחלוטין מן האופן המורבידי שבו הוא התבונן בתוך עצמו.
ישוע מאוד נהנה מתומאס וניהל עמו שיחות אישיות ארוכות רבות. נוכחותו בקרב השנים-עשר ניחמה עד מאוד את כל הספקנים הכנים, ועודדה אנשים מוטרדים רבים להצטרף למלכות, גם אם הם לא יכלו להבין את כל ההיבטים הרוחניים והפילוסופיים של מה שלימד ישוע. השתייכותו של תומאס לחבורת השנים-עשר היוותה הכרזה תמידית על כך שישוע אהב אפילו את הספקנים הכנים.
השליחים האחרים העריצו תכונה יוצאת-דופן כזו או אחרת באישיותו השלמה של ישוע, אך תומאס העריץ את המאסטר שלו בשל אותו איזון נשגב של אופיו. וכך הלכו וגברו הן הערכתו של תומאס, והן הכבוד אשר רחש, לאותו אחד, אשר היה אוהב ורחום, ויחד עם זאת הגון וישר ללא פשרות; כה רגוע ויחד עם זאת אף-פעם לא אדיש; כה עוזר ואוהד ויחד עם זאת אף-פעם לא מתערב או משתלט; כה חזק, ויחד עם זאת עדין כל-כך; כה חיובי ויחד עם זאת אף-פעם לא קשוח או גס; כה עדין ויחד עם זאת אף-פעם לא מתלבט; עדין ותמים כל-כך ויחד עם זאת כה חסון, אגרסיבי ובעל עוצמה; כה אמיץ באמת ובתמים, ויחד עם זאת אף-פעם לא נחפז או מטופש; כה אוהב את הטבע ויחד עם זאת חף לחלוטין מן הנטייה להעריץ את הטבע; כל-כך הומוריסטי ושובב, ויחד עם זאת חף מכל קלות ראש ואיוולת. סימטריה זו שבאישיותו של ישוע, אשר לא הייתה כדוגמתה, הייתה זו אשר כה הקסימה את תומאס. מבין השנים-עשר, ככל הנראה הוא זה אשר הבין יותר מכולם הבנה אינטלקטואלית את ישוע והעריך את אישיותו.
בהתייעצויות אשר ערכו השנים-עשר היה תומאס תמיד זהיר, ותמך בראש ובראשונה בהתנהלות זהירה. ואולם, אם השמרנות שלו לא עמדה במבחן ההצבעה, או שפסקו כנגדה, תמיד היה הראשון אשר ביקש להוציא אל הפועל, וללא-מורא, את התוכנית אשר עליה הוחלט. שוב ושוב הוא עמד אל מול פרויקט כזה או אחר, בטענה שהוא מטופש או יומרני; הוא התווכח עד הסוף המר, אך כאשר אנדראס העמיד את ההצעה להצבעה, ולאחר שהשנים-עשר בחרו להוציא אל הפועל את מה שהוא נלחם בתוקף כנגדו, היה תומאס הראשון לקרוא להם ״קדימה, בואו!״ הוא ידע להפסיד בכבוד. הוא לא נטר טינה או נפגע. שוב ושוב הוא עמד כנגד הצעות אשר העמידו את ישוע בסכנה; ואולם, כאשר החליט המאסטר להעמיד את עצמו בסכנה, כאשר החליט לקחת את הסיכון, היה זה תומאס אשר קרא לשליחים באומץ ואמר, ״בואו חֲבֵרָים, נֵלְכָה גַם אֲנַחְנוּ וְנָמוּת עִמּוֹ״.
במובנים מסוימים דמה תומאס לפיליפוס; גם הוא רצה ״שייראו לו״, אבל הספקות אשר הביע כלפי חוץ התבססו על מנגנון אינטלקטואלי שונה לגמרי. תומאס היה אנליטי, ולא ספקן גרידא. וככל שהדבר נגע לאומץ פיזי אישי, הוא היה מן האמיצים ביותר מקרב השנים-עשר.
לתומאס היו ימים רעים מאוד; לעיתים הוא נתקף עצבות ועגמומיות. אובדן אחותו התאומה, בהיותו בן תשע, גרם לו בצעירותו לצער רב והוסיף לקשיים אשר חווה במצבי הרוח שלו בשלבים מאוחרים יותר בבגרותו. כאשר תומאס נתקף ייאוש, לפעמים סייע בעדו נתנאל, לפעמים פטרוס, ולעתים תכופות אחד משני התאומים לבית חלפי. למרבה הצער, תמיד הוא ניסה להתרחק ממגע עם ישוע כאשר הוא נתקף דיכאון כבד. אך המאסטר ידע על כל אלו, והבין ואהד את השליח שלו כאשר זה נתקף כך בדיכאונות ובספקות.
לעיתים קיבל תומאס רשות מאנדראס להתבודד לנפשו במשך יום או יומיים. אך עד מהרה הוא למד כי לא היה בכך מן החוכמה; הוא גילה כי כאשר נתקף ייאוש, מוטב היה לו להיצמד לעבודתו ולהישאר בקרבת חבריו. אך בלא-תלות במה שאירע בחייו הרגשיים, הוא התמיד ושימש כשליח. כאשר הגיע הזמן לנוע קדימה, תמיד היה זה תומאס אשר קרא ״בואו!״
תומאס היווה דוגמה חיה לאדם אשר הטיל ספק, עמד מולו ויכול לו. הוא ניחן בדעת כבירה; הוא לא היה ספקן גרידא. הוא ניחן במחשבה לוגית; והוא שימש כמבחן האמת עבור ישוע ויתר השליחים. אלמלא הייתה עבודתו של ישוע אמיתית, הוא לא היה מצליח לשמור אדם כמו תומאס לידו לכל אורך הדרך. תומאס ניחן ביכולת חדה וברורה להבחין בעובדות. והוא היה נוטש את כולם בפעם הראשונה שבה היה חש בתרמית או בהטעיה. ואף-על-פי שמדענים יתקשו להבין לגמרי את ישוע ואת עבודתו על-פני האדמה, חי בסמוך למאסטר, ולבני האדם אשר נלוו אליו, אדם בעל מוח מדעי אמיתי – תומאס דידימוס – והוא האמין בישוע מנצרת.
לתומאס נכונו ימים קשים בתקופת המשפט והצליבה. במשך זמן-מה הוא היה שבוי בעומק הייאוש, אך הוא הצליח למצוא את האומץ שבו, לדבוק בשליחים ולקבל עמם את פני ישוע בכנרת. למשך זמן-מה הוא נכנע לספקות ולייאוש אשר כרסמו בו, אך לבסוף מצא את האומץ שבו וניעור מחדש. לאחר פנטקוסט, הוא השיא עצות של חוכמה לשליחים, וכאשר הרדיפות פיזרו את המאמינים לכל עבר, הוא יצא לקפריסין, כרתים, חופי צפון-אפריקה וסיציליה, ושם בישר את בשורות המלכות הטובות והמשיך להטביל מאמינים. תומאס המשיך להטיף ולהטביל עד אשר נעצר בידי סוכני השלטון הרומי, והוצא להורג במלטה. שבועות מספר לפני פטירתו, הוא החל לכתוב על אודות חייו ותורתו של ישוע.
יעקב ויהודה לבית חלפי, הדייגים התאומים אשר התגוררו בסמוך לכורזים, היו השליחים התשיעי והעשירי במספר, אשר אותם בחרו יעקב ויוחנן זבדיה. הם היו בני עשרים-ושש ונשואים. ליעקב היו שלושה ילדים וליהודה שניים.
אין הרבה מה לומר על שני הדייגים הפשוטים הללו. הם אהבו את המאסטר שלהם וישוע אהב אותם, אך הם מעולם לא הפריעו לו בעת שהרצה על-מנת לשאול דבר-מה. הם הבינו מעט מאוד מן השיחות הפילוסופיות ומן הדיונים התיאולוגיים אשר ניהלו עמיתיהם השליחים, אך הם שמחו להימנות על קבוצת אנשים רבי-עוצמה מעין אלה. שני הגברים הללו דמו מאוד זה לזה בהופעתם, במאפייניהם המנטאליים ובשיעור ההבחנה הרוחנית שלהם. ומה שניתן לומר על האחד, תקף גם לגבי השני.
אנדראס הטיל עליהם לפקח על ההמונים. בשעת ההטפה הם שימשו כַּסדרנים הראשיים, וככלל שימשו כנערים המשרתים של השנים-עשר. הם סייעו לפיליפוס עם האספקה, מסרו כספים מטעם נתנאל למשפחות, ותמיד היו מוכנים ומזומנים להושיט יד למי מן השליחים.
המוני פשוטי העם התעודדו מאוד משמצאו שניים שכמותם, אשר זכו למקום של כבוד בין השליחים. העובדה כי שני התאומים הממוצעים הללו התקבלו כשליחים סייעה להביא אל המלכות המוני מאמינים בעלי אמונה רופפת. כמו כן, פשוטי העם קיבלו ביתר-הבנה את העובדה שמי שפיקח עליהם וניהל אותם דמה להם מאוד.
ליעקב וליהודה – שנקראו גם תַּדַּי ולַבַּי – לא היו נקודות חזקות או חלשות. כינויי החיבה אשר נתנו להם השליחים היו ביטויי חיבה לעובדת היותם ממוצעים. הם היו ״הפחותים שבשליחים״; הם ידעו שכך היה הדבר ושמחו בכך.
יעקב חלפי אהב במיוחד את פשטותו של המאסטר. התאומים לא יכלו להבין את דעתו של ישוע, אך בהחלט תפשו את הקשר האוהד בינם לבין לבו של המאסטר. דעתם הייתה מסדר נמוך; ואפילו, ובכל הכבוד הראוי, אפשר לכנותם טיפשים, אך הטבע הרוחני שלהם חווה חוויה אמיתית. הם האמינו בישוע; הם היו בניו של האל ועמיתים למלכות.
יהודה חלפי נמשך אל ישוע משום שהיה עניו ללא יומרות. ענווה שכזו, אשר אליה נלוותה אישיות של כבוד, יצרה רושם מושך בעיניו של יהודה. העובדה שישוע נהנה תמיד משקט ביחס לפעולותיו הבלתי-שגרתיות, הטילה רושם כביר על ילד פשוט זה של הטבע.
התאומים היו בעלי מזג טוב, אנשים עוזרים ופשוטים מטבעם, והיו אהובים על-ידי כולם. ישוע קיבל את הצעירים הללו, אשר היו בעלי כישור אחד בלבד, למקום של כבוד בסגל הצוות האישי שלו במלכות, משום שבעולמות החלל חיות מיליוני נשמות פשוטות אחוזות פחד שכאלה, אשר גם אותן הוא מבקש לקבל אל שורות המאמינים הפעילים הנהנים מקשר של אמונה עמו ועם רוח האמת הניגרת שלו. ישוע איננו מזלזל בקטנוּת, רק ברוע ובחטא. יעקב ויהודה אכן היו קטנים, אך גם נאמנים. הם היו פשוטים ובורים, אך יחד עם זאת, בעלי לב רחב, נעימים ונדיבים.
וכמה גאים היו האנשים הפשוטים הללו ביום שבו סירב המאסטר לקבל אדם עשיר אחד כחסיד, אלא לאחר שימכור את רכושו ויסייע לעניים. כאשר שמע זאת ההמון, וכאשר ראה את התאומים בחבורת יועציו, הם ידעו אל נכון כי ישוע לא נשא פני איש. אך ורק מוסד אלוהי – מלכות השמים – יכול היה להיבנות על בסיס יסודות אנושיים ממוצעים שכאלה!
במהלך כל הקשר שלהם עם ישוע, שאלו התאומים שאלות בפומבי רק פעם או פעמיים. יהודה פעם הסתקרן ושאל את ישוע שאלה לאחר שהמאסטר דיבר על כך שיחשוף עצמו בפתיחות לעולם. הוא קצת התאכזב כאשר הבין שלא יוותרו יותר סודות בקרב השנים-עשר, והעז ושאל: ״אבל, מאסטר, כאשר תכריז על עצמך בפתיחות לעולם, כיצד נוכל אנחנו ליהנות באופן מיוחד מטוּבךָ?"
התאומים שירתו נאמנה עד הסוף, עד לימי המשפט, הצליבה והייאוש החשוכים. הם מעולם לא איבדו את אמונת לבם בישוע, והיו הראשונים (לאחר יוחנן) להאמין בתחייתו מן המתים. ואולם, הם לא הצליחו להבין את כינונה של המלכות. מעט לאחר צליבתו של המאסטר שלהם, הם שבו אל משפחותיהם ואל רשתותיהם; תמה ונשלמה מלאכתם. הם לא היו מוכשרים ללחום את קרבות המלכות המורכבים יותר. אך בחייהם ובמותם הם נותרו מודעים לכך שהם כוּבדו ובוּרכו בארבע שנים של קשר אישי אינטימי עם בן של האל, בורא ושליט של יקום.
שמעון הקנא, השליח האחד-עשר, נבחר על-ידי שמעון פטרוס. הוא היה אדם מוכשר ממשפחה טובה, אשר חי עם משפחתו בכפר נחום. בן עשרים-ושמונה היה בעת שהצטרף לחבורת השליחים. הוא היה מתסיס רושף אש ואדם אשר דיבר הרבה וללא מחשבה. בטרם הקדיש את עצמו במשרה מלאה לארגון הקנאים הלאומני, הוא עסק במסחר בכפר נחום.
שמעון הקנא הופקד על המנוחה והפנאי של חבורת השליחים, והוא אירגן ביעילות רבה את חיי המשחק ואת פעילויות הפנאי של השנים-עשר.
הנקודה החזקה של שמעון הייתה נאמנות מעוררת השראה. כאשר השליחים מצאו גבר או אישה אשר התחבטו ולא יכלו להחליט באשר לכניסתם למלכות, הם היו קוראים לשמעון. בדרך כלל נדרשו לטוען הנלהב הזה כחמש-עשרה דקות בכדי לשכנע בזכות הגאולה דרך אמונה, ליישב את כל הספקות ולהסיר את חוסר-היכולת להחליט, ובכך לראות נשמה חדשה נולדת ״לחירות האמונה ושמחת הגאולה״.
הנקודה החלשה ביותר של שמעון הייתה נטייתו לחומריות. הוא לא הצליח לשנות את עצמו במהירות מלאומן יהודי לאדם בעל נטייה רוחנית ומודעות בין-לאומית. עבורו, ארבע שנים היו תקופה קצרה מדי לביצוע התמרה אינטלקטואלית ורגשית מעין זו, אך ישוע תמיד נותר סבלן.
התכונה של ישוע אשר אותה כה העריך שמעון הייתה שלוותו של המאסטר, בטחונו, קור רוחו, ונינוחות אשר אין-ניתן להסבירה.
ואף כי שמעון היה מהפכן נלהב, זרד בוער ומתסיס ללא-חת, הוא הכניע בהדרגה את טיבו המשולהב, עד שהפך למטיף יעיל ורב עוצמה של ״שלום בארץ ורצון-טוב בקרב בני האדם״. שמעון היה מתדיין מהולל; הוא אהב להתווכח. וכאשר נדרש להתמודד עם מוחותיהם המשפטיים של היהודים המלומדים, או עם ההתפלפלויות האינטלקטואליות של היוונים, היה זה שמעון אשר הופקד על המלאכה.
הוא היה מורד מטבעו וחונך להיות אִיקוֹנוֹקְלַסְט, אך ישוע שכנע אותו לאמץ את המושגים הגבוהים יותר של מלכות השמים. הוא תמיד הזדהה עם תנועות המחאה, אך כעת הצטרף לתנועת הקדמה, זו של ההתקדמות הבלתי-מוגבלת והנצחית של הרוח ושל האמת. שמעון היה אדם אשר הפגין נאמנות עצומה, התמסר בחום אישי, ואהב את ישוע עמוקות.
ישוע לא פחד להיות מזוהה עם אנשי עסקים, פועלים, אופטימיסטים, פסימיסטים, פילוסופים, סקפטיים, פקידי ציבור, פוליטיקאים ולאומנים.
המאסטר שוחח עם שמעון שיחות רבות, אך מעולם לא הצליח להפוך את הלאומן היהודי הנלהב הזה לבעל נטייה בין-לאומית. פעמים רבות אמר ישוע לשמעון כי אכן טוב לבקש שיפור בסדרי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אך תמיד הוסיף כי: ״אין הדבר מעניינה של מלכות השמים. אנחנו מחויבים לעשות את רצון האב. מעיינינו נתונים להיותנו שגרירים של ממשלה רוחנית של מעלה, והננו נדרשים לייצג אך ורק את הרצון האלוהי, ואת אופייו של האב אשר עומד בראש הממשלה אשר הסמיכה אותנו.״ שמעון התקשה להבין, אך בהדרגה הוא החל לתפוש משהו מן המשמעות של מה שלימד המאסטר.
לאחר שנפוצו השליחים בשל הרדיפות בירושלים, שמעון פרש באופן זמני. הוא היה שבור, פשוטו כמשמעו. כלאומן וכפטריוט הוא נכנע בפני הסמכות של תורת ישוע; וכעת הכול היה אבוד. הוא היה מיואש, אך לאחר שנים מספר הוא נמלא תקוות מחודשות ויצא לבשר את בשורת המלכות.
הוא הלך לאלכסנדריה, ולאחר שעבד במעלה הנילוס חדר ללבה של אפריקה, ובכל מקום הטיף לבשורת ישוע והטביל מאמינים. וכך הוא עמל עד אשר זקן ונחלש. הוא מת ונקבר בלבה של אפריקה.
נתנאל היה זה אשר בחר את יהודה איש-קריות, השליח השנים-עשר. יהודה נולד בקְריוֹת, עיר קטנה בדרום יהודה. הוריו עברו ליריחו כאשר היה נער, ושם הוא התגורר ועבד בעסקי אביו השונים, עד שהחל להתעניין במסריו ובעבודתו של יוחנן המטביל. הוריו של יהודה היו צדוֹקים, והם נישלו אותו כאשר הצטרף לשורות חסידי יוחנן.
כאשר נתנאל פגש את יהודה בטריכאה, חיפש זה עבודה במפעל לייבוש דגים בקצה הדרומי של הכנרת. בן שלושים ורווק היה עת הצטרף לחבורת השליחים. ככל הנראה היה המלומד ביותר מבין השנים-עשר, והיחיד במשפחת השליחים של המאסטר אשר בא מחבל יהודה. יהודה לא ניחן בתכונה חזקה אחת, אף כי כלפי חוץ נדמה היה שהוא ניחן במאפיינים תרבותיים ובכישורים רבים. הוא ניחן במחשבה טובה, אף כי לא תמיד חשב באמת ובכנות. יהודה כלל לא הבין את עצמו; הוא לא היה כן באופן שבו הוא התייחס אל עצמו.
אנדראס מינה את יהודה לגזבר של השנים-עשר, תפקיד שהיה בהחלט מוכשר לבצע, ועד לזמן שבו בגד במאסטר שלו, הוא מילא את תפקידו בכנות, בנאמנות וביעילות רבה.
מעבר לאישיותו המקסימה והמושכת ככלל של ישוע, יהודה לא העריץ בו תכונה מסוימת באופן מיוחד. יהודה מעולם לא הצליח להתעלות מעבר לדעותיו הקדומות ביחס לחבריו תושבי הגליל; הוא אפילו ביקר בלבו את ישוע ביחס לדברים רבים. בן יהודה המסופק מעצמו העז לבקר תכופות בלבו את זה אשר אחד-עשר מן השליחים ראו בו אדם מושלם, זה אשר ״כולו מחמדים ודָּגוּל מֵרְבָבָה״. הוא אכן חשב כי ישוע היה חששן, ובמידה מסוימת אף פחד להשתמש בכוחו ובסמכותו.
יהודה היה איש עסקים טוב. על-מנת לנהל את ענייניו הכספיים של אידאליסט כישוע, שלא לדבר על ההתמודדות עם ההתנהלות העסקית המפוזרת של כמה משליחיו, נדרשו טקט, יכולת וסבלנות, כמו גם מסירות מדוקדקת. יהודה אכן היה מנהל גדול, איש פיננסים מוכשר ומרחיק ראות. והוא היה משוגע לארגון. איש מן השנים-עשר מעולם לא ביקר את יהודה. ככל שהם ידעו, יהודה איש-קריות היה גזבר אשר אין-שני-לו, אדם מלומד, שליח נאמן (אם כי לעיתים ביקורתי), ומוצלח מאוד בכל מובן. השליחים אכן אהבו את יהודה; הוא באמת היה אחד מהם. הוא ודאי האמין בישוע, אך אנו מסופקים אם אכן אהב את המאסטר בלב שלם. המקרה של יהודה מדגים את האמת בפסוק: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״. בהחלט ניתן ללכת שולל אחר אותה תרמית שקטה אשר מתאימה את עצמה בנועם לנתיבי החטא והמוות. הֵיו בטוחים כי יהודה מעולם לא בגד כלכלית במאסטר ובחבריו שליחים. כסף לא יכול היה להיות המניע אשר גרם לו לבגוד במאסטר.
יהודה היה בנם היחיד של הורים לא חכמים. בצעירותו פונק ולוטף; הוא היה ילד מפונק. כשבגר, הוא הגזים באופן שבו החשיב עצמו. הוא לא ידע להפסיד בכבוד. הייתה לו תפישה שגויה ומעוות של ההוגנות; הוא נטה לאפשר לעצמו לשנוא ולחשוד. הוא היה אומן במתן פירוש שגוי למילים ולמעשים של חבריו. במשך כל ימי חייו טיפח יהודה הרגל של נקמה במי שחשב שהתייחס אליו שלא כראוי. הוא תפש את הערכים ואת הנאמנות באופן שגוי.
עבור ישוע, יהודה היווה הרפתקה של אמונה. מן ההתחלה הכיר המאסטר היטב בחולשתו של השליח הזה, והכיר במלוא הסכנות של צירופו לחבורה. אך מטבעם נותנים בני האל להעניק להוויה ברואה הזדמנות מלאה ושווה להינצל ולהיגאל. ישוע רצה שבני התמותה בעולם הזה, כמו גם הצופים באין-ספור העולמות האחרים, ידעו כי אפילו כאשר קיים ספק באשר לכנותו ולשיעור מסירותו של היצור למלכות, תמיד נוהגים שופטי האדם לקבל את המועמד המוטל בספק. דלת חיי הנצח פתוחה בפני כולם; ״כל החפץ לבוא, רשאי לבוא״; אין כלל מגבלות, או דרישות, פרט לאמונה של זה אשר נכנס.
זוהי בדיוק הסיבה לכך שישוע הסכים שיהודה ימשיך עד הסוף ממש, בעשותו לְעולם כל דבר אשר בגדר האפשרי על-מנת להתמיר את השליח החלש והמבולבל ולשמור עליו. ואולם, כאשר האור אינו מתקבל באופן כן, וכאשר אין חיים לפיו, הוא נוטה להפוך לאפלה בתוככי הנשמה. יהודה גדל בהבנתו השכלית את לימודו של ישוע על אודות הממלכה, אבל הוא לא התקדם ברכישת האופי הרוחני, כפי שעשו יתר השליחים. הוא כשל בעשיית התקדמות אישית מספקת בהתנסותו הרוחנית.
בהדרגה הפך יהודה מריר בעקבות הצטברות האכזבה האישית, ולבסוף הפך קורבן של זעמו. רגשותיו נפגעו פעמים רבות, והוא הפך חשדן באופן בלתי-רגיל בטובים שבחבריו, ואפילו במאסטר עצמו. הוא הפך אובססיבי בכל הקשור לרעיון להגיב, ובאמצעות כל דבר אשר יכול היה לנקום את נקמתו, וכּן, אפילו דרך בגידה בעמיתיו ובמאסטר שלו.
אך הרעיונות המרושעים והמסוכנים הללו לא קרמו עור וגידים, עד ליום שבו אישה אסירת-תודה שפכה פך מרקחת יקרה על רגליו של ישוע. יהודה חשב שהדבר הינו סר-טעם, וכאשר מחאתו הפומבית הושקטה באחת על-ידי ישוע לאוזני כל, או אז הוגדשה הסאה. מאורע זה גרם לגיוס של כל השנאה, הכאב, הרוע, הדעות הקדומות, הקנאה ודחף הנקמה, אשר הצטברו בו במשך חיים שלמים, והוא החליט להתנקם בכל מי שזה לא יהיה; אך את כל הרוע שבו הוא גיבש אל מול האדם היחידאשר היה חף מפשע בכל הדרמה השפלה של חייו חסרי המזל, אך ורק משום שרצה המקרה וישוע היה השחקן הראשי בסצנה אשר סימנה את המעבר שלו ממלכות האור המתקדמת אל מרחבי החושך אשר אותם הוא בחר בעצמו.
פעמים רבות הזהיר המאסטר את יהודה, הן באופן פרטי והן בפומבי, כי הוא הולך ומחליק, אך לרוב אין באזהרות האלוהיות תועלת אל מול הטבע האנושי המריר. ישוע עשה כל אשר לאל ידו, בכפוף לחירותו המוסרית של האדם, על-מנת למנוע מיהודה לבחור בדרך השגויה. המבחן הכביר הגיע לבסוף. ובן הטינה כשל; הוא נכנע לתכתיביה החמוצים והשפלים של דעתו הגאה והנקמנית, אשר הגזימה בערך עצמה, וצלל אל תהומות הבלבול, הייאוש והשחיתות.
או אז, לבושתו, זמם יהודה את המזימה השפלה, לבגוד באדונו, במאסטר שלו, והוציא את תוכניתו הנכלולית בזריזות אל הפועל. בזמן שתכנן מתוך כעס את תוכניות הבגידה אשר זמם, הוא חווה רגעים של חרטה ושל בושה, וברגעים הצלולים הללו עלה במוחו רעיון קלוש, מתוך כוונה להגן על דעתו שלו, כי ייתכן שישוע יפעיל את כוחו וברגע האחרון ימלט את עצמו.
ומשבוצעה מזימת החטא השפלה, יצא במרוצה בן התמותה המורד הזה – אשר לא היסס למכור את חברו תמורת שלושים מעות כסף, על-מנת לזכות בנקמה, אשר אותה טיפח מזה זמן רב – והשלים את החלק האחרון בדרמת הבריחה ממציאות החיים בגוף – והתאבד.
אחד-עשר השליחים היו אחוזי בעתה, תדהמה אחזה בהם. ישוע התייחס אל הבוגד אך ורק ברחמים. העולמות התקשו לסלוח ליהודה, וברחבי היקום העצום נמנעים מלהזכיר את שמו.
מעט לפני צהרי היום, ב-12 בינואר, שנת 27 לספירה, קרא ישוע לשליחים על-מנת להסמיכם כמטיפים ציבור לבשורת המלכות. השניים עשר ציפו לקריאה מזה ימים; ומשום כך באותו הבוקר דגו לא הרחק מן החוף. כמה מהם שהו בסמוך לחוף, שם תיקנו את רשתותיהם והתעסקו בציוד הדייג שלהם.
כאשר החל ישוע לרדת אל החוף על-מנת לקרוא לשליחים, הוא קרא ראשית לאנדראס ופטרוס, אשר דגו בסמוך לחוף; לאחר מכן סימן ליעקב ויוחנן, אשר היו בתוך סירה בסמוך ושוחחו עם אביהם, זבדיה, בעודם מתקנים את רשתותיהם. זוגות זוגות אסף את שאר השליחים, ולאחר שקיבץ את כל השניים עשר, הוביל אותם לגבעות שמצפון לכפר נחום, שם הנחה אותם כהכנה להסמכתם הרשמית.
הפעם היו כל השניים עשר שקטים; אפילו פטרוס היה במצב רוח מהורהר. סוף סוף הגיע השעה המיוחלת! הם יצאו להתבודד עם ׳המאסטר׳ על-מנת להשתתף בטקס רציני כלשהו, במהלכו יקדישו עצמם אישית וכקבוצה למשימת ייצוג ׳המאסטר׳ שלהם בהטפה למלכות ׳האב׳ הקרבה.
בטרם החל טקס ההסמכה הרשמי, שוחח ישוע עם השניים עשר אשר ישבו לפניו ואמר: ״אחי, הגיעה שעת מלכות זו. הבאתי אתכם לכאן, להיות כאן לבד איתי, על-מנת להציג אתכם בפני ׳האב׳ כשגרירי המלכות. כמה מכם שמעו אותי מספר אודות מלכות זו בבית הכנסת, עת נקראתם לשרת בראשונה. כל אחד מכם למד אודות מלכות ׳האב׳ מאז שהצטרפתם אלי ועבדתם בערים סביב לים הכנרת. אבל כעת ברצוני לספר לכם דבר מה נוסף אודות מלכות זו.
״מלכות חדשה זו, שעתיד ׳אבי׳ לכונן בלבבות ילדיו בכדור הארץ, תהא מלכות נצח. שלטון ׳אבי׳ בללבות אלה אשר מבקשים לעשות את רצונו האלוהי לעולם לא ייתם. אני מכריז בפניכם כי ׳אבי׳ איננו אל היהודים או אל הגויים. ממזרח ומערב יגיעו רבים לשבת עמנו במלכות ׳האב׳, בעוד ילדים רבים של אברהם יסרבו להצטרף לאחווה חדשה זו, בה שולטת רוחו של ׳האב׳ בלבבות ילדי האדם.
״עוצמתה של מלכות זו לא תימדד בעוצמת הצבאות ובכוח הממון, אלא בתפארת הרוח האלוהית אשר תבוא ללמד את דעת האדם ולשלוט בלבבות אזרחיה של מלכות אלוהית זו, בני האל שנולדו מחדש. תהא זו אחוות האהבה בה ישלוט הצדק, וסיסמתה: בָאָרֶץ שָׁלוֹם בְּאַנְשֵׁי רְצוֹנוֹ. מלכות זו, אשר בקרוב עתידים אתם עליה לבשר, הינה משאת הנפש של בני האדם בכל הדורות, תקוות הארץ כולה, ומה שהבטיחו בתבונתם הנביאים כולם.
״אך לכם, ילדי, כמו גם לכל אלה שיבוא בעקבותיכם בשערי המלכות, ממתין מבחן קשה. רק האמונה תעביר אתכם בשעריו, אך אם תרצו להמשיך ולהרקיע בהתמדה בחיי האחווה אלוהית, אתם חייבים להניב את פירות רוח ׳האב׳. אמן, אמן אומר לכם, כי לא כל הקורא ׳אדוני, אדוני,׳ ייכנס בשערי מלכות שמים; אלא זה אשר עושה את רצון ׳אבי׳ שבשמיים.
״ותהא בשורתכם לעולם: דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלֹהִים וְאֶת צִדְקָתוֹ, וכאשר תמצאום, תקבלו את כל הדברים האחרים להם תידרשו לגאולת הנצח. וכעת, אני מבקש להבהיר שלמלכות ׳אבי׳ לא יתלוו מפגני כוח או באותות ומופתים שאין להם מקום. אל לכם ללכת ולבשר את בשורת המלכות ולטעון, ׳היא כאן,׳ או ׳היא שם,׳ מפני שמלכות זו עליה תטיפו הינה האל שתוככם.
״כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל במלכות ׳אבי׳ יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת; וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת לְרֹאשׁ בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם עָבֶד. אך כאשר תתקבלו כאזרחים מן המניין במלכות אלוה, לא תהיו עוד עבדים כי אם בנים, בני האל החי. וכך תתקדם מלכות זו בעולם עד אשר תפורר את כל החומות ותקרֵב את כל בני האדם להכיר את ׳אבי׳ ולהאמין באמת הגואלת עליה באתי להכריז. ואף כעת המלכות קרבה לבוא, ואחדים מכם יחזו בשלטון עוצמת האל טרם מותם.
״ומה שעיניכם כעת רואות, התחלה צנועה זו של שניים עשר אנשים פשוטים, תלך ותגדל עד אשר לבסוף הארץ כולה תמלא דברי הלל ׳לאבי׳. אנשים ידעו שחייתם עמי ולמדתם את האמת אודות המלכות לא בשל מה שתאמרו אלא בשל האופן בו תחיו את חייכם. ואף כי על דעתכם לא אכביד, אני עומד להטיל על נשמתכם את האחריות הכבדה לייצג אותי בעולם עת אעזוב אתכם בקרוב, ממש כשם שאני מייצג כעת את ׳אבי׳ בחיים האלה, שאני חי בגוף.״ וכאשר סיים דברים אלה, קם ועמד.
ישוע הנחה כעת את שניים עשר בני התמותה שהקשיבו להכרזתו בנוגע למלכות לכרוע ברך לפניו במעגל. אז הניח ׳המאסטר׳ את ידיו על ראשי כל אחד משליחיו, החל ביהודה איש-קריות וכלה באנדראס. ולאחר שסיים לברכם, נשא ידיו בתפילה:
״׳אבא,׳ אני מביא לפניך את אלה, שליחי. מקרב ילדינו שבארץ בחרתי את אלה השניים עשר, אותם אשלח לייצג אותי ממש כשם שבאתי אני לייצג אותך. אהוֹב אותם והיה עמם ממש כשם שאתה אוהב ומצוי עמי. וכעת, ׳אבא,׳ תן להם חכמה לנהל את ענייני המלכות הקרבה שמפקיד אני בידם. ואם זהו רצונך, אשאר אני עמם מעט בארץ ואסייע להם בעבודת המלכות. ושוב, ׳אבי,׳ מודה אני לפניך על אנשים אלה, ומפקיד אני אותם למשמרת בידיך בעוד אני ממשיך לבצע את מה שהטלת עלי לעשות.״
וכאשר סיים ישוע להתפלל, נותרו השליחים במקומם, וראשיהם מורכנים. דקות רבות חלפו בטרם העז פטרוס לשאת עיניו ולהתבונן ׳במאסטר׳. בזה אחר זה חיבקו את ישוע, אך איש מהם לא אמר דבר. שתיקה גדולה שררה שם, בעוד קהל הוויות שמימיות התבונן מטה בסצנה המכובדת, הרצינית — ׳בורא׳ של יקום מפקיד את ניהול ענייני האחווה האלוהית בידי בני אדם.
וכה אמר אז ישוע: ״כעת, משאתם שגרירים של מלכות ׳אבי׳, הפכתם בזה לסוג שונה ונבדל מכל שאר האנשים בכדור הארץ. כעת אינכם כאחד האדם אלא אזרחיה המוארים של מדינה אחרת, שמימית, אשר באים בקרב בורי ועמי הארצות של העולם החשוך הזה. לא מספיק שתמשיכו לחיות כפי חייתם עד כה, ומכאן ואיך עליכם לחיות כאלה אשר טעמו תפארת חיים טובים יותר ונשלחו חזרה לכדור הארץ על-מנת לשמש כשגרירים של הריבון של עולם חדש וטוב יותר. מן המורה נדרש יותר מאשר מן התלמיד; מן האדון נדרש יותר מאשר מן המשרת. מאזרחיה של מלכות שמים נדרש יותר מאשר מאזרחים שנשלטים בארץ. ייתכן וכמה מן הדברים שעתיד אני לומר לכם יישמעו לכם קשים, אך אתם בחרתם לייצג אותי בעולם ממש כפי שאני מייצג כעת את ׳האב׳; וכנציגי על-פני האדמה תהיו חייבים לציית למה שלימדתי וציוויתי עליכם לעשות, למה שמשקף את האידאלים שלי לגבי חיי בני התמותה בעולמות החלל, ואץ זה שאני עצמי מדגים בחיי על-פני האדמה, חיים של גילוי ׳האב׳ שבשמים.
״אני שולח אתכם לקרוא לשבויי הרוח דרור, לכבולים פחד אושר, ולהביא מזור לחולים על-פי רצון ׳אבי׳ שבשמים. לכשתפגשו בילדי הרצוצים, נחמו אותם ואמרו:
״אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, הענווים, כִּי לָהֶם אוצרות מַלְכוּת הַשָׁמָיִם.
״אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ.
אַשְׁרֵי הָעֲנָווִים, כִּי הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ.
״אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת האלוהים.
״ועוד אמרו לילדי מילות נחמה רוחנית והבטחה אלה:
״אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ. אַשְׁרֵי הבוכים, כִּי רוח השחוק יקבלו.
״אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ.
״אַשְׁרֵי רֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְנֵי אלוהים יִקָּרֵא לָהֶם.
״אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. אַשְׁרֵיכֶם כִּי יְחָרֲפוּ וְרָדְפוּ אֶתְכֶם וְדִבְּרוּ עֲלֵיכֶם בְּשֶׁקֶר כָּל רָע. שִׂמְחוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָׁמָיִם.
״אחי, כאשר אשלח אתכם, אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, מלח של טעם גאולה. וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לַכֹּל כִּי אִם לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם.
״אַתֶּם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. עִיר יֹשֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תיסתר. גַּם אֵין מַדְלִיקִים נֵר לָשׂוּם אוֹתוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם עַל הַמְּנוֹרָה; לְהָאִיר לְכָל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. כֵּן יָאיר אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם לְמַעַן יִרְאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם.
״שולח אני אתכם לעולם לייצג אותי כשגרירי מלכות ׳אבי׳, ובטחו ׳באב׳ שאתם מייצגים בעת שתבשרו את הבשורות הטובות. אל תתקוממו בפני חוסר הצדק; אל תשימו מבטחכם בכוח הזרוע. ואם השכן מַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת-הָאַחֶרֶת. היו מוכנים לסבול חוסר צדק Â מאשר לדון זה את זה. סעדו בנדיבות וברחמים את המיוסרים והנזקקים.
״וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם: אֶהֱבוּ אֶת אויביכם, הֵיטִיבוּ לשונאיכם, בָּרֲכוּ אֶת מְקַלְלֵיכֶם, וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד מכאביכם. ועשו לבני האדם ככל שהייתי עושה אני להם.
״אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וּמַמְטִיר עַל הַצַּדִּיקִים וְגַם עַל הָרְשָׁעִים. בני האלוהים אתם; יתר על כן, אתם כעת שגרירי מלכות ׳אבי׳. היו רחומים כשם שרחום האל, ובנצח עתיד המלכות תהיו שְׁלֵמִים כַּאֲשֶׁר אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם שָׁלֵם הוּא.
״הוסמכתם להציל בני אדם, ולא לשפוט אותם. אם בסוף חייכם הארציים תבקשו רחמים, מחייב אני אתכם בחייכם בגוף לרחם על כל אחיכם שבגוף. אל נא תשגו ותנסו להסיר קיסם מעין אחיכם עת קורָה שוכנת בעיניכם שלכם. הסירו בראשונה את הקורה מעיניכם ואחרי כן ראו תראו להסיר את הקיסם מעין אחיכם.
הבחינו היטב באמת; חיו כצדיקים ללא חת; והיו שליחי ושגריריו של ׳אבי׳. שמעתם את הנאמר: ׳וְכִי יַדְרִיךְ עִוֵּר אֶת הָעִוֵּר וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-הַשָׁחַת.׳ על-מנת להוביל אחרים למלכות, עליכם לצעוד באורהּ הבהיר של האמת החיה. ובכל עסקי המלכות, מצווה אני עליכם לנהוג במשפט צדק וברוב חכמה. אַל תִּתְּנוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ לַכְּלָבִים וְאַל תַּשְׁלִיכוּ פְנִינֵיכֶם לִפְנֵי הַחֲזִירִים, פֶּן יִרְמְסוּם בְּרַגְלֵיהֶם וּפַנוּ וְטָרְפוּ אֶתְכֶם.
״הישמרוּ לָכֶם מִנְּבִיאֵי הַשָׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְקִרְבָּם זְאֵבִים טֹרְפִים הֵמָּה. הַכֵּר תַּכִּירוּ אוֹתָם בְּפִרְיָם. הֲיֵאָסְפוּ עֲנָבִים מִן הַקֹּצִים אוֹ תְאֵנִים מִן הַבַּרְקָנִים? כֵּן כָּל עֵץ טוֹב עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב וְהַנִּשְׁחָת עֹשֶׂה פְּרִי רָע. עֵץ טוֹב לֹא יוּכַל עֲשׂוֹת פְּרִי רָע וְעֵץ נִשְׁחָת לֹא יַעֲשֶׂה פְּרִי טוֹב. וְכָל עֵץ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פְּרִי טוֹב יִכָּרֵת וְיֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ. מניע הלב הוא הקובע כניסה למלכות. ׳אבי׳ בוחן לב האדם ושופט על-פי שאיפותיו הכמוסות ורצונותיו הכנים.
״וביום משפט המלכות הגדול, יֹאמְרוּ רַבִּים אֵלַי, ׳הֲלֹא בְשִׁמְךָ ניבאנוּ וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת?׳ אָז אֶעֱנֶה בָּם לֵאמור, ׳מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶם; סוּרוּ מִמֶּנִּי פֹּעֲלֵי אָוֶן.׳ אך כל אשר השומע קריאה זו ופועל בכנות לייצג אותי בפני בני האדם כשם שייצגתי אני את ׳אבי׳ בפניכם ייראה ברכה בשירותי ובשירות מלכות ׳האב׳ שבשמים.״
השליחים מעולם לא שמעו את ישוע מדבר כך, כאחד בעל סמכות עליונה. לעת שקיעה ירדו מן ההר, אך איש מהם לא שאל את ישוע דבר.
מה שמכונה ״הדרשה על ההר״ אינה בשורתו של ישוע. ואף כי היא כוללת הנחיות מועילות רבות, היו אלה מילות ההסמכה של ישוע עבור השניים עשר. הייתה זו המשימה האישית שהטיל ׳המאסטר׳ על אלה שעתידים לבשר את הבשורה ושאפו לייצגו בעולם האנושי ממש כפי שהוא ייצג ברהיטות ובשלמות את ׳אביו׳.
״אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, מלח של טעם גאולה. וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לַכֹּל כִּי אִם לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם.״
בתקופתו של ישוע היה המלח יקר ערך. אפילו שימש כמטבע עובר לסוחר. המילה ״משכורת״ דהיום נגזרת מן המילה מלח. המלח לא רק משמש כתבלין, אלא גם כחומר משמר. הוא משביח טעמם של מאכלים אחרים, ומשום כך מועיל בעת שמשתמשים בו.
״אַתֶּם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. עִיר יֹשֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תיסתר. גַּם אֵין מַדְלִיקִים נֵר לָשׂוּם אוֹתוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם עַל הַמְּנוֹרָה; לְהָאִיר לְכָל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. כֵּן יָאיר אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם לְמַעַן יִרְאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם.״
ואף כי האור מפיג את החשיכה, הוא גם יכול ״לעוור״ ובכך לגרום לבלבול ולתסכול. מצווים אנו לתת לאורנו לזרוח כך שינחה את אחינו אל עבר נתיבים חדשים ואלוהיים של חיים טובים יותר. ראוי שאורנו יזרח בלי למשוך תשומת לב אלינו. אדם יוכלÂ להשתמש אפילו במקצוע שלו על-מנת לשמש ״כמשקף״ לאור חיים זה.
אופי חזק איננו תוצאה של הימנעות משגיאה אלא דווקא מפעולה נכונה. זולתנות היא המעידה על אדם בעל שיעור קומה. לרמות המימוש העצמי הגבוהות ביותר מושגות באמצעות סגידה ושירות. האדם השמח והיעיל לא מונע מן הפחד מלשגות אלא מאהבה לפעולה הנכונה.
״הַכֵּר תַּכִּירוּ אוֹתָם בְּפִרְיָם.״ בבסיס, אישיות איננה משתנה; מה שמשתנה — צומח — הינו אופי מוסרי. השליליות הינה השגיאה הכבירה של הדתות בתקופה המודרנית. כל עץ שלא מניב פרי ״ייכרת וְיושְׁלַךְ בָּאֵשׁ.״ לא ניתן להפיק ערך מוסרי באמצעות איסור גרידא — ממילוי ציווי ״לא תעשה.״ אין זה ראוי שפחד ובושה יהיו המניע לחיים דתיים. הדת תקפה אך ורק כאשר היא מגלה את אבהותו של האל ומעצימה את אחוות האדם.
פילוסופיית חיים יעילה מתגבשת הודות לשילוב בין תובנה קוסמית לבין סך כל תגובותיו הרגשיות של האדם לסביבה החברתית והכלכלית בה הוא מצוי. זכרו: אף כי לא ניתן לשנות, ככלל, את הדחפים התורשתיים, כן ניתן לשנות את התגובות הרגשיות לדחפים אלה; ומשום כך, ניתן לשפר את האופי. לאדם בעל אופי חזק תגובות רגשיות מתוּכללוֹת ומתואמות, ואלה יוצרות אישיות אחודה. פגם באיחוד מחליש את הטבע המוסרי ומביא לידי אומללות.
חיים ללא מטרה ראויה הופכים לחסרי מטרה ובלתי יעילים, והתוצאה היא אומללות רבה. דרשת ההסמכה של ישוע מהווה פילוסופיית חיים של אומן. ישוע האיץ בחסידיו להצטייד באמונה התנסותית. הוא התריע בהם שלא להסתמך אך ורק על הסכמה אינטלקטואלית, על תמימות ועל הסמכות השלטת.
ראוי לו לחינוך להיות הדרך בה אנו למדים (מגלים) את הדרכים הטובות יותר לספק את דחפינו המוּלדים, הטבעיים. השגת סיפוק רגשי באמצעות כל השיטות המיטביות הללו מניבה אושר. ואף כי סביבה נעימה יכולה לתרום לו רבות, אושר תלוי רק מעט בסביבה.
כל בן תמותה כמֵהַ להפוך אדם שלם, להיות מושלם ממש כשם ׳שהאב׳ שבשמים מושלם הוא, והישג זה מתאפשר מכיוון שאחרי ככלות הכול ״היקום אכן אבהי.״
מן הדרשה על ההר ועד להרצאה שנשא ׳בארוחה האחרונה׳, ישוע לימד את חסידיו להפגין אהבת אב ולא אהבת אח. אהבת אח פירושה לאהוב את רעיך כמוך, אשר ממלאה את הציווי של ״כלל הזהב״. ואילו חיבה אבהית דורשת מכם לאהוב את אחיכם בני התמותה באופן בו אהב אותם ישוע.
ישוע אוהב את האנושות באופן דואלי. הוא חי על-פני האדמה כאישיות כפולה — אנושית ואלוהית. ׳כבן האל׳, אוהב את האדם אהבה אבהית — הוא ׳הבורא׳ של האדם, ׳אביו׳ ביקום. ׳כבן האדם׳, אוהב ישוע את בני התמותה כאח — הוא אכן היה כאחד האדם.
ואף כי ישוע לא ציפה מחסידיו למפגן בלתי אפשרי של אהבת אח, הוא בהחלט ציפה מהם לשאוף להידמות לאל — להיות שלמים ממש כשם ׳שהאב׳ שבשמים שלם הוא — על-מנת שיוכלו להתחיל ולהתבונן באדם באופן בו מתבונן האל ביצוריו ובכך יוכלו להתחיל לאהוב את בני האדם באופן בו אוהב אותם האל — להתחיל להפגין אהבה אבהית. כאשר השפיע ישוע כך בדבריו על השניים עשר, הוא ביקש לגלות מושג חדש זה אודות אהבה אבהית כפי שהוא מתייחס לתגובות רגשיות מסוימות הנוגעות למגוון התאמות לתנאי הסביבה החברתיים.
בתחילת הדרשה החשובה הזו, הפנה ׳המאסטר׳ את תשומת הלב לארבע צורות אמונה, כהקדמה לאופן בו תיאר לאחר מכן את ארבע התגובות העילאיות, הטרנסצנדנטליות של אהבת האב, בניגוד למגבלותיה של אהבת אח גרידא.
בראשית דבריו דיבר על עניי הרוח, הרעבים לצדקה, הענווים וברי הלבב. ניתן לצפות מבני תמותה רגישים-לרוח שכאלה להגיע לרמות אלוהיוֹת של זולתנות אשר מאפשרות להם להתנסוֹת בתרגוּל המדהים של חיבה אבהית; ואפילו באבלַם הם מסוגלים להפגין חמלה, לדבוק בשלום ולעמוד ברדיפוֹת, תוך שהם ממשיכים להפגין אהבת אב במצבים המאתגרים הללו אפילו כלפי אנשים בלתי נעימים. אהבת אב יכולה להגיע לרמות מסירוּת שמתעלות לאין שיעור מעל לזו של חיבת אח.
האמונה והאהבה של הברכות העילאיות הללו מחזקות את האופי המוסרי וגורמות לאושר. הפחד והכעס מחלישים את האופי ומחסלים את האושר. דרשה רבת-חשיבות זו פותחת בטון של שמחה.
1. ״אשרי עניי הרוח — הענווים.״ הילד חווה אושר עם סיפוקהּ המידי של כמיהתו לעונג. המבוגר מוכן לזרוע את זרעי ההימנעות העצמית על-מנת לקצור לאחר מכן פירות אושר רבים יותר. בימיו של ישוע, כמו גם מאז, רבים מדי קישרו את האושר לבעלות על רכוש. בסיפור אודות הפָּרוּש ופקיד הציבור בעת התפילה במקדש, האחד חש עשיר ברוחו — אגואיסטי; ואילו האחר חש ״עני ברוחו״ — ענו. האחד הסתפק במה שהיה לו; את האחר ניתן היה ללמד, הוא חיפש אחר האמת. עניי הרוח מבקשים להתעשר רוחנית — מבקשים את האל. ומחפשי אמת שכאלה לא נדרשים להמתין לגמולם בעתיד הרחוק; הם מתוגמלים כעת. הם מוצאים את מלכות השמים בלבם, וחווים כעת אושר זה.
2. ״אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ.״ רק אלה החשים עניים ברוחם ירעבו לצדקה. רק הענווים מבקשים את כוחו של האל וכמהים לעוצמה רוחנית. ואולם, מסוכן מאוד לאדם צום רוחנית ביודעין על-מנת לשפר את תאבונו למתת אלוה. צום פיזי הופך למסוכן לאחר ארבעה או חמישה ימים; האדם עלול לאבד את כל רצונו במזון. צום ממושך, פיזי או רוחני, נוטה להרוס את הרעב.
צדקה התנסותית הינה עונג, לא חובה. הצדקה של ישוע הינה אהבה דינמית — חיבת אב-אח. היא לא צדקה מסוג של מה-שאסור-לעשות. איך יוכל אי פעם אדם לרעוב למשהו שלילי — למשהו ״שאסור לעשות״?
זה לא כל כך קל ללמד דעת ילד את הברכות הללו, אך ראוי לה לדעת הבשלה להבין את משמעותן.
3. ״אַשְׁרֵי הָעֲנָווִים, כִּי הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ.״ ענווה אמתית איננה קשורה לפחד. זו דווקא גישתו של אדם אשר משתף פעולה עם האל — ״רצונך ייעשה.״ היא כוללת סבלנות והימנעות, והיא מוּנעת מאמונה בלתי מעורערת ביקום של חוק שרוצה בטובתו. היא שולטת בכל הפיתויים אשר מנסים להתקומם כנגד ההנחיה האלוהית. ישוע היה האדם העניו האידאלי של אורנטיה, והוא ירש יקום עצום בגודלו.
4. ״אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת האלוהים.״ למעט העובדה שהוא נעדר חשדנות ונקמה, טוהר רוחני אינו איכות ששוללת. בדברו אודות הטוהר, ישוע לא התכוון אך ורק להיבטים המיניים של האדם. הוא התכוון יותר לאותה אמונה שראוי לו לאדם לרחוש כלפי אחיו; אותה אמונה שרוחש הורה כלפי ילדו ואשר מאפשרת לו לאהוב את חבריו ממש כמו שאוהב אב. אהבת אב אינה בהכרח מפנקת, היא איננה סלחנית כלפי הרוע, אך היא תמיד לא-צינית. לאהבת האב תכלית אחת והיא תמיד מחפשת את הטוב שבאדם; כך נוהג הורה אמתי.
לחזות באל — מתוך אמונה — פירושו של דבר לרכוש תבונה רוחנית אמתית. ותבונה רוחנית מעצימה את הנחית ׳המכוונן׳, ואלה, לבסוף של דבר, מעצימים את המודעות-לאל. וכאשר אתם יודעים את ׳האב׳, אתם בטוחים ביתר תוקף בהיותכם בנים אלוהיים, ומתעצמת יכולתכם לאהוב את אחיכם בגוף, לא רק כאח — באהבת אח — אלא גם כאב — לרחוש חיבה אבהית.
קל להורות ציווי זה, אפילו לילד. מטבעם, ילידים נותנים אמון וראוי להם להורים לוודא שילדיהם לא יאבדו אמון פשוט זה. בכל יחסכם לילדים, הימנעו מכל סוג של שקר ואל תטעו בם חשדנות. סייעו להם בתבונה לבחור את גיבוריהם ואת מקצועם בחיים.
ואז המשיך ישוע והנחה את חסידיו באופן בו יגשימו את תכליתו העילאית של המאבק האנושי — שלמות — ואפילו ברמה אלוהית. תמיד התרה בהם: ״היו שלמים, כשם ׳שאביכם׳ בשמים שלם הוא.״ הוא לא האיץ בשניים עשר לאהוב את רעיהם כמוהם. אף כי היה אכן היה זה הישג ראוי; זה היה מעיד על כך שהצליחו לאהוב כאחים. הוא דווקא האיץ בשליחיו לאהוב את רעיהם כמו שהוא עצמו אהב אותם — לאהוב כאָב, בנוסף לאהבת אח. והוא הדגים זאת תוך שציין ארבע צורות עילאיות בה מגיבה אהבת אב:
1. ״אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ.״ לא יעלה על הדעת כי ההיגיון הפשוט, או מיטב הטעם הלוגי, יציעו שניתן להפיק אושר מתוך אבלות. אך ישוע לא התכוון לאבלות חיצונית, מתיימרת. הוא רמז ליכולת רגשית של עדינות-לב. שגיאה גדולה שוגים אלה המלמדים נערים וגברים צעירים כי לא ראוי לגבר להפגין עדינות, לגלות רגשות ולהודות בסבל פיזי. אהדה הינה תכונה ראויה הן לזכר והן לנקבה. לא חובה להיות מסוקס כדי להיות גברי. זו איננה הדרך הנכונה ליצור גברים אמיצים. הגברים הגדולים של העולם לא פחדו להתאבל. שיעור קומתו של משה, האבל, היה גדול מזה של שמשון או של גוליית. משה היה מנהגי עילאי אך היה גם אדם ענו. אדם רגיש, אשר מגיב לצורך האנושי, רוכש אושר אמתי ומתמיד, והתכונות העדינות הללו אף שומרות על הנשמה מפני השפעתם ההרסנית של הכעס, השנאה והחשדנות.
2. ״אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ.״ רחמים כאן מתייחסים לשלושת ממדיה של חברות אמתית — אהבה-נדיבה. יש והרחמים הינם פסיביים, אך יש והם פעילים ודינמיים — אבהות עילאית. הורה אוהב לא יתקשה לסלוח לילדו, אפילו לא פעמים רבות. בילד המחונך, הדחף להקל על סבל הינו דחף טבעי. על-פי-רוב, ילדים הם נדיבים ואוהדים כאשר הם בוגרים דיים להכיר במציאות כפי שהיא.
3. ״אַשְׁרֵי רֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְנֵי אלוהים יִקָּרֵא לָהֶם.״ Â מאזיניו של ישוע כמהו לגאולה צבאית ולא לרודפי שלום. אך השלום של ישוע איננו השלום הפציפיסטי, השלילי. אֵל מול המשפטים והרדיפות, אמר: ״שָׁלוֹם אַנִּיחן לָכֶם.״ ״אַל ייבהל לְבַבְכֶם וְאַל יֵחָת.״ זה השלום שמונע עימותים הרסניים. שלום אישי מתכלל את האישיוּת. שלום חברתי מונע פחד, תאוות בצע וכעס. שלום פוליטי מונע איבה בין-גזעית, חשדנות בין אומות ומלחמות. רדיפת שלום הינה המזור לחוסר אמון ולחשדנות.
ניתן ללמד ילדים בקלות לשמש כמשכיני שלום. הם נהנים מפעילויות קבוצתיות; הם אוהבים לשחק יחד. בפעם אחרת אמר ׳המאסטר׳: ״הַמּוצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ הוּא יִמְצָאֶנָּה.״
4. ״אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. אַשְׁרֵיכֶם כִּי יְחָרֲפוּ וְרָדְפוּ אֶתְכֶם וְדִבְּרוּ עֲלֵיכֶם בְּשֶׁקֶר כָּל רָע. שִׂמְחוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָׁמָיִם.״
פעמים רבות, לאחר שלום באות רדיפות. אך אנשים צעירים, כמו גם מבוגרים אמיצים, לעולם אינם נָסים מפני הקושי או הסכנה. ״אֵין אַהֲבָה רַבָּה מֵאַהֲבַת הַנּוֹתֵן נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו.״ ואהבת אב יכולה לעשות את כל אלה בקלות — לעשות דברים אשר אהבת אח תתקשה מאוד לעשות. הרדיפה תמיד קוצרת, בסופו של דבר, קידמה.
ילדים תמיד מגיבים לאתגר האומץ. הצעירים תמיד מוכנים ״להעז.״ ראוי שכל ילד ילמד במוקדם להקריב.
וכך מתגלה כי ברכותיהּ של ׳הדרשה על ההר׳ מתבססות על אמונה ואהבה, ולא על ציווי — על אתיקה ועל מחויבות.
אהבת האב נהנית להשיב טוב לרע — לעשות טוב בתגובה לחוסר צדק.
ביום ראשון בערב, לאחר שחזרו מן הגבעות שמצפון לכפר נחום והגיעו לבית זבדיה, סעדו ישוע והשניים עשר אורחת ערב פשוטה. לאחר מכן, יצא ישוע להליכה על החוף והשניים עשר דיבור בינם לבין עצמם. לאחר שיחה קצרה, ובעוד התאומים הבעירו מדורה קטנה, בכדי להתחמם מעט ולהפיץ מעט יותר אור, יצא אנדראס לחפש את ישוע, וכשהדביק אותו, אמר: ״׳מאסטר׳, אחי לא מצליחים להבין את הדברים שאמרת אודות המלכות. איננו מרגישים שאנו מסגלים להתחיל במלאכה זו עד שתיתן לנו הנחיה נוספת. באתי לבקש אותך להצטרף אינו בגן ולסייע לנו להבין את משמעות דבריך.״ ישוע הלך עם אנדראס לפגוש את שליחים.
כשנכנס לגן, קיבץ את השליחים סביבו והמשיך ללמדם: ״אתם מתקשים לקבל את המסר משום שאתם מנסים לבסס את הלימוד החדש ישירות על הישן, אך אני מכריז בפניכם שעליכם להיוולד בשנית. אתם חייבים להתחיל מחדש כילדים קטנים, להיות מוכנים לסמוך על מה שאלמד אתכם ולהאמין באל. לא ניתן להתאים את בשורת המלכות החדשה למה שקיים. אתם טועים לגבי ׳בן האדם׳ ומשימתו על-פני האדמה. אך בל תטעו ותחשבו שבאתי לבטל את המצוות והנביאים; לא באתי להרוס אלא לקיים, להרחיב ולהאיר. לא באתי להפר את המצוות אלא לחקוק דִיברות חדשות על לוחות לבכם.״
״אני דורש מכם צדקה שתעלה על צדקתם של אלה אשר מבקשים את חסד ׳האב׳ במתן צדקה, בתפילה ובצום. אם תרצו לבוא בשערי המלכות, ראוי לצדקתכם להיות של אהבה, חסד ואמת — הרצון הכֵּנה לעשות את רצון ׳אבי׳ שבשמים.״
ואז אמר שמעון פטרוס: ״׳מאסטר׳, אם תצווה עלינו דיברות חדשות, אנו מקשיבים. גלה לנו הדרך החדשה מהי.״ ענה ישוע לפטרוס: ״הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים ׳לֹא תִרְצָח׳; וַאֲשֶׁר יִרְצַח חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין.׳ אבל אני מתבונן מעבר למעשה על-מנת לגלות את המניע. אני מכריז בפניכם כי כל מי שכועס על חברו גם הוא מסתכן בגינוי. זה המטפח שנאה בליבו וזומם נקמה במחשבתו מסתכן במשפט. אתם שופטים את אחיכם לפי מעשיהם; ׳האב׳ שבשמים שופט על-פי הכוונה.
״שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים ׳לֹא תִנְאָף.׳ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ. אתם יכולים לשפוט אדם רק על-פי מעשיו, אך ׳אבי׳ רואה לבב ילדיו ושופט אותם על-פי כוונותיהם ורצונותיהם האמתיים.״
וישוע התכוון להמשיך ולדבר אודות הדיברות האחרות, כאשר יעקב זבדיה קטע אותו ושאל: ״׳מאסטר׳, מה נלמד את האנשים לגבי גירושין? האם נתיר לאדם לגרש את אשתו, כפי שהתיר משה?״ ולאחר ששמע ישוע את השאלה, אמר: ״לא באתי לחוקק אלא להאיר. לא באתי לשנות את מלכויות העולם הזה אלא לכונן את מלכות שמים. ׳אבי׳ איננו חפץ בכך שאכנע לפיתוי ואלמד אתכם חוקי ממשל, מסחר והתנהגות חברתית, אשר עשויים להיות טובים לימינו אנו אך כלל לא יתאימו לחברה של תקופה אחרת. באתי לכדור הארץ אך ורק על-מנת לנחם את דעתו, לשחרר את רוחו ולהציל את נשמתו של האדם. ואולם, לגבי השאלה הנוגעת לגירושין, אומר שאף כי משה התיר זאת, לא כך היה בימיו של אדם, ׳בגן׳.״
ולאחר שהשליחים שוחחו בינם לבין עצמם זמן מה, המשיך ואמר ישוע: ״עליכם תמיד להכיר בשתי נקודות ההשקפה לפיהם מתנהג אדם — האנושית והאלוהית; דרכי הבשר ודרכי הרוח; אומדן הזמן ונקודת ההשקפה של הנצח.״ ואף כי השניים עשר לא יכלו להבין את כל שלימדם, הנחיתו זן סייעה להם מאוד.
ואז אמר ישוע: ״אבל אתם תתבלבלו ממה שלימדתי משום שתבקשו לפרש את המסר כפשוטו; אתם מתקשים להבין את רוח התורה. עליכם לזכור, שוב, כי אתם שליחים; אתם נדרשים לחיות את חייכם ברוח בה אני חייתי את שלי. אתם נציגי האישיים; אך בל תטעו ותצפו כי בכל פרט ופרט יחיו כל בני האדם כמוכם. עליכם גם לזכור כי צֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָה הַזֹּאת, ועלי לספק גם בעבורן את התבנית של חיים על-פי רצון האל בעודני חי כאחד האדם.״
ואז שאל נתנאל: ״האם אין מקום לצדק? משה ציווה על ׳עין תחת עין, שן תחת שן.׳ מה נגיד אנו?״ ענה ישוע: ״אתם תגמלו לרע בטוב. שליחי לא יריבו עם בני האדם, אלא יהיו עדינים כלפי כולם. אתם לא תנהגו על-פי עין תחת עין. ואף כי שלטונות האדם נוהגים כך, לא כך במלכות; תמיד תשפטו על-פי מידת הרחמים ובאהבה תנהגו. ואם קשה לכם לשמוע זאת, גם כעת אתם יכולים לסגת. אם תתקשו לעמוד בדרישות המוטלות על השליחים, תוכלו לבחור בנתיב הקל יותר, זה של התלמידים.״
 למשמע הדברים הללו, התכנסו השליחים בינם לבין עצמם לזמן מה, אך שבו במהרה וכך אמר פטרוס: ״׳מאסטר׳, אנחנו נמשיך אתך; איש מאתנו לא ייסוג. אנחנו מוכנים לשלם את מלוא המחיר הנדרש; אנחנו נשתה מן הכוס. נהיה שליחים ולא תלמידים גרידא.״
וכאשר שמע זאת ישוע, אמר: ״היו מוכנים, אם כן, ליטול על עצמכם את מלוא האחריות וללכת אחרי. תנו צדקה בסתר; כשאתם נותנים צדקה, אל תתנו ליד שמאל לדעת מה עושה יד ימין. ובעת התפילה, התבודדו לנפשכם ואל תשננו פסוקים חסרי משמעות לשווא. זכרו תמיד כי אפילו טרם תבקשו ידע ׳האב׳ כל צרכיכם. ואל תפגינו פנים זעופות בצומכם, להראות לאחרים. וכשליחי הנבחרים, אשר מוקדשים כעת לשירות המלכות, אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בָּאָרֶץ, אך שרתו ללא אנוכיות ותַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָׁמָיִם, כִּי בִמְקוֹם אֲשֶׁר אוֹצַרְכֶם בּוֹ שָׁם יִהְיֶה גַם לְבַבְכֶם.״
״נר הַגּוּף הָעָיִן; וְאִם עֵינְךָ תְמִימָה כָּל-גּוּפְךָ יֵאוֹר. וְאִם עֵינְךָ רָעָה כָּל גּוּפְךָ יֶחְשָׁךְ. וְאִם יֶחְשַׁךְ הָאוֹר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ מָה רַב הַחשֶׁךְ!״
ואז שאל תומס את ישוע אם עליהם ״להמשיך לחלוק בכל.״ אמר ׳המאסטר׳: ״כן, אחי, אני רוצה שנחיה כמשפחה אחת, אוהדת. מוטלת עליכם משימה כבירה, ואני מבקש את מלוא תשומת לבכם. היטב תדעו את הנאמר: ׳לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים.׳ לא תוכלו לעבוד בלב שלם את האל ובאותה העת לשרת בלב שלם את הממון. ומכיוון שהצטרפתם כך לשירות המלכות, אל תדאגו לנפשותיכם; אל תדאגו למזון או למשקה; ואפילו לא לגופכם, וללבושכם. אתם כבר יודעים שידיים חפצות ולבבות כנים לא ירעבו ללחם. וכעת, הכינו את עצמכם להקדיש את מלוא האנרגיה שלכם לעבודת המלכות, הלוא ידע ׳האב׳ כל צרכיכם. אַךְ דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלוהִים, וכל אלה נוסף לכם כשתבואו בשעריהּ. לָכֵן, אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר כִּי יוֹם מָחָר הוּא יִדְאַג לוֹ וְדַיָּהּ לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּה.״
כאשר ראה ישוע שהם עתידים להישאר ערים כל הלילה ולשאול שאלות, אמר: ״אחי, הן כלי שרת ארציים אתם; מוטב שתנוחו ותתכוננו לעבודת המחר.״ אך שנתם נדדה. פטרוס העז ופנה אל ׳המאסטר׳ וביקש ״האם אוכל לשוחח אתך מעט בפרטיות. לא שיש לי סודות מאחי, אך רוחי כבדה ואם מגיע לי דבר נזיפה ממך, יקל עלי לקבלו כשאנו לבד.״ אמר לו ישוע, ״בוא איתי, פטרוס״ — והוביל אותו פנימה אל הבית. כאשר שב פטרוס מן הפגישה עם ׳המאסטר׳ עליז ומעודד הרבה יותר, החליט יעקב ללכת ולדבר עם ישוע. וכך הלאה, עד לשעות הבוקר המוקדמות נכנסו השליחים בזה אחר זה לשיחה עם ׳המאסטר׳. כאשר כולם פרט לתאומים נפגשו עמו, נכנס אנדראס לישוע ושאל: ״׳מאסטר׳, התאומים נרדמו סמוך למדורה; שמא נעיר אותם כדי לשאול אם גם הם חפצים לשוחח אתך?״ וישוע חייך ואמר לאנדראס, ״הם בסדר — אל תפריע להם.״ וכעת הגיע הלילה לתומו פינה מקומו לאור יום חדש.
לאחר כמה שעות שינה, כאשר נקבצו השניים עשר לארוחת בוקר מאוחרת עם ישוע, אמר להם: ״וכעת עליכם להתחיל בעבודה, לבשר הבשורות הטובות וללמד את המאמינים. התכוננו ליציאה לירושלים.״ ולאחר שדיבר ישוע, אזר תומס אומץ ואמר: ״׳מאסטר׳, אני יודע, שעלינו להתכונן להתחיל בעבודה, אך אני חושש שאנחנו עדיין לא מוכנים למשימה כה גדולה. האם תסכים שנישאר כאן בסביבה כמה ימים נוספים בטרם נתחיל בעבודת המלכות?״ וכאשר ראה ישוע שאותו הפחד אחז את כל שליחיו, אמר: ״יהי כרצונכם; נבלה כאן את השבת.״
במשך שבועות על-גבי שבועות הגיעו לבית-צידה קבוצות קטנות של מחפשי-אמת, וגם צופים סקרנים, על-מנת לראות את ישוע. החדשות אודותיו כבר נפוצו באזורי הספר; קבוצות של מחפשים הגיעו מערים רחוקות, אפילו כצור, צידון, דמשק, קיסריה וירושלים. עד אז קיבל ישוע את פני הבאים ולימד אותם אודות המלכות, ואילו כעת הפקיד מלאכה זו בידי השניים עשר. אנדראס היה בוחר את אחד השליחים ומפקיד קבוצת מבקרים בידיו, ולפעמים כל השניים עשר עסקו בכך.
הם עבדו במשך יומיים, לימדו ביום ונפגשו בפרטיות עד שעות הלילה המאוחרות. ביום השלישי ביקר ישוע את זבדיה ושלומית ואת שליחיו שלח ״לדוג, לעסוק, לשם שינוי, במשהו קליל, או לבקר את משפחותיכם.״ הם שבו ביום חמישי לשלושה ימי לימוד נוספים.
במהלך שבוע החזרות הזה, שינן ישוע שוב ושוב באזני שליחיו את שני מניעיה העיקריים של משימתו הארצית בתר-ההטבלה:
1. לגלות בפני האדם את ׳האב׳.
2. להוביל אנשים למודעות להיותם בנים — להכיר-באמונה שהם ילדיו של ׳העליון׳.
שבוע של התנסויות מגוונות תרם לשניים עשר הרבה; אחדים מהם אפילו רכשו ביטחון יתר בעצמם. במפגש האחרון, במוצאי שבת, באו פטרוס ויעקב לישוע ואמרו: אנחנו מוכנים — הובל אותנו לכבוש את המלכות.״ לכך ענה ישוע: ״מי ייתן וחכמתם תשתווה לקָנאותכם, ובאומץ תכפרו על בורותכם.״
ואף כי השליחים לא הצליחו להבין הרבה ממה שלימד, הם בהחלט הצליחו להכיר במשמעות של החיים המקסימים והיפים שחי בקרבם.
היטב ידע ישוע כי שליחיו לא הצליחו לקלוט לגמרי את תורתו. הוא החליט ללמד באופן פרטני את פטרוס, יעקב ויוחנן, בתקווה שיוכלו להבהיר את הרעיונות לחבריהם. הוא ראה שאף כי השניים עשר תפשו מספר היבטים של הרעיון אודות מלכות רוח, הם התעקשו להמשיך ולהצמיד את התורה הרוחנית החדשה לרעיונות הישנים, המקובעים בהם אחזו, לפיהם, בפשטות, מלכות השמים תהא כינון מחדש של שלטונו של דוד וכינונה מחדש של ישראל כמעצמה בעולם. וכך, יצא ישוע ביום חמישי אחר הצהריים לשוט בסירה ולשוחח על ענייני המלכות עם פטרוס, יעקב ויוחנן. הייתה זו סדנת לימוד בת ארבע שעות אשר כללה עשרות שאלות ותשובות, ואשר ניתן להוסיף אותה לתועלת מסמך זה תוך ארגון מחדש של הסיכום של אותו אחר הצהריים רב משמעות זה כפי שמסר בבוקר למחרת שמעון פטרוס לאחיו, אנדראס:
1. לעשות את רצון ׳האב׳. ישוע לא לימד לסמוך על ההשגחה של ׳האב׳ שבשמיים באופן פטליסיטי, פסיבי ועיוור. באותו אחר הצהריים, הוא ציטט ואישר את האמור בפסוק: ״אֲשֶׁר לֹא יִרְצֶה לַעֲשׂוֹת גַּם לֹא יֹאכֵל.״ מספיק היה לו להדגים את ההנחיה תוך שהצביע על התנסותו שלו עצמו. אין לשפוט את הציווי לסמוך על ׳האב׳ בראי הנסיבות החברתיות או הכלכליות של התקופה המודרנית, או כל תקופה אחרת. הנחיה זו כוללת את העקרונות האידאליים של חיים בסמוך לאל בכל התקופות ובכל העולמות.
ישוע הבהיר לשלושה את ההבדל בין מעמדÂ השליח למעמד התלמיד. ואפילו אז לא אסר על השניים עשר להתבונן קדימה ולפעול בתבונה. הוא לא הטיף כנגד תכנון אלא כנגד דאגה וחרדה. הוא לימד את השניים עשר להכפיף עצמם לרצון האל באופן ערני ופעיל. וכמענה לשאלותיהם הרבות בנוגע לחסכנות והסתפקות במועט, הוא פשוט הפנה את תשומת ליבם לחייו כנגר, בונה-סירות ודייג, ולאופן בו הקפיד לארגן את השניים עשר. הוא ביקש להבהיר שאין להתייחס לעולם כאל אויב; ושנסיבות החיים הינן מתת אלוה שפועלת בצמוד לילדי האל.
ישוע התקשה מאוד לגרום להם להבין מדוע נהג באופן אישי באי-התנגדות. הוא סרב בכל תוקף להגן על עצמו, ונדמה היה לשליחים שישמח אם ינהגו כמוהו. הוא לימד אותם לא להתנגד לרוע, לא ללחום בחוסר הצדק או בפגיעה, אך לא לימד אותם לסבול באופן פסיבי מעשיים לא ראויים. ובאחר הצהריים הזה הוא הסביר בפשטות שהוא תמך בכך שהחברה מענישה מעשי רעים ופושעים וכי לפעמים נדרשים השלטונות האזרחיים להשתמש בכוח על-מנת לקיים את הסדר החברתי ולהוציא לפועל את הצדק.
הוא לא פסק מלהזהיר את שליחיו לבל יתנו ידם במנהג המרושע של הנקמה; לנקמה, לרעיון של להשיב לאדם כגמולו, לא היה שום מקום. הוא סלד מנטירת טינה. הוא אסר על הרעיון של עין תחת עין ושן תחת שן. הוא התנגד לכל הרעיון של נקמה פרטית ואישית, והעביר את הטיפול בעניינים הללו לשלטון האזרחי מחד ולמשפט האל מאידך. הוא הבהיר לשלושה כי ההנחיה שלו תקפה לאינדיבידואל, ולא למדינה. הוא סיכם את הנחיותיו עד לאותה העת בנושאים אלה כך:
אהבו את אויבכם — זכרו את הציווי המוסרי של אחוות האדם.
חוסר התוחלת שברוע; נקמה לא תכפר על שגיאה. אל תשגו ותלחמו ברוע באמצעות כלי נשקו שלו.
התאזרו באמונה — היו בטוחים כי בסופו של דבר ידם של הצדק האלוהי והטוּב הנצחי תהא על העליונה.
2. הגישה הפוליטית. הוא הנחה את שליחיו להיזהר בהערותיהם ביחס למתח ביחסים בין העם היהודי לשלטון הרומי; הוא אסר עליהם להתערב בקשיים הללו באיסור חמור. הוא תמיד נזהר מליפול למלכודות הפוליטיות שהציבו בפניו אויביו, ותמיד ענה: ״אֵת אֲשֶׁר לְקֵיסָר תְּנוּ לְקֵיסָר וְאֵת אֲשֶׁר לאלוהים תְּנוּ לאלוהים.״ הוא סרב לפָנות את הקשב ממשימת כינונה של דרך גאולה חדשה; הוא לא התיר לעצמו לעסוק בשום דבר אחר. תמיד שמר על החוק האזרחי ועל תקנותיו בחייו האישיים; בכל מה שלימד בפומבי התעלם מן התחומים האזרחיים, החברתיים והכלכליים. הוא אמר לשלושת השליחים כי כל עניינו היה נתון לעקרונות המנחים את חייו הפנימיים וחיי הרוח האישיים של האדם.
ישוע, אפוא, לא היה רפורמטור פוליטי. הוא לא בא לארגן מחדש את העולם; ואף אם היה עושה כן, היה זה תקף רק לאותה תקופה, לאותו הדור. ואף-על-פי-כן, שום דור איננו פטור מן החובה לגלות בעצמו את הדרך המיטבית להתאים את חייו של ישוע לבעיותיו שלו. אך אל לכם לטעות ולזהות את תורתו של ישוע עם תיאוריה פוליטית או כלכלית כשלהי, או אם מערכת חברתית או תעשייתית כלשהי.
3. הגישה החברתית. הרבנים היהודים דנו רבות בשאלה: מיהו שכני? גישתו של ישוע התבססה על הרעיון של נדיבות פעילה וספונטנית, של אהבת לרעיך באופן אותנטי, באופן המרחיב את מושג השכנות לכלול את העולם כולו, והופך את כל תושביו לשכני. ויחד עם כל זאת, ישוע התעניין אך ורק באינדיבידואל, לא במסה. ישע לא היה סוציולוג, אך הוא כן פעל על-מנת למוטט את כל צורות הבידוד האנוכיוֹת. הוא לימד סימפטיה טהורה, חמלה. מיכאל מנבאדון הוא ׳בן׳ שעיקרו רחמים; חמלה הינה עיקר מהותו.
ואף כי ׳המאסטר׳ לא אמר שאנשים לא צריכים לארח את חבריהם לארוחה, הוא הציע לחסידיו לערוך סעודות עבור העניים וחסרי המזל. ישוע ניחן בחוש צדק בריא, אשר תמיד הושפע מן החמלה. הוא לא לימד את שליחיו להתיר לטפילים חברתיים או למקבצי נדבות מקצועיים להישען עליהם. האמירה שהתקרבה מכל לכדי הכרזה חברתית הייתה, ״אַל תִּשְׁפֹטוּ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָׁפֵטוּ.״
הוא הבהיר להם שנדיבות בלתי מובחנת עלולה לגרום לרבים מן החוליים בחברה. למחרת, הנחה ישוע באופן מיוחד את יהודה לבל ייתן צדקה מקופת השליחים אלא על-פי בקשתו שלו עצמו או על-פי בקשתם המשותפת של שניים מן השליחים. בכל העניינים הללו, נהג ישוע לומר, ״הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים.״ נדמה היה כי בכל הנסיבות החברתיות מטרתו הייתה ללמד סבלנות, סובלנות ומחילה.
המשפחה עמדה במרכז פילוסופיית החיים של ישוע — כאן כמו בעולם הבא. את מה שלימד אודות האל ביסס על המשפחה, והוא ניסה לתקן את נטייתם של היהודים להפריז בכבוד שנתנו לאבותיהם. הוא רומם את המשפחה לחובה האנושית מן הדרגה העילאית, אך הבהיר שאַל ליחסי המשפחה לעמוד בדרכה של חובות דתיות. הוא הפנה את תשומת הלב לעובדה שהמשפחה הינה מוסד בר-חלוף; היא איננה שורדת את המוות. ישוע לא היסס לוותר על משפחתו כאשר זו עמדה אל מול רצונו של ׳האב׳. הוא לימד אודות אחוות האדם החדשה, הרחבה יותר — זו של בני האל. בימיו של ישוע, נהגו במתירנות כלפי הגירושין בפלשתינה וברחבי האימפריה הרומית. הוא סרב שוב ושוב לקבוע חוקים ביחס לנישואין וגירושין, אך רבים מחסידיו הראשונים של ישוע החזיקו בדעות נחושות ביחס לגירושין ולא היססו לייחס אותן אליו. למעט יוחנן מרקוס, כל סופריה של הברית החדשה החזיקו בדעות המתקדמות, השמרניות ביחס לגירושין.
4. הגישה הכלכלית. ישוע חי, עבד וסחר בעולם שהיה בזמנו. ואף כי לא היה רפורמטור כלכלי, לעתים תכופות הפנה את תשומת הלב לחוסר הצדק שבחלוקת העושר הבלתי שוויונית. אך הוא לא הציע דבר על-מנת לתקן זאת. הוא הבהיר לשלושה כי אף שאסר על שליחיו להחזיק ברכוש, הוא לא הטיף כנגד עושר וקניין, אלא רק כנגד חלוקתם הבלתי שוויונית והבלתי צודקת של אלה. הוא הכיר בצורך לצדק חברתי ולהוגנות בתעשייה, אך לא הציע הצעה כלשהי כיצד להשיגם.
הוא מעולם לא הנחה את חסידיו להימנע מלהחזיק ברכוש חומרי, וביקש זאת רק משליחיו. לוקס, הרופא, האמין באמונה שלמה בשוויון חברתי ופעל רבות לפירוש לאמירותיו של ישוע באופן שתאם את אמונותיו האישיות שלו עצמו. ישוע מעולם לא הנחה את חסידיו לחיות חיים שיתופיים; הוא לא הצהיר הצהרות כלשהן בנגע לעניינים הללו.
לעתים תכופות, הזהיר ישוע את מאזיניו מפני החמדנות, והכריז כי ״אושרו של אדם אינו תלוי בְּהַרְבּוֹת קִנְיָנָיו.״ הוא חזר וציין ״כִּי מַה יּוֹעִיל הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהִשְׁחִית אֶת-נַפְשׁוֹ?״Â ואף כי לא התקיף במישרין את קניין הרכוש, הוא התעקש על החשיבות המהותית והנצחית לכך שהרוח תִקדם לכל. בשיעורים שנתן מאוחר יותר, ביקש לתקן השקפות שגויות רבות שרווחו באורנטיה אודות החיים והשתמש לשם כך במשלים רבים אותם הציג במסגרת פעולתו הציבורית. ישוע מעולם לא התכוון לגבש תיאוריות כלכליות; היטב ידע שכל תקופה נדרשת לפתח בעצמה את הפתרונות לקשייה. אילו חי ישוע היום על-פני האדמה, אילו חי היום בגוף, היה ממאכזב את מהווה אכזבה גדולה עבור מרבית הגברים והנשים, פשוט משום שהיה נמנע מלצדד בצד זה או אחר בוויכוחים אשר מתנהלים היום בפוליטיקה, בחברה או בכלכלה. הוא היה נותר הרבה מעל לכל אלה, ובה בעת היה מלמד אתכם כיצד להפוך את חייכם הרוחניים הפנימיים למושלמים, ואגב כך לאפשר לכם להיות הרבה יותר יעילים עת תבקשו לפתור את הבעיות האנושיות לגמרי.
ישוע היה גורם לכל בני האדם להידמות לאל, והיה עומד לצד הני האל הללו באהדה בעת שהיו פותרים את בעיותיהם הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. הוא לא הוקיע את העושר, אלא את מה שהעושר גרם לרוב רובם של חסידיו. באותו יום חמישי אחר הצהריים, אמר לראשונה ישוע לחבריו כי “טוֹב אֲשֶׁר תִּתֵּן מִשֶּׁתִּקָּח.״
5. דת אישית. כפי שהבינו שליחיו, ראוי לכם להיטיב ולהבין את תורתו של ישוע מתוך חייו. הוא חי באורנטיה חיים של מושלמוּת, וניתן להבין את תורתו הייחודית רק כשמתבוננים בחייו ביחס לסביבה בה חי. חייו הם אלה שיסייעו יותר מכל לגלות את טיבו האלוהי ואישיותו האוהבת של ׳האב׳, יותר מן השיעורים שלימד את השניים עשר או הדרשות שנשא.
ישוע לא תקף את דברי נביאי העברים ואף לא את אלה של מורי המוסר היוונים. ׳המאסטר׳ הכיר בדברים הטובים הרבים שייצגו המורים הגדולים הללו, אך הוא ירד לארץ בכדי ללמד משהו נוסף, ללמד ״את האדם לעשות מרצונו את רצון האל.״ ישוע לא ביקש ליצור אדם דתי, בן תמותה שעסוק רק ברגשות דתיים ומוּנע אך ורק מדחפים רוחניים. אילו יכולתם להעיף בו מבט אחד, הייתם יודעים שישוע היה אדם אמתי, בעל ניסיון עצום בענייני העולם. במהלך מאות שנות התקופה הנוצרית עוותו ושובשו השיעורים שלימד ישוע; אתם אף דבקים ברעיונות מעוותים ביחס לצניעותו ולענוותו של ׳המאסטר׳. נדמה שמה שכיוון אליו בחייו הייתה הערכה-עצמית עילאית. הוא רק ייעץ לאדם לרכוש ענווה ובכך להיות מרומם; מה שבאמת כיוון אליו הייתה ענווה אמתית כלפי האל. הוא העריך מאוד כנות — לב טהור. את האופי שפט בעיקר על-פי נאמנות, ואילו במרכז תורתו עמד האומץ. משפט המפתח שלו היה ״אל תירא,״ וסבלנות לאורך זמן הייתה תכונת האופי האידאלית בעבורו. תורתו של ישוע מהווה דת של גבורה, אומץ והרואיות. וזאת הסיבה בגללה בחר כנציגיו האישיים שניים עשר גברים מן השורה, אשר רובם היו דייגים מסוקסים, חסונים וגבריים.
ישוע דיבר מעט אודות התמכרויותיה של החברה בימיו; רק לעתים רחוקות התייחס לפשיעה המוסרית. הוא היה מורה חיובי שלימד מעלות אמתיות. הוא הקפיד להימנע מללמד באופן שלילי; הוא נמנע מלפרסם את הרוע. הוא אפילו לא היה רפורמטור מוסרי. היטב ידע, וכך גם לימד את שליחיו, כי לא ניתן לדכא את דחפיה החושניים של האנושות, לא באמצעות תוכחת דתית ולא באמצעות איסור חוקי. במעט הפעמים בהן הוקיע, עשה זאת כנגד הגאווה, האכזריות, הדיכוי והצביעות.
אפילו את הפּרוּשים לא הוקיע ישוע בנחרצות, כפי שעשה יוחנן. הוא ידע שבתוך תוכם, הרבה מן הסופרים והפרושים היו כנים; הוא הבין שהם שועבדו למסורותיהם הדתיות. הוא הדגיש בעיקר ״שראשית יש להפוך את העץ לטוב.״ הוא הדגיש באזני השלושה שהוא העריך את החיים בשלמותם ולא רק מעט מעלות מסוימות.
הדבר היחיד שלמד יוחנן ביום לימוד זה היה שבלב לבה של דת ישוע ניצב אופי מבוסס חמלה אליו נלווה הרצון האישי לעשות את רצון ׳האב׳ שבשמים.
פטרוס תפש את הרעיון שהבשורה אשר היו עתידים לבשר היוותה, למעשה, התחלה חדשה עבור האנושות כולה. לאחר מכן, שיתף את פאולוס ברושם זה ופאולוס ניסח על-פיו את הדוקטרינה של המשיח ״כאדם השני.״
יעקב תפש את האמת המרטיטה כי ישוע ביקש שילדיו שבארץ יחיו כאילו כבר היו אזרחיה של מלכות שמימית שנשלמה.
ישוע ידע כי בני האדם שונים, וכך לימד גם את שליחיו. כל העת האיץ בהם להימנע מלנסות ולהתאים את המאמינים והחסידים לתבניות מוגדרות. הוא ביקש לאפשר לכל נשמה להתפתח בהתאם לדרכה שלה, כאינדיבידואל נבדל ביחס לאל אשר הולך ונשלם. בתשובה לאחת משאלותיו הרבות של פטרוס, אמר ׳המאסטר׳: ״אני רוצה לשחרר את בני האדם כך שכמו ילדים קטנים יוכלו להתחיל דף חדש של חיים חדשים וטובים יותר.״ ישוע תמיד התעקש על כך שהטוּב האמתי חייב להיות בלתי-מודע, וכאשר נותנים צדקה, לא לתת ליד שמאל לדעת מה עושה ימין.
אותו אחר הצהריים, נדהמו שלושת השליחים כאשר הבינו כי דתו של ׳המאסטר׳ איננה כוללת בחינה-עצמית רוחנית. כל הדתות שלפני תקופתו של ישוע, כמו גם אלה שאחריו, לרבות הנצרות, הקפידו על בחינה עצמית במודע. אך לא כן דתו של ישוע מנצרת. Â פילוסופית החיים של ישוע נעדרת התבוננות פנימית דתית. בן הנגר מעולם לא לימד כיצד לבנות את האופי; הוא לימד כיצד להצמיח אותו, והכריז כי מלכות השמים כמוה כגרגר חרדל. אך ישוע לא אמר דבר כנגד אנאליזה עצמית כאמצעי למנוע אגואיזם יהיר.
הזכות להיכנס בשערי המלכות מותנית באמונה, באמונה אישית. המחיר להמשך ההרקעה המדורגת במלכות הינה פנינת יקרת-ערך, שעל-מנת לקנותהּ ימכור האדם את כל מה שיש לו.
תורתו של ישוע הינה דת עבור כולם, ולא רק עבור החלשים והעבדים. דתו מעולם לא התגבשה (בימיו) לכדי אמונות וחוקים תיאולוגיים; הוא לא הותיר אחריו ולו שורה כתובה אחת. חייו ותורתו ניתנו ליקום כירושה מעוררת השראה, אידאליסטית, כזו המתאימה להנחוֹת רוחנית וללמד מוסרית את בני כל התקופות ובכל העולמות. ואפילו היום, נפרדת תורתו של ישוע מכל הדתות, אף שהיא התקווה החיה של כל אחת מהן.
ישוע לא לימד את שליחיו כי ראוי לו לאדם לעסוק בחייו הארציים רק בדת; זה היה האופן בו תפשו היהודים את עבודת השם. ואולם, הוא התעקש שהדת תהא עיסוקם היחיד של השניים עשר. ישוע לא לימד דבר על-מנת להניא את מאמיניו מלפתח תרבות אמתית; הוא רק הסתייג מבתי הספר הדתיים בירושלים, אשר היו כבולים למסורת. הוא היה ליברל, בעל לב-רחב, מלומד וסובלני. לאדיקות מתוך ערך עצמי לא היה כלל מקום בפילוסופית החיים שלו.
׳המאסטר׳ כלל לא הציע פתרונות לבעיות הבלתי-דתיות, לא של תקופתו שלו ולא של כל תקופה אחרת. ישוע ביקש לפתח את תובנה רוחנית אודות המציאויות הנצחיות ולהמריץ את היוזמה לחיים מקוריים; הוא עסק אך ורק בבסיס צרכיו הרוחניים התמידיים של המין הרוחני. הוא גילה טוּב השקול לאל. הוא רומם את האהבה — האמת, היופי והטוּב — כאידאל האלוהי וכמציאות הנצחית.
׳המאסטר׳ בא ליצור באדם רוח חדשה, רצון חדש — להעניק יכולת חדשה להתוודע לאמת, לחוות חמלה ולבחור בטוּב — הרצון לשמור על הרמוניה עם רצון האל, אליו נלווה הדחף הנצחי להפוך למושלם כמות ׳שהאב׳ שבשמים מושלם הוא.
את השבת שלאחר מכן הקדיש ישוע לשליחיו, והם חזרו לגבעות שם הוסמכו; ושם, לאחר מסר עידוד אישי, ארוך ויפהפה, הוא נפנה לטקס הקדשתם של השניים עשר. באחר הצהריים של שבת זו קיבץ ישוע את השליחים סביבו על הגבעה, וכהכנה ליום בו ייאלץ להשאיר אותם לבד בעולם, הפקיד אותם בידי ׳אביו׳ שבשמיים. הפעם לא היה כל לימוד, אלא רק מפגש והתייחדות.
ישוע סקר רבים מן ההיבטים בדרשת ההסמכה, זו אשר ניתנה באותו מקום ממש, ואז קרא אותם אליו אחד אחד וציווה עליהם לצאת לעולם כנציגיו. בעת שהקדיש אותם ׳המאסטר׳, ציווה עליהם: ״לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְקִרְאוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה. קראו לשבויים דרור, נחמו את המדוכאים וחבשו נשברי-לב. חינם לקחתם, חינם תתֵנו.״
ישוע הציע להם לא לקחת כסף ואף לא בגדים להחלפה ואמר, ״כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לִשְׂכָרוֹ.״ ובסופו של דבר, אמר: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם כִּשְׁלֹחַ כְּבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים; לָכֵן הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים. וְאַתֶּם הישמרוּ בנפשותיכם כִּי אויבכם יִמְסְרוּ אֶתְכֶם לְסַנְהֶדְרִיּוֹת וְהֻכֵּיתֶם בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת. וְלִפְנֵי נְגִידִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ בשל אמונתכם בבשורה, לְמַעֲנִי לְעֵדוּת לָהֶם. וְכִי ישפטו אֶתְכֶם אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ תְּדַבְּרוּ וּמֶה תְּדַבֵּרוּ כִּי בַּשָׁעָה הַהִיא רוּחַ אֲבִיכֶם שבתוככם הוּא הַמְדַבֵּר בְּפִיכֶם. אחדים מכם יומתו, ורבים ישנאו אתכם בשל בשורה זו בטרם תכוננו את המלכות בארץ; אך אל תיראו, אני אהיה עמכם, ורוחי תלך לפניכם בכל העולם כולו. ונוכחות אבי תשכון בכם עת תלכו, ראשית ליהודים ולאחר מכם ליווניים.״
וכאשר ירדו מן ההר, הלכו חזרה לביתם, Â לבית משפחת זבדיה.
אותו ערב, בשיעור שהתקיים בבית עקב הגשמים, שוחח עמם ישוע באריכות, וניסה להסביר לשניים עשר מה נדרש מהם להיות ולא מה נדרש מהם לעשות. הם רק הכירו דת שחייבה אותם לעשות דברים מסוימים בכדי להגיע לרמת צדיקוּת — לגאולה. אך ישוע שב והסביר, ״כי במלכות עליכם להיות צדיקים על מנת לפעול.״ הוא אמר שוב ושוב, ״היו מושלמים כשם ׳שאביכם׳ בשמים מושלם הוא.״ כל אותה העת הסביר ׳המאסטר׳ לשליחיו המבולבלים כי הגאולה אותה בא הוא להביא לעולם מושגת באמצעות אמונה בלבד, באמונה פשוטה וכנה. אמר ישוע: ״יוחנן הטיף לטבילה של תשובה, לחרטה על צורת החיים הישנה. ואילו אתם עתידים לבשר את טבילת האחווה עם האל. הטיפו לתשובה בקרב אלה שנדרשים לכך, אך פתחו את הדלתות לרווחה בפני אלה אשר כבר מבקשים בכנות להיכנס בשערי המלכות, והזמינו אותם להצטרף לאחוות בני האל השמחים.״ ואולם, קשה היה לשכנע את הדייגים הגליליים הללו שהיות האדם צדיק, מתוך אמונה, קודמת במלכות לעשיית הצדק בחיי היום-יום של בני האדם שבארץ.
מכשלה גדולה נוספת שהפריעה לשניים עשר ללמוד הייתה נטיתם לקחת עקרונות אידאליסטיים ורוחניים, עקרונות של אמת דתית, ולעצב אותם לכדי חוקי התנהגות אישיים. ישוע היה מציג בפניהם את יפי הרוח של דרך הנשמה, אך הם התעקשו לתרגם את הנחייתו לכדי צורת התנהגות אישית. פעמים רבות, אפילו כאשר הצליחו לזכור את שאמר ׳המאסטר׳, הם כמעט תמיד שכחו את שלא אמר. ואולם אט-אט הפנימו את השיעור, משום שישוע היה כל מה שלימד. מה שלא הצליחו לרכוש באמצעות הדברים שאמר, רכשו בהדרגה בעת שחיו לצדו.
לשליחים לא היה ברור ׳שהמאסטר׳ חי חיים שמעוררים השראה רוחנית לכל אדם, בכל תקופה ובכל עולם ביקום עצום ממדים. על-אף כל מה שאמר להם ישוע מעת לעת, השליחים לא תפשו את הרעיון שעל-אף שביצע את עבודתו בעולם הזה, הוא פעל עבור כל שאר העולמות שבבריאתו העצומה. ישוע לא חי את חייו באורנטיה על-מנת לשמש כדוגמה אישית של חיי אדם עבור הגברים והנשים של העולם הזה, אלא על-מנת ליצור אידאל רוחני גבוה ומעורר השראה עבור כל בני התמותה בכל העולמות.
באותו הערב, שאל תומאס את ישוע: ״׳מאסטר׳, אתה אומר שעלינו להיות כילדים קטנים בטרם נוכל להיכנס למלכות ׳האב׳, ויחד עם זאת הזהרת אותנו לבל יוליכו אותנו שולל נביאי שקר, ולבל נשליך פנינים לרגלי החזירים. אני באמת מבולבל. אינני מצליח להבין את השיעור.״ ענה ישוע לתומאס: ״כמה זמן אאלץ להתאזר בסבלנות! אתם תמיד מבקשים לפשט את כל מה שאני מלמד. כשביקשתי אתכם להפוך לילדים קטנים, מחיר הכניסה למלכות, לא התייחסתי לקלות שבה ניתן לרמותם, לא לאמון שהם נוטים לרחוש, ולא למהירות שבה הם מאמינים לזרים שמבקשים לרצותם. מה שביקשתי שתלמדו מן הדוגמה היה מערכת היחסים בין ילד לאביו. אתם הילדים, ואתם מבקשים להיכנס למלכותו של ׳אביכם׳. בין כל ילד רגיל לאביו מתקיימת חיבה טבעית אשר מבטיחה מערכת יחסים מבינה ואוהבת. זו, לעד מונעת את הצורך להתמקח עבור אהבתו וחסדו של ׳האב׳. הבשורה שאתם עתידים לצאת ולבשר נוגעת לגאולה שמקורה במערכת יחסים נצחית זו בין ילד לאביו.״
את תורתו של ישוע אפיינה העובדה כי מוסריותהּ של הפילוסופיה שלו נבעה ממערכת היחסים האישית בין האינדיבידואל לאל —מערכת יחסים זו שבין ילד לאביו. ישוע הדגיש את האינדיבידואל, ולא את הגזע או האומה. בעודם סועדים את ארוחת הערב, שוחח ישוע עם מתי והסביר לו כי מוסריותו של כל מעשה נקבעת על-פי המניע של האינדיבידואל. מוסריותו של ישוע הייתה תמיד חיובית. כלל הזהב, כפי שהגדיר אותו ישוע מחדש, דרש בפועל מגע חברתי; לכלל הישן יותר ניתן היה לציית בבדידות. ישוע פשט מעל המוסריות את כל החוקים והטקסים ורומם אותה לרמות מרהיבות של מחשבה רוחנית וחיי צדיקות אמתיים.
ואף כי לדתו של ישוע נודעו השלכות מעשיות, כל ערך מעשי פוליטי, חברתי או כלכלי שניתן היה למצוא בתורתו נבע בטבעיות מהתנסותה הפנימית של הנשמה כפי שהיא מבטאת את פירות הרוח בסעד ספונטני יומיומי של התנסות דתית אישית ואותנטית.
לאחר שסיימו ישוע ומתי את שיחתם, שאל שמעון הקנאי, ״אבל ׳מאסטר׳, האם כל בני האדם הינם בני האל? ענה לו ישוע: ״כן שמעון, כל בני האדם הינו בני האל ואלה החדשות הטובות שאתם עתידים לבשר.״ אך השליחים לא הצליחו לתפוש דוקטרינה מעין זו; הייתה זו הכרזה חדשה, מוזרה ומבהילה. ובשל רצונו לגרום להם להבין אמת זו, הנחה ישוע את מאמיניו להתייחס לכל בני האדם כאחים.
בתשובה לשאלתו של אנדראס, הבהיר ׳המאסטר׳ כי מוסריותהּ של תורתו הייתה בלתי-נפרדת מדת החיים שלו. הוא לא לימד מוסריות שמקורה בטבע האדם, אלא כזו שמקורה ביחסו של האדם לאל.
יחנן שאל את ישוע, ״׳מאסטר׳, מהי מלכות שמים?״ ענה לו ישוע: ״שלושה דברים הכרחיים למלכות השמים: ראשית, הכרה בריבונותוֹ של האל; שנית, אמונה באמת של היות האדם בנו של האל; ושלישית, אמונה ביעילותו של הרצון העילאי של האדם לעשות את רצון האל — להידמות לאל. ואלה החדשות הטובות של הבשורה: באמצעות אמונה יכול כל בן תמותה לרכוש את כל אלה, ההכרחיים לגאולה.״
וכעת תם שבוע ההמתנה, והם הכינו עצמם ליציאה לירושלים ביום למחרת.
ביום הראשון של השבוע, ה-19 בינואר, שנת 27 לספירה, התכוננו ישוע ושניים עשר השליחים לצאת מן המטה שבבית צידה. השניים עשר לא ידעו דבר אודות תכניותיו של ׳המאסטר׳, למעט העובדה שהם היו בדרכם לחגיגות הפסח בירושלים באפריל ושבכוונתם לצעוד דרך עמק הירדן. הם יצאו מבית זבדיה מעט לפני צהרי היום, משום שבני משפחותיהם של השליחים ותלמידים אחרים באו להיפרד מהם לשלום ולאחל להם הצלחה בעבודה שעמדו להתחיל.
מעט לפני שעזבו, ראו השליחים ׳שהמאסטר׳ חסר ואנדראס יצא לחפשו. לאחר חיפוש קצר, מצא אותו יושב בסירה על החוף ובוכה. ואף כי השניים עשר ראו את ׳המאסטר׳ מתאבל תכופות, ולתקופות קצרות ראו אותו מאוד מוטרד, איש מהם מעולם לא ראה אותו בוכה. אנדראס, אשר מעט נבהל למראה ׳המאסטר׳ הבוכה ערב יציאתם לירושלים, העז להתקרב לישוע ושאל: ״למה זה תבכה, ׳מאסטר׳, ביום גדול זה בו נצא לירושלים לבשר את מלכות ׳האב׳? מי מאתנו עלב בך?״ ובעודו חוזר עמו לשניים עשר, ענה לו ישוע: ״איש מכם לא עלב בי. התעצבתי משום שאי מבני משפחת אבי, יוסף, לא זכר לבוא ולאחל לנו דרך צלחה.״ באותה העת ביקרה רות את אחיה יוסף בנצרת. בני משפחה אחרים נמנעו מלבוא בשל גאווה, אכזבה, חוסר הבנה וטינה קטנונית שנבעה מרגשות פגועים.
כפר נחום לא הייתה רחוקה מטבריה, ושמו של ישוע נפוץ כבר ברחבי הגליל ואף מעבר לו. ישוע ידע שהורדוס עתיד בקרוב לשים לב לעבודתו; ומשום כך חשב שמוטב לו לקחת את שליחיו דרומה ליהודה. חבורה בת כמאה מאמינים ביקשה להצטרף אליהם, אך ישוע שוחח עמם וביקש מהם שלא להתלוות לחבורת השליחים בדרכה במורד הירדן. ואף כי הסכימו להישאר מאחור, רבים מהם יצאו בעקבות ׳המאסטר׳ לאחר ימים מספר.
ביום הראשון צעדו ישוע והשליחים רק עד טריכאה, שם לנו. למחרת, צעדו לנקודה על גדת הירדן בסמוך לפלה, במקום בו הטיף יוחנן שנה לפני כן, ובמקום בו הוטבל ישוע. כאן שהו יותר משבועיים, לימדו והטיפו. עד לסוף השבוע הראשון התקבצו כמה מאות אנשים במחנה סמוך למקום בו התגוררו ישוע והשניים עשר. אנשים אלה הגיעו מן הגליל, מפִינִיקִיָה, מסוריה, מן הדקפוליס, מפֵּרֵאָה ומיהודה.
ישוע לא הטיף כלל בציבור. אנדראס חילק את ההמון והקצה את המטיפים לאספות הבוקר ואחר הצהריים; לאחר סעודת הערב שוחח ישוע עם השניים עשר. הוא לא לימד אותם שום דבר חדש אלא סקר מחדש את השיעורים הקודמים וענה על שאלותיהם הרבות. באחד מן הערבים הללו סיפר להם מעט אודות ארבעים היום שבילה בגבעות הסמוכות.
רבים מאלה שבאו מפראה ומיהודה הוטבלו בעבר בידי יוחנן וביקשו ללמוד עוד על תורתו של ישוע. השליחים התקדמו מאוד בתהליך הלימוד של תלמידיו של יוחנן, הן משום שלא סתרו בשום צורה את מה שהטיף לו יוחנן והן משום שבעת ההיא עדיין לא הטבילו בעצמם תלמידים חדשים. אך בפני חסידיו של יוחנן תמיד עמדה כאבן נגף העובדה שאם ישוע היה כל מה שהכריז עליו יוחנן, הוא לא עשה דבר על-מנת לשחררו מכלאו. תלמידיו של יוחנן לא הצליחו אף פעם להבין מדוע ישוע לא מנע את המוות האכזר של מנהיגם האהוב.
מדי לילה הנחה אנדראס בזהירות את אחיו השליחים כיצד ללמוד להסתדר בצורה חלקה עם תלמידיו של יוחנן המטביל, משימה עדינה וסבוכה. במהלך שנה זו, השנה הראשונה של של מפעלו הציבורי של ישוע, יותר משלושה רבעים מחסידיו היו כאלה שבעבר נהו אחר יוחנן והוטבלו על-ידו. כל השנה הזו, שנת 27 לספירה, נוצלה להשתלטות שקטה על עבודתו של יוחנן בפראה וביהודה.
בלילה שלפני יציאתם מפֵּלה, הוסיף ישוע ולימד את השליחים אודות המלכות החדשה. וכה אמר ׳המאסטר׳: ״לימדו אתכם להמתין לביאת מלכות האל, וכעת אני מכריז כי מלכות זו לה ציפיתם זה מכבר כבר קרבה, ואפילו מצויה כעת בינינו. לכל מלכות יש מלך, היושב על כס המלכות וקובע את החוק הנהוג בה. וכך, פיתחתם מושג אודות שלטונם רב ההוד של היהודים על כל עמי העולם, במסגרתו ישב המשיח על כס דוד המלך וממקום שבתו זה, כס של עוצמה פלאית, יקבע את חוק העולם כולו. אך ילדי, לא תראו בעין האמונה ולא תאזינו בתבונת הרוח. אני מכריז כי מלכות השמים הינה מימושו של שלטון ׳האב׳ בלבבות בני האדם והכרה בו. ואכן, למלכות זו יש מלך, ומלך זה הינו ׳אבי׳ ׳ואביכם׳. ואכן, אנחנו נתיניו הנאמנים, אך עובדה נוספת, המתעלה הרבה מעל לזו, היא אמת ההתמרה שאנחנו בניו. אמת זו עתידה להתגשם לעיני כל בחיי שלי אני. ׳אבינו׳ אף יושב על כס מלכות, אך לא כזה אשר נבנה בידיים. הכס של ׳האינסופי׳ הינו מקום משכנו הנצחי של ׳האב׳ בשמי השמים; הוא מלא בכול ומשליט חוקותיו ביקומים על גבי יקומים. ׳האב׳ אף שולט בלבבות ילידיו שבארץ באמצעות הרוח ששלח לשכון בנשמת בני התמותה.״
״כאשר תהיו נתיניה של מלכות זו, אכן תזכו לשמוע את חוקיו של ׳שליט היקום׳; אך כאשר תגלו-באמונה, בשל בשורת המלכות שבאתי אני עליה להכריז, כי בנים אתם, משם ואילך לא תחשיבו את עצמכם כיצורים הכפופים לשלטון החוק של מלך כל-יכול אלא כבניו, בזכות, של ׳אב׳ אוהב ואלוהי. אמן, אמן אומר לכם, כי כאשר רצון ׳האב׳ הוא לכם מצווה, לא תיטלו חלק במלכות. רק כאשר רצון ׳האב׳ הופך באמת רצונכם, אכן באמת תהיו במלכות משום שאז הפכה המלכות בפועל להתנסוּת בדמותכם. כאשר רצון האל הוא לכם מצווה, אתם נתינים נאצלים ומשועבדים; אך כאשר תאמינו בבשורה זו אודות היותכם בנים לאל, יהפוך רצון ׳אבי׳ לרצונכם, ותרוממו למעמד של ילדי אל חופשיים, בנים של חירות למלכות.״
כמה מן השליחים הבינו חלק משיעור זה, אך איש מלבד יעקב זבדיה לא הבין את מלוא המשמעות של הכרזה רבת חשיבות זו. על-אף-זאת, שקעו המילים הללו ללבבותיהם ושבו ועלו על-מנת לשמחם בשנות השירות שלאחר מכן.
׳המאסטר׳ ושליחיו שהו בסמוך לחמתן במשך שלושה שבועות כמעט. השליחים המשיכו להטיף בפני ההמון פעמיים ביום, ואילו ישוע הטיף בכל יום שבת. לא ניתן היה להמשיך לנוח בימי רביעי; ולפיכך ארגן אנדראס שבכל יום מששת ימי השבוע ינוח אחד מזוגות השליחים וכולם יתייצבו לתפקיד בתפילות השבת.
את רוב ההטפה לציבור עשו פטרוס, יעקב ויוחנן. פיליפוס, נתנאל, תומאס ושמעון עשו את רוב העבודה האישית ולימדו קבוצות מיוחדות של מבקרים; התאומים ניהלו את עבודת הפיקוח הכללית עליה הופקדו ואילו אנדראס, מתי ויהודה התגבשו לכדי וועדת ניהול כללית בת שלושה חברים, אף כי כל אחד מהם גם עסק רבות בעבודה דתית.
אנדראס עסק רבות ביישוב אי ההבנות והמחלוקות החוזרות והנשנות בין תלמידיו של יוחנן ותלמידיו החדשים של ישוע. מדי כמה ימים מתעורר קושי גדול, אך בסיוע חבריו השליחים, הצליח אנדראס לשכנע את הצדדים הניצים להגיע לכדי הסכם, אף אם היה זמני. ישוע סרב בכל תוקף להשתתף בדיונים הללו ואף לא הסכים לייעץ להם כיצד לפתור את הקשיים. הוא לא הציע לשליחים שום הצעה שנגעה לפתרון בעיות סבוכות אלה. כאשר אנדראס הביא את הסוגיה לפתחו של ישוע, תמיד היה אומר לו: ״אין זה ראוי שהמארח ישתתף בבעיות המשפחה של אורחיו; הורה נבון לעולם לא מצדד באחד מילדיו המתקוטטים.״
בכל מגעיו עם שליחיו ועם כלל תלמידיו, הפגין ׳המאסטר׳ חכמה גדולה והוגנות מושלמת. ישוע אכן היה ׳מאסטר׳ של בני אדם; השילוב בין קסמה ועצמתה של אישיותו הקנה לו השפעה כבירה על אחיו. לחייו המחוספסים, הנוודיים וחסרי הבית נודעה השפעה עוצמתית ומעודנת. מה שמשך את האינטלקט ומשך אליו רוחנית היו צורת ההוראה הסמכותית שלו, הלוגיקה הבהירה שלו, עצמת ההיסק שלו, תובנותיו החכמות, דעתו העֵרה, שלוותו שאין-דומה-לה, וסובלנותו העילאית. הוא היה פשוט, גברי, הגון וללא-חת. ולהשפעה הפיזית והאינטלקטואלית של נוכחות ׳המאסטר׳, נלוו אותן תכונות הקסם הרוחניות של ההוויה אשר אפיינו את אישיותו – הסבלנות, הרכות, הצניעות, העדינות והענווה.
ישוע מנצרת אכן היה אישיות חזקה ועוצמתית; הוא היה מעצמה אינטלקטואלית ומעוז רוחני. אישיותו משכה לא רק את הנשים בקרב חסידיו, אלא גם את נִיקוֹדֵמוּס, האינטלקטואל המלומד, ואת מפקד המשמר ששמר על הצלב, אשר לאחר שסיים לצפות במותו של ׳המאסטר׳ אמר: ״אכן, היה זה בן האל.״ והדייגים הגליליים החסונים קראו לו ׳מאסטר׳.
הציורים של ישוע ממש לא עושות לא חסד. דיוקנאות אלה של המשיח השפיעו לרעה על הנוער; סוחרי המקדש לא היו נָסים מפני ישוע אילו היה האדם אותו ציירו על-פי-רוב ציירכם. אנושיותו הייתה מכובדת; הוא היה טוב, ויחד עם זה טבעי. ישוע לא דמה למיסטיקן חיוור, מתוק, עדין ונעים. תורתו הייתה דינמית באופן מרטיט. הוא לא רק התכוון לטוב, אלא בכל אשר הלך אכן עשה טוב.
׳המאסטר׳ מעולם לא אמר: ״פנו אלי כל הבטלנים והחולמניים.״ אך פעמים רבות אכן אמר: ״פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם – מנוחה רוחנית.״ עולו של ׳המאסטר׳ אכן היה נעים, ואף-על-פי-כן לעולם לא הטיל אותו; כל אינדיבידואל נדרש לשאתו מרצונו החופשי.
ישוע הדגים הכנעה באמצעות קורבן, הקרבתן של הגאווה והאנוכיות. כאשר הפגין רחמים, הוא ביקש להדגים את הגאולה הרוחנית מכל הטינה, הפגיעוֹת, הכעסים והתאווה האנוכית לכוח ולנקמה. וכאשר אמר ״אַל תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע,״ הוא הסביר מאוחר יותר שלא התכוון שיש לתמוך בחטא או להתרועע אם העוולה. הוא ביקש להרחיב את השיעור על המחילה, ״ולא להתקומם כנגד ההתנהגות המרושעת כלפי האדם כאישיות, הפגיעה המרושעת ברגשות הכבוד העצמיים.״
בזמן שהותם בחמתן, הקדיש ישוע זמן רב להוראת השליחים בנוגע למושג החדש אודות האל; שוב ושוב הדגיש בפניהם כי האל הינו ׳אב׳, אך לא מנהל חשבונות עליון שעוסק בעיקר ברישום שגיאות ילדיו שבארץ, רושם את חטאיהם ומעשיהם הרעים כהכנה ליום בו ישב למשפט מתוקף תפקידו כשופט הבריאה כולה. זה מכבר התייחסו היהודים לאל כאל מלך מלכי המלכים, ואפילו ׳כאבי׳ ישראל, אך מעולם לא שמעה קבוצה גדולה של בני אדם כי האל הינו ׳אביו׳ האוהב של האינדיבידואל.
בתשובה לשאלתו של תומאס, ״מיהו אל המלכות הזה? ענה ישוע: ״אלוהים הינו ׳אביך׳, והדת – בשורתי – אינה אלא ההכרה מתוך אמונה באמת שאתם בניו. ניצב אני בקרבכם בגוף בשר ודם על-מנת להבהיר בחיי ובתורתי את שני הרעיונות הללו.״
ישוע אף ביקש לשחרר את דעתם של שליחיו מן ההכרח להקריב קורבנות מן החי כחובה דתית. ואולם, הגברים הללו התרגלו לרעיון של קורבנות שמוקרבים מדי יום ביומו, והתקשו לתפוש את כוונתו. אף-על-פי-כן, ׳המאסטר׳ לא התעייף מללמד. כשלא הצליח לגרום להם להבין בצורה אחת, הוא היה מוצא דרך אחרת להעביר את המסר ומשתמש במשל אחר על-מנת לתאר זאת.
ממש באותה העת החל ישוע ללמד את השניים עשר ביתר פירוט על משימתם, ״לִרְפּוֹא כָּל חֳלִי וְכָל מדווה.״ ׳המאסטר׳ לימד אותם הרבה אודות האדם בשלמותו – האיחוד בין הגוף, הדעת והרוח של הגבר או האישה האינדיבידואליים. ישוע סיפר לעמיתיו אודות סוגי המחלות שעתידים הם לפגוש, והסביר כיצד לרפא את חולי האדם. הוא לימד אותם להכיר ב:
1. מחלות הגוף – אותן מחלות שעל-פי-רוב נקראות מחלות פיזיות.
2. דעת שהשתבשה – אותן מחלות לא-פיזיות אשר לאחר מכן נחשבו כמחלות והפרעות רגשיות ומנטליות.
3. דיבוק ברוח רעות.
ישוע הסביר לשליחיו מספר פעמים אודות טיבם, ולעתים גם מקורן, של הרוחות הרעות הללו, אשר באותן הימים כונו גם רוחות טמאות. היטב ידע ׳המאסטר׳ על ההבדל בין דיבוק ברוח לבין שיגעון, אך לא כן השליחים. בנוסף לזאת, בשל הידע המוגבל שלהם אודות ההיסטוריה של אורנטיה, לא התאפשר לישוע לגרום להם להבין נושא זה במלואו. ואולם, פעמים רבות רמז לגבי הרוחות הלו ואמר להם: ״הן לא תפרענה יותר לבני האדם לאחר שארקיע ׳לאבי׳ בשמים ולאחר שאשפוך רוחי על כל בשר, בימים בהם תבוא המלכות ברב עוצמה והדר של רוח.״
במהלך שנה זו, מדי שבוע בשבוע ומדי חודש בחודשו השיתו השליחים יותר ויותר מתשומת לבם לסעד החולים.
אחד ממפגשי הערב המשמעותיים ביותר בחמתן היה זה בו נידונה האחדות הרוחנית. יעקב זבדיה שאל: ״׳מאסטר׳, כיצד נוכל ללמוד להיות יותר תמימי דעים וכך ליהנות מהרמוניה גדולה יותר בינינו?״ כאשר שמע ישוע שאלה זו, זעה רוחו בקרבו עד כדי כך שענה: ״יעקב, יעקב, מתי לימדתי אתכם שעליכם להיות תמימי דעים? באתי לעולם בכדי להכריז חירות רוחנית ולהעצים את בני האדם לחיות חיים אינדיבידואליים של מקוריות וחירות בפני האל. איני רוצה שתגיעו להרמוניה בחברה ולשלום של אחווה תוך הקרבתן של חירות האישיוּת והמקוריות הרוחנית. מה שאני דורש מכם, שליחי, הינה אחדות רוחנית – ושתוכלו להתנסוֹת בשמחת התמסרותכם יחדיו לעשיית רצון ׳אבי׳ שבשמיים בלב שלם. על-מנת להידמות זה לזה רוחנית, אינכם נדרשים להיות תמימי דעים, אינכם נדרשים להרגיש אותו הדבר ואף לא לחשוב באותה צורה. אחדות רוחנית הינה תוצאתה של המודעות לכך שבכל אחד מכם שוכנת מתנת הרוח של ׳האב׳ שבשמים, וכי זו הולכת ומרחיבה שליטתה בכם. ראוי לה להרמוניה בין השליחים לצמוח מתוך העובדה שמקורהּ, טיבהּ ויעדהּ של רוח התקווה שבתוך כל אחד מכם זהים.
״וכך תוכלו להתנסות באחדות של תכלית רוחנית שהפכה למושלמת ובהבנה הרוחנית אשר צומחת מן המודעות לכך שכל רוחות פרדיס השוכנות בכם הינן זהוֹת; תוכלו ליהנות מאחדות רוחנית מעמיקה שכזו אפילו אל מול ההבדלים הגדולים שמתקיימים בין גישתכם כאינדיבידואלים, חשיבתכם האינטלקטואלית, רגשותיכם ומזגכם והתנהגותכם בחברה. ואף כי האישיויוּת שלכם תהיינה מגוונות באופן מרענן ושונות במובחן, הטבע הרוחני שלכם, ופירות הרוח של הסגידה האלוהית ואהבת אחיכם יכולות להיות אחודות עד כדי כך שכל מי שיתבונן בחייכם יכיר בזהות הרוחנית ובאחדות הנשמה הללו; הם יכירו בכך שחייתם עמי וכך למדתם היטב כיצד לעשות את רצון ׳האב׳ שבשמים. תוכלו להגיע לאחדות בשירות האל אפילו כאשר תעניקו שירות זה בהתאם לאופן הנובעת ממתת הדעת, הגוף והנשמה הייחודיים בו ניחנתם.
״אחדותכם הרוחנית מעידה על שני דברים, אשר תמיד מצויים בהרמוניה בחיי האינדיבידואל המאמין: ראשית, יש לכם מניע משותף לשירות בחיים; כולכם מבקשים יותר מכל לעשות את רצון ׳האב׳ שבשמים. שנית, לכולכם מטרת קיום משותפת; התכלית של כולכם הינה למצוא את ׳האב׳ שבשמים, ובכך להוכיח ליקום שהפכתם להיות דומים לו.״
במהלך הוראתם של השניים עשר, חזר ישוע שוב ושוב לנושא זה. הוא חזר ואמר להם שלא רצה שאלה שהאמינו בו יוכפפו לדוֹגמה ויידרשו לעמוד באמות המידה שתקבענה על-פי פרשנות דתית, אפילו זו של טובי האנשים. שוב ושוב הזהיר אותם לבל יגבשו מערכות אמונה ויבססו מסורות שתשמשנה להנחיתם של מאמיני בשורת המלכות ולשליטה בם.
סמוך לסוף השבוע הראשון שלהם בחמתן, הציג שמעון הקנאי בפני ישוע אדם בשם טֶהֵרְמָה, איש עסקים פרסי שעבד בדמשק. טהרמה שמע אודות ישוע ובא לכפר נחום על-מנת לפגוש בו. שם, נודע לו כי ישוע ירד עם שליחיו לכיוון ירושלים והוא יצא לחפשו. אנדראס הציג את טהרמה בפני שמעון, על-מנת שינחה אותו. ואף כי טהרמה התאמץ מאוד להסביר כי האש אינה אלא סמל נראה ״לאחד הקדוש והטהור,״ שמעון התייחס לפרסי כעוסק ״בפולחן האש״. לאחר ששוחח עם ישוע, הביע הפרסי את כוונתו להישאר מספר ימים, להקדיש לשיעורים ולשמוע את דברי ההטפה.
כאשר נותרו שמעון הקנאי וישוע לבדם, שאל שמעון את ׳המאסטר׳: ״מדוע לא הצלחתי אני לשכנע אותו? מדוע הוא התנגד לי אבל הסכים בקלות להאזין לך?״ ענה לו ישוע: ״שמעון, שמעון, כמה פעמים הנחיתי אותך להימנע מליטול דבר-מה מלבבות אלה המבקשים גאולה? כמה פעמים הנחיתי אותך רק על-מנת לשים משהו בנשמות הרעבים? הובל את האנשים למלכות, ואז תמחקְנה האמתות הכבירות והחיוֹת של המלכות את כל השגיאות הגסות. לאחר שהצגת את החדשות הטובות בפני בן התמותה, כי האל הינו ׳אביו׳, יקל עליך לשכנע אותו כי הוא אכן בנו של האל. ולאחר שעשית כן, הבאת את אור הגאולה ליושב במחשכים. שמעון, האם כאשר בא אליך ׳בן האדם׳ לראשונה הוא הוקיע את משה והנביאים והטיף לדרך חיים חדשה וטובה יותר? לא. לא באתי ליטול ממך את מה שקיבלת מאבות אבותיך אלא להראות לך באופן שלם יותר את מה שראו אבותיך רק חלקית. ולכן, לך לך שמעון, לָמֵד והָטף למלכות, ולאחר שהאדם נכנס אליה בבטחה, וכשבבוא העת ייגש אליך וישאל, הנחה אותו לגבי התקדמותה המדורגת של הנשמה במלכות האלוהית.״
ואף כי דבריו אלה של ישוע הדהימו את שמעון, הוא מילא אחר הוראותיו של ישוע והפרסי בשם טהרמה אכן נמנה על אלה שנכנסו בשערי המלכות.
באותו הלילה דרש ישוע באזני השליחים אודות החיים החדשים במלכות. ובחלקו, אמר כך: ״הנכנס בשערי המלכות נולד מחדש. אינכם יכולים ללמד אודות מעמקי הרוח את אלה שנולדו רק לידת בשר ודם; וודאו, ראשית, כי האדם נולד ברוח בטרם תבקשו ללמד אותו אודות דרכיה המתקדמות של הרוח. אל תנסו להראות לאדם את יפי המקדש עד אשר לקחתם אותו לתוכו. הציגו את האל בפני אדם ואת עובדת היותו בן האל בטרם תלמדו אותו את הדוקטרינה אודות אבהותו של האל והיות האדם בנו. אל תכריחו את האדם – תמיד היו סבלניים. זו אינה מלכותכם; אתם רק שגריריה. פשוט המשיכו והטיפו: זו מלכות שמים – אלוהים הינו ׳אביכם׳ ואתם בניו, ובשורות טובות אלה, אם תאמינו בן בלב שלם, תהיינה עבורכם גאולת הנצח.״
במהלך שהותם בחמתן התקדמו השליחים התקדמות רבה. ואולם, הם התאכזבו מאוד מכך שישוע לא הסכים להציע להם כיצד להתייחס לתלמידיו של יוחנן. ואפילו ביחס לנושא חשוב כמו ההטבלה, כל שאמר ישוע היה: ״יוחנן אכן הטביל במים, אך כאשר תבואו בשערי מלכות שמים, תיטבלו ברוח.״
ב-26 בפברואר, צעדו ישוע, שליחיו וקבוצה גדולה של חסידים במורד הירדן עד לעבר הסמוך בית-עניא שבפֶּרֵאַה, המקום בו הכריז יוחנן לראשונה על בוא המלכות. במשך ארבעה שבועות, עד לעלייתם לירושלים, נותרו שם ישוע ושליחיו, ושם לימדו והטיפו.
במהלך השבוע השני לשהותם בבית-עניא שבעבר הירדן, לקח ישוע את פטרוס, יעקב ויוחנן למנוחה בת שלושה ימים בגבעות שמעבר לנהר מדרום ליריחו. ׳המאסטר׳ לימד את השלושה הללו אמתות חדשות ומתקדמות רבות אודות מלכות שמים. למטרות מסמך זה, נארגן ונסווג את השיעורים הללו כך:
ישוע ביקש להבהיר כי הוא רצה ששליחיו, אשר טעמו טעם מציאות הרוח של המלכות בעצמם, יחיו בעולם כך שבני האדם אשר יראו את חייהם ירכשו מודעות אודות המלכות וזאת תניע אותם לשאול את המאמינים בנוגע לדרכיהּ של המלכות. כל מי שבכנות מבקש את האמת תמיד ישמח לשמוע בשורות טובות אודות מתת האמונה אשר מבטיחה כניסה בשערי המלכות, על מציאוּת הרוח הנצחית והאלוהית שבה.
׳המאסטר׳ ביקש להדגיש בפני כל מבשרי בשורת המלכות כי עיסוקם היחיד היה לגלות לאינדיבידואל את האל ׳כאביו׳ – להוביל את האינדיבידואל לרכוש מודעות לכך שהוא בן; ואז, להציג את אותו האדם בפני האל כבן-של-אמונה. שתי ההתגלויות הבסיסיות הללו מתגשמות בישוע. ואכן הפך הוא להיות ״הדרך, האמת, והחיים.״ דתו של ישוע התבססה לחלוטין על חיי המתת שלו על-פני האדמה. כאשר עזב ישוע את העולם, הוא לא הותיר אחריו כל ספר, חוק או מבנה ארגוני אנושי כלשהו אשר ישפיע על חיי הדת של האינדיבידואל.
ישוע הבהיר פשטות כי הוא בא לכונן עם האדם מערכת יחסים אישית ונצחית אשר לעד תעמוד מעל לכל מערכות היחסים האנושיות האחרות. הוא הדגיש כי אחווה רוחנית אינטימית זו מוצעת לבני כל הגילאים, לבני כל המעמדות ולבני העמים כולם. הגמול היחיד אותו הציע לילדיו היה: בעולם הזה – אושר רוחני והתייחדות אלוהית; בעולם הבא – חיי נצח של התקדמות במציאויות הרוח האלוהיוֹת של ׳אב פרדיס׳.
ישוע הדגיש מאוד את מה שכינה שתי האמתות החשובות ביותר בתורת המלכות, ואלה הן: העובדה שגאולה מושגת באמונה, ובאמונה בלבד, אליה נלווה הגילוי כי החירות האנושית תושג תוך הכרה כנה באמת, ״וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת.״ ישוע היה האמת אשר התגשמה בגוף, והבטיח לשלוח את ׳רוח האמת׳ ללבבות כל ילדיו לאחר שישוב ׳לאביו׳ שבשמים.
׳המאסטר׳ לימד את השליחים הללו את האמתות הנדרשות לעידן ארצי שלם. לעיתים תכופות, אף כי הם הקשיבו לשיעוריו, לאמיתו של דבר מה שאמר נועד לעורר השראה ולחזק עולמות אחרים. הוא שימש דוגמה לתכנית חיים חדשה ומקורית. ואף כי מנקודת המבט האנושית אכן היה יהודי, הוא חי את חייו עבור העולם כולו, כבן תמותה בפלנטה.
על-מנת לוודא כי בתכנית התפתחותה של המלכות יוכר כראוי ׳אביו׳, ישוע הסביר שהוא התעלם במתכוון ״מן האנשים החשובים שבעולם.״ הוא החל לפעול בקרב העניים, המעמד ממנו כל כך התעלמו מרבית הדתות האבולוציוניות שקדמו לו. הוא לא תיעב איש; תכניתו נועדה לעולם כולו, ואפילו ליקום. ומכיוון שהכריז על כך באופן כה נועז ואמפטי, פטרוס, יעקב ויוחנן כמעט וחשבו שיצא מדעתו.
בעדינות, ביקש לשתף שליחים אלה באֶמת, בכך שלא יצא למשימת מתת זו על-מנת לשמש דוגמא ליצורים מעטים בכדור הארץ, אלא בכדי לכונן ולהדגים אָמַת מידה לחיים האנושיים עבור כל העמים בכל העולמות ברחבי יקומו. אָמַת מידה זו התקרבה לרמת המושלמות הגבוהה ביותר, ואפילו למידת טוּבו של ׳האב האוניברסלי׳. אך השליחים לא יכלו לתפוש את משמעות דבריו.
הוא הכריז כי בא לשמש כמורה, מורה אשר נשלח משמיים על-מנת להציג אמת רוחנית בפני הדעת החומרית. וזה בדיוק מה שעשה; הוא היה מורה ולא מטיף. מנקודת המבט האנושית, פטרוס היה מטיף יעיל הרבה יותר מישוע. ההטפה של ישוע הייתה יעילה כל כך יותר בשל אישיותו הייחודית ופחות בשל יכולותיו כנואם או כמעורר רגשות. ישוע דיבר ישירות לנשמות בני האדם. הוא היה מורה של רוח האדם, אך פעל דרך דעתו. הוא חי עם אנשים.
זו הייתה הפעם בה רמז ישוע לפטרוס, יעקב ויוחנן שעבודתו על-פני האמה מוגבלת בהיבטים מסוימים על-יד ״עמיתיו שמעל,״ ובכך התכוון להנחיות שקיבל לפני משימת המתת מאחיו מפרדיס, עמנואל. הוא סיפר להם שבא לעשות את רצון ׳אביו׳ ורק את רצון ׳אביו׳. ומכיוון שתכליתו הייתה אחת ובהּ דבק בלב שלם, הוא לא הוטרד יתר על המידה מן הרוע שבעולם.
השליחים החלו לזהות את הידידות התמידית של ישוע. אף כי הגישה ׳למאסטר׳ הייתה קלה, הוא תמיד חי ללא תלות בבני אדם, ומעליהם. בשום רגע לא נשלט על-ידי השפעה אנושית ואף לא היה נתון לשיפוט אנושי שברירי. הוא לא הקדיש תשומת למה שחשב הציבור, ולא הושפע ממחמאות. רק לעתים רחוקות השתהה בכדי לתקן אי הבנה או לנטור טינה על מיצג שווא; לעולם לא ביקש שיתפללו עבורו.
יעקב נדהם מכך שישוע נדמה כרואה אחרית דבר מראשיתו. נדיר היה לראות את ׳המאסטר׳ מופתע. הוא אף פעם לא התרגש, התרגז או הודאג. הוא לעולם לא התנצל בפני איש. ואף כי לעיתים התעצב, לעולם לא אמר נואש.
יוחנן הבין טוב יותר שעל-אף כל כישוריו האלוהיים, ישוע היה, ככלות הכול, אנושי. ישוע חי כאדם בינות לאנשים, הבין בני אדם, אהב אותם וידע לנהל אותם. בחייו האישיים היה אנושי כל כך, ויחד עם זה ללא דופי. ותמיד היה לא-אנוכי.
ואף כי פטרוס, יעקב ויוחנן לא יכלו להבין הרבה ממה שאמר להם אז ישוע, מילותיו החסודות נותרו בלבבותיהם, ולאחר הצליבה והתחייה מן המתים, הן צפו ועלו, והיוו מקור לנחמה ושמחה בזמן שפעלו לאחר מכן. אין להתפלא על כך שהשליחים לא הבינו לגמרי את דברי ׳המאסטר׳, שהרי שטח לפניהם תכנית לעידן חדש.
במהלך ארבעת השבועות בהם שהו בבית עניא שבעבר הירדן, אנדראס הורה מספר פעמים בכל שבוע לזוג שליחים ללכת ליריחו ליום או יומיים. ליוחנן היו מאמינים רבים ביריחו, ורבים מהם קידמו בברכה את המסרים המתקדמים יותר של ישוע ושליחיו. בזמן הביקורים הללו, ביריחו, החלו השליחים ליישם ביתר שאת את הנחיותיו של ישוע ביחס לסעד החולים; הם ביקרו בכל בית בעיר וביקשו לנחם כל חולה וחולה באשר הוא.
ביריחו, השליחים פעלו גם מעט בציבור, אך עיקר מאמציהם הוקדש לעבודה שקטה ואישית יותר. כעת גילו כי הבשורות הטובות אודות המלכות היוו מקור גדול לנחמה עבור החולים; וכי המסר שהביאו הביא להם מזור. ביריחו, הייתה זו הפעם הראשונה בה יושמה במלואה הנחייתו של ישוע לשניים עשר להטיף את בשורות המלכות ולסעוד את החולים.
הם עצרו ביריחו במעלה הדרך לירושלים, ובדרכם עקפה אותם משלחת ממסופוטמיה אשר הגיע על-מנת להיוועד עם ישוע. השליחים תכננו לבלות שם יום, אך כאשר הגיעו מחפשי האמת הללו מן המזרח, ישוע בילה אתם שלושה ימים, והם שבו ליישוביהם שעל גדת הפרת שמחים באמת החדשה אודות מלכות השמים.
ביום שני, היום האחרון בחודש מרץ, החלו ישוע והשליחים לעלות לכיוון ירושלים. אלעזר מבית עניא ירד פעמיים לבקר את ישוע בירדן, וכל הסידורים הושלמו לכך ׳שהמאסטר׳ ושליחיו ימקמו את המטֶה שלהם בביתם של אלעזר ואחיותיו בבית עניא למשך כל זמן שהותם בירושלים.
תלמידיו של יוחנן נותרו בבית עניא שבעבר הירדן, שם לימדו את ההמונים והטבילו אותם, כך שרק ישוע והשניים עשר הגיעו לביתו של אלעזר. כאן שהו ישוע והשליחים במשך חמישה ימים, במהלכם נחו והתרעננו בטרם המשיכו לירושלים לחגיגות הפסח. שהותם של ׳המאסטר׳ ושל שליחיו בבית אחיהם, שם יכלו לסעוד אותם ולדאוג לכל צרכיהם, היווה מאורע כביר בחייהן של מרתה ומרים.
בבוקר ביום ראשון, ה-6 באפריל, ירדו ישוע ושליחיו לירושלים; והייתה זו הפעם הראשונה בה שהו בה יחד ישוע והשניים עשר.
במהלך חודש אפריל, פעלו ישוע והשליחים בירושלים, יצאו מן העיר בכל ערב ובילו את הלילה בבית עניא. ישוע עצמו בילה לילה אחד או שניים מדי שבוע בירושלים, בביתו של יהודי יווני בשם פְלָביוּס, לשם הגיעו יהודים חשובים רבים על-מנת לבקרו בסתר.
ביומו הראשון בירושלים, ביקר ישוע בבית חברו משכבר ימים, חנן, מי ששימש בעבר ככוהן הגדול והיה קרוב משפחתה של שלומית, אשת זבדיה. חנן שמע אודות ישוע ותורתו, וכאשר ביקר ישוע בבית הכוהן הגדול, הוא התקבל בהסתייגות גדולה. כאשר ראה ישוע את הקור שהפגין חנן, נפנה לעזוב מיד ואמר: ״אדם משועבד בעיקר בידי הפחד, וחולשתו הגדולה הינה הגאווה; האם תבגוד בעצמך ותשתעבד לשני אלה, אשר מחרבים את האושר והחירות?״ חנן כלל לא ענה. ׳המאסטר׳ לא ראה שוב את חנן עד אשר זה ישב לצד חותנו לחרוץ משפטו ׳בן האדם׳.
במהלך חודש זה, לימדו ישוע או אחד השליחים מדי יום במקדש. כאשר המוני חוגגי הפסח היו רבים מכדי להיכנס לשיעור במקדש, קיימו השליחים קבוצות לימוד רבות מחוץ לאזור הקדוש. עיקר המסר שלהם היה כדלקמן:
1. מלכות שמים קרבה.
2. תוכלו להיכנס בשערי מלכות שמים אם תאמינו באבהותו של האל, וכך תהפכו לבני האל.
3. החוק העליון של החיים במלכות הינו אהבה – מסירות עילאית לאל ואהבת רעיך כמוך.
4. חוק המלכות הינו ציות לרצון ׳האב׳, אשר מניב את פירות הרוח בחייו האישיים של האדם.
ההמונים אשר הגיעו לחגיגות הפסח שמעו את המסר של ישוע, ומאות מהם שמחו לשמע הבשורות הטובות. הכוהנים הגדולים, כמו גם מנהיגי היהודים, הוטרדו מאוד מישוע ושליחיו והתווכחו בינם לבין עצמם כיצד לנהוג בהם.
בנוסף להוראה במקדש ובסביבותיו, הן השליחים והן מאמינים נוספים עסקו רבות בעבודה אישית בקרב המוני חוגגי הפסח. אותם הגברים והנשים הללו שהביעו עניין נשאו את בשורת ישוע ששמעו בחג פסח זה לקצוות האימפריה הרומית ואף למזרח. כך החלה תפוצת בשורת המלכות לעולם החיצון. עבודתו של ישוע לא הצטמצמה עוד לפלשתינה.
על חוגגי הפסח בירושלים נמנה סוחר יהודי אמיד מכרתים בשם יעקב אשר פנה לאנדראס וביקש להיפגש עם ישוע בפרטיות. אנדראס ארגן פגישה סודית זו עם ישוע לערב שלמחרת, בביתו של פלביוס. אדם זה לא הצליח להבין את שלימד ׳המאסטר׳ והגיע על-מנת ללמוד עוד על מלכות האל. אמר יעקב לישוע: ״אבל, רבי, משה והנביאים שמקדם אמרו לנו שיהוה הינו אל קנא, אל זועם וקוצף. הנביאים טענו שהוא שונא חוטאים ונוקם באלה אשר מפרים את מצוותיו. אתה ותלמידיך מלמדים אותנו שהאל הוא סוג של ׳אב׳ חומל שכל כך אוהב את כל בני האדם עד שהוא מזמין אותם למלכות השמים החדשה הזו, אשר לטענתך קרבה לבוא.״
לאחר שסיים יעקב את דבריו, ענה לו ישוע: ״יעקב, היטב סקרת את מה שלימדו הנביאים שמקדם את ילדי אותו הדור ובהתאם לידוע בימיהם. ׳אבינו׳ שבפרדיס אינו-משתנה. אך המושג אודותיו צמח למן ימיו של משה, ובחלוף הזמן בימיו של עמוס ועד לדור של הנביא ישעיהו. וכעת, באתי התגשמתי אני בגוף על-מנת לגלות את ׳האב׳ בהדר חדש ולהציג את אהבתו וחסדו לבני כל האומות. וככל שבשורת מלכות זו תלך ותתפשט בעולם, ועמה המסר של שמחה ורצון טוב, תשתפרנה מערכות היחסים במשפחות כל העמים. בחלוף הזמן, תגדל אהבת אבות ובנים זה לזה וכך תגדל ההבנה לאהבה שאוהב ׳האב׳ שבשמים את ילדיו שבארץ. זכור, יעקב, כי אב טוב ואמתי לא רק אוהב את כלל משפחתו – כמשפחה – אלא באמת אוהב ודואג לכל אחד מבניה, כיחיד.״
לאחר דיון ממושך באופיו של ׳האב׳ שבשמים, עצר ישוע ואמר: ״אתה, יעקב, הן אב לרבים, היטב תדע את אמתות דברי.״ ואמר יעקב: ״אבל, ׳מאסטר׳, מי סיפר לך שאני אב לשישה? כיצד ידעת זאת אודותיי?״ ענה לו ׳המאסטר׳: ״נסתפק בכך ׳שהאב׳ ׳והבן׳ יודעים כל, ואכן רואים הכול. ומכיוון שאתה אוהב את ילדיך כמו אב שבארץ, כעת עליך לקבל כמציאוּת את אהבתו של ׳האב׳ שבשמים, ולא רק את אהבתו לכל ילדיו של אברהם, אלא לך, כנשמה אינדיבידואלית.״
ואז המשיך ישוע ואמר: ״כשהילדים שלך צעירים ולא בוגרים ועליך לגעור בהם, הם עלולים לחשוב שאביהם כועס ומלא זעם. בשל חוסר בגרותם, הם אינם מסוגלים לראות מעבר לעונש ולהבחין בפעולת התיקון מרחיקת הראות של האב. אך כאשר אותם ילדים הופכים לגברים ונשים בוגרים, האם לא יהא זה טיפשי מצדם להמשיך ולחשוב, כפי שעשו בצעירותם, באופן שגוי זה על אביהם? כעת, כגברים וכנשים, ראוי שיבחינו באהבה שאהב אותם אביהם כשהעניש אותם בצעירותם. והאם לא ראוי שבחלוף המאות, תיטיב גם האנושות להבין את טיבו האמתי ואופיו האוהב של ׳האב׳ שבשמים? מה רווח לכם מדוֹרוֹת על גבי דורות של הארה רוחנית אם תמשיכו ותראו את האל באופן בו תארו אותו משה והנביאים? אומר לך, יעקב, באורה גדול של השעה הזו, כי אתה תראה את האב כפי שלא ראו אותו כל אלה שלפניך. וכאשר תחזה בו, תשמח להיכנס בשערי המלכות בה מולך ׳אב׳ חסד שכזה, ותבקש כי רצון אהבתו ישלוט בחייך מכאן ואילך.״
ענה לו יעקב: ״רבי, אני מאמין; אני מבקש שתוביל אותי למלכות ׳האב׳.״
שניים עשר השליחים, אשר מרביתם הקשיבו לדיון אודות טיבו של האל, שאלו באותו הלילה את ישוע שאלות רבות אודות ׳האב׳ שבשמים. ניתן לסכם, במונחים של היום, את תשובותיו של ׳המאסטר׳ לשאלות הללו כדלקמן:
ישוע גער בשניים עשר קלות, ובסיכומו של דבר אמר: האם אינכם מכירים את מסורות ישראל הנוגעות להתפתחות הרעיון אודות יהוה, האם אתם בורים ביחס לדוקטרינה של התורה אודות האל? ואז, לימד ׳המאסטר׳ את השליחים על האבולוציה של המושג אודות האלוהות לכל אורך התפתחותו של העם היהודי. הוא הפנה את תשומת ליבם לשלבים הבאים של התפתחות הרעיון אודות האל:
1. יהוה – אל השבטים של חצי האי סיני. זהו המושג הפרימיטיבי אודות האלוהות אותו העלה משה בדרגה לזה של אדוני אלוהי ישראל. ׳האב׳ שבשמים תמיד יקבל את סגידתם הכנה של ילדיו שבארץ, בלא תלות לשיעור פשטותו של מושגיהם אודות האלוהות או בשם בו הם מציינים את טיבו האלוהי.
2. ׳העליון׳. המושג אודות ׳האב׳ שבשמים עליו הכריז מלכי-צדק בפני אברהם ואשר לאחר מכן הופץ למרחקים משָלֶם בידי אלה שהאמינו ברעיון מורחב זה אודות האלוהות. אברהם ואחיו עזבו את אוּר בשל ביסוסו של פולחן השמש, והם הפכו למאמינים בתורתו של מלכי-צדק אודות אל עליון – ׳האל העליון׳. מושג זה אודות האל היה מושג משולב, שמיזג בין הרעיונות הקודמים שנפוצו במסופוטמיה לבין הדוקטרינה אודות ׳העליון׳.
3. אל שָדַי. בראשית ימיהם של העברים, רבים סגדו לאל שדי, המושג המצרי אודות אל השמים אודותיו למדו בתקופת השבי בארץ הנילוס. הרבה לאחר ימיו של מלכי-צדק, התמזגו שלושת המושגים הללו ונוצרה הדוקטרינה אודות האלוהות הבוראֵת, אדוני אלוהי ישראל.
4. אלוהים. התורה אודות ׳שילוש פרדיס׳ נשתמרה עוד מימיו של אדם. הלא תזכרו כיצד מתחילה התורה בקביעה כי ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ?״ זאת לתעודה כי כאשר נכתב הפסוק, כללה דת אבותינו את המושג אודות שלושה אלים באחד.
5. יהוה העליון. עד לימיו של ישעיהו, התרחבו אמונות אלה אודות האל לכדי מושג של ׳בורא אוניברסלי׳ אשר היה בעת ובעונה אחת כול-יכול וכול-רחום. ומושג מתפתח ומתרחב זה אודות האל החליף למעשה את כל הרעיונות שקדמו לו בדת אבותינו.
6. ׳האב׳ שבשמים. וכעת אנו מכירים את האל ׳כאבינו׳ שבשמים. אנו מלמדים על דת בה המאמין הינו בן האל. אלה החדשות הטובות של בשורת מלכות השמים. במקביל ׳לאב׳ מתקיימים ׳הבן׳, ׳והרוח׳, וההתגלות אודות טיבן וסעדן של ׳אלוהויות פרדיס׳ אלה תמשיך להתרחב ולהאיר, בנצח העידנים שיבואו, את התקדמותם הרוחנית הנצחית של בני האל המרקיעים. בכל עת, בכל עידן, מכירה הרוח השוכנת בכל אדם בסגידת האמת שלו – ככל שזו נוגעת להתקדמותו הרוחנית האינדיבידואלית – כמחווה של כבוד כלפי ׳האב׳ שבשמים.
מעולם לא הוכו כך השליחים בתדהמה כפי שאירע בעת שהאזינו לסיפור התפתחותו של המושג אודות האל במוחותיהם של יהודי הדורות הקודמים; הם היו מבולבלים מכדי לשאול שאלות. ועת ישבו מול ישוע בדממה, המשיך ׳המאסטר׳: ״ואילו קראתם בתורה, הייתם יודעים אמתות אלה. האם לא קראתם בספר שמואל, ככתוב: ׳וַיֹּסֶף אַף יְהוָה, לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמור, לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה?׳ זה לא היה מוזר, משום שבימיו של שמואל האמינו ילדי אברהם שיהוה ברא הן את הטוב והן את הרע. אך כאשר סופר אחר תאר מאורעות אלה מאוחר יותר, לאחר התרחבותו של המושג היהודי אודות טיבו של האל, הוא לא העז לייחס את הרוע ליהוה; ולפיכך כתב: ׳וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, עַל יִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת, אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל.׳ האם לא תוכלו להבחין כי פסוקי התורה הללו מראים בברור כיצד המשיך המושג אודות טיבו של האל לצמוח מדור אחד למשנהו?
״שוב, הייתם צריכים להבחין כיצד התרחבה ההבנה אודות החוק האלוהי בד בבד עם התרחבותם של המושגים אודות האלוֹהיוּת. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, בימים שלפני התגלות הנרחבת יותר של יהוה, ניתנו להם עשר דברות, ואלה היו דבר החוק ממש עד להגעתם להר סיני. ואלה היו עשר הדיברות:
״1. כִּי לֹא תשתחווה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְהוָה אֵל קַנָּא הוּא.
״2. אֱלוהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ.
״3. שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אלוהיךָ.
״4. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. לִי, הוּא, אמר יהוה.
״5. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבּות.
״6. זכור חַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ וְחַג האסיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.
״7. לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי.
״8. וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר.
״9. רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אלוהיךָ.
״10. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
״ואז, בברקים ורעמים של הר סיני, נתן להם משה עשר דיברות חדשות, אשר וודאי כולכם תסכימו ראויות יותר ללוות את המושג הרחב יותר אודות יהוה כאלוהות. האם לא שמתם לב אף פעם כי הדיברות הללו נרשמו בתורה פעמיים, וכי בפעם הראשונה נצטווו לשמור על השבת כאות ליציאת מצרים ואילו מאוחר יותר הסיבה לשמירה על השבת צוינה כהכרה בבריאה, אות לאמונותיהם המתקדמות יותר של אבותינו?
״ואז, הלוא תזכרו כי שוב – בימי ההארה הרוחנית הנרחבת יותר של ישעיהו – שונו עשר הדברות השליליות הללו לחוק אחד חיובי, חוק של אהבה, הציווי לאהוב את אדוני אלוהיך בכל מאודך ואת רעיך כמוך. ואף אני מכריז בפניכם כי חוק עליון זה של אהבה לאל ולאדם הינו חובתו היחידה של האדם.״
וכאשר סיים את דבריו, איש לא שאל דבר. הלכו לדרכם, לשנת הלילה.
מכיוון שלא נימול ולא הוטבל, נחשב פלביוס, היהודי היווני, לגֵר אשר בשער; מכיוון שאהב מאוד חפצי אומנות ופיסול יפים, הבית בו התגורר בירושלים היה מבנה יפהפה. בית זה קושט באוצרות יקרי הערך אותם אסף פה ושם במסעותיו בעולם. כאשר חשב לראשונה להזמין את ׳המאסטר׳ לביתו, הוא חשש שמא ׳המאסטר׳ ייעלב למראה הצלמים. אך פלביוס הופתע לטובה כאשר ישוע נכנס לבית ובמקום לגעור בו על הפסלים והצלמים אשר לכאורה נקשרו לעבודת אלילים, הוא התעניין עד מאוד באוסף כולו ושאל שאלות רבות לגבי כל פריט ופריט, בעוד פלביוס מלווה אותו מאולם לאולם ומראה לו את הפסלים החביבים עליו.
׳המאסטר׳ ראה שמארחו נבוך למראה חיבתו לחפצי האומנות; ומשום כך, לאחר שסיימו לסקור את האוסף כולו, אמר ישוע: ״למה זה תצפה שאגער בך בשל העובדה שאתה מעריך את יפי החפצים שנבראו על-ידי ׳אבי׳ ונוצרו בידיו האמונות של אדם? האם מפני שמשה ביקש פעם ללחום בסגידה לאלילי שווא חייבים כל בני האדם לעוות פניהם אל מול יצירה מהודרת ויפה? אומר אני לך, פלביוס, כי ילדיו של משה לא הבינו אותו כראוי, ואפילו כעת הם יוצרים דיוקנאות שווא מן האיסורים שהטיל על צלם ותמונה על מה שבשמים ובארץ. אך אפילו אילו הטיל משה איסורים מעין אלה על האנשים החשוכים של אותם הימים, מה זה קשור לימינו אנו, ימים בהם מתגלה ׳האב׳ שבשמים ׳כשליט הרוח׳ האוניברסלי של הכול? פלביוס, אני מכריז כי במלכות הקרבה לא ילמדו עוד ׳לא תסגוד לזה ולא תסגוד לזה׳; ולא יעסקו עוד במצוות של אל-תעשה את זה ולא את זה. אלא, כולם ימלאו אחר ציווי עליון אחד. חובתו העליונה של האדם מתבטאת בשתי זכויות נעלות: סגידה כנה ׳לבורא׳ האינסופי, ׳אב פרדיס׳, ושירות אוהב שמוענק לאחיו של האדם. אם תאהב את רעיך כמוך, אכן תדע שאתה בן האל.
״צדק משה בניסיונותיו לעמוד אל מול פולחן האלילים בעידן בו ׳אבי׳ לא היה מובן היטב, אך בעידן העתיד לבוא יתגלה ׳האב׳ בחייו של ׳הבן׳; התגלות חדשה זו של האל לעד תימנע את הבלבול בין ׳האב הבורא׳ לבין אלילי אבן או פסלי זהב וכסף. מכאן ואילך, רשאי האדם האינטליגנטי ליהנות מאוצרות האומנות בלא לבלבל בין הערכה חומרית זו ליופי לבין הסגידה ל׳אב בפרדיס׳ ולשירות את אל כל הדברים וכל ההוויות.״
פלביוס האמין לכל אשר לימד אותו ישוע. למחרת, ירד לבית עניא שבעבר הירדן והוטבל בידי תלמידיו של יוחנן. ואת זאת עשה משום שבעת ההיא שליחיו של ישוע עדיין לא הטבילו את המאמינים. עם שובו לירושלים, ערך פלביוס סעודה גדולה לכבוד ישוע, אליה הזמין ששים מחבריו. רבים מחבריו הפכו הם למאמינים בבשורת המלכות הקרבה.
אחת מן הדרשות הגדולות שנשא ישוע בשבוע הפסח הזה, ניתנה בתשובה לשאלה שהגיעה מאחד המאזינים, אדם מדמשק. אדם זה שאל את ישוע: ״אבל רבי, כיצד נדע בוודאות שנשלחת בידי האל, ושאכן נוכל לבוא בשעריה של המלכות שאתה ושליחיך מצהירים כי קרבה לבוא?״ ענה לו ישוע:
״בנוגע למסר שלי ולמה שמלמדים שליחי, ראוי לכם לשפוט אותם על-פי פירותיהם. אם אנחנו מכריזים בפניכם על אמתות הרוח, כי אז תעיד הרוח בלבכם על אמתות המסר. בנוגע למלכות ולוודאות העובדה ׳שהאב׳ שבשמים יקבל אתכם אליה, הרשו לי לשאול אתכם איזה מן האבות הראויים והנדיבים שביניכם ישמור את בנו במתח ובחרדה בנוגע למעמדו במשפחה ולביטחון בחיבת האב כלפיו? האם אתם, האבות שבארץ, נהנים לענות את בניכם ולגרום להם להיות בחוסר וודאות ביחס למקומם שלהם בלבבותיכם האנושיים? גם ׳אביכם׳ שבשמים לא מותיר במעמד של אי וודאות ביחס למקומם במלכות את ילדי הרוח שלו, המאמינים. אם תקבלו את האל ׳כאביכם׳, כי אז אכן הייתם בני האל. ואם הייתם בנים, מעמדכם איתן ובטוח בכל הנוגע להיותכם בנים אלוהיים ונצחיים. אם רק תאמינו למילותיי, כי אז תאמינו ׳לו׳, לשוֹלחי, ואם תאמינו כך ׳באב׳, הבטחתכם את אזרחותכם האלוהית. אם תעשו כרצון ׳האב׳ שבשמים, תמיד תצליחו בחיי ההתקדמות הנצחיים של מלכות אלוה.
״תעדנה רוחכם ׳והרוח העליונה׳ על כך שאתם אכן ילדי האל. ואם אתם ילדי האל, כי אז נולדתם מרוחו של האל; וכל אשר נולד מן הרוח יוכל בכוחות עצמו להתגבר על כל הספקות. זהו הניצחון שכובש את כל אי הוודאות וזו אף אמונתכם.
״וכך תאר הנביא ישעיהו את אותם הימים: ׳עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם,
וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבודַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם.׳ ואנוכי אשמש כבטוחה בעבור כל אלה אשר יאמינו באמת ובתמים בבשורה זו, ההבטחה שיתקבלו לחסדי הנצח של מלכות ׳אבי׳. על-כן, אתם המאזינים השומעים מסר זה ומאמינים בבשורת מלכות זו, אתם בני האל, ולכם חיי נצח; ותהא העובדה שאתם אוהבים בכנות זה את זה לתעודה לכל העולם שנולדתם מן הרוח.״
המוני המאזינים נותרו לצד ישוע שעות רבות, שאלו שאלות והאזינו לתשובותיו המנחמות. אפילו השליחים התחזקו מן האופן בו לימד ישוע את בשורת המלכות באופן עוצמתי ובטוח יותר. התנסות זו בירושלים מילאה את השניים עשר בהשראה רבה. הייתה זו להם הפעם הראשונה בה באו במגע עם ההמונים, והם למדו שיעורים יקר ערך רבים אשר מאוחר יותר סייעו להם רבות בעבודתם.
ערב אחד, הגיע לביתו של פלביוס על-מנת לפגוש בישוע אדם בשם ניקודמוס, אדם עשיר ובא בימים אשר נמנה על חברי הסנהדרין היהודית. הוא שמע רבות אודות תורתו של איש הגליל, ולפיכך הלך אחר הצהריים אחד להאזין לו כשלימד בחצרות המקדש. אילו יכול, היה הולך לשמוע את ישוע מלמד לעיתים תכופות יותר, אך הוא חשש שמא יראו אותו המאזינים, משום שבאותה העת מנהיגי היהודים כבר היו חלוקים עד כדי כך עם ישוע עד ששום חבר בסנהדרין לא חפץ להיות מזוהה עמו ציבורית. וכך, ביקש ניקודמוס מאנדראס לארגן פגישה פרטית עם ישוע, דווקא בערב זה, ולאחר רדת הליל. כאשר החל המפגש, היו פטרוס, יעקב ויוחנן בגנו של פלביוס, אך לאחר מכן הם כולם נכנסו לבית, שם נמשכה הדרשה.
ישוע קיבל את ניקודמוס ללא נשוא פנים; כששוחח עמו, כלל לא התפשר או ניסה לשכנע. ׳המאסטר׳ כלל לא ניסה לדחות את המבקר החשאי, ואף לא היה ציני כלפיו. ישוע היה שלוו, כנה ומכובד בכל מגעיו עם המבקר הנכבד. ניקודמוס לא בא כנציגהּ הרשמי של הסנהדרין; הוא בא לפגוש בישוע אך ורק בשל העניין האישי והכֵּנה שהביע בתורתו של ׳המאסטר׳.
כשהציג אותו פלביוס, אמר ניקודמוס: ״רבי, אנחנו יודעים שאתה מורה שליח האל, משום שאדם מן השורה לא היה יכול ללמד כך אלא כשהאל עמו. ואני משתוקק ללמוד עוד על תורתך ביחס למלכות הקרבה.״
ענה ישוע לניקודמוס: ״אמן, אמן אומר לך ניקודמוס, לא יוכל אדם לחזות במלכות האל אלא אם ייוולד ממעל.״ ענה לא אז ניקודמוס: ״כיצד יוכל אדם להיוולד מחדש לעת זקנה? הרי לא יוכל להיכנס מחדש לרחם אמו.״
אמר לו ישוע: ״ואף-על-פי-כן, אני מכריז בפניך כי לא יוכל אדם לבוא בשערי מלכות האל אלא אם ייוולד מן הרוח. הנולד מן הבשר הינו בשר, והנולד מן הרוח הינו רוח. אך אל לך להתפלא שאמרתי לך כי עליך להיוולד ממעל. כאשר נושבת הרוח, אתה שומע את רשרוש העלים, אך את הרוח לא תראה – לא מנין באה ולא לאן תלך – וכך גם לגבי כל אלה הנולדים מן הרוח. בעיני הגוף תוכל לחזות במופעי הרוח, אך לא תוכל להבחין ברוח עצמה.״
ענה לו ניקודמוס: ״אך אינני מבין – כיצד ייתכן?״ אמר ישוע: ״הייתכן שאתה מורה בישראל ואינך בקיא בכל אלה? לכן, מחובתם של אלה המכירים את מציאויות הרוח לגלות את הדברים הללו לאלה אשר מבחינים רק במופעי עולם החומר. אך, האם תאמין לנו אם נספר לך על אמתות שמימיות? האם אתה אמיץ מספיק, ניקודמוס, על-מנת להאמין במי שירד משמיים, ואף ׳בבן האדם׳?״
אמר ניקודמוס: ״אך כיצד אוכל להתחיל לאחוז ברוח זו, אשר עתידה לחולל בי מהפך כהכנה לכניסתי למלכות?״ ענה ישוע: ״רוח ׳האב׳ שבשמים כבר שוכנת בתוכך. אילו רק תיתן לרוח זו של מעלה להוביל אותך, במהרה תתחיל לראות בעיני הרוח, ואז, כשתבחר למלא בלב שלם אחר הנחיית הרוח אתה תיוולד מן הרוח, משום שתכלית חייך היחידה תהא לעשות את רצון ׳אביך׳ שבשמים. וכאשר יתברר לך שנולדת מן הרוח, ואתה שוכן בשמחה במלכות האל, יתחילו חייך לשאת מדי יום שפע של פירות רוח.״
ניקודמוס אכן היה כנה. הוא התרשם עד מאוד אך נותר מבולבל. ניקודמוס הצליח בתהליך ההתפתחות העצמי שלו, ניחן בשליטה-עצמית ואפילו ניחן באיכויות מוסריות גבוהות. הוא היה מעודן, אגואיסטי וזולתני; אך הוא לא ידע כיצד להכפיף את רצונו לרצון ׳האב׳ האלוהי, כמו שילד הקט מוכן למלא אחר הנחייתו של אב ארצי חכם ואוהב, על-מנת להפוך באמת לבנו של האל, ליורש מתקדם למלכות הנצח.
אך יוסף אזר אמונה מספקת על-מנת להיאחז במלכות. הוא מחה חלושות כאשר ביקשו עמיתיו בסנהדרין להרשיע את ישוע ללא שימוע; מאוחר יותר, יחד עם יוסף מן הרמתים, הוא הרהיב עוז, הודה באמונתו ואף תבע את גופתו של ישוע, ממש בעת שרוב תלמידיו נסו מפחד למראה הסבל והמוות הסופיים של ׳המאסטר׳.
לאחר התקופה העמוסה, של הוראה ועבודה אישית, במהלך שבוע הפסח בירושלים, בילו ישוע ושליחיו את יום רביעי שלאחר מכן במנוחה בבית עניא. אותו אחר הצהריים, שאל תומאס שאלה אשר הולידה תשובה ארוכה ומועילה. אמר תומאס: ״׳מאסטר׳, ביום שהסמכת אותנו כשגריריהּ של המלכות, אמרת לנו דברים רבים והנחיתָ אותנו כיצד עלינו לחיות באופן אישי, אך מה עלינו ללמד את ההמונים? כיצד ראוי שיחיו אנשים אלה עת תתגשם המלכות ביתר שאת? האם ראוי שתלמידך יהיו אדונים לעבדים? האם ראוי שמאמיניך ידבקו בעוני ויימנעו מלהחזיק ברכוש? האם ראוי שישלטו רק הרחמים, ויבוא קץ לחוק ולצדק?״ ישוע והשניים עשר בילו את כל אותו אחר הצהריים וכל אותו ערב, לאחר הארוחה, בדיון בשאלותיו של תומאס. לצורך מסמך זה, אנו מציגים את הסיכום הבא של מה שהנחה ׳המאסטר׳:
ראשית, ביקש ישוע להבהיר לשליחיו כי הוא עצמו חי חיים ייחודיים על-פני האדמה, וכי הם, השניים עשר, התבקשו להשתתף בהתנסוּת המתת של ׳בן האדם׳; וכשותפים לה, גם הם נדרשים לקבל על עצמם את המגבלות והחובות של התנסות המתת הכוללת. הייתה בכך רמיזה סמויה כי ׳בן האדם׳ היה האדם היחיד שחי אי פעם על פני האדמה אשר היה מסוגל בעת ובעונה אחת לראות ממש לתוך לבו של האל ועמוק לתוך נשמת האדם.
ישוע הסביר בפשטות כי מלכות השמים הינה התנסות אבולוציונית אשר מתחילה כאן, על-פני האדמה, ומתקדמת במעלה סדרה של תחנות חיים עד לפרדיס. במהלך הערב הוא בהחלט קבע שבשלב עתידי כלשהו של התפתחות המלכות הוא יחזור לבקר בעולם, מתוך עוצמה רוחנית ותפארת אלוה.
לאחר מכן, הסביר כי ״רעיון המלכות״ אינו בהכרח הדרך הטובה יותר להדגים את הקשר בין האדם לאל; כי הוא השתמש במטבע לשון זה משום שהיהודים המתינו למלכות ומשום שיוחנן הטיף במונחים של המלכות הקרבה. אמר ישוע: ״בעידן אחר, אנשים יטיבו להבין את רעיון הבשורה כשיוצג במונחים אשר מתארים מערכת יחסים משפחתית – כאשר האדם מבין כי הדת מלמדת על אבהותו של האל ועל אחוות האדם, על היותו בן האל.״ אז דרש ׳המאסטר׳ באריכות אודות המשפחה הארצית כמקבילה למשפחה השמימית וניסח מחדש את שני חוקי החיים הבסיסיים: הציווי הראשון של אהבה לאב, ראש המשפחה, והציווי השני של אהבה הדדית בין הילדים עצמם, ואהבת לרעיך כמוך. אז הסביר כי איכות שכזו, של אהבה בין אחים, תמיד מתבטאת בשירות זולתני ואוהב לחברה.
לאחר מכן, החל הדיון הזכור לטוב אודות מאפייניהם הבסיסיים של חיי המשפחה והאופן בו הם ישימים לקשר הקיים בין האל לאדם. ישוע קבע כי משפחה אמתית מבוססת על שבע העובדות הבאות:
1. עובדת הקיום. מערכות היחסים בטבע, והמופעים המקבילים להן אצל בני האדם, קשורים למשפחה: ילדים יורשים מהוריהם תכונות מסוימות. מקורם של הילדים בהוריהם; האישיות מתקיימת באופן בלתי תלוי בפעולות ההורים. מערכת היחסים בין האב לילד הינה חלק אינהרנטי בטבע בכללותו וממלאה את כל אשר חי וקיים.
2. ביטחון והנאה. אבות אמתיים נהנים עד מאוד לספק את צרכי ילדיהם. אבות רבים לא מסתפקים רק בסיפוק רצונותיהם של הילדים אלא נהנים גם מסיפוק הנאותיהם.
3. חינוך ואימון. אבות חכמים מתכננים בקפדנות את חינוכם ודואגים לאמן כראוי את בניהם ובנותיהם ומכינים אותם בצעירותם לאחריות הגדולה יותר שתיפול בחלקם בהמשך חייהם.
4. משמעת וריסון. אבות מרחיקי-ראות גם דואגים להקנות את משמעת, ההנחיה, התיקון ולעיתים אף הריסון הנדרשים לצאצאיהם הבלתי מנוסים.
5. חברות ונאמנות. האב האוהב מקיים דיאלוג קרוב ואוהב עם ילדיו. אזניו תמיד כרויה לשמוע את בקשותיהם; הוא תמיד מוכן לחלוק עמם את קשייהם ולסייע להם להתגבר עליהם. האב מפגין עניין עילאי ברווחת צאצאיו באשר היא.
6. אהבה וחסד. אב חומל אוהב בחופשיות; אבות אינם נוטרים ונוקמים בילידיהם. אבות אינם כמו השופטים, האויבים או הנושים. משפחות אמתיות נבנות על-בסיס סובלנות, סבלנות וסלחנות.
7. דאגה לעתיד. אבות שבארץ אוהבים להותיר ירושה לילדיהם. המשפחה ממשיכה מדור אחד לבא אחריו. המוות רק מסמל את סופו של דור אחד ואת תחילתו של אחר. המוות מסיים את חיי האינדיבידואל אך לא בהכרח את המשפחה.
׳המאסטר׳ דן ביישומן של עובדות אלה, אודות חיי המשפחה, במערכת היחסים בין האדם, הילד שבארץ, לאל, ׳אב פרדיס׳. וזו הייתה מסקנתו: ״אני מכיר בשלמותה מערכת יחסים זו בין הבן ׳לאב׳, משום שאת כל מה שאתם נדרשים להשיג בעתיד הנצח אני כבר כעת הגשמתי. ׳בן האדם׳ מוכן להרקיע לימין ׳האב׳, ומשום כך נפתח עבורכם בי נתיב רחב עוד יותר לראות את האל ועל-מנת שתהפכו, כאשר תשלימו את התקדמותכם הנפלאה, להיות למושלמים, ממש כשם ׳שאביכם׳ שבשמים מושלם הוא.״
כאשר שמעו השליחים דברים מבהילים אלה, הם נזכרו בהכרזותיו של יוחנן ביום הטבלתו של ישוע, והם אף נזכרו בהתנסות זו כאשר הטיפו ולימדו לאחר מותו של ׳המאסטר׳ ותחייתו מן המתים.
ישוע הינו ׳בן׳ אלוה, בן שזכה למלוא האימון של ׳האב האוניברסלי׳. הוא היה עם ׳האב׳ והבין אותו לגמרי. וכעת, חי את חייו הארציים למלוא שביעות רצונו של ׳האב׳, והתגשמות זו, בגוף, אפשרה לו להבין לגמרי את האדם. ישוע היה האדם המושלם; הוא הגיע למושלמות שכזו באופן בו עתידים כל המאמינים האמתיים להגיע אליה, בוֹ ודרכו. ישוע גילה לאדם אל של מושלמות והציג עצמו בפני האל כבן העולם שהפך למושלם.
ואף כי ישוע דרש במשך מספר שעות, תומאס עדיין לא שבע רצון, ואמר: ״אבל ׳מאסטר׳, ׳האב׳ שבשמים לא תמיד נוהג כלפינו בנדיבות ובחסד. פעמים רבות, אנחנו סובלים על האדמה, ותפילותינו לא תמיד נענות. איזו משמעות ממה שלימדת איננו מצליחים לתפוש?״
השיב ישוע: ״תומאס, תומאס, כמה זמן יחלוף עד שתוכל להאזין באזני הרוח? כמה זמן יחלוף בטרם תבחין שמלכות זו רוחנית היא, וכי ׳אבי׳ אף הוא הינו הוויה רוחנית? האם אינך מבין שאני מלמד אותך כלמד ילד של רוח במשפחת הרוחות שבשמים, שבה ׳אבי׳, העומד בראשה, הינו רוח אינסופית ונצחית? האם תרשו לי להשתמש במשפחה הארצית כבדוגמה למערכות היחסים השמימיות בלא ליישם לענייני החומר את זה השיעור כפשוטו? האם לא תוכלו להפריד בדעתכם בין מציאויות הרוח של המלכות לבין בעיות החומר, החברה, הכלכלה והפוליטיקה של התקופה? מדוע זה תתעקשו לתרגם את דברי בשפת הרוח לשפת הגוף, רק משום שאני משתמש ביחסים נפוצים ופשוטים להמחשת דברי? ילדי, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה שתפסיקו ליישם את מה שאלמד על מלכות הרוח לזוהמה של העבדות, העוני, הבתים והאדמות ולבעיות האנושיות הנוגעות לשוויון ולצדק. עניינים ארציים אלה אכן נוגעים לאנשים בעולם ובמידה מסוימת אף נוגעים לכולם, אך אתם נקראתם לייצג אותי בעולם, ממש כשם שאני מייצג את ׳אבי׳. אתם שגריריהּ הרוחניים של מלכות רוחנית, נציגיו המיוחדים של ׳אב׳ רוח. וראוי שכבר אוכל ללמד אתכם כבוגרים לכל דבר וענין במלכות הרוח. האם לעד אהיה חייב לפנות אליכם כילדים? הלא תגדל הבנתכם הרוחנית? אף-על-פי-כן, אני אוהב אתכם ואתאזר בסבלנות אפילו עד לרגע האחרון שלי בגוף. ואחר כך תלך רוחי לפניכם בכל העולם.״
עד לסוף חודש אפריל גדלה מאוד ההתנגדות לישוע בקרב הפרושים וצדוקים, עד כי ׳המאסטר׳ ושליחיו החליטו לעזוב את ירושלים לזמן מה, וירדו דרומה לעבוד בבית לחם ובחברון. הם בילו את כל חודש מאי בעבודה אישית בערים הללו ובקרב תושבי הכפרים שבסביבה. במסע זה לא קוימו עצרות פומביות אלא רק עבודה מבית לבית. בזמן שהשליחים לימדו את הבשורה וסעדו את החולים, בילו ישוע ואבנר חלק מתקופה זו בעין גדי בביקור בקהילת הנזירים. מקרב קבוצה זו יצא יוחנן המטביל, ובראשה עמד אבנר. רבים מן האחים למסדר הנזירים הפכו למאמינים בישוע, אך רוב הגברים הסגפניים והמוזרים הללו סרבו לקבל אותו כמורה משָמים משום שנמנע מללמד צומות ושיטות סיגוף עצמי אחרות.
האנשים באזור זה לא ידעו שישוע נולד בבית לחם. הם, כמו רבים מתלמידיו, שיערו ׳שהמאסטר׳ נולד בנצרת, אך השניים עשר ידעו את העובדות לאשורן.
במהלך מסע זה, בדרום יהודה, הם נחו וראו ברכה בעמלם; נשמות רבות נוספו למלכות. עד לאחד ביוני שככה התסיסה בירושלים עד כדי כך ׳שהמאסטר׳ והשליחים שבו אליה על-מנת ללמד ולסעוד מאמינים.
ואף כי ישוע והשליחים בילו את כל חודש יוני בירושלים וסביבותיה, בתקופה זו לא קיימו עצרות לימוד פומביות. על-פי רוב, חיו באוהלים אותם נטו בגן מוצל, גן אשר באותם הימים נקרא גת שמנים. הגן מוקם במדרונותיו המערביים של הר הזיתים, לא הרחק מנחל קידרון. את שבתות סופי השבוע בילו על-פי-רוב עם אלעזר ואחיותיו בבית עניא. רק פעמים ספורות בא ישוע בשערי ירושלים, אך קהל מתעניינים גדול יצא אליו לגת שמנים לבקרו. ערב ששי אחד, באו ניקודמוס ואדם בשם יוסף מן הרמתים לבקר את ישוע, עמדו אל מול אוהלו וחזרו על עקבותיהם בשל פחדם. כמובן שהם עצמם לא הבחינו בכך שישוע ידע על כל מעשיהם.
כאשר למדו מנהיגי היהודים על שובו של ישוע לירושלים, הם התכוונו לעצרו; אך כאשר הבחינו שאיננו מקיים עצרות פומביות, הם הסיקו שפחד מן המהומה שהקימו קודם לכן והחליטו להתיר לו להמשיך לפעול באופן פרטי ללא הפרעה. וכך התקדמו העניינים בשקט עד לימיו האחרונים של חודש יוני, כאשר אחד מחברי הסנהדרין בשם שמעון אימץ בפומבי את תורתו של ישוע לאחר שהצהיר על כך בעצמו בפני מנהיגי היהודים. מיד התחוללה מחדש סערה והדרישה לעצור את ישוע התעצמה עד כדי כך ׳שהמאסטר׳ החליט לסגת לערי השומרון והדקפוליס.
בסוף חודש יוני, שנת 27 לספירה, ובשל התגברות ההתנגדות של מנהיגי הדת היהודים, יצאו ישוע והשניים עשר מירושלים, לאחר ששלחו את אוהליהם וחפציהם האישיים המועטים לאחסון בביתו של אלעזר בבית עניא. הם יצאו צפונה, לשומרון, ובילו את השבת בבית-אל. כאן שהו במשך ימים מספר והטיפו בפני אנשים שהגיעו מגוֹפְנָה ומאפרים. קבוצת אזרחים שהגיעה מן הרמתים ומתמנע באה בכדי להזמין את ישוע לבקר בכפריהם. יותר משבועיים הקדישו ׳המאסטר׳ ושליחיו בלימוד תושבי האזור היהודים והשומרונים, אשר רבים מהם הגיעו מרחוק, אפילו מאנטיפטריס, בכדי לשמוע את החדשות הטובות אודות המלכות.
תושבי דרום השומרון שמחו להאזין לישוע. למעט יהוד איש-קריות, כל השליחים הצליחו להתגבר כמעט לגמרי על דעותיהם הקדומות ביחס לשומרונים. יהודה התקשה מאוד לאהוב את השומרונים הללו. במהלך השבוע האחרון של חודש יולי, החלו ישוע ועמיתיו להתכונן לצאת לעבר הערים היווניות החדשות, פצאל וארכלאיס, אשר בסמוך לירדן.
במחצית הראשונה של חודש אוגוסט, מוקם מטה השליחים בערים היווניות ארכלאיס ופצאל, שם התנסו בפעם הראשונה בהטפה בפני אספות של גויים בלבד – רומאים, יוונים וסוריים – משום שרק יהודים מעטים התגוררו בשתי הערים היווניות הללו. השליחים נתקלו בקשיים חדשים להטיף את מסר המלכות הקרבה בפני האזרחים הרומים, והם אף נתקלו בהתנגדויות חדשות לתורתו של ישוע. במהלך אחד ממפגשי הערב הרבים שערך עם שליחיו, הקשיב ישוע בתשומת לב מלאה לדיווחיהם של השניים עשר אודות התנגדויות שחוו לבשורת המלכות מאלה שמולם פעלו באופן אישי.
שאלה ששאל פיליפוס הייתה אופיינית לקושי. אמר פיליפוס: ״׳מאסטר׳, היוונים והרומאים האלה מזלזלים במסר שלנו, וטוענים שתורה שכזו מתאימה רק לחלשים ולעבדים. הם טוענים שמכיוון שהיא מעודדת התפתחותו של אופי חזק, חסון ואגרסיבי, עולה דתם של הכופרים על תורתנו. הם טוענים שאנחנו נהפוך את כל בני האדם לאוסף של רכיכות פסיביות בלתי-מתנגדות אשר במהרה ייעלמו מעל פני האדמה. הם אוהבים אותך, ׳מאסטר׳, ומוכנים להודות בכנות שתורתך אלוהית ואידאלית, אך לא מוכנים להתייחס אלינו ברצינות. הם טוענים שדתך איננה מיועדת עבור העולם הזה; שבני האדם לא יוכלו לחיות כפי שתצווה. וכעת, ׳מאסטר׳, מה נאמר לגויים האלה?״
ולאחר ששמע התנגדויות דומות לבשורת המלכות מפיהם של תומאס, נתנאל, שמעון הקנא ומתי, אמר ישוע לשניים עשר:
״באתי לעולם הזה על-מנת לעשות את רצון ׳אבי׳ ולגלות את טיבו האוהב לאנושות כולה. זו משימתי, אַחי. ואעשה כן, אפילו אם לא תובן תורתי בידי היהודים או הגויים, בימים האלה ובדורות אחרים. אך אל לכם להתעלם מן העובדה שאפילו אהבה אלוהית כרוכה במשמעת קשה. לעתים, מניעה אהבת אב לבנו את האב לרסן את מעשיו המטופשים של הצאצא שפועל בלי לחשוב. הילד לא תמיד מבין את המניעים החכמים והאוהבים שבבסיס המשמעת המרסנת של האב. אך אני מכריז בפניכם כי ׳אבי׳ בפרדיס אכן שולט ביקום של יקומים בכוח אהבתו. אהבה הינה הגדולה במציאויות הרוח. אמת הינה תגלית משחררת, אך אהבה הינה מערכת היחסים העילאית. ובלא קשר לצורה השגויה שבה מנהלים אחיכם היום את העולם, בעידן עתידי תשלוט הבשורה שאני מכריז בפניכם בעולם זה ממש. תכליתהּ הסופית של הקדמה האנושית הינה להכיר מתוך יראת כבוד באבהותו של האל ובהתגשמותה האוהבת של אחוות האדם.
״אך מי אמר לכם שבשורתי מכוונת רק לחלשים ולעבדים? האם אתם, שליחי הנבחרים, דומים לחלשים? האם יוחנן נראה חלש? האם אתם רואים אותי נשלט בידי פחד? אכן, העניים והמדוכאים בדור הזה שומעים את הבשורה. דתות העולם זנחו את העניים, אך ׳אבי׳ אינו נושא פני איש. וחוץ מזה, הראשונים להיענות לקריאה לתשובה והראשונים לקבל את עובדת היותם בנים הינם עניי הדור הזה. בשורת המלכות מיועדת להימסר לכל בני האדם – ליהודים ולגויים, ליוונים ולרומאים, לעשירים ולעניים, לחופשיים ולמשועבדים – וכן, ובמידה שווה, לצעירים ולזקנים, לגברים ולנשים.
״אל תתפתו להאמין כי השירות במלכות יהא קל כל הזמן מפני ׳שאבי׳ הינו אל של אהבה. ההרקעה לפרדיס הינה ההרפתקה העילאית של כל הזמנים, הישג נצחי של קשיחות. השירות במלכות בארץ ידרוש את כל האומץ האנושי שתוכלו אתם ועמיתיכם לגייס. רבים מכם יומתו בשל נאמנותכם לבשורת מלכות זו. קל למות בשדה הקרב, כאשר אתם מתחזקים באומץ מנוכחותם של אחיכם הלוחמים לצדכם, אך על-מנת לשים את נפשכם בכפכם למען האהבה לאמת אשר שוכנת בלבבכם, יידרשו אומץ ומסירות אנושיים גדולים ועמוקים יותר.
היום, הכופרים מזלזלים בכם כשאתם מטיפים לבשורת אי-ההתנגדות, וחיים חיים של אי-אלימות. אך אתם הראשונים בשורה ארוכה של מאמינים כנים בבשורת המלכות אשר ידהימו את האנושות כולה במסירותם ההרואית לתורה זו. מעולם לא הפגין שום צבא בעולם אומץ רב יותר מזה שתפגינו אתם והנאמנים שיבואו אחריכם ויטיפו בכל העולם את החדשות הטובות – אודות אבהותו של האל ואחוות האדם. האומץ הגופני הינו צורת הגבורה הנמוכה ביותר. אומץ מנטלי גבוה אף יותר, אך גבוהה ועילאית מהם הינה הנאמנות הבלתי-מתפשרת לאמונה מוארת במציאויות הרוח העמוקות. וזהו ההרואיזם של אדם יודע-אל. אתם כולכם אנשים יודעי-אל; באמת ובתמים חבריו האישיים של בן האדם׳.״
זה לא כל מה שאמר ישוע באותו מפגש, אך הייתה זו ההקדמה לדבריו, שלאחריה הרחיב והדגים אותם באריכות רבה. היו אלה בין הדברים המרגשים ביותר שנשא ישוע באזני השניים עשר. רק לעתים רחוקות דיבר ׳המאסטר׳ מתוך רגשות חזקים, אך זו הייתה מאותן פעמים בודדות בן דיבר בכנות מופגנת אליה נלוו רגשות חזקים.
לכך הייתה תוצאה מידית על הופעתם בציבור ועל עבודתם האישית של השליחים; מאותו יום ואילך לבש המסר שלהם נימה חדשה של נחישות ואומץ. השניים עשר המשיכו להתקדם בבשורת המלכות החדשה ברוח של אגרסיבית חיובית. מאותו יום ואילך, פחות התעסקו בהטפה למידות השליליות ולציווים הפסיביים של מגוון היבטיה של תורת ׳המאסטר׳.
׳המאסטר׳ היווה דוגמה אנושית מושלמת לשליטה-עצמית. כאשר השתלחו בו, הוא לא השתלח בחזרה; כאשר סבל, לא השמיע הגה כלפי אלה שגרמו לסבלו; כאשר הוקיעו אותו אויביו, הוא פשוט הכפיף עצמו למשפט הצדק של ׳האב׳ שבשמים.
באחד ממפגשי הערב, שאל אנדראס את ישוע: ״׳מאסטר׳, האם עלינו לתרגל הינזרות כפי שלימד יוחנן, או שמא עלינו לשאוף לשליטה עצמית שאתה מלמד? כיצד נבדלת תורתך מזו של יוחנן?״ ענה ישוע: ״יחונן אכן לימד אתכם צדיקות מה יהא בהתאם לחוק ומצוותיו אבותיו, והייתה זו דת של בחינה עצמית והינזרות. ואלם אני מביא מסר חדש של שכחה-עצמית ושליטה עצמית. אני מראה לכם את צורת החיים אותה גילה לי ׳אבי׳ שבשמים.
״אמן, אמן אומר לכם, כי השולט בעצמו עולה על זה שכובש עיר. שליטת האדם בעצמו מעידה על טיבו המוסרי של ועל התפתחותו הרוחנית. בסדר הישן צמתם והתפללתם; כיצור חדש אשר נולד מן הרוח, מלמדים אתכם להאמין ולשמוח. במלכות ׳האב׳, עתידים אתם להפוך ליצורים חדשים; הישן עתיד לחלוף מן העולם; וראו כיצד אראה לכם שכל הדברים עתידים להתחדש. באמצעות האהבה שתרחשו זה לזה, ישתכנע העולם שיצאתם מעבדות לחירות, וממוות לחיי נצח.
״הדרכים הישנות ביקשו לדכא, לגרום לכם לציית ולהתיישר על-פי חוקי החיים; בתחילת הדרך החדשה, מתמירה אתכם ׳רוח האמת׳, נשמתכם הפנימית מתחזקת הודות להתחדשותהּ הרוחנית המתמדת של דעתכם, וכך אתם מתחזקים בכך שאתם עושים את רצונו הנעים, הראוי והמושלם של האל, ועושים אותו בבטחה ובשמחה. אל תשכחו – אמונתכם האישית בהבטחותיו הכבירות, היקרות מפז של האל, היא המבטיחה את מנת חלקכם בטבע האלוהי. וכך, הודות לאמונתכם ולהתמרה של הרוח, אתם הופכים למעשה למשכנות אלוה, ורוחו אכן תשכון בכם. ואז, אם אכן שוכנת בכם רוחו, כי אז לא תהיו עוד עבדים לגוף אלא בני רוח משוחררים של חירות. מצוות הרוח החדשה מעניקה לכם את חירות השליטה עצמית, ומחליפה את פחד השעבוד העצמי ושעבוד ההינזרות של הציווי הישן.
״פעמים רבות, כאשר אתם עצמכם חטאתם, חשבתם לייחס את מעשיכם להשפעתו של אותו רשע, כשלאמתו של דבר נטיותיכם הטבעיות הוליכו אתכם שולל. האם לא אמר הנביא ירמיהו מזמן כי עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל ולפעמים אף נואש ברשעותו? כמה קל לכם להוליך עצמכם שולל וליפול קורבן לפחדים מטופשים, לתאוות בלתי-מרוסנות, לתענוגות משעבדים, לרוע, לקנאה ואפילו לשנאת הנקמה!
״הגאולה מושגת באמצעות התחדשות הרוח ולא הודות לפעולה צדקנית של הגוף. האמונה היא המצדיקה אתכם, והחסד הוא המלווה אתכם, ולא הפחד והסיגוף העצמי של הגוף. זאת, אף כי אותם ילדים של ׳האב׳ שנולדו מן הרוח תמיד שולטים בעצמם ובכל מה שנוגע לתאוות הגוף. מי שיודע שהאמונה תציל אותו באמת חי בשלום עם האל. וכל אלה אשר הולכים בנתיב שלום אלוהי זה מיועדים להתקדש בשירות הנצח של בני האל הנצחי אשר לעד-יתקדמו. מעתה ואילך, זכות גדולה לכם, ולא חובה היא, לטהר עצמכם מכל הרשעות שבמחשבה ובגוף בעוד אתם מבקשים את המוּשלמוּת שבאהבת האל.
״עובדת היותכם בנים מעוגנת באמונה, והפחד לא יזיז אתכם. שמחתכם נובעת מתוך אמון בעולם האלוהי, ומשום כך אַל לכם להטיל ספק באהבת ׳האב׳ ובחסדו. טוּבו של האל הוא הוא אשר מוביל את האדם לחרטה אמתית וכנה. סוד שליטתכם בעצמכם כרוך באמונה ברוח השוכנת, אשר תמיד פועלת מתך אהבה. ואפילו האמונה הגואלת לא שלכם היא; אף היא מתת אלוה. כשתהיו ילדי האמונה החיה הזו, לא תחיו עוד בשעבוד לעצמי, אלא תשלטו בעצמכם, תהיו בני אל משוחררים.
״אם כן, ילדַי, כשתיוולדו מן הרוח, תיגאלו לעד מן השעבוד המודע לחיים של הינזרות ושל פיקוח על תאוות הגוף, ותעברו לממלכת הרוח השמחה, שם יופיעו באופן ספונטני פירות הרוח בחייכם; ופירות הרוח הינם מהות השליטה העצמית המענגת, הנאצלת, זו מן הדרגה הגבוהה, היא פסגת ההישג האנושי – שליטה עצמית אמתית.״
בערך באותו הזמן החלו להתפתח בקרב השליחים ותלמידיהם הקרובים מתיחות רגשית ועצבנות גדולה. הם עדיין לא התרגלו לחיים ולעבודה המשותפים. הם חוו קשיים הולכים וגדלים בניסיון לשמור על יחסים תקינים עם תלמידיו של יוחנן. עבור היהודים, המגע עם הגויים והשומרונים היווה מבחן גדול. ומעבר לכל אלה, דבריו של ישוע הוסיפו והקשו על המצב. אנדראס כמעט והשתגע; הוא לא ידע מה לעשות עכשיו, ומשום כך שטח את הבעיות והקשיים בפני ׳המאסטר׳. לאחר שהאזין לצרותיו של ראש השליחים, אמר לו ישוע: ״אנדראס, כשהקשיים הם כאלה חמורים, כאשר אנשים כה רבים חשים רגשות כל כך חזקים, הדיבורים לא יועילו. לא אוכל לעשות את שתבקש – לא אוכל לטפל בקשיים החברתיים האישיים הללו – אך אצטרף אליכם לשלושה ימים מהנים של מנוחה והתרגעות. לך לאחיך, ואמור להם כי כולכם תתלוו אלי, נעלה ליום או יומיים על הר סרטבה וננוח שם.
״וכעת, לך לכל אחד מאחד עשר אחיך, שוחח עמו בפרטיות ואמור לו: ׳המאסטר מבקש שנפרוש לזמן מה למנוחה ולהתרגעות. מכיוון שכולנו חווינו לאחרונה הרבה לחץ ומתח, אני מציע שבמהלך חופשה זו לא נזכיר כלל את הקשיים שחווינו. האם אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלך בעניין זה?׳ וכך תיגש אישית ובפרטיות לכל אחד מאחיך.״ אנדראס עשה כמצוות ׳המאסטר׳.
בחוויה של כל אחד מהם, היה זה מאורע מופלא; הם לעולם לא שכחו את יום הטיפוס על ההר. במשך כל המסע כמעט ולא נאמרה מילה על צרותיהם. כשהגיעו לפסגת ההר, הושיב אותם ישוע סביבו ואמר: ״אחי, אתם חייבים ללמוד את ערכה של המנוחה ותועלתה של ההתרגעות. אתם חייבים להבין שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיות סבוכות מסוימות הינה להניח להן לתקופה. ואז, כשאתם שבים אליהן, רעננים מן המנוחה או מן הסגידה, תוכלו לתקוף אותן ביד בטוחה יותר, שלא לדבר על נחישות לב גדולה יותר. שוב, פעמים רבות תמצאו כי לאחר בעת שנחתם, בגוף ובנפש, הבעיה הצטמקה בממדיה.״
למחרת, הקצה ישוע לכל אחד מן השניים עשר נושא לדיון. היום כולו הוקדש להעלאת זיכרונות ולשיחה על נושאים ללא קשר לעבודתם הדתית. הם הוכו בתדהמה לרגע כאשר ישוע אפילו בצע מן הלחם ללא שאמר את ברכת המזון – בקול רם – בארוחת הצהריים. מעולם לפני כן לא ראו אותו מתעלם מטקסיות שכזו.
כשטיפסו על ההר, היה ראשו של אנדראס עמוס לעייפה בבעיות. בלבו של יוחנן שכן בלבול גדול מן הרגיל. נשמתו של יעקב התחבטה עד מאוד. בשל העובדה ששהו בקרב הגויים, מתי התמודד במחסור בכספים. פטרוס היה סחוט ושרוי במצבי רוח יותר מן הרגיל. יהודה שוב סבל מהתקף של רגישות יתר ואנוכיות. שמעון התחבט יותר מן הרגיל במאמציו ליישב בין לאומנותו לבין אהבתו את אחוות האדם. פיליפוס היה מבולבל מן האופן בו התנהלו הדברים. מאז שבאו במגע עם הגויים, נתנאל היה פחות הומוריסטי ותומאס היה שרוי בעיצומה של תקופת דיכאון קשה. רק אצל התאומים היה הכול כרגיל וללא הפרעה. כולם גם יחד התחבטו עד מאוד בסוגיה כיצד להסתדר בשלום עם תלמידיו של יוחנן.
שינוי גדול חל בהם ביום השלישי, בעת שהחלו לרדת מן ההר ולחזור למחנה. הם גילו את התגלית החשובה, זו שלאמתו של דבר, בעיות רבות שפוקדות את האדם אינן קיימות, ושצרות מלחיצות רבות נובעות מפחד גדול מדי ומדאגות מרובות. הם למדו שהדרך הטובה ביותר לפתור את כל התסבוכות הללו היא בכך שעוזבים אותן לנפשן; ובכך שעזבו, הם הותירו את הבעיות להיפתר בעצמן.
חזרתם מחופשה סימנה את תחילתה של תקופה טובה הרבה יותר ביחסיהם עם חסידיו של יוחנן. רבים מקרב השניים עשר ממש עלזו למראה השינוי העצום שחל במצב הרוח של כולם והעובדה שהשתחררו מן העצבנות הודות לשלושה ימי חופשה משגרת החיים. תמיד קיימת הסכנה שהמונוטוניות ביחסים בין בני אדם יעצימו עד מאוד את הקשיים והבלבול.
רק מעט מתושביהן הגויים של שתי הערים היווניות, ארכלאיס ופצאל, האמינו בבשורה, אך שניים עשר השליחים רכשו ניסיון יקר ערך ורב במשימתם הראשונה והנרחבת בקרב אוכלוסיות של גויים בלבד. ביום שני בבוקר, בערך במחצית החודש, אמר ישוע לאנדראס: ״אנחנו הולכים לשומרון.״ והם יצאו מיד אל עבר העיר שִיחָר, ליד באר יעקוב.
במשך יותר משש מאות שנה שררה איבה בין היהודים ביהודה, ולאחר מכן גם בין אלה של הגליל, לבין השומרונים. מקורם של רגשות האיבה בין היהודים לשומרונים במאורעות הבאים: בערך בשנת 700 לפנה״ס, דיכא המלך האשורי סרגון מרד במרכז פלשתינה, לקח בשבי מעל עשרים וחמישה אלף יהודים מצפונה של ממלכת ישראל, אותם הגלה ובמקומם הושיב מספר כמעט זהה של צאצאי בני כּוּתָה, סְפַרְוַיִם וחֲמָת. אחר כך, שלח אשורבניפל מתיישבים נוספים לשומרון.
האיבה הדתית בין היהודים לשומרונים החלה בעת בה שבו אלה מן השבי בבבל, והשומרונים פעלו על-מנת למנוע את בנייתה של ירושלים מחדש. מאוחר יותר אף פגעו ביהודים כאשר הציעו סיוע לצבאותיו של אלכסנדר. בתמורה לסיוע זה, התיר אלכסנדר לשומרונים לבנות מקדש על הר גריזים, שם סגדו ליהוה ולאליליהם השבטיים והעלו קורבנות בדומה לאלה שהועלו במקדש בירושלים. הם המשיכו בכך עד לתקופת המכבים, עת השמיד יוחנן הורקנוס את המקדש על הר גריזים. לאחר מותו של ישוע, קיים השליח פיליפוס פגישות רבות באתר המקדש השומרוני הישן, במסגרת עבודתו למען השומרונים.
האיבה בין היהודית לשומרונים הייתה עתיקה והיסטורית; מאז ימיו של אלכסנדר, הם נמנעו מלבוא במגע אלה ואלה. שניים עשר השליחים לא התנגדו להטיף בקרב עריה היווניות וערי הגויים האחרות של בדקפוליס ובסוריה, אך קריאתו של ׳המאסטר׳ ״בואו נלך לשומרון,״ העמידה את נאמנותם במבחן גדול. ואולם, בשנה וקצת שבילו עם ישוע התפתחה אצלם סוג של נאמנות אישית אשר עלתה אפילו על האמונה בתורתו ועל דעותיהם הקדומות ביחס לשומרונים.
כאשר הגיעו ׳המאסטר׳ והשניים עשר לבאר יעקב, נותר ישוע, שעייף מן המסע, ליד הבאר בעוד פיליפוס לקח עמו את השליחים וביקש מהם לסייע לו להביא משיחר מזון ואוהלים, שכן הם היו עתידים להישאר באזור לזמן מה. פטרוס ובני זבדיה ביקשו להישאר לצד ישוע, אך הוא ביקש שיתלוו לאחיהם ואמר: ״אל תחששו לי; השומרונים הללו יתייחסו אלינו באדיבות; רק אחינו, היהודים, מבקשים את רעתנו.״ כאשר התיישב ישוע לצד הבאר להמתין לשובם של השליחים השעה הייתה כמעט שש, בערב של קיץ.
מימיה של באר יעקב הכילו פחות מינרלים מבארותיה של שיחר, ובשל כך נחשבו כמי שתייה מובחרים יותר. ישוע היה צמא, אך לא הייתה לא דרך לשאוב מי שתייה מן הבאר. ומשום כך, כאשר הגיעה אישה משיחר, כדהּ בידהּ, והתכוננה לשאוב מים מן הבאר, אמר לה ישוע: ״תני לי לשתות.״ בשל מראהו ולבושו, ידעה האישה השומרונית שישוע היה יהודי, ובשל מבטאו שיערה שהיה יהודי מן הגליל. שמה היה נָלְדָה, והייתה יצור נאה. היא הופתעה מאוד מן העובדה שאדם יהודי פנה אליה ליד הבאר וביקש ממנה מים, מכיוון שבאותם הימים לא היה ראוי לאדם מכובד לפנות לאישה בפומבי, ועוד פחות מכך ליהודי לפנות לשומרונית. ומשום כך, שאלה נלדה את ישוע, ״כיצד זה שאתה, יהודי, מבקש ממני, אישה שומרונית לשתות?״ ענה לה ישוע: ״אכן, ביקשתי ממך לשתות, ואילו היית יכולה להבין, היית מבקשת ממני לגימה ממי החיים.״ אמרה לא אז נלדה: ״אך אדוני, אין לך כיצד לשאוב מן הבאר והיא עמוקה; מנין לך, איפה, מימי החיים הללו? האם גדול אתה מאבינו יעקב, אשר נתן לנו את הבאר הזו, ואשר הוא, בניו וצאנו שתו ממנה בעצמם?״
ענה לה ישוע: ״כל השותה ממים אלה יחוש שוב צמא, אך כל השותה ממי הרוח החיים לעולם לא יחוש שוב צמא. ומֵי החיים הללו יהפכו בו למעיין נובע ומרענן ואף לחיי נצח.״ אמרה אז נלדה: ״תן לי ממים אלה, שלא אצמא ושלא אדרש לשוב לכאן על-מנת לשאוב. חוץ מזה, כל מה שיכולה אישה שומרונית לקבל מיהודי מכובד שכזה יהיה תענוג.״
נלדה לא ידעה כיצד להתייחס לנכונותו של ישוע לשוחח אתה. בפניו של ׳המאסטר׳ ראתה חזות אדם צדיק וקדוש, אך היא טעתה וייחסה את חברותיותו לאינטימיות פשוטה, וטעתה כשסברה כי בדיבורו ניסה להתחיל אתה. מכיוון שהייתה אישה בעלת מוסר רופף, היא החלה לפלרטט אתו בגלוי עד שישוע התבונן ישירות בעיניה ואמר בקול מצווה, ״אישה, לכי לבעלך והביאי אותו לכאן.״ פקודה זו השיבה את נלדה לעשתונותיה. היא ראתה ששגתה בפירוש שנתנה לנדיבותו של ׳המאסטר׳; היא ראתה ששגתה בפירוש שנתנה לצורת דיבורו. היא נבהלה; היא החלה להבין שעמדה אל מול אדם יוצא דופן, חככה בקדחתנות במוחה כיצד להשיב לו, ומתוך בלבול גדול אמרה, ״אבל אדוני, אינני יכולה לקרוא לבעלי, מכיוון שאין לי בעל.״ אמר לה אז ישוע: ״אמת דברת, משום שאף אם פעם היה לך בעל, האדם עמו את מתגוררת כעת איננו בעלך. מוטב היה לו היית מפסיקה להתעסק בדברי והיית מבקשת את המים החיים שהצעת לך היום.״
כעת כבר התפקחה נלדה, ונעור בה העצמי הטוב שלה. היא לא בחרה לגמרי להיות אישה בלתי-מוסרית. בעלה זנח אותה בגסות, ובצערה הסכימה להתגורר כאשת יווני, אך מחוץ לנישואין. כעת חשה נלדה בושה גדולה על כך שדברה כך לישוע, ובחרטה גדולה פנתה ׳למאסטר׳ ואמרה: ״אדוני, אני מתחרטת על האופן בו פניתי אליך, שכן אני מבחינה שאתה איש קדוש ואולי אפילו נביא.״ והיא עמדה לבקש מן ׳המאסטר׳ סיוע אישי וישיר, כשעשתה את מה שעשו רבים לפניה ואחריה – היא התחמקה מעניין הגאולה האישית והסיטה את השיחה לכיוון התיאולוגי והפילוסופי. היא מיהרה להסיט את השיחה מצרכיה שלה עצמה ואל המחלוקת התיאולוגית. בעודה מצביעה אל הר גריזים, המשיכה ואמרה: ״אבותינו סגדו בהר זה, ואף-על-פי-כן תטענו כי ירושלים הוא המקום בו ראוי לסגוד; מהו, אם כן, המקום בו ראוי לאנשים לסגוד את האל?״
ישוע הבחין בניסיונה של נשמת האישה להימנע ממגע ישיר ודורש עם בוראהּ, אך גם ראה כי נשמתה אכן צמאה להכיר צורת חיים טובה יותר. אחרי ככלות הכול, היה בלבה של נלדה צמא אמתי למי החיים; ומשום כך פנה אליה בסבלנות ואמר: ״אישה, אומר לך כי לא ירחק היום בו לא יסגדו ׳לאב׳ לא בירושלים ולא בהר זה. אך כעת אתם סוגדים למשהו שאינכם מכירים, לדת שהיא תערובת של אלילים פגניים ופילוסופיות של גויים. לכל הפחות, היהודים יודעים למי הם סוגדים; הם חדלו מן הבלבול כאשר ריכזו את סגידתם ליהוה. אך האמיני לי כשאומר לך שלא ירחק היום בו – ואפילו כיום – שבו יסגדו סוגדים אמתיים ׳לאב׳ ברוח ובאמת, משום שאלה הסוגדים אותם ׳האב׳ מבקש. האלוהים הוא רוח, והסוגדים לו חייבים לסגוד לו ברוח ובאמת. גאולתך לא תבוא מן הידיעה כיצד סוגדים אחרים, אלא עת תקבלי בלבך שלך מים חיים אלה שאני מציע לך כעת.״
אך נלדה ניסתה פעם אחת נוספת להימנע מלדון בחייה האישיים על-פני האדמה ובמעמד נשמתה בפני האל. פעם אחת נוספת ניסתה לדון בשאלות דת כלליות ואמרה: ״כן, אני יודעת אדוני, שיוחנן דיבר על בוא ׳הממיר׳, אחד אשר ייקרא ׳הגואל׳, וכשיבוא יאמר לנו את כל״ – תוך שישוע קוטע את נלדה ואומר בסמכותיות בטוחה, ״אני הדובר אליך הוא זה.״
הייתה זו הפעם הראשונה בה הכריז ישוע על-פני האדמה באופן ישיר, משכנע ובלתי מוסווה על טיבו האלוהי ועל היותו בן; וההכרזה ניתנה באזני אישה, אישה שומרונית, אישה בעלת אופי מפוקפק בעיני הגברים עד לאותו רגע ממש, אך אשר עין אלוה ראתה שיותר חטאו כלפיה מאשר שהיא חטאה מרצונה שלה, אישה אשר כעת הייתה נשמה אנושית אשר ביקשה גאולה, ביקשה זאת בכנות ובלב שלם, וזה היה מספיק.
וממש בעת שנלדה ביקשה לבטא בקול את כמיהתה לדברים טובים יותר, לצורת חיים נאצלה יותר, ממש בעת שהתכוונה לבטא את משאלת לבה הכנה, שבו שניים עשר השליחים משיחר, הגיעו לזירת המאורע, ראו את ישוע משוחח באינטימיות עם אישה שומרונית זו – עם אישה שומרונית, ורק אתה לבדה – ונדהמו עד מאוד. הם הניחו בזריזות את האספקה וסרו הצדה, איש מהם לא העז להעיר לו, בעוד ישוע אומר לנלדה: ״לכי לדרכך, אישה; אלוהים סלח לך. מכאן ואילך תחיי חיים חדשים. את המים החיים קיבלת, שמחה חדשה תנבע בנשמתך ועוד תהיי לבתו של ׳העליון׳.״ האישה ראתה את מורת רוחם של השליחים, זנחה את כדהּ ונסה אל העיר.
עת נכנסה לעיר, הכריזה באזני כל שפגשה: ״לכו לבאר יעקב, לכו מהר, שם תפגשו אדם שהגיד לי כל אשר עשיתי. אולי הוא ׳הממיר׳?״ ובטרם שקעה השמש, המון גדול התקבץ סביב באר יעקב להאזין לישוע. ׳והמאסטר׳ שוחח עמם עוד אודות מי החיים, אודות מתת הרוח השוכנת.
השליחים המשיכו והופתעו מנכונותו של ישוע לשוחח עם נשים, עם נשים מפוקפקות ואפילו עם נשים בלתי-מוסריות. ישוע מאוד התקשה ללמד את שליחיו כי לנשים, אפילו לאלה מבניהן שכונו בלתי-מוסריות, יש נשמה שמסוגלת לבחור באל ׳כאביהן׳, ובכך להפוך לבנוֹת האל ולמועמדוֹת לחיי נצח. אפילו אלף ותשע מאות שנה לאחר מכן, רבים עדיין דוגלים באותה חוסר נכונות לתפוש את מה שלימד ׳המאסטר׳. אפילו הדת הנוצרית התעקשה לבנות את עצמה על עובדת מותו של ישוע במקום על אמת חייו. ראוי לעולם לעסוק יותר בחייו השמחים, חיים של גילוי האל, מאשר במותו הטרגי והמצער.
למחרת, סיפרה נלדה את הסיפור כולו לשליח יוחנן, אך הוא מעולם לא גילה את כולו לשליחים האחרים, וישוע לא שיתף את השניים עשר בפרטים.
נלדה סיפרה ליוחנן שישוע אמר לה ״כל אשר עשיתי.״ פעמים רבות ביקש יוחנן לשאול את ישוע על השיחה עם נלדה, אך מעולם לא עשה כן. ישוע רק אמר לה דבר אחד על עצמה, אך המבט שהישיר לתוך עיניה והאופן בו התייחס אליה הביאו ברגע אחד לתודעתה את כל חייה כבתמונה פנורמית והיא ייחסה את הגילוי העצמי הזה של עברה למבטו ולמילותיו של ׳המאסטר׳. ישוע מעולם לא אמר לה שהיו לה חמישה בעלים. מאז שבעלה זנח אותה לאנחות, היא חיה עם ארבעה גברים, וברגע שהבינה שישוע הינו איש האל עלתה עובדה זאת יחד עם כל עברה לתודעתה בחיות כזו עד שלאחר מכן טענה בפני יוחנן שישוע היה זה שאמר לה את כל אלה.
בערב בו נלדה הוציאה את תושבי שיחר בהמוניהם לראות את ישוע, בדיוק שבו השניים עשר עם מזון, ומכיוון שלא אכלו דבר באותו יום, והיו רעבים, ביקשו מישוע לאכול עמם במקום לשוחח עם האנשים. אך ישוע ידע שהחשיכה תרד עוד מעט קט והתעקש לשוחח עם האנשים בטרם ישלח אותם לדרכם. כאשר ניסה אנדראס לאכול מעט בטרם ישוחח עם ההמונים, אמר ישוע, ״יֶשׁ לִי אֹכֶל לֶאֱכֹל אֲשֶׁר אַתֶּם לֹא יְדַעְתֶּם.״ כששמעו זאת השליחים, אמרו השליחים איש לרעהו: הֲכִי הֵבִיא לוֹ אִישׁ לֶאֱכֹל? הייתכן שהאישה הביאה לו מזון ומשקה?״ כאשר שמע אותם ישוע משוחחים בינם לבין עצמם, ובטרם שוחח עם ההמונים, הוא פנה הצידה ואמר לשניים עשר: ״מַאֲכָלִי עֲשׂוֹת רְצוֹן שֹׁלְחִי וּלְהַשְׁלִים מַעֲשֵׂהוּ. הֲלֹא אַתֶּם תֹּאמְרוּ עוֹד כך וכך חֳדָשִׁים וְהַקָּצִיר בָּא הִנֵּה אֲנִי אֹמֵר לָכֶם שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ את ההמונים יוצאים מעיר בשומרון להאזין לנו; אומר אני לכם ראו בַשָּׂדוֹת כִּי כְבָר הִלְבִּינוּ לַקָּצִיר. וְהַקּוֹצֵר ייקח שְׂכָרוֹ ויאסוף תְּבוּאָה לְחַיֵּי עוֹלָם לְמַעַן יִשְׂמְחוּ יַחְדָּו גַּם הַזֹּרֵעַ גַּם הַקּוֹצֵר. כִּי בָזֹאת יֵאָמֵן הַמָּשָׁל ׳כִּי זֶה זֹרֵעַ וְאַחֵר יִקְצֹר׳. אָנֹכִי שָׁלַחְתִּי אֶתְכֶם לִקְצֹר אֶת-אֲשֶׁר לֹא עֲמַלְתֶּם בּוֹ וַאֲחֵרִים עָמְלוּ וְאַתֶּם נִכְנַסְתֶּם בַּעֲמָלָם.״ את זאת אמר ביחס לעבודתו של יוחנן המטביל.
ישוע והשליחים נכנסו לשיחר והטיפו במשך יומיים בטרם התמקמו על הר גריזים. רבים מתושביה של שיחר האמינו בבשורה וביקשו להיטבל, אך באותה העת שליחיו של ישוע עדיין לא הטבילו.
בלילה הראשון במחנה על הר גריזים, ציפו השליחים שישוע יגער בהם על האופן בן התייחסו לאישה בבאר יעקב, אך הוא כלל לא התייחס לעניין. במקום זאת, שוחח איתם את השיחה הזכורה לטוב אודות ״המציאויות אשר עומדות במרכז מלכות האל.״ בכל דת, קל מאוד לאפשר לערכים לקבל מקום גדול מכפי מידתם, קל מאוד לאפשר לעובדות לתפוש את מקומה של האמת בתיאולוגיה. עובדת הצלב הפכה למרכז הנצרות המאוחרת יתר, אך אין זו האמת המרכזית של הדת אותה ניתן לגזור מחייו ומתורתו של ישוע מנצרת.
המוטיב בשיעור שלימד ישוע על הר גריזים היה: הוא מבקש שכל בני האדם יראו באל ׳אב׳-חבר ובו (ישוע) אח-חבר. שוב ושוב חזר וטען כי אהבה הינה מערכת היחסים הגדולה בעולם – ביקום – ממש כשם שהאמת הינה הביטוי המרבי שמבחין במערכות יחסים אלוהיות אלה.
ישוע הציג עצמו באופן כה מלא בפני השומרונים הן מפני שיכול היה לעשות כן בבטחה, והן משום שידע שלא יחזור לבקר שוב בלב השומרון בכדי להטיף לבשורה.
ישוע והשניים עשר חנו על הר גריזים עד סוף חודש אוגוסט. בימים הטיפו לשומרונים את בשורות המלכות הטובות – אבהותו של האל – ואת הלילות בילו במחנה. העבודה שעשו ישוע והשניים עשר בערי השומרון הניבה נשמות רבות למלכות ותרמה רבות להכשרת הקרקע לעבודה המופלאה שעשה פיליפוס לאחר מכן באזורים הללו, בתקופה שלאחר מות ישוע ותחייתו, ולאחר שהשליחים נפוצו לקצות הארץ בשל הרדיפות המרות שחוו המאמינים בירושלים.
במפגשי הערב על הר גריזים לימד ישוע אמתות רבות, ובייחוד שם דגש על הבאות:
דת אמתית הינה פעולתה של נשמה אינדיבידואלית במערכת יחסים מודעת-לעצמה בינה לבין ׳הבורא׳; דת מאורגנת הינה ניסיונו של האדם לחברֵת את סגידתם של אינדיבידואלים דתיים.
ראוי כי הסגידה – ההגות ברוחני – והשירות, המגע עם מציאות החומר, יבואו לסירוגין. ראוי לשלב בין עבודה למשחק; ראוי לאזן בין דת להומור. ראוי להקל על כובד ההגות הפילוסופית המעמיקה בשירה של מקצב. ראוי לתת לאישיות לנוח מקשיי החיים – מן המתח שהיא חווה בזמן – באמצעות מנוחת הסגידה. ראוי להעמיד אל מול תחושות חוסר הביטחון שנובעות מפחד הבידוד שחווה האישיות ביקום את הגות האמונה ׳באב׳ ואת הניסיון להכיר את ׳העליון.׳
התפילה מיועדת להקטין את חשיבתו של האדם ולהגדיל את הכרתו; היא איננה מיועדת להעמיק ידע אלא להרחיב את התובנה.
הסגידה מיועד לצפות את החיים הטובים יותר בעתיד ואז לשקף חזרה לחיים בהווה את המשמעויות הרוחניות החדשות הללו. התפילה מקיימת מבחינה רוחנית, ואילו הסגידה יצירתית באופן אלוהי.
סגידה הינה הטכניקה באמצעותה מבקשים מן ׳האחד׳ השראה על-מנת לשרת את הרבים. סגידה הינה אמת המידה שמודדת את מידת התנתקותה של הנשמה מן היקום החומרי ובה בעת את מידת התחברותה הבטוחה למציאויות הרוח של הבריאה בכללותה.
תפילה מזכירה לעצמי – מחשבה נשגבת; סגידה הינה שכחה-עצמית – עָל-חשיבה. סגידה הינה תשומת לב נטולת מאמץ, מנוחה אמתית ואידאלית לנשמה, צורה של מאמץ רוחני נינוח.
סגידה הינה מעשה החלק המזהה עצמו עם השלם; הסופי עם האינסופי; הבן עם ׳האב׳; הזמן שמתלכד עם הנצח. סגידה הינה מעשה ההתייחדות של הבן עם ׳אב׳ אלוה, האופן בו תבקש נשמת-רוח האדם להתייחס באופן מרענן, יצירתי, חברי ורומנטי.
אף כי השליחים הבינו רק מעט מן השיעורים שלימד במחנה, הבינו אותם עולמות אחרים ודורות אחרים על-פני האדמה יבינו אותם אף הם.
את החודשים של ספטמבר ואוקטובר בילו בפרישות, במחנה חבוי על מורדות הר הגלבוע. את כל חודש ספטמבר בילה ישוע לבדו עם שליחיו בלימוד והוראת אמתות המלכות.
היו כמה סיבות לכך שישוע ושליחיו פרשו בזמן זה, ושהו בגבול בין השומרון לדקפוליס. בקרב מנהיגי הדת בירושלים שררה התנגדות גדולה; הורדוס אנטיפס עדיין החזיק את יוחנן בכלא, פחד הן לשחררו והן להוציאו להורג, ובה בעת המשיך לחשוד על קיומו של קשר כלשהו בין יוחנן לישוע. בתנאים הללו, לא היה זה מן התבונה לתכנן פעולה אגרסיבית ביהודה או בגליל. הייתה גם סיבה שלישית: בין ראשי תלמידיו של יוחנן ושליחיו של ישוע הלך וגדל אט אט מתח אשר הלך והחמיר ככל שהלכו ורבו המאמינים.
ישוע ידע שימי תקופת ההכנה של ההטפה והלימוד התקרבו לסיומם, וכי בצעד הבא יחל המאמץ השלם והסופי של חייו על-פני האדמה, והוא לא רצה שתחילתה של משימה זו תעמיד את יוחנן המטביל במבחן או תבייש אותו. לפיכך, החליט ישוע לבלות תקופה מסוימת בפרישות, להמשיך ולאמן את שליחיו ואז לעבוד בשקט בערי הדקפוליס, עד אשר יוצא יוחנן להורג או ישוחרר על-מנת להצטרף אליהם למאמץ מאוחד.
בחלוף הזמן, גדלה מסירותם של השניים עשר לישוע וכן מחויבותם לעבודת המלכות. מסירותם נבעה בעיקר מנאמנות אישית. הם לא תפשו את הצדדים הרבים של תורתו; הם לא הבינו לגמרי את טיבו של ישוע או את משמעותהּ של משימת המתת שלו על-פני האדמה.
ישוע הבהיר לשליחיו את שלושת הסיבות בעטיין פרשו:
1. לאשש את הבנתם את בשורת המלכות ואמונתם בה.
2. לאפשר להתנגדות לעבודתם ביהודה ובגליל לשכוך.
3. להמתין לגורלו של יוחנן המטביל.
בזמן שהייתם בגלבוע, סיפר ישוע לשניים עשר הרבה על חייו המוקדמים ועל התנסותו על הר החרמון; הוא אף גילה להם מעט ממה שאירע בגבעות בארבעים הימים שלאחר הטבלתו. הוא אף הנחה אותם ישירות לבל יספרו זאת לאיש עד לאחר שישוב ׳לאב׳.
במהלך השבועות הללו של חודש ספטמבר הם נחו, שוחחו, שיתפו אודות התנסותם מאז שקרא להם ישוע לשירות וניסו באמת ובתמים לתאם את כל שלימד אותם ׳המאסטר׳ עד כה. כולם הבינו, במידה זו או אחרת, כי זו עתידה להיות ההזדמנות האחרונה שלהם למנוחה ממושכת. הם הבינו כי המאמץ הבא שלהם להטפה בציבור, ביהודה או בגליל, עתיד לסמן את תחילתה של ההכרזה הסופית על בוא המלכות, אך היה להם מושג קלוש, אם בכלל, לגבי מה עתידה מלכות זו להיות עת תגיע. יוחנן ואנדראס חשבו שהמלכות כבר באה; פטרוס ויעקב האמינו שהיא עתידה לבוא; נתנאל ותומאס התוודו שהם מבולבלים; מתי, פיליפוס ושמעון הקנאי היו שרויים בבלבול וחוסר וודאות; התאומים נהנו משלוות בורותם בנוגע למחלוקת; ואילו יהודה איש-קריות היה שקט ובלתי מחויב.
רוב הזמן הזה בילה ישוע לבדו על ההר, בסמוך למחנה. לעתים לקח עמו את פטרוס, יעקוב ויוחנן, אך על-פי-רוב הלך לבדו להתפלל או להתייחד. לאחר ההטבלה וארבעים הימים בגבעות של פראה, קשה לכנות את תקופות ההתייחדות הללו עם ׳אביו׳ כתפילה, וכן לא מתאים לומר שישוע סגד, אף בהחלט ראוי להתייחס לתקופות הללו כאל תקופות של התייחדות אישית עם ׳אביו׳.
המוטיב המרכזי של הדיונים במהלך חודש ספטמבר היה תפילה וסגידה. לאחר שבמשך ימים מספר שוחחו אודות סגידה, נשא לבסוף ישוע את הדרשה הזכורה לטוב אודות התפילה. הוא עשה כן בתשובה לבקשתו של תומאס: ״׳מאסטר׳, למד אותנו להתפלל.״
יוחנן לימד את תלמידיו צורת תפילה, תפילה לגאולה במלכות הקרבה. אף כי ישוע מעולם לא אסר על חסידיו להשתמש בצורת התפילה של יוחנן, שליחיו הבינו מיד ׳שהמאסטר׳ לא עודד את המנהג של תפילה על-פי נוסח רשמי. אף-על-פי-כן, המאמינים ביקשו כל הזמן ללמוד כיצד להתפלל. השניים עשר ביקשו ללמוד מהי צורת הפנייה שישוע תמך בה. לפיכך, ובעיקר בשל צורך זה של פשוטי העם לקבל צורת פנייה פשוטה, הסכים ישוע בעת הזו לבקשת תומאס ללמד אותם צורת תפילה. ישוע נתן שיעור זה אחר צהריים אחד, בשבוע השלישי לשהותם בהר הגלבוע.
״יוחנן אכן לימד אתכם צורת תפילה פשוטה: ׳הו אבא, טהר אתנו מחטא, הצג תהילתך, גלה אהבתך, ותן לרוחך לקדש את לבנו לעולם ועד, אמן!׳ הוא לימד תפילה זו בכדי שיהיה לכם מה ללמד את ההמונים. הוא לא התכוון שאתם תשתמשו בצורת פנייה קבועה ורשמית זו כשאתם נותנים נשמותיכם בתפילה.
״התפילה הינה ביטוי אישי וספונטני של האופן בו מתייחס הנשמה לרוח; ראוי לה לתפילה להיות כמו התייחדות של בן וכביטוי של רעות. כאשר הרוח אומרת התפילה, זו מובילה לקדמה רוחנית של שיתוף-פעולה. התפילה האידאלית הינה צורת התייחדות רוחנית המובילה לסגידה נבונה. תפילת אמת הינה האופן בו נושיט ידנו השמימה למען הגשמת האידאלים.
״תפילה הינה נשימת הנשמה, ואם תתמידו בניסיונותיכם ללמוד את רצון ׳האב׳, היא אשר תנהיג אתכם. מִי בָכֶם אֲשֶׁר לוֹ אֹהֵב וְהָלַךְ וּבָא אֵלָיו בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וְאָמַר אֵלָיו: ׳יְדִידִי הַלְווֵנִי שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לָחֶם כִּי אֹהֲבִי בָּא אֵלַי מִן הַדָּרֶךְ וְלִי אֵין כֹּל לָשׂוּם לְפָנָיו׳; וְהוּא מִבַּיִת יַעֲנֶה וְיֹאמַר, ׳אַל תּוֹגִיעֵנִי כִּי כְבָר נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת וִילָדַי שׁוֹכְבִים עִמָּדִי בַּמִּטָּה; לֹא אוּכַל לָקוּם וְלָתֶת לָךְ,׳ אתם תתעקשו, ותסבירו לו שחברכם רעב, ושאין לכם מה לתת לו. אֹמֵר אֲנִי לָכֶם גַּם כִּי לֹא יָקוּם לָתֶת לך עַל הֱיוֹתוֹ אֹהֲבך יָקוּם בַּעֲבוּר עַזּוּת פָּניך וייתן לך כְּכָל צרכיך. ולכן, אם התעקשות מצליחה לשכנע את האדם, עד כמה תצלח התעקשותכם ברוח להשיג את לחם החיים מידיו המעניקות של ׳האב׳ שבשמים. אומר לכם שוב: שַׁאֲלוּ ויינתן לָכֶם; דִּרְשׁוּ וְתִמְצָאוּ; דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. כִּי כָּל הַשֹּׁאֵל יְקַבֵּל; וְהַדֹּרֵשׁ יִמְצָא; וְהַדֹּפֵק תפָּתַח לוֹ דלת הגאולה.
״היש בכם איש ואב אשר ייתן לבנו את שביקש בנו בטיפשות ולא יפעל בהתאם לחכמתו כהורה? אם הילד זקוק ללחם, התתנו לו אבן רק משום שטעה וביקש אותה? אם בנכם זקוק לדג, האם תתנו לו נחש משום שעלה זה יחד הדג ברשת והבן ביקש את הנחש בטיפשותו? אם אתם, בני תמותה וסופיים, יודעים לתת לילדיכם מתנות טובות, עד כמה יותר ייתן ׳אביכם׳ שבשמים מן הרוח ומשאר ברכותיו למבקשים ממנו? ראוי לאדם להתפלל ואף פעם לא להתייאש.
״הבה ואספרה לכם משל על שופט שחי בעיר של רשעים. שׁוֹפֵט הָיָה בְּעִיר אֶחָת אֲשֶׁר לֹא יָרֵא אֶת האלוהים וְלֹא נָשָׂא פְּנֵי אָדָם. וְאַלְמָנָה הייתה בָּעִיר הַהִיא, שבאה שוב ושוב בפני שופט מושחת זה וביקשה, ׳דִּינָה אֶת דִּינִי מִמְּרִיבִי.׳ וַיְמָאֵן יוֹם וָיוֹם וּמִקֵּץ יָמִים אָמַר בְּנַפְשׁוֹ: ׳גַּם כִּי לֹא אִירָא אֶת האלוהים וְלֹא אֶשָׂא פָנִים לְאָדָם, אֶעֱשֶׂה אֶת מִשְׁפַּט הָאַלְמָנָה הַזֹּאת עַל הַלְאוֹתָהּ אותִי פֶּן תָּבוֹא תָמִיד וְדִכְּאַתְנִי בְּמִלִּים.׳ אספר זאת בכדי לעודד אתכם להתעקש ולהתפלל אך לא כדי לנסות לשנות את ׳האב׳ הישר והצדיק שממעל. התעקשותכם איננה נדרשת על-מנת לזכות בחסד האל, אלא על-מנת לשנות את גישתכם שבארץ ולהרחיב את יכולתה של נשמתכם להכיל את הרוח.
״אך תפילתכם דלה באמונה. אמונת אמת יכולה להזיז ממקומם הרים של קושי חומרי אשר עומדים בדרכן של התרחבות הנשמה והתקדמות הרוחנית.״
אך השליחים עדיין לא שבעו רצון; הם ביקשו מישוע לקבל תפילה לדוגמה, אותה יוכלו ללמד את התלמידים החדשים. לאחר שהקשיב לדרשה על התפילה, אמר יעקב זבדיה: ״טוב ויפה, ׳מאסטר׳, אך איננו מבקשים צורת תפילה עבורנו אלא יותר עבור המאמינים החדשים אשר צובאים עלינו לעתים כה תכופות ומבקשים, ׳למדו אותנו כיצד להתפלל לאב שבשמים.׳״
כאשר סיים יעקב את דבריו, אמר ישוע: ״אם אכן תבקשו תפילה שכזו, אציג בפניכם את זו שלימדתי את אחי ואחיותיי בנצרת״:
אבינו שבשמים,
יתקדש שמך.
תבוא מלכותך; ייעשה רצונך
כאשר בשמים ובארץ.
לחמנו תן לנו דבר יום ביומו;
הרווה נשמותינו במי החיים.
וסלח לנו את חובותינו
כאשר גם אנחנו סלחנו לבעלי חובותינו.
אל תביאנו לניסיון כי אם הצילנו מרע,
ועשה אותנו עוד שלמים כמוך.
אין זה מוזר שהשליחים ביקשו את ישוע ללמד אותם תפילה לדוגמה עבור המאמינים. יוחנן המטביל לימד את חסידיו מספר נוסחי תפילה; כי המורים הגדולים ניסחו תפילות עבור תלמידיהם. מורי הדת היהודים ניסחו עשרים וחמישה או שלושים נוסחי תפילה אותם שיננו בבתי הכנסת ואפילו בפינות הרחוב. ישוע התנגד במיוחד לתפילה בציבור. עד לאותה העת, השניים עשר שמעו אותו מתפלל רק פעמים מספר. הם ראו אותו מבלה בתפילה או בסגידה לילות שלמים, והיו סקרנים מאוד ללמוד כיצד פנה. הם היו מאוד לחוצים ללמוד כיצד לענות להמונים אשר ביקשו מהם ללמד אותם להתפלל ממש כשם שיוחנן לימד את תלמידיו.
ישוע לימד את השניים עשר להתפלל בחשאי; ללכת לבד לסביבה שקטה בטבע או להסתגר בחדרם בעת התפילה.
לאחר מותו של ישוע והרקעתו ׳לאב׳, נהגו מאמינים רבים לסיים תפילה זו, שכונתה תפילת האדון, ולהוסיף – ״בשם האדון ישוע המשיח.״ ואף מאוחר יותר, אבדו שתי שורות מן התפילה, ונוסף לה פסוק נוסף, אשר אמר: ״לנצח לך המלכות והעוצמה והתהילה.״
ישוע נתן לשליחים תפילה בנוסח קבוצתי, כפי ששימשה בביתו שבנצרת. הוא לעולם לא לימד נוסח תפילה אישי רשמי, אלא רק נוסח קבוצתי, למשפחה, או לחברה. ואת זאת אף פעם לא התנדב ללמד.
ישוע לימד כי על-מנת תועיל, על התפילה להיות:
1. בלתי אנוכית – לא עבור האדם לבדו.
2. באמונה – שנאמרת באמונה.
3. כנה – מן הלב.
4. נבונה – מוארת.
5. מתוך אמון – מתוך כניעה לרצונו הכול-חכם של ׳האב׳.
כאשר בילה ישוע לילות שלמים על ההר בתפילה, בעיקר התפלל עבור תלמידיו, ובעיקר עבור השניים עשר. ׳המאסטר׳ התפלל רק מעט עבור עצמו, אף כי עסק הרבה בסגידה, אשר טיבה התייחדות של הבנה עם ׳אביו׳ שבפרדיס.
ימים לאחר הדרשה אודות התפילה המשיכו השליחים לשאול את ׳המאסטר׳ שאלות בנוגע למנהג סגידה זה, מנהג חשוב כל כך. וכך ניתן לסכם ולהציג במונחים של היום את מה שלימד ישוע את השליחים במהלך הימים הללו אודות תפילה וסגידה:
כאשר בקשה כלשהיא נאמרת שוב ושוב בכנות ומתוך כמיהה, כאשר תפילה מעין זו מהווה ביטוי כנה של ילד האל ונאמרת באמונה, ואף אם יהא זה שגוי או בלתי אפשרי להיענות לה במישרין, היא תמיד תרחיב את קיבולת הנשמה להכיל את הרוח.
באשר תישאו תפילה, זכרו כי היותכם בנים הינה מתת. שום ילד לא נדרש לעשות דבר על-מנת לקבל מעמד כבן או כבת. על הארץ, הילד מתגשם הודות לרצון הוריו. ובדומה כך, מתגשם ילד האל לחסד ולחיי הרוח החדשים הודות לרצונו של ׳האב׳ שבשמים. משום כך חובה עלינו לקבל את מלכות השמים – את היותנו בנים לאלוהים – כקבל אותה ילד קטן. ואף כי את התפתחותו המדורגת של אופייכם – את הצדקה – אתם מרוויחים, את היותכם בנים אתם מקבלים בחסד והודות לאמונה.
תפילה הובילה את ישוע להתייחדות-על של נשמתו עם שליטיהם העליונים של יקום היקומים. התפילה תוביל את בני התמותה שבארץ עד להתייחדות של סגידת אמת. קיבולת הקליטה הרוחנית של הנשמה קובעת הן את שיעור הברכות השמימיות אשר ניתן להעניק לה באופן אישי בתשובה לתפילה והן את יכולתה להכיר בכך במודע.
התפילה, כמו גם הסגידה הנלווית לה, הינה טכניקה של התנתקות משגרת היום-יום, מן השחיקה המונוטונית של הקיום החומרי. היא נתיב גישה למימוש עצמי רוחני ולאינדיבידואליוּת של הישג אינטלקטואלי ודתי.
תפילה הינה נוגדן להתבוננות פנימית מזיקה. לכל הפחות, התפילה, כפי שלימד ׳המאסטר׳, הינה סעד מועיל לנשמה. ישוע התמיד להשתמש בהשפעתה המיטיבה של תפילה הנאמרת עבור הזולת. על-פי-רוב, ׳המאסטר׳ התפלל בלשון רבים ולא עבור יחיד. ישוע התפלל עבור עצמו רק במשברים הגדולים של חייו.
תפילה הינה נשימת חיי הרוח בתוך ציוויליזציית החומר של הגזעים האנושיים. סגידה הינה הגאולה לבני התמותה לדורותיהם המבקשים להתענג.
אם ניתן לדמות את תפילה לפעולת טעינתן של סוללות הרוח של הנשמה, כך ניתן לדמות בין הסגידה לבין פעולת כיוונון הנשמה לקליטתן של תשדורותיה ביקום של רוחו האינסופית של ׳האב האוניברסלי׳.
תפילה הינה המבט הכנה והכמה שנושא הילד אל עבר ׳אביו׳ הרוחני; הינה תהליך פסיכולוגי שבו מוחלף הרצון האנושי בזה האלוהי. תפילה הינה חלק מן התכנית האלוהית באמצעותה מותמר מה שיש למה שראוי שיהיה.
פטרוס, יעקב ויוחנן, אשר התלוו לעיתים קרובות לישוע בלילות המשמר הארוכים שלו, מעולם לא שמעו את ישוע מתפלל גם בשל העובדה שרק לעיתים רחוקות הביע ׳המאסטר׳ שלהם את תפילתו בקול. כמעט כל תפילתו של ישוע התבצעה ברוח ובלב – בדממה.
פטרוס ויעקב התקרבו יותר מכל השליחים להבנה של מה שלימד ׳המאסטר׳ אודות תפילה וסגידה.
במהלך יתרת שהותו של ישוע על הארץ, הוא הביא מעת לעת לידיעת השליחים מספר צורות תפילה אחרות. הוא עשה כן רק על-מנת להדגם עניינים אחרים והוא אף התרה בהם שלא ללמד אותם את ״משלי התפילות״ הללו את ההמונים. רבות מהן לקוחות מפלנטות מיושבות אחרות, אך ישוע לא סיפר זאת לשניים עשר. בין התפילות הללו ניתן למצוא את התפילות הבאות:
׳אבינו׳ שבו מתקיימים מחוזות היקום,
יהא שמך נישא ותהילתך כולה לידיעה.
נוכחותך חובקת אותנו, ותהילתך תתגשם
דרכנו, אף כי לא בשלמות בה תתגשם מעלה.
החייה אותנו היום בכוחות האור,
ושמור עלינו מדרכי הדמיון הרעות,
אתה השוכן בנו ככוח עד,
ולנו מתת הנצח של אהבת האינסוף של בנך.
וכך יהא לעולם ועד.
~ ~ ~ ~
אבינו בוראנו, אשר במרכז היקום,
תן לנו מטיבך ומאופייך.
עשה עמנו חסד ואותנו בניך ובנותיך
יתהלל שמך בהישג הנצח שלנו.
תן לנו רוח לבקר ולשלוט, לחיות ולשכון בנו
וייעשה רצונך בעולם כפי שהמלאכים עושים רצונך באור.
קיים אותנו היום למען נתקדם בנתיב האמת.
גאל אותנו מרפיון, מרוע ומכל חטא.
היה עמנו סבלן את נאהב בנדיבות את רעינו.
תן לנו מרוח חסדך לשכון בלבבותינו.
בידך הולך אותנו. צעד צעד במבוך החיים,
ועת יבוא קצנו, קבל רוחנו הנאמנה לחיקך.
ולא רצוננו ייעשה, כי אם רצונך.
~ ~ ~ ~
׳אבינו׳ המושלם והצדיק שבשמים,
הנחה אותנו היום במסענו.
קדש צעדינו ותאם את מחשבותינו.
הולך אותנו תמיד בנתיבי ההתקדמות.
מלא אותנו בחכמה ובמלוא העוז
והחייה אותנו באנרגיה האינסופית שלך.
ונִמלא השראה מנוכחותם האלוהית
ומהנחייתם של צבאות המלאכיוֹת.
הנחה אותנו מעלה ומעלה בנתיב האור;
והגן עלינו ביום הדין הגדול.
עשה אותנו כדמותך, לתהילת עולם
וקבל אותנו לשירות של נצח של מעלה.
~ ~ ~ ~
׳אבינו׳ שבמסתורין,
גלה לנו את טיבך האלוהי.
לו ילדיך שבארץ היום
יראו את הדרך, האור והאמת.
הראה לנו את נתיב ההתקדמות הנצחי
ותן לנו הכוח לצעוד בו.
כונן מלכות אלוה בקרבנו
ותן לנו היכולת לשלוט בעצמנו.
שמור עלינו, שלא נסור לדרך החושך והמוות;
הולך אותנו לעולם לצד מי החיים.
שמע תפילותינו עבורך;
וכי תֹּאבֶה לעשות אותנו עוד ועוד כדמותך.
ולבסוף, קבל אותנו לזרועות עולם,
עבור ׳הבן האלוהי׳.
ואף עתה, לא רצוננו כי אם רצונך ייעשה.
~ ~ ~ ~
׳אב׳ ׳ואם׳ של תפארה, הורה אחד,
לו נשמור אמונים לטיבך האלוהי.
אתה עצמך חי שוב בתוכנו ודרכנו
במתת רוח אלוה,
שנתגשם בדמותך, לא שלמים, בעולם
כשם שאתה שלם בהדר של מעלה.
תן לנו היום את מתת האחווה המתוקה
והולך אותנו מדי רגע ברגע בנתיב השירות האוהב.
היה תמיד לנו הורה ומשען
כשם שאנו סבלניים כלפי ילדינו.
תן לנו חכמת אלוה לעשות טוב
ואהבה אינסופית כלפי כל יצור ויצור.
תן לנו מסבלנותך ומאהבתך הנדיבה
ותמלא צדקתנו בעולם.
וכשנסיים מלאכתנו, תהא זו לכבודך,
תשבע רוחך וירוו נחת סייעי הנשמה.
׳אבינו׳ האוהב, לא כרצוננו, אלא כרצונך לעשות טוב לעד לילדיך שבארץ,
כן יהי.
~ ~ ~ ~
׳המקור׳ הנאמן-לעד, ׳המרכז׳ יכול-כול,
יתקדש ויתברך שם ׳בנך׳ החסוד.
שפע וברכה המטרת עלינו,
ולנו נתת הכוח לעשות כרצונך.
תן לנו מדי רגע ברגע את מזון עץ החיים;
ומדי יום ביומו נרווה ממי נהר החיים.
הולך אותנו צעד צעד מן החושך לאור אלוה.
תתחדש דעתנו בהתמרת הרוח השוכנת,
וכשיבוא עלינו המוות, לבסוף,
קבל אותנו אליך ושלח אותנו לעד.
הכתר אותנו בכתר שירות נושא פרי,
ונהלל את ׳האב׳, ׳הבן׳, ואת ׳הרוח המשפיעה׳.
לו יהי, ברחבי יקום ללא סוף.
~ ~ ~ ~
׳אבינו׳ החי במשכנות הסוד ביקום,
יתכבד שמך, יתהלל חסדך, ויתהדר משפטך.
תזרח שמש צדקתך עלינו בצהרי היום,
נפציר בך לנחות אותנו צעד בצעד בדמדומים.
קח ידנו והוליכנו בדרך בה בחרת
והיה לצדנו כשהדרך קשה בשעת חשיכה.
זכור אותנו, שלא כמונו, השוכחים ומזניחים תכופות.
רחם עלינו ואהבנו כשם שאנו מבקשים לאהוב אותך.
ראה אותנו בנדיבותך ורחם בחסדך
כשם שאנו בצדק סולחים לאלה שפגעו ועלבו בנו.
לו תיתן אהבתו, מסירותו והמתת של ׳בנך׳ ההדור
את חיי הנצח של אהבתך וחסדך לעולמי עד.
לו מלוא מתת הרוח של אל היקומים תינתן;
תו לנו חסד ללכת בצו הרוח.
ובסעד האוהב של הצבאות השרפיים
לו ינחה אותנו ׳הבן׳ עד לתום העידן.
עשה אותנו עוד ועוד כדמותך
ולבסוף קבל אותנו לחיקך בפרדיס.
וכך יהא, בשם ׳בן׳ המתת
ולתהילת וכבוד ׳האב העליון׳.
ואף כי השליחים לא הורשו להציג שיעורי תפילה אלה בזמן שלימדו בציבור, הם הפיקו תועלת אישית רבה מכל התגליות הללו בהתנסותם הדתית האישית. בעת שלימד את השניים עשר באופן אישי, ישוע השתמש בדוגמאות תפילה אלה ובאחרות לשם הדגמה. רשות מיוחדת ניתנה על-מנת לרשום את שבע הדוגמאות הללו במסמך זה.
בערך בראשון לאוקטובר, בעת שפיליפוס וכמה מחבריו השליחים שהו בכפר סמוך וקנו מזון, הם פגשו במקרה כמה משליחיו של יוחנן המטביל. כתוצאה מפגישה מקרית זו בשוק, נערכה במחנה שבגלבוע וועידה בת שלושה שבועות בין שליחיו של ישוע ושליחיו של יוחנן, וזאת משום שמעט לפני כן מינה יוחנן שניים עשר ממנהיגיו לשליחים, על-פי התקדים שקבע ישוע. יוחנן עשה כן לבקשת אבנר, ראש וראשון לתומכיו. ישוע נכח במחנה בגלבוע במשך השבוע הראשון של וועידה משותפת זו, אך עזב במטרה שלא להיות נוכח בשני השבועות האחרונים.
עד לתחילת השבוע השני של חודש זה קיבץ אבנר את כל אחיו במחנה שבגלבוע, והיה מוכן להיכנס ולהיוועד עם שליחיו של ישוע. במשך שלושה שבועות, נועדו עשרים וארבע הגברים הללו שלוש פעמים ביום וששה ימים בשבוע. במהלך השבוע הראשון, התרועע ישוע עמם ביין המפגשים – של הבוקר, של אחר הצהריים ושל הערב. הם רצו ׳שהמאסטר׳ יפגוש אותם ויעמוד בראש ההתייעצות המשותפת, הוא אך סרב בהתמדה להשתתף בדיוניהם, אף כי הסכים לשוחח עמם שלוש פעמים. השיחות הללו של ישוע עם העשרים וארבעה נסבו על אהדה, שיתוף-פעולה וסובלנות.
אנדראס ואבנר עמדו לסירוגין בראש המפגשים של שתי קבוצות השליחים. שני הגברים הללו נדרשו לשוחח על קשיים רבים ולפתור הרבה בעיות. שוב ושוב שטחו את צרותיהם בפני ישוע, ותמיד שמעו אותו אומר: ״אני עוסק רק בבעיות הדת האישיות שלכם. אני נציג ׳האב׳ לאינדיבידואל, ולא לקבוצה. אם יש לכם קשיים אישיים במערכת היחסים שלכם עם האל, בואו אלי ואשמע, ואייעץ לכם כיצד לפתור זאת. אך כאשר אתם עוסקים ביישוב הפרשנויות הסותרות שנותנים בני האדם לבעיות הדת ובחִברוּתהּ של הדת, נועדתם להתמודד, להחליט ולפתור בעיות אלה בכוחות עצמכם. על-אף-זאת, אני אוהד אתכם ותמיד מעוניין, וכאשר תגיעו למסקנות בנוגע לעניינים הללו, שאינם בעלי חשיבות רוחנית, ובתנאי שתסכימו עליהם פה אחד, אני מבטיח מראש את מלוא הסכמתי ואת מלוא שיתוף הפעולה. כעת, על-מנת לאפשר לכם להתלבט ללא הפרעה, אעזוב אתכם למשך שבועיים. אל תדאגו לי, שכן אשוב אליכם. אֶהְיֶה בַּאֲשֶׁר לְאָבִי, שכן עוסקים אנו גם במחוזות אחרים.״
לאחר שאמר זאת, ירד ישוע מן ההר, והם לא ראו אותו שבועיים תמימים. הם לעולם לא ידעו לאן הלך ומה עשה במשך הימים הללו. לעשרים וארבעה נדרש זמן מה בטרם יוכלו לחזור ולעסוק ברצינות בבעיותיהם, משום שהיעדרותו של ׳המאסטר׳ הטרידה את מנוחתם. אך לאחר שבוע הם שבו למהות הדיונים והם לא יכלו לפנות לעזרתו של ישוע.
הנושא הראשון עליו החליטה הקבוצה הייתה לאמץ את התפילה שלימד אותם ישוע זמן מה לפני כן. בהצבעה פה אחד הוסכם לקבל תפילה זו כתפילה אותה תלמדנה שתי קבוצות השליחים את המאמינים.
ההחלטה הבאה שקיבלו הייתה שכל עוד יוחנן בחיים, בין אם בכלא ובין אם יצא לחופשי, תמשכנה שתי קבוצות השליחים בעבודתן, וכי מדי שלושה חודשים יתקיימו מפגשים משותפים בני שבוע במקומות עליהם יוסכם מעת לעת.
אך סוגית ההטבלה הייתה הקשה בבעיותיהם. הקושי התעצם בשל סירובו של ישוע להכריז כיצד ראוי שינהגו בנושא. לבסוף הסכימו כך: כל עוד יוחנן חי, או עד אשר יחליטו יחד לשנות החלטה זו, רק שליחיו של יוחנן יטבילו את המאמינים, ורק שליחיו של ישוע ילמדו, לאחר מכן, את התלמידים החדשים. בהתאם לכך, מאותו רגע ועד למותו של יוחנן, תמיד נלוו שניים משליחיו של יוחנן לשליחיו של ישוע והם אלה שהטבילו את המאמינים, זאת משום שהאסיפה המשותפת הצביעה פה אחד כי ההטבלה עתידה לשמש כצעד הראשון של קבלת עול מלכות.
לאחר מכן הוסכם, כי אם ימות יוחנן, יציגו שליחיו של יוחנן עצמם בפני ישוע ויכפיפו עצמם למרותו, וכי לא יטבילו עוד מאמינים אלא ברשות ישוע או שליחיו.
ולאחר מכן הצביעו על כך שאם ימות יוחנן, יחלו שליחיו של ישוע להטביל במים כאות להטבלה ברוח אלוה. ולגבי שאלת החיבור בין החרטה לטבילה, זו נשארה בבחינת בחירה; לא התקבלה כל החלטה שחייבה את חברי הקבוצה. שליחיו של יוחנן הטיפו, ״שובו בתשובה והיטבלו.״ שליחיו של ישוע הכריזו, ״האמינו והיטבלו.״
וזהו סיפור מעשה הניסיון הראשון של חסידיו של ישוע לתאם בין מאמציהם השונים, לשלב בין דעותיהם השונות, לארגן פעולות קבוצתיות, להסכים על מנהגים שנוהגים בציבור, ולארגן באופן חברתי את מצוות הדת האישיות.
נשקלו והוחלטו פה אחד עניינים רבים קטנים אחרים. בעת שנדרשו להתמודד עם בעיות קשות וליישב את הקשיים ללא ישוע, חוו עשרים וארבעה הגברים הללו התנסות יוצאת דופן. הם למדו לחלוק זה על זה, להתווכח, לטעון, להתפלל ולהתפשר, ולכל אורך הדרך להישאר אוהדים זה לנקודת ההשקפה של רעהו, ובמידה מסוימת אף לגלות סובלנות כלפי דעותיו של האחר.
ישוע שב באותו אחר הצהרים בה דנו לבסוף בעניינים הפיננסיים. הוא שמע את התלבטויותיהם, שמע את החלטותיהם ואמר: ״אם גן, אלה מסקנותיכם, ואני אסייע לכל אחד מכם להוציאן אל הפועל ברוח החלטתכם המאוחדת.״
יוחנן הוצא להורג חודשיים וחצי לאחר מכן, ובמהלך כל התקופה הזו נותרו שליחיו של יוחנן עם ישוע והשניים עשר. במהלך התקופה הם פעלו יחד בערי הדקפוליס והטבילו מאמינים. המחנה שבגלבוע פורק ב-2 בנובמבר, שנת 27 לספירה.
במהלך החודשים נובמבר ודצמבר, עבדו ישוע והעשרים וארבעה בשקט בערי הדקפוליס היווניות, ובעיקר בבית-שאן, בג'רַש, באָבִילַה ובגדרה. כך הגיעה למעשה לסיומה אותה תקופה מקדמית של השתלטות על עבודתו של יוחנן ועל ארגונו. הדת המאורגנת של בשורה חדשה תמיד נדרשת לשלם את מחיר הפשרה עם מִנהגיה המבוססים של הדת שקדמה לה, זו שאותה היא מבקשת להציל. ההטבלה היה המחיר אותו נדרשו חסידיו של ישוע לשלם על-מנת לסחוף עמם את חסידיו של יוחנן המטביל. חסידיו של יוחנן שהצטרפו לשורות חסידי ישוע נדרשו לוותר כמעט על הכול למעט על ההטבלה במים.
במשימה זו, לערי הדקפוליס, מיעט ישוע ללמד בפומבי. הוא הקדיש זמן ניכר להוראתם של העשרים וארבעה ונפגש במיוחד, ופעמים רבות, עם שניים עשר שליחיו של יוחנן. בחלוף הזמן, הם הבינו יותר מדוע ישוע נמנע מלבקר את יוחנן בכלא, ומדוע לא עשה כל מאמץ לשחררו. אך הם לעולם לא הצליחו להבין מדוע נמנע ישוע מלחולל נסים ונפלאות, מדוע סרב להפגין כלפי חוץ את סמכותו האלוהית. לפני הגעתם למחנה שבגלבוע, הם האמינו בישוע בעיקר בשל עדותו של יוחנן, אך במהרה החלו להאמין כתוצאה מן המגע האישי שהיה להם עם ׳המאסטר׳ ועם תורתו.
במהלך החודשיים הללו, הקבוצה עברה בעיקר בזוגות, כאשר אחד משליחיו של ישוע עבד לצד אחד משליחיו של יוחנן. השליח של יוחנן הטביל, השליח של ישוע לימד, ואילו שניהם כאחד הטיפו לבשורת המלכות כפי שהבינו אותה. והם רכשו נשמות רבות בקרב הגויים והיהודים המומרים הללו.
ראש שליחיו של יוחנן, אבנר, הפך למאמין אדוק בישוע ולאחר מכן מונה לעמוד בראש קבוצה בת שבעים מורים אשר ׳המאסטר׳ הסמיך להטיף לבשורה.
במהלך המחצית השנייה של חודש דצמבר, הלכו כולם לעבר הירדן, בסמוך לפלה, שם החלו ללמד ולהטיף בשנית. יהודים וגם גויים באו למחנה לשמוע אודות הבשורה. אחר הצהריים אחד, בזמן שלימד את ההמונים, קיבל ׳המאסטר׳ את המסר האחרון מן המטביל, דרך אחד מחבריו המיוחדים של זה.
יוחנן היה כבר כלוא שנה וחצי, וברוב התקופה פעל ישוע בשקט רב; ומשום כך אין להתפלא כי יוחנן תהה על גורל המלכות. חבריו של יוחנן קטעו את השיעור של ישוע על-מנת למסור לו: ״יוחנן המטביל שלח אותנו לשאול – הַאַתָּה הוּא הַבָּא אִם נְחַכֶּה לְאַחֵר?״
ישוע עצר להשיב לחבריו של יוחנן: ״לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן שהוא לא נשכח. אמרו לו אֶת אֲשֶׁר ראיתם וְאֶת אֲשֶׁר שמעתם, כי עֲנִיִּים מִתְבַּשְׁרִים.״ ולאחר שסיים להוסיף ולשוחח עם שליחי יוחנן, הוא נפנה שוב להמונים ואמר: ״אל תחשבו שיוחנן מטיל ספק בבשורת המלכות. הוא שואל רק כדי לחזק את תלמידיו, שהם גם תלמידי. יוחנן איננו חלשלוש. אשאל את אלה ששמעו את יוחנן מדבר לפני שנכלא בידי הורדוס – הראיתם ביוחנן קָנֶה אֲשֶׁר יִנּוֹעַ בָּרוּחַ? הראיתם איש בעלי מצבי רוח משתנים, הלָבוּשׁ בִּגְדֵי עֲדָנִים? הִנֵּה המלובשים בִּגְדֵי תִפְאֶרֶת וְהַמְעֻנָּגִים בְּחַצְרוֹת הַמְּלָכִים הֵמָּה. וְעַתָּה מַה זֶּה יְצָאתֶם לִרְאוֹת אִם לִרְאוֹת אִישׁ נָבִיא הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַף גָּדוֹל הוּא מִנָּבִיא. זֶה הוּא אֲשֶׁר כָּתוּב ׳עָלָיו הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַרְכְּךָ לְפָנֶיךָ׳.
״אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם לֹא קָם בִּילוּדֵי אישה גָּדוֹל מִיּוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל; וְהַקָּטֹן בְּמַלְכוּת הַשָׁמַיִם יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, כי נולד מן הרוח ויודע שהפך לבן האל.״
רבים מאלה ששמעו את ישוע באותו יום נתנו עצמם לטבילת יוחנן, ובכך הצהירו בפומבי על כניסתם למלכות. מאותו יום ואילך, נקשרו שליחיו של יוחנן לישוע קשר אדוק. מאורע זה סימל את האיחוד האמתי בין חסידיו של יוחנן לאלה של ישוע.
לאחר שיחתם עם אבנר, יצאו השליחים אל-עבר מכוור בכדי לבשר את כל אלה ליוחנן. הוא התנחם עד מאוד, ומילותיו של ישוע, כמו גם המסר של אבנר, חיזקוהו באמונתו.
באותו אחר הצהריים המשיך ישוע ללמד ואמר: ״עַתָּה אֶל מִי אֲדַמֶּה אֶת אַנְשֵׁי הַדּוֹר הַזֶּה וְאֶל מִי הֵם דֹּמִים? דֹּמִים הֵם לַיְלָדִים היושבים בַּשּׁוּק וְקֹרְאִים זֶה אֶל זֶה וְאֹמְרִים: ׳חִלַּלְנוּ לָכֶם בַּחֲלִילִים וְלֹא רִקַּדְתֶּם; קוֹנַנּוּ לָכֶם קִינָה וְלֹא בְכִיתֶם.׳ וכך גם אתם. כִּי בָא יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל לֶחֶם לֹא אָכַל וְיַיִן לֹא שָׁתָה וַאֲמַרְתֶּם שֵׁד בּו. וּבָא בֶן הָאָדָם וְהוּא אֹכֵל וְשֹׁתֶה וַאֲמַרְתֶּם: ׳הִנֵּה זוֹלֵל וְסֹבֵא וְרֵעַ לְמוֹכְסִים וּלְחַטָּאִים!׳ וְהַחָכְמָה נִצְדְּקָה בְּכָל בָּנֶיהָ.
״ונדמה כי ׳האב׳, אֲדוֹן הַשָׁמַיִם, הִסְתּיר אֶת אֵלֶּה מִן הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים וגילה לָעוֹלֲלִים. אך ׳האב׳ יעשה כמיטב; ׳האב׳ מגלה עצמו ליקום באופן בו בחר. פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם. קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִי וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לנפשותיכם, שלוות האל שאין להבינה.״
יוחנן המטביל הוצא להורג בפקודתו של הורדוס אנטיפס בערבו של ה-10 בינואר, שנת 28 לספירה. למחרת, כמה מתלמידיו של יוחנן אשר הלכו למכוור שמעו אודות ההוצאה להורג, הלכו להורדוס וביקשו את גופתו, אותה הניחו בקבר ולאחר מכן נקבר בסבסטי, עיר מוצאו של אבנר. למחרת, ב-12 לינואר, הם החלו בדרכם צפונה לעבר המחנה של שליחי יוחנן וישוע בפלה, שם בישרו לישוע על מותו של יוחנן. כאשר שמע ישוע את דברם, הוא פיזר את ההמון, זימן את כל העשרים והארבעה יחד ואמר: ״יוחנן מת. הורדוס ערף את ראשו. הערב, היפגשו להיוועצות והסדירו את ענייניכם. הגיעה השעה להכריז על המלכות בפומבי ובעוצמה. מחר, נצא לגליל.״
ובהתאם לכך, מוקדם בבוקר ה-13 בינואר, שנת 28 לספירה, יצאו ישוע והשליחים ועמם כעשרים וחמישה תלמידים לעבר כפר נחום ובאותו לילה לנו בביתו של זבדיה.
ישוע והשליחים הגיעו לכפר נחום בערב יום שלישי, ה-13 בינואר. כמנהגם זה מכבר, הם מיקמו את המטה בבית זבדיה, בבית ציידה. וכעת, משנשלח יוחנן המטביל אל מותו, התכונן ישוע לצאת אל מסע ההטפה הציבורי והגלוי הראשון שלו בגליל. החדשות על אודות שובו של ישוע נפוצו במהירות ברחבי העיר, ולמחרת בשעת בוקר מוקדמת, מיהרה מרים, אם ישוע, לסור ולבקר את בנה יוסף בנצרת.
בימים רביעי, חמישי ושישי בילה ישוע בבית זבדיה, שם הוא לימד את השליחים כהכנה למסע ההטפה הפומבי הנרחב הראשון שלהם. הוא גם קיבל את פניהם של שוחרים כנים רבים, אשר אותם הוא גם לימד, הן כיחידים והן בקבוצות. באמצעות אנדראס הוא ביקש לנאום בבית הכנסת בשבת הקרבה.
מאוחר בערב יום השישי, הגיעה בחשאי רות, אחותו הקטנה של ישוע, לביקור. הם בילו יחדיו במשך קרוב לשעה בסירה אשר עגנה לא רחוק מן החוף. דבר הביקור הזה לא נודע מעולם לאיש, פרט ליוחנן זבדיה, והוא הוזהר לבל יגלה זאת לאיש. רות הייתה בת המשפחה היחידה של ישוע אשר האמינה באלוֹהיוּת של משימתו על-פני האדמה ברציפות וללא-סייג, החל מימיה הראשונים כבעלת מודעות רוחנית, וכלה בסיום רב האירועים של משימתו, במותו, בתחייתו ובהרקעתו; והיא עברה לבסוף אל העולמות אשר מעבר בלא שאי-פעם פקפקה בטיבהּ העל-טבעי של משימת אביהּ-אחיהּ בגוף בשר ודם. אחותו הקטנה רות הייתה נחמתו העיקרית של ישוע מצד בני משפחתו, וזאת לכל אורך המבחן של המשפט, הדחייה והצליבה.
בבוקר יום שישי של אותו שבוע, כאשר ישוע לימד על החוף, צבא עליו הקהל הרב כה קרוב עד שהוא נדחק אל גדת המים, והוא נאלץ לסמן לדייגים אחדים, אשר שהו בסירה סמוכה לסור לעזרתו. הוא עלה על הסירה והמשיך ללמד את ההמונים שהתקבצו, במשך יותר משעתיים. שמה של הסירה היה ״שמעון״; בעבר סירה זו נמצאה בבעלותו של שמעון פטרוס והיא נבנתה על-ידי ישוע עצמו. באותו בוקר, שימשה הסירה את דוד זבדיה ושניים מחבריו, אשר בדיוק שבו לחוף מליל דיג עקר באגם. הם עסקו בניקיון של רשתותיהם ובתיקונן בשעה שישוע ביקש מהם לסייע לו.
לאחר שישוע סיים ללמד, הוא אמר לדוד: ״מכיוון שבאתם לעזרתי והתעכבתם, אבוא כעת אני לעזרתכם. בואו נצא לדוג; בואו נצא אל המים העמוקים, ושם תניחו את רשתותיכם.״ ענה לו שמעון, אחד מעוזריו של דוד: ״מאסטר, הדבר חסר תוחלת. עבדנו כל הלילה ולא דגנו מאום; אך נעשה את אשר ביקשת, נצא ונניח את הרשתות.״ שמעון הסכים למלא אחר הנחייתו של ישוע בשל המחווה שסימן אליו הממונה עליו, דוד. כאשר הם הגיעו למקום שאותו ציין ישוע, הם הניחו את רשתותיהם ודגו כמות גדולה כל-כך של דגים, עד שהם חששו שהרשתות תיקרענה, והם נאלצו לסמן לעמיתיהם אשר בחוף לסור לעזרתם. ומשהם סיימו למלא לגמרי את כל שלוש סירות, שהתמלאו עד כדי שקיעה כמעט, נפל שמעון זה לרגלי ישוע ואמר, ״התרחק ממני, מאסטר, כי אדם חוטא אני.״ שמעון, כמו כל הנוכחים במאורע, נדהמו למראה כמות הדגה. מאותו יום ואילך, זנחו דוד זבדיה, שמעון זה, ועמיתיהם, את הרשתות והלכו אחר ישוע.
ואולם, לא היה כל נס בדיג הזה. ישוע למד את הטבע מקרוב; הוא היה דייג מנוסה והכיר את אורחותיהם של דגי הכנרת. בפעם הזו הוא פשוט הכווין את האנשים לעבר המקום שבו שהו בדרך-כלל הדגים בשעה הזו של היום. אך חסידיו של ישוע תמיד התייחסו אל המעשה הזה כאל נס.
בשבת שלאחר מכן, בתפילת מנחה בבית הכנסת, נשא ישוע את דרשתו על ״רצון האב שבשמים.״ בבוקר לימד שמעון פטרוס על ״המלכות״. במפגש אחר הצהרים של יום חמישי בבית הכנסת לימד אנדראס שיעור בנושא ״הדרך החדשה״. בזמן המסוים הזה יותר אנשים מכפר נחום האמינו בישוע מאשר בכל עיר אחרת ברחבי העולם.
בעת שישוע לימד בבית הכנסת, בשבת הזו אחר הצהריים, הוא קרא, כנהוג, את החלק הראשון מן החומש, מספר שמות: ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלוֹהֶיכֵם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.״ הוא בחר את הטקסט השני מנביאים, וקרא מספר ישעיהו: ״קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.״
בדרשה הזו ניסה ישוע להבהיר את העובדה שלפיה הדת הינה חוויה אישית. בין יתר הדברים, אמר המאסטר:
״ידוֹע תדעו כי אב נדיב-לב אוהב את משפחתו בשלמותהּ, ומתייחס אל בני משפחתו כקבוצה בשל החיבה העמוקה שהוא רוחש לכל בן משפחה כיחיד. לא תידָרשו עוד לגשת אל האב שבשמים כילד של עם ישראל, אלא כילדו של האל. כקבוצה, אתם אכן הנכם בני ישראל, אך כיחידים, כל אחד מכם הינו בנו של האל. באתי לא על-מנת לגלות את האב לילדי ישראל, כי אם להביא דווקא את ידיעת האל ואת גילוי אהבתו וחסדו לכל מאמין כיחיד, וכהתנסות אישית אמיתית. הנביאים לימדו אתכם שיהוה דואג לעמו, שאלוהים אוהב את ישראל. אך אנוכי באתי בקרבכם על-מנת להכריז אמת גדולה יותר, אמת אשר אותה הכירו גם רבים מאחרוני הנביאים, והיא שהאל אוהב אתכם – את כל אחד ואחד מכם – כיחידים. במשך כל הדורות הללו הייתה לכם דת לאומית, או גזעית; וכעת, באתי אנוכי על-מנת להעניק לכם דת אישית.
"אך אפילו זה אינו רעיון חדש. רבים מבעלי הדעת הרוחנית שבקרבכם יודעים את האמת הזאת, אשר לימדו אתכם הנביאים. האם לא קראתם בכתבי הקודש את דברי הנביא ירמיהו, אשר אמר: ׳בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם, אִישׁ בְּעַווֹנוֹ יָמוּת; כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הָבּוֹסֵר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו. הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶלָא בְּרִית שֶׁל דֶּרֶך חֲדָשָׁה. נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה. וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ אֶת יְהוָה. כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.׳
״האם לא קראתם את ההבטחות האלה? האם לא תאמינו לכתוב בתורה? האינכם מבינים כי דברי הנביא מתגשמים במה שאתם רואים בעיניכם ביום הזה ממש? האם לא התריע בפניכם ירמיהו להפוך את הדת לעבודת הלב, ולהתייחס לאל כאנשים יחידים? האם לא אמר לכם הנביא כי האל שבשמים חוקר לבבות הוא? האם לא הוזהרתם כי לב האדם מטבעו הינו בראש ובראשונה לב של רמייה, ולעיתים הוא אפילו נואש ברשעותו?
״האם לא קראתם את דברי יחזקאל, כאשר לימד את אבותיכם כי הדת חייבת להיות מציאות של חוויה אישית? לא עוד תאמרו, ׳אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.׳ ׳חַי-אָנִי,׳ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, ׳הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה. הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת.׳ ואז חזה יחזקאל אפילו את היום הזה, כאשר דיבר בשם אדונָי, ואמר: ׳וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם.׳
״אל לכם להתיירא עוד פן יעניש האל את העם על חטאו של היחיד; האב שבשמים אף לא יעניש ולוּ אחד מילדיו המאמינים בשל חטאו של העם, זאת על אף שכל אחד מבני המשפחה נדרש לעתים קרובות לסבול מן ההשלכות החומריות של טעויות המשפחה ושגיאות הקבוצה. הלא תבינו כי התקווה לאוּמה טובה יותר – או לעולם טוב יותר – כרוכה בהתקדמותו של היחיד ובנאורותו?״
ואז דיבר המאסטר על כך שלאחר שהאדם מבחין בחירותו הרוחנית הזו, האב אשר במרומים חפץ בכך שילדיו אשר בארץ יחלו את אותו שלב בהרקעתם הנצחית, במסגרת הקריירה של פרדיס, אשר כרוך בתגובה המודעת של היצור לדחף האלוהי של הרוח השוכנת למצוא את הבורא, לדעת את האל ולבקש להידמות לו.
דרשה זו סייעה רבות לשליחים. כולם היטיבו להבין כי מסר בשׂוֹרת המלכות מוכוון ליחיד, ולא לאומה.
ואף כי תושבי כפר נחום כבר הכירו את תורתו של ישוע, דרשת השבת הזו הכתה אותם בתדהמה. אכן הוא לימד כבעל סמכות, ולא כאחד הסופרים.
וממש בשעה שישוע סיים לשאת את דבריו, נתקף איש צעיר מאנשי הקהילה, אשר נסער מאוד מדבריו של ישוע, התקף אפילפטי אלים והחל לזעוק בקול. עם סיומו של ההתקף, כאשר האיש חזר להכרתו, הוא דיבר מתוך מצב חולמני, ואמר: ״אֲהָהּ, מָה לָּנוּ וָלָךְ יֵשׁוּעַ הַנּוצְרִי? לְהַאֲבִידֵנוּ בָאתָ; יְדַעְתִּיךָ מִי אַתָּה קְדוֹשׁ הַאֱלוֹהִים.״ ישוע סימן לקהל להישאר בשקט, אחז בידו של הנער ואמר ״צֵא מִמֶּנּו״ – והוא ניעור מיד.
צעיר זה לא היה אחוז רוח טמֵאה או שד; הוא נפל קורבן להתקף אפילפטי רגיל. אך לימדוהו כי מחלתו נגרמה משום שרוח טמאה דבקה בו. הוא האמין בכך ונהג בהתאם לאמונה הזו בכל אשר חשב או אמר באשר למחלתו. ככלל, האמונה הרווחת הייתה שכל התופעות האלה נגרמו במישרין בשל נוכחותן של רוחות טמאות. ומשום כך, הם האמינו כי ישוע אכן גרש את השד מן האדם הזה. אך ישוע לא ריפא את האדם הזה ממחלת האפילפסיה שלו בזמן הזה. לאמיתו של דבר, אדם זה נרפא רק מאוחר יותר באותו היום, לאחר השקיעה. הרבה לאחר פנטקוסט נמנע יוחנן, השליח האחרון אשר רשם את מעשי ישוע, מלהזכיר תופעות של ״גירוש שד״, וזאת משום שידע שמקרים כאלה, של דיבוק על-ידי שד, לא התרחשו לאחר פנטקוסט.
כתוצאה מן המאורע הרגיל הזה, דוּוח במהירות ברחבי כפר נחום כי ישוע גירש שד מאדם, וריפא אותו כבדרך נס עם סיום דרשת השבת בבית הכנסת. השבת הייתה הזמן היעיל ביותר להפצת שמועה שכזו. כך דוּוח גם ברחבי היישובים הקטנים יותר מסביב לכפר נחום, ורבים מן האנשים האמינו לשמועה.
אשתו ואמו של שמעון פטרוס דאגו למרבית הבישולים ולעבודות הבית בביתם הגדול של משפחת זבדיה, המקום שבו מיקמו ישוע והשנים-עשר את המטה שלהם. ביתו של פטרוס שכן בסמוך לזה של זבדיה; וישוע וחבריו עצרו שם בדרכם מבית הכנסת, משום שאֵם אשתו של פטרוס נפלה למשכב מזה מספר ימים, והיו לה חום וצמרמורות. לגמרי במקרה, בעת שישוע עמד לצדה של האישה החולה, החזיק בידהּ, ניגב את מצחה ודיבר אליה מילות נחמה, ירד חומהּ. ישוע עדיין לא הספיק להסביר לשליחיו ששום נס לא אירע בבית הכנסת; וכך, כאשר המקרה הזה עדיין טרי בזיכרונותיהם, הם נזכרו גם במה שאירע בכנא עם המים והיין, והם השתכנעו שהנה אירע נס נוסף, וכמה מהם מיהרו לצאת ולהפיץ את החדשות ברחבי העיר.
אָמַתַ׳ה, חותנתו של פטרוס, חלתה בקדחת המלריה. היא לא נרפאה כבדרך נס על-ידי ישוע באותו יום. היא נרפאה מספר שעות מאוחר יותר, לאחר השקיעה, כחלק מן המאורע היוצא-מגדר-הרגיל אשר אירע בחצר הקדמית של בית זבדיה.
והמקרים הללו מייצגים את האופן שבו ניכס לעצמו שוב ושוב הדור אשר ביקש נסים ואשר כמָה לנפלאות, את צירופי המקרים הללו כתירוץ להכרזה על כך שישוע חולל נס נוסף.
עד לזמן שבו התכוננו ישוע ושליחיו לסעוד את ארוחת מוצאי השבת של היום הגדוש הזה, נרעשו כפר נחום וסביבותיו בשל נִסֵי הריפוי הללו, לכאורה; וכל החולים והנגועים התכוננו לצאת לכיוונו של ישוע, או ביקשו מחבריהם כי יישאו אותם אליו מיד עם שקיעת החמה. בהתאם למסורת היהודית, אסור היה לבקש מזור ומרפא במהלך השעות הקדושות של השבת.
וכך, מיד כאשר ירדה החמה אל מתחת לאופק, החלו עשרות חולים – גברים, נשים וטף – לעשות את דרכם אל עבר ביתו של זבדיה בבית ציידה. אדם אחד ובתו המשותקת יצאו לדרכם ממש בשעה שגלגל השמש נעלם מאחורי בית שכנו.
כל המאורעות של אותו יום הכינו את הקרקע לסצנה יוצאת הדופן הזו, לעת שקיעה. אפילו הטקסט אשר קרא ישוע באותו אחר-צהריים רמז לכך שיש לחסל את כל התחלואים; והוא דיבר בעוצמה ומתוך סמכות אשר מעולם לא נראו כמותם! המסר שלו היה משכנע! אף שהוא לא פנה כלל אל סמכות אנושית, דבריו כוונו ישירות אל מצפונם ואל נשמותיהם של מאזיניו. אף כי הוא לא נדרש ללוגיקה, לפלפולים חוקיים, או לאמרות כנף מחוכמות, דבריו חדרו בעוצמה, בבהירות ובמישרין ללבבות מאזיניו.
יום שבת הזה היה יום חשוב ביותר בחייו הארציים של ישוע, וכן בחייו של יקוּם. לכל דבר ועניין ביקום המקומי, היה כפר נחום, העיר היהודית הקטנה, לבירתו האמיתית של נבאדון. קומץ היהודים בבית הכנסת של כפר נחום לא היו היחידים אשר שמעו את דברי הסיום של דרשת ישוע: ״שנאה היא כצל הפחד; נקמה היא המסכה של הפחדנות.״ מאזיניו לא ישכחו גם את מילותיו הברוכות, כאשר הצהיר כי ״האדם הינו בן האל, ולא בן השטן.״
מעט לאחר שקיעת החמה, בעוד שישוע ושליחיו מסבים עדיין לשולחן ארוחת הערב, שמעה אשת פטרוס קולות מכיוון החצר הקדמית. היא הלכה אל הדלת וראתה חבורה גדולה של חולים הולכת ומתקבצת. היא אף ראתה כי הדרך המובילה מכפר נחום מלאה באלו הבאים להתרפא מידיו של ישוע. מיד כאשר ראתה זאת, היא הלכה והודיעה לבעלה, אשר סיפר זאת לישוע.
כאשר יצא המאסטר מן הפתח הקדמי של בית זבדיה, חזו עיניו באסיפה של אנשים מוכים וחבולים. הוא ראה מולו כמעט אלף הוויות אנושיות חולות וכואבות; לכל הפחות, זה היה מספר הנוכחים אשר התקבצו מולו. לא כל הנוכחים היו חולים; כמה מהם הגיעו על-מנת לסייע לאהוביהם לבקש להם מזור.
המראה של גברים, נשים וטף, אשר סבלם נגרם במידה רבה בשל שגיאותיהם וטעויותיהם של בניו שלו, אלו המופקדים על ניהול היקום, נגע במיוחד ללבו האנושי של ישוע, ואִתגר את רחמיו האלוהיים של בן בורא מיטיב זה. אך ישוע ידע היטב כי לעולם הוא לא יוכל לבסס תנועה רוחנית יציבה אך ורק על נסים ונפלאות חומריים. הוא דבק בהתמדה במדיניותו, ונמנע מלהשתמש בזכויותיו כבורא. מאז כנא, לא נלוו לשיעוריו פעולות על-טבעיות או פלאיות כלשהן; ועדיין, ההמון המוכה הזה נגע ללבו האוהד והרטיט בעוצמה את חיבתו המבינה.
קול עלה מן החצר הקדמית וקרא: ״מאסטר, אמור את המילה, השב את בריאותנו, רפא לנו מן החולי, אנא הצל את נשמותינו.״ מיד עם הישמע המילים האלה העמיד את עצמו הכן הצבא העצום של שרפים, בקרים פיזיים, נשאי חיים ואמצעיוניים, אשר לעולם נלוו לבורא של יקום אשר התגשם, והמתין לפעול בכוח של יצירה, אם וכאשר ייתן הריבון את האות. היה זה אחד מן הרגעים בקריירה הארצית של ישוע, שבהם השיפוט של בן האדם נלכד בין התבונה האלוהית ובין החמלה האנושית, עד כי כך שהוא ביקש מקלט ברצונו של האב.
כאשר דחק פטרוס במאסטר לצאת לעזרתו הקהל, נשא ישוע את מבטו אל המון הנדכאים, וענה: ״אנוכי באתי לעולם על-מנת לגלות את האב ולכונן את מלכותו. לשם כך חייתי את חיי עד השעה הזאת ממש. משום כך, אם יהיה זה רצונו של זה אשר שלחני, ולא יעמוד כנגד ההכרזה על בשורת מלכות שמים, אבקש לראות את ילדיי נרפאים, ו– ״, אך המשך דבריו של ישוע נבלע בהמולה.
ישוע העביר את האחריות להחלטה על הריפוי לידי אביו. וברור כי האב לא התנגד לכך, לפי שלא חלף ולו רגע מהבעת דבריו של המאסטר, ועד שאסיפת ההוויות השמימיות החלה לפעול תחת פיקודו של מכוונן המחשבה של ישוע, אשר הפך לאישי. פמליה גדולה זו ירדה אל תוך הקהל של בני התמותה החולים, ובן רגע אחד של זמן נרפאו לחלוטין 683 גברים, נשים וטף. הם נרפאו לחלוטין מכל מחלות הגוף, ומכל החוליים החומריים האחרים. מחזה שכזה לא נראה מעולם לפני כן על-פני הארץ, ואף לא מאז. ועבורנו, אשר חזינו בגל הריפוי היצירתי הזה, אכן היה זה מחזה מרטיט.
ואולם, מכל ההוויות אשר נדהמו למראה פרץ הריפוי העל-אנושי הבלתי-צפוי הזה, ישוע היה זה אשר נדהם יותר מכולם. ברגע שבו תשומת הלב והאהדה האנושיות שלו התמקדו במראה הסבל והחולי אשר נפרשו לפניו, הוא זנח את האזהרות של מכוונן המחשבה האישיותי שלו באשר לעובדה שבנסיבות ובתנאים מסוימים לא ניתן להגביל את אלמנט הזמן של זכויות הבורא של בן בורא. ישוע ביקש לראות ברפואתם של בני התמותה הסובלים הללו, אם הדבר לא עמד בסתירה לרצון אביו. מכוונן המחשבה האישיותי של ישוע פסק מיד כי פעולה שכזו של אנרגיית יצירה, אינה מנוגדת לרצונו של אב פרדיס, והודות להחלטה שכזו – לאחר שישוע הביע את רצונו שהריפוי יתרחש – הפעולה היצירתית הייתה. מה שמבקש בן בורא ומה שרוצה אביו הינו. בכל שארית חייו הארציים של ישוע על-פני האדמה, לא התרחשה שוב פעולת ריפוי המונית שכזו של בני-תמותה.
כפי שניתן היה לצָפות, שִמעו של הריפוי לעת שקיעה בבית ציידה שבכפר נחום, יצא למרחקים; הוא התפשט אל רחבי הגליל, יהודה, ואף למחוזות שמעבר להם. שוב ניעורו פחדיו של הורדוס, והוא שלח משקיפים על-מנת שידווחו על עבודתו ועל תורתו של ישוע. הוא ביקש לוודא האם היה זה הנגר לשעבר מנצרת, או שמא היה זה יוחנן המטביל אשר קם מן המתים לתחייה.
בעיקר בשל ההדגמה הבלתי-מתוכננת הזו של ריפוי פיזי, מאותו יום ואילך, ובמהלך כל שארית הקריירה שלו על-פני האדמה, הפך ישוע לרופא ממש כשם שהיה מטיף. הוא אכן המשיך ללמד, אך עבודתו האישית הוקדשה בעיקר לסעד החולים והמדוכאים, ואילו שליחיו עסקו בעיקר בהטפה בציבור ובהטבלת מאמינים.
ואולם, רוב אלו אשר נהנו מריפוי על-טבעי, או יצירתי, זה, בהדגמה של האנרגיה האלוהית אשר אירעה עם שקיעת החמה, לא נהנו מתועלת רוחנית נמשכת ממופע החסד יוצא-הדופן הזה. רק מתי מעט נבנו כתוצאה מן הסעד הפיזי הזה, אך מלכות הרוח לא התחזקה בלבבות האנשים בעקבות הפרץ המדהים הזה של ריפוי יצירתי נעדר-זמן.
פלאי הריפוי, אשר נלוו מעת לעת למשימתו של ישוע על-פני האדמה, לא היו חלק מתכניתו לבשורת המלכות. הם היו פועל יוצא נלווה לנוכחותה בארץ של הוויה אלוהית בעלת זכויות בריאה בלתי-מוגבלות כמעט, הוויה אשר ניחנה גם בשילוב של רחמים אלוהיים ושל אהדה אנושית אשר לא היו כדוגמתם. אך הניסים הללו, כפי שכונו, גרמו לישוע צרות רבות, זאת בשל הפרסום אשר עורר דעות קדומות, ובשל העובדה ששמו יצא באופן שבו לא היה מעוניין.
כל הערב שלאחר המופע הכביר הזה של ריפוי, שטף ההמון העולז את בית זבדיה, ושליחיו של ישוע היו אחוזי התלהבות רגשית מן הדרגה הגבוהה ביותר. מנקודת המבט האנושית, היה זה קרוב לוודאי הגדול שבימים הגדולים של הזמן אשר הם בילו לצד ישוע. תקוותם עלתה לגבהים של ציפייה בטוחה, גבהים אשר אליהם לא הגיעה לפני כן, או לאחר מכן. ישוע אמר להם רק ימים ספורים קודם לכן, כאשר היו על גבול השומרון, כי הגיעה השעה להכריז על המלכות בעוצמה, וכעת חזו עיניהם במה שהם הניחו שהוא קיומהּ של אותה ההבטחה. אם מפגן מדהים זה של כוח ריפוי היה רק ההתחלה, הם נלהבו מן המחשבה על מה שעתיד לבוא. כל הספקות אשר נותרו בהם באשר לאלוֹהיוּתוֹ של ישוע נמוגו כלא היו. הם היו שיכורים, פשוטו כמשמעו, מאושר המקסם המרטיט אשר אחז בהם.
אך כאשר הם חיפשו את ישוע, הם לא יכלו למוצאו. המאסטר נדאג עד מאוד ממה שאירע. הגברים, הנשים והטף אשר נרפאו ממגוון החוליים המתינו עד מאוחר בערב, וקיוו לחזרתו של ישוע על-מנת להודות לו. השליחים לא יכולים היו להבין את התנהגותו של המאסטר, ככל שנקפו השעות והוא המשיך להתבודד; אילולא נעדר, כי אז הייתה שמחתם מלאה. כאשר ישוע שב אליהם, השעה הייתה מאוחרת, וכמעט כל מי שנרפא במאורע הריפוי כבר שב לביתו. ישוע סירב לקבל את ברכותיהם ואת הערצתם של השנים-עשר ושל האחרים אשר המתינו לו, ואמר רק זאת: ״שימחו-שימחו, אך לא על כך שאבי חזק דיו לרפא את הגוף, כי אם על כך שהוא חזק דיו בכדי להציל את הנשמה. הבה וננוח, כי מחר נשוב לעסוק בעסקי האב.״
שוב התאכזבו השנים-עשר, הם התבלבלו והלכו לישון כשצער ממלא את ליבם; מלבד התאומים, רק מעטים מהם ישנו באותו לילה. כאשר סיים המאסטר לשמח את נשמתם ולמלא את לבבות שליחיו באושר, נדמה כי הוא אץ מיד למוטט את תקוותיהם ולרסק את היסודות שעליהם נבנו האומץ וההתלהבות שלהם. הדייגים הנבוכים הללו התבוננו איש בעיני רעהו, וכולם כאחד חשבו אך מחשבה אחת: ״אינני יכול להבינו. מה פשר כל הדברים הללו?״
גם ישוע לא ישן הרבה באותו ליל שבת. הוא נוכח לדעת כי העולם מלא במצוקות פיזיות ובקשיים חומריים, והוא הגה בסכנה הגדולה – ההכרח להקדיש כמות כה גדולה מזמנו לטיפול בחולים ובמדוכאים, עד כי בשל הסעד לחומר, תופרע – או תוכפף לאותו סעד – משימת כינון מלכות הרוח בלב האדם. בשל המחשבה הזו, ומחשבות אחרות דומות לה, אשר רחשו בדעתו האנושית של ישוע באותו לילה, הוא קם באותו יום ראשון הרבה לפני עלות השחר ויצא לבדו אל אחד המקומות האהובים עליו לשם התייחדות עם האב. נושא תפילתו של ישוע באותו בוקר מוקדם היה חוכמה ושיקול דעת. הוא ביקש את אלו על-מנת שלא יתאפשר לתחושות האהדה האנושית לחבור לרחמים האלוהיים ולגרום לו להקדיש את כל זמנו לסעד פיזי, ובכך לזנוח את עבודת הרוח לנוכח הצער האנושי בן התמותה. אף-על-פי שהוא לא ביקש לזנוח לגמרי את סעד החולים, הוא ידע כי עליו לעסוק גם בעבודה החשובה יותר של הלימוד הרוחני ושל ההכשרה הדתית.
פעמים רבות עלה ישוע להתפלל בגבעות, משום שלא היו בנמצא חדרים פרטיים ההולמים את ההתמסרות האישית שלו.
פטרוס לא הצליח לישון באותו לילה; וכך, מוקדם מאוד, מעט לאחר שישוע יצא לתפילה, הוא העיר את יעקב ואת יוחנן, והשלושה יצאו למצוא את המאסטר. לאחר יותר משעה של חיפושים, הם מצאו את ישוע וביקשו ללמוד ממנו מדוע התנהג בצורה כה מוזרה. הם ביקשו ללמוד מדוע נדמה כי הוטרד כל-כך ממחזה הריפוי הרוחני הכביר, וזאת בשעה שכל האנשים, ושליחיו ביניהם, שמחו כל-כך לקראתו.
במשך למעלה מארבע שעות ניסה ישוע להסביר לשלושת השליחים הללו את אשר אירע. הוא לימד אותם על אודות אשר התרחש, והסביר את הסכנות שבמופעים מעין אלו. ישוע גילה להם את הסיבה שבעטיהּ הוא יצא להתפלל. הוא ביקש להבהיר לעמיתיו האישיים בפשטות, מדוע מלכות האב איננה יכולה להיבנות על נסים ונפלאות ועל ריפוי הגוף. אך הם לא הצליחו להבין את אשר לימד אותם.
ובינתיים, מוקדם בבוקר יום ראשון, החלו להתקבץ מסביב לבית זבדיה נשמות חולות וסקרנים. הם תבעו לראות את ישוע. אנדראס והשליחים היו כה נבוכים, עד שבשעה ששמעון הקנאי שוחח עם הנאספים, הלכו אנדראס וכמה מחבריו למצוא את ישוע. וכאשר אנדראס מצא את ישוע בחברת השלושה, הוא אמר: ״מאסטר, מדוע תעזוב אותנו לבדנו עם ההמונים? רְאֶה, כל האנשים מבקשים אותך; מעולם לא ביקשו כה רבים לשמוע את דבריך. ואפילו כעת הבית מוקף באלו אשר נקבצו מקרוב ומרחוק בשל העבודה הכבירה שלך. האם לא תחזור עמנו בכדי לסעוד אותם?״
וכאשר שמע זאת ישוע, הוא ענה: ״אנדראס, האם לא לימדתי אותך ואת האחרים כי משימתי על-פני האדמה היא להכריז על מלכות שמים? מדוע זה תבקשו ממני לסטות ממלאכתי זו בכדי לספק את רצון הסקרנים ומבקשי הנסים והנפלאות? האם לא שהינו במשך כל החודשים האלה במחיצת האנשים האלה, והאם הם נהרו בהמוניהם לשמוע את בשורות המלכות הטובות? מדוע הם צרים עלינו כעת? האין זה בשל ריפוי גופם הפיזי דווקא, ולא בשל קבלתה של אמת רוחנית, או גאולת נשמתם? כאשר אנשים נמשכים אלינו בשל תופעות יוצאות-דופן, רבים מהם באים לא בכדי לבקש אמת או גאולה, כי אם דווקא מזור לחולי הגופני וגאולה מקשיי החומר.״
״בכל הזמן הזה הייתי בכפר נחום, בבית הכנסת ועל החוף, והכרזתי על בשורות המלכות הטובות לכל מי שאוזניים לו לשמוע ולב לקבל את האמת. אין זה רצון האב שאחזור עמכם ואספק את סקרנות הנאספים, ובכך אזניח את הרוחני לטובת הסעד של הפיזי. הסמכתי אתכם להטיף לבשורה ולסעוד את החולים, אך שומה עליי שאני עצמי לא אזניח את מלאכת הלימוד לטובת מלאכת הריפוי. לא אנדראס, לא אשוב עמכם. לך ואמור לאנשים להאמין במה שלימדנו אותם, ולשמוח בחירותם של בני האל, והכינו את עצמכם ליציאה אל ערי הגליל האחרות, שם כבר הוכשרה הקרקע להטפה על בשורות המלכות הטובות. זו הסיבה בשלהּ אנוכי באתי מעם האב. לכו, אם כן, והתכוננו ליציאתנו המידית ואנוכי אמתין לכם כאן עד אשר תשובו.״
וכאשר ישוע סיים לומר את דבריו, חזרו אנדראס וחבריו השליחים מלאי-צער אל בית זבדיה, פיזרו את ההמונים אשר נקבצו, ובזריזות התכוננו לצאת לדרך כמצוות ישוע. וכך, אחרי הצהריים של יום ראשון, ה-18 בינואר לשנת 28 לספירה, יצאו ישוע והשליחים אל מסע ההטפה הפומבי הפתוח האמיתי הראשון בערי הגליל. במסע הטפה ראשון זה הם בישרו את בשורת המלכות בערים רבות, אך בנצרת הם לא ביקרו.
באחר הצהריים של אותו יום ראשון, מעט לאחר שישוע ושליחיו יצאו לעבר רימון, באו אחַיו, יעקב ויהודה, אל בית זבדיה על-מנת לראותו. קודם לכן, בסביבות צהרי היום בא יהודה אל אחִיו יעקב והתעקש שהם יבקרו את ישוע. אך עד שיעקב נעתר לבקשה להתלוות ליהודה, ישוע כבר יצא לדרכו.
השליחים לא רצו לנטוש את העניין הרב אשר ניעור בכפר נחום. פטרוס חישב כי ניתן היה להטביל ולהכניס למלכות לא פחות מאלף מאמינים. ישוע הקשיב לדבריהם בסבלנות, אך לא הסכים לשוב. לזמן-מה השתררה דממה, ואז קרא תומאס לחבריו השליחים ואמר: ״נלך! הן המאסטר אמר את דברו. ואפילו איננו יכולים להבין את מלוא המסתורין של מלכות השמים, בדבר אחד הננו בטוחים: אנחנו הולכים אחרי מורה אשר לא מבקש לעצמו תהילה.״ והם יצאו באין-רצון לבשר את הבשורות הטובות בערי הגליל.
מסע ההטפה הפומבי הראשון בגליל החל ביום ראשון ה-18 בינואר, שנת 28 לספירה, נמשך כחודשיים עם חזרתם לכפר נחום ב-17 במרץ. במסע זה הטיפו ישוע ושניים עשר השליחים והטבילו מאמינים, וסייעו בעדם תלמידיו לשעבר של יוחנן במסעם דרך רימון, יודפת, רמה, זבולון, עירון, גוש חלב, כורזין, מדון, כנא, נין ועין-דור. הם שהו ולימדו בערים הללו, ואילו בעיירות קטנות יותר הם הטיפו לבשורה בעת שעברו בדרכם.
הייתה זו הפעם הראשונה בה התיר ישוע לעמיתיו להטיף ללא כל מגבלות. במסגרת מסע זה הוא הזהיר אותם רק שלוש פעמים; הוא הזהיר אותם לשמור מרחק מנצרת ולהיות דיסקרטיים בעת שעברו בכפר נחום ובטבריה. השליחים הפיקו הנאה רבה מן העובדה שסוף סוף הותר להם להטיף ללא מגבלות, והם התמסרו ברצינות ובשמחה גדולה למלאכת הטפת הבשורה, סעד החולים והטבלת המאמינים.
העיר הקטנה רימון הוקדשה בעבר לפולחן אל האוויר הבבלי רַמׇן. תושבי רימון עדיין האמינו בהרבה מן האמונות הבבליות המוקדמות ובאלה המאוחרות יותר, של זרטוסטרא; ומשום כך, הקדישו ישוע והעשרים וארבעה חלק ניכר מזמנם על-מנת להבהיר בפשטות מהו ההבדל בין האמונות הישנות הללו לבין בשורת המלכות. כאן נשא פטרוס את אחת מדרשותיו הגדולות של ראשית דרכו, בנושא ״אהרון ועגל הזהב.״
אף כי רבים מאזרחיה של רימון הפכו למאמינים בתורתו של ישוע, בשנים שלאחר מכן הם הקשו רבות על אחיהם. קשה לאדם להפוך במשך תקופת חיים קצרה אחת את הסגידה לטבע לסגידה מלאה של אידאל רוחני.
רבים מן הרעיונות הבבלים והפרסיים אודות האור והחושך, הטוב והרע והזמן והנצח שולבו מאוחר יותר לתוך מה שמכונה הנצרות, ואלה הפכו את התורה הנוצרית לקבילה יותר בעיני עמי המזרח הקרוב. בדומה לכך, האופן בו שילב פִּילוֹן מאוחר יותר לתוך התיאולוגיה העברית הרבה מן הרעיונות האפלטוניים אודות הרוח האידאלית או התבניות הבלתי-נראות של כל מה שחומרי ונראה, הפך את התורה הנוצרית של פאולוס לקבילה יותר בעיני היוונים במערב.
ברימון שמע לראשונה אדם בשם טוֹדָאן על בשורת המלכות, ולאחר מכן נשא אותה למסופוטמיה והרחק מעבר לה. הוא היה בין הראשונים לבשר את הבשורות הטובות לאלה שחיו מעבר לנהר הפרת.
אף כי פשוטי העם ביודפת האזינו בשמחה לישוע ושליחיו, ורבים קיבלו את בשורת המלכות, הדרשה שנשא ישוע באזני העשרים וארבעה בערב השני לשהותם בעיירה קטנה זו היא המייחדת את השליחות ביודפת. נתנאל היה שרוי בבלבול ביחס להנחיה שקיבל אודות התפילה, הכרת התודה והסגידה, ובתשובה לשאלתו דיבר ישוע באריכות אודות אלה. אם נסכם את הנאמר במונחים של היום, ניתן להציג דרשה זו באופן שמדגיש את הנקודות הבאות:
1. הבחירה המודעת והמתמדת בעוול בלב האדם מחסלת בהדרגה את קשר התפילה של נשמת האדם למעגלי התקשורת הרוחניים שבין אדם ׳לבוראו׳. מטבע הדברים, האל שומע את בקשת ילדו, אך כאשר לב האדם מתעקש במתכוון לדבוק בעוול, ההתייחדות האישית בין הילד שבארץ ׳לאביו׳ שבשמים הולכת ואובדת.
2. בעיני אלוהויות פרדיס, התפילה שאינה עומדת בקנה אחד עם חוקי האל הידועים והמבוססים כמוה כתועבה. אם האדם איננו מקשיב לדבר האלים לבריאתם באמצעות חוקי הרוח, הדעת והחומר, עצם הזלזול המכוון והמודע של היצור הוא זה אשר אוטם את אוזני אישיויות הרוח לשמע בקשתו האישית של בן תמותה סורר ופורע חוק זה. ישוע ציטט באוזני שליחיו מדברי הנביא זכריה: ״וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת; וְאָזְנֵיהֶם, הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר, מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ, בְּיַד, הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים; וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת. וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא, וְלֹא שָׁמֵעו.״ ואז ציטט ישוע את דבר החכם שאמר: ״המסב אוזנו משמוע תורת האל, תפילתו כתועבה.״
3. באמצעות פתיחת הצד האנושי של ערוץ התקשורת בין האל לאדם, מאפשרים בני התמותה את זמינותו המידית של שטף הסעד האלוהי הרציף עבור היצורים שבעולמות. כאשר האדם מקשיב לרוח האל אשר דוברת בלבו, באותו זמן ממש האל שומע את תפילת האדם, וזהו חלק בלתי-נפרד מאותה התנסות. אפילו מחילת החטאים מתרחשת ממש באותה הצורה. ׳האב׳ שבשמים סלח לכם אפילו לפני שחשבתם לבקש זאת ממנו, אך המחילה אינה זמינה כחלק מן התנסותכם הדתית האישית עד אשר אתם תסלחו לרעיכם. לאמתו של דבר, עצם המחילה של האל איננו מותנית בכך שתסלחו לרעיכם, אך למעשה היא אכן מותנית כאמור. ביטוי לעובדה זו, לקשר בין המחילה האנושית לזו האלוהית, ניתן בתפילה אותה לימד ישוע את השליחים.
4. ביקום קיים חוק צדק בסיסי אותו לא יוכלו הרחמים לעקוף. יצור אנוכי לגמרי בעולמות החלל והזמן לא יוכל ליהנות מתהילת פרדיס הבלתי-אנוכית. אפילו אהבתו האינסופית של האל לא תוכל לכפות את גאולת הנצח על יצור בן תמותה אשר איננו רוצה להיגאל. לרחמים טווח רחב של פעולה, אך אחרי ככלות הכול קיימים ציווים של צדק אשר אפילו אהבה מהולה ברחמים לא תוכל לבטל. שוב ציטט ישוע מכתבי הקודש העבריים: ״יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, ומשום כך, כאשר התמרדתם, לבטח תקראוני וְלֹא אֶעֱנֶה. וזנחתם את דרך החיים, לבטח תבקשוני בעת צרה ולא תמצאוני.״
5. ראוי למקבלים חסד לגמול בחסד; אַל תִּשְׁפֹטוּ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָׁפֵטוּ. אתם תשפטו באופן בו תשפטו. הרחמים לא יוכלו לבטל לגמרי את ההוגנות ביקום. בסופו של דבר, תתברר האמת: ״האֹוטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא, וְלֹא יֵעָנֶה.״ כנותהּ של תפילה היא המבטיחה כי תֵּעָנֶה; החכמה שבבקשה ומידת תאימותהּ ליקום הן הקובעות את הזמן, את האופן ואת השיעור בה תענה. אף כי ילדים עשויים להפיק הנאה מרובה מבקשותיהם המגוחכות, אב חכם איננו נענה לכל תפילותיהם המטופשות של ילדיו הבּוּרים, הבלתי מנוסים.
6. כאשר תקדישו עצמכם לגמרי לעשיית רצון ׳האב׳ שבשמים, כל בקשותיכם תֵּעָנֶינָה מיד משום שתהיינה מתואמות לגמרי לרצון ׳האב׳, ורצון ׳האב׳ תמיד מתממש ברחבי יקומו העצום. מה שמבקש בן אמתי ורוצה ׳האב׳ האינסופי הינו. תפילה שכזו לא תוכל להיוותר ללא מענה, ושום תפילה אחרת לא תוכל להיענות במלואה.
7. זעקתו של הצדיק היא מעשה האמונה של ילד האל אשר פותחת את שערי מצבור הטוּב, האמת והחסד של האל; מתנות אשר ממתינות זה מכבר לבקשתו ולשימושו של האישי של הבן. התפילה איננה משנה את גישת האל כלפי האדם, אלא משנה את גישתו של האדם כלפי ׳האב׳ הבלתי-משתנה. מה שפותח את הדרך לאוזן האלוהית הינו המניע לתפילה, ולא מעמדו החברתי, הכלכלי או הדתי של אדם כלפי חוץ.
8. לא ניתן להשתמש בתפילה על-מנת להתחמק מפעולת הזמן או להתעלות מעל למגבלות המרחב. תפילה איננה טכניקה המיועדת להאדרת העצמי או לרכישת יתרון על הזולת. נשמה אנוכית לגמרי לא תוכל לשאת תפילה, במלוא המובן של המילה. אמר ישוע: ״הִתְעַנַּג עַל יְהוָה, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.״ ״גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ; בְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.״ ״כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ, וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ.״
״מן ׳האב׳ באתי; משום כך, אם אי פעם תתלבטו במה שראוי לכם לבקש מן ׳האב׳, שאלו בשמי ואני אציג את בקשתכם בהתאם לצרכים והשאיפות האמתיים שלכם, ובהתאם לרצון ׳אבי׳.״ הישמרו מפני הסכנה הגדולה של תפילה אנוכית, המרוכזת בעצמי. הימנעו מלהתפלל יתר על המידה עבור עצמכם; התפללו יותר למען התקדמותם הרוחנית של רעיכם. הימנעו מתפילה חומרנית; התפללו מן הרוח ולמען שפע מתנות רוח.
10. עת תתפללו למען החולים והמדוכאים, אל תצפו לכך שהבקשה תחליף את הסעד האוהב והנבון של אותם חולים. התפללו למען משפחותיכם, חבריכם ורעיכם, אך במיוחד התפללו למען מקלליכם, ובקשו באהבה למען רודפיכם. ״אך לא אומר לכם מתי לשאת תפילה. רק הרוח השוכנת בקרבכם היא זו אשר תניע אתכם לשאת בתפילה בקשה אשר מבטאת את היחס הפנימי שלכם ׳לאבי׳ הרוחות.״
11. רבים מתפללים בעת צרה. זהו נוהג מטעה ונעדר מחשבה. אכן, טוב תעשו אם תתפללו כשהצרות מתרחשות, אך אפילו כאשר נשמתכם בטוב ראוי תדברו כדבר בן אל ׳אביו׳. את בקשות האמת תמיד בָּקשו בסתר. אל תתנו לאחרים להאזין לתפילותיכם האישיות. תפילות הודיה ראוי לשאת בציבור, אך תפילת הנשמה הינה עניין אישי. רק צורת תפילה אחת מתאימה לכל בני האל, והיא: ״אַף-עַל-פִּי-כֵן, רצונך ייעשה.״
12. ראוי לו, למאמין בבשורה זו, להתפלל בכנות למען התרחבותה של מלכות שמים. יותר מכל התפילות שבתורת העברים, הוא שיבח את בקשתו של סופר תהילים: ״לֵב טָהוֹר, בְּרָא לִי אלוהים, וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. גַּם עַבְדְּךָ, נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב.״ ישוע האריך בתיאור היחס בין התפילה לדיבור הפוגעני והבלתי-מתחשב, וציטט: ״שִׁיתָה יְהוָה, שָׁמְרָה לְפִי; נִצְּרָה, עַל דַּל שְׂפָתָי.״ ״אֲבָל הַלָּשׁוֹן,״ אמר ישוע, ״רק מעטים יוכלו לְכָבְשָׁהּ, אך הרוח שבפנים תוכל להתמיר איבר פרוע זה לכדי קול של נועם וסובלנות, קול של סעד וחמלה.״
13. ישוע לימד שתפילה להכוונה אלוהית בנתיב החיים הארצי חשובה פחות מן הבקשה לדעת את רצון ׳האב׳. למעשה, מדובר בתפילה לחכמה אלוהית. ישוע מעולם לא לימד שניתן להשיג ידע אנושי או יכולות מיוחדות באמצעות תפילה. אך הוא לימד שהתפילה תורמת להתרחבות ביכולתו של אדם לקבל את נוכחותהּ של הרוח האלוהית. כאשר לימד ישוע את עמיתיו להתפלל ברוח ובאמת, הוא הסביר כי כוונתו לתפילה כנה, בהתאם למידת ההארה של האדם, לתפילה בלב שלם, ולתפילה נבונה, כנה ונחושה.
14. ישוע הזהיר את חסידיו לבל יחשבו כי תפילה יעילה יותר אם היא כוללת חזרות מיופייפות או ניסוחים רְהוּטים או אם נלווה לה צום, סיגוף או קורבן. אך הוא האיץ במאמיניו להשתמש בתפילה כאמצעי להתעלות להוקרת תודה וממנה לסגידה אמתית. ישוע הצטער על כך שאך מעט מרוח הוקרת התודה נמצאה בתפילותיהם ובסגידתם של מאמיניו. וכעת ציטט מכתבי הקודש, ואמר: ״טוב להודות ליהוה ולשיר לשֵם ׳עליון׳, להכיר בכל בוקר בטוּבוֹ ובכל ערב בנאמנותו, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ. הוֹדוּ עַל הַכֹּל כִּי זֶה רְצוֹן אלוהים.״
15. ואז אמר ישוע: ״אַל תִּדְאָגוּ לצרכיכם יתר על המידה. אל תדאגו לבעיות קיומכם הארצי, כִּי אִם בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים ועִם תּוֹדָה תָּבֹאנָה מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לְכָל דָּבָר לִפְנֵי ׳אביכם׳ שבשמים.״ ואז ציטט מכתבי הקודש: ״אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלוהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. וְתִיטַב לַיהוָה, מִשּׁוֹר ומפָּר מַקְרִן מַפְרִיס.״
16. ישוע לימד את חסידיו כי לאחר שנשאו תפילה ׳לאב׳, עליהם להישאר לזמן מה בדממה של קבלה ולהעניק לרוח השוכנת הזדמנות טובה יותר לדבֵר לנשמה המאזינה. רוח ׳האב׳ מיטיבה לשוחח עם דעת האדם כאשר זו מצויה במצב של סגידה. אנו סוגדים לאל בסיוע הרוח השוכנת והודות לסעד האמת שמאיר את דעת האדם. הסגידה, כך לימד ישוע, גורמת לסוגד להידמות יותר ויותר לנשוּא הסגידה. סגידה הינה התנסות מתמירה, הודות לה מתקרב בהדרגה הסוֹפִי לנוכחותו של האינסופי, ולבסוף משיג אותה.
ישוע סיפר לשליחיו אמתות רבות נוספות אודות התייחדות האדם עם האל, אך מעטים מהם יכלו להבינן עד תומן.
ברמה קיים ישוע את הדיון הזכור עם פילוסוף יווני זקן אשר לימד כי המדע והפילוסופיה מספקים את כל הדרוש לאדם בהתנסותו האנושית. ישוע הקשיב בסבלנות ובאהדה למורה היווני, הסכים עם רבות מן האמתות שציין, אך הצביע על העובדה שבכל דבריו ביחס להתנסות האנושית הוא לא התייחס לשאלות ״מנין, מדוע ולאן,״ והוסיף: ״אנחנו מתחילים מן הנקודה בה עצרת. דת הינה אותה התגלות לנשמת האדם אשר מתייחסת למציאויות הרוח אותן לא תוכל הדעת לבדה לגלות או להבין במלואן. ניתן לגלות את עובדות החיים במאמץ אינטלקטואלי, אך בשורת המלכות פורשת את אמיתוֹת ההוויה. אתה דברת על צללים חומריים של אמת; האם תֵיאות להקשיב כעת, ואגולל לפניך את מציאותיות הרוח והנצח אשר מטילות צללים ברי חלוף אלה, של עובדות הקיום האנושי?״ במשך יותר משעה לימד ישוע את היווני את האמיתוֹת הגואלות של בשורת המלכות. הפילוסוף הזקן היה פתוח לגישתו של ׳המאסטר׳, ומכיוון שלבו היה כנה אימץ במהרה את הבשורה הגואלת.
השליחים נִטְרְדוּ מעט בשל הפתיחות שבה הסכים ישוע לרבות מהצעותיו של היווני, אך לאחר מכן אמר להם ישוע בפרטיות: ״ילדי, אך תתפלאו על כך שהפגנתי סובלנות כלפי הפילוסופיה של היווני. וודאות פנימית אמתית איננה חוששת מניתוח חיצוני, והאמת איננה מתרעמת על ביקורת כֵּנה. לעולם אל תשכחו שחוסר סובלנות הינה המסכה שמכסה על הספקות שמכרסמים באדם בסתר בנוגע לאמתוּת אמונותיו שלו עצמו. אדם הבטוח לחלוטין באמת בה הוא מאמין בלב שלם לעולם לא ייטרד מגישת שכנו. אומץ הינו בטחון הכנות המלאה בנוגע לאמונות עליהן הצהיר אדם. אנשים כנים אינם חוששים מבחינה ביקורתית של אמונותיהם האמתיות ושל האידאלים הנעלים שלהם.״
בערב השני לשהותם ברמה, שאל תומאס את ישוע את השאלה הבאה: ״׳מאסטר׳, כיצד יוכל מאמין חדש בתורתך לדעת באמת, להיות לגמרי בטוח באמת של בשורת המלכות?״
אמר אז ישוע לתומאס: ״הבטוחה שלך בכניסה למשפחת המלכות של ׳האב׳, ובכך שיחד עם ילדי המלכות תשרוד לנצח, היא אך ורק עניין של התנסות אישית – של אמונה בדבר האמת. ביטחון רוחני שקול להתנסות הדתית האישית שלכם במציאויות הנצח של האמת האלוהית ומעבר לכך שקול להבנתכם האינטליגנטית את מציאויות האמת ועוד אמונתכם הרוחנית פחות ספקותיכם הכנים.
״מטבע הדברים, מקבל הבן את חיי ׳האב׳. מכיוון שניחנתם ברוחו החיה של ׳האב׳, אתם בני האל. אתם שורדים בחיי עולם החומר של הגוף משום שאתם מזדהים עם רוחו החיה של ׳האב׳, מתת חיי הנצח. אכן, רבים חיו כך לפני שבאתי מעִם ׳האב׳, ורבים אחרים קיבלו רוח זו משום שהאמינו לדברי; אך אני מכריז כי לאחר שאשוב ׳לאב׳, הוא ישלח את רוחו ללבבות כל בני האדם.
״אף כי לא תוכלו לצפות בפעולתה של הרוח האלוהית בדעתכם, המידה בה תאהבו את רעיכם מהווה דרך פרקטית לגלות עד כמה מסרתם את השליטה בכוחות הנשמה להנחייתהּ ולהוראתהּ של רוח ׳האב׳ שבשמים השוכנת בכם. רוח זו של ׳האב׳ חולקת את אהבת ׳האב׳, וככל שתשלוט באדם כך תוביל אותו בבטחה אל הסגידה האלוהית ולהתייחסות אוהבת לזולת. בהתחלה, אתם מאמינים שאתם בני האל כי מה שלימדתי אתכם גרם לכם להיות מודעים יותר להנחיתהּ הפנימית של רוח ׳האב׳ השוכנת; אך בקרוב תשטוף ׳רוח האמת׳ כל בשר, וזו תשכון בינות לאנשים ותלמד את כולם, ממש כשם שאני חי היום ביניכם ומדבר אליכם דברים של אמת. ׳רוח אמת׳ זו, אשר דוברת בשם מתת הרוח של נשמותיכם, תסייע לכם לדעת שאתם בניו של האל. היא אף תעיד, יחד עם נוכחותו השוכנת של ׳האב׳, רוחכם אשר אז תשכון בכל בני האדם כפי שכעת שוכנת רק בחלקם, ותאמר לכם כי אתם אכן בניו של האל.
״כל ילד אשר פועל על-פי הנחיתה של רוח זו יידע לבסוף את רצון האל, וזה אשר נכנע לרצון ׳אבי׳ לנצח יחיה. הדרך מן החיים הארציים למעמד של נצח לא הובהרה לכם, אך דרך זו קיימת כעת ותמיד הייתה, ואני באתי על-מנת להחיות ולחדש אותה. כל הבא בשערי מלכות כבר רכש חיי נצח – לעולם לא יאבד. אך אתם תיטיבו להבין הרבה מן הדברים הללו לאחר שאשוב ׳לאב׳ ותוכלו להתבונן בחוויות ההווה במבט לאחר.״
כל אשר שמעו מילות ברכה אלה שמחו עד מאוד. היחס של המסורת היהודית לגאולת הצדיקים היה מבולבל ולא וודאי, וחסידיו של ישוע ניעורו והתמלאו בהשראה לשמע מילים בטוחות וחיוביות של הבטחה לגאולת נצח של המאמינים באמת.
השליחים המשיכו להטיף ולהטביל מאמינים וגם דבקו במסורת של ביקור מבית לבית, של ניחום המדוכאים ושל סעד החולים. ארגון השליחים התרחב – כל אחד משליחיו של ישוע נעזר באחד משליחיו של יוחנן; אבנר חבר לאנדראס; והם המשיכו כך עד לביקורם הבא בירושלים, בפסח שלאחר מכן.
ההנחיה המיוחדת שהעניק ישוע בעת ששהו בחבל זבולון נגעה בעיקר לחובות ההדדיות במלכות וכללה שיעורים שנועדו להבהיר את ההבדלים בין ההתנסות הדתית האישית לבין החובות הדתיות שבחברה. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בהן דן ׳המאסטר׳ בהיבטיה החברתיים של הדת. במשך כל חייו הארציים, העניק ישוע לחסידיו הנחיה מעטה בלבד בנוגע לחִברוּת הדת.
תושבי חבל זבולון היו מעורבים מבחינה גזעית, לא יהודים ולא גויים, ועל-אף ששמעו אודות ריפוי החולים בכפר נחום רק מעטים מהם באמת האמינו בישוע.
גם בעירון היה בית כנסת, כמו גם בערי יהודה והגליל, ואפילו באלה הקטנות יותר. בראשית תקופת עבודתו, נהג ישוע נהג לשאת דברים בבתי הכנסת הללו ביום השבת. לעיתים היה נושא דברים בזמן תפילת הבוקר, ולעיתים קרובות היו פטרוס או או אחד מן השליחים האחרים מלמדים ומטיפים בשעות אחר הצהריים. לעיתים קרובות נהגו ישוע והשליחים ללמד ולהטיף במסגרת התכנסויות הערב של אמצע השבוע בבית הכנסת. אף כי בקרב מנהיגי הדת בירושלים הלכה וגברה ההתנגדות כלפי ישוע, לא הייתה להם שליטה ישירה על המתרחש בבתי הכנסת שמחוצה לה. רק בשלבים מאוחרים יותר של עבודתו הציבורית הצליחו ליצור התנגדות נרחבת כלפי ישוע ולסגור בפניו כמעט לגמרי את האפשרות ללמד בבתי הכנסת. בעת הזו היו כל בתי הכנסת בגליל וביהודה פתוחים בפניו.
באותם הימים, התקיימה בעירון פעילות כרייה ענפה, ומכיוון שישוע מעולם לא נטל חלק בחיי הכורים בזמן שהותו בעירון בילה את מרבית זמנו במכרות. בזמן שהשליחים ביקרו בבתים והטיפו בציבור עבד ישוע במכרות עם הפועלים שמתחת לקרקע. שמו של ישוע כמרפא הגיע אפילו לכפר נידח זה, וחולים רבים בקשו ממנו מזור. רבים מאוד נהנו מסעד הריפוי שחלק. אך בשום מקרה, למעט זה של המצורע, לא ביצע ׳המאסטר׳ את מה שמכונה נס של ריפוי.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות של היום השלישי לשהותם בעירון, בזמן שישוע חזר מן המכרות, הוא עבר במקרה בסמטת צד צרה בדרכו למעונו. כשהתקרב לפחון המזוהם של מצורע אחד, העז זה, אשר שמע על כוחותיו כמרפא, לפנות אליו בעת שחלף לפני דלתו, כרע ברך לפניו ואמר: ״אדוני, ברצונך, תוכל לנקותיני. שמעתי את דברי מוריך ואם אתנקה, אבוא בשערי המלכות.״ המצורע דיבר כך משום שבקרב היהודים נאסר על המצורעים להתפלל בציבור ואפילו לא להיכנס בשערי בית הכנסת. אדם זה אכן האמין שלא יוכל לבוא בשערי המלכות אלא אם ימצא מזור לצרעת. כאשר ראה אותו ישוע בחוליו ושמע אותו נאחז באמונה, נכמר לבו האנושי ודעתו האלוהית נמלאה בחמלה. כשנשא אליו מבט, נפל האיש על פניו בסגידה. אז הושיט ׳המאסטר׳ את ידו, נגע בו ואמר: ״כך אעשה – התנקה.״ והוא נרפא מיד; לא עוד אחזה בו הצרעת.
כאשר הרים ישוע את האדם על רגליו, התריע בפניו: ״אל תספר לאיש על הריפוי, המשך בחייך בשקט ולך לכוהנים על-מנת להקריב את קורבנות הטהרה עליהם ציווה משה כעדות למזור שבא עליך.״ אך האדם לא עשה כמצוות ישוע, אלא החל לפרסם ברבים וברחבי העיר שישוע ריפא אותו מצרעת, ומכיוון שכל הכפר הכיר אותו ראו האנשים בבירור שכך היה. הוא לא הציג עצמו בפני הכוהנים, כמצוות ישוע. כתוצאה מכך שהפיץ את החדשות אודות הריפוי של ישוע ברבים, צבאו ההמונים החולים על ׳המאסטר׳ עד כי למחרת נאלץ לקום עם שחר ולעזוב את העיר. אף כי לא נכנס שוב לעיר, בילה ישוע יומיים נוספים בסביבותיה, בסמוך למכרות, והמשיך ללמד מאמינים מקרב הכורים אודות בשורת המלכות.
ריפוי המצורע הייתה הפעם הראשונה שביצע ישוע במתכוון ובמכוון מה שמכונה נס. זה היה מקרה אמתי של צרעת.
מעירון עברו לגוש חלב, שם בילו יומיים בהטפה לבשורה. משם יצאו לכורזין, בה בילו שבוע בהטפה לבשורות הטובות; אך בכורזין לא הצליחו לגרום לרבים להאמין במלכות. מכל המקומות בהם לימד ישוע, זה היה המקום בו המסר נדחה באופן הגורף ביותר. מרבית השליחים התייאשו מן המסע לכורזין, ואנדראס ואבנר התקשו לחזק את לב עמיתיהם. משם, תוך שהם חולפים בשקט דרך כפר נחום, הלכו לכפר בשם מָדוֹן, בו הצליחו מעט יותר. רוב השליחים היו בדעה שהכישלון שלהם בערים בהן ביקרו לאחרונה נבע מן העובדה שישוע התעקש על כך שיימנעו מלהתייחס אליו כאל מרפא. הם כל כך קיוו שירפא עוד מצורע אחד, או יפגין באופן כזה או אחר את כוחותיו וימשוך את תשומת לבם של האנשים! אך ׳המאסטר׳ לא נכנע להפצרותיהם.
קבוצת השליחים התעודדה מאוד כאשר הכריז ישוע, ״מחר נצא לכנא.״ הם ידעו ששם יזכו לקבלת פנים אוהדת, משום שישוע היה מאוד מוכר בה. הם הצליחו במלאכת הכנסַת אנשים בשערי המלכות, כאשר ביום השלישי לשהותם הגיע לכנא אחד מאזרחיה המכובדים של כפר נחום, טִיטוּס, אדם שהאמין חלקית ואשר בנו חלה והיה במצב קריטי. הוא שמע שישוע היה בכנא ומיהר לראותו. המאמינים בכפר נחום חשבו שישוע יכול לרפא כל מחלה.
כאשר מצא האציל את ישוע בכנא, הוא ביקש ממנו למהר לכפר נחום ולרפא את בנו החולה. בעת שהשליחים עצרו את נשימתם בציפייה דרוכה, התבונן ישוע באב הנער החולה ואמר: ״עד מתי אדרש לסבול זאת מכם? עוצמת האל שוכנת בקרבכם ואתם מסרבים להאמין אלא למראה נסים ונפלאות.״ אך האציל המשיך להפציר בישוע ואמר: ״אדוני, אני מאמין, אך בוא בטרם ימות ילדי, כי כשעזבתי אותו הוא היה על סף מוות.״ לאחר שישוע הרכין את ראשו לרגע אחד שקט של מדיטציה, הוא אמר לפתע, ״שוב לביתך; בנך יחיה.״ טיטוס האמין לדברי ישוע ומיהר חזרה לכפר נחום. בעודו חוזר, יצאו משרתיו לפגוש אותו ואמרו, ״שמח, כי בנך מרגיש יותר טוב – הוא חי.״ אז שאל אותם טיטוס מתי החל מצבו של הנער להשתפר ומשרתיו ענו: ״אתמול, בערך בשעה שבע החל החום לרדת,״ והאב נזכר שזו הייתה בערך השעה בה אמר ישוע ״בנך יחיה.״ מאותו יום ואילך האמין טיטוס בלב שלם, וכך גם כל משפחתו. בנו הפך לפעיל גדול עבור המלכות ולאחר מכן הקריב את חייו יחד עם אלה שסבלו ברומא. אף כי משפחתו וחבריו של טיטוס, כמו גם השליחים עצמם, סברו שמדובר בנס, לא כך היה. לפחות לא היה זה נס ריפוי פיזי. היה זה מקרה פשוט של ידיעה מראש על אופן פעולתם של חוקי הטבע, ידע בו השתמש ישוע תכופות לאחר הטבלתו שלו עצמו.
שוב נאלץ ישוע להתרחק מכנא בשל תשומת הלב שמשך האירוע השני מסוג זה באותו הכפר. אנשי הכפר זכרו את המים והיין, וכעת משסברו שריפא את בן האציל ממרחקים, הם באו אליו הביאו אליו את החולים והסובלים אך גם שלחו שליחים וביקשו כי ירפא חולים ממרחק. כאשר ראה שוע שכל הכפרים שבסביבה ניעורו, אמר, ״בוא נלך לָנִין.״
האנשים הללו האמינו בסימנים; היה זה דור שוחר נסים ונפלאות. בימים הללו, תושבי מרכז ודרום הגליל כבר החשיבו את ישוע ואת סעדו האישי כמעשי פלא. עשרות ומאות חולים שסבלו מהפרעות עצביות או רגשיות באו במחיצת ישוע ושבו לביתם ולחבריהם תוך שהם מכריזים כי נרפאו מידיו. האנשים הפשוטים הללו, הבורים, התייחסו למקרי הריפוי המנטליים הללו כאל ניסים פיזיים, נסים של ריפוי.
כאשר ביקש ישוע לעזוב את כנא וללכת לנין, הלכו בעקבותיו המוני מאמינים וסקרנים רבים. הם ביקשו לחזות בנסים ובנפלאות, ובסופו של דבר הם לא התאכזבו. כשהתקרבו ישוע ושליחיו לשערי העיר, הם נתקלו בשיירת לוויה שנשאה את בנהּ היחיד של אחת מאלמנות נין לבית הקברות הסמוך. הייתה זו אישה מאוד מכובדת וכמחצית מאנשי הכפר הלכו אחר אלונקת המתים של הילד, אשר נחשב למת. כאשר הגיעה שיירת הלוויה לישוע וחסידיו, זיהו האלמנה וחבריה את ׳המאסטר׳ והפצירו בו שישיב אותו מן המתים. הציפייה לנס הייתה כה עזה עד כי הם חשבו שישוע יכול לרפא כל מחלה וודאי יכול גם להשיב מן המתים. ישוע, שעמד במצב לא נוח, צעד קדימה, הרים את מכסה האלונקה ובחן את הנער. הוא גילה שהנער לא היה מת וזיהה את הטרגדיה שנוכחותו יכולה למנוע; וכך, בעודו פונה אל האם, אמר: ״אל תבכי. בנך איננו מת; הוא ישן. הוא יחזור אלייך.״ ואז, אחז את הנער בידו ואמר: ״התעורר וקום.״ והנער, אשר נחשב למת, אז התיישב והחל לדבר. ישוע שלח אותם לביתם.
ישוע ניסה להרגיע את ההמון ולשווא ניסה להסביר שהנער לא באמת מת, ושהוא לא השיב אותו מן המתים, אך לשווא. היסטריה של התרגשות מן הדרג הגבוה ביותר אחזה בהמונים שעקבו אחריו, ובכל תושבי הכפר נין. רבים נתקפו אימה, אחרים בפניקה ואחרים השתטחו והחלו להתפלל וליילל על חטאיהם. ההמון התפזר הרבה לאחר רדת הליל. כמוב,ן שלמרות התעקשותו של ישוע שהנער לא היה מת, כולם התעקשו שמדובר בנס, ואפילו בכך שחזר מן המתים. אף כי ישוע סיפר להם שהנער היה פשוט שרוי בשינה עמוקה, הם הסבירו שזו הדרך שלו לספר על הדברים והפנו את תשומת הלב לכך שתמיד נטה להצטנע ולהסתיר את הנסים שחולל.
וכך נפוצו החדשות לגבי העובדה שישוע הקים את בן האלמנה לתחייה ברחבי הגליל ויהודה, ורבים מאלה ששמעו זאת האמינו בכך. ישוע מעולם לא הצליח לגרום לשליחיו להבין לגמרי כי בן האלמנה באמת לא היה מת כאשר ציווה עליו להתעורר ולקום. הוא אך הצליח לשכנע אותם מספיק ולמנוע מהם מלכלול את האירוע ברשומותיהם. למעט לוקס, אשר רשם את האירוע כפי שסופר לו. שוב צבאו על ישוע הרופא והוא נאלץ לעזוב למחרת לעין דור.
בעין דור נחלץ ישוע למשך ימים מספר מההמונים שצבאו עליו וביקשו ריפוי פיזי. בזמן ששהו שם, סיפר ׳המאסטר׳ את הסיפור על המלך שאול והמכשפה מעין דור. ישוע הסביר בפשטות לשליחיו כי האמצעיונים המורדים, שלעתים קרובות התחזו לכאורה לרוחות המתים, יובאו בקרוב תחת שליטה ושוב לא יוכלו לעולל את הדברים המוזרים הללו. הוא אמר לחסידיו כי לאחר שובו ׳לאב׳, ולאחר שרוחם תשטוף כל בשר, הוויות רוחניות-למחצה אלה – אשר כונו רוחות טמאות – לא תוכלנה עוד להדביק בני תמותה טיפשים ורעים.
ישוע המשיך והסביר לשליחיו שרוחות בני האדם המתים לעולם לא חוזרות לעולם ממנו באו על-מנת לתקשר עם חבריהן החיים. רק בחלוף עידן שלם יתאפשר לרוחו המתקדמת של בן תמותה לשוב לכדור הארץ, רק במקרים מיוחדים וכחלק מן הממשל הרוחני של הפלנטה.
לאחר מנוחה בת יומיים, אמר ישוע לשליחיו: ״נצא מחר לכפר נחום ונשהה בה עד שיירגעו הרוחות בסביבה. בבית הם כבר כנראה נרגעו מעט מכל ההתרגשות הזו.״
ישוע והשליחים הגיעו לכפר נחום ביום רביעי, ה-17 במרץ, ובילו שבועיים במטה בבית ציידה בטרם יצאו בדרכם לירושלים. במשך השבועיים הללו, לימדו השליחים את התושבים על החוף בעוד ישוע בילה הרבה מזמנו בגפו, בגבעות, עסוק בעסקי ׳אביו׳. במשך הזמן הזה ערך ישוע שני ביקורים סודיים בטבריה, אליהם נלוו יעקב ויוחנן זבדיה, שם נפגשו עם מאמינים ולימדו אותם אודות בשורת המלכות.
רבים מבני ביתו של הורדוס האמינו בישוע ונטלו חלק במפגשים הללו. השפעתם של מאמינים אלה, אשר היו חלק ממשפחתו הרשמית של הורדוס, תרמה רבות להפחתה עוינותו של השליט כלפי ישוע. המאמינים הטבריינים הסבירו להורדוס בפירוט כי ״המלכות״ אליה הטיף ישוע הינה רוחנית מטבעה ולא פוליטית. הורדוס אכן האמין לדברי אותם מאמינים ולכן לא הרשה לעצמו להיטרד יתר על המידה מן הדיווחים שנפוצו אודות הלימוד והריפוי בהם עסק ישוע. הוא כלל לא התנגד לעבודתו של ישוע כמרפא או כמורה דתי. אך למרות גישתם החיובית של הרבה מיועציו של הורדוס ואפילו של הורדוס עצמו, בין כפיפיו נמצאה קבוצה שהושפעה מאוד ממנהיגי הדת בירושלים ונותרה ביריבות מרה עם ישוע והשליחים ומאוחר יותר, פעלה קבוצה זו רבות להצרת צעדיהם בציבור. הסכנה הגדולה ביותר לישוע נמצאה במנהיגי הדת של ירושלים, ולא בהורדוס. זו הייתה הסיבה בשלהּ בילו ישוע והשליחים זמן ממושך כל כך בגליל ולא בירושלים או ביהודה ובצעו שם מרבית עבודת ההטפה הציבורית.
ביום בו התכוננו לצאת לסעודת הפסח בירושלים, בא מִנְגוּס, הקנטוריון, או המפקד של המשמר הרומי אשר הוצב בכפר נחום אל ראשי בית הכנסת ואמר: ״המשרת היקר לי חלה ונוטה למות. האם תוכלו, אפוא, ללכת לישוע ולהפציר בו בשמי לרפא את משרתי?״ המפקד הרומי נהג כך משום שסבר שלמנהיגי היהודים תהייה השפעה גדולה יותר על ישוע. הלכו הזקנים לישוע ואמר הדובר בשמם: ״המורה, אנו מפצירים בך לגשת לכפר נחום ולהציל את משרתו היקר של הקנטוריון הרומי, אדם הראוי ליחסך בשל אהבתו לעמנו – הוא אפילו זה שבנה את בית הכנסת שבו דברת אתה פעמים רבות.״
שמע ישוע את דבריהם ואמר: ״אלך עמכם.״ הלכו יחדיו אל בית הקנטוריון ולפני שנכנסו לחצרו שלח החיל הרומי את חבריו לקבל את פניו של ישוע, והנחה אותם לומר: ״בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תִטְרַח כִּי נְקַלּתִי מֵאֲשֶׁר תָּבוֹא בְּצֵל קוֹרָתִי. וּבַעֲבוּר זֹאת גַּם אֶת עַצְמִי לֹא חָשַׁבְתִּי רָאוּי לָבוֹא אֵלֶיךָ אַךְ דַּבֶּר נָא דָבָר וְיֵרָפֵא נַעֲרִי. כִּי גַם אָנֹכִי אִישׁ נָתוּן תַּחַת הַמֶּמְשָׁלָה וְיֶשׁ תַּחַת יָדִי אַנְשֵׁי צָבָא וְאָמַרְתִּי לָזֶה לֵךְ וְהָלַךְ וְלָזֶה בוֹא וּבָא וּלְעַבְדִּי עֲשֵׂה זֹאת וְעָשָׂה.״
כאשר שמע ישוע מילים אלה, נפנה ואמר שליחים ולאה שנלוו להם: ״אני מלא פליאה על אמונתו של הגוי. אמן, אמן אומר לכם גַּם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָאתִי אֱמוּנָה גְּדוֹלָה כָזֹאת.״ נפנה ישוע מן הבית ואמר, ״נלכה מכאן.״ חבריו של הקנטוריון נכנסו לתוך הבית ואמרו למנגוס את שאמר ישוע. ומאותה השעה החל המשרת להחלים ובהדרגה שב לבריאות מלאה.
אך מעולם לא ידענו את אשר אירע באותו המקרה. זה פשוט מה שנרשם, ואיש מבין אלה שנלוו לישוע לא ידע אם הוויות בלתי נראות סעדו וריפאו את משרתו של הקנטוריון, אם לאו. כל אשר אנו יודעים הוא כי המשרת החלים לגמרי.
מוקדם בבוקר יום שלישי, ה-20 במרץ, יצאו ישוע וקבוצת השליחים בדרכם לחגיגות הפסח בירושלים, כשהם עולים דרך בקעת הירדן. הם הגיעו בשעות אחר הצהריים של יום שישי, ה-2 באפריל, והתמקמו כהרגלם בבית עניא. בעוברם דרך יריחו, הם עצרו למנוחה בזמן שיהודה הפקיד סכום כסף מן הקופה המשותפת בבנק של חבר המשפחה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה החזיק בכסף עודף, ופיקדון זה נותר למשמורת עד אשר הם חלפו שוב ביריחו בדרכם האחרונה לירושלים, מעט לפני משפטו ומותו של ישוע.
המסע לירושלים עבר ללא כל אירועים מיוחדים, אך בטרם הספיקו להתמקם בבית עניא כל אלה שביקשו מזור לגופם החולה, נחמה לדעתם הטרודה וגאולה לנשמה נקבצו ובאו מקרוב ומרחוק, והיו רבים כל כך עד אשר לישוע לא התאפשר כלל לנוח. משום כך, הקימו את אוהליהם בגת שמנים, ׳והמאסטר׳ היה עושה את דרכו הלוך ושוב מבית עניא לגת שמנים על-מנת להימנע מן ההמונים שצבאו עליו ברציפות. משלחת השליחים שהתה בירושלים שלושה שבועות, אך ישוע אסר עליהם להטיף בפומבי והם עסקו אך ורק בלימוד פרטני ובעבודה אישית.
הם חגגו את הפסח בשקט בבית עניא. הייתה זו הפעם הראשונה שישוע והשניים עשר סעדו סעודת פסח נטולת דמים. שליחיו של יוחנן לא סעדו עם ישוע ושליחיו; הם חגגו את סעודת הפסח עם אבנר ועם רבים מראשוני מאמיניו של יוחנן. היה זה חג הספח השני שעשה ישוע עם שליחיו בירושלים.
כאשר שבו ישוע ושניים עשר לכפר נחום, לא הצטרפו אליהם שליחיו של יוחנן. הם נותרו באזור ירושלים תחת הנחייתו של אבנר ועבור בשט להרחבתה של המלכות בעוד ישוע והשניים עשר חזרו לעבודה בגליל. העשרים וארבעה לא נפגשו שוב עד לזמן קצר לפני שהוסמכו ונשלחו שבעים האוונגליסטים. אך שתי הקבוצות שתפו פעולה, ועל אף המחלוקות ששררו ביניהן, נותרו ביחסים טובים.
בשעות אחר הצהריים של השבת השנייה לשהותם בירושלים, בזמן ׳שהמאסטר׳ והשליחים התכוננו לקחת חלק בתפילות במקדש, אמר יוחנן לישוע, ״בוא איתי ואראה לך משהו.״ יוחנן הוביל את ישוע דרך אחד משעריה של ירושלים אל בריכת מים שכונתה בית חסדא. סביב לבריכה היה מבנה בן חמש מרפסות, ותחתן התקבצה קבוצה גדולה של אנשים סובלים שביקשו מזור לכאביהם. היה זה מעיין מים חמים שמימיו, האדמדמים למראה, היו מעת לעת מבעבעים בשל הצטברות גזים במערות התת-קרקעיות שמתחת לבריכה. האמונה הייתה כי בעבוע מחזורי זה מושפע מכוחות על-טבעיים והאמונה הרווחת הייתה שהאדם הראשון שנכנס לבריכה לאחר הבעבוע יירפא מכל תחלואיו.
השליחים היו מעט חסרי מנוחה תחת המגבלות שהשית עליהם ישוע, ויוחנן, הצעיר מבניהם, היה חסר מנוחה מכולם תחת מגבלה זו. הוא הביא את ישוע לבריכה מתוך תקווה שרחמי ׳המאסטר׳ יכמרו למראה החולים המקובצים, הוא יחולל נס של ריפוי וירושלים כולה תוכֶּה בתדהמה ומיד תאמין לבשורת המלכות. אמר יוחנן לישוע: ״׳מאסטר׳, ראה את כל האנשים הסובלים; האם לא נוכל לעשות עבורם דבר?״ ענה לו ישוע: ״יוחנן, מדוע זה תפתה אותי לסור מן הדרך שבחרתי? מדוע תמשיך לבקש להחליף את מלאכת ההטפה לבשורת אמת הנצח במלאכת הנסים והנפלאות וריפוי החולים? בני, אף כי לא אעשה כבקשתך, קבץ נא את כל החולים והסובלים ואנחם אותם במילות נחמת נצח ושמחה.״
אמר ישוע לאלה שהתקבצו: ״רבים מכם חולים ומדוכאים משום שחייתם שנים רבות באופן שגוי. אחדים מכם סובלים מתאונות הזמן, אחרים כתוצאה משגיאות אבותיהם, ואילו כמה מכם נאבקים במכשולים שמציבים התנאים הבלתי מושלמים של הקיום בר החלוף. אך ׳אבי׳ ואני עובדים על-מנת לשפר את מצבכם בכדור הארץ ובמיוחד על-מנת להבטיח את מעמדכם בנצח. איש מאתנו לא יוכל להשפיע הרבה על הקשיים בחיים אלא אם זהו רצון ׳האב׳ שבשמים. אחרי ככלות הכול, כולנו מצווים לעשות את רצון ׳הנצחי׳. אילו הייתם מתרפאים מכל תחלואי הגוף הייתם וודאי מתפלאים, אך פלא גדול מזה הוא העובדה שתטהרו מכל תחלואי הרוח ומחלות המוסר. כולכם ילדיו של האל; אתם ילדיו של ׳האב׳ שבשמים. אף כי נדמה שאזיקי הזמן פוגעים בכם, אל הנצח אוהב אתכם. וכאשר יגיע יום הדין, אל תחששו, כי יימצא לכם לא רק צדק אלא רחמים בשפע. אמן, אמן, אומר לכם: כל השומע את בשורת המלכות ומאמין בכך שהוא בנו של האל יזכה לחיי נצח; כבר כעת עוברים המאמינים מדין וממוות לאור ולחיים. קרבה ובאה השעה שגם השוכנים מתחת למצבות ישמעו את קול התחייה מן המתים.״
רבים מן המאזינים האמינו לבשורת המלכות. כמה מן החולים זכו להשראה רבה ולתחייה רוחנית שהובילה אותם להכריז שנרפאו גם מתחלואי הגוף.
אדם אחד, אשר שנים רבות היה מדוכא וסבל עד מאוד מדעתו הטרודה, שמח לשמע דברי ישוע, ואף כי הייתה זו שבת, הרים את כסאו והלך מיד לביתו. אדם חולה זה המתין שנים רבות למישהו שיעזור לו; הוא נפל קורבן לתחושת חוסר האונים העצמית שלו עד שמעולם לא חשב על כך שעל-מנת להחלים הוא פשוט צריך לעזור לעצמו – וזה בדיוק מה שעשה כאשר קם והלך לביתו.
אמר אז ישוע ליוחנן: ״בוא נלך לפני שראשי הכוהנים והסופרים יבואו וייעלבו מכך שדיברנו מילים של חיים לחולים הללו.״ הם שבו למקדש והצטרפו לחבריהם, משם יצאו כולם לבלות את הלילה בבית עניא. אולם יוחנן מעולם לא סיפר לשליחים האחרים אודות הביקור שלו ושל ישוע בבריכת בית חסדא באותה השבת אחר הצהריים.
בערב אותה השבת עצמה, בבית עניא, בעוד ישוע, השניים עשר וקבוצת מאמינים התקבצו סביב למדורה בגנו של אלעזר, שאל נתנאל את ישוע את השאלה הבאה: ״׳מאסטר׳, אף כי לימדת אותנו את הגרסה החיובית של חוק החיים הנושן, והנחֵיתָ אותנו לנהוג באחרים כפי שנרצה שינהגו בנו, אני לא מצליח להבין לגמרי כיצד נוכל לציית תמיד לזו ההנחיה. אתן כדוגמה אדם אחוז זימה אשר מתבונן ברשעות בזוגתו למעשה הזימה. כיצד נוכל ללמד שאדם רשע כזה צריך לנהוג באחרים כפי שהם נוהגים בו?״
כאשר שמע ישוע את שאלתו של נתנאל, קפץ על רגליו, הצביע על השליח ואמר: ״נתנאל, נתנאל! מה עולה לך במחשבות? האם לא קיבלת את השיעור כמי שנולד מן הרוח? האם לא תאזין לאמת כאיש חכם, כבעל הבנה רוחנית? כשהתרעתי בכם לנהוג באחרים כפי שהייתם רוצים שינהגו בכם, התכוונתי לאנשים בעלי אידאלים גבוהים, לא לאלה שינסו לעוות את מה שלימדתי כדי לקבל אישור לתמוך ברוע.״
כאשר סיים ׳המאסטר׳ את דבריו, עמד נתנאל ואמר: ״אבל, ׳מאסטר׳, אל תחשוב שאני תומך בפירוש כזה של הכלל. שאלתי את השאלה משום שאני משער שרבים אחרים עלולים להבין שלא כראוי את הציווי, וקיוויתי שתוכל להרחיב את הנחיתך ביחס לנושאים הללו.״ לאחר שהתיישב נתנאל, המשיך ישוע בדבריו: ״יודע אני היטב, נתנאל, שאתה לא מעלה על דעתך לתמוך ברוע, אך אני מאוכזב מכך שלעיתים תכופות אינך מצליח לפרש את השיעורים הפשוטים שלי באופן רוחני, שיעורים שאני חייב ללמד בשפת בני האדם, ובאופן בו נהוג לדבר. הבה ואלמד אתכם אודות רמות המשמעות השונות אשר נלוות לחוק חיים זה, לציווי ׳ואהבת לרעיך כמוך׳:
״1. רמת הגוף. פירוש אנוכי ומתא זימה שכזה מודגם היטב במקרה שתיארת בשאלתך.
״2. רמת הרגשות. רמה זו מצויה שלב אחד מעל לרמת הגוף, ומעידה על כך שאהדה ורחמים מעצימים את הפירוש שנותן האדם לחוק חיים זה.
״3. רמת הדעת. כאן נכנסים לפעולה ההיגיון ותבונת הניסיון. שיקול הדעת מכתיב כי ראוי לפרש חוק חיים זה בהתאם לאידאליזם הגבוה ביותר שמבטאת באצילות ההערכה העצמית העמוקה.
״4. רמת אהבה-של-אחווה. ברמה גבוהה יותר זו מצויה רמת ההקדשה הזולתנית שמקדיש עצמו אדם לרווחת רעיו. זה מישור גבוה יותר של שירות לחברה שנעשה בלב שלם ונובע מן המודעות ההולכת וגדלה לאבהותו של האל, וההכרה באחוות האדם שנובעת ממנה, וכאן נוכל למצוא פירוש חדש ויפה הרבה יותר לחוק חיים בסיסי זה.
״5. הרמה המוסרית. ואז, כאשר תגיעו באמת לרמות פירוש פילוסופית אמתית, כאשר תבינו את הנכונות ואת חוסר הנכונות של הדברים, כאשר תבינו את טיבן הנצחי של מערכות היחסים האנושיות, תתחילו להתייחס לסוגיית פירוש זו כפי היה מפרש ומתייחס לבעיות ההסתגלות האישיות שלכם בחיים אדם אידאליסט, חכם, חסר פניות, ובעל מחשבה גבוהה.
״6. הרמה הרוחנית. לבסוף, אנו מגיעים לרמה הגבוהה מכולן, לתובנת הרוח ולפירוש הרוחני, אשר גורם לנו לזהות בחוק חיים זה את הציווי האלוהי לנהוג בכל בני האדם באופן בו אנו סבורים שהאל היה נוהג בם. זהו האידאל האוניברסלי של מערכות היחסים האנושיות. וזו גישתכם ביחס לכל בעיה שתעלה בעת שתשתוקקו יותר מכל לעשות תמיד את רצון ׳האב׳. רצוני, אפוא, שתנהגו בכל אדם כפי שאתם יודעים שהייתי אני נוהג כלפיו בנסיבות דומות.״
שום דבר ממה שאמר ישוע לשליחים עד לאותו רגע לא הדהים יותר. הם המשיכו לשוחח בדבריו של ׳המאסטר׳ הרבה לאחר שהוא עצמו פרש. ואף כי נתנאל התאושש לאיטו מההרגשה שישוע לא הבין את רוח השאלה ששאל, האחרים היו אסירי תודה שחברם, השליח הפילוסופי, העז לשאול שאלה מעוררת מחשבה שכזו.
אף כי שמעון לא נמנה על חברי הסנהדרין היהודית, הוא היה פרושי ירושלמי רב השפעה. הוא האמין למחצה, ואף כי ניתן לבקרו על כך לחומרה, הוא העז להזמין את ישוע ואת עוזריו האישיים, פטרוס, יעקוב ויוחנן, לסעוד עמו בחברותא בביתו. במשך זמן רב צפה שמעון ׳במאסטר׳, התרשם עד מאוד מתורתו ויותר מכך מאישיותו.
הפרושים האמידים נתנו צדקה, ולא היססו לעשות כן בציבור. לעתים אף היו תוקעים בחצוצרה לפני שנתנו צדקה לקבצן זה או אחר. כאשר הזמינו הפרושים אורחים רמי מעלה לסעוד עמם, הם נהגו להשאיר את דלתות הבית פתוחות ולאפשר לקבצני רחוב להיכנס, לעמוד ליד הקיר מאחורי כורסאות האורחים וליהנות משאריות הארוחה שהשליכו אליהם האורחים.
בין אלה שנכנסו מן הרחוב באותו הערב, בביתו של שמעון, הייתה אישה ידועה לשמצה אשר החלה לאחרונה להאמין בבשורת המלכות הטובות. אישה זו הייתה ידועה ברחבי ירושלים כולה כמי שבעבר ניהלה בית בושת אקסקלוסיבי שהיה ממוקם בסמוך לחצר הגויים במקדש. לאחר שקיבלה על עצמה את תורתו של ישוע, סגרה את בית העסק הנִקלה ושכנעה את מרבית העוֹבדות לקבל את הבשורה ולשנות את דרכיהן; אף-על-פי-כן, הפרושים עדיין נידו אותה והיא חויבה ללכת בשיער פזור - סימן היכר לזונה. אישה בלתי ידועה זו הביאה עמה בקבוקון של משחת גוף מבושמת, נעמדה מאחורי ישוע והחלה למשוך את רגליו בזמן הסעודה, לבכות לרגליו דמעות של הכרת תודה ולנגב אותן בשיער ראשה. כאשר סיימה למשוך את רגליו, המשיכה לבכות ולנשק את רגליו.
שמעון, אשר ראה כל אלה, חשב לעצמו: ״אם אכן היה אדם זה נביא, היה רואה מי היא ומהי אישה זו אשר נוגעת בו; היה יודע שידועה היא לשמצה בחטאיה.״ ישוע, אשר ידע את שחלף במוחו של שמעון, דיבר אליו ואמר: ״שמעון, ברצוני לומר לך דבר מה.״ ענה שמעון: ״דבר, המורה.״ אז אמר ישוע: ״מלווה כספים עשיר הלווה לשניים. אחד מהם היה חייב לו חמש מאות דנריוס והאחר היה חייב לו חמישים. מכיוון שאיש מהם לא יכול היה לשלם, הוא מחל לשניהם על חובם. מה אתה חושב, שמעון, מי מהם אהב אותו יותר?״ ענה שמעון, ״אני חושב שזה שמחל לו על חוב גדול יותר.״ ענה לו ישוע, ״היטב אמרת,״ הצביע אל האישה והמשיך: ״שמעון, התבונן היטב באישה זו. נכנסתי לביתך כאורח מוזמן, אך לא הצעתי לי מים לרחוץ את רגלי. אישה אסירת תודה זו רחצה את רגלי בדמעות וניגבה אותם בשערות ראשה. אתה לא נישקת אותי לשלום, אך אישה זו, מאז שנכנסה, לא הפסיקה לנשק את רגלי. אתה לא טרחת למשוח את ראשי בשמן, אך היא משחה את רגלי במשחות יקרות. ומה פשר כל אלה? פשוט שחטאיה נסלחו לה וזה גרם לה לאהוב הרבה. לעיתים, אלה שמקבלים אך מחילה מעטה אוהבים רק מעט.״ בעודו פונה לאחור לאישה, הוא נטל את ידה, הרים אותה ואמר: ״אכן, התחרטת על חטאיך והם נמחלו. אל תתייאשי מן היחס הבלתי מתחשב של חבריך; לכי ושמחי בשמחת ובחֵירוּת מלכות שמים.״
שמעון וחבריו לסעודה נדהמו עוד יותר לשמע מילים אלה והחלו להתלחש בינם לבין עצמם, ״מיהו זה אשר מעז לסלוח על חטאים?״ וכאשר שמע אותם ישוע מתלחשים, הוא נפנה לשלוח את האישה לדרכה ואמר, ״לכי לשלום, אישה; אמונתך היא שהצילה אותך.״
בעת שקמו ישוע וחבריו לעזוב, הוא נפנה לשמעון ואמר: ״אני יודע את לבך, שמעון, איך אתה נקרע בין אמונה לספק, איך הפחד והגאווה מסיטים אותך; אך אני נושא תפילה שאתה תבחר באור ותחווה במעמדך שלך בחיים את אותן תמורות עצומות של דעת ורוח אשר בשורת מלכות השמים כבר חוללה בלבה של האורחת הבלתי רצויה והבלתי מוזמנת שלך. ואני מכריז בפניכם כי ׳האב׳ פתח את שערי מלכות השמים בפני כל אלה שיבקשו להיכנס באמונה, ושם אדם או קבוצה לא יוכלו לסגור אותם, אף לא בפני הפשוטה שבנשמות או הגדול שבחטאים שבארץ, אם אלה יבקשו בתמימות להיכנס.״ ישוע, יחד עם פטרוס, יעקב ויוחנן נפרדו מן המארח והצטרפו לשאר השליחים במחנה שבגן של גת שמנים.
באותו הערב נשא ישוע בפני השליחים דברים ביחס לערכו היחסי של המעמד ביחס לאל ולהתקדמות בהרקעה הנצחית לפרדיס. דברים אלה נזכרו לזמן רב. אמר ישוע: ״ילדי, אם אכן קיים קשר חי ואמתי בין הילד ׳לאב׳, וודאי הוא שהילד יתקדם בהתמדה אל עבר האידאלים של ׳האב׳. אכן, בתחילה תהיה התקדמות הילד איטית ויחד עם זה בטוחה. לא מהירות התקדמותכם היא החשובה, אלא וודאותהּ. מה שתשיגו בפועל איננו חשוב כמו העובדה שאתם מתקדמים בכיוון האל. מה שאתם הופכים להיות מדי יום ביומו חשוב עד לאין שיעור יותר ממה שאתם היום.
״אישה זו, שעברה תמורה ושחלק מכם ראה היום בביתו של שמעון, מצויה כעת ברמה נמוכה הרבה יותר מזו של שמעון וחבריו הטובים; אך בעוד הפרושים הללו עסוקים בהתקדמות כוזבת, משלים עצמם ונעים במעגלים חסרי משמעות של טקסים ותפילות, אישה זו באמת ובתמים יצאה למסע הארוך ורב המאורעות של החיפוש אחר האל, ואת הנתיב שלה אל עבר השמים לא חוסמים הגאווה הרוחנית והסיפוק העצמי המוסרי. מבחינה אנושית, האישה רחוקה הרבה יותר מן האל משמעון, אך הנשמה שלה מצויה במגמת התקדמות; היא בדרכה אל עבר מטרת הנצח. באישה זו טמונות כיום אפשרויות רוחניות כבירות לעתיד. חלק מכם אינם מצויים כיום בפועל ברמות גבוהות של נשמה ורוח, אך אתם מתקדמים אל האל מדי יום במעלה הדרך החיה, דרך האמונה. בכל אחת ואחד מכם טמונות אפשרויות כבירות לעתיד. מוטב להיות בעלי אמונה קטנה אך חיה וצומחת מאשר בעלי אינטלקט כביר, עמוס בחכמת עולם מתה ונעדר אמונה רוחנית.״
יחד עם זאת, ישוע הזהיר את שליחיו מפני טיפשותו של ילד האל אשר מתיימר לנצל את אהבת ׳האב׳. הוא הכריז ׳שהאב׳ שבשמים איננו הורה רפה או נרפה, איננו הורה שסובל בטיפשות את מעשי הילד ולעולם לא יקל בחטא או יסלח לחוסר האחריות. הוא הזהיר את מאזיניו לבל יפרשו את תיאוריו אודות ׳האב׳ ויחשבו כי האל דומה לאותם הורים לא-חכמים, הורים סלחנים יתר על המידה אשר נמנים על הפוחזים שבארץ שתורמים להידרדרותם המוסרית של ילדיהם המפוזרים, ואשר בכך וודאי תורמים ישירות לפשעי ילדיהם ולהידרדרותם. אמר ישוע: ״׳אבי׳ לא יסבול ולא יתמוך במעשי ובמנהגי ילדיו שמובילים להרס עצמי ומחסלים כל סיכוי לצמיחה מוסרית והתקדמות רוחנית. בעיני האל, כל מנהגי החטא הללו הינם כתועבה.״
בטרם עזבו ישוע ושליחיו בדרכם חזרה לכפר נחום, ישוע השתתף בסעודות ובפגישות פרטיות-למחצה רבות אחרות, הן עם אנשי המעמדות הגבוהים והן עם הנמוכים, הן עם עשירי ירושלים והן עם ענייהּ. ואכן, רבים מהם הפכו למאמינים בבשורת המלכות והוטבלו לאחר מכן בידי אבנר ועמיתיו, אשר נותרו מאחור והמשיכו לקדם את ענייני המלכות בירושלים וסביבותיה.
בשבוע האחרון של אפריל, יצאו ישוע והשניים עשר מן המטה בבית עניא, שליד ירושלים, ועשו את דרכם חזרה לכפר נחום דרך יריחו ועמק הירדן.
הכוהנים הראשיים ומנהיגי הדת של היהודים נפגשו בסתר פעמים רבות על-מנת להחליט כיצד לנהוג בישוע. כולם הסכימו שנדרש לעצור אותו מלהמשיך ללמד, אך לא הצליחו להסכים כיצד. הם קיוו שהרשויות האזרחיות ייפטרו ממנו כפי שהורדוס נפטר מיוחנן, אך גילו שהממונים הרומים לא הוטרדו מן האופן בו התנהל ישוע. ולכן, בפגישה שנערכה יום לפני שעזב ישוע לכפר נחום הוחלט שהוא ייעצר באשמה דתית ויועמד לדין בפני הסנהדרין. משום כך, הוסמכה קבוצה סודית בת ששה מרגלים לעקוב אחר ישוע, לצפות במעשיו ולהאזין לדבריו, והתבקשה לשוב לירושלים ולדווח על כל אלה לאחר שיאספו די ראיות לכך שעבר על החוק וחילל את הקודש. ששת היהודים הללו הצטרפו ביריחו לחבורת השליחים, בת כשלושים החברים, הסתפחה למשפחת חסידי ישוע בתואנה שביקשו להפוך לתלמידים ונצמדו לקבוצה עד לתחילת מסע ההטפה השני שלה בגליל; או אז שבו שלושה מהם לירושלים לעל-מנת לדווח לכוהנים הראשיים ולסנהדרין.
פטרוס הטיף באוזני ההמונים שהתקבצו במעבר הירדן, ולמחרת עלו במעלה הנהר לעבר חמתן. הם ביקשו להמשיך ישר לכפר נחום, אך בשל ההמון שהתקבץ נותרו שם והטיפו, לימוד והטבילו במשך שלושה ימים. הם לא המשיכו בדרכם הביתה עד לבוקר יום השבת, הראשון במאי. המרגלים מירושלים היו בטוחים שהנה נמצאה האשמה הראשונה כנגד ישוע – חילול שבת – משום שלכאורה התכוון לצאת לדרך בשבת. אך הם נועדו לאכזבה, משום שממש לפני היציאה קרא ישוע לאנדראס והנחה אותו באוזני כולם לצעוד רק כאלף מטרים, המרחק שעל-פי הנוהג המותר לצעוד בשבת.
אך המרגלים לא נדרשו להמתין הרבה להזדמנות להאשים את ישוע ועמיתיו בחילול שבת. עת חלפה החבורה בדרך צרה, אשר משני צדדיה התנודדו שיבולי החיטה בשלים כמטחווי יד, הושיטו כמה מן השליחים הרעבים את ידיהם, קטפו את הגרעינים ואכלו מהם. ההולכים בדרך נהגו לקטוף גרעיני חיטה למאכל בדרכם, ולכן לא בכך כל דופי. אך המרגלים נתפשו למעשה כאמתלה לתקוף את ישוע. כאשר ראו את אנדראס ממולל את החיטה בידו, הלכו ושאלו אותו: ״האם לא תדע שאסור לקטוף ולמולל את החיטה בשבת?״ ענה להם אנדראס: ״אך רעבים אנו ומוללנו רק די צרכינו; ממתי זהו חטא לאכול חיטה בשבת?״ אך הפרושים השיבו: ״אין איסור על אכילה, אך לקטוף ולמולל זהו חילול שבת; וודאי ׳המאסטר׳ יסכים שכך הדבר.״ אמר אז אנדראס: ״אך אם אין איסור לאכול את הגרעינים, וודאי שלעיסתם, אותה תתירו, מהווה לא פחות עבודה מלמולל אותם ביד; למה תתעסקו בזוטות?״ כאשר אנדראס רמז לכך שהם עוסקים בזוטות, הם נעלבו, רצו לישוע, שדיבר עם מתי, ומחו בפניו. אמרו: ״ראה, ׳מאסטר׳, שליחיך מחללים את השבת; הם קוטפים את גרעיני החיטה וממוללים אותם בידיהם. בטוחים אנו שתאסור עליהם לעשות כן.״ ענה אז ישוע למאשימים: ״אתם אכן חרדים למצוות, וראוי שתזכרו ותשמרו על קדושת השבת; אך הֲלֹא קְרָאתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד כַּאֲשֶׁר רָעֵב הוּא וַאֲנָשָׁיו, אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּית האלוהים וַיֹּאכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל רַק לכוהנים לְבַדָּם? דוד אף חילק את הלחם למלוויו. וַהֲלֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בַשַׁבָּתוֹת יְחַלְּלוּ הכוהנים אֶת הַשַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין לָהֶם עוון? והאם בטרם תשקע השמש לא אראה אתכם אוכלים מן הצידה שהבאתם? אנשי הטובים, טוב תעשו אם תקנאו לשבת אך טוב מכך תעשו אם תדאגו לשלומם ורווחתם של רעיכם. אני מכריז כי השבת נועדה לאדם ולא נועד האדם לשבת. ואם אתם כאן עמנו ותסכיתו לדברי, אכריז גם כִּי ׳בֶּן הָאָדָם׳ הוּא גַּם אֲדוֹן הַשַׁבָּת.״
הפרושים הוכו בתדהמה והתבלבלו ממילות התבונה והחכמה שלו. למשך כל שאר היום נותרו שקטים ולא העזו לשאול כל דבר נוסף.
התנגדותו של ישוע למסורות ולשעבוד הטקסי של היהודים הייתה תמיד חיובית. היא התבטאה בדמות מה שעשה ולמה שנתן תוקף. ׳המאסטר׳ לא בזבז זמן על התנגדויות שליליות. הוא לימד שכל היודע את האל יכול ליהנות מן החירות של חיים ללא האשליה עצמית של מתירנות החטא. אמר ישוע לשליחים: ״אנשים, בורכתם אם האמת מאירה אתכם ואתם באמת יודעים מה אתם עושים; אך אם לא תדעו את דרך האל, לא שפר עליכם המזל, וכבר נמצאתם מפירים את החוק.״
בערך בצהרי היום של יום שני, ה-3 במאי, הגיעו ישוע והשניים עשר לבית ציידה, אליה הפליגו מטריכאה. הם הפליגו על-מנת להתחמק מכל אלה שנלוו אליהם. אך כבר למחרת היום, כולם, לרבות המרגלים מירושלים, מצאו את ישוע.
בערב יום שלישי, בעת שישוע ערך כמנהגו שיעור של שאלות ותשובות, אמר לו מנהיגם של ששת המרגלים: ״היום שוחחתי עם אחד מתלמידיו של יוחנן שמשתתף כעת בשיעור שלך, ולא הצלחנו להבין מדוע לעולם לא תצווה על תלמידיך לצום ולהתפלל כשם שאנחנו הפרושים צמים וכפי שציווה יוחנן על חסידיו.״ תוך שהוא מתייחס לדברים שאמר יוחנן, ענה ישוע: ״אֵיךְ יוּכְלוּ בְּנֵי הַחֻפָּה לָצוּם בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם? כָּל יְמֵי הֱיוֹת הֶחָתָן עִמָּהֶם לֹא יוּכְלוּ לָצוּם. הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלֻקַּח מֵאִתָּם הֶחָתָן וְאָז יָצוּמוּ ויתפללו בַּיָּמִים הָהֵם. טבעי שבני האור יתפללו, אך הצום איננו חלק מבשורת מלכות השמים. זכרו כי אֵין אָדָם תּופֵר טְלַאי בַד חָדָשׁ עַל שִׂמְלָה בָלָה כִּי אִם כֵּן יִנָּתֵק מִלוּיוֹ הֶחָדָשׁ מִן הַבָּלָה וְיִתְרַחֵב הַקֶּרַע. וְאֵין אָדָם נֹתֵן יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת בָּלִים כִּי אִם כֵּן יְבַקַּע הַיַּיִן הֶחָדָשׁ אֶת הַנּאֹדוֹת וְהַיַּיִן יִשָּׁפֵךְ וְהַנֹּאדוֹת יֹאבֵדוּ. החכם נותן יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת חֲדָשִׁים. ומשום כך, בחכמה נוהגים תלמידַי ולא ישלבו בבשורת המלכות החדשה יותר מדי מן הסדר הישן. אתם, שאיבדת את מוריכם, טוב תעשו אם תצומו מעת לעת. ואף אם ציווה משה על הצום, במלכות הקרבה יחוו בני האל חירות מכל פחד ואת שמחת רוח אלוה.״ וכאשר שמעו דברים אלה, ניחמו תלמידיו של יוחנן ואילו הפרושים התבלבלו עוד יותר.
אז המשיך ׳המאסטר׳ והזהיר את מאזיניו לבל יחשבו שראוי להחליף בתורה חדשה את כלל המסורות הנושנות. אמר ישוע: ״יש להותיר על כנו את הישן והאמתי וכן לדחות את החדש הכוזב. אך אִזרו אומץ וקבלו את החדש שגם אמתי. זכרו את הכתוב: ׳אל תיטוש חבר וותיק מפני חדש שאינו משתווה לו. חבר חדש כיין חדש הוא; לכשיתיישן, שתה ממנו בהנאה.״
באותו הלילה, הרבה לאחר שהמאזינים הרגילים פרשו, המשיך ישוע ללמד את שליחיו. הוא החל שיעור מיוחד זה בציטוט של הנביא ישעיהו:
״למה תצומו? למה תענו נפשותיכם ותמצאו חפץ בדיכוי ובאי הצדק? הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.״
״ הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה? הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ? הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת? כִּי ארְאה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ.
״אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה; תְּשַׁוַּע - וְיֹאמַר הִנֵּנִי. כל זאת יעשה אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן. ׳האב׳ מבקש כי תָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ. וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.״
עמוק לתוך הלילה המשיך ושטח ישוע באוזני שליחיו את האמת כי אמונתם היא אשר תבטיח את מקומם במלכות, בהווה ובעתיד, ולא עינויי הנפש והצום. הוא האיץ בשליחים לחיות, לכל הפחות, על-פי האידאלים של הנביאים שמקדם והביע תקווה שיצליחו להתקדם אפילו מעבר לאידאלים של ישעיהו והנביאים שקדמו לו. הוא סיים את דבריו באותו לילה באומרו: ״לו תגדלו בחסד הודות לאמונה החיה שיודעת כעובדה שאתם בני האל, ובה בעת מכירה בכל אדם כאח.״
בשתיים לפנות בוקר סיים ישוע את דבריו ואיש איש פרש למשכבו.
בתקופה שבין ה-3 במאי ל-3 באוקטובר, שנת 28 לספירה, שהו ישוע וקבוצת השליחים בבית משפחת זבדיה שבבית צידה. במהלך חמשת חודשי העונה היבשה תוחזק על החוף, בסמוך לבית זבדיה, מחנה עצום אשר הורחב עד מאוד על-מנת לאכלס את משפחתו ההולכת וגדלה של ישוע. במחנה שעל החוף שהתה אוכלוסייה שונה ומגוונת שהתחלפה כל הזמן וכללה מחפשי-אמת, מועמדים לריפוי, וחסידים סקרנים. מספרם נע בין חמש מאות לאלף וחמש מאות. ככלל, היה זה דוד זבדיה שפיקח על עיר האוהלים, וסייעו בעדו התאומים לבית חלפי. המחנה היה אות ומופת לניקיון ולהתנהלות כללית. מגוון החולים הופרדו ובודדו והיו תחת פיקוחו של רופא-מאמין מסוריה בשם אַלמָן.
במהלך תקופה זו יצאו השליחים לדוג לפחות יום אחד בשבוע ומכרו את השלל לדויד, למאכל תושבי המחנה שעל החוף. את התמורה העבירו לקופת הקבוצה. השניים עשר הורשו לבלות שבוע אחד בחודש עם חבריהם או בני משפחתם.
ואף כי אנדראס המשיך לנהל את פעילויות השליחים, היה זה פטרוס אשר עמד בראש בית הספר של האוונגליסטים. מדי בוקר לימדו כל השליחים, איש בתורו, את קבוצות האוונגליסטים והן המורים והתלמידים לימדו את הקהל בשעות אחר הצהריים. חמישה ערבים בשבוע, לאחר ארוחת הערב, ערכו השליחים שיעורים לאוונגליסטים. פעם אחת בשבוע עמד ישוע בראש מפגש השאלות, וענה על כל השאלות שעדיין לא נענו באותו שבוע.
במשך חמישה חודשים, חלפו דרך המחנה הזה כמה אלפים. לעיתים תכופות, ניתן היה למצוא מתעניינים מכל קצוות האימפריה הרומית ואף ממחוזות ממזרח לנהר הפרת. הייתה זו התקופה הארוכה והמסודרת ביותר בה לימד ׳המאסטר׳. בתקופה זו, בילתה משפחתו הקרובה של ישוע את רוב זמנה הזה בכנא או בנצרת.
בניגוד למשפחת השליחים, המחנה לא התנהל באופן שיתופי. דוד זבדיה ניהל את עיר האוהלים באופן שאפשר לה לקיים את עצמה, ואף-על-פי-כן, איש לא סורב. המחנה המשתנה תדירות היה חיוני ממפעל הכשרת האוונגליסטים של פטרוס.
וועדת הקבלה לבית הספר לאוונגליסטים הורכבה מפטרוס, יעקב ואנדראס. על תלמידיו של בית ספר חדש זה לנביאים נמנו נציגים מכל הגזעים והאומות של העולם הרומי והמזרח, ואפילו מהודו הרחוקה. בית הספר התנהל לפי תכנית של לימוד ועשייה. מה שלמדו התלמידים בבוקר הם לימדו את הקהל שהתקבץ בשעות אחר הצהריים על החוף. לאחר ארוחת הערב הם דנו באופן לא פורמלי בלימודי הבוקר ובמה שלימדו אחר הצהריים.
כל אחד מן השליחים המורים לימד את נקודת השקפתו האישית על בשורת המלכות. הם לא התאמצו ללמד באופן דומה; לא הייתה שיטה סטנדרטית או ניסוח דוגמטי של דוקטרינה. ואף כי כולם לימדו את אותה האמת, כל שליח הציג את הפירוש האישי שלו לתורת ׳המאסטר׳. ישוע תמך בהצגה מגוונת זו, של התנסות אישית בענייני המלכות, ובמפגש השאלות השבועי שלו הביא לכדי תיאום והרמוניה בין כל נקודות ההשקפה השונות הללו על הבשורה. על-אף החופש הניכר שניתן להם בנושאי שיטות ההוראה, היה זה שמעון פטרוס שנטה להשתלט על התיאולוגיה של בית הספר של האוונגליסטים. לאחר שמעון, השפעתו האישית של יעקב זבדיה הייתה הגדולה ביותר.
למעט אבנר ושליחיו של יוחנן, שבעים המורים והמטיפים לבשורה שהוסמכו לאחר מכן יצאו משורות מאה ויותר האוונגליסטים שהוכשרו על החוף בחמשת החודשים הללו. בית הספר של האוונגליסטים לא היה שיתופי באותה המידה בה השניים עשר חלקו את הכול.
ואף כי האוונגליסטים הללו לימדו והטיפו לבשורה, הם לא הטבילו מאמינים עד לאחר שמונו והוסמכו בידי ישוע כשבעים שליחיה של הבשורה. רק שבעה מבין ההמונים שנרפאו כאן בסצינת הריפוי שהתרחשה בסמוך לשקיעה הצטרפו לשורות תלמידי האוונגליסטים. בן האציל של כפר נחום נמנה על שורות משרתי הבשורה של בית הספר של פטרוס.
כחלק מן המחנה שעל החוף, במשך ארבעה חודשים ארגנו וניהלו אַלמָן, הרופא הסורי, ועשרים וחמש הנשים ושניים עשר הגברים שסייעו בעדו את מה שניתן להחשיב כבית החולים הראשון של המלכות. במרפאה זו, אשר מוקמה במרחק קצר מדרום לעיר האוהלים הראשית, הם טיפלו בחולים בהתאם לכל השיטות החומריות הידועות וכן באמצעות שיטות רוחניות של תפילה ועידוד האמונה. ישוע ביקר במחנה החולים לא פחות משלוש פעמים בשבוע ויצר קשר אישי עם כל אחת ואחד מן החולים. ככל הידוע לנו, לא אירעו שום נסים או נפלאות על-טבעיות בקרב אלף החולים אשר יצאו מן המרפאה לאחר שנרפאו או חל שיפור במצבם. על-אף-זאת, רבים מאלה שנהנו מן היחס לא הפסיקו להכריז על כך שישוע ריפא אותם.
הרבה מן המזור שהביא ישוע בסעדו עבור החולים של אלמן אכן דמתה למעשה נסים, אך ההנחיה שקיבלנו גורסת שהיו אלה תמורות של דעת ורוח אותן ניתן לצפות כחלק מן ההתנסות של אנשים בעלי ציפייה, חדורי אמונה, אשר עומדים בקשר קרוב ומעורר השראה עם אישיות חזקה, חיובית ומיטיבה כזו שהסעד שלה מסלק את הפחד ומפוגג את החרדה.
אלמן וחבריו ניסו ללמד את החולים את האמת אודות ״דיבוק ברוחות רעות״, אך נחלו הצלחה מועטה בלבד. האמונה שמחלות גוף ונפש עלולות להיגרם בשל הידבקות של מה שכונה רוח טמאה לדעתו או לגופו של אדם הייתה כמעט נחלת הכלל.
בכל מגעיו עם החולים, וככל שזה נגע לטכניקת הטיפול או לגילוי סיבות מחלות בלתי ידועות, מילא ישוע אחר ההנחיות שקיבל מאחיו מפרדיס, עמנואל, בטרם יצא למשימת התגשמותו בגוף באורנטיה. אף-על-פי-כן, הרבה מאלה שסעדו את החולים למדו דברים מועילים רבים אגב צפייה באופן בו עורר ישוע את אמונתם וביטחונם של החולים והסובלים.
המחנה פוזר מעט בטרם עת, בשל עלייה במקרי התקררות וחום.
במהלך כל התקופה, ערך ישוע את התפילה במחנה פחות מתריסר פעמים ורק פעם אחת נשא דברים בבית הכנסת של כפר נחום, בשבת השנייה שלפני עזיבתם למסע ההטפה השני בגליל, יחד עם האוונגליסטים החדשים שזה עתה הוכשרו.
מאז ההטבלה שלו, לא בילה ׳המאסטר׳ זמן כה רב לבדו, כמו בתקופה זו, תקופת הכשרת האוונגליסטים בבית צידה. כל אימת שאחד השליחים העז לשאול את ישוע מדוע שהה זמן כה רב הרחק מקרבתם, הוא תמיד היה עונה שהוא ״עסוק בעסקי ׳האב׳.״
במהלך תקופות ההיעדרות הללו, נלוו לישוע שליח אחד או שניים בלבד. הוא שחרר זמנית את פטרוס, יעקב ויוחנן מתפקידם כבני לווייתו האישיים על-מנת שיכולו להשתתף בתהליך הכשרתם של המועמדים החדשים להימנות על האוונגליסטים, אשר מנו מעל מאה. כאשר ביקש ׳המאסטר׳ לעלות לגבעות ולעסוק בעסקי ׳האב׳, הוא נהג לבקש מאחד או שניים מן השליחים שהיו פנויים באותה העת להתלוות אליו. וכך, כל אחד מן השניים עשר זכה להזדמנות לבלות בקרבתו של ישוע.
אף כי עובדה זו לא התגלתה לצורך מסמכים אלה, הנחו אותנו להסיק כי במהלך תקופות ההתבודדות שלו בגבעות נמצא ׳המאסטר׳ בקשר ניהולי וישיר עם רבים ממנהליו הראשיים של היקום. בערך מאז הטבלתו, הפך במודע ריבון זה של יקומנו, אשר התגשם בגוף, ליותר ויותר פעיל בניהול היבטים מסוימים ביקום. אנו תמיד סברנו, כי בדרך כלשהי אשר לא נגלתה לעמיתיו, הוא עסק במהלך השבועות הללו, בהן עסק פחות בענייני הארץ, בהנחייתן של אותן הוויות רוחניות תבוניות אשר הופקדו על ניהולו של יקום עצום בממדיו, וכי ישוע בן האנוש בחר לכנות פעילות זו שלו כחלק ״מעיסוקו בעסקי ׳האב׳״.
פעמים רבות, כאשר ישוע היה לבדו במשך שעות אך שני השליחים היו בסמוך, אף כי לא שמעו אותו מדבר כלל הם ראו את תווי פניו משתנים במהירות ובמגוון צורות. הם גם לא הבחינו בשום מופע נראה לעין של הוויות שמימיות אשר ייתכן ועמדו בקשר עם ׳המאסטר׳, כפי שחלקם אכן ראה בפעם אחרת, מאוחר יותר.
ישוע נהג לבלות שני ערבים בשבוע בשיחות מיוחדות ופרטיות עם יחידים שביקשו לשוחח עמו ועשה כן בפינה חבויה ומוגנת בגינה של זבדיה. באחת משיחות הערב הפרטיות הללו, שאל תומאס את ׳המאסטר׳ את השאלה הבאה: ״מודע נחוץ לאדם להיוולד מחדש מן הרוח על-מנת להיכנס בשערי מלכות? האם לידה מחדש נדרשת על-מנת לחמוק מן הרָשַע? ׳מאסטר׳, מהו רוע?״ כאשר שמע ישוע את השאלות הללו, אמר לתומאס:
״אל תשגה ותבלבל את הרוע עם האחד הרָשַע, או ליתר דיוק עם אותו אחד שעָוול. אותו האחד אשר תכנו הרָשַע הינו בן האהבה-העצמית, המנהל בכיר אשר התמרד ביודעין כנגד שלטון ׳אבי׳ ושלטון ׳בניו׳ הנאמנים. אך את מורדי החטא הללו כבר דיכאתי. תן דעתך בבהירות לגישות השונות הללו כלפי ׳האב׳ ויקומו. לעולם אל תשכח את החוקים הבאים הנוגעים לרצונו של ׳האב׳:
״רוע הינו הפרה בלתי מודעת או בלתי-מכוונת של חוק אלוה, של רצון ׳האב׳. באותה המידה, רוע הינו מידת אי השלמות שבה אנו מצייתים לרצונו של ׳האב׳.
״חטא הינו הפרה מודעת, ביודעין ובמכוון של חוק אלוה, של רצון ׳האב׳. חטא הינה מידת חוסר הנכונות שלנו להיות מוכוונים באופן אלוהי ומונחים רוחנית.
״עוול הינו הפרה מכוונת, נחושה ומתמדת של חוק אלוה, של רצון ׳האב׳. עוול הינה מידת הדחייה המתמשכת של תכניתו האוהבת של ׳האב׳ להישרדות האישיות ושל סעד הגאולה הרחום של ׳הבן׳.
״מטבע הדברים, לפני הלידה מן הרוח, נתון בן התמותה לחסדן של נטיות רוע אינהרנטיות, אך התנהגות טבעית ובלתי מושלמת זו אינה מהווה חטא או עוול. בן התמותה רק החל את הרקעתו הארוכה למושלמות ׳האב׳ בפרדיס. האדם הלא מושלם או החלקי מטבעו אינו חוטא. אכן, האדם נתון לרוע, אך לא ייחשב בשום מובן שהוא לבנו של האחד הרָשָע אלא אם בחר במכוון וביודעין בדרכי החטא ובחיי העוול. הרוע הוא חלק אינהרנטי בסדר הטבעי של העולם הזה, אך החטא הינו גישה מרדנית מודעת אשר הובאה לעולם הזה בידי אלה שנפלו מאור הרוח לחשיכה הגדולה.
״אותך, תומאס, בלבלו הדוקטרינות של היוונים ושגיאותיהם של הפרסים. אינך מבין את היחסים שבין הרוע והחטא משום שאתה סבור כי אנושות החלה את דרכה על-פני האדמה עם אדם, המושלם, והחטא הוא שדרדר אותה למעמדה הבזוי בהווה. אך מדוע זה תסרב להבין את משמעות הכתוב על קין, בנו של אדם, אשר הלך לארץ נוֹד ולקח לו שם אישה? ומדעו זה תסרב לפרש את משמעות הכתוב אשר מתאר את בני האל אשר לקחו לעצמם נשים בנות האדם?
״אכן, טבע האדם רע מיסודו, אך האדם אינו בהכרח חוטא. הלידה מחדש – הטבילה ברוח – נחוצה על-מנת להיגאל מן הרוע ולהיכנס בשערי מלכות שמים, אך דבר מכל אלה לא מפחית כהוא זה מן העובדה שהאדם אכן הינו בנו של האל. נוכחותו האינהרנטית של פוטנציאל לרוע אף איננה מעידה על כך שהאדם מרוחק באופן מסתורי מן ׳האב׳ שבשמים ומשום כך נדרש הוא, כזר או כילד חורג, לבקש מן ׳האב׳ שיאמצו אליו באופן חוקי. כל הרעיונות הללו מקורם, בראש ובראשונה, מאי ההבנה שלך את ׳האב׳, ושנית, בשל בורותך ביחס למקורו, טיבו ויעודו של האדם.
״היוונים, כמו גם אחרים, לימדו אותך שהאדם יורד בהתמדה משלמות גדולתו האלוהית אל עבר החידלון והשמד; ואילו אני באתי להראות שעת ייכנס בשערי המלכות, האדם ירקיע בוודאי מעלה לאל ולשלמות האלוהית. כל הוויה אשר עדיין אינה דבקה לגמרי באידאלים האלוהיים והרוחניים של רצונו הנצחי של ׳האב׳ אכן רעה בפוטנציאל, אך הוויות שכאלה אינן חוטאות כלל ועיקר וקל וחומר אינן עוולות.
״תומאס, האם לא קראת בתורה, שם כתוב: ׳בנים אתם לאדוני אלוהיכם.׳ ׳אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן.׳ ׳כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן, וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב.׳ ׳הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ; כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו.׳ ׳אתם בני האלוהים החיים.׳ ׳כִּי כֹל אֲשֶׁר רוּחַ אלוהים יְנַהֲגֵם בְּנֵי אלוהים הֵמָּה.׳ ובעוד קיים חלק חומרי מן האב שבארץ בילדו, אף קיים חלק רוחני מן ׳האב׳ שבשמיים בכל אחד מבניו, בני אמונת המלכות.״
כל אלה ויותר דיבר ישוע לתומאס, והרבה מזה הבין השליח, אף כי ישוע הזהיר אותו ״לבל יזכיר זאת לאחרים בטרם אשוב ׳לאב׳.״ ואכן, תומאס לא הזכיר את דבר השיחה עד לאחר שעזב ׳המאסטר׳ את העולם.
באחת מן השיחות הפרטיות האחרות מסוג זה, בגן, שאל נתנאל את ישוע: ״׳מאסטר׳, אף כי אני מתחיל להבין מדוע אתה מסרב לרפא את כולם ללא הבחנה, אני עדיין לא מבין מדוע ׳האב׳ האוהב שבשמים מתיר לכל כך הרבה מילדיו שבארץ להתענות כל כך.״ השיב ׳המאסטר׳ לנתנאל ואמר:
״אתה, נתנאל, כמו רבים אחרים, עומדים ותוהים משום שאינכם מבינים כיצד הופרע הסדר הטבעי של העולם הזה פעמים רבות כל כך בשל הרפתקאות החטא של מורדים מסוימים, אשר מרדו ברצון ׳האב׳. באתי אני להתחיל ולהחיל סדר בכל אלה. ואולם יידרשו עידנים רבים בטרם ישוב חלק זה של היקום לנתיבי העבר, כך ישתחררו ילדי האדם ממשא החטא והמרד העודף. רק נוכחותו של הרוע הכרחית כמבחן להרקעתו של האדם – החטא איננו נדרש להישרדות.
״אך ראוי שתדע, בני, כי ׳האב׳ אינו מענה במתכוון את ילדיו. כתוצאה מסירובו העיקש של האדם לצעוד בדרכים הטובות, דרכי רצון האל, מביא הוא על עצמו עינוי בלתי-נחוץ. ואף כי ברוע מצוי הפוטנציאל לעינוי, הרבה ממנו נגרם בשל החטא והעוול. בעולם הזה התרחשו מאורעות רבים יוצאים מגדר הרגיל, ואין להתפלא על כך שאנשי הגות עומדים תמהים אל מול מופעי המכאוב והסבל שמולם. אך בדבר אחד עליך לבטוח: העינוי איננו הדרך בה מעניש ׳האב׳ באופן שרירותי על מעשים רעים. חוסר השלמות והמגבלות הן חלק אינהרנטי מן הרוע; העונש המוטל על החטא הינו בלתי נמנע; לא ניתן לחמוק מתוצאותיו ההרסנית של העוול. לא ראוי לאדם שיאשים את האל בעינוי שהוא תוצאה ישירה מן החיים שבחר הוא עצמו לחיות; ואף לא ראוי לו לאדם להתלונן על אותן התנסויות שהן חלק מן החיים בעולם הזה. ׳האב׳ רוצה שבן התמותה יעמול בהתמדה וברציפות לשיפור מעמדו על-פני האדמה. פעולה נבונה תאפשר לאדם להתגבר על הרבה מן הסבל שבארץ.
״משימתנו שלנו, נתנאל, הינה לסייע לבני האדם לפתור את בעיותיהם הרוחניות ובכך לפנות את דעתם ולאפשר להם להתכונן טוב יותר ולקבל השראה רבה יותר לפתרון בעיותיהם החומריות הרבות. אני יודע על הבלבול שגרמה לך הקריאה בתורה. פעמים רבות מדי נוטה האדם להאשים את האל באחריות לכל מה שהוא, בבורותו, לא מצליח להבין. ׳האב׳ איננו אחראי באופן אישי לכל מה שלא הצלחת להבין. אל תטיל ספק באהבתו של ׳האב׳ רק בשל העובדה שאחד מחוקיו הצודקים והחכמים גרם לך למכאוב משום שהפרת בתמימות או ביודעין צו אלוה זה.
״אך אילו היטבת לקרוא בתורה, נתנאל, היית מוצא הנחיות רבות. האם לא תזכור את הכתוב: ׳מוּסַר יְהוָה, בְּנִי אַל תִּמְאָס; וְאַל תקוץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ, וּכְאָב, אֶת בֵּן יִרְצֶה.׳ ׳כִּי לֹא עִנָּה האל מִלִּבּוֹ.׳ ׳טֶרֶם אֶעֱנֶה, אֲנִי שֹׁגֵג, וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי. טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ.׳ ׳כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיך. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם.׳ ׳וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב, לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.׳ ׳יְהוָה יִסְעָדֶנּוּ, עַל עֶרֶשׂ דְּוָי; כָּל מִשְׁכָּבוֹ, הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ.׳ ׳כְּרַחֵם אָב, עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה, עַל יְרֵאָיו. כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ; זָכוּר, כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ.׳ ׳הָרֹפֵא, לִשְׁבוּרֵי לֵב; וּמְחַבֵּשׁ, לְעַצְּבוֹתָם.׳ ׳כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן, בַּצַּר-לוֹ. מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב, כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר.׳ ׳נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה.׳ ׳קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר, וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה.׳ ׳כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ.׳ ׳שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים.׳ ׳הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ, יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ; כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן.׳״
באותו הערב, בבית צידה, שאל גם יוחנן את ישוע מדוע כל כך הרבה אנשים שנדמה כי הם חפים מפשע סובלים ממחלות ומעינויים כה רבים. כמענה לשאלותיו של ישוע, ובין דברים רבים אחרים, אמר ׳המאסטר׳:
״אינך מבין, בני, את משמעות הקושי או את תכלית הסבל. האם לא קראת את יצירת המופת של הספרות השמית – את הסיפור המקראי אודות איוב? האם לא תזכור כיצד מתחיל משל נפלא זה בתיאור עושרו החומרי של משרֵת האל? וודאי תזכור כי בורך איוב בילדים, בעושר, בכבוד, במעמד, בבריאות ובכל שאר הדברים שבני האדם מעריכים בחיים. בהתאם למסורת העתיקה של בני אברהם, עושר חומרי שכזה היווה הוכחה חותכת לחסד אלוהי. אך רכוש חומרי ושגשוג בן-חלוף אינם מעידים על חסד האל. ׳אבי׳ שבשמים אוהב את העניים כעשירים; הוא לא יישא פני איש.
״ואף כי המפר חוק אלוה יקצור במוקדם או במאוחר את עונשו, ואף כי אדם אכן יקצור את שזרע, ראוי שתדע כי לא תמיד מצוי מקור הסבל האנושי בחטא שקדם לו. איוב וחבריו לא הצליחו למצוא את התשובה הנכונה לקשיים שעמדו בפניהם. ולאור הידוע לכם כעת, וודאי לא תסכימו כי השטן והאל נוהגים כמתואר במשל ייחודי זה. ואף כי איוב לא הצליח למצוא דרך הסבל מענה לבעיות האינטלקטואליות שעמדו בפניו ולא הצליח לפתור את הסוגיות הפילוסופיות שהטרידו אותו, הוא אכן נחל ניצחון גדול; אפילו בעת שכל המגננות התיאולוגיות שלו התמוטטו, הוא הרקיע לגבהים הרוחניים בהם יכול היה לומר בכנות, ׳אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי׳, ואז נגאל בגאולה של חזון האל. ולכן, אפילו דרך סבל שלא הבין, הרקיע איוב לגבהים של הבנה מוסרית ותובנה רוחנית על אנושיות. כאשר המשרת המעונה רואה את האל, תחווה נשמתו שׁלוֹם אלוהים הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׂכֶל.
״חברו הראשון של איוב, אליפז, האיץ באיש הסובל לעמוד בעוז אל מול תעניתו כפי שדחק באחרים לעשות בימי השפע שלו. אמר מנחם כוזב זה: ׳בטח בדתך, איוב; זכור כי בני עוול יעונו, ולא הצדיקים. וודאי ראוי אתה לעונש זה, שאם לא כן לא היית מקבלו. הן תדע כי לא הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק. רשעים לעולם לא יצלחו. הרי טבע האדם לצרתו, ואולי תוכחת האל לטובתך היא.׳ אין פלא כי איוב לא מצא כלל נחמה בפירוש הזה לבעיית הסבל האנושי.
״ואף כי נסמכה על התיאולוגיה המקובלת של אותם הימים, עצתו חברו השני, בִּלְדַּד, הייתה מדכאת אף יותר. אמר בלדד: ׳לא יְעַוֵּת האל צֶדֶק. אִם-בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ; וַיְשַׁלְּחֵם, בְּיַד פִּשְׁעָם; וודאי חטאת, שאם לא כן לא היית נענש. אִם זַךְ וְיָשָׁר, אָתָּה, כִּי עַתָּה, יָעִיר עָלֶיךָ. ראוי שתלמד מנהג האל באדם, כי הכל-יכול משמיד את הרשעים בלבד.׳
״ואז, זכרו כיצד השיב איוב לחבריו, ואמר: ׳היטב ידע כי יהוה לא יענני. כיצד יוכל אל צדיק להתעלם מחפותי? אני למד שאינני יכול להיוושע מפנייה לכל-יכול. האם לא תוכלו לראות שהאל מתיר לרשעים לרדוף את הטובים? ואדם, כה חלש הוא, מה יוכל לקוות מידיו של האל הכול-יכול? האל ברא אותי כפי שאני, וכשיקום עלי, לא אוכל להתגונן. ולמה בראני האל לסבול כך?׳
״ומי יוכל לקבול על גישתו של איוב אל מול עצת חבריו והאופן השגוי בו תפש את האל? האם לא תראה כי איוב כמהּ לאל אנושי, כי הוא ביקש להתייחד עם הוויה אלוהית אשר הכירה את מצבו של האדם והבינה את שגם הצדיק נדרש לסבול בחפותו בראשית חייו, בדרכו הארוכה מעלה לפרדיס? משום כך הגיע ׳בן האדם׳ מעִם ׳האב׳, לחיות חיים בגוף בשר ודם בכדי שיוכל לסעוד ולנחם את כל אלה שייקראו מעתה ואילך להתענות כאיוב.
״חברו השלישי של איוב, צופר, ניחם אותו עוד פחות באומרו: ׳טיפשות מצדך לטעון לצדקתך אל מול עינוייך. ואולם, מודה אני כי נפלאות דרכי האל. אולי תימצא תכלית נסתרת לעינוייך.׳ לאחר ששמע את שלושת חבריו, פנה איוב ישירות לאל וביקש את עזרתו, באומרו כי ׳אָדָם, יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז.׳
״ואז החלה השיחה השנייה בינו לבין חבריו. אליפז התקשח, ונמלא בהאשמות ובסרקזם. בלדד התרעם על זעפו של איוב על חבריו. צופר שב והציע את מרכולתו המלנכולית. הפעם מאס איוב בחבריו ושוב פנה לאל. הפעם פנה לאל של צדק, בניגוד לאל של חוסר הצדק שתואר בנקודת ההשקפה של חבריו, האל אליו הטיפה גישתו הדתית שלו עצמו. לאחר מכן, מצא איוב נחמה בחיים עתידיים בהם ניתן יהיה לתקן את עוולות הקיום האנושי ביתר צדק. חוסר היכולת להיעזר באדם דחף את איוב לידי האל. אז פרץ בלבו מאבק איתנים בין האמונה לספק. לבסוף, החל האדם הסובל לראות את אור החיים; נשמתו המעונה העפילה לגבהים חדשים של תקווה ואומץ; ואף כי ייתכן וימשיך לסבול ואפילו למות, זועקת כעת נשמתו המוארת את זעקת הניצחון, ׳גֹּאֲלִי חָי!׳
״צדק איוב כאשר קרא תיגר על הדוקטרינה שהאל מעניש ילדים על חטאי אבותיהם. איוב היה תמיד מוכן להודות בצדיקותו של האל, אך הוא כמהּ להתגלוּת מרנינת-נשמה של טיבו האישי של הנצחי. וזו משימתנו על-פני האדמה. לא עוד תימנע מבני האדם המעונים נחמת הידיעה של אהבת האל וההבנה של חסד האל שבשמים. ואף כי קול האלוהים הבוקע מן הסערה היה מושג מלא הוד לימים ההם, אתה כבר יודע ׳האב׳ לא מגלה עצמו כך, אלא דובר בתוך לב האדם בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, לאמור, ׳זו הַדֶּרֶךְ; לְכוּ בה.׳ האם לא תבין כי האל שוכן בקרבך, והפך למה שאתה על-מנת להפוך אותך למה שהוא!״
ואז סיים ישוע במילים האלה: ״׳האב שבשמים לא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ. האדם סובל, בראש ובראשונה, מתאונות הזמן ומחוסר המושלמות של רוע הקיום הפיזי הבלתי בשל. וכן, לא יוכל לחמוק מתוצאות החטא – הפרתם של חוקי האור והחיים. לבסוף, יקצור האדם את זרעי האון של התמרדותו העיקשת כנגד שלטון הצדק של השמים בארץ. ואולם, סבלו של האדם אינו פרי עונש הצדק האלוהי. האדם יכול לעשות רבות על-מנת להקל על סבלו בארץ, ואכן כך עושה. אחת ולתמיד, היפטרו מן האמונה הטפלה שהאל מעניש את האדם כמצוות השטן. לימדו את ספר איוב ותגלו שאפילו אנשים טובים דבקים ברעיונות שגויים רבים אודות האל; וראו כיצד אפילו איוב המעונה מצא נחמה וגאולה למרות רעיונות שגויים אלה. בסופו של דבר, אמונתו פילחה את ענני הסבל וחזתה באור החיים אשר נובע מעִם ׳האב׳ כחסד מרפא וכצדקת נצח.״
ימים רבים שקל יוחנן בלבו את הדברים הללו. כתוצאה מן השיחה שקיים עם ׳המאסטר׳ בגן, השתנו במובחן כל שארית חייו, ובימים מאוחרים יותר אף פעל רבות על-מנת לשנות את נקודות ההשקפה של השליחים האחרים ביחס למקורם, טיבם ותכליתם של מכאובי האדם. אך יוחנן מעולם לא דיבר אודות שיחה זו עד לאחר עזיבתן של ׳המאסטר׳.
שתי שבתות בטרם יצאו השליחים וסגל האוונגליסטים החדש למסע ההטפה השני בגליל, דיבר ישוע בבית הכנסת של כפר נחום על ״השמחה שבחיים של צדק.״ עת סיים ישוע את דבריו, התקבצה סביבו קבוצה גדולה של נכים, פיסחים, חולים ומעונים אשר ביקשה מזור. בקרב אלה היו גם השליחים, רבים מן האוונגליסטים החדשים והמרגלים מטעם הפרושים בירושלים. לכל מקום אליו הלך ישוע (למעט כאשר הסתובב בגבעות ועסק בעסקי ׳האב׳) שם הלכו ששת המרגלים מירושלים.
בעת שישוע עמד ושוחח עם האנשים, עודד מנהיג קבוצת המרגלים הפרושים אדם שידו יבשה להתקרב אל ישוע ולשאול אותו אם מותר לבקש מזור בשבת או שמא עליו להמתין ולבקש מזור ביום אחר. כאשר ראה ישוע את האדם ושמע את דבריו, הבין שנשלח מטעם הפרושים ואמר: ״בוא לכאן ואשאל אותך שאלה. הַיֵּשׁ בָּכֶם אָדָם אֲשֶׁר לוֹ כֶּבֶשׂ אֶחָד וְנָפַל בְּבוֹר בַּשַׁבָּת וְלֹא יַחֲזִיק בּוֹ וְיַעֲלֶנּוּ? האם מותר לעשות כן בשבת?״ ענה האדם: ״כן, ׳מאסטר׳, מותר לעשות כן בשבת.״ פנה אז ישוע לכולם ואמר: ״אני יודע מדוע שלחתם אדם זה אלי. אתם מבקשים למצוא סיבה להאשים אותי, אם אכן אגלה חסד בשבת. שתיקתכם מעידה על הסכמתכם שהוצאת הכבש האומלל מן הבור אכן מותרת, אפילו בשבת, ואני קורא לכם להעיד כי מותר לעשות טובה בשבת לא רק עבור בעלי החיים אלא גם עבור אנשים. וּמַה יָּקָר אָדָם מִן הַכֶּבֶשׂ! לָכֵן אכריז כי מותָּר לַעֲשׂוֹת טוֹבָה בַּשַׁבָּת.״ ובעת שעמדו מולו בדממה, פנה ישוע אל האיש בעל היד שיבשה ואמר לו: ״עמוד כאן לידי כדי שכולם יראו אותך. וכעת, כשיודע אתה שרצון ׳אבי׳ הוא לעשות טובה בשבת, אם אמונה במזור בליבך, פשוט את ידך.״
וכשפשט אדם זה את ידו, ותשוב כידו האחרת. האנשים ביקשו לקום על הפרושים, אך ישוע האיץ בהם להירגע ואמר: ״כרגע אמרתי לכם שמותר לעשות טובה בשבת, על-מנת להציל חיים, אך לא הנחיתי אתכם לפגוע ולהיכנע לרצון להרוג.״ הפרושים הכעוסים פרשו משם ועל-אף השבת, מיהרו לטבריה על-מנת להיוועץ בהורדוס ועשו כל אשר לאל ידם על-מנת לעורר את חשדו ולצרף את בני משפחת הורדוס למחנה מתנגדי ישוע. אך הורדוס סרב לנקוט פעולה כנגד ישוע, והמליץ להם להתלונן בירושלים.
היה זה המקרה הראשון בו חולל ישוע נס בתגובה לאתגר שהעמידו בפניו אויביו. ׳ לא על-מנת להדגים את יכולות הריפוי שלו חולל המאסטר׳ את מה שמכונה נס, אלא על-מנת להתקומם כנגד העובדה שמנוחת השבת הדתית השיתה מגבלה אמתית וחסרת משמעות של שעבוד על האנושות כולה. אדם זה שב לעבודתו כבנאי, והתגלה כאחד מאותם אנשים שהריפוי שזכה לו הביא לחיים שלמים של הוקרת תודה ושל צדיקות.
במהלך השבוע האחרון לשהותם בבית צידה, חל פיצול בקרב קבוצת המרגלים מירושלים ביחס ליחס לישוע ולתורתו. שלושה מן הפרושים התרשמו עד מאוד ממה שראו ושמעו. בינתיים, בירושלים, הצהיר בפומבי צעיר בשם אברהם, חבר רב השפעה בסנהדרין, על תמיכתו בתורתו של ישוע והוטבל בבריכת השילוח בידי אבנר. ירושלים נרעשה מן המאורע ושליחים נשלחו מיד על-לבית צידה מנת לקרוא לששת המרגלים הפרושים לחזור.
הפילוסוף היווני אשר בא בשערי המלכות במהלך מסעם הקודם בגליל חזר ועמו כמה יהודים עשירים מאלכסנדריה. הם שבו והזמינו את ישוע לבוא לעירם ולהקים שם בית ספר פילוסופי ודתי וגם בית חולים. אך ישוע דחה בנימוס את הזמנתם.
בערך בזמן הזה הגיע למחנה בבית צידה נביא-טרנס מבגדד, אדם בשם קִירמַת׳. נביא-לכאורה זה ראה חזיונות בעת שנכנס לטרנס ואף חלם חלומות פנטסטיים. הוא חולל מהומה לא קטנה במחנה. שמעון הקנאי היה בעד לטפל בקשיחות באדם זה שהשלה את עצמו, אך ישוע התערב לטובתו והעניק לו חופש פעולה מוחלט במשך מספר ימים. כל אלה ששמעו אותו מטיף הכירו בעובדה שתורתו לא הייתה מוצקה כמו בשורת המלכות. לאחר זמן קצר, חזר לבגדד ולקח עמו שש נשמות טועות ובלתי יציבות. אך בטרם התערב ישוע לטובת הנביא מבגדד, לקחו דוד זבדיה וכמה חברים שמינו את עצמם את קירמת׳ לאגם, הטביעו אותו כמה פעמים וייעצו לו לעזוב מיד – ללכת ולהקים לעצמו מחנה משלו.
באותו היום, השתגעה רופאה פיניקית בשם בת׳-מריון, ולאחר שכמעט טבעה בניסיון ללכת על המים, שלחו אותה משם כמה מחבריה.
המומר החדש מירושלים, אברהם הפרושי, העניק את כל רכושו עלי אדמות לקופת השליחים, ותרומה זו סייעה רבות לשליחתם המידית של מאה האוונגליסטים שזה עתה הוכשרו. אנדראס כבר הכריז על סגירתו של המחנה, וכולם התכוננו לחזור לביתם או ללכת בעקבות האוונגליסטים לגליל.
אחד מן המקרים המוזרים ביותר בכל חייו של ישוע על-פני האדמה אירע ביום ששי אחר הצהריים, ה-1 באוקטובר, בעת שישוע קיים את המפגש האחרון שלו עם השליחים, האוונגליסטים ושאר מנהיגי המחנה שפורק, וכאשר ששת הפרושים מירושלים ישבו בשורה הראשונה של האספה הזו, אשר התקיימה בסלון המרווח של בית משפחת זבדיה. באותה העת, עמד ודיבר ׳המאסטר׳ בחדר המרווח הזה, אשר נבנה על-מנת לאכלס את המפגשים הללו במשך העונה הגשומה. את הבית הקיפה קבוצה גדולה של אנשים אשר התאמצה לקלוט מילה או יותר מדברי ישוע.
בעת שהבית הוקף כך באנשים שניסו להאזין לישוע, התקרב אליו אדם משותק מכפר נחום, אדם ששותק זמן רב לפני כן וחבריו הובילו אותו ישוב על כיסא קטן. המשותק שמע שישוע עמד לעזוב את בית צידה, ולאחר ששוחח עם אהרון הבנאי שנרפא לא מזמן, החליט להעמיד עצמו אל מול ישוע ולבקש מזור. חבריו ניסו להיכנס לבית זבדיה דרך הדלת הקדמית וגם דרך הדלת האחורית, אך הקהל הרב מנע זו מהם. המשותק לא נכנע וביקש מהם למצוא סולמות בעזרתם עלו על גג החדר בו דיבר ישוע, והעזו להסיר את רעפי הגג ולהוריד בחבלים את המשותק עד שישב אל מול ׳המאסטר׳. כשראה ישוע את שעשו, הפסיק את דבריו, וכל הקהל נדהם מנחישותם של החולה וחבריו. אמר המשותק: ״׳מאסטר׳, אינני רוצה להפריע לשיעור, אך אני נחוש להתרפא. אינני כמו אלה שמתרפאים ושוכחים את שלימדת. אני מבקש להתרפא כדי שאוכל לשרת במלכות השמים.״ על-אף שעינוייו של האדם נגרמו לו בשל האופן בו שגה בחייו, ישוע ראה את אמונתו של המשותק ואמר לו: ״חֲזַק בְּנִי; נִסְלְחוּ לְךָ חַטֹּאתֶיךָ. אמונתך היא שתציל אותך.״
לשמע הכרזתו של ישוע, החלו הפרושים מירושלים, כמו גם סופרים ועורכי דין אחרים שישבו לצדם לחשוב לעצמם: ״מַה לָּזֶה כִּי יְדַבֵּר גִּדּוּפִים כָּאֵלֶּה? מִי יָכול לסלוחַ לַחֲטָאִים כִּי אִם האלוהים לְבַדּו?״ ישוע, אשר ראה בעיני רוחו שכך הם חושבים, דיבר אליהם ואמר: ״לָמָּה תַחְשְׁבוּ רָעָה בִּלְבַבְכֶם? כמי אתם שתשפטו אותי? כי מָה הַנָּקֵל הֶאָמֹר נִסְלְחוּ לְךָ חטאותיךָ אִם אָמֹר קוּם הִתְהַלֵּךְ? אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּן כִּי בֶן-הָאָדָם יֶשׁ לוֹ השלטון בָּאָרֶץ לסלוחַ לַחֲטָאִים, אומר לנְכֵה הָאֵבָרִים קוּם שָׂא אֶת מיטתךָ וְלֶךְ-לְךָ אֶל בֵּיתֶך.״ וכאשר דיבר ישוע, קם הנכה והלך לפניהם, והם פינו לו דרך. וכל הרואים זאת נדהמו למראה עיניהם. פטרוס פיזר את האספה, רבים התפללו ושיבחו את האל, והודו שמעולם לא ראו מאורע מוזר מזה.
בערך בזמן הזה הגיעו שליחי הסנהדרין מירושלים לקרוא למרגלים בחזרה. לשמע המסר, הם החלו להתווכח בעוז בינם לבין עצמם; לאחר שסיימו להתדיין, חזרו מנהיג הקבוצה ושניים מעמיתיו יחד עם השליחים לירושלים, ואילו שלושת המרגלים הפרושים האחרים התוודו באזני ישוע, הלכו מיד לאגם והוטבלו בידי פטרוס והשליחים כילדי המלכות.
מסע ההטפה הפומבי בגליל החל ביום ראשון, ה-3 באוקטובר, שנת 28 לספירה ונמשך כמעט שלושה חודשים, עד ל-30 בדצמבר. נטלו חלק במאמץ ישוע ושניים עשר השליחים וסייעו בעדם סגל האוונגליסטים החדש שמנה 117 חברים כמו גם מתעניינים רבים אחרים. במסע זה ביקרו בגדרה, עכו, יפיע, דַבּוּרִיָּה, מגידו, יזרעאל, בית-שאן, טריכאה, היפּוֹס, גמלא, בית צידה-יוליאס וכן בערים וכפרים רבים אחרים.
לפני יציאתם, בבוקר יום ראשון, ביקשו אנדראס ופטרוס את ישוע לצייד את האוונגליסטים החדשים בהוראות למסע, אך ׳המאסטר׳ סרב באומרו שאין זה מתפקידו לעשות את מה שהיטב יוכלו אחרים לעשותו. לאחר התייעצות, הוחלט כי יעקב זבדיה יהיה זה שיצייד אותם בהוראות. בסיום דבריו של יעקב, אמר ישוע לאוונגליסטים: ״צאו כעת לדרככם ועשו את המלאכה שהוטלה עליכם, ומאוחר יותר, לאחר שתוכיחו כי אתם ראויים ונאמנים, אסמיך אתכם לבשר את בשורת המלכות.״
רק יעקב ויוחנן נלוו לישוע במהלך מסע זה. פטרוס והשליחים האחרים נטלו כל אחד כשניים עשר אוונגליסטים ונשארו קרובים אליהם בזמן שאלה לימדו והטיפו. השליחים הטבילו מאמינים במהירות בה היו אלה מוכנים לבוא בשערי המלכות. במשך שלושת החודשים הללו ישוע ושני בני לווייתו בילו הרבה בדרכים ולעתים קרובות ביקרו בשתי ערים במשך יום אחד על-מנת לצפות בעבודתם של האוונגליסטים ולעודד אותם במאמציהם לייסד את המלכות. מסע הטפה שני זה נועד בעיקרו על-מנת לאפשר לסגל החדש בן 117 האוונגליסטים שהוכשרו לצבור ניסיון מעשי.
במהלך תקופה זו, ומאוחר יותר, עד לזמן בו יצאו ישוע והשניים עשר בפעם האחרונה לירושלים, מיקם דוד זבדיה את מטה הקבע שלו בבית אביו שבבית צידה. זה היה מרכז המידע לעבודתו של ישוע על-פני האדמה, ומקום מפגש לשליחים שנעו במסגרת שירות המסרים שהפעיל דוד בין הגופים השונים שפעלו בפלשתינה ובאזורים הסמוכים. את כל אלה עשה מיוזמתו שלו, אך באישורו של אנדראס. דוד העסיק בין ארבעים לחמישים שליחים בחטיבת המודיעין הזו, אשר שרתה את מלאכת המלכות המתרחבת והולכת. ובזמן שעשה כל אלה, הוא פרנס את עצמו חלקית בכך שבילה חלק מזמנו במלאכתו משכבר הימים, הדיג.
עד לפירוקו של המחנה בבית צידה, יצא למרחקים שמו של ישוע, בייחוד כמרפא, ונפוץ בכל חלקי פלשתינה, בכלל סוריה ובארצות שסביב. החולים המשיכו להגיע שבועות לאחר שהם עזבו את בית צידה, וכשלא מצאו את ׳המאסטר׳ ולמדו מפי דוד היכן היה, הם יצאו לחפשו. במהלך מסע זה לא ביצע ישוע במתכוון מה שכונה נסים של ריפוי. אף-על-פי-כן, עשרות חולים שבו להיות בריאים ושמחים כתוצאה מכוחהּ המחייה של האמונה העזה אשר הניעה אותם לבקש מזור.
בערך בזמן של משימה זו החלה להופיע סדרה מוזרה ובלתי-מוסברת של תופעות ריפוי שנמשכה גם במשך שארית חייו של ישוע על-פני האדמה. במהלך שלושת החודשים של המסע, זכו יותר ממאה גברים, נשים וטף תושבי יהודה, אדום, הגליל, סוריה, צור וצידון ואף כאלה שבאו מעבר לירדן, בריפוי בלתי מודע מידיו של ישוע. הם שבו לביתם והמשיכו להאדיר את הפרסום לו זכה ישוע. הם עשו כן על-אף שכל פעם שראה מקרה ריפוי ספונטני, התריע ישוע במישרין את האדם שזכה לו לבל ״יספר לאיש.״
לעולם לא גילו לנו מה בדיוק אירע במקרי הריפוי הבלתי-מודעים או הספונטניים הללו. ׳המאסטר׳ מעולם לא הסביר לשליחיו כיצד קרו מקרי הריפוי, למעט העובדה שבמספר מקרים פשוט אמר, ״הבחנתי שכוח יצא ממני.״ במקרה אחד, כאשר נגע בו ילד חולה, אמר, ״אני מבחין שחיים יצאו ממני.״
בהיעדר הסבר ישיר מן ׳המאסטר׳ ביחס לטיבם של מקרי ריפוי ספונטניים אלה, לא נוכל להתיימר ולנסות להסביר כיצד התבצעו. אך הותר לנו לציין מה דעתנו על מקרי ריפוי אלה. אנו מאמינים כי מקרי ריפוי פלאיים לכאורה אלה, אשר התרחשו במסגרת הסעד של ישוע על-פני האדמה, נבעו כתוצאה מקיומן במשותף של שלוש השפעות רבות-עוצמה, חזקות וקשורות:
1. נוכחותה של אמונה חיה, דומיננטית וחזקה בלבו של האדם אשר מבקש בנחישות להירפא, יחד עם העובדה שהריפוי התבקש בשל תועלתו הרוחנית ולא רק כדי לחזור לבריאות פיזית גרידא.
2. קיומן, בצד אמונה אנושית זו, של אהדה וחמלה כבירות מצד ׳בן בורא׳ רחום-מיסודו של האל אשר התגשם בגוף, ואשר ניחן באופן אישי בכוחות וביכולות יצירה וריפוי כמעט בלתי מוגבלים, נעדרי זמן.
3. לצד אמונתו של היצור וחייו של ׳הבורא׳, ראוי אף לציין שאדם-אֵל זה היווה ביטוי אישי לרצונו של ׳האב׳. אם במפגש בין הצורך האנושי לכוח האלוהי לספק אותו לא רצה ׳האב׳ אחרת, כי אז הפכו השניים לאחד והריפוי התרחש באופן בלתי מודע עבור ישוע האנושי, אך זוהה מידית על-ידי טיבו האלוהי. ההסבר למקרי הריפוי הרבים הללו, אפוא, טמון וודאי בחוק גדול הידוע לנו זה מכבר, ואשר קובע כי מה שמבקש ׳הבן הבורא׳ ורוצה ׳האב׳ הנצחי הינו.
ולפיכך, סבורים אנו כי בנוכחותו האישית של ישוע, לצורות מסוימות של אמונה אנושית עמוקה באופן היה באמת, פשוטו כמשמעו, כוח מניע שחולל מופעי ריפוי בידי כוחות יצירתיים ואישיויות יקום מסוימות אשר שהו בסמיכות קרובה ׳לבן האדם׳. ולפיכך, נרשם כעובדה שישוע אכן סייע לאנשים לרפא עצמם בנוכחותו הודות לעוצמתה האישית של אמונתם.
רבים אחרים ביקשו מזור מסיבות אנוכיות גרידא. אלמנה עשירה מצור הגיעה בלוויית פמלייתה וביקשה להירפא ממחלותיה הרבות; ועת הלכה אחר ישוע ברחבי הגליל, המשיכה להציע סכומי כסף הולכים וגדלים, כאילו כוחות האל עומדים לממכר למרבה במחיר. אך היא מעולם לא התעניינה בבשורת המלכות; היא רק ביקשה מזור למחלות הגוף.
ישוע ידע את דעת האדם. הוא ידע את אשר נמצא בלב האדם, ואילו נותרה תורתו כפי שהציג אותה, אילו הפירוש היחיד שלה היו חייו על-פני האדמה, היו כל אומות העולם וכל הדתות מאמצים את בשורת המלכות במהרה. כתוצרה מכוונותיהם הטובות של חסידיו הראשונים של ישוע, שניסחו מחדש את תורתו על-מנת לאפשר לה להתקבל ביתר קלות על-ידי אומות, גזעים ודתות מסוימים, הפכה תורתו למקובלת פחות על-ידי כל שאר האומות, הגזעים והדתות.
במאמציו לגרום לתורתו של ישוע להתקבל באהדה על-ידי קבוצות מסוימות בנות תקופתו, כתב השליח פאולוס מכתבי הנחיה ותוכחה רבים. גם מורים אחרים של בשורת ישוע עשו כן, אך איש מהם לא שיער בדעתו שכמה מן הכתבים הללו יקובצו יחד לאחר מכן ויוצגו כמייצגים את תורתו של ישוע. ומשום כך, אף כי ביחס לכל דת אחרת הנצרות אכן מכילה יותר מבשורת ׳המאסטר׳, היא אף מכילה הרבה שישוע לא לימד. שתי שגיאות גדולות נעשו, בנוסף לעובדה שבראשיתהּ שולבו לתוך הנצרות תורות רבות מן המסתורין הפרסי והרבה מן הפילוסופיה היוונית:
1. המאמץ לקשר במישרין בין תורת הבשורה לבין התיאולוגיה היהודית, כפי שמדגימות דוקטרינות הכפרה הנוצריות – התורה הגורסת כי ישוע היה ׳הבן׳ שהוקרב על-מנת לרצות את משפט ׳האב׳ התקיף ולפייס את הזעם האלוהי. תורות אלה מקורן במאמץ הראוי לשבח להפוך את בשורת המלכות למקובלת יותר על היהודים שלא האמינו בה. ועל-אף כישלונם של מאמצים אלה ללכוד את לבם של היהודים, הם הצליחו לבלבל ולהרחיק נשמות כנות רבות בכל הדורות שלאחר מכן.
2. השגיאה הגדולה השנייה של חסידיו הראשונים של ׳המאסטר׳, שגיאה אשר המשיכו והנציחו כל הדורות שאחריהם, הינה העובדה שהם ארגנו את התורה הנוצרית באופן כה שלם סביב לאישיותו של ישוע. דגש היתר על אישיותו של ישוע בתיאולוגיה הנוצרית הצליחה להאפיל על תורתו, וכל אלה הקשו עד מאוד על היהודים, על המוסלמים, על ההינדים ועל דתות המזרח לקבל את תורתו של ישוע. ואף כי אין אנו ממעיטים במקומה של אישיותו של ישוע בדת הנושאת את שמו, לא היינו מתירים ליחס הזה להאפיל או להחליף את בשורתו הגואלת: אבהותו של האב ואחוות האדם.
ראוי שמוריהּ של דת ישוע יתייחסו לדתות אחרות מתוך הכרה באמתות המשותפות ביניהן (ואשר רבות מהן מקורן במישרין או בעקיפין במסר של ישוע) ובה בעת שיימנעו מלהדגיש כל כך את ההבדלים.
ואף כי בעת ההיא נודע שמו של ישוע בעיקר כמרפא, לא כך היה בהמשך. בחלוף הזמן, יותר ויותר ביקשו ממנו סיוע רוחני. אך הריפוי הפיזי היה זה שמשך במישרין וביתר שאת את הפשוטים שבאנשים. יותר ויותר ביקשו את ישוע אלה שהיו נתונים בשעבוד מוסרי ומועקה מנטלית, ולכולם הראה תמיד את דרך הגאולה. אבות ביקשו את עצתו ביחס לגידול בניהם, ואימהות ביקשו להיוועץ בו כיצד להנחות את בנותיהן. באו אליו היושבים בחשיכה, והוא גילה להם את אור החיים. אוזנו הייתה תמיד כרויה לצרות האנושות והוא תמיד סייע לאלה שביקשו את עזרתו.
היה זה בלתי נמנע, שבעת ׳שהבורא׳ עצמו התגשם בגוף על-פני האדמה, יתרחשו כמה מאורעות יוצאי דופן. אך ראוי שלעולם לא תתקרבו לישוע דרך הנסים-לכאורה. לימדו להתקרב לנס דרך ישוע, אך בל תשגו ותתקרבו אל ישוע דרך הנס. אזהרה זו נחוצה גם אם ישוע מנצרת היה מייסד הדת היחיד אשר פעל באופן על-חומרי על-פני האדמה.
הפן המדהים והמהפכני ביותר במשימתו של מיכאל על-פני האדמה נגע לגישתו לנשים. בדור בו נאסר על גבר לברך לשלום את אשתו בפומבי, במסגרת מסע ההטפה השלישי שלו בגליל העז ישוע למנות נשים למורות של הבשורה. והוא עשה כן באומץ רב אל מול אמרת הרבנים ״ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.״
בדור אחד, הרים ישוע את הנשים מתהום הנשייה של חוסר הכבוד והשעבוד לדורותיו. לבושתה, הדת שהתיימרה ליטול על עצמה את שמו של ישוע נעדרה את האומץ המוסרי ללכת בעקבות הדוגמה האצילית שהפגין ולהמשיך להתייחס כך לאישה.
האנשים עמם התרועע ישוע גילו שהוא היה חף לגמרי מן האמונות הטפלות של בני דורו. הוא היה חף מדעות קדומות דתיות; הוא לעולם לא גילה חוסר-סובלנות. לא היה בלבו שמץ של אנטגוניזם חברתי. ואף כשציית למה שהיה טוב בדת אבותיו, הוא לא היסס להתעלם ממסורות שעבוד ואמונות טפלות מעשה ידי אדם. הוא העז ללמד כי אסונות הטבע, תאונות הזמן ומאורעות הרסניים אחרים אינן עונשים מעשה ידי אלוה או תוצאה של השגחה עליונה מסתורית כלשהי. הוא הוקיע את המסירות המשעבדת לטקסים חסרי משמעות וחשף את הטיפשות שבסגידה לחומר. הוא הכריז באומץ על החופש הרוחני של האדם והעז ללמד כי בני התמותה בשר ודם אכן ולאמתו של דבר הינם בניו החיים של האל.
ישוע התעלה מעל לכל תורות אבותיו כאשר העז לקבוע שהלבבות הנקיים הם האות והסימן לדת של אמת, ולא הידיים הנקיות. הוא החליף מסורת במציאות והסיט הצדה את כל יומרות הגאווה והצביעות. ואף-על-פי-כן, איש האל הזה, העשוי ללא חת, לא נפל לביקורת הרסנית ואף לא התעלם לחלוטין ממנהגי הדת, החברה, הכלכלה והפוליטיקה של ימיו. הוא לא היה מהפכן מיליטנטי; הוא דבק באבולוציה פרוגרסיבית. הוא עסק בהרס הקיים רק כאשר בה בעת הציע לאחיו משהו נעלה יותר, את שצריך להיות.
חסידיו של ישוע צייתו לו בלא שדרש זאת. רק שלושה אנשים שקרא להם אישית סרבו לקריאתו להפוך לתלמידיו. הוא ניחן בכוח משיכה ייחודי כלפי אנשים, אך לא היה דיקטטור. הוא ציווה בביטחון מלא, ואיש מעולם לא התרעם על מצוותיו. הוא היה בעל סמכות מוחלטת על תלמידיו, אך איש מעולם לא התנגד לכך. הוא הרשה לחסידיו לקרוא לו ׳מאסטר׳.
כל מי שפגש את ׳המאסטר׳ התרשם ממנו, למעט אלה שנמלאו בדעות קדומות דתיות או סברו שתורתו סיכנה אותם פוליטית. אנשים התפלאו ממקוריותה וסמכותיותה של תורתו. הם נדהמו למראה הסבלנות שבה טיפל באלה שפקפקו בו והציקו לו. הוא עורר השראה וביטחון בלבבות כל אלה שסעד. רק אלה שלא פגשוהו פחדו ממנו, ושנאו אותו רק אלה שהחשיבו אותו כמייצג אותה האמת אשר עתידה הייתה למוטט את הרוע והשקר עליה ביקשו לשמור בלבם בכל מחיר.
הוא השפיע בעוצמה ובאופן מרתק וייחודי הן על חברים והן על אויבים. המוני אדם עקבו אחריו במשך שבועות רק על-מנת לשמוע את מילותיו הטובות ולחזות בחייו הפשוטים. גברים ונשים מסורים אהבו את ישוע באופן כמעט על-אנושי. וככל שהכירו אותו יותר, אהבו אותו יותר. וכל זה עדיין נכון; גם היום, ובעתיד לבוא, ככל שאדם מכיר יותר אֵל-אדם זה, הוא יאהב וידבק בו יותר.
על-אף קבלת הפנים האוהדת לה זכו ישוע ותורתו מפשוטי העם, מנהיגי הדת בירושלים הלכו ונחרדו והתנגדותם גאתה ועלתה. הפרושים גיבשו תיאולוגיה סדורה ודוגמטית. ישוע לימד לפי הנדרש ברגע; לא הייתה לו תורה סדורה. ישוע לימד פחות מן התורה ויותר מן החיים, תוך שימוש במשלים. (וכאשר השתמש במשל על-מנת להאיר את המסר, הוא עשה שימוש רק במאפיין אחד של הסיפור לשם כך. הניסיון להפוך את המשלים שלו לאלגוריות עלול להוביל לרעיונות שגויים רבים ביחס לתורתו של ישוע.)
תזזית אחזה במנהיגי הדת בירושלים כתוצאה מהמרתו של אברהם הצעיר ועריקתם של שלושת המרגלים שהוטבלו בידי פטרוס והצטרפו כעת לאוונגליסטים במסע ההטפה השני בגליל. הפחד והדעות הקדומות עיוורו את מנהיגי היהודים, ואת לבם הקשתה דחייתם המתמשכת את אמתות בשורת המלכות המושכות. כאשר האדם נסגר בפני משיכת הרוח השוכנת בתוכו, כמעט ואין מה לעשות על-מנת לשנות את דעתו.
כאשר פגש ישוע לראשונה את האוונגליסטים במחנה בבית צידה, אמר להם בסיום דבריו: ״זכרו כי בני האדם מגיבים פיזית ומנטלית – רגשית – באופן אינדיבידואלי. הדבר האחיד היחיד בבני האדם הינה הרוח השוכנת בם. אף כי רוחות אלוה שונות אלה מאלה במידת מה בטיבן ובמידת ניסיונן, הן כולם מגיבות באופן אחיד לבקשה רוחנית. רק באמצעות פנייה לרוח זו תוכל אי פעם האנושות להגיע לאחדות ולאחווה.״ אך רבים ממנהיגי היהודים סגרו את דלתות לבם לפניית הרוח של הבשורה. מאותו יום ואילך, הם לא פסקו מלתכנן ולחרוש מזימות להשמדת ׳המאסטר׳. הם היו משוכנעים שחייבים לעצור, להרשיע ולהוציא להורג את ישוע בשל העובדה שעבר על עיקרי תורת היהודים הקדושה.
במסע הטפה זה הופיע ישוע מעט מאוד בציבור, אך ברוב הערים והכפרים בהם ביקר עם יעקב ויוחנן הוא קיים שיעורי ערב רבים עם המאמינים. באחד משיעורי הערב הללו, שאל אחד האוונגליסטים הצעירים יותר את ישוע שאלה בנוגע לכעס, ובתשובה לה, אמר ישוע, בין היתר כך:
״הכעס הינו מופע חומרי אשר מעיד, ככלל, על שיעור כישלונהּ של הרוח לרכוש שליטה על השילוב בין האינטלקט לגוף הפיזי. הכעס מעיד על היעדר אהבה לאח, אליו נוספים היעדר כבוד-עצמי והיעדר שליטה עצמית. הכעס מכלה את הבריאות, מחלל את הדעת ופוגע במאמציו של מורה הרוח של נשמת האדם. האם לא קראתם בכתובים כי ׳כִּי לאוויל, ייהרג כָּעַשׂ׳ וכי ׳טורֵף נַפְשׁוֹ, בְּאַפּוֹ?׳ כי ׳אֶרֶךְ אַפַּיִם, רַב תְּבוּנָה,׳ בעוד ׳קְצַר רוּחַ, מֵרִים איוולת?׳ כולכם יודעים כי ׳מַעֲנֶה רַּךְ, יָשִׁיב חֵמָה,׳ וכי ׳דְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף.׳ ׳שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּו,׳ בעודֹ; ׳עִיר פְּרוּצָה, אֵין חוֹמָה, אִישׁ, אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ.׳ ׳אַכְזְרִיּוּת חֵמָה, וְשֶׁטֶף אָף.׳ ׳אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן, וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע.׳ ׳אַל תיבהל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.׳״ ובטרם סיים ישוע את דבריו, אמר: ״לו ימלאו לבבותיכם אהבה וכך לא יתקשה מנחה הרוח שלכם לגאול אתכם מן הנטייה להתפרץ באופן חייתי, אשר אינה תואמת למעמדכם כבנים אלוהיים.״
באותה הפעם, דיבר ׳המאסטר׳ עם הקבוצה על החיוב שבאופי המאוזן. הוא הכיר בעבודה שרוב בני האדם נדרשים להתמקצע במשהו, אך סלד מן הנטייה לאותה התמקצעות יתר אשר מובילה לצרות מוחין ולפעילות חיים מוגבלת. הוא הפנה את תשומת לבם לכך שכל מעלה שפונה לקיצוניות עלולה להפוך למידה רעה. ישוע תמיד הטיף למתינות ולעקביות – להתאמה מידתית לבעיות החיים. הוא ציין כי מידה רבה מדי של סימפטיה ורחמים עלולים להידרדר לחוסר יציבות רגשית; כי ההתלהבות יכולה להוביל לקנאות. הוא ציין את אחד מחבריהם לשעבר שהדמיון שלו הוביל אותו לעסוק בדברים של חזון, בדברים לא מעשיים. בה בעת, הוא הזהיר אותם מפני הסכנה שבקהות של הבינוניות של שמרנות היתר.
ואז דן ישוע בסוגיית האומץ והאמונה, ואיך אלה מובילים לעתים נשמות לא-חושבות לחוסר אחריות ולעזות מצח. הוא אף הדגים כיצד התבונה ושיקול הדעת המוגזמים מובילים לפחדנות וכישלון. הוא האיץ במאזיניו לשאוף למקוריות ולהימנע מכל נטייה למוזרות. הוא עודד אותם לאהוד ללא רגשנות, להיות חסודים אך ללא צדקנות. הוא לימד יראת קודש חפה מכל פחד ומכל אמונה טפלה.
מה שהרשים את חבריו ביחס לאופי מאוזן היה פחות מה שלימד ישוע ויותר האופן בו חייו שלו עצמו הדגימו את שלימד. הוא חי בעין הסערה והלחץ, אך לעולם לא התנדנד. אויביו ניסו כל הזמן להפיל אותו בפח, אך הוא לא כשל. הם ניסו לכבול אותו בוויכוח, אך תשובותיו תמיד היו מאירות, מכובדות וסופיות. כאשר הופרע בשיעוריו בשלל שאלות, תשובותיו היו תמיד בעלות משמעות ופסקניות. הוא מעולם לא נדרש לטקטיקות מגונות על-מנת לעמוד בלחץ אויביו, על-אף שאלה לא היססו להשתמש מולו בכל שיטות ההתקפה הכוזבות, הבלתי הוגנות והבלתי ישרות שעמדו לרשותם.
ואף כי נכון הוא שראוי לגברים ולנשים לשקוד על המקצוע בו בחרו לעסוק לפרנסתם, ראוי להם לבני האדם גם לטפח הכרות רחבה עם מגוון צורות החיים על-פני האדמה. אנשים משכילים באמת לעולם לא יסתפקו בהכרות שטחית ביחס לחיי ומעשי חבריהם.
בעת שישוע ביקר את קבוצת האוונגליסטים שפעלה תחת הנחייתו של שמעון הקנאי, שאל שמעון באחד ממפגשי הערב את ׳המאסטר׳: ״מדוע אנשים מסוימים כל כך הרבה יותר מאושרים ומרוצים מאחרים? האם הסיפוק קשור להתנסות הדתית?״ בתשובה לשאלתו של שמעון, בין היתר אמר ישוע:
״שמעון, מטבעם, אנשים מסוימים שמחים יותר מאחרים. הרבה, הרבה מאוד תלוי בנכונותו של האדם להיות מונחה ומוכוון בידי רוחו של ׳האב׳ שהוכנת בקרבו. האם לא קראת בכתובים את מילותיו של החכם שאמר, ׳נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי-בָטֶן?׳ וגם, שבני אדם מוכווני רוח אומרים: ׳חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בנעימים; אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי.׳ ׳טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים,׳ שכן ׳מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב.׳ ׳לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ. טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ. טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט.׳ ׳לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִיב גֵּהָה.׳ ׳טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.׳
״הרבה מצערו של האדם נובע משאיפותיו הנכזבות ומן הפגיעה בגאוותו. ואף כי ראוי לו לאדם לנצל כמיטב יכולתו את חייו על הארץ, ראוי לו, לאחר שהתאמץ במלוא הכנות, לקבל בשמחה את שנפל בחלקו ולנצל ביצירתיות את שקיבל לידיו. יותר מדי מצרותיו של האדם נובעות ממועקת הפחד שבלבו שלו עצמו. ׳נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע.׳ ׳הָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט; אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.׳
״ולפיכך, אל תבקשו שלום אכזב ובר חלוף, אלא בקשו את אושר ביטחון אמונה ואת הוודאות הנובעת מהיות בן אלוה, וודאות אשר מניבה נינוחות, סיפוק ואושר עילאי של הרוח.״
ישוע כלל לא התייחס לעולם הזה אל ״עמק הבכא.״ אלא, הוא ראה אותו כספֵרת הולדתן של רוחות נצחיות ואלמותיות שתרקענה לפרדיס, ״העמק בו נוצרות נשמות.״
היה זה בגמלא, במפגש הערב, כשאמר פיליפוס לישוע: ״׳מאסטר׳, מדוע כתוב בתורה ויראו את יהוה,׳ ואילו אתה מלמד אותנו להתייחס אל ׳האב׳ שבשמים ללא מורא? כיצד נוכל ליישב את ההנחיות הללו?״ ענה ישוע לפיליפוס, ואמר:
״ילדי, שאלות שכאלה אינן מפתיעות. בהתחלה, האדם יכול היה ללמוד יראת כבוד מהי רק דרך פחד, אך אני באתי על-מנת לגלות את אהבתו של ׳האב׳ ובכך לגרום לכם להימשך ולסגוד ׳לנצחי׳ מתוך הוקרת התודה הלבבית של הבן בתגובה לאהבתו העמוקה והמושלמת של ׳האב׳. באתי על-מנת לגאול אתכם מן השעבוד בו אתם מאיצים בעצמכם לשרת מתוך מצוקה אל-מלך קנאי ומלא חֵמה. באתי על-מנת ללמד אתכם אודות מערכת היחסים שבין ׳האב׳ ובנו המתקיימת בין האל לאדם, כך שבשמחה תתעלו לסגוד באופן נשגב וחופשי ׳לאב׳-אל אוהב, צודק ורחום.
״במשך הדורות, נודעו למושג יראת השם׳ משמעויות שונות. החל מפחד, חרדה ויראה, ועד ליראת כבוד. ומתוך יראת הכבוד, אוביל אתכם אני מעלה עד לאהבה, דרך ההכרה, ההבנה וההוקרה. אדם המכיר רק את פעולתו של האל, מונע לפחד מן ׳העליון׳; אך כאשר האדם מתחיל להבין ולהתנסוֹת באישיותו ובאופיו של האל החי, מובילים אותו אלה יותר ויותר לאהוב ׳אב׳ טוב, מושלם, אוניברסלי ונצחי שכזה. שינוי מערכת היחסים בין האדם לאל היא היא משימתו של ׳בן האדם׳ על-פני האדמה.
״ילדים נבונים אינן יראים את אביהם בכדי לקבל ממנו מתנות טובות; אלא, כי שפע הדברים הטובים שכבר קיבלו, שפע הנובע מחיבתו של האב לבניו ולבנותיו, מוביל ילדים אהובים עד מאוד לאהוב את אביהם בתגובה של הכרה והודיה לנדיבות לב מיטיבה זו. טוּבוֹ של האל מוביל לחרטה; צדקתו של האל מובילה לשירות; רחמיו של האל מובילים לגאולה; ואילו אהבתו של האל מובילה לסגידה נבונה, מרצונו החופשי של הלב.
״אבותיכם התייראו מפני האל מפני שהיה עוצמתי ומסתורי. עליכם להעריץ אותו בשל אהבתו המופלאה, רחמים השופעים והדר האמת שבו. עוצמתו של האל ממלאה את לב האדם פחד, אך אצילות וצדקת אישיותו גורמים ליראת כבוד, לאהבה ולסגידה מרצון. בן אוהב אשר ממלא חובתו איננו חושש מאב, אף אם האב רב עוצמה ואציל. באתי לעולם על-מנת להחליף את הפחד באהבה, את העצב באושר, את החשש בביטחון, את השעבוד המיותר והטקסים חסרי המשמעות בסגידה של הוקרה. יחד עם זאת, עבור היושבים בחשיכה, אכן נכון כי ׳רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה.׳ אך עת יתעצם האור, יהללו בני האל את ׳האינסופי׳ בשל מה שהוא במקום לפחד ממה שיעשה.
״כאשר הילדים צעירים, ואינם חושבים, נדרש להוכיח אותם על-מנת שיכבדו את הוריהם; אך עת יגדלו וילמדו להעריך מעט יותר את ערך הסעד וההגנה שמעניקים ההורים, הם עולים רמה. הם עולים, דרך כבוד שנובע מהבנה וחיבה הולכת וגדלה, לאותה רמת התנסות בה הם למעשה אוהבים את הוריהם יותר בשל מי שהם מאשר בשל מה שעשו. מטבעו, האב אוהב את ילדו, אך הילד נדרש לפתח את אהבתו לאביו. הוא מתחיל בפחד ממה שהאב עלול לעשות ועבור דרך יראה, חשש, תלות והערכה ועד לאהבה מתוך הערכה וחיבה.
״לימדו אתכם כי ׳אֶת האלוהים יְרָא וְאֶת מצוותיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.׳ אולם אני באתי לצוות עליכם מצווה חדשה ונעלה. באתי ללמדכם ׳לאהוב את האל וללמוד לעשות את רצונו, כי זאת זכותם הנעלה של בני האל החופשיים.׳ אבותיכם לימדו אתכם ׳ירא את האלוהים – מלך מלכי המלכים.׳ אני מלמד אתכם, ׳אהבו את האלוהים – ׳האב׳ הרחום והחנון.׳
״במלכות השמים, עליה באתי להכריז, אין מלך רב עוצמה עליון; מלכות זו הינה משפחה אלוהית. במרכזה ובראשה של אחווה עצומה זו של הוויות תבוניות, מצוי זה אותו מכירים כולם ולו סוגדים כולם, הוא ׳אביכם׳ ׳ואבי׳. אני ׳בנו׳ וגם אתם בניו. משום כך, לעד נכון כי אתם ואני אחים במשפחה האלוהית, וזה קל וחומר נכון משום שהפכנו לאחים בשר ודם במהלך חיינו הארציים. ולכן, חדלו להתיירא מן האל כמפני מלך, חדלו לשרתו כאדון; לימדו להעריך אותו ׳כבורא׳; כבדוהו ׳כאבי׳ רוח צעירותכם; אהבוהו כמושיע רחום; ומעל לכל, עת תבשילו בהכרה ובהערכה הרוחנית שלכם, סיגדו לו ׳כאב׳ החכם מכל.
״תפישתכם השגויה את הענווה והרבה מן הצביעות שלכם נובעות מתוך מושגיכם השגויים אודות ׳האב׳ שבשמים. אף כי האדם הינו מטבעו ובמקור תולעת אבק, כאשר שוכנת בו רוח ׳אבי׳, הופך אדם זה בעל ייעוד אלוהי. רוח המתת של ׳אבי׳ תשוב בוודאי למקורהּ האלוהי ולרמה ביקום ממנה באה, ונשמתו האנושית של האדם בן התמותה, אשר יש והופכת לבתהּ של רוח שוכנת זו, תרקיע וודאי יחד עם רוח אלוה ממש עד לנוכחותו של ׳אב׳ הנצח.
״אכן, הענווה ראויה לאדם אשר יקבל את כל המתנות הללו מידי ׳האב׳ שבשמים, אף כי אצילות אלוהים מאפיינת את כל מועמדי האמונה הללו, אשר מועמדים להרקיע לנצח מלכות השמים. אדם אשר נוהג בענווה מתיימרת וכוזבת, מעשיו חסרי משמעות ובזויים ואינם עולים בקנה אחד להערכה של מקור גאולתו ולהכרה ביעוד נשמתו שנולדה-מן-הרוח. עמוק בלב, ראוי להרגיש ענווה כלפי האל; ראוי להצטנע אל מול אנשים; אך צביעותהּ של הענווה המודעת לעצמה, הרעבה לתשומת-לב, הינה ילדותית ואיננה ראויה לבני המלכות המוארים.
״טוב אם תצטנעו עם האל ותפגינו שליטה-עצמית עם בני אדם, אך ראוי לצנעה לנבוע מן הרוח, ולא כמצג האשליה העצמית הכוזב הנובע מתוך מודעות עצמית ומתוך תחושה של עליונות מתוך צדקנות עצמית. היטב דרש הנביא כשאמר, ׳וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אלוהיךָ,׳ שכן ׳האב׳ שבשמים הינו ׳האינסופי׳ ׳והנצחי׳, אך גם שוכן ׳באדם המתחרט, שפל הרוח.׳ ׳אבי׳ סולד מן הגאווה, מתעב את הצביעות ובוחל באוון. על-מנת להדגיש את ערכה של הכנות ושל הביטחון המלא בתמיכת אהבתו ובהנחיתו המהימנה של ׳האב׳ שבשמים, התייחסתי תכופות לדוגמא של הילד הקטן בכדי להדגים את הגישה ואת התגובה הרוחנית הנדרשות לבן התמותה על-מנת לבוא בשערי מציאוּיוֹת הרוח של מלכות השמים.
היטב תיאר הנביא ירמיה בני תמותה רבים באומרו: ׳קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם.׳ האם לא קראתם את דברי האזהרה החמורים של הנביא שאמר: ׳כֹּהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ. וְעַל יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמור, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ.׳ האם לא הוזהרתם שוב ושוב מפני ׳דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם,׳ אלה אשר ׳שווא, יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ?׳ ומכל הצער שניחת על האדם, אין גדול מזה ׳שהוכה בֵּית מְאַהֲבָי.׳״
תוך התייעצות עם שמעון פטרוס, ובאישורו של ישוע, הורה אנדראס לדוד לשלוח את שליחיו לכל הקבוצות השונות שיצאו להטיף ולהנחותן לסיים את המסע ולשוב לבית צידה ביום חמישי, ה-30 בדצמבר. בערבו של אותו יום גשום, הגיעו לבית זבדיה כל השליחים והאוונגליסטים.
חברי הקבוצה התארח באותה השבת בבתים ברחבי בית צידה וכפר נחום הסמוכה, ולאחריה יצאה לחופשה בת שבועיים שנוצלה לבילוי עם המשפחה, ביקור אצל חברים או דיג. היומיים או שלושה שבילו יחד בבית צידה אכן היו מרגשים ומעוררי השראה; אפילו המורים הוותיקים יותר השכילו מן ההתנסויות עליהן סיפרו המטיפים הצעירים.
מתוך 117 האוונגליסטים שהשתתפו במסע ההטפה השני בגליל, רק כשבעים וחמישה צלחו את המבחן והתייצבו להמשך המשימה לאחר החופשה בת השבועיים. ישוע, יחד עם אנדראס, פטרוס, יעקב ויוחנן נשארו בבית זבדיה ובילו זמן ממושך בדיונים בנוגע לרווחתה והרחבתה של המלכות.
בערב יום ראשון, ה-16 בינואר, שנת 29 לספירה, הגיעו אבנר ושליחיו של יוחנן לבית צידה ולמחרת החלו בפגישה משותפת עם אנדראס ושליחיו של ישוע. מן המטה שלהם בחברון, נהגו אבנר ועמיתיו לעלות לבית צידה מדי תקופה למפגשים אלה.
בין הנושאים הרבים אשר נדונו בוועידה משותפת זו היה גם הנוהג לסוך בשמנים מסוימים את החולים עת נאמרו התפילות להחלמתם. שוב סרב ישוע להשתתף בדיוניהם או להביע את דעתו ביחס למסקנות אליהן הגיעו. שליחיו של יוחנן נהגו תמיד לסוך את החולים והסובלים בשמן והם ביקשו להפוך מנהג זה למנהג אחיד בשתי הקבוצות, אך שליחיו של ישוע סרבו לקבל על עצמם נוהג זה.
ביום שלישי, ה-18 בינואר, התאספו העשרים וארבעה בבית זבדיה שבבית צידה. ואליהם הצטרפו האוונגליסטים שצלחו את המבחן, כשבעים וחמישה במספר, כהכנה ליציאה למסע ההטפה השלישי בגליל, אשר נמשך כשבעה שבועות.
האוונגליסטים נשלחו בקבוצות של חמישה, ואילו ישוע והשניים עשר הלכו רוב הזמן יחד, כאשר השליחים מעת לעת, ועל-פי הצורך, יצאו זוגות זוגות להטביל מאמינים. במשך שלושה שבועות כמעט, עבדו גם אבנר ועמיתיו בצמוד לקבוצת האוונגליסטים, ייעצו להם והטבילו מאמינים. הם ביקרו במגדל, טבריה, נצרת וכל הערים והכפרים המרכזיים במרכז ובדרום הגליל, בכל המקומות בהם ביקרו קודם לכן וברבים אחרים. הייתה זו הפעם האחרונה בה בישרו בגליל, למעט בחלקיו הצפוניים.
מכל הדברים הנועזים שעשה ישוע בימי חייו על-פני האדמה, המפתיע מכולם היה הכרזתו הפתאומית בערב ה-16 בינואר: ״מחר נמנה עשר נשים לשמש בעבודת סעד המלכות.״ בתחילתה של החופשה בת השבועיים, החופשה במהלכה היו מתוכננים השליחים והאוונגליסטים להיעדר מבית צידה, ביקש ישוע מדוד לזמן את הוריו חזרה לביתו ולשלוח שליחים אשר יקראו לבית צידה לעשר נשים מסורות אשר שימשו במנהלת המחנה ובמאהל בית החולים הקודם. כל הנשים הללו הקשיבו להנחיה שניתנה לאוונגליסטים הצעירים, אך מעולם לא עלה בדעתן או בדעתן מוריהן שישוע יעז להסמיך אותן ללמד את בשורת המלכות ולסעוד את החולים. עשרת הנשים שבחר והסמיך ישוע היו: שושנה, בתו של החזן לשעבר של בית הכנסת בנצרת; יוֹחָנָה, אֵשֶׁת כּוּזָא, סוֹכֵנו של הורדוס אנטיפס; אלישבע, בתו של יהודי עשיר מטבריה ומציפורי; מרתה, אחותם הבכורה של אנדראס ופטרוס; רחל, גיסתו של יהודה, אחיו של ישוע; נָסָנְטָה, בתו של אַלְמָן, הרופא הסורי. מילכּה, דודניתו של השליח תומאס; רות, בתו הבכורה של מתי לוי; סַלְטָה, בתו של קנטוריון רומי; ואָגָמָן, אלמנה מדמשק. לאחר מכן, הוסיף ישוע לקבוצה שתי משים נוסף – מרים המַגְדָּלִית, ורבקה, בתו של יוסף מן הרמתיים.
ישוע הסמיך את הנשים הללו לייסד הארגון משלהם והורה ליהודה להקצות כספים לציוד ולבהמות משא עבורן. העשר בחרו בשושנה לעמוד בראשן וביוחנה לגזברית. מכאן ואילך הן השיגו לעצמן את המשאבים הנדרשים; לעולם לא ביקשו שוב מיהודה לתמוך בן.
באותם הימים, כאשר אפילו נאסר על נשים להיכנס לאולם הראשי של בית הכנסת (הן היו מוגבלות לעזרת נשים), הם נדהמו כאשר הכיר בהן כמורות מוסמכות של בשורת המלכות החדשה. המשימה שהטיל ישוע עליהן כשמינה אותן ללמד את הבשורה ולסעוד היוותה הכרזת שחרור אשר שחררה מאותו יום ואילך את כל הנשים, ולתמיד; לא עוד יתנשא הגבר מעל האישה ויחשיב אותה לנחותה ממנו רוחנית. זה היה שוק אמתי, אפילו עבור שניים עשר השליחים. אפילו ששמעו פעמים רבות את ׳המאסטר׳ אומר כי ״במלכות השמים אֵין עוֹד עשיר ולא עני, אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן-חוֹרִין, אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כולכם אֶחָד בני האל ובנותיו,״ הם ממש נדהמו, פשוטו כמשמעו, כאשר הציע באופן רשמי להסמיך את עשרת הנשים הללו כמורות דת ואפילו להתיר להן להסתובב עמם. הפעולה הזו עוררה הדים בכל האזור, וצידה את אויביו של ישוע בהרבה תחמושת, אך בכל מקום בו נשים האמינו בבשורות הטובות הן עמדו בעוז מאחורי אחיותיהן הנבחרות ולא הסתירו את תמיכתן בהכרה הזו במעמד האישה בעבודת הדת, אף אם זו אחרה לבוא. מיד לאחר עזיבתו של ׳המאסטר׳, המשיכו השליחים לתמוך בשחרור האישה, ולהכיר כראוי בנשים. אך בדורות שלאחר מכן חלה נסיגה למנהגים שמקדם. בראשית ימיה של הכנסייה הנוצרית כונו נשים מורות ונשים של כמורה בשם דִיקָאניוֹת, וככלל זכו להכרה. אך למרות העובדה שהסכים לכל אלה בתיאוריה, פאולוס לעולם לא נקט בגישה זו בעצמו והתקשה לנהוג כך באופן אישי בפועל.
הנשים הלכו מאחור עת יצאה חבורת השליחים מבית צידה. בזמן המפגש הן תמיד ישבו יחד, כקבוצה, בחזית ולימין הדובר. יותר ויותר נשים החלו להאמין בבשורת המלכות, ומקרים מביכים רבים אירעו כאשר הן ביקשו לשוחח באופן אישי עם ישוע או עם אחד מן השליחים. כל זה התשנה כעת. כאשר אחת מן המאמינות ביקשה לראות את ׳המאסטר׳ או להיוועד עם השליחים, היא הלכה לשושנה, ומשם ישירות לשוחח עם ׳המאסטר׳ או אחד משליחיו בלוויית אחת משתיים עשרה האוונגליסטיות.
במגדל הוכחה לראשונה יעילותן של הנשים וכמה חכם היה לבחור בן. אנדראס החמיר יחסית עם השליחים ביחס לעבודתם האישית עם נשים, ובייחוד עם המפוקפקות שבהן. כאשר נכנסה הקבוצה למגדל, עשר הנשים האוונגליסטיות היו חופשיות לבוא בשערי המקומות המפוקפקים ולבשר שם לכל שוכניהן את הבשורות הטובות. וכאשר ביקרו את הנשים החולות, נשים אלה יכלו לסעוד את אחיותיהן הנגועות מאוד מקרוב. כתוצאה מן הסעד של עשרת הנשים הללו (שלאחר מכן נודעו כשתיים עשר הנשים), הצטרפה למלכות מרים המגדלית. כתוצאה מכמה אירועי מזל ביש וכפועל יוצא מיחס החברה המכובדת כלפי נשים ששגו כך, מצאה עצמה אישה זו באחד מן המקומות המפוקפקים במגדל. היו אלה מרתה ורחל אשר הסבירו למרים בפשטות כי שערי המלכות פתוחים גם בפני אחת כמוה. מרים האמינה לחדשות הטובות ולמחרת הוטבלה בידי פטרוס.
מרים המגדלית הפכה לטובה שבמורות הבשורה מבין שתיים עשרה האוונגליסטיות שבקבוצה. היא הוסמכה לשרת כך, יחד עם רבקה, ביודפת, ארבע שבועות לערך לאחר שהומרה. במשך שארית חייו של ישוע על-פני האדמה, פעלו מרים ורבקה, יחד עם שאר חברות הקבוצה, בנאמנות וביעילות על-מנת להאיר את דרכן ולרומם את אחיותיהן הנדכאות; וכאשר התחוללה הסצנה האחרונה, הטרגית, בחייו של ישוע, אף כי כל השליחים למעט אחד נסו על נפשם, כל הנשים הללו היו נוכחות, ואף לא אחת מהן בגדה או נטשה אותו.
במצוות ישוע, הפקיד אנדראס את תפילת השבת של החבורה בידי הנשים. כמובן שבשל כך לא יכלו לערוך אותה בבית הכנסת החדש. הנשים בחרו את יוחנה להוביל, והמפגש נערך בחדר האוכל של ארמונו החדש של הורדוס. הורדוס עצמו שהה במשכנו ביוליאס, בפראה. יוחנה קראה בתורה על עבודתן של הנשים בדת ישראל, והזכירה את מרים, דבורה, אסתר ואחרות.
מאוחר באותו ערב הרצה ישוע בפני כלל הקבוצה על ״קסמים ואמונות טפלות.״ באותם הימים, האמינו כי הופעתו בשמים של כוכב זוהר, חדש לכאורה, סימלה את הולדתו של אדם גדול על-פני האדמה. מכיוון שכוכב כזה נצפה לאחרונה, שאל אנדראס את ישוע אם יש אמת באמונות אלה. בתשובתו הארוכה לשאלתו של אנדראס דן ׳המאסטר׳ ביסודיות בכלל הנושא של אמונותיו הטפלות של האדם. וכך ניתן לסכם במונחים של היום את מה שאמר ישוע באותו המפגש:
1. נתיבי הכוכבים אינם קשורים בשום צורה שהיא למאורעות בחיי האדם על-פני האדמה. האסטרונומיה הינה עיסוק מדעי ראוי, אך האסטרולוגיה הינה אסופת אמונות טפלות ואין לה מקום בבשורת המלכות.
2. בחינת אבריה הפנימיים של חיה שמתה לפני זמן מה איננה יכולה לגלות דבר לגבי מזג האוויר, מאורעות העתיד או מה שיקרה בחיי האדם.
3. רוחות המתים אינן שבות על-מנת לקשר עם החיים, עם מי מבני משפחותיהם או מי שהיו פעם חבריהם.
4. לקמעות ולחפצים קדושים אין כל יכולת לרפא מחלות, למנוע אסונות או להשפיע על רוחות רעות; האמונה שיש בשיטות חומריות כאלה השפעה על עולם הרוח איננה אלא אמונה טפלה מן המעלה הראשונה.
5. אף כי ניתן להשתמש בהגרלות כדי ליישב מחלוקות פעוטות, אין בהן כדי לגלות את רצון האל. תוצאות אלה נתונות למזל החומרי בלבד. הדרכים היחידות להתייחד עם עולם הרוח כוללות את מתת הרוח של האנושות, רוחו השוכנת של ׳האב׳, את הרוח השוטפת של ׳הבן׳, ואת השפעתה של הרוח האינסופית, שמצויה בכל מקום בעת ובעונה אחת.
6. חיזוי העתיד, כישוף ומעשי כשפים אינם אלא אמונות טפלות של אנשים בורים, וכך גם אשליות הקסם. האמונה במספרי קסם, סימנים למזל טוב ואותות למזל רע אינם אלא אמונה טפלה בלתי מבוססת.
7. פירוש חלומות הינה בעיקרה מערכת בלתי מבוססת של אמונה טפלה ושל השערות פנטסטיות. דבר לא משותף לבשורת המלכות ולכוהניהּ מגידי העתידות של הדת הפרימיטיבית.
8. הרוחות הטובות והרעות אינן יכולות לשכון בעצמים חומריים עשויים חמר, עץ או מתכת; צלמים אינן אלא החומר ממנו הם עשויים.
9. מנהגיהם של לוחשי הלחשים, המכשפים, הקוסמים, ועושי הכשפים מקורם באמונותיהם הטפלות של המצרים, האשורים, הבבלים והכנענים הקדומים. אין שום תוחלת לקמעות ולכל הלחשים למיניהם ואין להם שום יכולת לזכות בחסדן של הרוחות הטובות או לסלק את הרעות.
10. הוא חשף והוקיע את אמונותיהם בלחשים, בהתנסויות קשות, בכישוף, בקללות, באותות, בשימוש בדּוּדָא ובכל צורותיה האחרות, הבּוּרוֹת והמשעבדות, של האמונה הטפלה.
למחרת בערב, לאחר שקיבץ יחד את שניים עשר השליחים, את שליחיו של יוחנן, ואת סגל הנשים החדש שזה עתה הוסמך, אמר ישוע: ״הֵן הַקָּצִיר רַב וְהַפֹּעֲלִים מְעַטִּים. לָכֵן, הִתְחַנֲנוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר וְיִשְׁלַח פֹּעֲלִים לִקְצִירוֹ. בעוד אני אשאר כאן לנחם ולהכשיר את המורים הצעירים, , זוגות זוגות אשלח אתכם, הוותיקים יותר. עִברו מהר ברחבי הגליל ובָּשרו את בשורת המלכות כל עוד זה ניתן והשקט שורר.״ ואז חילק את השליחים לזוגות לפי בחירתו: אנדראס ופטרוס, יעקב ויוחנן זבדיה, פיליפוס ונתנאל, תומאס ומתי, יעקב ויהודה חלפי, שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות.
ישוע קבע את תאריך המפגש של השניים עשר בנצרת, ובהיפרדו מהם אמר: ״במשימה זו אֶל דֶּרֶךְ הגויים אַל תֵּלֵכוּ וְאֶל עִיר השומרונים אַל תבואּו, אלא לְכוּ אֶל הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וּבְלֶכְתְּכֶם קִרְאוּ לֵאמור מַלְכוּת הַשָׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא, והודיעו על האמת הגואלת כי האדם בן האל הוא. זיכרו כי אֵין תַּלְמִיד נַעֲלֶה עַל רַבּוֹ וְעֶבֶד עַל אֲדונָיו. דַּיּוֹ לַתַּלְמִיד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ וְלָעֶבֶד לִהְיוֹת כאדוניו. אִם לְבַעַל הַבַּיִת קָרְאוּ בַעַל-זְבוּל אַף כִּי לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ! עַל כֵּן, לֹא תִירְאוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי אֵין דָּבָר מְכֻסֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְאֵין נֶעְלָם אֲשֶׁר לֹא יִוָּדֵעַ. אֵת אֲשֶׁר אֲנִי אֹמֵר לָכֶם בַּחשֶׁךְ דַּבְּרוּ בָאוֹר וַאֲשֶׁר יִלָּחֵשׁ לאוזניכם הַשְׁמִיעוּ מֵעַל הַגַּגּוֹת. וְאַל תִּירְאוּ מִן ההורגים אֶת הַגּוּף וְאֶת הַנֶּפֶשׁ לֹא יוּכְלוּ לַהֲרֹג אַךְ תִּירְאוּ אֵת אֲשֶׁר יוּכַל לְאַבֵּד גַּם אֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם אֶת הַגּוּף בגיהינום.
״הֲלֹא יימכרו שני דרורים בפרוטה? אומר אני לכם כי אֵין אַחַת מֵהֶן נִשְׁכַּחַת לִפְנֵי האלוהים. הלא תדעו גַּם שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁכֶם נִמְנוֹת כֻּלָּן? לָכֵן אַל תִּירָאוּ, יְקַרְתֶּם מִצִּפֳּרִים רַבּוֹת. אל תתביישו בתורתי; לכו והטיפו לשלום ולרצון טוב, אף אל תשלו את עצמכם – לא תמיד זה יעבור שלום. באתי להטיל שלום על הארץ, אך כאשר ידחו את מתנתי התוצאה תהא פירוד וסערה. שלום של אמת ישכון בבית בו כל בני המשפחה מקבלים את בשורת המלכות; אך כאשר מי במני המשפחה יבוא בשערי המלכות ואחרים ידחו את הבשורה, פירוד כזה עלול לגרום רק לצער ויגון. השתדלו לפעול בכדי להציל את כל המשפחה, למען לא ישנאו אותו בני ביתו של אדם. אך לאחר שעשיתם ככל יכולתם למען כל בן משפחה, אומר לכם כי הָאֹהֵב אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מאשר בשורה זו אינו ראוי למלכות.״
לאחר ששמעו מילים אלה, התכוננו ליציאה. והם לא נפגשו שוב עד לזמן המפגש בנצרת, בהתאם למה שקבע ׳המאסטר׳ עם שאר התלמידים.
ערב אחד, בשׁוּנֵם, לאחר ששליחיו של יוחנן שבו לחברון ולאחר ששליחיו של ישוע נשלחו זוגות זוגות, כאשר ׳המאסטר׳ לימד קבוצה של שניים עשר אוונגליסטים צעירים אשר פעלו תחת הנחיתו של יעקב ושל שתיים עשרה הנשים, שאלה רחל את ישוע את השאלה הבאה: ״׳מאסטר׳, מה נענה לנשים ששואלות אותנו מה עלי לעשות כדי להיגאל?״ שמע ישוע את השאלה וענה:
״כאשר גברים ונשים שואלים מה עליהם לעשות כדי להיגאל, עליכם לענות, האמינו בבשורת המלכות; קבלו את מחילת האל. הכירו באמונה את רוחו של האל השוכנת בכם ואשר הופכת אתכם לבני האל. האם לא קראתם בתורה ככתוב, ׳אַךְ בַּיהוָה לִי אָמַר, צְדָקוֹת וָעֹז.׳ וכן, את ׳שהאב׳ אומר, ׳קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי, וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ.׳ ׳תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי.׳ האם לא קראתם גם את שאומר ׳האב׳ שמו ׳אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ, יְהוָה צִדְקֵנוּ.׳ ׳הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים של הצדקנות-עצמית וְהַלְבֵּשׁ בני מַחֲלָצוֹת צדקת אלוה וגאולת עד.׳ לנצח נכון הוא כי, ׳צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.׳ הכניסה למלכות ׳האב׳ חופשית לגמרי, אך הקִדמה – גדילה בחסד – הכרחית על-מנת להישאר בה.
״גאולה הינה מתת האב והיא מתגלה ׳בבניו׳. אם תקבלו באמונה תהפכו לשותפים לטבע האלוהי, לבן או לבת האל. באמונה תצדקו; באמונה תיגאלו; ובאותה אמונה ממש תתקדמו לנצח בדרכי הקדמה והשלמות האלוהיות. באמונה הצטדק אברהם ונגלו לו דרכי הגאולה בדמות תורת מלכי-צדק. לכל אורך הדורות, הייתה זו אותה האמונה אשר הצילה את בני האדם, אך כעת בא מעִם ׳האב׳ ׳בן׳, להפוך את הגאולה לאמתית ומקובלת יותר.״
שמחה גדולה פרצה בקרב מאזיניו כשסיים ישוע דברי חסד אלה, ובימים שלאחר מכן המשיכו כולם לבשר את בשורת המלכות בעוצמה חדשה ובאנרגיה והתלהבות מחודשים. ויותר מכל שמחו הנשים, שכן כעת ידעו שגם הן נכללו בתכניות ייסוד המלכות על-פני האדמה.
לסיכום דבריו אמר ישוע: ״לא תוכלו לקנות גאולה; לא תוכלו להרוויח צדיקות. גאולה הינה מתת האל, וצדיקות הינה הפרי הטבעי של חיים שנולדו מן הרוח של בן במלכות. אינכם נגאלים בשל שחייתם חיי צדיק; אלא, אתם חיי חיי צדיק משום שכבר נגאלתם, כבר הכרתם במתת האל של היותכם בנים ובשירות במלכות כתענוג העילאי של החיים עלי אדמות. אדם המאמין בבשורה, אשר הינה התגלות טובו של האל, יובל להתחרט מרצונו על כל חטאיו הידועים. ההכרה בכך שהוא בן איננה תואמת לתשוקה לחטוא. מאמינים במלכות רעבים לצדיקות וצמאים לשלמות אלוהית.״
בדיוני הערב שוחח ישוע אודות נושאים רבים. עד לסיום המסע – עד למועד בו שבו כולם לנצרת – הוא דן ב-״אהבת האל,״ ״חלומות וחזיונות,״ ״רוע,״ ״ענווה וצנעה,״ ״אומץ ונאמנות,״ ״מוסיקה וסגידה,״ ״שירות וציות,״ ״גאווה והתיימרות,״ ״סליחה הקשורה לחרטה,״ ״שלום ושלמות,״ ״דברי בלע וקנאה,״ ״רוע, חטא ופיתוי,״ ״ספק וחוסר-אמונה,״ ״חכמה וסגידה.״ היעדרם של השליחים הוותיקים עודד את קבוצות הגברים והנשים הצעירים יותר לדון בחופשיות בנושאים אלה עם ׳המאסטר׳.
לאחר שבילה יומיים או שלושה עם קבוצה אחת של שניים אוונגליסטים, עבר ישוע והצטרף לקבוצה אחרת. שליחיו של דוד עדכנו אותו על תנועותיהן של הקבוצות ועל מיקומן. בשל העובדה שהיה זה להן המסע הראשון, הנשים נותרו רוב הזמן עם ישוע. שירות ההודעות איפשר לכל אחת מן הקבוצות להתעדכן באופן מלא בנוגע להתקדמותו של המסע, והחדשות שהגיעו מן הקבוצות האחרות תמיד היוו מקור לעידוד עבור העוסקים במלאכה בקבוצות השונות אשר היו פזורות באזור.
בטרם נפרדו, סוכם כי שניים עשר השליחים, האוונגליסטים וסגל הנשים יתאספו בנצרת ביום ששי, ה-4 במרץ, ושם יפגשו ׳במאסטר׳. בהתאם לכך, בערך בזמן המיועד החלו כל קבוצות השליחים והאוונגליסטים לנוע אל עבר נצרת מכל חלקי מרכז הגליל ודרומו. עד לשעות אחר הצהריים המוקדמות הגיעו האחרונים, אנדראס ופטרוס, למחנה שהוקם על-יד ראשוני המגיעים ומוקם בגבעות שמצפון לעיר. הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקר ישוע בנצרת מאז שהחל בעבודתו הציבורית.
באותו יום ששי אחר הצהריים, צעד ישוע ברחבי נצרת, ובמידה רבה לא הבחינו בו ולא הכירו אותו. הוא חלף ליד בית ילדותו וליד הנגרייה ובילה חצי שעה על הגבעה שכל כך אהב בנערותו. מאז היום בו הוטבל בידי יוחנן בנהר הירדן לא שטפו את נשמתו של ׳בן האדם׳ רגשות אנושיים רבים כל כך. עת ירד מן הגבעה, שמע את קולהּ המוכר של החצוצרה המבשרת את שקיעת החמה, קולות ששמע פעמים רבות כל כך כנער שגדל בנצרת. לפני ששב למחנה, חלף ליד בית הכנסת בו למד ובדעתו צפו ועלו זיכרונות רבים מימי ילדותו. מוקדם יותר באותו יום, שלח ישוע את תומאס לתאם עם רב בית הכנסת כדי שיוכל לשאת דברים בתפילת הבוקר של אותה השבת.
תושבי נצרת מעולם לא נודעו באדיקותם וצדקתם. בחלוף השנים, הלך הכפר והזדהם באמות המוסר הנמוכות של ציפורי השכנה. במהלך נערותו של ישוע ושנותיו כאדם צעיר, נחלק הכפר בדעתו כלפיו; המעבר שלו לכפר נחום עורר תרעומת רבה. ואף כי תושבי נצרת שמעו על מעשיו של הנגר שלהם משכבר הימים, הם נעלבו שהוא מעולם לא כלל את כפר הולדתו במסעות ההטפה הקודמים. הם אכן שמעו על הפרסום שזכה לו ישוע, אך רוב התושבים כעסו על כך שלא חולל את מעשיו המופלאים בעיר בחרותו. תושבי נצרת דיברו רבות על ישוע במשך חודשים, אך דעת הרוב לא נטתה לטובתו.
וכך זכה ׳המאסטר׳ לא לקבלת פנים אוהבת אלא ליחס עוין וביקורתי מאוד. וזה לא היה הכול. אויביו, אשר ידעו שהוא עתיד לבלות את השבת בנצרת ושיערו שהוא מתכנן לשאת דברים בבית הכנסת, שכרו כמות גדולה של בריונים גסים להציק לו ולגרום לצרות בכל דרך אפשרית.
רבים מחבריו הישנים של ישוע, וביניהם החזן המורה שאהב אותו בצעירותו, כבר הלכו לעולמם או עזבו את נצרת, והדור הצעיר יותר התמרמר על הפרסום לו זכה וקינא בו. הם לא זכרו את מסירותו למשפחתו בנערותו, והם ביקרו אותו במרירות על כך שלא ביקר את אחיו ואת אחיותיו הנשואות שהתגוררו בנצרת. גם גישתם של בני משפחתו של ישוע כלפיו תרמה להתגברות הטינה שחשו התושבים. האדוקים שבין היהודים אף התיימרו לבקר את ישוע משום שצעד מהר מדי אל בית הכנסת בדרך לתפילת הבוקר באותה השבת.
שבת זו הייתה יום יפהפה, ונצרת כולה, חברים כמו אויבים, התכנסה לשמוע את התושב לשעבר נושא דברים בבית הכנסת. חלק גדול מחבורת השליחים נותרה מחוץ לבית הכנסת; לא היה מקום לכל מי שבא לשמוע אותו. כשהיה עוד איש צעיר, נשא ישוע דברים לעתים קרובות בבית התפילה הזה, ובזה הבוקר, כאשר מסר רב בית הכנסת לידיו את מגילת כתבי הקודש על-מנת שיקרא את השיעור, נדמה כי איש מן הנוכחים לא זכר שהיה זה בדיוק אותו כתב יד שהוא עצמו העניק לבית הכנסת.
התפילה באותו היום התנהלה ממש כפי שהיה בזמן שישוע היה נער. הוא עלה לדוכן הנואמים יחד עם הרב, והתפילה החלה בשתי הברכות הבאות: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה', אלוהינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוצֵר אור וּבורֵא חשֶׁךְ. עושֶׂה שָׁלום וּבורֵא אֶת הַכּל; הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. תִּתְבָּרַךְ ה' אלוהינוּ עַל כָּל שֶׁבַח מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ וְעַל מְאורֵי אור שֶׁיָּצַרְתָּ הֵמָּה יְפָאֲרוּךָ. סֶּלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוצֵר הַמְּאורות.״
לאחר המתנה של רגע, המשיכו והתפללו: ״אַהֲבַת עולָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אלוהינוּ. חֶמְלָה גְּדולָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדול וּבַעֲבוּר אֲבותֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בָךְ וַתְּלַמְּדֵמו חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן תְּחָנֵּנוּ אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן. רַחֵם נָא עָלֵינוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. לא נֵבושׁ וְלא נִכָּלֵם וְלא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד. כִּי אֵל פּועֵל יְשׁוּעות אַתָּה, וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁון. וְקֵרַבְתָּנוּ באמת לְשִׁמְךָ הַגָּדול – סלה - בְּאַהֲבָה לְהודות לָךְ וּלְיַחֶדְךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוחֵר בְּעַמּו יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה.״
ואז קראה הקהילה את קריאת השמע, הצהרת האמונה היהודית. קריאה זו כוללת ציטוט של מספר רב של פסוקים מן התורה המעידים על התכוונותם של המאמינים ליטול על עצמם עול מלכות שמים, ואף את עול המצוות, ביום ובלילה.
לאחר מכן נאמרה התפילה השלישית: ״אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אלוהינוּ וֵאלוהֵי אֲבותֵינוּ; מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבותֵינוּ; גּואֲלֵנוּ גּואֵל אֲבותֵינוּ. יוצְרֵנוּ צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ; פּודֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ מֵעולָם. הוּא שְׁמֶךָ וְאֵין לָנוּ עוד אלוהים זוּלָתְךָ. שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדול עַל שְׂפַת הַיָּם יַחַד כֻּלָּם הודוּ וְהִמְלִיכוּ וְאָמְרוּ: ה' ימלוךְ לְעולָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל.״
רב בית הכנסת תפש אז את מקומו אל מול התיבה, או הארון , בו שמורים כתבי הקודש, והחל להתפלל את תשע עשרה הברכות. במקרים כמו היום, בהם היה רצוי לקצר את משך התפילה על-מנת שהאורח הנכבד יוכל לשאת דברים באריכות, נאמרו רק התפילה הראשונה והאחרונה. הראשונה הייתה: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה', אלוהינוּ וֵאלוהֵי אֲבותֵינוּ, אֱלוהֵי אַבְרָהָם. אֱלוהֵי יִצְחָק וֵאלוהֵי יַעֲקב. הָאֵל הַגָּדול הגיבור וְהַנּורָא. קונֵה הַכּל וְזוכֵר חַסְדֵי אָבות. וּמֵבִיא גּואֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמו בְּאַהֲבָה. מֶלֶךְ עוזֵר וּמושִׁיעַ וּמָגֵן! בָּרוּךְ אַתָּה ה', מָגֵן אַבְרָהָם.״
ואז נאמרה התפילה האחרונה: ״שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם. וְטוֹב לְבָרֵךְ כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בכל עת ובכל שעה. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.״ הקהל לא התבונן ברב בעת התפילה. לאחר הברכות, נשא תפילה לא רשמית המתאימה למאורע, וכאשר כל תמו כל אלה, הצטרפה הקהילה כולה ואמרה אמן.
אז ניגש החזן לארון, הוציא מגילה ומסר לידי ישוע, על-מנת שיקרא את שיעור התורה. נהוג היה לקרוא עד לשבעה אנשים, שכל אחד מהם היה קורא לפחות שלושה פסוקים מן התורה, אך הפעם לא נהגו כך, וניתן לאורח לקרוא שיעור לבחירתו. ישוע עמד, נטל את המגילה והחל לקרוא מספר דברים: ״כִּי המצווה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מצווךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא, לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וייקחהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה? וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא, לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה? כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לעשותוֹ.״
וכשסיים לקרוא מן התורה, פנה לספר ישעיהו והחל לקרוא:״רוּחַ אֲדֹנָי יֱהוֹה עָלָי יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵׂר ענווים. שְׁלָחַנִי לַחֲבשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וּלְעִוְורִים פְּקַח-קוֹחַ לְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיְהוָֹה.״
סגר ישוע את הספר, ולאחר שמסר אותו לידי רב בית הכנסת, התיישב והחל לשאת דברים באזני הקהל. הוא החל את דבריו במילים: ״היום התממש הכתוב בפסוקים הללו.״ ואז דיבר ישוע במשך כמעט חמש עשרה דקות על ״בני ובנות האל.״ רבים מן הנוכחים אהבו את הדרשה והתפלאו על חכמתה וחינה.
בבית הכנסת היה נהוג שנושא הדרשה נשאר בתום התפילה, כך שהמעוניינים יוכלו לשאול אותו שאלות. וכך, בבוקר יום השבת הזה ירד ישוע לתוך הקהל אשר ניגש אליו לשאול שאלות. בתוך הקבוצה הזו היו אינדיבידואלים רבים שדעתם נסערה והם חיפשו צרות, ובשוליים הסתובבו האנשים המושחתים שנשכרו לגרום לישוע צרות. רבים מן השליחים והאוונגליסטים אשר נותרו בחוץ נדחקו כעת להיכנס לתוך בית הכנסת ובמהרה הבחינו בצרות המתרחשות. הם ביקשו להוביל את ׳המאסטר׳ הרחק משם, אך הוא סרב ללכת עמם.
ישוע מצא עצמו בבית הכנסת מוקף בקהל גדול של אויבים ומעט מחסידיו, ובתשובה לשאלות הגסות ולהצקות המרושעות, העיר חצי בהומור: ״כן, אני בנו של יוסף; אני הנגר, ואינני מופתע שאתם מזכירים לי את הפתגם, ׳רופא, רפא את עצמך,׳ ושאתם מאתגרים אותי לעשות בנצרת את ששמעתם שעשיתי בכפר נחום; אך אני קורא לכם לזכור שאפילו התורה מצהירה על כך ׳שאין כבוד לנביא בעירו ובביתו.׳״
הם המשיכו להציק לו, הפנו אליו אצבע מאשימה ואמרו: ״אתה חושב שאתה טוב מתושבי נצרת; התרחקת מאתנו, אך אחִיך עדיין פועל פשוט ואחיותיך חיות בקרבנו. אנחנו מכירים את אמך, מרים. איפה כולם היום? אנחנו שומעים עליך דברים גדולים, אך כשאתה חוזר, אתה לא מחולל שום נס.״ ענה להם ישוע: ״אני אוהב את תושבי העיר בה גדלתי, והייתי שמח אילו כולכם הייתם באים בשערי מלכות שמים, אך נפלאות דרכי האל. החסד נעשה בתגובה לאמונה חיה של אלה שיקבלוהו.״
אלמלא טעות טקטית של אחד משליחיו, שמעון הקנאי, היה ישוע מצליח להתנהל מול ההמון בטוב, והיה מרסן אפילו את האלימים שבאויביו. שמעון ונחור ,אחד האוונגליסטים הצעירים, אספו בינתיים מקרב ההמון קבוצה של חבריו הישנים של ישוע, והחלו בתקיפות להודיע לאויביו של ׳המאסטר׳ ללכת משם. זה מכבר לימד ישוע את השליחים שמענה רך ישיב חמה, אך חסידיו לא היו רגילים לראות את המורה האהוב, לו קראו מרצונם ׳מאסטר׳, מקבל יחס לא ראוי ומביש שכזה. זה היה יותר מדי עבורם, והם פשוט נתנו ביטוי לתרעומת חזקה וזועמת. כל אלה גרמו לרוח האספסוף להתעורר בקרב הקבוצה הגסה והשפלה הזו. וכך, בהנהגת אלה שנשכרו לכך, תפשו הבריונים את ישוע, דחקו אותו מחוץ לבית הכנסת ואל מצוק סמוך, שם חשבו להשליכו מטה למותו. אך ממש בעת שעמדו להשליך אותו מטה, נפנה ישוע לפתע אל שוביו ושילב בשקט את ידיו. הוא לא אמר דבר, אך חבריו נדהמו כאשר החל לצעוד קדימה וההמון פתח לו דרך לצעוד ללא הפרעה.
ישוע, ושליחיו אחריו, המשיכו אל עבר המחנה. שם סופר הסיפור כולו. במצוות ישוע, החלו כבר באותו הערב בהכנות לצאת חזרה לכפר נחום. סיומו הסוער של מסע ההטפה השלישי גרם להתפכחות בקרב חסידיו של ישוע. הם החלו להבין את משמעות חלק מן הדברים שלימד; הם החלו להבין את העובדה שהמלכות תבוא רק לאחר הרבה צער ואכזבות מרות רבות.
הם עזבו את נצרת ביום ראשון בבוקר, והלכו בדרכים שונות, עד שנקבצו כולם בבית צידה בצהרי יום חמישי, ה-10 במרץ. הקבוצה שהתאספה התפכחה והפכה לקבוצת מטיפי בשורת אמת רצינית ושקולה ומפוכחת, ולא חבורה נלהבת של צלבנים כובשים ומנצחים.
עד ל-10 במרץ התקבצו כל קבוצות המורים והמטיפים בבית צידה. ביום חמישי בלילה וביום ששי יצאו רבים מהם לדוג, ואילו בשבת הם האזינו לדרשה של יהודי זקן מדמשק על תהילתו של אברהם אבינו. ישוע בילה את מרבית אותה שבת לבד בגבעות. בערב אותה שבת דרש ׳המאסטר׳ במשך יותר משעה באזני הקבוצות שהתאספו אודות ״משימת הקושי וערכה הרוחני של האכזבה.״ היה זה מאורע ראוי לציון, ומאזיניו לעולם לא שכחו את השיעור שלימד.
ישוע לא התאושש לגמרי מן הצער שחווה בדחייה בנצרת; השליחים שמו לב כי עצב מסוים נמהל במצב רוחו השמח הרגיל. רוב הזמן שהו אתו יעקב ויוחנן, משום שפטרוס היה עסוק מאוד באחריות שנשא להנחיתו ולרווחתו של סגל האוונגליסטים החדש. את זמן ההמתנה עד ליציאה לירושלים לחג הפסח בילו הנשים בביקורים מבית לבית, בלימוד הבשורה ובסעד לחולים בכפר נחום וערי וכפרי הסביבה.
בערך בזמן הזה החל ישוע ללמד את ההמונים שצבאו עליו תדירות תוך שימוש במשלים. מכיוון שישוע שוחח עם השליחים ועם אחרים עמוק לתוך הלילה, מעטים קמו לארוחת הבוקר של בוקר יום ראשון זה; לפיכך, יצא לחוף, ישב לבדו בסירת הדיג הישנה של אנדראס ופטרוס, שהועמדה לרשותו בכל עת, והגה בצעד הבא אשר נדרש למשימת הרחבת המלכות. אך ׳המאסטר׳ לא נותר לבדו זמן רב. מעט אחר-כך החלו להגיע אנשים מכפר נחום וכפרי הסביבה, ועד לשעה עשר בבוקר התאספו כמעט אלף אנשים על החוף, סמוך לסירה של ישוע. הם ביקשו את תשומת לבו. כעת היה כבר פטרוס ער, ובעודו עושה את דרכו לסירה אמר לישוע, ״׳מאסטר׳, האם אדבר אתם?״ אך ישוע ענה, ״לא, פטרוס, אספר להם סיפור.״ וישוע החל לספר את המשל אודות הזורע, אחד מסדרה ארוכה של משלים אשר לימד את ההמונים שהלכו בעקבותיו. לסירה הזו היה כיסא מורם עליו ישב (היה נהוג לשבת בזמן שמלמדים) בעת שדיבר אל ההמון שהתקבץ לאורך החוף. לאחר שפטרוס אמר כמה מילים, אמר ישוע:
״הִנֵּה הַזּוֹרֵעַ יָצָא לִזְרֹעַ. וַיִּזְרַע וייפול מִן הַזֶּרַע עַל יַד הַדָּרֶךְ וַיָבֹאוּ הָעוֹף וַיֹּאכְלֻהוּ עוף השמים. וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל עַל מְקֹם הַסְּלָעִים אֲשֶׁר אֵין שָׁם אֲדָמָה הַרְבֵּה וַיְמַהֵר לִצְמֹחַ כִּי אֵין לוֹ עֹמֶק אֲדָמָה. וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶׁמֶשׁ וייצרב וַיּיבָשׁ כִּי אֵין לוֹ שֹׁרֶש לבקש לחות. וְיֵשׂ אֲשֶׁר נָפַל בֵּין הַקֹּצִים וַיַּעֲלוּ הַקֹּצִים וַיְמַעֲכֻהו. וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה וייתן פֶּרִי זֶה מֵאָה שְׁעָרִים וְזֶה שִׁשִׁים וְזֶה שְׁלֹשִׁים.״ וכאשר סיים לספר את המשל, אמר להמונים, ״מִי אֲשֶׁר לוֹ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע.״
כאשר שמעו השליחים, ואלה שנלוו להם, את ישוע מלמד את האנשים כך, תמהו מאוד; לאחר ששוחחו על כך רבות בינם לבין עצמם, באותו הערב, בגן של משפחת זבדיה, אמר מתי לישוע: ״׳מאסטר׳, מה פירוש הדברים החשוכים שהצגת בפני ההמון? מדוע זה תדבר במשלים אל אלה המבקשים את האמת?״ ענה ישוע:
״בסבלנות הדרכתי אתכם כל הזמן הזה. לָכֶם נִתַּן לָדַעַת אֶת סוֹדוֹת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם, אך להמונים חסרי ההבנה ולאלה המבקשים להשמידנו, יוצגו מסתורין המלכות במשלים. זאת נעשה על-מנת שאלה אשר אכן מבקשים לבוא בשערי המלכות יבינו את פשר השיעור וימצאו גאולה, ואילו אלה המאזינים רק על-מנת לטמון לנו מלכודת יתבלבלו עוד יותר כִּי בִרְאֹתָם לֹא יִרְאוּ וּבְשָׁמְעָם לֹא יִשְׁמְעוּ. ילדי, הלא תבחינו בחוק הרוח אשר קובע כִּי מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ נָתֹן יינתן לוֹ וְיַעֲדִיף; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ גַם מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יינטל מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן בִּמְשָׁלִים אֲדַבֵּר אֲלֵיהֶם בכדי שחברנו ומבקשי האמת ימצאו את שחיפשו, ואילו אויבינו ואלה שאינם אוהבי אמת בְשָׁמְעָם לֹא יָבִינו. רבים מאלה אינם מבקשי אמת. הנביא אכן תיאר את נשמות חסרות הבנה, ככתוב: ׳כִּי הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמַע וּלְבָבוֹ יָבִין.׳״
השליחים לא הבינו את מלוא המשמעות של דברי ׳המאסטר׳. ובעת שאנדראס ותומאס המשיכו לשוחח עם ישוע, פנו פטרוס ושאר השליחים לחלק אחר של הגן, שם שוחחו ארוכות וממושכות על כך.
פטרוס, והקבוצה שסביבו, הגיעו למסקנה שהמשל על הזורע היה אלגוריה שלכל פרט בה נודעה משמעות נסתרת. לפיכך, החליטו לגשת לישוע ולבקש הסבר. וכך, ניגש פטרוס ׳למאסטר׳ ואמר: ״איננו יכולים לרדת לפשרו של המשל, ונבקש שתסביר לנו אותו, שהרי אמרת שלנו ניתן לדעת את סודות מלכות השמים.״ כאשר שמע זאת ישוע, אמר לפטרוס: ״בני, אינני מבקש להסתיר ממך דבר, אבל אולי ראשית תספר לי על מה דברתם; מה הפירוש שנתתם למשל?״
לאחר רגע של שקט, אמר פטרוס: ״׳מאסטר׳, שוחחנו ארוכות על המשל וזה הפירוש עליו החלטתי: הזורע הוא מורה הבשורה; הזרע הינו דבר האל. הזרע שנפל לצד הדרך מייצג את אלה שאינם מבינים את הבשורה. הציפורים אשר גוזלות את הזרע שנפל על הקרקע הקשה מייצגות את השטן, את האחד הרשע, אשר גוזל את מה שנזרע בלבבות האנשים הבורים הללו. הזרע אשר נפל על הסלע ומיהר לצמוח מייצג את אותם אנשים שטחיים, שאינם חושבים, אלה שכאשר שומעים את הבשורות הטובות מקבלים אותן בשמחה; אך בשל העובדה שהאמת איננה מוצאת אחיזה אמתית מתוך הבנה מעמיקה, מסירותם הינה קצרת מועד אל מול הקושי והרדיפה. כשהצרות מגיעות, המאמינים הללו נופלים; הם נופלים קורבן לפיתוי. הזרע שנפל בינות לקוצים מייצג את אלה שמאזינים ברצון לדברים אך מאפשרים לדאגות העולם ולאחיזת העיניים של העושר לחנוק את מילות האמת ולמנוע מהן לתת פרי. ואילו הזרע שנפל על האדמה הטובה, צמח ונתן פרי פי שלושים, ששים או מאה, מייצג את אלה אשר מקבלים את האמת ומעריכים אותה ברמות שונות – בשל ההבדלים ביכולות האינטלקטואליות שלהם – ומשום כך באה זו לידי ביטוי בשיעורים שונים בהתנסותם הדתית.״
לאחר שהקשיב לפירוש של פטרוס לזה המשל, שאל ישוע את שאר השליחים אם גם להם יש הצעה. נתנאל נענה להזמנה ואמר: ״׳מאסטר׳, אני מזהה דברים טובים רבים בפירוש של פטרוס, אך לא לגמרי מסכים אתו. הרעיון שלי לפירוש הוא כזה: הזרע מייצג את בשורת המלכות, ואילו הזורע מייצג את שליחיה של המלכות. הזרע שנפל לצד הדרך, על האדמה הקשה, מייצג את אלה ששמעו אך מעט על הבשורה ואת אלה שנותרו אדישים כלפי המסר ולבם קשה. עופות השמים שחטפו את הזרע שנפל לצד הדרך מייצגות את הרגלי החיים, את הפיתוי של הרוע ואת תשוקות הבשר. הזרע שנפל בינות לסלעים מייצג את אותן נשמות רגשניות אשר מאמצות תורה חדשה במהירות ובאותה המהירות נוטשות את האמת אל מול הקושי לחיות את אותה אמת במציאות; הן נעדרות אבחנה רוחנית. הזרע שנפל בינות לקוצים מייצג את אלה שנמשכים לאמתות הבשורה; הם רוצים לדבוק בתורה, אך נמנעים לעשות כן בשל הגאווה, הקנאה, וחרדות הקיום האנושי. הזרע שנפל על קרקע טובה, צמח והניב פרי, חלק פי שלושים, חלק פי ששים וחלק פי מאה, מייצג את ההבדל, מטבע הדברים, ביכולותיהם של גברים ונשים בעלי דרגות שונות של הארה רוחנית להבין את האמת ולהגיב להוראותיה הרוחניות.״
כאשר סיים נתנאל את דבריו, נפנו השליחים ועמיתיהם לדיון רציני וכנה. כמה מהם טענו שפירושו של פטרוס הוא הנכון ואילו מספר כמעט זהה דבק בפירושו של נתנאל למשל והגן עליו. בינתיים, נכנסו פטרוס ונתנאל לבית פנימה, שם החלו בניסיון נמרץ ונחוש לשכנע זה את זה לשנות את דעתם.
׳המאסטר׳ איפשר לבלבול להימשך עד לנקודה בו הגיע לשיא; אז מחא כף וקרא להם לסור סביבו. כאשר שוב נקבצו סביבו כולם, אמר, ״בטרם אספר לכם אודות המשל, האם יש למישהו מה להוסיף?״ לאחר רגע של שקט, אמר תומאס: ״כן, ׳מאסטר׳, אני רוצה לומר כמה מילים. זכור לי שבעבר אמרת לנו להיזהר בדיוק ממה שקורה כאן. לימדת אותנו, שכשאנחנו משתמשים דוגמאות כדי ללמד, עלינו להשתמש בסיפורים אמתיים ולא באגדות, ושעלינו לבחור סיפור שמדגים את האמת המרכזית האחת שאנחנו מבקשים ללמד, ושלאחר שסיפרנו את הסיפור, לא ננסה לתת משמעות רוחנית לכל הפרטים הקטנים שבו. אני טוען שהן פטרוס והן נתנאל שוגים בניסיונותיהם לפרש את המשל. אני מעריך את יכולתם לעשות כן, אך באותה המידה אני בטוח שכל ניסיון להפיק הקְבלות רוחניות מכל הפרטים שבמשל על הטבע יכול רק לבלבל ולהוביל להבנה שגויה בנוגע לתכליתו האמתית. על צדקתי מעידה העובדה שבעוד שלפני שעה כולנו היינו באותה הדעה, כעת אנחנו מחולקים לשתי קבוצות, ולכל אחת מהן דעה שונה בנוגע למשל. לדעתי, מידת הדבקות של כל קבוצה בדעתה אפילו מפריעה לה לתפוש את האמת הגדולה שביקשת אתה להעביר בעת שסיפרת את המשל לקהל וביקשת מאתנו אחר-כך לפרש.״
דבריו של תומאס גרמו לכולם להשתתק. הוא גרם להם להיזכר במה שלימד אותם ישוע בעבר, ובטרם שב ישוע לדבר, קם אנדראס ואמר: ״השתכנעתי שתומאס צודק, והייתי שמח לשמוע מהו הפירוש שהוא נותן למשל הזורע.״ לאחר שסימן ישוע לתומאס לדבר, אמר זה: ״אחַי, אינני רוצה להאריך את בדיון, אך אם תבקשו, אומר שאני חושב שהמשל מיועד ללמד אותנו אמת אחת גדולה, והיא שכאשר אנחנו מלמדים את הבשורה, ובלא קשר למידת הנאמנות והיעילות שבה נבצע את התפקיד האלוהי שהוטל עלינו, נמלא כי יש הבדלים במידת ההצלחה שלנו; וכי כל ההבדלים הללו הינם תוצאה ישירה של התנאים בהם אנחנו פועלים, תנאים עליהם יש לנו שליטה מועטה בלבד, אם בכלל.״
כאשר סיים תומאס את דבריו, היו מרבית המטיפים מוכנים להסכים עמו, ואפילו פטרוס ונתנאל היו בדרכם לשוחח עמו, כאשר קם ישוע ואמר: ״טוב מאוד, תומאס; הבחנת במשמעות האמתית של המשלים; אך טובה באותה מידה תרומתם של פטרוס ונתנאל, בכך שהדגימו בפניכם את מלוא הסכנה שבהפיכתם של המשלים שלי לאלגוריות. יש והפלגה על כנפי דמיון ההשערות תועיל לכם, אם רק תעשו כן בלב, אך תהא זו שגיאה להציע מסקנות מעין אלה כשאתם מלמדים בציבור.״
וכעת, משפגה המתיחות, בֵרכו פטרוס ונתנאל זה את זה על הפירושים שנתנו, ולמעט התאומים לבית חלפי, כל אחד מן השליחים ניסה לתת פירוש משלו למשל הזורע בטרם עלה על יצועו. אפילו יהודה איש-קריות הציע פירוש מתקבל על הדעת. לעיתים קרובות, נהגו השניים עשר לפרש, בינם לבן עצמם, את משליו של ׳המאסטר׳ כאילו היו אלגוריות אך שוב לא התייחסו להשערות הללו יותר מדי ברצינות. עבור השליחים ועמיתיהם, הייתה זו פגישה מועילה מאוד, במיוחד משום שכאן ואילך השתמש ישוע יותר ויותר במשלים בעת שלימד בציבור.
השליחים המשיכו לעסוק במשלים, ושקעו בכך עד כדי כך שכל הערב למחרת הוקדש להמשך הדיונים במשלים. ישוע הציג את נושא הדיון באומרו: ״אהובַי, עליכם תמיד להתאים את שיטת ההוראה לדעת וללב הנוכחים לפניכם. כשאתם עומדים אל מול נוכחים בעלי אינטלקט ומזג שונים, לא תוכלו לדבר מילים שונות לכל סוג וסוג בין המאזינים, אך תוכלו לספר סיפור שמביע את המשמעות של השיעור; וכל קבוצה, כל אינדיבידואל, יפרש לעצמו את המשל בהתאם ליכולותיו האינטלקטואליות וכישוריו הרוחניים. עליכם לתת לאור שלהם לזהור, אך עשו שאת בחכמה ובשיקול דעת. שום אדם אשר מדליק נר איננו מכסה אותו בכלי ואף לא שם אותו מתחת למיטה; הוא שם את הנר במנורה בכדי שכולם יחזו באור. אומַר לכם כי דבר במלכות השמים איננו נסתר ואשר לא יתגלה; ואין שום סודות שלבסוף לא יתגלו. בסופו של דבר, כל הדברים הללו יצאו לאור. חישבו לא רק על ההמונים ועל האופן שבו הם שומעים את האמת; שימו לב גם לעצמכם, לאופן בו אתם מקשיבים. זכרו, כי פעמים רבות אמרתי לכם: כִּי כָל אִישׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ יינתן לוֹ, וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֶת אֲשֶׁר חשב שיש לוֹ.״
במונחים של היום, ניתן לסכם את המשך הדיון בנוגע למשלים ואת ההנחיות הנוספות שקיבלו ביחס לפירושם כדלקמן:
1. ישוע המליץ שלא ללמד את אמתות הבשורה באמצעות אגדות או אלגוריות. הוא כן המליץ על שימוש חופשי במשלים, במיוחד במשלים על הטבע. הוא הדגיש את הערך שבשימוש באנלוגיה שקיימת בין עולם הטבע לעולם הרוח כאמצעי להוראת האמת. הוא התייחס לעתים תכופות לטבעי כאל ״צִלהּ הלא אמתי, החולף של מציאויות הרוח.״
2. ישוע סיפר שלושה או ארבעה משלים מכתבי הקודש העבריים, והפנה את תשומת לבם לכך שלא הייתה זו שיטת הוראה חדשה לגמרי. על-אף זאת, השימוש שהוא עשה בה מאותו זמן ואילך הפך אותה לשיטת הוראה כמעט חדשה.
3. בעת שלימד את השליחים ערכם של משלים מהו, הפנה ישוע את תשומת לבם לנקודות הבאות:
המשל מושך בעת ובעונה אחת אנשים בטווח רחב של רמות מנטליות ורוחניות. המשל ממריץ את הדמיון, מאתגר את האבחנה ומניע לחשיבה ביקורתית; הוא מייצר סימפטיה בלא לעורר התנגדות.
המשל מתקדם ממה שידוע לאבחנה של הלא-ידוע. המשל משתמש בחומרי ובטבעי כאמצעי להצגתם של הרוחני והעל-חומרי.
המשל מעודד קבלת החלטות מוסריות חסרות פניות. המשל עוקף הרבה דעות קדומות, זורע בחֵן אמת חדשה לתוך הדעת ועושה את כל אלה תוך שהוא מעורר מינימום הגנה עצמית ותרעומת אישית.
על-מנת לדחות את האמת אשר נמשלת כאנלוגיה במשל, נדרשת פעולה אינטלקטואלית מודעת אשר עומדת בניגוד ישיר לשיקול דעתו הישר ולהחלטה הוגנת של האדם. המשל מניע למחשבה דרך חוש השמיעה.
השימוש בצורת המשל כשיטת הוראה מאפשר למורה להציג אמתות חדשות ואף מבהילות. בה בעת, הוא נמנע כמעט לגמרי מהתנגשות כלפי חוץ עם הסמכות והמסורת הנהוגות.
למשל אף נודע היתרון שהוא מעורר את הזיכרון של האמת שנלמדה כאשר האדם נתקל לאחר מכן באותו מקרה מוכר.
כך ביקש ישוע ליידע את חסידיו בנוגע למגוון הסיבות בשלן החל להשתמש יותר ויותר במשלים בעת שלימד בציבור.
לקראת סיומו של שיעור הערב, העיר ישוע לראשונה על משל הזורע. הוא אמר שהמשל התייחס לשני דברים: ראשית, הוא סקר את משימתו עד לאותו הזמן וחזה את מה שעמד לפניו בשארית חייו על-פני האדמה. ושנית, היה זה כרמז למה השליחים, כמו גם מבשרי מלכות אחרים, יכולים לצפות לו במשימתם שלהם בדורות הבאים לבוא.
ישוע אף החליט להשתמש במשלים משום שהייתה זו הדרך הטובה ביותר להפריך את טענתם המלומדת של מנהיגי הדת בירושלים כנגדו, שטענו כי כל עבודתו מסתייעת בשדים ובנסיך הרשע. השימוש בטבע נָגַד טענה זו, משום שבאותם הימים אנשים התייחסו לתופעות הטבע כאל מעשה ידיהן של הוויות רוחניות ושל כוחות על-טבעיים. הוא אף בחר בשיטת הוראה זו משום שהיא אפשרה לו להכריז על אמתות חיוניות באוזני אלה שביקשו ללמוד על הדרך הטובה יותר ובה בעת פגעה ביכולתם של אויביו למצוא סיבות להיעלב ותואנות לאשמתו.
ובטרם סיים את השיעור לאותו לילה, אמר ישוע: ״כעת, אספר לכם את סופו של משל הזורע. אבחן אתכם באופן בו תקבלו אותו: מַלְכוּת האלוהים הִיא כְאָדָם מַשְׁלִיךְ זֶרַע בָּאֲדָמָה; וְשָׁכַב וְקָם לַיְלָה וָיוֹם וְהַזֶּרַע יִצְמַח וְגָדֵל וְהוּא לֹא יָדָע, והזרע הבשיל ונתן פרי. ראשית יצא העלה, ואז הקלח ואז מלא הקלח בגרעינים. ואז, משבשלו הגרעינים, שלף חרמש וסיים את הקציר. מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע.״
פעמים רבות הפכו בדעתם השליחים את דבריו, אך ׳המאסטר׳ לעולם לא התייחס שוב לתוספת זו למשל הזורע.
למחרת לימד שוב ישוע את הקהל מן הסירה, ואמר: ״מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לְאָדָם אֲשֶׁר זָרַע זֶרַע טוֹב בְּשָׂדֵהוּ; וַיְהִי בִּהְיוֹת הָאֲנָשִׁים יְשֵׁנִים וַיָּבֹא אֹיְבוֹ וַיִּזְרַע זוּנִין בֵּין הַחִטִּים וַיֵּלֶךְ לוֹ. וְכַאֲשֶׁר פָּרַח הַדֶּשֶׁא וַיַּעַשׂ פֶּרִי וַיֵּרָאוּ גַּם הַזּוּנִין. וייגשוּ עַבְדֵי בַעַל-הַבַּיִת וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו ׳אדונינוּ הֲלֹא זֶרַע טוֹב זָרַעְתָּ בְשָׂדֶךָ? וּמֵאַיִן לוֹ הַזּוּנִין?׳ וַיּאֹמֶר לָהֶם, ׳אִישׁ אֹיֵב עָשָׂה זֹאת.׳ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הָעֲבָדִים, ׳הֲתַחְפּוץ כִּי נֵלֵךְ וּנְלַקֵּט אֹתָם?׳ וַיֹּאמֶר, ׳לֹא, פֶּן תְּלַקְּטוּ אֶת הַזּוּנִין וְשֵׁרַשְׁתֶּם גַּם אֶת הַחִטִּים. הַנִּיחוּ אֹתָם וְיִגְדְּלוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַד הַקָּצִיר וְהָיָה בְּעֵת הַקָּצִיר וְאָמַרְתִּי לַקּוֹצְרִים לַקְּטוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת הַזּוּנִין וְאִגְדוּ אֹתָם אֲגֻדּוֹת לְשָׂרְפָם וְאֵת הַחִטִּים אִסְפוּ לְאוֹצָרִי.״
לאחר שהקבל שאל כמה שאלות, סיפר ישוע משל נוסף: ״מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לְגַרְגַּר שֶׁל חַרְדָּל אֲשֶׁר לְקָחוֹ אִישׁ וַיִּזְרַע בְּשָׂדֵהוּ. וְהוּא קָטֹן מִכָּל הַזֵּרוֹעִים וְכַאֲשֶׁר צָמַח גָּדוֹל הוּא מִן הַיְרָקוֹת וְהָיָה לְעֵץ עַד-אֲשֶׁר יָבֹאוּ עוֹף הַשָׁמַיִם וְקִנְּנוּ בַּעֲנָפָיו.״
״מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לִשְׂאֹר אֲשֶׁר לְקָחַתּוּ אִשָׁה וַתִּטְמֹן בִּשְׁלשׁ סְאִים קֶמַח עַד כִּי יֶחְמַץ כֻּלּוֹ.״
״עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְאוֹצָר טָמוּן בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר מְצָאוֹ אִישׁ וַיִּטְמְנֵהוּ וּבְשִׂמְחָתוֹ יֵלֵךְ וּמָכַר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקָנָה אֶת הַשָּׂדֶה הַהוּא.״
״עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמָיִם לְאִישׁ סֹחֵר הַמְבַקֵּשׁ מַרְגָּלִיּוֹת טובות; וְכַאֲשֶׁר מָצָא מַרְגָּלִית אַחַת יְקָרָה מְאֹד הָלַךְ וַיִּמְכֹּר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקֶן אֹתָהּ.״
״עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמִכְמֶרֶת אֲשֶׁר הָשְׁלְכָה לַיָּם וּמִינִים שׁוֹנִים יֵאָסְפוּ לְתוֹכָהּ. וְכַאֲשֶׁר נִמְלְאָה הֶעֱלוּ אֹתָהּ אֶל שְׂפַת הַיָּם וַיֵּשְׁבוּ וַיִּלְקְטוּ אֶת הַמִּינִים הַטּוֹבִים לְתוֹךְ הַכֵּלִים וְאֵת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ.״
עוד משלים רבים נוספים סיפר ישוע לקהל ההמון. לאמתו של דבר, מאותו יום ואילך הוא כמעט ולא לימד אחרת. לאחר שנשא דברים במשלים לפני ההמון בפומבי, הוא הסביר ופרט את השיעור לשליחים ולאוונגליסטים במסגרת שיעורי הערב.
במהלך השבוע, המשיך לעלות מספר ההמונים. בשבת, מיהר ישוע אל הגבעות, אך בבוא בוקר יום ראשון שבו ההמונים. ישוע דיבר אליהם בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לאחר שפטרוס הטיף, וכאשר סיים אמר לשליחיו: ״עייפתי מן ההמונים; בואו נחצה לצד השני וננוח ליום.״
בדרכם לצדו השני של האגם, נתקלו בסערת רוחות פתאומית ועזה, אשר מאפיינת את הכנרת, ובייחוד בעונה זו של השנה. האגם הזה שוכן כמאתיים ועשרה מטרים מחת לפני הים ומוקף במצוקים גבוהים, במיוחד במערב. גאיות עמוקים מובילים מן האגם מעלה אל הגבעות. במהלך היום האוויר החם עולה ככיס מעל האגם, ולאחר השקיעה נוטה האוויר המתקרר בגאיות לזרום במהירות מטה אל עבר האגם. הסערות הללו מתפרצות מהר ולעתים שוככות באותה פתאומיות.
סערת ערב שכזו היא שתקפה את הסירה בה הפליג ישוע לצד השני בערב אותו יום ראשון. שלוש סירות נוספות ובהן כמה מן האוונגליסטים הצעירים יותר שטו מאחור. הסערה הייתה עזה, אף כי היא הצטמצמה לאזור זה של האגם, ולא היה לה כל זכר בצדו המערבי. הרוח הייתה כה חזקה, עד כי הגלים החלו לשטוף את הסירה. הרוח החזקה קרעה את המפרש לפני השליחים יכלו לקפלו, וכעת נאלצו להסתמך על המשוטים וחתרו במרץ לכיוון החוף, שהיה מרוחק כשניים קילומטרים וחצי משם.
בינתיים, ישוע ישן בירכתי הסירה, תחת מחסה קטן שמעליו. כשיצאו מבית צידה, ׳המאסטר׳ עייף, והסיבה שהנחה אותם להפליג לצד השני הייתה כדי למצוא מנוחה. דייגים-לשעבר אלה היו חותרים חזקים ומנוסים, אך זו הייתה אחת מן הסערות החזקות ביותר בהן נתקלו מעולם. ואף כי הרוח והגלים טלטלו את הסירה כאילו הייתה סירת צעצוע, ישוע ישן עמוקות ללא הפרעה. פטרוס חתר בצד ימין, בירכתיים. כאשר הסירה החלה להתמלא במים, הוא השליך את המשוט, רץ לישוע, ניער אותו בעוז להעירו, וכשהתעורר, אמר לו פטרוס: ״׳מאסטר׳, אתה לא רואה שאנחנו בתוך סערה עזה? אם לא תציל אותנו, נמות.״
כשיצא ישוע אל הגשם, ראשית הוא התבונן בפטרוס, אז התבונן לתוך החשכה בחותרים הנאבקים ולאחר מכן שב להתבונן בשמעון פטרוס, אשר במצוקתו עדיין לא שב לחתור, ואמר: ״מדוע אתם מפחדים כל כך? איפה האמונה שלכם? שקט, הירגעו.״ ישוע לא סיים להוכיח את פטרוס ושאר השליחים, ממש רגע לאחר שהורה לפטרוס לבקש שקט בנפשו, התייצבה ההפרעה במזג האוויר והשתתקה. שלווה גדולה השתררה. הגלים הזועמים נסוגו כמעט מיד. נעלמו העננים השחורים אשר פלטו את מימיהם בגשם קצר, וכוכבי הלילה זהרו מעל. ככל שידיעתנו מגעת, כל זה היה בבחינת צרוף מקרים בלבד; אך השליחים, ובמיוחד שמעון פטרוס, תמיד החשיבו זאת כנס של הטבע. לאנשי אותם הימים היה קל במיוחד להאמין בנסים של הטבע מכיוון שהם האמינו באדיקות שכל תופעות הטבע היו נתונות במישרין תחת שליטתן של כוחות רוחניים והוויות על-טבעיות.
ישוע הסביר לשניים עשר בפשטות כי הוא רק דיבר אל נפשותיהם הסוערות ואל דעתם שבמצוקה, ושהוא לא ציווה על איתני הטבע לציית לו. אך כל זה היה לשווא. חסידיו של ׳המאסטר׳ המשיכו ופרשו כרצונם את כל צירופי המקרים הללו. מאותו יום ואילך, הם התעקשו לייחס ׳למאסטר׳ שליטה מוחלטת על איתני הטבע. פטרוס לעולם לא התעייף מלספר כיצד ״אפילו רוחות השמים והגלים מצייתים לו.״
היה זה מאוחר בערב כאשר הגיעו ישוע ועמיתיו אל החוף, ומכיוון שהיה זה לילה שקט ויפהפה, הם נותרו לנוח בסירות וירדו לחוף רק למחרת בבוקר, מעט לאחר הנץ החמה. כשהתקבצו יחד, ארבעים במספר לערך, אמר להם ישוע: ״בוא נעלה לגבעות נשהה שם כמה ימים ונעסוק בבעיות מלכות ׳האב׳.״
אף כי ברוב אזור החוף המזרחי הסמוך להם עלו פני השטח במתינות אל הגבעות, בנקודה בה נמצאו הייתה גבעה תלולה, ובכמה מקומות החוף נפל במצוק לאגם. ישוע הצביע על צדהּ של גבעה סמוכה ואמר: ״בואו נעלה על הגבעה הזו לאכול את ארוחת הבוקר במחסה, שם ננוח ונשוחח.״
הגבעה כולה הייתה מכוסה במערות אשר נחפרו בסלע. גומחות רבות שימשו כקברים עתיקים. בית הקברות של הכפר הקטן, כורסי, מוקם בערך במחצית הדרך לפסגה, בנקודה שטוחה יחסית. בעת שישוע ועמיתיו חלפו בסמוך לבית הקברות, מיהר לעברם משוגע שחי במערות הסלע. המשוגע הזה היה מוכר לתושבי הסביבה. בעבר, נכבל באזיקים באחת מן המערות אולם זה מכבר השתחרר והסתובב חופשי בין הקברים והמערות הנטושות.
אדם זה, עמוס שמו, נתקף שגעון זמני. בתקופות מסוימות, הצליח למצוא בגדים ללבוש ולחיות באופן יחסית סביר בינות לשכניו. במהלך אחת מתקופות השפיות הללו הלך לבית צידה, שם שמע את ישוע והשליחים מטיפים, ובעת ההיא הפך למאמין-למחצה בבשורת המלכות. אך במהרה הגיעה שוב תקופה סוערת, הוא נס אל הקברים, שם גנח, צעק בקול רם וככלל הטיל אימה על כל מי שפגש בו.
כאשר זיהה עמוס את ישוע, נפל לפניו וקרא: ״אני מכיר אותך, ישוע, אך שדים תקפוני, מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ אֲשֶׁר לֹא תְעַנֵּנִי.״ אדם זה אכן האמין שהשיגעון שנתקף בו מעת לעת נבע מכך שנכנסו בו, באותן זמן, רוחות רעות או טמאות והשתלטו על דעתו וגופו. צרותיו היו בעיקרן רגשיות – מוחו לא נפגע כלל ועיקר.
ישוע השפיל מבט אל האדם אשר כרע לרגליו כחיה, הושיט אליו ידו, הרימו ואמר לו: ״עמוס, לא דבק בך שד; כבר שמעת את החדשות הטובות, שאתה בן האל. אני מצווה עליך לצאת מן הכישוף הזה.״ כאשר שמע עמוד את דבריו של ישוע, התחוללה באינטלקט שלו תמורה שגרמה לו לחזור מיד לשפיותו ולשלוט ברגשותיו כרגיל. כעת, כבר התאסף סביבם קהל מן הכפר הסמוך, והאנשים הללו, יחד עם רועי החזירים מן הרמה שמעליהם, נדהמו לראות את המשוגע יושב עם ישוע וחסידיו, שפוי לגמרי ומשוחח אתם.
בעת שרועי החזירים מיהרו לכפר להפיץ את החדשות אודות המשוגע שנרפא, הכלבים הסתערו על קבוצה קטנה של כשלושים חזירים שנשארה ללא השגחה. הם דחקו אותם אל המצוק ואלה נפלו מטה אל הים. מאורע מקרי זה, אשר נקשר לנוכחותו של ישוע ולנס הריפוי, לכאורה, של המשוגע, היה המקור לאגדה שספירה כי ישוע גרש ממנו חבורת שדים שנכנסו לתוך החזירים וגרמו להם לקפוץ את מותם לים. בטרם שקעה החמה, פרסמו רועי החזירים את דבר המאורע באזור וכל הכפר האמין להם. עמוס כמעט בוודאות האמין לסיפור הזה; הוא ראה את החזירים נופלים משפת המצוק מעט לאחר שדעתו חזרה נשתתקה, והוא תמיד האמין שהם נשאו בחובם את הרוחות הרעות שהסעירו ודבקו בו זמן רב כל כך. ועובדה זו תרמה רבות לכך שהריפוי שלו נותר בעינו. באותה מידה, נכון היה כי שליחיו של ישוע (למעט תומאס) האמינו שסיפור החזירים היה קשור במישרין לריפוי של עמוס.
ישוע לא זכה למנוחה לה ייחל. מרבית אותו יום צבאו עליו אלה שבאו בתגובה לחדשות אודות הריפוי של עמוס, ואלה שנמשכו לסיפור של השדים שגורשו מן המשוגע ונכנסו לתוך עדר החזירים. וכך, לאחר לילה אחד של מנוחה, בבוקר יום שלישי ניעורו ישוע וחבריו למראה חבורה של רועי חזירים, גויים, אשר באו לבקש מהם ללכת משם. אמר דובר החבורה לפטרוס ואנדראס: ״דייגי הגליל, לכו מאתנו וקחו את נביאיכם אתכם. אנחנו יודעים שהוא אדם קדוש, אך אלי ארצנו אינם מכירים אותו ואנחנו מסתכנים באיבוד חזירים לרוב. אנחנו פוחדים מכם ומתפללים שתלכו.״ כאשר שמע אותם ישוע, אמר לאנדראס: ״בואו נשוב למקומנו.״
בעת שנפנו לעזוב, ביקש עמוס את ישוע להתיר לו להצטרף אליהם, אך ׳המאסטר׳ סרב. אמר ישוע לעמוס: ״אל תשכח שאתה בן האל. שׁוּב לְבֵיתְךָ אֶל מִשְׁפַּחְתֶּךָ וְהַגֵּד לָהֶם אֶת הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָֹה.״ ועמוס הלך ופרסם את דבר הסיפור, שישוע גרש ממנו לגיון שדים ושרוחות רעות אלה נכנסו לתוך עדר חזירים והובילו אותם למוות מהיר. והוא לא חדל עד שביקר בכל ערי הדקפוליס, והכריז על שעשה ישוע למענו.
מכיוון שסיפור ריפויו של עמוס, המשוגע מכורסי, הגיע זה מכבר עד לבית צידה ולכפר נחום, כאשר סירתו של ישוע עגנה באותו יום שלישי לפני הצהריים קהל גדול חיכה לו. בקרב הקהל נמצאו גם המשקיפים החדשים מטעם הסנהדרין בירושלים, אשר הגיעו לכפר נחום על-מנת למצוא תואנה לעצור את המאסטר ולהרשיעו. בשעה שישוע דיבר עם אלו אשר התקבצו לקבל את פניו, עשה את דרכו מבעד לקהל אחד מראשי בית הכנסת, אדם בשם יאיר. יאיר נפל לרגליו של ישוע, נטל את ידו וביקש לקחת אותו עמו באומרו: ״מאסטר, בתי הקטנה, בתי היחידה, שוכבת על ערש דווי בביתי. אני מתפלל כי תבוא ותרפא אותה.״ כאשר שמע ישוע את בקשת האב, הוא אמר: ״אלך עמך.״
כאשר ישוע נלווה אל יאיר, הקהל הגדול אשר שמע את בקשת האב הלך אחריהם כדי לצפות במתרחש. מעט לפני שהם הגיעו אל בית הרב, בשעה שהם הלכו בסמטה צרה וההמון נדחק כלפיו, עצר לפתע ישוע וקרא ״מישהו נגע בי.״ וכאשר אלו אשר נמצאו בסמוך לו הכחישו כי נגעו בו, אמר פטרוס: ״מאסטר, הן תראה כי ההמון צובא עליך ומאיים למעוך אותנו, ואתה אומר ׳מישהו נגע בי.׳ למה אתה מתכוון בכך?״ אז אמר ישוע: ״שאלתי מי נגע בי, משום שחשתי כי יצאה ממני אנרגיית חיים.״ בעוד שישוע מתבונן בו, נפל מבטו על אישה אשר עמדה בסמוך, ואשר התקרבה ובאה, נפלה לרגליו של ישוע ואמרה: ״במשך שנים אני סובלת מטחורים איומים. הרבה רופאים עינו אותי; בזבזתי את כל הוני, אבל איש מהם לא הצליח לרפא אותי. ואז שמעתי עליך, וחשבתי שאם אוכל לגעת בקצה כותנתך, וודאי ארפא לגמרי. אז התקדמתי עם ההמון עד אשר עמדתי בסמוך אליך, מאסטר, ונגעתי בקצה כותנתך, ונרפאתי לגמרי; אני יודעת כי הבראתי ממחלתי.״
כאשר שמע זאת ישוע, הוא אחז בידה של האישה, הרימה ואמר: ״בתי, אמונתך היא זו אשר ריפאה אותך. לכי לך לשלום.״ הייתה זו אמונתהאשר ריפאה אותה ולא הנגיעה. והמקרה הזה מהווה דוגמה טובה לרבים מן המקרים הפלאיים-לכאורה, אשר נלוו לנתיבתו של ישוע על-פני האדמה, מקרים שבהם לא הייתה מעורבות של מודעות רצונית שלו בשום מובן שהוא. בחלוף הזמן, התברר כי האישה הזו אכן נרפאה ממחלתה. אמונתה הייתה כזו שהיא זימנה במישרין את הכוח היצירתי אשר שכן באישיותו של המאסטר. הודות לאמונה שלה, היא אפילו לא נדרשה להתקרב אל המאסטר באופן אישי. היא אף לא נדרשה לגעת בכותנתו; היה זה רכיב האמונה הטפלה באמונתה. ישוע קרא לאישה הזו, ורוניקה מקיסריה-פיליפי, לגשת אל נוכחותו בכדי להעמיד על דיוקן שתי טעויות אשר היו עלולות להישאר על תילן בדעתה, או בדעתם של אלו אשר חזו בריפוי: הוא לא רצה שוורוניקה תלך לדרכה ותמשיך לחשוב כי הפחד שלה בניסיון לגנוב את הריפוי שלה היה מכובד, וכי אמונתה הטפלה, זו אשר קישרה בין המגע בכותונת לריפוי, הייתה נכונה. הוא ביקש כי כולם ידעו כי אמונתההטהורה, החיה, הייתה זו אשר חוללה את הריפוי.
יאיר היה, כמובן, חסר-סבלנות עד מאוד בשל הדיחוי בהגעה אל ביתו; וכעת הם הזדרזו ומיהרו לשם. עוד לפני שהם נכנסו אל חצר ביתו של הרב, יצא אליהם אחד המשרתים ואמר: ״אין עוד סיבה להטריד את המאסטר; בתך מתה.״ אך נדמה כי ישוע התעלם ממילותיו של המשרת, משום שהוא לקח עמו את פטרוס, יעקב ויוחנן, נפנה אל האב מוכה-האבל ואמר: ״אל פחד; רק תאמין.״ כאשר הוא נכנס אל הבית, הוא מצא כי נגני החליל כבר שם וכן האבלים, אשר גרמו לכך שהבית כולו היה כמרחקה; קרובי המשפחה כבר החלו ליילל ולפצוח בקינות. לאחר שישוע הוציא את כל האבלים מן החדר, הוא נכנס אליו יחד עם האב, האם ושלושת שליחיו. הוא אמר לאבלים כי הילדה לא מתה, אך הם רק לעגו לו. כעת נפנה ישוע אל האֵם ואמר: ״בתך איננה מתה; היא רק ישנה.״ כאשר השתתק הבית, ניגש ישוע אל הילדה, נטל את ידה ואמר: ״בת, אני מצווה עלייך, התעוררי וקומי!״ כאשר שמעה הילדה את המלים האלה, היא מיד קמה וחצתה את החדר בהליכה. ואז, לאחר שהתאוששה מעלפונה, ישוע הנחה כי יאכילו אותה בדבר מאכל כלשהו, משום שהיא לא אכלה במשך זמן רב.
מכיוון שתושבי כפר נחום כולו כבר נסערו כנגד ישוע, הוא זימן את כלל המשפחה והסביר כי הנערה הייתה מצויה במעין תרדמת, אשר באה עליה בעקבות חום ממושך, וכי הוא רק העיר אותה, ולא הקים אותה לתחייה מן המתים. הוא הסביר את כל זאת גם לשליחיו, אך ללא הועיל; הם כולם האמינו כי הוא הקים את הילדה הקטנה לתחייה מן המתים. הסבריו של ישוע כלל לא עניינו את חסידיו. הם הלכו שבי אחרי ניסים ולא פספסו שום הזדמנות לייחס לישוע פלא נוסף. לאחר שישוע התריע בפני כולם כי לא יספרו על כך לאיש, הוא שב עם השליחים אל בית צידה.
כאשר הוא יצא מביתו של יאיר, עקבו אחריו שני עיוורים אשר הובלו בידי ילד טיפש וקראו לו שירפא אותם. בעת ההיא המוניטין של ישוע כמרפא היה מצוי בשיאו. לכל מקום אשר הוא הלך חיכו לו החולים והסובלים. המאסטר נראה כעת מאוד עייף, וחבריו חששו כי אם ימשיך במלאכת ההוראה והריפוי הוא יגיע לכדי התמוטטות.
שליחיו של ישוע לא הצליחו להבין את טבעו של אֵל-אדם זה, וקל וחומר שפשוטי העם לא הצליחו. גם בדורות שבאו לאחר מכן, לא ניתן היה להעריך את אשר התרחש על-פני כדור הארץ בנוכחותו של ישוע מנצרת גופא. ואולם, לדת או למדע לעולם לא תהייה הזדמנות נוספת לבדוק את המאורעות יוצאי-הדופן הללו, מהסיבה הפשוטה שמצב יוצא-דופן זה לעולם לא יוכל להתרחש בשנית, לא בעולם שלנו ולא בכל עולם אחר ברחבי נבאדון. בשום עולם ברחבי היקום הזה, לעולם לא תופיע שוב הוויה אשר תתגשם בגוף בשר ודם בר-תמותה, ותגלם בעת ובעונה אחת את כל תכונות האנרגיה היצירתית, ואת מתת הרוח המתעלה מעל לזמן ומעל לרוב המגבלות החומריות האחרות.
מעולם לפני היותו של ישוע על-פני האדמה, וגם מאז היותו על-פניה, לא ניתן היה לראות בביטחון כה ישיר וגראפי את תוצאותיה של האמונה החיה והחזקה של גברים ונשים בני-תמותה. על-מנת לחזור על תופעות אלה, עלינו להימצא בנוכחותו המידית של מיכאל, הבורא, ולמצוא אותו כפי שהיה אז באותם ימים – בן האדם. ובדומה לכך, אף כי היעדרותו הפיזית מונעת כיום את התרחשותן של תופעות חומריות מעין אלה, אל לכם להגביל את ביטויי עוצמתו הרוחנית בשום צורה שהיא. אף-על-פי שהמאסטר איננו נוכח כהוויה חומרית, הוא נוכח כהשפעה רוחנית בלבבות בני האדם. עם עזיבתו את העולם, ישוע אִפשר לרוחו לשכון לצד זו של אביו, אשר שוכנת בדעתם של בני האנושות כולה.
ישוע המשיך ללמד את האנשים בימים ואת השליחים והאוונגליסטים בלילות. ביום שישי הוא הכריז על חופשה בת שבוע אחד אשר תאפשר לכל חסידיו ללכת הביתה אל חבריהם למשך ימים אחדים בטרם יתכוננו לצאת לחגיגות הפסח בירושלים. ואולם, יותר ממחצית מן החסידים סירבו לעזוב אותו, וההמונים הלכו וגדלו מיום ליום. מספרם גדל עד שדוד זבדיה ביקש לבנות מחנה חדש, אך הוא נתקל בסירובו של ישוע. המאסטר נח כה מעט במהלך השבת, עד שביום ראשון בבוקר, ה-27 במרץ, הוא ביקש לחמוק מן הקהל. כמה מן האוונגליסטים נותרו לדבר עם ההמונים בעוד שישוע והשנים-עשר תכננו לחמוק בלא להתגלות ולחתור אל צדו השני של האגם, שם הם ביקשו לנוח בפארק יפהפה אשר מדרום לבית צידה-יוליאס. אזור זה היה מקום נופש מועדף על תושבי כפר נחום; כולם הכירו את הפארקים הללו בחוף המזרחי.
ואולם, ההמונים לא הסכינו לכך. הם ראו את הכיוון שאליו חותרת סירתו של ישוע, שכרו כל סירה פנויה ויצאו למרדף. אלו אשר ידם לא השיגה לשכור סירה יצאו ברגל מסביב לחופו הצפוני של האגם.
עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, מצאו יותר מאלף אנשים את המאסטר באחד הפארקים, והוא שוחח עמם קצרות. אחריו דיבר פטרוס. רבים מן האנשים הללו הביאו עמם מזון, ולאחר ארוחת הערב, הם התקבצו בקבוצות לימוד קטנות מסביב לישוע ולשליחים.
ביום שני אחר הצהריים עלה מספר המכונסים ליותר משלושת-אלפים. ועדיין, עד לשעות הערב, המשיכו אנשים להגיע ולהביא עמם חולים מסוגים שונים. מאות מתעניינים תכננו לעבור בכפר נחום על-מנת לראות ולשמוע את ישוע בדרכם אל הפסח, והם פשוט סירבו להתאכזב. עד ליום רביעי אחר הצהריים, התקבצו בפארק מדרום לבית צידה-יוליאס כחמשת-אלפים גברים, נשים וטף. מזג האוויר היה נוח, בהיותו קרוב לסוף העונה הגשומה באזור.
פיליפוס דאג לאספקת מזון לשלושה ימים עבור ישוע והשנים-עשר, וזו הופקדה בידי נער השליחויות שלהם, מרקוס. עד אחר הצהריים של אותו יום – היום השלישי עבור כמעט מחצית מן הנאספים – המזון אשר הביאו עמם הלך ואזל. הם לא נמצאו בעיר האוהלים של דוד זבדיה, אשר יכולה הייתה לאכסן ולהאכיל את ההמונים. גם פיליפוס לא דאג לאספקת מזון עבור אנשים כה רבים. אך האנשים הללו, אף כי היו רעבים, לא רצו לעזוב. בשקט נלחש כי ישוע ביקש להימנע הן מעימות עם הורדוס והן עם מנהיגי ירושלים, ובחר להיות מוכתר למלך במקום השקט הזה, מחוץ לאזור השיפוט של כל אויביו. ההתלהבות עלתה וגאתה מדי שעה בשעה. מילה מכל אלה לא נאמרה לישוע עצמו, אף שהוא ידע כמובן על כל מה שמתרחש. הרעיון מצא אחיזה אפילו בקרב שנים-עשר השליחים, ובמיוחד בקרב האוונגליסטים הצעירים יותר. השליחים אשר תמכו ברעיון להכתיר את ישוע למלך היו פטרוס, יוחנן, שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות. אלו אשר התנגדו לתוכנית היו אנדראס, יעקב, נתנאל ותומאס. למתי, לפיליפוס ולתאומים לבית חלפי לא הייתה דעה נחרצת לכאן או לכאן. יואב, אחד מהאוונגליסטים הצעירים, היה מנהיג המזימה להכתירו.
וזה היה המצב בסביבות השעה חמש אחר הצהריים של יום רביעי, כאשר ישוע ביקש מיעקב חלפי לזמן את אנדראס ואת פיליפוס. אמר ישוע: ״מה נעשה עם ההמונים? רבים מהם כבר נמצאים אתנו שלושה ימים, והם רעבים. אין להם מזון.״ פיליפוס ואנדראס החליפו מבטים, ופיליפוס ענה: ״מאסטר, שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל הַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם, כִּי אֵין לָהֶם מַה שֶּׁיֹּאכֵלוּ.״ ואנדראס, אשר חשש מהתממשותה של המזימה להכתרת ישוע למלך, הצטרף אל פיליפוס ואמר: ״כן, מאסטר, אני חושב שמוטב שתשלח את ההמונים, שינוחו במשך ימים אחדים.״ עד לזמן הזה, השנים-עשר הצטרפו למפגש. או אז אמר ישוע: ״אבל אינני רוצה לשלח אותם רעבים; האם לא תוכלו להאכילם?״ זה כבר היה יותר מדי עבור פיליפוס, והוא מיד אמר: ״מאסטר, איפה נוכל לקנות באזור המרוחק הזה לחם להמונים? אפילו במאתיים דינר לא נוכל לקנות מספיק אוכל לארוחת צהריים.״
בטרם ניתנה לשליחים הזדמנות להביע את דעתם, פנה ישוע לאנדראס פיליפוס ואמר: ״אינני חפץ לשלח את האנשים מכאן. הם כאן, כעדר ללא רועה. אני רוצה להאכיל אותם. איזה מזון נותר לנו?״ בזמן שפיליפוס שוחח עם מתי ועם יהודה, ביקש אנדראס מן הנער מרקוס לבדוק כמה צידה נותרה להם. הוא חזר אל ישוע ואמר: ״לנער נותרו רק חמש ככרות לחם ושני דגים מיובשים – ״ ופטרוס הוסיף מיד, ״ואנחנו עדיין צריכים לאכול הערב.״
לרגע ישוע עמד בדממה. בעיניו נמזג מבט מרחיק ראות. השליחים לא אמרו דבר. לפתע נפנה ישוע אל אנדראס ואמר, ״הביאו לי את הכיכרות ואת הדגים.״ ולאחר שאנדראס הביא את הסל לישוע, אמר המאסטר: ״הנחו את האנשים לשבת על הדשא בחבורות של מאה, ומָנו מנהיג לכל קבוצה בשעה שאתם מביאים אלינו את האוונגליסטים.״
נטל ישוע את כיכרות הלחם בידיו, ולאחר שברך עליהן, הוא בצע את הלחם ונתן לשליחיו, אשר העבירו אותו הלאה אל עמיתיהם, אשר בתורם לקחו אותו אל ההמונים. באותו אופן פרס ישוע את הדגים וחילק אותם. וההמונים אכלו כולם ושבעו. לאחר שסיימו לאכול, אמר ישוע לשליחים: ״איספו את הפתותים אשר נותרו, שדבר לא יאבד.״ ולאחר שסיימו לאסוף את הפתותים ואת השאריות, היו בידיהם שנים-עשר סלים מלאים. בסעודה יוצאת-דופן זו נטלו חלק בערך חמשת-אלפים גברים, נשים וטף.
וזה היה הנס הראשון והיחידי שאותו ביצע ישוע מתוך תכנון מודע מראש. נכון הדבר כי שליחיו נטו לראות כְּנֵס הרבה דברים שלא היו ניסים, אך הדבר הזה אכן היה סעד על-טבעי. כפי שלמדנו, במקרה הזה מיכאל הִרבָּה את רכיבי המזון, כפי שהוא עושה תמיד, למעט נטרול גורם הזמן וערוץ החיים הנראה לעין.
האכלתם של חמשת האלפים באנרגיה על-טבעית הייתה תוצאה נוספת של השילוב שבין הרחמים האנושיים ובין כוחות הבריאה. וכעת, משההמונים אכלו לשובע, ומכיוון שפרסומו של ישוע צמח עוד יותר בשל הפלא המדהים הזה, לא נדרשה עוד הכוונה אישית לשם קידום פרויקט הכתרת המאסטר. נדמה כי הרעיון נפוץ בקרב הקהל כמגיפה. ההמון הגיב באופן עמוק וסוחף לכך שלפתע סופקו צרכיו הפיזיים באופן מדהים כל-כך. במשך זמן רב טענו היהודים שכשיבוא משיח בן דוד שוב יזרמו החלב והדבש בארץ, ושוב ייפול לחם החיים מן השמיים, כדוגמת המן אשר קיבלו לכאורה אבותיהם במדבר. והאם לא מולאו כאן כל הציפיות האלה לנגד עיניהם ממש? וכאשר ההמון הרעב, אשר תזונתו-נחסרה, סיים להאביס את עצמו במזון הפלא, התגובה הייתה אך אחת: ״הנה הוא מלכנו.״ הגיע מחולל הנסים וגואל עם ישראל. בעיניהם של פשוטי העם הללו, הכוח להאכיל טמן בחובו את הזכות למשול. לכן אין להתפלא על כך שכאשר סיים ההמון לסעוד את סעודתו, קמו האנשים וצעקו כאיש אחד, ״הכתירו אותו למלך!״
הצעקה הכבירה הזו הלהיבה את פטרוס ואת אותם שליחים אשר עדיין קיוו לראות את ישוע טוען לזכותו לשלטון. אך תקווֹת השווא האלה נידונו לאכזבה מהירה. אך בקושי שככו הדי צעקת ההמון אשר עלו מן הסלעים הסמוכים, וישוע טיפס על סלע ענק, הרים את ידו הימנית לאות כי הוא מבקש את תשומת לבם, ואמר: ״ילדיי, כוונתכם טובה, אך הנכם קצרי-ראות ואתם חושבים על החומר.״ לרגע קצר אחד ניצב הגלילי החסון הזה לאור דמדומי המזרח המכשפים, מלך בכל רמ״ח אבריו, ואז המשיך לדבר אל ההמון אשר עצר את נשימתו: ״לא כי נשמותיכם הוארו בְּאמת כבירה תמליכוני, כִּי עַלּ אֲשֶׁר אֲכַלְתֶּם מִן הַלֶּחֶם וַתִּשְׂבָּעוּ. כמה פעמים אמרתי לכם כי מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה? מלכות השמים, אשר לה אנו מטיפים, הינה אחווה רוחנית, ואיש לא מולך בה ביושבו על כס של חומר.׳ על האחווה הרוחנית של בני האל אשר בארץ שולט אבי אשר בשמים, אב יודע-כל וכל-יכול. האם כשלתי בבואי לגלות לכם את אבי הרוחות, עד כי תמליכו את בנו להיות מלך בשר ודם! לכו לכם אל בתיכם כעת. אם מלך נדרש לכם, פנו מקום בלבבותיכם לאבי האורות כשליט הרוח של הדברים כולם.״
במילים האלה שילַח ישוע את ההמונים אל דרכם, המומים ומאוכזבים. רבים מאלו אשר האמינו בו פנו לו עורף מאותו יום ואילך. השליחים נותרו פעורי-פה; הם עמדו בדממה מסביב לשנים-עשר הסלים עם שאריות המזון; ורק הנער השליח, מרקוס, אמר, ״והוא סירב להיות לנו למלך.״ וישוע, בטרם נפנה ללכת לבדו אל הגבעות, אמר לאנדראס: ״קח את אחֵיך חזרה לבית זבדיה והתפלל עמם, ובמיוחד עבור אחִיך, שמעון פטרוס.״
השליחים, ללא המאסטר שלהם – אשר שילַח אותם בלעדיו – נכנסו לסירה והחלו לחתור לכיוון בית צידה אשר לחופיו המערביים של האגם. שמעון פטרוס היה השבור והמדוכא מכולם. כמעט שהם לא החליפו מילה ביניהם; כולם חשבו על המאסטר השוהה לבדו בגבעות. האם הוא נטש אותם? מעולם קודם לכן הוא לא שילח אותם וסירב להתלוות אליהם. מה פשר כל זה?
חשכה ירדה עליהם, זאת כי עלתה מולם רוח נגדית חזקה אשר הפכה את ההתקדמות לבלתי-אפשרית. עם שחלפו השעות בחשיכה והם המשיכו לחתור, פטרוס התעייף ונרדם באפיסת כוחות. אנדראס ויעקב הניחו אותו על המושב המרופד אשר בירכתיים. בעוד ששאר השליחים ממשיכים להילחם ברוח ובגלים, חלם פטרוס חלום; בחלומו הוא ראה חיזיון ובו דמותו של ישוע הולכת לעברם על המים. כאשר נדמה היה שהמאסטר צועד לצד הסירה, צעק אליו פטרוס, ״הצילנו מאסטר, הצילנו.״ אלו אשר היו בירכתיים שמעו אותו אומר כמה מן המילים האלה. חזיון הלילה הזה נמשך בראשו של פטרוס, והוא חלם כי הוא שומע את ישוע אומר: ״התעודד; זה אני; אל תירא.״ מילים אלה היו כּצֳרִי של גלעד לנשמתו הכאובה של פטרוס, וכך – בחלומו – הוא צעק אל המאסטר: ״אדוני, אם זה אתה, הזמן אותי ללכת לצדך על המים.״ וכאשר החל פטרוס ללכת על המים הגלים הגבוהים הפחידו אותו, והוא החל לשקוע וצעק ״אדוני, הצילני!״ ורבים מבין השנים-עשר שמעו אותו צועק כך. או אז חלם פטרוס כי ישוע נחלץ לעזרתו. ישוע הושיט אליו את ידו, הרים אותו ואמר: ״קטן אמונה אתה, למה זה פקפקת?״
בחלק האחרון של החלום, פטרוס קם מן המושב שעליו הוא ישן וקפץ, הלכה למעשה, מן הסירה אל המים. והוא הקיץ מן החלום כאשר אנדראס, יעקב ויוחנן משו אותו מן הים.
עבור פטרוס, החוויה הזו הייתה ונותרה תמיד בבחינת מציאות. הוא אכן האמין באמת ובתמים כי ישוע בא אליהם באותו לילה. הוא הצליח לשכנע חלקית אך ורק את יוחנן מרקוס, וזו הסיבה שבשלהּ הותיר מרקוס חלק מן הסיפור הזה בבשורה אשר כתב. לוקס, הרופא, בדק היטב את הדבר והסיק שכל העניין היה אך חזיון של פטרוס, ולפיכך סירב להכליל את הסיפור בבשורה אשר הכין בעצמו.
ביום חמישי בבוקר, לפני הזריחה, הם הטילו עוגן ליד בית זבדיה והלכו לישון עד לסביבות שעת הצהריים. אנדראס היה הראשון לקום, וכאשר הוא הלך לצעוד על החוף, הוא מצא את ישוע יושב על סלע בסמוך למים, יחד עם הנער השליח. אף-על-פי שרבים מקרב ההמונים ומקרב האוונגליסטים הצעירים חיפשו אחר ישוע כל הלילה ורוב היום שלמחרת בגבעות המזרחיות, מעט לאחר חצות החלו הוא והנער מרקוס לצעוד בדרך חזרה מסביב לאגם ומעבר לנהר, חזרה אל בית צידה.
מתוך חמשת האלפים אשר הוזנו במזון הנס ואשר – בשעה שמלאה קיבתם ולבבותיהם היו ריקים – ביקשו להכתירו למלך, רק כחמש-מאות המשיכו ועקבו אחריו. אך בטרם נודע לאלו כי הוא חזר אל בית צידה, ביקש ישוע מאנדראס לקבץ את שנים-עשר השליחים ואת עמיתיהם, לרבות הנשים, ואמר: ״אני חפץ לדבר אתם.״ וכאשר הם היו מוכנים כולם, אמר להם ישוע:
״כמה זמן עוד אסבול אתכם? האם כולכם כה איטיים בהבנתכם הרוחנית וכל-כך נעדרי אמונה חיה? כל החודשים הללו לימדתי אתכם את אמיתות המלכות, ואתם עדיין מוּנעים ממניעים חומריים ולא משיקולים רוחניים. האם לא קראתם בכתובים כי משה התריע בפני בני ישראל חסרי האמונה ואמר: ׳אַל תִּירָאוּ, התייצבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה'? אמר המשורר: ׳בִטְחוּ אֶל יְהוָה.׳ ׳חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה אֶל יְהוָה.׳ ׳הַשְׁלֵךְ עַל יְהוָה יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ. בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת, עָם שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם; אֱלוֹהִים מַחֲסֶה לָּנוּ סֶלָה.׳ ׳יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.׳ ׳טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְהוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.׳
״האם לא תשכילו לראות כי כל הניסים וכל הנפלאות לא יעזרו להכניס נשמות אל מלכות הרוח? האכלנו את ההמונים, אבל הדבר לא הוביל אותם להרגיש רעב ללחם החיים, ואף לא להרגיש צמא למי צדקת הרוח. כאשר שבעו, הם לא ביקשו לבוא בשערֵי מלכות שמיים, כי אם ביקשו להכתיר את בן האדם למלך, כמנהג המלכים בעולם, רק בכדי שיוכלו להמשיך ולאכול לחם אשר לא יעמלו תמורתו. ובכל אלה, אשר כולכם השתתפתם בהם, מי פחות ומי יותר, אין כדי לגלות את האב שבשמיים או לקדם את מלכותו על-פני הארץ. האם לא רכשנו לנו מספיק אויבים בקרב מנהיגי הדת של הארץ? אל לנו לעשות את אשר יעמיד עלינו כפי הנראה גם את השלטון האזרחי. נושא אני תפילה אל האב כי ימשוך את עיניכם לראות ויפקח את אוזניכם לשמוע, למען תאמינו ביתר-שאת בבשורה אשר לימדתי אתכם.״
ישוע הצהיר אז על כך שהוא ביקש לפרוש יחד עם שליחיו למשך מספר ימים של מנוחה לפני שייצאו לפסח בירושלים, והוא אסר על החסידים, או על ההמון, לעקוב אחריו. וכך, הם שטו לאזור כנרת, שם הם נחו וישנו במשך יומיים או שלושה. ישוע התכונן לקראת המשבר הגדול בחייו על-פני האדמה, ולפיכך בילה זמן רב בהתייחדות עם אביו שבשמיים.
החדשות על אודות האכלתם של חמשת האלפים ועל הניסיון להכתיר את ישוע למלך עוררו סקרנות גדולה וגרמו לחששות בקרב מנהיגי הדת ובקרב השליטים האזרחיים ברחבי יהודה והגליל. אף כי נס כביר זה לא תרם כהוא זה לקידומהּ של בשורת המלכות בנשמותיהם של האנשים החומרניים והמאמינים-למחצה, הוא אכן חשף את נטיותיהם של בני משפחת השליחים ושל חסידיו הקרובים למעשי נסים, ואת כמיהתם למלך. מקרה מרהיב זה הביא אל קיצהּ את התקופה המוקדמת של ההוראה, ההכשרה והריפוי, ובכך הכשיר את הקרקע לתחילת השנה האחרונה, שנה שבה הטיפו להיבטיה הגבוהים והרוחניים יותר של בשורת המלכות החדשה – של היות בנים אלוהיים, של חירות רוחנית ושל גאולת עד.
במהלך מנוחתם בביתו של מאמין אמיד באזור כנרת, קיים ישוע בכל יום אחר הצהריים פגישות בלתי-רשמיות עם השנים-עשר. שגריריהּ של המלכות היו קבוצה רצינית, מפוכחת ומיוסרת של גברים מאוכזבים. ואולם, אפילו לאחר כל מה שאירע, וכל מה שעוד היה עתיד להתרחש, שנים-עשר הגברים הללו לא נפטרו לגמרי מן הרעיונות אשר אליהם נולדו, רעיונות מוערכים משכבר הימים באשר לבואו של המשיח היהודי. המאורעות של השבועות האחרונים התקדמו מהר מדי מכדי שהדייגים ההמומים הללו יוכלו לתפוש את מלוא משמעותם. לְגברים ולנשים נדרש זמן על-מנת לבצע שינויים קיצוניים במושגיהם הבסיסיים והיסודיים ביחס להתנהגות חברתית, לגישות פילוסופיות ולאמונות דתיות.
בזמן שישוע והשנים-עשר נחו בכנרת, ההמון התפזר. חלק מהאנשים חזרו אל בתיהם ואילו אחרים עלו לירושלים לפסח. בתוך פחות מחודש, מתוך כל החסידים הנלהבים אשר הלכו אחרי ישוע בפומבי, ומנו יותר מחמישים-אלף רק בגליל, נותרו פחות מחמש-מאות. ישוע ביקש להעניק לשליחיו טעימה מהפכפכותם של שבחים פופולריים כדי שלא יתפתו להסתמך על תופעות חולפות מעין אלה של היסטריה דתית לאחר שיעזוב אותם להמשיך לבדם בעבודת המלכות, אך הוא הצליח במאמציו רק באופן חלקי.
בלילה השני לשהותם בכנרת, שוב סיפר המאסטר לשליחיו את המשל על אודות הזורע, והפעם הוסיף את המילים האלה: ״רואים אתם, ילדיי, כי הפנייה לרגשות האנושיים הינה ברת-חלוף וכי היא תאכזב לגמרי; פנייה בלעדית אל שכלו של האדם, גם היא עקרה וריקה מתוכן; אך ורק אם תפנו אל הרוח החיה בתוככי דעת האדם, תוכלו לקוות לנחול הצלחה לאורך זמן, ולהשיג את אותן תמורות נפלאות באופי האדם, אשר לאחר מכן מניבות שפע של פירות רוח אמיתיים בחיי היום-יום של מי שנגאל מחשכת הספק לאחר שרוחו נולדה אל אור האמונה – אל מלכות השמים.״
ישוע לימד לפנות אל הרגשות כאמצעי לתפיסת השכל ולמיקודו. הוא ציין כי כאשר הדעת מתעוררת והופכת נמרצת, היא מהווה שער לנשמה, המקום שבו שוכן אותו היבט רוחני של האדם הנדרש להכיר בָּאמת ולהגיב לכוח המשיכה הרוחני של הבשורה, מה שיאפשר את התוצאות הקבועות של התמרות אמיתיות של האופי.
כך ניסה ישוע להכין את השליחים להלם הצפוי להגיע – למשבר העתידי ביחס של הציבור כלפיו, אשר היה אמור להגיע תוך ימים ספורים בלבד. הוא הסביר לשנים-עשר כי שליטי הדת של ירושלים עתידים לזמום יחד עם הורדוס אנטיפס כדי להביא להשמדתם. השנים-עשר החלו להבין עוד יותר (אם כי לא באופן סופי) כי ישוע לא יישב על כס דוד המלך. הם הבינו טוב יותר כי לא ראוי לקדם אמת רוחנית באמצעים חומריים. הם החלו להבין כי האכלת חמשת האלפים והתנועה העממית אשר ביקשה להכתיר את ישוע למלך, היוו את פסגת שאיפתם של מבקשי הניסים ושל ציפיית העם לנפלאות, וכן היוו את שיא הפרסום אשר לו יזכה ישוע בציבור. הם החלו להבין במעורפל ולראות באופן עמום את הזמנים הקשים ההולכים וקרבים של ניפוי רוחני ושל מצוקות אכזריות. אט-אט החלו שנים-עשר הגברים הללו להתעורר לתכלית האמיתית של משימתם כשגרירי המלכות, והם החלו להכין את עצמם למבחנים אשר בפניהם הם עתידים לעמוד בשנת עבודתו האחרונה של המאסטר על-פני האדמה.
לפני שהם עזבו את כנרת, הסביר להם ישוע על ההאכלה הפלאית של חמשת האלפים, וסיפר להם מדוע הפגין את כוחות הבריאה שלו באופן יוצא-דופן זה. הוא אף הבטיח להם שהוא לא נכנע לסימפטיה אשר חש כלפי ההמון, עד שהיה בטוח כי "הדבר עולה בקנה אחד עם רצון האב.״
ביום ראשון, ה-3 באפריל, יצא ישוע, מלווה בשנים-עשר השליחים בלבד, מבית צידה בדרך לירושלים. על-מנת לחמוק מן ההמונים ולמשוך תשומת לב מועטה ככל שניתן, הם בחרו לנוע דרך ג׳רש ופילדלפיה. במסגרת המסע הזה, הוא אסר עליהם ללמד או להטיף בפומבי; הוא אף אסר עליהם ללמד או להטיף בזמן שהותם בירושלים. הם הגיעו לבית עניא, אשר ליד ירושלים, מאוחר בערב יום רביעי, ה-6 באפריל. רק באותו לילה הם לנו בביתם של אלעזר, מרתה ומרים, ולמחרת הם נפרדו מעליהם. ישוע ויוחנן לנו בביתו של מאמין בשם שמעון, בסמוך לביתו של אלעזר בבית עניא. יהודה איש-קריות ושמעון הקנאי שהו בבית חברים בירושלים, בעוד שכל יתר השליחים שהו, זוגות-זוגות, בבתים שונים.
בפסח הזה נכנס ישוע לירושלים פעם אחת בלבד, ביום החג עצמו. רבים מן המאמינים בירושלים הובאו ממנה על-ידי אבנר על-מנת שיפגשו את ישוע בבית עניא. במהלך השהות הזו בירושלים, הבינו השנים-עשר עד כמה גדלה תחושת המרירות כלפי המאסטר. הם עזבו את ירושלים באמונה כי משבר ממשמש ובא.
ביום ראשון, ה-24 באפריל, יצאו ישוע והשליחים בדרך לבית צידה, דרך ערי החוף יפו, קיסריה ועכו. משם, בדרך פנים היבשה, דרך רמה וכורזין הם יצאו אל בית צידה, שאליה הגיעו ביום שישי, ה-29 באפריל. מיד כשהגיעו הביתה, שלח ישוע את אנדראס לבקש מרב בית הכנסת את רשות הדיבור למחרת, בשבת, בזמן תפילת מנחה. ישוע ידע היטב כי תהיה זו הפעם האחרונה שבה יוּתר לו לדבר בבית הכנסת של כפר נחום.
בערב יום ששי, היום בו הגיעו לבית צידה, ובוקר יום השבת, הבחינו השליחים בכך שאת ישוע הטרידה בעיה רבת חשיבות; הם הבחינו בכך ׳שהמאסטר׳ הקדיש מחשבה רבה לנושא חשוב כלשהו. הוא לא אכל ארוחת בוקר וגם בצהריים אכל אך מעט. במשך כל בוקר יום השבת, ובערב שלפני כן, התגודדו השניים עשר ועמיתיהם בקבוצות קטנות סביב לבית, בגן, ועל החוף. באוויר שררה מתיחות של אי וודאות ומתח רב של חשש. מאז יצאו מירושלים, דיבר אליהם ישוע אך מעט.
חודשים הם לא ראו את ׳מאסטר׳ כה טרוד ולא מְתָקשֵר. אפילו שמעון פטרוס היה מדוכא, אם לא עגמומי. אנדראס היה אובד עצות ולא ידע כיצד לסייע לעמיתיו המיואשים. נתנאל אמר שהם שרויים בעיצומו ״של השקט שלפני הסערה.״ תומאס אמר שלדעתו ״משהו יוצא דופן עתיד להתרחש.״ פיליפוס ייעץ לדוד זבדיה ״לזנוח את התכניות להאכיל ולהלין את ההמונים עד שנדע על מה חושב ׳המאסטר׳.״ מתי ניסה למלא את הקופה. יעקב ויוחנן דנו בדרשה הצפויה בבית הכנסת והעלו השערות רבות בנוגע לטיבה והיקפה. שמעון הקנא ציין כי הוא מאמין, יותר נכון מקווה, ״ש׳האב׳ שבשמים יתערב באופן כזה או אחר לטובת צדקתו ובתמיכה ׳בבנו׳,״ ואילו יהודה איש-קריות העז להשתעשע במחשבה שייתכן וישוע היה מדוכא מכיוון שהתחרט על כך ״שלא היו לו האומץ והתעוזה להתיר לחמשת אלפים להכתיר אותו למלך היהודים.״
מתוך קבוצה שכזו, של חסידים מדוכאים וחסרי נחמה, יצא ישוע ביום שבת יפהפה זה לשאת את הדרשה החשובה בבית הכנסת של כפר נחום. מכל חסידיו הקרובים, היחיד שאיש לא ציפה ממנו, אחד התאומים לבית חלפי, היו זה שאמר לישוע את מילות העידוד היחידות עת יצא מן הבית בדרכו לבית הכנסת. הוא ברך אותו לשלום בשמחה ואמר: ״אנו מתפללים ׳שהאב׳ יסייע לך, ושההמונים יהיו רבים מאי פעם.״
ביום שבת יפהפה זה, בשעה שלוש אחר הצהריים, קיבלה את פניו של ישוע קהילת כפר נחום המכובדת בבית הכנסת החדש. יאיר ניהל את התפילה ומסר לידי ישוע את המגילה ממנה יקרא. יום קודם לכן הגיעו מירושלים חמישים ושלושה פרושים וצדוקים; יותר משלושים מן הרבנים והמנהיגים של בתי הכנסת הסמוכים נכחו אף הם. הסנהדרין בירושלים ציווה ישירות על מנהיגי הדת היהודיים הללו להגיע, והם היוו את חיל החלוץ האורתודוקסי אשר הגיע על-מנת להכריז במלחמה פתוחה כנגד ישוע ושליחיו. במושבי הכבוד של בית הכנסת, לצד מנהיגי היהודים הללו, ישבו משקיפים רשמיים מטעם הורדוס אנטיפס, אשר הונחו לבדוק האם אמת בדיווחים המטרידים שנעשה ניסיון להכתיר את ישוע למלך היהודים בשטחים שבשליטת אחיו פיליפוס.
ישוע הבין שאויביו, אשר מספרם הלך וגדל, עמדו להכריז עליו מלחמה פומבית, והוא בחר באומץ לצאת למתקפה. בזמן האכלתם של החמשת אלפים, הוא אִתגר את רעיונותיהם אודות המשיח החומרי; כעת בחר שוב לתקוף בפומבי את מושגיהם אודות גואל עם ישראל. משבר זה, אשר החל בעת האכלתם של החמשת אלפים, ואשר הסתיים בדרשה זו, בתפילת המנחה בשבת, היווה את נקודת המפנה לרעה ביחס לפרסום ולמוניטין שנודע לו בציבור. מכאן ואילך, עסקה עבודת המלכות יותר ויותר במשימה החשובה יותר של גיוס והמרה רוחנית מוצלחת ותמידית של חברים באחווה הדתית האמתית של האנושות. דרשה זו מסמנת את המשבר שהתרחש במעבר מתקופת הדיון, המחלוקת וההחלטה לזו של מלחמה פתוחה ושל קבלה סופית או דחייה סופית.
היטב ידע ׳המאסטר׳ כי אט אט אך בבטחה רבים מחסידיו החלו להתכונן מנטלית לכך שבסוף יידחו אותו. הוא אף ידע שרבים מתלמידיו היו בעיצומו של תהליך איטי של הכנה מנטלית והחלת משמעת על הנשמה, תהליך שיאפשר להם לגבור על הספקות ולהכריז באומץ על אמונה מלאה בבשורת המלכות. ישוע הבין לגמרי כי באמצעות תהליך איטי של בחירה חוזרת ונשנית בין טוב לרע בני אדם מכינים עצמם לקבל החלטות בזמן משבר ולבחור לנהוג לפתע בגבורה. שוב ושוב חשף את שליחיו הנבחרים לאכזבות ולעתים תכופות העמיד אותם במצבי מבחן רוחניים בהם נדרשו לבחור בין טוב לרע. הוא ידע שיוכל לסמוך על חסידיו כאשר עמדו במבחן האחרון, כאשר קיבלו החלטות מכריעות בהתאם להרגלים המנטליים ולתגובות הרוחניות שרכשו קודם לכן.
המשבר בחייו הארציים של ישוע החל בהאכלתם של החמשת אלפים והסתיים בדרשה זו, בבית הכנסת; המשבר בחיי שליחיו החל בדרשה זו בבית הכנסת, נמשך שנה שלמה והסתיים רק כאשר ׳המאסטר׳ עמד למשפט ונצלב.
רק מסתורין אחד, רק שאלה אחת גדולה הטרידה את כל הנוכחים שישבו שם, אותו אחר הצהריים בבית הכנסת, לפני שישוע החל לשאת את דבריו. חבריו ואויביו כאחד עסקו רק בשאלה אחת, והיא: ״מדוע הפנה עורף בכוונה ובנחישות שכזו להתלהבות הציבורית כלפיו?״ מיד לפני דרשה זו ומיד לאחריה, עלו ספקות ואכזבות בקרב חסידיו הנרגנים, ואלה התגברו עד לכדי התנגדות בלתי-מודעת שהפכה לבסוף לשנאה של ממש. היה זה לאחר דרשה זו שיהודה איש-קריות חשב לראשונה באופן מודע על נטישה. אך לעת עתה, הצליח להתגבר על כל הנטיות הללו.
כולם היו מבולבלים. ישוע הותיר אותם המומים ואובדי עצות. לא מזמן אירע מפגן הכוח העל-טבעי הגדול ביותר ביותר בקריירה שלו. האכלתם של החמשת אלפים היה האירוע האחד בחייו הארציים אשר תאם יותר מכל את המושג היהודי על המשיח המיוחל. אך יתרון יוצא דופן זה נמחק מיד ובאופן בלתי מוסבר בשל סירובו הנחרץ והברור להיות מוכתר למלך.
בערב יום ששי, ושוב בבוקר השבת, ניסו בנחישות אך לשווא המנהיגים מירושלים לשכנע את יאיר למנוע מישוע מלשאת דברים בבית הכנסת. תשובתו היחידה של יאיר לכל ההפצרות הללו הייתה: ״אישרתי את הבקשה, ולא אפר את הבטחתי.״
ישוע פתח את הדרשה בציטוט מן התורה, מספר דברים: ״ וְהָיָה, אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף, לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ; וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ, וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים. בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל אֵלֶּה כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אלוהיךָ וְהָיוּ בְךָ וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְעָבַדְתָּ אֶת אויביךָ, אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא. וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צווארךָ. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת והבצורות, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל אַרְצֶךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אלוהיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ, אֹיְבֶךָ.״
וכסיים לצטט, נפנה לנביאים וציטט מתוך ספר ירמיהו: ״׳אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי, לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם. וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כְּשִׁלֹה; וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה, לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ.׳ וַיִּשְׁמְעוּ הכוהנים והנביאים, וְכָל הָעָם, אֶת יִרְמְיָהוּ, מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הכוהנים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם לֵאמֹר, ׳מוֹת תָּמוּת.׳ וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ, בְּבֵית יְהוָה. וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ הכוהנים והנביאים אֶל הַשָּׂרִים, וְאֶל כָּל הָעָם, לֵאמֹר. ׳מִשְׁפַּט מָוֶת, לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם באוזניכם.׳ וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים, וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: ׳יְהוָה שְׁלָחַנִי, לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. וְעַתָּה, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְשִׁמְעוּ, בְּקוֹל יְהוָה אלוהיכם. וְיִנָּחֵם יְהוָה אֶל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. וַאֲנִי, הִנְנִי בְיֶדְכֶם. עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נותנים עֲלֵיכֶם, וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ. כִּי בֶאֱמֶת, שְׁלָחַנִי יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְדַבֵּר באוזניכם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.׳
״כוהני ומורי התקופה ההיא ביקשו להרוג את ירמיהו והשופטים סרבו לבקשה, אך בשל מילות האזהרה שלו התירו לשלח את ירמיהו בחבלים לבור מצחין בו שקע בטיט עד לבתי השחי. זה מה שעולל העם לנביא ירמיהו משום שמילא את ציווי האל והזהיר את אחיו מפני מפלתם הפוליטית המשמשת ובאה. והיום, אשאל אתכם כך: מה יעוללו כוהניו הראשיים ומנהיגי הדת של העם לזה אשר יעז להזהיר אותם מפני יום האובדן הרוחני? האם גם אתם תבקשו להמית את המורה אשר מעז לדבר את דבר אדוני ואשר איננו חושש להצביע על האופן בו נמנעים אתם מלצעוד בדרך האור המובילה לשערי מלכות השמים?
״מה תבקשו כהוכחה למשימתי על-פני האדמה? בעוד אנו מבשרים את החדשות הטובות לעניים ולמנודים, התרנו לכם להמשיך ולהחזיק ללא כל הפרעה במשרות ההשפעה והעוצמה שלכם. לא התקפנו את מה שמכובד עליכם, אלא הטפנו לחירות חדשה עבור נשמתו אחוזת הפחד של האדם. באתי אני לעולם על-מנת לגלות את ׳אבי׳ ולכונן אחוות אחים של בני האל על-פני האדמה, היא מלכות שמים. ועל-אף כי פעמים רבות הזכרתי לכם כי מלכותי איננה מן העולם הזה, עדיין עשה לכם ׳אבי׳ נסים ונפלאות חומריים רבים, בנוסף להתמרות הרוחניות ולחידוש הרוחני הנראה יותר לעין.
״איזה אות תבקשי מידי? אני מכריז שיש בידכם הוכחות מספיקות לקבלת החלטה. אמן, אמן אומר לרבים מן היושבים כאן היום, כי אתה נדרשים להחליט באיזה דרך תלכו; ואומר אני לכם, ממש כשם שאמר יהושע לאבותיכם, ׳בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן.׳ היום, רבים מכם נמצאים בצומת דרכים.
״כאשר לאחר סעודת ההמונים כמה מכם שלא הצליחו למצוא אותי בצד השני שכרו את צי הסירות של דייגי טבריה, הסירות אשר מצאו מחסה בסמוך בשל סערה, ביקשו לרדוף אחרי, אך לשם מה? לא כי ביקשתם צדק או אמת כדי להיטיב לשרת ולסעוד את אחיכם! לא, רק כדי לקבל עוד לחם שעבורו לא עמלתם. לא כדי למלא את נשמותיכם בדברי החיים, אלא כדי למלא את קיבתכם בלחם קל. זה מכבר לימדו אתכם כי המשיח, כשיבוא, יחולל נסים ונפלאות ויהפוך את חיי העם הנבחר לקלים ולנעימים. אין להתפלא על כך שאלה שלמדו זאת כמהים ללחם ולדגים. אך אני מכריז באוזניכם כי לא זו משימתו של ׳בן האדם׳. באתי להכריז על חירות הרוח, ללמד אמת של נצח, ולקדם אמונה חיה.
״אחי, אַל תַּעַמְלוּ בַּמַּאֲכָל הָאֹבֵד כִּי אִם בַּמַּאֲכָל הרוח הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר בֶּן הָאָדָם יִתְּנֶנּוּ לָכֶם כִּי אֹתוֹ חָתַם ׳אָבִיו׳ האלוהים בְּחוֹתָמוֹ. וכאשר תשאלוני, ׳מַה נַּעֲשֶׂה לִפְעֹל פעולות אלוהים?׳ אומר לכם בפשטות: ׳עבודת השם היא שתאמינו לזה ששלח.״
ואז, בהצביעו על כד מָן שקישט את משקוף בית הכנסת החדש, ואשר עוטר באשכולות ענבים, אמר להם ישוע: ״חשבתם שאבותיכם אכלו במדבר את המן - לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם – אך אני אומר לכם שהיה זה לחם מן הארץ. לֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמָיִם כִּי ׳אָבִי׳ נֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם הָאֲמִתִּי. כִּי לֶחֶם אלוהים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם. וכשתגידו לי, אֲדֹנִי תְּנָה לָּנוּ תָמִיד אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה, אשיב: אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד. וַאֲנִי הִנֵּה אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי גַם חֲזִיתֶם אֹתִי וְלֹא תַאֲמִינוּ שבאתי מן ׳האב׳. ולמאמינים, אל חשש. כֹּל אֲשֶׁר יִתְּנֶנּוּ לִי ׳אָבִי׳ יָבוֹא אֵלָי וְהַבָּא אֵלַי לֹא אֶהְדֳּפֶנּוּ הַחוּצָה.
״וכעת, אחת ולתמיד אכריז בפניכם כִּי לֹא יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי כִּי אִם רְצוֹן שֹׁלְחִי. וְזֶה רְצוֹן הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי, אֲשֶׁר כָּל הניתן לִי לֹא יֹאבַד לִי. וְזֶה רְצוֹן ׳אבי׳: אֲשֶׁר כָּל הָרֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם. רק אתמול האכלתי את גופכם בלחם; היום אני מציע לנשמותיכם הרעבות את לחם החיים. האם תבצעו מלחם הרוח באותו רצון בו אכלתם מלחם העולם?״
בעת שישוע עצר לרגע להתבונן בחברי הקהילה, קם ושאל אחד מן הרבנים הירושלמים (חבר הסנהדרין): ״האם אני מבין נכון שאמרת שאתה הלחם מן השמים ואילו המן שנתן משה לאבותינו במדבר איננו כזה?״ ענה ישוע לפרושי: ״נכון הבנת.״ אמר אז הפרושי: ״אך האם אינך ישוע מנצרת, בנו של יוסף הנגר? האין זאת כי רבים מאתנו מכירים את אביך, אמך, אחיך ואחיותיך? כיצד זה תופיע כאן בבית אדוני ותכריז שירדת מן השמים?״
וכאן החלו הנוכחים למלמל, ונראה כי מתרחשת סערה, וכך קם ישוע ואמר: ״הבה נתאזר בסבלנות; האמת תמיד ראויה לבחינה יסודית וכנה. אני כל מה שאמרתם, ועוד. ׳האב׳ ואני אחד; ׳הבן׳ ישעה ככל שיורה לו ׳האב׳, וכל אלה שייתן ׳האב׳ ׳לבן׳, יקבל ׳הבן׳ בעצמו. קראתם את הכתוב בנביאים, ׳ וְכָל בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי יְהוָה׳, וכן ׳ ׳את שיורה האב ישמע גם את בנו.׳ כל מי ששומע בקול רוח ׳האב׳ השוכנת יגיע לבסוף אלי. ואף כי איש לא ראה את ׳האב׳, רוח ׳האב׳ אכן שוכנת בתוך האדם. ׳הבן׳ שירד מן השמים וודאי חזה ׳באב׳. וכל המאמין ׳לבן׳ יש לו חיי עולם.
״אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וַיָּמֻתוּ. זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיֹּרֵד מִן הַשָּׁמָיִם לְמַעַן יֹאכַל אִישׁ מִמֶּנּוּ ולעולם לֹא יָמוּת ברוח. אני שב ואומר, אָנֹכִי הַלֶּחֶם הַחַי, וכל נשמה אשר תגיע למימוש טיבו המאוחד של האל והאדם לעד תִּחְיֶה. ולחם החיים הזה, אשר אתן לכל אשר יקבלו, הינו הטבע המשולב החי שלי עצמי. ׳האב׳ ׳בבן׳ ׳והבן׳ אחד עם ׳האב׳ – זו ההתגלות הַמִּחְיָה שלי לעולם, ומתת הגאולות לכל העמים.״
כאשר סיים ישוע את דבריו, פיזר רב בית הכנסת את הקהילה, אך הם לא אבו לעזוב. הם התגודדו סביב לישוע ושאלו שאלות נוספות, בעוד אחרים התלחשו והתווכחו בינם לבין עצמם. במשך יותר משלוש שעות נמשכו הדברים. הקהל התפזר לבסוף לאחר שבע בערב.
רבות השאלות שנשאל ישוע לאחר פגישה זו. חלקן נשאל בידי תלמידיו הנבוכים, אך רבות יותר נשאל בקטנוניות בידי אנשים לא-מאמינים שביקשו רק להביכו ולהפילו בפח.
אחד מן הפרושים האורחים עמד על מעמד למנורה וצעק את זו השאלה: ״אתה אומר לנו שאתה לחם החיים. איך נוכל לאכול את בשרך או לשתות את דמך? מה תועלת לנו במצוותך אם לא נוכל לממשה?״ ענה ישוע לשאלה זו, ואמר: ״לא לימדתי אתכם שבשרי הוא לחם החיים ואף לא שדמי הוא מי החיים. אכן, אמרתי שחיי בגוף מהווים מתת של לחם החיים. העובדה שדבר האל התגשם בבשר ועובדת היות ׳בן האדם׳ כפוף לרצון האל מהווים התנסות במציאות אשר כמוה כהזנה אלוהית. ואף כי לא תוכלו לאכול מבשרי או לשתות מדמי, כן תוכלו להתאחד עִמי ברוח ממש כשם שאני אחד עם ׳אבי׳ ברוח. תוכלו להיזון מדְבר הנצח של האל, אשר אכן הינו לחם החיים, ואשר התגשם כמתת בגוף בשר ודם; תוכל נשמתכם להישטף ברוח אלוה, אשר אכן הינה מי החיים. שלח אותי ׳האב׳ לעולם על-מנת להראות כיצד הוא מבקש לשכון בכל בני האדם ולהכווין אותם; וחייתי אני את חיי בגוף כדי להעניק השראה לכל בני האדם שיבקשו אף הם לדעת ולעשות את רצונו של ׳האב׳ שבשמים שבם שוכן.״
ואז קם אחד מן המרגלים הירושלמים שריגל אחר ישוע והשליחים, ואמר: ״שמנו לב שלא אתה ולא תלמידיך נוטלים ידיים לפני הסעודה. וודאי תדעו שאכילה בידיים טמאות ובלתי רחוצות הינה הפרה של מצוות אבותינו. אתם גם לא רוחצים כנדרש את כוסות השתייה והצלחות. מדוע אתם מזלזלים במסורות אבותינו ובמצוות? כאשר שמע אותו ישוע, ענה לו: ״מדוע אתם עוברים על מצוות אלוהים ומסורות אבותיכם? הדיבֵּר מצווה על ׳כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ׳ ואף מצווה לחלוק עמם מזון אם כך נדרש; אך אתם נוהגים על-פי המסורת אשר מתירה לילדים להתחמק מחובתם ולטעון שהכספים אשר יועדו לסייע להוריהם ׳הועלו כקורבן.׳ המסורת פוטרת את הילדים הפִקחים הללו מאחריותם, אף כי בסופו של דבר הילדים משתמשים בכספים הללו לתועלתם שלהם בלבד. מדוע אתם מעקרים את המצווה ממשמעותה באמצעות המסורת? הֵיטֵב נִבָּא עֲלֵיכֶם יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר׃ ׳נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבָּם רָחַק מִמֶּנִּי. וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.׳
״ראו כיצד אתם זונחים את הדיבר ומאמצים את מסורות האדם. באיזו קלות אתם דוחים את דבר האל ומקיימים את מסורותיכם שלכם. ורבות ונוספות הדרכים בהן תעזו להעמיד את מנהגיכם מעל לתורה ולדברי הנביאים.״
ואז הפנה ישוע את דבריו אל הנוכחים כולם, ואמר: ״הקשיבו לי כולכם. לא אשר בא לפה יטמא את האדם רוחנית, אלא היוצא מן הפה והלב.״ אך אפילו השליחים לא הבינו את מלוא משמעות דבריו, משום ששמעון פטרוס שאל: ״האם תוכל להסביר לנו את משמעות המילים, לבל ייעלבו המאזינים?״ ענה ישוע לפטרוס: ״האם גם אתה מתקשה מבין? האם לא תדע שכל צמח שלא שתל ׳אבי׳ שבשמים ייעקר? הסכיתו כעת לאלה שיודעים את האמת. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב את האמת. רבים מן המורים הללו הינם מדריכים עיוורים. וְכִי יַדְרִיךְ עִוֵּר אֶת הָעִוֵּר וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל הַשָׁחַת. הסכיתו ואמר לכם את האמת אודות מה שמטמא את האדם רוחנית. אמן אמן אומר לכם כי לֹא מה שבא אל הפה או נכנס לראש דרך האוזניים או העיניים הוא המטמא את האדם. אלא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה יוֹצֵא מִן הַלֵּב וְהוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כִּי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָעות אשר מוצאות את ביטוין במילותיהם ובמעשיהם של אנשים מרושעים. הלא תדעו כי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדוּת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים? אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם אֲבָל אֲכִילָה בְּלֹא נְטִילַת ידיים לֹא תְּטַמֵּא אֶת הָאָדָם.״
מנהיגי הפרושים בסנהדרין הירושלמית השתכנעו כעת שנדרש לעצור את ישוע באשמת חילול הקודש או הפרת אחת או יותר מן המצוות הקדושות ליהדות; ומכאן נבעו מאמציהם לערב אותו בדיון על המסורת, שכונתה גם התורה שבעל-פה, ובמידת האפשר גם לתקוף אותו בשל כך. גם אם היו חסרים מים, היהודים המשועבדים הללו תמיד הקפידו בנטילת הידיים הטקסית לפני כל ארוחה. הם האמינו כי ״מוטב למות מאשר להפר את מצוות אבותינו.״ המרגלים שאלו את ישוע שאלה זו משום שדווח כי ישוע אמר, ״הגאולה נוגעת יותר לניקיון הלב מאשר לניקיון הידיים.״ אך כאשר אדם מאמֵץ לעצמו אמונות דתיות שכאלה, קשה להיפטר מהן. אפילו שנים רבות לאחר מכן, היה השליח פטרוס עדיין משועבד, מתוך פחד, לרבות מן האמונות ביחס לטהרה ולטומאה, ונגאל מהן לבסוף רק כאשר חווה חלום מציאותי מאוד ויוצא דופן. ניטיב להבין זאת אם נזכור כי היהודים הללו התייחסו לאכילה ללא נטילת ידיים בדיוק כאל עשיית עסק עם פרוצה, ודינם של שניהם היה נידוי.
וכך בחר ׳המאסטר׳ לדון במערכת החוקים והתקנות של הרבנים, התורה שבעל-פה, ולחשוף את טיפשותה של מסורת האבות אשר נחשבה קדושה יותר אפילו מן הכתוב בתורה עצמה. ישוע ריסן עצמו פחות בדבריו משום שידע שהגיע השעה בה לא יוכל יותר לעשות דבר בכדי למנוע את הקרע הפומבי בינו לבין הרבנים.
בעיצומם של הדיונים לאחר הפגישה, הביא אחד מן הפרושים מירושלים לישוע נער מסכן שדבקה בו רוח סוררת ומרדנית. הוא הוביל את הנער המפגר לישוע, ואמר: ״מה תוכל לעשות כדי לרפא מחלה זו? האם תוכל לגרש שדים?״ ׳המאסטר׳ התבונן בנער ונכמרו רחמיו. הוא סימן לנער להתקרב אליו, נטל את ידו ואמר: ״אתה יודע מי אני; צא ממנוֲ; ואני מצווה את אחד מרעיך הנאמנים לוודא שלא תשוב.״ ומיד שב הנער להיות נורמלי ובעל דעת צלולה. היה זה המקרה הראשון בו באמת גרש ישוע ״רוח רעה״ מתוך אדם. בכל המקרים הקודמים הדיבוק היה רק לכאורה; אך זה אכן היה מקרה אמתי של דיבוק בשד, כפי שאירע מעת לעת באותם הימים ועד ליום של פנטקוסט, היום בו שטפה רוחו של ׳המאסטר׳ כל בשר וגרמה לכך שמעט המורדים השמימיים הללו לעולם לא יוכלו לשוב ולנצל בני אדם בלתי יציבים.
וכשהנוכחים התפלאו, עמד אחד מן הפרושים וטען כי ישוע יכול לעשות כדברים הללו משום שהוא חָבַר לשדים; כי הוא הודה בדבריו שהם מכירים זה את זה; והמשיך וטען שהרבנים בירושלים כבר החליטו שישוע חולל את כל הנסים שלו, לכאורה, בכוחו של בעל-זבוב, שר השדים. אמר הפרושי: ״נתקו כל קשר על אדם זה; הוא חָבַר לשטן.״
אמר אז ישוע: ״אֵיךְ יוּכַל הַשָׂטָן לְגָרֵשׁ הַשָׂטָן? וְאִם נֶחְלְקָה מַמְלָכָה עַל עַצְמָהּ לֹא תוּכַל לַעֲמֹד הַמַּמְלָכָה הַהִיא; וּבַית אִם נֶחֱלַק עַל עַצְמוֹ לֹא יוּכַל לַעֲמֹד הַבַּיִת הַהוּא. כיצד תוכל עיר לעמוד במצור אם איננה מאוחדת? וְאִם הַשָׂטָן יִתְקוֹמֵם אֶל עַצְמוֹ וְנֶחֱלָק; כיצד תעמוד מלכותו? אֵין אִישׁ יָכול לָבוֹא לְבֵית הגיבור וְלִגְזֹל אֶת כֵּלָיו אִם לֹא יֶאֱסרֹ בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הגיבור. וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים בְּבַעַל-זְבוּב, בְּנֵיכֶם בְּמִי יְגַרֲשׁוּ אֹתָם? עַל כֵּן הֵמָּה יִהְיוּ שֹׁפְטֵיכֶם. וְאִם בְּרוּחַ אלוהים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים הִנֵּה הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת האלוהים. אילו לא היו הדעות הקדומות מעוורות אתכם, אילו לא היו הגאווה והפחד מסיטים אתכם מדרך הישר, הייתם מבחינים בקלות כי מצוי בקרבכם אחד גדול מן השדים. אתם מכריחים אותי להכריז כי כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא לְנֶגְדִּי וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְכַנֵּס אִתִּי הוּא מְפַזֵּר. על כן, אזהיר את אלה אשר בעיניים פקוחות וברוע מכוון מתיימרים לייחס את מעשי האל לשדים! אמן אמן אומר לכם כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לָאָדָם אַךְ גִּדּוּף הָרוּחַ המרושע, המכוון, לֹא יִסָּלַח לָאָדָם. ומכיוון שעובדי עוון נחושים אלה לעולם לא יבקשו ואף לא יקבלו מחילה, אשמים הם בחטא דחיית המחילה האלוהית לנצח.
״רבים מכם ניצבים היום בפני צומת דרכים; אתם ניצבים בראשיתה של הבחירה הבלתי נמנעת בין רצונו של ׳האב׳ לבין נתיביו החשוכים של הרצון העצמי. ולבסוף, תהיו את אשר תבחרו. עליכם להפוך את העץ ופירותיו לטובים, שאם לא, תהפכו לעץ נשחת שפירותיו רעים. אני מכריז, כי במלכות הנצח של ׳אבי׳ נודע העץ בפריו. אך אחדים מכם, ילדי צפעונים, אֵיכָה תוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹב וְאַתֶּם רָעִים כִּי מִשִׁפְעַת הַלֵּב יְדַבֵּר הַפֶּה.״
אז קם פרושי אחר ואמר: ״רבי, חָפַצְנוּ לִרְאוֹת אוֹת עַל יָדֶךָ, כך נדע שבזכות ובסמכות תלמד. האם תיאות?״ כאשר שמע זאת ישוע, אמר: ״דור חסר אמונה, מבקש לו אות וְאוֹת לֹא יינתן לוֹ בִּלְתִּי אִם האוֹת שכבר ניתן, וזה אשר תראו כאשר יעזוב אתכם ׳בן האדם׳.״
וכאשר סיים את דבריו, הקיפו אותו שליחיו והובילו אותו אל מחוץ לבית הכנסת. הם הלכו עמו בדממה חזרה הבית לבית צידה. הם כולם נדהמו, ובמידת מה גם נחרדו מן השינוי הפתאומי שחל בטקטיקת ההוראה של ׳המאסטר׳. הם לא הורגלו לראות אותו פועל במיליטנטיות שכזו.
שוב ושוב ניפץ ישוע את תקוות שליחיו, שוב ושוב ריסק את ציפיותיהם הכמוסות. אך שום אכזבה או תקופת צער לא השתוותה לזו אשר אחזה בהם כעת. בנוסף, בדיכאון שאחז בהם נמהל פחד אמתי לשלומם. הם הופתעו מנטישתם המוחלטת, הפתאומית, של התושבים. הם חששו ודאגו, במידת-מה, גם בשל העזות הבלתי צפויה שהפגינו הפרושים שירדו מירושלים, והנחישות האסרטיבית שלהם. אך יותר מכל נסערו בשל השינוי הפתאומי שחל בטקטיקה של ישוע. בנסיבות רגילות, הם היו מקבלים בברכה את הופעתה של הגישה היותר מיליטנטית, אך הם נבהלו מן האופן בו הופיעה בצמידות לדברים רבים בלתי צפויים אחרים.
וכעת, מעבר לכל הצרות האחרות, ישוע סרב לאכול כשחזרו הביתה. הוא הסתגר לבדו באחד מן החדרים העליונים. היה זה כמעט חצות כאשר חזר יואב, מנהיג האוונגליסטים, ודיווח כי כמעט שליש מעמיתיו נטשו את הקבוצה. לכל אורך הערב באו והלכו חסידים נאמנים ודיווחו על תחושת דחייה כללית כלפי ׳המאסטר׳ בכפר נחום. הרבנים מירושלים הזינו את תחושות הדחייה ועשו כל אשר לאל ידם לגרום לאנשים להתרחק מישוע ותורתו. במהלך השעות הקשות הללו התכנסו שתיים עשרה הנשים בביתו של פטרוס. הן היו נסערות מאוד, אך אף אחת לא נטשה.
ישוע ירד מן החדר העליון מעט לאחר חצות הליל, עמד בקרב השניים עשר ועמיתיהם, אשר מנו בסך הכול כשלושים. וכך אמר: ״אני מכיר בכך שניפוי המלכות מטריד אתכם, אך הוא בלתי-נמנע. לאחר כל ההכשרה שקיבלתם, האם באמת הייתה לכם סיבה טובה להיטרד מדברי? מדוע נמלאתם בפחד וחשש למראה המלכות שנפטרת מן ההמונים הפושרים, מתלמידים בעלי לב-חצוי? מדוע תבכו אל מול שחר של יום חדש בו תזרח בהדר חדש תורת הרוח של מלכות השמים? אם תתקשו לעמוד במבחן זה, מה תעשו כאשר יידרש לשוב ׳בן האדם׳ ׳לאב׳? מתי וכיצד תכינו את עצמכם לזמן בו ארקיע חזרה למקום ממנו באתי לעולם?
״עליכם לזכור, אהוביי, כי הָרוּחַ הוּא הַנּותֵן חַיִּים וְהַבָּשָׂר אֵין בּוֹ מוֹעִיל. הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲנִי דִבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם רוּחַ הֵמָּה וְחַיִּים. יַאֲמֵץ לְבַבְכֶם! לא נטשתי אתכם. רבים ייעלבו מדברי הפשוטים. כבר שמעתם שרבים מחסידי כבר הפנו אלי עורף; לא עוד יצעדו עמי. מלכתחילה ידעתי שמי שמאמין בלב-חצוי ייפול לאורך הדרך. האם לא בחרתי אתכם, השניים עשר, ומיניתי אתכם לשגרירי המלכות? הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם גַּם אַתֶּם לָסוּר מֵאַחֲרָי? איש איש יבחן אמונתו, כי אחד מכם מצוי בסכנה גדולה.״ וכשסיים ישוע את דבריו, אמר שמעון פטרוס: ״כן, אדוני, אנחנו עצובים ונבוכים, אך לעולם לא ננטוש אותך. לימדת אותנו את מילות חיי הנצח. האמנו בך והלכנו אחריך עד כה. לא נפנה לך עורף, כי יודעים ששליח האל אתה.״ וכשסיים פטרוס את דבריו, כולם כאיש אחד הנידו ראשם לאות הסכמה להבטחת הנאמנות שלו.
אמר אז ישוע: ״לכו לנוח, כי זמנים עמוסים לפנינו; הנה באים ימים מלאים בפעולה.״
בשבת מרובת המאורעות של ה-30 באפריל, בעוד ישוע ניחם במילותיו את תלמידיו השפופים והנבוכים, התקיימה בטבריה פגישת התייעצות בין הורדוס אנטיפס לבין קבוצה מיוחדת של יועצים שייצגו את הסנהדרין הירושלמית. אותם סופרים ופרושים האיצו בהורדוס לעצור את ישוע; הם ניסו כמיטב יכולתם לשכנע אותו שישוע עסק בהתססת התושבים להתקוממות ואפילו למרד. אך הורדוס סרב לפעול כנגדו כאילו היה עבריין פוליטי. יועציו של הורדוס דיווחו לו נאמנה את שאירע מעבר לאגם, כאשר העם ביקש להכתיר את ישוע למלך והוא סרב.
אחד מבני המשפחה הרשמית של הורדוס, אדם בשם כּוּזָא אשר אשתו השתייכה לסגל הנשים הסועדות, דיווח לו שישוע לא חפץ להתערב בענייני השלטון הארצי; שהוא עוסק רק בכינונה של אחווה רוחנית בקרב מאמיניו, אחווה אותה הוא מכנה מלכות השמים. הורדוס סמך על דיווחיו של כוזא במידה כזו שסרב להתערב בפעילותו של ישוע. באותה העת השפיעה על גישתו של הורדוס כלפי ישוע גם פחדו מיוחנן המטביל, פחד של אמונה טפלה. הורדוס היה אחד מאותם יהודים משומדים אשר לא האמין בדבר ויחד עם זאת פחד מהכול. מצפונו הציק לו בשל כך שהמית את יוחנן, והוא ביקש להימנע מלהסתבך במזימות כנגד ישוע. הוא ידע על מקרים רבים ל חולים שישוע כנראה ריפא, והוא החשיב אותו לנביא או לקנאי דת יחסית לא מסוכן.
כאשר היהודים איימו לדווח לקיסר שהוא נותן מחסה לנתין בוגד, הוא הורה להם להסתלק מחדר הישיבות שלו. כך נותרו פני הדברים במשך שבוע אחד נוסף, במהלכו ישוע הכין את חסידיו להתפזרות הצפויה.
מהאחד עד ה-7 במאי, ערך ישוע התייעצויות אינטימיות עם חסידיו בבית זבדיה. רק התלמידים הנאמנים ביותר זכו להזמנה לפגישות הללו. באותה העת, רק לכמאה תלמידים עמד האומץ להעז לעמוד כנגד התנגדותם של הפרושים ולהצהיר בפומבי על דבקותם בישוע. קבוצה זו נפגשה בבוקר, אחר הצהריים ובערב. כל יום, אחר הצהריים, התקבצו קבוצות קטנות של מתעניינים על החוף, וכמה מן האוונגליסטים או השליחים נשאו בפניהם דברים. רק לעתים רחוקות מנו קבוצות אלה יותר מחמשים איש.
ביום ששי זה, רבני בית הכנסת של כפר נחום סגרו רשמית את בית התפילה בפני ישוע וכל חסידיו. פעולה זו ננקטה על-פי דרישת הפרושים מירושלים. יאיר התפטר מתפקידו כרב הראשי והצטרף בפומבי לישוע.
הפגישה האחרונה על החוף נערכה בשעות אחר הצהריים של שבת, ה-7 במאי. ישוע נשא דברים באוזני הנאספים, פחות ממאה וחמישים במספר. ליל אותה השבת סימן את נקודת השפל ביחס הציבור כלפי ישוע ותורתו. מאותו יום ואילך חלה עלייה רציפה, איטית, בריאה ובטוחה יותר ביחס כלפיו; התנועה שהלכה בעקבותיו היטיבה להתבסס על אמונה רוחנית ועל התנסות דתית אמתית. ברור היה כי תם כעת תהליך המעבר המעט מורכב והמסוכן מן המושגים החומרניים בהם דבקו חסידי ׳המאסטר׳ ביחס למלכות למושגים האידאליסטים והרוחניים יותר שלימד ישוע. מכאן ואילך, הם הטיפו בפתיחות גדולה יותר על היקפה הרחב של בשורת המלכות ועל ומשמעותיה הרוחניות הנרחבות.
ביום ראשון, ה-8 במאי, שנת 29 לספירה, קיבלה הסנהדרין בירושלים החלטה לסגור את שערי כל בתי הכנסת בפלשתינה בפני ישוע וחסידיו. בכך נטלה הסנהדרין בירושלים לידיה סמכות שלא כדין ובאופן חסר תקדים. עד אז, כל בית כנסת התקיים ופעל כקהילה עצמאית של מתפללים הכפופה לניהול מועצת המנהלים שלה עצמה. רק בתי הכנסת בירושלים סרו למרותה של הסנהדרין. פעולה נחרצת זו של הסנהדרין לוותה בהתפטרותם של חמישה מחבריה. מאה שליחים נשלחו מידית למסור את ההחלטה ולאכוף אותה. בתוך כשבועיים בלבד, סרו כל בתי כנסת בפלשתינה, למעט בית הכנסת של חברון, להחלטתה של הסנהדרין. רבני בית הכנסת של חברון סרבו להכיר בזכותה של הסנהדרין להטיל מרות על קהילתם. סירובם להסכים לציווי מירושלים התבסס על טענתם לאנטומיות של קהילתם ולא על אהדה לישוע ולתנועתו. מעט אחר נשרף בית הכנסת בחברון ונהרס.
בבוקר אותו יום ראשון הכריז ישוע על שבוע חופשה, והאיץ בכל תלמידיו לשוב לבתיהם או לחבריהם, לתת מזור לנפשותיהם ולנחם את אהוביהם. הוא אמר: ״לכו למקומותיכם, לנפוש או לדוג בעודכם מתפללים להרחבתה של המלכות.״
שבוע המנוחה הזה איפשר לישוע לבקר משפחות וקבוצות רבות בסביבות החוף. כמה פעמים אף יצא לדוג בחברת דוד זבדיה, ואף כי הרבה מן הזמן הסתובב לבדו, תמיד היו בסביבתו שניים או שלושה מבין שליחיו הנאמנים של דוד, אשר קיבלו ממפקדם הוראות שאינן משתמעות לשתי פנים בנוגע לאבטחתו של ישוע. בשבוע המנוחה הזה לא התבצע לימוד פומבי מכל סוג שהוא.
היה זה השבוע בו נתנאל ויעקב זבדיה סבלו ממחלה יחסית קשה. במשך שלושה ימים ושלושה לילות, סבלו מכאבים קשים במערכת העיכול. בלילה השלישי שילח ישוע את שלומית, אמו של יעקב, לנוח וסעד את שליחיו החולים. מובן שישוע יכול היה לרפא את החולים באופן מידי, אך זה לא האופן בו ׳הבן׳ או ׳האב׳ מתייחסים לקשיים הרגילים בהם נתקלים ילדי האדם בעולמות האבולוציוניים של הזמן והמרחב. לכל אורך חייו בגוף, ישוע מעולם לא סעד באופן על-טבעי כלשהו איש מבני משפחתו הארצית ואף לא איש מחסידיו הקרובים.
נשמותיהם המתפתחות של יצורים בני התמותה נדרשות להתמודד עם הקשיים ביקום ועם המכשולים שבפלנטות כחלק מהתנסות ההכשרה שהן מקבלות ומתהליך צמיחתן והתפתחותן. תהליך הפיכתה של הנשמה האנושית לרוחנית דורש התנסות אינטימית בפתרון של מגוון רחב של בעיות ביקום. הטבע החייתי, כמו גם המופעים הנמוכים יותר של יצורים בעלי רצון אינם מתפתחים כיאות בסביבות נוחות. מצבים בעייתיים אליהם נלווה גירוי למאמץ מעודדים את אותן פעולות הדעת, הנשמה והרוח אשר תורמות עד מאוד להישגים ראויים בהתקדמות האנושית ולהשגתן של רמות ייעוד רוחניות גבוהות יותר.
ב-16 במאי נערכה בטבריה הפגישה השנייה בין הרשויות מירושלים לבין הורדוס אנטיפס. נכחו בה הן מנהיגיה הפוליטיים והן מנהיגיה הדתיים של ירושלים. מנהיגי היהודים יכלו לדווח להורדוס כי כמעט כל בתי הכנסיות בגליל וביהודה נעלו את שעריהם בפני ישוע ותורתו. הם שוב ניסו לגרום להורדוס לעצור את ישוע, אך זה סרב לעשות כן. לעומת זאת, ב-18 במאי הסכים הורדוס להתיר לרשויות הסנהדרין לתפוש את ישוע, להוביל אותו לירושלים ולהעמיד אותו לדין באשמה של עבירות דת, וזאת בתנאי של המושל הרומי של יהודה ייתן הסכמתו לתכנית. בינתיים, אויביו של ישוע החלו להפיץ ברחבי הגליל ובשקדנות את השמועה שהורדוס הפך לעוין לישוע ושהוא מתכוון לחסל את כל מי שיאמין בתורתו.
במוצאי שבת, ה-21 במאי, הגיעה לטבריה הודעה בדבר העובדה שרשויות השלטון בירושלים אינן מתנגדות להסכם בין הורדוס לפרושים, לתפישתו של ישוע והובלתו לירושלים ולהעמדתו לדין בפני הסנהדרין באשמת חילול קדושת חוקי האומה היהודית. בהתאם לכך, מעט לפני חצות הליל של אותה שבת חתם הורדוס על צו אשר הסמיך את נציגי הסנהדרין לעצור את ישוע בתחומי מחוזות שלטונו ולהוביל אותו בכוח לירושלים, שם יועמד לדין. גורמים רבים הפעילו על הורדוס לחץ רב לפני שהסכים להתיר זאת, והוא עצמו היטב ידע שישוע לא יכול היה לצפות למשפט הגון מידי יריביו המרים בירושלים.
במוצאי אותה שבת התכנסה בבית הכנסת של כפר נחום קבוצה של חמישים אזרחים מובילים ודנה בשאלה החשובה: ״מה נעשה עם ישוע?״ הם דנו והתווכחו עד לאחר חצות הליל, אך לא הצליחו להגיע לעמק השווה. למעט כמה אנשים שנטו להאמין שישוע עשוי להיות המשיח, או לפחות איש קדוש או נביא, הנוכחים התחלקו לארבעה קבוצות כמעט שוות, אשר טענו לנקודות ההשקפה הבאות ביחס לישוע:
1. שהוא היה קנאי דת שהשלה את עצמו, ולא נשקפת ממנו כל סכנה.
2. שהוא מתכוון להיות גורם מתסיס מסוכן, והוא עלול להסית למרד.
3. שהוא חבר לשדים, ושהוא אפילו עלול להיות שר השדים.
4. שהוא יצא מדעתו, היה משוגע ומעורער נפשית.
הרבה ממה שדוּבר על דוקטרינת ההטפה של ישוע ערער את פשוטי העם; אויביו טענו כי תורתו איננה מעשית, ושאם כולם ינסו באמת לחיות לפי רעיונותיו, הכול מיד יתמוטט. אנשים רבים אמרו את אותו הדבר בדורות שלאחר מכן. הרבה אנשים אינטליגנטיים ובעלי כוונות טובות, אפילו כאלה בדור המתקדם והמואר יותר של זו ההתגלות, טוענים שלא ניתן היה לבסס את הציוויליזציה המודרנית על תורתו של ישוע – וחלקית, הצדק עמם. אך כל אותם ספקנים שוכחים שניתן היה לבנות על בסיס תורתו ציוויליזציה טובה הרבה יותר, ויום אחד אכן כך יהיה. למרות שלעתים קרובות נערכו ניסיונות חלקיים ליישם את הדוקטרינה המכונה נוצרית, מעולם לא נערך בעולם הזה ניסיון רציני ליישם את תורתו של ישוע בקנה מידה רחב.
ה-22 במאי היה יום רב מאורעות בחייו של ישוע. בבוקר אותו יום ראשון, לפני הנץ החמה, הגיע אחד משליחיו של דוד בבהילות מטבריה ומסר כי הורדוס אישר, או עמד לאשר, את מעצרו של ישוע בידי נציגי הסנהדרין. החדשות הללו והסכנה הממשמשת עליה העידו גרם לדוד להעיר משנתם את כל שליחיו ולשלוח אותם לכל קבוצות התלמידים המקומיות. הוא זימן את כולם להיוועצות חירום בשבע בבוקר של אותו היום. כאשר שמעה גיסתו של יהודה (אחי ישוע) את הדיווח המפחיד, היא מיהרה למסור אותו לכל בני משפחתו של ישוע שגרו בסמוך, וזימנה אותם להתכנס מיד בבית זבדיה. מרים, יעקב, יוסף, יהודה ורות הגיעו מיד בתגובה לקריאה מהירה זו.
בפגישת בוקר מוקדמת זו מסר ישוע לתלמידים שנאספו את הוראותיו בטרם יעזוב; במילים אחרות, הוא נפרד מהם לשלום לעת עתה, משום שידע שבקרוב יפוצו כולם מכפר נחום. הוא הנחה אותם לבקש את הכוונת האל ולהמשיך בכל מחיר בעבודת המלכות. את האוונגליסטים הנחה להמשיך ולפעול על-פי מיטב שיקולם עד אשר ייקראו בעתיד. הוא בחר שניים עשר מן האוונגליסטים כבני לוויה; את שניים עשר השליחים הנחה להיוותר לצדו בכל מצב. את שתיים עשרה הנשים הנחה להישאר בבית זבדיה ובביתו של פטרוס עד אשר יקרא להן.
ישוע נתן את הסכמתו להמשיך פעולתו של שירות השליחים של דוד בכל הארץ. דוד נפרד לשלום מן ׳המאסטר׳ באלה המילים: ״לך לך לעבודתך, ׳מאסטר׳. אל תיתן לגזענים לתפוש אותך, ולעולם אל תטיל ספק בכך ששליחי יעקבו אחריך. אנשַי לעולם לא יאבדו את הקשר אתך, ודרכם אתה תדע את הקורות בחלקים אחרים של המלכות, ואנחנו נדע את הקורות אותך. דבר ממה שיקרה לי יוכל להשפיע על השירות הזה, משום שמיניתי סגן ראשון, שני ואפילו שלישי. אינני מורה ואף לא מטיף, אך לבי קורא לעשות את זה, ואיש לא יעצור בעדי.״
בערך ב-07:30 בבוקר החל ישוע לשאת את דברי הפרידה שלו באוזני כמאה מאמינים אשר הצטופפו בפנים לשמוע אותו. כל הנוכחים הרגישו ברצינות המאורע, אך ישוע נדמה שמח מן הרגיל; הוא חזר לעצמו. הרצינות שתקפה אותו במשך שבוע נעלמה, והוא עורר בהם השראה בדברי האמונה, התקווה והאומץ שנשא.
סמוך לשעה שמונה בבוקר של יום ראשון זה , הגיעו חמשת בני משפחתו הארצית של ישוע בתגובה לקריאתה הדחופה של גיסתו של יהודה. מכל בני משפחתו הגשמית של ישוע, רק אחת, רות, האמינה בלב שלם וברציפות באלוהיותה של משימתו על-פני האדמה. ככלל, המשיכו יהודה, יעקב, ואפילו יוסף להאמין בישוע, אך הם התירו לגאווה להפריע למיטב שיקול דעתם ולנטיותיהם הרוחניות האמתיות. גם מרים נקרעה בין האהבה לפחד, בין אהבת האם לגאוות המשפחה. אף כי הספק ניקר בה, היא לא הצליחה לשכוח לגמרי את ביקורו של גבריאל לפני הולדתו של ישוע. הפרושים התאמצו לשכנע את מרים שישוע השתגע ונטרפה עליו דעתו. הם האיצו בה ובבָּניה ללכת ולהניא את ישוע מלהמשיך וללמד בפומבי. הם הבטיחו למרים כי בקרוב תדרדר בריאותו של ישוע ורק קלון יבוא על משפחתו בשל המשך עבודתו. וכך, כאשר הגיעה הקריאה מגיסתו של יהודה, יצאו החמישה מיד לבית זבדיה, לאחר הלילה שבילו יחד בביתה של מרים, שם נפגשו עם הפרושים. שיחתם עם המנהיגים הירושלמים נמשכה עמוק לתוך הלילה, וכולם השתכנעו פחות או יותר שישוע התנהג באופן מוזר, ושהוא נהג כך זה זמן מה. ואף כי רות לא יכלה להסביר את כל מה שעשה, היא התעקשה שהוא תמיד נהג במשפחתו בהגינות וסירבה לתמוך בכוונתם להניא אותו מלהמשיך ולפעול.
בדרך לבית זבדיה הם שוחחו ביניהם והסכימו לנסות ולשכנע את ישוע לחזור אתם הביתה. מרים אמרה: ״אני יודעת שאוכל להשפיע על בני אם רק יבוא אתי הביתה ויקשיב לי.״ יעקב ויהודה שמעו על התכנית לעצור את ישוע ולהוביל אותו לירושלים למשפט. הם גם פחדו על עצמם. משפחתם לא התערבה בעניינים כל אימת שישוע היה דמות פופולרית בציבור, אך כעת, משתושבי כפר נחום והמנהיגים הירושלמיים הפנו לו לפתע עורף, הם החלו להרגיש במובחן את הלחץ מפני הקלון הצפוי בשל העמדה המביכה בה נמצאו.
הם ציפו לפגוש את ישוע, לקחת אותו הצידה ולהאיץ בו לחזור אתם הביתה. הם חשבו שיוכלו להרגיע אותו בכך שיבטיחו לו לשכוח את ההזנחה שהזניח אותם – הם יסלחו וישכחו – אם רק יוותר על הטיפשות שבניסיון להטיף לדת חדשה, ניסיון אשר יכול לגרום לו רק להסתבך ולהמיט קלון על משפחתו. תשובתה של רות לכל אלה הייתה: ״אני רק אומר לאחי שאני חושבת שהוא איש אלוהים, ושאני מקווה שהוא מוכן למות ולא להתיר לפרושים המרושעים להפסיק את פעולתו כמטיף.״ יוסף הבטיח להשקיט את רות בעוד האחרים משכנעים את ישוע.
כשהגיעו לבית זבדיה, היה ישוע בעיצומם של דברי הפרידה שלו לתלמידיו. הם ביקשו להיכנס לבית, אך הוא היה מלא עד אפס מקום. לבסוף התמקמו במרפסת האחורית והעבירו הודעה לישוע, שעברה מאדם לאדם עד שלבסוף הפריע לו שמעון פטרוס ולחש: ״דע שאמך ואחיך נמצאים בחוץ והם מאוד רוצים לדבר אתך.״ אמו לא העלתה על דעתה עד כמה היו חשובים דברי הפרידה לחסידיו, ואף לא ידעה שהדברים עתידים היו להיות מופרעים בכל רגע כשתגיע החבורה לעצור אותו. היא באמת חשבה שלאחר נתק ממושך כל כך, לכאורה, ולאור העובדה שהיא ואחיה הואילו בטובם לבוא אליו, ישוע יפסיק את דבריו ויבוא אליהם ברגע שיקבל את ההודעה שהם ממתינים.
היה זה אחד מאותם המקרים בהם משפחתו הארצית של ישוע לא הצליחה להבין שהוא נדרש לעסוק בעסקי ׳אביו׳. וכך, מרים ואחיו נפגעו עמוקות כאשר הפסיק לרגע את דבריו כדי לקבל את ההודעה ובמקום למהר ולצאת לקראתם הם שמעו את נעימת קולו הרמה כשאמר, בקול רם יותר: ״אימרו לאמי ולאחי כי אין להם מה לחשוש ביחס אלי. ׳האב׳ אשר שלח אותי לעולם לא ייטוש אותי; ושום דבר רע לא יאונה גם למשפחתי. אמרו להם להתאזר באומץ ולסמוך על ׳אבי׳ המלכות. ואחרי ככלות הכול, מי היא אמי ומי הם אחי?״ והוא פרש את זרועותיו אל עבר כל תלמידיו שבחדר ואמר: ״אין לי אימא; אין לי אחים. הנה אמי והנה אחי! כי כל העושה את רצון ׳אבי׳ שבשמיים הינו כאמי, כאחי וכאחותי.״
וכאשר שמעה מרים את אלה המילים, היא נפלה לזרועותיו של יהודה. בעוד ישוע מסיים את מילות הפרידה מתלמידיו, הם הוציאו אותה אל הגן על-מנת להעירה. הוא התכוון לצאת אל אמו ואחיו כאשר הגיע במרוצה שליח מטבריה ודיווח כי אנשי הסנהדרין נמצאים בדרכם לכאן ובסמכותם לעצור את ישוע ולהובילו לירושלים. אנדראס קיבל את ההודעה, הפסיק את דבריו של ישוע ומסר לו אותה.
אנדראס לא זכר שדוד מיקם כעשרים וחמישה זקיפים סביב לבית זבדיה, וכי איש לא יכול היה להפתיע אותם; ולכן שאל את ישוע מה לעשות. ׳המאסטר׳ עמד שם בדממה, בעוד אמו מתאוששת בגן מן השוֹק של מילותיו, ״אין לי אימא״. ממש באותו רגע קמה בחדר אישה ואמרה, ״אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן אֲשֶׁר נְשָׂאַתְךָ וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר יָנָקְתָּ.״ ישוע נפנה לרגע משיחתו עם אנדראס על-מנת לענות לאישה ואמר, ״לא, כִּי אַשְׁרֵי הַשּׁומְעִים וְהַשּׁומְרִים אֵת דְּבַר האלוהים.״
מרים, כמו גם אחיו של ישוע, סברו שהוא לא מבין אותם, שאיבד בהם עניין, והם כלל לא העלו בדעתם שהם אלה שלא הצליחו להבין אותו. ישוע הבין היטב כמה קשה לבני האדם לזנוח את עברם. הוא ידע כיצד נוהים אנשים אחר דבריו הרהוטים של המטיף, כיצד מגיב המצפון לפנייה רגשית כפי שהדעת מגיבה ללוגיקה ולהיגיון, אך הוא גם ידע כמה הרבה יותר קשה לשכנע אנשים לזנוח את העבר.
לעד נכון הוא כי כל אלה שמאמינים שלא מבינים או מעריכים אותם יכולים למצוא בישוע חבר אוהד ויועץ מבין. הוא הזהיר את שליחיו כי האדם עלול למצוא את אויביו בביתו שלו עצמו, אך לא העלה על דעתו עד כמה תתגשם תחזית זו בחוויה שלו עצמו. ישוע לא נטש את משפחתו הארצית כדי לעסוק בעסקי ׳האב׳ – הם אלה שנטשו אותו. מאוחר יותר, לאחר מותו ותחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים, כאשר יעקב התחבר לתנועת הנצרות המוקדמת, הוא סבל באופן לא יתואר כתוצאה מכך שלא הצליח ליהנות מוקדם יותר מן הקשר עם ישוע ועם תלמידיו.
בעניין זה, בחר ישוע להסתמך על הידע המוגבל של דעתו האנושית. הוא ביקש לחוות את החוויה כאחד האדם. דעתו האנושית של ישוע אכן התכוונה לראות את משפחתו לפני יציאתו. הוא לא רצה להפסיק את דבריו באמצע ולהיפגש עמם בציבור לראשונה, לאחר נתק כה ממושך. הוא התכוון לסיים את דבריו ולפגוש אותם בטרם יצֵא, אך תכנית זו סוכלה בשל הקנוניה ורצף האירועים שהחלו מיד לאחר מכן.
מהירות מנוסתם הואצה בשל הגעתה לכניסה האחורית של בית זבדיה של קבוצה משליחיו של דוד. ההמולה שנוצרה בשל הגעתם הפחידה את השליחים, שסברו שהם אלה שבאו לעצור אותם, ומכיוון שחששו להיעצר, יצאו במנוסה מן הדלת הקדמית ואל הסירה שהמתינה להם. זאת הסיבה בשלהּ לא ראה ישוע את משפחתו שהמתינה במרפסת האחורית.
אך במסגרת מנוסתו, ובעת שעלה על הסירה, הוא אמר לדוד זבדיה: ״אמור לאמי ולאחי שאני מעריך את העובדה שבאו, ושהתכוונתי לפגוש אותם. הזהר אותם לבל ייעלבו ממני, ושבמקום זאת יבקשו לדעת את רצון האל ויבקשו את החסד והאומץ לנהוג על-פיו.״
וכך, בבוקר יום ראשון זה, ה-22 במאי לשנת 29 לספירה, נסו ישוע, שניים עשר השליחים ושניים עשר האוונגליסטים מנציגי הסנהדרין אשר עשו את דרכם לבית צידה ובידם אישור מטעם הורדוס אנטיפס לעצור אותו, לקחת אותו לירושלים ולהעמידו שם למשפט באשמת חילול הקודש והפרות נוספות של מצוות היהודים הקדושות. בערך בשעה שמונה ושלושים בבוקר יפהפה זה הפליגה חבורת העשרים וחמישה וחתרה אל עבר חופיה מזרחיים של הכנרת.
בעקבות סירתו של ׳המאסטר׳ חתרה סירה קטנה יותר ובה שש משליחיו של דוד, אשר נצטווו לשמור על קשר עם ישוע ועמיתיו ולדאוג לכך שמידע אודות מיקומם וביטחונם יימסר באופן שוטף לבית זבדיה שבבית צידה, אשר שימש למשך תקופה כמטה עבודת המלכות. אך ישוע לא שב להתגורר בבית זבדיה. מכאן ואילך, ולמשך כל שארית חייו על-פני האדמה, ׳למאסטר׳ אכן לא ״היה מקום להניח עליו את ראשו.״ הוא לא שב להתגורר במקום מושב קבע.
הם חתרו אל עבר כורסי, שם הפקידו את סירותיהם בידי חברים, והחלו את מסע הנדודים של שנתו האחרונה ורבת האירועים ל ׳המאסטר׳ על-פני האדמה. לזמן מה הם נותרו בתחומי שלטונו של פיליפוס, ונעו מכורסי עד קיסריה-פיליפי, ומשם לחופי פיניקיה.
הקהל נשאר בסמוך לבית זבדיה וצפה בשתי הסירות עושות את דרכן אל עבר החוף המזרחי. הם נבהלו כהוגן כאשר הגיעו הנציגים מירושלים והחלו לחפש בחופזה אחר ישוע. הם סירבו להאמין שחמק מהם, ובעת שישוע וחבורתו עשו דרכם צפונה דרך הבשן, הפרושים ועוזריהם בזבזו כמעט שבוע של בחיפוש עקר אחריו באזור כפר נחום.
משפחתו של ישוע זבה לביתה בכפר נחום ובילתה כמעט שבוע שלם בשיחות, וויכוחים ותפילה. הם היו מבולבלים ומלאי חששות. רק ביום חמישי אחר הצהריים זכו ליהנות ממעט שקט, כאשר רות שבה מביקור בבית זבדיה, שם למדה מפי דוד ששלום לאביה-אחיה, שהוא בטוב ועושה את דרכו אל עבר החוף של פיניקיה.
מעט לאחר שעגנו בכורזים, ביום ראשון זה עתיר מאורעות, יצאו ישוע והעשרים וארבעה מעט צפונה, ובילו את הלילה בפארק יפהפה, דרומה לבית צידה-יוליאס. הם הכירו היטב את החניון משום שבילו בו בעבר. לפני שפרשו לשנת הלילה, קיבץ ׳מאסטר׳ את חסידיו סביבו ודן עמם בתכניות למסע דרך הבשן וצפון הגליל ואל החוף הפיניקי.
אמר ישוע: ״זכרו את שאמר סופר תהילים על הזמנים האלה, לאמור, ׳לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, ולאומים יֶהְגּוּ רִיק? יתייצבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְהוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ לאמור, ננתץ אסורי רחמים ונבתק חבלי האהבה.׳
״היום מתגשמת נבואה זו לפניכם. אך משום שטעה סופר תהילים ביחס למשימתו בארץ של ׳בן האדם׳, לא תראו בהתגשמותה של שאר נבואתו. מלכותי מבוססת על אהבה, מטיפה לרחמים, ומכוננת תוך שירות נטול אנוכיות. לא ישב ׳אבי׳ בשמים וישחק למוֹ. לא ידבר אלימו באפו. אמת בהבטחה כי ׳לבנו׳ הגויים (ובמציאות, אחיו הבּוּרים, שלא למדו עדיין). ואני אקבל את הגויים בזרועות פתוחות, ברחמים ובאהבה. ועל-אף הכתוב, למצער, כי ׳הבן׳ ׳יְרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל וכִּכְלִי יוֹצֵר יְנַפְּצֵם׳, תהא כל האהבה הזו מנת חלקם של הגויים. סופר תהילים האיץ בכם ׳לעבוד את יהוה ביראה׳ – ואילו אני מזמין אתכם לרכוש באמונה את זכותכם להיות בנים לאלוהים; הוא מצווה עליכם לשמוח ברעדה; אני מזמין אתכם לשמוח בבטחה. הוא אומר ׳נַשְּׁקוּ בַר, פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ.׳ אך אתם, אשר חייתם עמי, יודעים היטב שלא דרך כעס וזעם תתבסס מלכות האלוהים בלב האדם. ואף-על-פי-כן, אכן זכה סופר תהילים להצצה של אור האמת כאשר אמר בסוף דבריו: ׳אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.׳״
המשיך ישוע ללמד את העשרים וארבעה, ואמר: ״הגויים שמתרגשים עלינו צודקים במידת-מה. בגלל שהחזון שלהם קטן וצר, הם מסוגלים למקד את האנרגיות שלהם בהתלהבות. הם יכולים לראות את המטרה בעין, פחות או יותר; ומשום כך הם מתאמצים ופועלים באומץ וביעילות. אתם, שהכרזתם על כניסתכם למלכות השמים, מתחבטים יותר מדי ויותר מדי עמומים באופן שבו אתם מלמדים. הגויים חותרים הישר למטרה; אתם לוקים בכמיהה כרונית. אם תבקשו להיכנס למלכות, למה שלא תסתערו עליה רוחנית, ממש כפי שהגויים צרים על עיר שהם מבקשים לכבוש? מי שהשירות שלו כולל בעיקר חרטה על העבר, יללות על הווה ותקווה חסרת תוחלת ביחס לעתיד, ממש לא ראוי למלכות. למה רגשו גויים? משום שאינם יודעים את האמת. מדוע אתם קמלים בכמיהה חסרת התוחלת? משום שאינכם מצייתים לאמת. חדלו מן הכמיהה המיותרת, וצאו לעשות באומץ את שנדרש לעשות על-מנת לכונן את המלכות.
״אל תהיו חד-צדדיים, ובכל אשר תעשו אל תהיו מומחים גדולים. הפרושים שמבקשים להשמידנו אכן סבורים שהם פועלים בשירות האל. המסורת צמצמה אותם כל-כך עד כדי שהתעוורו מן הדעות הקדומות והתקשחו מן הפחדים. קחו למשל את היוונים, אשר להם מדע נטול דת, בעוד ליהודים דת נטולת מדע. כאשר אדם מובל בשגגה לקבל אמת מפוררת וצרה, התקווה היחידה לגאולתם הינה להפוך להיות מתוֹאמים-בָּאמת – מוּמרים.
״הרשו לי להכריז בהטעמה על אמת נצחית זו: אם הודות להיותכם מתואמים-באמת, תלמדו להוות בחייכם דוגמה לצדיקוּת תמימה ויפהפייה זו, יבקשו אחיכם אחריכם, כדי להשיג את שהשגתם. השיעור בו יימשכו אליכם מבקשי אמת מייצג את השיעור בו ניחנתם באמת, את מידת צדיקותכם. השיעור שבו אתם נדרשים להביא את המסר לאנשים, מעיד במידה מסוימת על שיעור כישלונכם לחיות חיים של צדיקוּת, חיים מתואמים-בָּאמת.״
׳המאסטר׳ לימד את שליחיו ואת האוונגליסטים דברים רבים נוספים בטרם נפרדו ממנו בברכת לילה טוב והניחו ראשיהם על הכרית.
בבוקר יום שני, ה-23 במאי, הנחה ישוע את פטרוס ללכת לכורזים עם שניים עשר האוונגליסטים, בעוד הוא והאחד עשר יצאו אל עבר קיסריה-פיליפי דרך הירדן עד לדרך שחיברה בין דמשק לכפר נחום, משם צפון מזרחה להצטלבות בינה לבין הדרך לקיסריה-פיליפי ומשם עד לעיר עצמה, בה שהו ולימדו במשך שבועיים. הם הגיעו בשעות אחר הצהריים של יום שלישי, ה-24 במאי.
פטרוס והאוונגליסטים שהו בכורזים במשך שבועיים, שם הטיפו לבשורת המלכות באוזני חבורה קטנה אך כנה של מאמינים. ואולם, הם לא הצליחו להמיר מאמינים חדשים רבים. מכל ערי הגליל, הייתה זו כורזים שהניבה את הדל שביבולי הנשמות למלכות. בהתאם להוראותיו של פטרוס, דיברו האוונגליסטים פחות ביחס לריפוי – לנושאים פיזיים – והתמקדו ביתר שאת בהטפה והוראת האמתות הרוחניות של מלכות השמים. השבועיים הללו בכורזים, אשר היו הקשים ביותר והפחות מוצלחים עד כה בקריירה שלהם, אכן היוו בעבור שניים עשר האוונגליסטים טבילת אש של קושי. ובשל העובדה שנמנע מהם העונג שבהצטרפות נשמות חדשות למלכות, נפנה כל אחד מהם לבחון ביתר כנות את נשמתו שלו ואת התקדמותו שלו בנתיבי הרוח של החיים החדשים.
ביום שלישי, ה-7 ביוני, כאשר נדמה היה שלא נמצאו עוד המעוניינים להצטרף למלכות, קיבץ פטרוס את עמיתיו ויחד יצאו אל עבר קיסריה-פיליפי על-מנת לחבור לישוע ולשליחים. הם הגיעו בערך בצהרי יום רביעי ובילו את כל הערב בסיפור התנסותם בקרב הבלתי-מאמינים של כורזים. במהלך הדיונים באותו ערב שב והזכיר ישוע את המשל אודות הזורע ולימד אותם דברים רבים ביחס לכישלונות, לכאורה, במה שאנו עושים בחיים.
ואף כי ישוע לא פעל בפומבי במשך שהותם בת השבועיים בקרבת קיסריה-פיליפי, השליחים ערכו פגישות ערב שקטות רבות בעיר, ורבים מן המאמינים יצאו אל המחנה לשוחח עם ׳המאסטר׳. רק מעטים נוספו לשורות המאמינים כתוצאה מביקור זה. ישוע שוחח עם השליחים כל יום, והם הבחינו בבירור בתחילתו של שלב חדש במלאכת ההטפה למלכות השמים. הם החלו להבין ״כִּי מַלְכוּת השמים אֵינֶנָּה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כִּי התממשות השִׂמְחָה בהיות האדם בן אלוה.״
עבור אחד עשר השליחים, השהות בקיסריה-פיליפי אכן היוותה ניסיון אמתי; היו אלה שבועיים קשים עבורם. הם היו קרובים לדיכאון והתגעגעו לזריקת המרץ שנהג מדי פעם פטרוס הנלהב להזריק להם. באותם ימים, האמונה בישוע והמשך הדבקוּת בו הייתה אכן הרפתקה אמתית, כבירה. ואף כי רק מעטים הומרו במהלך השבועיים הללו, הם למדו דברים מועילים רבים במהלך המפגשים היומיים שלהם עם ׳המאסטר׳.
השליחים למדו שהיהודים נתקעו ומתו רוחנית משום שגיבשו את האמת לכדי מערכת אמונות; וכי כאשר מנסחים את האמת בדמות קו אדום של התחסדות-עצמית והחרגה במקום שתשמש כתמרור דרך של הנחיה וקדמה רוחנית, מאבדת אותה התורה את עוצמתה היצירתית ואת יכולתה להעניק חיים ולבסוף הופכת למשומרת, למאובנת.
הם המשיכו ולמדו מישוע כיצד להתבונן באישיויות האנושיות במונחים של מה שאפשרי עבורן בזמן ובנצח. הם למדו כי הדרך הטובה ביותר להוביל נשמות רבות לאהבת האל הבלתי-נראה הינה ללמד אותן ראשית לאהוב את אחיהן הנראים. ובהקשר לכך, משמעות חדשה נוספה להכרזתו של ׳המאסטר׳ ביחס לשירות נטול אנוכיות לזולת: ״מַה שֶׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם.״
אחד מן השיעורים הגדולים שנלמדו במסגרת השהות בקיסריה נגע למקורותיהן של מסורות דתיות, ולסכנה החמורה כאשר מתירים לתחושות קדושה להיקשר לדברים של חול, לרעיונות פשוטים ולמאורעות היום-יום. באחד מן המפגשים, הם למדו כי דת אמת הינה נאמנותו השלמה של האדם לאמונותיו הגבוהות ובאמתיות ביותר.
ישוע הזהיר את מאמיניו כי אם כמיהה דתית חומרית היא נחלתם, כי אז ככל שידעו יותר אודות עולם הטבע כך יקטן בהדרגה המקום עבור מקורם העל-טבעי, לכאורה, של כל הדברים וזה יגרום להם, בסופו של דבר, לאבד את אמונתם באל. וכי, אם הדת שלהם רוחנית, לעולם לא תוכל הקִדמה במדעי הטבע להפריע לאמונתם במציאויות הנצח ובערכים אלוהיים.
הם למדו כי כאשר הדת מוּנעת אך ורק ממניעים רוחניים, היא הופכת את החיים לראויים יותר, ממלאה אותם בתכליות גבוהות, מכבדת אותם בערכים טרנסצנדנטליים, מחייה אותם במניעים נעלים וכל זאת בזמן שהיא מעניקה לנשמת האדם תקווה נשגבה ומקיימת. דת אמתית מיועדת להקל על קשיי הקיום; היא משחררת את האמונה והאומץ הנדרשים לחיי היום-יום ולשירות זולתני. האמונה מעודדת חיוּת רוחנית ואת פירות הצדק.
שוב ושוב לימד ישוע את שליחיו כי שום ציוויליזציה לא תוכל לשרוד לאורך זמן את אובדן המיטב שבדת. הוא לעולם לא התעייף מלציין באוזני השניים עשר את הסכנה הגדולה שבקבלת סמלים וטקסים דתיים במקומה של ההתנסות הדתית. את כל חייו על-פני האדמה הקדיש למשימת הפשרת עשרות מסורות דת קפואות והפיכתן לחירות הנזילה של היות האדם בן מואר.
בבוקר יום חמישי, ה-9 ביוני, לאחר שקיבלו ידיעות אודות התקדמות המלכות משליחיו של דוד שהגיעו מבית צידה, יצאה קבוצת עשרים וחמישה מורי האמת הללו מקיסריה-פיליפי והחלה את דרכה אל-עבר החוף הפיניקי. הם הקיפו את אזור הביצות, דרך לוּז ועד להצטלבות עם הדרך ממגדל להר הלבנון, ומשם להצטלבות עם הדרך המובילה לצידון, אליה הגיעו בשעות אחר הצהריים של יום ששי.
בעת שעצרו לארוחת הצהריים בצל מדף סלע בסמוך ללוז, נתן ישוע את אחת מן ההרצאות היותר יוצאות דופן ששמעו השליחים בכל השנים שחיו לצדו. ממש כשהתיישבו לאכול, שאל שמעון פטרוס את ישוע: ״׳מאסטר׳, מכיוון ׳שהאב׳ שבשמים יודע כל, ומכיוון שרוחו הינה המשענת שלנו בכינונהּ של מלכות השמים על-פני האדמה, מדוע אנחנו נסים מאיומי אויבינו? מדוע נסרב להתעמת עם אויבי האמת?״ אך בטרם החל ישוע להשיב לו, התפרץ תומאס ושאל: ״׳מאסטר׳, אני ממש רוצה לדעת מה שגוי בדת של אויבינו מירושלים. מהו ההבדל האמתי בין הדת שלהם לזו שלנו? מדוע אנחנו כל כך חלוקים באמונות שלנו, כשאנחנו מצהירים על כך שאנחנו מבקשים לשרת את אותו האל?״ ומיד כאשר סיים תומאס, אמר ישוע: ״אף כי לא אתעלם משאלתו של פטרוס, ואף שאני יודע עד כמה קל להבין שלא כהלכה את הסיבות בשלן החלטתי להימנע כעת מעימות גלוי עם מנהיגי היהודים, אני סבור שיועיל לכם יותר אם אבחר לענות על שאלתו של תומאס. אעשה כן כשתסיימו את ארוחת הצהריים.״
וכך ניתן לסכם במונחים של היום את האמתות הבאות שנכללו בדרשה זו על הדת, הזכורה לטובה:
אף כי לדתות העולם מקור כפול – טבעי ושל התגלות – בכל רגע נתון ובקרב כל עם נתון ניתן למצוא שלוש ביטויים מובחניים של מסירות דתית. ואלה שלושת המופעים של הדחף הדתי:
1. דת פרימיטיבית. הדחף הטבעי-למחצה והאינסטינקטיבי לחשוש מאנרגיות מסתוריות ולסגוד לכוחות נעלים, דת שהיא בעיקרה פיזית, דת של פחד.
2. דת הציוויליזציה. מושגי הדת המתקדמים ומנהגיהם של הגזעים המתורבתים – הדת של הדעת – התיאולוגיה האינטלקטואלית של הסמכות של המסורת הדתית המבוססת.
3. דת אמת – דת ההתגלות. ההתגלות של ערכים על-טבעיים, הצצה חלקית למציאויות נצחיות, הצצה על הטוּב והיופי של אופיו האינסופי של ׳האב׳ שבשמים – דת הרוח אשר באה לידי ביטוי בהתנסות האנושית.
׳המאסטר׳ סרב להקטין בערכה של דת החושים הפיזיים, זו של פחדים מבוססי אמונות טפלות של האדם בטבע, אך הוא תעב את העובדה שרבות מצורות הסגידה הפרימיטיביות הללו עדיין השתמרו במנהגי הדת של הגזעים האינטליגנטיים יותר של האנושות. ישוע הבהיר כי ההבדל הגדול בין דת הדעת לבין דת הרוח הינו שאת הראשונה מקיימת הסמכות ההלכתית, ואילו השנייה מתבססת לגמרי על ההתנסות האנושית.
ואז נפנה ׳המאסטר׳ להמשיך להבהיר וללמד את האמתות הבאות:
עד אשר יהפכו הגזעים לאינטליגנטיים ביותר, ומתורבתים הרבה יותר, עדיין ישתמרו רבים מן הטקסים הילדותיים, מבוססי אמונות טפלות, אשר מאפיינים בעיקר את מנהגי הדת האבולוציוניים של העמים המפגרים, הפרימיטיביים. עד אשר המין האנושי יתקדם לרמה בה מציאויות ההתנסות הרוחנית תוכרנה באופן נרחב יותר, גברים ונשים רבים ימשיכו להעדיף באופן אישי את אותן דתות סמכותיות אשר דורשות רק הסכמה אינטלקטואלית, בניגוד לדת הרוח, אשר דורשת השתתפות פעילה של הדעת ושל הנשמה בהרפתקת האמונה של ההתמודדות עם מציאויות הדת של ההתנסות האנושית המתקדמת.
עבור האדם, הדרך הקלה למלא את דחף הכמיהה הרוחנית שלו הינה לקבל את מסורותיה של הדת הסמכותית. דתות הסמכות המבוססות, היציבות, והמגובשות מספקות מקלט זמין לנשמתו המוטרדת והסתורה של האדם, מקלט אליו תוכל לסור כל אימת שתותקף בפחד ובאי וודאות. הדבר היחיד אותו מבקשת דת שכזו ממאמיניה, המחיר אותו יידרשו לשלם כדי ליהנות מן הסיפוקים ומן הביטחונות, הינה הסכמה אינטלקטואלית טהורה, פסיבית.
ובמשך זמן רב עוד יחיו על-פני האדמה אותם אינדיבידואלים מלאי חשש, פחד והיסוס אשר יעדיפו למצוא נחמה דתית בחיק הדתות הסמכותיוֹת, אף כי בשל כך יעמידו בסכנה את ריבונותה של האישיות, יפחיתו מכבודו של הכבוד העצמי, ויוותרו לגמרי על זכותם להשתתף בהתנסות האנושית המרגשת ומעוררת ההשראה מכולן: המסע האישי של חיפוש האמת, ההתרגשות של עמידה מול סכנות התגלית האינטלקטואלית, הנחישות לגלות את מציאויות ההתנסות הדתית האישית, הסיפוק העילאי שבניצחון האמונה הרוחנית על הספק האינטלקטואלי, שהוא נחלת האדם הנוטל חלק בהרפתקה העילאית של הקיום האנושי – האדם אשר מבקש את האל, בעצמו וכעצמו, ומוצא אותו.
דת הרוח פירושה מאמץ, מאבק, עימות, אמונה, נחישות, אהבה, נאמנות והתקדמות. דת הדעת – התיאולוגיה של הסמכות – איננה דורשת מן המאמינים שהצטרפו לשורותיה אלא מעט, אם בכלל, מכל המאמץ הזה. המסורת הינה מקלט בטוח ודרך קלה עבור אותן נשמות מפוחדות ובלתי מחויבוֹת אשר מתחמקות ממאבקי הרוח ומאי הוודאות המנטלית אשר כרוכים במסעות האמונה של הרפתקאות נועזות על פני אוקיינוס האמת שלא התגלתה, בחיפוש אחר חופיהן הרחוקים של מציאויות הרוח, אותם יש ותגלנה דעתו המתקדמת ונשמתו המתפתחת של האדם.
המשיך ישוע ואמר: ״מנהיגי הדת בירושלים גיבשו דוקטרינות שונות מטעם מורי המסורת ונביאי העבר לכדי מערכת מבוססת של אמונות אינטלקטואליות, היא דת של סמכות. דתות שכאלה פונות בעיקר לדעת. וכעת, אנו עתידים להיכנס לעימות קטלני עם דת זו משום שבקרוב נתחיל להטיף בעוז לדת חדשה – דת שאיננה דת במובן העכשווי של המילה, דת שפונה בעיקר לרוחו האלוהית של ׳אבי׳ אשר שוכנת בדעתו של האדם; דת אשר שואבת את סמכותה מן הפירות שמניבה קבלתה, פירות אשר וודאי יופיעו בהתנסותם האישית של כל אלה אשר יאמינו באמת ובתמים באמתות של התייחדות רוח גבוהה יותר זו.״
ישוע הצביע על כל אחד מן העשרים וארבעה בזמן שקרא לכל אחד בשמו, ואמר: ״וכעת, מי מכם יעדיף ללכת בדרך הקלה ולדבוק במוסכמותיה של הדת המבוססת והמאובנת עליה מגוננים הפרושים בירושלים, ולא לעמוד בקשיים וברדיפות שיהיו מנת חלקם של אלה המטיפים לדרך גאולה טובה יותר לאדם ובה בעת להרגיש את הסיפוק שבלגלות בעצמכם את יפי המציאויות של התנסות חיה ואישית באמתות הנצח וההדר העילאי של מלכות השמים? האם אתם מפחדים, רכים ומבקשים חיים קלים? האם תפחדו להפקיד את עתידכם בידיו של אל האמת, שאתם בניו? האם לא תסמכו על ׳האב׳, אשר אתם ילידיו? האם תשובו לנתיב הקל של הוודאות והיציבות האינטלקטואלית של הדת הסמכותית המסורתית, או שמא תשנסו מותניים ותצעדו עמי קדימה אל אותו עתיד סוער ולא וודאי בו נטיף את אמתות הדת החדשות של הרוח, של מלכות השמים בלב האדם?״
כל עשרים וארבע המאזינים קמו על רגליהם והתכוננו לסמל בכך את תשובתם האחודה והנאמנה לבקשה רגשית זו, אחת מן היחידות אשר ביקש מהם ישוע אי פעם, אך הוא הרים את ידו, עצר אותם ואמר: ״לכו כעת, איש לדרכו, כל אדם לבדו עם ׳האב׳, ומצאו את התשובה הלא-רגשית לשאלתי. ולאחר שמצאתם את ההתכוונות האמתית והכנה של נשמתכם, דברו עליה בחופשיות ובאומץ עם ׳אבי׳ ׳ואביכם׳, אשר אהבתו האינסופית הינה לאמתו של דבר הרוח של הדת עליה נטיף.״
האוונגליסטים והשליחים הלכו איש לדרכו למשך זמן קצר. מצב רוחם היה מרומם, דעתם מלאה בהשראה, ונפשותיהם התרגשו מאוד לשמע דבריו של ישוע. אך כאשר קיבץ אותם אנדראסֿ, אמר להם ׳המאסטר׳ רק כך: ״הבה ונמשיך בדרכנו. אנחנו הולכים לפיניקי לתקופה ועל כולכם להתפלל ׳לאב׳ ולבקש אותו להתמיר את רגשות הגוף והנפש לכדי אותה נאמנות מנטלית גבוהה יותר ואותן התנסויות רוח מספקות.״
ובעת שהמשיכו לצעוד במורד הדרך, שתקו העשרים וארבעה, ואז החלו לשוחח זה עם זה, ועד לשעה שלוש אחר הצהריים לא יכלו להמשיך בדרכם; הם עצרו מלכת, ופטרוס ניגש לישוע ואמר: ״׳מאסטר׳, דברת אלינו מילות חיים ואמת. דבר אלינו עוד; אנו מתחננים שתמשיך ותדבר אלינו על הנושאים הללו.״
וכך, בעת שעצרו בצל בצד הגבעה, המשיך ישוע ללמדם אודות דת הרוח. וזה סיכום הדברים שאמר:
אתם יצאתם מעִם אותם אלה אשר בחרו להסתפק בדת של דעת, אלה אשר כמהים לביטחון ומעדיף את הקונפורמיות. אתם בחרתם להחליף את וודאות הסמכותיות בביטחונות רוח האמונה ההרפתקנית, המתקדמת. העזתם למחות כנגד השעבוד האכזר של הדת הממוסדת ולדחות את סמכותן של המסורות הכתובות אשר נחשבות כעת לדבר האלוהים. אכן, ׳אבינו׳ דיבר מפי משה, אליהו, ישעיהו, עמוס והושע, אך הוא לא פסק מלשלוח דברי אמת לעולם גם כאשר נביאי הקדם הללו פסקו מדבר. ׳אבי׳ אינו נושא פני שום גזע, ודברי האמת שניתנים לדור אחד אינם חסרים גם מן הדור אחר. אל תשגו ותחשיבו לאלוהי את מה שאנושי לחלוטין, ואל תיכשלו מלהבחין בדברי האמת שאינם מגיעים מפי נביאים מסורתיים, אשר להם לכאורה ההשראה.
קראתם לכם להיוולד מחדש, להיוולד מן הרוח. קראתם לכם לצאת מחשיכת הסמכות ומנרפּוּת המסורת ואל האור ההתעלות של ההכרה באפשרות לגלות בעצמכם את התגלית הגדולה ביותר שתוכל נשמת אנושית לגלות – ההתנסות העילאית של מציאת האל בעצמכם, בתוככם, ושלכם, ולעשות זאת כהתנסות אישית בפועל. וכך תוכלו לקום לתחייה מן המוות, לצאת מסמכות המסורת להתנסות ידיעת האל; וכך תצאו מחושך לאור, מן האמונה של הגזע שירשתם לאמונה אישית שהושגה הודות להתנסות ממשית; וכך תתקדמו מתיאולגיית הדעת שקיבלתם מאבות אבותיכם לדת רוח אמתית שתיבנה בנשמתכם כמתת של נצח.
הדת שלכם תשתנה, ותהפוך מאמונה אינטלקטואלית פשוטה בסמכות המסורתית להתנסות ממשית באותה אמונה חיה אשר מסוגלת לתפוש את מציאותו של האל ואת כל הקשור לרוחו האלוהית של ׳האב׳. דת הדעת כובלת אתכם ללא תקווה לעבר; דת הרוח מציעה התגלות הולכת וגדלה אשר מזמינה אתכם להמשיך ולעלות להישגים גבוהים וקדושים יותר של אידאלים רוחניים ומציאויות נצחיות.
ואף כי דת הסמכות עשויה להעניק לכם בהווה תחושת ביטחון ויציבות, עבור סיפוק חולף זה תידרשו לשלם במחיר אובדן החירות הרוחנית והדתית שלכם. במחיר הכניסה למלכות השמים שגובה ׳אבי׳ לא נכללת הדרישה שתכריחו את עצמכם להאמין בדברים שמבחינה רוחנית הם מגעילים, בלתי-קדושים ושקריים. לא תדרשו לוותר על חוש החמלה, הצדק והאמת שלכם בכניעה למערכת מיושנת של מנהגים וטקסי דת. לעולם תתיר אתכם דת הרוח ללכת אחר האמת לכל מקום אליו תנחה אתכם הרוח. ומי יכול לשפוט – אולי תעניק רוח זו לבני הדור הנוכחי משהו שהדורות הקודמים סירבו להאזין לו?
יבוֹשו מורי הדת הכוזבים אשר גוררים נשמות מורעבות חזרה לעבר הרחוק, העמום, ושם מותירים אותן! וכך, חסרי המזל הללו נידונים לפחד מכל תגלית חדשה ולהתבלבל מכל התגלות אמת חדשה. הנביא שאמר, ״יֵצֶר סָמוּךְ, תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם, כִּי בְךָ בָּטוּח,״ לא אמר זאת רק מתוך אמונה אינטלקטואלית בתיאולוגיה ברת-סמכא. אדם יודע-אמת זה מצא את האל; זה לא היה רק דיבור אודות האל.
אאיץ בכם לוותר על הנוהג לצטט את נביאי העבר ולהלל את גיבורי ישראל, ובמקום זאת לשאוף להפוך לנביאיו החיים של העליון, לגיבורי הרוח של המלכות הקרבה. אכן, ראוי לעיתים להלל את מנהיגי העבר יודעי האל, אך מדוע תנהגו כך אגב הקרבת ההתנסות העילאית של הקיום האנושי: מציאת האל בכוחות עצמכם, והידיעה שאתם יודעים אותו בנשמתכם שלכם?
לכל גזע אנושי נקודת מבט משלו על הקיום האנושי; משום כך, חייבת דת הדעת לדבוק בנקודות המבט הגזעיות השונות הללו. דתות של סמכות לעולם לא תוכלנה להתאחד. רק באמצעות מתת-העל של דת הרוח ניתן יהיה להגיע לאחדות האנושות, לאחוות בני התמותה. ואף כי מוחותיהם של בני הגזעים השונים נבדלים זה מזה, בתוך כלל האנושות שוכנת אותה רוח אלוהית ונצחית. ניתן יהא להגשים את תקוות האחווה האנושית רק כאשר דת הרוח הנאצלת, המאחדת – דת ההתנסות הרוחנית האישית – תמלֵא ותאפיל על דתות הדעת השונות של הסמכות.
דתות הסמכוּת תוכלנה רק להפריד בין בני האדם ולהציב אותם לעימות מצפוני אלה מול אלה; דת הרוח תגרום בהדרגה לבני האדם להתקרב אלה לאלה ולפתח אצלם הבנה אוהדת לזולת. דתות הסמכות דורשות אחידות באמונה, כזו שלא ניתן להגשים בעולם במצבו הנוכחי. דת הרוח מבקשת רק אחדות בהתנסות – אחידות בייעוד – ומפנה את מלוא המקום למגוון של אמונות. דת הרוח מבקשת רק אחידות בתוֹבנה, ולא אחידות בנקודות ההשקפה ובתחזיות. דת הרוח איננה דורשת אחידות בנקודות ההשקפה האינטלקטואליות, רק אחידות ברגשות הרוחניים. דתות הסמכות מתגבשות לכדי מערכות אמונה נטולות-חיים; דת הרוח צומחת לכדי שמחה וחירות שמתעצמות מתוך מעשים נאצלים של שירות אוהב וסעד רחום.
אך הישמרו לבל תבוזו לילדי אברהם אשר נקלעו לימים רעים, ימים של עקרות מסורתית. אבות אבותינו הקדישו עצמם לחיפוש נחוש ומלא תשוקה אחר האל, ומצאו אותו כפי שלא מצא אותו שום גזע לפניו מאז ימיו של אדם, אשר ידע הרבה מן הדברים הללו, בהיותו הוא עצמו ׳בן האל׳. ׳אבי׳ הבחין במאבקו הממושך של עם ישראל, מאז ימיו של משה, למצוא את האל ולדעת את האל. במשך דורות עמלו היהודים, הגירו זעה, גחנו, זעקו וסבלו את צער העם הבלתי-מובן, העם המתועב, וכל זאת על-מנת להתקרב צעד קט נוסף אל עבר תגלית האמת אודות האל. ולמרות כל מגרעותיו וכישלונותיו של עם ישראל, אבותינו, ממשה ועד הושע, התקדמו בהתמדה בגילוי לעולם של תמונה בהירה ואמתית יותר ויותר אודות האל הנצחי. וכך נסללה הדרך לתגלית הגדולה יותר של ׳האב׳ בה נתבקשתם אתם להשתתף.
לעולם אל תשכחו כי רק הרפתקה אחת מספקת או מרגשת יותר מן הניסיון לגלות את רצונו של האל החי, והיא ההתנסות העילאית של הניסיון הכנה לעשות כאותו רצון אלוהי. אל נא תשכחו כי את רצון האל נין לקיים בכל מלאכה ארצית. יש שליחויות לא-קדושות, אחרות הינן שליחויות של חול. כל הדברים הינם קדושים בחייהם של אלה אותם תנחה הרוח; הכפופים לאמת, אותם תאציל האהבה, בם תשלוט חמלה ותרסן ההוגנות – הצדק. הרוח אותה נשלח לעולם ׳אבי׳ ואני איננה רק ׳רוח האמת׳ אלא גם רוח אידאל היופי.
עליכם להפסיק ולחפש את דבר האל רק מעל דפיה הנושנים של התיאולוגיה הסמכותית. מכאן ואילך, אלה שייוולדו מרוח האל יכירו בדבר האל בלא תלות למקור ממנו יגיע. אין לזלזל באמת אלוהית משום שהיא ניתנת בערוץ שנדמה כאנושי. רבים מאחיכם מקבלים את התיאוריה אודות האל אך בה בעת לא מצליחים להכיר רוחנית בנוכחותו של האל. וזו בדיוק הסיבה בשלהּ לימדתי אתכם שוב ושוב כי הדרך הטובה ביותר להכיר במלכות השמים הינה באמצעות גישתו הרוחנית של הילד הקט. לא את חוסר בשלותו המנטלי של הילד שיבחתי, אלא את פשטותו הרוחנית של הילד הקט אשר קל לו להאמין והוא סומך באופן מלא כל כך. פחות חשוב שתדעו אודות עובדת האל מאשר שתוכלו להרגיש יותר ויותר בנוכחות האל.
כאשר תתחילו למצוא את האל בנשמתכם, או אז תתחילו לגלותו בנשמות כל בני האדם, ובסופו של דבר בכל היצורים והבריאוֹת שביקום עצום בממדיו. אך מה הסיכוי של ׳האב׳ להתגלות כאל הנאמנות העילאית והאידאליים האלוהיים בנשמות אותם בני אדם שמקדישים אך מעט, אם בכלל, מזמנם למחשבה והגות במציאויות נצח שכאלה? אף כי הדעת איננה כס הטבע הרוחני, היא אכן השער המוביל אליו.
אך אל תשגו בניסיון להוכיח לאחרים שמצאתם את האל; לא תוכלו להמציא במודע הוכחה תקפה שכזו, אף כי קיימות שתי דרכים חיוביות ורבות עוצמה להדגים את העובדה שאתם יודעי-אל, ואלה הן:
1. פירות רוח האל מופיעים בחיי היום-יום השגרתיים שלכם.
2. העובדה שכל תכנית חייכם מוכיחה שסיכנתם בגלוי את כל מה שאתם ואת כל אשר לכם בהרפתקה של ההישרדות לאחר המוות, בחיפוש אחר התקווה למצוא את אל הנצח אשר ממנו טעמתם טעימה מוקדמת בזמן.
כעת, אל נא תשגו, כי ׳אבי׳ יענה תמיד אף להבהוב האמונה החלוש ביותר. הוא מתייחס לרגשותיו הפיזיים, אלה של אמונה טפלה, של האדם הפרימיטיבי. ׳האב׳ קשוב תמיד לכבד ולעודד אפילו את הקלושים שבניסיונות להגיע אליו, כמו אלה של אותן נשמות כנות אך מפוחדות אשר אמונתן כה חלשה, ומסתכמת באך מעט יותר מקונפורמיות אינטלקטואלית להסכמה פסיבית עם הסמכות הדתית. אך אתם, אשר נקראתם לצאת מן החושך אל האור, מצופה מכם להאמין בלב שלם; ראוי לה לאמונתכם לשלוט בהתנהגות המשולבת של הגוף, הדעת והרוח.
אתם שליחַי, ועבורכם הדת לא תהפוך למקלט תיאולוגי אליו תנוסו מפחד ההתמודדות עם הקשיים של מציאות ההתקדמות הרוחנית וההרפתקה האידאליסטית; אלא, הדת תהפוך עבורכם לעובדת ההתנסות האמתית אשר תעיד על כך שהאל מצא אתכם והפך אתכם לאידאליים, לנאצלים, ולרוחניים, וכי יצאתם להרפתקת הנצח של מציאת אותו האל אשר מצא אתכם והפך אתכם לבניו.
וכאשר סיים ישוע את דבריו, סימן לאנדראס, הצביע על המערב, אל עבר פיניקי, ואמר: ״בוא נצא לדרך.״
בשעות אחר הצהריים של יום ששי, ה-10 ביוני, הגיעו ישוע ועמיתיו לאזור צידון, שם התארחו בביתה של אישה אמידה אשר התאשפזה בבית החולים של בית צידה בתקופה בה הפופולריות של ישוע הייתה בשיאה. האוונגליסטים והשליחים התארחו בבתי חבריהּ, באותה השכונה, והם בילו את השבת במנוחה בסביבה מרעננת זו. בטרם הכינו עצמם ליציאה אל עבר ערי החוף בצפון, הם בילו בצידון ובסביבותיה כמעט שבועיים וחצי.
שבת זו של חודש יוני הייתה שבת שקטה מאוד. האוונגליסטים והשליחים היו שקועים לחלוטין בהגות בדרשות שנשא ׳המאסטר׳ בנושא הדת בדרכם לצידון. כל אחד מהם הצליח להבין חלק ממה שאמר להם, אך איש מהם לא הבין את מלוא החשיבות של מה שלימד.
בקרבת ביתה של קִרוּסְקָה, שם שהה ׳המאסטר׳, חיה אישה סורית אשר שמעה רבות אודות ישוע כמרפא ומורה גדול, ובשעות אחר הצהריים של אותה השבת באה לביקור והביאה את בתה הקטנה. הילדה, אשר הייתה בת שתיים עשרה בערך, סבלה ממחלת עצבים קשה אשר התאפיינה בעוויתות ובתופעות קשות אחרות.
ישוע הזהיר את עמיתיו לבל יודיעו לאיש על נוכחותו בביתה של קרוסקה, והסביר שהוא מבקש לנוח. ואף כי הם צייתו להוראותיו של ׳המאסטר׳, משרתהּ של קרוסקה הלך לביתה של אישה סורית זו, נוֹרָנַה, להודיע לה שישוע מתאכסן בבית גבירתו והאיץ באם המודאגת להביא את בתה על-מנת שתתרפא. האם האמינה, כמובן, שרוח טמאה, שד נדבקה לבתה.
כאשר הגיעה נורנה, בלוויית בתה, הסבירו התאומים לבית חלפי באמצעות מתורגמן כי ׳המאסטר׳ נח ולא ניתן להפריעו; נורנה מיד השיבה שהיא והילדה תישארנה שם עד שיסיים ׳המאסטר׳ את מנוחתו. גם פטרוס ניסה להסביר לה בהיגיון ולשכנע אותה ללכת הביתה. הוא הסביר שישוע עייף מן ההוראה והריפוי ובא לפיניקי לתקופה שקטה של מנוחה. אך כל אלה לא הועילו; נורנה לא הייתה מוכנה לעזוב. להפצרותיו של פטרוס השיבה רק: ״לא אלך עד שאראה את ׳המאסטר׳ שלך. אני יודעת שהוא יכול לגרש את השד מילדתי, ולא אלך עד אשר יראה המרפא את בתי.״
ואז ניסה לשווא תומאס לשלֵח את האישה. לו אמרה: ״אני מאמינה ׳שהמאסטר׳ שלך יכול לגרש את השד שמענה את ילדתי. שמעתי אודות נפלאותיו בגליל, ואני מאמינה בו. מה קרה לכם, לתלמידיו, שאתם מנסים לשלח את אלה המבקשים את עזרת ׳המאסטר׳ שלכם?״ ולשמע המילים הללו, נסוג תומאס.
ואז צעד קדימה שמעון הקנאי לגעור בנורנה. אמר שמעון: ״אישה, את גויה דוברת יוונית. אין זה ראוי שתצפי מן ׳המאסטר׳ לקחת את הלחם שנועד לילדי הבית המועדפים ולהשליך אותו לכלבים.״ אך נורנה סירבה להיעלב מחבטתו של שמעון. תשובתה הייתה: ״כן המורה, אני מבינה את דבריך. בעיני היהודים, אני דומה לכלב, אך בעיני ׳המאסטר׳ שלך, אני דומה לכלב מאמין. אני נחושה שהוא יראה את הבת שלי, משום שאני משוכנעת שהוא ירפא אותה אם רק יביט בה. ואפילו אתה, אישי הטוב, לא תעז למנוע מן הכלבים את הזכות ליהנות מכמה פירורים שנופלים לעיתים משולחן הילדים.״
בדיוק באותו רגע, ממש לנגד עיניהם, אחז התקף עוויתות אלים את הילדה הקטנה, והאם צעקה: ״אתם רואים שרוח טמאה אחזה בבתי. אם אתם לא מתרשמים מן הצורך, וודאי ׳המאסטר׳ שלכם יתרשם ממנו. הוא שמסופר עליו שהוא אוהב את כל בני האדם ואפילו מעז לרפא את הגויים שמאמינים. אתם לא ראויים להיות תלמידיו. לא אלך עד שתרפא בתי.״
ישוע, אשר שמע את כל השיחה מבעד לחלון פתוח, יצא כעת החוצה ואמר: ״הו אִשָׁה, רַבָּה אֱמוּנָתֵךְ, כה רבה עד כי לא אוכל למנוע ממך את שביקשת; לכי לשלום. בתך כבר נרפאה.״ והילדה הקטנה הייתה בריאה מאותו שעה ואילך. בעת שנורנה נטלה את בתה והחלה לצאת, התריע בהם ישוע לבל יספרו על שאירע לאיש; ואף כי עמיתיו צייתו לבקשתו, האֵם והבת לא חדלו מלהכריז על הריפוי של הילדה בכל רחבי האזור ואפילו בצידון, עד כדי כך שישוע חשב לנכון להחליף את מקום מגוריו מספר ימים אחר כך.
למחרת, ציין ישוע בעת שלימד את השליחים את ריפוי בתהּ של האישה הסורית ואמר: ״וכך היה תמיד; אתם רואים בעצמכם שהגויים יכולים להאמין אמונה גואלת בתורת מלכות השמים. אמן, אמן אומר לכם, שהגויים יעלו על ילדיו של אברהם אם אלה לא יצליחו להאמין מספיק כדי לבוא בשעריה.״
בעת שנכנסו בשערי צידון, צעדו ישוע ועמיתיו על גשר, הראשון שרבים מהם ראו מימיהם. בעת שצעדו על הגשר, אמר ישוע בין היתר: ״העולם הזה הוא רק גשר; אתם יכולים לצעוד עליו, אך אל תחשבו לבנות עליו בית מגורים.״
וכשהחלו העשרים וארבעה במלאכתם בצידון, הלך ישוע להשתכן בבית מצפון לעיר, ביתן של יוּסְטָה ואמה, בַּרְנִיס. מדי הבוקר, לימד ישוע את העשרים וארבעה בביתה של יוסטה, ובשעות אחר הצהריים והערב, הם יצאו לצידון ללמד ולהטיף.
השליחים והאוונגליסטים התעודדו מאוד מקבלת הפנים החמה של הגויים בצידון למסר שהביאו; רבים הצטרפו למלכות במהלך שהותם הקצרה. נשמות רבות נוספו במהלך תקופת עבודה זו בת ששת השבועות בפיניקי, אך לאחר מכן נטו סופריהם היהודיים של כתבי הבשורה לדלג על קבלת הפנים החמה הזו של הגויים לתורתו של ישוע, כשבאותה העת ממש מספר גדול כל כך של בני עמו היו עוינים כלפיו.
במובנים רבים, העריכו המאמינים הגויים הללו את תורתו של ישוע יותר מן היהודים. רבים מתושבי האזור הסורי-פיניקיים, דוברי היוונית, למדו לא רק שישוע היה כמו האל, אלא גם שהאל היה כמו ישוע. אלה, המכונים כופרים, הבינו יחסית היטב את תורתו של ׳המאסטר׳ ביחס לאחידות החוקים בעולם הזה וביקום כולו. הם תפשו שאלוהים אינו נושא פני איש, גזע או אומה; שאין משוא פנים עִם האלוהים; שהיקום כולו הינו תמיד שומר חוק ומהימן לחלוטין. הגויים הללו לא פחדו מישוע; הם העזו לקבל את המסר שלו. במהלך הדורות, בני האדם לא הצליחו להבין את ישוע; הם פחדו מכך.
ישוע הבהיר לעשרים וארבעה שהוא לא נס מן הגליל משום שחסר לו האומץ להתעמת עם אויביו. הם הבינו כי הוא עדיין לא היה מוכן להתמודדות פתוחה עם הדת המאורגנת, ושהוא לא ביקש להפוך לקדוש מעונה. במהלך אחד מן המפגשים הללו, בביתה של יוסטה, אמר ׳המאסטר׳ לתלמידיו לראשונה כי ״הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּ וּדְבָרַי, דברי אמת, לֹא יַעֲבֹרוּן.״
המוטיב של מה שלימד ישוע בצידון היה התקדמות רוחנית. הוא אמר להם שהם לא יכולים לעמוד במקום; הם חייבים להתקדם בצדקתם או להידרדר לרוע ולחטא. הוא התריע בהם ״לשכוח את העבר ולרוץ קדימה, לאמץ את מציאויות המלכות הגדולות יותר.״ הוא האיץ בהם לא להסתפק במעמד של ילדים בבשורה אלא לשאוף למעמד של בנים אלוהיים מלאים, בהתייחדות עם הרוח ובאחוות המאמינים.
אמר ישוע: ״תלמידי לא רק חדלים מעשות רע אלא לומדים לעשות טוב; עליכם לא רק להיטהר מכל החטאים המודעים, אלא גם לסרב להרגיש רגשות אשמה. אם תתוודו על חטאיכם, ייסלח לכם; לכן היו בעלי מצפון הנקי מכל עבירה.״
ישוע נהנה מאוד מחוש ההומור המפותח של הגויים. היה זה חוש ההומור של נורנה, האישה הסורית, כמו גם אמונתה הגדולה והנחושה, אשר נגעו כל כך ללבו של ׳המאסטר׳ ולרחמיו. ישוע הצטער כל כך שבני עמו – היהודים – היו כל כך חסרים חוש הומור. פעם, אמר לתומאס: ״בני עמי לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות; אין להם כמעט שום הערכה להומור. דתם המעיקה של הפרושים לעולם לא הייתה יכולה להיוולד בקרב עם בעל חוש הומור. הם גם נעדרים עקביות; הם מסננים את היתוש ובולעים את הגמל.״
ביום שלישי, ה-28 ביוני, יצאו ׳המאסטר׳ ועמיתיו את צידון ועלו במעלה החוף אל עבר פּוֹרְפִירִיון וח׳וּלְדַה. שם קיבלו אותם הגויים בסבר פנים יפות, ורבים הצטרפו למלכות במהלך השבוע בו לימדו והטיפו. השליחים הטיפו בפּוֹרְפִירִיון ואילו האוונגליסטים לימדו בחולדה. בעת שהעשרים וארבעה עסקו במלאכתם, עזב אותם ישוע למשך שלושה ימים, יצא לביקור בעיר החוף בירות, שם פגש סורי בשם מלאך, אדם מאמין אשר ביקר בבית צידה בשנה שלפני כן.
הם שבו כולם לצידון ביום רביעי, ה-6 ביולי. הם שהו בביתה של יוסטה עד לבוקר יום ראשון, עת יצאו דרומה דרך החוף לכיוון צור, ועברו בעיירה בשם צרפת. הם הגיעו לצור ביום שני, ה-11 ביולי. עד לעת הזו, השליחים והאוונגליסטים התרגלו לפעול בקרב מה שמכונה גויים, אשר לאמתו של דבר היו בעיקר צאצאי השבטים הכנעניים הקדומים ממוצא שמי. כל האנשים הללו דברו יוונית. השליחים והאוונגליסטים הופתעו מאוד מן הלהיטות בה האזינו הגויים לבשורה והנכונות שבה האמינו לה רבים מהם.
בצוֹר, הם לימדו מן ה-11 עד ל-24 ביולי. כל אחד מן השליחים נטל עמו את אחד מן האוונגליסטים וזוגות זוגות יצאו ללמד ולהטיף בכל רחבי צור וסביבותיה. אוכלוסייתה הרב-לשונית של עיר נמל זו שמעה אותם בשמחה, ורבים הוטבלו לאות הצטרפותם למלכות. ישוע מיקם את המטה בביתו של יהודי מאמין בשם יוסף, אשר חי כחמישה או ששה קילומטרים מדרום לצור, לא הרחק מקבר חירם, אשר מלך על עיר המדינה צור בימיהם של דוד ושלמה.
במהלך השבועיים הללו, נכנסו השליחים והאוונגליסטים לצור דרך המזח של אלכסנדר, ושם ניהלו מפגשים קטנים. בלילה, רובם שבו ללון במחנה שבביתו של יוסף, מדרום לעיר. בכל יום באו מאמינים מן העיר לשוחח עם ישוע במקום מנוחתו. ׳המאסטר׳ נשא דברים בצור רק פעם אחת, בשעות אחר הצהריים של ה-20 ביולי, ודיבר אל המאמינים אודות אהבתו של ׳האב׳ לכלל האנושות ואודות משימתו של ׳הבן׳ לגלות את ׳האב׳ לכל הגזעים שבארץ. העניין בבשורת המלכות בקרב הגויים היה כה רב עד כי באותו הפעם נפתחו בפניו שערי מקדש מָלְקַרַת. מעניין לצין כי בשנים מאוחרות יותר נבנתה כנסייה נוצרית באותו מקום בו נמצא מקדש עתיק זה.
רבים ממנהיגי תעשיית הצבע הסגול של צור האמינו במלכות. זה היה הצבע שהפך את צור וצידון למפורסמות ברחבי העולם ולאחר מכן תרם כל כך להתעשרותן. ומעט אחר כך, כאשר החלה להידלדל אוכלוסיית הרכיכות אשר נדרשו להפקתו של הצבע, רבים מן התעשיינים הללו יצאו בחיפוש אחר מושבות חדשות של אותן רכיכות. וכך, הם נדדו לקצוות עולם ונשאו עמם את המסר אודות אבהות האל ואחוות האדם – את מסר בשורת המלכות.
בשעות אחר הצהריים של אותו יום רביעי, סיפר ישוע לחסידיו במסגרת הדברים שנשא את הסיפור אודות החבצלת הלבנה שמרימה את ראשה הצחור גבוה אל עבר השמש, בעוד שורשיה תקועים עמוק בבוץ של האדמה שמתחת. ״דומה הדבר,״ אמר הוא, ״לאדם, ששורשיו ומקורו באדמת עולם החי וזה טיבו האנושי, אך באמצעות אמונתו יגביה את טיבו הרוחני מעלה אל אור שמש האמת השמימית ויניב הלכה למעשה את פירות הרוח.״
במהלך אותה דרשה, השתמש ישוע לראשונה, ובפעם היחידה, במשל שנגע למקצועו שלו – נגרות. וכך אמר, עת דרש מהם ״לבנות היטב את היסודות לאופי נאצל של מתת רוח״: ״על-מנת להניב את פירות הרוח, עליכם להיוולד מן הרוח. אם תבקשו לחיות חיים מלאי-רוח בקרב אחיכם, עליכם ללמוד מן הרוח ולהיות מונחים על-ידהּ. אל לכם לשגות כאותו נגר מטופש אשר מבזבז זמן יקר על חיתוך, מדידה וליטוש קורת עץ שתוכה מרקיב ותולעים אכלו בה, ולאחר שהשקיע את כל מאמציו בקורה הבלתי ראויה, חייב לדחות אותה כבלתי מתאימה לשמש כיסוד למבנה שהוא מבקש לבנות, מבנה שנדרש לעמוד בפגעי הזמן ומזג האוויר. ראוי לו לכל אדם לוודא שיסודות האופי האינטלקטואלי והמוסרי יתמכו במבנה-העל של הטבע הרוחני, הגדֵל, הנאצל, אשר עתיד להתמיר את הדעת בת התמותה ואז, בשותפות עם אותה הדעת, שנוצרה-מחדש, עתיד לפתח את נשמת הייעוד האלמוֹתית. הטבע הרוחני שלכם – הנשמה שנוצרה מתוך שיתוף – הינה דבר צומח וחי, ואילו הדעת והמוסר של האינדיבידואל הינם הקרקע ממנה חייבים יצמחו ויבואו לידי ביטוי המופעים הגבוהים יותר הללו של התפתחות אנושית וייעוד אלוהי. ואף כי מצע הקרקע של הנשמה המתפתחת הינו אנושי וחומרי, ייעודו של הייצור שנוצר משילוב הדעת והרוח הינו רוחני ואלוהי.״
בערבו של אותו יום, שאל נתנאל את ישוע: ״׳מאסטר׳, למה אנו מתפללים שהאל לא יביאנו לידי ניסיון, כשאנו יודעים היטב ממה שגילית לנו אודות ׳האב׳ שהוא לעולם לא יעשה כן?״ ענה ישוע לנתנאל:
״אין להתפלא על כך שתשאלו שאלות כאלה, משום שאתם מתחילים לראות את ׳האב׳ כפי שאbי מכיר אותו, ולא כפי שראו אותו במעורפל ראשוני הנביאים היהודים. היטב תדעו שאבותיכם נטו לראות את יד האל כמעט בכל מאורע. הם חיפשו את יד האל בכל מופעי הטבע ובכל מאורע יוצא דופן בחיי האדם. הם קישרו את האל לטוב כמו גם לרע. הם סברו שהוא ריכך את לבו של משה והקשיח את זה של פרעה. כאשר האדם הרגיש דחף עז לעשות דבר-מה, בין אם טוב ובין אם רע, הוא נהג להתייחס לרגשות הבלתי שגרתיים הללו ולומר: ׳שמעתי את קול האל אומר, עשה כך וכך, או לך לכאן או לשם.׳ ובהתאם לכך, מכיוון שהאדם נתון בניסיון לעיתים כה קרובות ובעצמה כה גדולה, נוצר אצל אבותינו המנהג להאמין שהאל הוליך אותם לשם על-מנת להעמידם בניסיון, להענישם או לחזקם. אך אתם אכן תיטיבו לדעת. אתם יודעים שלעיתים קרובות עומד אדם בפני הניסיון הנובע מדחפיו האנוכיים שלו עצמו ומן הדחפים החייתים שבו. וכשתעמדו אתם בניסיון שכזה, אני מנחה אתכם לזהות את הניסיון בכנות כמה שהוא, ולהכווין בתבונה את אנרגיות הרוח, הדעת והגוף אשר מבקשות להתבטא לערוצים גבוהים יותר ומטרות אידאליסטיות יותר. וכך, אתם עשויים להתמיר את הניסיונות שלכם לכדי אותם סעדים מרוממי רוח בחיי האדם ולהימנע כמעט לחלוטין מאותם העימותים המיותרים, המחלישים שבין הטבע החייתי לזה הרוחני.״
״אך הבה ואזהיר אתכם מפני הטיפשות שבניסיון להתגבר על הפיתוי באמצעות מאמץ וכוח הרצון האנושי בלבד, תוך שאתם מחליפים רצון אחד באחר ולכאורה נעלה יותר. אתם תצליחו להתגבר על הפיתויים שנובעים מן הטבע הנמוך והפחוּת רק אם תגיעו למקום בו היתרון הרוחני מתגשם משום שבאמת פיתחתם עניין ואהבה בצורות ההתנהגות האידאליסטיות יותר אותן מנסה הדעת שלכם להחליף בצורות ההתנהגות הנמוכות, הפחות אידאליסטיות, שאתם מכירים כפיתויים. וכך, ההתמרה הרוחנית היא שתגאל אתכם מן השעבוד ההולך והגדל להדחקתם, לכאורה, של הרצונות האנושיים. הישן והנחות יפנה מקום לחדש ולנעלה. בלבבות המוארים באהבת האמת, תמיד יגבר היופי על הכיעור. אהבה רוחנית חדשה וכנה מייצרת אנרגיה מסלקת רבת עוצמה. אומר לכם שוב, אל תשתמשו ברוע כדי לגבור על הרוע, אלא תשתמשו בטוב כדי לגבור על הרוע.״
עמוק לתוך הלילה המשיכו השליחים והאוונגליסטים לשאול שאלות, ומן התשובות הרבות נציג לפניכם במונחים של היום, את המחשבות הבאות:
להצלחה החומרית נדרשות שאפתנות עוצמתית, שיקול דעת אינטליגנטי וחכמה למודת ניסיון. מנהיגות נשענת על יכולת טבעית, על שיקול דעת, על כוח רצון ועל נחישות. הייעוד הרוחני נשען על אמונה, על אהבה ועל מסירות לאמת – על רעב וצמא לצדיקוּת – על הרצון בלב שלם למצוא את האל ולהידמות לו.
אל תתייאשו מכך שגיליתם שאתם בני אנוש. יש והטבע האנושי נוטה אל עבר הרוע, אך הוא איננו חוטא מטבעו. אל תהיו מדוכאים משום שלא הצלחתם לשכוח התנסויות עליהן אתם מתחרטים. השגיאות שלא תצליחו לשכוח בזמן יישכחו בנצח. הקלו על משא הנשמה, מהרו ואמצו נקודת מבט מרחיקת ראות על ייעודכם, התרחבותה של הקריירה שלכם ביקום.
אל תשגו בכך שתעריכו את ערכה של הנשמה על-פי הפגמים של הדעת ומַאֲוַיֵּי הגוף. אל תשפטו את הנשמה ואל תעריכו את ייעודה על-פי מאורע אנושי אומלל אחד. הייעוד הרוחני שלכם מותנה רק בכמיהה ובתכלית הרוחנית שלכם.
הדת הינה התנסותה הרוחנית הבלעדית של הנשמה האלמותית המתפתחת של האדם יודע-אל, אך עוצמה מוסרית ואנרגיה רוחנית הינם כוחות רבי עוצמה בהם ניתן להשתמש בהתמודדות על מצבים חברתיים קשים ולפתרון בעיות כלכליות סבוכות. הופכים הכישורים המוסריים והרוחניים הללו את חיי אדם לעשירים ובעלי משמעות רבה יותר, בכל הרמות.
אם תלמדו לאהוב רק את אלה שאתכם יאהבו, יהיו חייכם קטנים ומרושעים. נכון הוא כי האהבה האנושית היא לעתים הדדית, אך האהבה האלוהית שופעת החוצה ומבקשת לספֵּק. ככל שליצור פחות אהבה, כן יגדל הצורך שלו באהבה, וכן תבקש האהבה האלוהית למלא את הצורך. אהבה לעולם איננה מבקשת לעצמה, ולא ניתנת להענקה-עצמית. אהבה אלוהית לא ניתן לשמור לעצמי; היא חייבת להינתן באופן זולתני.
ראוי למאמינים במלכות שתהיה להם במשתמע אמונה, אמונה של בנשמה שלמה, בוודאותו של ניצחון הצדיקות. חייבים בנאי המלכות שלא יהיה להם כל ספק באמיתותה של בשורת גאולת הנצח. המאמינים חייבים ללמוד ולהמשיך ולהשתפר ביכולתם לצאת מחוץ לסערות החיים – לחמוק מצרות הקיום האנושי – בזמן שהם מתייחדים בסגידה ומרעננים את הנשמה, רוכשים השראה לדעת ומחדשים את רוח באמצעות.
חוסר הוזל לא מייאש יחידים יודעי-אל, והאכזבה לא מדכאת אותם. מאמינים הינם חסינים בפני הדיכאון שגורמות צרות אך ורק חומריות; מאורעות עולם החומר לא מדאיגים את אלה החיים ברוח. כדי לעמוד אל מול התמורות והחליפות והצרות של החיים האנושיים, מְתַרגלים המועמדים לחיי נצח טכניקה מועילה ומחייה. כל יום בחיי מאמין אמתי, הוא מוצא כי קל לו יותר לעשות את הדבר הנכון.
חיים רוחניים מעצימים עד מאוד את הכבוד העצמי. אך כבוד עצמי איננו הערצה-עצמית. כבוד עצמי תמיד מתואם לאהבת ושירות הזולת. לא יוכל אדם לכבד עצמו יותר מן השיעור בו יאהב את שכנו; האחד מעיד על שיעור היכולת לאחר.
בחלוף הימים, גדלים כישוריו של כל מאמין אמתי ביכולתו למשוך את רעיו לאהוב את אמת הנצח. האם אתם כישרוניים יותר היום ביכולת שלכם לגלות לאנושות את הטוּב מאשר היית אתמול? האם אתם מליצי יושר טוב יותר לצדיקות השנה ביחס לשנה שעברה? האם אתם ממשיכי להשתפר באומנותיות בה תובילו נשמות רעבות לתוך מלכות הרוח?
האם האידאלים שלכם גבוהים מספיק על-מנת להבטיח את הישרדותכם בנצח בעוד הרעיונות שלכם מעשיים מספיק על-מנת להפוך אתכם לאזרחים מועילים שפועלים על הארץ בשיתוף עם רעיכם בני התמותה? ברוח, אזרחותכם הינה שמימית; בגוף, אתם אזרחי ממלכות הארץ. תנו את כל אשר חומר לקיסרים ואת כל אשר רוח לאל.
הקיבולת הרוחנית של הנשמה המתפתחת נמדדת בשיעור אמונתכם באמת ואהבתכם לאדם, אך עוצמת האופי האנושי שלכם טמונה ביכולת לעמוד בפיתוי לנטור טינה וביכולת להימנע מלשקוע בהרהורים אל מול הצער העמוק. התבוסה הינה המראה האמתית בה תוכלו להתבונן נכוחה בעצמי האמתי שלכם.
האם כשאתם מתבגרים ורוכשים ניסיון בענייני המלכות אתם נוהגים ביתר טקט בבני אדם בעייתיים ומגלים יתר סובלנות ביחס לחיים לצד עמיתים עקשנים? הטקט הוא נקודת המשען של המנוף החברתי, ואילו הסובלנות הינה סימן ההיכר של נשמה גדולה. אם מתנות קסומות ונדירות אלה כבר ברשותכם, בחלוף הימים תהפכו לערניים ולמנוסים יותר במאמץ הראוי שלכם להימנע מכל אי ההבנות החברתיות הבלתי נחוצות. נשמות חכמות שכאלה מסוגלות להימנע ממרבית הצרות אשר וודאי תהיינה מנת בחלקם של אלה שסובלים מחוסר התאמה רגשי, אלה שמסרבים להתבגר, ואלה אשר מסרבים להזדקן בחן.
בכל מאמציכם להטיף לאמת ולהכריז על הבשורה, הימנעו מחוסר כנות ומחוסר הוגנות. אל תבקשו הכרה לה לא זכיתם, אל תכמהו לאהדה שאין אתם ראויים לה. קבלו אהבה בחופשיות ממקורות אלוהיים אנושיים כאחד, בלא תלות במה שאתם ראויים לו, ובתמורה אהבו בחופשיות. אך ביחס לכל דבר אחר הקשור לכבוד ולהערצה, בקשו רק את שבכנות מגיע לכם.
בן התמותה יודע האל בטוח בגאולה; הוא אינו פוחד מן החיים; הוא כנה ומתמיד. הוא יודע לעמוד באומץ בסבל שלא יוכל להימנע ממנו; הוא איננו מתלונן אל מול קושי שלא יוכל לחמוק ממנו.
המאמין האמתי איננו מתעייף מלעשות טוב רק מפני שעומדים מולו מכשולים. הקושי מלבה את תשוקתו של אוהב האמת, ואילו המכשולים רק מאתגרים את יכולתו של בונה המלכות העשוי לבלי חת להתאמץ.
לפני שיצאו בדרגם לצור, לימד אותם ישוע עוד דברים רבים נוספים.
ביום שלפני שעזבו את צור בדרכם חזרה לכנרת, כינס ישוע את עמיתיו והנחה את שניים עשר האוונגליסטים לחזור בדרך אחרת מזו שצעדו בה הוא ושניים עשר השליחים. לאחר שהאוונגליסטים עזבו את ישוע, שוב לא שהו במחיצתו בקרבה שכזו.
בערך בצהרי יום ראשון, ה-24 ביולי, יצאו ישוע והשניים עשר מביתו של יוסף, אשר מדרום לצור, וירדו בדרך החוף אל עבר עכו. כאן שהו יום ודברו מילות נחמה לחבורת המאמינים שהתגוררה שם. פטרוס הטיף באוזניהם בערב של ה-25 ביולי.
ביום שלישי יצאו מעכו, והלכו פנימה ומזרחה בדרך לטבריה עד סמוך ליודפת. ביום רביעי שהו ביודפת והמשיכו ללמד את המאמינים בנושאים הקשורים למלכות. ביום חמישי עזבו את יודפת, הלכו צפונה בדרך המחברת בין נצרת להר הלבנון, עברו דרך והכפר זבולון. הם קיימו ברמה פגישות ביום השישי, ועשו שם את השבת. לזבולון הגיעו ביום ראשון, ה-31, קיימו שם פגישה באותו ערב ויצאו למחרת בבוקר.
בעוזבם את זבולון צעדו עד לצומת של דרך מגדל-צידון, בסמוך לגוש חלב, ממנה עשו דרכם לכנרת, אשר לחופיה המערביים של אגם הכנרת, מדרום לכפר נחום, שם קבעו להיפגש עם דוד זבדיה ולהיוועץ עמו בקשר לצעד הבא בעבודת ההטפה לבשורת המלכות.
במהלך פגישה קצרה עם דוד למדו כי מנהיגים רבים התאספו באותה העת בצדו השני של האגם, ליד כורסי, ומשום כך חצו באותו הערב את האגם סירה. הם נחו יום אחד בשקט בגבעות, ולמחרת צעדו לפארק, בסמוך למקום בו האכיל ׳המאסטר׳ את החמשת אלפים. כאן נחו במשך שלושה ימים וקיימו מדי יום פגישות בן נטלו חלק חמישים גברים ונשים, שארית של מה שהייתה בעבר חבורת המאמינים הגדולה שחיה בכפר נחום וסביבותיה.
בזמן היעדרו של ישוע מכפר נחום ומן הגליל, התקופה בה שהה בפיניקי, הגיעו אויביו למסקנה שכלל התנועה פורקה וכי מנוסתו בבהלה של ישוע העידה על כך שהוא כל כך נבהל עד שכנראה לעולם לא ישוב להטרידם. כמעט כל ההתנגדות הפעילה לתורתו התפוגגה. המאמינים החלו שוב להתכנס בפומבי, והחל תהליך התחברות הדרגתי אך יעיל של אלה ששרדו באמת את הסינון הגדול שחל זה עתה על מאמיני הבשורה.
פיליפוס, אחיו-למחצה של הורדוס, הפך במידת-מה למאמין בישוע, ומסר כי ׳המאסטר׳ היה חופשי לחיות ולפעול בחופשיות בתחום שלטונו.
הצו לסגור את שערי בתי הכנסיות היהודיים בפני תורתו של ישוע וחסידיו פעל לרעתם הסופרים והפרושים. מיד כאשר נסוג ישוע כדמות שנויה במחלוקת, החלה בקרב כלל העם היהודי תגובה; התפתחה תרעומת כללית כנגד הפרושים ומנהיגי הסנהדרין בירושלים. רבים מרבני בתי הכנסת החלו לפתוח את שעריהם בסתר בפני אבנר ועמיתיו, בטענה שהמורים הללו היו חסידיו של יוחנן ולא של ישוע.
אפילו בלבו של הורדוס אנטיפס חל שינוי, וכאשר נודע לו שישוע שוהה מעבר אגם, בשטח של אחיו פיליפוס, הוא שלח מסר ואמר כי למרות שחתם על צו למעצרו של ישוע בגליל, הוא לא התיר לעצור אותו בפראה, ורמז על כך שאם ישוע יישאר מחוץ לגליל לא יאונה לו רע; את אותו המסר שלח אף למנהיגים בירושלים.
וזה היה המצב בערך בראשון לאוגוסט, שנת 29 לספירה, המועד בו שב ׳המאסטר׳ מן המסע לפיניקי והחל לארגן מחדש את הכוחות הפזורים, המדולדלים אך הנאמנים לקראת שנת פעולתו האחרונה עלי אדמות, שנה מרובת אירועים.
נושא המאבק הוגדר בבהירות בזמן ׳שהמאסטר׳ ועמיתיו החלו להכין עצמם להטפה לדת חדשה, דת הרוח של האל החי אשר שוכן בדעת בני האדם.
לפני שישוע לקח את השניים עשר לביקור קצר באזור קיסריה-פיליפי, הוא קבע באמצעות שליחיו של דוד ללכת לכפר נחום ביום ראשון, ה-7 באוגוסט, ולבקר את משפחתו. נקבע מראש כי הפגישה תיערך במספנה של משפחת זבדיה. דוד זבדיה קבע עם יהודה, אחיו של ישוע, שכל המשפחה תהיה נוכחת – מרים וכל אחיו ואחיותיו של ישוע – וישוע הלך עם אנדראס ופטרוס כדי להיפגש עמם. מרים והילדים אכן התכוונו להיפגש עם ישוע, אך אירע הדבר כי קבוצת פרושים אשר ידעה על שהותו של ישוע בצדו השני של האגם, בשטח של פיליפוס, החליטה לבקר את מרים ולנסות ללמוד על מקום הימצאו. הגעתם של השליחים מירושלים הדאיגה מאוד את מרים ואלה הבחינו במתח ובלחץ של כלל בני המשפחה והסיקו שייתכן וישוע מתכוון לבקרם. וכך, הם התמקמו בביתה של מרים, קראו לתגבורת והמתינו בסבלנות להגעתו של ישוע. ובשל כל אלה, כמובן, המשפחה הייתה מנועה מלהיפגש עם ישוע כפי שנקבע. פעמים מספר במהלך היום ניסו יהודה ורות לחמוק מעינם הפקוחה של הפרושים ולשלוח מסר לישוע, אך לא עלה בידם לעשות כן.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות מסרו שליחיו של דוד לישוע שהפרושים התמקמו בפתח ביתה של אמו, ולכן לא ניסה להגיע לביקור. וכך, שוב, ושלא באשמת מי מן הצדדים, נמנע מישוע וממשפחתו ליצור קשר.
בעת שישוע, יחד עם אנדראס ופטרוס, המתינו בסמוך למספנה, ניגש אליהם גובה של מס המקדש ואמר: ״האם אין ׳המאסטר׳ שלכם משלם את מס המקדש?״ פטרוס נטה להביע תרעומת על הרמיזה שישוע מצופה לתרום לכלכלת פעילויות הדת של אויביו המושבעים, אך הוא שם לב להבעת פניו המיוחדת של גובה המס, והבין נכונה כי מטרתו הייתה להטמין להם מלכודת עת יסרבו לשלם את מחצת השקל ששולמה כנהוג לתמוך בשירותי המקדש בירושלים. ולכן, ענה לו פטרוס: ״וודא ׳שהמאסטר׳ משלם את מס המקדש. חכה ליד השער ואחזור מיד עם המס.״
פטרוס נחפש להבטיח. יהודה היה זה שהחזיק בכספים, והוא נמצא בעברו השני של האגם. לא הוא, לא אחיו ולא ישוע הביאו עמם כסף. הם ידעו שהפרושים מחפשים אחריהם, ולכן לא יכלו ללכת לבית צידה להביא כסף. כאשר סיפר פטרוס לישוע אודות הכסף שהבטיח, אמר לו ישוע: ״אם הבטחת, עליך לשלם. אך כיצד תקיים את הבטחתך? האם תשוב לדוג כדי לעמוד במילתך? אף-על-פי-כן, פטרוס, בתנאים שנוצרו מוטב לנו לשלם את המס. בואו לא ניתן לאנשים הללו סיבה להיעלב מאתנו. אנו נמתין כאן בזמן שאתה הולך לדוג, וכאשר תמכור אותם שם בשוק, תשלם לגובה המס עבור שלושתנו.״
את כל אלה שמע שליח חשאי של דוד שעמד בסמוך, וסימן לעמיתו שדג בסמוך לחוף לבוא מיד. כאשר החל פטרוס להתכונן לצאת לדוג בסירה, העניקו לו השליח וחברו כמה סלים מלאים בדגים, סייעו לו לשאת אותם לסוחר דגים סמוך אשר רכש את השלל. מה ששילם זה, בתוספת מה שהוסיף השליח של דוד, היה די והותר על-מנת לעמוד בתשלום מס המקדש של שלושתם. הגובה קיבל את המס ופטר אותם מקנס על איחור משום שנעדרו זמן מה מן הגליל.
אין זה מוזר שקיים סיפור על דג שתפס פטרוס ושקל בפיו. באותם הימים הסתובבו סיפורים רבים על אוצרות שנמצאו בפיהם של דגים; סיפורים שכאלה, של כמעט-נס, היו שכיחים למדי. וכך, כאשר יצא פטרוס אל עבר הסירה, הפטיר אליו ישוע בחצי חיוך: ״מוזר שבני המלך משלמים מס; בדרך כלל הזר הוא זה אשר ממוסה לקיום החצר, אך טוב לנו לא לספק לרשויות עילה כלשהיא. לך! אולי תתפוס את הדג שהשקל בפיו.״ מכיוון שכך דיבר ישוע, ופטרוס הופיע מהר מאוד ובידו כספי מס המקדש, אין להתפלא על כך שהמאורע הורחב ותואר לאחר מכן כנס בידי הסופר של הבשורה על-פי מתי.
ישוע, יחד עם אנדראס ופטרוס, המתינו על החוף כמעט עד לשעת השקיעה. השליחים מסרו להם שביתה של מרים היה נתון למעקב; ומשום כך, כאשר החל להחשיך, עלו שלושת הגברים הממתינים לסירה והחלו לחתור לאיטם אל עבר חופה המזרחי של הכנרת.
ביום שני, ה-8 באוגוסט, בעוד ישוע ושניים עשר השליחים חנו בפארק מגדן הסמוך לבית צידה-יוליאס, הגיעו מכפר נחום לוועידה יותר ממאה מאמינים, האוונגליסטים, סגל הנשים ועוד גורמים אשר תמכו בכינונה של המלכות. הגיעו גם רבים מן הפרושים, אשר נודע להם שישוע כאן. בעת ההיא, גם חלק מן הצדוֹקים חברו לפרושים במאמץ לטמון לישוע מלכודת. לפני שנכנס לשיחה סגורה עם המאמינים, קיים ישוע מפגש פתוח בו נכחו הפרושים, והם הציקו ׳למאסטר׳ וביקשו להפריע למהלך המפגש. אמר ראש המפריעים: ״רבי, תן לנו אות משמים, שיעיד על סמכותך כמורה, ואז ידע כל אדם שאכן שליח אלוהים הנך.״ ענה להם ישוע: ״בָּעֶרֶב תֹּאמְרוּ יוֹם צַח יִהְיֶה כִּי אָדְמוּ הַשָׁמָיִם; וּבַבֹּקֶר תֹּאמְרוּ הַיּוֹם סַעַר כִּי אָדְמוּ וְהִתְקַדְּרוּ הַשָׁמָיִם. כשיופיע ענן במערב תאמר יום גשום יהיה; כשתנשב הרוח מדרום תאמרו כי יהיה חם מנשוא. כיצד תדעו להכיר אֶת פְּנֵי הַשָׁמַיִם וְאת אותוֹת הָעִתִּים לֹא תַכִּירוּ? למבקשים את האמת, האות כבר ניתן; דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֶּשׁ-לוֹ אוֹת וְאוֹת לֹא יינתן לו.״
עת סיים את דבריו, עזב ישוע והחל להתכונן לוועידת הערב עם חסידיו. בוועידה הוחלט כי מיד עם שובם של ישוע והשניים עשר מן הביקור שתוכנן לקיסריה-פיליפי, הם יצאו למבצע מאוחד ברחבי ערי וכפרי הדקפוליס. ׳המאסטר׳ השתתף בתכנון של המבצע לדקפוליס ובעת שפיזר את החבורה, אמר: ״אומר לכם, "שִׂימוּ לְבַבְכֶם והיזהרוּ מִשְּׂאוֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים. אל תלכו שולל ממפגן המלומדות שלהם ומנאמנותם הגדולה למסורת הדת. שימו לבכם רק לרוח האמת החיה ולעוצמתה של דת האמת. לא פחד מפני דת מתה יציל אתכם, אלא אמונתכם בהתנסות חיה במציאויות הרוח של המלכות. אל תתנו לדעות הקדומות לעוור אתכם ולשבש את הבנתכם כך שעיניים לָכֶם וְלֹא תִרְאוּ וְאָזְנַיִם לָכֶם וְלֹא תִשְׁמְעוּ. דת אמת לא רק נועדה להשכין שלום אלא גם להבטיח את הקדמה. לא יוכלו השלום לשכון בלבבכם או הקדמה לשכון בדעתכם אלא אם תתאהבו בלב-שלם באמת, באידאלים של מציאויות הנצח. מונחים לפניכם עניינים של חיים ומוות – חטא מנעמי הזמן אל מול צדקת מציאויות הנצח. אפילו כעת תתחילו למצוא גאולה מן השעבוד לפחד ולספק, בעת שאתם באים בשערי חיי האמונה והתקווה החדשים. כשיתעוררו בנשמתכם רגשות של שירות לזולת, אל תדכאו אותם; כאשר ייגדש לבבכם באהבה לרעיכם, תנו ביטוי לדחף החיבה הזה וסעדו בחכמה את צרכיהם האמתיים של רעיכם.״
מוקדם בבוקר יום שלישי יצאו ישוע והשניים עשר מפארק מגדן אל עבר קיסריה-פיליפי, בירת מחוז שלטונו של פיליפוס הטטראכוס. קיסריה-פיליפי מוקמה באזור יפהפה. היא שכנה בתוך עמק מקסים, בין גבעות ציוריות. הירדן שם בקע ממערה תת-קרקעית. לצפון, התנשאה ברוב הדר פסגת החרמון, ואילו בגבעות מדרום נפרש הנוף המרהיב של הירדן ההררי והכנרת.
ישוע ביקר בהר החרמון בתחילת פעולתו בעסקי המלכות, וכעת, משנכנס לשלב הסופי בעבודה, ביקש לשוב להר הניסיון והניצחון. הוא קיווה שהשליחים יוכלו לרכוש נקודת השקפה חדשה על האחריות שהוטלה על כתפיהם וכן להתחזק לקראת הניסיונות שעתידים להתרחש בקרוב. בעת שהלכו בדרכם, בערך עת חלפו דרומה לנחל מירום, החלו השליחים לשוחח בינם לבין עצמם אודות ההתנסויות האחרונות בפיניקי ובמקומות אחרים, ולשתף בנוגע לאופן בו התקבל המסר שלהם ומה שונה היה יחסם של עמים שונים ׳למאסטר׳.
עת עצרו לאכול צהריים, עימת אותם ישוע לפתע עם השאלה הראשונה ששאל אותם מעודו ביחס לעצמו. הוא הפתיע אותם בשאלה ״מי אומרים בני האדם שאני?״
חודשים ארוכים בילה ישוע בהכשרתם של השליחים הללו, לימד אותם אודות טיבה ואופייה של מלכות השמים, והיטב ידע שהגיע העת ללמד אותם עוד אודות טיבו שלו עצמו ויחסו האישי למלכות. וכעת, עת ישבו תחת עץ התות, התכונן ׳המאסטר׳ לאחד מן המפגשים החשובים ביותר במהלך הקשר שלו עם שליחיו הנבחרים.
יותר ממחצית מן השליחים ענו לשאלתו של ישוע. הם אמרו לו שכל מי שהכיר אותו החשיב אותו לנביא או לאדם יוצא-דופן; שאפילו אויביו פחדו ממנו מאוד בשל הכוחות שקיבל מקשריו עם נסיך השדים. הם אמרו לו שיש ביהודה ובשומרון אנשים שלא פגשו אותו אישית אך מאמינים שהוא יוחנן המטביל שקם לתחייה. פטרוס הסביר שבזמנים שונים השוו אותו אנשים שונים למשה, לאליהו, לישעיהו ולירמיהו. לאחר ששמע ישוע את הדיווח, קם על רגליו, התבונן מטה אל השניים עשר אשר ישבו סביבו בחצי מעגל, הצביע אליהם במופגן במחוות ידו ושאל, ״אך מי אתם אומרים שאני?״ לרגע השתררה דממה מתוחה. השניים עשר לא התיקו עיניהם מן ׳המאסטר׳, ואז קפץ שמעון פטרוס על רגליו והכריז: ״אתה הגואל, ׳בנו׳ של האל החי.״ כאיש אחד קמו אחד עשר השליחים קמו על רגליהם, וסימלו בכך שפטרוס דיבר בשם כולם.
כאשר סימן להם ישוע שוב לשבת, נותר הוא לעמוד ואמר להם: ״את זאת גילה לכם ׳אבי׳. הגיעה השעה שתדעו את האמת אודותיי. אך לעת עתה אני מתריע בכם שלא לספר זאת לאיש. בוא נלך.״
וכך המשיכו בדרכם אל קיסריה-פיליפי, אליה הגיעו מאוחר באותו ערב. הם התאכסנו בביתו של סַלְזוּס, אשר המתין להם. באותו לילה, נדדה שנתם של השליחים; הם הרגישו כי מאורע רב חשיבות אירע בחייהם, ובעבודת המלכות.
מאז שיוחנן הטביל את ישוע ומאז שהמים הפכו ליין בכנא, פעמים מספר קיבלו אותו השליחים הלכה למעשה כמשיח. כמה מהם, ולתקופות קצרות, באמת האמינו שהוא המשיח המיוחל. אך ממש כאשר צצו התקוות הללו בלבבותיהם, ׳המאסטר׳ היה מנפץ אותן לרסיסים במילה או במעשה מאכזבים. זה זמן רב היו נתונים במערבולת בשל הסתירה בין המושג אודות המשיח המיוחל שחשבו עליו לבין ההתנסות יוצאת הדופן עם האדם יוצא הדופן שהרגישו בלבבותיהם.
מאוחר בבוקר אותו יום רביעי, התקבצו השליחים בגן של סלסוז לארוחת הצהריים. במהלך רוב אותו לילה, ובבוקר מאז שהשכימו, התאמצו שמעון פטרוס ושמעון הקנאי להביא את אחיהם לקבל את ׳המאסטר׳ בלב שלם, לא רק כמשיח אלא גם ׳כבנו׳ האלוהי של האל החי. שמעון ושמעון היו בהסכמה כמעט מלאה לגבי האופן בו העריכו את ישוע, והם פעלו בנחישות לשכנע את אחיהם לקבל את נקודת השקפתם במלואה. אף כי אנדראס המשיל לכהן מנהל הכללי של השליחים, שמעון פטרוס, אחיו, החל אט אט להפוך, בהסכמתם, לדובר של השניים עשר.
׳המאסטר׳ הופיע לקראת צהרי היום, בעת שישבו בגן. הם עטו ארשת פנים רצינית ושקולה, וכולם כאחד קמו על רגליהם כשהתקרב לעברם. ישוע הרפה את המתח באמצעות אותו חיוך לבבי וקרוב שאפיין אותו כל כך כל אימת שחסידיו לקחו את עצמם, או דבר-מה אחר שקשור בם, יותר מדי ברצינות. בתנועה סמכותית אותת להם לשבת. ומאז, שוב לא קמו השניים עשר כל אימת ׳שהמאסטר׳ בא בקרבם. הם ראו שהוא לא הסכין למפגן כבוד חיצוני מסוג זה.
לאחר שסעדו את ארוחת הצהריים והחלו לשוחח על התכנית למשימה הקרובה בדקפוליס, התבונן לפתע ישוע בפניהם ושאל: ״כעת, משחלפה יממה שלמה מאז שהסכנתם עם הכרזתו של שמעון פטרוס בנוגע לזהותו של ׳בן האדם׳, אשאל אתכם שוב, האם אתם עומדים בהחלטתכם?״ למשמע השאלה, קמו כולם כאחד על רגליהם, שמעון פטרוס צעד כמה צעדים קדימה אל עבר ישוע ואמר: ״כן, ׳מאסטר׳. אנחנו מאמינים שאתה הוא ׳בנו׳ של האל החי.״ ואז שב פטרוס לשבת במחיצת אחיו.
אמר אז ישוע, אשר עדיין עמד על רגליו, ״אתם שגרירי הנבחרים, אך לא הייתם יכולים להאמין באמונה זו רק מתוך ידע אנושי. זוהי התגלות של רוח ׳אבי׳ לנשמותיכם הכמוסות. ולכן, על סמך הודאתכם, זו הנובעת מתוך בוננות רוח ׳אבי׳ השוכנת בקרבכם, אצהיר אני שעל יסודות אלה אבנה את אחוות מלכות השמים. על סלע מציאות הרוח הזו אקים את המקדש החי של אחוות הרוח במציאויות הנצח של מלכות ׳אבי׳. לא יוכלו כל כוחות הרשע וצבאות החטא לעמוד אל מול אחוות אדם זו, אחוות רוח אלוה. ואף כי רוחו של ׳אבי׳ לעד תנחה את כל אלה אשר יבואו בקשרי הרעות של אחוות הרוח, לכם ולממשיכיכם אעניק כעת את מפתחות המלכות החיצונית – את הסמכות על הדברים ברי החלוף – על ההיבטים החברתיים והכלכליים של קבוצות הגברים והנשים החברים במלכות.״ ושוב התריע בהם, כי לעת עתה לא יספרו לאיש שהוא ׳בן האל׳.
ישוע החל להאמין בנאמנותם של שליחיו וביושרה שלהם. ׳המאסטר׳ גרס כי אמונה אשר יכלה למה שנציגיו הנבחרים עברו לאחרונה ללא ספק תוכל לעמוד במבחנים הקשים אשר עמדו בפתח ולהגיח ממה שייראה כשבר מוחלט של כל תקוותיהם לאור של עידן חדש, ומשם להמשיך ולהאיר עולם שעדיין יושב בחשכה. היום, החל ׳המאסטר׳ להאמין באמונתם של כל שליחיו, למעט אחד.
מאז ועד היום ממשיך אותו ישוע לבנות את אותו מקדש חי, על אותם יסודות נצחיים בדמות בניו האלוהיים, ואלה אשר הופכים להיות מודעים לכך שהם בניו של האל הם האבנים עמן הולך ונבנה מקדש בנים חי זה, אשר נבנה לכבודו וכהלל לחכמתו ואהבתו של ׳אב׳ הרוחות הנצחי.
וכשסיים את דבריו, הנחה ישעו את השניים עשר ללכת לדרכם ולבקש חכמה, כוח והנחיה רוחנית עד לשעת אורחת הערב. והם עשו כמצוות ׳המאסטר׳.
המאפיין החדש והעיקרי בווידוי של פטרוס הייתה ההכרה החדה בכך שישוע היה ׳בן האל׳, בכך שהיה ללא עוררין אלוהי. מאז הטבילה והחתונה בכנא, השליחים החשיבו אותו כמשיח, אך המושג היהודי אודות גואל האומה לא כלל את העובדה שעליו להיות אלוהי. היהודים לא סברו שהמשיח יבוא מן האלוהות; הוא היה אמור להיות ״זה שנמשח,״ אך הם כלל לא חשבו עליו כעל ״בן האל.״ בווידוי השני הושם דגש גדול יותר על הטבע המשולב, העובדה הנשגבת שהיה גם ׳בן האדם׳ וגם ׳בן האל׳, וישוע הכריז כי יבסס את מלכות השמים על האמת הגדולה הזו, על האיחוד בין הטבע האנושי לזה האלוהי.
ישוע ביקש לחיות את חייו על-פני האדמה ׳כבן האדם׳ ולהשלים ככזה את משימת המתת שלו. חסידיו נטו להתייחס אליו כאל המשיח המיוחל. אף כי היטב ידע שלעולם לא יוכל למלא את ציפיותיהם המשיחיות, הוא ניסה לשנות את המושג שלהם אודות המשיח כך שוכל למלא את חלקן. אך כעת התברר לו שלא יוכל להשלים את תכניתו זו בהצלחה. לכן, בחר להעז ולגלות להם את התכנית השלישית – להכריז באופן פומבי על אלוהיותו, להודות באמת שבווידוי של פטרוס, ולהכריז באוזני השניים עשר במישרין על אלוהיותו.
במשך שלוש שנים הכריז ישוע כי הוא ״בן האדם,״ ואילו במשך אותה תקופה ממש המשיכו השליחים להתעקש על כך שהוא המשיח לו ציפו היהודים. כעת, הוא גילה להם שהוא ״בן האל״, והתכוון לבסס את מלכות השמים על הטבע המשולב של ׳בן האדם׳ ׳ובן האל׳. הוא החליט להפסיק לנסות לשכנע אותם שהוא אינו המשיח. כעת, הוא החליט להעז ולהכריז באוזניהם שהוא אכן המשיח, ולהתעלם מהתעקשותם להמשיך ולהתייחס אליו ככזה.
ישוע והשליחים נותרו יום אחד נוסף בביתו של סלסוז, בהמתנה לכספים ששלח דוד זבדיה עם שליחיו. ההכנסות ירדו בשיעור ניכר כתוצאה מן הירידה העצומה שחלה בפופולריות של ישוע. הקופה הייתה ריקה כשהגיעו לקיסריה-פיליפי. מתי מאוד לא רצה לעזוב את ישוע ואחיו במצב כזה, וכבר לא היו לו כספים משלו להעביר ליהודה, כפי שנהג פעמים רבות בעבר. אך דוד זבדיה צפה את התדלדלות ההכנסות והורה לשליחיו לאסוף כספים עבור ׳המאסטר׳ ושליחיו שבגלות בזמן שאלה חלפו דרך יהודה, השומרון והגליל. וכך, עד לערבו של אותו היום, הגיעו השליחים הללו מבית צידה ועמם כספים שיספיקו לכלכלת השליחים עד לחזרתם ויציאתם למסע המתוכנן בדקפוליס. עד אז, ציפה מתי לקבל את התמורה על מכירת הנכס האחרון שלו בכפר נחום, וארגן מבעוד מועד שכספים אלה יועברו באופן אנונימי ליהודה.
פטרוס ושאר השליחים לא באמת תפשו כראוי את אלוהיותו של ישוע. הם לא ממש הבינו שהייתה זו תחילתה של תקופה חדשה בקריירה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה, הזמן בו המורה-המרפא הפך למשיח מסוג חדש – ׳בן האל׳. מכאן ואיל, נימה חדשה הופיעה במסר של ׳המאסטר׳. מכאן ואילך, האידאל היחיד בחייו היה ההתגלות של ׳האב׳, ואילו הרעיון היחיד שהציג היה הדוגמה האישית שנתן ליקום בהתגלמות של אותה חכמה עילאית אותה נתן להבין רק כשחיים אותה. הוא בא על-מנת שכולנו נוכל לחיות ולחיות חיים שופעים יותר.
ישוע נכנס כעת לשלב הרביעי והאחרון בחייו כבן אנוש בגוף בשר ודם. השלב הראשון היה זה של ילדותו, השנים בה היה אך בקושי מודע למקורו, לטיבו ולייעודו כבן אדם. השלב השני היה זה של השנים בה הלכה וגדלה מודעותו, שנות נערותו וראשית בגרותו, שנים בהם היטיב להבין את טיבו האלוהי ומשימתו כאדם. השלב השני הסתיים בהתנסויות ובהתגלויות שאירעו בהקשר לטבילה שלו. השלב השלישי של הקריירה של ׳המאסטר׳ על-פני האדמה נמשך מן הטבילה ולאורך שנותיו כמורה וכמרפא ועד לרגע רב החשיבות של הודאתו של פטרוס בקיסריה-פיליפי. השלב השלישי בחייו כלל את התקופה בה השליחים וחסידיו הקרובים ידעו אותו ׳כבן האדם׳ והחשיבו אותו כמשיח. השלב הרביעי והאחרון בקריירה שלו על-פני האדמה החל כאן, בקיסריה-פיליפי, ונמשך עד לצליבה. שלב זה של המשימה התאפיין בכך שהודה אלוהיותו וכלל את פעולתו בשנת חייו האחרונה. במשך התקופה הרביעית, אף כי מרבית חסידיו עדיין החשיבו אותו כמשיח, הוא נודע בקרב השליחים ׳כבן האל׳. הודאתו של פטרוס סימנה את תחילתה של תקופה חדשה זו, תקופה של התממשות מלאה יותר של אמת שליחותו העליונה כבן של מתת באורנטיה ועבור יקום שלם, וההכרה שהכירו שגריריו בעובדה זו, אף כי במעומעם.
כך הדגים ישוע בחייו את מה שלימד בדתו שלו: צמיחתו של הטבע הרוחני הודות להתקדמות בחיים. הוא לא שם דגש, כפי שעשו ממשיכיו, על המאבק הבלתי-נגמר בין הנשמה לגוף, אלא דווקא לימד כי הרוח תנצח בקלות את שניהם, ותיישב ביעילות הרבה מן המחלוקות האינטלקטואליות והאינסטינקטיביות הללו.
מכאן ואילך, נלוותה משמעות חדשה לכל מה שלימד ישוע. לפני קיסריה-פיליפי, הוא הציג את בשורת המלכות בתפקיד המורה הראשי. לאחר קיסריה-פיליפי, הוא לא הופיע רק בדמות מורה אלא כנציגו האלוהי של ׳האב׳ הנצחי, זה אשר עומד במרכז מלכות רוח זו ובכל כולה, ונדרש ממנו לעשות כל אלה כבן אנוש, ׳כבן האדם׳.
ישוע אכן התאמץ להוביל כמורה את חסידיו לתוך מלכות הרוח, ואז כמורה-מרפא, אך הם לא הסכינו לכך. היטב ידע שמשימתו הארצית לעולם לא תוכל למלא את הציפיות המשיחיות של העם היהודי; נביאי העבר תיארו משיח שהוא לעולם לא יכול להיות. הוא ביקש לכונן את מלכות ׳האב׳ ׳כבן האדם׳, אך חסידיו לא ששו להצטרף אליו להרפתקה. וכאשר ראה זאת ישוע, בחר ללכת לקראת מאמיניו, והחל התכונן ליטול על עצמו בפומבי את תפקיד ׳בן האל׳ של מתת.
משום כך שמעו השליחים הרבה דברים חדשים כששוחח עמם ישוע היום בגן. כמה מן ההכרזות הללו נשמעו מוזרות אפילו באוזניהם. בין יתר הדברים המפתיעים ששמעו היו אלה:
״מהיום ואילך, מי שירצה לחבור אלינו יידרש ליטול על עצמו את האחריות לשמש כבן וללכת אחרי. וכאשר לא אהיה יותר עמכם, אל תחשבו שהעולם יתייחס אליכם טוב מאשר התייחס ׳למאסטר׳ שלכם. אם תאהבוני, היו מוכנים להוכיח זאת בנכונותכם להקריב את הקורבן העליון.״
״הקשיבו וזכרו: לא באתי לקרוא לצדיקים, אלא לחוטאים. ׳בן האדם׳ לא בא כדי שיסעדוהו, אלא כדי לסעוד ולהעניק את חייו כמתנה לכל. אני מכריז באוזניכם כי באתי לבקש ולהושיע את האובד.״
״אֵת האלוהים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם זולת הַבֵּן הַיָּחִיד אֲשֶׁר בְּחֵיק הָאָב הוּא הוֹדִיעַ. וכשיינשא הבן, ימשוך את כולם אליו, וכל המאמין באמת זו, של טיבו המשולב של הבן, יזכה לחיי עולם.״
״אף כי לא נוכל להכריז עדיין בפומבי כי ׳בן האדם׳ הינו ׳בן האל׳, לכם זה נתגלה; ובשל כך אדבר אליכם בכנות ביחס למסתורין הזה. אף כי עומד אני מולכם בגוף פיזי, מאת ׳האב׳ יצאתי. בְּטֶרֶם הֱיוֹת אָבְרָהָם אֲנִי הָיִיתִי. מחֵיק ׳האב׳ יצאתי ואבוא לעולם, ואני מכריז באוזניכם כי בקרוב אשוב מן העולם לעסוק בעסקי ׳אבי׳.״
״האם תוכל אמונתכם להבין את האמת שמאחורי ההצהרות הללו, לאור העובדה ׳שבן האדם׳ לא יעמוד בציפיות של אבותיכם, במה שהם ציפו מן המשיח? מלכותי איננה מפה. האם תוכלו להאמין לאמת אודותיי לאור העובדה שאף כי לַשׂוּעָלִים יֵשׁ חוֹרִים וּלְעוֹף הַשָׁמַיִם קִנִּים, לי אין מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁי?״׃
״אף-על-פי-כן, אומר לכם כי אֲנִי ׳וְאָבִי׳ אֶחָד אֲנָחְנוּ. הַרֹאֶה אֹתִי רָאָה אֶת ׳הָאָב׳. ׳אבי׳ פועל עמי בכל אלה, ולעולם לא יעזבני לבדי במשימתי, ממש כשם שאני לעולם לא אעזבכם כשתצאו בקרוב לקצוות עולם ותטיפו לבשורה זו.
״וכעת, הבאתי אתכם עמי לזמן מה על-מנת שתבינו את ההוד ותתפשו את ההדר של החיים אליהם קראתי לכם: הרפתקת האמונה של כינון מלכות ׳אבי׳ בלבבות בני האדם, בנייתה של אחווה של קשר חי בין כל נשמות המאמינים בזו הבשורה.״
השליחים הקשיבו לכל ההכרזות הנועזות הללו בשתיקה; הם היו המומים. והם התפזרו בכדי לקיים דיון בקבוצות קטנות ולהרהר בדברי ׳המאסטר׳. הם הודו בכך שהוא ׳בן האל׳, אך לא יכלו לתפוש את מלוא המשמעות של מה שנקראו לו.
אותו הערב, אנדראס נטל על עצמו את האחריות לקיים פגישה אישית ועמוקה על כל אחד מאחיו, והוא קיים שיחות מועילות ומרוממות על כל אחד מעמיתיו למעט יהודה איש-קריות. אנדראס אף פעם לא נהנה מקשר אישי אינטימי עם יהודה, בדומה לקשר שהיה לו עם שאר השליחים, ולכן לא חשב שהיה מקום דאגה בשל העובדה שיהודה מעולם לא התחבר לראש השליחים ולא סמך עליו. אך כעת היה אנדראס מודאג מאוד מגישתו של יהודה עד כדי כך שמאוחר באותו לילה, לאחר שכל השליחים נרדמו, הוא בא לישוע והציג ׳למאסטר׳ את הסיבה לדאגתו. אמר ישוע: ״אין זה מקרה, אנדראס, שבאת אלי עם הנושא הזה, אך אין לנו יותר דבר לעשותו; עלינו להמשיך ולסמוך באופן מלא עלה שליח הזה. ואל תשכיר דבר מן השיחה הזו לאחיך.״
וזה כל מה שהצליח אנדראס לחלץ מישוע. תמיד שררה אווירה מוזרה בין תושב חבל יהודה לבין אחיו הגליליים. יהודה הוכה בתדהמה עם מותו של יוחנן המטביל, נפגע מספר פעמים עד מאוד מגערותיו של ׳המאסטר׳, התאכזב כאשר ישוע סרב להיות מוכתר למלך, הושפל כאשר הוא נָס מן הפרושים, הצטער כאשר הוא סרב להיענות לאתגר של הפרושים ולתת להם סימן, נבוך מסירובו של ׳המאסטר׳ להיעזר בהפגנות כוח, וכעת, רק לאחרונה, נכנס לדיכאון והתייאש מכך שהקופה התרוקנה. יהודה גם התגעגע לנוכחות ההמונים.
במידה כזו או אחרת, הושפע כל אחד מן השליחים האחרים מאותם אתגרים וקשיים, אך הם אהבו את ישוע. לכל הפחות, הם כנראה אהבו את ׳המאסטר׳ יותר ממה שאהב אותו יהודה, משום שהלכו עמו עד הסוף המר.
ומכיוון שהגיע מאזור יהודה, יהודה נעלב אישית מן האזהרה שהזהיר אותם ישוע לאחרונה, ״היזהרו משאור הפרושים״; הוא נטה להתייחס להכרזה הזו כאל אזכור סמוי שלו עצמו. אך הטעות הגדולה של יהודה הייתה זו: כאשר פעם אחר פעם שלח ישוע את שליחיו להתפלל, במקום להתייחד בכנות עם כוחות הרוח של היקום, יהודה ביכר לשקוע במחשבות אנושיות של פחד, המשיך לתת מקום לפקפוקים סמויים בנוגע למשימתו של ישוע ונכנע לנטייתו המצערת לשמור טינה ולבקש נקמה.
וכעת ביקש ישוע לקחת את שליחיו עמו להר החרמון, שם החליט שיתחיל השלב הרביעי של משימתו הארצית ׳כבן האל׳. כמה מהם נכחו בטבילה בירדן והיו עדים לתחילת הקריירה שלו ׳כבן האדם׳, והוא ביקש שכמה מהם גם יחזו בסמכותו להתחיל בתפקיד החדש ׳כבן האל׳. וכך, בבוקר יום ששי, ה-12 באוגוסט, אמר ישוע לשניים עשר: ״הכינו צידה והכינו את עצמכם לצאת להר ההוא, לשם קוראות לי הרוחות ללכת ולקבל על עצמי את שארית משימתי על-פני האדמה. אקח עמי את אחי כדי שאף הם יתחזקו לקראת הזמנים הקשים שצפויים לי בהתנסות זו.״
ישוע ועמיתיו הגיעו למרגלות הר החרמון לקראת שקיעה של יום ששי, ה-12 באוגוסט, שנת 29 לספירה, ממש בסמוך למקום בו המתין בעבר הנער תִיגְלֻת כאשר ׳המאסטר׳ העפיל לבדו להר על-מנת ליישב אחת ולתמיד את עתידה הרוחני של אורנטיה ולסיים טכנית המרידה של לוציפר. וכאן שהו יומיים והתכוננו רוחנית למאורעות שהתרחשו אך מעט אחר כך.
בקווים כלליים, ישוע ידע מבעוד מועד מה עתיד להתרחש על ההר, והוא השתוקק שכל שליחיו יוכלו לחלוק עמו את החוויה. השהות למרגלות ההר נועדה על-מנת להכשיר אותם להתגלות זו שלו עצמו. אך הם לא יכלו להגיע לרמות הרוחניות אשר נדרשו כדי להיחשף למלוא חווית הביקור של ההוויות השמימיות אשר עוד מעט קט יופיעו על-פני האדמה. ומכיוון שלא יכול היה לקחת עמו את כול עמיתיו, הוא החליט לקחת עמו את אותם השלושה שנהגו להצטרף אליו למפגשים מיוחדים מעין אלה. וכך, רק פטרוס, יעקב ויוחנן חלקו עם ׳המאסטר׳ חלק מהתנסותו הייחודית הזו.
מוקדם בבוקר יום שני, ה-15 באוגוסט, החלו ישוע ושלושת השליחים להעפיל על הר החרמון, ששה ימים לאחר הודאתו הזכורה לטוב של פטרוס בשעת הצהריים, תחת עצי התות.
ישוע נקרא להעפיל לבדו על ההר על-מנת לטפל בכמה עניינים חשובים שנגעו להתקדמותה של משימת המתת שלו בגוף, כפי שזו התייחסה ליקום שהוא עצמו ברא. היה זה משמעותי שהתזמון של מאורע יוצא דופן גרם לו להתרחש כאשר ישוע והשליחים היו בארצות הגויים, ושהוא אכן התרחש על הר של גויים.
מעט לפני צהרי היום הגיעו ליעדם, בערך במחצית הדרך לפסגה, ובעודם סועדים את ארוחת הצהרים, סיפר ישוע לשלושת השליחים חלק מן ההתנסות שלו בגבעות שממזרח לירדן מעט לאחר הטבילה כמו גם מעט יותר אודות התנסותו על הר החרמון בפעם האחרונה בה ביקר במקום מבודד זה.
בילדותו נהג ישוע להעפיל על הגבעה הסמוכה לביתו ולחלום על הקרבות שלחמו צבאות האימפריות בעמק יזרעאל; כעת העפיל להר החרמון על-מנת לקבל את ההכשרה שתכין אותו לירידה למישור הירדן ולסיים שם את מלאכתו בסצנות האחרונות של דרמת משימת המתת שלו באורנטיה. ׳המאסטר׳ יכול היה לוותר על המאבק באותו היום ולחזור לשלוט על מרחבי היקום, אך לא זאת בלבד שבחר לעמוד בדרישות הסדר שלו, סדר הבנים האלוהיים, אלא גם בחר לעמוד באופן מלא בחלק האחרון של רצון ׳אביו׳ מפרדיס. ביום זה של חודש אוגוסט, ראו אותו שלושת שליחיו מסרב לקבל לידיו את מלוא הסמכות ביקום. הם התבוננו בתדהמה בשליחים השמימיים שעזבו והותירו אותו לבדו לסיים את חייו הארציים ׳כבן האדם׳ ׳וכבן האל.׳
אמונתם של השליחים הגיעה לשיאה בהאכלתם של החמשת אלפים, ואז ירדה במהירות כמעט עד לאפס. כעת, משהצהיר ׳המאסטר׳ על אלוהיותו, התרוממה אמונתם הרפויה של השניים עשר במשך מספר השבועות הבאים והגיעה לשיא השיאים, אשר לאחריו המשיכה לרדת בהתמדה. הפעם השלישית בה שבה אמונתם לחיים התרחשה רק לאחר תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים.
בערך בשעה שלוש אחר הצהריים של יום יפה זה עזב ישוע את שלושת השליחים ואמר: ״אלך לי להתבודד לזמן מה ולהתייחד עם ׳האב׳ ועם שליחיו; אבקשכם להישאר כאן, ובזמן שתמתינו לשובי, התפללו שייעשה רצון ׳האב׳ בקשר להמשך משימת המתת של ׳בן האדם׳.״ לאחר הדברים הללו, נפרד מהם ישוע לפגישה ארוכה עם גבריאל ועם ׳האב מלכי-צדק׳, ממנה שב לא עד השעה שש. כאשר ראה ישוע את החרדה שאחזה בהם בשל היעדרותו הממושכת, אמר: ״למה אתם פוחדים? היטב תדעו שעלי לעסוק בעסקי ׳אבי׳; למה אתם מטיפים ספק כשאיני עמכם? כעת אכריז כי ׳בן האדם׳ בחר להמשיך את חייו כאחד מכם, בקרבכם. התעודדו; לא אעזוב אתכם עד תום מלאכתי.״
בזמן שסעדו את ארוחת הערב, שאל פטרוס את ׳המאסטר׳, ״עד מתי נישאר על ההר, הרחק מאחינו?״ ענה לו ישוע: ״עד שתחזו בהדר ׳בן האדם׳ ותדעו שכל מה שהכרזתי עליו אמת ויציב הוא.״ הם ישבו סביב לאור המדורה והמשיכו ושוחחו על אודות מרידתו של לוציפר עד רדת החשיכה, עת כבדו עפעפיהם של השליחים, שהרי יצאו למסעם מוקדם מאוד באותו הבוקר.
חצי שעה לאחר ששלושתם ישנו שנת ישרים, הם התעוררו לפתע בשל קול קרקוש סמוך, וכשהתבוננו סביבם, נדהמו לראות את ישוע משוחח באינטימיות עם שתי הוויות שמימיות, לבושות באור העולם השמימיות. פניו וגופו של ישוע האירו באור שמימי. השלושה הללו שוחחו בשפה מוזרה, אך מחלק מן הדברים שנאמרו שיער פטרוס בשוגג כי ההוויות שליד ישוע היו משה ואליהו; לאמתו של דבר היו אלה גבריאל ׳והאב מלכי-צדק׳. לבקשת ישוע, ארגנו הבקרים הפיזיים את הדברים כך שהשליחים יוכלו לחזות במראה זה.
שלושת השליחים נבהלו כל כך וחזרו לעשתונותיהם לאט, ואילו פטרוס, הראשון להתאושש, אמר בעת שהתבונן במחשה המרהיב מתפוגג אל מול עיניו ובישוע העומד שם לבדו: ״ישוע, ׳מאסטר׳, שמחים אנו למראה תהילה זו. לא נרצה לשוב לעולם הרגיל. אם תיאות, הבה נישאר כאן, נקים שלושה אוהלים, אחד לך, אחד למשה ואחר לאליהו.״ פטרוס אמר את הדברים הללו מתוך בלבול ופשוט משום שלא עלה על דעתו דבר מה אחר להגיד.
בעוד פטרוס מדבר, התקרב אליהם ענן מוכסף ועטף את ארבעתם. השליחים התייראו עד מאוד, ובזמן שנפלו על פניהם בסגידה, שמעו בת קול, אותה אחת אשר דיברה כשישוע הוטבל, שאמרה: ״זה בני ידידי; אליו תשמעוּן.״ כאשר נמוג הענן ושוב היה ישוע לבדו עם השלושה, הוא הושיט ידו אליהם מטה, נגע בם ואמר: ״קומו, אל תפחדו; עוד תראו דברים גדולים מאלה.״ אך השליחים אכן התייראו; מעט לפני חצות הליל, כשהתכוננו לרדת מן ההר, השלושה נותרו בדממה, שקועים במחשבות.
מילה לא נאמרה עד שסיימו את מחצית הדרך מטה. אז החל ישוע את השיחה באומרו: ״וודאו שלא תספרו לאיש אודות מה שראיתם ושמעתם על ההר, גם לא לאחיכם, עד שיקום ׳בן האדם׳ לתחייה מן המתים.״ שלושת השליחים הוכו בתדהמה למשמע דבריו של ישוע, ״עד אשר יקום ׳בן האדם׳ לתחייה מן המתים.״ רק לאחרונה אישרו שהוא הגואל, ׳בן האל׳, ורק עתה ראו אותו משתנה לתפארה ממש אל מול עיניהם, וכעת הוא מתחיל לדבר על ״תחייה מן המתים״!
פטרוס נחרד מן המחשבה על מותו של ׳המאסטר׳ – הייתה זו מחשבה מטרידה מדי – ובשל הפחד שיעקב או יוחנן ישאלו משהו בהמשך לדברי ישוע, ולכן ביקש להסיח את הדעת בשיחה על משהו אחר, אך לא ידע על מה ולכן ביטא את המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו ואמר: ״׳מאסטר׳, מדוע אומרים הסופרים שאליהו חייב להופיע לפני בוא המשיח?״ ישוע ידע היטב שפטרוס ביקש להימנע מלהתייחס למותו ולתחייתו מן המתים וענה: ״אכן, אליהו מגיע לפני כן ומכשיר את הקרקע להופעתו של ׳בן האדם׳, אשר יידרש לסבול סבל רב עד שלבסוף ידחו אותו. אך אומר אני לכם שאליהו כבר בא, ואף אותו לא קיבלו ועוללו לו מה שעוללו.״ ואז הבינו שלושת השליחים שהוא התייחס ליוחנן המטביל כאל אליהו. ישוע ידע שאם יתעקשו להתייחס אליו כאל המשיח, כי אז על יוחנן למלא את תפקיד אליהו בנבואה.
ישוע גזר עליהם שתיקה ביחס למה שראו וטעמו, טעימת-קדם של התהילה שלאחר תחייתו מן המתים, משום שלא רצה לטפח תקוות שווא ביחס לכך שכעת, משהתקבל כמשיח, הוא ימלא במידה כזו או אחרת את ציפיותיהם השגויות ביחס לגואל שמחולל נסים ונפלאות. ואף כי פטרוס, יעקב ויוחנן חשבו רבות על כל אלה, הם לא סיפרו דבר לאיש עד לאחר תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים.
אמר להם ישוע עת המשיכו לרדת מן ההר: ״לא הסכמתם לקבל אותי ׳כבן האדם׳; ובשל כך הסכמתי שתקבלו אותי באופן עליו התעקשתם, אך אל נא תשגו, כי רצונו של ׳האב׳ הוא אשר יעלה על הכול. אם תבחרו להמשיך כך וללכת אחר נטיית לבכם, ראוי שתתכוננו לסבול אכזבות רבות ולעמוד במבחנים רבים, אך ההכשרה שהענקתי לכם תספיק בכדי לסייע לכם לצלוח את כל העצב שתביא עליכם בחירתכם.״
לא משום שהיו מוכשרים בכל מובן שהוא יותר מן השליחים האחרים לחזות במה שקרה, או מפני שהיו מוכנים רוחנית יותר ליהנות מזכות יתר נדירה זו העלה ישוע עמו להר ההשתנות את פטרוס, יעקב ויוחנן. ממש לא. הוא ידע היטב שאיש מבין השניים עשר לא היה מוכן רוחנית לחוויה זו; ומשום כך נטל עמו רק את שלושת השליחים אשר מונו ללוות אותו כל אימת שביקש ליהנות מזמן התייחדות בבדידות.
מה שחזו עיניהם של פטרוס, יוחנן ויעקב על הר ההשתנות היה הצצה חטופה למפגן שמימי שאירע באותו יום רב מאורעות על הר החרמון. ההשתנות ציינה את:
1. העובדה ׳שהבן-אם הנצחי של פרדיס׳ קיבל במלואה את משימת המתת של מיכאל באורנטיה בגוף. ככל שזה נגע לדרישותיו של ׳הבן הנצחי׳, ישוע קיבל אז אישור על כך שאלה קוימו. גבריאל היה זה שהביא לישוע אישור זה.
2. עדות על שביעות רצונה של ׳הרוח האינסופית׳ בדבר שלמותה של משימת המתת באורנטיה בדמות בשר ודם. נציגתה ביקום של ׳הרוח האינסופית׳, שותפתו הקרובה של מיכאל בסאלווינגטון ושותפתו הצמודה לעבודה דיברה זו הפעם מפי ׳האב מלכי-צדק,.
ישוע קיבל בברכה עדות זו בנוגע להצלחתו של משימתו הארצית כפי שזו נמסה מפי שליחיהם של ׳הבן הנצחי׳ ׳והרוח האינסופית׳, אך הוא שם לב ׳שאביו׳ לא ציין שמשימת המתת באורנטיה הושלמה; נוכחותו הבלתי-נראית של ׳האב׳ העידה, מפי מכוונן המחשבה שהפך-לאישי של ישוע אשר אמר, ״זה בני ידידי; לו תשמעון.״ ועדות זו נמסרה במילים כך ששלושת השליחים יוכלו לשמוע.
לאחר ביקור שמימי זה, ביקש ישוע למצוא מהו רצון ׳אביו׳ והחליט להמשיך ולדבוק במשימת המתת שלו כבן אנוש עד סופה הטבעי. זו הייתה חשיבותה של ההשתנות עבורה ישוע. עבור שלושת השליחים, סימן אירוע זה את כניסתו של ׳המאסטר׳ לשלב הסופי של הקריירה שלו על-פני האדמה ׳כבן האל׳ ׳וכבן האדם׳.
לאחר הביקור הרשמי של גבריאל ושל ׳האב מלכי-צדק׳, שוחח עם אלה, שהיו בניו-שלוחיו, ישוע באופן לא רשמי בקשר לענייני היקום.
ישוע ובני לווייתו התקרבו למחנה השליחים בבוקר יום שלישי זה, מעט לפני מועד ארוחת הבוקר. וכשהתקרבו הבחינו בקהל גדול שסבב את השליחים, ומיד לאחר מכן שמעו את קולות הוויכוח והעימות שעלו מקבוצה זו, שמנתה כחמישים איש וכללה את תשעת השליחים ומספר דומה של סופרים מירושלים ותלמידים מאמינים אשר עקבו אחר ישוע ועמיתיו מאז יצאו ממגדן.
ואף כי הקהל התווכח על מספר רב של נושאים, העימות העיקרי נסב סביב אזרח טברייני אשר הגיע יום קודם לכן וחיפש את ישוע. לגבר זה, יעקב הצפתי שמו, היה ילד יחיד כבן ארבע עשרה אשר לקה במקרה חמור של אפילפסיה. בנוסף למחלה העצבית, דבק בנער אחד מן האמצעיונים הנודדים, המרושעים והמתמרדים אשר היו נוכחים אז על-פני האדמה ולא נמצאו תחת שליטה, ומשום כך הנער היה גם אליפטי וגם אחוז-דיבוק בידי שד.
האב המודאג, אשר שימש כפקיד זוטר בממשלו של הורדוס אנטיפס, הסתובב באזור הגבול המערבי של מחוז שלטונו של פיליפוס וחיפש את ישוע על-מנת לבקשו לרפא את בנו החולה. הוא לא הצליח למצוא את קבוצת השליחים אלא בצהרי אותו היום, כאשר ישוע שהה עדיין עם שלושת השליחים על ההר.
תשעת השליחים הופתעו מאוד וחששו מאוד כאשר פתאום ניגש אליהם אדם זה, אליו נלוו כמעט ארבעים נוספים שאף הם חיפשו אחר ישוע. בזמן שהגיעה אליהם הקבוצה עסקו תשעת השליחים, או מרביתם, בתחביב אליו התפתו משכבר – הם דנו בסוגיה מי מהם יהיה הבכיר במלכות הקרבה; הם דנו בתפקידים השונים אשר יוקצו לשליחים השונים. הם פשוט לא הצליחו להשתחרר מרעיון השליחות החומרית של המשיח, שהתחבב עליהם משכבר. וכעת, משישוע עצמו קיבל את הודאתם ואישר שהוא אכן הגואל – או לפחות הודה בעובדת היותו אלוהי – היה זה אך טבעי שבזמן שנפרדו מן ׳המאסטר׳ הם ישובו להתפתות ולדון בתקוות ובשאיפות שהחשיבו בלבם. וזה בדיוק הדיון בו עסקו כאשר ניגשו אליהם יעקב הצפתי והאנשים שנלוו אליו וחיפשו את ישוע.
אנדראס ניגש לברך את האב ואת בנו לשלום ואמר, ״את מי אתם מחפשים?״ אמר לו יעקב: ״אישי הטוב, אני מחפש את ׳המאסטר׳ שלך. אני מבקש מזור לבני החולה. אבקש את ישוע לגרש את השד שדבק בילדי.״ ואז המשיך האב ותיאר באזני השליחים את מחלתו של בנו ואת העובדה שפעמים רבות כמעט ואיבד את חייו בשל ההתקפים החולניים.
בזמן שהשליחים הקשיבו, התקרבו שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות לאב ואמרו: ״אנחנו יכולים לרפאו; אין צורך שתמתין עד לשובו של ׳המאסטר׳. אנו שגריריה של המלכות; ולא עוד נשמור על כך בסוד. ישוע הוא הגואל, ומפתחות המלכות נמסרו לידינו.״ באותה העת היו אנדראס ותומאס בהתייעצות בצד. נתנאל והשאר התבוננו בהם בתדהמה; הם השתאו למראה התעוזה ואף היומרה של שמעון ויהודה. אמר אז האב: ״אם ניתנה לכם היכולת לעשות כן, אתפלל שתאמרו את המילים שישחררו את בני משעבוד זה.״ צעד אז שמעון קדימה, שם את ידו על ראשו של הנער, התבונן ישירות לתוך עיניו וציווה: ״צאי ממנו, רוח טמאה; בשם ישוע, צייתי לי.״ אך הנער רק נתקף התקף אלים יותר, ואילו הסופרים לעגו לשליחים. גם התלמידים המאוכזבים נאלצו לספוג את לעגם של המבקרים המרושעים.
אנדראס התאכזב מאוד מכישלון הניסיון השגוי. הוא קרא לשליחים הצידה להתייעצות ולתפילה. לאחר פרק זמן של מדיטציה, ומשום שחשו את האכזבה המרה של התבוסה וההשפלה שחוו, ביקש אנדראס לנסות שנית לגרש את השד ונחל אך אכזבה. אנדראס הודה בכנות בכישלונו וביקש מן האב להישאר איתם לילה נוסף או עד שובו של ישוע ואמר: ״יכול להיות שהסוג הזה מציית רק לפקודתו האישית של ׳המאסטר׳.״
וכך, בעת שישוע ירד מן ההר ולצדו פטרוס, יעקב ויוחנן החיוניים והמאושרים, היו תשעת אחיהם אחוזים בבלבול ובהשפלה שמנעו מהם שינה. הם היו קבוצה מיואשת ומדוכאת. אך יעקב הצפתי לא אבה לוותר. אף שלא ידעו מתי ישוב ישוע, הוא החליט להישאר עד לשובו של ׳המאסטר׳.
עת התקרב ישוע, חשו תשעת השליחים הקלה גדולה והתעודדו מאוד למראה השמחה וההתלהבות יוצאי הדופן שראו על פניהם של פטרוס, יעקב ויוחנן. הם רצו לקבל את פניו של ישוע ושלושת אחיהם. בעת שברכו זה את זה לשלום, התקרב ההמון וישוע שאל, ״על מה התווכחתם בעת שהתקרבנו?״ אך בטרם יכלו השליחים המיואשים והמושפלים להשיב לשאלתו של ׳המאסטר׳, צעד האב המודאג קדימה, כרע ברך אל מול ישוע ואמר: ״׳מאסטר, יש לי ילד יחיד, ושד אחז בו. לא רק שהוא צועק באימה, קצף יוצא מפיו והוא לעתים נופל כמת בזמן ההתקף אלא גם שהרוח הרעה שדבקה בו גורמת לו לעוויתות ולפעמים אף משליכה אותו למים או לאש. ילדִי נמק לאיטו, חורק שיניים וסובל. חייו גרועים ממוות; אמו ואני מתעצבים ורוחנו שבורה. אמש, לקראת צהרי היום, ביקשתי אותך ומצאתי את שליחיך, ובזמן שהמתנו ניסו שליחיך לגרש את השד ולא צלחו. וכעת, ׳מאסטר׳, האם תיאות אתה לעשות כן, לרפא את בני?״
כסיים ישוע לשמוע את הסיפור, נגע באב הכורע וביקש ממנו לקום, תוך שהוא מתבונן בקפידה בשליחים שעמדו בסמוך. אמר אז ישוע לכל אלה שסביבו: ״הוֹי דּוֹר חֲסַר אֱמוּנָה וּפְתַלְתֹּל, עַד-מָתַי אֶשָּׂא אֶתְכֶם? עַד מָתַי אֶהְיֶה עִמָּכֶם? מתי תלמדו שעבודות האמונה לא נולדות מתוך הספק?״ אז הצביע ישוע על האב הנבוך ואמר, ״הָבאּ את בנך לכאן.״ כאשר הביא יעקב את בנו לפני ישוע, שאל הוא, ״כמה זמן הילד חולה כך?״ ענה לו האב, ״מאז שהוא ילד קטן.״ ובזמן שדיברו, נתקף הנער התקף אלים ממש לנגד עיניהם, חרק שיניו וקצף יצא מפיו. לאחר סדרת עוויתות אלימות נשכב ונדמה כמת. שוב כרע האב ברך לרגלי ישוע והאיץ ׳במאסטר׳: ״אם אתה יכול לרפאו, אנא חמול עלינו וגאל אותנו ממחלה זו.״ למשמע מילים אלה, התבונן ישוע בפניו המודאגות של האב ואמר: ״אל תטיל ספק בכוח אהבתו של ׳אבי׳, אלא רק בכנותה ובשיעורה של אמונתך. הכול אפשרי עבור המאמין.״ ואז אמר יעקב הצפתי את אותן המילים שתזכרנה עוד זמן רב, מילים של אמונה מהולה בספק, ואמר, ״אדוני, אני מאמין. אני מתפלל שתעזור לי בחוסר אמונתי.״
למשמע מילים אלה, צעד ישוע קדימה, אחז בידו של הנער ואמר: ״אני עושה כן בהתאם לרצונו של ׳אבי׳ ומתוך כבוד לאמונה חיה. קום בני! צאי ממנו רוח מרדנית, ואל תשובי לשכון בו.״ נתן ישוע את יד הנער ביד אביו, ואמר: ״לכו לדרככם. ׳האב׳ העניק לכם את שביקשה נשמתכם.״ וכל הנוכחים, אפילו אויביו של ישוע, נדהמו למראה עיניהם.
עבור שלושת השליחים אשר ממש זה עתה נהנו מאושר רוחני, התנסו וחזו במראות ההשתנות, החזרה המהירה לזירת הכישלון והאכזבה של חבריהם השליחים הייתה בבחינת התפכחות מאשליה. אך כך היה לגבי שניים עשר שגריריה של המלכות. חווית חייהם התנדנדה תמיד בין ההתרוממות להשפלה.
וזה היה אכן ריפוי כפול, של מחלה פיזית ושל מחלה רוחנית. ומאותה שעה ואילך, הנער נותר בריא. כאשר עזבו יעקב ובנו הבריא, אמר ישוע: ״אנו יוצאים כעת לקיסריה-פיליפי; התכוננו מיד.״ והם צעדו דרומה בדממה, וההמון בעקבותיהם.
הם נותרו ללון אצל סלסוז. אותו הערב, לאחר שאכלו ונחו, ישבו השניים עשר בגינה, התקבצו סביב לישוע ותומאס אמר: ״׳מאסטר׳, אנחנו, אלה שנותרו מאחור, עדיין לא יודעים מה אירע על ההר, אותו דבר ששימח מאד את אחינו שהיו עמך. לאור העובדה שלא ניתן לספר כעת מה אירע על ההר, אנו משתוקקים שתדבר אתנו על הכישלון שנחלנו ותנחה אותנו ביחס לעניינים הללו.״
ענה ישוע לתומאס ואמר: ״כל מה שאחיכם שמעו על ההר יתגלה לכם בבוא העת. וכעת, אראה לכם מדוע נכשלתם במה שניסיתם בחוסר חוכמה לעשות. בעוד ׳המאסטר׳ שלכם ועמיתיו, אחיכם, העפילו אמש על ההר בכדי לבקש להרחיב את ידיעתם את רצון ׳האב׳ ולבקש להתעשר בתוספת חכמה על-מנת להוציא ביעילות אל הפועל את אותו רצון אלוהי, אתם, שנותרתם כאן לעמוד על המשמר וקיבלתם הנחייה להתחבר לתודעה הרוחנית ולהתפלל עמנו על-מנת שנקבל התגלות מלאה יותר של רצון ׳האב׳, במקום זאת לא עמדתם בפיתוי ושבתם להתעסק בנטיות העבר המרושעות שלכם, המשכתם לבקש לעצמכם את המקומות המועדפים עליכם במלכות השמים – המלכות החומרית, ברת החלוף שאתם מתעקשים להמשיך ולהגות בה. ואתם ממשיכים להיצמד למושגים השגויים הללו על-אף שאני שב ומכריז כי מלכותי היא לא מן העולם הזה.
״מיד לאחר שזיהיתם מתוך אמונה את זהותו של ׳בן האדם׳, שב והציץ הרצון האנוכי שלכם לזכות בעדיפות בעולם, ושבתם לדון בינכם לבין עצמכם בסוגיה מי יהיה הגדול במלכות השמים, מלכות שבאופן שאתם תופשים אותה לא קיימת ולעולם לא תתקיים. האם לא אמרתי לכם שהגדול במלכות ׳אבי׳ חייב להפוך להיות לקטן בעיני עצמו, ובכך להפוך למשרתם של אחיו? גדוּלה רוחנית מתבססת על אהבה-של-הבנה, אהבה דמוית-אלוה, ולא בתענוגות שנובעים מהפעלת כוח חומרי לרוממות-עצמית. התכלית שלכם לא הייתה טהורה בעת שניסיתם את מה שניסיתם ונכשלתם בו כישלון חרוץ. המניע שלכם לא היה אלוהי. האידאל שלכם לא היה רוחני. השאיפה שלכם לא הייתה זולתנית. הפעולה שלכם לא התבססה על אהבה, ותכלית היעד שלכם לא היה מימוש רצונו של ׳האב׳ שבשמים.
״כמה זה ייקח לכם ללמוד שאינכם יכולים לקצר את הזמן הנדרש לתופעות הטבע אלא כאשר זהו רצונו של ׳האב׳? אף לא תוכלו לפעול רוחנית ללא עוצמה רוחנית. ואפילו כאשר בפוטנציאל זה ניתן, ולא תוכלו לפעול לא כך ולא כך ללא קיומו של המרכיב החיוני האנושי השלישי, עובדת קיומה של אמונה חיה אישית. האם תמיד תבקשו את המופעים החומריים כגורמי משיכה למציאויות הרוח של המלכות? האם לא תוכלו לתפוש את משמעות הרוח של משימתי ללא מפגנים חיצוניים יוצאי-דופן? מתי אוכל לסמוך עליכם שתדבקו למציאויות הרוח הגבוהות של המלכות ללא הופעתם של מפגנים חומריים חיצוניים?״
וכאשר סיים ישוע את דבריו אלה לשניים עשר, הוסיף ואמר: ״וכעת לכו ונוחו. מחר נשוב למגדן ונערוך התייעצויות בנוגע למשימתנו לערי וכפרי הדקפוליס. ובהקשר למסקנות ממאורעות היום, אכריז באוזני כל אחד ואחד מכם את מה שאמרתי לאחיכם על ההר, ותישמרנה המילים הללו עמוק בלבכם: ׳בן האדם׳ מתחיל כעת את החלק האחרון במשימת המתת. אנחנו עתידים להתחיל במלאכה שתוביל אל המבחן הסופי והגדול, מבחן לאמונתכם ומסירותכם מכך שאמסר לידי אלה המבקשים את מותי. וזכרו את שאומר לכם כעת: ׳בן האדם׳ יומת, ויקום שוב לתחייה.״
הם פרשו בצער לשנת הלילה. הם היו מבולבלים; הם לא הצליחו להבין את שאמר. ואף אם פחדו לשאול אותו ביחס למה שאמר, הם זכרו את כל שאמר לאחר תחייתו מן המתים.
מוקדם בבוקר יום רביעי, יצאו ישוע והשניים עשר מקיסריה-פיליפי אל עבר פארק מגדן הסמוך לבית צידה-יוליאס. אותו לילה, השליחים בקושי עצמו עין וכולם היו מוכנים ליציאה מוקדמת. אפילו התאומים העצורים לבית חלפי נדהמו לשמע דיבורים על מותו של ישוע. הם נעו דרומה ומעט לאחר נחל מרום פגשו את דרך דמשק. ישוע ביקש להימנע מן הסופרים והאחרים שעקבו אחריהם, והוא הנחה אותם ללכת לכפר נחום בדרך דמשק, אשר חצתה את הגליל. הוא עשה כן כיוון שידע שהעוקבים אחריהם ימשיכו דרומה בדרך הירדן המזרחית משום שיחשבו שישוע והשליחים יפחדו לחצות את השטח שבשליטת הורדוס אנטיפס. ישוע ביקש לחמוק ממבקריו ומן ההומונים שעקבו אחריהם ולבלות את היום הזה לבד עם שליחיו.
הם המשיכו לנוע דרך הגליל עד זמן רב לאחר מועד ארוחת הצהריים, אז עצרו בצל להתרענן. לאחר שאכלו, דיבר אנדראס אל ישוע ואמר: ״׳מאסטר׳, אחי אינם מבינים את מלוא משמעותם העמוקה של דבריך. התחלנו להאמין באופן מלא שאתה הוא ׳בן האל׳ וכעת אנו שומעים דברים מוזרים על כך שתעזוב אותנו, על כך שתמות. איננו מבינים את מה שלימדת. האם אתה מדבר אליהם במשלים? אנו מתחננים שתדבר אלינו ישירות ובגלוי.״
ישוע ענה לאנדראס ואמר: ״אחי, בדיוק משום שהודאתם בכך שאני ׳בן האל׳, אני חייב להתחיל ולגלות לכם את האמת אודות סיומה של משימתו הארצית של ׳בן האדם׳. אתם מתעקשים להאמין שאני המשיח, ולא מרפים מן הרעיון שעל המשיח לשבת על כס המלך בירושלים; ומשום כך אני ממשיך לומר לכם ׳שבן האדם׳ חייב ללכת עוד מעט לירושלים ולחוות סבל רב. הסופרים, הזקנים והכוהנים הראשיים יידחו אותו ולאחר מכן יומת ויקום לתחייה מן המתים. אינני מדבר אליכם במשלים; אני אומר לכם את האמת כדי שתתכוננו למאורעות הללו לכשיתרחשו עלינו לפתע.״ ובעוד עוד מדבר, רץ אליו שמעון פטרוס לפתע, הניח את ידו על כתפו של ׳המאסטר׳ ואמר: ״׳מאסטר׳, אני רחוק מלהתווכח אתך, אך אני מכריז שהדברים הללו לעולם לא יקרו לך.״
פטרוס דיבר כך מתוך אהבתו לישוע; אך טבעו האנושי של ׳המאסטר׳ זיהה באותן המילים, שכוונתן הייתה טובה, הצעת פיתוי מרומזת לשנות את החלטתו לסיום את משימת המתת הארצית שלו בהתאם לרצונו של ׳אביו מפרדיס׳. בשל העובדה שזיהה את הסכנה שביכולת של הרמיזות של חבריו האוהבים להסיט אותו מהחלטתו, הוא נפנה אל עבר פטרוס ושאר השליחים ואמר: ״סור מעל פני. אתה נהנה מטעם המחלוקת, מחדוות הפיתוי. כשאתה מדבר כך, אינך בצד שלי אלא בצד של אויבינו. כך אתה הופך את אהבתך אלי למכשול שימנע ממני מלעשות את רצון ׳האב׳. אל תנהג כמנהג האדם. עשה כרצון האל.״
לאחר שהתאוששו מן השוק הראשון של נזיפת ישוע, ולפני שהמשיכו במסעם, המשיך ואמר ׳המאסטר׳: ״אִישׁ כִּי יחפוץ לָלֶכֶת אַחֲרָי יְכַחֵשׁ בְּנַפְשׁוֹ וְנָשָׂא אֶת צְלוּבוֹ יוֹם יוֹם וְהָלַךְ אַחֲרָי. כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ תֹּאבַד נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי ולמען הבשורה הוּא יַצִּילֶנָּה. כִּי מַה יּוֹעִיל הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אֵת כָּל הָעוֹלָם וְאִבַּד וְהִשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ? אוֹ מַה ייתן אִישׁ פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ? אל תתביישו בי ובדברי אל מול חטא הדור הצבוע, כשם שאני לא אתבייש להכיר בכם כַּאֲשֶׁר אבוא בִכְבוֹד אל מול הָאָב וְהַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים. וּבֶאֱמֶת אֲנִי אֹמֵר לָכֶם יֵשׁ מִן העומדים פֹּה אֲשֶׁר לֹא יִטְעֲמוּ מָוֶת עַד כִּי יִרְאוּ אֶת מַלְכוּת האלוהים.״
וכך תיאר בפשטות ישוע לשניים עשר את הנתיב המכאיב, מלא הניגודים, בו יידרשו ללכת אם ידבקו בו. המילים הללו היו בבחינת שוֹק גדול עבור הדייגים הגליליים הללו, שהתעקשו להמשיך ולחלום על מלכות ארצית בה מובטחות להם משרות של כבוד! אך פנייתו האמיצה נגעה לנאמנות שבלבם, ואיש מהם לא חשב לנטוש אותו. ישוע לא התכוון לשלוח אותם לבד לתוך העימות; הוא הוביל אותם. הוא רק ביקש מהם לאזור אומץ וללכת אחריו.
לאט לאט החלו השניים עשר להבין שישוע מספר להם אודות האפשרות שימות. הם הבינו במעומעם את מה אמר לגבי מותו, אך שכחו לגמרי את הצהרתו ביחס לתחייתו מן המתים. בחלוף הימים, נזכרו פטרוס, יעקב ויוחנן בחוויותיהם מהר ההשתנות, והצליחו לגבש הבנה מלאה יותר ביחס לכמה מן העניינים הללו.
במשך כל הקשר של השניים עשר עם ׳המאסטר׳, רק פעמים ספורות חוו השניים עשר את מבטו הכועס של ׳המאסטר׳ ושמעו ממנו מילות תוכחה מהירות כאלה אשר שילח באותה הפעם ׳המאסטר׳ בפטרוס ובשאר. ישוע תמיד הפגין סבלנות ביחס למגרעותיהם האנושיות, אך לא כן כאשר עמד אל מול איום על תכניתו להוציא אל הפועל את רצונו של ׳אביו׳ ביחס לשארית הקריירה שלו על-פני האדמה. השליחים היו המומים, פשוטו כמשמעו; הם נדהמו ונתקפו אימה. הם לא הצליחו למצוא מילים לבטא את צערם. אט אט החלו להבין במה נדרש ׳המאסטר׳ לעמוד, ובכך שייאלצו לעבור זאת עמו, אך מלוא ההבנה ביחס למאורעות שעתידים לבוא הגיעה הרבה לאחר שקיבלו את הרמזים המקדימים הללו ביחס לטרגדיה העתידית.
בדממה יצאו ישוע והשניים עשר לדרכם אל עבר פארק מגדן, דרך כפר נחום. בחלוף שעות אחר הצהריים, אף כי לא שוחחו עם ישוע, בזמן שאנדראס שוחח עם ׳המאסטר׳, הם שוחחו רבות בינם לבין עצמם.
עם שקיעה נכנסו לכפר נחום וצעדו בשבילים צדדיים הישר לביתו של שמעון פטרוס, שם סעדו את ארוחת הערב. בעת שדוד זבדיה התכונן להשיט אותם אל מעבר לאגם, הם חיכו בביתו של שמעון, וישוע התבונן בפטרוס ובשליחים ושאל: ״היום אחר הצהריים, על מה דיברתם בינכם לבין עצמכם ברצינות שכזו בזמן שהלכתם?״ השליחים שתקו משום שרבים מהם המשיכו את הדיון שהחלו בהר החרמון, ביחס לתפקידים שיקבלו במלכות הקרבה; מי יהיה הבכיר וכן הלאה. היטב ידע ישוע את שהעסיק אותם באותו היום, ולכן הצביע על אחד מילדיו הקטנטנים של פטרוס, הושיב אותו במחיצתם ואמר: ״אמן, אמן אומר לכם, לא תתקדמו הרבה במלכות השמים אלא אם תשתנו ותהפכו להיות יותר כמו הילד הזה. כל המשפיל עצמו, כל אשר יהפוך כמו הילד הזה, יהיה לגדול מכולם במלכות השמים. הַמְקַבֵּל אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לִשְׁמִי אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל וְהַמְקַבֵּל אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל אֵת אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי. הגדול במלכות הוא אשר יבקש לשתף את אחיו באמתות טובות אלה. נוֹחַ לוֹ שֶׁיִּתָּלֶה פֶלַח רֶכֶב בצווארוֹ וְיושְׁלַךְ אֶל הַיָּם מֵאֲשֶׁר יַכְשִׁיל אֶת אֶחָד מֵהַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. וכל אשר תייצרו בידיכם או תראו בעיניכם, אם אלה מונעים מכם להתקדם במלכות השמים מוטב לכם להקריבם, שכן טוב להיכנס למלכות ללא הדברים האהובים עליכם בחיים מלהמשיך ולדבוק באלה ולמצוא את עצמכם מחוצה לה. ויותר מכל, מוטב לכם שלא לפגוע מאחד מן הקטנים הללו, שכן מלאכיהם עונים לצבאות השמים.״
וכאשר סיים ישוע את דבריו, הם עלו לסירה והפליגו אל מעבר לאגם, למגדן.
כשהגיעו ישוע והשניים עשר לפארק מגדן, המתינה להם קבוצה בת כמאה אוונגליסטים ותלמידים, לרבות סגל הנשים, אשר הייתה מוכנה ליציאה מידית למסע הלימוד וההטפה בערי הדקפוליס.
בבוקר יום חמישי זה, ה-18 באוגוסט, קיבץ ׳המאסטר׳ את תלמידיו והנחה שכל אחד מן השליחים יצרף אליו את אחד מן האוונגליסטים, ושיחד עם שאר האוונגליסטים, תצאנה שתיים עשרה קבוצות לעבודה בערי וכפרי הדקפוליס. הוא הנחה את סגל הנשים ואת שאר התלמידים להישאר עמו. ישוע הקציב למסע הזה ארבעה שבועות, והנחה את חסידיו לשוב למגדן לא יאוחר מיום שישי, ה-16 בספטמבר. הוא הבטיח לבקר אותם תכופות במהלך התקופה. במהלך חודש זה פעלו שתיים עשרה הקבוצות בג׳רש, גמלא, סוסיתא, צפון, גדרה, אבילה, עדרי, פילדלפיה, חשבון, דיוּם, בית שאן וערים רבות נוספות. במהלך המסע הזה לא אירעו נסים כלשהם או מעשי ריפוי או מאורעות יוצאי דופן אחרים כלשהם.
בתגובה לשאלת אחד התלמידים, לימד ישוע ערב אחד בסוסיתא את הדרשה על הסליחה. ׳המאסטר׳ אמר:
״אדם טוב, אֲשֶׁר לוֹ מֵאָה כְבָשִׂים וְאָבַד לוֹ אֶחָד מֵהֶם, האם לֹא ייטושׁ אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה וְהָלַךְ אַחֲרֵי הָאובֵד עַד כִּי יִמְצָאֵהוּ? וְהָיָה כְּמָצְאוֹ אֹתוֹ יְשִׂימֶנּוּ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה וּבָא אֶל בֵּיתוֹ וְקָרָא לְאֹהֲבָיו וְלִשְׁכֵנָיו יַחַד לֵאמֹר, ׳שִׂמְחוּ אִתִּי כִּי מָצָאתִי אֶת שֵׂיִי הָאֹבֵד.׳ אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כֵּן שִׂמְחָה תִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר שָׁב יוֹתֵר מֵעַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא יִצְטָרְכוּ לִתְשׁוּבָה. אף-על-פי-כן, אין זה רצון ׳אבי׳ שבשמים שאפילו אחד מן הקטנים הללו יאבד, קל וחומר ייכחד. יש ובדת שלכם כי האל יקבל את החוטא שמתחרט; על-פי בשורת המלכות יוצא ׳האב׳ לחפש אותם הרבה לפני שהם חשבו להתחרט.
״׳האב׳ שבשמים אוהב את ילדיו, ומשום כך ראוי לכם ללמוד לאהוב זה את זה; ׳האב׳ שבשמים מוחל לכם על חטאיכם; ולכן ראוי לכם לסלוח זה לזה. וְכִי יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ לֵךְ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ בֵּינְךָ לְבֵינוֹ, בטקט ובסבלנות הראה לו כיצד טעה. וְאִם יִשְׁמַע אֵלֶיךָ קָנִיתָ לְּךָ אָחִיךָ. וְאִם לֹא יִשְׁמַע וימשיך בשגיאתו, וְלָקַחַתָּ עִמְּךָ עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם כִּי עַל פִּי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם כָּל דָּבָר, ויעידו כי בצדק ובחסד נהגת באחיך שפשע לך. וְאִם לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְהִגַּדְתָּ אֶל הַקָּהָל וְאִם לֹא יִשְׁמַע גַּם אֶל הַקָּהָל ונהגו בו כמיטב שיפוטם; והוגלה איש שוגה זה מן המלכות. אף כי לא תוכלו לשפוט נשמת רעיכם, אף כי לא תוכלו למחול על חטאים או להתיימר לנכס לעצמכם את זכויות שליטי צבאות השמים, בה בעת לכן ניתנה הזכות לשמור על סדר על הארץ. אף כי לא תוכלו להתערב בצו אלוה הנוגע לחיי הנצח, לכם ניתנה הסמכות להחליט על מנהגי הארץ בחיים ברי החלוף. וכך, כֹּל אֲשֶׁר תחליטו על הארץ יתקבל בשמים. אף כי לא תוכלו להכריע בגורל הנצח של היחיד, יותר לכם לקבוע מנהג הקבוצה, כִּי בְכָל מָקוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אשר יסכימו ויבקשו דבר ממני, כך ייעשה אם בקשתם איננה סותרת את רצון ׳אבי׳ שבשמים. וכל זאת אמת ויציב כי בכל מקום בו נקבצו שניים או שלושה מאמינים, שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם.״
שמעון פטרוס עמד בראש הקבוצה שפעלה בסוסיתא, וכאשר שמע את דברי ישוע, שאל: ״אֲדֹנִי כַּמַה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וּמָחַלְתִּי לוֹ הַעַד שֶׁבַע פְּעָמִים?״ ענה ישוע לפטרוס׃ ״לֹא אֹמַר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים כִּי עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְחֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו. וְכַאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ אֲשֶׁר הָיָה חייב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כָסֶף. וְלֹא הָיָה לוֹ לְשָׁלֵּם וַיְצַו אדוניו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וִישַׁלֵּם. וייפול הָעֶבֶד עַל פָּנָיו וְיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לֵאמור ׳אֲדֹנִי הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַכֹּל.׳ וַיֶּהֱמוּ מְעֵי אֲדֹנֵי הָעֶבֶד הַהוּא וַיִּפְטְרֵהוּ וַיִּמְחֹל לוֹ אֶת חוֹבוֹ.
״וַיֵּצֵא הָעֶבֶד הַהוּא מִלְּפָנָיו וַיִּמְצָא אֶחָד מֵחֲבֵרָיו וְהוּא חייב לוֹ מֵאָה דִינָרִים וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיַּחְנְקֵהוּ לֵאמור ׳שַׁלֵּם אֵת אֲשֶׁר אַתָּה חייב לִי.׳ וייפול חֲבֵרוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵאמור ׳הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלְּמָה לְּךָ הַכֹּל.׳ וְהוּא מֵאֵן וַיֵּלֶךְ וַיַּנִּיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר עַד שֶׁיְּשַׁלֶּם לוֹ אֶת חוֹבוֹ. וְהָעֲבָדִים חֲבֵרָיו רָאוּ אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיֵּעָצְבוּ מְאֹד וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לאדוניהם אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. וַיִּקְרָא אֵלָיו אדוניו וַיֹּאמֶר לוֹ ׳אַתָּה עֶבֶד בְּלִיַּעַל אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ יַעַן אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. הֲלֹא הָיָה גַם עָלֶיךָ לְרַחֵם עַל חֲבֵרֶךָ כַּאֲשֶׁר ריחמתי אֲנִי עָלֶיךָ.׳ ויקצוף אדוניו וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד הנוגשים עַד כִּי יְשַׁלֵּם אֶת כָּל חוֹבוֹ. וכך גם ׳אבי׳ מרחם יותר על אלה שמרחמים על רעיהם. כיצד תוכלו לבקש מן האל מחילה על מגרעותיכם כאשר אתם עצמכם גוערים באחיכם על אותם מגרעות עצמן? אומר לכולכם: חינם קיבלתם את מתת המלכות; חינם תנו לאחיכם שארץ.״
כך לימד ישוע אודות הסכנה שבמשפט ששופט אדם את חברו ואת חוסר ההוגנות שבכך. אף כי נדרש לשמור על משמעת, נדרש לנהוג בצדק, ראוי כי חכמת האחווה היא שתחליט בכל אלה. ישוע העניק את הסמכות החוקתית והמשפטית בידי הקבוצה, לא בידי היחיד. ואפילו הסמכות שניתנה לקבוצה לא ראוי שתופעל כסמכות אישית. תמיד קיימת הסכנה שמשפט היחיד יושפע מדעה קדומה או מרגשות. סביר שמשפט הקבוצה יהא מסוכן פחות ופחות נתון לחוסר ההוגנות של נטיית היחיד. ישוע תמיד ביקש להקטין ככל האפשר את שיעור חוסר ההוגנות, הנקמה והנקמנות.
[השימוש במונח שבעים ושבעה לתיאור חסד ורחמים לקוח מן התורה ומתייחס לעליצות של למך בשל כלי הנשק של בנו, תובל-קין, אשר השווה את כלי הנשק העדיפים שלו לאלה של אויביו והצהיר: ״אם קין, ללא כל כלי נשק בידו, נקם שבע פעמים, אני אנקום שבעים ושבעה.״]
ישוע ביקר את יוחנן ואת אלה שעבדו עמו בגמלא. באותו ערב, לאחר מפגש של שאלות ותשובות, אמר יוחנן לישוע: ״׳מאסטר׳, אתמול הלכתי לאָשְתָרוֹת לפגוש באדם שלימד בשמך ואפילו טען שהוא מגרש שדים. הבחור הזה מעולם לא היה אתנו וגם לא עקב אחרינו; משום כך אסרתי עליו לעשות דברים שכאלה.״ אמר אז ישוע: ״אל תאסור עליו. אינך מבין שבקרוב יטיפו לבשורת מלכות זו בכל רחבי העולם? כיצד תוכל לצפות שכל אלה שמאמינים לבשורה יהיו כפופים להנחייתך? שמח בכך שהתורה שלנו כבר החלה להתבטא אל מעבר לגבולות השפעתנו האישית. אינך רואה, יוחנן, שבסופו של דבר, אלה שמתיימרים לעשות דברים גדולים בשמי חייבים לתמוך בנו? הם וודאי לא ימהרו לדבר בי סרה. בני, בכל העניינים הללו מוטב לך להניח כִּי כֹל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לְצָרֵינוּ לָנוּ הוּא. אנשים רבים, ושאינם לגמרי ראויים, יעשו בדורות הבאים דברים רבים בשמי, אך אני לא אאסור זאת עליהם. אני אומר לך שאפילו כאשר נשמה צמאה מקבלת כוס מים, שליחיו של ׳האב׳ רושמים מעשה אוהב שכזה.״
ההוראה הזו בלבלה את יוחנן עד מאוד. האם לא שמע את ׳המאסטר׳ אומר, ״כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא לְנֶגְדִּי?״ אך הוא לא הבין שבמקרה זה התכוון ישוע ליחס האישי של האדם לתורה הרוחנית אודות המלכות, ואילו במקרה השני ההתייחסות הייתה למערכת היחסים החיצונית והרחבה של המאמינים עם הסוגיות המנהליות של השליטה והסמכות של קבוצת מאמינים אחת בעבודתן של קבוצות אחרות, אשר תהיינה לבסוף חלק מן האחווה עולמית.
אך לעיתים קרובות סיפר יוחנן סיפר אודות התנסות זאת בהקשר לפעולתו המאוחרת יותר לטובת המלכות. ועל-אף-זאת, פעמים רבות נעלבו השליחים מאלה שהעזו ללמד בשמו של ׳המאסטר׳. תמיד נדמה להם כבלתי ראוי שאדם שלא ישב לרגליו של ישוע יעז ללמד בשמו.
האדם עליו אסר יוחנן ללמד ולפעול בשמו של ישוע לא שעה לאיסור השליח. הוא המשיך במאמציו ובנה בכָּנַתָא קהילה מאמינים גדולה לפני שיצא למסופוטמיה. אדם זה, עָדֵן שמו, החל להאמין בישוע לאחר ששמע את סיפורו של המשוגע שישוע ריפא ליד כורסי, ואשר האמין בלב שלם שהרוחות הרעות שגרש ממנו ישוע נכנסו לכאורה לתוך החזירים והאיצו בהם לקפוץ קפיצת ראש למותם מן הצוק.
ישוע שהה בעֵדְרֵי, המקום בו פעלו תומאס ועמיתיו, יום אחד ולילה אחד, ובמהלך דיון הערב, ביטא את העקרונות המנחים שראוי לכל מי שמטיף לאמת לאמץ, ואשר ראוי שיניעו את כל אלה אשר מלמדים את בשורת המלכות. להלן סיכום הדברים שלימד ישוע במונחים של היום:
כבדו תמיד את אישיות האדם. לעולם אין לקדם בכוח מטרה ראויה; רק עוצמה רוחנית תניב ניצחונות רוחניים. איסור זה, על הפעלת השפעה חומרית, תקף הן לגבי הפעלת כוח נפשי והן לגבי כוח פיזי. אין להשתמש בטיעונים מוחצים ובעליונות מנטלית על-מנת לאלץ גברים ונשים להיכנס בשערי המלכות. אין להכריע את דעתו של אדם תוך הפעלת טיעון לוגי כבד או רהיטות גרידא. ואף כי לא ניתן לבטל לגמרי את תפקידן של הרגשות כגורם בהחלטות האנושיות, אין לפנות ישירות לרגשות של התלמידים המיועדים לקדם את המלכות. פנו ישירות לרוח האלוהית אשר שוכנת בדעת האדם. אל תפנו לפחד, לרחמים או לרגש. היו הגונים בפניותיכם לאדם; הפעילו שליטה עצמית ואת האיפוק הראוי; כבדו כראוי את אישיות תלמידיכם. זיכרו את שאמרתי: ״הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו.״
כשתכניסו אותו בשערי המלכות, על תמעיטו או תחסלו את כבודו העצמי של האחר. ואף כי כבוד עצמי רב מדי עלול לחבל בענווה לשמה להסתיים בגאווה, מרמה ויהירות, אובדן הכבוד העצמי מסתיים לעתים קרובות בשיתוק הרצון. מטרתה של בשורה זו להשיב על כנו את כבודם העצמי של אלה שאיבדו אותו ולרסן אותו באלה שנחנו בו. זו שגיאה רק לגעור בתלמיד בשל הדברים השגויים בחייו; זכרו גם להכיר ברוחב לב במה שראוי לשבח בחייו. אל תשכחו שאני עצמי לא אחסוך בשום מאמץ על-מנת להשיב את הכבוד העצמי לאלה שאבדו אותו ובאמת רוצים בו בחזרה.
הישמרו פן תפגעו בכבודן העצמי של נשמות ביישניות ופחדניות. אל תתפתו לסרקזם על חשבון אחי התמימים. אל תהיו ציניים כלפי ילדַי אחוזי הפחד. הבטלנות מחסלת את הכבוד העצמי; ולכן, עודדו את אחיכם להמשיך ולעסוק המשימות שבחרו ועשו כל מאמץ להבטיח עבודה לכל אלה שמוצאים עצמם חסרי תעסוקה.
לעולם אל תימצאו אשמים בשימוש בטקטיקות בלתי ראויות להפחדתם של גברים ונשים לתוך המלכות. אב אוהב לא יפחיד את ילדיו כדי שיצייתו להנחיות הצודקות שנתן.
יום אחד, יבינו ילדי המלכות שרגשות חזקים אינם שקולים להנחייתה של רוח אלוה. אם אדם מרגיש צורך עז לעשות משהו או ללכת למקום מסוים, אין פירושו שדחפים אלה מקורם בהנחייתה של הרוח השוכנת.
הזהירו מראש את כלל המאמינים ביחס למיצר הקושי שנדרשים לחצות כל מי שעוברים מן החיים שבחומר לחיים שברוח. כל המצוי לגמרי באחד משני המחוזות חווה רק קושי או בלבול מועט, אך בעת המעבר בין שתי רמות החיים, עתידים כולם, מי יותר ומי פחות, לחוות חוסר וודאות. כשתיכנסו בשערי המלכות, לא תוכלו לחמוק מן האחריות ומן החובה שבכך, אך זכרו: עוּל הבשורה נעים וקל משא האמת.
העולם מלא בנשמות מורעבות שמתות מרעב בנוכחות לחם החיים עצמו; אנשים מתים בחיפוש אחר האל שחי בתוכם. אנשים מבקשים את אוצרות המלכות בלבבות כמהים ורגליים עייפות בעודם בטווח נגיעה באמונה החיה. אמונה מתייחסת לדת כמו המפרשים לאנייה; היא מוסיפה עוצמה ואיננה עול חיים מעיק. למבקשים להיכנס בשערי המלכות מאבק אחד בלבד, הקרב על האמונה. המאמין ניצב בפני קרב אחד בלבד, הקרב אל מול הספק – חוסר האמונה.
הטפה לבשורת המלכות הינה פשוט הטפה לחברות עם האל. אחווה זו תמצא חן בעיני גברים ונשים כאחד, ושניהם ימצאו בה את מה שעונה על הכמיהות והאידאלים הטיפוסיים להם. אמרו לילדַי שאני לא רק רך ביחס לרגשותיהם וסבלן לחולשותיהם, אלא גם שאני חסר רחמים כלפי החטא ונעדר סבלנות ביחס לעוון. בנוכחות ׳אבי׳, אני אכן צנוע וענו, אך באותה המידה, אני חסר פשרות אל מול רשע מכוון והתמרדות של חטא כנגד רצון ׳אבי׳ שבשמים.
אל לכם להציג את מוריכם כאיש של צער. הדורות הבאים ילמדו גם אודות האושר שקורן, אודות התרוממות הרוח של רצון טוב ואודות ההשראה שעוררה חוש ההומור הטוב שלנו. אנו מטיפים למסר של בשורות טובות, מסר מדבק ובעל עוצמה שמחוללת תמורות. אלה אשר יקבלו את התורה הזו יתמלאו בשמחה וזו תגדוש את לבם לעד. כל אלה אשר בטוחים ביחס לאל חווים אושר הולך וגדל.
לָמדו את כל המאמינים להימנע מלהישען על הקביים הרעועים של הסימפטיה הכוזבת. התפלשות ברחמים עצמיים לא תאפשר לכם לפתח אופי חזק; נסו באמת להימנע מלהשפיע באמצעות השתתפות בסבל. אהדו את האמיצים וחסכו את רחמיכם מאותן נשמות פחדניות שבקושי מתאמצות לעמוד אל מול מבחני החיים. אל תנחמו את אלה שנכנעים אל מול הצרות ללא מאבק. אל תתנו את אהדתכם לחבריכם רק כדי שאלה יחזירו לכם אהדה.
כאשר ילדַי הופכים להיות מודעים בעצמם להבטחת הנוכחוּת האלוהית, אמונה שכזו תרחיב את הדעת, תרומם את הנשמה, תחזק את האישיות, תעצים את האושר, תעמיק את האבחנה הרוחית, ותעצים את העוצמה לאהוב ולהיות נאהב.
לַמדו את המאמינים כולם כי הכניסה בשערי המלכות לא מעניקה חסינות בפני תאונות הזמן או אסונות הטבע הרגילים. אמונה בבשורה לא תמנע מכם מלהיקלע לצרות, אך היא תבטיח כי כאשר הצרות ייערמו, אתם לא תפחדו. אם תעזו להאמין בי וללכת אחרי בלב שלם, וודאי תוליך אתכם אמונה זו בדרך של צרות. אינני מבטיח לגאול אתכם מגלי הסערה, אך אני מבטיח לכם שאשוט עליהם כולם יחד אתכם.
דברים רבים אחרים לימד ישוע את קבוצת המאמינים בטרם פרשה זו לשנת הלילה. אלה אשר שמעו את הדברים נצרו אותם בלבם וחזרו עליהם תכופות באזני השליחים והחסידים אשר לא נכחו בעת שנאמרו, על-מנת לחזקם.
ואז ביקר ישוע באבילה, שם פעלו נתנאל ועמיתיו. נתנאל הוטרד מאוד מהכרזותיו של ישוע, שכרסמו לכאורה בסמכותם של כתבי הקודש העבריים המוכרים. ולפיכך, באותו הלילה, לאחר מפגש השאלות והתשובות הרגיל, לקח נתנאל את ישוע הרחק מן האחרים ושאל: ״׳מאסטר׳, האם תוכל לסמוך עלי בנוגע לאמת ביחס לכתבי הקודש? שמתי לב לכך שאתה מלמד רק חלק מכתבי הקודש – החלק הטוב ביותר, בעיני – ואני מסיק מכך שאתה דוחה את מה שמלמדים הרבנים, שהתורה היא דבר האלוהים עצמו, משום שהיית עם האל בשמים עוד לפני תקופת אברהם ומשה. מהי האמת על תורה?״ כאשר שמע ישוע את שאלתו של השליח המבולבל, ענה לו:
״היטב דרשת, נתנאל; אינני מתייחס לתורה כמו הרבנים. אשוחח אתך על הנושא בתנאי שלא תשתף דברים אלה עם אחיך, אשר לא כולם מוכנים עדיין לקבל שיעור זה. דברי תורת משה והכתוב בתורה לא היה קיים לפני תקופת אברהם. כתבי הקודש כפי שאנו מחזיקים בהם היום נאספו רק לאחרונה. ואף כי הם מכילים את המיטב מן המחשבה הגבוהה והכמיהה של העם היהודי, הם גם מכילים דברים רבים שכלל לא מאפיינים את אופיו ואת מצוותיו של ׳האב׳ שבשמים; ומשום כך חייב אני לבחור מתוך מיטב השיעורים את אותן אמתות אותן ראוי לנכס לבשורת המלכות.
״הכתבים הללו נכתבו על ידי בני אדם, מהם קדושים ומהם פחות. התורה שבספרים הללו מייצגת את הידע ואת מידת ההארה של הימים בהם נכתבו. ככתבי התגלות של אמת, המאוחרים יותר מהימנים יותר מהמוקדמים. כתבי הקודש הינם פגומים, והינם ממקור אנושי לגמרי, ויחד עם זאת אל לכם לטעות – הם מהווים את אוסף מיטב החכמה הדתית והאמת הרוחנית שניתן היה למצוא בעולם כולו באותם הימים.
״רבים מן הספרים הללו לא נכתבו בידי האנשים שאת שמם הם נושאים, אך אין בכך בכדי להפחית מערכן של האמתות שהם מכילים. אפילו אם הסיפור על יונה לא היה עובדה, אפילו אם יונה מעולם לא חי, עדיין היה ערך רב בעיני כל אוהבי האדם באמת העמוקה שבסיפור, בסיפור אהבתו של אלוהים לנינווה ולתושביה, אשר כונו כופרים. התורה קדושה משום שהיא מייצגת את מחשבותיהם ופועלם של אנשים שחיפשו אחר האל ואשר ביטאו בכתבים הללו את המושגים הגבוהים ביותר של צדיקות, אמת וקדוּשה. ואף כי התורה מכילה הרבה, אפילו הרבה מאוד אמת, לאור מה שלמדתם כעת אתם יודעים שהכתבים הללו מכילים גם הרבה שאינו מייצג את ׳האב׳ שבשמים, את האל האוהב שבאתי אני לגלות לעולמות כולם.
לעולם, נתנאל, אל תרשה לעצמך, אף לא לרגע אחד, להאמין בכתוב בתורה על אל האהבה שמצווה על אבותיך לצאת למלחמה ולקטול את כל אויביהם – גברים, נשים וטף. מה שנכתב נאמר מפי אנשים, אנשים לא מאוד קדושים, וזה איננו דבר האל. כתבי הקודש תמיד יצגו ותמיד ייצגו את המעמד האינטלקטואלי, המוסרי והרוחני של אלה שיצרו אותם. האם לא שמת לב שהמושגים אודות יהוה גדלים ביופיים ובהדרם ככל שהנביאים מתנבאים משמואל ועד ישעיהו? עליך לזכור שכתבי הקודש מיועדים ללימוד דתי והנחיה רוחנית. הם לא נכתבו בידי היסטוריונים או פילוסופים.
״הדבר המתועב ביותר אינו הרעיון השגוי שכתבי הקודש מושלמים לגמרי והתורה איננה מכילה שגיאות, אלא הפירוש המבלבל שנותנים לכתבי הקודש הללו הסופרים והפרושים בירושלים, הכבולים למסורת. וכעת הם ישתמשו בהשראה שהם שואבים מתוך כתבי הקודש כמו גם בפירוש השגוי שהם נותנים להם במאמץ נחוש לעמוד אל מול התורה החדשה יותר, זו של בשורת המלכות. לעולם אל תשכח, נתנאל, כי ׳האב׳ איננו מגביל את התגלות האמת לדור אחד או לעם אחד. הטענה שכתבי הקודש הינם מושלמים בלבלה וגרמה למחפשי אמת כנים רבים להתייאש.
״סמכותה של אמת הינה הרוח אשר שורה על ביטוייה בחיים, ולא המילים המתות של אנשים מוארים פחות, לכאורה בעלי השראה, של דור אחר. ואפילו אם הקדושים משכבר הימים חיו חיים מלאי השראה ורוח, אין פירושו שמילותיהם אכן היו מלאו אותה השראה רוחנית. אנחנו, היום, לא נרשום את תורת בשורת המלכות כדי שכשאלך לא תתפצלו במהירות לאוסף של קבוצות של מבקשי אמת אשר נבדלות בפירוש שלהן לתורתי. בדור הזה, מוטב לנו לחיות את האמתות הללו ולהימנע מלרשום אותן.
״הקשב היטב, נתנאל, כי שום דבר שטבע האדם נגע בו לא יכול להיחשב כנטול שגיאה. אף כי אמת אלוהית אכן יכולה לקרון מבעד לדעת האדם, תמיד תהא זו אמת בעל טוהר יחסי, אמת אלוהית בחלקה. אף כי היצור כמהּ להיות נטול שגיאה, זו תכונה של ׳הבוראים׳ בלבד.
״אך השגיאה הגדולה ביותר ביחס לכתבי הקודש הינה הטענה שהם מהווים ספרים כמוסים של מסתורין וחכמה אשר רק לחכמי האומה התעוזה לפרשם. התגלויות האמת אינן כמוסות אלא בשל הבורות, הגזענות וחוסר הסובלנות צר המוחין של האדם. על אור כתבי הקודש מאפילות רק הדעות הקדומות והאמונות הטפלות. פחד כוזב מפני הקדושה הוא שמנע מן ההיגיון הפשוט לשמור על הדת. הפחד מפני הסמכות שבכתבי הקודש של העבר מונעת, למעשה, מנשמות כנות בהווה מלקבל את אור הבשורה החדש, אותו האור אשר אותם אנשים יודעי-אל בדורות אחרים כמהו לו כל כך.
״אך הדבר העצוב מכל הינו העובדה שכמה מאלה שמלמדים את קדושת המסורת יודעים אמת זו. הם מבינים, פחות או יותר, את מגבלותיה של התורה אך הם פחדנים מוסריים, רמאים אינטלקטואליים. הם יודעים את האמת ביחס לכתבי הקודש אך מעדיפים להסתיר את העובדות המטרידות הללו מן העם. וכך, במקום להסתמך על כתבי הקודש כעל מקור לחכמת המוסר, כעל התורה הרוחנית של אנשים יודעי-אל בדורות אחרים, הם מעוותים ומחללים את התורה, הופכים אותה למדריך שמשעבד את חיי היום-יום ולסמכות בכל מה שאינו נוגע לרוח.״
הכרזתו של ׳המאסטר׳ האירה את נתנאל והיממה אותו. הוא הגה בשיחה הזו ממושכות בעמקי נשמתו, אך לא סיפר לאיש על המפגש הזה עד לאחר הרקעתו של ישוע; ואפילו אז פחד לשתף את מלוא פרטי הסיפור אודות מה שלימד אותו ׳המאסטר׳.
בפילדלפיה, מקום בו פעל יעקב, לימד ישוע את התלמידים אודות טיבהּ החיובי של בשורת המלכות. כאשר במהלך דבריו רמז כי חלקים מן התורה כוללים יותר אמת מחלקים אחרים, והאיץ במאזיניו להזין את נשמותיהם במזון הרוחני הטוב ביותר, קטע יעקב את דברי ׳המאסטר׳ ושאל: ״׳מאסטר׳, האם תואיל להציע לנו את הפסוקים הטובים ביותר בתורה, אלה שירוממו אותנו?״ ענה לו ישוע: ״כן, יעקב, כאשר תקראו בתורה, חפשו את אותן אמתות נצחיות, אותם שיעורים יפהפיים, אלוהיים, כגון:
״לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אלוהים.
״יְהוָה רֹעִי; לֹא אֶחְסָר.
״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
״כִּי, אֲנִי יְהוָה אלוהיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ, הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא; אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.
״לֹא יישא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.״
וזה מעיד על הדרך בה לימד ישוע מדי יום ביומו את חסידיו את הפנינים שתורה, אותן כלל בתורת בשורת המלכות. דתות אחרות הציעו את הרעיון שבקרבתו של האל לאדם, אך ישוע הפך את דאגתו של האל לאדם לזו שדואג אב אוהב לילדים שתלויים בו, ואז הפך תורה זו לאבן היסוד של דתו. כך מצווה אבהותו של האל על החובה למנהג אחוות האדם. הסגידה לאל והשירות לזולת הפכו למהות של דתו. ישוע לקח את המיטב שביהדות ותרגם אותם לאוסף הראוי של תורה חדשה, בשורת המלכות.
ישוע החדיר את רוח הפעולה החיובית לדוקטרינה הפסיבית של הדת היהודית. במקום ציות שלילי לדרישות טקסיות, ציווה ישוע על עשייה חיובית של הדברים שהדת החדשה שלו ציוותה על מאמיניה. דתו של ישוע לא כללה אמונה גרידא, אלא עשייה בפועל, עשייה של אותם הדברים עליהם ציוותה הבשורה. הוא לא לימד שמהות דתו שלו היה שירות לחברה, אלא דווקא שהשירות לחברה הינו אחד הדברים שבוודאות נובע מכך שאדם ניחן ברוח דת של אמת.
ישוע לא היסס לנכס את חלקיו הטובים של פסוק ולדחות את אלה הפחות טובים. את מצוותו הגדולה, ״ואהבתך לרעיך כמוך,״ לקח מן הפסוק: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.״ ישוע ניכס את החלק החיובי של הפסוק ודחה את החלק השלילי. הוא אפילו התנגד לאי-התנגדות פסיבית לגמרי או שלילית. אמר הוא: ״כשהרשע מכה אתכם על הלחי האחת, על תעמדו שם כמו בפסיביות, כטיפשים אלא נִקטו פעולה חיובית והטו לו את הלחי האחרת; במילים אחרות, עשו את המיטב בכדי להוביל את אחיכם באופן פעיל הרחק מנתיב הרשע ואל הדרך הטובה יותר של חיי צדיקות.״ ישוע דרש ממאמיניו להגיב באופן חיובי ואגרסיבי לכל מצב בחיים. הטיית הלחי השנייה, או כל דבר פעולה אחרת אשר מיוצגת באקט זה, דורשת יוזמה ובהכרח מחייבת את המאמין לבטא באופן נמרץ, פעיל ואמיץ את אישיותו.
ישוע לא עודד אותם להיכנע באופן שלילי לרע שעשו במתכוון אלה שביקשו לנצל את אלה שדבקו באי-התנגדות לרשע, אלא דווקא ביקש את חסידיו להיות חכמים וערניים ולהגיב לרשע מהר ובאופן חיובי של עשיית טוב במטרה להיטיב ולנצח את הרע באמצעות הטוב. ׳המאסטר׳ לימד אָמת-מידה חיובית לצדיקות: ״כל המבקש להיות תלמידי, יכחש בעצמו ויישא את מלוא אחריותו מדי יום בכדי ללכת אחרי.״ וכך הוא עצמו חי, ״עובר בארץ ועושה חסד.״ היבט זה של הבשורה תואר היטב במגוון המשלים שסיפר לאחר מכן לחסידיו. הוא לעולם לא דרש מחסידיו להתאזר בסבלנות אל מול חובותיהם אלא לעמוד במלוא אחריותם כבני אדם ולחיות בנמרצות ובהתלהבות את הזכויות האלוהיות שניתנו להם במלכות האל.
כאשר ישוע הנחה את שליחיו לתת את המעיל למי שלקח מהם את הכותונת, הוא לא התכוון פשוטו כמשמעו למעיל אלא לאקט של פעולה חיובית אשר מכוון להציל את הפושע ומחליף את הציווי הקדום לנקמה – ״עין תחת עין״, וכן הלאה. ישוע תיעב את הרעיון של נקמה או של היות האדם סובל סביל או קורבן של חוסר-צדק. במקרה זה לימד אותם שלוש דרכים להתמודד ולעמוד אל מול הרשע:
1. להשיב לרשע ברשע – הדרך החיובית אך הלא ישרה.
2. לסבול מן הרשע ללא תלונה וללא התנגדות – הדרך השלילית לגמרי.
3. להשיב לרע בטוב, להתכוון ולהפוך להיות אדון של המצב, להתגבר על הרע בטוב – הדרך החיובית והישרה.
אחד מן השליחים שאל פעם: ״׳מאסטר׳, מה עלי לעשות אם איש זר מאלץ אותי לסחוב את התרמיל שלו לאורך קילומטר?״ ענה לו ישוע: ״אל תשב ותיאנח בזמן שאתה מקלל את הזר מתחת לשפם. הצדיקות איננה נובעת מגישה פסיבית שכזו. אם אתה לא יכול לחשוב על שום דבר חיובי מועיל יותר, לכל הפחות תוכל לסחוב את התרמיל קילומטר אחד נוסף. זה בוודאות יקרא תיגר על הזר הרשע, החוטא.״
היהודים שמעו אודות אל שמוחל לחוטאים ומנסה לשכוח את חטאיהם, אך רק לאחר בואו של ישוע שמעו בני אדם על אל אשר מחפש את הכבש האובד, אשר מיוזמתו מחפש אחר החוטאים ושמח כשהוא מוצא שהם מסכימים לחזור לבית ׳האב׳. הצד החיובי הזה בדתו של ישוע אף מצא מקום בתפילותיו. הוא אף הפך את כלל הזהב השלילי למצווה חיובית של הוגנות אנושית.
ישוע תמיד נמנע מפרטים שמסיחים את הדעת בכל מה שלימד. הוא נמנע משפה ציורית וממשחקי המילים של הפואטיקה לשמה. הוא נהג ליצוק משמעויות גדולות לביטויים קטנים. לשם הדגמה, הפך ישוע את משמעותם העכשווית של מונחים רבים כגון מלח, שמרים, דייג, וילדים קטנים. הוא השתמש ביעילות רבה באנטיתזה, השווה את הדקה לאינסוף וכן הלאה. הדימויים שלו היו מהממים, כגון ״העיוור שמוליך את העיוור.״ אך החזקה הגדולה ביותר באופן הציורי שבו לימד הייתה טמונה בטבעיותו. ישוע הנחית את פילוסופית הדת מן השמים מטה אל הארץ. הוא תיאר את צרכיהּ הבסיסיים של הנשמה באמצעות תובנות חדשות וחיבה גדולה מחודשת.
המשימה בת ארבע השבועות לערי הדקפוליס נחלה הצלחה מסוימת. מאות נשמות התקבלו למלכות, והשליחים והאוונגליסטים רכשו ניסיון רב ערך בעבודה ללא ההשראה שקיבלו מנוכחותו האישית והקרובה של ישוע.
כפי שסוכם מראש, התאסף ביום ששי, ה-16 בספטמבר כלל סגל העובדים בפארק מגדן. בשבת, התקיימה מועצה בת מעל מאה מאמינים אשר דנה בפירוט בתכניות העתידיות להרחבת עבודת המלכות. שליחיו של דוד נכחו שם ודווחו בנוגע למצבם של המאמינים ברחבי יהודה, השומרון, הגליל והמחוזות הסמוכים.
רק מעטים מחסידיו של ישוע באותה העת העריכו נכונה את הערך הרב של שירותי סגל השליחים. השליחים לא רק שמרו על הקשר בין כל המאמינים ברחבי פלשתינה ובינם לבין ישוע והשליחים, אלא כי באותם ימים חשוכים הם גם שימשו כאוספי תרומות שיועדו לא רק לתמיכתם של ישוע ועמיתיו אלא גם לתמיכה במשפחותיהם של שניים עשר השליחים ושניים עשר האוונגליסטים.
בערך באותה העת העביר אבנר את בסיס פעולתו מחברון לבית לחם, וזה היה גם המטה ביהודה של שליחיו של דוד. דוד קיים שירות שליחים מדורג כל לילה בין ירושלים לבית צידה. הרצים עזבו את ירושלים כל ערב, החליפו מסרים בשיחר ובבית שאן, והגיעו לבית צידה עד לזמן ארוחת הבוקר למחרת.
בטרם יחלו את תקופת עבודתם האחרונה במלכות התכוננו כעת ישוע והשליחים התכוננו למנוחה בת שבוע. הייתה זו מנוחתם האחרונה, משום המשימה בפֵּרֵאָה התפתחה לכדי מסע הטפה ולימוד אשר נמשך ממש עד לזמן שבו הגיעו לירושלים ולהתגוללותם של הפרקים האחרונים בקריירה של ישוע על-פני האדמה.
בבוקר יום ראשון, ה-18 בספטמבר, הכריז אנדראס כי לא מתוכננת כל עבודה לשבוע הקרוב. למעט נתנאל ותומאס, כל השליחים הלכו הביתה לבקר את משפחותיהם או לשהות אצל חברים. בשבוע זה נהנה ישוע ממנוחה כמעט שלמה, אך נתנאל ותומאס היו מאוד עסוקים בדיונים עם פילוסוף יווני מאלכסנדריה בשם רודן. יווני זה הפך לאחרונה לתלמיד של ישוע הודות להנחיה שקיבל מאחד מעמיתיו של אבנר שערך מסע לאלכסנדריה. רודן החל לבקש הרמוניה בין פילוסופיית החיים האישית שלו לבין התורה הדתית החדשה של ישוע, והגיע למגדן מתוך תקווה ׳שהמאסטר׳ ישוחח עמו על הסוגיות הללו. הוא ביקש לקבל גרסה מוסמכת של הבשורה ישירות מפי ישוע או אחד משליחיו. אף כי ׳המאסטר׳ סרב להשתתף במפגשים שכאלה עם רודן, הוא קיבל אותו בסבר פנים יפות ומיד הנחה שנתנאל ותמאס יקשיבו לכל מה שהיה לו לומר ויספרו לו בתורם על הבשורה.
מוקדם בבוקר יום שני, החל רודן בסדרת בת עשר הרצאות שנתנה באזני נתנאל, תומאס וקבוצה בת כעשרים וארבעה מאמינים ששהתה במגדן במקרה באותו זמן. הסיכום הכולל של ההרצאות הללו, במונחים של היום, מציג את המחשבות הבאות לשיקולכם:
חיי האדם מבוססים על שלושה גורמים מניעים עיקריים – דחפים, תשוקות ופיתויים. ניתן לגבש אופי חזק, אישיות בעלת נוכחות, רק כאשר מתמירים את הדחפים הטבעיים של החיים לאומנות של החיים בחברה וזאת, על-ידי התמרתן של התשוקות בהווה לכמיהות גבוהות יותר שמניעות להישגים ברי קיימא, והעברתם של פיתויי הקיום הנפוצים ממחוזות הרעיונות השגרתיים שביסס האדם אל העולמות הגבוהים יותר של רעיונות שטרם נחקרו ואידאלים שטרם התגלו.
ככל שהציוויליזציה הופכת למורכבת יותר, כך תהפוך אומנות החיים לקשה יותר. ככל שהשינויים במנהגי החברה מהירים יותר, כך תהפוך משימת פיתוח האופי לקשה יותר. על-מנת שהקדמה תמשיך ותשרור, האנושות חייבת ללמוד מחדש את אומנות החיים מדי עשרה דורות. ואם האדם ממשיך לשפר את יכולות ההמצאה ומגדיל עלה מהר יותר את מורכבות החברה, נדרש יהיה להתמחות מחדש באומנות החיים מהר יותר, אולי אפילו מדי דור. אם התפתחות אומנות החיים לא תעמוד בקצב של צורת החיים, האנושות תחזור במהרה לחיים פשוטים, חיים מונעי דחפים – הרצון להגשים את תשוקות ההווה. וכך, האנושות לא תתבגר; החברה לא תצליח לצמוח למלוא הבגרות.
בגרות חברתית שקולה לשיעור שבו אדם מוכן לוותר על מילוי תשוקותיו החולפות בהווה בתמורה לקידום כמיהותיו הגבוהות יותר להגשמתם של הישגים המעניקים סיפוק רב יותר בשל ההתקדמות המדורגת אל עבר יעדים תמידיים. אך סימן ההיכר האמתי של חברה בשלה הינו נכונותו של עם לוותר על זכותו לחיות בשלום ובאושר תחת אמות המידה הנוחוֹת שנובעות מן הפיתוי לדבוק באמונות הקיימות והרעיונות המקובלים ולבחור בתמורה בפיתוי המערער, פיתוי אשר דורש השקעת אנרגיה במרדף אחר האפשרויות שטרם נחקרו להשגת יעדים שטרם התגלו של מציאויות רוחניות אידאליסטיות.
בעלי החיים מגיבים באצילות לדחף החיים, אך רק האדם יוכל להתמחות באומנות החיים, אף כי מרבית האנושות מתנסה רק דחף החייתי לחיות. בעלי החיים מכירים רק את הדחף העיוור, האינסטינקטיבי הזה; האדם יכול לבחור לחְיות במישור הגבוה של האומנות האינטלקטואלית, ואפילו בזה של האושר השמימי והאקסטזה הרוחנית. בעלי החיים לא חוקרים את תכלית החיים; ומשום כך לעולם לא דואגים, ואף לא מתאבדים. ההתאבדות בקרב בני האדם מעידה על כך שאותם אנשים הגיחו מרמת הקיום החייתית גרידא. עוד היא מעידה על מאמצי החקר של אותם בני אדם אשר לא הצליחו להגיע לרמה האומנותית של ההתנסות האנושית. בעלי החיים אינם יודעים את משמעות החיים; רק האדם יכול להכיר בערכים ולהבין משמעויות, והוא אף מודע למשמעות של המשמעויות – הוא ניחן במודעות עצמה ביחס לתובנה.
כאשר בני האדם מעזים לנטוש את חיי התשוקות הטבעיות לטובת חיים של אומנות הרפתקנית ולוגיקה בלתי וודאית, הם חייבים לצפות שכתוצאה מכך יסתכנו בצורך להקריב קורבן רגשי – עימותים, אומללות וחוסר וודאות – לפחות עד לעת בה ישיגו מידה מסוימת של בשלות אינטלקטואלית ורגשית. האכזבה, הדאגה והבטלנות מעידות בברור על חוסר בגרות מוסרית. החברה האנושית ניצבת בפני שתי בעיות: הגעתו של האינדיבידואל לבשלות והגעתו של הגזע לבשלות. האדם הבשל מתחיל במהרה לראות להתייחס לשאר בני האדם ברכות ובסובלנות. בני אדם בשלים מתייחסים לאחיהם הבלתי בשלים באותה אהבה והתחשבות שרוחשים הורים כלפי ילדיהם.
חיים מוצלחים אינם אלא התמחות באומנות השימוש בטכניקות בדוקות לפתרון בעיות נפוצות. איתור הקושי, בידוד הבעיה והכרה הכֵּנה בטיבהּ ובחומרתהּ הם הצעד הראשון בפתרון בעיה כלשהי. השגיאה הגדולה מתרחשת כאשר בעיות החיים מעוררות את הפחדים העמוקים שלנו, אנו מסרבים להכיר בהם. וכן, כאשר ההכרה בקשיים מחייבת לוותר על השקר שאימצנו זה מכבר, להודות בקנאה, לנטוש דעות קדומות מושרשות, האדם הממוצע מעדיף להיאחז באשליות הביטחון של העבר ובתחושת הביטחון הכוזבת שאימץ זה מכבר. רק אדם אמיץ יהיה מוכן להודות בכנות ולעמוד ללא-חת אל מול התגליות של דעת כנה ולוגית.
מציאת פתרון חכם ויעיל לבעיה כלשהי מחייב את הדעת להיות חופשיה מכל נטייה, תשוקה וכל דעה קדומה אישית אחרת אשר עלולה להתערב בבחינה נטולת-עניין במה שגורם בפועל לבעיה שנדרש למצוא לה פתרון. פתרון בעיות החיים דורש אומץ וכנות. רק בני אדם כנים ואמיצים יכולים להמשיך ולצעוד באומץ במבוך החיים בכיוון אליו מצביעה הלוגיקה של דעת ללא-חת. לא ניתן לשחרר כך את הדעת והנשמה ללא הכוח המניע של ההתלהבות האינטלקטואלית הגובלת בקנאות דתית. כוח הפיתוי של אידאל כביר הוא שנדרש על-מנת להניע אדם במרדף אחר מטרה אשר דרכו אליה זרועה בבעיות חומריות קשות וסכנות אינטלקטואליות רבות.
אפילו אם אתה מצויד כראוי כדי להתמודד עם מצבים קשים בחיים, לא תוכל לצפות להצליח אלא אם תצטייד בחכמה ובקסם האישי אשר יאפשרו לך לזכות בתמיכתם המלאה של חבריך ובשיתוף הפעולה שלהם. רק אם תלמד לשכנע את חבריך, לכבוד את לב רעיך, תוכל לצפות להצלחה גדולה בעבודתך החילונית או הדתית. אתה פשוט נדרש להיות בעל טקט וסובלנות.
אך מישוע, ׳המאסטר׳ שלכם, למדתי את השיטה הטובה מכולן לפתרון בעיות למדתי. אני מתכוון למה שהוא מתרגל באדיקות, מה שהקפיד ללמד אתכם, להתבודד למדיטציה של סגידה. המפתח טמון בזה ההרגל של ישוע, בהתבודדות תכופה של התייחדות עם ׳האב׳ שבשמים. לא רק על-מנת להתחזק ולהחכים ביחס לעימותי החיים הרגילים, אלא גם על-מנת לקבל את האנרגיה הנדרשת לפתרון בעיות מוסריות ורוחניות מסדר גבוה. אך אפילו השיטות הנכונות לפתרון בעיות לא תוכלנה לפצות על מגרעותיה האינהרנטיות של האישיות או לכפר על היעדרם של הרעב והצמא לצדיקות לשמהּ.
אני מתרשם עמוקות ממנהגו של ישוע, מן האופן בו הוא מתבודד על-מנת לבחון לבדו לזמן מה את בעיות החיים; על-מנת לבקש למלא את מצבורי החכמה והאנרגיה הדרושים למגוון משימות השירות לחברה; להאיץ ולהעמיק את תכלית החיים באמצעות היותה של האישיות כולה במודעות לקשר עם האלוהיות; לבקש לרכוש שיטות חדשות וטובות יותר להתאים את עצמו למצבי החיים שכל העת משתנים; לערוך בגישתו האישית את אותם שינויים ואותן התאמות החיוניים לקבלת הבנה נרחבת של כל מה שראוי ואמתי; ולעשות את כל אלה אך ורק לתפארת האל – ולשלוח לשמים את תפילתו המועדפת של ׳המאסטר׳, ״לא רצוני, כי אם רצונך יעשה.״
סגידה זו, שמְתַרגל ׳המאסטר׳ שלכם, מביאה לרגיעה שמרעננת את הדעת; גורמת לאותה ההארה שמעוררת השראה בנשמה; לאותו האומץ אשר מאפשר לאדם לעמוד בעוז אל מול בעיותיו; מייצרת את אותה הבנה-עצמית אשר מחסלת את הפחד המשתק; וגורמת לאותה מודעות ביחס לאחדות עם האלוהיות אשר מפתחת אצל האדם את הביטחון שמאפשר לו להעז להידמות לאל. מנוחת הסגידה, או ההתייחדות הרוחנית אותה מתרגל ׳המאסטר׳, מרגיעה את הלחץ, פותרת קונפליקטים ומעצימה עד מאוד את כל משאביה של האישיות. למיטב הבנתי, הדת החדשה כוללת את כל הפילוסופיה הזו בנוסף לבשורת המלכות.
הדעות הקדומות מכסות את עיני הנשמה מלראות את האמת. את הדעות הקדומות ניתן להסיר רק כאשר הנשמה מתמסרת בכנות לתכלית שלמה, כזו אשר כוללת את הזולת בכללותו. לא ניתן להפריד בין הדעות הקדומות לאנוכיות. את הדעות הקדומות ניתן לחסל רק כאשר אדם מפסיק לבקש עבור עצמו ובמקום זאת רודף אחר הסיפוק שבשירות למען מטרה שהינה לא רק גדולה מעצמו, אלא גדולה אפילו מן האנושות כולה – החיפוש אחר האל, ההגעה לאלוהיות. על בשלותה של אישיות מעידה התמרתה של התשוקה האנושית למצב בו היא מבקשת כל העת להגשים את הערכים הגבוהים ביותר ושאמתותם אלוהית ביותר.
לא ניתן לשמור על מטרות המבוססות על הנצח בתוך עולם שאיננו מפסיק להשתנות, בתוך סדר חברתי מתפתח. רק אלה שגילו את האל החי ואמצו אותו כמטרת הנצח של ההישג האינסופי יוכלו לחוות יציבות של האישיות. על-מנת להעביר את מטרתו מן הזמן ואל הנצח, מן הארץ ואל פרדיס, מן האנושי ואל האלוהי, נדרש האדם לחדש עצמו, לעבור המרה, להיוולד מחדש; הוא נדרש להפוך לילדהּ המחודש של רוח אלוה; הוא נדרש להיכנס בשעריה של מלכות שמים. כל הפילוסופיות והדתות אשר מציבות רף נמוך מן האידאלים הללו אינן בשֵלות. החיבור בין הפילוסופיה שאני מלמד לבשורה לה אתם מטיפים מייצג את הדת הבשלה החדשה, את האידאל לכל הדורות בעתיד. וזו האמת, משום שהאידאל שלנו סופי, נטול שגיאה, נצחי, אוניברסלי, מוחלט ואינסופי.
הפילוסופיה שלי הניעה אותי לבקש את מציאויות ההישג האמתי, את מטרת הבשלוּת. אך הדחף שלי נעדר אוֹן; החיפוש שלי חסר כוח מניע; המרדף שלי היה נטול כיוון וודאי. את כל החסר השלימה בנדיבות בשורתו החדשה של ישוע, על תובנותיה המורחבות, על האידאלים המרוממים שבה ועל מטרותיה הברורות. וכעת, ללא כל ספק וחשש אני יכול בלב שלם לצאת להרפתקת הנצח.
בני תמותה יכולים לחיות רק באחת משתי דרכים: החומרית או החייתית והרוחנית או האנושית. בעלי החיים מסוגלים לתקשר זה עם זה באופן מוגבל תוך שימוש בסימונים וקולות. אך צורות תקשורת אלה אינן מסוגלות להעביר משמעויות, ערכים או רעיונות. ההבדל היחיד בין האדם לבעל החיים הוא שהאדם יכול לתקשר עם אחיו באמצעות סמלים אשר בהחלט יכולים לציין משמעויות, ערכים, רעיונות ואפילו אידאלים.
מכיוון שבעלי החיים אינם יכולים להעביר רעיונות זה לזה, הם אינם יכולים לפתח אישיות. האדם מפתח אישיות משום שהוא כן יכול לתקשר כך עם אחיו ולהעביר הן רעיונות והן אידאלים.
התרבות האנושית מתבססת על יכולות תקשורת ושיתוף משמעויות אלה. הן מאפשרות לאדם לבנות ציוויליזציה המבוססת על קשרים חברתיים. הידע והחכמה מצטברים הודות ליכולת של האדם להעביר נכסים אלה לדורות הבאים. וכך מתחילות פעילויות התרבות של הגזע: האומנות, המדע, הדת והפילוסופיה.
התקשורת הסמלית בין בני האדם הינה תנאי מוקדם להולדתן של קבוצות חברתיות. הקבוצה החברתית היעילה מכולן הינה המשפחה, וליתר דיוק שני ההורים. החיבה האישית הינה הדבק הרוחני אשר שומר על מערכות יחסים חומריות אלה. מערכת יחסים אוהבת שכזו אפשרית גם בין שני אנשים מאותו המין, כפי שמדגימה המסירות שמאפיינת חברוּיות אמתיות רבות.
מערכות היחסים החבריוֹת הללו, המבוססות על חיבה הדדית, מעודדות את החִברוּת ומאצילות את האדם משום שהן מעודדות ומטפחות את הגורמים הבאים, ההכרחיים לרמות הגבוהות יותר של אומנות החיים:
1. ביטוי-עצמי הדדי והבנה-עצמית. דחפים נאצלים אנושיים רבים מתים משום שאין מי שישמע אותם. אכן, לא טוב היות האדם לבדו. בכדי לפתח אופי אנושי, נדרשת מידה מסוימת של הכרה וכמות מסוימת של הערכה. שום ילד לא יוכל לפתח לגמרי אופי נורמלי ללא האהבה האמתית שקיבל בבית. האופי הינו יותר מאשר דעת ומוסר. מכל מערכות היחסים בחברה אשר מיועדות לפתח אופי, היעילה והאידאלית מכולם הינה החברות האוהבת והאוהדת בין גבר לאישה אשר מקיימים ברית נישואין בחכמה. הנישואין, על שלל מערכות היחסים שבו, היא המערכת שמטבעה מיטיבה להפעיל את אותם הדחפים יקרי הערך ואותם המניעים הנעלים אשר הכרחיים להתפתחותו של אופי חזק. אינני מהסס להלל ולשבח כך את חיי המשפחה משום שבחכמתו, בחר ׳המאסטר׳ שלכם במערכת היחסים בין אב לבנו כאבן היסוד של בשורת המלכות החדשה הזו. שום מערכת יחסים לא תדמה לחברות הזו הזו, בין הגבר לאישה אשר חובקים יחד את האידאלים הגבוהים ביותר של הזמן. התנסות זו היא כה רבת ערך ומספקת עד כי שווה היא כל מחיר, כל קורבן וכל דרישה שמתבקש האדם לשלם עבורה.
2. איחוד בין נשמות – חכמה בפעולה. כל אדם רוכש במוקדם או במאוחר מושג מסוים אודות העולם הזה והשקפה מסוימת אודות הבא. באמצעות קשרים בין אנשים, ניתן כעת לאחד בין נקודות ההשקפה הללו, של הקיום בר החלוף ושל הפוטנציאל בנצח. כך, תוך אימוץ תובנות הזולת מתרחבים הערכים הרוחניים בדעת האדם. כך, תוך שהם מקבצים יחד את נכסיהם הרוחניים, מעשירים בני האדם את נשמותיהם. בדומה לכך, ניתן לאדם להימנע מליפול קורבן לנטייתו התמידית לעוות את ראייתו, לאמץ השקפות המבוססות על דעות קדומות ולשפוט באופן צר. רק באמצעות קשר קרוב לדעת אחרת ניתן להימנע מן הפחד, מן הקנאה ומן רמייה. אני מסב את תשומת לבכם לעובדה ׳שהמאסטר׳ לעולם לא שולח אתכם לפעול לבד למען הרחבת המלכות; הוא תמיד שולח אתכם זוגות זוגות. מכיוון שחכמה הינה ידע-עַל, נובע מכך כי מאיחוד החכמה, חולקים חברי הקבוצה החברתית, קטנה כגדולה, באופן הדדי את כלל הידע.
3. ההתלהבות לחיים. הבידוד נוטה לחסל את מטען האנרגיה של הנשמה. הקרבה לחברים הכרחית לחידוש טעם החיים ונחוצה לשימור האומץ ללחום בקרבות ההעפלה לרמות החיים האנושיות הגבוהות יותר. החברוּת מעצימה את השמחות ומהללת את הניצחונות בחיים. קשרים אנושיים קרובים ואוהבים נוטים להפחית מן התער שבסבל ולהקל על המרירות שבקושי. נוכחותו של חבר מעצימה את כלל היופי ומרוממת את כלל הטוּב. האדם יכול להעצים ולהרחיב את יכולת ההערכה של חבריו תוך שימוש בסמלים תבוניים. אחד מהישגיה הדגולים של החברות האנושית הינה היכולת והכוח לגירוי הדדי של הדמיון. כוחות רוחניים אדירים טמונים במודעות אודות ההתמסרות בלב-שלם לתכלית משותפת, בנאמנות ההדדית לאלוהות קוסמית.
4. ההגנה המועצמת כנגד הרוע כולו. הקשר בין אנשים, החיבה ההדדית, מהווים תעודת ביטוח יעילה כנגד הרוע. הקשיים, הצער, האכזבה והתבוסה קשים וכואבים יותר כשעוברים אותם לבד. אף כי החברושּת איננה מתמירה את הרוע לצדיקות, היא בהחלט מוציאה הרבה מן העוקץ שלו. אמר ׳המאסטר׳ שלכם, ״אשרי הבוכים״ – אם החבר נמצא שם כדי לנחם. יש הרבה כוח בידיעה שאתם חיים לרווחת הזולת, ושהזולת חי לרווחתכם, כדי לקדם אתכם. אדם נמק בבידוד. כאשר האדם מתבונן רק בפעולות הזמן, הוא תמיד מתייאש. כאשר מנתקים את ההווה מן העבר ומן העתיד, הוא הופך להיות לטריוויאלי באופן מרגיז. רק הצצה חטופה במעגל הנצח יכולה לעורר באדם השראה לעשות כמיטב יכולתו ולאתגר את המיטב שבו למצות את עצמו. כאשר אדם עושה כמיטב יכולתו, הוא חי באופן הבלתי אנוכי ביותר ולטובת הזולת, לטובת רעיו החיים לצדו בזמן ובנצח.
אני חוזר, במוסד הנישואין האנושי טמונה האפשרות האידאלית לכינונן של מערכות יחסים שכאלה, מערכות מאצילות ומעוררת השראה. אמת היא, כי ניתן להפיק הרבה מן הנישואין וכי נישואין רבים מאוד כלל לא מצליחים להפיק פירות מוסריים ורוחניים אלה. פעמים רבות מדי, אלה הבאים בשערי מוסד הנישואין מבקשים ערכים נמוכים יותר מערכי החברותא שמפיקים בני אדם בשלים. יש לבסס את הנישואין האידאליים על יסודות יציבים יותר מאשר הרגשות המשתנים וההפכפכנות של המשיכה המינית; ראוי לבסס אותם על מסירות אישית אמתית הדדית. וכך, אם תוכלו לבנות קבוצות חברתיות אנושיות קטנות כאלה יעילות ומהימנות, כאשר תתקבצנה אלה יחד העולם יחזה במבנה חברתי כביר, מרהיב, בציוויליזציה בעלת בשלות אנושית. גזע כזה עשוי להתחיל ולקיים חלק מן האידאל שמדבר עליו ׳המאסטר׳ שלכם, ״שלום על-פני האדמה ורצון טוב בינות לאדם.״ אף כי חברה שכזו לא תהיה מושלמת או חפה מכל רשע, היא וודאי תתקרב ליציבות של הבשלות.
המאמץ לנוע אל עבר הבשלות דורש עבודה, ועבודה דורשת אנרגיה. מנין יבואו הכוחות הדרושים לכל אלה? ברור שנדרש להתבסס על הדברים הפיזיים, אך היטב דרש ׳המאסטר׳ כשאמר, ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם.״ אם נניח כי האדם ניחן בגוף רגיל ובבריאות סבירה, עלינו לחפש את מה שמושך אותו ומגרה אותו למצות את הכוחות הרוחניים הרדומים בתוכו. ישוע לימד אותנו שהאל שוכן באדם פנימה; כיצד נוכל לעורר אדם לשחרר את הכוחות האלוהיים והאינסופיים הטמונים בנשמתו? כיצד נוכל לגרום לאדם להרפות מן האל כך שיוכל זה לפרוץ החוצה, לרענן את נשמותינו שלנו ואף לשרת את הארתן של אינספור נשמות אחרות, לגרום להתרוממותן ולברכן? מהי הדרך הטובה ביותר להעיר כוחות מיטיבים פוטנציאלים אלה אשר רדומים בנשמותיכם? בדבר אחד אני בטוח: ההתרגשות הרגשית איננה הגירוי הרוחני האידאלי. ההתרגשות איננה מעלה את האנרגיה; היא דווקא מכלה את כוחות הנפש והגוף. מנין תבוא האנרגיה לעשות את כל הדברים הכבירים הללו? הביטו ׳במאסטר׳ שלכם. ממש כעת הוא מתמלא בכוחות על הגבעות בעוד אנו מבזבזים כאן את אנרגיה. בסוגיה הזו, הסוד טמון בהתייחדות רוחנית, בסגידה. מנקודת המבט האנושית, מדובר בשילוב בין מדיטציה להתרגעות. המדיטציה מחברת בין הדעת לרוח; ההתרגעות קובעת את קיבולת הקליטה הרוחנית. התהליך הזה, בו מתחלפים החולשה בכוח, הפחד באומץ, והרצון העצמי ברצון האל, מהווה סגידה. לכל הפחות, זהו אופן ההתבוננות של הפילוסוף.
ההתנסויות מתגבשות לכדי הרגלים, הרגלי סגידה מחזקים, כאשר כאשר חוזרים עליהן לעיתים תכופות, והרגלים שכאלה מתגבשים בסופו של דבר לכדי אופי רוחני, ובסופו של דבר מכירים אותו חבריו של האדם כאישיות בשלה. בהתחלה, התרגול קשה ודורש זמן רב, אך ברגע שהוא הופך להרגל הוא גם מרגיע וגם חוסך זמן. ככל שהחברה הופכת למורכבת יותר, ככל שגורמי המשיכה בציוויליזציה מתרבים, כך הופכת לדחוף יותר הצורך של יחידים יודעי-אל ליצור לעצמם הרגלים מגוננים שמיועדים לשמר ולהעצים את האנרגיות הרוחניות שלהם.
דרישה נוספת להגעה לבשלות הינה האופן בו הקבוצות החברתיות השונות משתפות פעולה כדי להתאים עצמן לתנאי הסביבה שכל הזמן משתנים. האינדיבידואל הבלתי בשל מעורר התנגדויות בקרב חבריו; האדם הבשל משיג את שיתוף הפעולה המלא של חבריו ובכך מקבל תמורה כפולה ומכופלת על מאמציו בחיים.
הפילוסופיה שלי גורסת כי לפעמים, ובמקרה הצורך, אני נדרש להילחם על-מנת להגן על מושג הצדק שלי, אך אני בטוח ׳שהמאסטר׳, בעל האישיות בשלה יותר, יוכל בכוח החסד של הטקט והסובלנות להבטיח ניצחון זהה בקלות ובחן. לעתים קרובות מדי אנו נלחמים עבור מה שצודק ומגלים כי הן המנצח והן המנוצח נחלו תבוסה. רק אתמול שמעתי את ׳המאסטר׳ אומר כי ״חכם שרואה את דלת הכניסה נעולה לא יהרוס אותה, אלא יחפש את המפתח שפותח אותה.״ לעתים קרובות מדי אנחנו נלחמים רק כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו לא פוחדים.
בשורת מלכות חדשה זו משרתת עד מאוד את אומנות החיים. היא מעניקה לה תמריץ חדש ועשיר יותר לחיים נעלים. היא מציגה תכלית ייעוד חדשה ומרוממת, מטרת חיים נעלה. וכל המושגים הללו, אודות תכלית הקיום הנצחית והאלוהית, הינם כשלעצמם גירויים טרנסצנדנטיים. הם מעודדים את תגובתו של המיטב אשר שוכן בטיבו הנעלה של האדם. על כל פסגת מחשבה אינטלקטואלית נוכל למצוא מרגוע לדעת, כוח לנשמה, והתייחדות לרוח. מנקודות השקפה אלה, של חיים גבוהים, יוכל האדם להתעלות מעל למה שמציק לו חומרית ומקורו ברמות המחשבה הנמוכות – הדאגה, הקנאה, הנקמה והגאווה של האישיות הבלתי בשלה. נשמות מעין אלה, אשר מגביהות לטפס, גואלות עצמן מן הקונפליקטים הנוגדים של הזוטות בחיים, ומשחררות עצמן כדי להגיע למודעות ביחס לזרמים הגבוהים של מושגי הרוח ולתקשורת השמימית. אך נדרש לשמור מכל משמר על תכלית החיים מפני הפיתוי לבקש את ההישגים הקלים, ברי החלוף; וכן, נדרש לטפח אותה על-מנת לחסן אותה מפני הסכנות המאיימות של הקנאות.
אפילו בעודכם מתמקדים בהשגתן של מציאויות הנצח, אתם נדרשים גם להתחשב בצרכי החיים בגוף. אף כי הרוח הינה מטרתנו, הגוף הינו עובדה. לעתים, אנו מקבלים באקראי את מה שנדרש לנו כדי לחיות, אך ככלל אנו נדרשים לפעול באופן נבון לשם כך. שתי הבעיות העיקריות בחיים הן: להתפרנס בעודנו בגוף ולהשיג את הישרדות הנצח. הדת נדרשת אפילו למציאת פתרון אידאלי לבעיות הפרנסה. לאמתו של דבר, דת של אמת איננה פועלת בנפרד מן האינדיבידואל.
לטעמי, הדברים ההכרחיים בחיים בגוף הם:
1. בריאות טובה.
2. מחשב בהירה ונקייה.
3. יכולות וכישורים.
4. עושר – הדברים הטובים בחיים.
5. היכולת להתמודד עם תבוסה.
6. תרבות – חינוך וחכמה.
אפילו את בעיות הבריאות והיעילות הפיזית ניתן לפתור בצורה מיטבית כאשר נתייחס אליהן מנקודת המבט הדתית של תורת ׳המאסטר׳: העובדה שגופו ודעתו של האדם הינם מקום משכן למתת האל, לרוח האל אשר הולכת והופכת לרוח האדם. דעתו של האדם, אפוא, הופכת כך למתווכת בין דברי החומר למציאויות הרוח.
על-מנת להבטיח את מנת חלקו בדברים אליהם הוא משתוקק בחיים, האדם נדרש לאינטליגנציה. טעות גמורה לחשוב שרק ביצוע מלאכת יומו בנאמנות תבטיח לאדם גמול בדמות עושר. למעט יד המקרה שפועלת מדי פעם, הגמול החומרי בחיים ברי החלוף נרכש בערוצים מסוימים, מאורגנים היטב. רק בעלי הגישה לערוצים הללו יכולים לצפות לקבל תגמול מלא עבור מאמציהם בחיים. כל מי שמבקש לעצמו עושר בערוצים מבודדים ובדידים יזכה רק לעוני. לפיכך, תכנון נבון הינו המרכיב ההכרחי לשגשוג בעולם. ההצלחה דורשת לא רק מסירות לעבודה אלא גם שהאדם יפעל במסגרת אחד מאותם ערוצי שפע חומרי. אם אינך פועל בחכמה, עדיין תוכל להקדיש את חייך לבני דורך, אך ללא גמול חומרי; אם זכית במקרה ליהנות מזרימת העושר, עדיין תוכל להתרפק בלוקסוס גם אם לא נקפת אצבע למען הזולת.
את היכולות אנחנו יורשים, ואילו את הכישורים אנחנו רוכשים. החיים אינם אמתיים עבור אדם שאיננו מומחה בדבר אחד. כישורים הם אחד הגורמים האמתיים לסיפוק בחיים. יכולת פירושה מתת הראייה לעתיד, להרחיק לראות. אל תלכו שולל אחר הפיתוי להישג ברמייה; היו מוכנים לעמול תמורת הגמול שמעניקה מאוחר יותר הפעולה ההגונה. החכם מסוגל להבדיל בין האמצעים למטרות; אחרת, ייתכן ותכנון-יתר של העתיד יפגע בתכלית הראויה עצמה. כאדם שמבקש תענוגות, עליך תמיד לשאוף להיות יצרן וצרכן כאחד.
אָמנו את זיכרונכם לשמור ולנצור את אותם מאורעות ראויים בחיים שמחזקים אתכם, ושלפו אותם מן הזיכרון כראות עיניכם, כדי להתענג עליהם ולהיבנות מהם. וכך, בנו עבור עצמכם ובתוככם מאגרים וגלריות של יופי, של טוּב ושל פאר והדר. אך הנאצלים שבזיכרונות הם אלה הנוצרים רגעים גדולים של חברות נשגבת. כל אוצרות הזיכרון הללו מקרינים את השפעתם המרוממת ויקרת הערך בעת שהסגידה הרוחנית משחררת אותם בנגיעתה.
אך אם לא תלמדו להיכשל בחֵן, החיים יהפכו לקיום של עול. נשמות נאצלות תמיד לומדות להיכשל באופן אומנותי; עליכם לדעת להפסיד בכבוד; עליכם לעמוד ללא חת אל מול האכזבה. לעולם אל תהססו להודות בכישלון. לעולם אל תנסו להסתתר מאחורי חיוכים כוזבים ואופטימיות קורנת. על-אף שזה נשמע טוב תמיד לטעון להצלחה, התוצאות תהיינה מזעזעות. שיטה שכזו מובילה במישרין לעולם של כזבים ולהתרסקות הבלתי נמנעת שבהתפכחות.
יש והצלחה תוביל לאומץ ולביטחון, אך את החכמה ישיג האדם רק הודות להתנסות של ההסתגלות לכישלונותיו. מי שמעדיף את אשליות האופטימיוּת לעולם לא יוכל להחכים. רק אלה שעומדים אל מול העובדות ומתַאמים בינן לבין האידאלים יכולים להחכים. החכמה כוללת הן את העובדה והן את האידאל, ומשום כך גואלת את המתמסרים לה מן הקצוות העקרים של הפילוסופיה – מן האדם שהאידאלים שלו אינם כוללים עובדות ומן המטריאליסט ללא אופק רוחני. אותן נשמות פחדניות שמצליחות להתמודד עם קשיי החיים רק הודות לאשליה רציפה אחת של הצלחה כוזבות נועדו להיכשל ולנחול תבוסה כשתתעוררנה, בסופו של דבר, מעולם החלומות והדמיונות שבראו.
השפעתה העילאית של השקפתהּ מרחיקת הראות של הדת הינה בדיוק במקום בו פוגשים את הכישלון ומסתגלים לתבוסה. בחווייתו של האדם המבקש את האל אשר יצא להרפתקה הנצחית של חקר יקום הכישלון הינו פשוט מאורע חינוכי – ניסוי תרבותי בתהליך רכישת החכמה. עבור אנשים שכאלה, התבוסה אינה אלא כלי חדש לכיבוש רמות המציאות הגבוהות יותר ביקום.
אם כל כישלון בחיים מניב חכמה והישג רוחני, גם אם כל מפעל חייו של אדם בזמן יהיה כישלון חרוץ, עשויה הקריירה של אדם המבקש את האל להתברר כהצלחה גדולה מנקודת המבט של הנצח. אל תשגו ותתבלבלו בין הידע, התרבות והחכמה. אף אם בחיים יש ביניהם קשר, הם מייצגים ערכי רוח שונים מאוד; החכמה תמיד עולה על הידע ותמיד מהללת את התרבות.
סיפרתם לי ׳שהמאסטר׳ שלכם מתייחס לדת האנושית האמתית כאל התנסותו של היחיד במציאויות הרוח. אני הגדרתי דת כהתנסותו התגובה של האדם למשהו שהוא מחשיב כראוי לכך שכל האנושות תסגוד לו ותתמסר לו. במובן הזה, הדת מסמלת את מסירותנו הגבוהה ביותר לדבר שמייצג את המושג הגבוה ביותר שלנו ביחס לאידאלים של המציאות והמקום הרחוק ביותר אליו תוכל הדעת שלנו להגיע בשאיפתה אל אפשרויות הנצח של הישגי הרוח.
כאשר בני אדם מגיבים לדת במובן השבטי, הלאומי או הגזעי, הם עושים כן משום שהם אינם באמת מחשיבים את אלה שמחוץ לקבוצתם כבני אדם. אנחנו תמיד מתייחסים למושא הנאמנות הדתית שלנו כאל משהו שראוי לכל בני האדם לכבדו. הדת לעולם לא תוכל להיות אמונה אינטלקטואלית או היסק פילוסופי גרידא; דת הינה תמיד ולעד תהיה דרך להתמודד עם מצבים בחיים; היא סוג של התנהגות. דת כוללת חשיבה, הרגשה ופעולה מתוך כבוד למציאות כלשהי שאנו מחשיבים שכולם יעריצו.
אם בהתנסות שלכם משהו הפך לדת, ברור מאליו שכבר הפכתם להיות לאוונגליסט פעיל של אותה הדת, זאת משום שאתם מחשיבים את המושג העילאי בדת שלכם כראוי לסגידתה של האנושות כולה ושל כל ברייה תבונית ביקום. אם אינכם משמשים בפועל כמיסיונרים לבשורה של הדת שלכם, אתם משלים את עצמכם וקוראים לאמונה מסורתית או למערכת פילוסופיה אינטלקטואלית בשם דת. אם הדת שלכם הינה התנסות רוחנית, מושא הסגידה שלכם חייב להיות מציאות רוחנית אוניברסאלית והאידאל של כל מושגיכם הרוחניים. את כל הדתות המבוססות על פחד, על רגשות, על מסורת ועל פילוסופיה אני מכנה בשם דתות אינטלקטואליות, ואילו את אלה המבוססות התנסות רוחנית אמתית אני מכנה דתות אמתיות. מושא ההתמסרות הדתית יכול להיות חומרי או רוחני, אמתי או כוזב, מציאותי או בלתי מציאותי, אנושי או אלוהי. לכן דתות יכולות להיות טובות או מרושעות.
מוסריות ודת אינן בהכרח זהות. מערכת מוסרית אשר מאמצת מושא סגידה עשויה להפוך לדת. דת אשר מאבדת את גורמי המשיכה שלה לתחושות הנאמנות ומסירות עילאית עלולה להתפתח לכדי מערכת פילוסופית או קוד מוסרי. הדבר הזה, ההוויה הזו, המצב הזה, סדר הקיום הזה או האפשרות להישג אשר מהווה את האידאל העליון של הנאמנות הדתית, ואשר הוא מושא מסירותם הדתית של הסוגדים, הוא האל. ללא קשר לשם שניתן לאידאל מציאות הרוח זו, זהו האל.
מאפייניה החברתיים של דת אמתית קשורים לעובדה שהיא תמיד תנסה להמיר את היחיד ולהתמיר את העולם. דת פירושה קיומם של אידאלים שטרם התגלו ואשר מתעלים הרבה מעל לאמות המידה האתיות הידועות ולמוסריות של מנהגי החברה הנעלים ביותר של מוסדות הציוויליזציה הבשלים ביותר. הדת נושאת עיניה לאידאלים שטרם התגלו, למציאויות שטרם נחקרו, לערכים על-אנושיים, לחכמה אלוהית ולהישגי רוח אמתיים. דת אמתית עושה את כל אלה; כל האמונות האחרות אינן ראויות להיקרא כך. לא תתכן דת רוחנית אמתית ללא האידאל העליון והנעלה של אל נצחי. דת ללא האל הינה המצאה של האדם, מוסד אנושי של אמונות אינטלקטואליות חסרות חיים וטקסים רגשיים חסרי משמעות. יש והדת טוענת שמושא סגידתה הינו אידאל נשגב. אך אידאלים מעין אלה בלתי ניתנים להשגה; מושג שכזה הינו בבחינת אשליה. האידאלים היחידים אשר יוכל האדם להשיגם הינן המציאויות האלוהיות של ערכי האינסוף אשר טמונים בעובדה הרוחנית של אל הנצח.
בניגוד לאידאל אודות האל, המילה או הרעיון של האל יכולים להיות חלק מדת כלשהי, ללא קשר למידת טיפשותהּ או שקריותהּ. הרעיון אודות האל יכול להפוך לכל דבר שיבחרו אלה שמשתעשעים בו. הדתות הנמוכות מעצבות את הרעיון שלהן אודות האל בהתאם למצבו הטבעי של לב האדם; הדתות הגבוהות תובעות מלב האדם להשתנות על-מנת לעמוד באידאלים של דת אמת.
הדת של ישוע עולה על כל המושגים הקודמים שלנו אודות הסגידה משום שהיא לא רק מציגה את ׳אביו׳ כאידאל המציאות האינסופית אלא מכריזה על כך שאותו מקור אלוהי לכלל הערכים ואותו מרכז נצחי של היקום אכן ניתן להשגה ובאופן אישי על-ידי כל אינדיבידואל שבוחר לבוא בשערי מלכות השמים שבארץ, ואשר בכך מכיר בעובדת היותו בנו של האל ובאחוות האדם. ואני סבור שזהו המושג הגבוה ביותר אודות הדת שנשמע בעולם מעודו, ואני מכריז שלא ייתכן גבוה ממנו משום שבשורה זו כוללת את אינסוף המציאויות, את אלוהיוּת הערכים, ואת הישגי הנצח האוניברסאליים. מושג כזה שקול להישג של התנסות באידאליזם של העליון ושל המרבי.
אני לא רק מסוקרן מן האידאלים המושלמים שבדת הזו, הדת של ׳המאסטר׳ שלכם, אלא גם מרגיש את צורך להתוודות שאני מאמין להכרזותיו: כי האידאלים הללו אודות מציאויות הרוח הינם ברי השגה; כי אתם ואני יכולים לצאת להרפתקה הממושכת, הנצחית הזו מצוידים בהבטחה שלו על הוודאות שלבסוף נגיע לשערי פרדיס. אחי, אני מאמין, אני יצאתי לדרך; אני בדרכי אִתכם במסע הנצחי. ׳המאסטר׳ אומר שהוא בא מעִם ׳האב׳, ושהוא יראה לנו את הדרך. אני משוכנע לגמרי שהוא דובר אמת. אני משוכנע כעת שאין שום אידאלים ברי השגה במציאות או ערכי מושלמות שאינם חלק מן האב הנצחי והאוניברסאלי.
לכן, באתי לסגוד. ולא רק לאֵל המציאויות, אלא לאל האפשרויות של כל מה שיהיה קיים בעתיד. משום כך, אם להתמסר לאידאל עליון, אם האידאל הזה אמתי, ראוי להתמסר לאל זה, אל יקומי העבר, ההווה והעתיד של הדברים וההוויות. ואין אל מלבדו, לא יכול להיות אל אחר. כל שאר האלים הינם יצירי הדמיון, אשליות הדעת האנושית, עיוותים של לוגיקה כוזבת, ואלילי האשליה העצמית של אלה שמייצרים אותם. אכן, אפשר שתהיה דת ללא אל זה, אך לא תהיה לה כל משמעות. ואם תבקשו להחליף את המילה אל במציאות של אידאל זה, אודות אל חי, רק תשלו את עצמכם כשתחליפו אידאל, מציאות אלוהית, ברעיון. אמונות שכאלה מהוות דת של משאלת לב ריקה.
בתורתו של ישוע אני רואה את הדת במיטבה. הבשורה מאפשרת לנו לבקש את אל האמת ולמצוא אותו. אך האם אנו מוכנים לשלם את מחיר כרטיס הכניסה למלכות השמים? האם אנחנו מוכנים להיוולד מחדש? להיווצר מחדש? האם אנחנו מוכנים להעמיד עצמנו בתהליך ובמבחן הנורא של ההרס-העצמי ושל בנייתה מחדש של הנשמה? הלא אמר ׳המאסטר׳: ״הַמֹּצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ הוּא יִמְצָאֶנָּה. אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ כִּי אִם מאבק לנשמה.״ אמת היא, כי לאחר שנשלם את מחיר ההתמסרות לרצון ׳האב׳, אם נמשיך ונצעד בנתיבי הרוח של החיים המוקדשים, אנו אכן חווים שלווה גדולה.
כעת אנו מוותרים על כל פיתויי סדר הקיום הידוע ומקדישים עצמנו בלב שלם למרדף אחר פיתויי סדר הקיום הבלתי ידוע, הבלתי נחקר של חיי הרפתקה עתידיים בעולמות הרוח של האידאליזם הנעלה של מציאות אלוה. אנו מבקשים סמלי משמעות באמצעותם נוכל לספר לאחינו אודות מושגים אלה, של מציאות האידאליזם של הדת של ישוע, ולא נפסיק להתפלל לבוא היום בו האנושות כולה תתרגש מן החזון המשותף הגלום באמת עליונה זו. וכעת, המושג הממוקד שבלבנו אודות ׳האב׳ הוא כי האלוהים הוא רוח; וכשאנו חולקים אותו עם רעינו, נאמר שהאלוהים הוא אהבה.
דתו של ישוע תובעת חיים והתנסויות רוחניים. אף כי דתות אחרות עשויות לכלול אמונות מסורתיות, רגשות ותחושות, מוּדעוּת פילוסופית וכל אלה, תורתו של ׳המאסטר׳ דורשת התקדמות רוחנית ממשית ואמתית.
מודעוּת אודות הדחף להיות דמוי-אל אינו דת אמתית. הרגשות והתחושות שמניעות לסגידה לאל אינן דת אמתית. הידיעה אודות ההחלטה להקריב את העצמי ולשרת את האל איננה דת אמתית. המסקנה החכמה, שהדת הזו הינה בטובה מכולן, איננה דת, איננה התנסות אישית רוחנית. דת אמתית מתייחסת להישג אמתי של ייעוד כמו גם למציאותיות ולאידאליזם של מה שהאדם מאמין בו בשלב שלם. ואת כל אלה חייבת ההתגלות של ׳רוח האמת׳ להפוך עבורנו לאישי.
וכך הסתיימו הרצאותיו של הפילוסוף היווני, אחד הגדולים שקמו עמו, אשר הפך למאמין בבשורת ישוע.
ביום ראשון, ה-25 בספטמבר, שנת 29 לספירה, התקבצו השליחים והאוונגליסטים במגדן. באותו הערב, לאחר פגישה ממושכת עם עמיתיו, הפתיע ישוע את כולם כשהכריז כי למחרת יצאו הוא ושניים עשר השליחים לירושלים לחגיגות חג הסוכות. הוא הנחה את האוונגליסטים לבקר את המאמינים בגליל ואת סגל האנשים הנחה לשוב לעת עתה לבית צידה.
כשהגיעה העת לצאת לירושלים, היו נתנאל ותומאס עדיין בעיצומם של דיוניהם עם רודן מאלכסנדריה, והם ביקשו את רשות ׳המאסטר׳ להישאר במגדן מספר ימים נוספים. וכך, בעוד ישוע והעזרה עושים את דרכם לירושלים, המשיכו נתנאל ותומאס בדיון מעמיק עם רודן. בשבוע שלפני כן, במהלכו שטח רודן את הפילוסופיה שלו, הציגו נתנאל ותומאס לסירוגין את בשורת המלכות בפני הפילוסוף היווני. רודן גילה כי המורה שלו מאלכסנדריה, אחד מתלמידיו לשעבר של יוחנן המטביל, עשה עבודה טובה.
בנושא אחד, אישיותו של האל, לא ראו רודן ושני השליחים עין בעין. רודן הסכים לקבל את כל אשר הוצג לו ביחס לאיכויותיו של האל, אך הוא טען ׳שהאב׳ שבשמים איננו ולא יוכל להיות אישיות כמו שהאדם תופש אישיות. אף שהשליחים התקשו להוכיח שהאל הינו אישיות, רודן התקשה אף יותר להוכיח שהוא איינו אישיות.
רודן טען כי עובדת האישיות מתבססת על קיומהּ של תקשורת הדדית ומלאה בין הוויות שוות, הוויות אשר מסוגלות להבין ולאהוד זו את זו. אמר רודן: ״על-מנת שהאל יהיה אישיות, עליו להיות בעל סמלי תקשורת רוחנית אשר יאפשרו לאלה שיוצרים עמו קשר להבין אותו באופן מלא. אך כפועל יוצא מכך שהאל הינו אינסופי ונצחי, ׳בורא׳ כל שאר ההוויות כולן, נובע שהאל הינו היחיד ביקום ואין מי שישווה לו. אין שווים לו; אין אף אחד אחר עמו יוכל לתקשר כשווה בין שווים. אפשר והאל אכן מהווה את מקור כלל האישיות, אך ככזה הוא מתעלה על האישיות, ממש כפי ׳שהבורא׳ מצוי מעל ומעבר לברוא.״
הוויכוח הזה הטריד עד מאוד את תומאס ונתנאל, והם ביקשו את ישוע להיחלץ לעזרתם, אך ׳המאסטר׳ סרב להשתתף בדיוניהם. אמר הוא לתומאס: ״אין זה כלל משנה מהו הרעיון אודות ׳האב׳ שאתה דבק זו כל זמן שאתה מכיר רוחנית באידאל של טיבו האינסופי והנצחי.״
תומאס טען שהאל אינו מתקשר עם בני האדם, ומשום כך האל הינו אישיות, אפילו על-פי הגדרתו של רודן עצמו. היווני דחה את הטענה על-בסיס העובדה שהאל אינו מגלה עצמו באופן אישי; שהוא עדיין נותר בגדר מסתורין. או אז טען נתנאל על התנסותו האישית שלו עצמו עם האל, ואת זאת קיבל רודן, ואישר שאף לו עצמו היו התנסויות דומות, אך שהחוויות הללו מוכיחות, לטענתו, את מציאותו של האל, לא את אישיותו.
בליל יום שני וויתר תומאס. אך עד ליל יום שלישי, כבש נתנאל את רודן וגרם לו להאמין באישיותו של ׳האב׳. אלה שלבי ההיסק בעזרתם חולל את השינוי בדעתו של היווני:
1. ׳האב׳ בפרדיס אכן מתקשרת כשווה בין שווים עם לפחות שתי הוויות נוספות אשר שקולות לו ודומות לו לחלוטין – ׳הבן הנצחי׳ ׳והרוח האינסופית׳. לנוכח נקודת ההשקפה של ׳השילוש׳, היווני נאלץ להסכים לאפשרות ׳שהאב האוניברסאלי׳ הוא אישיות. (בהמשך, העיסוק בדיונים הללו גרם להתרחבות מושג ׳השילוש׳ של שניים עשר השליחים. אך כמובן שהאמונה הרווחת הייתה שישוע היה ׳הבן הנצחי׳.)
2. מכיוון שישוע היה שקול ׳לאב׳, ומכיוון ׳שבן׳ זה אכן הופיע כאישיות בפני ילדיו שבארץ, תופעה זו מוכיחה את העובדה ששלושת האלוהויות אכן ניחנות באישיות ומדגימה את האפשרות לכך, וכן מיישבת לנצח את השאלה ביחס ליכולתו של האל לתקשר עם האדם והאפשרות של האדם לתקשר עם האל.
3. שישוע התייחס באופן שווה ותקשר באופן מושלם עם האדם; שישוע היה ׳בן האל׳. שהיחס בין ׳הבן׳ ׳לאב׳ מניח את התקשורת השווה ואת האהדה וההבנה ההדדית השוררת ביניהם; שישוע ׳והאב׳ חד הם. שישוע קיים בעת ובעונה אחת תקשורת מובנת הן האל ועם האדם, ושמכיוון שהן האל והן האדם הבינו את המשמעות של הסמלים בהם תיקשר ישוע, הן האל והן האדם ניחנים בתכונות אישיותּ ככל שזו נוגעת ליכולת לתקשר. שאישיותו של ישוע הדגימה את אישיותו של האל ואף הוכיחה נחרצות את נוכחותו של האל באדם. ששני דברים שמתייחסים לאותו הדבר מתייחסים זה לזה.
4. שאישיות מייצגת את המושג הגבוה ביותר של המציאות האנושית והערכים האלוהיים; שהאל אף מייצג את המושג הגבוה ביותר של אדם אודות המציאות האלוהית והערכים האינסופיים; נובע מכך שהאל חייב להיות אישיות אלוהית ואינסופית, אישיות במציאות שאף מתעלה באופן אינסופי ונצחי מעל למושג של האדם ולאופן בו הוא מגדיר אישיות.
5. שהאל חייב להיות אישיות משום שהוא ׳בורא׳ כל האישיות וייעוד כל האישיות. רודן הושפע עד מאוד מדבריו של ישוע, ״ולכן היו אתם מושלמים כפי ׳שהאב שבשמים מושלם הוא.״
לאחר ששמע רודן את מערך הטיעונים הללו, אמר: ״השתכנעתי. אני מודה בכך שהאל הינו אישיות, אם רק תתירו לי לסייג את הודאתי באמונה זו בכך שאוסיף למשמעות של אישיות קבוצה נרחבת של ערכים כגון: על-אנושית, טרנסצנדנטית, עילאית, אינסופית, נצחית ואוניברסאלית. אני משוכנע כעת בכך שהאל חייב להיות אינסוף יותר מאשר אישיות, אך לא יוכל להיות פחות מכך. אני שמח לסיים את הוויכוח ולקבל את ישוע שהתגלות האישית של ׳האב׳ וכמספק את כל מה שחסר בלוגיקה, ההיגיון והפילוסופיה.״
מכיוון שנתנאל ותומאס אישרו באופן מלא את נקודת השקפתו של רודן ביחס לבשורת המלכות, נותרה רק נקודת אחת ליישב, התורה נוגעת לטיבו האלוהי של ישוע, אשר רק לאחרונה הוכרזה פומבית. נתנאל ותומאס הציגו יחדיו את השקפתם ביחס לטיבו האלוהי של ׳המאסטר׳, והתיאור להלן מסכם במילים אחרות, מתמצת ומארגן מחדש את שלימדו:
1. ישוע הודה באלוֹהיוּתוֹ, ואני מאמינים לו. את הדברים יוצאי הדופן הרבים אשר אירעו במהלך משימתו נוכל להבין רק אם נאמין שהוא הן ׳בן האל׳ והן ׳בן האדם.
2. מערכת היחסים שלו אתנו מדגימה את החברות האנושית האידאלית; רק הוויה אלוהית תוכל להיות חברה אנושית שכזו. הוא אכן האדם הבלתי-אנוכי שהכרנו מעודנו. הוא מתרועע אפילו עם חוטאים; הוא מעז לאהוב את אויביו. הוא מאוד נאמן לנו. גם כאשר אינו מהסס להוכיח אותנו, בור לעין כל שהוא אוהב אותנו. אתה תוקסם מן המסירות המתמדת שלו. במהלך כל השנים הללו, אף כי לא הצלחנו להבין את משימתו, הוא המשיך והיה לנו רע נאמן. אף כי איננו משתמש בחנופה, הוא אכן מתייחס לכולנו באותה העדינות; הוא תמיד רך וחומל. הוא חלק עמנו את חייו ואת כל אשר לו. אנחנו קהילה מאושרת; אנו חולקים את הכול. איננו מאמינים שאדם פשוט יכול היה לחיות חיים חסרי רבב שכאלה.
אנו מאמינים בכך שישוע אלוהי משום שהוא הוא לעולם לא טועה. החכמה שלו יוצאת דופן; אדיקותו עילאית. הוא חי מדי יום ביומו בהתאמה מושלמת לרצונו של ׳האב׳. הוא לעולם לא מתחרט על מעשיו משום שהוא לעולם לא עובר על חוק מחוקי ׳האב׳. הוא מתפלל אתנו ועבורנו אך מעולם לא ביקש שנתפלל עבורו. אנו מאמינים שמעולם לא דבק בו חטא. איננו סבורים שאדם שהוא רק אנושי יוכל לטעון שחי חיים כאלה. הוא טוען שהוא חי חיים מושלמים, ואנו מודים שאכן כך. אדיקותנו מקורה בחרטה ואילו אדיקותו נובעת מצדיקות. הוא אפילו מוחל על חטאים ואכן מרפא מחלות. שום אדם שפוי לא היה מתיימר למחול על חטאים; זו זכות אלוהית. ונדמה שכך היה הוא מהרגע שפגשנו אותו, צדיק גמור. אנו מתמלאים בחסד ולומדים את האמת, אך ׳המאסטר׳ שלנו היה צדיק בשֵל כבר מלכתחילה. האנשים כולם, טובים כרעים, מכירים באיכויות הטוּב הללו של ישוע. אדיקותו לעולם איננה חודרנית או יומרנית. הוא ענו ועשוי ללא-חת בעת ובעונה אחת. נדמה שהוא מאשר את אמונתנו באלוהיותו. או שהוא מה שהוא מתיימר להיות, או שהוא הצבוע והרמאי הגדול ביותר שידע העולם. אנחנו משוכנעים שהוא פשוט מה שהוא טוען שהוא.
הייחודיות של אופיו והשליטה הרגשית המושלמת שלו משכנעים אותנו שהוא שילוב של אלוהיות ואנושיות. הוא תמיד מגיב לצורך האנושי עם הופעתו; הסבל תמיד נוגע בו. החמלה שלו מונעת באותה המידה מן הסבל הפיזי, כמו מן המצוקה המנטלית או הצער הרוחני. הוא ממהר לזהות את האמונה ומודה בנדיבות בקיומה או בקיום כל חסד אחר בזולת. הוא כל כך הגון, ובה בעת כל כך רחום ומתחשב. הוא מצר על עקשנותו הרוחנית של העם ועולז כאשר הם מסכימים לחזות באור האמת.
נדמה שהוא יודע את אשר האדם חושב ומבין את הכמיהה בלבו. הוא תמיד אוהד את המצוקה של נפשנו. נדמה כי יש בו את כל קשת הרגשות האנושיים, אך בו הם מהוללים להפליא. הוא אוהב מאוד את הטוּב ושונא באותה המידה את החטא. יש לו מודעות על-אנושית לנוכחותה של האלוהות. הוא מתפלל כאדם אך מבצע כאל. נדמה שהוא יודע את אשר יקרה בעתיד; כבר כעת הוא מדבר על מותו, מזכיר באופן מיסטי כי יהללוהו בעתיד. אף כי הוא עדין, הוא אמיץ ונועז. הוא לעולם לא נכשל במילויו חובותיו.
אנו כל העת מתרשמים מן הידע האנושי שלו, זו ממש תופעה. כמעט כל יום קורה משהו ואנו מגלים ׳שהמאסטר׳ יודע מה קורה הרחק ממנו. נדמה גם שהוא יודע את אשר חושבים חבריו. הוא וודאי מתייחד עם אישיויות שמימיות; וודאי חי הוא במישור רוחני גבוה הרבה מעלינו. נדמה כי הכול גלוי ונהיר לו. הוא שואל אותנו שאלות על-מנת לגרום לנו להיפתח, לא על-מנת לקבל מידע.
לאחרונה, ׳המאסטר׳ חדל מלהסס לטעון להיות על-אנושי. למן היום בו הסמיך אותנו ועד לאחרונה, הוא לעולם לא הכחיש שהגיע מעִם ׳האב׳ שבמרומים. הוא מדבר מתוך סמכות של מורה אלוהי. ׳המאסטר׳ איננו מהסס להפריך את התורה הדתית העכשווית ולהצהיר על הבשורה מחדשה מתוך סמכות. הוא נחרץ, חיובי וסמכותי. אפילו יוחנן המטביל הכריז כי כי ישוע הינו ׳בן האל׳ כששמע אותו מדבר. נדמה כי הוא מסופק בינו לבין עצמו. הוא איננו מבקש את תמיכת ההמון; הוא אדיש לדעת הזולת. הוא אמיץ ובה בעת חף מכל גאווה.
הוא מדבר בכל העת על האל כעל שותף שנוכח תמיד בכל אשר הוא עושה. הוא עושה טוב בדרכו וזאת משום שנדמה כי האל נמצא בו. הוא טוען טענות מדהימות לגבי עצמו ומשימתו עלי אדמות, הכרזות שאלמלא היו אלוהיוֹת היו בבחינת אבסורד. פעם אחת הכריז: ״בְּטֶרֶם הֱיוֹת אָבְרָהָם אֲנִי הָיִיתִי.״ הוא אכן טוען להיותו אלוהי; הוא מתוודה על כך שהוא שותף של האל. הוא מיצה את כל האפשרויות הלשון כדי לתאר שוב ושוב את הקשר האינטימי שבינו לבין ׳האב׳ שבשמים. הוא אפילו מעז לטעון שהוא ׳והאב׳ חד הם. הוא אומר שכל מי שראה אותו ראה את ׳האב׳. ואת כל אלה הוא עושה בטבעיות בה נוהג ילד. הוא מתייחס לקשר שלו עם ׳האב׳ באותו האופן בו הוא מתייחס לקשר שלו אתנו. נדמה כי הוא בטוח כל כך ביחס לאל והוא מזכיר את היחסים משל היו עובדה.
בחיי התפילה שלו, נדמה כי הוא מתקשר ישירות עם ׳אביו׳. שמענו רק מעטות מתפילותיו, אך מן המעט הזה נוכל להסיק כי הוא מדבר עם האל כאילו ניצב מולו פנים אל פנים. נדמה כי הוא יודע הן את העתיד והן את העבר. הוא פשוט לא יכול להיות כל אלה ולעשות את כל הדברים יוצאי הדופן הללו אלמלא היה יותר מאנושי. אנו יודעים שהוא אנושי, אנו בטוחים בכך, אך אנו בטוחים כמעט באותה המידה שהוא גם אלוהי. אנו מאמינים שהוא אלוהי. אנו משוכנעים שהוא בעת ובעונה אחת הן ׳בן האדם׳ והן ׳בן האל׳.
כאשר סיימו נתנאל ותומאס את דיוניהם עם רודן, הם מיהרו להצטרף לחבריהם השליחים בירושלים, אליה הגיעו ביום ששי באותו השבוע. הייתה זו התנסות כבירה בחיי שלושת המאמינים הללו, וגם שאר השליחים למדו רבות מן הסיפורים שסיפרו להם נתנאל ותמאס על החוויות הללו.
רודן עשה את דרכו חזרה לאלכסנדריה, שם לימד שנים רבות את הפילוסופיה שלו בבית הספר של מֶגָנְטַה. מאוחר יותר, היה לאדם חשוב בענייני המלכות; הוא האמין בנאמנות עד לאחרון ימיו על-פני האדמה, והקריב את חייו ביוון יחד עם האחרים כאשר הרדיפות הגיעו לשיאן.
המודעות של ישוע ביחס לאלוֹהיוּתוֹ צמחה בהדרגה בדעתו עד ליום בו הוטבל. לאחר שהפך מודע לגמרי ביחס לטיבו האלוהי, ביחס לקיומו הקודם לפני היותו אדם ולזכויותיו ביקום, נדמה כי הייתה לו היכולת להגביל באופנים שונים את מודעותו האנושית ביחס לאלוהיותו. לנו נדמה כי החל מן ההטבלה ועד לצליבה ישוע היה יכול לבחור לגמרי האם להישען על דעתו האנושית או לנצל את הידע של הדעת האלוהית ושל הדעת האנושית גם יחד. לעיתים נדמה כי הוא השתמש רק במידע ששכן באינטלקט האנושי. במקרים אחרים, נדמה שפעל מתוך ידע וחכמה כה עמוקים שרק השימוש בתכולה העל-אנושית של תודעתו האלוהית יכול לאפשר.
רק אם נקבל את התיאוריה שהוא יכול היה, כרצונו, להגביל את תודעתו האלוהית, נוכל להסביר את הדברים הייחודים שעשה. אנו מודעים לגמרי לעובדה שלעיתים תכופות הוא הסתיר מעמיתיו את ידיעתו המוקדמת אודות אירועים עתידיים, ושהוא היה מודע למה שהם חשבו ותכננו. אנו מבינים שהוא לא רצה שחסידיו ידעו יותר מדי על יכולתו לדעת את מחשבותיהם ואת תכניותיהם. הוא לא רצה להתעלות יותר מדי מעל למושג של בן האנוש שהיה לשליחיו ולחסידיו.
איננו מצליחים להבחין מתי השתמש בהגבלה העצמית של תודעתו האלוהית ומתי הסתיר את ידיעתו המוקדמת ואת העובדה שידע את מחשבותיהם של חבריו האנושיים. אנו משוכנעים שהוא השתמש בשתי הטכניקות, אך איננו יודעים באיזה מהן השתמש במצב מסוים כלשהו. לעיתים תכופות, ראינו אותו פועל רק לפי התוכן האנושי של תודעתו; ואז ראינו אותו פוגש את מנהלי צבאות השמיים של היקום והבחנו בוודאות בפעולתה של הדעת האלוהית. ואילו במקרים רבים מני ספור, ראינו את פעולתה המשולבת של אישיות של אדם ואל אשר פעלה מן האיחוד המושלם, כך נראה, בין הדעת האנושית לזו האלוהית. עד לכאן מגעת ידעתנו על תופעות אלה; לאמתו של דבר איננו יודעים את כל האמת על מסתורין זה.
כאשר יצא ישוע בלוויית עשרת השליחים בדרכו לירושלים, הוא תכנן ללכת דרך השומרון, הדרך הקצרה יותר. וכך, הם נעו דרומה לחופיו המזרחיים של האגם, דרך בית שאן בואכה השומרון. סמוך לרדת הליל, שלח ישוע את פיליפוס ומתיאס לכפר אשר נמצא במורדותיו המזרחיים של הגלבוע, לבקש מקום ללינת הלילה עבור החבורה. במקרה היה זה כפר שתושביו היו מאוד נגד היהודים, אף יותר מן השומרונים הממוצעים, ורגשות אלה אף התחזקו בימים אלה, ימים בהם רבים מהם עשו את דרכם לחגיגות חג הסוכות. האנשים הללו ידוע אך מעט אודות ישוע, והם סרבו להלין אותו רק מפני שהוא ועמיתיו היו יהודים. כאשר מתיאס ופיליפוס התרעמו והודיעו לשומרונים הללו שהם מסרבים להלין את ׳קדוש ישראל׳, הכפריים הזועמים הניסו אותם מן העיירה הקטנה במקלות ובאבנים.
לאחר ששבו פיליפוס ומתיאס לחבריהם ודיווחו כיצד סולקו מן הכפר, ניגשו יעקב ויוחנן לישוע ואמרו: ״׳מאסטר׳, אנו מבקשים ממך להרשות לנו לבקש כי תבוא אש מן השמים ותאכל את השומרונים הסוררים והחצופים.״ כאשר שמע ישוע את מילות הנקמה הללו, פנה אל בני זבדיה וגער בהם בחומרה: ״אינכם יודעים באיזו גישה אתם נוקטים. אין מקום לנקמה במלכות השמים. במקום להתווכח, בואו ונסור לכפר הקטן שליד מיצר הירדן.״ וכך, בשל דעה קדומה בין כָּתות, מנעו השומרונים הללו מעצמם את הכבוד שיכלו לחלוק באירוח ׳בן בורא׳ של יקום.
ישוע והעשרה לנו בכפר שליד מיצר הירדן. השכם בבוקר למחרת הם חצו את הנהר, המשיכו בדרך הירדן המזרחית לירושלים והגיעו לבית עניא בשעות הערב המאוחרות של יום רביעי. תומאס ונתנאל, אשר התעכבו בשל דיוניהם עם רודן, הגיעו לשם ביום ששי.
ישוע והשניים עשר נותרו בסביבותיה של ירושלים עד לסוף החודש שלאחר מכן (אוקטובר), בערך ארבעה שבועות וחצי. ישוע עצמו נכנס לעיר רק פעמים ספורות, והביקורים הקצרים הללו נערכו בזמן חג הסוכות. הוא בילה חלק גדול מחודש אוקטובר עם אבנר ועמיתיו בית לחם.
הרבה לפני שנסו מן הגליל, הפצירו בו חסידיו של ישוע ללכת לירושלים ולהטיף לבשורת המלכות כדי לוודא שהמסר שלו יזכה בכבוד הראוי לכך שנשמע בבירת הלימוד והתרבות היהודית; אך כעת, משהגיעה השעה ללכת ללמד בירושלים, הם חששו לחייו. הם ידעו שהסנהדרין ביקשה להביא את ישוע לירושלים למשפט וזכרו שלאחרונה הכריז שוב ושוב שהוא חייב להיות מומת, וכך נדהמו השליחים לשמוע על החלטתו הפתאומית לקחת חלק בחג הסוכות. לכל הפצרותיהם הקודמות השיב, ״טרם הגיעה השעה.״ כעת, תגובתו היחידה למחאותיהם, אשר נבעו מפחד, השיב, ״אבל הגיעה השעה.״
במהלך חג הסוכות, נכנס ישוע מספר פעמים לירושלים באומץ, ולימד בציבור במקדש. הוא עשה כן למרות מאמציו של שליחיו להניא אותו מכך. אף כי זה זמן רב האיצו בו להטיף בירושלים, כעת הם חששו לראות אותו נכנס לעיר. היטב ידעו שהסופרים והפרושים היו נחושים להמיתו.
הופעתו הנועזת של ישוע בירושלים יותר מאשר הפתיעה את חסידיו. רבים מתלמידיו, ואפילו השליח יהודה איש קריות, העזו לחשוב שישוע נס במהירות לפיניקי משום שפחד ממנהיגי היהודים ומהורדוס אנטיפס. הם לא הצליחו להבין את המשמעות מאחורי מהלכיו של ׳המאסטר׳. נוכחותו בירושלים בחג הסוכות, אפילו בניגוד לעצת חסידיו, הספיקה על-מנת להשתיק לעד את כל הלחישות על פחד ורוך לבב.
במהלך חג הסוכות, אלפי מאמינים מכל רחבי האימפריה הרומית ראו את ישוע, שמעו אותו מלמד, ורבים אפילו הלכו לבית עניא על-מנת להיוועד עמו בנוגע להתקדמות המלכות במחוזות מגוריהם.
היו סיבות רבות לכך שניתן לישוע להטיף בפומבי בחצרות המקדש במהלך ימי החג. העיקרית שבהן הייתה הפחד שנפל על מנהיגי הסנהדרין בשל מחלקות סודית שהתגלעה בשורותיה. עובדה היא שרבים מחברי הסנהדרין האמינו בישוע בסתר או חששו לעצור אותו במהלך החג, ימים בהם ירושלים נמלאה המון רב, ורבים מאלה או האמינו בו או לפחות אהדו את התנועה הרוחנית שעמד בראשה.
מאמציו של אבנר ועמיתיו ברחבי יהודה תרמו רבות לגיבוש מידה כזו של אהדה למלכות שאויביו של ישוע לא העזו לדבר כנגדו יותר מדי. זו הייתה אחת מן הסיבות בשלן ניתן לישוע לבקר בירושלים בפומבי ולצאת ממנה חי. חודש אחד או שניים לפני כן, היה וודאי מומת.
אך תעוזתו של ישוע, הופעתו בציבור בירושלים, הממה את אויביו; הם לא התכוננו לקריאת תיגר נועזת כזו. במהלך החודש, עשתה הסנהדרין מספר פעמים נרפים לעצור את ׳המאסטר׳, אך מאמצים אלה לא נשאו ששום פרי. אויביו כל כך נבהלו מהופעתו הבלתי צפויה של ישוע בציבור עד שהם שיערו שהשלטונות הרומים הבטיחו לו הגנה. הם ידעו שפיליפוס (אחיו של הורדוס אנטיפס) היה כמעט חסיד של ישוע, ומשום כך הניחו חברי הסנהדרין שפיליפוס הבטיח לישוע הגנה מפני אויביו. ישוע יצא משטח השיפוט שלהם לפני שהתחוור להם ששגו באמונתם זו, בכך שהופעתו הפתאומית והנועזת בירושלים הסתמכה על הבנה סודית עם השלטונות הרומיים.
עת יצאו ממגדן, רק שניים עשר השליחים ידעו שבכוונתו של ישוע להשתתף בחגיגות חג הסוכות. חסידיו האחרים של ישוע נדהמו כאשר הופיע בחצרות המקדש והחלו ללמד בפומבי, והרשויות היהודיות הופתעו מאוד לשמע הדיווח שהוא מלמד במקדש.
אף כי חסידיו לא ציפו שישוע ישתתף בחגיגות, מרבית עולי הרגל שהגיעו מרחוק ושמעו אודותיו קיוו שיראו אותו בירושלים. והם לא התאכזבו, שכן פעמים מספר לימד במרפסת שלמה ובמקומות אחרים בחצרות המקדש. השיעורים הללו היו הכרזתו הרשמית של ישוע באזני היהודים והעולם כולו אודות אלוהיותו.
ההמונים ששמעו את שיעוריו של ׳המאסטר׳ נחלקו בדעותיהם לגביו. חלק אמרו שהוא איש טוב; אחרים שהוא נביא; אחרים שהוא אכן המשיח; אחרים טענו שהוא סכסכן, שהוא מוליך את העם שולל בתורתו המוזרה. אויביו הססו להוקיע אותו בפומבי מפחד המאמינים שאהדו אותו, ואילו חבריו פחדו להכיר בו בפומבי מחשש מנהיגי היהודים, הן היה ידוע שהסנהדרין נחושה להמיתו. אך אפילו אויביו התפלאו משיעוריו, משום שידעו שלא למד במכללות הרבנים.
שליחיו של ישוע נמלאו אימה בכל פעם שהלך לירושלים. ככל שחלפו הימים, הם הלך וגבר הפחד כאשר שמעו אותו מכריז הכרזות נועזות יותר ויותר אודות טיב משימתו על-פני האדמה. הם לא היו רגילים לשמוע את ישוע מכריז אופן כה החלטי הכרזות מדהימות שכאלה, אפילו כשהטיף בין חברים.
באחר הצהריים הראשון בו לימד ישוע במקדש, נקבצה חבורת מאזינים גדולה לשמוע את דבריו אודות החירות החדשה שבבשורת המלכות והאושר שיהיה נחלתם של המאמינים בחדשות הטובות. ואז, קטע את דבריו מאזין סקרן אחד ושאל: ״המורה, איך זה שאתה יכול לצטט מכתבי הקודש וללמד ברהיטות כזו את האנשים אף כי נאמר לי שלא למדת אצל הרבנים?״ ענה לו ישוע: ״איש לא לימד אותי את האמתות עליהן אצהיר באוזניכם. לִקְחִי לֹא שֶׁלִּי הוּא כִּי אִם שֶׁל שֹׁלְחִי. הֶחָפֵץ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יֵדַע לִקְחִי אִם מֵאֵת אלוהים הוּא אוֹ מִנַּפְשִׁי אֲדַּבֵּר. הַמְדַבֵּר מִנַּפְשׁוֹ כְּבוֹד עַצְמוֹ יְבַקֵּשׁ וְהַמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שֹׁלְחוֹ נֶאֱמָן הוּא וְאֵין עַוְלָתָה בּוֹ. אך בטרם תנסו לקבל אור החדש, האם לא ראוי שתמלאו את מצוות האור שכבר ברשותכם? הֲלֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה וְאֵין אִישׁ מִכֶּם עֹשֶׂה הַתּוֹרָה. משה ציווה עליכם בתורה, ׳לא תרצח׳; ואף על פי כן, חלקכם תְּבַקְשׁוּ להרוג את ׳בן האדם׳.״
לשמע המילים הללו, החל האנשים בקהל להתווכח בינם לבין עצמם. אחדים טענו שהשתגע; אחדים שדבק בו שד. אחרים טענו שהוא אכן הנביא מן הגליל שהסופרים והפרושים ביקשו זה מכבר לחסל. אחדים אמרו שמנהיגי הדת חששו לגעת בו; אחרים אמרו שהם לא הניחו עליו יד משום שהפכו למאמיניו. לאחר וויכוח ער, צעד אדם מן הקהל ושאל את ישוע, ״מדוע מבקשים השליטים להרגך?״ ענה הוא: ״השליטים מקשים לחסל אותי משום שהם מתרעמים על שאני מדבר על החדשות הטובות של המלכות, בשורה אשר משחררת את האדם מעול המסורות של טקסי הדת הרשמיים עליהם נחושים המורים הללו לשמור בכל מחיר. הם מָלים את התינוק כמצווה בשבת, אך יהרגו אותי משום שפעם אחת בשבת שחררתי אדם שהיה עבד לסבלו. הם עוקבים אחרי בשבת כדי לרגל אך יהרגו אותי משום שפעם אחרת בחרתי לרפא לגמרי אדם חולה בשבת. הם מבקשים לחסל אותי משום שהיטב ידעו כי אם אכן תאמינו בכנות ותעזו לקבל את שאלמד, תקרוס ותושמד לעד מערכת הדת המסורתית. וכך, בשל העובדה שהם מסרבים בנחישות לקבל בשורה חדשה ומופלאה יותר זו אודות מלכות שמים, תישלל מהם אותה הסמכות לה הקדישו את חייהם. וכעת, אפנה לכל אחת ואחד מכם: אַל תִּשְׁפְּטוּ לְמַרְאֵה עָיִן כִּי אִם מִשְׁפַּט צֶדֶק שְׁפֹטוּ.״
אז אמר אדם אחר: ״כן, המורה, אנחנו אכן מצפים למשיח, אך כשיבוא, ידוע לנו שיבוא בסתר. ידוע לנו מנין באת. חיית בקרב אחיך מן ההתחלה. הגואל יבוא בעוצמה להשיב את כס דוד המלך על כנו. האם אתה באמת טוען שאתה המשיח? ענה ישוע: ״אתה טוען שאתה יודע מי אני ומנין באתי. הלוואי והיו טענותיך אמת, שאז אכן היית מוצא חיי שפע בידיעה זו. אני מכריז שלא באתי אליכם עבורי; נשלחתי מעִם ׳האב׳, ושולחי אמתי ונאמן. כשתסרבו לשמוע אותי, אתם מסרבים לקבל את שולחי. אם תקבלו בשורה זו, יום אחד תדעו את שולחי. אני יודע את ׳האב׳, מכיוון שבאתי מעם ׳האב׳ להכריז עליו ולגלותו בפניכם.
סוכני הסופרים ביקשו להניח עליו את ידיהם, אך חששו מן ההמון שכן רבים האמינו בו. מאז הטבילה, נודעה עבודתו של ישוע בקרב היהודים כולם, ורבים מאלה שנזכרו בפועולו שאלו את עצמם: ״אפילו שהמורה הזה בא מן הגליל, אפילו שהוא לא עונה על כל ציפיותינו מן המשיח, אנחנו תמהים אם הגואל שיבוא אכן יעשה דברים מופלאים צאלה שישוע מנצר כבר עשה.״
כאשר שמעו הפרושים וסוכניהם את ההמון מדבר כך, הם התייעצו עם מנהיגיהם והחליטו שנדרש לסיים את הופעותיו הפומביות של ישוע בחצרות המקדש. ככלל, נטו מנהיגי היהודים להימנע מלהתנגש עם ישוע משום שהאמינו שהשליטים הרומיים הבטיחו לו חסינות. הם לא מצאו הסבר אחר לתעוזה שגילה בהגעתו, בעת ההיא, לירושלים; אך ראשי הסנהדרין לא ממש האמינו לשמועה זו. הם סברו שהשליטים הרומיים לא יעשו כדבר הזה בסתר ללא ידיעת הגוף העליון המופקד על האומה היהודית.
ומשום כך נשלחו עֵבֵר, שליחהּ הרשמי של הסנהדרין, ושני עוזרים לעצור את ישוע. אמר ׳המאסטר׳ לעבר בעת שזה התקרב אליו: ״אל תפחד להתקרב. התקרב ושמע את השיעור. אני יודע שנשלחתם לעצור אותי, אך עליכם להבין שדבר לא יקרה ׳לבן האדם׳ עד שתגיע שעתו. אינכם נגדי; באתם רק לעשות כמצווה אדוניכם, ואפילו אותם מנהיגי היהודים וודאי חושבים שהם עושים כמצוות האל בעת שהם מבקשים בסתר לחסל אותי.״
״אינני רוצה ברעת איש מכם. ׳האב׳ אוהב אתכם ולפיכך אני משתוקק שתיגאלו משעבוד הדעה הקדומה ומחשכת המסורת. אני מציע לכם את חירות החיים ואת שמחת הגאולה. אני מכריז על הדרך החיה, החדשה של גאולה מן הרוע ושל שחרור מן השעבוד לחטא. באתי על-מנת שיהיו לכם חיים, חיי נצח. אתם מבקשים להיפטר ממני ומן התורה המטרידה שלי. אילו רק יכולתם להבין שאני אשאר אתכם רק עוד מעט! עוד מעט אחזור לזה ששלח אותי לעולם. ואז ,רבים מכם יחפשוני בנרות, אך לא ימצאוני, שכן למקום אליו אלך אתם לא תוכלו לבוא. אך כל אלה שבאמת יחפשוני ימצאו בבוא היום את החיים שמובילים לנוכחות של ׳אבי׳.״
כמה מן לועגים אמרו בינם לבין עצמם: ״לאן האיש הזה ילך שלא נוכל למצוא אותו? האם ילך להגורר עם היוונים? האם יחסל את עצמו? למה הוא מתכוון כשהוא מכריז שבקרוב יעזוב אותנו ושלא נוכל ללכת למקום אליו ילך?״
עבר ועוזריו סרבו לעצור את ישוע; הם חזרו למקום המפגש בלעדיו. כאשר, אפוא, גערו הכוהנים הראשיים והפרושים בעבר ובעוזריו מכיוון שלא הביאו את ישוע עמם, השיב להם עבר כך: ״חששנו לעצור אותו בקרב ההמון משום שרבים מאמינים בו. חוץ מזה, מעולם לא שמענו אדם מדבר כך. יש משהו יוצא דופן במורה הזה. כדאי לכולכם ללכת לשמוע אותו.״ המנהיגים נדהמו לשמע דבריו אלה ולעגו לעבר: ״גם אתה הלכת לאיבוד? האם אתה מתכוון להאמין למאחז הזה? לא שמעת שאיש מן המלומדים או המנהיגים מאמין בו? האם מישהו מן הסופרים או הפרושים הלך שולל אחר שיעוריו? איך זה שאתה מושפע ממנהג ההמונים, בורים עמים וארצות, שאינם מכירים את התורה או את דבר הנביאים? האם אינך יודע שאלה אנשים מקוללים?״ ענה להם עבר: ״אפילו כן, אדונַי, אך האיש הזה מדבר מילות חסד ותקווה להמונים. הוא מעודד את הנדכאים וגם נשמותינו התנחמו בדבריו. מה יכול להיות רע בתורה הזו, אפילו אם הוא לא המשיח שכתוב בתורה? האם התורה לא מצווה על הוגנות? האם נרשיע אדם לפני שנשמע אותו?״ ראש הסנהדרין רתח על עבר, נפנה אליו ואמר: ״השתגעת? האם גם תה במקרה מהגליל? חפש בתורה ולא תמצא שהנביאים באים מן הגליל, קל וחומר המשיח.״
הסנהדרין התפזרה מתוך בלבול, וישוע יצא לבלות את הלילה בבית עניא.
במהלך הביקור הזה בירושלים, טיפל ישוע באישה אחת שנודעה לשמצה והובאה אליו בידי מאשימיה ואויביה. התיאור המעוות של המקרה אשר מצוי ברשותכם גורס שאישה זו הובאה לפני ישוע בידי הסופרים והפרושים ושישוע התייחס אליהם באופן שניתן לפרשו כאילו מנהיגי היהודים עצמם חטאו חטא מוסרי. ישע ידע היטב כי אף-על-פי שהסופרים והפרושים לקו בעיוורון רוחני, ומבחינה אינטלקטואלית החזיקו בדעות קדומות בשל נאמנותם למסורת, הם היו בין האנשים המוסריים ביותר של תקופתם.
וזה מה שאירע באמת: מוקדם בבוקר היום השלישי של החג, בעת שישוע התקרב למקדש, פגשה אותו קבוצה של סוכני הסנהדרין שגררה עמה אישה. כשהתקרבו אליו, אמר הדובר: ״׳מאסטר׳, אישה זו נתפשה בשעת ניאוף – ממש בשעת המעשה. תורת משה מצווה לסקול אותה באבנים. מה אתה אומר שיהיה גורלה?״
וכל זממו אויביו של ישוע. אם היה מאשר את מצוות משה, שקבעה כי המודה באשמה תיסקל, הם היו מסבכים אותו עם השליטים הרומיים, אשר מנעו מן היהודים להטיל עונש מוות ללא אישור טריבונל רומי. אם היה אוסר על סקילת האישה, הם התכוונו להאשימו בכך שמעמיד עצמו מעל לתורת משה ומצוות היהדות. אם היה נותר בשקט, התכוונו להאשימו בפחדנות. אך ׳המאסטר׳ טיפל במצב באופן שהמזימה כולה כרעה מכובד משקלה השפל.
אישה זו, שפעם הייתה הגונה, נישאה לאחד מן הנחותים שבתושבי נצרת, אדם שגרם לישוע צרות בצעירותו. האדם נישא לאישה והכריח אותה לפרנס אותם כזונה. הוא בא לחגיגות בירושלים כדי שאשתו תעסוק בזנות לפרנסתם. הוא עשה עסקה עם שכיריהם של מנהיגי היהודים על-מנת להסגיר את אשתו בחטאה. וכך הגיעו האישה ובן זוגה על-מנת לסבך את ישוע ולגרום לו לומר דבר מה שניתן יהיה להשתמש בו כנגדו אם ייעצר.
ישוע התבונן בקהל וראה את בעלה עומד מאחורי אחרים. הוא ידע איזה סוג אדם היה, ושנטל חלק במעשה הנפשע. ראשית, הלך ישוע סביב אל עבר הבעל הנפשע, עמד לפניו וכתב על החול כמה מילים שגרמו לו לברוח. אז חזר ועמד לפני האישה ושוב כתב על החול מילים שכוונו למאשימיה, לכאורה; וכשהם קראו את שכתב, גם הם הלכו להם, בזה אחר זה. כאשר כתב ׳המאסטר׳ בשלישית, עזב שותפה של האישה למעשה הנפשע אף הוא, וכאשר התרומם ׳המאסטר׳ מן הכתיבה, ראה שהאישה לבדה נותרה מולו. אמר לה ישוע: ״אישה, היכן מאשימייך? האם לא נותר מי שיסקול אותך?״ נשאה האישה את עיניה ואמרה, ״איש לא נותר, אדוני.״ אמר לה אז ישוע: ״אני מכיר אותך; ואני לא מגנה אותך. לכי לשלום.״ אישה זו, הִילְדָנַה שמה, עזבה את בעלה המרושע והצטרפה לחסידי המלכות.
נוכחותם של אנשים מכל קצוות העולם הידוע, מספרד ועד הודו, הפכה את חג הסוכות להזדמנות אידאלית עבור ישוע להכריז בפומבי בפעם הראשונה על מלוא בשורתו בירושלים. בחג הזה, חיו החוגגים תחת כיפת השמים, בסוכות. היה זה חג האסיף, ומכיוון שנחגג בחודשי הסתיו הקרירים, יהודים מכל העולם הגיעו בכמויות גדולות יותר מאשר בחג הפסח, של סוף החורף, ובחג השבועות, של ראשית הקיץ. סוף סוף שמעו השליחים את ׳המאסטר׳ מכריז באומץ על משימתו הארצית כביכול לפני העולם כולו.
היה זה חג החגים, מכיוון שכל קורבן שלא הועלה בחגים האחרים ניתן היה להעלות כעת. הייתה זו תקופת קבלת מנחות המקדש; היה זה שילוב של תענוגות החופשה וקדושת טקסי הדת. היה זה זמן להתענג בחברותא שנמהל בקורבנות, מזמוריי הלוויים ותרועתן הרועמת של החצוצרות הכסופות בהן תקעו הכוהנים. לעת ליל הוארו פני המקדש המרהיבים ופני ההמונים עצמם באור הנגוהות של המנורות העצומות אשר דלקו בלהט בחצרות הנשים ומאורם של עשרות הלפידים שניצבו סביב לחצר המקדש. העיר כולה קושטה בעליזות, למעט מצודת אנטוניה שאפרוריותה עמדה בניגוד גמור לעליזות הקדושה של העיר. כמה שנאו היהודים את התזכורת המתמדת הזו לעול רומא!
שבעים פרים, סמל לשבעים אומות הכופרים, הועלו לעולה. טקס ניסוך המים סימל את ניסוך רוח הקודש. טקס ניסוך המים התקיים לאחר מצעד הכוהניים והלווים לעת שחר. לקול תרועות חצוצרות הכסף, ירדו המתפללים במדרגות היורדות מחצר ישראל לחצר הנשים. משם המשיכו המאמינים לעבר השער היפה בעדו יצאו לחצר הגויים. כאן הסתובבו ופנו מערבה, חזרו על המזמורים והמשיכו במצעד אל עבר המים הסמליים.
ביום האחרון של החג, שימשו בטקס כמעט ארבע מאות כוהנים וכמספר הזה לוויים. עם שחר, נקבצו עולי הרגל מכל קצוות העיר. כל אחד נשא בימינו את ההדס, הערבה והלולב ובשמאלו את תפוח פרדיס – את האתרוג, או ״הפרי האסור.״ במהלך הטקס הבוקר, נחלקו עולי הרגל הללו נחלקו לשלוש קבוצות. קבוצה אחת נותרה במקדש והשתתפה בטקס הקורבנות של הבוקר; קבוצה אחרת צעדה מטה לכיוון מוצא על-מנת לקטוף ענפי ערבה לקישוט המזבח, ואילו הקבוצה השלישית צעדה בתהלוכה מן המקדש כשבראשה כוהן המים, אשר נשא את ספל הזהב לקול תרועת חצוצרות הכסף. לספל הזהב יצקו את המים הסמליים שנשאבו ממעיין העופל, ליד השילוח. לאחר שמילאו ספל הזהב ממי השילוח, צעדה התהלוכה חזרה למקדש דרך שער המים הישר לחצר הכוהנים, שם הצטרף הכוהן שבידו ספל הזהב לזה אשר נשאר את ספל היין. שניהם מזגו את התוכן לספל כסף שהוביל לשיתין של המזבח. טקס מזיגת המים והיין סימן לנאספים להתחיל ולזמר את מזמורי תהילים קי״ג עד וכולל קי״ח, לסירוגין עם הלווים. בזמן שזימרו, הניחו את אלומותיהם ליד המזבח. אז הוקרבו קורבנות אותו יום, הושר מזמור תהילים של אותו היום, מזמור תהילים של סיום חג הסוכות, מזמור פ״ב, החל מפסוק 5.
בערב היום שלפני תום החג, לאור המנורות והלפידים, קם ועמד ישוע באמצע ההמון שנאסף ואמר:
״אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. כָּל הַהֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֲשֵׁכָה כִּי אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לּוֹ. המתיימרים להעמידנו למשפט ולשבת בדין מכריזים כי אם אעיד על עצמי, לא אעיד אמת. אך לעולם לא יוכל היצור לשפוט את ׳הבורא׳. אפילו אם אעיד על עצמי, עדותי לעד אמת היא, שכן אני יודע מנין באתי, מי אני ולאן אלך. אתם, המבקשים להרוג את ׳בן האדם׳, אינכם יודעים מנין באתי, מי אני ולאן אלך. אתם שופטים רק למראית עין; אינכם מבחינים במציאויות הרוח. אינני שופט איש, אפילו לא את אויבי המושבע. אך אם אבחר לשפוט, יהיה משפטי משפט צדק שכן לא לבדי אשפוט, אלא לצד ׳אבי׳, זה ששלח אותי לעולם, הוא מקור כל משפט האמת כולו. אם אתם מקבלים עדות של שניים כעדות תקפה – אז קבלו אותי כעד לכל האמת הזו וקבלו גם את עדות ׳אבי׳ שבשמים. וכשאמרתי לכם אתמול את כל אלה מתוך החשיכה שלכם שאלתם, ׳היכן אביך?׳ אכן, אינכם יודעים לא אותי ולא את ׳אבי׳, שכן אילו ידעתם אותי הייתם יודעים גם את ׳אבי׳.
״כבר אמרתי לכם שאני הולך, ואף כי תחפשוני לא תמצאוני, שכן לא תוכלו ללכת למקום אליו אלך. מי מכם שדוחה את האור הזה, בא מלמטה; אני בא מלמעלה. מי מכם שמעדיף לשבת בחשיכה, הוא מן העולם הזה; אני אינני מן העולם הזה, ואני חי באור הנצח של ׳אבי האורות׳. ניתנו לכם שפע של הזדמנויות לדעת מי אני, ועוד תינתנה לכן הוכחות נוספות לזהותו של ׳בן האדם׳. אני אור החיים, וכל אשר מבין זאת ודוחה במתכוון את אור הגאולה הזה בחטאו ימות. דברים רבים לי לומר, אך אינכם יכולים לקבל את מילותיי. למרות זאת, שולחִי אמתי ונאמן; ׳אבי׳ אוהב אף את ילדיו הסוררים. ואת כל אשר דיבר ׳אבי׳ אכריז אף אני לעולם.
״כאשר יינשא ׳בן האדם׳ מעלה, תדעו אתם כי אני הוא, ושכלום מעצמי לא עשיתי אלא מה שלימד אותי ׳האב׳. מילים אלה מיועדות לכם ולילדיכם. אף כעת שולחי מצוי עמי; לא עזבני, שכן תמיד אעשה כטוב בעיניו.״
רבים מעולי הרגל שלימד ישוע בחצר הגויים האמינו בו. איש לא העז להניח עליו את ידו.
ביום האחרון של החג, יום החג הגדול, בעת שהתהלוכה שעלתה מבריכת השילוח חלפה דרך חצרות המקדש, ולאחר שהכוהנים מזגו את המים והיין על המזבח, קם ישוע מבינות עולי הרגל ואמר: ״ אִישׁ כִּי יִצְמָא יָבוא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה. את מי החיים אביא לעולם מן ׳האב׳ שבשמים. כל המאמין בי ירווה ברוח שמייצגים מים אלה, ככתוב, ׳מִבִּטְנוֹ יִנְהֲרוּ נַהֲרֵי מַיִם חַיִּים.׳ כשיסיים ׳בן האדם׳ את מלאכתו על-פני האדמה, תשטוף ׳רוח האמת׳ כל בשר. כל המקבלים רוח זו לעולם לא יצמאו לרוח.״
ישוע לא קטע את התפילה בדבריו. הוא פנה למתפללים מיד לאחר שסיימו לשיר את ההלל, מזמור תהילים שמושר בעת נענוע הענפים אל מול המזבח. ממש באותו הרגע, בהפסקה בה הוכנו הקרבנות, שמעו עולי הרגל את קולו המסקרן של ׳המאסטר׳ מכריז כי הוא המעניק את מי החיים לכל נשמה הצמאה לרוח.
עם תום תפילת השחרית, המשיך ישוע ללמד את ההמונים, ואמר: האם לא קראתם בתורה: ׳״כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא, וְנוזְלִים עַל יַבָּשָׁה, אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ?׳ מדוע זה תצמאו לסעד הרוח בעוד אתם מרווים את נשמותיכם במי מסורות האדם הנמזגים מספלי טקס שבורים? מה שאתם רואים כאן במקדש מסמל את מה שביקשו אבותיכם לזכור, את מתת רוח אלוה על ילדי האמונה. טוב עשיתם ששימרתם סמלים אלה עד היום. אך הדור של היום קיבל את התגלות ׳אבי׳ הרוחות באמצעות מתת ׳בנו׳, ולאחר כל אלה תינתן בוודאי מתת רוחם של ׳האב׳ ושל ׳בנו׳ לילדי האדם. ולכל המאמין תשמש מתת רוח זו מדריכת אמת לדרך המובילה לחיי הנצח, למי האמת של חיי מלכות השמים עלי אדמות, ושם, בפרדיס של ׳האב׳.
ישוע המשיך לענות לשאלות ההמון, כמו גם לשאלות הפרושים. אחדים חשבו שהוא נביא; אחדים האמינו שהוא המשיח; אחרים אמרו שמכיוון שבא מן הגליל, לא יכול להיות שהוא המשיח, וכן כי כל המשיח להשיב עטרה לכס דוד. ועדיין לא העזו לעצור אותו.
בשעות אחר הצהריים של היום האחרון לחג, ולאחר שהשליחים נכשלו במאמציהם לשכנע את ישוע לנוס מירושלים, שב ישוע למקדש ללמד. הוא מצא קבוצת מאמינים גדולה שנקצבה במרפסת שלמה. אליהם דיבר ואמר:
״אִם תַּעַמְדוּ בִדְבָרִי בֶּאֱמֶת, ותבקשו לעשות את רצון ׳אבי׳, תַּלְמִידִים אַתֶּם לִי. וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת. יודע אני כיצד תענו: זֶרַע אַבְרָהָם אֲנַחְנוּ וּמִיָּמֵינוּ לֹא הָיִינוּ לְאִישׁ לַעֲבָדִים; וְאֵיכָה תֹאמַר בְּנֵי חוֹרִין תִּהְיוּ? למרות זאת, אינני מתכוון לשעבוד חיצוני לאחר; אני מתכוון לחירות הנשמה. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כָּל עֹשֶׂה חֵטְא עֶבֶד הוּא לַחֵטְא. וְהָעֶבֶד לֹא יִשְׁכֹּן בַּבַּיִת האדון לְעוֹלָם. היטב תדעו כי הַבֵּן יִשְׁכֹּן לְעוֹלָם בבית אביו. לָכֵן, אִם ׳הַבֵּן׳ יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם בְּנֵי חוֹרִין, יהפוך אתכם לבנים, חָפְשִׁים בֶּאֱמֶת תִּהְיוּ.
״יודע אני כי מזרע אברהם אתם, ואף תרשו למנהיגיכם להרגני משום שלא ניתן לדברַי להשפיע ולשנות את ליבותיהם. את נשמותיהם חותמות הדעות הקדומות וגאוות הנקם. אני מכריז באוזניכם את האמת שמראה לי ׳האב׳ הנצחי, ואילו המורים הללו, השוגים באשליות, מבקשים לעשות רק את שלמדו ממורים של הזמן. ואם תענוני כי בני אברהם אתם, אומר לכם כי אילו הייתם בני אברהם הייתם נוהגים כמנהג אברהם. כמה מכם מאמינים לתורתי, אך אחרים מבקשים להרגני בשל דברי האמת שקיבלתי מן האל ואותם אדבר. לא כך נהג אברהם בדבר האל. אני רואה שכמה מכם נחושים לעשות כמצוות הרשע. אילו היה האל אביכם, הייתם יודעים אותי ואוהבים את האמת שאני מגלה. אינכם רואים שבאתי מעִם ׳האב׳, ששלח אותי האל, שאינני עושה את העבודה הזו עבור עצמי? מדוע לא תבינו את שאדבר? האם זאת משום שבחרתם להיות ילדי הרוע? אם אתם ילדי החושך, לא תצליחו לצעוד באור האמת שאגלה. ילדי הרשע הולכים רק בדרכי אביהם, מאחז העיניים שבאֱמֶת לֹא עָמָד כִּי אֱמֶת אֵין בּוֹ. ואילו כעת בא ׳בן האדם׳ לדבֵר ולחיות את האמת ורבים מכם מסרבים להאמין.
״מִי בָכֶם עַל עוון יוֹכִיחֵנִי? וְאִם אלַמד ואחיה את האֱמֶת שהראה לי ׳אבי׳, מַדּוּעַ לֹא תַאֲמִינוּ לִי? אֲשֶׁר מֵאֵת האלוהים הוּא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי האלוהים וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בַּאֲשֶׁר אֵינְכֶם מֵאֵת האלוהים. מוריכם התיימרו לטעון שאני פועל מטעם נסיך השדים. מישהו כאן קרוב הרגע אמרת שיש בי שד, שאני ילד של שד. אך כל אלה שהכנות מצויה בנשמותיהם היטב יודעים שאינני שד. רַק אֶת אָבִי אֲנִי מְכַבֵּד וְאַתֶּם תִּבְזוּנִי. אָכֵן לֹא אֶדְרשׁ אֶת כְּבוֹדִי, רק את כבוד ׳אב פרדיס׳. לא אשפוט אתכם, יֵשׁ אֶחָד אֲשֶׁר ידרושׁ וְיִשְׁפּוט עבורי.
״אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אִם יאמין איש בבשורה, אם ישמור דברֵי אמת אלה חיי בלבו לֹא יִרְאֶה מָּוֶת לָנֶצַח. וכעת אומֵר סוֹפר לידי שדברי אלה מעידים על כך ששד בי, הֵן אַבְרָהָם וְהַנְּבִיאִים מֵתוּ. שואל הוא: ׳האם אתה גדול אף מאברהם ומן הנביאים, שתעז לעמוד כאן ולהכריז אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִטְעַם מָוֶת לָנֶצַח? מי אתה טוען שאתה שתעז לומר דברי חילול קודש שכאלה?׳ ואני אומר לכם, אם אהלל את עצמי, אין כלום בתהילתי. יהלל אותי ׳האב׳, אותו אחד לו אתם קוראים אלוהים. אך אתם לא הצלחתם להכירו, ובאתי אני לחבר בינכם; להראות לכם כיצד להפוך באמת לבני האל. ואף כי אתם לא תדעו את ׳האב׳, אני יודע אותו אל נכון. אפילו אברהם שמח לראות את ימַי, אותם ראה אמונה ושמח.״
כאשר שמעו היהודים הספקנים וסוכני הסנהדרין אשר הגיעו עד אז את דבריו אלה, הם הרימו קול צעקה: ״אתה אפילו לא בן חמישים, ומדבר על זה שראית את אברהם; אתה בן השטן!״ ישוע לא הצליח להמשיך בדרשה. עת עזב אמר, ״אמן אמן אומר לכם, בטרם היות אברהם אני הייתי.״ רבים מן הספקנים רצו למצוא אבנים לסקול אותו וסוכני הסנהדרין ביקשו לעצור אותו, אך הוא חמק בזריזות דרך מסדרונות המקדש והלך למקום מפגש סודי סמוך לבית עניא, שם המתינו לו מרצה, מרים ואלעזר.
נקבע מראש שישוע ילון יחד עם אלעזר ואחיותיו בבית של חבר, ואילו השליחים יתפזרו בקבוצות קטנות פה ושם. אמצעי זהירות אלה ננקטו משום שהרשויות היהודיות שוב החלו להעז ולתכנן את מעצרו.
במשך שנים נהגו השלושה הללו לעזוב הכל ולהאזין לישוע מלמד כל אימת שביקר אותם. כאשר איבדו את הוריהם, נטלה מרתה על עצמה את האחריות לטיפול בבית, ולכן הפעם, בעוד אלעזר ומרים ישבו לרגליו של ישוע, עסקה מרתה בהכנת ארוחת הערב. ראוי להסביר שאת דעתה של מרתה הסיחו משימות בלתי נחוצות רבות ודאגות פעוטות למכביר; לכך נטתה מטבעה.
בזמן שמרתה עסקה בכל אלה, לכאורה חובותיה, הציק לה שמְרים לא עזרה לה כלל. משום כך הלכה לישוע ואמרה: ״׳מאסטר׳, לא אכפת לך שאחותי השאירה אותי לטפל לבד בכל ענייני הארוחה?״ ענה לה ישוע: ״מרתה, מרתה, למה את תמיד מודאגות מכל כך הרבה זוטות? רק דבר אחד ראוי לעשותו, ומכיוון שמִרים בחרה לעשות מה שנדרש לעשותו, לא אטול זאת ממנה. מתי תלְמדנה שתיכן לחיות על-פי מה שלימדתי אתכן: לשתף פעולה ולשרת יחד ויחד לתת מנוחה לנשמותיכן? האם לא תלמדי שלכל עת – שראוי שהזוטות בחיים תפנינה מקומן לדברים הגדולים יותר של מלכות השמים?״
במהלך השבוע שלאחר חג הסוכות, נקבצו עשרות מאמינים בבית עניא וקיבלו הנחיה משניים עשר השליחים. הסנהדרין לא טרח להפריע למפגשים הללו משום שישוע לא נכח בם; כל הזמן הזה הוא עבד עם אבנר ועמיתיו בבית לחם. יום למחרת החג יצא ישוע לבית עניא ולא שב ללמד במקדש במהלך הביקור הזה בירושלים.
בזמן הזה מיקם אבנר את המטה שלו בבית לחם. מן המרכז הזה נשלחו עובדים רבים לערי יהודה ודרום השומרון ואפילו לאלכסנדריה. תוך מספר ימים מן הרגע שהגיע ישוע, סיימו הוא ואבנר את הסידורים לשילוב העבודה בין שתי קבוצות השליחים.
במהלך הביקור בחג הסוכות, חילק ישוע את זמנו בערך שווה בשווה בין בית עניא לבית לחם. בבית עניא בילה זמן רב עם שליחיו; בבית לחם בילה זמן רב בהנחיתם של אבנר ושאר שליחיו לשעבר של יוחנן. היחס האינטימי הזה הוא אשר הניע אותם לבסוף להאמין בו. שליחיו לשעבר של יוחנן הושפעו מן האומץ שהפגין בשיעורים הפומביים שנתן בירושלים כמו גם מן האהדה וההבנה שחוו בשיעורים הפרטיים בבית לחם. כל ההשפעות הללו גרמו לכך לכל אחד מעמיתיו של אבנר להשתכנע לבסוף ולקבל בלב שלם את המלכות, על כל המשתמע מכך.
בטרם עזב את בית לחם בפעם האחרונה, קבע ׳המאסטר׳ שכולם יצטרפו אליו במאמץ האחוד שעתיד להקדים את סיומה של הקריירה שלו בגוף. סוכם שאבנר ועמיתיו יצטרפו לישוע ולשניים עשר בפרק מגדן בעתיד הקרוב.
בהתאם לסיכום זה, בתחילת נובמבר הצטרפו אבנר ואחד עשר עמיתיו לישוע ולשניים עשר וכולם פעלו כאיש אחד ממש עד לצליבה.
בחלק האחרון של חודש אוקטובר נסוגו ישוע והשניים עשר מאזור ירושלים. ביום ראשון, ה-30 באוקטובר, יצאו ישוע ועמיתיו מן העיר אפרים, שם נחו בבידוד במשך ימים מספר. הם נעו על דרך המלך מערבית לירדן הישר לפרק מגדן, אליו הגיעו בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום רביעי, ה-2 בנובמבר.
השליחים חשו הקלה גדולה ׳שהמאסטר׳ שב לאזור ידידותי; שוב לא האיצו בו לעלות לירושלים להטיף לבשורת המלכות.
ימים מספר לאחר הגעתם למגדן של ישוע והשניים עשר מירושלים, הגיעו מבית לחם אבנר ועמו קבוצה בת כחמישים תלמידים. באותה העת התאספו בפרק מגדן גם סגל האוונגליסטים, סגל הנשים, וכמאה וחמישים תלמידים נאמנים ומנוסים מכל קצווי פלשתינה. לאחר כמה ימים של פגישות וארגון מחדש של המחנה, החלו ישוע והשניים עשר להכשיר באופן אינטנסיבי את קבוצת המאמינים המיוחדת הזו, ומתוך אוסף התלמידים המוכשרים והמנוסים הזה בחר ישוע לאחר מכן את שבעים המורים, אותם שילח לבשר את בשורת המלכות. קורס ההכשרה הזה החל יום ששי ה-4 בנובמבר ונמשך עד ליום שבת ה-19 בנובמבר.
מדי בוקר הרצה ישוע אוזני החבוקה. פטרוס לימד שיטות הטפה בפומבי; נתנאל לימד אותם את אומנות ההוראה; תומאס הסביר כיצד לענות על שאלות; ואילו מתִי הנחה אותם ביחס לארגון הפיננסי של הקבוצה. גם שאר השליחים השתתפו בקורס, כל אחד בהתאם לניסיון הייחודי ולכישוריהם הטבעיים.
ישוע הסמיך את השבעים בשעות אחר הצהריים של יום שבת, ה-19 בנובמבר, במחנה במגדן. אבנר מונה לעמוד בראש קבוצת המטיפים והמורים. הסגל בן שבעים החברים מנה את אבנר ואת אחד עשר שליחיו לשעבר של יוחנן, חמישים ואחד מן האוונגליסטים הוותיקים יותר, ושמונה תלמידים אחרים שהתבלטו בשירות המלכות.
בערך בשעה שתיים אחר הצהריים, בין ממטרי הגשם, נקבצה חבורת מאמינים שאליה הצטרפו דוד ורוב סגל השליחים שלו. החבורה בת כארבע מאות איש התאספה על חופה המזרחי של הכנרת כדי להשתתף בהסמכתם של השבעים.
טרם הניח ישוע את ידיו על ראשי השבעים להבדילם כשליחי הבשורה, אמר להם: ״הֵן הַקָּצִיר רַב וְהַפֹּעֲלִים מְעַטִּים; לָכֵן הִתְחַנֲנוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר וְיִשְׁלַח פֹּעֲלִים לִקְצִירוֹ. אני עומד להבדיל אתכם כשליחי המלכות; אשלח אתכם ליהודים לגויים כִּשְׁלֹחַ כְּבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים. לכו זוגות זוגות ואַל תישאוּ כִיס וְלֹא תַרְמִיל וְלֹא נְעָלִים, שכן זו משימה קצרה. וְאַל תִּשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אִישׁ בַּדָּרֶךְ, עִסקו רק בעבודתכם. וּלְכָל בַּיִת אֲשֶׁר תבואּו שָׁם אִמְרוּ בָרִאשׁוֹנָה שָׁלוֹם לַבַּיִת הַזֶּה. וְהָיָה כִּי יִהְיֶה שָּׁם בֶּן שָׁלוֹם וְנָח עָלָיו שְׁלוֹמְכֶם וְאִם לֹא אֲלֵיכֶם יָשׁוּב. ולאחר שבחרתם את הבית, בבית הַהוּא תֵּשְׁבוּ במשך כל שהותכם בעיר, וְתֹאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ מֵאֲשֶׁר יינתן לָכֶם. כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לִשְׂכָרוֹ. אַל תיסעוּ מִבַּיִת לְבָיִת כי הוצע לכם מקום מגורים טוב יותר. זכרו כי אתם מטיפים לשלום על-פני האדמה ורצון טוב בין אדם לחברו. עליכם להתמודד עם אויבים מרים השוגים באשליות; לָכֵן הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים.
״ובכל אשר תלכו, הטיפו ואמרו, ״מלכות השמים קרבה,׳ וסעדו את כל החולים, בגוף או בנפש. בחופשיות נתנו לכם מתנות המלכות הטובות; תנו בחופשיות. תושביה של העיר שתקבל אתכם ימצאו דרך קלה לבוא בשערי מלכות ׳האב׳; אך אם יסרבו תושביה לקבל בשורה זו, עת תעזבו אִמרו לתושביה הספקנים של אותה קהילה, אלה הדוחים את תורתכם, ׳כֵּן גַּם אַתֶּם בִּהְיוֹת אֵלֶּה לְנֶגְדְּכֶם דְּעוּ כִּי קְרוֹבָה מַלְכוּת האלוהים.׳ כל השומע אתכם, שומע אותי. וכל השומע אותי שומע את שולחי. כל הדוחה את בשורתכם דוחה אותי. וכל הדוחה אותי דוחה את שולחי.״
לאחר שסיים ישוע את דבריו אלה לשבעים, הוא התחיל עם אבנר והניח את ידיו על ראש על כל שכרעו ברך במעגל סביבו.
מוקדם למחרת היום שלח אבנר את שבעים השליחים לערי הגליל, השומרון ויהודה. שלושים וחמישה הזוגות הללו יצאו להטיף וללמד במשך כששה שבועות. כולם שבו למחנה חדש, בסמוך לפַּלָה שבפַּרֵאָה, ביום ששי, ה-30 בדצמבר.
מעל לחמישים תלמידים שביקשו לקבל הסמכה ולהימנות על השבעים נדחו על-יד הוועדה שמינה ישוע כדי לבחור את המועמדים. בוועדה היו חברים אנדראס, אבנר והאדם שעמד בראש סגל האוונגליסטים. כל מועמד עבורו וועדת השלושה לא החליטה פה אחד הובא לפני ישוע. אף כי ׳המאסטר׳ לעולם לא דחה מועמד כלשהו שביקש לקבל הסמכה כשליח הבשורה, יותר מתריסר מהאנשים שדיברו עם ישוע החליטו לאחר מכן שאינם חפצים יותר להתמנות לשליחי הבשורה.
אחד מן התלמידים הכנים בא לישוע ואמר: ״׳מאסטר, אני חפץ להיות אחד משליחיך, אך אבי זקן מאוד וקרוב למות; האם יותר לי לשוב הביתה ולקבור אותו?״ לזה האדם אמר ישוע: ״בני, לַשׂוּעָלִים יֵשׁ חוֹרִים וּלְעוֹף הַשָׁמַיִם קִנִּים, ׳וּבֶן הָאָדָם׳ אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁו. אתה תלמיד נאמן, ותוכל להישאר כזה גם אם תשוב לביתך לסעוד את אהוביך, אך לא כך הוא עבור שליחי הבשורה שלי. הם וויתרו על הכול כדי ללכת אחרי ולהטיף למלכות. אם תבקש להיות מורה מוסמך, עליך להניח לאחרים לקבור את המתים בעוד אתה מפיץ את החדשות הטובות.״
תלמיד אחר בא ׳למאסטר׳ ואמר: ״אני חפץ להפוך לשליח מוסמך, אך ברצוני ללכת הביתה לתקופה קצרה לטפל במשפחתי.״ ענה לו ישוע: ״אם תבקש לקבל הסמכה, עליך להיות מוכן לוותר על הכול. שליחי הבשורה אינם יכולים להיות חצויים בנאמנותם. השם ידו על המחרשה לא יכשר לשמש שליח המלכות.״
ואז הביא אנדראס לישוע אדם צעיר ועשיר, מאמין אדוק בשם מָטַדורְמוּס אשר ביקש לקבל הסמכה. מטדורמוס היה חבר בסנהדרין הירושלמית; הוא שמע את ישוע מלמד ולאחר מכן קיבל הנחייה בבשורת המלכות מפטרוס, כמו גם מן השליחים האחרים. ישוע שוחח עם מטדורמוס אודות הדרוש לקבלת הסמכה וביקש שישהה את החלטתו עד לאחר שישקול באופן שלם את הנושא. מוקדם למחרת, בעת שישוע הלך לצעוד, ניגש אליו אדם צעיר זה ואמר: ״׳מאסטר׳, אבקש ללמוד ממך את הביטחונות לחיי הנצח. הרי מגיל צעיר מילאתי את כל המצוות. מה עוד אדרש לעשות כדי לזכות בחיי נצח?״ תשובתו של ישוע לשאלות הללו הייתה: ״טוב תעשה אם תשמור על כל המצוות – לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב, לא תעיד עדות שקר, לא תרמה, כבד את אביך ואמך – אך הגאולה הינה גמולה של אמונה, לא רק פעולה. האם אתה מאמין בבשורת המלכות הזו?״ ענה מטדורמוס: ״׳כן, ׳מאסטר׳, אני מאמין לכל מה שאתה ולשיחיך לימדתם אותי.״ אמר לו ישוע: ״אם כן אתה אכן תלמידי ובן המלכות.״
אמר אז הצעיר: ״אבל ׳מאסטר׳, אינני מסתפק להיות תלמידך; אני חפץ להיות אחד משליחיך החדשים.״ כאשר שמע זאת ישוע, השפיל אליו את מבטו באהבה גדולה ואמר: ״אסכים לכך שתהפוך לאחד משליחי ובלבד שתסכים לשלם את המחיר, אם תיתן את הדבר האחד אותו אתה חסר.״ ענה לו מטדורמוס: ״׳מאסטר, אעשה הכול כדי לקבל רשות ללכת אחריך.״ ישוע נישק את מצחו של האדם שכרע ברך לפניו ואמר: ״אם תבקש להיות שליחי, לך ומכור את כל אשר לך, ולאחר שתעניק את התמורה לעניים או לאחיך, שוב ולך אחרי, ותמצא את אוצרות מלכות השמים.״
כאשר שמע זאת מטדורמוס, נפלו פניו. הוא קם והלך בצער, משום שהיה בעל רכוש רב. הפרושי הצעיר הזה חונך להאמין שהעושר מסמל את חסד האל. ישוע ידע שאיננו חף מן האהבה העצמית ושל עושרו. ׳המאסטר׳ ביקש לגאול אותו מאהבת הממון, ולא בהכרח מן הממון עצמו. אף כי תלמידיו של ישוע לא נפרדו מכל רכושם בעולם, שליחיו והשבעים עשו כן. מטדורמוס ביקש להימנות על שבעים השליחים החדשים, וזו הייתה הסיבה בשלהּ ביקש דרש ממנו ישוע להיפרד מכל רכושו עלי אדמות.
כמעט כל אדם שומר לעצמו רוע מועדף שהוא נאחז בו, ואשר למלכות תדרוש ממנו כחלק ממחיר הכניסה. אילו היה נפרד מטדורמוס מעושרו, וודאי היה זה ניתן לו חזרה והיה הוא מתמנה לגזבר של השבעים. מאוחר יותר, לאחר היווסדותה של הכנסייה בירושלים, אכן ציית הוא למצוות ׳המאסטר׳, אף כי היה זה מאוחר מכדי ליהנות מחברות בחבורת השבעים. הוא הפך להיות הגזבר של הכנסייה בירושלים, זו אשר בראשה עמד יעקוב, אחיו ובן משפחתו של האדון.
כך תמיד היה וכך תמיד יהיה: בני אדם נדרשים לקבל את החלטותיהם בעצמם. בני תמותה נהנים מטווח מסוים של בחירה חופשית. כוחות עולם הרוח לא יאלצו את האדם; הם יתירו לו ללכת בדרך בה בחר.
ישוע חזה שבשל עושרו, לא יוכל מטדורמוס להימנות על שורת הגברים שוויתרו על הכול למען הבשורה; יחד עם זאת, הוא ראה שללא עושרו היה הופך לבסוף למנהיג העליון שלהם. אך כמו אחיו של ישוע בגוף, הוא לא הפך לגדול במלכות משום שמנע מעצמו את הקשר הקרוב והאינטימי עם ׳המאסטר׳ אשר היה עשוי להיות מנת חלקו אילו היה מוכן באותה העת לעשות בדיוק את מה שישוע ביקש, את מה ששנים ספורות לאחר מכן אכן עשה.
אין קשר ישיר בין עושר לבין כניסה למלכות השמים, אך קיים קשר ישיר בין אהבת הממון לכך. הנאמנות הרוחנית של המלכות איננה תואמת לעבודה בשירות הממון החומרי. האדם לא יוכל לחלוק את נאמנותו העילאית לאידאל רוחני עם נאמנות ומסירות לחומר.
ישוע מעולם לא לימד שזו אין זה ראוי להיות עשיר. רק מן השניים עשר ומן השבעים דרש לוותר על כל רכושם בעולם למען התכלית המשותפת. ואפילו אז, הוא איפשר להם לממש את הרכוש ברווח, כמו שאירע במקרה של השליח מתי. פעמים רבים ייעץ ישוע לתלמידיו העשירים, בדומה לשיעור שלימד את האיש הרומי העשיר. ישוע סבר שראוי להשקיע בתבונה רווחים עודפים כדי להתמודד עם קשיים שלא ניתן למנוע בעתיד. כאשר מלאה וגדשה קופת השליחים, הפקיד יהודה את העודף לפיקדון ששימש אותם מאוחר יותר כאשר נכנסו לגירעונות בשל פיחות בהכנסות. את זאת עשה יהודה לאחר שנועץ באנדראס. ישוע מעולם לא עסק במישרין בפיננסים של השליחים אלא כשחילק צדקה. פעמים רבות גינה עושק כלכלי מסוים, את הניצול הבלתי הוגן של החלשים, הבּוּרים וחסרי המזל בידי אחיהם החזקים, החכמים והנבונים יותר. ישוע הכריז כי יחס בלתי אנושי שכזה לגברים, נשים וילדים אינו תואם לאידאלים של אחוות מלכות השמים.
עת סיים ישוע את שיחתו עם מטדורמוס, נקבצו סביבו פטרוס וכמה מן השליחים האחרים, ועת הלך הצעיר העשיר לדרכו, נפנה ישוע לשליחים ואמר: ״ראו כַּמָּה יִקְשֶׁה לְבַעֲלֵי נְכָסִים לָבוֹא פנימה אֶל מַלְכוּת האלוהים! לא ניתן לחלוק את המסירות הרוחנית עם המסירות לחומר; שום אדם לא יוכל לשרת שני אדונים. אתם אומרים ׳כִּי נָקֵל לַגָּמָל עֲבֹר בְּתוֹךְ נֶקֶב הַמַּחַט מזכות הכופר בחיי נצח.׳ ואילו אני מכריז כי נָקֵל לַגָּמָל עֲבֹר בְּתוֹךְ נֶקֶב הַמַּחַט מִבּוֹא העָשִׁיר המרוצה בחלקו אֶל מַלְכוּת האלוהים.״
פטרוס והשליחים נדהמו לשמע דברים אלה, במידה כזו שפטרוס אמר: ״את מי ניתן להציל, אדוני? האם כל העשירים יוותרו אל מחוץ למלכות?״ ענה לו ישוע: ״לא, פטרוס, אך כל אלה אשר שמים מבטחם בעושר יתקשו לחיות את חיי הרוח אשר מובילים להתקדמות נצחית. ואפילו אז, הרבה ממה שבלתי אפשרי עבור האדם איננו מעבר להישג ידו של ׳האב׳ שבשמים; ראוי לנו להבין כי לא ייפלא מאלוהים כל דבר.״
כשהלכו לדרכם, התעצב ישוע על כך שמטדורמוס לא נשאר אִּתם שכן אהב אותו מאוד. כשצעדו על חוף האגם וישבו ליד המים, אמר פטרוס בשם כל השניים עשר (אשר כעת היו כולם נוכחים): ״דבריך לצעיר העשיר מטרידים אותנו. האם נדרוש מכל חסידינו לוותר על רכושם עלי אדמות? ענה ישוע: ״לא, פטרוס, רק אלה שרוצים להיות שליחים, שמבקשים לחיות אתי כמו שאתם חיים אתי, כמשפחה אחת. אך ׳האב׳ דורש מילדיו אהבה טהורה ומלאה. אתם נדרשים לוותר על כל דבר או כל אדם אשר עומד בינכם לבין אהבת אמתות המלכות. אם עושרו של האדם איננו פולש למחוזות הנשמה, אין לו כל נגיעה לחיי הרוח של אלה הבאים בשערי המלכות.״
אמר אז פטרוס, ״אבל ׳מאסטר׳, הן אנחנו עזבנו את הכול ונלך אחריך, מה יהיה לנו?״ דיבר אז ישוע לכל השניים עשר: ״אמן אמן אומר לכם כִּי אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב אֶת עושרו, בֵּיתוֹ, אשתו, אֶחָיו, הוריוֹ אוֹ בָּנָיו לְמַעַן הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לֹא ייקח עַתָּה בַּזְּמַן הַזֶּה מֵאָה פְעָמִים כָּהֵמָּה, ואולי יירדף, וְלָעוֹלָם הַבָּא חַיֵּי עוֹלָם. אך רבים מהראשונים יהיו אחרונים, ואילו האחרונים לעיתים קרובות יהיו ראשונים. ׳האב׳ דואג ליצוריו בהתאם לצרכיהם ועל-פי חוקי הצדק והחסד והטיפול האוהב ולרווחת היקום.
״מלכות השמים הינה כמו בעל בית שמעסיק פועלים רבים, אשר הלך בבוקר השכם לשכור פועלים לעבודה בכרם שלו. הוא הסכים לשלם לפועלים דינר אחד ליום העבודה ושלח אותם לכרם. הוא הלך שוב בתשע בבוקר, ראה אחרים עומדים בשוק חסרי מעש ואמר להם: ׳לכו גם אתם לעבוד בכרם שלי, ואשלם לכם כגמולכם.׳ והם הלכו מיד לעבודה. שוב הלך ועשה כן בשתיים עשרה בצהרים ובשלוש אחר הצהריים. כאשר הלך לשוק בחמש אחר הצהריים, עדיין מצא אחרים עומדים ללא מעש ושאל אותם, ׳מדוע זה תעמדו ללא מעש יום שלם?׳ ענו לו הפועלים, ׳כי איש לא שכר אותנו.׳ אמר בעל הבית: ׳לכו גם אתם לעבוד בכרם שלי, ואשלם לכם כגמולכם.׳
״לעת ערב, אמר בעל הכרם למנהל שלו: ׳קרא לפועלים ושלם להם שכרם, התחל באחרונים שנשכרו וסיים בראשונים.׳ כאשר הגיעו אלה שנשכרו בחמש אחר הצהריים, כל אחד מהם קיבל דינר אחד, וכך היה עם כל שאר הפועלים. כאשר ראו הפועלים שנשכרו בתחילת היום כמה קיבלו אלה שנשכרו אחרונים, הם ציפו לקבל יותר ממה שסוכם. אך כמו האחרים, כל פועל קיבל רק דינר אחד. לאחר שקיבלו שכרם, הם התלוננו לבעל הבית ואמרו: ׳הפועלים הללו, שנשכרו אחרונים, עבדו רק שעה אחת ועדיין שילמת להם בדיוק אותו הסכום ששילמת לנו, שעבדנו יום שלם תחת השמש הקופחת.׳
״ענה להם בעל הבית: ׳ידידי, לא עשיתי לכם כל רע. האם לא הסכים כל אחד מכם לעבוד תמורת דינר אחד ליום? קחו את שמגיע לכם ולכו לדרככם, כי אני רוצה לתת לאחרונים בדיוק את מה שנתתי לכם. האין זאת כי החוק מתיר לי לעשות ברכושי כרצוני? או שמא אתם מתרעמים על נדיבותי משום שאני מבקש לעשות עמם חסד?׳״
המחנה במגדן היה אחזו כמרקחה כאשר יצאו השבעים למשימתם הראשונה. מוקדם באותו הבוקר, הדגיש ישוע בשיחתו האחרונה עם השבעים את הדברים הבאים:
1. נדרש להטיף לבשורת המלכות בכל רחבי העולם, לגויים כמו גם ליהודים.
2. בזמן סעד החולים, אל תלמדו אותם לצפות לנסים.
3. הטיפו לאחווה רוחנית של בני האל ולא למלכות חיצונית של עוצמה עולמית והדר חומרי.
4. הימנעו מאובדן הזמן של יותר מדי מפגשים חברתיים וזוטות אחרות אשר יכולות להסיח את דעתכם מן המסירות להטפה לבשורה.
5. אם הבית הראשון שנבחר לשמש כמטה מתברר כראוי, הישארו שם במשך כל שהותכם באותה העיר.
6. הבהירו לכל המאמינים כי הגיעה השעה להיפרד בגלוי ממנהיגי היהודים בירושלים.
7. לַמדו כי חובתו היחידה של האדם מסתכמת במצווה אחת: אהוב את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך ואהבת לרעיך כמוך. (הם נדרשו ללמד את זאת כחובתו היחידה של האדם במקום תרי״ג המצוות להן הטיפו הפרושים.)
לאחר שדיבר אליהם ישוע כך, בנוכחות כל השליחים והתלמידים, לקח אותם שמעון פטרוס הצידה ונשא באוזניהם באופן פרטי את נאום ההסמכה שלהם, אשר התבסס על הציווי שציווה אותם ׳המאסטר׳ כאשר הניח עליהם את ידיו והסמיך אותם כשליחי המלכות. פטרוס האיץ בשבעים לקדש בחייהם את המידות הטובות הבאות:
1. מסירות מקודשת. תמיד להתפלל לכך שעוד אנשים יישלחו לקצור בשירות הבשורה. הוא הסביר שכאשר אנחנו מתפללים לכך, על-פי-רב נאמר, ״הנני כאן; שלח אותי.״ הוא האיץ בהם לא להזניח את תרגול הסגידה היומי שלהם.
2. אומץ אמתי. הוא הזהיר אותם שהם ייתקלו בעוינות וככל הנראה גם יירדפו. פטרוס אמר להם שמשימתם איננה לפחדנים וייעץ לאלה שפחדו לסגת עוד לפני ההתחלה. איש לא נסוג.
3. אמונה ואמון. הם חייבים לצאת למשימת הקצרה הזו ללא כל צידה; הם חייבים לסמוך על ׳האב׳ שיספק את כל מזונם וידאג למחסה ולכל צרכיהם.
4. התלהבות ויוזמה. הם חייבים להצטייד בקנאות ובהתלהבות נבונה; הם חייבים לעסוק אך ורק בעסקי ׳המאסטר׳. המפגש במזרח היה טקס ממושך ומפורט; ומשום כך הונחו ״לא לברך איש לשלום בדרכם,״ אשר הייתה דרך נפוצה להנחות אדם להמשיך בעיסוקיו ללא בזבוז זמן. אין כל קשר בין זה לבין ברכת שלום חברית.
5. אדיבות ורכות. ׳המאסטר׳ הנחה אותם לא לבזבז זמן מיותר בטקסים חברתיים, אך ציווה עליהם להיות אדיבים כלפי כל מי שבאו עמו במגע. הם הונחו להיות נדיבים כלפי אלה שאירחו אותם בביתם. הם הוזהרו לבל יעזבו בית פשוט כדי להתארח בבית יותר נוח או עם יותר השפעה.
6. סעד החולים. פטרוס הנחה את השבעים לחפש את חולי הנפש והגוף ולעשות על אשר לאל ידם על-מנת להקל על מצבם ולרפאם.
ולאחר שנצטווו לנהוג כן, הם יצאו זוגות זוגות למשימתם בגליל, בשומרון וביהודה.
אף כי היהודים התייחסו בצורה מיוחדת למספר שבעים, ולפעמים מנו את שבעים אומות הגויים, ואף כי השליחים הללו יועדו לבשר את הבשורה לכל העמים כולם, ככל שידיעתנו מגעת היה זה אך מקרה שקבוצה זו מנתה שבעים שליחים. ידוע לנו בוודאות שישוע התכוון לקבל לפחות ששה חברים נוספים אך אלה לא היו מוכנים לשלם את המחיר של וויתור על רכושם ומשפחותיהם.
ישוע והשניים עשר התכוונו כעת לבסס את המטה האחרון שלהם בפראה, ליד פלה, המקום בו הוטבל ׳המאסטר׳ בירדן. את עשרת הימים האחרונים של נובמבר הם בילו בהתייעצות במגדן, וביום שלישי, ה-6 בדצמבר, יצאה עם שחר על צידתה החבורה כולה, כמעט שלוש מאות איש במספר ועברה ללון באותו הלילה בפלה, סמוך לנהר. היה זה אותו אתר בדיוק, ליד המעיין, בו מוקם המחנה של יוחנן המטביל מספר שנים לפני כן.
לאחר פירוק המחנה במגדן, חזר דוד זבדיה לבית צידה והחל לצמצם מידית את שירות השליחים. המלכות נכנסה לשלב חדש. מדי יום הגיעו עולי רגל מכל קצוות פלשתינה ואפילו ממחוזות מרוחקים באימפריה הרומית. לפעמים הגיעו מאמינים אף ממסופוטמיה ומהארצות שמעבר לחידקל. ובשל כך, ביום ראשון ה-18 בדצמבר העמיסו דוד זבדיה וסגל השליחים את ציוד המחנה שאוחסן עד אז בבית אביו על בהמות משא, אותו הציוד ששימש בעבר למחנה בבית צידה, בסמוך לאגם. הם נפרדו לעת עתה מבית צידה וירדו לחוץ הכנרת ולאורך הירדן עד לנקודה של כקילומטר מצפון למחנה השליחים. בתוך פחות משבוע ניתן היה לארח כמעט אלף וחמש מאות עולי רגל מבקרים. מחנה השליחים יכול היה לארח חמש מאות איש. הייתה זו העונה הגשומה בפלשתינה ומקומות הלינה הללו היו נחוצים על-מנת לדאוג למספר ההולך וגדל של מבקרים, רבים מהם מבקרים כנים, אשר הגיעו לפראה על-מנת לראות את ישוע ולשמוע את תורתו.
את כל אלה עשה דוד מיוזמתו, אף כי נועץ בפיליפוס ובמתי במגדן. הוא העסיק חלק גדול משירות השליחים כעוזריו בתפעול המחנה; כעת שימשו פחות מעשרים איש כשליחים בשירות יומיומי. כשהתקרב דצמבר לסיומו, ולפני ששבו השבעים, כמעט שמונה מאות מבקרים נקבצו סביב ׳למאסטר׳, והם התארחו במחנה של דוד.
ביום ששי, ה-30 בדצמבר, בזמן שישוע שהה בגבעות הסמוכות עם פטרוס, יעקב ויוחנן, החלו השבעים לשוב למטֵה בפַּלָה. זוגות-זוגות באו, ועמם מאמינים רבים. בערך בחמש אחר הצהריים התאספו כל השבעים באתר הלימוד כאשר ישוע שב למחנה. ארוחת הערב התעכבה במשך יותר משעה בעת שדובריה הנלהבים של בשורת המלכות שיתפו את חוויותיהם. שליחיו של דוד הביאו הרבה מן החדשות הללו לשליחים במשך השבועות האחרונים, אך עדיין היה זה מעורר השראה ביותר לשמוע את מורי הבשורה החדשים הללו, שזה עתה הוסמכו, משתפים את חוויותיהם האישיות אודות היחס שקיבלו מן היהודים והגויים הרעבים. סוף סוף הצליח ישוע לראות אנשים מפיצים את החדשות הטובות ללא נוכחותו האישית. כעת ידע ׳המאסטר׳ שהוא יכול לעזוב את העולם ללא שיחול עיכוב משמעותי בתהליך התפתחותה של המלכות.
כאשר סיפרו השבעים ״שגַּם הַשֵּׁדִים נִכְנָעִים תַּחְתֵּינוּ בִּשְׁמֶךָ״ הם התייחסו למקרי הריפוי הנפלאים של אלה שנפלו קורבן למחלות נפש. אף-על-פי-כן, הם אכן ריפאו כמה מקרי דיבוק אליהם התייחס ישוע כשאמר: ״אין זה מוזר שרוחות זוטרות סוררות אלה נכנעו לכם, שכן רָאִיתִי אֶת הַשָּׂטָן נופֵל כַּבָּרָק מִן הַשָּׁמָיִם. אַךְ בָּזֹאת אַל תִּשְׂמְחוּ, אֲשֶׁר נִכְנָעִים תַּחְתֵּיכֶם הָרוּחוֹת. אכריז באוזניכם כי לאחר שאשוב ׳לאבי׳, נשלח את רוחותינו לשכון בדעתם של האנשים וכך לא תוכלנה אפילו מעט הרוחות האבודות הללו להיכנס לדעתם של בני התמותה. אני שמח על העוצמה שהפגנתם כלפי בני האדם, אך אתם אל תשמחו על כך כִּי אִם שִׂמְחוּ עַל אֲשֶׁר נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיכֶם בַּשָּׁמָיִם, על כך שאתם עתידים לצאת לקריירה נצחית של הצלחה רוחנית.״
ממש באותה השעה, בדיוק לפני ארוחת הערב, חווה ישוע את אחד מאותם רגעים נדירים של אקסטזה רגשית שראו חסידיו מעת לעת. אמר הוא: ״אוֹדְךָ ׳אָבִי׳, אֲדוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כִּי הִסְתַּרְתָּ בשורה נפלאה זו מִן הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים וגילתה הרוח את נפלאות הרוח הללו לעוללי המלכות. הֵן ׳אָבִי׳ כִּי כֵן הָיָה רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ואני שמח לדעת שהבשורות הטובות תגענה לעולם כולו אפילו לאחר שאשוב אליך לאחר המשימה שהטלת עלי לעשותה. אני מתרגש מאוד מכך שעתיד אתה למסור את כל העוצמה לידי, שרק אתה יודע אל נכון מי אני, ושרק אני ואלה להם גיליתי אותך יודעים אל נכון מי אתה. כשאסיים התגלות זו לאחי בגוף, אמשיך לגלותך ליצוריך שבשמים.״
כאשר סיים ישוע לדבר כך אל ׳האב׳, נפנה הצידה לשוחח אל שליחיו וסועדיו: ״אַשְׁרֵי עֵינֵיכֶם כִּי תִרְאֶינָה ואוזניכם כִּי תִשְׁמַעְנָה. כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם נְבִיאִים וְצַדִּיקִים רַבִּים נִכְסְפוּ לִרְאות אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים וְלֹא רָאוּ וְלִשְׁמֹעַ אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם שֹׁמְעִים וְלֹא שָׁמֵעוּ. דורות רבים של ילדי האור בעתיד לבוא ישמעו אודות הדברים הללו ויקנאו באלה ששמעו וראו אותם.״
ואז, דיבר אל התלמידים ואמר: ״שמעתם כיצד ערים וכפרים רבים קיבלו את בשורות המלכות הטובות, וכיצד קיבלו היהודים והגויים את מורי וסועדַי. ברוכות אכן תהיינה הקהילות אשר בחרו להאמין בבשורת המלכות. אוֹי לָתושבי כּוֹרָזִין, לתושבי בֵּית-צָיְדָה ולתושבי כפר נחום שדחו את האור, אוי לערים שלא קיבלו את השליחים. אני מכריז כי הַגְּבוּרוֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בְקִרְבְּכֶן אִלּוּ נַעֲשׂוּ בְּצוֹר וּבְצִידוֹן הֲלֹא כְבָר יָשְׁבוּ בְּשַׂק וָאֵפֶר וָשָׁבוּ. ביום הדין, טוב יותר יהיה לצור ולצידון.״
למחרת, יום השבת, לקח ישוע את השבעים לבדם ואמר: ״אכן שמחתי כאשר שבתם עם החדשות הטובות לגבי האופן בו התקבלה הבשורה על ידי רבים מתושבי הגליל, השומרון ויהודה. אך מדוע הופתעתם מן השמחה? האם לא ציפיתם שהמסר יתקבל בעוצמה? האם יצאתם עם כל כך מעט אמונה שיעילותו הפתיעה אתכם? וכעת, לא אמנע את השמחה מכם, אך אזהיר אתכם מפני הגאווה המוסווית, הגאווה הרוחנית. אילו יכולתם להבין את נפילתו של לוציפר, בעל העוון, כי אז הייתם מקפידים להימנע מכל צורות הגאווה הרוחנית.
״התחלתם במלאכה הכבירה, מלאכת לימוד האדם כי בן האל הוא. אני הראיתי לכם את הדרך; צאו ועשו כחובתכם ואל תתעייפו מעשות טוב. לכם, ולכל אלה שילכו בדרככם בדורות העתיד אומר כך: אני תמיד קרוב, וקריאתי-הזמנתי הינה, ותמיד תהייה, פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם. קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי כִּי עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ אָנֹכִי וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לנפשותיכם.״
כשהעמידו את מילותיו של ׳המאסטר׳ למבחן, מצאו כי נכונות הן. ומני, אלפים רבים בחנו את אותן הבטחות ומצאו אותן תקפות.
הימים שלאחר מכן במחנה בפלה היו ימים עסוקים מאוד; ההכנות למשימה בפראה הלכו ונשלמו. ישוע ועמיתיו היו עתידים להתחיל במשימתם האחרונה, משימה בת שלושה חודשים ברחבי פראה כולה, משימה אשר הסתיימה רק כאשר נכנס ׳המאסטר לירושלים לסיים את מלאכתו על-פני האדמה. במהלך התקופה הזו מוקם המטה של ישוע ושניים עשר השליחים כאן, במחנה בפלה.
ישוע לא נדרש עוד לצאת החוצה ללמד את העם. כעת הם באו אליו, במספרים שהכו וגדלו מדי שבוע, ולא רק מפלשתינה אלא מכל העולם הרומי ואף מן המזרח הקרוב. אף כי ׳המאסטר׳ השתתף במשימתם של השבְעים בפראה, הוא בילה מרבית מזמנו במחנה בפלה, שם לימד את ההמונים והנחה את השניים עשר. במהלך שלושת החודשים הללו שהו במחיצת ישוע לפחות עשרה מתוך השליחים.
גם סגל הנשים התכונן לצאת זוגות זוגות יחד עם השבעים ולפעול בעריה הגדולות של פראה. לאחרונה, הכשירה הקבוצה המקורית בת שתיים עשרה הנשים סגל גדול יותר בן חמישים נשים במלאכת ביקורי הבית ובאומנות סעד החולים. אשתו של שמעון פטרוס, פֵּרְפַּטוּאָה, הצטרפה לחטיבה החדשה בסגל השנים וקיבלה על עצמה להוביל את עבודתה של הקבוצה המורחבת תחת אבנר. לאחר פנטקוסט, היא נותרה לצדו של בעלה המוכשר ולוותה אותו בכל מסעות המיסיון שערך; ביום בו נצלב פטרוס ברומא, אותה השליכו לחיות הטרף בזירה. סגל הנשים החדש הזה כלל הן את נשותיהם של פיליפוס ומתי והן את אמם של יעקב ויוחנן.
תחת הנחיתו האישית של ישוע, עמדה עבודת המלכות להיכנס כעת לשלביה האחרונים. בניגוד להמונים שביקשו ניסים ונפלאות והלכו אחר ׳המאסטר׳ בימי הפרסום הראשונים שלו בגליל, השלב הנוכחי היה בעל עומק רוחני. יחד עם זאת, עדיין נהה אחריו מספר לא מבוטל של חסידים אשר נטו לחומר ואשר לא הצליחו לתפוש את האמת, שמלכות השמים הינה אחווה רוחנית של האדם אשר מתבססת על עובדת הנצח של אבהותו האוניברסלית של האל.
בזמן הקמת המחנה בפלה, לקח ישוע עמו את נתנאל ותומאס ויצא בחשאי לירושלים להשתתף בחגיגות החנוכה. רק לאחר שחצו את מעבר בית-עניא הבינו שני השליחים שפניו של ׳המאסטר׳ מועדות לירושלים. כשהבינו שהוא באמת מתכוון להשתתף בחגיגות החנוכה, הם מחו נמרצות וניסו כל סוג של טיעון כדי להניא אותו מכך. אך כל מאמציהם עלו בתוהו; ישוע התעקש לבקר בירושלים. כתשובה לכל טיעוניהם ואזהרותיהם, טענתם על הטיפשות והסכנה של היותו חשוף לתפישה בידי הסנהדרין אמר רק, ״בטרם תגיע שעתינו, אתן למורי ישראל הללו הזדמנות נוספת לראות את האור.״
הם המשיכו בדרכם לירושלים, ושני השליחים המשיכו לבטא את חששם ואת ספקותיהם לגבי החוכמה שבמעשה היומרני הזה. הם הגיעו ליריחו בערך בשעה ארבע וחצי והתכוננו לבלות שם את הלילה.
באותו הערב התקבצה סביב ישוע ושני השליחים חבורה שביקשה לשאול שאלות. על רבות מהן ענו השליחים ואילו באחרות דן ׳המאסטר׳. במהלך הערב ניסה עורך דין אחד לסבך את ישוע בפלפול ואמר: ״המורה, אני מבקש לשאול אותך מה נדרש ממני לעשות כדי לזכות בחיי נצח?״ ענה לו ישוע, ״מה כתוב בתורה ובנביאים; מה קראת בכתבי הקודש?״ תשובתו של עורך הדין, שהכיר הן תורת הפרושים והן את זו של ישוע, הייתה: ״אהוב את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך, ואהבת לרעיך כמוך.״ אמר אז ישוע: ״נכון ענית; אם אכן את זאת תעשה, תזכה בחיי נצח.״
אך עורך הדין לא שאל את השאלה בתמימות. הוא ביקש להצדיק עצמו וקיווה גם להביך את ישוע. לפיכך, העז ושאל שאלה נוספת. הוא התקרב מעט יותר ׳למאסטר׳ ואמר: ״אבל המורה, תוכל להגיד לי מיהו בדיוק רעֵי?״ עורך הדין שאל את השאלה מתוך תקווה להפיל את ישוע בפח ולגרום לו להכריז משהו שסותר את החוק היהודי אשר הגדיר רֵע ״כבן אותו העם.״ היהודים התייחסו לכל האחרים כאל ״כלבי הגויים.״ עורך הדין הזה הכיר במידת מה את תורת ישוע ולכן ידע שישוע חשב אחרת; וכך קיווה להוביל אותו לומר משהו שיוכל להיחשב כמתקפה על החוק הקדוש.
אך ישוע הבחין במניע של עורך הדין, ובמקום ליפול למלכודת, הוא בחר לספר למאזיניו סיפור, סיפור שמאזיניו בקהל ביריחו יעריכו מאוד. וכך אמר ישוע: ״אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שֹׁדֲדִים וְהֵם הִפְשִׁיטֻהוּ וְגַם פְּצָעֻהוּ וַיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בֵּין מָוֶת לַחַיִּים וַיֵּלְכוּ לָהֶם. וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בַּדֶּרֶךְ הַהוּא וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו. וְכֵן גַּם אִישׁ לֵוִי נִקְרַה בַּמָּקוֹם וייגשׁ וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו. וְהִנֵּה שֹׁמְרוֹנִי הֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וַיָּבֹא עָלָיו וַיַּרְא אֹתוֹ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו. וייגשׁ אֵלָיו וַיֶּחְבַּשׁ אֶת פְּצָעָיו וַיְסוּכֵם בְּשֶׁמֶן וָיָיִן וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל בְּהֶמְתּוֹ וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל הַמָּלוֹן וַיְכַלְכְּלֵהוּ. וְלַמָּחֳרָת בְּנָסְעוֹ הוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִים וַיִּתְּנֵם לְבַעַל הַמָּלוֹן וַיֹּאמַר ׳כַּלְכֵּל אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹסִיף עוֹד לְהוֹצִיא עָלָיו אֲנִי בְשׁוּבִי אֲשַׁלְּמֶנּוּ לָךְ.׳ וְעַתָּה מִי מִן הַשְּׁלשָׁה הָיָה בְעֵינֶיךָ רֵעַ לַנֹּפֵל בִּידֵי השודדים?״ כשהבחין עורך הדין כי הוא עצמו נפל למלכודת אשר טמן, ענה, ״הָעושֶׂה עִמּוֹ אֶת הֶחָסֶד.״ אמר לו ישוע, ״לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵן גַּם-אָתָּה.״
עורך הדין ענה, ״העושה עמו את החסד,״ מפני שביקש להימנע מלבטא את המילה השנואה, שומרוני. עורך הדין נאלץ להשיב על השאלה, ״מיהו רעי?״ אותה השאלה ששאל את ישוע, ואשר אם היה זה עונה עליה היה מואשם במישרין בכפירה. ישוע לא רק בלבל את עורך הדין הרמאי, אלא גם סיפר למאזיניו סיפור שבעת ובעונה אחת היטיב להזהיר את חסידיו וגם הוכיח בעוצמה את כל היהודים על יחסם לשומרונים. הסיפור הזה המשיך לעודד את האהבה בין אדם לחברו בקרב על אלה שהאמינו לאחר מכן בבשורתו של ישוע.
ישוע השתתף בחג הסוכות כדי להטיף את הבשורה לעולי הרגל שהגיעו מכל קצוות האימפריה; כעת עלה לחג החנוכה למטרה אחת בלבד: לתת לסנהדרין ולמנהיגי היהודים הזדמנות נוספת לראות את האור. המאורע המרכזי של הימים הספורים שבילה בירושלים התרחש בליל יום ששי, בביתו של ניקודמוס. שם התקבצו כעשרים וחמישה מנהיגים יהודים אשר האמינו בתורת ישוע. על הקבוצה הזו נמנו ארבעה עשר אשר היו באותה העת חברי הסנהדרין או שנמנו על שורותיה עד מעט לפני כן. בפגישה נכחו עבר, מטדורמוס ויוסף מהרמתיים.
באותו מפגש היו כל מאזיניו של ישוע מלומדים. הן שומעיו והן שני השליחים נדהמו מרוחב היריעה ומן העומק של הדברים שנשא ׳המאסטר׳ באוזני המכובדים. מאז שלימד באלכסנדריה, רומא ובאיי הים התיכון הוא לא הפגין ידיעות אלה ואת הבנתו המעמיקה בחיי האדם, הדתיים כמו החילוניים.
כאשר הסתיים המפגש הקטן, הם כולם נדהמו מאישיותו של ׳המאסטר׳, הוקסמו מנועם הליכותיו והתאהבו באדם. הם ביקשו לייעץ לישוע בנוגע לרצונו לכבוש את שאר חברי הסנהדרין. ׳המאסטר׳ הקשיב בדממה וברוב קשב לכל הצעותיהם. היטב ידע שאף אחת מתכניותיהם לא תצלח. הוא הניח שרוב מנהיגי היהודים לעולם לא יקבלו את בשורת המלכות; אף-על-פי-כן, הוא נתן לכולם הזדמנות אחת נוספת לבחור. אך כאשר הלך לדרכו לשנת הלילה על הר הזיתים בלוויית נתנאל ותומאס, עדיין לא החליט מה תהיה השיטה בה יביא פעם אחת נוספת עת פועלו לידיעת הסנהדרין.
באותו לילה נדדה שנתם של נתנאל ותומאס; הם הוכו בתדהמה ממה ששמעו בבית ניקודמוס. הם הפכו בדעתם את הערתו האחרונה של ישוע בתגובה להצעתם של חברי הסנהדרין בעבר ובהווה להתייצב לצדו אל מול השבעים. אמר ׳המאסטר׳: ״לא אֵחַי, זה לא ישרת דבר. אתם רק תעצימו את הזעם שינחת עליכם אך לא תצליחו לצמצם כהוא זה את השנאה שהם חשים כלפי. לכו לכם, כל אחד מכם, ועסקו בעסקי ׳האב׳ כפי שתנחה אתכם הרוח בעוד אני אביא לידיעתם פעם אחת נוספת את המלכות בהתאם לדרך בה יצווה אותי ׳אבי׳.״
למחרת יצאו השלושה אל ביתה של מרתה בבית עניא לארוחת הבוקר, ומשם המשיכו מיד לירושלים. בבוקר אותה שבת, כשהתקרבו ישוע ושני השליחים למקדש, הם פגשו קבצן ידוע, עיוור מלידה, אשר ישב במקומו הקבוע. אף כי הקבצנים לא ביקשו או קיבלו נדבות בשבת, הם הורשו להמשיך ולשבת במקומותיהם הקבועים. ישוע עצר והתבונן בקבצן. בזמן שהתבונן באדם הזה, עיוור מלידה, הבזיק הרעיון במוחו בנוגע לאופן בו יציג פעם אחת נוספת את משימתו עלי אדמות לידיעת הסנהדרין ומנהיגי הדת והרבנים היהודים האחרים.
בעת ׳שהמאסטר׳ עמד בפני העיוור, שקוע במחשבות, חכך נתנאל בדעתו בנוגע למה שגרם לעיוורונו של אותו האדם ושאל: ״׳מאסטר׳, האם אדם זה חטא או שמא הוריו, ומשום כך נולד עיוור?״
הרבנים לימדו שכל מקרי עיוורון מלידה נגרמו בשל חטא. לא רק שהילדים עצמם נעשו ונולדו מתוך חטא, אלא שילד יכול היה להיוולד עיוור כעונש על חטא מסוים שחטא אביו. הם אפילו לימדו שהילד עצמו היה עלול לחטוא עוד לפני שנולד. הם גם לימדו שמומים כאלה עלולים להיגרם בשל חטא או סטייה של האם בזמן ההיריון.
בכל האזורים הללו רווחה האמונה בגלגול נשמות. בנוסף למורים היהודים הקדומים, גם אפלטון, פילון ורבים מן האיסיים גרסו שהאדם קוצר בגלגול מסוים את מה שזרע בקיום קודם; וכך, הם האמינו שבגלגול חיים אחד הם משלמים על חטאים שחטאו בחיים קודמים. ׳המאסטר׳ התקשה לגרום לאנשים להאמין שנשמותיהם לא היו קיימות בעבר.
וככל שזה נדמה כסתירה, אפילו שהעיוורון היה לכאורה תוצאה של חטא, היהודים החשיבו כמצווה גדולה מתן נדבות לקבצנים העיוורים. העיוורים נהגו לשיר באוזני עוברי האורח, ״הו רחומי לב, מצווה לסייע לעיוור.״
ישוע החל לדון במקרה הזה עם נתנאל ותומאס לא רק משום שכבר החליט להשתמש בעיוור זה כדי להביא שוב את משימתו לידיעת מנהיגי היהודים, אלא גם משום שהוא תמיד עודד את שליחיו לחפש את הגורמים האמתיים לכלל התופעות, פיזיות או רוחניות כאחד. לעיתים קרובות הזהיר מפני הנטייה הרווחת לייחס גורמים רוחניים למאורעות פיזיים רגילים.
ישוע החליט להשתמש בקבצן למה שתכנן לעשות באותו היום. אך לפני שפעל למען אותו עיוור, יאשיהו שמו, ענה לשאלתו של נתנאל. כך אמר ׳המאסטר׳: ״לא חטא איש זה ואף לא חטאו הוריו ועדיין מעשה האל הוא. העיוורון שלו נובע מהשתלשלות הרגילה של הדברים, וכעת נעשה את אשר ציווה שולחי עוד במהלך היום כי בוא יבוא הלילה שבו לא יתאפשר לי עוד לעשות את שאנו עומדים לעשותו. כשאני בעולם, אני אור העולם, אך בעוד זמן קצר כבר לא אהיה עמכם.״
כאשר סיים ישוע את דבריו אלה, אמר לנתנאל ותומאס: ״הבה נשיב את הראייה לעיוור הזה בשבת, וכך תינתן לסופרים ולפרושים מלוא ההצדקה להאשים את ׳בן האדם׳.״ אז עצר, ירק על האדמה וערבב את הרוק עם החֵמר. הוא דיבר כך שהעיוור יכול היה לשמוע את כל מה שאמר, הלך ליואש, מרח את החמר על עיניו העיוורות ואמר: ״לך, בני, שטוף את החמר בבריכת השילוח ומיד תשוב אליך ראייתך.״ וכאשר שטף יאשיהו את עצמו בברכת השילוח, חזר לבני משפחתו וחבריו כאדם רואה.
מכיוון שתמיד קיבץ נדבות, הוא לא ידע משהו אחר; וכך, לאחר שוך ההתלהבות הראשונית על כך שחזר אליו מאור עיניו, הוא שב לקבץ נדבות במקום הקבוע שלו. חבריו, שכניו וכל מי שהכיר אותו משכבר, ראו ששב אליו מאור עיניו ושאלו, ״האם אין זה יאשיהו הקבצן העיוור?״ חלק אמרו שכן ואילו אחרים אמרו, ״לא, זה מישהו דומה לו, כי האדם הזה רואה.״ כאשר שאלו אותו עצמו, ענה, ״אני הוא.״
כאשר שאלו אותו לפשר העובדה ששב אליו מאור עיניו, ענה להם: ״אדם בשם ישוע חלף כאן, ובעוד הוא משוחח אודותי עם חבריו, רקק לתוך החמר, משח אותו על עיני והנחה אותי לרחוץ בבריכת השילוח. עשיתי כפי שציווה, ומיד שב אלי מאור עיני. זה היה רק לפני כמה שעות. עדיין אינני נבין הרבה ממה שאני רואה.״ כאשר שאלו האנשים שהחלו להתקבץ סביבו היכן יוכלו למצוא את האדם המוזר שריפא אותו, אמר להם יאשיהו שאיננו יודע.
היה זה אחד מן הנסים המוזרים יותר שחולל ׳המאסטר׳. האדם הזה לא ביקש להתרפא. הוא לא ידע שאותו ישוע שהנחה אותו לרחוץ בשילוח והבטיח לו את מאור עיניו היה הנביא מן הגליל שהטיף בירושלים בחג הסוכות. האדם הזה לא ממש האמין שישוב אליו מאור עיניו, אך בני תקופתו האמינו מאוד בכוח הרוק של אדם גדול או קדוש; מן השיחה של ישוע עם נתנאל ותומאס הסיק יאשיהו שהמיטיב שלו לכאורה היה אדם גדול, מורה מלומד או נביא קדוש; ולכן עשה כפי שציווה אותו ישוע.
ישוע השתמש בחמר וברוק והנחה אותו לרחוץ בברכת השילוח הסמלית בשל שלושת הסיבות הבאות:
1. לא היה זה נס שאירע בשל אמונתו של אותו אינדיבידואל. היה זה פלא שישוע ביקש לחולל לצרכיו הוא, אך הוא דאג בה בעת שהדם ייצא נשכר מכאן ואילך.
2. מכיוון שהעיוור לא ביקש להתרפא, ומכיוון שאמונתו הייתה קטנה, הפעולות החומריות נועדו לעודד אותו. הוא אכן האמין באמונה הטפלה שייחסה לרוק סגולות, וכן ידע שברכת השילוח הוא מקום יחסית קדוש. אך הוא לא היה הולך לשם אלמלא היה צריך לרחוץ את החמר שמשחו עליו. הייתה כאן המידה המספיקה של הטקסיות שנחוצה כדי להניע אותו לפעול.
3. אך הייתה לישוע סיבה שלישית בשלהּ השתמש באמצעים חומריים לשם פעולה ייחודית זו: הנס הזה בוצע לגמרי מבחירתו שלו, ובאמצעותו ביקש ללמד את חסידיו, את בני תקופתו כמו גם את בני הדורות הבאים, להימנע מלבוז לאמצעים חומריים של ריפוי מחלות או להזניח את השימוש באמצעים אלה. הוא ביקש ללמד אותם שהם חייבים להפסיק להתייחס לנסים כאופן היחיד בו ניתן לרפא מחלות אנושיות.
הסיבה העיקרית בשלה השיב ישוע בדרך פלא את מאור עיניו של אותו איש בבוקר יום שבת זה, בירושלים וסמוך למקדש הייתה כדי להתריס במישרין בסנהדרין ובכול המנהיגים והרבנים היהודיים. זו הייתה הדרך בה הכריז בפומבי על המחלוקת שלו עם הפרושים. תמיד היה חיובי בכל אשר עשה. ישוע הביא את שני שליחיו לאותו אדם בשעות אחר הצהריים המוקדמות של אותה שבת, וגרם במתכוון לאותו הדיון כדי להעלות את הנושא בפני הסנהדרין ולהכריח את הפרושים לתת דעתם על הנס.
עד לשעות אחר הצהריים, גרם הריפוי של יאשיהו לאלה דיונים סביב למקדש עד שהסנהדרין החליטה לכנס את המועצה במקום מושבה הקבוע. זאת, תוך הפרה מפורשת של החוק אשר אסר על התכנסותה של הסנהדרין בשבת. ישוע ידע שחילול השבת היה אחד מן האישומים העיקריים שיועלו מולו בשעת המבחן הסופי, והוא ביקש שהאשמה בשלהּ יובא לפני הסנהדרין תהיה ריפוי של אדם עיוור בשבת, כאשר בית הדין הגבוה של היהודים יישב בדין כדי לשפוט מעשה חסד זה וידון בנושאים הללו בשבת, תוך הפרה ישירה של החוק אשר הוא עצמו חוקק.
אך הם לא זימנו את ישוע; הם חששו לעשות כן. במקום זאת, קראו ליאשיהו. לאחר מספר שאלות מקדמיות, הנחה דובר הסנהדרין (שכחמישים מחבריה היו נוכחים) את יאשיהו לספר להם את אשר קרה לו. מאז הריפוי באותו הבוקר הבין יאשיהו מתומאס, מנתנאל ומאחרים שהפרושים כעסו על כך שנרפא בשבת, וככל הנראה התכוונו לגרום לצרות לכל המעורבים; אך יאשיהו לא הבין עדיין שישוע היה זה לו קראו ׳הגואל׳. וכך אמר כאשר תחקרו אותו הפרושים: ״אדם זה בא, מרח חמר על עיני, אמר לי לרחוץ בשילוח ועכשיו אני רואה.״
לאחר שנשא נאום ממושך, אמר אחד מן הפרושים המבוגרים יותר: ״אדם זה איננו יכול להיות שליח האל כי אתם רואים שאיננו שומר שבת. הוא הפר את המצווה, ראשית בכך שהכין את החמר ואז כשהנחה את הקבצן הזה לרחוץ בשבת במי השילוח. אדם כזה איננו יכול להיות מורה שנשלח מעם האל.״
אמר אחד מן הגברים הצעירים יותר, אחד שהאמין בישוע בסתר: ״אם אדם זה אינו שלוח האל, איך יוכל לעשות את הדברים הללו? אנחנו יודעים שחוטא פשוט איננו מסוגל לחולל נסים שכאלה. כולנו מכירים את הקבצן הזה ושהוא נולד עיוור; כעת הוא רואה. האם אתם עדיין טוענים שאת כל אלה עושה בכוח נסיך השדים?״ מול כל פרושי שקם והעז להאשים את ישוע קם אחר ששאל שאלות מביכות וסבוכות, וכך התגלעה ביניהם מחלוקת רצינית. יושב הראש ראה לאן פני הדברים, וכדי להרגיע את הדיון נפנה להמשיך ולתחקר את יאשיהו. פנה אליו ואמר: ״מה תאמר לנו על האדם זה, על אותו ישוע, שאתה טוען כי פקח את עיניך?״ ענה יאשיהו, ״אני חושב שהוא נביא.״
המנהיגים סערו, ומכיוון שלא ידעו מה לעשות, זימנו את הוריו של יאשיהו כדי לוודא שאכן נולד עיוור. הם לא הסכימו להודות בכך שהקבצן נרפא.
היה זה ידוע לכל בירושלים שלא רק שעל ישוע עצמו נאסרה הכניסה לבתי הכנסת, אלא שגם כל אלה שהאמינו בתורתו גורשו אף הם מבתי הכנסת ומקהילות ישראל; פירושו של דבר שנשללו מהן כל הזכויות שקיבלו יהודים באשר הם, למעט צרכי החיים הבסיסיים.
לפיכך, כאשר הובאו לפני הסנהדרין הוריו של יאשיהו, נשמות מפוחדות, הם חששו לדבר בחופשיות. אמר להם דובר בית הדין: ״האם זהו בנכם? האם נכון הוא שהוא נולד עיוור? ואם אכן כך, איך זה שכעת הוא רואה?״ ענה אז אביו של יאשיהו, בהסכמת אמו: ״אנחנו יודעים שזהו בננו ושהוא נולד עיוור, אך איננו יודעים כיצד הוא הפך לרואה או מי פקח את עיניו. שאלו אותו; הוא בוגר; ידבר בעצמו.״
כעת זימנו לפניהם את יאשיהו בפעם השנייה. הם לא ממש התקדמו בתכנית לערוך משפט רשמי, וכמה מהם החלו להרגיש מוזר שזה מתקיים בשבת; לכן, כאשר זומן שוב יאשיהו, הם ניסו להפיל אותו במלכודת תוך שימוש במתקפה מסוג אחר. דובר בית המשפט דיבר אל העיוור לשעבר ואמר: ״למה שלא תהלל את אלוהים? למה שלא תספר לנו מה באמת קרה? כולנו יודעים שאדם זה הוא חוטא. למה תסרב להכיר באמת? אתה יודע שגם אתה וגם הוא עומדים להיות מורשעים בחילול שבת. למה שלא תכפר על החטא שלך בכך שתודה שאלוהים ריפא אותך, אם אתה ממשיך לטעון שהיום שב אליך מאור עיניך?״
אך יאשיהו לא היה טיפש ואף לא נעדר חוש הומור; וכך ענה לדובר בית הדין: ״אינני יודע אם אדם זה חוטא; אך דבר אחד אני יודע – קודם הייתי עיוור ועכשיו אני רואה.״ ומכיוון שלא הצליחו להפיל את יאשיהו בפח, המשיכו לחקור אותו ושאלו: ״איך בדיוק הוא השיב לך את מאור עיניך? מה בדיוק עשה לך? מה אמר לך? האם ביקש ממך להאמין בו?״
השיב יאשיהו, מעט בחוסר סבלנות: ״אמרתי לכם בדיוק איך הכול קרה, ואם לא האמנתם לעדות שלי, למה תבקשו לשמוע אותה שוב? האם גם אתם במקרה תלמידים שלו?״ כאשר דיבר כך יאשיהו, פרץ בלבול כמעט אלים בקרב חברי הסנהדרין, כשמנהיגיה רצו אל עבר יאשיהו וצעקו עליו ברוגז: ״אתה יכול להיות תלמידו של אדם זה, אך אנו תלמידיו של משה, ואנחנו מלמדים את חוקי האל. אנחנו יודעים שאלוהים דיבר מפי משה, אך איננו יודעים מנין בא אדם זה, ישוע.״
ואז עמד יאשיהו על שרפרף וצעק בקול לכל מי שיכול היה לשמוע: ״שמעו, המתיימרים להיות מורי ישראל, כי דָּבָר נִפְלָא הוּא אֲשֶׁר אַתֶּם לֹא יְדַעְתֶּם מֵאַיִן הוּא וְכפי שהעדתי הוּא פָקַח אֶת עֵינָי. וְהִנֵּה יָדַעְנוּ כִּי אֶת הַחַטָּאִים לֹא יִשְׁמַע; אֵל כִּי אִם אֶת יְרֵא אלוהים וְעֹשֵׂה רְצוֹנוֹ אֹתוֹ יִשְׁמָע. מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמָע אֲשֶׁר פָּקַח אִישׁ עֵינֵי עִוֵּר מֵרָחֶם. ראו כולכם מה נעשה היום בירושלים! לוּלֵא הָיָה זֶה מֵאֵת אלוהים לֹא הָיָה יָכול לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה.״ צעקו לו חברי הסנהדרין עת עזבו בכעס ובבלבול: ״הֵן בַּחֲטָאִים נוֹלַדְתָּ כֻלָּךְ וְאַתָּה תְלַמְּדֵנוּ? אולי לא באמת נולדת עיוור, ואם שב אליך מאור עיניך בשבת, היה זה בכוחו של נסיך השדים.״ ומשם הלכו ישירות לבית הכנסת כדי לנדות את יאשיהו.
כשהחל המשפט היו בדעתו של יאשיהו רק רעיונות עמומים ביחס לטיבו של ישוע ולריפוי שקיבל מידיו. הרבה מן העדות הנועזת שנשא באומץ ובחכמה באוזני בית המשפט העליון של ישראל נרקמה בדעתו כשהתברר שהמשפט נושא אופי בלתי הגון ובלתי צודק.
במשך כל אותה העת, כשהסנהדרין חיללה את השבת בהתכנסותה באחד מאולמות המקדש, ישוע שהה בסמוך ולימד את הקהל במרפסת שלמה. הוא קיווה שהסנהדרין תזמן אותו כדי שיוכל לבשר להם את הבשורות הטובות של החירות והאושר של הבנים אלוהיים במלכות האל. אך הם פחדו לזמנו. תמיד חששו מהופעותיו הציבוריות הפתאומיות של ישוע בירושלים. הם ביקשו כל כך את ההזדמנות שנתן להם ישוע כעת, אך הם חששו לזמנו להופיע בפני הסנהדרין אפילו כעֵד, וחששו עוד יותר לעצור אותו.
היה זה אמצע החורף בירושלים, והקהל ביקש מחסה במרפסת שלמה; ישוע נשאר עוד והקהל המשיך ושאל אותו שאלות רבות. הוא לימד אותם במשך יותר משעתיים. כמה מן המורים היהודיים ביקשו להפיל אותו בפח בפומבי ושאלו אותו: ״כמה זמן עוד תחזיק אותנו במתח?״ אם אתה המשיח, למה שלא תגיד לנו את זה בפשטות?״ אמר להם ישוע: ״פעמים רבות סיפרתי לכם אודותיי ואודות ׳אבי׳, אך אתם לא מאמינים לי. האם אינכם רואים שכל מה שאני עושה בשם ׳אבי׳ מעיד עלי? אך רבים מכם אינם מאמינים כי אינכם צאן מרעיתי. מורה האמת מושך אליו רק את הצמאים לאמת ולצדק. צֹאנִי תִּשְׁמַעְנָה אֶת קוֹלִי וַאֲנִי יְדַעְתִּין וְאַחֲרַי תֵּלַכְנָה. וַאֲנִי אֶתֵּן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם וְלֹא תֹאבַדְנָה לָנֶצַח וְאִישׁ לֹא יחטוף אֶותְן מִיָּדִי. ׳הָאָב׳ אֲשֶׁר נְתָנָן לִי גָּדוֹל הוּא עַל כֹּל וְאִישׁ לֹא יחטוף אֶותְן מִיַּד ׳הָאָב׳. אֲנִי וְאָבִי אֶחָד אֲנָחְנוּ.״ כמה מן היהודים הבלתי מאמינים רצו לאזור במקדש שהיה בבניה והרימו סלעים כדי לסקול את ישוע, אך המאמינים עצרו בעדם.
המשיך ישוע ללמד ואמר: ״מַעֲשִׂים טוֹבִים רַבִּים הֶרְאֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֵת ׳אָבִי׳. מַה הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָלָיו תִּסְקְלֻנִי? ענה לו אחד הפרושים: ״עַל מַעֲשֶׂה טוֹב לֹא נִסְקֹל אֹתָךְ כִּי אִם עַל גַּדֶּפְךָ אֶת אלוהים וְעַל אֲשֶׁר אָדָם אַתָּה וַתַּעַשׂ עַצְמְךָ אלוהים.״ ענה ישוע: ״אתם מאשימים את ׳בן האדם׳ בגידוף משום שאתם מסרבים להאמין להכרזה שלי, שנשלחתי מעם האל. אִם לֹא אֶעֱשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂי אָבִי אַל תַּאֲמִינוּ לִי. וְאִם עֹשֶׂה אֲנִי גַּם אִם לֹא תַאֲמִינוּ לִי הַאֲמִינוּ לְמַעֲשָׂי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ כִּי בִי ׳הָאָב׳ וַאֲנִי בּוֹ, וכך אני בכל המאמין בבשורה זו.״ כאשר שמע הקהל מילים אלה, רבים רצו לתפוש אותו ולסקול אותו באבנים, אך הוא חמק דרך חללי המקדש; הוא פגש את נתנאל ותומאס אשר השתתפו בכינוס של הסנהדרין והמתין עמם בסמוך למקדש עד אשר יצא יאשיהו מאולם הכנסים.
ישוע ושני השליחים לא הלכו לחפש אחר יאשיהו עד ששמעו שגורש מבית הכנסת. כאשר באו לביתו, קרא לו תומאס החוצה לחצר, שם דיבר אליו ישוע ושאל: ״יאשיהו, האם אתה מאמין ׳בן האל׳? ענה לו יאשיהו, ״אמור לי מי הוא זה אשר עלי להאמין בו.״ ענה לו ישוע: ״ראית ושמעת אותו, והוא זה אשר דובר אליך כעת.״ אמר יאשיהו, ״אדוני, אני מאמין,״ והשתטח אפיים ארצה בסגידה.
כאשר נודע ליאשיהו שהוא גורש מבית הכנסת, בהתחלה מאוד נבהל, אך כאשר הנחה אותו ישוע להתכונן לצאת עמם מיד למחנה בפלה, הוא התעודד מאוד. הירושלמי הפשוט הזה אכן גורש מבית כנסת יהודי, אך ראו כיצד ׳בורא׳ של יקום מוביל אותו אל תוך האצולה הרוחנית של אותם הימים.
וכעת יצא ישוע לירושלים, אליה לא שב עד לסמוך לזמן בו התכונן לעזוב את העולם הזה. ׳המאסטר׳ שב עם שני השליחים ועם יאשיהו לפלה. התברר שיאשיהו היה אחד ממקבלי פלאי הסעד של ׳המאסטר׳ שהניב פרי, שכן הוא המשיך כל ימי חייו להטיף לבשורת המלכות.
ביום שלישי, ה-3 בינואר, שנת 30 לספירה, כינס אבנר, שעמד בעבר בראש שניים עשר שליחיו של יוחנן, שהיה בעבר נזיר וראש לנזירי עין גדי, וכעת עמד בראש קבוצת שבעים שליחי המלכות, את עמיתיו והנחה אותם לקראת משימת לערי וכפרי פראה. המשימה בפראה נמשכה כמעט שלושה חודשים והייתה האחרונה של ׳המאסטר׳. משם המשיך ישוע ישירות לירושלים ועמד בחוויותיו האחרונה בגוף בירושלים. השבעים, בעדם סייעו מעת לעת ישוע ושניים עשר השליחים, פעלו בערים ובעיירות הבאות ובכחמישים כפרים נוספים: צפון, גדרה, מָקַד, ארבלה, רמת, עדרי, בוסרה, כספין, מצפה, ג׳רש, רגבה, סוכות, אמתוס, אדם, פנואל, קפיטוליאס, דיון, חטיטא, גדה, פילדלפיה, נֹבח, גלעד, בית נמרא, צור, אלעלה, בית רמתה, חשבון, לשה, בית פעור, שיטים, שִבֵמַה, מדבה, בית מעון, רבּה וערוער.
במהלך המסע הזה בפראה, נטל סגל הנשים, שמנה כעת ששים ושתיים חברות, את רוב מלאכת הסעד לחולים. הייתה זו תקופת התפתחותם הסופית של היבטיה הרוחניים הגבוהים יותר של בשורת המלכות, ובשל כך היא נעדרה מעשי פלא כלשהם. שום אזור של פלשתינה לא טופל ביסודיות כזו בידי שליחיו ותלמידיו של ישוע, ובשום אזור אחר לא התקבלה תורתו של ׳המאסטר׳ טוב יותר בידי שדרת האזרחים הגבוהות יותר.
בעת הזו, היו תושבי פראה חלוקים בערך שווה בשווה בין היהודים לגויים, מכיוון שככלל היהודים סולקו מן האזורים הללו בימיו של יהודה המכבי. פראה הייתה החבל היפה ביותר בפלשתינה. שמה הנפוץ בקרב היהודים היה ״עבר הירדן.״
במהלך התקופה הזו חילק ישוע את זמנו שווה בשווה בין המחנה לפלה לבין מסעות בסיוע השבעים לערים השונות בהם עבדו. תחת הנחיתו של אבנר הטבילו השבעים את כל המאמינים, אף כי ישוע לא הנחה אותם לעשות כן.
עד למחצית חודש ינואר נקבצו במחנה בפלה יותר מאלף מאתיים איש, וכשהיה במחנה, לימד ישוע את הקהל פעם ביום, על-פי-רוב בתשע בבוקר, אלא אם הגשם מנע זאת. פטרוס, כמו גם שאר השליחים, למדו את ההמונים בכל אחר הצהריים. את הערבים הקדיש ישוע למפגשי השאלות והתשובות הרגילים עם השניים עשר ועם התלמידים המתקדמים. בקבוצות הערב נכחו בממוצע חמישים איש.
עד למחצית חודש מרץ, כשצא ישוע לכיוון ירושלים, מעל ארבעת איש האזינו לישוע או פטרוס מטיפים מדי בוקר. ׳המאסטר׳ בחר לסיים את עבודתו על-פני האדמה כאשר העניין במסר שלו הגיע לשיאו, שיאו של שלב ההתפתחות השני, הבלתי-פלאי, של המלכות. אף כי שלושת רבעים מן ההמון היו מחפשי אמת, נכחו שם גם הרבה פרושים מירושלים וממקומות אחרים, כמו גם ספקנים ופקפקנים רבים.
ישוע ושניים עשר השליחים הקדישו את מרבית זמנם להמונים שנקבצו במחנה בפלה. השניים עשר עסקו רק מעט בעבודת השדה, ויצאו רק מעת לעת עם ישוע לבקר את עמיתיו של אבנר. אבנר הכיר היטב את פראה משום שבה התרכזה רוב עבודתו של המאסטר הקודם שלו, יוחנן המטביל. לאחר שיצאו למשימה בפראה, אבנר והשבעים לעולם לא שבו שוב למחנה בפלה.
עם תום חג החנוכה, כאשר נס ישוע צפונה הרחק מתחום שלטונם של מנהיגי היהודים, עקבה אחריו לפלה חבורה בת שלוש מאות ירושלמים, פרושים כמו גם אחרים; ובנוכחות המורים והמנהיגים היהודיים הללו, כמו גם בנוכחות שניים עשר השליחים, נשא ישוע את הדרשה על ״הרועה הטוב.״ לאחר שיחה בלתי רשמית בת חצי שעה, דיבר ישוע אל קבוצה של כמאה מאזינים ואמר:
״דברים רבים לי לומר לכם הלילה הזה, ומכיוון שרבים מכם הינם תלמידי ואילו אחדים מכם אויבי המושבעים, אציג את השיעור בצורת משל, וכך ייקח כל אחד מכם לעצמו את מה שלבו יקבל.
״מצויים כאן הלילה כאלה שמוכנים למות למעני ולמען בשורת המלכות, וכאלה שיציעו את עצמם בשנים לבוא; אך מצויים כאן גם אחדים מכם המשועבדים למסורת ועקבו אחרי לכאן מירושלים, ואשר יחד עם מנהיגיהם החשוכים, הלוקים באשליות, מבקשים להמית את ׳בן האדם׳. החיים שאני חי היום בגוף ישפטו את אתכם גם אתכם, את הרועים האמתיים ואת הרועים הכוזבים. אילו היו הרועים הכוזבים עיוורים, לא היה בזה משום חטא, אך אתם טוענים שאתם רואים; אתם מעידים על עצמכם כמורים בישראל; ומשום כך קם ועומד עליכם חטאכם.
״בעתות סכנה, מקבץ הרועה הטוב את צאנו למכלאה מדי לילה. לעת בוקר, נכנס הרועה למכלאה בדלת, קורא לצאן בקולו והצאן יודעות את קולו. כל רועה אשר נכנס למכלאה שלא דרך הדלת אינו אלא גנב ושודד. הרועה הטוב נכנס למכלאה לאחר שהשוער פתח בפניו את השער, וצאנו, אשר יודעות את קולו, יוצאות לפקודתו; וכאשר תצאנה הצאן, הולך הוא לפניהן; הוא מוביל והן הולכות אחריו. הצאן הולכות אחריו משום שהן יודעות אל קולו; הן לא תלכנה אחר זר. הן תנוסנה מפני הזר מפני שלא תדענה את קולו. ההמון אשר נקבץ כאן היום הוא כמו עדר ללא רועה, אך כאשר נדבר אליהם הם יכירו את קולו של הרועה וילכו אחרינו; לפחות אלה שרעבים וצמאים לאמת ולצדק יעשו כן. כמה מכם אינכם צאן מרעיתי; אינכם מכירים את קולי, ואינכם הולכים אחרי. ומכיוון שאתם רועים כוזבים, הצאן לא מכירות את קולכם ולא תלכנה אחריכם.״
כאשר סיים ישוע לספר את המשל, איש לא שאל דבר. לאחר זמן מה החל שוב לדבר ולדון במשל:
״אלה מכן שירעו את צאן ׳אבי׳ חייבים לא רק להיות מנהיגים ראויים אלא גם להזין את הצאן במזון ראוי; אינכם רועים טובים אלא אם תוליכו את הצאן לנאות דשא ולמי מנוחות.
וכדי שכמה מכם לא יבינו בקלות יתרה את המשל, אני מצהיר כי אני הן הדלת לצאן ׳האב׳ ובה בעת גם הרועה הטוב של צאן ׳אבי׳. ייכשל כל רועה אשר יבקש לבוא בשערי המכלאה בלעדי, והצאן לא תשמענה בקולו. אני, וכל אלה הסועדים עמי, הם השער. כל נשמה הבאה בשערי נתיב הנצח בדרך שיצרתי ועליה ציוויתי תיגאל ותמשיך עד שתגיע לנאות הדשא של פרדיס.
״אך אני גם הרועה הטוב שמוכן להקריב את חייו למען צאנו. הַגַּנָּב לֹא יָבוֹא כִּי אִם לִגְנוֹב וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וַאֲנִי בָאתִי לְהָבִיא לָהֶם חַיִּים וּמְלֹא סִפְקָם. וְהַשָּׂכִיר אֲשֶׁר לֹא רֹעֶה הוּא וְהַצֹּאן לֹא צֹאנוֹ הוּא יִרְאֶה כִּי בָא הַזְּאֵב וְעָזַב אֶת הַצֹּאן וָנָס וְהַזְּאֵב יחטוף וְהֵפִיץ אֶת הַצֹּאן. אך הרועה הטוב לא ינוס עם בוא הזאב; הוא יגן על צאנו ובמקרה הצורך ייתן נפשו למענם. אמן אמן אומר לכם, אֲנִי הָרֹעֶה הַטּוֹב וְיָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר לִי וְנוֹדַעְתִּי לַאֲשֶׁר לִי. לא אנוס בשעת סכנה. אסיים את השירות כמלוא רצון ׳אבי׳, ולא אזנח את הצאן שהפקיד ׳אבי׳ בידי.
״וְצֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָה הַזֹּאת, ונכון הדבר לא רק לעולם הזה. צאן אחרות אלה גם תִשְׁמַעְנָה קוֹלִי, והבטחתי ׳לאב׳ שכולן תהיינה לעֵדֶר אֶחָד, אחווה אחת של כל בני האל. ואז תדעו את קולו של רועֶה אֶחָד, הרועה הטוב, והכל יכירו באבהותו של האל.
״ותדעו מדוע אוהב אותי ׳אבי׳ והפקיד בידי את כל הצאן במחוזות אלה; מפני ׳שהאב׳ יודע שלא אכשל בשמירה על הצאן, לא אטוש אותן, ואם אדרש אתן נפשי בעדם ללא היסוס בשירות כל עדרי הצאן הרבים הללו. אך שימו לב כי אם אתן נפשי, אָשׁוּב וְאֶקָּחֶהָ. וְאִישׁ לֹא יִקָּחֶנָּה מֵאִתִּי כִּי אִם אֲנִי מֵעַצְמִי אֶתְּנֶנָּה. יֶשׁ בְּיָדִי לָתֵת אֹתָהּ וּבְיָדִי לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ. אף כי לא תוכלי להבין זאת, סמכות זו קיבלתי מעם ׳אבי׳ עוד לפני היות עולם זה.״
שליחיו התבלבלו לשמע הדברים הללו, תלמידיו הוכו בתדהמה ואילו הפרושים מירושלים וסביבותיה הלכו לתוך הלילה ואמרו, ״שֵׁד בּוֹ או מְשֻׁגָּע הוּא.״ אך אחדים מן המורים הירושלמים אמרו: ״הוא מדבר מתוך סמכות; ובכלל מי אי פעם ראה אִישׁ אֲשֶׁר שֵׁד בּוֹ הֲיוּכַל שֵׁד לִפְקֹחַ עֵינֵי עִוורִ מלידה או לעשות את כל הדברים הנפלאים שעשה זה?״
למחרת הצהירו מחצית מן המורים היהודיים על אמונתם בישוע ומחציתם חזרו מבוהלים לביתם, לירושלים.
עד לסוף חודש ינואר מנו ההמונים כמעט שלושת אלפים. ביום שבת, ה-28 בינואר, נשא ישוע את הדרשה הזכורה לטוב על ״אמון ומוכנות רוחנית.״ לאחר הערות מקדמיות של שמעון פטרוס, כך אמר ׳המאסטר׳:
״את מה שאמרתי פעמים רבות לשליחי ולתלמידי, אכריז כעת בפני ההמון: אף כי רבים מן הפרושים הללו הינם כנים בלבם וכמה מהם מצויים כאן, כתלמידי, היזהרו משאוֹר הפרושים שהוא צביעות, שנולד הוא מן השיפוטיות וניזון מן השעבוד למסורת. עוד מעט תבינו כולכם את מה שאני אומר. כל מה שכעת סמוי מעיניכם יתגלה כאשר יסיים ׳בן האדם׳ את משימתו בגוף על-פני האדמה.
״בקרוב מאוד תצאנה לאור ותוכרזנה באזני כל תכניותיהם של אויבינו, הנרקמות כעת בסתר ובחשיכה. אך לכם, ידידי, אומר כי כאשר יבקשו להשמיד את ׳בן האדם׳, אל תפחדו מהם. אַל תִּירְאוּ מִן הַמְמִיתִים אֶת הַגּוּף וְאַחֲרֵי כֵן אֵין לְאֵל יָדָם לְהָרַע עוֹד. אורה אתכם לא להתיירא מפני איש, לא בשמים ולא בארץ, אלא לשמוח בידיעתכם את זה שיכול לגאול אתכם מן החטא כולו ולהציג אתכם חסרי רבב למשפט היקום.
״הֲלֹא תימכרנה שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּאִסָּר? ואף כאשר הן מבקשות את מזונן, אחת מהן לא תתקיים ללא ידיעת ׳האב׳ מקור החיים כולם. לשומרות השרפיות גַּם שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁכֶם נִמְנוֹת כֻּלָּן. ואם כל זה נכון, מדוע תתייראו מזוטות חיי היום-יום? אומר אני לכם: אַל תִּירָאוּ הִנֵּה יְקַרְתֶּם מִצִּפֳּרִים רַבּוֹת.
״לכל מי שאמיץ דיו להודות באמונה בבשורתי לִפְנֵי הָאָדָם אוֹדֶה בּוֹ גַם אָנִי לִפְנֵי המלאכיות שבשָׁמָיִם; וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ ביודעין את האמת בתורתי לִפְנֵי הָאָדָם תתכחש אליו שומרת הגורל לִפְנֵי המלאכיות שֶׁבַּשָׁמָיִם.
״גדפו כרצונכם את ׳בן האדם׳ וייסלח לכם; המתיימר לגדף את האל יתקשה למצוא מחילה. אלה המרחיקים לכת ומייחסים ביודעין את מעשי האל לכוחות הרשע, הינם אלה המורדים במתכוון הרחוקים מלבקש מחילה על חטאיהם.
״וְכַאֲשֶׁר יָבִיאוּ אֶתְכֶם אֶל-בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְלִפְנֵי הָרָשֻׁיּוֹת וְהַשַּׁלִּיטִים אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ תִּצְטַדְּקוּ וּבַמֶּה תִּצְטַדְּקוּ וּמַה תְּדַבֵּרו, כִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא יוֹרֶה אֶתְכֶם בַּשָּׁעָה הַהִיא אֶת הַנָּכוֹן לְדַבֵּר בזכות בשורת המלכות.
״עד מתי תשתהו בגיא ההחלטה? למה תתלבטו בין שתי הדעות? למה שיהודי או גוי יהססו לקבל את הבשורות הטובות, שהוא בן האל הנצחי? כמה זמן יידרש לנו לשכנע אתכם לקבל בשמחה את מורשתכם הרוחנית? באתי לעולם הזה כדי לגלות לכם את ׳האב׳ ולהוביל אתכם אל ׳האב׳. את החלק הראשון השלמתי, אך את השני לא אוכל להשלים ללא הסכמתכם; לעולם לא ייאלץ ׳האב׳ אדם לבוא בשערי המלכות. תמיד הייתה ותמיד תהא ההזמנה: וְהַצָּמֵא יָבוֹא וְהֶחָפֵץ ייקח מַיִם חַיִּים חִנָּם.״
כאשר סיים ישוע את דבריו, רבים הלכו להיטבל בידי השליחים במי הירדן בזמן שהוא המשיך להאזין לשאלות הנותרים.
בעת שהשליחים הטבילו את המאמינים, שוחח ׳המאסטר׳ עם אלה שנותרו מאחור. בא אליו אדם צעיר אחד ואמר: ״׳מאסטר׳, אבי נפטר והוריש לאחי ולי רכוש רב, אך אחי מסרב לתת לי את חלקי. האם תוכל לבקש מאחי לחלוק עמי את הירושה?״ ישוע מעט התרעם על כך שצעיר חומרני הזה העלה לדיון סוגיה עסקית כזו; אך הוא השתמש בשאלה כדי להמשיך וללמד. אמר ישוע: ״בֶּן אָדָם, מִי שָׂמַנִי עֲלֵיכֶם לְשֹׁפֵט וְלִמְחַלֵּק? מאיפה קיבלת את הרעיון שאני מתעסק בענייני החומר של העולם?״ ואז נפנה לכלל הנוכחים, ואמר: ״רְאוּ וְהִשָּׁמְרוּ לָכֶם מִבְּצֹעַ בָּצַע כִּי חַיֵּי הָאָדָם אֵינָם תלויים בְּהַרְבּוֹת קנייניו. האושר איננו טמון בכוחו של העושר, והשמחה איננה נובעת מן הקניין. אף כי הרכוש עצמו איננו מקולל, פעמים רבות תוביל אהבת העושר להתמסר לדברי העולם ולכך שהנשמה מתעוורת ביחס ליופיין הרוחני של מציאויות הרוח של מלכות האל שבארץ ושמחת חיי הנצח שבשמים.
״ אספר לכם סיפור. שְׂדֵה אִישׁ עָשִׁיר אֶחָד עָשָׂה תְּבוּאָה הַרְבֵּה. וַיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ לֵאמֹר: ׳מָה אֶעֱשֶׂה כִּי אֵין לִי מָקוֹם לֶאֱסוֹף אֶת תְּבוּאָתִי?׳ חשב על הבעיה ואמר: ׳אֶת זֹאת אֶעֱשֶׂה; הָרֹס אֲסָמַי וּבָנֹה גְּדוֹלִים מֵהֶם וְאֶכְנְסָה שָׁמָּה אֶת-כָּל-יְבוּלִי וְטוּבִ. וְאֹמַר לְנַפְשִׁי, נַפְשִׁי יֶשׁ לָךְ טוֹבָה הַרְבֵּה לְשָׁנִים רַבּוֹת; הִנָּפְשִׁי אִכְלִי שְׁתִי וְשִׂישִׂי.׳
״אך אדם זה היה גם כסיל. הוא סיפק את צרכי החומר לדעתו וגופו אך לא רכש מאוצרות השמים לסיפוק הרוח ולגאולת הנשמה. ואפילו אז, לא זכה ליהנות מן האוצרות שצבר, שכן באותו הלילה ממש נדרשה ממנו נפשו. באותו הלילה באו שודדים, פרצו לביתו והרגו אותו, ולאחר שבזזו את אסמיו, שרפו את כל מה שנותר. יורשיו נלחמו על הרכוש שהותירו מאחור השודדים. אדם זה צבר רכוש לעצמו על-פני האדמה אך היה עשיר באלוהים.״
ישוע דן בעניינו של הצעיר הזה ובירושה שלו משום שידע שהצרה שלו היתה החמדנות. אילולא היה כן, לא היה ׳המאסטר׳ מתערב, מכיוון שמעולם לא התערב בענייני העולם, לא באלה של שליחיו וקל וחומר לא באלה של תלמידיו.
כאשר סיים ישוע את הסיפור, קם אדם אחר ושאל אותו: ״׳מאסטר, יודע אני ששליחיך מכרו את כל רכושם כדי ללכת אחריך, ושרכושם מוחזק במשותף כמו האיסיים, אך האם תבקש מכולנו, תלמידיך, לעשות כן? האם זהו חטא להיות בעלים של עושר שהושג ביושר?״ לשאלה זו ענה ישוע: ״ידידי, אין זה חטא להיות בעליו של עושר שהושג ביושר; אך זהו חטא להפוך את העושר החומרי לאוצרות שמושכים אותך מלהקדיש את תשומת לבך לעיסוקי הרוח של המלכות. זה איננו חטא להיות בעליו של רכוש ארצי שהושג ביושר בתנאי שאוצרך הוא בשמים, כִּי בִמְקוֹם אֲשֶׁר אוֹצַרְכֶם בּוֹ שָׁם יִהְיֶה גַם לְבַבְכֶם. יש הבדל גדול בין עושר שמוביל לחמדנות ולאנוכיות לזה שמוחזק ומחולק ברוח של מנהיגות בידי אלה שצברו שפע של עושר ארצי ותורמים בנדיבות כדי לתמוך באלה שמקדישים את כל האנרגיה שלהם לעבודת המלכות. רבים מאלה כאן שאין להם כסף משתכנים ומואכלים בעיר האוהלים ההיא משום שגברים ונשים ליברלים ובעלי אמצעים תרמו למארחיכם, דוד זבדיה, בדיוק לצרכים אלה.
״אך לעולם אל תשכחו כי אחרי ככלות הכול העושר הינו בר חלוף. לעיתים קרובות מדי מאפילה אהבת הכסף על הראייה הרוחנית ואפילו מחסלת אותה. זהו את הסכנה שטמונה כאשר העושר, במקום לשרת אתכם, הופך לאדונכם.״
ישוע לא הנחה להזניח, להתבטל, או להיות אדיש למילוי הצרכים הפיזיים של משפחתו של האדם, ואף לא להסתמך על נדבות. הוא כן לימד שנדרש להכפיף את החומרי ובר החלוף לרווחתהּ של הנשמה ולהתקדמות הרוחנית במלכות השמים.
ואז, כאשר ירד הקהל לנהר כדי לצפות בהטבלה, ניגש האדם הראשון לישוע בפרטיות לדון בירושה. הוא חש שישוע נהג בו בחומרה. לאחר ׳שהמאסטר׳ שמע אותו שוב, ענה: ״בני, למה ביום כזה אתה מפספס את ההזדמנות לאכול מלחם החיים ומעדיף להמשיך ולהזין את נטיותיך החמדניות? האם אינך יודע שאם תגיש תלונה לבית הדין של בית הכנסת, תידון זו באופן צודק? האם אינך רואה שאני פועל כדי להבטיח שאתה יודע על הירושה השמימית שלך? האם לא קראת בתורה: ׳יש את העשיר שמקמץ מאוד, וזהו גמולו: אומר הוא, מצאתי מנוחה ואוכל את פירותיי, ואיננו יודע מה יביא עליו הזמן, וכן שנגזר עליו להותיר את כל רכושו לאחרים כשימות.׳ האם לא קראת את המצווה: ׳לא תחמוד.׳ ושוב, ׳שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ.׳ האם קראת בתהילים כי ׳וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ יְהוָה,׳ וכי ׳טוֹב מְעַט, לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן, רְשָׁעִים רַבִּים.׳ ׳חַיִל כִּי יָנוּב, אַל תָּשִׁיתוּ לֵב.׳ האם קראת את ירמיהו שאמר, ׳כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל׳; ואמת דיבר יחזקאל כשאמר, ׳כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים, אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ.׳״
שילח ישוע את הצעיר לדרכו ואמר לו: ״בני, כִּי מַה יּוֹעִיל לך שֶׁתִּקְנֶה אֵת כָּל הָעוֹלָם וְתאבַּד אֶת נַפְשׁך?״
לאדם אחר אשר עמד בסמוך ושאל את ישוע כיצד יישפטו העשירים ביום הדין, הוא ענה: ״לא באתי לשפוט את העשירים ואף לא את העניים, אך החיים שחי האדם יועמדו למשפט לעיני כל. בנוסף לכל שיקול אחר שראוי לעשירים לשקול, כל מי שלו רכוש גדול ראוי לו לשאול שלוש שאלות, ואלה הן:
״1. כמה רכוש צברת?
״2. כיצד השגת את העושר הזה?
״3. כיצד השתמשת בעושר הזה?״
אז הלך ישוע לאוהלו, לנוח לפני ארוחת הערב. כאשר סיימו השליחים להטביל, ביקשו גם הם לשוחח עמו על העושר שבארץ ועל אוצרות השמים, אך הוא ישן.
כאשר נפגשו למפגש היומי שלהם, אותו הערב, לאחר הארוחה, שאל אנדראס: ״׳מאסטר׳, בזמן שהטבלנו את המאמינים, דברת הרבה עם הקהל שנותר מאחור ואת זאת לא שמענו. האם תסכים לחזור על מה שאמרת לטובתנו?״ ענה ישוע בתשובה לשאלתו של אנדראס:
״כן, אנדראס, אדבר אתכם על ענייני העושר הפרנסה. אך דברי אליכם, השליחים, חייבים להיות מעט שונים מאלה שאמרתי לתלמידים ולהמונים. זאת, משום שאתם וויתרתם על הכול לא רק ללכת אחרי אלא גם להיות מוסמכים כשגריריהּ של המלכות. לאחר התנסות בת כמה שנים, אתם כבר יודעים ׳שהאב׳ שלמלכותו אתם מטיפים לא יזנח אתכם. הקדשתם את חייכם לסעד המלכות; ומשום כך אין לכם מה לחשוש בנוגע לענייני העולם החולף, למה שתאכלו, ואפילו לא לגוף ואף לא למה שתלבשו. בריאות הנשמה דורשת יותר ממזון ומשקה; ההתקדמות הרוחנית חשובה הרבה יותר מן הצורך במלבוש. כשאתם מתפתים להטיל ספק בביטחון מזונכם, חשבו על העורבים; הם אינם זורעים ואף לא קוצרים, אין להם אסמים ומחסנים, ואף-על-פי-כן מספק ׳האב׳ לכל אחד מהם שמבקש זאת את מזונו. וכמה יקרים אתם הרבה מן העורבים! וחוץ מזה, כל החששות והספקות המכרסמים לא יועילו לכם לספק את צרכיכם החומריים. האם מי מן החששות יכול להוסיף לכם אצבע לקומתכם או יום לחייכם? מכיוון שעניינים אלה אינם בידכם, למה לדאוג מכל הבעיות הללו?
״הִתְבּוֹננוּ-נָא אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה הצומחות; לֹא יַעַמְלוּ וְלֹא יִטְווּ; וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי גַם שְׁלֹמֹה בְּכָל-הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֵנָּה. וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ האלוהים אֶת חֲצִיר הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר הַיּוֹם צּמֵחַ וּמָחָר יושלךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר אַף כִּי אֶתְכֶם, שגרירי מללות השמים. הו אתם, קְטַנֵּי אֱמוּנָה! אם תקדישו את עצמכם בלב שלם להטפה לבשורת המלכות, אין לכם מה לפקפק בנוגע לפרנסתכם ולפרנסת המשפחות שנטשתם. אם באמת תקדישו את חייכם לבשורה, חיו על-פי הבשורה. אם אתם רק תלמידים מאמינים, עליכם לפרנס את עצמכם ולתרום לפרנסת כל אלה שמלמדים, מטיפים ומרפאים. אם אתם דואגים ללחם ולמים, במה אתם שונים מכל עמי העולם שדואגים בדיוק לאותם הצרכים ממש? הקדישו את עצמכם לעבודתכם, והאמינו ׳שהאב׳ ואני יודעים את צרכיכם. אני מבטיח לכם, אחת ולתמיד, שאם תקדישו את חייכם לעבודת המלכות כל צרכיכם ימולאו. בקשו את הדבר הגדול, ובו תמצאו את הקטן יותר; בקשו את השמימי והארצי בו יימצא. הצל תמיד בא לאחר המהות.
״אתם רק קבוצה קטנה, אבל אם תאמינו ולא תיכשלו בפחד, אני מכריז ׳שאבי׳ מוצא לנכון לתת לכם מלכות זו. מצאתם אוצרכם בכיסים אֲשֶׁר לֹא יִבְלוּ, אֲשֶׁר גַּנָּב לֹא יִקְרַב אֵלָיו וְסָס לֹא יֹאכְלֵהוּ. כמו שאמרתי לקהל, כִּי בִמְקוֹם אוֹצַרְכֶם שָׁם יִהְיֶה גַם לְבַבְכֶם.
״אך מחכה לכם מבחן קשה בעבודה שמזומנת לכם, לאחר שאלך אני ׳לאב׳. אתם חייבים לעמוד על משמר אל מול הפחד והספק. כל אחד מכם, שמרו על מָתְנֵיכֶםּ חֲגוּרִים ועל הַנֵּרוֹת דולקים. וְאַתֶּם הֱיוּ דומִים לָאֲנָשִׁים הַמְחַכִּים לאדוניהם מָתַי יָשׁוּב מִן החתונה וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא וְדָפַק יִפְתְּחוּ לוֹ כְּרָגַע. אַשְׁרֵי הָעֲבָדִים הָהֵם אֲשֶׁר הָאָדוֹן בְּבוֹאוֹ יִמְצָאֵם שֹׁקְדִים כִּי יִתְאַזֵּר וְיוֹשִׁיבֵם וְהָלַךְ וְשֵׁרֵת אוֹתָם. אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כי משבר כזה עומד להגיע בחייכם, וראוי לכם לעמוד על המשמר ולהתכונן.
״וְאֶת זֹאת דְּעוּ אֲשֶׁר לוּ יָדַע בַּעַל הַבַּיִת בְּאֵי-זוֹ אַשְׁמוּרָה יָבֹא הַגַּנָּב כִּי עַתָּה שָׁקַד וְלֹא הִנִּיחַ לחתור אֶת-בֵּיתוֹ. לָכֵן הֱיוּ נְכוֹנִים גַּם אַתֶּם כִּי בְשָׁעָה אֲשֶׁר לֹא תְדַמּוּ יעזוב ׳בֶּן-הָאָדָם׳.״
הם ישבו מספר דקות בדממה. הם שמעו כמה מן האזהרות הללו קודם, אך לא באופן בו הוצגו כעת.
שאל שמעון פטרוס בעת שישבו וחשבו: ״האם אתה מספר לנו, שליחיך, את המשל או האם הוא מיועד לכלל התלמידים?״ ענה ישוע:
״נשמתו של אדם מתגלה בשעת הניסיון; הניסיון מגלה את אשר באמת מצוי בלב. כשהאדון מנסה בהצלחה את העבד, או אז יוכל אדון הבית להפקיד בידיו את האחריות לדאגה והזנת ילדיו. כך גם אני אוכל בקרוב לדעת על מי אוכל לסמוך שידאג לילדי לאחר שאשוב ׳לאב׳. כמו האדון שמפקיד את העבד הנאמן והנבון על ענייני משפחתו, כך ארומם אני לענייני המלכות את אלה שיעמדו במבחני השעה.
״אך אם העבר עצל ומתחיל לומר בְּלִבּוֹ ׳מְאַחֵר אֲדֹנִי לָבוֹא,׳ וְהִכָּה אֶת חֲבֵרָיו וְאָכַל וְשָׁתָה עִם הַסּוֹבְאִים, בּוֹא יָבוֹא אֲדֹנֵי הָעֶבֶד הַהוּא בְּיוֹם לֹא יְצַפֶּה וּבְשָׁעָה לֹא יֵדָע, יגלה את חוסר נאמנותו ויגרש אותו בבושה. לכן, טוב תעשו אם תכינו את עצמכם ליום ביקורת הפתע. זכרו כי הרבה ניתן לכם; ומשום כך הרבה יתבקש מכם. מבחנים עזים לפניכם. וְיֵשׁ לִי להיטבל טְבִילָה אֶחָת וּמַה יֵּצַר לִי עַד כִּי תְכֻלֶּה. אתם מטיפים לשלום בארץ, אך משימתי לא תביא לשלום בענייני העולם – לפחות לא לזמן מה. כִּי מֵעַתָּה חֲמִשָּׁה בְּבַיִת אֶחָד יֵחָלֵקוּ שְׁלשָׁה עַל שְׁנַיִם וּשְׁנַיִם עַל שְׁלשָׁה שדוחים את הבשורה. הבשורה לה תטיפו עתידה להעמיד אלה כנגד אלה חברים, קרובים ואהובים. אכן, בלבו של כל המאמין ישרור שקט מתמשך וגדול יותר, אך השלום על-פני האדמה לא ישרור עד שכולם יסכימו להאמין ויקבלו את מורשתם המופלאה כבני האל. אף-על-פי-כן, לכו לקצוות הארץ והטיפו לבשורה זו באזני כל האומות, כל גבר, אישה וילד.״
כך הגיע לסיומו יום שבת עמוס וגדוש. למחרת הלכו ישוע והשניים עשר לבקר את השבעים בעריה הצפוניות של פראה, שם עבדו תחת הנחית אבנר.
מן ה-11 עד ה-20 בפברואר, ביקרו ישוע והשניים עשר בכל ערי צפון פראה וכפריה, במקומות בהם פעלו עמיתיו של אבנר וחברות סגל הנשים. הם מצאו כי שליחי הבשורה נחלו הצלחה בפעולתם, וישוע הסב שוב ושוב את תשומת לבם לכך שניתן להפיץ את בשורת המלכות ללא שימוש בכל נסים ונפלאות נלווים.
כלל המשימה בת שלושת החודשים בוצעה בהצלחה רק בסיוע קל של שניים עשר השליחים, ומאותו זמן ואילך שיקפה הבשורה יותר את תורתו של ישוע מאשר את אישיותו. אך חסידיו לא המשיכו למלא את הנחיותיו לאורך זמן, משום שמעט לאחר מותו של ישוע ותחייתו מן המתים הם סטו מתורתו והחלו לבנות את הכנסייה סביב למושגים הפלאיים והזיכרונות המהוללים אודות אישיותו האלוהית-אנושית.
בשבת, ה-18 בפברואר, ביקר ישוע ברגבה, שם התגורר פרושי אמיד בשם נתנאל; מכיוון שמספר די גדול מחבריו הפרושים עקבו אחר ישוע והשניים עשר ברחבי הארץ, הוא הזמין באותו בוקר שבת את אלה, כעשרים במספר, לארוחת בוקר ואת ישוע הזמין כאורח הכבוד.
עד לזמן הגעתו של ישוע לאורחת הבוקר, ישבו לשולחן רוב הפרושים ועוד שניים שלושה עורכי דין. ׳המאסטר׳ התיישב מיד לשמאלו של נתנאל בלא שנטל את ידיו. רבים מן הפרושים, במיוחד אלה שאהדו את תורתו, ידעו שנטל את ידיו רק לשם ניקיון, ושתיעב את מנהגי הטקס הללו; לכן, לא הופתעו כאשר ניגש הישר לשולחן ללא שנטל את ידיו פעמיים. אך נתנאל הזדעזע למראה העובדה ׳שהמאסטר׳ לא נהג לפי מנהג הפרושים. ישוע אף לא נטל את ידיו לאחר כל מנה ובסיום הארוחה, כמנהג הפרושים.
לאחר התלחשויות מרובות בין נתנאל לבין פרושי בלתי אוהד שישב לימינו, ולאחר שאלה שישבו מול ׳המאסטר׳ הרימו גבותיהם וקפצו שפתיהם, אמר לבסוף ישוע: ״חשבתי שהזמנתם אותי לבית הזה, לאכול אתכם ואולי לשאול אותי בנוגע להטפתה של בשורת מלכות האל החדשה; אך אני רואה שהבאתם אותי לכאן כדי לחזות בתצוגת מסירותכם לטקסים החסודים שלכם. וכך אכן כבר עשיתם; איזה כבוד נוסף תבקשו לכבד אותי היום כאורחכם?״
כאשר סיים ׳המאסטר׳ את דבריו, הם השפילו עיניהם אל השולחן ונותרו דוממים. ומכיוון שאיש לא דיבר, המשיך ישוע ואמר: ״רבים מכם, הפרושים, נמצאים כאן כחברים, אחדים אפילו תלמידיי, אך רוב הפרושים ממשיכים לסרב לראות את האור ולהכיר באמת, אפילו כאשר עבודת הבשורה ניצבת בפניהם בעוצמה גדולה. כמה אתם מקפידים לטהר את הכלים והצלחות מבחוץ עוד כלי הקיבול לרוח נותרים מזוהמים ומלוכלכים! אתם מקפידים להציג בפני העם מיצג של אדיקות וקדושה, אך בתוך תוככם נשמותיכם מלאות בהתחסדות, בחמדנות, בגזל וברשעות רוחנית לסוגיה. מנהיגיכם אפילו מעזים לזמום ולתכנן את רציחתו של ׳בן האדם׳. האם אינכם מבינים, טיפשים שכמותכם, שהאל שבשמים בוחן את מניעיה הפנימיים של הנשמה כמו גם את מה שתתיימרו ותתחסדו להיות כלפי חוץ? אל תחשבו שמתן צדקה ותשלום מעשר יטהרו אתכם מן החטא ויאפשרו לכם לעמוד טהורים אל מול ׳שופט׳ כל אדם. אבוי לפרושים שסירבו לראות את אור החיים! אתם מקפידים על מעשר ועל צדקה ובה בעת דוחים ביודעין את ביקור האל ואת התגלות אהבתו. ואף כי טוב כי תעסקו בחובות פעוטות אלה, ראוי לכם שלא לזנוח את החובות החשובים יותר. אבוי לכל הדוחים את הצדק, נוטשים את החסד ומפנים עורף לאמת! אבוי לכל המתעבים את התגלות ׳האב׳ בעוד הם מבקשים את מושבי הכבוד בבית הכנסת וכמהים לברכות שלום מחניפות בשווקים!״
כאשר עמד ישוע לקום ולעזוב, פנה אליו אחד מעורכי הדין שישב לשולחן ואמר: ״אבל, רַבִּי, בִּדְבָרֶיךָ אֵלֶּה תֵּחָרֵף גַּם אֹתָנוּ. האם אין כל טוב בסופרים, בפרושים ובעורכי הדין?״ קם ישוע על רגליו וענה לעורך הדין: ״אתם, כמו הפרושים, מבקשים את מושבי הכבוד במשתה ואוהבים ללבוש גלימות ארוכות בעוד עומסים אַתֶּם עַל בְּנֵי הָאָדָם מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים מִסְּבֹל וְאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם אֵינְכֶם נֹגְעִים בַּמַּשָּׂאוֹת גַּם בְּאַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם. אוֹי לָכֶם כִּי בוֹנִים אַתֶּם נְפָשׁוֹת עַל קִבְרוֹת הַנְּבִיאִים וַאֲבוֹתֵיכֶם הָרְגוּ אוֹתָם. וּבְכֵן עֵדִים אַתֶּם וְרוֹצִים בְּמַעֲשֵׂי אֲבוֹתֵיכֶם כִּי הֵמָּה הָרְגוּ אוֹתָם וְאַתֶּם בּוֹנִים אֶת קִבְרֵיהֶם! והסכמתכם למעשי אבותיכם מתבטא בתכניתכם היום להרוג את אלה עושים היום את מה שנביאים עשו בימיהם – להטיף לצדיקות האל ולגלות את חסדו את של ׳האב׳ שבשמים. אך מכל דורות העבר, נדרש מן הדור המעוות והמצטדק הזה דם הנביאים והשליחים. אוֹי לָכֶם עורכי הדין אשר נטלתם את מפתח הידע מפשוטי העם! אתם עצמכם מסרבים ללכת בדרך האמת ובה בעת מכשילים את כל השאר המבקשים לבוא בה. אך לא תוכלו לנעול את שערי מלכות השמים; את אלה פתחנו בפני כל אלה שמאמינים בכדי להיכנס, ואת שערי החסד הללו לא תוכלנה לנעול הדעות הקדומות והיהירות של מורי כזב ורועים רעים הדומים לקברים המסוידים הַנִּרְאִים נָאִים מִחוּץ וְתוֹכָם מָלֵא עַצְמוֹת מֵתִים וְכָל סוגי הטֻמְאָה הראשונה.״
כאשר סיים ישוע את לדבר ליד שולחן הסעודה של נתנאל, הוא יצא מן הבית בלא שאכל דבר. אחדים מבין הפרושים ששמעו דברים אלה הפכו למאמינים בתורתו ונכנסו בשערי המלכות, אך רובם המשיכו להתעקש להישאר בחשכה והיו נחושים עוד יותר להמתין לשעת הכושר שיאמר דבר מה בשלו יוכלו להביאו למשפט ולדין בפני הסנהדרין בירושלים.
הפרושים שמו לבם במיוחד לשלושה דברים:
1. מנהג המעשר.
2. הקפדה מדוקדקת על חוקי הטהרה.
3. הימנעות מהתרועעות עם כאלה שאינם פרושים.
באותה העת ביקש ישוע לחשוף את העקרות הרוחנית של שני המנהגים הראשונים. הוא שמר לעצמו את הזכות לגעור במנהגם של הפרושים להימנע מלהתרועע עם שאינם פרושים להזדמנות אחרת, מאוחרת יותר, בה עתיד לסעוד שוב עם רבים מאותם נוכחים.
למחרת יצאו ישוע והשניים עשר לאמתוס, שבגבול השומרון. כשהתקרבו לעיר, נתקלו בקבוצה בת עשרה מצורעים שהמתינה בסמוך לשם. תשעה מהם היו יהודים ואילו העשירי היה שומרוני. ככלל, היו היהודים נמנעים ממגע או קשר כשלהו עם השומרוני, אך המחלה שחלקו הייתה גורם מספק כדי להתגבר על כל הדעות הקדומות הדתיות. הם שמעו רבות אודות ישוע ונסי הריפוי שערך בהתחלה, ומכיוון שהשבעים נהגו להכריז מתי צפוי ישוע להגיע כאשר יצאו ׳המאסטר׳ והשניים עשר למסעות הללו, עשרת המצורעים קיבלו הודעה שהוא עתיד להגיע לאזור הזה בזמן הזה; ובהתאם לכך נצבו בפרברי העיר, שם קיוו למשוך את תשומת לבו ולבקש מרפא. כאשר ראו המצורעים את ישוע מתקרב, הם לא העזו להתקרב אליו, עמדו מרחוק וצעקו אליו: ״׳מאסטר׳, רחם עלינו; טהר אותנו מחולינו. רפא אותנו כשם שריפאתי את האחרים.״
ישוע זה עתה הסביר לשניים עשר מדוע הגויים של פראה, וגם היהודים הפחות אורתודוקסיים, היו נכונים יותר להאמין לבשורה לה הטיפו השבעים מאשר היהודים היותר אורתודוקסיים, המסורתיים יותר של של ארץ יהודה. הוא הפנה את תשומת לבם לעובדה שבדומה לכך, המסר שלהם התקבל טוב יותר בקרב תושבי הגליל ואפילו השומרונים. אך שניים עשר השליחים עדיין לא היו מוכנים לרחוש חיבה לשומרונים השנואים מני כבר.
בהתאם לכך, כאשר הבחין שמעון הקנאי בשומרוני בין המצורעים, הוא ביקש לשכנע את ׳המאסטר׳ לחלוף על-פני ולהמשיך אל עבר העיר אפילו ללא שיברכו אותם לשלום. אמר ישוע לשמעון: ״אך מה אם השומרוני אוהב את אלוהים כמו היהודים? האם נשפוט אנו את רעינו? מי יידע? אם נרפא את כל העשרה הללו, אולי יתברר כי השומרוני אסיר תודה יותר מן היהודים. האם אתה בטוח בדעתך, שמעון?״ ענה שמעון במהירות, ״אם תרפא אותם, נגלה מיד.״ ענה לו ישוע: ״כך יהא, שמעון, ואתה תגלה מיד את האמת ביחס להכרת התודה של בני האדם וחסדו האוהב של האל.״
התקרב ישוע אל עבר המצורעים ואמר: ״אם תבקשו להירפא, לכו והציגו את עצמכם בפני הכוהנים כמצוות משה.״ כאשר החלו ללכת, נרפאו. כאשר גילה השומרוני שהוא נרפא, סב על עקבותיו, הלך לישוע והחל להלל את האל בקול רם. כאשר מצא את ׳המאסטר׳, נפל למרגלותיו והודה על הריפוי. תשעת האחרים, היהודים, גילו אף הם שנרפאו, ואף כי גם הם נמלאו הכרת תודה על הריפוי, הם המשיכו בדרכם להציג עצמם בפני הכוהנים.
בעוד השומרוני נותר למרגלות ישוע, התבונן ׳המאסטר׳ בשניים עשר, ובמיוחד בשמעון הקנאי ואמר: ״האם לא נרפאו עשרה? היכן, אפוא, הם התשעה הנותרים, היהודים? רק זה, הזר, שב להלל את האל.״ ואז אמר לשומרוני, ״קום ולך לדרכך; אמונתך היא וזו שריפאה אותך.״
עת הזר הלך לדרכו, ישוע התבונן שוב בשליחיו. כל השליחים התבוננו בו פרט לשמעון הקנאי אשר השפיל את עיניו. ישוע לא אמר דבר; לא היה בכך צורך.
אף כי עשרת הגברים האמינו שהם חולים בצעת, רק ארבעה מהם אכן לקו בה. ששת האחרים נרפאו ממחלת עור שאובחנה בטעות כצרעת. אך השומרוני אכן לקה בצרעת.
ישוע התריע בשניים עשר לבל יספרו דבר אודות הריפוי של המצורעים, והעיר בזמן שצעדו לכיוון אמתוס: ״אתם רואים איך ילדיו של בעל הבית, אפילו כשהם ממרים את רצון ׳האב׳, מתייחסים לברכות שקיבלו כמובנות מאליהן. הם לא שמים לב שאפילו לא טרחו להודות ׳לאב׳ על הריפוי שהעניק להם, ואילו הזרים, מתמלאים בפליאה ומרגישים צורך להודות לבעל הבית בפה מלא על המתנות והברכות שקיבלו ממנו.״ השליחים עדיין נותרו דוממים ולא ענו דבר למילותיו של ׳המאסטר׳.
בעת שישוע והשניים עשר ביקרו את שליחי המלכות שפעלו בג׳רש, שאל אחד הפרושים שהאמין בו את השאלה הבאה: ״אדוני, האם ייגאלו באמת מעטים או רבים?״ ענה לו ישוע ואמר:
״לימדו אתכם שרק בניו של אברהם ייגאלו; שרק הגרים המאומצים יכולים לקוות לגאולה. כמה מכם הסיקו מן הכתוב בתורה שמכיוון שמכל המוני בית ישראל שיצאו ממצרים רק כלב ויהושע זכו להיכנס לארץ המובטחת רק יחסית מעטים מאלה שמבקשים את מלכות השמים יזכו לבוא בשעריה.
״אמת רבה יש באמרה: צרה הדרך המובילה לחיי הנצח וְצַר הַפֶּתַח וּמוּצָק דֶּרֶךְ הָחַיִּים וּמְעַטִּים הֵם אֲשֶׁר יִמְצְאוּהָ. גם לימדו אתכם כי הדרך המובילה לאבדון רחבה ורחב הפתח וכי רבים יבחרו בה. גם לפתגם זה יש משמעות. אך אני מכריז כי הגאולה בראש ובראשונה נתונה לבחירתכם האישית. אפילו אם צר הפתח לדרך החיים, הוא רחב דיו לקבל את כל מי שמבקש בכנות לבוא בשעריו, שכן אני הדלת הזו. לעולם לא יסרב ׳הבן׳ להכניס ילד מילדי היקום אשר מבקש באמונה למצוא דרך ׳הבן׳ את ׳האב.׳
״אך כאן טמונה הסכנה לכל אלה שיבקשו לדחות את כניסתם למלכות ויבקשו להמשיך ולרדוף אחר תענוגות חוסר הבשלות ואחר הסיפוקים האנוכיים: לאחר שסירבו לבוא בשערי המלכות כחוויה רוחנית, יבקשו בזמן אחר בעתיד להיכנס אליה כאשר תתחוור להם הדרך הטובה יותר במלוא זוהרה. וכאשר אלה אשר דחו את מלכות כאשר באתי בדמות בשר ודם יבקשו לבוא בשעריה כאשר תתחוור במלוא אלוהיותה, לכל האנוכיים הללו אומר: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶם מֵאַיִן אַתֶּם. ניתנה לכם ההזדמנות להתכונן לאזרחותכם השמימית ואילו אתם בחרתם לדחות את כל הצעות הרחמים; דחיתם את כל ההזמנות כל עוד הייתה הדלת פתוחה. כעת, הדלת נעולה בפני כל אלה שדחו את הגאולה. הדלת איננה פתוחה בפני כל אלה אשר מבקשים להיכנס למלכות לשם תהילתם שלהם. הגאולה איננה עבור אלה שאינם מוכנים לשלם את המחיר, שאינם מוכנים להקדיש עצמם בלב שלם לעשות את רצון ׳אבי׳. לאחר שהפניתם עורף למלכות ׳האב׳, אין עוד טעם להתדפק בגוף ובנפש על הדלת ולאמר: ׳ אֲדֹנֵינוּ אֲדֹנֵינוּ פְּתַח לָנוּ; גם אנחנו מבקשים להיות גדולים במלכות.׳ אז אכריז בפניכם שלא ידעתי אתכם. לא אתיר לכם להצטרף לשורות אלה שלחמו את מלחמת האמונה וזכו לשרת שירות נטול אנוכיות במלכות שעל-פני האדמה. וכשתאמרו, ׳הֲלֹא אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ לְפָנֶיךָ וּבִרְחֹבוֹתֵינוּ לִמָּדְתָּ?׳ אומר אני לכם שאתם זרים לי רוחנית; שלא שרתנו יחד בסעד ׳האב׳ על-פני האדמה; שאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶם; ואז יאמר לכם ׳שופט׳ כל הארץ: ׳סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי הָאָוֶן.׳
״אך אל חשש; כל המבקש בכנות למצוא חיי נצח בכניסה למלכות האל לבטח ימצא את גאולת הנצח. אך אלה מכם הדוחים את הגאולה יראו יום אחד את נביאי זרע אברהם יושבים לצד המאמינים במלכות מהוללת זו מקרב אומות הגויים, אוכלים יחד מלחם החיים ומתרעננים יחד ממי החיים. ואלה אשר ייכנסו למלכות מתוך עוצמה רוחנית ויתקיפו אותה בהתמדה ומתוך אמונה חיה יבואו מן הצפון, ומן הדרום, ומן המזרח ומן המערב. וְהִנֵּה יֵשׁ אַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר יִהְיוּ רִאשׁוֹנִים וְרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים.״
אכן, הייתה זו גרסה חדשה ומוזרה לפתגם הישן ומוכר בדבר הדרך הצרה.
אט אט החלו השליחים ורבים מן התלמידים ללמוד את המשמעות של מילותיו המוקדמות של ישוע: ״לא תוכלו לבוא בשערי מלכות האל אלא אם תיוולדו בשנית, אלא אם תיוולדו מן הרוח.״ ואף-על-פי-כן, עבור אלה שלבם שלם ואמונתם כנה, תמיד היה נכון ולנצח יתקיים האמור: ״הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו וְסָעַדְתִּי עִמּוֹ, והאכלתי אותו בלחם החיים; נהיה לאחד, בתכלית וברוח, תמיד נהיה לאחים בשירות הארוך והפורה של חיפוש ׳אב פרדיס׳. ובשל כך תלוי מספר הנגאלים, מעטים אם רבים, רק במספרם של אלה שיענו להזמנה: ״אנוכי השער, אנוכי הדרך החדשה והחיה, ברוך בואו של כל המבקש לצאת למסע חיפוש-האמת אחר חיי נצח.״
אפילו השליחים התקשו להבין את מלוא המשמעות של השיעור הזה, של הצורך להשתמש בכוח רוחני על-מנת לפרוץ מבעד לכל ההתנגדות החומרית ולהתגבר על כל מכשול ארצי אשר עלול לעמוד בדרך של הבנת הערכים הרוחניים החשובים ביותר, של חיי הרוח החדשים כבניו המשוחררים של האל.
אף כי רוב תושבי פלשתינה אכלו רק שתי ארוחות ביום, ישוע והשליחים נהגו בזמן המסע לעצור למנוחת התרעננות של צהריים. באחת מן העצירות הללו, של שעת צהריים בדרך לפילדלפיה, שאל תומאס את ישוע: ״׳מאסטר׳, מן ההערות שהשמעת בזמן שצעדנו הבוקר, אני מבקש לשאול אם הוויות רוחניות עוסקות בחילול מאורעות מוזרים ויוצאי דופן בעולם החומר, ובנוסף לשאול אם מלאכיות והוויות רוחניות אחרות מסוגלות למנוע תאונות.״
אמר ישוע בתשובה לשאלתו של תומאס: ״כל כך הרבה זמן אני אתכם ואתם ממשיכים לשאול אותי שאלות כאלה? האם לא הבחנתם בכך ׳שבן האדם׳ חי ביניכם כאחד האדם ומסרב בעקשנות להשתמש בכוחות השמיים כדי לקיים עצמו? האם איננו חיים כשם שחיים כל שאר בני האדם? האם אתם רואים את העוצמה הרוחנית מתבטאת בעולם החומר לצורך שהוא פרט להתגלות ׳האב׳ ולריפוי, מעת לעת, של ילדיו הנגועים?
״זמן רב מדי האמינו אבותיכם כי הצלחה הינה פרי אישור אלוהי; כי הקשיים מעידים על חוסר שביעות רצונו של האל. אני מכריז באוזניכם כי האמונות הללו הינן טפלות. האם אינכם רואים שהרבה יותר עניים מקבלים בשמחה את הבשורה ובאים מיד בשערי המלכות? אם העושר מעיד על חסד האל, מדוע עשירים רבים כל כך מסרבים להאמין בבשורות הטובות הללו שהגיעו משמים?
״׳האב׳ ממטיר גשם על הצדיקים והחוטאים כאחד; השמש זורחת אף היא על הצדיקים והחוטאים. אתם מכירים את בני הגליל שאת דמם ערבב פילטוס עם דם הקורבנות, אך אני אומר לכם שאיש מבני הגליל הללו לא היה חוטא גדול מאחיו רק מפני שכך קרה להם. אתם גם יודעים על שמונה עשר הגברים שנהרגו כאשר נפל עליהם מגדל השילוח. אל תחשבו שאלה היו גדולי החוטאים של ירושלים. אלה גם אלה הם קורבנות תמימים של תאונות הזמן.
״שלושה סוגים של מאורעות יכולים להתרחש בימי חייכם:
״1. אתם יכולים לחוות את המאורעות הרגילים בחיים על-פני האדמה.
״2. אתם עלולים ליפול קורבן לתאונת טבע, תאונות שקורות לאדם, וראוי לכם לדעת שמאורעות כאלה אינם נקבעים מראש או מתחוללים בשל פעולתם של כוחות הרוח בעולם.
״3. אתם עלולים לקצור את פירות מאמציכם הישירים, בהתאם לחוקי הטבע שחלים על העולם.
״היה היה אדם ששתל גנו עץ תאנה. פעמים רבות חיפש את פרי העץ ולא מצא. אז זימן את הגננים ואמר: ׳שלוש עונות באתי לחפש פרי על עץ התאנה הזה, ולא מצאתי שום פרי. כרתו את העץ. למה שיתפוש סתם מקום?׳ אך הגנן הראשי ענה לאדונו ואמר: ׳תן לו לעמוד שנה אחת נוספת. אחפור בור סביבו ואדשן אותו, ואם עד השנה הבאה לא ייתן פרי, נכרות אותו.׳ ולאחר שמילאו אחר דרישות חוקי הפוריות, נתן העץ שפע פרי, הרי היה טוב ובריא.
״בנושאי בריאות ומחלה, ראוי שתדעו שמצבי הגוף הללו הינם תוצאה של גורמים חומריים; הבריאות אינה מתת האלים המחייכים והמחלה איננה האל אשר מזעיף פניו.
״לילדיו האנושיים של ׳האב׳ יכולת זהה לקבל את ברכתו החומרית; משום כך, הוא איננו מפלה בין ילדי האדם במתת הפיזי שהוא נותן להם. אך ככל שזה נוגע למתת רוח, מוגבל ׳האב׳ ביכולתו של האדם לקבל מתת אלוה זה. ואף כי האל אינו נושא פני איש, מתת הרוח שלו מוגבלת באמונתו של האדם ובנכונותו של זה לעשות תמיד את רצון ׳האב׳.״
עת המשיכו במסעם לפילדלפיה, המשיך ישוע ללמד אותם ולענות על שאלותיהם ביחס לתאונות, למחלות ולנסים, אך הם לא הצליחו להבין את מלוא המשמעות של מה שלימד. לא ניתן לשנות אמונות של חיים שלמים בשיעור בן שעה אחת, ולכן נאלץ ישוע לחזור שוב ושוב על המסר שלו, לומר להם שוב ושוב את שביקש שיבינו; ואפילו אז הם לא הצליחו לתפוש את המשמעות של משימתו על-פני האדמה עד לאחר מותו ותחייתו מן המתים.
ישוע והשניים עשר עשו דרכם אל עבר אבנר ועמיתיו אשר הטיפו ולימדו בפילדלפיה. מכל הערים בפראה, הקבוצה הגדולה ביותר שאימצה את השיעור שלימדו השבעים ונכנסו בשערי מלכות השמים הייתה זו של תושבי פילדלפיה, היהודים והגויים, המשכילים והבורים. בית הכנסת של פילדלפיה מעולם לא היה נתון לפיקוח הסנהדרין בירושלים ולכן מעולם לא נעל את שעריו בפני תורתו של ישוע ועמיתיו. בזמן ההוא, לימד אבנר שלוש פעמים ביום בבית הכנסת של פילדלפיה.
אותו בית הכנסת הזה הפך מאוחר יותר לכנסייה נוצרית ושימש כמטה של המיסיון להפצת הבשורה למזרח. זמן רב שימש כמעוז של תורת ׳המאסטר׳ ובמשך מאות בשנים ניצב לבדו באזור זה כמרכז לימוד נוצרי.
יהודי ירושלים תמיד התקשו מול יהודי פילדלפיה. לאחר מותו ותחייתו של ישוע מן המתים, התגלעו קשיים בין הכנסייה בירושלים, ובראשה יעקב אחי ׳האדון׳, ובין קהילת המאמינים בפילדלפיה. אבנר הפך לראש הכנסייה בפילדלפיה, תפקיד אשר נשא עד למותו. המריבה הזו עם הירושלמים מסבירה מדוע הברית החדשה לא מכילה דבר על אבנר ופועלו. המריבה בין ירושלים ופילדלפיה נמשכה במשך כל חייהם של יעקב ואבנר וזמן מה לאחר השמדתה של ירושלים. בראשיתה של הכנסייה, פילדלפיה אכן שימשה כמטה בדרום ובמזרח ואילו אנטיוכיה שימשה כמטה בצפון ובמערב.
נדמה כי איתרע מזלו של אבנר לחלוק על דעותיהם של כל מנהיגיה הראשונים של הכנסייה. הוא רב עם פטרוס ויעקב (אחיו של ישוע) על סוגיות הנוגעות לסמכותה של הכנסייה בירושלים; הוא נפרד מפאולוס בשל חילוקי דעות פילוסופיים ותיאולוגיים. הפילוסופיה של אבנר הייתה יותר בבלית מאשר הלניסטית, והוא התנגד בעקשנות לכל ניסיונותיו של פאולוס לנסח מחדש את תורתו של ישוע ולהציג את החלקים הפחות שנויים במחלוקות, קודם כל ליהודים, ואחר כך למאמינים היוונים-רומיים בכתות המסתורין.
וכך נידון אבנר לחיים של בידוד. הוא עמד בראש כנסייה שלא זכתה להכרה כלשהיא מירושלים. הוא העז לקרוא תיגר על יעקב, אחיו של ׳האדון׳, בו לתמך מאוחר יותר גם פטרוס. כל אלה ניתקו אותו מכל עמיתיו לשעבר. ואז, העז לעמוד אל מול פאולוס. אף כי תמך לגמרי במשימתו של פאולוס בקרב הגויים, ואף כי תמך בו בטענותיו אל מול הכנסייה בירושלים, הוא התנגד בחריפות לגרסה של תורת ישוע לה בחר פאולוס להטיף. בשנותיו האחרונות הוקיע אבנר את פאולוס וקרא לו ״הפיקח שסילף את תורת חייו של ישוע מנצרת, ׳בן׳ האל החי.״
במהלך שנותיו האחרונות של אבנר ומעט אחר כך, המאמינים בפילדלפיה דבקו בקפידה יתרה יותר לדתו של ישוע, כפי שאותה חי וכפי שאותה לימד, מאשר כל קבוצה אחרת על-פני האדמה.
אבנר חי עד גיל 89, והלך לעולמו בפילדלפיה, ב-21 בנובמבר, 74 לספירה. עד יומו האחרון האמין בדבקות בבשורת מלכות השמים ואותה לימד.
במהלך התקופה הזו, של המשימה בפראה, כאשר מוזכר כי ישוע והשליחים ביקרו במקומות השונים בהם פעלו השִבעים, ראוי לזכור כי ככלל נלוו אליו רק עשרה מהם, כיוון שהיה נהוג להותיר לפחות שניים במחנה בפלה כדי ללמד את ההמונים. כאשר התכונן ישוע לצאת לפילדלפיה, חזרו שמעון פטרוס ואחיו אנדראס למחנה בפלה כדי ללמד את ההמונים שנקבצו שם. כאשר יצא ׳המאסטר׳ מן המחנה בפלה כדי לבקר בפראה, לא היה זה נדיר לראות בין שלוש מאות לחמש מאות מתושבי המחנה עוקבים אחריו. כאשר הגיע לפילדלפיה, נלוו אליו יותר משש מאות איש.
במהלך המסע בערי הדקפוליס לא התרחשו ניסים, ולמעט ריפוי עשרת המצורעים, לא אירעו עד כה ניסים כלשהם במהלך המשימה בפראה. הייתה זו תקופה בה הטיפו לבשורה בעוצמה, ללא נפלאות, ורוב הזמן גם ללא נוכחותם של ישוע או אפילו של שליחיו.
ישוע ועשרת השליחים הגיעו לפילדלפיה ביום רביעי, ה-22 בפברואר, ובילו את יום חמישי ויום ששי במנוחה מן העבודה והמסעות שערכו לאחרונה. באותו יום ששי נשא יעקב דברים בבית הכנסת, ואסיפה כללית נקבעה לערב המחרת. שמחה רבה שררה בשל התקדמות הבשורה בפילדלפיה ובכפרים הסמוכים. גם שליחיו של דוד הביאו בשורות טובות על המשך התקדמותה של המלכות ברחבי פלשתינה, כמו גם חדשות טובות מאלכסנדריה ודמשק.
בפילדלפיה חי פרושי אמיד ורב השפעה אשר קיבל את תורתו של אבנר ואשר הזמין את ישוע לארוחת בוקר בביתו בשבת. היה ידוע שישוע צפוי היה אז להגיע לפילדלפיה; וכך, אורחים רבים, וביניהם פרושים רבים, הגיעו מירושלים וממקומות אחרים. כארבעים מן המנהיגים הללו, כמו גם כמה עורכי דין, הוזמנו לאורחת הבוקר הזו, אשר אורגנה לכבודו של ׳המאסטר׳.
כשישוע השתהה ליד הדלת בשיחה עם אבנר, ולאחר שהמארח התיישב, הגיע לחדר אחד ממנהיגי הפרושים מירושלים, חבר הסנהדרין, וכמנהגו עשה דרכו אל כיסא אורח הכבוד שלשמאלו של המארח. אך מכיוון שכיסא זה נשמר לכבודו של ׳המאסטר׳, וזה לימין המארח נשמ עבור אבנר, המארח אותת לפרושי מירושלים לשבת ארבעה כסאות לשמאלו, והמכובד נעלב עד עמקי נשמתו בשל כך שלא קיבל את כיסא הכבוד.
במהרה התיישבו והחלו לשוחח בינם לבין עצמם. מרבית הנוכחים היו תלמידיו של ישוע או אוהדים את הבשורה. רק אויביו שמו לב לכך שלא הקפיד על מצוות נטילת הידיים לפני שישב לאכול. אבנר נטל את ידיו לפני הארוחה אך לא במהלכה.
לקראת סיום הארוחה נכנס מן הרחוב אדם שלקה זה מכבר במחלה כרונית וכעת היה מלא בבצקת. אדם זה היה מאמין, והוטבל לאחרונה בידי עמיתיו של אבנר. הוא לא ביקש מישוע להתרפא, אך ׳המאסטר׳ ידע היטב שהחולה בא לארוחת הבוקר בתקווה להיחלץ מן ההמונים שצבאו עליו. כך קיווה לזכות בתשומת לבו. אדם זה ידע שהנסים היו פחותים כעת; אך הוא הסיק שאם יראה אותו ׳המאסטר׳ במצוקתו, יתעוררו כלפיו רחמיו. והוא צדק. כאשר נכנס לחדר, הבחינו בו גם ישוע וגם הפרושי המתחסד מירושלים. הפרושי מיהר להתלונן על כך שאדם כזה מורשה להיכנס לחדר. אך ישוע התבונן בחולה וחייך בטוב שכזה שהוא התקרב וישב על הרצפה סמוך אליו. לקראת סיום הארוחה, ולאחר שנתן מבט רב משמעות באדם עם הבצקת, אמר ישוע: ״ידידַי, מורי ישראל וחכמים משכילים. אשאל אתכם שאלה: האם מותר לרפא את החולים והנדכאים בשבת, או לא?״ אך הנוכחים היטיבו להכיר את ישוע; הם נותרו דוממים ואיש לא ענה על השאלה.
הלך ישוע למקום בו ישב החולה, נטל את ידו ואמר: ״קום ולך לדרכך. לא ביקשת להירפא, אך אני יודע את אשר לבך מבקש ואת האמונה בנשמתך.״ בטרם עזב האדם את החדר, שב ישוע לכיסאו, פנה ליושבי השולחן ואמר: ״כך פועל ׳אבי׳. לא כדי לפתות אתכם להיכנס למלכות, אלא כדי לגלות עצמו לאלה שכבר מצויים בה. ברור לכם שזהו מנהג ׳האב׳, לפעול כך. מִי בָכֶם הָאִישׁ אֲשֶׁר חמורוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ ייפול אֶל הַבְּאֵר וְלֹא יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?״ ומכיוון שאיש לא דיבר, ומשום שהמארח נדמה כמאשר את המתרחש, עמד ישוע ודיבר אל הנוכחים כולם: ״אחַי, כִּי יִקְרָא אֹתְךָ אִישׁ אֶל החתונה אַל-תָּסֵב בְּרֹאשׁ פֶּן יִקָּרֵא שָׁמָּה אִישׁ נִכְבָּד מִמֶּךָ. וּבָא הַקֹּרֵא לְךָ וְלוֹ וְאָמַר אֵלֶיךָ פַּנֵּה מָקוֹם לָזֶה וְאָז תָּקוּם בכלימה לָשֶׁבֶת בַּמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן. וְכִי תִקָּרֵא לֵךְ וְהָסֵב בַּמָּקוֹם הָאַחֲרוֹן לְמַעַן יָבֹא הַקֹּרֵא לְךָ וְאָמַר אֵלֶיךָ ׳אֲהוּבִי עֲלֵה לְמַעְלָה מִזֶּה׳ וְהָיָה לְךָ כָבוֹד לִפְנֵי הַמְסֻבִּים עִמָּךְ. אל תשכחו, כִּי כָּל הַמְרוֹמֵם עַצְמוֹ יִשָּׁפֵל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם. וְגַם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר קָרָא לוֹ אָמַר כִּי תַעֲשֶׂה סְעוּדַת צָהֳרַיִם אוֹ סְעוּדַת עָרֶב אַל תִּקְרָא לְאֹהֲבֶיךָ וּלְאַחֶיךָ וְלִקְרוֹבֶיךָ וְלִשְׁכֵנֶיךָ הָעֲשִׁירִים פֶּן יִקְרְאוּךָ גַּם הֵמָּה וְהָיָה לְךָ לְשִׁלּוּם. אֲבָל כִּי תַעֲשֶׂה מִשְׁתֶּה קְרָא הָעֲנִיִּים וְהַנִּדְכָּאִים וְהַפִּסְחִים והעיוורים. וְאַשְׁרֶיךָ בַּאֲשֶׁר אֵין לָהֶם לְשַׁלֶּם.״
עם סיום דבריו של ישוע בשולחן ארוחת הבוקר של הפרושי, ביקש אחד החכמים להפר את הדממה ואמר כלאחר יד: ״אשרי האוכל לחם במלכות האלוהים״ – אמרה נפוצה באותם הימים. ואז סיפר ישוע משל, אשר אפילו המארח האוהד שלו נדרש לאמץ ללבו. אמר הוא:
״שליט אֶחָד עָשָׂה סְעוּדָה גְדוֹלָה וַיִּקְרָא לָרַבִּים. וַיִּשְׁלַח אֶת עַבְדּוֹ לְעֵת הַסְּעוּדָה אֶל הַקְּרוּאִים לֵאמֹר ׳בֹּאוּ, כִּי הַכֹּל מוּכָן.׳ וַיָּחֵלּוּ כֻלָּם יַחְדָּו לְהִתְנַצֵּל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָרִאשׁוֹן ׳שָׂדֶה קָנִיתִי וַהֲלֹא אֵצֵא לִרְאותוֹ; אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ נַקֵּנִי.׳ וְאַחֵר אָמָר ׳חֲמֵשֶׁת צִמְדֵי-בָקָר קָנִיתִי וַאֲנִי הֹלֵךְ לִבְחֹן אוֹתָם; אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ נַקֵּנִי.׳ וְאַחֵר אָמָר ׳אישה לָקַחְתִּי וּבִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לָבוֹא.׳ וַיָּבֹא הָעֶבֶד וַיַּגֵּד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לאדוניו. ויקצוף בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדּוֹ: ׳הכנתי את סעודת החתונה; שחטתי את העגלים, והכל מוכן עבור אורחי, אך הם דחו את הזמנתי; זה הלך לאדמתו וזה לעסקיו והם אפילו מזלזלים בעבדי הבאים להזמינם למשתה. מַהֵר, צֵא אֶל רְחֹבוֹת הָעִיר וְאֶל חוּצוֹתֶיהָ וְהָבֵא הֵנָּה אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הַנִּדְכָּאִים וְאֶת העיוורים וְאֶת הַפִּסְחִים.׳ עשו העבדים כמצוות האדון, ועדיין היה מקום לאורחים. וַיֹּאמֶר הָאָדוֹן אֶל הָעָבֶד: ׳צֵא אֶל הַדְּרָכִים וְאֶל הַגְּדֵרוֹת וּפְצֹר בָּהֶם לָבוֹא לְמַעַן יִמָּלֵא בֵיתִי. כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֵין אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים הַקְּרוּאִים הָהֵם אֲשֶׁר יִטְעַם סְעוּדָתִי.׳ עשו העבדים כמצוות אדונם, ונמלא הבית.״
ולשמע המילים הללו, הם יצאו לדרכם; כל אדם למקומו. לפחות אחד מן הפרושים שנכחו אותו בוקר הבין את משמעות המשל, משום שהוא הוטבל באותו היום והביע בפומבי את אמונתו בבשורת המלכות. אותו ערב, נשא אבנר דברים על המשל הזה באוזני האסיפה הכללית של המאמינים.
למחרת עסקו כל השליחים בתרגיל הפילוסופי של הניסיון לפרש את משמעות המשל על הסעודה הגדולה. ישוע הקשיב בעניין לכל הפירושים השונים שניתנו אך סרב בתוקף לסייע להם להבין את המשל. הוא אמר רק: ״כל אדם ימצא את המשמעות לעצמו, בנשמתו שלו.״
אבנר ארגן כי ׳המאסטר׳ ילמד בבית הכנסת בשבת. הייתה זו הפעם הראשונה שישוע הופיע בבית כנסת מאז שכולם נעלו את שעריהם בפניו במצוות הסנהדרין. בסיום התפילה השפיל ישוע את עיניו וראה מולו אישה זקנה בעלת מבע פנים מדוכא, אישה מאוד כפופה. אישה זו נתקפה פחד מזה זמן רב, וכל שמחה ניטלה ממנה. כשירד ישוע מן הדוכן, התכופף אליה, נגע בגופה הכפוף בכתפה ואמר: ״אישה, אם רק תאמיני, תוכלי להשתחרר מחולשת הרוח שלך.״ אישה זו, אשר התכופפה בשל פחדיה ודיכאונותיה במשך יותר משמונה עשרה שנה, האמינה למילותיו של ׳המאסטר׳ והתיישרה מיד מתוך אמונה. כאשר ראתה האישה שהיא התיישרה, נשאה קולה והיללה את האל.
על-אף שמחלתה של האישה הייתה אך ורק מנטלית ושגופה הפך לכפוף בשל הדיכאון, האנשים סברו שישוע ריפא מחלה פיזית אמתית. אף כי הקהילה של בית הכנסת בפילדלפיה אהדה את תורתו של ישוע, הרב הראשי של בית הכנסת היה פרושי בלתי אוהד. כיוון שאף הוא הבין, כשאר חברי הקהילה, שישוע ריפא מחלה פיזית, ומכיוון שכעס על כך שישוע התיימר לעשות כן בשבת, הוא עמד בפני חברי הקהילה ואמר: ״האם לא ניתנו ששה ימים לכל המלאכות? בואו בימים הללו וקבלו מזור, אך אל תבואו בשבת.״
לאחר דברים אלה של הרב הבלתי אוהד, חזר ישוע לדוכן בנואמים ואמר: ״למה להיות צבועים? הֲלֹא יַתִּיר אִישׁ מִכֶּם בַּשַּׁבָּת אֶת שׁוֹרוֹ מִן הָאֵבוּס וְיוֹלִיכֵהוּ לְהַשְׁקֹתו? וְזֹאת אֲשֶׁר הִיא בַּת אַבְרָהָם וַאֲשֶׁר הַרוע אֲסָרָהּ זֶה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֲלֹא תותַּר מִמּוֹסְרוֹתֶיהָ ותולך לשתות ממי החירות והחיים, אפילו בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?״ בעוד האישה ממשיכה להלל את הלא, נכלם מבקרו והקהילה שמחה ברפואת האישה.
הרב הראשי של בית הכנסת הודח כתוצאה מן הביקורת שהטיח בישוע בציבור בשבת, וחסיד של ישוע הוצב במקומו.
לעתים קרובות שחרר ישוע את אלה שנפלו קורבן לפחד מרוח החולשה שלהם, מדיכאונותיהם ומן השעבוד שלהם לפחד. אך הציבור סבר שכל המחלות הללו היו או מחלות פיזיות או הידבקויות ברוחות רעות.
ישוע לימד שוב ביום ראשון בבית הכנסת, ואבנר הטביל רבים בצהרי אותו יום בנהר שזרם מדרום לעיר. למחרת תוכננו ישוע ועשרת השליחים לזוב למחנה בפלה אלא שאחד משליחיו של דוד הגיע עם מסר בהול לישוע מחבריו בבית עניא, ליד ירושלים.
מאוחר בליל יום ראשון, ה-26 בפברואר, הגיע לפילדלפיה שליח מבית עניא ועמו מסר ממרתה ומרים אשר אמר, ״׳אדוני׳, זה אשר אהבת חולה עד מאוד.״ המסר הגיע לישוע ממש בסיום מפגש הערב, בעת שנפרד מן השליחים לשנת הליל. בתחילה לא ענה ישוע כלל. אירעה אחת מאותן הפסקות מוזרות, זמן שבו נדמה כי היה בקשר עם משהו מחוצה לו, מעבר לו. אז, התבונן מעלה ופנה לשליח, כשהשליחים מאזינים ואמר: ״מחלה זו לא תסתיים במוות. אל תטילו ספק שניתן להשתמש בה כדי להלל את ׳האב׳ ולרומם את ׳הבן׳.״
ישוע אהב מאוד את מרתה, את מרים ואת אחיהם, אלעזר; הוא אהב אותם אהבת נפש. מחשבתו הראשונה, האנושית, הייתה להיחלץ מיד לעזרתם. אך רעיון אחר עלה בדעתו המשולבת. הוא כמעט ואיבד תקווה שמנהיגי היהודים בירושלים יקבלו אי פעם את המלכות, אך עדיין אהב את בני עמו, וכעת צצה במוחו תכנית שמטרתה לתת לסופרים ולפרושים בירושלים הזדמנות אחת נוספת לקבל את תורתו; והוא החליט, אם זה על-פי רצון ׳אביו׳, לפנות בפעם האחרונה לירושלים ולהפגין את היכולת החיצונית המופלאה ביותר בכל הקריירה שלו עלי אדמות. היהודים נתלו ברעיון של גואל עושה נפלאות. ואף כי הוא סרב לרדת לרמה של ביצוע נסים חומריים או להפגין כוח פוליטי כמנהג העולם, הוא ביקש כעת את רשותו של ׳האב׳ להפגין את יכולתו וכוחו ביחס לחיים ולמוות, כזו שמעולם עד עתה לא הפגין.
היהודים נהגו לקבור את מתיהם ביום בו נפטרו; זה היה הכרחי באקלים חם שכזה. לעיתים קרה שהניחו בקבר אדם בתרדמת, כך שביום השני או אפילו השלישי, אדם שכזה היה יוצא מן הקבר. אך היהודים האמינו שאף כי נשמת המת עשויה לשהות ליד הגופה במשך יומיים או שלושה, היא מעולם לא נשארה לאחר היום השלישי; כי הריקבון ביום הרביעי כבר היה מתקדם, וכי איש לא שב מן הקבר לאחר כל כך הרבה זמן. לכן נשאר ישוע בפילדלפיה יומיים שלמים נוספים לפני שהחל להתכונן לצאת לבית עניא.
וכך, מוקדם בבוקר יום רביעי, אמר הוא לשליחיו: ״הבה נתכונן לצאת מיד שוב ליהודה.״ כאשר שמעו השליחים את דבריו אלה של ׳המאסטר׳, הם פרשו להתייעצות לבדם. יעקב הנחה את המפגש, והם כולם הסכימו שטיפשי לתת לישוע ללכת שוב ליהודה, ולכן שבו וכאיש אחד הודיעו לו זאת. אמר יעקב: ״׳מאסטר׳, היית בירושלים רק לפני שבועות מספר, המנהיגים ביקשו את מותך, ואילו ההמונים ביקשו לסקול אותך. באותה העת נתת להם הזדמנות לקבל את האמת ולא נרשה לך לשוב ליהודה.״
אמר אז ישוע: ״האם לא תבינו שיש רק שתיים עשרה שעות אור בהן ניתן לפעול בבטחה? האדם אשר צועד ביום, לא נכשל כל כך הרבה, כיוון שהאור מאיר. בשל היעדר האור, אדם אשר צועד בלילה עלול להיכשל הרבה יותר. ככל שנמשך יומי, אינני פוחד להיכנס ליהודה. אני רוצה לפעול בעוצמה פעם אחת נוספת עבור היהודים הללו; לתת להם הזדמנות אחת נוספת, אפילו כזו שהם עצמם ביקשו – לפעול כלפי חוץ בעוז ולהראות להם את מופע עוצמתו של ׳האב׳ ואהבתו של ׳הבן׳. מעבר לכך, האם אינכם מבינים שחברנו אלעזר נרדם ואני הולך להעירו משנתו!״
אז אמר אחד השליחים: ״׳מאסטר׳, אם אלעזר אכן נרדם, וודאי יתאושש.״ היהודים בעת ההיא נהגו לדבר על מוות כעל צורת שינה. ואולם, מכיוון שהשליחים לא הבינו שישוע אכן התכוון שאלעזר הלך לעולמו, אמר להם בפשטות: ״אלעזר מת. ואני שמח עבורכם, אפילו אם השאר לא יינצלו, שלא הייתי שם, כי כך תהייה לכם סיבה חדשה להאמין בי; ומה שתראו יחזק אתכם כהכנה ליום בו אעזוב אתכם ואלך ׳לאב׳.״
כאשר לא הצליחו לשכנע אותו להימנע מללכת ליהודה, ומכיוון שכמה מן השליחים ממש לא רצו להתלוות אליו, אמר תומאס לאחיו: ״אמרנו ׳למאסטר׳ ממה אנו חוששים, אך הוא נחוש ללכת לבית עניא. אני בטוח שזה הסוף; שהם וודאי יהרגו אותו, אך אם זו בחירתו של ׳המאסטר׳, הבה ננהג אנחנו כגיבורים; הבה נלך עמו ונמות לצדו.״ וכך היה תמיד; בעניינים שדרשו אומץ נחוש ומתמשך, תומאס היה עמוד השדרה של שניים עשר השליחים.
בדרך ליהודה עקבה אחרי ישוע חברוה בת כחמישים איד, חברים ואויבים. בשעת אחרות הצהריים של יום רביעי, דיבר באוזני השליחים והתלמידים על ״התנאים לגאולה,״ ובשיום המפגש סיפר את המשל על הפרושי והמוכס (גובה מס). אמר ישוע: ״אתם רואים, אפוא, כי ׳האב׳ מעניק גאולה לילדי האדם, והגאולה ניתנת בחופשיות לכל אלה שמקבלים על עצמם את היותם בנים למשפחה האלוהית. אין דבר שיוכל האדם לעשותו כדי לזכות בגאולה זו. לא ניתן לקנות את חסד האל במעשי צדקה, ותפילה רבה בציבור לא תוכל לכפר על חוסר באמונה חיה בלב. במעשים כלפי חוץ תוכלו להוליך שולל את אחיכם, אך האל מתבונן לתוך נשמתכם. ניתן להדגים את דברי במשל הבא. שְׁנֵי אֲנָשִׁים עָלוּ אֶל הַמִּקְדָּשׁ לְהִתְפַּלֵּל אֶחָד פָּרוּשׁ וְאֶחָד מוֹכֵס. וַיַּעֲמֹד הַפָּרוּשׁ לְבַדּוֹ וַיִּתְפַּלֵּל לֵאמֹר ׳אוֹדְךָ אלוהים עַל כִּי אֵינֶנִּי כְּיֶתֶר הָאָדָם הגוזלים והעושקים וְהַנֹּאֲפִים וְגַם לֹא כַּמֹּכֵס הַזֶּה. אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ אֲנִי מְעַשֵׂר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי קֹנֶה.׳ וְהַמּוֹכֵס עָמַד מֵרָחוֹק וְלֹא אָבָה לָשֵׂאת אֶת עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וְתוֹפֵף עַל לִבּוֹ וַיֹּאמַר, ׳אלוהים סְלַח לִי אֲנִי הַחוֹטֵא.׳ אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי יָרַד זֶה לְבֵיתוֹ נִצְדָּק מִזֶּה כִּי כָּל הַמֵּרִים נַפְשׁוֹ יִשָּׁפֵל וַאֲשֶׁר יַשְׁפִּילָהּ יְרוֹמָם.״
ממש כחבריהם בגליל ניסו בעבר, ביקשו, אותו הלילה ביריחו, הפרושים העוינים ׳למאסטר׳ לטמון לו מלכודת בכך שהאיצו בו לדון בענייני נישואין וגירושין. אך ישוע חמק באלגנטיות ממנה ומניסיונותיהם לעמת אותו עם החוקים שקבעו ביחס לגירושין. ממש כשם שהמוכס והפרושי סימלו את הטוב והרע שבדת, מנהגי הגירושין שלהם עמתו את חוקי הנישואין הטובים של היהודים עם המתירנות המבישה של הפירוש אותו נתנו הפרושים לחוקי הגירושין שקבע משה. הפרושי שפט עצמו ביחס לאמת המידה הנמוכה ביותר; המוכס מדד את עצמו ביחס אידאל הגבוה ביותר. עבור הפרושי, מסירות הובילה לחוסר מעש מתחסד, אמצעי לרכישת בטחון רוחני כוזב; עבור המוכס, המסירות הייתה הדרך בה הניע את נשמתו להכיר בצורך לכפרה, ווידוי ולקבלה באמונה של חסד ורחמים. הפרושי ביקש צדק המוכס ביקש רחמים. חוק היקום הוא: בקש ותקבל; חפש ותמצא.
אף כי ישוע סרב להיגרר לעימות עם הפרושים ביחס לגירושין, הוא כן דיבר באופן חיובי על האידאלים הגבוהים הנוגעים לנישואין. הוא רומם את הנישואין כמערכת היחסים האנושית האידאלית והנשגבת ביותר. הוא רמז, כמו כן, על התנגדותו הנמרצת למנהגי הגירושין הבלתי הוגנים והמתירניים של היהודים בירושלים, אשר באותה העת התירו לגבר לגרש את אשתו בתואנות פעוטות; לדוגמה, שהיא איננה בשלנית טובה, שהיא לא מטפלת טוב בבית או מן הסיבה הפשוטה שהתאהב באישה אחרת, שנראית טוב ממנה.
פרושים אף הרחיקו מעבר לכך ולימדו שהגירושין הקלים הללו הינם זכות מיוחדת שניתנה לעם היהודי, ובמיוחד לפרושים. וכך, אף כי ישוע סרב לקבוע תקנות ביחס לנישואין ולגירושין, הוא כן הוקיע בתקיפות את הזלזול המביש בנישואין והצביע על חוסר הצדק שהם גורמים לנשים ולילדים. הוא מעולם לא הצדיק מנהג גירושין שנתן לגבר יתרון כלשהו ביחס לאישה; ׳המאסטר׳ תמך רק במנהגים שהקנו לגברים ולנשים זכויות שוות.
אף כי ישוע לא הציע ציוויים חדשים ביחס לנישואין ולגירושין, הוא אכן האיץ ביהודים לחיות על-פי חוקיהם שלהם, לפי צו התורה הנשגב. במאמץ לשפר את מנהגיהם החברתיים בנושא זה, הוא התייחס שוב ושוב לכתוב בתורה. וכך, אף שתמך במושגים ובאידאלים הגבוהים ביחס לנישואין, ישוע נמנה בכישרון מלהתעמת עם אלה ששאלו אותו על מנהגי החברה, בין על אלה הכתובים בתורה ובין על מנהגי הגירושין שקידשו הם עצמם.
השליחים התקשו מאוד להבין מדוע מסרב ׳המאסטר׳ להתייחס באופן חיובי לבעיות מדעיות, חברתיות, כלכליות ופוליטיות. לא הייתה להם הבנה מלאה על כך שמשימתו הארצית נגעה אך ורק לגילוי אמתות רוחניות ודתיות.
לאחר סיום דבריו של ישוע בנוגע לנישואין ולגירושין, מאוחר יותר באותו ערב שאלו השליחים בפרטיות שאלות רבות נוספות, והתשובות לאלה גרמו להם להיפטר מאי הבנות רבות. בסיום הדיון אמר ישוע: ״הנישואין הינם מוסד מכובד, וראוי לכל אדם לקחת בו חלק. העובדה כי ׳בן האדם׳ עוסק במשימתו עלי אדמות לבדו איננה מעידה באופן כלשהו על היותו של מוסד הנישואין בלתי רצוי. ׳האב׳ הוא שרוצה שאפעל כך, אותו ׳האב׳ אשר ציווה על בריאתם של זכר ונקבה, רוצה האל שגברים ונשים ימצאו את אפיק השירות הגבוה ביותר ואת האושר שנלווה לו בעת שהם בונים בית לקבלתם ולחינוכם של ילדיהם, אשר בבריאתם של אלה הופכים הם להיות לשותפיהם של ׳בוראי׳ השמים והארץ. על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.״
וכך סילק ישוע דאגות רבות ממוחותיהם של השליחים שנבעו מאי הבנות רבות הקשורות לגירושין; בה בעת, רומם את האידאלים שלהם ביחס לאיחוד החברתי וסייע להם לרכוש כבוד גדול יותר לנשים, לילדים ולמשפחה.
אותו הערב נפוץ המסר של ישוע ביחס לנישואין ולברכה שמהווים הילדים בכל רחבי יריחו. וכך, למחרת בבוקר, הרבה לפני שישוע והשליחים התכוננו לצאת, הגיעו עשרות אימהות למקום בו התארח ישוע, נשאו את ילדיהן בזרועותיהן והוליכו אותם בידיהן. הן ביקשו שיברך את הקטנטנים. כאשר ראו השליחים את אוסף האימהות על ילדיהן, הן ניסו לשלח אותן לדרכן, אך הנשים סרבו בכל תוקף לעזוב עד אשר יניח ׳המאסטר׳ את ידיו על ראש ילדיהן ויברך אותם. כאשר גערו השליחים בנשים בקול רם, ישוע שמע את המהומה, יצא, גער בהם ואמר: ״תנו לקטנטנים לבוא אלי; אל תאסרו עליהם, כי לאלה מלכות השמים. אמן אמן אומר לכם, מי שלא מקבל את מלכות השמים כילד קטן לא יבוא בה ולא יוכל להתבגר למלוא שיעור הקומה הרוחני.״
לאחר שדיבר כך לשליחיו, קיבל ׳המאסטר׳ את כל הילדים, הניח ידיו עליהם ודיבר מילים של אומץ ותקווה לאימותיהן.
לעיתים קרובות סיפר ישוע לשליחים על העולמות העליונים, ועל כך שילדי האל נדרשים להתבגר שם רוחנית ממש כשם שילדים מתבגרים פיזית בעולם. וכך, לפעמים נדמה הקדוש כשגרתי, ממש כשם שבאותו היום לא העלו האימהות והילדים על דעתם שהיצורים התבוניים בנבאדון מתבוננים בילדי יריחו משחקים עם ׳בורא׳ של יקום.
תורתו של ישוע שיפרה בהרבה את מעמד האישה בפלשתינה; וכך היה קורה ברחבי העולם אילולא סטו חסידיו הרחק ממה שטרח ללמדם.
היה זה ביריחו, ובהקשר לדיונים בנוגע לחינוך הדתי שיש להקנות לילדים צעירים כדי לסייע להם לרכוש הרגלי סגידה לאל, שישוע הדגיש את הערך הרב שנודע ליופי, זה אשר מוליך ומניע אותנו, ובעיקר את הילדים, לסגוד. ׳המאסטר׳ קבע ואף שימש דוגמה לערך שנודע לסגידה ׳לבורא׳ בטבע, בסביבתה הטבעית של הבריאה. הוא העדיף להתייחד עם ׳האב׳ שבשמים בינות לעצים וליצורים הנמוכים של עולם הטבע. הוא שמח להגות ׳באב׳ תוך התבוננות בשמיהם זרועי הכוכבים של ׳הבנים הבוראים׳, מחזה מרנין ומעורר השראה.
כאשר לא ניתן לסגוד לאל בהיכלי הטבע, ראוי לאדם להתאמץ ולבנות בתים יפים, מקדשים פשוטים ומושכים, מקושטים באמנות, כדי לעורר את הרגשות האנושיים הגבוהים ביותר בעת שהאינטלקט שואף להתייחד רוחנית עם האל. אמת, יופי וקדושה מסייעים רבות לסגידת אמת. אך קישוטים מורכבים ומוגזמים, האמנות האנושית המתיימרת, אינם תורמים להתייחדות רוחנית. ככל שהיופי שפוט יותר, הוא דתי יותר, כמו בטבע. כמה מצער שילדים קטנים מתנסים בפעם הראשונה במושגים של סגידה בציבור בחדרים קרים, עקרים, נטולי כל משיכה ויופי וריקים מכל השמחה והקדושה שמעוררות השראה! ראוי ללמד ילד לסגוד בטבע ורק לאחר מכן שיתלווה להוריו למקומות סגידה ציבוריים שהם מושכים מבחינה חומרית, יפים ומקושטים אמנותית לפחות כמו הבית בו הוא גר בחיי היום יום.
בעת שעלו במעלה הגבעות מיריחו לבית עניא, צעד נתנאל רוב הדרך לצד ישוע. השיחה על הקשר בין ילדים למלכות השמים התגלגלה באופן עקיף לשיחה אודות סעד המלאכיות. לבסוף שאל נתנאל את ׳המאסטר׳ את השאלה הבאה: ״לאור העובדה שהכוהן הגדול הוא צדוֹקי, ומכיוון שהצדוקים אינם מאמינים במלאכיות, מה ראוי שנלמד את האנשים ביחס לסועדות השמימיות?״ בין היתר, אמר אז ישוע כך:
״הצבאות המלאכיים הינם סדר בריאה נפרד; הן שונות מסדר הבריאה של היצורים החומריים, ופועלות בסדר נפרד של הוויות תבוניות ביקום. המלאכיות אינן נמנות על הסדר שמצוין בתורה של ׳בני האל׳; הן גם לא בני תמותה מהוללים שהמשיכו והתקדמו בעולמות העליונים. מלאכיות נבראות במישרין, ואינן מתרבוֹת. לצבאות המלאכיים קשר רוחני בלבד לגזע האנושי. ככל שהאדם מתקדם במסע שלו אל ׳האב׳ בפרדיס, הוא אכן חולף למשך זמן מה דרך מצב שדומה לזה של המלאכיות, אך בן התמותה לעולם לא הופך למלאכית.
״המלאכיות לעולם לא מתות, כפי שמת האדם. מלאכיות הינן אלמותיות, אלא אם הן מעורבות בחטא, כפי שאירע בתרמית של לוציפר. המלאכיות הן משרתות הרוח של השמים, והן אינן כל-חכמות או כל-יכולות. אך כל המלאכיות הנאמנות הן אכן טהורות וקדושות לגמרי.
״האם אינכם זוכרים שסיפרתי לכם פעם שאילו היו עיניכן פתוחות לראות את הרוח, הייתם יכולים לחזות במלאכיוֹת האל עולות ויורדות? הודות לסעד המלאכיוֹת, יכול עולם לשמור על קשר עם עולמות אחרים. הרי לא אמרתי לכם שוב ושוב שיש לי צאן שאיננו מן העדר הזה? המלאכיות הללו אינן מרגלות מטעם עולם הרוח שבאות להתבונן בכן וחוזרות לדווח ׳לאב׳ על הרהורי לבכם ומעשיכם. ׳האב׳ אינו זקוק לאלה, שכן רוחו שוכנת בכם. אך רוחות מלאכיוֹת אלה אכן פועלות כדי ליידע חלק אחד בבריאה השמימית במתרחש בחלקים אחרים ביקום. כמו כן, בזמן שהן פועלות בממשלות ׳האב׳ וביקומי ׳בניו׳, רבות מן המלאכיות מוקצות לשירות הגזעים האנושיים. כאשר לימדתי אתכם שרבות מן השרפיוֹת הללו הינן סועדות, לא דיברתי בלשון מליצה או בלשון פואטית. וכל זה שריר וקיים, גם את תתקשו להבין בדברים הללו.
״רבות מן המלאכיות הללו עוסקות במלאכת הצלתם של בני האדם. האם לא סיפרתי לכם על שמחת המלאכיות כאשר נשמה בוחרת לנטוש את החטא ולהתחיל לחפש אחר האל? אפילו סיפרתי לכם על השמחה של נוכחות המלאכיות בשמים כאשר חוטא אחד מתחרט, ובכך רמזתי על נוכחותן של סדרי הוויות שמימיים אחרים, גבוהים יותר, אשר עוסקים אף הם ברווחתם של בני התמותה ובהתקדמותם האלוהית.
״המלאכיות הללו אף עוסקות באופן בו משתחררת רוחו של אדם ממשכן הגוף, האופן בו תגיע נשמתו לעולמות העליונים בשמים. המלאכיות מנחות בביטחון את נשמתו של אדם בתקופה הלא מוגדרת והבלתי קצובה שמפרידה בין מות הגוף לבין החיים החדשים במשכנות הרוח.״
הוא היה ממשיך ומספר עוד לנתנאל על סעד המלאכיות, אך התקרבותה של מרתה קטעה את דבריו. חברים שראו אותו מעפיל על הגבעות ממזרח מסרו לה ׳שהמאסטר׳ מתקרב לבית עניא. וכעת מיהרה לקבל את פניו.
מעט לאחר צהרי היום יצאה מרתה לקראת ישוע, כשזה אך ירד מראש הגבעה שליד בית עניא. אחיהּ, אלעזר, נפטר ארבעה ימים לפני כן והונח בקבר הפרטי שבקצה הרחוק של הגן בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון. היום בבוקר, יום חמישי, הונחה אבן הגלילה שבכניסה הונחה במקומה.
כאשר מרתה ומרים שלחו מסר לישוע בנוגע למחלתו של אלעזר, הן היו בטוחות ׳שהמאסטר׳ יעשה משהו. הן ידעו שאחיהן היה חולה מאוד, ואף כי לא העזו לקוות שישוע יעזוב את עבודת ההוראה וההטפה כדי לסור לעזרתן, הן בטחו ביכולות הריפוי שלו במידה כזו שחשבו שאלעזר יחלים מיד כשיאמר את מילות הריפוי. כאשר נפטר אלעזר, שעות מעטות לאחר שיצא השליח מבית עניא אל עבר פילדלפיה, הן הסיקו שהיה זה משום שכשנודע ׳למאסטר׳ על מחלתו של אחיהן זה היה מספר שעות לאחר מותו, ומאוחר מדי.
אך גם הן, וגם כל חבריהן המאמינים, עמדו נבוכים אל מול המסר ששלח חזרה עם השליח. כאשר הגיע זה לבית עניא, לפני הצהריים של יום שלישי, התעקש השליח על כך שישוע אמר ״...הוא לא באמת ימות ממחלה זו.״ הם גם לא הצליחו להבין מדוע לא שלח כל הודעה אחרת או הציע עזרה מסוג כלשהו.
חברים רבים, מכפרי הסביבה ואף מירושלים, באו לנחם את האחיות מוכות הצער. אלעזר ואחיותיו היו ילדיו של יהודי אמיד ומכובד, אשר נמנה על ראשי הכפר הקטן של בית עניא. על-אף ששלושתם היו חסידים אדוקים של ישוע, כל מי שהכיר אותם כיבד אותם. הם ירשו כרמי גפנים ומטעי זיתים גדולים באזור, ועל עושרם תעיד העובדה שיכלו להרשות לעצמם אחוזת קבר פרטית בביתם שלהם. שני הוריהם הובאו שם זה מכבר למנוחות.
מרים זנחה את הרעיון שישוע יבוא ושקעה ביגונהּ, אך מרתה נאחזה בתקווה שישוע יבוא אפילו עד לאותו בוקר, בזמן שגוללו את אבן הכניסה לקבר למקומה ואטמו אותה. אפילו אז, הנחתה את בן השכנים לעמוד על המשמר על דרך יריחו בקטע מראש הגבעה, מזרחה מבית עניא; היה זה הנער אשר הביא את החדשות למרתה שישוע וחבריו התקרבו.
כאשר פגשה מרתה את ישוע, היא נפלה לרגליו והכריזה, ״׳מאסטר׳, אילו רק היית כאן, אחי לא היה מת!״ פחדים רבים חלפו במוחה של מרתה, אך היא לא הביעה כל ספק, ואף לא העזה לבקר או להטיל ספק במנהגו של ׳המאסטר׳ ביחס למותו לש אלעזר. לאחר דבריה, הושיט ישוע ידיו אליה, הרימה על רגליה ואמר, ״התאזרי באמונה, מרתה, ואחיך יקום שוב.״ ענתה לו מרתה: ״אני יודעת שהוא יקום לתחייה באחרית הימים; ואני מאמינה שכל מה שתבקש מאלוהים, ייתן לך ׳אבינו׳.״
אמר אז ישוע, בעודו מתבונן הישר לעיניה של מרתה: ״אני הוא התחייה, אני הוא החיים; כל המאמין בי, אף אם ימות, עוד יחיה. למען האמת, כל מי שמאמין בי לעולם לא ימות באמת. מרתה, האם את מאמינה בזה?״ ענתה מרתה ׳למאסטר׳: ״כן, זה מכבר האמנתי שאתה הוא הגואל, ׳בנו׳ של האל החי, זה שנדרש לבוא לעולם.״
ישוע ביקש את מרים, ומרתה הלכה מיד אל הבית ולחשה לאחותה, ״׳המאסטר׳ כאן. הוא מבקש אותך.״ כאשר שמעה זאת מרים, קמה במהירות ומיהרה לפגוש את ישוע, אשר עדיין שהה במקום בו פגש את מרתה לראשונה. החברים שהיו לצדה של מרים וביקשו לנחמה ראו שקמה במהירות והלכו אחריה. הם הניחו שהיא הולכת להתייפח על הקבר.
רבים מן הנוכחים היו אויביו המושבעים של ישוע. זו הסיבה שמרתה יצאה לבדה לפגוש אותו, וגם הלכה בחשאי ליידע את מרתה שביקש אותה. אף כי מרתה כמהה לראות את ישוע, היא ביקשה להימנע מאי נעימות כלשהיא שעלולה הייתה להיווצר אילו היה מגיע פתאום ומוצא קבוצה גדולה של אויביו מירושלים. כוונתה של מרתה הייתה להישאר בבית עם חבריהם בעוד מרים יוצאת לקבל את פניו של ישוע, אך תכניתה נכשלה כיוון שכולם הלכו אחרי מרים ומצאו עצמם לפתע בנוכחות ׳המאסטר׳.
מרתה הובילה את מרים לישוע וכזו ראתה אותו נפלה לרגליו והכריזה, ״אילו היית כאן, אחי לא היה מת!״ כאשר ראה ישוע עד כמה התאבלו על מותו של אלעזר, נכמרו רחמי נשמתו.
כאשר ראו האבלים שמִריַם הלכה לברך את ישוע, הם התרחקו מעט בעוד מרתה ומרים שוחחו עם ׳המאסטר׳ וקיבלו ממנו מילות נחמה נוספות. הוא האיץ בהן לשמור על חוזק אמונתן ׳באב׳ ולקבל במלואו את רצון האל.
דעתו האנושית של ישוע סערה בשל העימות בין אהבתו לאלעזר ולאחיותיו האבלות לבין הבוז והתיעוב שחש אל מול הפגנת החיבה החיצונית של אותם היהודים שלא נמנו על מאמיניו והתכוונו לרצחו. ישוע התרעם אל מול הפגנת האבל המאולצת, החיצונית, של כמה מחבריו, לכאורה, של אלעזר, משום שהצער הכוזב בלבם היה כרוך במידה רבה בשנאה העזה שחשו כלפיו. לעומת זאת, חלק מן היהודים הללו אכן התאבלו באמת מכיוון שאכן היו חברי המשפחה.
לאחר שניחם את מרתה ומרים בפרטיות במשך דקות מספר, הרחק מן המתאבלים, הוא שאל אותן: ״איפה הנחתם אותו?״ אמרה לו מרתה, ״בוא ותראה.״ ׳המאסטר׳ בכה בעת שצעד בדממה בעקבות שתי האחיות האבלות. ראו החברים היהודים את דמעותיו ואחד מהם אמר:״ תראו איך הוא אהב אותו. האם זה שיכול היה לפקוח עיני עיוור לא יכול היה למנוע את מותו של אדם זה?״ הדברים הללו נאמרו שכבר עמדו אל מול הקבר המשפחתי, מערת טבעית קטנה, או מעין גומחה, במדף סלע שהתמר לגובה של כעשרה מטרים וניצב בקצה המרוחק של הגן.
קשה להסביר לדעת האנושית מדוע בכה ישוע. אף כי ניתנה לנו גישה לרישום המשולב של הרגשות האנושיים והמחשבות האלוהיות, כפי שנרשמו בדעתו של ׳המכוונן שהפך לאישי׳, איננו יכולים להיות בטוחים ביחס לגורם האמתי למופע הרגש הזה. אנו נוטים להאמין שישוע בכה בשל מספר מחשבות ורגשות אשר חלפו בדעתו באותו הרגע, כגון:
1. הוא הרגיש אהדה כנה ומלאת צער כלפי מרתה ומרים; הוא הרגיש אהבה אנושית אמתית ועמוקה כלפי שתי האחיות שאיבדו את אחיהן.
2. דעתו נטרדה בשל נוכחותו של המון המתאבלים, חלקו כנה וחלקו של מעמידי פנים. הוא תמיד כעס על הפגנות אבל שהיו רק כלפי חוץ. הוא ידע שהאחיות אהבו את אחיהן והאמינו בגאולתם של המאמינים. ייתכן והרגשות הניגודיים הללו היו הסיבה בשלהּ גנח כשהתקרב לקבר.
3. הוא אכן היסס ביחס להחזרתו של אלעזר לחיים. אחיותיו אכן נזקקו לו, אך ישוע התחרט שנדרש לזמֵן את חברו חזרה על-מנת שיחווה את הרדיפה המרה שעתידה להיות מנת חלקו כתוצאה מכך שנטל חלק בהפגנת הכוח האלוהית הגדולה מכולן שביצע ׳בן האדם׳.
וכעת נוכל לספר על עובדה מעניינת ומועילה: אף כי הסיפור הזה נדמה שמתרחש באופן בו קורים דברים בעולם האנושי, יש בו כמה היבטים צדדיים מעניינים מאוד. אפילו שהשליח הגיע לישוע ביום ראשון ובישר לו על מחלתו של אלעזר, ואפילו שישוע שלח מסר שמחלתו ״לא תוביל למותו,״ ואפילו שהלך גופא לבית עניא ואפילו ששאל את האחיות, ״היכן הנחתם אותו?״ אפילו שכל אלה מעידים ׳שהמאסטר׳ דבק באופן בו מתרחשים החיים ובהתאם לידע הוגבל של דעת האדם, אף-על-פי-כן, מראים הרישומים ביקום כי ׳המכוונן שהפך לאישי׳ של ישוע הורה על הישארותו ללא הגבלת זמן של ׳מכוונן המחשבה׳ של אלעזר בפלנטה לאחר מותו של אלעזר, וכי הוראה זו נרשמה חמש עשרה דקות בלבד לפני שאלעזר נפח את נשמתו.
האם דעתו האלוהית של ישוע ידעה, אפילו לפני מותו של אלעזר, שהוא יקים אותו לתחייה מן המוות? איננו יודעים. אנו יודעים רק את מה שרשמנו כאן.
רבים מאויביו של ישוע לעגו להבעות החיבה שלו. בינם לבין עצמם, אמרו כך: ״אם הוא כל כך החשיב אדם זה, למה השתהה כל כך הרבה זמן לפני שבא לבית עניא? אם הוא מה שהם טוענים שהוא, למה לא הציל את חברו היקר? מה הטעם להציל זרים בגליל אם לא יוכל להציל את אהוביו?״ כך, ובדרכים רבות אחרות הם לעגו וזלזלו בתורתו ובפועלו של ישוע.
וכך, בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים של יום חמישי זה, בכפר הקטן של בית עניא, הייתה מוכנה הבמה לתצוגה הכבירה מכולן במסגרת משימתו הארצית של מיכאל מנבאדון, להפגנת הכוח האלוהית הגדולה מכולן במהלך חייו בגוף בשר ודם. זאת, משום שתחייתו שלו עצמו התרחשה לאחר שהשתחרר מכבלי הגוף בן התמותה.
הקבוצה הקטנה שנקבצה אל מול קברו של אלעזר כלל לא הבחינה בנוכחותה בסמוך של קבוצה ענקית של הוויות שמימות מכל הסדרים, שנאספה בהובלתו של גבריאל והמתינה כעת להנחייתו של ׳המכוונן שהפך לאישי׳ של ישוע כדי לבצע את רצונו של ׳הריבון׳ האהוב שלהן.
כאשר פקד ישוע, ״הסירו את הסלע,״ התכוננה קבוצת ההוויות השמימיות להוציא אל הפועל את הדרמה של השבתו של אלעזר לחיים בדמות בשר ודם. צורת תחייה שכזו כרוכה בקשיים גדולים הרבה יותר מאלה של החייאתם של יצורים בני תמותה בצורה מורונטית ודורשת כמות גדולה הרבה יותר של אישיויות שמימיות כמו גם ארגון נרחב יותר של גורמים ביקום.
מרתה ומרים נמלאו ברגשות סותרים כאשר שמעו את פקודתו של ישוע, שציווה להסיר את סלע הגולל שניצב לפני הקבר. מרים קיוותה שאלעזר יקום לתחייה, אך מרתה, אף שבמידה מסוימת חלקה את אמונתה של מרים, פחדה יותר מכך שאלעזר לא יראה טוב בעיני ישוע, השליחים וחבריהם. אמרה מרתה: ״האם אנחנו חייבים לגלול את הסלע? אחי כבר נפטר לפני ארבעה ימים, והגוף החל כבר להירקב.״ מרתה אמרה זאת גם משום שלא הבינה מדוע ביקש ׳המאסטר׳ שיסירו את הסלע; היא חשבה שישוע אולי רוצה רק לראות את אלעזר בפעם האחרונה. היא התנדנדה בין זה לבין זה. כשהיססו אם להסיר את סלע הגולל, אמר ישוע: ״האם לא אמרתי לכם בהתחלה שלא ימות ממחלתו? האם לא באתי לקיים את הבטחתי? ולאחר שבאתי אליכן, האם לא אמרתי שאם רק תאמינו, תחזו בנפלאות האל? מדוע תטילו ספק? כמה זמן ייקח לכן להאמין ולציית?״
עם סיום דבריו של ישוע, ניגשו שליחיו ובסיוע השכנים הזיזו את הסלע מפתח הקבר.
בקרב היהודים רווחה האמונה שהטיפה המרה שבקצה חרבו של מלאך המוות החלה את פעולתה עם סיום היום השלישי, ופעלה במלוא עוצמתה ביום הרביעי. הם סברו שנשמתו של אדם מסתובבת בסמוך לקבר עד לסוף היום השלישי, ומבקשת לשוב ולהיכנס לגוף; אך הם האמינו בבטחה כי לפני שחר היום הרביעי, אותה הנשמה כבר יצאה לדרכה למשכן הנשמות שפרחו.
האמונות הללו, ביחס למתים ולרוח המת, גרמו לכך שבוודאות, בדעתם של כל הנוכחים בקבר אלעזר וכל אלה שעתידים היו לשמוע אודות המתרחש, יהיה ברור שזהו באמת מקרה אמתי של תחייה מן המתים, מעשה ידיו של זה שהכריז כי הוא ״התחייה והחיים.״
בעוד חבורת בני התמותה, כארבעים וחמישה במספר, עמדה אל מול הקבר, אך יכלו לראות במעומעם את גופו של אלעזר עטוף בתכריכי בד ומונח על המדף הימני התחתון של מערת הקבר. בעוד היצורים הארציים עמדו שם, בנשימה עצורה ובדממה, צבא של הוויות שמימיות תפש את מקומו כהכנה לאות ממפקדם, גבריאל.
ישוע הרים את עיניו ואמר: ״׳אבא׳, אני מודה לך על כך ששמעת את בקשתי ונענית לה. אני יודע שאתה תמיד שומע אותי, אך לטובת אלה העומדים עמי כאן, אני פונה אליך כך, כדי שהם יאמינו שאתה שלחת אותי לעולם, וכדי שיידעו שאתה פועל עמי במה שאנו עומדים לעשות.״ לאחר שסיים את תפילתו, קרא בקול רם, ״אלעזר, בוא לכאן!״
ואף כי הצופים האנושיים נותרו ללא תנועה, צבא הישויות השמימי נע וזע, תוך ציות, כגוף אחד, למילות ׳הבורא׳. לאחר שתיים עשרה שניות של זמן ארץ בלבד, החל גופו של אלעזר, שעד אז היה חסר חיים, לנוע. הוא התיישב על מדף הסלע שעליו שכב קודם. גופו היה עטוף בתכריכים ואת פניו כיסתה מפית. כשעמד לפניהם – חי – אמר ישוע, ״התירו אותו ותנו לו ללכת לדרכו.״
למעט השליחים, מרתה ומרים, כולם נסו לבית. הם היו חיוורים מפחד והמומים. אף שכמה השתהו שם, רבים מיהרו לבתיהם.
אלעזר בירך את ישוע והשליחים ושאל לפשר התכריכים ומדוע התעורר בגן. ישוע והשליחים הלכו הצדה בעוד מרתה סיפרה לאלעזר על מותו, קבורתו, ותחייתו. מכיוון שלא היה כלל בתודעה מן הרגע שנפל לשנת המוות, היא נאלצה להסביר לו שמת ביום ראשון וכעת הושב לחיים ביום חמישי.
כאשר יצא אלעזר מן הקבר, פקד ׳המכוונן האישי׳ של ישוע, ששימש כעת כראש וראשון לבני מינו ביקום מקומי זה, על ׳המכוונן׳-לשעבר של אלעזר לשוב ולשכון בדעתו ונשמתו של האדם שקם לתחייה.
אז ניגש אלעזר לישוע, ויחד עם אחיותיו, נפלו לרגלי ׳המאסטר׳, להודות ולהלל את האל. נטל ישוע את אלעזר בידיו, הקימוֹ, ואמר: ״בני, מה שקרה לך יקרה לכל מי שמאמין בבשורה זו, אלא שהם יוקמו לתחייה באופן נפלא אף יותר. אתה תהיה עדות חיה לאמת שדברתי – אני התחייה והחיים. כעת, בואו נלך הביתה ונזין את הגוף הפיזי הזה.״
בעת שצעדו אל הבית, שחרר גבריאל את כל קבוצות ההוויות השמימיות והוסיף לרשומות את המקרה הראשון והאחרון באורנטיה בו קם לתחייה בן תמותה לגוף שר ודם שמת.
אלעזר לא הצליח כלל להבין את שאירע. הוא ידע שהיה מאוד חולה, אך הצליח לזכור רק שנרדם והתעורר. הוא לעולם לא הצליח לספר דבר אודות ארבעת הימים הללו בקבר משום שהיה לחלוטין חסר הכרה. הזמן איננו קיים עבור יושני שנת המוות.
אף כי כתוצאה מפעולה כבירה זו רבים האמינו בישוע, אחרים רק הקשו את לבם כלפיו והוסיפו לדחותו. עד לצהרי היום למחרת נפוץ הסיפור בירושלים כולה. עשרות גברים ונשים סרו לבית עניא לדבר עם אלעזר. הפרושים המבוהלים והנבוכים זימנו בבהלה כינוס של הסנהדרין כדי לקבוע כיצד להגיב להתפתחויות החדשות הללו.
אפילו שעדותו של אדם זה, שקם לתחייה, תרמה עד מאוד לגיבוש אמונתם של המונים מאמיניה של בשורת המלכות, נודעה לה השפעה קטנה, אם בכלל, על גישתם של מנהיגי הדת ושליטי ירושלים, אלא אך חיזקה את החלטתם לחסל את ישוע ולהפסיק את עבודתו.
למחרת, יום ששי, באחת בצהרים, התכנסה הסנהדרין כדי לדון שוב בסוגיה, ״מה נעשה עם ישוע מנצרת?״ לאחד דיון ופולמוס חריף בן שעתיים, הציעה פרושי אחד הצעת החלטה שקראה למותו המידי של ישוע, הכריזה שהוא אסון לכל עם ישראל וחייבה באופן רשמי את הסנהדרין להמיתו ללא משפט, בניגוד לכל התקדימים.
שוב ושוב הכריז הגוף הרם של מנהיגי היהודים שנדרש לעצור את ישוע ולהעמידו לדין באשמת חילול השם והפרות נוספות של החוק הקדוש. פעם אחת לפני כן אף העזו להכריז שראוי להמיתו, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה דובר רשמית בסנהדרין על הרצון להכריז על מותו עוד לפני המשפט. הצעת החלטה זו לא הובאה להצבעה משום שקבוצת בת ארבעה עשר חברי הסנהדרין פרשה כאיש אחד כאשר הוגשה הצעה חסרת-תקדים זו. אף שפרישתם נכנסה לתוקף רק שבועיים אחר-כך, ארבעה עשר החברים הללו פרשו מן הסנהדרין באותו יום ולא לשוב להתכנס בה. לאחר כניסתה התפטרות זו לתוקף, נזרקו מן הסנהדרין חמישה חברים נוספים בחשד שאהדו את ישוע. לאחר השלכתם של תשעה עשר הגברים הללו, הייתה הסנהדרין מוכנה לשפוט ולגזור את דינו של ישוע מתוך סולידריות שגבלה בתמימות דעים.
בשבוע שלאחר מכן זומנו אלעזר ואחיותיו לפני הסנהדרין. לאחר שנשמעה עדותם, לא היה כל ספק שאלעזר הוקם לתחייה. אף כי הדיונים של הסנהדרין הודו בתחייתו של אלעזר מן המתים, הרישום כלל החלטה שייחסה את כל אלה לנסיך השדים, זה אשר הוכרז שישוע חבר אליו.
בלא קשר למקור עוצמתו ויכולתו לחולל נפלאות, מנהיגי היהודים השתכנעו שאם לא ייעצר מיד, במהרה יאמינו בו כל פשוטי העם; וזה יסבך אותם קשות עם שלטונות רומי, שכן רבים ממאמיניו התייחסו אליו כאל המשיח, כאל גואל ישראל.
באותו מפגש של הסנהדרין, ביטא הכוהן הגדול קֵיפַא בפעם הראשונה את האמרה היהודית העתיקה, עליה חזר פעמים רבות: ״טוֹב אֲשֶׁר אִישׁ אֶחָד יֹאבַד בְּעַד כָּל-הָעָם.״
אף כי ישוע הוזהר ממעשי הסנהדרין בשעות אחר הצהריים של יום ששי אפל זה, הוא לא חשש כלל והמשיך לנוח בשבת עם חבריו בבית פגי, כפר ליד בית עניא. מוקדם בבוקר יום ראשון התאספו ישוע והשליחים, כפי שנקבע מראש בביתו של אלעזר, נפרדו מן המשפחה בבית עניא והחלו לעשות את דרכם אל עבר המחנה בפלה.
בדרך מבית עניא לפלה שאלו השליחים את ישוע שאלות רבות. על כולן ענה ׳המאסטר׳ בחופשיות, למעט על אלה שהתייחסו לפרטים של תחיים המתים. סוגיות אלה היו מעבר ליכולת ההבנה של השליחים; ולפיכך סרב ׳המאסטר׳ לדון בסוגיות הללו עמם. מכיוון שיצאו מבית עניא בחשאי, הם היו לבד. ישוע ניצל אפוא את ההזדמנות לומר לעשרה דברים רבים שסבר שיכינו אותם לימי המבחן הקשים שעמדו לבוא.
דעתם של השליחים סערה. הם בילו זמן רב בדיון בחוויות האחרונות בהקשר של התפילה והמענה לה. כולם זכרו את הצהרתו של ישוע באוזני השליח שהגיע מבית עניא לפילדלפיה, כשאמר בפשטות, ״הוא לא ימות ממחלה זו.״ למרות הבטחה זו, אלעזר למעשה מת. אותו היום, שבו לדון שוב ושוב בסוגיית המענה לתפילה.
כך ניתן לסכם את תשובותיו של ישוע לשאלותיהם הרבות:
1. התפילה הינה ביטוי למאמציהּ של הדעת הסופית להתקרב ׳לאינסופי׳. לפיכך, התפילה מוגבלת על-ידי ידיעותיו, חכמתו ותכונותיו של הסופי; בדומה לכך, את התשובה מָתְנות ראייתו, מטרותיו, האידאלים והזכויות של ׳האינסופי׳. לעולם לא נוכל להבחין ברצף מופעים חומריים אשר מחבר בין מעשה התפילה לתשובה הרוחנית המלאה עבורו.
2. כאשר התפילה לכאורה לא נענית, השהות מרמזת לעיתים קרובות על תשובה טובה יותר, כזו שמתעכבת מאוד מסיבה טובה כלשהיא. כאשר ישוע אמר שמחלתו של אלעזר לא תוביל למותו, היה זה אחת עשרה שעות לאחר מותו. שום תפילה כנה לא תיוותר ללא מענה, אלא כאשר נקודת המבט הגבוהה יותר של עולם הרוח גיבשה מענה טוב יותר, מענה אשר תואם את בקשתה של רוח האדם, ולא רק את התפילה שנושאת דעת האדם.
כאשר נישאות תפילות הזמן מעם הרוח ומתוך אמונה, לעיתים קרובות הן כה עצומות ורחבות עד שניתן להיענות להן רק בנצח; לעיתים לוקה הבקשה הסופית בתפישתו של האינסופית, עד כי המענה חייב להשתהות לזמן רב, עד שתיווצר היכולת ההולמת לקבלו; תפילת האמונה יכולה להיות כה רחבה כה כוללת, עד שהמענה יכול להתקבל רק בפרדיס.
לעיתים קרובות, יכולות תפילותיהּ של הדעת בת התמותה להיות כאלה שניתן לקבלן ולהכיר בהן רק לאחר שהדעת המתפללת הפכה לאלמותית. פעמים רבות, ניתן להיענות לתפילתו של היצור החומרי רק כאשר אותו אינדיבידואל התקדם לרמת הרוח.
הבורות והדעות הקדומות עלולות לעוות את תפילתו של אדם יודע-אל במידה כזו שהמענה עבורה יהיה בלתי רצוי בעליל. אז נדרשות הוויות הרוח המתווכות לתרגם תפילה שכזו, וכאשר מגיעה התשובה, המתפלל איננו מכיר בה כמענה לתפילתו.
כל תפילות האמת מופנות להוויות רוחניות, כל הבקשות חייבות להיענות במונחים רוחניים, וכל התשובות חייבות להיות מציאויות רוח. הוויות רוחניות אינן יכולה להעניק תשובות חומריות לבקשות הרוח, אף אם אלה מגיעות מהוויות חומריות. הוויות חומריות יכולות להתפלל ביעילות רק כאשר הן ״מתפללות מן הרוח.״
שום תפילה לא יכולה לקוות למענה אלא אם נולדה מן הרוח והוזנה באמונה. אמונתכם הכנה פירושה שמראש הענקתם לשומעי תפילתכם את הזכות המלאה להיענות לבקשותיכם בהתאם לחכמה העילאית ולאהבה האלוהית שאמונתכם יודעת כי היא תמיד מניעה את ההוויות אליהן נישאות תפילותיכם.
כשהילד מתיימר לפנות להורה, זו תמיד זכותו; ההורה תמיד נוהג על-פי חובתו ההורית כלפי ילד בלתי-בשל כאשר הוא מחליטֿ בהתאם לחכמתו הרבה יותר, להשהות, לשנות, להפריד, להתעלות או לדחות את המענה עד לשלב אחר בתהליך ההתקדמות הרוחנית.
אל תהססו להתפלל את תפילות כמיהת הרוח; אל תפקפקו בכך שתקבלו את המענה לבקשותיכם. התשובות ממתינות לכן כפיקדון, ממתינות לכך שתגיעו בעתיד למלוא רמות הרוח של ההישג בפועל ביקום, בעולם זה או בעולמות אחרים, שם יתאפשר לכם להכיר בתשובות שהמתינו לכם כל אותו הזמן, שם תוכלו לנכס אותן כמענה לבקשות שביקשתם קודם לכן, בטרם-עת.
מענה מובטח לכל הבקשות הכנות שנולדו מן הרוח. בקשו ותיענו. אך ראוי לכם לזכור שאתם יצורים שמתקדמים בזמן ובמרחב; לכן, עליכם לקחת בחשבון בכל עת את גורם הזמן-מרחב אשר משפיע על האופן בו תתנסו בקבלת מענה מלא למגוון תפילותיכם ובקשותיכם.
אלעזר נותר בביתו בבית עניא. הבית ריכז עניין רב והגיעו אליו מאמינים כנים כמו גם סקרנים רבים. הוא שהה שם עד לימי צליבתו לישוע, עת הוזהר שהסנהדרין ציווה על מותו. מנהיגי היהודים היו נחושים לעצור את המשך התפשטותה של תורת ישוע. הם היטיבו להבין שיהיה זה חסר תוחלת להמית את ישוע אם יתירו לאלעזר, זה אשר ייצג את פסגת נפלאותיו, להמשיך לחיות ולהעיד על העובדה שישוע הקים אותו לתחייה. אכן, כבר בעבר רדפו את אלעזר בעקשנות.
וכך נפרד אלעזר מאחיותיו ומבית עניא, נס על נפשו דרך יריחו ומעבר לירדן. הוא לא נח עד שהגיעה לפילדלפיה. אלעזר הכיר היטב את אבנר, ושם הרגיש בטוח מפני מזימותיה הרצחניות של הסנהדרין.
מעט לאחר מכן מכרו מרתה ומרים את אדמותיהן בבית עניא והצטרפו לאחיהן בפראה. בינתיים הפך אלעזר לגזבר הכנסייה בפילדלפיה. הוא הפך לתומך גדול באבנר בעימות שלו עם פאולוס ועם הכנסייה בירושלים. הוא מת, לבסוף, בגיל 67 ומאותה מחלה ממנה נפטר כשהיה אדם צעיר יותר, בבית עניא.
מאוחר בערב יום שני, ה-6 במרץ, הגיעו ישוע ועשרת השליחים למחנה בפלה. היה זה השבוע האחרון לשהותו של ישוע שם, והוא היה פעיל מאוד בהוראת ההמונים והנחייתם השליחים. כל אחר הצהריים הטיף להמונים וכל ערב ענה לשאלות השליחים וכמה מן התלמידים המתקדמים יותר אשר שהו במחנה.
החדשות אודות תחייתו של אלעזר הגיעו למחנה יומיים לפני הגעתו של ׳המאסטר׳, וכל האסופה הייתה כמרקחה. מאז האכלתם של החמשת אלפים לא אירע דבר שהסעיר כל כך את דמיונם של האנשים. וכך, בשיאה של התקופה השנייה בה פעלו בציבור למען המלכות, תכנן ישוע ללמד במשך שבוע קצר אחד בפלה ואז להתחיל במסע בדרום פראה שהוביל הישר למאורכות הסיום הטרגי של השבוע האחרון בירושלים.
הפרושים והכוהנים הראשיים החלו לנסח את טענותיהם ולגבש את אישומיהם. התנגדותם לתורתו של ׳המאסטר׳ נסבה על שלושת הטענות הבאות:
1. הוא מתרועע עם מוכסים וחוטאים; הוא מקבל את הטמאים ואפילו סועד עמם.
2. הוא כופר; הוא מדבר על אלוהים כאילו היה ׳אביו׳ וחושב שהוא שווה ערך לאלוהים.
3. הוא מפר חוק. הוא מרפא בשבת ומזלזל בחוקי ישראל בדרכים רבות נוספות.
4. שהוא חבר לשדים. הוא מחולל נפלאות ונדמה כאילו עושה נסים וכל אלה בזכות כוחו של בעל-זבוב, נסיך השדים.
בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, נש ישוע דברים באזני ההמון על הנושא ״חסד הגאולה.״ במהלך הדרשה סיפר שוב את הסיפור אודות הכבשה שאבדה והמטבע שאבד ואז הוסיף את המשל החביב עליו, אודות הבן הנבחר. אמר ישוע:
״משמואל ועד יוחנן הזהירו אתכם הנביאים תמיד לבקש אחר האל – לרדוף את האמת. תמיד אמרו, ׳בקשו את אלוהים בכל מקום בו יימצא.׳ ראוי לשים לב לכל ההנחיות הללו. אבל אני באתי כדי להראות לכם שבזמן שאתם מחפשים את אלוהים, אלוהים גם מבקש אתכם. פעמים רבות סיפרתי לכם אודות הרועה הטוב שעזב את תשעים ותשע הכבשים שבעדר כדי לבקש את האחת שאבדה, ואיך כאשר מצא את הכבש התועה, הרים אותה, הניח אותה על כתפיו ונשאהּ חזרה לדיר. זוכרים אתם שלאחר שהשיבהּ לדיר קרא הרועה הטוב לחבריו וביקש מהם לשמוח בשמחתו על כך שנמצאה הכבש האובדת. אומר לכם שוב, בשמיים שמחים יותר על חרטתו של חוטא אחד מאשר על תשעים ותשעה כאלה שלא דורשים חרטה. העובדה שנשמות אובדות רק מגבירה את עניינו של ׳האב׳ שבשמיים. באתי לעולם לעשות כמצוות ׳אבי׳, ונכון נאמר על ׳בן האדם׳ שהוא מתרועע עם מוכסים וחוטאים.
״לימדו אתכם שאלוהים מקבל אתכם רק לאחר שהתחרטתם וכתוצאה מכל הקורבנות והכפרות שלכם, אך אני מבטיח לכם ׳שהאב׳ מקבל אתכם אפילו לפני שהתחרטתם ושולח את ׳הבן׳ ואת עמיתיו למצוא אתכם ולהשיב אתכם בשמחה, הביתה, חזרה למלכות של היותכם בנים, למלכות הקדמה הרוחנית. אתם ככבשים תועות, ואני באתי לחפש ולהציל את אלה שאבדו.
״ראוי גם שתזכרו את הסיפור אודות האישה שצרפה עשר פיסות כסף לכדי מחרוזת ואיבדה את אחת הפיסות. איך הדליקה את המנורה וטאטאה את הבית כולו עד שמצאה את פיסת הכסף שאבדה. וכשמצאה את המטבע שאבדה, קראה לחבריה ושכניה ואמרה, ׳שמחו עמי, כי מצאתי את הפיסה שאבדה.׳ לכן, אומר לכם שוב, המלאכיות שבשמים תמיד שמחות על חוטא שמתחרט וחוזר לחיק ׳האב׳. אני מספר לכם את הסיפור הזה כדי להדגיש ׳שהאב׳ ׳ובנו׳ יוצאים לחפש את אלה שאבדו, ובחיפוש הזה אנו עושים שימוש בכל מה שיכול לסייע במאמצינו הנחושים למצוא את אלה שאבדו, אלה הנדרשים לגאולה. וכך, ׳בן האדם׳ יוצא לשדות לחפש את הכבש שאבדה, אך גם מחפש אחר המטבע שאבדה בבית. הכבש תועה שלא במתכוון; את המטבע מכסים אבק הזמן והחפצים שצובר האדם.
״וכעת אספר לכם אודות הבן הבלתי מתחשב של איכר אמיד אשר עזב במתכוון את בית אביו ונדד לארץ רחוקה, שם הסתבך בצרות רבות. וודאי תזכרו שהכבש אבדה שלא במתכוון, אך צעיר זה עזב את בית אביו בכוונה תחילה. הסיפור הולך כך:
״לאדם אחד היו שני בנים; הצעיר היה שמח ונטול דאגות, תמיד ביקש לשמוח ולברוח מאחריות, ואילו הבוגר היה רציני, שקול, חרוץ ומוכן לשאת באחריות. שני האחים לא הסתדרו טוב ביניהם; תמיד רבו והתווכחו. הצעיר היה שמח ובעל חיוּת, אך עצלן ולא מהימן; הבוגר היה יציב וחרוץ, ויחד עם זאת מרוכז בעצמו, חמוץ ותככן. הצעיר נהנה לשחק והתחמק מעבודה; הבוגר הקדיש עצמו לעבודה ושיחק רק לעתים רחוקות. הקשר ביניהם הפך לאיום כל כך עד שהבן הצעיר בא לאביו ואמר: ׳אבא, תן לי שליש מרכושך אשר לי. תן לי לצאת לעולם ולבקש את מזלי.׳ שמע האב את הבקשה, וביודעו כמה אומלל היה הצעיר בבית, לצד אחיו הבוגר, חילק את רכושו ונתן לצעיר את חלקו.
״תוך שבועות מספר קיבץ הצעיר את כל כספו ויצא למסע לארץ רחוקה. כיוון שלא מצא שם כיצד להתפרנס בהנאה, התהולל ובזבז את כל כספו תוך זמן קצר. לאחר שאזל הכסף כולו, החל רעב גדול באותה הארץ, והוא מצא עצמו חסר כל. מתוך רעב וצרה, מצא עבודה אצל אחד מאזרחיה של אותה מדינה אשר שלח אותו לשדות להאכיל חזירים. הצעיר אכל מן החרובים שאכלו החזירים ואיש לא נתן לו דבר.
״יום אחד, כשהיה רעב מאוד, התעשת ואמר לעצמו: ׳לאבי משרתים רבים שאוכלים טוב, ואני כאן מת ברעב, מאכיל חזירים בארץ רחוקה! אקום ואלך לאבי אומר לו: אבא, חטאתי לפני שמיים ולפניך. אינני ראוי עוד להיקרא בנך; אנא עשה אותי לאחד ממשרתיך.׳ לאחר שהחליט הצעיר כך, קם והלך לבית אביו.
״התאבל האב רבות על בנו; הוא התגעגע לנער העליז, הפוחז. האב אהב את בנו ועמד על המשמר בכל עת לשובו. ביום בו התקרב לבית, עדיין מרחוק, ראה אותו אב. נכמר עליו ליבו, רץ לקראתו, חיבק ונישק אותו בהתרגשות. לאחר שנפגשו, הסתכל הבן בפניו העצובות של אביו ואמר: ׳אבא, חטאתי לפני שמיים ולפניך; נקליתי מהיקרא בנך׳ – אך בטרם ניתנה לו ההזדמנות לסיים את הווידוי, קרא האב השמח למשרתיו שרצו כעת לקראתו: ׳הביאו מהר את בגדיו הטובים, את אלה ששמרתי עבורו, הלבישו אותו, ענדו את טבעת הבן על אצבעו ותנו סנדלים לרגליו.׳
״ואז, לאחר שהוביל האב השמח את בנו העייף מצעוד חזרה הביתה, קרא למשרתיו: ׳הביאו את העגל המפוטם ושחטוהו. הבה ונשמח, כי זהו בני שחישבתי אותו למת ושב ונמצא.׳ התקבצו כולם סביב לאב לשמוח על שובו של בנו.
״בזמן שחגגו, שב הבן הבכור מעבודת יומו בשדה, וכשהתקרב אל הבית שמע את המוזיקה והמחולות. כשנכנס בדלת האחורית, שאל את אחד המשרתים לפשר השמחה הזו. אמר לו המשרת: ׳אחיך שאבד מזמן שב הביתה, אביך שחט את העגל המפוטם לשמוח על שובו בשלום של אחיך. בוא וברך את אחיך לשלום, קבל אותו חזרה לבית אביך.׳
אך כאשר שמע זאת האח הבכור, הוא נפגע וכעס ומיאן להיכנס הביתה. שמע האב על כעסו על שוב אחיו ויצא לדבר על לבו. אך הבן הבכור לא רצה להשתכנע. ענה לאביו ואמר: ׳הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אָנֹכִי עֹבֵד אֹתְךָ וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי אֶת מִצְוָתֶךָ וְאַתָּה מִיָּמַי לֹא נָתַתָּ לִּי גְּדִי לְמַעַן אָשִׂישׂ עִם רֵעָי. נשארתי כאן לדאוג לך במשך כל השנים הללו, ולעולם לא שמחת בשירות הזה, וְעַתָּה בָּא בִנְךָ, זֶה אֲשֶׁר בִּלַּע אֶת נַחֲלָתְךָ עִם-הַזֹּנוֹת וַתִּזְבַּח לוֹ אֶת עֵגֶל הַמַּרְבֵּק.׳
״מכיוון שהאב באמת אהב את שני בניו, ניסה לשכנע את הבכור ואמר: ׳אבל בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד עִמָּדִי וְכֹל אֲשֶׁר לִי לְךָ הוּא. יכולת לקבל גדי ולשמוח עם רעיך בכל עת. אֲבָל אָחִיךָ הִנֵּה רָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ עָלָיו כִּי הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא!״
היה זה אחד מן המשלים היותר נוגעים ללב, היותר יעילים שישוע סיפר מעודו למאזיניו כדי לשכנע אותם על נכונותו של ׳האב׳ לקבל את כל אלה אשר מבקשים להיכנס בשערי מלכות השמים.
ישוע נהג לספר את שלושת הסיפורים הללו בעת ובעונה אחת. הוא הציג את הסיפור אודות הכבשה כדי להדגים את העובדה שכאשר בני האדם סוטים שלא במתכוון מדרך החיים, ׳האב׳ דואג לאלה שאבדו ויוצא לחפש, יוצא לבקש את הכבשה שאבדה יחד עם ׳בניו׳, רועי העדר הטובים. אז נהג לספר את הסיפור אודות המטבע שאבד בבית כדי להדגים עד כמה יסודי החיפוש האלוהי אחר כל המבולבלים, המסובכים או אלה שלקו בעיוורון רוחני בשל דאגות החומר וכל מה שצברו בחיים. ואז נהג לצלול למשל אודות הבן האבוד, שובו של הבן האהוב, כדי להדגים עד כמה שלמה חזרתו של הבן האובד לבית אביו, וללבו.
במהלך השנים שלימד, שוב ושוב ופעמים רבות מאוד סיפר ישוע את הסיפור אודות הבן האהוב. משל זה, כמו גם המשל אודות השומרוני הטוב, היו בין השיטות האהובות עליו כשלימד אודות אהבת ׳האב׳ והרעות בין בני האדם.
ערב אחד, העיר שמעון הקנאי על אחת מאמרותיו של ישוע ואמר, ״׳מאסטר׳, למה התכוונת כאשר אמרת היום שרבים מילדי הדור של היום חכמים יותר מילדי המלכות משום שהם אוהבים יותר את ממון העוולה?״ ענה ישוע:
״לפני שבאתם בשערי המלכות, חלק מכם הפגין פקחות רבה ביחס לאנשים עמם בא ביחסי מסחר. גם אם הייתם בלתי צודקים ולעיתים קרובות בלתי הוגנים, בחכמה ומתוך ראייה מרחיקת ראות הייתם ממוקדים אך ורק ברווח שלכם בהווה ובביטחונכם בעתיד. בדומה לכך, כעת ראוי שתארגנו את חייכם במלכות כך שתדאגו הן לשמחתה בהווה והן כדי לוודא שתיהנו בעתיד מן האוצרות שצברתם בשמים. אם הייתם חרוצים כל כך בצבירת רווח לעצמכם בשירות העצמי, כעת שאתם פועלים בשירותה של אחוות האדם ומשרתים את האל, למה שלא תהיו חרוצים באותה המידה ברכישתן של נשמות עבור המלכות?
״ראוי לכם ללמוד שיעור מן הסיפור אודות אדם עשיר אחד אשר לו סוכן פיקח ובלתי הגון. הסוכן לא רק ניצל את לקוחותיו של אדונו לשם הפקת רווח לעצמו, אלא גם בזבז במישרין את רכושו וכספו של אדונו. כאשר נודע לאדון על כל אלה, זימן את הסוכן לפניו, שאל אותו לפשר השמועות ותבע ממנו למסור מיד דין וחשבון על התנהלותו ולהכין עצמו להעביר את הטיפול בענייני האדון לאחר.
״אמר הסוכן הבלתי נאמן בלבו: ׳מָה אֶעֱשֶׂה כִּי ייקח אֲדֹנִי מִמֶּנִּי אֶת הַפְּקֻדָּה? לַעֲדֹר לֹא אוּכַל וְלַחֲזוֹר עַל הַפְּתָחִים אֲנִי בוֹשׁ. יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה לְמַעַן יַאַסְפוּנִי אֶל בָּתֵּיהֶם בְּעֵת אִם הוּסַרְתִּי מִפְּקֻדָּתִי.׳ וַיִּקְרָא אֶל כָּל אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשָׁה בָהֶם אדוניו וַיֹּאמֶר אֶל הָרִאשׁוֹן, ׳כַּמָּה אַתָּה חייב לַאדֹנִי?׳ וַיֹּאמֶר, ׳מֵאָה בַת שָׁמֶן.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ׳קַח אֶת שְׁטָרְךָ וּמַהֵר שֵׁב וְכָתַבְתָּ חֲמִשִּׁים.׳ וְאֶל אַחֵר אָמַר, ׳כַּמָּה אַתָּה חייב?׳ וַיֹּאמֶר, ׳מְאַת כֹּר חִטִּים.׳ וַיֹּאמֶר, ׳קַח אֶת שְׁטָרְךָ וּכְתֹב שְׁמֹנִים.׳ כך עשה עם חייבים רבים אחרים. ואת זאת עשה הסוכן הרמאי על-מנת לרכוש לעצמו חברים ליום בו תאבד משרתו. לאחר מכן, כאשר גילה אדוניו את עשה, נאלץ אף הוא להודות בפקחותו של סוכן העוולה על התושייה שהפגין כדי להבטיח את עתידו.
כך לפעמים מגלים בני העולם חכמה יתרה מזו של בני האור באופן בו יתכוננו לעתיד. לאלה המתיימרים לרכוש אוצרות בשמים אומר כך: למדו מאלה שחוברים לממון העוולה ויישמו זאת בחייכם כדי לחבור לנצח לכוחות היושר. וכך, תתקבלו בשמחה למשכנות הנצח כאשר ייכשלו כל הדברים שבארץ.
״אני מכריז כי הַנֶּאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר נֶאֱמָן גַּם בְּהַרְבֵּה וְהַמְעַוֵּל בִּמְעַט מִזְעָר מְעַוֵּל גַּם בְּהַרְבֵּה. אם לא גיליתם יושרה ולא ראיתם את הנולד בכל הנוגע לענייני העולם הזה, כיצד תוכלו לקוות להיות נאמנים וחכמים עת יופקדו בידכם אוצרות האמת של מלכות השמים? אם לֹא הֱיִיתֶם סוכנים ובנקאים נֶאֱמָנִים, אִם לא הייתם נאמנים בַּדָּבָר אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים, מי יהיה טיפש דיו להפקיד בידכם אוצר גדול?
״ושוב אקבע כי לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים; כִּי יִשְׂנָא אֶת הָאֶחָד וְיֶאֱהַב אֶת הָאַחֵר אוֹ יִדְבַּק בְּאֶחָד וְיִבְזֶה אֶת הָאַחֵר. לֹא תּוּכְלוּ עֲבוֹד אֶת האלוהים וְאֶת הַמָּמוֹן.״
לשמע הדברים הללו, החלו הפרושים שבין הנוכחים לבוז וללעוג. הם אהבו לעסוק ברכישת ממון. אותם מאזינים בלתי אוהדים ביקשו להיכנס לוויכוח חסר תוחלת עם ישוע, אך הוא סרב להתווכח עם אויביו. כאשר החלו הפרושים להתווכח בינם לבין עצמם, משכו קולות הוויכוח הרמים המונים מבין תושבי המחנה שחנו סביב; וכאשר החלו אלה להתווכח עם אלה, פרש ישוע לאוהלו לשנת הלילה.
כאשר המפגש הפך לקולני מדי, עמד שמעון פטרוס, נטל את הפיקוד ואמר: ״אנשים, אחים, אין זה ראוי תתווכחו זה עם זה. אלה דבריו של ׳המאסטר׳, וטוב תעשו אם תהרהרו בהם. אין אלה דברים חדשים. האם לא שמעתם את המשל שמספרים הנזירים על העשיר והקבצן? חלקנו שמע את יוחנן המטביל מרעים בדבריו ומזהיר את אוהבי הממון והעושר שהושג שלא ביושר. אף כי המשל הישן הזה אינו תואם לבשורה שאנו מטיפים לה, ראוי לכם ליישם את השיעור עד שתוכלו להבין את אורה החדש של מלכות השמים. את הסיפור סיפר יוחנן כך:
״היה היה אִישׁ עָשִׁיר הָיָה וְהוּא לָבוּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ וַיִּתְעַנֵּג וַיִּשְׂמַח יוֹם יוֹם. וְאִישׁ אֶבְיוֹן וּשְׁמוֹ אלַעְזָר מֻשְׁכָּב פֶּתַח שַׁעַר בֵּיתוֹ וְהוּא מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת. וַיִּתְאָו לִשְׂבֹּעַ מִן הַפֵּרוּרִים הַנֹּפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר וְגַם הַכְּלָבִים בָּאוּ וַיָּלֹקּוּ אֲבַעְבֻּעוֹתָיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת הָאֶבְיוֹן וַיִּשָׂאוּהוּ הַמַּלְאָכִים אֶל חֵיק אַבְרָהָם וְגַם הֶעָשִׁיר מֵת וַיִּקָּבַר ברוב פאר והדר. אך כאשר עבר העשיר מן העולם הגיע לשְׁאוֹל וּכְאֵבוֹ גָּדוֹל מְאֹד וַיִּשָׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אלַעְזָר בְּחֵיקוֹ. וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: ׳אָבִי אַבְרָהָם, חָנֵּנִי וּשְׁלַח נָא אֶת אלַעְזָר וְיִטְבֹּל אֶת רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם לְקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי נֶעֱצַבְתִּי בַּמּוֹקֵד הַזֶּה.׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: ׳בְּנִי, זְכֹר כִּי אַתָּה לָקַחְתָּ טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ וְאלַעְזָר לָקַח אֶת הָרָעוֹת וְעַתָּה הוּא יְנֻחַם וְאַתָּה בְמַעֲצֵבָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגֵּיא גָדוֹל מַפְרִיד בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לַעֲבוֹר הַחֲפֵצִים לָלֶכֶת מִפֹּה אֲלֵיכֶם וְגַם לֹא יַעַבְרוּ מִשָּׁם אֵלֵינוּ.׳ וַיֹּאמֶר העשיר לאברהם: ׳אִם כֵּן אָבִי שֹׁאֵל אֲנִי מֵאִתְּךָ לִשְׁלֹחַ את אלעזר אֶל-בֵּית אָבִי. כִּי חֲמִשָּׁה אַחִים לִי וְיָעֵד בָּהֶם פֶּן יָבֹאוּ גַם הֵם אֶל מְקוֹם הַמַּעֲצֵבָה הַזֶּה.׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: ׳בני, יֵשׁ לָהֶם משֶׁה וְהַנְּבִיאִים אֲלֵיהֶם יִשְׁמָעוּן.׳ וַיֹּאמֶר העשיר: ׳לֹא כֵן אַבְרָהָם אָבִי! כִּי אִם יָבֹא אֲלֵיהֶם אֶחָד מִן-הַמֵּתִים אָז יָשׁוּבוּ.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אברהם: ׳אִם לֹא יִשְׁמְעוּ אֶל משֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים גַּם כִּי יָקוּם אֶחָד מִן הַמֵּתִים לֹא יַאֲמִינוּ.׳״
לאחר שפטרוס סיפר את המשל העתיק הזה שמקורו באחוות הנזירים, ומכיוון שהקהל נרגע, קם אנדראס ופיזר אותם לאותו ערב. ואף כי השליחים והתלמידים שאלו לעיתים תכופות את ישוע שאלות בנוגע למשל אודות העשיר ואלעזר, הוא לעולם לא הסכים לדבר עליו מילה.
תמיד התקשה ישוע להסביר לשליחים שאף כי הם הטיפו לכינונהּ של מלכות האל, ׳האב׳ שבשמיים לא היה מלך. בתקופה בחי ישוע בגוף ולימד על-פני האדמה, הכירו תושביה של אורנטיה בעיקר מלכים וקיסרים ששלטו בממשלות האומות, ואילו היהודים הגו זה מכבר בכינונהּ של מלכות האל. מסיבות אלה, כמו גם אחרות, סבר ׳המאסטר׳ שמוטב כי יכנה את אחוות האדם בשם מלכות השמיים ואת הרוח העומדת בראש אחווה זו בשם ׳האב׳ שבשמים. בשיחות האינטימיות שקיים עם השליחים הוא תמיד התייחס לעצמו ׳כבן האדם׳ וכאחיהם הבכור. הוא התייחס לכלל חסידיו כמשרתיהּ של האנושות וכמבשריהּ של בשורת המלכות.
ישוע לעולם לא לימד את שליחיו באופן מסודר אודות אישיותו ותכונותיו של ׳האב׳ שבשמים. הוא מעולם לא ביקש מהם להאמין ׳באביו׳; היה לו מובן מאליו שכך עשו. ישוע מעולם לא הקטין עצמו תוך שהוא מציע טיעונים שמוכיחים את מציאותו של ׳האב׳. מה שלימד ביחס ׳לאב׳ סבב סביב ההכרזה שהוא ׳ואביו׳ חד הם; שמי ראה את ׳הבן׳ ראה את ׳האב׳; ׳שהאב׳, כמו ׳הבן׳, יודע את כל הדברים; שרק ׳הבן׳, ומי ׳שהבן׳ מגלה לו, יודעים באמת את ׳האב׳; שמי שיודע את ׳הבן׳ יודע גם את ׳האב׳; ׳ושהאב׳ שלח אותו לעולם לגלות את טיבם המשולב ולהדגים את עבודתם המשותפת. הוא מעולם לא הכריז כל הכרזה אחרת ביחס ׳לאביו׳, למעט באוזני האישה השומרונית, בבאר יעקב, לה אמר, ״אלוהים הוא רוח.״
מישועֿ, אתם לומדים על אלוהים תוך התבוננות באלוֹהיוּתם של חייו, ולא על סמך מה שלימד. כל אחת ואחד מכם יוכל לשאוב מתוך חייו של ׳המאסטר׳ את המושג אודות האל אשר מיצג את יכולתו להבחין במציאויות רוחניות ואלוהיות, באמתות מציאותיות ונצחיות. לעולם לא יוכל הסופי להבין את ׳האינסופי׳, אלא באופן בו התמקד ׳האינסופי׳ באישיותו בזמן ובמרחב של ההתנסות הסופית של חייו האנושיים של ישוע מנצרת.
היטב ידע ישוע שניתן לדעת את האל רק באמצעות מציאות ההתנסות; לעולם לא ניתן להבין אותו מתוך משהו שהדעת למדה עליו. ישוע לימד את שליחיו שאף כי לעולם לא יוכלו להבין את האל באופן מלא, הם בהחלט יוכלו לדעת אותו, ממש כפי שהם ידעו את ׳בן האדם׳. אתם יכולים לדעת את האל, אך לא מתוך ההבנה של מה שישוע אמר, אלא מתוך ידיעה של מה שישוע היה. ישוע היה התגלות של האל.
למעט כאשר ציטט מן המקורות העבריים, ישוע התייחס לאלוהות רק באמצעות שני שמות: אלוהים ׳ואבא׳. כאשר התייחס ׳המאסטר׳ ׳לאביו׳ כאלוהים, על-פי-רוב השתמש במילה העברית שמציינת את האלוהים ברבים (השילוש) ולא במילה יהוה, אשר התייחסה למושג המתפתח אודות אל השבט של היהודים.
ישוע מעולם לא קרא ׳לאב׳ מלך, והוא הצטער מאוד שתקוותם של היהודים לכינונה מחדש של המלכות, כמו גם הכרזתו של יוחנן על המלכות הקרבה אילצו אותו לכנות את אחוות האדם הרוחנית בשם מלכות השמים. למעט יוצא דופן אחד – ההכרזה כי ״האלוהים הוא רוח״ – ישוע מעולם לא התייחס לאלוהות אלא תוך שימוש בשם תואר למערכת היחסים האישית שלו עם ׳המקור והרכז הראשון׳ בפרדיס.
ישוע השתמש במילה אלוהים כדי לציין את הרעיון אודות האלוהות ובמילה ׳אב׳ כדי לציין את ההתנסות של ידיעת האל. כשמשתמשים במילה ׳אב׳ כדי לציין את האל, ראוי להבין כי זה נעשה במשמעות הנרחבת מכולם. מכיוון שלא ניתן להגדיר את המילה אלוהים, היא מייצגת את המושג האינסופי אודות ׳האב׳ ואילו במושג ׳אב׳, אשר ניתן להגדירו חלקית, ניתן להשתמש כדי לייצג את המושג האנושי אודות ׳האב׳ האלוהי באופן בו הוא מלווה את האדם במהלך חייו כבן תמותה.
עבור היהודים, אלוהים היה אל כל האלים, ואילו יהוה היה אלוהי ישראל. ישוע קיבל את המושג אודות אלוהים וכינה קבוצת הוויות עליונה זו בשם אלוהים. במקום המושג אודות יהוה, האל של הגזע, הוא הציג את המושג אודות אבהות האל ואחוות כלל כל בני האדם בעולם. הוא רומם את המושג אודות יהוה, של ׳אב׳ אלוהי עבור גזע, לכדי רעיון של ׳אבא׳ לכלל ילדי האדם, ׳אביו׳ האלוהי של כל אחת ואחד מן המאמינים. עוד לימד כי אל היקומים ׳והאב׳ הזה, של כלל בני האדם, היו אותה ׳אלוהות פרדיס׳ בדיוק.
ישוע מעולם לא טען שהוא ההתגשמות של אלוהים בגוף. הוא מעולם לא הכריז שהוא היה התגלות של אלוהים לעולמות. הוא מעולם לא לימד שמי שראה אותו ראה את אלוהים. אך הוא כן הכריז על עצמו כהתגלות ׳האב׳ בגוף, והוא כן אמר שמי שראה אותו ראה את ׳האב׳. בהיותו ׳הבן׳ האלוהי, הוא התיימר לייצג רק את ׳האב׳.
הוא אכן היה אפילו ׳בנם׳ של אלוהים; אך בדמותו כבשר ודם ולטובת בניו בני התמותה של האל, הוא בחר להגביל את תיאור אופיו של ׳אביו׳ כך שהתגלות זו תישאר מובנת לאדם בן תמותה. בנוגע לאופיים של שאר האישיויות ׳בשילוש פרדיס׳, עלינו להסתפק בנאמר שהם כמות ׳אב׳, זה אשר הוצג והתגלה באופן אישי בחייו של בנו שהתגשם בגוף, ישוע מנצרת.
אף שישוע גילה את טיבו האמתי של ׳האב׳ שבשמים במהלך חייו הארציים, הוא לימד אודותיו אך מעט. למעשה, הוא לימד רק שני דברים: שאלוהים עצמו הוא רוח, ושככל שזה נוגע ליחסיו עם יצורים, הוא ׳אב׳. באותו הערב, הכריז ישוע את הכרזתו האחרונה על יחסו עם אלוהים, ואמר: ״מֵאֵת ׳הָאָב׳ יָצָאתִי וָאָבֹא לָעוֹלָם; אָשׁוּבָה אָסוּר מִן הָעוֹלָם וְאֵלֵךְ אֶל ׳אָבִי׳.״
אך שימו לב! ישוע מעולם לא אמר, ״מי ששמע אותי שמע את אלוהים.״ אך הוא כן אמר, ״כל הרואה אותי ראה את ׳האב׳.״ שמיעת תורת איננה שקולה לידיעת האל, אך מי שראה את ישוע חווה חוויה אשר כשלעצמה הינה התגלות ׳האב׳ לנשמה. אלוהי היקומים מולך בבריאה עצומת ממדים, אך ׳האב׳ שבשמים הוא זה אשר שולח את רוחו לשכון בדעתם שלכם.
ישוע הינו העדשה הרוחנית בלבוש בשר ודם אשר הופכת ׳אותו׳, את שאיננו נראה, לנראה עבור היצור החומרי. הוא אחיכם הבכור, וכשיתגשם בגוף יאפשר לכם לדעת הוויה בעלת תכונות אינסופיות אשר אפילו ההוויות השמימיות לא מתיימרות להבין אותה במלואה. אך כל אלה חייבים להיות מנת חלקה של ההתנסות האישית של המאמין היחיד. האלוהים שהוא רוח יכול להיות נודע רק בהתנסות רוחנית. ׳הבן׳ האלוהי של עולמות הרוח יכול לגלות את אלוהים לבנים הסופיים של עולמות החומר, אך רק ׳כאב׳. תוכלו לדעת את ׳הנצחי׳ ׳כאב׳; תוכלו לסגוד לו כאלוהי היקומים, ׳הבורא׳ האינסופי של כל מה שקיים.
בשעות אחר הצהריים של שבת, ה-11 במרץ, נשא ישוע את דרשתו האחרונה שלו בפלה. הייתה זו אחת מן הדרשות היותר זכורות מאלה שנשא במסגרת עבודתו הציבורית, והיא כללה דיון מלא ושלם אודות מלכות השמים. הוא היה מודע לבלבול ששרר בדעתם של שליחיו ותלמידיו ביחס למשמעותם ולחשיבותם של המונחים ״מלכות השמים״ ״ומלכות האל,״ בהם עשה שימוש לסירוגין כדי לציין את משימת המתת שלו. אף כי המונח מלכות השמים היה צריך להספיק כדי להבדיל את מה שייצג מכל מה ממשלות ומלכויות הארץ, לא כך היה. הרעיון של מלך ארצי היה מושרש בדעתם של היהודים עד כדי כך שלא ניתן היה לשרשו במהלך דור אחד. לכן, בתחילה לא התנגד ישוע בפומבי למושג נושן ומושרש זה אודות המלכות.
בשעות אחר הצהריים של שבת זו, ביקש ׳המאסטר׳ להבהיר את שלימד אודות מלכות השמים; הוא דן בנושא מכל היבט ומכל נקודת השקפה וניסה להבהיר את המובנים השונים והרבים להם שימש המונח. בתיאור זה, אנו נרחיב על הדרשה תוך שנוסיף דברים רבים נוספים שאמר ישוע עוד לפני כן. כן נכליל כמה מן ההערות שהעיר רק באוזני השליחים במהלך דיון הערב של אותו היום. אנו גם נעיר ביחס להתגלגלות רעיון המלכות בכנסייה הנוצרית בתקופותיה המאוחרות יותר.
ראוי לזכור, בהקשר לדרשה של ישוע, כי בכתבי הקודש העבריים המושג אודות מלכות השמים היה דואלי. הנביאים הציגו את מלכות האל כך:
1. מציאות בהווה; וגם
2. תקווה לעתיד – כאשר תתגשם המלכות במלואה עם ביאת המשיח. זהו המושג אודות המלכות שלימד יוחנן המטביל.
ישוע והשליחים לימדו את שני המושגים הללו כבר מההתחלה. ראוי לזכור שני רעיונות אחרים אודות המלכות:
3. המושג היהודי המאוחר יותר אודות מלכות עולמית, טרנסצנדנטלית, שמקורה על-טבעי ואשר תכונן בדרך נס.
4. התורה הפרסית שתיארה את כינונה של מלכות אלוהית שתכונן כאשר הטוב יגבר על הרע בקץ הימים.
מעט לפני הגעתו של ישוע לכדור הארץ, היהודים שילבו ובלבלו את כל הרעיונות הללו אודות המלכות לכדי המושג האפוקליפטי של ביאת המשיח שיבוא כדי לכונן את עידן ניצחון היהודים, עידן הנצח של שלטונו העילאי של האל על-פני האדמה, של העולם החדש, של העידן בו כלל האנושות תסגוד ליהוה. כאשר בחר להשתמש במושג זה, של מלכות השמים, בחר ישוע לנכס את החלק המהותי במורשת של דת הפרסים והדת היהודית.
אופן בו הובנה כראוי ושלא כראוי במהלך מאות השנים של העידן הנוצרי, כלל המושג אודות מלכות השמים ארבע קבוצות שונות של רעיונות:
1. את המושג של היהודים.
2. את המושג של הפרסים.
3. את המושג של ישוע, אודות התנסות-אישית – ״מלכות השמים בתוככם.״
4. את המושגים המשולבים והמבולבלים אשר מייסדי הדת הנוצרית ומפיציה ביקשו להפיץ בעולם.
בזמנים שונים ובנסיבות שונות, נדמה כי ישוע הציג מושגים שונים אודות ״המלכות״ בדברים הפומביים, אך את שליחיו תמיד לימד שהמלכות כוללת את התנסותו האישית של האדם ביחס לאֵחיו שבארץ ׳והאב׳ שבשמים. המסקנה שלו ביחס למלכות תמיד הייתה, ״המלכות בתוככם.״
שלושה הם הגורמים לבלבול ששרר במשך מאות בשנים ביחס למונח ״מלכות השמים״:
1. הבלבול שנגרם מתוך התבוננות ברעיון אודות ״המלכות״ על שלביו השונים בעת שישוע ושליחיו דברו עליו.
2. הבלבול הבלתי נמנע שנוצר כתוצאה מהשתרשותה של הנצרות, בתחילתה, בתוך מצע קרקע יהודית.
3. הבלבול שנוצר מטבע הדברים בשל העובדה שהנצרות הפכה לדת אשר הארגון שלה נסב סביב הרעיון המרכזי של אישיותו של ישוע; בשורת המלכות הפכה יותר ויותר לדת אודותיו.
׳המאסטר׳ הבהיר כי מלכות השמים חייבת להתחיל בשני המושגים - האמת שבאבהותו של אלוהים והעובדה הנובעת מכך של אחוות האדם - וכי היא חייבת להתמקד בשתי עובדות אלה. ישוע הכריז כי קבלת תורה זו תשחרר את האדם מן השעבוד הממושך לפחד החייתי ובה בעת תעשיר את חיי האדם במתנות הבאות של חיי החירות הרוחנית:
1. הקנייתם של אומץ חדש ועוצמה רוחנית גדולה יותר. בשרות המלכות נועדה לשחרר את האדם ולעורר בו השראה להעז ולקוות לחיי נצח.
2. הבשורה הביאה עמה מסר חדש של ביטחון ונחמה אמתית לכל בני האדם, אפילו לעניים.
3. כשלעצמה, הייתה אמת מידה חדשה לערכי מוסר, אמת מידה אתית חדשה בה ניתן למדוד את התנהגות האדם. היא הציגה את האידאליות של הסדר החברתי האנושי החדש שייווצר.
4. היא לימדה את עליונותה של הרוח על החומר; היא היללה את מציאויות הרוח ורוממה את האידאלים העל-אנושיים.
5. בשורה זו הגדירה את הישג הרוח כמטרה האמתית של החיים. חיי האדם התכבדו במתנה חדשה בדמות ערך מוסרי וחשיבות אלוהית.
6. ישוע לימד שמציאויות הנצח היו תוצאה (גמול) על המאמץ לחיות ביושר בארץ. לאחר שמכיר הוא בייעודו הנאצל, מקבלת שהותו של האדם בכדור הארץ משמעות חדשה.
7. הבשורה החדשה נתן תוקף חדש לעובדה שגאולת האדם הינה התגלות של תכלית אלוהית רחבת היקף אשר תתממש ותוגשם בייעוד העתיד של שירות-עד של בני האל הגאולים.
התורה הזו מתארת את הרעיון המורחב אודות המלכות אותו לימד ישוע. המושג הנרחב הזה כלל לא נכלל ברעיונות הבסיסיים, המבולבלים, שלימד יוחנן המטביל.
השליחים לא הצליחו לתפוש את המשמעות האמתית של דברי ׳המאסטר׳ בנוגע למלכות. האופן בו עוותה לאחר מכן תורתו של ישוע, כפי שמודגם בכתוב בברית החדשה, נבע כתוצאה מכך שהמושג של המחברים אודות הבשורה נצבע באמונה שישוע נעדר מן העולם רק לזמן קצר; שהוא עתיד לשוב בקרוב ולכונן את המלכות בעוצמה ובהדר – בדיוק אותו הרעיון שהיה להם כאשר היה בגוף. אך ישוע לא קישר בין כינונה של המלכות לבין רעיון של שיבתו לעולם. העובדה שחלפו מאות בשנים ולא נראה כל סימן להופעתו של ״העולם החדש״ איננה סותרת כלל את תורתו של ישוע.
המאמץ הכביר שעשה בדרשה זו נוגע בניסיון שלו להמיר את המושג אודות מלכות השמים לאידאל של הרעיון של עשיית רצון האל. מזה זמן לימד ׳המאסטר׳ את חסידיו להתפלל: ״תבוא מלכותך; ייעשה רצונך;״ כעת התאמץ וניסה להניע אותם לזנוח את השימוש במונח מלכות האל לטובת המושג המעשי יותר והשקול לו, רצון האל. אך זה לא צלח בידו.
ישוע ביקש להחליף את הרעיון אודות מלכות, מלך ונתינים במושג אודות משפחה שמימית, ׳האב׳ שבשמים ובני האל שנגאלו שמחים לשרת מרצונם את אחיהם וסוגדים באופן נשגב ונבון את ׳האל האב׳.
עד לעת הזו, המושג אותו רכשו השליחים אודות המלכות היה כפול; הם החשיבו אותה כך:
1. עניין של התנסות אישית אשר מתקיים בלב המאמין האמתי, וכן,
2. תופעה הנוגעת לעם או לעולם; שהמלכות תהיה בעתיד, משהו שממתינים לו.
הם התייחסו לביאת המלכות בלבבות בני האדם כאל תופעה שמתפתחת בהדרגה, כמו השמרים שבבצק או כמו שצומח זרע החרדל. הם האמינו שביאת המלכות במובן של העם או של העולם תהיה הן פתאומית והן מרהיבה. ישוע מעולם לא התעייף מלומר להם שמלכות השמים הינה התנסותם האישית בהתממשותן של האיכויות הגבוהות יותר של החיים הרוחניים; שהמציאויות הללו, של התנסות הרוח, מיתרגמות בהדרגה לרמות חדשות וגבוהות יותר של וודאות אלוהית ושל הדר של נצח.
באותה דרשת אחר הצהריים, הציג ׳המאסטר׳ את שני השלבים הבאים של המלכות, ובכך לימד מושג חדש אודות טיבה הכפול:
״הראשון. מלכות האל בעולם הזה, הרצון העילאי לעשות את רצון האל, האהבה הבלתי אנוכית שרוחש האדם ואשר פירותיה טובים הן התנהגות אתית ומוסרית טובה יותר.״
״השני. מלכות האל בשמים, ייעודם של המאמינים בני התמותה, המחוזות בהם האהבה לאל שלמה, שם נעשה רצון האל באופן אלוהי יותר.״
ישוע לימד שאודות לאמונה, המאמין נכנס בשערי המלכות כעת. בדרשות השונות שנשא, לימד כי שני דברים הינם הכרחיים כדי לבוא-באמונה בשערי המלכות:
1. אמונה, כנות. לבוא כילד קטן, לקבל כמתנה את מתת היותך בן; להסכים לעשות את רצון ׳האב׳ ללא שאלות ובמלוא הביטחון ומתן האימון בחכמתו של ׳האב׳; לבוא בשערי המלכות חף מכל דעות קדומות ורעיונות מבוססים; להיות בעל ראש פתוח ומוכן ללמוד כמו ילד שלא פונק.
2. רעב לאמת. הצמא ליושר, לשינוי בצורת המחשבה והשאיפה לתכלית של להידמות לאל ולמצוא אותו.
ישוע לימד שהחטא איננו תולדה של פגם באופי אלא תוצאה של דעת שיודעת ואינה מסכימה להתכופף. בנוגע לחטא, הוא לימד שאלוהים כבר סלח; שאנחנו מאפשרים למחילה זו להיות מנת חלקנו כשאנו סולחים לרעינו. בעצם הסליחה לאחיכם בגוף, אתם יוצרים בנשמתכם שלכם את היכולת לקבל את אמתות העובדה שאלוהים כבר סלח לכם על חטאיכם.
עד לעת שבה החל השליח יוחנן לרשום את סיפור חייו ותורתו של ישוע, הנוצרים הראשונים סבלו מצרות ומרדיפות רבות כל כך בשל רעיון מלכות האל עד שהם כמעט ונטשו את השימוש במונח. יוחנן מזכיר רבות את ״חיי הנצח.״ ישוע התייחס לכך לעתים תכופות כאל ״מלכות החיים.״ הוא אף התייחס לעתים תכופות ״למלכות האל בתוככם.״ פעם אחת כינה את החוויה בשם ״אחוות המשפחה עם אלוהים ׳האב׳.״ ישוע ביקש להשתמש במונחים רבים לציון המלכות, אך ללא הואיל. בין היתר, עשה שימוש במונחים הבאים: משפחת האל, רצון ׳האב׳, חברי אלוהים, אחוות המאמינים, אחוות האדם, חיק ׳האב׳, ילדי האל, אחוות הנאמנים, שירות ׳האב׳, ובני האל החופשיים.
אך הוא לא הצליח לחמוק מן השימוש ברעיון המלכות. רק יותר מחצי מאה לאחר מכן, לאר שירושלים הושמדה על-ידי צבאות רומא, החל צביון מושג המלכות להשתנות לזה של כת חיי הנצח. כך אירע בעת שהכנסייה הנוצרית, אשר החלה להתגבש ולהתפשט במהירות, ניכסה לעצמה את ההיבטים החברתיים והמוסדיים של הרעיון.
ישוע ניסה תמיד לשכנע את שליחיו ותלמידיו כי חובה עליהם לרכוש באמונה סוג של צדיקות אשר תתעלה מעל למעשי השעבוד שהציגו בגאווה קבל עם ועדה כמה מן הסופרים והפרושים.
אף כי ישוע שכרטיס הכניסה למלכות היא אמונה, פשוט להאמין כמו ילד, הוא אף לימד שלאחר שבא ילד מאמין בשעריה, נדרשים ממנו צעדים מדורגים של צדיקות כדי להעפיל ולצמוח לדרגת מעמד של בן אל בעל שיעור קומה מלא.
כאשר הוגים בקבלת המחילה מן האל מתגלה הישג צדיקות המלכות. האמונה הינה המחיר שנדרש לשלם כדי להצטרף למשפחת האל; אך המחילה הינה האופן בו מקבל אלוהים את אמונתכם ככרטיס הכניסה. מאמין במלכות מקבל מחילה מן האל תוך התנסות מובחנת בפועל אשר כוללת את ארבעת הצעדים הבאים, צעדים של צדיקות הפנימית:
1. מחילת האל הופכת לזמינה ונחווית על-ידי האדם בדיוק בשיעור שבו הוא סולח לרעיו.
2. האדם לא יסלח באמת לרעיו אלא אם יאהב אותם כשם שאוהב הוא את עצמו.
3. ואהבתך לרעיך כמוך הינה צורת האתיקה הגבוהה ביותר.
4. ואז, ההתנהגות מוסרית, הצדיקות האמתית, נובעת באופן טבעי מאהבה שכזו.
מכאן ברור שדת המלכות הפנימית, האמתית חייבת להתבטא יותר ויותר במגוון צורות של שירות מעשי בחברה. ישוע לימד שדת חיה מניעה את מאמיניה לעסוק בשירות אוהב. אך ישוע לא החליף את הדת באתיקה. הוא לימד שהדת הינה הגורם והאתיקה הינה תוצאתה.
מידת הצדיקות של כל פעולה חייבת להישפט על-פי מניעיה; צורות הטוב הגבוהות יותר הינן, אפוא, בלתי-מוּדעוֹת. ישוע מעולם לא הטריד עצמו במוסר ובאתיקה כשלעצמם. הוא עסק רק באותה אחווה פנימית, רוחנית עם אלוהים ׳האב׳ אשר תמיד מתבטאת כלפי חוץ בדמות שירות אוהב לאדם. הוא לימד שדת המלכות הינה חוויה אישית אמתית אשר איש לא יוכל להכילהּ בתוכו; שהמוּדעוּת אודות היות אדם חבר במשפחת המאמינים מובילה תמיד להתנהגות המקובלת במשפחה, מובילה את האדם לשרת את אחיו ואחיותיו במאמץ לשפר ולהרחיב את האחווה.
דת המלכות הינה אישית, אינדיבידואלית; פירותיה, תוצאותיה, הינן משפחתיים, חברתיים. ישוע תמיד רומם את קדושת היחיד לעומת הקהילה. אך הוא גם הכיר בעובדה שאופיו של האדם מתפתח הודות לשירות בלתי אנוכי; שהוא מתפתח מוסרית בתוך מערכות היחסים האוהבות עם אחיו.
בכך שלימד כי המלכות מצויה בפנים, בכך שרומם את היחיד, הנחית ישוע את מכת המוות על החברה הישנה והחל את העידן החדש של צדיקות חברתית אמתית. העולם אך טעם מסדר חברתי חדש זה, משום שהוא סרב לדבוק בעקרונות בשורת מלכות השמים. כאשר תשרור בעולם מלכות זו, שהרוחניות מולכת בה, היא תתבטא לא רק בתנאים חברתיים וחומריים משופרים אלא דווקא בנפלאות אותם ערכים רוחניים עשירים ורחבים יותר אשר מאפיינים את העידן הממשמש ובא של יחסים טובים יותר בין בני האדם והשיגי רוח מתקדמים יותר.
ישוע מעולם לא הגדיר את המלכות במדויק. בהזדמנות אחת דיבר על היבט אחד של המלכות ואילו בהזדמנות אחרת דן בהיבט אחר של אחוות האל שמולכת בלבבות בני האדם. במהלך אחר הצהריים של אותה השבת, התייחס ישוע בדרשתו ללא פחות מחמשה שלבים, או עידנים, של המלכות, ואלה הם:
1. התנסותו האישית, כלפי פנים, של המאמין היחיד החי חיים רוחניים של אחווה עם אלוהים ׳האב׳.
2. התרחבות אחוות מאמיני הבשורה, ההיבטים החברתיים שהם תוצאה של התעצמות המוסריות והתפתחות האתיקה הנובעים משלטון רוח האל הלב כל מאמינה ומאמין.
3. האחווה העל-אנושית של ההוויות הרוחניות אשר שוררת על הארץ ובשמים, מלכות העל-אנושית של האל.
4. האפשרות להתממשות שלמה יותר של רצון האל, ההתקדמות לעבר שחר של סדר חברתי חדש שכרוך בחיים רוחניים משופרים – העידן הבא של האדם.
5. המלכות במלואה, טיבו של עידן הרוח של אור וחיים על-פני האדמה.
משום כך, תמיד נידרש לבחון את שמלמד ׳המאסטר׳ כדי להבין לאיזה מבין חמשת השלבים הללו הוא מתייחס כשהוא עושה שימוש במונח מלכות השמים. באמצעות תהליך מדורג של שינוי רצון האדם, אשר משפיע על ההחלטות אנושיות, משנים מיכאל ועמיתיו, לאט אך בבטחה, את כל מסלול ההתפתחות האנושית, בהיבט החברתי ובכל היבט אחר.
בהזדמנות הזו הדגיש ׳המאסטר׳ את חמשת הנקודות הבאות, אשר מייצגות את תכונותיה העיקריות של בשורת המלכות:
1. חשיבותו העליונה של היחיד.
2. הרצון כגורם הקובע את התנסותו של האדם.
3. אחווה רוחנית עם אלוהים ׳האב׳.
4. הסיפוק העילאי שבשירות אוהב לזולת.
5. הטרנסצנדנטיות של הרוחני מעל לחומרי באישיות האדם.
העולם עדיין לא ניסה ברצינות או בכנות את הרעיונות הדינמיים הללו, את האידאלים האלוהיים הללו של הדוקטרינה של ישוע אודות מלכות השמים. אך אל נא תתאכזבו בשל התקדמותו האיטית לכאורה של רעיון המלכות באורנטיה. זכרו כי הסדר של האבולוציה המדורגת נתון לשינויים פתאומיים ובלתי צפויים, בעולמות החומר והרוח כאחד. המתת של ישוע כבן שהתגשם בגוף היה מאורע מוזר ובלתי צפוי שכזה בחיי הרוח של העולם. כמו כן, אל תשגו שגיאה קטלנית ותימנעו מלכונן אותה בנשמתכם משום שאינכם רואים אותה בעידן הנוכחי בעולם.
אף כי ישוע התייחס להיבט אחד של המלכות בעתיד, וכן רמז בהזדמנויות רבות כי מאורע שכזה עלול להיות חלק ממשבר בעולם; אף כי בוודאות גם הבטיח, במספר הזדמנויות, לשוב לאורנטיה, ראוי לזכור כי הוא מעולם לא קישר באופן נחרץ את שני הרעיונות הללו זה לזה. הוא הבטיח התגלות חדשה של המלכות על-פני האדמה בתקופה עתידית כלשהיא; הוא אף הבטיח כי ישוב ביום מן הימים אישית לעולם; אך הוא לא אמר ששני המאורעות הללו חד הם. מכל מה שאנו יודעים, ייתכן ושתי ההבטחות הללו מתייחסות לאותו מאורע, אך גם ייתכן שלא.
שליחיו ותלמידיו בהחלט קישרו את שני הרעיונות הללו יחד. כאשר ראו שהמלכות לא התממשה כפי שציפו, הם נזכרו במה שאמר ׳המאסטר׳ בנוגע למלכות עתידית וזכרו את הבטחתו לשוב, והסיקו מכך ששתי ההבטחות הללו מתייחסות לאותו מאורע; ומשום כך, הם חיו מתוך תקווה שיבוא בשנית בעוצמה ובהדר לכונן את המלכות במלואה. גם דורות המאמינים שאחריהם המשיכו לחיות על-פני האדמה מתוך אותה תקווה, שאף כי היא מעוררת השראה, היא גם מאכזבת.
לאחר שסיכמנו את שלימד ישוע על מלכות השמים, הותר לנו לשתף רעיונות מסוימים שנקשרו לאחר מכן למושג המלכות וכן להתנבא ולחזות כיצד עשויה המלכות להתפתח בעידני העתיד.
במהלך המאות הראשונות בה הופצה התעמולה הנוצרית, הושפע רעיון המלכות עד מאוד ממושגי האידאליזם היווני שנפוץ אז במהירות, הרעיון שהטבע הוא הצל של עולם רוח – מה שבר חלוף הינו הצללית של הנצחי.
אך קפיצת הדרך הגדולה שסימנה את העתקתה של תורת ישוע ממצע הקרקע היהודי לאדמת הגויים אירעה כאשר הפך משיח המלכות לגואל של הכנסייה, אותו ארגון דתי-חברתי שצמח מתוך פועלם של פאולוס וממשיכי דרכו והתבסס על תורתו של ישוע אליה נוספו רעיונותיו של פילון והדוקטרינות הפרסיות אודות הטוב והרע.
רעיונותיו של ישוע והאידאלים שלו, בדמות תורת בשורת המלכות, כמעט ולא הצליחו להתממש. זאת, משום שממשיכי דרכו המשיכו לעוות בהתמדה את שאמר. שתי נטיות מובחנות עמדו בבסיס השינוי שחל במושג המלכות של ׳המאסטר׳:
1. המאמינים מקרב היהודים המשיכו להחשיב אותו כמשיח. הם האמינו שישוע ישוב בקרוב כדי לכונן בפועל בעולם כולו מלכות חומרית פחות או יותר.
2. כבר בהתחלה, קיבלו הגויים הנוצרים את הדוקטרינות של פאולוס, אשר הובילו יותר ויותר לאמונה הרווחת שישוע היה גואלם של ילדי הכנסייה, הממסד החדש שתפש את מקומה של מושג אחוות האדם, האחווה הרוחנית לגמרי.
אילו הייתה הכנסייה התוצר החברתי של המלכות, היה זה אך טבעי ואפילו רצוי. הרוע שבכנסייה אינו בשל קיומה, אלא בשל העובדה שהיא תפשה כמעט לגמרי את מקומו של המושג של ישוע אודות המלכות. הכנסייה הממסדית של פאולוס הפכה, למעשה, לתחליף למלכות השמים אליה הטיף ישוע.
אך אל תטילו ספק בעובדה שאותה מלכות השמים שלימד ׳המאסטר׳ אכן מצויה בלב המאמין, ואכן תוכרז באזני אותה כנסייה נוצרית ממש, ואפילו באזני כל הדתות, הגזעים והאומות שבארץ – ואפילו באזני כל אדם ואדם.
המלכות עליה לימד ישוע, האידאל הרוחני של צדקת היחיד והמושג אודות האחווה השוררת בין האדם לאל, שקעה בהדרגה לתוך המושג המיסטי של אישיותו של ישוע ׳כגואל-בורא׳ וכמנהיגהּ הרוחני של הקהילה החברתית-דתית. כך הפכה כנסייה הרשמית והמוסדית לתחליף לאחוות המלכות שמובילה רוחנית את האינדיבידואל.
הכנסייה אכן הייתה פועל יוצא חברתי בלתי נמנע מחייו ומתורתו של ישוע; הטרגדיה טמונה בעובדה שתגובה חברתית זו לתורת המלכות החליפה כמעט לגמרי את מושג המלכות אמתי אותו לימד אותו ישוע וגילם בחייו.
עבור היהודים, המלכות הייתה עם ישראל; עבור הגויים, היא הפכה לכנסייה הנוצרית. עבור ישוע, המלכות הייתה סך כל האינדיבידואלים אשר הצהירו על אמונתם באבהותו של האל, אשר בכך הכריזו על מסירותם בלב שלם לעשות את רצון האל, ובכך הצטרפו לאחוות האדם הרוחנית.
היטב ידע ׳המאסטר׳ שלהתפשטותה של בשורת המלכות תהיינה השלכות חברתיות מסוימות; אך הוא כיוון לכך שכל התוצאות החברתיות הרצויות הללו תופענה באופן בלתי מודע, תהיינה תוצאה בלתי נמנעת, תוצאה טבעית של ההתנסות הפנימית האישית של מאמינים יחידים, אותו קשר רוחני לגמרי ואותה התייחדות עם רוח אלוהים אשר שוכנת בכל המאמינים הללו ומפעילה אותם.
ישוע ראה שכתוצאה מהתקדמותה של המלכות הרוחנית האמתית יוקם בעתיד ארגון חברתי, או כנסייה. משום כך, לעולם לא התנגד לכך שהשליחים יטבילו את המאמינים כמנהג יוחנן. הוא לימד שהנשמה הדבקה-באמת, האדם הרעב וצמא לצדיקות, לאל, נכנס מתוך אמונה למלכות הרוחנית; במקביל לכך, לימדו השליחים שטקס הטבילה, החיצוני, הוא זה במהלכו מתקבל המאמין לקבוצה החברתית התלמידים.
כאשר הכירו חסידיו הראשונים של ישוע בעובדת כישלונם החלקי בהגשמתו של אידאל כינון המלכות בלבבות בני האדם, שליטת הרוח במאמין והכוונתהּ אותו, הם החליטו להציל את התורה מאבדון מוחלט תוך החלפת האידאל של ׳המאסטר׳ אודות המלכות ביצירתו המדורגת של ארגון חברתי, היא הכנסייה הנוצרית. כאשר הצליחו להגשים את המטרה ולהשלים החלפה זו, הם ביקשו לשמור על העקביות ולהכיר בעובדת קיומה של תורת ׳המאסטר׳ אודות המלכות, ולפיכך קבעו שזו תבוא בעתיד. מיד כשנוסדה, החלה הכנסייה ללמד כי לאמתו של דבר תופיע המלכות בסוף עידן הנצרות, עם בואו של המשיח בשנית.
וכך הפכה המלכות למושג אודות עידן, לרעיון של ביקור עתידי, ולאידאל הגאולה הסופית של קדושי העליון. ככלל, איבדו ראשוני הנוצרים (וגם רבים מדי מממשיכי דרכם) את הקשר עם הרעיון אודות האב והבן אשר התגשם בתורתו של ישוע אודות המלכות והחליפו אותו באחווה החברתית המאורגנת של הכנסייה. וכך הפכה הכנסייה בעיקר לאחווה חברתית אשר החליפה כמעט לגמרי את המושג והאידאל של ישוע אודות אחווה רוחנית.
אף כי המושג האידאלי של ישוע נכשל ברובו, פאולוס בנה את אחת מן החברות האנושיות המתקדמות ביותר באורנטיה מאז ומעולם. זאת עשה על-בסיס חייו ותורתו של ׳המאסטר׳, אליהם הוסיף את המושגים היווניים והפרסיים אודות חיי הנצח ואת הדוקטרינות של פילון של הרוחני אל מול הזמני.
המושג של ישוע עדיין חי בקרב הדתות המתקדמות של העולם. הכנסייה הנוצרית של פאולוס הינה הצל החברתי האנושי של מה שישוע כיוון אליו במלכות השמים – למה שהיא עתידה בוודאי להפוך. פאולוס וממשיכיו העתיקו חלקית את ענייני חיי הנצח מן המאמין הבודד אל הכנסייה. וכך הפך ישוע לראש הכנסייה ולא לאח הבכור של כל מאמינה ומאמין במשפחת המלכות של ׳האב׳. פאולוס ובני דורו העתיקו את כל ההשלכות הרוחניות בנוגע לישוע עצמו ולמאמין הבודד אל הכנסייה כקבוצת מאמינים; ובעשותם כן, הנחיתו מכת מוות על המושג של ישוע אודות המלכות האלוהית בלב כל מאמינה ומאמין.
וכך, במשך מאות בשנים פעלה הכנסייה מתוך מבוכה גדולה. היא העזה לנכס לעצמה את אותם כוחות מסתוריים ואותן זכויות אשר ניתנו למלכות, כוחות וזכויות אשר לאמתו של דבר פועלים ונחווים רק בין ישוע לאחיו מאמיני הרוח. וכך התברר שחברות בכנסייה איננה בהכרח פירושה חברות באחוות המלכות; האחת הינה רוחנית ואילו האחרת בעיקר חברתית.
במוקדם או במאוחר יקום יוחנן מטביל אחר, גדול יותר, ויכריז כי ״מלכות האלוהים קרבה״ – במילים אחרות, חזרה למושג הרוחני הגבוה של ישוע, אשר הטיף לכך שהמלכות הינה רצונו של ׳אביו׳ שבשמיים אשר שולט ביד רמה בלבו של המאמין – ויעשה את כל אלה בלא שיתייחס לכנסייה הפיזית או לבואו המיוחל של משיח שני. חייבת להתרחש התחדשות של מה שלימד ישוע בפועל, ניסוח מחדש אשר ימוטט את פעולתם של ראשוני חסידיו אשר הקימו מערכת חברתית-פילוסופית בנוגע לעובדת שהותו של מיכאל על-פני האדמה. תוך זמן קצר, החליף הלימוד של הסיפור אודות ישוע כמעט לגמרי את מקום ההטפה לבשורת המלכות של ישוע. כך החליפה דת היסטורית את התורה במסגרתה שילב ישוע בין האידאלים המוסריים והרוחניים הגבוהים ביותר לבין תקוותו הנשגבת ביותר לעתיד – חיי נצח. וזו הייתה בשורת המלכות.
בשל היבטיה הרבים של בשורתו של ישוע, בתוך כמה מאות בשנים נחלקו תלמידי תורתו לכָּתות ולזרמים רבים. חלוקה מצערת של קבוצת המאמינים הנוצריים נובעת מכך שהם לא מצליחים להבחין אחדותם האלוהית של חייו, שאין דומה להם, בכל בדברים הרבים שלימד ׳המאסטר׳. אך יום אחד, מאמיניו האמתיים של ישוע לא עוד יהיו חלוקים רוחנית בגישתם כלפי אלה שאינם מאמינים. תמיד יש מקום למגוון תפישות ופרשנות אינטלקטואליים, ואפילו לדרגות משתנות של חִברוּת, אך אין שום הצדקה להיעדרה של אחווה רוחנית והיא ראויה לגינוי.
אך אל תטעו! הטבע הנצחי בתורתו של ישוע לא יתיר לה להיוותר לעד בלא שתניב פירות בלבבות האנשים החושבים. במידה רבה, המלכות כפי שהגה אותה ישוע אכן נכשלה על-פני האדמה; לעת עתה, תפשה את מקומה כלפי חוץ כנסייה; אך עליכם להבין שכנסייה זו הינה רק הזחל של מלכות הרוח שדוכאה, הזחל אשר דרכו תחלוף זו מבעד לעידן החומר הנוכחי והלאה לעידן רוחני יותר בו תמצא תורת ׳המאסטר׳ הזדמנות מלאה יותר להתפתחות. וכך, מה שמכונה הכנסייה הנוצרית אינו אלא הגולם שבו מתנמנם כעת המושג של ישוע אודות המלכות. מלכות האחווה האלוהית עדיין חיה וקיימת וללא ספק תתעורר לבסוף מתנומתה הממושכת, ממש כפי שהפרפר מגיח לבסוף בדמות יצור יפהפה שבקע מן הצורה הקודמת המושכת פחות ממנה התפתח.
למחרת הדרשה הזכורה לטוב על ״מלכות השמים,״ הכריז ישוע שלמחרת יצאו הוא והשליחים לעשות את הפסח בירושלים ויבקרו בערים רבות בפראה בדרכם לשם.
הנאום על המלכות וההכרזה שהוא מתכוון לחגוג את הפסח גרם לחסידיו לחשוב שהוא מתכוון לעלות לירושלים על-מנת לכונן את המלכות העליונה של היהודים בעולם. בלי תלות למה שאמר ישוע בנוגע לאופייה הבלתי-חומרי של המלכות, הוא לא הצליח לשרש לגמרי ממוחותיהם של היהודים שהאזינו לו את הרעיון שהמשיח עתיד לכונן ממשלה לאומית מסוג שהוא שמרכזה בירושלים.
מרבית חסידיו רק התבלבלו יותר ממה שאמר ישוע בדרשה באותה השבת; רק מעטים ראו את האור שבדרשת ׳המאסטר׳. המנהיגים הבינו מעט ממה שלימד אודות המלכות הפנימית, ״מלכות השמים שבתוככם,״ אך הם גם ידעו שדיבר על מלכות אחרת, עתידית, והם האמינו שהוא עולה לירושלים על-מנת לכונן מלכות זו. הם עדיין נתלו בתקווה זו אפילו כאשר נכזבה ציפייתם, כאשר דחו אותו היהודים, וכאשר הושמדה ירושלים כליל מאוחר יותר והאמינו בכנות ׳שהמאסטר׳ ישוב בקרוב לעולם בכוח גדול ובהדר מלכות על-מנת לכונן את המלכות המובטחת.
היה זה בשעות אחר הצהריים של יום ראשון זה ששלומית, אמם של יעקב ויוחנן זבדיה, באה לישוע ופנתה אליו כפנות אישה לשליט מזרחי. היא ביקשה את ישוע להבטיח מראש כי ייענה לכל בקשותיה. אך ׳המאסטר׳ לא הסכים לכך; במקום זאת, שאל אותה, ״מה תרצי שאעשה עבורך?״ ענתה לו שלומית: ״׳מאסטר׳, כעת שאתה עולה לירושלים לכונן את המלכות, אבקשך להבטיח מראש שבנַי אלה יתכבדו אצלך, האחד יישב במלכות לימינך ואילו האחר יישב לשמאלך.״
כאשר שמע ישוע את בקשת שלומית, אמר: ״אישה, אינך יודעת את אשר תבקשי.״ ואז, התבונן הישר לעיניהם של שני השליחים מבקשי הכבוד ואמר: ״בגלל שאני מכיר אתכם מזמן ואוהב אתכם מזמן; בגלל שאפילו חייתי בבית אמכם; בגלל שאנדראס הציב אתכם להיות לצדי בכל עת; בגלל כל אלה אתם מרשים לאמכם לבוא אלי בסתר ולבקש בקשה בלתי ראויה זו. תנו לי לשאול אתכם: האם תוכלו לשתות מן הכוס שעתיד אני ללגום ממנה?״ בלא מחשבה, ענו יעקב ויוחנן, ״כן, ׳מאסטר׳, נוכל.״ אמר ישוע: ״מעציב אותי שאינכם יודעים מדוע אנו עולים לירושלים; מעציב אותי שאינכם מבינים את טיבהּ של מלכותי; אני מאוכזב מכך שהבאתם את אמכם לבקש זאת ממני; אך אני יודע שבלבכם אתם אוהבים אותי; משום כך אכריז שאכן תשתו מכוס המרורים ותחלקו בהשפלה שלי, אך לא אוכל להושיב אתכם מימיני ומשמאלי. כבוד זה שמור לאלה שבחר ׳אבי׳.״
עד אז סיפר מישהו על המפגש הזה לפטרוס ולשאר השליחים והם כעסו על יעקב ויוחנן שביקשו להתכבד לפניהם, ושהלכו עם אימם בסתר לבקש זאת. כשהחלו להתווכח בינם לבין עצמם, כינס אותם ישוע יחד ואמר: ״אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שָׂרֵי הגויים רודִים בָּהֶם וְהַגְּדוֹלִים שֹׁלְטִים עֲלֵיהֶם. לא כך יהיה במלכות השמים. כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת. וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת לְרֹאשׁ בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם עָבֶד. כַּאֲשֶׁר ׳בֶּן הָאָדָם׳ לֹא בָא לְמַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּהוּ כִּי אִם לְשָׁרֵת; וכעת אעלה לירושלים לָתֵת אֶת נַפְשׁי בעשות רצון ׳האב׳ ובשירות אחי.״ שמעו השליחים דברים אלה ופרשו להתפלל. באותו ערב, בשל השתדלותו של פטרוס, התנצלו יעקב ויוחנן כראוי בפני העשרה והיחסים הטובים חזרו לשרור ביניהם.
כאשר ביקשו להיות לימינו ולשמאלו של ישוע בירושלים, לא שיערו בני זבדיה שפחות מחודש יחלוף והמורה האהוב ייתלה על צלב רומי כשגנב גוסס מצדו האחד וחוטא מצדו האחר. אמם, אשר הייתה נוכחת בצליבה, זכרה היטב את בקשתה המטופשת מישוע בפלה ואת חוסר התבונה בה ביקשה שיכבד את בניה השליחים.
בבוקר יום שני, ה-13 במרץ, יצאו ישוע ושניים עשר שליחיו בפעם האחרונה מן המחנה בפלה. הם יצאו דרומה והחלו במסעם דרך ערי דרום פראה, שם פעלו אבנר ועמיתיו. הם בילו יותר משבועיים בביקור אצל חבורת השבעים ומשם עלו הישר לירושלים, לחגיגות הפסח.
עת יצא ׳המאסטר׳ מפֵּלה, עקבו אחריו כאלף מן התלמידים ששהו במחנה לצד שליחיו. בערך מחצית מהם עזבו אותו בדרך ליריחו, לאחר שהבינו שפניו מועדות לחשבון ולאחר ששמעו את הדרשה על ״מהו המחיר.״ אלה המשיכו לירושלים, ואילו האחרים עקבו אחריו במשך שבועיים וביקרו יחד עמו בערי דרום פראה.
ככלל, הבינו רוב חסידיו הקרובים של ישוע שהמחנה בפלה ננטש, אך לאמתו של דבר סברו שעובדה זו מעידה על כך ׳שהמאסטר׳ התכוון לעלות לירושלים ולטעון לכס המלך דוד. החלק הארי של חסידיו לא הצליח מעודו לתפוש שום מושג אחר אודות המלכות; בלא קשר למה שלימד אותם, הם לא הסכימו לזנוח את הרעיון היהודי ביחס למלכות.
בהתאם להוראות שקיבל מן השליח אנדראס, סגר דוד זבדיה את מחנה האורחים בפלה ביום רביעי, ה-15 במרץ. באותה עת התארחו בו כארבעת אלפים מבקרים, נוסף לכאלף שהתארחו עם השליחים במה שכונה מחנה המורים והלכו דרומה יחד עם השניים עשר. על אף סלידתו מן הרעיון, מכר דוד את כל הציוד למספר רב של קונים, עלה עם התמורה לירושלים ומאוחר יותר הפקיד אותה בידי יהודה איש-קריות.
דוד נכח בירושלים בשבוע הטרגי האחרון, ונטל עמו את אמו חזרה לבית צידה לאחר הצליבה. בעודו ממתין לישוע ולשליחים, עצר דוד בבית עניא אצל אלעזר ונסער מאוד בשל האופן בו החלו הפרושים לרדוף ולהציק לו לאחר תחייתו מן המתים. אנדראס הנחה את דוד לסיים את פעולתו של שירות השליחים; עבור רבים, היה זה סימן לרשאית כינונהּ של המלכות בירושלים. דוד נותר ללא תעסוקה, והחליט למנות את עצמו לשומר ראשו של אלעזר כאשר זה נס בבהלה לפילדלפיה. וכך, זמן מה לאחר תחייתו של ישוע מן המתים ולאחר מות אמו, עבר דוד לפילדלפיה. בהתחלה סייע למרתה ומרים למכור את נכסי הנדל״ן שברשותן; ושם, יחד עם אבנר ואלעזר, חיי את שארית חייו והפך למנהל הפיננסי של כלל נכסיה המרובים של המלכות, אשר מרכזהּ בימי חייו של אבנר היה בפילדלפיה.
זמן קצר לאחר שהושמדה ירושלים, הפכה אנטיוכיה למטה של הנצרות של פאולוס, ואילו פילדלפיה נותרה המרכז של מלכות השמים של אבנר. גרסתו של פאולוס לתורתו של ישוע ולחייו נפוצה מאנטיוכיה לכל רחבי העולם המערבי; הגרסה של אבנר למלכות המשים נפוצה מפילדלפיה באמצעות שליחיו שיצאו לכל רחבי מסופוטמיה וחצי האי ערב, עד לימים המאוחרים יותר כאשר השליחים הללו, שלא אבו להתפשר על תורת ישוע, נכנעו אל מול עלייתו הפתאומית של האיסלם.
כאשר הגיעו ישוע והחבורה בת כאלף חסידים שעקבה אחריו למצר בית עניא שבירדן, אשר כונתה לעתים בית בָּרַה, הבינו תלמידיו שהוא איננו מתכוון לעלות הישר לירושלים. בעודם מהססים ודנים בינם לבין עצמם, עלה ישוע על סלע ענק ונשא באזניהם את הדרשה אשר נודעה לאחר מכן בשם ״על מהו המחיר.״ כה אמר ׳המאסטר׳:
״כל מי שיילך אחרי מכאן ואילך חייב להיות מוכן לשלם את המחיר של הקדשה מלאה לעשיית רצון ׳אבי׳. כל מי שחפץ להיות תלמידי, חייב להיות נכון לנטוש את אביו, אמו, אשתו, ילדיו, אחיו ואחיותיו. כל מי שיבקש כעת להיות תלמידי חייב להיות מוכן להקריב את חייו ממש כשם ׳שבן האדם׳ עתיד למסור את נפשו להשלמת המשימה של עשיית רצון ׳האב׳ על-פני האדמה ובדמות בשר ודם.
״לא תוכלו להיות תלמידי אם לא תהיו נכונים לשלם את מלוא המחיר. לפני שתמשיכו הלאה, חייב כל אחד מכם לשבת ולהעריך את מחיר היותו תלמידי. כִּי מִי מִכֶּם הֶחָפֵץ לִבְנוֹת מִגְדָּל לֹא יֵשֵׁב רִאשׁוֹנָה וִיחַשֵּׁב אֶת הַהוֹצָאוֹת אִם הַשֵׂג תַּשִׂיג יָדוֹ לְהַשְׁלִימוֹ? פֶּן יְיַסֵּד וְלֹא יוּכַל לְכַלּתוֹ וְהָיָה כָּל רֹאָיו יָקוּמוּ וְלָעֲגוּ לוֹ לֵאמֹר, ׳הָאִישׁ הַזֶּה הֵחֵל לִבְנוֹת וְלֹא יָכול לְכַלּוֹת.׳ אוֹ מִי הוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּם לְהִתְגָּרוֹת מִלְחָמָה בְּמֶלֶךְ אַחֵר וְלֹא יֵשֵׁב בָּרִאשׁוֹנָה ויתייעץ אִם יוּכַל לַעֲרֹךְ בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים לִקְרַאת הַבָּא עָלָיו בְּעֶשְׂרִים אָלֶף? וְאִם לֹא יוּכַל וְשָׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים בְּעוֹדֶנּוּ מֵרָחוֹק לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם.
״כעת, אפוא, יישב נא כל אחד מכם ויעריך את מחיר היותו תלמידִי. מכאן ואילך, לא תוכלו לעקוב אחרינו, להאזין לשיעור ולראות את המעשה; תידרשו לעמוד אל מול רדיפות מרות ולהעיד על בשורה זו אל מול אכזבה עמוקה. אם לא תהיו מוכנים לוותר על כל אשר לכם, אינכם ראויים להיות תלמידִי. אם כבר רכשתם שליטה על עצמכם פנימה בלב, אין לכם ממה לחשוש מן הניצחון אשר יידרש מכם כלפי חוץ כאשר ידחו הכוהנים הראשיים והצדוקים את ׳בן האדם׳ וימסרו אותו לידי חסרי האמונה הלועגים.
״כעת עליכם לבחון את עצמכם פנימה ולמצוא מה מניע אתכם להיות תלמידי. אם תבקשו כבוד ותהילה, אם אתם עסוקים בענייני העולם, אינכם אלא כמלח תפל. ואם טוֹב הַמֶּלַח וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יְתֻקָּן? גַּם לָאֲדָמָה גַּם לַדֹּמֶן לֹא יִצְלַח; הַחוּצָה יַשְׁלִיכֻהוּ. כעת הזהרתי אתכם, שובו בשלום לבתיכם אם אינכם מוכנים לשתות מן הכוס שמכינים כעת. שוב ושוב אמרתי לכם שמלכותי איננה מן העולם הזה, אך לא האמנתם לי. מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע את דברי.״
מיד לאחר דבריו אלה, הוביל ישוע את השניים עשר אל עבר חשבון. אחריהם הלכו כחמש מאות איש. לאחר הפסקה קצרה, עלתה המחצית השנייה של ההמון לירושלים. גם שליחיו וגם המובילים בתלמידיו, הרהרו רבות במילים הללו. אך הם המשיכו להאמין שלאחר תקופה קצרה זו של קושי ומבחן תכונן וודאי המלכות בקווים הכלליים של מה שייחלו לו משכבר.
במשך יתר משבועיים, הלכו ברחבי דרום פראה ישוע והשניים עשר ובעקבותיהם המון בן כמה מאות תלמידים. הם ביקרו בכל העיירות בן פעלו השִבעים. באזור חיו גויים רבים, ומכיוון שאך מעטים התכוונו לעלות לירושלים לפסח, מבשרי המלכות המשיכו לפעול, ללמד ולהטיף.
ישוע נפגש עם אבנר בחשבון, ואנדראס הנחה את השבעים להמשיך ולפעול ללא הפסקה במהלך הפסח; ישוע הציע שהשליחים ימשיכו לפעול בלא קשר למה שעתיד להתרחש בירושלים. הוא ייעץ לאבנר להתיר לסגל הנשים, לפחות לאלה שחפצו בכך, לעלות לירושלים לפסח. הייתה זו הפעם האחרונה בא ראה אבנר את ישוע בגוף. ברכת הפרידה שלו מאבנר הייתה: ״בני, אני יודע שאתה תהיה נאמן למלכות, ואני מתפלל ׳שהאב׳ ייתן לך את החכמה לאהוב ולהבין את אחיך.״
בעודם צועדים מעיר לעיר, רבים מאלה שעקבו אחריהם נטשו ועלו לירושלים. עד לזמן שבו יצא ישוע לחג הפסח, יום יום התמעט מספר אלה שהלכו אחריהם וירד לפחות ממאתיים.
השליחים הבינו שישוע מתכוון לעלות לירושלים לפסח. הם ידעו שהסנהדרין הכריזה עליו כבן מוות ושלחה הודעה כאמור לכל קהילות ישראל באשר הן. כל מי שידע על מקום הימצאו הצטווה לדווח על כך לסנהדרין; ואף-על-פי-כן ולמרות כל זאת, הם לא חששו כמו בפעם ההיא בה הכריז בפילדלפיה שהוא הולך לבית עניא לבקר את אלעזר. השינוי שחל בגישתם, מפחד גדול לצפייה שקטה, נבע בעיקר בשל תחייתו של אלעזר מן המתים. הם הגיעו למסקנה שישוע יכול בשעת חירום להשתמש בעוצמתו האלוהית ולבייש את אויביו. תקווה זו, אליה נלוותה האמונה העמוקה והבשלה יותר בעליונותו הרוחנית של ׳המאסטר׳, גרמה לחסידיו הקרובים להפגין כלפי חוץ אומץ. הם עמדו כעת ללכת בעקבותיו לירושלים אל מול ההכרזה הציבורית של הסנהדרין כי עליו למות.
מרבית שליחיו ורבים מן החסידים במעגל הקרוב לא האמינו שישוע יכול באמת למות; הם האמינו שהוא ״התחייה והחיים,״ סברו שהוא בן אלמוות ושכבר הכניע את המוות.
לאחר שהשלימו את מסעם בערי דרום פראה ועשו את דרכם לירושלים, חנו ישוע וחסידיו בערב יום רביעי, ה-29 במרץ, בבית רמתה. במהלך הלילה בו שהו בבית רמתה ששמעון הקנאי ושמעון פטרוס קיבלו לידיהם יותר ממאה חרבות, כפי שתכננו מבעוד מועד. הם חילקו את החרבות לכל מי שחפץ לקבלן וחגרו אותן בסתר מתחת לשכמותיהם. שמעון פטרוס עדיין חגר את חרבו בליל הבגידה של ׳המאסטר׳ בגן.
מוקדם בבוקר יום חמישי, לפני שאחרים התעוררו, קרא ישוע את אנדראס אליו ואמר: ״הער את אחיך! אני רוצה לומר להם משהו.״ ישוע ידע אודות החרבות ומי מבין שליחיו נשא אותן, אך הוא מעולם לא גילה להם שידע על כל אלה. לאחר שאנדראס העיר את עמיתיו והם נקבצו בפרטיות, אמר להם ישוע: ״ילדי, אתם הייתם איתי זה זמן רב, ולימדתי אתכם הרבה דברים שתזדקקו להם כעת. אבל עכשיו אני מזהיר אתכם – במבחנים שאנו עומדים לעבור, אל תבטחו בחוסר הוודאות של הגוף ואל תסתמכו על המגננה השבירה של האדם. קראתי לכם שוב באופן פרטי כדי להגיד לכם בפשטות כי אנו עולים לירושלים, ואתם יודעים ׳שבן האדם׳ נידון בה למוות. שוב אומר לכם כי ׳בן האדם׳ יימסר לידי הכוהנים הראשיים ומנהיגי הדת; שהם יחרצו את דינו וימסרו אותו לגויים. ואלה יהתלו ׳בבן האדם׳ ואפילו ירקו בפניו ויתעללו בו. ולאחר שימיתו את ׳בן האדם׳, אל נא תחששו, כי אני מכריז באזניכם שביום השלישי קום יקום. זכרו כל אלה. זכרו את הזהרתי זו.״
ושוב הוכו השליחים בתדהמה; אך הם לא הצליחו לגרום לעצמם להתייחס לדבריו כפשוטם; הם לא הצליחו להבין ׳שהמאסטר׳ התכוון בדיוק למה שאמר. אמונתם העיקשת במלכות בת-חלוף על-פני האדמה אשר מרכזה בירושלים, עיוורה אותם במידה כזו שפשוט לא יכלו – לא הרשו לעצמם – לקבל את דבריו כפשוטם. כל אותו היום הם הרהרו בכך והפכו בדעתם - למה יכול היה ׳המאסטר׳ להתכוון בדבריו המוזרים. אך איש מהם לא העז לשאול אותו בנוגע לדבריו. רק לאחר מותו, הבינו השליחים הנבוכים ׳שהמאסטר׳ דיבר אליהם בפשטות ובישירות משום שצפה את צליבתו שלו עצמו.
מעט לאחר ארוחת הבוקר, כאן בבית רמתה, ניגשו כמה פרושים שאהדו את ישוע ואמרו לו: ״ברח מהר מכאן. הורדוס גמר אומר לרצוח אותך, ממש כפי שעשה ליוחנן. הוא חושש מהתקוממות של העם והחליט להרוג אותך. אנחנו באים להזהיר אותך כדי שתוכל לברוח.״
היה זה נכון בחלקו. תחייתו של אלעזר מן המתים הפחידה והדאיגה את הורדוס. הוא ידע שהסנהדרין העזה לצוות על מותו של ישוע אפילו בטרם נשפט, והורדוס גמר אומר בלבו או להרוג את ישוע או לסלק אותו ממחוז שלטונו. מכיוון שפחד ממנו מאוד, הוא באמת קיווה לסלק אותו. הוא קיווה שלא ייאלץ להוציא אותו להורג.
ענה ישוע לאחר ששמע את דברי הפרושים: ״אני מכיר היטב את הפחד של הורדוס מבשורת המלכות. אך אל תטעו, הוא יעדיף ׳שבן האדם׳ יעלה לירושלים, ושהכוהנים הראשיים יענו אותו ויוציאו אותו להורג; לאחר שהכתים את ידיו בדמו של יוחנן, אין הוא שש להיות אחראי למותו של ׳בן האדם׳. על-כן, לכו לשועל הזה ואמרו לו ׳שבן האדם׳ מטיף היום בפראה, הולך מחר ליהודה, ולאחר מספר ימים תושלם לגמרי משימתו על-פני האדמה והוא יתכונן לעלות ׳לאב׳.״
אז נפנה ישוע אל השליחים ואמר: ״משכבר הימים הומתו הנביאים בירושלים, ואך ראוי ׳שבן האדם׳ יעלה לעיר בה נמצא בית ׳האב׳ ויועלה כקורבן הצביעות האנושית, הדעות הקדומות הדתיות והעיוורון הרוחני. יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם ההורגת אֶת הַנְּבִיאִים וְהַסּוקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ. כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כתרנגולת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת אפרוחיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם. הִנֵּה בֵיתְכֶם ייעזב לָכֶם שָׁמֵם. כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה לֹא תִרְאוּנִי. תבקשוני ולא תמצאוני.״ ולאחר דברים אלה, נפנה לאלה שסביבו ואמר: ״אף-על-פי-כן, נעלה לירושלים לחגיגות הפסח ונעשה את שנדרש מאתנו כדי למלא את רצון ׳האב׳ שבשמים.״
קבוצת המאמינים שהלכה באותו יום אחר ישוע ליריחו הייתה מבולבלת ונבוכה. השליחים הצליחו להבחין רק בנימה מסוימת של ניצחון בהכרזותיו של ישוע בנוגע למלכות; הם פשוט לא הצליחו להביא את עצמם למקום בו היו נכונים לתפוש את האזהרות בנוגע לצרה הממשמשת ובאה. כאשר דיבר ישוע על ״לקום ביום השלישי,״ הם נתפשו לכך כאל הוכחה ברורה לניצחון המלכות לאחר קרב התחלתי ולא נעים עם מנהיגי היהודים. עבור היהודים, משמעות הביטוי הנפוץ ״היום השלישי״ הייתה של ״מיד״ או ״מעט לאחר מכן״. כאשר דיבר ישוע על ״קימה,״ הם סברו שהוא התייחס ״לכינונה של המלכות.״
המאמינים הללו קיבלו את ישוע כמשיח, והיהודים לא הכירו כלל במציאות של משיח סובל. הם לא הבינו שבמותו עתיד ישוע להגשים דברים רבים שלעולם לא היה מצליח להגשים בחייו. ואף כי מה שהעניק לשליחים את האומץ לעלות לירושלים הייתה תחייתו של אלעזר, הזיכרון שניחם את ׳המאסטר׳ עצמו בתקופה המאתגרת ביותר של משימת המתת שלו, היה זיכרון הטרנספיגורציה.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום חמישי, ה-30 במרץ, החבורה בראשה צעדו ישוע והשליחים, וכמאתיים איש בעקבותיהם, התקרבו לחומות יריחו. כשהתקרבו לשערי העיר, פגשו קבוצת קבצנים וביניהם אדם בשם בָּרְתִימאוּס, זקן אשר התעוור בצעירותו. העיוור שמע רבות על ישוע וידע על כך שריפא את יאשיהו העיוור בירושלים. לא נודע לו על הביקור האחרון של ישוע ביריחו עד שכבר היה בדרכו לבית עניא. ברתימאוס החליט שהוא לא ייתן לישוע לבקר שוב ביריחו בלא שיבקש ממנו להשיב לו את מאור עיניו.
החדשות אודות התקרבותו של ישוע נפוצו ברחבי יריחו, ומאות מתושביה יצאו לקבל את פניו. כאשר ההמון ליווה חזרה את ׳המאסטר׳ לעיר, שמע ברתימאוס את הלמות הצעדים הכבדים וידע שמשהו בלתי שגרתי מתרחש. הוא שאל אנשים שעמדו לידו לפשר הדבר. אחד מן הקבצנים ענה, ״ישוע מנצרת חולף לידינו.״ כאשר שמע ברתימאוס שישוע מתקרב, נשא את קולו והחל לצעוק, ״ישוע, ישוע, רחם עלי!״ הוא המשיך לצעוק יותר ויותר חזק, וכמה מאלה שהיו בסמוך לישוע ניגשו אליו וגערו בו, ביקשו ממנו להשתתק; אך ללא הואיל; הוא המשיך לצעוק יותר ובקול רם יותר.
ישוע נעצר כאשר שמע את זעקות העיוור. כאשר ראה אותו, אמר לחבריו, ״הביאו את האדם אלי.״ הם נגשו לברתימאוס ואמרו לו: ״תתנהג יפה; בוא אתנו, כי ׳המאסטר׳ קורא לך.״ שמע ברתימאוס את המילים הללו, השליך הצדה את מעילו, קפץ לאמצע הדרך ואלה שסמוך לו הובילו אותו לישוע. פנה ישוע לברתימאוס ואמר: ״מַה תִּרְצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לָּךְ?״ ענה לו העיוור, ״אֲדֹנִי אֲשֶׁר תִּפָּקַחְנָה עֵינָי.״ שמע ישוע את בקשת האיש וראה את אמונתו, ואמר׃ ״תִּפָּקַחְנָה עֵינֶיךָ; לך לדרכך; אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ.״ מיד נפקחו עיניו, והוא נותר לצד ישוע להלל את אלוהים, עד ליום המחרת, כאשר יצא ישוע לירושלים והוא צעד לפני ההמון והכריז באוזני כל כיצד שב אליו מאור עיניו ביריחו.
סמוך לשעת השקיעה נכנסה תהלוכת ׳המאסטר׳ ליריחו, והוא החליט ללון את הלילה בהּ. כשחלף ישוע ליד בית המכס, היה בו באותה העת זכי, המוכס הראשי, או גובה המס. הוא מאוד רצה לפגוש את ישוע. המוכס הראשי היה אדם אמיד מאוד ושמע רבות אודות הנביא מן הגליל. הוא החליט לגלות איזה מן אדם היה בפעם הבא בה יבקר ביריחו; וכך, ביקש זכי לחצות ההמון ולא צלח, הם היו רבים מדי, ובשל קומתו הנמוכה לא הצליח לראות מעל לראשיהם. וכך, הלך המוכס הראשי אחר ההמון עד סמוך למרכז העיר, לא רחוק מביתו. כשהבין שלא יוכל לחדור את ההמון, ומכיוון שחשש שמא ישוע פשוט יחלוף דרך העיר בלא שיעצור בה, רץ הוא קדימה וטיפס על ענפיו של שקמה אשר צמח מעל לדרך. הוא ידע שכך יוכל להיטיב להתבונן ׳במאסטר׳ בעודו חולף. והוא לא התאכזב, שכן כאשר עבר שם ישוע הוא עצר, התבונן למעלה בזכי ואמר, ״הזדרז ורד, זכי, כי הלילה אני חייב ללון בביתך.״ זכי נדהם לשמע הדברים וכמעט נפל מרוב המהירות בה ירד. הוא ניגש לישוע והביע את אושרו הגדול על כך שזה נאות ללון בביתו.
הם הלכו מיד לבית זכי, ותושבי יריחו הופתעו מאוד מכך שישוע הסכים להתגורר אצל המוכס הראשי. וכאשר ׳המאסטר׳ ושליחיו עמדו במפתן דלת ביתו של זכי, אמר אחד מן הפרושים תושבי יריחו שעמד בסמוך: ״תראו איך הוא הולך להתגורר עם חוטא, עם כופר בן אברהם שסוחט ושודד את בני עמו.״ שמע זאת ישוע, השפיל מבטו אל זכי וחייך. אז עמד זכי על שרפרף ואמר: ״ תושבי יריחו, הקשיבו לי! אולי אני חוטא ומוכס, אך המורה הגדול בא לון בביתי; ולפני שיבוא בשעריו, אני מכריז באוזניכם שאני אתרום את מחצית מרכושי לעניים, והחל ממחר בבוקר, אם גביתי ממאן דהו שלא כדין, אשיב לו פי ארבעה. אני מבקש גאולה בכל לבי ומאודי ומבקש ללמוד לחיות ביושר תחת עינו הפקוחה של האל.״
כאר סיים זכי את דבריו, אמר ישוע: ״הגאולה אכן באה היום לבית זה, ואתה אכן הפכת לבן אברהם.״ ישוע נפנה לקהל שסבב אותם ואמר: ״ואל תתפלאו ממה שאומר ואל תיעלבו ממה שאעשה, כי זה מכבר הכרזתי ׳שבן האדם׳ בא לגאול את שאבד.״
באותו לילה לנו בביתו של זכי. למחרת, קמו ועשו את דרכם במעלה ״דרך השודדים״ לבית עניא, ולחגיגות הפסח בירושלים.
ישוע שימח את כל אשר ראה בדרכו. הוא היה מלא בחסד ובאמת. עמיתיו לא הפסיקו להתפעל ממילות החסד שבקעו מפיו. אפשר לטפח חינניות, אך טוב הלב הינו הנינוח של הרֵעות שנובעת מנשמה גדושה באהבה.
טוּב הלב תמיד מזכה בכבוד, אך כאשר הוא נעדר את החסד, לעתים קרובות יוצר דחיה. הטוּב מושך רק כאשר הוא מלא בחסד. הטוּב מועיל רק כאשר הוא מושך.
ישוע באמת הבין את בני האדם; לכן היה מסוגל להפגין אהדה אמתית וחמלה כנה. אך רק לעתים רחוקות נתן מקום לרחמים. חמלתו הייתה אינסופית, אך אהדתו הייתה מעשית, אישית ובונה. הוא לעולם לא נתן להכרות האינטימית שלו עם הסבל לגרום לו להיות אדיש, והוא הצליח לסעוד נשמות במצוקה בלא להעצים את רחמיהן העצמיים.
ישוע הצליח לסייע לבני האדם משום שאהב אותם בכנות. הוא באמת אהב כל גבר, אישה וילד. בשל הבוננות היוצאת דופן שלו – הוא ידע בדיוק מה היה בלב ובעת האדם - הוא יכול היה להיות רֵע של אמת. הוא היה מתבונן מעוניין, חד. הוא היה מומחה להבנת צורכי האדם, ובפקחותו הבין את הכמיהה האנושית.
ישוע מעולם לא מיהר. תמיד היה לו זמן לנחם את רעיו, ״על הדרך.״ הוא תמיד גרם לחבריו להרגיש בנוח. הוא היה מאזין מקסים. הוא מעולם לא חיטט בנשמות חבריו. וגם כאשר ניחם את דעתם הרעבה של אנשים וסעד את מצא נשמותיהם, כל אלה שקיבלו מחסדו לא הרגישו שהם מתוודים לפניו אלא שהם מתייעצים אתו. ומשום שהם ראו עד כמה האמין בהם, הם בטחו בו באופן מוחלט.
לעולם לא הייתה תחושה שהוא היה סקרן לגבי אנשים, הוא מעולם לא ביטא רצון להנחות אותם, לנהל אותם או לעקוב אחריהם. הוא עורר תחושה עמוקה של ביטחון-עצמי ואומץ רב בקרב כל מי שנהנה מחברתו. כאשר חייך למישהו, אותו אדם הרגיש שיש לו יותר יכולת לפתור את שלל הבעיות שלו.
ישוע אהב אנשים כל כך עד שלעולם לא היסס לנהוג בהם בחומרה כאשר זה נדרש. לעתים קרובות ביקש לסייע לאדם אחר בכך שביקש את עזרתו. כך עורר באדם השני עניין ונגע בהיבטים הטובים יותר של טבע האדם.
׳המאסטר׳ יכול היה להבחין באמונתה הגואלת של האישה שביקשה להירפא ונגעה מתוך דעה קדומה בשולי כותנתו. הוא תמיד היה מוכן לעצור את דרשה או את מהלך הקבוצה כאשר נדרש לסעוד אדם יחיד, אפילו ילד קטן. הדברים הגדולים התרחשו לו רק בגלל שאנשים האמינו בישוע, אלא גם בשל אמונתו הגדולה של ישוע בהם.
נדמה שרוב הדברים חשובים באמת שישוע אמר או עשה אכן קרו במקרה, ״על הדרך.״ משימת הסעד הארצית של ׳המאסטר׳ כלל לא הייתה מקצועית, מתוכננת היטב או מתוכננת מראש. הוא הפיץ בריאות ואושר באופן טבעי ובחן, תוך כדי החיים. אכן נכון, פשוטו כמשמעו, כי ״הוא הסתובב ועשה טוב.״
ראוי לחסידיו של ׳המאסטר׳ בכל העידנים ללמוד לסעוד ״על הדרך״ – לעשות טוב באופן בלתי אנוכי כחלק מחיי היום יום.
הם לא יצאו לדרכם עד צהרי היום, שכן עד לשעות הלילה המאוחרות לימד ישוע את משפחתו של זכי את בשורת המלכות. בערך במחצית הדרך העולה לבית עניא, עצרה החבורה לארוחת הצהריים בעוד ההמונים המשיכו לירושלים – הם לא ידעו שישוע והשליחים התכוונו ללון באותו הלילה על הר הזיתים.
שלא כמשל הכישורים, אשר כוון לכל התלמידים, כוון משל הכיכרות יותר עבור השליחים. המשל הסתמך ברובו על ההתנסות של ארכלאוס וניסיונו הכושל לתפוש את השלטון של מלכות יהודה. היה זה אחד מן המשלים הבודדים ׳שהמאסטר׳ ביסס על דמות היסטורית אמתית. לא היה זה מוזר שארכלאוס עצמו היה במחשבותיהם – ביתו של זכי ביריחו שכן בסמוך לארמון המפואר של ארכלאוס ומוביל המים שלו מוקם לאורך הדרך ממנה יצאו מיריחו.
״אתם חושבים ׳שבן האדם׳ עולה לירושלים לקבל מלכות, אך אני מכריז באוזניכם שאתם עתידים להתאכזב. האם לא תזכרו אות אותו נסיך שהלך לארץ רחוקה כדי לקבל עליו עול מלכות, אך אפילו בטרם הספיק לשוב, שלחו אליו תושבי המחוז, אשר בלבם כבר דחו אותו, שליח ומסרו לו, ׳לא ניתן לאדם זה למלוך עלינו?׳ וכמו שדחו את אותו המלך כשליט בעולם, כך עתיד ׳בן האדם׳ להידחות כשליט רוחני. ושוב אכריז באוזניכם שמלכותי איננה מן העולם הזה; אך אם ׳בן האדם׳ היה מתקבל כשליטם הרוחני של בני עמו, הוא היה מקבל על עצמו מלכות זו של נשמות בני האדם והיה מולך בלבבותיהם. ועל-אף שדחו את שלטון הרוח שלי בם, אני אשוב ואקבל מידֵי אחרים מלכות רוח זו אשר כעת נמנעה ממני. היום אתם תראו ׳שבן האדם׳ יידחה, אך בעידן אחר יתקבל ויתרומם מה שכעת דחו בני אברהם.
״וכעת, כמו האציל במשל, אקרא לפני את שניים עשר משרתי, סוכניי המיוחדים, אתן ביד כל אחד מכם ככר שקל אחת ואתריע בכם למלא היטב את הוראותיי ולהשתמש כראוי בכספים שהופקדו בידיכם בעת היעדרותי כדי שתוכלו להצדיק את מלאכתכם לכשאשוב ואדרוש דין וחשבון.
״ואפילו אם לא ישוב אותו ׳בבן׳ שנדחה, יישלח ׳בן׳ אחר במקומו לקבל את מלכותו, ׳ובן׳ זה יזמן את כולכם, ידרוש מכם דין וחשבון על מלאכתכם וישמח ברווח שהרווחתם.
״וכאשר ייקראו הסוכנים ללת דין וחשבון, יבוא הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ הֵבִיא עֲשֶׂרֶת מָנִים.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֱטִיבוֹתָ לַעֲשׂוֹת הָעֶבֶד הַטּוֹב תַּחַת אֲשֶׁר הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר הֱיֵה שַׁלִּיט עַל-עֶשֶׂר עָרִים.׳ וַיָּבֹא הַשֵּׁנִי וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמֵשֶׁת מָנִים.׳ וַיֹּאמֶר ׳גַּם לָזֶה אַף אַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.׳ וַיָּבֹא הָאַחֵר וַיֹּאמַר, ׳הֵא לְךָ מָנֶה שֶׁלָּךְ אֲשֶׁר-הָיָה אֶצְלִי צָרוּר בְּסוּדָר. מִיִּרְאָתִי אֹתְךָ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אָתָּה לֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקֹצֵר אֶת-אֲשֶׁר לֹא זָרָעְתָּ.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו, ׳עַל פִּיךָ אֶשְׁפָּטְךָ. הָעֶבֶד הָרָע אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲנִי אִישׁ קָשֶׁה לֹקֵח אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת-אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי. וְלָמָה לֹא נָתַתָּ אֶת כַּסְפִּי לַשֻּׁלְחָנִי וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּמַרְבִּית.׳
״ואז אמר השליט אֶל העומדים שָׁם: ׳שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ אֶל אֲשֶׁר לוֹ עֲשֶׂרֶת הַמָּנִים.׳ וכשהזכירוּ לו כי יֶשׁ לוֹ עֲשֶׂרֶת מָנִים, אמר: ׳הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי כָל אִישׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ יינתן לוֹ וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֶת אֲשֶׁר לוֹ.׳״
וכאשר ביקשו השליחים לדעת את ההבדל במשמעות בין משל זה לבין המשל על הכישורים, ישוע הקשיב לכל שאלותיהם ורק אמר: ״שקלו היטב בלבבכם את המילים הללו, וכל אחד מכן ימצא את המשמעות האמתית.״
שנים לאחר מכן, נתנאל היה זה שלימד היטב את משמעותם של שני המשלים. ניתן לסכם את שלימד כך:
1. היכולת הינה אמת המידה להזדמנויות שניתנות בחיים. לעולם לא תתבקש לשאת באחריות להשיג דבר מה שהוא מעבר ליכולותיך.
2. נאמנות מעידה באופן מהימן על מידת האמינות של האדם. אדם שמגלה נאמנות בדברים הקטנים סביר שיגלה את אותה נאמנות בכל אשר יעשה.
3. כאשר ההזדמנויות שוות, ׳המאסטר׳ גומל פחות את זה שגילה נאמנות קטנה יותר.
4. כשההזדמנות קטנה יותר, הוא גומל גמול שווה לאותה מידת נאמנות.
כשסיימו את ארוחתם, ולאחר שההמונים המשיכו בדרכם לירושלים, עמד ישוע אל מול השליחים בצלו של מדף סלע לצד הדרך, בשמחה והוד של מלכות הניף את אצבעו מערבה ואמר: ״בואו, אחי, נעלה לירושלים, ונקבל את שממתין לנו; כך נמלא את רצון ׳אבינו׳ שבשמים.״
וכך המשיכו ישוע ושליחיו בדרכם לירושלים, הפעם האחרונה אליה בא ׳המאסטר׳ בלבוש בשר ודם.
ישוע והשליחים הגיעו לבית עניא מעט לאחר השעה ארבע אחר הצהריים של יום ששי, ה-31 במרץ. אלעזר, אחיותיו וחבריהם ציפו להם; ומכיוון שמאז תחייתו של אלעזר הגיעו אנשים רבים מדי יום לשאול אותו על כך, נודע לישוע שהוחלט להלין אותם בביתו של מאמין אחר, שכן בשם שמעון, אשר עמד בראש הכפר הקטן מאז מותו של אבי אלעזר.
באותו הערב קיבל ישוע מבקרים רבים. תושביהם הפשוטים של בית עניא ובית פגי עשו כמיטב יכולתם לגרום לו להרגיש בנוח. אף כי רבים סברו שישוע מתעתד לעלות לירושלים תוך שהוא ממרה את גזר דין המוות שגזרה עליו הסנהדרין, ושהוא מתכוון להכריז על עצמו כמלך היהודים, המשפחה בבית עניא – אלעזר, מרתה ומרים – הבינה אל נכון ׳שהמאסטר ׳לא היה מלך שכזה; הייתה להם תחושה עמומה שזה כנראה ביקורו האחרון בירושלים ובבית עניא.
לכוהנים הראשיים נודע שישוע לן בבית עניא, אך הם סברו כי מוטב שלא לעצרו בקרב חבריו; הם החליטו להמתין עד שיבוא לירושלים. ישוע ידע על כל אלה, אך שמר על שקט מלכותי; מעולם לא ראו אותו חבריו יותר אסוף ולבבי; אפילו השליחים נדהמו מכך שכמעט לא הוטרד מן העובדה שהסנהדרין ציוותה על כל יהודי למסור אותו לידיהּ. לכל אורך הלילה שמרו השליחים זוגות-זוגות ל ׳המאסטר׳ הישן, רבים מהם חגרו חרבות למתניהם. מוקדם למחרת, העירו אותם מאות עולי רגל שבאו מירושלים, אפילו שהייתה זו שבת, כדי לפגוש בישוע ואלעזר, אותו החייה מן המתים.
כולם שאלו את עצמם, גם עולי הרגל שמחוץ לארץ יהודה וגם הרשויות היהודיות: ״מה אתם חושבים שישוע יעשה? אתם חושבים שיעלה לחג?״ משום כך, הציבור שמח כשנודע שישוע הגיע לבית עניא, אך הכוהנים הראשיים והפרושים היו מעט נבוכים. הם שמחו שהוא מצוי באזור השיפוט שלהם, אך גם מעט חששו מתעוזתו; הם זכרו שבביקורו הקודם בבית עניא חזר אלעזר מן המתים, ואלעזר החל להוות בעיה גדולה עבור אויבי ישוע.
ששה ימים לפני הפסח, במוצאי השבת, חגגו בית עניא ובית פגי כולן את הגעתו של ישוע. סעודת משתה ציבורית גדולה נערכה בביתו של שמעון. אורחי הכבוד היו ישוע ואלעזר; היא נערכה תוך קריאת תיגר על הסנהדרין. מרתה דאגה להגשת המזון; אחותה מרים ניצבה בקהל, שכן על-פי המנהג היהודי אישה לא יכלה להשתתף בסעודה בציבור. אף שסוכני הסנהדרין נכחו שם, הם חששו לעצור את ישוע המוקף בחבריו.
ישוע שוחח עם שמעון אודות יהושע הקדום, על שמו נקרא, וסיפר כיצד עלו יהושע ועם ישראל לירושלים דרך יריחו. עת סיפר אודות האגדה על חומות יריחו, אמר ישוע: ״אינני מוטרד מחומות אבן וסלע; אטיף לאהבת ׳האב׳ לכל בני האדם ואגרום לחומות הדעה הקדומה, ההתחסדות ושנאה ליפול תחתיהן.״
המשתה התנהל בשמחה ובאופן שגרתי, למעט העובדה שכל השליחים היו רציניים שלא כהרגלם. ישוע היה שמח במידה יוצאת דופן ושיחק עם הילדים עד לבואו לשולחן.
עד לסמוך לסיום הארוחה לא אירע דבר יוצא דופן כלשהו. אז, יצאה מרים אחות אלעזר מתוך קבוצת הנשים שהתבוננו במשתה, ניגשה למקום בו הסב ישוע כאורח הכבוד ופתחה צנצנת עשויה בהט ובה משחה יקרת ערך ונדירה; לאחר שמשחה את ראשו של ׳המאסטר׳, החלה למשוח את רגליו, אותן ניקתה בשערות ראשה. כל הבית נמלא בריח המשחה, וכל הנוכחים נדהמו ממעשה מרים. אלעזר לא אמר דבר, אך כאשר כמה מן הנוכחים החלו למלמל ולהתרעם על כך שנעשה שימוש במשחה כה יקרה, ניגש יהודה איש-קריות למקום מושבו של אנדראס ואמר: ״מדוע לא נמכרה משחה זו וניתנה תמורתה כצדקה? עליך לדבר עם ׳המאסטר׳ כדי שיוקיע את הבזבוז הזה.״
ישוע ידע על מה שחשבו ושמע את שנאמר. הוא הניח את ידו על ראשה של מרים שכרעה ברך לצדו, ואמר כשהבעת פניו משרה נועם: ״עזבו אותה במנוחה, כולכם. מדוע תציקו לה, הרי עשתה את שציווה אותה לבה הטוב. לאלה שאומרים שהיה ראוי למכור את המשחה ולתת את תמורתה כצדקה לעניים, אומר שהעניים תמיד יהיו אתכם ותוכלו לסעוד אותם כראות עיניכם; אך אני לא אהיה אתכם תמיד; בקרוב אשוב ׳לאבי׳. האישה הזו שמרה את המשחה זה מכבר כדי למשוח את גופתי לאחר מותה, וכעת נמלכה בדעתה, ומתוך ציפייה למותי, משחה אותי. אין למנוע ממנה את הסיפוק שבכך. אין להוכיח את מרים על מה שעשתה הלילה; להיפך, אני מכריז באוזניכם כי בעידנים שיבואו, כל אימת שתסופר בשורה זו ברחבי העולם, יסופר זיכרון המעשה שלה לזכרה.״
בשל גערה זו, אשר יהודה איש-קריות לקח באופן אישי, הוא החליט באופן סופי להיגמל ולנקום על הפגיעה שחש. פעמים רבות חשב על כך שלא במודע, אך כעת העז להשתעשע במחשבות הללו באופן מודע לגמרי. רבים אחרים עודדו אותו בכך, שכן עלות המשחה היה שווה ערך לשכר העבודה של אדם למשך שנה שלמה – מספיק על-מנת להאכיל חמשת אלפים איש. אך מרים אהבה את ישוע; מכיוון שהאמינה לדבריו שהוא חייב למות, החליטה להקדיש משחה זו כדי למשוח את גופתו לאחר מותו. אין למנוע ממנה לתת מתנה זו ׳למאסטר׳ בעודות בחייו, אם כך החליטה.
אלעזר ומרתה ידעו על כך שמרים חסכה את הכסף כדי לקנות משחת נֵרְדְּ זו. הם הסכימו בשמחה לכך שתגשים את משאת לבה, מפני שהיו אמידים ויכלו להרשות לעצמם בקלות להציע מנחה שכזו.
כאשר שמעו הכוהנים הראשיים אודות המשתה בבית עניא שנערך לכבודם של ישוע ואלעזר, הם קיימו התייעצות בינם לבין עצמם בנוגע לדינו של אלעזר. הם החליטו שגם אלעזר הינו בן מוות. הם הסיקו נכונה שיהיה זה חסר תוחלת להמית את ישוע אם יתירו לאלעזר, אותו הקים לתחיית מן המתים, להמשיך ולחיות.
בבוקר יום ראשון, בגן היפהפה של שמעון, קיבץ ׳המאסטר׳ את שניים עשר השליחים והנחה אותם לגבי הכניסה לירושלים. הוא אמר להם שככל הנראה ילמד וינאם פעמים רבות עד אשר ישוב ׳לאב׳, אך ייעץ לשליחים עצמם שלא לפעול בציבור בזמן הפסח בירושלים. הוא הנחה אותם להישאר קרוב אליו, ״להתבונן ולהתפלל.״ ישוע ידע שרבים משליחיו חגרו בסתר חרבות למתניהם, אך כלל לא התייחס לעובדה זו.
ההנחיות שנתן באותו הבוקר כללו סקירה קצרה של פעולותיהם החל בהסמכה ליד כפר נחום ועד לאותו היום, עם כניסתם לירושלים. השליחים הקשיבו בדממה; איש לא שאל דבר.
מוקדם באותו הבוקר הפקיד דוד זבדיה את התמורה ממכירת ציוד המחנה בפלה בידי יהודה וזה, בתורו, הפקיד את החלק הארי של הכסף בידי שמעון, מארחם, וביק ממנו לשמור עליו בבטחה ועבור מה שיידרשו לו בירושלים.
לאחר הפגישה, נועד ישוע עם אלעזר והנחה אותו להימנע מלהקריב את חייו כקרבן לנקמת הסנהדרין. אלעזר ציית לכך, ולאחר מספר ימים, נס לפילדלפיה כאשר שלחו פקידי הסנהדרין שליחים לעצור אותו.
כך או אחרת, כל חסידיו של ישוע הרגישו את המשבר הממשמש ובא, אך הם לא שיערו את מלוא כובד המשקל שלו בשל השמחה והעליזות יוצאי הדופן שהפגין ׳המאסטר׳.
בית עניא הייתה מרוחקת כשלושה קילומטרים מן המקדש, וביום ראשון, בשעה אחת וחצי אחר הצהריים יצא ישוע לירושלים. הוא חש חיבה עמוקה לבית עניא ולתושביה הפשוטים. נצרת, כפר נחום וירושלים דחו אותו, אך בבית עניא האמינו בו. דווקא בכפר הקטן הזה, בו כמעט כל גבר, אישה וילד האמינו, הוא בחר לבצע את המעשה המדהים ביותר בכל משימתו הארצית, את השבתו של אלעזר מן המתים. הוא לא הקים את אלעזר לתחייה על-מנת שהכפריים יאמינו, אלא דווקא משום שהם כבר האמינו.
במשך כל אותו בוקר חשב ישוע על כניסתו לירושלים. עד אז ניסה לדכא את כל ההכרזות הפומביות אודות היותו המשיח. אך כעת, המצב היה שונה. הוא התקרב לסוף הקריירה שלו בגוף, הסנהדרין ציותה על מותו, ולא ייגרם שום נזק מכך שיתיר לחסידיו לבטא את רגשותיהם בחופשיות, כפי שניחש שוודאי יקרה אם יבחר להיכנס באופן רשמי ופומבי אל העיר.
ישוע לא החליט להיכנס באופן פומבי לירושלים כדי לבקש בפעם האחרונה את תמיכת הציבור ולא כדי לבקש לעצמו כוח. הוא אף לא עשה כן כדי לרצות את כמיהתם האנושית של חסידיו ושליחיו. ישוע לא השלה עצמו בכל אלה, כמעשה החולם באספמיה; היטב ידע מה תהא תוצאת ביקורו.
לאחר שהחליט להיכנס לירושלים באופן פומבי, ניצב ׳המאסטר׳ בפני הבחירה של האמצעי להוציא החלטתו זו אל הפועל. ישוע סרק את כל האזכורים הרבים, מהם סותרים, של מה שכונה הנבואות המשיחיות, אך נדמה היה כי רק אחת מהן הייתה ראויה למימוש. רבות מן הנבואות דברו על מלך בן דוד, גואל רב עוצמה שיגאל את עם ישראל מעול שלטון הגויים. אך הייתה פסקה אחת, אשר לעיתים צוטטה על-ידי אלה שראו את משימת המשיח באור רוחני יותר, וזו התאימה לישוע יותר לאופן בו תכנן להיכנס לירושלים. הפסוקים נמצאו בספר זכריה, וכך נאמר שם: ״גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת.״
מלך לוחם נכנס בשערי העיר רכוב על סוס; מלך של שעת שלום ורעות תמיד מגיע רכוב על חמור. ישוע לא ייכנס לירושלים רכוב על סוס, אך הסכים להיכנס בשעריה בשלום, ׳כבן האדם׳ הרכוב על עַיר.
במשך זמן רב ניסה ישוע ישירות לשכנע את שליחיו ותלמידיו שמלכותו אינה מן העולם הזה, שהייתה רוחנית לגמרי; אך זה לא עלה בידו. כעת, משנכשל לעשות כן במישרין, התכוון לנסות לעשות כן באופן סמלי. וכך, ממש לאחר צהרי היום, קרא אליו ישוע את פטרוס ויוחנן, הנחה אותם ללכת לבית פגי, הכפר הקטן השכן, מעט מרוחק מן הדרך, מרחק קטן מבית עניא לכיוון צפון מערב, ואמר: ״לכו לבית פגי, וכשתגיעו לצומת הדרכים, תראו עיר בן אתונות קשור שם. התירו את העיר והביאו אותו לכאן. ואם מאן דהו ישאל אתכם לפשר הדבר, אמרו רק, ׳המאסטר׳ זקוק לו.׳״ הלכו שני השליחים לבית פגי, כפי שהנחה אותם ׳המאסטר׳, מצאו את העיר קשרו לצד אמו ברחוב לצד בית בפינה. כשהחל פטרוס להתיר את העיר יצא אליו בעליו ושאל לפשר הדבר, וכאשר פטרוס ענה לו כמצוות ישוע, אמר האיש: ״אם ׳המאסטר׳ שלכם הוא ישוע הגלילי, תנו לו את העיר.״ וכך שבו והעַיר עמם.
עד לאותה העת, נקבצו כמה מאות עולי רגל סביב לישוע ושליחיו. מאז שעות הבוקר המאוחרות, עצרו המבקרים שבדרכם לחגיגות הפסח. בינתיים, דוד זבדיה וכמה משליחיו לשעבר החליטו על דעת עצמם למהר לירושלים ולהפיץ שם את החדשות בקרב ההמון ועולי הרגל. הם הודיעו שישוע מנצרת מתכוון להיכנס ברוב כבוד והדר לעיר. וכך נהרו כמה אלפים מן המבקרים הללו כדי לקבל את פניו של הנביא ועושה הנפלאות המפורסם, שחלקם אף האמינו שהיה המשיח. ההמונים הללו, שהגיעו מירושלים, פגשו את ישוע ואת ההמון שעלה אל העיר ממש כאשר ירדו מפסגת הר הזיתים בדרכם אל העיר.
כאשר יצאה התהלוכה מבית עניא, אחזה התלהבות גדולה בהמון, בתלמידים, במאמינים, ובעולי הרגל המבקרים, אשר רבים מהם הגיעו מן הגליל ומפראה. מעט לפני שיצאה לדרכה, הגיעו לשם שתיים עשרה השנים של סגל הנשים המקורי ובנות לוויתן, ואלה הצטרפו לתהלוכה הייחודית הזו בדרכה השמחה אל העיר.
לפני שיצאו, הניחו התאומים לבית חלפי את אדרותיהם על גב העַיר והחזיקו בו בזמן ׳שהמאסטר׳ טיפס על גבו. עם התקרב התהלוכה לפסגת הר הזיתים, השליכו ההמונים את בגדיהם וכן ענפי זית מן העצים הסמוכים ויצרו שטיח של כבוד לחמור שנשא את ׳בן׳ המלכות, את המשיח המובטח. עם התקרב ההמון הצוהל לירושלים, הם החלו לשיר, או יותר נכון לצעוק יחד את מזמור תהילים, ״הוֹשַׁע-נָא לבן דוד; בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוֹה. הוֹשַׁע-נָא בַּמְּרוֹמִים. בְּרוּכָה מַלְכוּת השמים הַבָּאָה.״
עת המשיכו לנוע עד לפסגת הר הזיתים, היה ישוע שמח וצוהל. כאשר נגלתה העיר ונראו צריחי המקדש, עצר ׳המאסטר׳ את התהלוכה ודממה גדולה נפלה עליהם כשראו אותו בוכה. הוא השפיל מבט אל ההמונים שעלו מן העיר לקבל את פניו, פני ׳המאסטר׳, ואמר בקול רוטט מהתרגשות ומדמעות: ״הו ירושלים, לוּ יָדַעַתְּ גַּם אַתְּ בְּעוֹד יוֹמֵךְ הַזֶּה אֶת דֶּרֶךְ שְׁלוֹמֵךְ וְעַתָּה נִסְתַּר מֵעֵינָיִךְ! את עתידה לדחות את ׳בן השלום׳ ולהפנות עורף לבשורת הגאולה. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלָיִךְ וְשָׁפְכוּ אויביךְ סוֹלֲלָה סביבךְ וְהִקִּיפוּךְ וְצָרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֲבָרָיִךְ. וְהָרְסוּ עַד לָאָרֶץ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָךְ אֶבֶן עַל אָבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ עֵת פְּקֻדָּתֵךְ. את עתידה לדחות מתת אלוה, וכל בני האדם ידחו אותך.״
כשסיים את דבריו, הם החלו לרדת מפסגת הר הזיתים ומיד פגשו את ההמונים שעלו מירושלים וענפי תמר בידיהם, צועקים הושע-נא, שמחים ועליזים וטובי לבב. ׳המאסטר׳ כלל לא תכנן שההמונים הללו יעלו מירושלים לקבל את פניו; זו הייתה מלאכתם של אחרים. הוא מעולם לא תכנן דברים דרמטיים.
גם הרבה מן הפרושים ואויביו האחרים היו בקרב ההמונים שנהרו לקבל את פני ׳המאסטר׳. הם נבהלו מאוד מפרץ ההתלהבות שגילה הציבור ופחדו לעצור אותו שמא המעשה יגרום להתקוממות גלויה של העם. הם מאוד חששו מתגובות ההמון והמוני המבקרים, אשר רבים מהם שמעו רבות אודות ישוע ואשר רבים מהם האמינו בו.
בהתקרבם לירושלים, ההמונים הפכו קולניים יותר בהפגנותיהם, במידה כזו שחלק מן הפרושים נגשו לישוע ואמרו לו: ״רַבִּי, גְּעַר בְּתַלְמִידֶיךָ ובקש מהם לנהוג כראוי.״ ענה ישוע: ״ראוי לילידם הללו לקבל את פני ׳בן השלום׳, אשר דחו אותו הכוהנים הראשיים. אין מה לבקש מהם להפסיק אִם אֵלֶּה יֶחֱשׁוּ הָאֲבָנִים תִּזְעָקְנָה.״
הפרושים מיהרו לפני התהלוכה ושבו לסנהדרין, שהייתה באותה העת מוכנסת במקדש. כך דיווחו לעמיתיהם: ״תראו, כל מה שעשינו היה ללא הואיל; הגלילי הזה מבלבל אותנו. ההמונים משוגעים עליו; אם לא נעצור את הבורים הללו, כל העולם ילך אחריו.״
לפרץ ההתלהבות השטחי והספונטני הזה של ההמונים לא נודעה חשיבות מעמיקה כלשהי. אף כי קבלת הפנים הייתה שמחה וכנה, היא לא העידה על אמונה עמוקה בליבותיהם של ההמונים. אותם ההמונים ממש היו מוכנים לדחות את ישוע מאחר יותר באותו השבוע כאשר הסנהדרין נצבה בעקשנות נגדו, ולאחר שהתפכחו – כשהבינו שישוע אינו מתכוון לכונן את המלכות בהתאם למה שייחלו ו זה מכבר.
אך העיר כולה הייתה כמרקחה, וכולם שאלו, ״מי זה האיש הזה?״ וההמונים השיבו, ״זהו הנביא מן הגליל, ישוע מנצרת.״
בזמן שהתאומים לבית חלפי השיבו את העַיר לבעליו, התנתקו ישוע ועשרת השליחים מעמיתיהם, החלו להסתובב בסביבות המקדש ולהתבונן בהכנות לחג הפסח. מכיוון שהסנהדרין חששה מאוד מהעם, לא נעשה כל ניסיון להפריע לישוע, וזו אחרי ככלות הכול, הייתה אחת הסיבות בשלהּ התיר ישוע להמונים לפרסם אותו. השליחים כלל לא הבינו שזו הייתה השיטה האנושית היחידה בה יכול היה ישוע להימנע מלהיעצר מיד עם היכנסו לעיר. ׳המאסטר׳ ביקש לתת לתושביה של ירושלים, גבוהים כנמוכים, ולעשרות האלפים שבאו לבקר בה לפסח, הזדמנות אחת אחרונה לשמוע את הבשורה ולהאמין ׳בבן השלום׳, אם כך יבחרו.
וכעת, כשהחל לרדת הערב, התפזרו ההמונים וביקשו לאכול. כך נותרו ישוע וחסידיו הקרובים לבדם. איזה יום מוזר היה זה! השליחים היו מהורהרים אך נותרו ללא מילים. בכל שנותיהם עם ישוע, מעולם לא חוו יום שכזה. הם עצרו לרגע ליד האוצר והתבוננו באנשים שבאים להרים תרומתם; העשירים תרמו הרבה וכולם תרמו לפי רכושם. לבסוף, הגיעה אלמנה ענייה לבושה בבלואים, והם ראו כיצד שלשלה לחצוצרה שתי פרוטות נחושת. אז הסב ישוע את תשומת לב השליחים לאלמנה ואמר: ״שימו לב למה שראיתם. הָאַלְמָנָה הענייה הַזֹּאת נָתְנָה יוֹתֵר מִכֻּלָם. כִּי כָל אֵלֶּה הִתְנַדְּבוּ לאלוהים מהעודף שֶׁלָּהֶם וְהִיא מִמַּחְסוֹרָהּ נָתְנָה אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיָה לָהּ לְמִחְיָה.״
הערב נמשך והם המשיכו להסתובב בחצרות המקדש בדממה. לאחר שישוע חזה במראות הללו פעם אחת נוספת ונזכר ברגשות שחווה בביקוריו הקודמים, גם המוקדמים שבהם, אמר: ״הבה נלך לבית עניא לנוח.״ ישוע, פטרוס ויוחנן הלכו לביתו של שמעון ואילו שאר השליחים התארחו אצל חבריהם בבית עניא ובית פגי.
בערב אותו יום ראשון, עת שבו לבית עניא, הלך ישוע לפני השליחים. מילה לא נאמרה עד שנפרדו לאחר שהגיעו לביתו של שמעון. מעולם לא חוותה שום קבוצה בת שניים עשר בני אדם רגשות כה שונים ובלתי מוסברים כפי שרחשו כעת בדעתם ובנשמותיהם של שגריריה אלה של המלכות. הגליליים החסונים הללו היו מבולבלים ונבוכים; לא היה להם מושג למה לצפות; הם היו מופתעים מדי מכדי לפחד. לא היה להם מושג על תכניותיו של ׳המאסטר׳ ליום שלמחרת והם לא שאלו דבר. הם הלכו למקומות הלינה שלהם, אך איש מלבד התאומים לא ישן הרבה. הם לא הותירו משמר חמוש על ביתו של שמעון.
אנדראס היה מבולבל לגמרי, נבוך. הוא היה השליח היחיד שלא עסק במשמעות של פרץ הפרסום הציבורי. הוא היה עסוק מדי במחשבות על האחריות שנשא כראש השליחים מכדי לחשוב ברצינות על משמעותן של ההושע-נא שצעקו ההמונים בקולי קולות. אנדראס היה עסוק בהתבוננות בעמיתיו, אלה שחשש שהרגשות וההתרגשות יסחפו אותם, ובייחוד פטרוס, יעקב, יוחנן ושמעון הקנאי. במהלך כל אותו היום ובימים שאחריו, כרסמו באנדראס ספקות כבדים, אך הוא לא ציין את אלה באוזני עמיתיו. הוא הוטרד מיחסם של כמה מתוך שניים עשר שידע שנשאו על גופם חרבות; אך כלל לא ידע שאחיו שלו, פטרוס, היה אף הוא חמוש. וכך, התהלוכה לירושלים הותירה רושם יחסית שטחי על אנדראס; הוא היה עסוק מדי באחריות שנשא מתוקף תפקידו מכדי להיות מושפע יותר.
בתחילה, שמעון פטרוס כמעט ונסחף לגמרי על גלי ביטויי האהדה הפומביים הנלהבים; אך עד לשובם לבית עניא באותו הערב הוא כבר היה מפוקח למדי. פטרוס פשוט לא הצליח להבין מה ׳המאסטר׳ עושה. הוא התאכזב מאוד כאשר ישוע לא רכב על גלי ההתלהבות והתמיכה הציבורית כדי להכריז הכרזה. פטרוס לא הצליח להבין מדוע ישוע לא דיבר אל ההמונים כשהגיעו למקדש, או לפחות התיר לאחד השליחים לפנות אליהם. פטרוס היה מטיף גדול, והוא סלד מן העבודה שקהל גדול, מקבל ונלהב כזה פשוט התבזבז. כל כך רצה להטיף להמון הזה את בשורת המלכות, ממש שם, במקדש; אך ׳המאסטר׳ אסר עליהם מפורשות לא ללמד או להטיף במהלך שבוע הפסח הזה בירושלים. עבור שמעון פטרוס, התגובה לתהלוכה המרהיבה הייתה הרסנית; עד לאותו הליל כבר התפקח והיה מאוד עצוב.
עבור יעקב זבדיה, יום הראשון הזה היה מלא במבוכה ובבלבול עמוק; הוא לא הצליח לתפוש את החשיבות של מה שהתרחש; הוא לא הצליח להבין מדוע ׳המאסטר׳ התיר לפרסם אותו ואז, לאחר שהגיעו למקדש, סרב לומר אפילו מילה לאנשים סביב. בעת שהתהלוכה נעה במורד הר הזיתים לכיוון ירושלים, ובייחוד כאשר פגשו אותם אלפי עולי הרגל שנהרו כדי לקבל את פני ׳המאסטר׳, נקרע יעקב באכזריות בשל רגשות מנוגדים. הוא חש התרוממות רוח והוקרה ממה שראו עיניו ובה בעת חרדה ממה שיקרה כשיגיעו למקדש. ואז, כאשר ישוע ירד מגב החמור והחל להסתובב בחופשיות בחצרות המקדש, התאכזב לגמרי. יעקב לא הצליח להבין מדוע בוזבזה הזדמנות פז שכזו להכריז על המלכות. עם רדת הליל, היה אחוז לגמרי בחוסר וודאות מטריד ומעורר חרדה.
יוחנן זבדיה התקרב קמעא להבנה המניעים של ישוע; לכל הפחות, תפש באופן חלקי את המשמעות הרוחנית של הכניסה החגיגית לירושלים. בזמן שההמונים נעו אל עבר המקדש, וכשראה יוחנן את ׳המאסטר׳ על גב העיר, הוא נזכר ששמע פעם את ישוע מצטט את הפסוקים מספר זכריה שתיארו את המשיח כאדם רודף שלום שיגיע לירושלים רכוב על גב חמור. יוחנן הפך בפסוקים במוחו והחל להבין את המשמעות הסמלית של תהלוכת אחר הצהרים של יום ראשון זה. לכל הפחות, הוא תפש מספיק מן המשמעות של הפסוקים כדי ליהנות במידת מה מן המתרחש וכדי להימנע מלהתאכזב יתר על המידה כאשר התהלוכה הסתיימה ללא כל תוצאה נראית לעין. יוחנן ניחן בדעת שמטבעה נטתה לחשוב ולהרגיש בסמלים.
פיליפוס זועזע לגמרי מפתאומיותו של פרץ התמיכה ומן הספונטניות שלו. בזמן הירידה מהר הזיתים, הוא לא הצליח לאסוף את מחשבותיו במידה הנדרשת כדי להחליט מה משמעותה של ההפגנה. חלק ממנו נהנה מן התמיכה, בשל הכבוד שקיבל ׳המאסטר׳. עד לעת בו הגיעו למקדש, הוא הוטרד מן המחשבה שמא ישוע יבקש ממנו להאכיל את ההמונים, וכאשר תשומת לבו של ישוע נפנתה הלאה מהם, ובזמן שהשאר השליחים התאכזבו מכך, הרגיש פיליפוס הקלה גדולה. לעיתים היוו ההמונים מבחן גדול לכלכל של חבורת השניים עשר. לאחר שהוקל לו מן הפחדים שחווה אישית בנוגע לצרכי החומר של ההמונים, הצטרף פיליפוס לפטרוס והביע אכזבה שלא נעשה דבר כדי ללמד את הקהל. באותו הלילה, הפך פיליפוס את מאורעות היום במוחו ונכנע לספקות שעלו בנוגע לכל רעיון המלכות; באמת ובתמים התפלא מה פשר כל אלה, אך לא שיתף איש בספקותיו; הוא אהב את ישוע יותר מדי. הוא האמין מאוד ׳במאסטר׳.
למעט ההיבטים הנבואיים והסמליים, נתנאל היה קרוב מכולם להבין את הסיבות בשלן בחר ׳המאסטר׳ להיעזר בתמיכתם של עולי הרגל שבאו לחגוג את הפסח. הוא הבין שאלמלא נכנס ישוע באופן הפגנתי שכזה לירושלים, היה נעצר בידי שליחי הסנהדרין ומושלך לכלא ברגע שכף רגלו הייתה דורכת על אדמת ירושלים. לכן, הוא לא הופתע כאשר ׳המאסטר׳ לא עשה כל שימוש נוסף בקהל הצוהל לאחר שבא בשערי חומות העיר והרושם שהותיר על מנהיגי היהודים מנע מהם מלעצור אותו מיד. מכיוון שנתנאל הבין את הסיבה האמתית בשלהּ נכנס ׳המאסטר׳ לעיר כך, הוא הלך אחריו בטבעיות ולא הופרע כל-כך או התאכזב מן האופן בו נהג ישוע לאחר מכן כשאר השליחים. נתנאל חש אמון רב בהבנתו של ישוע את בני האדם ובחכמה והפקחות בהן טיפל במצבים קשים.
בהתחלה, מתי לא הושפע ממפגן התהלוכה. הוא לא תפש את המשמעות של מה שראו עיניו עד שגם הוא נזכר בפסוקים מספר זכריה, שם מתאר הנביא את צהלת ירושלים עם בוא המלך הגואל הרכוב על עיר בן אתונות. עם תנועת התהלוכה לעבר העיר והתקרבותה למקדש, מתי נכנס לאקסטזה; הוא היה בטוח שדבר מה יוצא דופן עתיד להתרחש כאשר ׳המאסטר׳ יגיע למקדש בראש תהלוכת ההמון השואג. כאשר אחד מן הפרושים לעג לישוע ואמר, ״תראו תראו, מי זה בא, מלך היהודים רכוב על חמור!״ מתי נדרש למאמץ גדול מאוד כדי לעצור את עצמו מלפגוע בו. באותו הערב, בדרך חזרה לבית עניא, איש מבין השניים עשר לא היה מדוכא יותר. יחד עם שמעון פטרוס ושמעון הקנאי, הוא היה זה שחווה את המתח הנפשי הגדול ביותר לעת ליל. אך עד הבוקר, חזר מתי לעליזותו; אחרי ככלות הכול היה מפסידן שמח.
מכל השניים עשר, תומאס היה הנבוך ביותר. רוב הזמן פשוט נגרר וצפה במתרחש ותהה לעצמו באמת ובתמים מה יכול היה להיות המניע של ׳המאסטר׳ להשתתפות בהפגנה כל כך מוזרה. עמוק בלב חשב שהמפגן קצת ילדותי, ואפילו טיפשי לגמרי. הוא מעולם לא ראה את ישוע עושה משהו כזה ולא הצליח להבין מדוע התנהג כך, באותו יום ראשון אחר הצהריים. עד למועד בו הגיעו לבית המקדש, תומאס הבין שהפגנה נועדה להפחיד את הסנהדרין כדי שלא תעז לעצור מיד את ׳המאסטר׳. בדרך חזרה לבית עניא, תומאס חשב הרבה אך לא אמר מאום. עד למועד בו הלך לישון, הוא כבר הבין את הפקחות שבכניסתו של ׳המאסטר׳ לירושלים מתוך מהומה רבתי, ואף התחיל לראות את הצדדים הקומיים שבכך. כל אלה שימחו אותו מאוד.
עבור שמעון הקנאי, יום הראשון הזה החל כיום גדול. הוא ראה העיני רוחו מחזות נפלאים בירושלים בימים הקרובים. בכך אכן צדק. אך שמעון חלם על כינונו של שלטון חדש של היהודים, כשישוע על כס דוד המלך. שמעון ראה את הלאומנים נכנסים לפעולה מיד עם הכרזתה של המלכות ואותו עצמו עומד בראש הכוחות הצבאיים של המלכות החדשה. ברדתו מהר הזיתים, אפילו ראה בעיני רוחו את כל חברי הסנהדרין ואוהדיהם מתים לפני ערבו של אותו יום. הוא היה האיש הקולני ביותר בהמון. עד לשעה חמש אחר הצהריים, הוא הפך לשליח דומם, מרוסק ומדוכא. כתוצאה מן השוק שחווה באותו היום, נכנס לדיכאון שממנו יצא רק חלקית, וגם זה, הרבה לאחר תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים.
עבור התאומים לבית חלפי, היה זה יום מושלם. הם נהנו ממנו לגמרי, ומכיוון שנעדרו מן הביקור השקט בסביבות המקדש, נמנעה מהם חווית השקט לאחר מפגן ההמון הסוער. הם לא הצליחו להבין את התנהגותם המדוכאת של השליחים כששבו לבית עניא באותו הערב. היום הזה נחרט בזיכרונם של התאומים כיום בו חוו את גן העדן על-פני האדמה באופן המוחשי ביותר. היום הזה היווה את פסגת הקריירה שלהם כשליחים. הזיכרון של התרוממות הרוח שחשו באותו יום ראשון נשא אותם דרך כל הטרגדיה של השבוע גדוש האירועים ועד לשעת הצליבה עצמה. הייתה זו הכניסה הראויה ביותר למלך שהתאומים יכלו לצפות לה; הם נהנו מכל רגע במפגן. הם הסכימו לגמרי עם כל מה שראו וזכרו זאת עוד שנים ארוכות לאחר מכן.
שתהלוכת הכניסה לירושלים השפיעה לרעה יהודה איש-קריות יותר מאשר על שאר השליחים. מוחו קדח ותסס באופן לא נעים לאחר הגערה של ׳המאסטר׳ ביום שלפני כן כשמרים משחה אותו בעת הסעודה בביתו של שמעון. יהודה נגעל מכל המחזה. זה נראה לו ילדותי, ואפילו מגוחך. השליח הנקמני הזה התבונן במה שקרה בשעות אחר הצהריים של יום ראשון וחשב שישוע דומה יותר לליצן מאשר למלך. הוא התרעם מאוד על כל מה שהתרחש. הוא צידד בנקודת ההשקפה של היוונים והרומים אשר זלזלו בכל מי שרכב על חמור או על עַיר. עד לעת בה נכנסה תהלוכת הניצחון לעיר, יהודה כבר גמר אומר לנטוש את רעיון המלכות כולו; הוא כמעט והחליט לנטוש את כל הניסיונות הקומיים לכונן את מלכות השמים. ואז, נזכר בתחייתו של אלעזר מן המתים ובדברים רבים אחרים, והחליט להישאר עם השניים עשר לפחות יום אחד נוסף. חוץ מזה, הוא היה מופקד על הקופה, ולא חלם לקחת אתו את כפסי השליחים כשינטוש. בדרך חזרה לבית עניא, באותו הערב, התנהגותו שלו לא בלטה במוזרותה, שכן כל השליחים היו מדוכאים באותה המידה.
יהודה הושפע ביותר מן הלעג של חבריו הצדוקים. המאורע שנודעה לו ההשפעה הרבה ביותר על החלטתו הסופית לנטוש את ישוע ואת חבריו השליחים, אירע כאשר הגיע ישוע לשערי העיר: צדוקי אחד בעל השפעה (חבר של משפחת יהודה) רץ אליו בעודו לועג לו, טפח על גבו ואמר: ״למה נפלו פניך, חברי הטוב; שמח אתנו כשאנו מכריזים על ישוע מנצרת כעל מלך היהודים עם כניסתו בשערי ירושלים רכוב על חמור.״ יהודה מעולם לא ברח מרדיפה, אך לא יכול היה לעמוד אל מול לעג שכזה. הרצון לנקום, אשר פעפע בו זה מכבר, נמהל כעת עם הפחד הנורא מן הלעג, הפחד מפני הבושה הנוראית שיחוש ביחס ׳למאסטר׳ ולחבריו השליחים. בלבו, השגריר המוסמך הזה כבר נטש; כל מה שנדרש כעת היה תירוץ מתקבל על הדעת כדי לזנוח את ׳מאסטר׳ באופן גלוי.
מוקדם בבוקר יום שני, כפי שנקבע מראש, התכנסו ישוע והשליחים בביתו של שמעון בבית עניא, ולאחר מפגש קצר יצאו לירושלים. בדרכם למקדש, השניים עשר היו שקטים באופן מוזר; הם עדיין לא התאוששו ממאורעות היום הקודם. הם היו מלאי ציפייה ופחד וחשו תחושה מסוימת של ניתוק בשל השינוי החד שחל בטקטיקה של ׳המאסטר׳ והעובדה שהנחה אותם להימנע מללמד בפומבי לכל אורך שבוע הפסח.
בעוד הקבוצה יורדת במורד הר הזיתים, ישוע הלך בראש והשליחים קרוב אחריו, שומרים של הגות של שתיקה. בדעת כולם, למעט יהודה איש-קריות, התרוצצה מעל הכול המחשבה: מה יעשה ׳המאסטר׳ היום? המחשבה שמילאה את מוחו של יהודה הייתה: מה אני צריך לעשות? האם להמשיך עם ישוע וחברי או לעזוב? ואם אני נוטש, איך לעשות זאת?
בערך בשעה תשע בבוקר יום נפלא זה הגיעו הגברים למקדש. הם הלכו מיד לחצר הגדולה בה לימד ישוע תכופות, ולאחר שברכו את המאמינים שהמתינו להם, עלה ישוע על אחד מדוכני הנואמים והחל לדבר אל הקהל. השליחים נסוגו הצידה והמתינו לבאות.
לתפילות ולטקסים שנערכו בבית המקדש החלה להתלוות פעילות מסחרית ענפה. העסקים נסבו סביב קניית בעלי חיים עבור הקורבנות השונים. אף כי הותר לאדם להביא את בעל החיים שלו, על-פי חוקי הלווים נדרש בעל החיים להיות חף מכל
״פגם״ ולקבל את אישור בוחני המקדש הרשמיים. רבים מן המאמינים חוו השפלה כאשר בעל החיים שהיה לכאורה מושלם נדחה על-ידי בוחני המקדש. לכן, נוצר המנהג לרכוש בעלי חיים לקורבנות במקדש עצמו, ואף כי היו מספר תחנות בסמוך להר הזיתים בהם ניתן היה לעשות כן, האופנה הייתה לרכוש אותם ישירות ממכלאות המקדש. וכך נוצר בהדרגה המנהג למכור כל מיני בעלי חיים לקורבנות בחצרות המקדש. כך נוצר עסק גדול בעל רווחים עצומים. חלק מן הרווחים זרמו לקופת המקדש ואילו החלק הארי זרם בעקיפין לכיסיהם של משפחות הכוהנים הגדולים.
עסקי מכירת בעלי החיים שגשגו בחצרות המקדש. הסיבה העיקרית לכך הייתה שכאשר רכש המאמין את בעל החיים משם, אף כי שילם מחיר גבוה יותר, הובטח לו שלא יידרש לשלם מעבר לך דבר וכן שבעל החיים לא יידחה מסיבות טכניות או אמתיות. בזמנים מסוימים אף גבו מפשוטי העם מחירים מופקעים ביותר, בעיקר בחגים. הייתה תקופה בה הכוהנים תאבי הבצע העזו לגבות מחיר השקול למשכורת של שבוע עבודה תמורת צמד יונים שראוי היה למכור לעניים בפרוטות מעטות. ״בני חנן״ כבר אז החלו לבנות את עסקיהם בחצרות המקדש. עסקים אלו פעלו עד שחוסלו בידי ההמון הזועם כשלוש שנים לפני שנהרס בית המקדש עצמו.
אך חצרות המקדש חוללו גם בדרכים אחרות, בנוסף למסחר בבעלי חיים ובסחורות שונות. בעת ההיא, התקיימה מערכת בנקאות וסחר ענפה שפעלה בחצרות המקדש עצמו. וזהו המקור לכל אלה: בתקופת השושלת החשמונאית, הנפיקו היהודים מטבעות כסף משל עצמם והשתרר הנוהג לשלם במטבע יהודי זה את מס המקדש בן חצי השקל ואת כל התשלומים האחרים. תקנה זו הובילה לצורך להרשות לחלפני הכספים לקיים את פעולות החלפנות ולהמיר מכל המטבעות שהיו נהוגים בפלשתינה ובפרובינציות רומיות אחרות לשקל היהודי. מס הגולגולת של המקדש, אשר עמד על חצי שקל, נגבה מכולם פרט לנשים, קטינים ועבדים. המטבע היה בגודל של מטבע בן עשרה סנט, אך בעובי כפול ממנו. בימיו של ישוע, גם הכוהנים היו פטורים מתשלום מס המקדש. וכך, על-מנת לאפשר ליהודים להצטייד בכסף הנדרש לתשלום מס המקדש לפני היציאה לירושלים, הקימו חלפני הכספים המורשים את דוכניהם בעריה הראשיות של פלשתינה בין ה-15 ל-25 לחודש שקדם לחג הפסח. לאחר עשרת הימים הללו, עלו חלפני הכספים לירושלים והקימו את דוכניהם בחצרות המקדש. הותר להם לגבות עמלה בת שלושה עד ארבעה סנט על החלפת מטבע שערכו עמד על כעשרה סנט, ואם ערך המטבע היה גבוה מזה, הותר להם לגבות עמלה כפולה מזו. חלפני הכספים הרוויחו גם מהמרות הכספים שבוצעו כדי לרכוש את בעלי החיים שהועלו לקורבן וכדי להציע מנחות ולשלם על נדרים.
חלפני הכספים של המקדש קיימו פעילות חלפנות כספים רווחית והמירו יותר מעשרים סוגי מטבעות שונים אשר הביאו עמם עולי הרגל מעת לעת לירושלים. אולם הם גם עסקו בפעילות בנקאית ענפה נוספת. אוצר המקדש הרוויח מאוד מפעילות מסחרית זו, כמו גם שליטי המקדש. כדבר שבשגרה, הופקדו באוצר המקדש סכומים של יותר מעשרה מיליוני דולרים בעוד פשוטי העם המשיכו להתבוסס בעוני ולשלם מסים בלתי צודקים אלה.
באמצע כל הרעש של חלפני הכספים, הסוחרים ומוכרי הבקר, ניסה ישוע בבוקר יום שני זה ללמד את בשורת מלכות השמים. לא רק הוא כעס על חילול המקדש; גם פשוטי העם, ובייחוד היהודים שהגיעו מפרובינציות אחרות, התרעמו מאוד אף הם על חילול הקודש שבעשיית רווח בבית התפילה הלאומי. באותו זמן, התכנסה גם הסנהדרין עצמה לדיוניה באולם שסביבו רחשה כל ההמולה והבלבול של פעילות המסחר והחליפין.
שני דברים התרחשו כשהתכונן ישוע להתחיל בנאומו. בדוכן של חלפן כספים שעמד בסמוך, התרחש וויכוח אלים על תלונתו של יהודי מאלכסנדריה על כך ששילם מחיר מופקע, ובה בעת נמלא האוויר בהמולה של כמאה שוורים שהובלו מאזור אחד של המכלאות לאזור אחר. ישוע עצר, חשב בדממה ובכוונה על המתרחש מולו, על סצנת המסחר והבלבול, ובדיוק באותו רגע הבחין ביהודי פשוט מן הגליל, אדם שדיבר עמו פעם בעירון, שלעגו לו כמה תושבי יהודה שחשו עצמם טובים ממנו; השילוב של כל אלה גם יחד גרמו לאחד מאותם פרצי זעם שחוותה מעת לעת נשמתו של ישוע.
לתדהמתם של השליחים שעמדו בסמוך ולא נטלו חלק במה שעתיד היה להתרחש, ישוע ירד מדוכן הנואמים, ניגש לנער שהעביר את הבקר דרך החצר, לקח את השוט מידיו והוביל בבטחה ובמהירות את בעלי החיים אל מחוץ למקדש. וזה לא היה הכל; הוא צעד בהוד אל מול האלפים שנקבצו בחצר המקדש והתבוננו בנעשה, ניגש למכלאה הרחוקה ביותר, פתח את שעריהן כל כל המכלאות והניס את כל בעלי החיים הכלואים. כאן כבר חשו עולי הרגל כאילו היכה בהם ברק, ובצעקות רמות נעו אל עבר הדוכנים והפכו את השולחנות של חלפני הכספים. בתוך פחות מחמש דקות הוצא כל המסחר אל מחוץ למקדש. עד שהגיעו השומרים הרומים שהוצבו בסמוך, הכל חזר להיות שקט, הסדר חזר לשרור בקרב הקהל; ישוע שב לדוכן הנואמים ואמר להמון: ״היום ראיתם איך התגשם הכתוב: ׳בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה לכל העמים, וְאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ מְעָרַת פָּרִיצִים.״
לפני שאמר דבר מה נוסף, פרץ הקהל בקריאות הושע-נא ומיד יצאה מן ההמון קבוצת צעירים אשר החלה לשיר מזמורי הלל על כך שהמקדש טוהר מן החול ומן הסוחרים תאבי הרווח. אז הגיעו כמה כוהנים, ואחד מהם אמר לישוע: ״אינך שומע מה אומרים בני הלווים?״ ענה לו ׳המאסטר׳, ״האם לא קראת את הכתוב, ׳מִפִּי עוֹלְלִים, וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז׳?״ ובכל אותו יום, כל זמן שישוע לימד, עמדו שומרים מן הקהל בפתחים ומנעו מכל אדם מלשאת אפילו כלי ריק לתוך חצרות המקדש.
הכוהנים הראשיים והחכמים שמעו על המתרחש ולא ידעו מה לעשות. הם חששו עוד יותר מן ׳המאסטר׳ והיו נחושים עוד יותר לחסלו. אך הם היו מבולבלים. הם לא ידעו כיצד לגרום למותו, הם חששו מאוד מן ההמונים אשר כעת הביעו תמיכה רבה בהוצאת כל הסוחרים מן המקדש. במשך כל אותו היום, יום של שקט ושלווה בחצרות המקדש, שמע הציבור את תורתו של ישוע ונתלה, פשוטו כמשמעו, בדבריו.
המעשה המפתיע של ישוע היה מעבר ליכולת ההבנה של שליחיו. הם הופתעו כל כך מפתאומיותה של פעולת ׳המאסטר׳ עד שנותרו מתגודדים במשך כל האקט בסמוך לדוכן הנואמים; הם לא נקפו אצבע כדי לסייע בטיהור המקדש. אילו היה מאורע מופלא זה מתרחש יום קודם לכן, בזמן הגעתו של ישוע למקדש כמנצח עם סיום התהלוכה הרועשת דרך שערי העיר לקול צהלות התמיכה של ההמון, הם היו מוכנים לכך. אך האופן בו זה התרחש תפש אותם בהפתעה מוחלטת והם לא התכוננו להשתתף בכך.
טיהור המקדש מעיד על יחסו של ׳המאסטר׳ למסחור הדת ולתיעוב שחש כלפי כל צורות חוסר ההוגנות וכלפי הפקת רווח על-חשבון העניים והבורים. המאורע אף מדגים שישוע לא תמך בהימנעות משימוש בכוח כדי להגן על רוב האנשים מפני שעבוד בלתי הוגן בידי מיעוט שמתבסס על עוצמה פוליטית, כלכלית או דתית. אין להתיר לאנשים פקחים, מרושעים ותחבולניים לארגן עצמם כדי לנצל ולשעבד את אלה אשר לא נוטים להשתמש בכוח על-מנת להגן על עצמם או לקדם את מטרותיהם הראויות בחיים בשל העובדה שהאידאלים שלהם לא עומדים בקנה אחד עם שימוש שכזה.
כניסתו של ישוע לירושלים כמנצח ביום ראשון הדהימה כל כך את מנהיגי היהודים עד שהם נמנעו מלעצור אותו. לטיהור המדהים שעשה היום במקדש נודעה השפעה דומה ואף הוא דחה את מועד מעצרו של ׳המאסטר׳. מדי יום גברה נחישותם של מנהיגי היהודים לחסל אותו, הם הם פחדו משני דברים, ופחדם זה דחה את שעת פעולתם. הכוהנים הראשים והחכמים לא רצו לעצור את ישוע בפומבי מחשש שההמונים יעלו עליהם בכעס; הם גם חששו מן האפשרות שהחיילים הרומיים ייקראו לדכא התקוממות עממית.
מכיוון שאיש מחבריו של ׳המאסטר׳ לא נכח בדיון הצהריים של הסנהדרין, ההחלטה שהתקבלה בו פה אחד הייתה שנדרש לחסל את ישוע במהרה. אך הם לא הצליחו להחליט מתי וכיצד לעצור אותו. לבסוף, החליטו למנות חמש קבוצות שתצאנה ותבואנה בתוך הקהל ותבקשנה לסבך אותו אל מול אלה שהאזינו לשיעור. וכך, בערך בשתיים אחר הצהריים, כאשר החל ישוע את הדרשה על ״החירות של היות האדם בן,״ התקרה קבוצה כזו של חכמי ישראל לישוע, הפסיקה אותו כנהוג, תוך שאלת שאלה, ואמרה: ״באיזה סמכות אתה מלמד את הדברים הללו? מי נתן לך סמכות זו?״
היה זה בהחלט ראוי מצד שליטי המקדש ומנהיגי הסנהדרין לשאול שאלה זו כל אדם שהתיימר ללמד ולפעול באופן יוצא דופן, כפי שעשה ישוע, ובמיוחד בשל טיהור המקדש של יום האתמול. הסוחרים וחלפני הכספים פעלו ברישיון שניתן להם על-ידי השליטים העליונים, ואחוזים מרווחיהם היו אמורים לזרום ישירות לקופת המקדש. אל נא תשכחו שמילת המפתח עבור היהודים הייתה סמכות. הנביאים תמיד עוררו מהומות משום שהתיימרו ללמד ללא סמכות, ללא שהוסמכו בבתי המדרש הרבניים וקיבלו הסמכה מן הסנהדרין. לימוד בפומבי ללא סמכות שכזו נחשבה או לטיפשות או למרי גלוי. באותה התקופה, רק לסנהדרין הותר להסמיך רבי או מורה, והטקס הזה נערך בנוכחותם של לפחות שלושה אנשים שאף הם הוסמכו כך. הסמכה זו העניקה למורה את התואר ״רבי״ ואף הסמיכה אותו לנהוג כשופט, ״לקשור ולהתיר את העניינים שיובאו לדיון לפניו.״
שליטי המקדש נצבו לפני ישוע באותו אחר הצהריים כדי לקרוא תיגר לא רק על מה שלימד, אלא גם על מה שעשה. ישוע ידע היטב שהם טענו זה מכבר שהסמכות למה שלימד היה שטנית, ושכל פעולותיו נעשו בכוחו של נסיך השדים. לכן, החל ׳המאסטר׳ את תשובתו בכך ששאל שאלת-נגד. אמר ישוע: ״אני גם מבקש לשאול אתכם שאלה, ואם תענו לי, אענה לכם על מקור הסמכות לכל מעשי. האם יוחנן קיבל את הסמכות להטביל מבני אדם או משמים?״
וכאשר שמעו מאזיניו את השאלה, הם זזו הצדה כדי להתייעץ בנוגע לתשובתם. הם ביקשו להביך את ישוע לפני הקהל, וכעת מצאו את עצמם עומדים נבוכים בפני כל הקהל שהתאסף בחצר מקדש. חוסר הנוחות שלהם ניכר לעין כאשר שבו לישוע וענו: ״איננו יודעים ביחס להטבלה של יוחנן.״ הם ענו ׳למאסטר׳ כך משום שחשבו בינם לבין עצמם: אם נאמר משמים, אז הוא יאמר מדוע לא האמנתם לו ואולי אף יוסיף שהוא עצמו פועל בסמכותו של יוחנן; ואם נאמר מאדם, ההמונים עלולים לעלות עלינו, שהרי רובם מחשיבים את יוחנן לנביא; וכך, נאלצו לעמוד בפני ישוע והקהל ולהודות שהם, מנהיגי הדת וחכמי ישראל, לא יכולים (או לא רוצים) להביע דעה ביחס למשימתו של יוחנן. לאחר שענו, השפיל ישוע אליהם את מבטו ואמר, ״גם אני לא אומר לכם מהו מקור הסמכות לפעולותיי.״
ישוע מעולם לא התכוון לפעול בסמכותו של יוחנן יוחנן מעולם לא הוסמך על-ידי הסנהדרין. סמכותו של ישוע נבעה ממנו עצמו ומעליונותו הנצחית של ׳האב׳.
ישוע לא התכוון לחמוק מן השאלה תוך שימוש בטקטיקה הזו מול אויביו. במבט ראשון, נדמה כאילו חמק במומחיות מן השאלה, אך לא כן הוא. ישוע מעולם לא השתמש ביתרון בלתי הוגן אל מול מישהו, אפילו לא אל מול אויביו. בדוגמה הזו, אף כי נדמה כאילו חמק מן השאלה, הוא כן נתן למאזינים תשובה ביחס לסמכות ממנה נובעת משימתו. הם טענו שהוא פועל בסמכות נסיך השדים. ישוע חזר וטען שכל מה שלימד וכל מה שעשה היה מתוקף עצמתו וסמכותו של ׳האב׳ שבשמים. מנהיגי היהודים סרבו לקבל זאת ובקשו לדחוק אותו לפינה כדי שיודה שהוא מורה מוזר, שהרי לעולם לא הוסמך בידי הסנהדרין. באופן בו ענה, הוא לא טען שיוחנן הוא מקור סמכותו, אך כן הצליח לשכנע את המאזינים להבין שאויביו נפלו בפח שביקשו לטמון לו וכך יצאו ניזוקים בעיני כל הנוכחים.
הגאונות שהפגין ׳המאסטר׳ בטיפול באויביו היא זו שגרמה להם לחשוש ממנו. הם לא ניסו לשאול דבר מה נוסף באותו היום; הם פרשו כדי להתייעץ בינם לבין עצמם. אך הקהל מיהר להבחין בחוסר הכנות שבשאלות אותן שאלו מנהיגי היהודים. אפילו פשוטי העם הצליחו להבחין בהבדל בין המלכותיות של ׳המאסטר׳ לבין הצביעות והתככנות של אויביו. אך טיהור המקדש גרם לצדוקים לצדד בפרושים ובתכניתם לחסל את ישוע. ובאותם הימים, הצדוקים היוו רוב בסנהדרין.
בזמן שהפרושים הקטנוניים עמדו מולו בדממה, השפיל ישוע אליהם את מבטו ואמר: ״מכיוון שאתם מתלבטים ביחס למשימתו של יוחנן ומתנגדים לתורתו ולפועלו של ׳בן האדם׳, הקשיבו ואספר לכם משל: היה היה איש מכובד וְלוֹ שְׁנֵי בָנִים. הוא ביקש את עזרתם בניהול אחוזתו. וייגשׁ אֶל הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמֶר, ׳בְּנִי, לֵךְ הַיּוֹם וַעֲבֹד בְּכַרְמִי.׳ הבן הבלתי מתחשב הזה ענה, ׳לֹא חָפַצְתִּי׳; וְאַחֲרֵי כֵן נִחַם וַיֵּלַךְ. וייגשׁ אֶל הַשֵׁנִי וַיְדַבֵּר כָּזֹאת גַּם אֵלָיו. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, ׳הִנְנִי אֲדֹנִי.׳ ולאחר שנפנה האב, הבן הצבוע והלא נאמן פשוט לֹא הָלָךְ. אני שואל אתכם, מִי מִשְׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן אָבִיו?״
ענו כולם כאיש אחד ואמר, ״הבן הראשון.״ אמר להם ישוע: ״אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אף שנדמה כי הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת מסרבים לכפר, הם יכירו בדרכם השגויה ויְקַדְּמוּ אֶתְכֶם לָבוֹא אֶל מַלְכוּת האלוהים, אתם שמתיימרים לשרת את ׳האב׳ שבשמים בעודכם מסרבים לפעול כמצוותו. לא אתם האמנתם ביוחנן, אלא המוכסים והזונות; אתם גם לא מאמינים לתורתי, בעוד פשוטי העם יסכיתו לה בשמחה.״
ישוע לא תעב את הפרושים והצדוקים באופן אישי. ההתנגדות שלו הייתה כלפי מערכת הלימוד והתרגול שלהם, בה פקפק. הוא לא הפגין עוינות כלפי איש, אך כאן התרחשה ההתנגשות הבלתי נמנעת בין דת רוח חיה וחדשה לבין דת הטקס, המסורת והסמכות הישנה.
כל אותו הזמן עמדו השליחים במסוך ׳למאסטר׳ אך לא נטלו שום ללק במתרחש. כל אחד מן השניים עשר הגיב בדרך הייחודית שלו למאורעות של הימים האחרונים של משימת המתת של ישוע בגוף, וכל אחד מהם המשיך לציית להנחיה שקיבל מן ׳המאסטר׳, להימנע מללמד או להטיף בציבור במהלך שובע הפסח.
כאשר ראשי הפרושים והחכמים שניסו לטמון לישוע פח בשאלותיהם סיימו לשמוע את הסיפור אודות שני הבנים ופרשו להתייעצות, נפנה ׳המאסטר׳ אל הנוכחים, וסיפר להם משל נוסף:
״היה היה אִישׁ בַּעַל בַּיִת הָיָה אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם. וַיַּעַשׂ גָּדֵר סָבִיב לוֹ, וַיַּחְצֹב יֶקֶב, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. וַיִּתְּנֵהוּ אֶל כֹּרְמִים וַיֵּלֶךְ בְּדֶּרֶךְ מֵרָחוֹק. וַיְהִי בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר, וַיִּשְׁלַח עֲבָדָיו אֶל הַכֹּרְמִים לָקַחַת אֶת-פִּרְיוֹ. אך הם התייעצו בינם לבין עצמם וסרבו לתת את הפרי; במקום זאת, וַיַּחֲזִיקוּ הַכֹּרְמִים בַּעֲבָדָיו אֶת זֶה הִכּוּ וְאֶת זֶה הָרְגוּ וְאֶת זֶה סָקָלוּ. וַיּוֹסֶף שְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים וְגַם לָהֶם עֲשׂוּ כֵן. וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ כִּי אָמַר לעצמו, ׳הם פגעו במשרתיי, ומִפְּנֵי בְנִי יָגוּרוּ.׳ וַיְהִי כִּרְאוֹת הַכֹּרְמִים אֶת הַבֵּן וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: ׳זֶה הוּא הַיּוֹרֵשׁ; לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנֹאחֲזָה בְּנַחֲלָתוֹ.׳ וַיַּחֲזִיקוּ בוֹ וַיִּדְחָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכָּרֶם וַיַּהַרְגוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה כִּי יָבוֹא בַּעַל הַכָּרֶם שבנו נדחה והומת, מַה יַּעֲשֶׂה לַכֹּרְמִים הרשעים הָהֵם?״
שמע הקהל את המשל, ואת שאלתו של ישוע וענה: ״יָרַע לָרָעִים וִיאַבְּדֵם וְאֶת הַכֶּרֶם יִתֵּן לְכֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת פִּרְיוֹ בְּעִתּוֹ.״ ואז הבינו כמה מהם שהמשל התייחס לעם היהודי ולאופן בו נהג בנביאים וכן לדחייה שדחו את ישוע ואת בשורת המלכות, הצטערו ואמרו, ״ישמור אותנו האל, שמא חלילה נמשיך וננהג כך.״
ישוע ראה קבוצה של צדוקים ופרושים מתקרב אליו דרך ההמון. הוא המתין רגע עד שקרבו ואמר: ״היטב תדעו שאבותיכם דחו את הנביאים, ושאתם נחושים לדחות את ׳בן האדם׳.״ ואז התבונן ישוע במבט בוחן בכוהנים ובזקנים שעמדו בסמוך לו, ואמר: ״הֲכִי לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הייתה לְרֹאשׁ פִּנָּה? שוב אזהיר אתכם כי אם תמשיכו לדחות בשורה זו, כִּי תֻקַּח מִכֶּם מַלְכוּת האלוהים וְתִסֹּב לְגוֹי אֲשֶׁר יקבל את החדשות הטובות ויַעֲשֶׂה אֶת פִּרְיָהּ, פרי הרוח. המסתורין שורר ביחס לאבן זו, שהרי הַנֹּפֵל אַל הָאֶבֶן הַהִיא יִשָׁבֵר, אך ייגאל; וַאֲשֶׁר תִּפֹּל עָלָיו תִּשְׁחָקֵהוּ ויפוץ אפרו לארבע רוחות השמים.״
לשמע המילים הללו, הבינו הפרושים כי ישוע מתייחס אליהם ואל מנהיגי היהודים. הם ביקשו מאוד להניח את ידם עליו באותו רגע, אך חששו מן ההמון. אך הכעס שעלה בהם לשמע מילותיו של ׳המאסטר׳ היה כה גדול, עד שהם פרשו שוב להתייעצות כיצד לגרום למותו. באותו הלילה, חברו הצדוקים והפרושים כדי לטמון לו פח למחרת.
לאחר שהסופרים והפרושים פרשו לדרכם, נפנה ישוע שוב לקהל שהתאסף ושיפר להם את משל משתה החתונה. וכך אמר:
״דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֲשֶׁר עָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ, וַיִּשְׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא הַקְּרוּאִים אֶל החתונה לֵאמור, ׳הכול מוכן לסעודה בארמון.׳ רבים מן המוזמנים לא אבו לבוא. שמע המלך על סירובם, שלח עבדים ושליחים נוספים לאמור: ׳הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי. שְׁוָרַי וּמְרִיאַי טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן. בֹּאוֹ אֶל החתונה.׳ וְהֵם לֹא שָׁתוּ לִבָּם לָזֹאת וזלזלו במלך. וַיֵּלְכוּ לָהֶם, זֶה אֶל שָׂדֵהוּ, זה אל מלאכתו וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ. וְהַנִּשְׁאָרִים לא הסתפקו בזלזול בבקשת המלך ותָּפְשׂוּ אֶת עֲבָדָיו וַיִּתְעַלְּלוּ בָם ואת חלקם אף הרגו. כשהבין המלך שאורחיו הנבחרים, אפילו אלה שכבר הבטיחו להשתתף במשתה החתונה, דחו את הזמנתו, תקפו והרגו בשליחיו, הוא כעס מאוד. ויקצוף הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח צִבְאוֹתָיו וַיְאַבֵּד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְאֶת עִירָם שָׂרַף בָּאֵשׁ.
״לאחר שהעניש את אלה שדחו את הזמנתו, הוא קבע מועד חדש לחתונה ואָמַר אֶל עֲבָדָיו: ׳אלה שהוזמנו לראשונה לא הָיוּ ראויים לָהּ; לָכֵן לְכוּ נָא לְרָאשֵׁי הַדְּרָכִים ולשבילים ואפילו אל חוץ לעיר וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר תִּמְצְאוּ, אפילו זר הוא, קִרְאוּ אֶל החתונה.׳ וַיֵּצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל הַדְּרָכִים והסמטאות וַיַּאַסְפוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר מָצְאוּ, גַּם רָעִים, גַּם טוֹבִים וַיִּמָּלֵא בֵית החתונה מְסֻבִּים. וכשהכול היה מוכן, יצא המלך לפגוש את אורחיו, ולמרבה הפתעתו ראה אדם אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה. והרי המלך סיפק בגדי חתונה לכל אורחיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ׳רֵעִי, אֵיךְ בָּאתָ הֵנָּה וְאֵין עָלֶיךָ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?׳ האדם הופתע וַיֵּאָלַם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרֲתִים: ׳השליכו את האורח הבלתי מתחשב הזה מביתי, שיצטרף לכל אלה שדחו את הזמנתי. אקבל רק את אלה שבשמחה ייענו להזמנתי ומכבדים אותי בלבוש האורחים שנתתי לכולם.״
לאחר שסיפר את המשל, עמד ישוע לפזר את הקהל כאשר מבין האנשים התקרב אחד המאמינים ושאל: ״אבל, ׳מאסטר׳, איך נוכל לדעת זאת? איך נוכל להתכונן להזמנת המלך? איזה סימן נקבל ממך כשנדע שאתה הוא ׳בן האל׳? שמע זאת ׳המאסטר׳ ואמר, ״רק סימן אחד יינתן לכם.״ אז הצביע על גופו שלו, והמשיך ואמר, ״השמידו מקדש זה ואני אקים אותו מחדש תוך שלושה ימים.״ אך הם לא הבינו אותו, ובעת שהתפזרו אמרו זה לזה, ״כמעט חמישים שנה היה המקדש הזה בבניה, והוא אומר שהוא ישמיד אותו ויקים אותו מחדש תוך שלושה ימים.״ אפילו שליחיו שלו עצמו לא הבינו את חשיבות מילותיו, אך נזכרו בדבריו אלה לאחר מכן, לאחר שקם מן המתים.
בערך בשעה ארבע אחר הצהריים סימן ישוע לשליחיו שהוא מבקש לעזוב את המקדש ולצאת לבית עניא לסעודת הערב ולמנוחה. במעלה הר הזיתים הנחה ישוע את אנדראס, פיליפוס ותומאס להקים למחרת מחנה קרוב יותר לעיר, בו ישהו בשארית שבוע הפסח. בהתאם להנחיה זו, נטו בבוקר למחרת את אוהליהם על פיסת קרקע שהייתה בבעלות שמעון מבית עניא, בגיא בצל הגבעה שצפתה על חניון הציבורי של גת שמנים.
בערב יום שני, שוב עלתה קבוצת יהודים דוממת במעלה מורדותיו המערביים של הר הזיתים. כעת החלו שניים עשר הגברים הללו להרגיש שמשהו טרגי עומד להתרחש. מעולם לפני כן לא חשו כך. אף כי הטיהור הדרמטי של ראשית הבוקר גרם להם לקוות ׳שהמאסטר׳ יקום ויפגין את עוצמתו הכבירה, כל מה שאירע אחר הצהריים שימש כניגוד גמור לכך והצביע על כך שהרשויות היהודיות עתידות קרוב לוודאי לדחות את תורתו של ישוע. השליחים נמצאו במתח עצום ובחוסר וודאות גדולה. הם הבינו שייתכן ורק כמה ימים בלבד מפרידים בין מאורעות היום החולף לבין מפולת הקריסה הקרבה. כולם הרגישו שמשהו כביר עומד להתרחש, אך לא ידעו למה לצפות. הם הלכו למקומות הלינה שלהם, אך ישנו מעט. אפילו התאומים לבית חלפי סוף סוף החלו להרגיש שהמאורעות של חיי ׳המאסטר׳ נעים במהירות לקראת השיא של הסוף.
בשעה שבע בבוקר לערך, בבוקר יום שלישי זה, פגש ישוע את השליחים, את סגל הנשים וכעשרים וכמה תלמידים בולטים בביתו של שמעון. בפגישה הזו נפרד ישוע מאלעזר ומסר לו את ההנחיה שלאחר מכן גרמה לו לנוס במהרה לפילדלפיה אשר בפראה, שם התחבר לתנועה המסיונרית שמרכזה באותה העיר. ישוע אף נפרד משמעון הזקן, ונתן את ברכת והנחית הפרידה לסגל הנשים, אליו לא שב לדבר רשמית שוב.
בבוקר זה ברך אישית את כל אחד מן השניים עשר. לאנדראס אמר: ״אל תתייאש ממה שעתיד לקרות. תחזיק היטב את אחיך וודא שהם לא רואים אותך מדוכא.״ לפטרוס אמר: ״אל תבטח בכוח הזרוע ואף לא בעוצמת הפלדה. התבסס על סלעי העד של הרוח.״ ליעקב אמר: ״אל תמעד בשל מה שמופיע כלפי חוץ. בטח באמונתך, ובמהרה תדע את המציאות של מושא אמונתך.״ ליוחנן אמר: ״היה עדין; אהב אפילו את אויביך; היה סובלני. וזכור שסמכתי עליך בנושאים רבים.״ לנתנאל אמר: ״אל תשפוט את מה שרואים כלפי חוץ; בטח באמונתך כאשר נדמה שהכול נעלם; הישאר נאמן למשימתך כשגריר המלכות.״ לפיליפוס אמר: ״אל תיתן למאורעות הקרבים לזעזע אותך. הישאר בטוח, אפילו כשלא תראה את הדרך. שמור אמונים לשבועת ההסמכה שקיבלת.״ למתי אמר: ״אל תשכח את החסד שבזכותו התקבלת למלכות. אל תיתן לאיש לשדוד ממך את גמול הנצח שלך. כפי שיכולת לנטיותיך כאדם, המשך להיות עקבי.״ לתומאס אמר: ״לא משנה כמה קשה יהיה, עליך לצעוד כעת באמונה, ולא על-פי מראה עיניים. אל תטיל ספק בכך שאני יכול לסיים את העבודה שהתחלתי ושלבסוף אראה את כל שגרירי הנאמנים במלכות שמעבר.״ לתאומי לבית חלפי אמר: ״אל תתנו לדברים שאינכם מבינים לרסק אתכם. שמרו אמונים למה שבלבכם ואל תסמכו על אנשים גדולים או על רגשות ההמונים. עמדו לצד אחיכם.״ לשמעון הקנאי אמר: ״שמעון, אף אם האכזבה תרסק אותך, רוחך תתעלה מעל לכל מה שיקרה לך. מה שלא הצלחת ללמוד ממני, תלמד אותי רוחי. בקש את מציאויות האמת של הרוח ותפסיק להתפתות ללכת אחר צללי החומר הבלתי מציאותיים.״ ליהודה איש-קריות אמר: ״יהודה, אהבתי אותך והתפללתי שתאהב את אחיך. אל תסטה מדרך הישר; אני מזהיר אותך לבל תחליק בנתיבי החנופה ותיפול קורבן לחיצי הלעג.
לאחר שסיים לברך, יצא לירושלים בלוויית אנדראס, פטרוס ויוחנן בעוד שאר השליחים בונים את המחנה בגת שמנים, אליו הלכו באותו הלילה ובו התמקמו למשך שארית חייו של ׳המאסטר׳ בגוף. בערך במחצית הדרך במורד הר הזיתים עצר ישוע וקיים פגישה בת יותר משעה עם ארבעת השליחים.
במשך ימים מספר, דנו פטרוס ויעקב בחילוקי הדעות שלהם ביחס למה שלימד ׳המאסטר׳ ביחס למחילה על חטאים. הם הסכימו להעלות את הנושא בפני ישוע, וברגע הזה ניצל פטרוס את ההזדמנות לבקש את עצת ׳המאסטר׳. וכך, קטע שמעון פטרוס שיחה על ההבדלים בין הלל לסגידה ושאל: ״׳מאסטר׳, יעקב ואני חלוקים ביחס לתורתך, ככל שהיא נוגעת למחילה על חטאים. יעקב טוען שאתה מלמד כי ׳האב׳ סולח לנו עוד לפני שביקשנו זאת ממנו, ואילו אני גורס שהחרטה וההתוודות חייבות להקדים את הסליחה. מי מאתנו צודק? מה דעתך?״
לאחר דממה קצרה, התבונן ישוע במבט רב משמעות בכל הארבעה וענה: ״אחי, אתם שוגים בדעותיכם משום שאינכם מבינים את טיבן של מערכות היחסים האינטימיות, האוהבות, שבין היצור ׳לבורא׳, שבין האדם לאל. אתם לא מצליחים להבין את האהדה שאוהד ההורה מתוך הבנה את ילדו הבלתי בשל שלעיתים שוגה. אכן, אני מטיל ספק בכך שהורים נבונים ואוהבים נדרשים אי פעם לסלוח לילד רגיל ונורמלי. מערכות יחסים, המבוססות על אהבה מונעות את הצורך בריבים שלאחר מכן דורשים את הילד להתחרט ואת ההורים לסלוח.
״בכל ילד חי חלק מאביו. האב נהנה מיתרון קודם ומהבנה גדולה יותר בכל מה שקשור למערכת היחסים בינו לבין הילד. ההורה מסוגל להתבונן בחוסר בשלותו של הילד מתוך בשלותו שלו כהורה, מתוך הניסיון העשיר יותר שמאפיין את השותף המבוגר יותר. ביחס בין הילד שבארץ ׳והאב׳ שבשמים, ההורה האלוהי רוחש אהדה אינסופית ואלוהית וניחן ביכולת לאהוב ולהבין. המחילה האלוהית הינה בלתי נמנעת; היא טבועה בהבנתו האינסופית של האל, הבנה שלא ניתן להתכחש לה, ביחס לכל השגיאות בשיקול הדעת של הילד וכל בחירותיו השגויות. הצדק האלוהי הינו הוגן ונצחי במידה כזו שהוא כולל את חסד ההבנה.
״אדם חכם, אשר מבין את דחפיו הפנימיים של רעיו, יאהב אותם. והאוהב את אחיו, הרי שכבר סלח לו. היכולת להבין את טבע האדם ולסלוח למעשיו השגויים הינה דמוית-אל. הורים חכמים אוהבים ומבינים כך את ילדיהם, ואפילו סולחים להם על כל אי-ההבנות הזמניות שעלולות להפריד ביניכם לכאורה. לעתים תכופות, הילד שחסר את הבשלות וההבנה המלאה והעמוקה יותר את מערכת היחסים שבין ההורה לילד ירגיש נפרדות ואשמה בשל היעדר האישור המלא של האב, אך אב אמתי לעולם לא יחווה תחושת נפרדות שכזו. החטא הינו התנסות בתודעה של היצור; הוא איננו חלק מתודעתו של האל.
״חוסר היכולת או חוסר הנכונות שלכם לסלוח לרעיכם מעידה על מידת בשלותכם, על חוסר היכולת שלכם לרחוש אהדה, הבנה ואהבה כבוגרים. המידה בה אתם נוטרים טינה ומתנקמים עומדת ביחס ישר לבורות שלכם ביחס לטבע הפנימי ולכמיהה האמתית שחשים ילדיכם ורעיכם. אהבה הינה תוצר של הדחפים האלוהיים והפנימיים של החיים. היא מבוססת על הבנה, מוזנת באמצעות שירות נטול אנוכיות והופכת למושלמת מתוך החכמה.״
בערב יום שני נערכה התייעצות בין הסנהדרין לבין כחמישים מנהיגים נוספים מקרב הסופרים, הפרושים והצדוקים. ההסכמה שהושגה בפגישה הייתה שמסוכן מדי לעצור את ישוע באופן גלוי בשל החיבה שרוחשים לו פשוטי העם. הרוב בפגישה גרס שנדרש לנסות בנחישות לפגוע באמינותו בעיני ההמונים בטרם ייעצר ויובא למשפט. וכך, כמה קבוצות מלומדים יועדו לעמוד הכן למחרת בבוקר במקדש כדי לנסות לטמון לו פח בצורת שאלות קשות ולנסות להביכו בעיני הקהל. סוף סוף התאחדו הפרושים, הצדוקים ואפילו תומכי הורדוס במאמציהם לפגוע באמינותו של ישוע בעיני ההמונים שבאו לחגיגות הפסח.
בבוקר יום שלישי, כשהגיע ישוע לחצר המקדש והחל ללמד, לא הספיק לומר כמה מילים בטרם ניגשה אליו קבוצת תלמידי מכללה, אשר התכוננה בדיוק למטרה זו, והעומד בראשה פנה לישוע ושאל: ״׳מאסטר׳, אנחנו יודעים שאתה מורה ישר, שאתה מטיף לדרכי האמת, שאתה משרת את האל בלבד שכן אינך מתיירא מפני איש ואינך נושא פני איש. אנחנו רק תלמידים, ומבקשים אנו לדעת את האמת ביחס לנושא בו אנו מתחבטים; הנה הוא: האם חוקי להעלות מס לקיסר? האם עלינו לשלם או לא?״ ישוע הבחין בתככנות ובצביעות ואמר להם: ״למה אתם באים לפתות אותי כך? הראו לי את כספי המס ואענה לכם.״ הם נתנו לו דינר, הוא התבונן בו ואמר, ״איזה דיוקן מוטבע על המטבע?״ וכאשר ענו לו, ״של הקיסר,״ אמר ישוע ״תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים.״
לאחר שהשיב לסופרים הצעירים ולשותפיהם, תומכי הורדוס, פרשו אלה הצדה וכל הנוכחים, לרבות הצדוקים, נהנו ממבוכתם. גם הצעירים שניסו לטמון לו פח התפלאו עד מאוד מן החכמה שהפגין ׳המאסטר׳ בתשובתו.
יום קודם לכן ניסו השליטים לטמון לו פח אל מול ההמונים תוך שימוש בעניינים דתיים וכעת ניסו לערב אותו בדיון מסוכן בענייני ממשל אזרחי. הן פילטוס והן הורדוס נכחו בירושלים כעת, ואויביו של ישוע שיערו שאילו היה מעז לדרוש כנגד תשלום המס לקיסר, הם היו יכולים ללכת מיד לשלטונות הרומיים ולהאשים אותו בהמרדה. מאידך, אילו היה דורש בעד תשלום המס, הם שיערו אל נכון כי הכרזה מעין זו הייתה פוגעת מאוד בגאווה הלאומית היהודית והייתה גורמת להמונים להפסיק לאהוד אותו ולתמוך בו.
בכל אלה נחלו אויביו של ישוע מפלה, שכן היטב היה ידועה פסיקת הסנהדרין עבור היהודים בניכר אשר קבעה כי ״הזכות להטביע כסף גוררת עמה את הזכות לגבות מסים.״ כך חמק ישוע מן הפח שטמנו לו. אילו היה עונה ״לא״, היה זה שקול להכרזה על מרד; אילו ענה ״כן״, היה פוגע מאוד ברגשות הלאומניים של אותם הימים. ׳המאסטר׳ לא התחמק מן השאלה; הוא פשוט השתמש בחכמה בתשובה כפולה. ישוע מעולם לא התחמק, ותמיד נהג בחכמה באלה שביקשו להציק ולחסל אותו.
לפני שישוע הספיק להתחיל ללמד, התקדמה קבוצה אחרת לשאול אותו, הפעם הייתה זו קבוצה של צדוקים מלומדים ומתוחכמים. דובר הקבוצה התקרב אליו ואמר: ״׳מאסטר׳, משה ציווה שכשאדם נשוי הולך לעולמו והוא חשוך ילדים, אחיו נדרש לשאת את אשתו לאשה ולהעמיד צאצאים לאח המת. פעם אחת, אדם ולו ששה אחים הלך לעולמו חשוך ילדים; האח הראשון נשא את אשתו לאשה ומת אף הוא תוך זמן קצר, חשוך ילדים. כך עשה גם האח השני בתור, נשא אותה לאשה ומת חשוך ילדים. וכך הלאה, עד האח שכל ששת האחים נשאו אותה לאשה וכולם הלכו לעולמם חשוכי ילדים. לאחר מכן, מתה האישה עצמה. וכעת, נשאל אותך כך: לאחר תחיית המתים, של מי תהייה אישה זו, הרי כל שבעת האחים היו בעליה?״
היטב ידע ישוע, כמו גם הנוכחים, שהצדוקים לא שאלו בכנות, מכיוון שזה היה מקרה מאוד בלתי סביר; מעבר לכך, המנהג היהודי שאחֵי המת מעמידים לו צאצאים היה כאות מתה באותה התקופה. אף-על-פי-כן, נאות ישוע להשיב לשאלתם המתחכמת. וכך אמר: ״הֲלֹא טֹעִים אַתֶּם בַּאֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אֶת הַכְּתוּבִים וְלֹא אֶת גְּבוּרַת האלוהים. יודעים אתם שבני העולם הזה נישאים אך נדמה שאינכם מבינים כיּ אלה שיימצאו ראויים לעבור לעולמות הבאים ויקומו בתחיית המתים של הצדיקים לֹא יִשְׂאוּ נָשִׁים וְלֹא תִּנָּשֶׂאנָה. אלה שקמים מן המתים דומים יותר למַלְאֲכֵי הַשָּׁמָיִם, ולעולם לא ימותו. הקמים לתחייה הינם לעד בני האלוהים; הם ילדי האור אשר קמו לתחייה ונועדו לחיי נצח. ואפילו משה הבין זאת, ושמע את ׳האב׳ במעמד הסנה הבוער אומר, ׳אָנֹכִי אֱלוהֵי אַבְרָהָם וֵאלוהֵי יִצְחָק וֵאלוהֵי יַעֲקֹב.׳ וכך, כמשה אכריז באוזניכם כי ׳אבי׳ איננו אֱלוהֵי הַמֵּתִים כִּי אִם אֱלוהֵי הַחַיִּים. בו כולכם חיים, מתרבים ומתקיימים בגוף.״
כאשר סיים ישוע לענות על השאלות הללו, פרשו הצדוקים וכמה מן הפרושים שכחו את עצמם ואמרו, ״אמת, אמת ׳מאסטר׳, ענית כראוי לצדוקים הלא מאמינים הללו.״ הצדוקים לא העזו לשאול אותו דבר מה נוסף, ופשוטי העם התפלאו על חכמת השיעור שלימד.
במפגש שלו עם הצדוקים, התייחס ישוע רק למשה משום שהזרם הפוליטי-דתי הזה הכיר בתקפותם של חמשת חומשי התורה בלבד, אשר כונו ספרי משה; הם לא הכירו בתקפותם של ספרי הנביאים כבסיס לדוגמה או לדוקטרינה. בתשובתו, נתן ׳המאסטר׳ תוקף לעובדה שבני תמותה קמים לתחייה, אך לא אישר בשום צורה שהיא את אמונתם של הפרושים בתחייתו של הגוף הפיזי, פשוטו כמשמעו. הנקודה אותה ביקש ישוע להדגיש הייתה זו: ׳האב׳ אמר, ׳אָנֹכִי אֱלוהֵי אַבְרָהָם וֵאלוהֵי יִצְחָק וֵאלוהֵי יַעֲקֹב,׳ ולא הייתי אלוהיהם.
הצדוקים ביקשו לכפות על ישוע לחוות את הלעג של הציבור, מכיוון שידעו שרדיפתו בציבור תגרור, ככל הנראה, להתגברות האהדה של הציבור כלפיו.
קבוצת צדוקים אחרת הונחתה לשאול את ישוע שאלות מסובכות בנוגע למלאכיות, אך כאשר ראו מה עלה בגורלם של חבריהם שביקשו לטמון לו פח באמצעות שאלות אודות תחיית מתים, הם החליטו ברוב חכמה לשתוק; הם הלכו לדרכם בלא לשאול דבר. הפרושים, הסופרים, הצודקים ותומכיו של הורדוס עשו יד אחת ותכננו למלא את כל היום בשאלות מסבכות מעין אלה. הם קיוו לפגוע במעמדו של ישוע בעיני הציבור ובה בעת למנוע ממנו להמשיך ולהטיף את תורתו המטרידה.
אז ניגשה אחת מקבוצות הפרושים לשאול ולהציק, ודוברהּ סימן לישוע ואמר: ״׳מאסטר׳, אני עורך דין, ואני מבקש לשאול אותך, מהו הדיבֵר הגדול מכולם?״ ענה ישוע: ״יש רק דיבר אחד, הוא: ׳שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד; ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך.׳ זהו הדיבר הראשון והגדול מכולם. השני דומה לראשון; למען האמת, הוא נובע ישירות ממנו, והוא: ׳ואהבתך לרעיך כמוך.׳ אין דיבר גדול משני אלה; על שתי הדברות הללו עומדת ותלויה התורה וכן הנביאים.״
כאשר הבחין עורך הדין שישוע ענה בהתאם למושג הגבוה ביותר ביהדות וכן ענה בחכמה לאור ההמון שנקבץ שם, הוא החליט באומץ לשבח את ׳המאסטר׳ בפומבי. וכך אמר: ״אמת, ׳מאסטר׳, נאה דרשת שאלוהים הוא אחד ואין זולתו; ושלאהוב אותו בלב שלם ובכל מאודנו וכן לאהוב את רעי כמוני הוא הדיבר הראשון והגדול מכולם; ואנו מסכימים שהדיבר הזה חשוב מכל הקורבנות גם יחד.״ לאחר שסיים עורך הדין לומר את דבריו הכנים, השפיל אליו ישוע את מבטו ואמר, ״ידידי, אני רואה שאינך רחוק ממלכות השמים.״
אמת דיבר ישוע כשהתייחס לאותו עורך הדין כמי ״שאיננו רחוק מן המלכות,״ שכן באותו לילה ממש יצא זה למחנה ׳המאסטר׳ שבסמוך לגת שמנים, הצהיר על אמונתו בבשורת המלכות והוטבל בידי יאשיהו, אחת מתלמידיו של אבנר.
שתיים או שלוש קבוצות סופרים ופרושים נוספות התכוונו לשאול את ישוע שאלות. אך הם נמלכו בדעתם בשל תשובתו של ישוע לעורך הדין או בשל המבוכה שהייתה מנת חלקו של כל מי שניסה לטמון לו פח. לאחר כל זאת, איש לא העז לשאול אותו דבר מה בפומבי.
כאשר לא נשאלו שאלות נוספות, ומכיוון ששעת הצהרים הלכה וקרבה, החליט ישוע לא להמשיך ללמד ורק לשאול בעצמו את הפרושים ואת עמיתיהם את השאלה הבאה. וכך אמר: ״מכיוון שפסקתם מלשאול, אני אשאל אתכם שאלה. מה אתם חושבים על המושיע? כלומר, בנו של מי הוא?״ לאחר הפסקה קצרה ענה אחד הסופרים, ״המשיח הינו בן דוד.״ מכיוון שישוע ידע שהדעות היו חלוקות, אפילו בין תלמידיו שלו עצמו, ביחס לשאלה האם הוא היה או לא היה בן דוד, הוא שאל שאלה נוספת: ״אם המשיח אכן הוא בן דוד, איך ייתכן שבמזמור תהילים שאתם מייחסים לדוד, הלא דוד אמר ברוח הקודש ׳נְאֻם יְהוֹה לַאֲדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אויביךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.׳ אם דוד עצמו קורא לו אדון, איך יוכל להיות בנו?״השליטים, הסופרים והכוהנים הראשיים לא השיבו על שאלה זו, אך גם נמנעו מלשאול אותו כל שאלה אחרת במטרה לטמון לו פח. הם לעולם לא השיבו לשאלה ששאל אותם ישוע, אך לאחר מותו של ׳המאסטר׳ ניסו לחמוק מן הקושי בכך ששינו את הפירוש של אותו מזמור תהילים כך שיתייחס לאברהם במקום למשיח. אחרים ביקשו לחמוק מן הדילמה בכך שסירבו להכיר בדוד כמחברו של מזמור תהילים משיחי זה.
זמן קצר לפני כן שמחו הפרושים לאיד הצדוקים כשהשתיק אותם ׳המאסטר׳; כעת עלזו הצדוקים למראה כישלונם של הפרושים; אך היריבות הייתה זמנית; במהרה נשכחו המחלוקות הישנות והם התאחדו שוב לעצור את ישוע, תורתו ומעשיו. ואילו במשך כל אלה, פשוטי העם שמחו לשמע דבריו.
בערך בצהרי היום, בזמן שפיליפוס רכש אספקה למחנה החדש שהיה בשלבי הקמה ליד גת שמנים, ניגשה אליו משלחת של מאמינים מיוון, מאלכסנדריה, מאתונה ומרומא. דובר הקבוצה אמר לשליח: ״הצביעו עליך אלה שמכירים אותך; לכן ניגשנו אליך, אדוני, כדי לבקש לפגוש את ישוע, ׳המאסטר׳ שלך.״ פיליפוס הופתע לפגוש מחפשים יוונים גויים רבי מעלה אלה בשוק, ומכיוון שישוע הנחה במפורש את כל השניים עשר להימנע מללמד בפומבי במשך שבוע הפסח כולו, הוא לא היה בטוח מהי הדרך הראויה לטפל בבקשה זו. הוא הוטרד גם משום שהגברים הללו היו גויים וזרים. אילו היו יהודים, או נוכרים מוכרים שבאו מקרוב, לא היה מהסס כל כך. וכך נהג: הוא ביקש מן היוונים הללו להישאר במקומם. הוא מיהר משם, והם סברו שהלך לחפש את ישוע, אך לאמתו של דבר מיהר לביתו של יוסף, מכיוון שידע שאנדראס ושאר השליחים סעדו שם את ארוחת הצהרים; הוא קרא לאנדראס לצאת החוצה, הסביר את סיבת בואו ואז חזר ליוונים הממתינים בלוויית אנדראס.
מכיוון שפיליפוס סיים לקנות את האספקה, שבו הוא ואנדראס בלוויית היוונים לביתו של יוסף, שם קיבל אותם ישוע; הם ישבו בסמוך בזמן שהוא דיבר לשליחיו ולמספר תלמידים בולטים שנקבצו יחד לארוחת הצהריים הזו. וכך אמר ישוע:
״׳אבי׳ שלח אותי לעולם לגלות את נדיבות-אהבתו לילדי האדם, אך אלה אליהם באתי ראשונים סרבו לקבלי. אכן, רבים מכם אכן מאמין בבשורה, אך ילדי אברהם ומנהיגיהם עתידים לדחות אותי, ובכך לדחות ׳אותו׳, את שולחי. הטפתי לבשורת הגאולה בחופשיות לעמו; סיפרתי להם אודות היותם בנים מאושרים, חופשיים ועל חיים של שפע גדול ברוח. ׳אבי׳ פעל באופן מדהים עבור בני האדם הללו, מוכי הפחד. אך אמת דרש הנביא ישעיהו כשהתייחס לבני עמו ואמר: ׳מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ? וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל מִי נִגְלָתָה?׳ אכן, מנהיגי עמי עצמו עיניהם כדי לא לראות, ואטמו את ליבם כדי לא להאמין ולהיגאל. כל השנים הללו ביקשתי לרפא את חוסר אמונתם כדי שיוכלו לקבל את גאולת הנצח של ׳האב׳. אני יודע שלא כולם אכזבו אותי; כמה מכם אכן מאמינים למסר שלי. בחדר הזה נוכחים כעת שניים עשר שהיו בעבר חברים בסנהדרין או שימשו בתפקידים בכירים במועצות האומה, אף שחלקכם עדיין פוחד להודות באמת בפומבי שמא יגורש מבתי הכנסת. כמה מכם התפתו לאהוב יותר את תהילת האדם מזו של האל. אך אני נדרש להתאזר בסבלנות משום שאני חרד לגורלם ונאמנותם של כמה מאלה ששהו במחיצתי זמן רב וחיו קרוב מאוד אלי.
״אני רואה כי בחדר האוכל הזה נקבצו מספר שווה של יהודים וגויים, ואני פונה לקבוצה מעין זו בפעם הראשונה והאחרונה כקבוצה כדי ללמד אתכם אודות ענייני המלכות בטרם אלך ׳לאבי׳.״
היוונים הללו השתתפו באופן קבוע בשיעורים שנתן ישוע במקדש. ביום שני בערב הם נפגשו בביתו של ניקודמוס, פגישה שארכה עד לשחר יום למחרת, ושלושים מהם בחרו לבוא בשערי המלכות.
ישוע עמד לפניהם וראה את סיומו של עידן אחד ותחילתו של אחר. ׳המאסטר׳ הפנה את תשומת לבו ליוונים, ואמר:
״הַמַּאֲמִין בבשורה זו, לֹא רק בִי הוּא מַאֲמִין כִּי אִם בַּשֹּׁלֵחַ אֹתִי. וְהָרֹאֶה אֹתִי, לא רק רואה את ׳בן האדם׳ אלא גם רֹאֶה אֶת שֹׁלְחִי. אֲנִי אוֹר העולם וכָּל הַמּאֲמִין בִּי לֹא יֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ. אם אתם, הגויים, תשמעו אותי, אתם תקבלו את דברי החיים ותיהנו מיד מאושר החירות של אמת היותכם בנים לאל. אם בני עמי, היהודים, בוחרים לדחות אותי ואת תורתי, אֲנִי לֹא אֶשְׁפֹּט אותם, כִּי לֹא בָאתִי לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם כִּי אִם לְהוֹשִׁיעַ אֶת הָעוֹלָם. ואף-על-פי-כן, אִישׁ אֲשֶׁר יִבְזֵנִי וְלֹא ייקח אֲמָרַי יידונו אותו בבוא היום ׳אבי׳ ואלה אשר מינה לשבת בדין אותם שידחו את מתת החסד ואמתות הגאולה. זכרו כולכם, כִּי אֲנִי לֹא מִלִּבִּי דִּבַּרְתִּי כִּי אִם ׳אָבִי׳ הוּא צווני אֶת אֲשֶׁר אגלה לבני האדם. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי ציווה אותי ׳אבי׳ לומר אמת אלוה, חסד נצח וחיי עד.
״ובאוזני היהודי והגוי אכריז כי בָּאָה הַשָּׁעָה שֶׁיִּפֹאַר ׳בֶּן הָאָדָם׳. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא תִפֹּל החיטה אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה וּמֵתָה, תישאר לְבַדָּה; וְכַאֲשֶׁר מֵתָה באדמה פורייה תקום לתחייה שוב ותַּעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה. הָאוהֵב אֶת נַפְשׁוֹ מסתכן באובדנה; אך כל מי שמוכן לתת נפשו בעבורי ובעבור הבשורה ייהנה מחיים של שפע על הארץ ובשמים, יִנְצְרֶהָ לְחַיֵּי נֶצַח. וְאִישׁ כִּי חָפֵץ לְשָׁרֲתֵנִי, יֵלֵךְ אַחֲרָי גם לאחר שאשוב ׳לאבי׳, אז יהפוך לתלמידי וישרת נאמנה את אחיו בגוף.
״אתם יודעים שקרבה שעתי, ואני דואג. אני רואה שבני עמי נחושים לדחות את המלכות, אך אני שמח לקבל את הגויים מבקשי האמת אשר באים לכאן היום בחיפוש אחר דרך האור. אף-על-פי-כן, לבי דואב לבני עמי, ונשמתי חרדה למה שמצפה לי. מה אומר ומה אגיד כשאתבונן קדימה ואראה את גורלי? האם אומר, ׳אבא׳ הצל אותי משעה איומה זו? לא! בדיוק לשם כך באתי לעולם ולשעה זו. במקום זאת אומר, ואתפלל לכך שתצטרפו אלי: ׳אבא׳, יתהלל שמך; ייעשה רצונך.״
ועת סיים ישוע את דבריו, הופיע לפניו ׳מכוונן המחשבה׳ האישי ששכן בו בימים שלפני ההטבלה ולאחר הפסקה ארוכה, דברה רוח רבת עצמה זו, שמייצגת את ׳האב׳ לישוע מנצרת ואמרה: ״פֵּאַרְתִּי שמך פעמים רבות במשימות המתת שלך, וַאֲפָאֵר אותו שוב.״
אף כי היהודים והגויים שנקבצו שם לא שמעו דבר, הם הבחינו בהפסקה בדיבור של ׳המאסטר׳ בעת שקיבל מסר ממקור על-אנושי. וכל אחד מהם, כל אחד שעמד בסמוך לו אמר, ״מַלְאָךְ דִּבֶּר אִתּוֹ.״
המשיך אז ישוע ואמר: ״כל זה קרה למענכם, לא למעני. יודע אני כעת בוודאות ׳שהאב׳ יקבל אותי ואת משימתי בעבורכם, אך אתם חייבים להתעודד ולהכין את עצמכם למבחן הקשה אשר עומד בפתח. אני מבטיח לכם שלבסוף יוכתרו מאמצינו להאיר את העולם ולגאול את האנושות בהצלחה. הסדר הישן עַתָּה נִדּוֹן; עַתָּה יושלךְ שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה חוּצָה; ואת כל בני האדם תגאל אור הרוח שאגיר על כל בשר לאחר שאעפיל ׳לאבי׳ שבשמים.
״וכעת אכריז באוזניכם כי אם ירוממוני על-פני האדמה ובחייכם, אז אמשוך את כל בני האדם אלי, להיות במחיצת ׳אבי׳. אתם האמנתם שהגואל יחיה לנצח על-פני האדמה, אך אני מכריז באוזניכם כי בני האדם ידחו את ׳בן האדם׳, ושהוא ישוב חזרה ׳לאב׳. אני אהיה אתכם עוד מעט קט; רק עוד מעט יאיר אור החיים את דור החושך הזה. צעדו כל עוד האור מאיר פן תלכדו בחושך ובבלבול. ההולך בחשיכה איננו יודע לאן מועדות פניו; אך אם תבחרו ללכת באור, אכן תהפכו לבני האל המשוחררים. וכעת, בואו כולכם עמי, נשוב אל המקדש ואשא דברי פרידה באוזני הכוהנים הראשיים, הסופרים, הפרושים הצדוקים ובני הורדוס, אשר הוכתרו לשלוט על ישראל.״
לאחר שסיים את דבריו, צעד ישוע ברחובותיה הצרים של ירושלים חזרה למקדש. זה עתה שמעו שזו עתידה להיות דרשת הפרידה של ׳המאסטר׳ במקדש, והם הלכו בעקבותיו בדממה, שקועים עמוק בהגותם.
מעט לאחר שתיים אחר הצהריים ביום שלישי זה, יצא ישוע בלוויית אחד עשר שליחים, יוסף הרמתי, שלושים היוונים ותלמידים אחרים נוספים, הגיע למקדש והחל לשאת את הדרשה האחרונה בחצרות הבית הקדוש. הדרשה נועדה לשמש כפנייתו האחרונה ליהודים וככתב האשמה הסופי של אויביו המושבעים ואלה שעתידים לחסלו – הסופרים, הפרושים, הצדוקים וראשי מנהיגי ישראל. במשך הבוקר כולו נתנה הזדמנות לקבוצות השונות לשאול את ישוע שאלות; בזה אחר הצהריים איש לא אותו דבר.
שקט וסדר שררו בחצר המקדש כשהחל ׳המאסטר׳ את דבריו. מאז שהניע ישוע את ההמונים להניס אותם החוצה ביום לפני, לא העזו חלפני הכספים והסוחרים להיכנס שוב למקדש. בטרם החל את הדרשה, התבונן ישוע בחיבה על הקהל שעתיד היה לשמוע את דרשת הפרידה הפומבית שלו, אשר כללה חסד לאנושות בשילוב ההוקעה האחרונה אשר הוקיע את מורי הכזב ומנהיגיו צרי האופק של העם היהודי.
״זמן רב הייתי עמכם, חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה והטפתי לאהבת ׳האב׳ את ילדי האדם. רבים ראו את האור ובאו מתוך אמונה בשערי מלכות השמים. לצד הלימוד וההטפה, ביצע ׳האב׳ מעשי פלא רבים, ואפילו החייה את המתים. חולים ומדוכאים רבים נרפאו בשל אמונתם; אך כל הטפת האמת הזו וכל הריפוי הזה לא הצליחו לפקוח את עיניהם של אלה אשר מסרבים לראות את האור, אלה הנחושים לדחות בשורת מלכות זו.
״תמיד בהתאם לעשיית רצון ׳אבי׳, ניסינו, אני ושליחי, לחיות בשלום עם אחינו, להתאים עצמנו לדרישותיהן הסבירות של תורת משה ומסורת ישראל. התמדנו לרדוף שלום, אך מנהיגי ישראל לא אבו לכך. עת ידחו את אמת האלוהים ואור השמים, הם מצדדים בשגיאה ובחשכה. לא יוכל לשרור שלום בין האור לחושך, בין החיים למוות ובין האמת לשגיאה.
״רבים מכם העז להאמין לתורתי וכבר נהנה מן האושר והחירות שבמודעות להיותכם בנים לאלוהים. אתם תעידו כי הצעתי לכל בית ישראל, גם לאלה שמבקשים כעת להשמידני, את אותה הצעה, להיות בנים לאלוהים. ואילו רק היו פונים ליו ומקבלים את רחמי, אפילו כעת היה ׳אבי׳ מקבל את המורים העיוורים ואת המנהיגים הצבועים הללו. אפילו כעת, אין זה מאוחר מדי לבני עמו לקבל את דברי השמים ולקבל את ׳בן האדם׳.
״זמן רב היה ׳אבי׳ רחום כלפי עמו. דור אחר דור שלחנו את נביאינו ללמדם ולהזהירם, ודור אחר דור הרג את המורים הללו, שמן השמים נשלחו. וכעת, הכוהנים הראשיים הנחושים והמנהיגים העקשנים שלכם עתידים לנהוג בדיוק כך. ממש כפי שהורדוס המית את יוחנן, כך אתם מתכוננים להשמיד את ׳בן האדם׳.
״כל עוד יש סיכוי שהיהודים יפנו ׳לאבי׳ ויבקשו להיגאל, ימשיך אלוהי אברהם, יצחק ויעקב להושיט את ידיו הרחומות אליכם; אך כאשר תמשיכו שלא להתחרט, עד שתימלא הכוס, כאשר תדחו סופית את רחמיו של ׳אבי׳, תזַנח אומה זו לגורלה, ובמהרה יגיע סופה המר והנמהר. העם אשר נקרא לשמש כאור לגויים, אשר נקרא להדגים כעם יודע-אֵל את תפארת הרוח, הרחיק כל כך מהגשמת זכותו האלוהית עד שמנהיגיכם עתידים כעת לעשות את המעשה המטופש בכל הזמנים, הם מצויים על הסף של דחיית מתת האל לכל בני האדם בכל הזמנים – את התגלות אהבתו של ׳האב׳ שבשמים לכל יצוריו שבארץ.
״וכאשר תדחו את התגלות האלוהים לאדם, תינתן מלכות השמים לעמים אחרים, לאלה אשר יקבלוה בשמחה ובאושר. בשם ׳אבי׳ ושולחי, אני מזהיר אתכם שאתם עתידים לאבד את מקומכם כנושאי דגל אמת הנצח וכעם המופקד על חוק אלוה. אני מציע לכם כעת את ההזדמנות האחרונה לקחת צעד אחד קדימה ולהתחרט, ובכך לאותת על כוונתכם לבקש את האל בכל מאודכם, לבוא כילדים קטנים ומתוך אמונה כנה בשערי הביטחון והגאולה של מלכות השמים.
״׳אבי׳ פועל זה מכבר לגאולתכם, ובאתי אני לחיות בקרבכם ולהראות לכם אישית את הדרך. רבים מקרב היהודים, השומרונים, ואפילו הגויים האמינו לבשורת המלכות, אך אלה אשר ראוי היה להם להאמין ראשונים, אשר ראוי היה שיצעדו לפנים ויקבלו את אור השמים, אלה ממשיכים בנחישות לסרב להאמין להתגלות אמת האל – באלוהים אשר מתגלה באדם ובאדם אשר מורם אל האל.
״היום, באחר הצהריים הזה, עומדים כאן שליחי לפניכם בדממה, אך בקרוב תשמעו את קולותיהם נישאים ברמה בקריאה לגאולה, יקראו לכם להתאחד עם מלכות השמים כבניו החיים של האל. וכעת, אני קורא לשליחי, לתלמידי, כמו גם לשליחים הבלתי נראים אשר עומדים לצדם, להעיד פעם אחת נוספת כי הצעתי לעם ישראל ולשליטיו גאולה והצלה. כולכם רואים כיצד מזלזלים בחסדו של ׳האב׳ וכיצד דוחים את מבשרי האמת. אף-על-פי-כן, אני מתריע בכם שמכיוון שהסופרים והפרושים הללו עדיין יושבים על כס משה, עד אשר ׳העליונים׳ אשר מולכים בממלכות האדם יסלקו לבסוף את האומה הזו ואת השליטים הללו ממקומם, אני מבקש שתשתפו פעולה עם זקני ישראל. אינכם מחויבים להשתתף בתכניותיהם לחסל את ׳בן האדם׳, אך בכל הנוגע לשלומו של עם ישראל עליכם להיות כפופים להם. בכל הנושאים הללו, עשו כפי שיצוו אתכם ומלאו אחר דרישות החוק היבש, אך אל תשתתפו בתוכניות הרשע שלהם. זכרו, זהו חטאם של השליטים: הם אומרים מה טוב אך לא עושים זאת בעצמם. היטב תדעו שהשליטים הללו מעמיסים נטל כבד על כתפיכם, משא כבד מנשוא, ואינם נוקפים אפילו אצבע כדי לסייע לכם לשאת בכובד המשקל. הם דיכאו אתכם בטקסים ושעבדו אתכם במסורות.
״יתרה מזאת, השליטים הללו, שמרוכזים רק בעצמם, נהנים לעשות מעשים טובים לעיני כול. הם מגדילים את התפילין ומאריכים את ציציותיהם. הם כמהים לקבל מקום של כבוד בכל סעודה ואת מקומות הכבוד בבתי הכנסת. הם משתוקקים לברכות של כבוד בשווקים, ומבקשים שכולם יקראו להם רבי. ובעת שהם מבקשים שכולם יכבדו אותם, הם פועלים בסתר כדי לגזול את בתי האלמנות ולהרוויח משירותי המקדש. הצבועים האלה מאריכים בתפילה בציבור למראית עין ונותנים צדקה כדי שאחיהם יראו.
״ואף כי ראוי לכם לכבד את שליטיכם ומוריכם, אל תקראו לאיש ׳אבא׳ במובן הרוחני, כי יש לכם רק ׳אבא׳, אלוהים. אל תנסו גם להתעלות מעל אחיכם במלכות. זיכרו, לימדתי אתכם כי הַגָּדוֹל בָּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת. אם תתיימרו לרומם עצמכם חלפני האל, וודאי תושפלו; אך מי שמשפיל עצמו באמת וודאי ירומם. אל תבקשו להלל את עצמכם בחיי היום יום, אלא לפאר את האל. הכפיפו את רצונכם בחכמה לרצונו של ׳האב׳ שבשמים.
״אל תטעו במילותיי. איננו רוצה ברעתם של הכוהנים הראשיים והשליטים שממש כעת מבקשים לחסלני; אינני כועס על הסופרים והפרושים שדוחים את תורתי. אני יודע שרבים מכם מאמינים בסתר וכי תצהירו בגלוי על נאמנותכם למלכות כשתבוא שעתי. אך כיצד יצדיקו את עצמם רבניכם, שמתיימרים לשוחח עם אלוהים ואז מתיימרים לדחות ולחסל את זה שבא לגלות את ׳האב׳ בעולם?
״אוֹי לָכֶם, הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים! כִּי סֹגְרִים אַתֶּם מִפְּנֵי הָאָדָם אֵת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם רק מפני שאינו בקיא בתורתכם. הֵן אַתֶּם לֹא תבואּו בָהּ ומן הַבָּאִים תמנעו בכל מאודכם מלָבוֹא. אתם עומדים עם הגב לדלתות הגאולה ונלחמים בכל מי שמבקש לבוא בשער.
״אוֹי לָכֶם, הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים! כִּי סוֹבֲבִים אַתֶּם בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה לְמַעַן גַּיֵּר אִישׁ אֶחָד וְכִי יתגייר, לא תנוחו עד שתַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ לְבֶן גיהינום כִּפְלַיִם כָּכֶם.
״אוֹי לָכֶם, הכוהנים הראשיים והשליטים כִּי בֹלְעִים אַתֶּם רכוש העניים ומטילים מס כבד על אלה שמבקשים לעבוד את האל כפי שהם מבינים את מצוות משה! אתם, שמסרבים לרחם, כיצד תוכלו לקוות לרחמים בעולמות הבאים?
אוֹי לָכֶם, מורים כוזבים, מַנְהִיגִים עִיוְורִים! מה ניתן לצפות מאומה בה העיוור מוליך את העיוור? הרי שניהם נופלים לשחת.
״אוֹי לָכֶם הנשבעים ומעמידים פנים! אתם מוליכים שולל. אתם הָאֹמְרִים הַנִּשְׁבָּע בַּהֵיכָל אֵין זֹאת מְאוּמָה וְהַנִּשְׁבָּע בִּזְהַב הַהֵיכָל חייב. כְּסִילִים וְעִיווְרִים אתם. גם בשקר אינכם עקביים, כִּי מַה הוּא הַגָּדוֹל, אִם הַזָּהָב אוֹ הַהֵיכָל הַמְקַדֵּשׁ לכאורה אֶת הַזָּהָב? וַאֲמַרְתֶּם הַנִּשְׁבָּע בַּמִּזְבֵּחַ אֵין מְאוּמָה; וְהַנִּשְׁבָּע בַּקָּרְבָּן אֲשֶׁר עָלָיו חייב. שוב אתם כעיוורים לאמת, כִּי מַה הוּא הַגָּדוֹל אִם הַקָּרְבָּן אוֹ הַמִּזְבֵּחַ הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַקָּרְבָּן? כיצד תוכלו להצדיק צביעות ורמאות שכזו לעיני האל שבשמים?
״אוֹי לָכֶם, הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי מְעַשְּׂרִים אַתֶּם אֶת הַמִּנְתָּא וְאֶת הַשֶׁבֶת וְאֶת הַכַּמֹּן ובה בעת וַתַּנִיחוּ אֵת הַחֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה - אֶת הַמִּשְׁפָּט, וְאֶת הַחֶסֶד, וְאֶת הָאֱמוּנָה! וְהָיָה לָכֶם לַעֲשׂוֹת אֶת אֵלֶּה וְלֹא לְהַנִּיחַ גַּם אֶת אֵלֶּה. אכן, מַנְהִיגִים עיוורִים אתם; הַמְסַנֲנִים אֵת הַיַּתּוּשׁ וּבֹלְעִים אֵת הַגָּמָל.
״אוֹי לָכֶם, הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים והַחֲנֵפִים! כִּי תקפידו לטהר אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַקְּעָרָה מִחוּץ וְתוֹכָן מָלֵא גָּזֵל, גַרְגְּרָנוּת מרמה. אתם לוקים בעיוורון רוחני. אינכם מבינים שעדיף בהרבה לטַהֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת תּוֹךְ הַכּוֹס לְמַעַן תִּטָּהֵר גַּם-מִחוּץ במה שיישפך? רשעים מגונים אתם! אתם ממלאים כלפי חוץ אחר הפרשנות שלכם למצוות משה בעוד נשמותיכם מלאות באוַן ורצח.
״אוֹי לָכֶם, אלה הדוחים את האמת והחסד! כִּי רבים מכם דומִים לַקְּבָרִים המסוידים, הַנִּרְאִים נָאִים מִחוּץ וְתוֹכָם מָלֵא עַצְמוֹת מֵתִים וְכָל טֻמְאָה. ואתם, שדוחים ביודעין את עצת האל כָּכָה צַדִּיקִים אַתֶּם לְמַרְאֵה עֵינֵי בְנֵי אָדָם וְתוֹכֲכֶם מָלֵא חֲנֻפָּה וָאָוֶן.
״אוֹי לָכֶם, מורי הכזב של האומה! כִּי בּוֹנִים אַתֶּם קִבְרֵי הַנְּבִיאִים בעודכם זוממים לחסל את זה עליו דברו. וַתְּיַפּוּ אֶת צִיּוּנֵי קִבְרוֹת הַצַּדִיקִים, ותחמיאו לעצמכם, וַאֲמַרְתֶּם אִם הַיִינוּ בִּימֵי אֲבוֹתֵינוּ לֹא הייתה יָדֵנוּ עִמָּהֶם לִשְׁפֹּך דַּם הַנְּבִיאִים; ואל מול מחשבה צדקנית שכזו אתם מתכוננים לחסל את זה עליו דיברו הנביאים, את ׳בן האדם׳. וְהִנֵּה אַתֶּם מְעִידִים בְּעַצְמְכֶם שֶׁבָּנִים אַתֶּם לְרוֹצְחֵי הַנְּבִיאִים. וּבְכֵן, מַלְּאוּ אַתֶּם סְאַת אֲבוֹתֵיכֶם!
״אוי לכם, ילדי הרשע! יוחנן אכן כינה אתכם נְחָשִׁים יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, ואני שואל אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין הגיהינום שקרא עליכם יוחנן?
״ואפילו כעת אני מציע לכם בשם ׳אבי׳ חסד ומחילה; אפילו כעת אני מושיט יד אוהבת של רעות נצח. ׳אבי׳ שלח אליכם את החכמים ואת הנביאים; את חלקם רדפתם ואת האחרים רצחתם. אז הופיע יוחנן והטיף לבואו של ׳בן האדם׳, ואותו חיסלתם לאחר שרבים האמינו בתורתו. וכעת, אתם מתכוננים להמשיך ולשפוך דם נקי. אינכם מבינים שיום דין נורא יבוא עת דיין כל הארץ יבקשו מעמו דין וחשבון על האופן בו דחו, רדפו וחיסלו את שליחי השמיים הללו? האם לא תבינו שיהא עליכם לתת דין וחשבון על כל דם הצדיקים, למן הנביא הראשון שנרצח ועד לימיו של זכריה, אשר נרצח בין ההיכל למזבח? אם תמשיכו בדרכיכם המרושעות, בֹּא יָבֹא כָּל אֵלֶּה עַל הַדּוֹר הַזֶּה.
״יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם, וילדי אברהם, את ההורגת אֶת הַנְּבִיאִים וְהַסּוקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ, אפילו כעת הייתי מקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כתרנגולת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת אפרוחיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם!
״וכעת אפרד מכם. שמעתם את דברי ואת החלטתכם קיבלתם. אלה שהאמינו בבשורתי בטוחים כעת במלכות האלוהים. לכם, שבחרתם לדחות את מתת האל, אומר כי מעתה לא תראוני מלמד במקדש. עבורכם, תמה מלאכתי. אני הולך כעת עם ילדי והִנֵּה בֵיתְכֶם יֵעָזֵב לָכֶם שָׁמֵם!
ואז סימן ׳המאסטר׳ לחסידיו לצאת מן המקדש.
העובדה שמנהיגיו הרוחניים ומורי הדת של העם היהודי דחו בעבר את תורתו של ישוע וזממו להביא למותו האכזר, איננה משפיעה כהוא זה על מעמדו של כל יהודי אינדיבידואל בעיני האל. ואין בכך כדי לגרום לדעה קדומה כלפי יהודי כלשהו, בן תמותה, אצל כל מי שמצהיר על היותו חסיד של ישוע. היהודים, כאומה, כקבוצה חברתית-פוליטית, שילמו את מלוא המחיר הנורא על כך שדחו את ׳נסיך השלום׳. זה מכבר פסקו להיות נושאי הלפיד הרוחני של אמת אלוה לעמי העולם. אך זו אינה סיבה תקפה לרדיפות אותם סבלו צאצאיהם של אותם יהודים קדומים בידי חסידיו הבלתי סובלניים, הבלתי ראויים והגזעניים של ישוע מנצרת, שהיה בעצמו יהודי מבטן ומלידה.
פעמים רבות מסתיימת רדיפה בלתי הגיונית ובלתי-נוצרית בסבלם ובמותם של יהודים אינדיבידואליים תמימים וחפים מפשע אשר אבות אבותיהם, בזמנים של ישוע, קיבלו בברכה בשורה זו ואז מתו לא ניד עפעף עבור אותה אמת בה האמינו בלב שלם. איזו עווית של טרור חולפת באותן הוויות שמימיות שמתבוננות במאמיניו לכאורה של ישוע אשר מתפתים לרדוף, להציק ואפילו לרצוח את צאצאיהם של פטרוס, פיליפוס ומתי ושל יהודים אחרים מפלשתינה אשר הקריבו את חייהם כקדושים המעונים הראשונים של בשרות מלכות השמיים!
כמה אכזרי ובלתי הוגן הוא לחייב ילדים חפים מפשע לסבול בשל חטאי של אבותיהם, שגיאות עליהן אין להם מושג, ושעליהן לא יוכלו להיחשב אחראיים בשום צורה שהיא! ולעשות את כל המעשים המרושעים הללו בשמו של זה שלימד את תלמידיו לאהוב אפילו את אויביהם! בסיפור הזה, אודות חייו של ישוע, נדרש לתאר את האופן בו אנשים מסוימים, אחיו לעם היהודי, דחו אותו וזממו להביא למותו המביש; אך אנו מזהירים את כל מי שקורא תיאור היסטורי זה לבל ימצא בו הצדקה לשנאה שרוחשים ליהודים אינדיבידואלים או לאופן בו הם חושבים עליהם רבים שמחשיבים עצמם לנוצרים במשך מאות רבות בשנים. אלה המאמינים במלכות, אלה אשר דבקים בתורתו של ישוע, חייבים להפסיק לנהוג שלא כראוי ביהודי היחיד כאילו היה אשם בדחייתו ובצליבתו של ישוע. ׳האב׳ ו׳בנו הבורא׳ מעולם לא הפסיקו לאהוב את היהודים. האלוהים אינו נושא פני איש, והגאולה הינה עבור היהודים והגויים כאחד.
הפגישה הגורלית של הסנהדרין החלה רשמית בשעה שמונה, בערב שלישי זה. פעמים רבות קודם לכן, ציווה בית הדין העליון של היהודים באופן לא רשמי על מותו של ישוע. פעמים רבות היה גוף משפטי נעלה זה נחוש לעצור את פעולתו, אך מעולם לפני כן לא החליט להביא למעצרו ולמותו בכל מחיר. מעט לפני חצות היום, ביום שלישי זה, ה-4 באפריל, שנת 30 לספירה, הצביעו חברי הסנהדרין בהרכבה באותה העת פה אחד ובאופן רשמי להטיל גזר דין מות על ישוע ואלעזר. זה היה המענה לפנייתו האחרונה של ׳המאסטר׳ לשליטי היהודים במקדש, שעות ספורות קודם לכן, והוא ביטא את הטינה המרה שחשו כלפי כתב האישום הנחוש שגזר ישוע על אותם כוהנים ראשיים ועל הצדוקים הפרושים שלא הביעו חרטה. גזר הדין (אף בטרם המשפט) שנגזר על ׳בן האדם׳ הייתה תגובת הסנהדרין להצעת הרחמים השמימית האחרונה שהוצעה מאז לאומה היהודית בכללותה.
מרגע זה ואילך נעזבו היהודים לסיים את תפקידם כאומה בהתאם למעמדם האנושי האישי בקרב עמי אורנטיה. עם ישראל דחה את ׳בן האל׳ אשר כרת ברית עם אברהם, והתכנית להפוך את בני ישראל לנושאי הדגל של אור האמת בעולם התנפצה לרסיסים. הברית האלוהית בוטלה, וקיצה של האומה היהודית התקרב במהירות.
מוקדם בבוקר למחרת, קיבלו סוכני הסנהדרין את ההוראות למעצרו של ישוע. הם נצטווו לא לעצור אותו בפומבי. נאמר להם לעצור אותו בחשאי, וכי עדיף לעשות זו בפתאומיות ולעת ליל. הם הבינו שהוא כנראה לא ישוב באותו היום (רביעי) ללמד במקדש והנחו את סוכני הסנהדרין ״להביא אותו לפני בית הדין העליון היהודי לפני חצות של יום חמישי.״
עם סיום דרשתו האחרונה של ישוע במקדש, שוב נותרו השליחים מבולבלים ונבוכים. לפני ׳שהמאסטר׳ החל להוקיע בדבריו האיומים את שליטי היהודים, ישוע שב למקדש ולכן כל השניים עשר שמעו את מחציתה השנייה של דרשתו האחרונה של ישוע במקדש. למרבה הצער, יהודה איש-קריות לא שמע את מחציתה הראשונה של דרשת הפרידה. הוא לא שמע את הפעם האחרונה בה הוצע החסד לשליטי היהודים משום שעדיין נועד עם קבוצת צדוקים מסוימת עמה נפגש לארוחת הצהריים, ועמה התייעץ כיצד ראוי לסיים את קשריו עם ישוע ואחיו השליחים. יהודה גמר אומר סופית ולגמרי לנטוש את תנועת הבשורה ולנקות עצמו לגמרי ממנה ממש בזמן שהאזין לכתב האישום האחרון שגזר ישוע על שליטי היהודים. למרות זאת, הוא יצא מן המקדש בלוויית השניים עשר, הלך עמם להר הזיתים ושם, יחד עם אחיו השליחים האזין לדרשה הרת הגורל על חורבן ירושלים וקץ האומה היהודית. הוא נותר עמם באותו ליל שלישי במחנה החדש ליד גת שמנים.
ההמונים ששמעו את ישוע נע מהצעת החסד לשליטי היהודים ואל התוכחה הפתאומית, הפוגענית אשר גבלה בהוקעה חסרת-פשרות נותרו המומים ונבוכים. באותו הלילה, בעוד הסנהדרין ישבה וגזרה על ישוע גזר דין מוות, ובעוד ׳המאסטר׳ ישב עם שליחיו עם כמה מתלמידיו בהר הזיתים וניבא את מותה של האומה היהודית, ירושלים כולה עסקה בסתר בסוגיה החשובה היחידה הבאה: ״מה הם יעשו עם ישוע?״
בביתו של ניקודמוס, נפגשו מעל שלושים יהודים רבי השפעה אשר האמינו במלכות בסתר. הם דנו במה ראוי להם לעשות אם וכאשר יפרוץ עימות גלוי עם הסנהדרין. כל הנוכחים החליטו שהם יצהירו בפומבי על נאמנותם ׳למאסטר׳ ברגע בו ישמעו על מעצרו. וכך בדיוק עשו.
הצדוקים, אשר השתלטו על הסנהדרין ושלטו בה כעת, רצו לסלק את ישוע בשל הסיבות הבאות:
1. הם חששו שהאהדה הלכה וגברה כלפיו בציבור סיכנה את קיומה של האומה היהודית בשל התערבות אפשרית של השלטונות הרומיים.
2. הקנאות שלו לרפורמה במקדש פגעה ישירות בהכנסותיהם; טיהור המקדש השפיע על המחזור.
3. הם הרגישו אחראיים לשימור הסדר החברתי, וחששו מן ההשלכות של המשך התפשטותה של הדוקטרינה החדשה והמוזרה של ישוע אודות אחוות האדם.
הפרושים רצו לחסל את ישוע מסיבות אחרות. הם פחדו ממנו משום ש:
1. הוא ביטא התנגדות לאופן המסורתי בו שלטו בעם. הפרושים היו אולטרה-שמרניים, והם התמרמרו מאוד על ההתקפות הקיצוניות לכאורה כנגד הסמכות והיוקרה שלהם כמורי דת.
2. הם החשיבו את ישוע כפורע חוק; הוא זלזל לגמרי בשבת ובטקסי דת וחוקים אחרים.
3. הם האשימו אותו בכפירה מפני שהתייחס לאלוהים כאל ׳אביו׳.
4. וכעת כעסו עליו מאוד בשל הדרשה האחרונה בה הוקיע אותם, היום במקדש, בנחישות בעת שנפרד מכולם.
הסנהדרין ציוותה רשמית על מותו של ישוע והוציאה צו למעצרו, ואז, התפזרה בסמוך לחצות הליל של יום שלישי, וקבעה להיפגש למחרת בעשר בבוקר בביתו של כיפא, הכוהן הראשי, לשם גיבוש כתב האישום בשלו יובא ישוע לדין.
קבוצה קטנה של צדוקים הציעה, למעשה, להיפטר מישוע ולרצוח אותו, אך הפרושים סרבו בתוקף לתמוך בהצעה מעין זו.
וזה היה המצב בירושלים ובקרב תושביה ביום רב מאורעות זה, עוד קהל עצום של הוויות שמימיות רוחש בחרדה מעל לסצינה הארצית רבת החשיבות הזו, ומבקש לעשות דבר מה כדי לסייע ׳לריבון׳ האהוב שלהם אך מנוע מלעשות דבר בשל איסור הממונים עליהם.
בשעות אחר הצהריים של יום שלישי זה, בעוד ישוע והשליחים חולפים מחוץ למקדש בדרכם למחנה בגת שמנים, הפנה מתי את תשומת הלב לאופן בן נבנה המקדש ואמר: ״׳מאסטר׳, ראה את הבניינים האלה. ראה את האבנים העצומות את הקישוטים היפהפיים; האם ייתכן והבניינים האלה ייהרסו?״ בעודם ממשיכים אל עבר הר הזיתים, אמר ישוע: ״הַרְאִיתֶם אֶת כָּל האבנים ואת המקדש העצום; אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כי קרבים הימים בהם לֹא תישאר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק.״ ההערות הללו, בדבר הרס המקדש, עוררו את סקרנותם של השליחים שצעדו לצד ׳המאסטר׳; הם לא יכלו לעלות בדעתם שום מאורע פרט לקץ העולם אשר יביא להרס המקדש.
כדי לחמוק מן ההמונים שחלפו דרך עמק הקידרון אל עבר גת שמנים, החליטו ישוע ועמיתיו לעלות קמעא על מדרונותיו המערביים של הר הזיתים ואז ללכת על שביל שמוביל למחנה הפרטי שלהם, אשר בגת שמנים, מעט מעל לחניון הציבורי. כשנפנו לרדת מן הדרך המובילה לבית עניא, הם התבוננו במקדש אשר נצבע בצבעי השקיעה היפהפיים; ובעודם חונים על ההר, עלו אורותיה של העיר והאירו את המקדש המואר; ושם, ישבו ישוע והשניים עשר תחת אורו הרך של הירח המלא. ׳המאסטר׳ שוחח עמם, ואז שאל נתנאל כך: ״אמור לנו, ׳מאסטר׳, כיצד נדע מתי יתרחשו האירועים הללו?״
ענה ישוע לשאלתו של נתנאל ואמר: ״כן, אספר לכם על הזמנים בהם העם הזה יגדוש את כוס האון; כאשר ייעשה הצדק עם עיר אבותיכם. אני עומד לעזוב אתכם; אני הולך ׳לאב׳. לאחר שאעזוב, אל תלכו שולל אחר אנשים שינסו לרמות אתכם, שכן רבים יתיימרו לגאול ורבים ילכו אחריהם שולל. אל תדאגו כאשר תשמעו על מלחמות ועל שמועות על מלחמות, שכן כל אלה יקרו עוד בטרם יתקרב קיצה של ירושלים. אל תתנו לרעב ולרעידות אדמה להטריד אתכם; אל תדאגו כאשר ימסרו אתכם לרשויות האזרחיות וירדפו אתכם בשל הבשורה. בגללי, יזרקו אתכם מחוץ לבתי הכנסיות וישליכו אתכם לכלא, וכמה מכם ייהרגו. כשיביאו אתכם לפני השליטים והמושלים, יהא זה מבחן לדבקות שלכם בבשורת המלכות. וכשתעמדו אל מול הדיינים, אל תחששו לפני כן ביחס למה שנדרש לכם לומר, שכן הרוח תנחה אתכם מה לומר לאויביכם. בימי המבחן הללו, תחת הנהגתם של אלה שדחו את ׳בן האדם׳, אפילו בני עמכם ישליכו אתכם לכלא ויהרגו אתכם. לזמן מה, ייתכן וכולם ישנאו אתכם בגללי, אך גם ברדיפות הלו אני לא אטוש אתכם; רוחי תהיה עמכם. היו סבלניים! אל תטילו ספק בכך שבשורת מלכות זו תתעלה מעל כל אויביה ובסופו של דבר תינשא בפי כל האומות כולן.״
ישוע עצר בעודו מתבונן מטה אל העיר. ׳המאסטר׳ הבין שדחייתו של המושג הרוחני אודות המשיח, ההתעקשות לדבוק באופן עיוור במשימתו החומרית של הגואל המיוחל, תהיה זו שתגרום ליהודים להתנגש ישירות עם צבאותיה החזקים של רומא ושהתנגשות שכזו יכולה רק להביא לחיסולה השלם של האומה היהודית. כאשר דחו בני עמו את משימתו הרוחנית וסרבו לקבל את אור השמים אשר האיר עליהם ברוב חסד, הם סתמו במו ידם את הגולל על קיומם כעם עצמאי בעל משימה רוחנית ייחודית על-פני האדמה. אפילו מנהיגי היהודים הכירו לאחר מכן בעובדה שהרעיון המשיחיות החילונית היה זה אשר הוביל במישרין למערבולת שהביאה לבסוף להשמדתם.
מכיוון שירושלים הייתה עתידה לשמש כערש תנועת הבשורה, ישוע לא רצה שמוריה ומטיפיה ימותו בחורבן האיום שיבוא על העם היהודי יחד עם חורבן ירושלים; משום כך, נתן לחסידיו את ההנחיות הבאות. ישוע מאד הוטרד מן האפשרות שכמה מתלמידיו יהיו מעורבים בהתקוממויות שעתידות במהרה להתרחש ובשל כך ימותו בעת נפילתה של ירושלים.
ואז שאל אנדראס: ״אבל, ׳מאסטר׳, אם תחרב עיר הקודש וייחרב המקדש, ואם לא תהיה כאן כדי להנחות אותנו, מתי עלינו לעזוב את ירושלים? אמר ישוע: ״תוכלו להישאר בירושלים גם לאחר לכתי, ואפילו במשך כל תקופת הרדיפות המרות והמבחנים, אך כאשר תראו לבסוף את צבאותיה של רומא צרים על ירושלים לאחר ההתקוממות של נביאי השקר, אז תדעו שסופה קרוב; אז עליכם לנוס אל ההרים. אל ישתהה איש משוכני העיר כדי להציל דבר-מה ואל יעז איש מבחוץ להיכנס אליה. צרות גדולות עתידות להתרחש. אלה יהיו ימי הנקמה של הגויים. לאחר שתינטשו את העיר, תושביה הסרבנים יפלו על חרבם ויוגלו לשבות לכל העולם; כך תירמס ירושלים תחת מגפי הגויים. ובינתיים, אני מזהיר אתכם לבל תלכו שולל. אם יבוא אליכם מישהו ויאמר, ׳תראו, הנה הגואל,׳ או ׳תראו, הנה הוא,׳ אל תאמינו לו. מורי כזב רבים יופיעו ורבים ילכו אחריהם שוללֲ אך לא אתם, כי את כל אלה אמרתי לכם מלכתחילה.”
תחת אור הירח, ישבו השליחים בדממה למשך זמן ממושך, בעוד התחזיות המדהימות הללו של ׳מאסטר׳ נחרטות בזיכרונם. ואכן, למעשה כל קבוצת המאמינים והשליחים נהגה בהתאם להנחיות הללו בדיוק ונסה מירושלים כאשר הופיעו לראשונה החיילים הרומיים. הם מצאו מקום מקלט בפלה, בצפון.
אפילו לאחר אזהרה מפורשת שכזו, רבים מחסידיו של ישוע פירשו את התחזיות שלו כאילו הן מתייחסות לשינויים שיחולו וודאי בירושלים כאשר יבוא המשיח מחדש ותכונן ירושלים החדשה, אשר תתרחב ותשמש כבירת העולם. היהודים התעקשו להמשיך ולקשר את חורבן המקדש ״לסוף העולם.״ הם האמינו שאותה ירושלים החדשה תמלא את פלשתינה כולה; שסוף העולם יסמן את הופעתם המידית של ״שמים וארץ חדשים.״ ולכן, אין להתפלא על הערתו של פטרוס, אשר אמר: ״׳מאסטר׳, אנחנו יודעים שכל הדברים עתידים לחלוף מן העולם כאשר יופיעו השמים והארץ החדשים, אך איך נדע מתי אתה תשוב לחולל את כל אלה?״
שמע זאת ישוע, וחשב לזמן מה. אז אמר: ״אתם ממשיכים לשגות כתמיד תקשרו את השיעור החדש לזה הישן; אתם נחושים להבין הפוך את כל מה שאלמד; אתם מתעקשים לפרש את הבשורה בהתאם למערכת האמונות הנוכחית שלכם. למרות זאת, אנסה להאיר את עיניכם.״
בכמה הזדמנויות, אמר ישוע דברים שגרמו למאזיניו להסיק שגם אם הוא מתכוון לעזוב את העולם הזה בקרוב, הוא וודאי ישוב כדי לסיים את מלאכת מלכות השמים. ככל שחסידיו השתכנעו שהוא עתיד לעזוב אותם, ולאחר שאכן עזב את העולם, היה זה אך טבעי עבור מאמיניו להמשיך ולדבוק בהבטחותיו שישוב. הדוקטרינה אודות ביאתו השנייה של המשיח נכללה, אפוא, כבר בתורה הנוצרית המוקדמת, וכמעט כל דורות החסידים לאחר מכן האמינו באדיקות באמת זו וציפו בבטחה לבואו, אי שם בעתיד.
כיוון נגזר עליהם להיפרד מן ׳המאסטר׳ והמורה שלהם, התלמידים הראשונים ושליחים נאחזו עוד יותר בהבטחתו לשוב, והם לא בזבזו רגע לפני שקשרו את חורבנה הצפוי של ירושלים לביאתו השנייה. הם המשיכו לפרש כך את מילותיו על-אף שלכל אורך אותו ערב, עת לימד אותם על הר הזיתים, ׳המאסטר׳ התאמץ במיוחד למנוע שגיאה שכזו.
אמר ישוע בהמשך לשאלתו של פטרוס: ״מדוע אתם עדיין מצפים ׳מבן האדם׳ לעלות על כס דוד המלך ולהגשים את חלומותיהם החומריים של היהודים? האם לא אמרתי לכם שמלכותי איננה מן העולם הזה? מה שקורה כעת מתקרב לסיומו, אך תהא זו התחלה חדשה ממנה תצא בשורת המלכות לעולם כולו וגאולה זו תתפשט לכל העמים. כאשר תתגשם במלואה המלכות, היו בטוחים ׳שהאב׳ שבשמים ישלח לכם התגלות רחבה יותר של אמת והדגמה גדולה יותר של צדק, ממש כפי שכבר העניק לעולם הזה את זה אשר הפך לנסיך החושך, ואז את אדם, אשר אחריו הגיע מלכי-צדק, ובימים אלה ׳בן האדם׳. וכך, לאחר שיעניק לי ׳אבי׳ את כל העוצמה והסמכות, אמשיך אני לעקוב אחר מעשיכם ולהנחות את מלאכת המלכות באמצעות רוחי, אשר במהרה תשטוף כל בשר. ואף כי אהיה נוכח עמכם ברוחי, אני גם מבטיח שאשוב ביום מן הימים לעולם הזה, בו חייתי בגוף והגשמתי את ההתנסות הבו-זמנית של התגלות האל לאדם והובלת האדם לאל. עוד מעט אני אהיה חייב לעזוב אתכם ולהמשיך בעבודה שהפקיד בידי ׳האב׳, אך היו אמיצים, שכן ביום מן הימים אשוב. בינתיים, תנחה ותנחם אתכם ׳רוח האמת׳ של היקום.
״כעת אתם רואים אותי חלש, בגוף, אך כשאשוב, יהיה זה בעוצמה וברוח. עיני הגוף רואות את ׳בן האדם׳ בגוף, אך רק עיני הרוח תוכלנה לחזות ׳בבן האדם׳ אותו הילל ׳האב׳ ואשר יופיע על-פני האדמה בשמו שלו.
״אך רק במועצות פרדיס ידוע מועד הופעתו המחודשת של ׳בן האדם׳; אפילו מלאכיות השמים לא תדענה מתי זה יקרה. למרות זאת, עליכם להבין כי לאחר שתופץ בשורת המלכות לעולם כולו, לגאולת כל העמים, וכאשר יגיע עידן לסיומו, ישלח ׳האב׳ אליכם מתת-עידן נוספת, או ׳שבן האדם׳ יבוא לשפוט את העידן.
״בנוגע לצרות שיתרחשו על ירושלים, עליהם דברתי כעת, דעו שעוד בימיו של הדור הזה יתמלאו דברי; אך בנוגע לביאתו השנייה של ׳בן האדם׳, אל יתיימר איש בשמים או בארץ לפצות את פיו. יחד עם זאת, היו חכמים לזהות את הבשלת העידן; היו ערניים לבחון את אותות הזמן. אתם יודעים שהקיץ מתקרב כאשר התאנה מוציאה ענפים רכים ומצמחת עליה. וכך, כאשר יחלוף החורף הממושך במהלכו יתמקד העולם בחומר ותראו את סימניו של אביב רוחני של עידן חדש, דעו שקיץ הביקור מחדש ממשמש ובא.
״אך מהי חשיבותו של שיעור זה ומה הקשר בינו לבין בואם של ׳בני האל׳? האם לא תראו שכאשר כל אחד מכם ייקרא למסור נפשו ולעבור דרך שערי המוות אתם תועמדו מיד לדין, ותתייצבו פנים אל פנים מול העובדות הנוגעות לתקופת שירות חדשה בתכניתו הנצחית של ׳האב׳ האינסופי? את מה שיידרש העולם כולו לעבור, פשוטו כמשמעו, בסיומו של עידן, יידרש כל אחד מכם לעבור באופן אישי כשתסיימו את חייכם בגוף, כאשר תעברו להתמודד עם התנאים והדרישות האינהרנטיים לההתגלות הבאה בהתקדמותה הנצחית של מלכות ׳האב׳.״
מכל הדרשות שנשא ׳המאסטר׳ באוזני שליחיו, לא הייתה אחת שבלבלה אותם יותר מזו, שניתנה בערב יום שלישי על הר הזיתים, ונגעה לשני נושאים – לחורבן ירושלים ולביאתו השנייה שלו עצמו. משום כך, שררה הסכמה מועטה בלבד בין הגרסאות הכתובות שנרשמו אחר-כך בהסתמך על הזיכרון של מה שאמר ׳מאסטר׳ באותו מאורע יוצא-דופן. כתוצאה מכך, ובשל החלל שנוצר ביחס למה שנאמר באותו ערב יום שלישי, צצו מסורות רבות. בראשית המאה השנייה, נרשמה נבואה אפוקליפטית ביחס למשיח בידי אחד בשם סֵלְטָה, נספח לחצר הקיסר קליגולה. זו הועתקה כלשונה לבשורה על-פי מתי (ובחלקה) לבשורות על-פי מרקוס ולוקס. המשל על עשר הבתולות הופיע בכתביו אלו של סלטה. השיעור של אותו הערב נרשם בבשורה באופן המבלבל והשגוי ביותר מכל השיעורים כולם. ואילו השליח יוחנן לא התבלבל כך.
ללא מילים תחת מתח רגשי עצום, המשיכו שלושה עשר הגברים בדרכם אל המחנה. יהודה אישר סופית את החלטתו לנטוש את חבריו. השעה הייתה מאוחרת כאשר דוד זבדיה, יוחנן מרקוס וכמה מן התלמידים הבולטים קיבלו את פניהם של ישוע והשניים עשר במחנה, אך השליחים מיאנו לישון; הם רצו ללמוד עוד על חורבן ירושלים, על עזיבתו של ׳המאסטר׳, ועל סוף העולם.
כעשרים מהם התקבצו מסביב למדורה, ותומאס שאל: ״מכיוון שאתה עתיד לשוב ולסיים את מלאכת המלכות, מה צריכה להיות הגישה שלנו בעת היעדרותך לצורך עסקי ׳האב׳?״ ישוע התבונן בהם לאור המדורה וענה:
״אפילו אתה, תומאס, לא מצליח להבין את שאמרתי. האם לא לימדתי אתכם כל הזמן הזה שהקשר שלכם למלכות הינו רוחני ואינדיבידואלי, ונוגע אך ורק להתנסות האישית ברוח הודות לאמונה-הכרה שאתם בני האל? מה עוד נדרש לי לומר? קריסתן של אומות ושל אימפריות, השמדתם של היהודים הבלתי-מאמינים, סיומו של עידן ואפילו קץ העולם לא נוגעים לאלה שמאמינים בבשורה, לאלה שהפקידו את חייהם בביטחון מלכות הנצח. אתם, שיודעים את האל ומאמינים בבשורה, כבר קיבלתם ביטחונות לחיי נצח. מכיוון שחייתם את חייכם ברוח ועבור ׳האב׳, שום דבר לא יוכל באמת להטריד אתכם. את בנאי המלכות, המוכרים כאזרחי עולמות השמים, לא מטרידות סערות הזמן ולא מדאיגות הקטסטרופות שבארץ. מה משנה לכם, מאמיניה של בשורת המלכות, אם אומות נופלות, אם העידן מגיע לסיומו, או אם הכול יקרוס וייפול? הרי אתם יודעים שחייכם הינם מתת ׳הבן׳ ובטוחים לעד ׳באב׳. לאחר שחייתם את חיי הזמן באמונה והנבתם את פירות הרוח והיושרה בדמות שירות אוהב לרעיכם, אתם יכולים לשאת עיניכם בבטחה לצעד הבא בקריירת הנצח מתוך אותה אמונה גואלת שנשאה אתכם לכל אורך ההרפתקה הראשונה שלכם כבני האל.
״המאמינים בכל דור ודור חייבים להמשיך במלאכתם תוך שהם מצפים לשובו האפשרי של ׳בן האדם׳, ממש כפי שהמאמין היחיד ממשיך במלאכת חייו אפילו בידיעה שמותו הטבעי בלתי נמנע. אם התבססתם כבני האל באמונה, שום דבר אחר לא משפיע על ביטחון הישרדותכם. אך בל תטעו! אמונה גואלת הינה אמונה חיה, והיא מניבה בשיעורים הולכים וגדלים את פירותיה של הרוח האלוהית אשר עוררה אותה לראשונה בלב האדם. העובדה שקיבלתם על עצמכם את היותכם בנים במלכות השמים לא תציל אתכם אם תתמידו לדחות ביודעין את אותן אמתות שנוגעות לפירות התקדמותם הרוחנית של בני האל הגשמיים. אלה מכם שעסקו איתי בעסקי ׳האב׳ על הארץ יכולים לנטוש את המלכות אפילו כעת, אם הם מגלים שאינם אוהבים את דרכו של ׳האב׳ בשירות האנושות.
״שמעו אותי כיחידים וכדור מאמינים ואספר לכם משל: היה היה אדון אשר בטרם נסע לְמֵרָחוֹק אקָרָא אֶל עֲבָדָיו וַיַּפְקֵד בְּיָדָם אֶת רְכוּשׁוֹ. וייתן לָזֶה חָמֵשׁ כִּכָּרִים וְלָזֶה שְׁתַּים וְלָזֶה אֶחָת לְכָל אִישׁ לְפִי יכולתוֹ וַיְמַהֵר וייסע מִשָׁם. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ הַלּקֵחַ חָמֵשׁ כִּכָּרִים וַיִּסְחַר בָּהֶן וַיַּעַשׂ חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת. וְכֵן הַלּקֵחַ שְׁתַּיִם גַּם הוּא הרוויחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. וְלֹקֵח הָאַחַת הָלַךְ וַיַּחְפּור בָּאֲדָמָה ויטמון אֶת כֶּסֶף אדוניו. ואז, באופן בלתי צפוי, שב אֲדוֹנֵי הָעֲבָדִים הָהֵם וַיַּעַשׂ חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם. וייגשׁ הַלּקֵחַ חֲמֵשׁ הַכִּכָּרִים וַיָּבֵא חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי הִנֵּה חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת הרווחתי בָהֵן.׳. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אדוניו: ׳הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן כִּי בִמְעַט נֶאֱמָן הָיִיתָ וְעַל הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא לְשִׂמְחַת אדוניךָ.׳ וייגשׁ גַּם לֹקֵחַ הַכִּכָּרַיִם וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי כִּכָּרַיִם הִפְקַדְתָּ בְיָדִי הִנֵּה כִּכָּרַיִם הרווחתי בָהֵן.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אדוניו: ׳הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן בַּמִּזְעָר נֶאֱמַן הָיִּיתָ וְעַל הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא לְשִׂמְחַת אדוניךָ.׳ וַיִּגַּשׁ גַּם הַלּקֵחַ אֶת הַכִּכָּר הָאַחַת וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי יְדַעְתִּיךָ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אַתָּה קֹצֵר בַּאֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ וְכֹנֵס מֵאֲשֶׁר לֹא פִזָּרְתָּ. וָאִירָא וָאֵלֵךְ וָאֶטְמֹן אֶת כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה וְעַתָּה הֵא לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.׳ וַיַּעַן אדוניו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ׳הָעֶבֶד הָרַע וְהֶעָצֵל אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי קֹצֵר אָנֹכִי בַּאֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי וְכֹנֵס מֵאֲשֶׁר לֹא פיזרתי. לָכֵן הָיָה עָלֶיךָ לָתֵת אֶת כַּסְפִּי לַשֻׁלְחָנִים וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי לֹקֵחַ אֵת אֲשֶׁר לִי וְתַרְבִּיתוֹ.׳ נפנה האדון אל רב המשרתים ואמר: ׳עַל כֵּן שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֵת הַכִּכָּר וּתְנוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּר.׳
״כִּי מִי אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ יינתן לוֹ וְיַעְדִּיף; וּמִי אֲשֶׁר אֵין לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֵת אֲשֶׁר לוֹ. אינכם יכולים לעמוד מלכת בעסקי מלכות השמים. ׳אבי׳ דורש מכל ילדיו לגדול בחסדם ולהרבות ידע באמת. אתם, שיודעים אמתות אלה, חייבים להרבות את פירות הרוח ולהפגין מסירות הולכת וגדלה לשירות הבלתי אנוכי של אחיכם המשרתים. וזכרו, מַה שֶׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם.
״וכך, עליכם להמשיך ולעסוק במלאכת ׳האב׳, מכאן והלאה, ולנצח. המשיכו עד שאבוא. עשו נאמנה את מה שהופקד בידיכם וכך תהיו מוכנים ליום הדין של המוות. לאחר שחייתם לתפארת ׳האב׳ ולשביעות רצונו של ׳הבן׳, תבואו בשמחה ובאושר רב בשערי השירות הנצחי של מלכות העד.״
אמת היא חיים; ׳רוח האמת׳ תמיד מובילה את ילדי האור אל עבר מחוזות חדשים של מציאות רוח ושירות אלוהי. לא נתנה לכם האמת על-מנת שתגבשו אותה לצורות בטוחות, לכדי מסורת. התגלות האמת שנתנה לכם חייבת להתעצם באמצעות ההתנסות האישית שלכם. וכך יוצגו בפני כל אלה שרואים את פירות הרוח שלכם יופי חדש ורווחים רוחניים אמתיים, וכתוצאה מכל אלה, הם עצמם יבקשו לפאר את ׳האב׳ שבשמים. רק משרתים נאמנים, אשר מרחיבים את ידיעת האמת ובכך מפתחים את יכולתם להכיר באופן אלוהי במציאויות הרוח, יכולים לקוות ״לבוא לשמחת אדוניהם.״ כמה מצער יהיה לראות דורות של מאמינים, לכאורה, בישוע, מעידים על האמת האלוהית שהופקדה בידם: ״הנה, ׳מאסטר׳, הנה האמת שהפקדת בידינו לפני מאה או אלף שנה. לא איבדנו ממנה כזית; שימרנו בנאמנות את כל מה שלימדת אותנו; הנה האמת שנתת בידינו.״ אך פנייה כזו, מתוך עצלות רוחנית, לא תצדיק אל מול ׳המאסטר׳ את מעשיו של זה שלא הניב פירות אמת. ׳המאסטר׳ ידרוש מכם דין וחשבון בהתאם לאמת שהופקדה בידכם.
בעולם הבא תידרשו לתת דין וחשבון על המתנות שקיבלתם ועל המעשים שעשיתם בעולם הזה. בין אם הכישרונות המולדים שלכם מעטים ובין אם רבים, תידרשו לעמוד לדין של צדק ורחמים. אם הכישרונות מנוצלים רק למטרות אנוכיות ולא הוקדשה כל מחשבה על החובה הגבוהה יותר, של הגדלת תנובת פירות הרוח כפי שאלה מתבטאים ביתר שירות לאדם וביתר סגידה לאל, המשרתים האנוכיים הללו יידרשו לקבל את ההשלכות של בחירותיהם המוּדעוֹת.
כמה דומה המשרת שקיבל ככר אחת לכל בני האדם האנוכיים, שמטילים במישרין על אדונם את האשמה לעצלותם. כמה נוטה האדם להאשים את האחר, ולעתים קרובות את אלה שהכי פחות ראויים לכך, כאשר הוא ניצב אל מול הכישלונות מעשיו ידיו.
אמר ישוע באותו הלילה כאשר פרשו למנוחת הליל: ״חִנָּם לְקַחְתֶּם; ולכן חִנָּם תִּתֵּנוּ את אמת השמים, ועת תתנו אמת זו היא תתעצם ותגלה את אורה המתעצם של הגאולה, ממש בעת שתעניקו אותה.״
מכל מה שלימד ׳המאסטר׳, השיעור שיותר מכולם חולל אי הבנה הוא הבטחתו לשוב אישית ביום מן הימים לעולם הזה. אין זה מוזר שמיכאל יהיה מעוניין לשוב יום אחד לפלנטה בה חווה את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו כאדם מן המניין בעולם. אך טבעי הוא שנאמין כי ישוע מנצרת, אשר שולט כעת על יקום עצום, יהיה מעוניין לשוב, לא רק פעם אחת, אלא פעמים רבות, לעולם בו חיי חיים ייחודיים כל כך ובו קיבל לבסוף מן ׳האב׳ עוצמה וסמכות בלתי מוגבלים ביקום. לעולם תהא אורנטיה אחת משבע הפלנטות הילידות בהן רכש לעצמו מיכאל את הריבונות על היקום.
ישוע אכן הכריז באוזני אנשים רבים ובהזדמנויות רבות על כוונתו לשוב לעולם הזה. כאשר הבינו חסידיו ׳המאסטר׳ איננו מתכוון לפעול כגואל גשמי, וכאשר האזינו לתחזיותיו בנוגע לחורבן ירושלים וקריסתו של העם היהודי, מטבע הדברים החלו לקשר את שיבתו המובטחת למאורעות פורענות אלה. אך כאשר הרסו הרומאים את חומות ירושלים, החריבו את המקדש והפיצו את היהודים תושבי יהודה לגלות, ועדיין ׳המאסטר׳ לא התגלה בכל עוצמתו והדרו, החלו חסידיו לגבש את האמונה שבסופו של כרכה את ביאתו השנייה של המשיח לסוף עידן ואולי אפילו לקץ העולם.
ישוע הבטיח לעשות שני דברים לאחר שיעפיל ׳לאב׳ ולאחר שכל כוחות השמיים והארץ יופקדו בידיו. ראשית, הבטיח לשלוח לעולם במקומו מורה אחר, את ׳רוח האמת׳; ואת זאת עשה בפנטקוסט. שנית, הוא אכן הבטיח לחסידיו שישוב ביום מן הימים באופן אישי לעולם הזה. אך הוא לא אמר כיצד, היכן ומתי יבקר שוב בפלנטה בה ערך את משימת המתת שלו בגוף. בהזדמנות אחת, רמז שכפי שעיני הגוף ראו אותו כאשר חי בגוף, עם שובו (לפחות באחת מן הפעמים), ניתן יהיה לחזות בו רק בעיני האמונה הרוחנית.
רבים מאתנו נוטים להאמין שבעידנים שיבואו ישוב ישוע לאורנטיה פעמים רבות. איננו מצוידים בהבטחה ספציפית שלו לערוך ביקורים רבים, אך נדמה כי מאוד סביר שהאחד אשר בין תאריו ביקום ניתן למנות את התואר ׳הנסיך הפלנטרי של אורנטיה׳ ישוב פעמים רבות לבקר את העולם שהקנה לו תואר ייחודי כל כך.
אנחנו בטוחים באמונתנו שמיכאל יבוא שוב אישית לאורנטיה, אך אין לנו כל מושג מתי או באיזה אופן יבחר לעשות כן. האם יהא ביקורו השני בכדור הארץ קשור ליום הדין של סיום העידן הנוכחי, בליווי ביקורו של ׳בן של סמכות׳, או ללא הופעתו של בן שכזה? האם יבוא בהקשר לסיומו של עידן עתידי כלשהו באורנטיה? האם יבוא ללא כל הודעה מוקדמת וכמאורע שאינו קשור לדבר אחר? איננו יודעים. בדבר אחד אנו בטוחים, והוא שכשישוב, סביר שכל העולם יידע על כך, שכן וודאי ישוב כשליטו העליון של יקום ולא כתינוק מבית לחם שאיש אינו יודע על קיומו. אך אם כל העיניים תראינה אותו, ואם רק עיניים רוחניות תוכלנה להבחין בנוכחותו, כי אז נדרש להמתין זמן רב עד לביקור זה.
לפיכך, ראוי לכם לנתק כל קשר בין שיבתו של ׳המאסטר׳ באופן אישי לכדור הארץ לבין כל מאורע או עידן כלשהו. בדבר אחד בלבד אנו בטוחים: הוא הבטיח לשוב. אין לנו מושג מתי ימלא את הבטחתו או בהקשר למה. ככל שאנו יודעים, הוא יכול להופיע בכדור הארץ בכל יום נתון, או שיופיע רק בחלוף עידנים על-פני עידנים אותם ישפטו כנדרש חבריו הנמנים על ׳סגל הבנים של פרדיס׳.
ביקורו השני של מיכאל הוא אכן מאורע בעל חשיבות סנטימנטלית עצומה הן לאמצעיונים והן לבני האדם; אך פרט לכך, אין לו חשיבות מידית לאמצעיונים. עבור בני האדם, אין לו חשיבות מעשית גדולה יותר מאשר למוות הטבעי הנפוץ, אשר מניע באופן פתאומי כל כך את בן התמותה לתוך סדרת המאורעות ביקום שמובילים במישרין לפגוש את נוכחותו של ישוע עצמו, הריבון השליט של היקום שלנו. ילדי האור עתידים כולם לראות אותו, ואין זה חשוב כל כך אם אנחנו נלך אליו או שהוא במקרה יבוא אלינו. היו אתם מוכנים לקבל את פניו על-פני האדמה ממש כשם שהוא מוכן לקבל את פניכם בשמים. אנחנו ממתינים בבטחה להופעתו ברוב הדר, אך אין לנו כל מושג כיצד, מתי או בהקשר למה עתיד הוא להופיע.
כאשר לא כרעו תחת עומס מלאכת הוראת העם, נהגו ישוע ושליחיו לנוח ממלאכתם בימי רביעי. ביום רביעי זה, הם אכלו את ארוחת הבוקר מעט מאוחר מן הרגיל, ועל המחנה השתררה דממה מבשרת רעות; במשך מחציתה הראשונה של הארוחה לא נאמר כמעט דבר. לבסוף דיבר ישוע: ״אני מבקש שתנוחו היום. קחו את הזמן לחשוב על כל מה שקרה מאז באנו לירושלים וחישבו על מה שעתיד לקרות, על מה שסיפרתי לכם בפשטות. וודאו שהאמת ממלאה את חייכם, ושבכל יום אתם גדלים בחסד.״
לאחר ארוחת הבוקר הודיע ׳המאסטר ׳לאנדראס שהוא מתכוון להיעדר היום, והציע שהשליחים יבלו את הזמן בהתאם לבחירתם, אלא שבשום פנים ואופן אינם מורשים לבוא בשערי ירושלים.
כאשר התכוון ישוע לצאת לבדו אל הגבעות, עצר אותו דוד זבדיה ואמר: ״היטב תדע, ׳מאסטר׳, שהפרושים והשליטים מבקשים לחסל אותך, ואף-על-פי-כן אתה מתכוון לצאת לבדך את הגבעות. זה טיפשי; אשלח אפוא שלושה גברים שישמרו פן יאונה לך כל רע.״ ישוע התבונן בשלושת הגברים החמושים והחסונים, בני הגליל, ואמר לדוד: ״כוונתך טובה, אך אתה שוגה בכך שאינך מבין כי ׳בן האדם׳ לא זקוק לאיש שיגן עליו. איש לא יניח עלי את ידו עד השעה בה אהיה אני מוכן לשים את נפשי בהתאם לרצון ׳אבי׳. אינני מרשה לגברים הלו ללוות אותי. אני מבקש לצאת לבדי על-מנת להתייחד עם ׳האב׳.״
לשמע המילים הללו, נסוגו דוד והשומרים החמושים; וכשיצא ישוע לבדו, ניגש אליו יוחנן מרקוס ובידו סל קטן עם מזון ומים. הוא אמר שאם הוא מתכוון להיעדר כל היום, אולי יהיה רעב. ׳המאסטר׳ חייך אל יוחנן והושיט ידו אל הסל.
כשישוע התכוון לקחת את הסל עם המזון מידו של יוחנן, העז האיש הצעיר ואמר: ״אבל, ׳מאסטר׳, ייתכן ותניח את הסל כשתפנה להתפלל ואז תעזוב בלעדיו. וחוץ מזה, אם אלך לצדך ואשא את הסל, תהיה פנוי יותר להתייחד, ואני בוודא אהיה שקט. לא אשאל דבר ואשאר עם הסל כשתלך לבדך להתפלל.״
בעודו מדבר, וכמה מן הנוכחים נדהמו לשמע תעוזתו, העז יוחנן והמשיך לאחוז בסל. כך עמדו שניהם, יוחנן וישוע, אוחזים בסל. אז עזב ׳המאסטר׳ את הסל, השפיל מבטו אל הנער ואמר: ״מכיוון שאתה כמֵהּ בכל מאודך לבוא עמי, לא יימנע זאת ממך. נלך יחד ונהנה זה מחברתו של זה. את רשאי לשאול אותי כל מה שעולה בדעתך, ואנחנו ננחם ונסעד זה את זה. אפשר להתחיל בכך שאתה תישא את הסל, ואם תתעייף, אעזור לך. בוא אחרי.״
ישוע חזר למחנה רק לאחר שקיעת החמה. ׳המאסטר׳ בילה את יומו השקט האחרון עלי אדמות בחברתו של צעיר מבקש-אמת ובשיחה עם ׳אביו׳ מפרדיס. לימים נודע המאורע בשמים בשם ״היום בו בילה איש צעיר עם אלוהים בגבעות.״ לעד ימחיש מאורע זה את נכונותו של ׳הבורא׳ להתרועע עם היצור. אם משאלת הלב באמת עילאית, אפילו צעיר יוכל לדרוש את תשומת לבו של אלוהי יקום וליהנות מחסד אהבתו, ממש ליהנות מן האושר העילאי הבלתי נשכח של בילוי עם אלוהים בגבעות במשך יום שלם. זו הייתה חווייתו של יוחנן מרקוס ביום רביעי זה, בגבעות יהודה.
ישוע שוחח רבות עם יוחנן, וסיפר לו בחופשיות על ענייני העולם הזה והעולם הבא. יוחנן סיפר לישוע עד כמה הצטער שלא היה מבוגר דיו להיות אחד מן השליחים והביע הערכה שהורשה ללכת אחריהם מאז ההטפה בירדן, בסמוך ליריחו, למעט המסע לפיניקי. ישוע הזהיר את הנער שלא להתאכזב מן המאורעות והבטיח שעתיד להיות שליח מלכות רב חשיבות.
יוחנן מרקוס נלהב מאוד מן היום הזה בגבעות עם ישוע, אך לעולם לא שכח את הזהרתו האחרונה של ישוע, אשר נאמרה עת התכוננו לשוב למחנה בגת שמנים: ״ובכן, יוחנן, בילינו יפה יחד, יום מנוחה אמתי. וודא שלא תספר לאיש על מה שסיפרתי לך.״ יוחנן מרקוס אכן לא גילה דבר ממה שאירע באותו יום שבילה עם ישוע בגבעות.
במהלך השעות שנותרו לחייו של ישוע על-פני האדמה, יוחנן מרקוס לא התיר ׳למאסטר׳ לחמוק ממנו. הוא תמיד הסתתר קרוב; הוא ישן רק כאשר ישוע.
במהלך השהות שלו עם יוחנן מרקוס באותו היום, הקדיש ישוע זמן רב בהשוואת ההתנסויות של ראשית ילדותם ושנות נערותם המאוחרות יותר. אף כי הוריו של יוחנן היו עשירים יותר בחומר מהוריו של ישוע, הרבה מן ההתנסויות שלהם בשנות הנעורים היו דומות. ישוע אמר ליוחנן הרבה דברים שעזרו לו להבין טוב יותר את הוריו וחברי משפחתו האחרים. כאשר שאל הנער כיצד יכול ׳המאסטר׳ לדעת שהוא עתיד להיות ״שליח מלכות רב חשיבות״, אמר ישוע:
״אני יודע שאתה תהיה נאמן לבשורת המלכות משום שאני יכול לסמוך על אמונתך ואהבתך בהווה משום שהאיכויות הללו מתבססות על החינוך שקיבלת בבית בצעירותך. אתה תוצר של בית בו ההורים חיבבו באמת זה את זה, ומשום כך לא קיבלת אהבת-יתר שעלולה הייתה ליצור אצלך חשיבות עצמית מזיקה. כמו כן, האישיות שלך לא סבלה מן העיוות שמתרחש כאשר הוריך מתמרנים זה כנגד זה בחוסר אהבה כדי לקבל את ביטחונך ונאמנותך. נהנית מאהבה הורית אשר מבטיחה ביטחון עצמי ראוי לציון ומעודדת תחושות ביטחון רגילות. יחד עם זאת, זכית שהוריך היו חכמים ואוהבים; חכמתם היא זו שהנחתה אותם למנוע ממך צורות פינוק ולוקסוס שונות שהעוזר יכול לקנות. הם שלחו אותך ללמוד בבית הספר של בית הכנסת יחד עם חבריך בשכונה, וגם עודדו אותך ללמוד לחיות בעולם הזה באמצעות התנסויות אמתיות. יחד עם חברך, עמוס, באתם לירדן, למקום בו הטיפו והטבילו תלמידיו של יוחנן. שניכם ביקשתם להתלוות אלינו. כאשר שבת לירושלים, הוריך הסכימו; ואילו הוריו של עמוס סרבו; בשל העובדה שאהבו את בנם כל כך, הם מנעו ממנו את ההתנסות הברוכה שאתה קיבלת, ועודך נהנה ממנה אפילו היום. עמוס היה יכול לברוח מן הבית ולהצטרף אלינו, אך בכך היה פוגע באהבה ומקריב את הנאמנות. גם אם היה זה חכם לעשות כן, היה זה מחיר נורא עבור ההתנסות, העצמאות והחירות. הורים חכמים, כמו הוריך, דואגים לכך שכאשר ילדיהם מתבגרים ומגיעים לגיל, הם לא נדרשים לפגוע באהבה או לוותר על נאמנותם כדי לפתח את עצמאותם וליהנות מחירות מרעננת.
״כאשר יצורים כל-חכמים אוהבים, האהבה, יוחנן, הינה המציאות העילאית ביקום, אך כאשר מביעים אותה הורים אנושיים, היא מסוכנת ולעתים אנוכית-למחצה. כשתתחתן ותגדל ילדים משלך, וודא שהאהבה שלך נשלטת על-ידי החכמה ומוכוונת על-ידי התבונה.
חברך עמוס מאמין בבשורת המלכות בדיוק כמוך, אך אינני יכול לסמוך עליו לגמרי; אינני בטוח מה יעשה בשנים הבאות. חייו בצעירותו בבית לא היו כאלה שמניבים אדם מהימן לגמרי. עמוס דומה יותר מדי לאחד מן השליחים שלא זכה בביתו לחינוך רגיל, אוהב וחכם. מכיוון שבילית את שמונה השנים הראשונות שלך בבית רגיל, שנוהל היטב, כל שאר החיים שלך מהימנים יותר. יש לך אופי חזק ובשֵל משום שגדלת בבית בו שלטה האהבה ודגלו בחכמה. חינוך כזה בילדות מניב סוג של נאמנות בשלהּ אני בטוח שתמשיך בנתיב שהתחלת לצעוד בו.״
במשך יותר משעה המשיכו ישוע ויוחנן לשוחח על החיים הבית. ׳המאסטר׳ המשיך והסביר ליוחנן כיצד תלוי הילד לחלוטין בהוריו ובחייו בבית ומקבל מהם את כל מושגיו הראשונים ביחס לכל הדברים האינטלקטואליים, החברתיים, המוסריים ואפילו הרוחניים. זאת, משום שהמשפחה מייצגת את כל מה שיכול הילד הצעיר לדעת על מערכות היחסים האנושיות או האלוהיות. רשמיו הראשונים של הילד על היקום חייבים לבוא מאמו; באביו הוא תלוי לחלוטין ביחס לרעיונותיו הראשונים על ׳לאב׳ שבשמים. המשך חייו של הילד יהיו שמחים או אומללים, קלים או קשים בהתאם לראשית חייו המנטליים והרגשיים, אשר מותנים במערכות היחסים החברתיות והרוחניות שבבית. כל שארית חייו של האדם מושפעים באופן עצום ממה שמתרחש בשנות קיומו הראשונות.
אנו מאמינים בכנות כי הבשורה שלימד ישוע, אשר מתבססת על מערכת היחסים בין האב לילד, לא תוכל להתקבל ברחבי העולם עד אשר יתמלאו החיים בבתיה של הציוויליזציה המודרנית ביותר אהבה וחכמה. על-אף שההורים במאה העשרים ניחנים בידע הרב ובאמת הכבירה הנדרשים לשיפור החיים הבית ולהאדרתם, עובדה היא שרק מעט מן הבתים של היום משתווים לביתו של ישוע בגליל ולזה של יוחנן מרקוס ביהודה כמקומות טובים לגידול נערים ונערות. אבל קבלתה של בשורת ישוע תשפר מידית את החיים בבית. החיים מלאי האהבה שבבית חכם, והמסירות הנאמנה של דת האמת משפיעים באופן עמוק זה על זה. החיים בבית שכזה מחזקים את הדת, ודת אמתית תמיד מהללת את הבית.
אכן, רבות מן ההשפעות המדכאות והמחסומים האחרים שהיו קיימים בבתים היהודיים בעבר כמעט ולא תימצאנה היום בבתים שמנוהלים טוב יותר. אכן, יש הרבה יותר חופש ספונטני והרבה יותר חירות אישית, אך אהבה איננה מרסנת את החירות הזאת, החירות איננה מונעת מנאמנות ואיננה מוכוונת על-ידי משמעת של חוכמה ותבונה. כל עוד נלמד את הילד להתפלל, ״׳אבינו׳ שבשמים,״ על תונח על כתפיהם של כל האבות שבארץ האחריות העצומה לחיות ולנהל את בתיהם כך שהמילה אבא תזכה למקום הראוי לה בדעת ובלב המתבגרים כולם.
השליחים בילו את מרבית היום בשוטטות על הר הזיתים ובפגישות עם התלמידים ששהו במחנה עמם. אך בשעות אחר הצהריים המוקדמות רצו מאוד בחזרתו של ישוע. עם התמשך היום, הם נמלאו חשש הולך וגובר לשלומו; הם לא ידעו להסביר מדוע הרגישו כה בודדים בלעדיו. וויכוחים רבים התנהלו האם ראוי היה ׳שהמאסטר׳ יצא לגבעות לבדו, רק עם נער שליח כבן לוויה. ואף כי איש לא הביע את מחשבותיו בקול, כולם פרט ליהודה איש-קריות חפצו להיות במקומו של יוחנן מרקוס.
באמצע שעות אחר הצהריים נשא נתנאל באוזני כששה מן השליחים וכמספר הזה תלמידים את נאומו על ״התשוקה העילאית״. בסיומו אמר: ״מה שגרוע ברובנו הוא שאנחנו לא פועלים בלב שלם. אנחנו לא אוהבים את ׳המאסטר׳ כפי שהוא אוהב אותנו. אילו רצינו כולנו להתלוות אליו במידה שרצה יוחנן, הרי וודאי היה לוקח את כולנו אתו. כולנו עמדנו בעת שהנער ניגש ׳למאסטר׳ והציע לו את הסל, אך כאשר ׳המאסטר׳ לקח אותו, הנער לא הרפה. וכך עזב אותנו ׳המאסטר׳ והלך לגבעות עם הסל, הנער והכול.״
בערך בשעה ארבע, הגיעו רצים לדוד זבדיה והביאו חדשות מבית צידה, מאמו ומאמו של ישוע. כמה ימים לפני כן החליט דוד שהכוהנים הראשיים והשליטים עתידים להרוג את ישוע. דוד ידע שהם נחושים לחסל את ׳המאסטר׳ והוא היה משוכנע כמעט לחלוטין שישוע לא יפעיל את כוחותיו האלוהיים כדי להציל עצמו וכי לא יתיר לחסידיו להגן עליו בכוח. לאחר שהגיע למסקנות הללו, הוא מיהר לשלוח שליח לאמו והאיץ בה לבוא מיד לירושלים ולהביא עמה את מרים אם ישוע ואת כל בני משפחתו.
אמו של דוד עשתה כמצוותו, וכעת חזרו השליחים לבשר לדוד שאמו של ישוע וכל בני משפחתו עושים את דרכם לירושלים ועתידים להגיע מאוחר למחרת או בבוקר שלאחר מכן. מכיוון שדוד עשה זאת ביוזמתו, הוא חשב שמוטב שישמור את החדשות לעצמו. לפיכך, לא סיפר לאיש על כך שבני משפתחתו של ישוע עשו את דרכם לירושלים.
מעט לאחר צהרי היום, הגיעו למחנה יותר מעשרים מן היוונים שפגשו את ישוע השניים עשר בביתו של יוסף הרמתי, ופטרוס ויוחנן נפגשו עמם למשך מספר שעות. לפחות כמה מן היוונים הללו היו בעלי ידע מתקדם מאוד בענייני המלכות, משום שהוכשרו בידי רודן מאלכסנדריה.
באותו הערב, לאחר ששב למחנה, נפגש ישוע עם היוונים. אילו לא חשש שהמעשה יפריע מאוד לשליחיו ולתלמידיו הראשיים, הוא היה מסמיך את עשרים היוונים הללו, כפי שהסמיך את השבעים.
בעוד כל אלה מתרחשים במחנה, הכוהנים הראשיים ושקני השבט בירושלים נדהמו מכך שישוע לא חזר לנאום באוזני ההמונים. אכן, יום קודם לכן אמר בעוזבו את המקדש כי הוא ״הִנֵּה בֵיתְכֶם יֵעָזֵב לָכֶם שָׁמֵם.״ אך הם לא הצליחו להבין מדוע החליט לוותר על היתרון הגדול שרכש בקרב ההמון האוהד. ואף כי חששו שיקומם את העם, בדבריו האחרונים הנחה ׳המאסטר׳ את המונים לציית באופן סביר לסמכותם של אלה ״היושבים על כס משה.״ אך היה זה יום עמוס בעיר, בעוד ההכנות לפסח נמשכות לצד השלמת התכנית לחיסול ישוע.
מעטים בלבד באו למחנה, אשר עצם קומו נשמר היטב ובסוד בידי כל אלה שידעו שישוע מתעתד להישאר שם ולא לחזור לבית עניא בכל ערב.
מעט לאחר שישוע ויוחנן מרקוס יצאו מן המחנה, נעלם יהודה איש-קריות לאחיו, ולא שב עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. על-אף בקשתו המפורשת של ׳המאסטר׳ להימנע מלהיכנס לירושלים, מיהר השליח המבולבל והעגום והלך להיפגש עם אויביו של ישוע בביתו של הכוהן הגדול כיפא. הייתה זו התכנסות בלתי רשמית של הסנהדרין אשר נקבעה לאותו הבוקר, מעט אחר השעה עשר. הפגישה כונסה על-מנת לדון בטיב האישומים בהם יואשם ישוע ולהחליט כיצד להביא אותו לפני השלטונות הרומיים כדי לקבל מהם את האישור לגזר דין המוות שהם כבר גזרו עליו.
יום קודם לכן, גילה יהודה לכמה מקרובי משפחתו ולחברי משפחה צדוקים מסוימים כי הוא הגיע למסקנה שאף שישוע היה חולם ואידאליסט שכוונותיו טובות, הוא לא גואל ישראל המיוחל. יהודה ציין שהוא מאוד מעוניין למצוא דרך לפרוש בטוב מן התנועה. חבריו שבחו אותו והבטיחו לו ששליטי היהודים יראו בכך מאורע גדול ורק טוב ייצא לו מזה. הם גרמו לו להאמין שהסנהדרין תחלוק לו כבוד מלכים, ושהוא יוכל, סוף סוף, למחוק את אות הקלון שדבק בו בשל ״חברותו המצערת עם בני הגליל הבורים.״
יהודה לא באמת האמין שפעולותיו הכבירות של ׳המאסטר׳ התבצעו מכוח נסיך השדים, אך כעת הוא השתכנע לחלוטין שישוע לא התכוון להפעיל את כוחותיו כדי להאדיר את עצמו; כעת השתכנע שישוע יתיר לשליטי היהודים לחסלו, והוא עצמו לא יכול היה לסבול את המחשבה המשפילה של היותו מזוהה עם תנועה שנחלה כישלון. הוא סרב לקבל את מה שנראה כמפלה. הוא הבין היטב את אופיו החסון של ׳המאסטר׳, את חדותו וחסדו, אך גם הפיק הנאה אפילו מן ההערה של אחד מקרובי משפחתו כשזה ציין שאף כי ישוע היה קנאי שכוונותיו טובות, הוא ככל הנראה לא היה שפוי; וכי תמיד נחשב לאדם מוזר ובלתי-מובן.
וכעת, כפי שלא קרה עד כה, באופן מוזר מצא עצמו יהודה מתרעם על כך שישוע מעולם לא העניק לו מקום של כבוד. עד כה תמיד חשב שלכבוד הוא לשמש בתפקיד גזבר השליחים, אך כעת החל להרגיש שהוא לא מוערך; שיכולותיו לא קיבלו הכרה. פתאום נמלא שטנה כלפי פטרוס, יעקב ויוחנן אשר התכבדו בקשר אינטימי עם ישוע. ממש בזמן שהלך לביתו של הכהן הגדול, הוא החליט להתנקם בפטרוס, יעקב ויוחנן, וזה העסיק אותו הרבה יותר מן המחשבה על בגידה בישוע. ממש אז, עלתה ושלטה במוחו המודע מחשבה חדשה: הוא הולך לקנות לעצמו כבוד, ואם ניתן לעשות זאת תוך שינקום באלה שתרמו לאכזבה הגדולה בחייו, מה טוב. אחזה בו קונספירציה איומה של בלבול, גאווה, ייאוש ונחישות. לכן, ראוי להבהיר שיהודה לא הלך לביתו של כיפא כדי לארגן את בגידתו בישוע עבור בצע כסף.
עם התקרב יהודה לביתו של כיפא, הוא החליט סופית לנטוש את ישוע ואת אֵחיו השליחים; לאחר שהחליט לנטוש את תנועת מלכות השמים, הוא היה נחוש להבטיח לעצמו כמה שיותר כבוד ויקר, את מה שחשב פעם שיקבל כאשר דבק בישוע ובבשורת המלכות החדשה. כל השליחים שאפו בעבר למה ששאף יהודה, אך בחלוף הזמן, הם למדו להעריך את האמת ולאהוב את ישוע, או לפחות למדו לעשות כן יותר מיהודה.
בן דודו של הבוגד הציג אותו בפני כיפא ושליטי היהודים, והסביר שיהודה גילה את טעותו והלך שולל אחר תורתו של ישוע וכעת החליט להצהיר בפומבי ובאופן רשמי על ניתוק הקשר עם בן הגליל ובה בעת לבקש להתקבל שוב לשורות אחיו בני יהודה ולזכות מחדש באמונם. הדובר בשם יהודה המשיך והסביר שיהודה הכיר בכך שלמען שלום ישראל עדיף שישוע ייעצר וכי כדי להביע את צערו על כך שהשתתף בתנועה שגויה כזו וכאות לכנותו ולחזרתו לתורת משה, הוא בא כדי להציע את שירותי לסנהדרין ולדאוג לכך שהמפקד שקיבל את פקודת המעצר של ישוע יוכל לבצעה בשקט ובכך להימנע מן הסכנה של התקוממות ההמונים ומן הצורך לדחות את ביצוע המעצר עד לאחר הפסח.
כאשר סיים בן דודו את דבריו, הוא הציג את יהודה, אשר צעד לפנים בסמוך לכוהן הגדול ואמר: ״אעשה את כל אשר הבטיח בן דודי, אך מה תתנו לי אתם בעבור שירות זה? נדמה כי יהודה לא הבחין במבט הבוז ופילו גועל שעלה על פניו של כיפא קשה-הלב, הגאה; לבו היה נתון יותר מדי להאדרה עצמית ולמילוי תשוקותיו לרוממות עצמית.
אז השפיל כיפא את מבטו על הבוגד ואמר: ״יהודה, לך למפקד המשמר וקבע אתו כיצד להביא את ׳המאסטר׳ שלך אלינו, הערב או מחר בערב, ולאחר שתמסור אותו לידינו, תקבל גמולך על השירות.״ שמע זאת יהודה, הלך מעם הכוהנים הראשיים והשליטים והתייעץ עם מפקד משמר המקדש כדי לקבוע את אופן מעצרו של ישוע. יהודה ידע שישוע נעדר מן המחנה ולא ידע מתי ישוב באותו הערב, ולכן קבעו את המעצר לערב למחרת (יום חמישי), לאחר שכל תושבי ירושלים וכל עולי הרגל יפרשו לשנת הלילה.
שיכור ממחשבות גדלוּת תהילה, שב יהודה לעמיתיו במחנה. ימים רבים חלפו מאז הרגיש כך. הוא הצטרף לישוע מתוך תקווה שיום אחד יהפוך לאדם חשוב במלכות החדשה. לבסוף הבין שלא תהיה מלכות חדשה כפי שקיווה לה. אך הוא שמח בכך שברוב חכמתו הצליח להמיר את אכזבתו מכך שלא הצליח לרכוש תהילה במלכות החדשה המיוחלת לכבוד ולגמול שיקבל בסדר הישן, אשר כעת האמין שישרוד, ושהוא היה בטוח שיחסל את ישוע ואת כל שייצג. המניע המודע האחרון שמאחורי בגידתו של יהודה בישוע היה אקט של פחדנות של בוגד אנוכי שחשב רק על ביטחונו ותהילתו שלו עצמו בלא להתחשב כלל בהשלכות של התנהגותו על ׳המאסטר׳ שלו וחבריו לשעבר.
תמיד היה זה כך. זמן רב עסק יהודה במחשבות נקם מכוונות, נחושות, ואנוכיות אשר הלכו וצמחו בדעתו ובלבו לכדי תשוקת נקמה, שנאה, רוע וחוסר נאמנות. ישוע אהב את יהודה וסמך עליו כשם שאהב את שאר השליחים וסמך עליהם, אך יהודה לא הצליח לפתח נאמנות ואמון ולאהוב אותו בחזרה בלב שלם. כמה מסוכנת יכולה להפוך השאפתנות כאשר היא נקשרת לאינטרס העצמי ומונעת מעיקרה מנקמה יוקדת וממושכת! כמה מרסקת הינה האכזבה שחווים אותם טיפשים שמתמקדים בפיתויי הזמן החמקמקים ואינם כלל רואים את הישגי העד הגבוהים יותר, האמתיים יותר של עולמות הנצח של הערכים האלוהיים ומציאויות הרוח האמתיות. יהודה השתוקק לכבוד בעולם והתאהב בתשוקה זו בכל מאודו; שאר השליחים השתוקקו אף הם לכבוד ויקר אך אהבו את ישוע בלבבם ועשו כמיטב יכולתם לאהוב את האמתות שלימד אותם.
אף כי באותה העת יהודה לא הבין זאת, הוא ביקר את ישוע בתת המודע מאז שהורדוס ערף את ראשו של יוחנן. עמוק בלב, יהודה תמיד נטר לישוע טינה על כך שלא הציל את יוחנן. אל תשכחו שיהודה היה תלמידו של יוחנן לפני שהלך אחר ישוע. וכל הטינה האנושית הזו, כל האכזבות המרות הללו, הפכו לשכבות של שנאה אותן הניח יהודה בנשמתו וכעת התארגנו היטב בתת המודע שלו והיו מוכנות לזנק ולאפוף אותו כשהעז להפריד עצמו מהשפעתם התומכת של אחיו ובה בעת חשף עצמו לרמיזות הפקחיות וללעג הסמוי של אויבי ישוע. בכל פעם שיהודה נתן לתקווה שלו לעוף גבוה וישוע עשה או אמר משהו שריסקה אותה לרסיסים, נוצרה בלבו של יהודה צלקת נוספת של טינה ומרירות; והצלקות הלכו ורבו עד שאותו הלב, אשר פעמים רבות נפגע כל כך, פסק מלאהוב את האדם אשר גרם לו לחוות עוגמת נפש שכזו, שכן אף כי כוונותיה של אישיות זו היו טובות, היא נמלאה בפחדנות והתרכזה בעצמה. אף כי יהודה לא הבין זאת, הוא היה מוג לב. לפיכך, תמיד נטה לייחס לישוע פחדנות כאשר זה סרב לדבוק בכוח או להתהדר תהילה כנדמה כי הם זמינים וקלים להשגה. וכל בן תמותה יודע היטב כיצד אהבה, שאפילו פעם הייתה אמתית, יכולה בעקבות האכזבה, הקנאה וטינה ארוכת שנים להפוך בסופו של דבר לשנאה של ממש.
סוף סוף יכלו הכוהנים הראשיים והזקנים לנשום לרווחה למספר שעות. הם לא יידרשו לעצור את ישוע בפומבי, והעובדה שיהודה גיוס כבן ברית ובוגד הבטיחה כי ישוע לא יחמוק שוב מתחומי השיפוט שלהם כפי שעה פעמים רבות בעבר.
מכיוון שהיה זה יום רביעי, הערב במחנה התקיימה שעת חברה. ׳המאסטר׳ ניסה לעודד את שליחיו המדוכאים, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. כולם החלו להבין שמאורעות קשים והרסניים קרבים לבוא. הם לא יכלו להתעודד אפילו כאשר ׳המאסטר׳ סיפר אודות השנים מלאות העשייה שבילו יחד באהבה. ישוע הקפיד לשאול על משפחות כל השליחים ואף התבונן אל עבר דוד זבדיה ושאל אם מישהו שמע לאחרונה מאמו, מאחותו הקטנה או משאר בני משפחתו. דוד השפיל את מבטו והתבונן ברגליו; הוא חשש לענות.
אז הזהיר ישוע את חסידיו לבל יסמכו על תמיכת ההמונים. הוא הזכיר להם את החוויות שלהם בגליל כאשר שוב ושוב הלכו אחריהם ההמונים המשולהבים ואז פנו להם עורף באותה ההתלהבות וחזרו לצורת החיים ולאמונותיהם הקודמות. ואז אמר: ״לכן, אל תלכו שולל אחר ההמונים הרבים אשר שמעו אותנו במקדש ונדמה שהאמינו לתורתנו. ההמונים הללו מאזינים לאמת ומאמינים לה באופן שטחי ומנטלי, אך רק מעטים מתירים לדברי האמת להכות שורשים חיים בלבם. בשעת צרה אמתית, לא ניתן לסמוך על אלה שמכירים את הבשורה בדעתם בלבד ולא חוו אותה בלב. כאשר יסכימו שליטי היהודים לחסל את ׳בן האדם׳ וכאשר יתקפו כאיש אחד, אתם תראו שההמונים יתפזרו בבהלה או יעמדו בדממה ובתדהמה בעוד המנהיגים העיוורים הללו יובילו את מורי בשורת האמת למותם. ואז, כאשר ייפלו עליכם הצרות והקשיים, יתפזרו גם אחרים, שחשבתם שהם אוהבי אמת, מהם יתכחשו לבשורה ויינטשו אתכם. כמה מן הקרובים לנו כבר החליטו לנטוש. היום נחתם כהכנה לזמנים שעתידים לבוא. שימו לב, אפוא, והתפללו לכוח לימים הבאים.״
מצב הרוח במחנה היה טעון במתח בלתי מוסבר. שליחים דוממים באו והלכו, ותקשרו רק עם דוד זבדיה. לפני תום הערב, אחדים ידעו שאלעזר נס בבהלה מבית עניא. על-אף שבילה יום שלם בחברת ׳המאסטר׳, היה יוחנן מרקוס דומם מאוד לאחר ששב למחנה. כל ניסיון לדובב אותו רק העיד על כך שישוע אמר לו לא לדבר.
אפילו מצב הרוח העליז של ׳המאסטר׳, ונטייתו הלא שכיחה להתרועע הפחידה אותם. כולם הרגישו את הבידוד האיום שעומד להתרחש עליהם בפתאומיות מרסקת ובאימה שאין לחמוק ממנה. הם הרגישו במעורפל את העומד לבוא, ואיש לא חש מוכן לכך. ׳המאסטר׳ נעדר כל היום; הם התגעגעו אליו המון.
ערב יום רביעי היה נקודת השפל במעמדם הרוחני עד לשעת מותו של ׳המאסטר׳. אך כי היום שלמחרת היה קרוב ביום ליום ששי הטרגי, הוא עדיין היה עמם והשעות הקשות חלפו יותר בקלות.
ישוע ידע שהלילה הוא הלילה האחרון בו יישן לצד בני משפחתו הנבחרים על-פני האדמה. היה זה מעט לפני חצות הליל כשישוע פיזר אותם ואמר: ״לכו לישון אחי, והשלום יהיה עליכם עד שנקיץ מחר, לעוד יום בו נעשה את רצון ׳האב׳ ונחווה את השמחה של הידיעה שאנו בניו.״
ישוע התכוון לבלות יחד עם שליחיו וכמה תלמידים נאמנים ומסורים את יום חמישי זה, יומו החופשי האחרון כבן אלוהי שהתגשם בגוף. מעט לאחר ארוחת הבוקר, הוביל אותם לפינה נסתרת מרחק קצר מעל למחנה שלהם, שם לימד אותם אמתות חדשות רבות. אף כי ישוע נשא דרשות אחרות באזני השליחים בשעות המוקדמות של הערב, שיחה זו של בוקר יום חמישי הייתה שיחת הפרידה שלו מן השליחים והתלמידים הנבחרים, יהודים וגויים כאחד. כל השניים עשר פרט ליהודה היו נוכחים. פטרוס, כמו גם כמה שליחים אחרים, ציינו את היעדרו, וכמה מהם סברו שישוע שלח אותו לירושלים לטפל בעניין כלשהו, ככל הנראה בקשר לחגיגות הפסח הממשמשות. יהודה לא שב למחנה עד לאמצע שעות אחר הצהריים, מעט לפני שישוע הוביל את השניים עשר לירושלים, לסעודה האחרונה.
במשך יותר משעתיים, שוחח ישוע עם כחמישים מתלמידיו הנאמנים וענה על שתיים עשרה שאלות הנוגעות לקשר בין מלכות השמים למלכויות העולם הזה, וכן לקשר בין היות האדם בן האלוהים לבין היותו אזרח של ממשלות הארץ. במונחים של היום, ניתן לסכם ולהציג דרשה זו כך:
מכיוון שמלכויות העולם הזה הינן חומריות, הן עשויות לעיתים קרובות להידרש לכוח פיזי כדי להוציא לפועל את החוק ולשמור על הסדר. מאמיני אמת במלכות השמים לא יידרשו להפעיל כוח פיזי. מכיוון שמלכות השמים הינה אחווה רוחנית של בני האל שנולדו מן הרוח, רק ברוח ניתן לקדמה. ההבדל בגישה מתייחס לקשר בין מלכות המאמינים למלכויות הממשל האזרחי ואינו מבטל את זכותן של קבוצות חברתיות של מאמינים לשמור על הסדר ולהשית משמעת על חברים סוררים ובלתי ממושמעים.
אין שום סתירה בין היותכם בנים במלכות הרוח להיותכם אזרחים של ממשל אזרחי או חילוני. על המאמין מוטלת החובה לתת לקיסר את אשר לקיסר ולתת לאל את אשר לאל. לא יכולה להיות כל סתירה בין שתי החובות הללו, האחת חומרית והשנייה רוחנית, אלא אם יתיימר הקיסר לנכס לעצמו את זכויותיו של האל ולתבוע כי יסגדו לו רוחנית, שהוא יהיה מושא הסגידה העליון. במקרה כזה, עליכם לסגוד לאל בלבד ולבקש להאיר את עיניהם של שליטי הארץ הטועים ובכך להוביל גם אותם להכיר ׳באב׳ שבשמים. אל לכם לסגוד רוחנית את שליטי הארץ; באותה המידה, אל לכם להשתמש בכוחות הפיזיים של ממשלות הארץ, אשר ביום מן הימים עשויים שליטיהן להפוך אף הם למאמינים, כדי להרחיב את מלכות הרוח.
מנקודת המבט של הציוויליזציה שמתקדמת, היותכם בנים במלכות תסייע לכם להפוך לאזרחים אידאלים של ממלכות העולם הזה. זאת, משום שהאחווה והשירות הינן אבני היסוד של מלכות השמים. קריאת האהבה של מלכות הרוח תתברר כתרופת נגד יעילה לחיסול דחפי השנאה של אזרחיהן מחרחרי המלחמה הבלתי מאמינים של ממלכות הארץ. אך בנים אלה, אשר דבקים בחומר ומצויים בחשיכה, לעולם לא ידעו את אור רוח האמת שלכם אלא אם תתקרבו אליהם מאוד הודות לשירות הבלתי אנוכי שלכם לחברה, אשר נובע באופן טבעי מפירות הרוח של חווית החיים של כל מאמין יחיד.
כבני תמותה, כבני אדם חומריים, אתם אכן אזרחים של ממלכות הארץ. ראוי לכם להיות אזרחים טובים, טובים אף יותר בשל העובדה שנולדתם מחדש כבני רוח של מלכות השמים. כבנים מוּארֵים-באמונה, כבנים משוחררי-רוח, מוטלת עליכם האחריות הכפולה לשרת את האדם ואת האל, בו בעת שאתם נוטלים על עצמכם מרצונכם חובה קדושה שלישית: לשרת את אחוות המאמינים יודעי-האל.
נאסר לכם לסגוד לשליטים של הזמן, ונאסר עליכם להפעיל כוח גשמי כדי לקדם את מלכות הרוח; אך עליכם להפגין את סעד הצדיקות ולשרות באהבה את המאמינים ואת הבלתי מאמינים כאחד. ׳רוח האמת׳ הכבירה שורה על בשורת המלכות, ובקרוב תשטוף אותה הרוח, אותה אשלח, כל בשר. פירות הרוח, השירות האמתי והאוהב שלכם, הינם המנוף החברתי הכביר אשר ירומם את הגזעים מן החשיכה, ׳ורוח האמת׳ הזו תשמש לכם כמכפיל כוח למנוף.
היו חכמים ונבונים בכל מגעיכם עם השליטים האזרחיים הבלתי מאמינים. הפגינו שיקול דעת ואת יכולתכם ליישב מחלוקות קטנות ולגשר על אי-הבנות פעוטות. נסו בכל דרך אפשרית, כל דרך שאיננה פוגעת בנאמנות שלכם לשליטי היקום, לחיות בשלום עם כולם. היו חכמים כנחשים ותמימים כיונים.
כתוצאה מכך שתהפכו לבנים מוארים של המלכות, תהפכו לאזרחים טובים יותר של הממשלות האזרחיות; כך גם שליטיהן של ממשלות הארץ יהפכו לשליטים אזרחיים טובים יותר כתוצאה מאמונתם בבשורת מלכות השמים. כל מאמין במלכות שדבק בשירות בלתי אנוכי לזולת וסוגד בתבונה לאל יהפוך לאזרח טוב יותר בעולם, ואילו לאזרחים ישרים, אשר מתמסרים בדבקות לחובותיהם בעולם, יהיה קל יותר לשמוע את הרוח הקוראת להם להצטרף כבנים במלכות השמים.
כל עוד שליטי ממשלות הארץ מבקשים להפעיל סמכות דיקטטורית דתית, כל אלה שמאמינים בבשורה זו יכולים לצפות רק לצרות, לרדיפות ואפילו למוות. אך האור שאתם מפיצים בעולם, ואפילו האופן בו תסבלו ותמותו עבור בשורת המלכות, הוא כשלעצמו יאיר לבסוף את העולם כולו וכתוצאה מכך תיפרדנה בהדרגה הדת והפוליטיקה. ההטפה המתמדת לבשורת מלכות זו תניב יום אחד לאומות כולן שחרור, חופש אינטלקטואלי וחירות דתית בלתי תאומן.
תחת הרדיפות שעתידות להתרחש בקרוב מיד אלה ששונאים את בשורת האושר והחירות הזו, אתם תשגשגו והמלכות תצלח. אך בזמנים שלאחר מכן צפויה לכם סכנה איומה משום שרוב בני האדם יתייחסו בחיוב למלכות המאמינים ורבים מן האנשים במקומות הגבוהים יקבלו לכאורה את בשורת מלכות השמים. לימדו לשמור אמונים למלכות גם בימי שלום ושגשוג. אל תפתו את מלאכי השרת שלכם להוליך אתכם בדרכים של קושי אשר מיועדות להציל באהבה את נשמותיכם שהקלוּת הסיחה אותן.
זכרו שמוניתם להטיף לבשורת המלכות – הרצון העילאי לעשות את רצון ׳האב׳ הכרוך בשמחה העילאית של ההכרה באמונה של היותכם בני האל – ואסור לכם לאפשר לדבַר כלשהו להסיח אתכם מחובה זו. תנו לאנושות כולה ליהנות משפע סעד הרוח האוהב שלכם, מן ההתייחדות האינטלקטואלית המאירה שלכם, ומן השירות המרומם שלכם לחברה; אך אל תרשו לדבר מכל המעשים ההומניטריים הללו, ואף לא לכל אלה גם יחד, לתפוש את מקומה של ההטפה לבשורה. הסעד החברתי הכביר הזה הינו תוצאת לוואי של סעדים והתמרות כבירים ועדינים עוד יותר שמחוללת ׳רוח האמת׳ החיה בלבו של מאמין במלכות וגם בשל ההבנה של האדם שאמונתו של אדם שנולד מן הרוח מבטיחה לו יחסי אחווה חיים עם אלוהי הנצח.
אל לכם לקדם את האמת או לבסס את יושרה באמצעות כוחות הממשל האזרחיים או חוקים חילוניים. תמיד מותר לכם לפעול כדי לשנות את דעתו של אדם, אך לעולם אל תעזו להכריח אותו. אל תשכחו את החוק האנושי הגדול של ההוגנות, החוק שלימדתי אתכם בצורתו החיובית: מה שהייתם חפצים שאחרים יעשו לכם, כך עשו לאחרים.
כאשר נקרא מאמין במלכות לשרת את הממשל האזרחי, תנו לו לשרת ממשלה זו כאזרח של העולם של. יחד עם זה, על המאמין להפגין בשירותו האזרחי את כל איכויות האזרחות שהשתבחו בו הודות להארה הרוחנית שמתרחשת בשל החיבור בין דעת בן התמותה לבין רוח אלוהי הנצח השוכנת בהּ. אם אדם בלתי מאמין נמצא ראוי לשרת בתפקיד אזרחי רם, ראוי לכם לבדוק ברצינות אם לא יבשו שורשי האמת בלבכם בשל היעדרם של מי החיים של השילוב בין ההתייחדות הרוחנית לבין השירות לחברה. ראוי לה למודעוּת של היותכם בנים לאל לחזק את כלל השירות שמעניקים בחייהם כל גבר, אישה או ילד אשר קיבלו דחף עצום שכזה לכישורים הטבועים באישיותו האנושית.
אל תהיו מיסטיקנים פסיביים או סגפנים דהויים; אל תהפכו לחולמניים ולנוודים אשר סומכים על ההשגחה העליונה שתספק להם גם את צרכי החיים. אכן, אתם נדרשים להיות עדינים ביחס שלכם לבני תמותה שוגים, סבלניים ביחס שלכם לאנשים בורים, ולגלות סובלנות כשמתגרים בכם; אך עליכם גם להגן באומץ על הצדיקים, להפיץ בעוצמה את האמת ולפעול באגרסיביות להטפה לבשורת המלכות, אפילו עד לקצוות תבל.
בשורת מלכות זו הינה אמת חיה. כפי שאמרתי לכם, היא כמו השמרים בבצק וכמו זרע של חרדל; וכעת, אכריז כי היא כמו הגרעין של יצור חי אשר מדור לדור נותר אותו גרעין חי אך מתפתח ומתבטא באופנים שונים וצומח ומשתנה בהתאם לנדרש ובהתאם לצרכים הייחודים של כל דור ודור. ההתגלות שהצגתי לכם הינה התגלות חיה, ואני רוצה שתישא פירות בכל אינדיבידואל ובכל דור בהתאם לחוקי הצמיחה והגידול הרוחניים, ובהתאם להתפתחות הרוחנית המתואמת. מדי דור ודור, חייבת בשורה זו להפגין חיוניות הולכת וגדלה ולבטא עומק רוחני גדול יותר. אין להתיר לה להפוך לזיכרון קדוש ותו לא, למסורת אודותיי ואודת הימים בהם אנו חיים.
ואל תשכחו: לא התקפנו ישירות ובאופן אישי את האנשים שיושבים על כס משה או סמכותם; רק הצענו להם את האור החדש, אותו הם דחו בנחישות. רק התקפנו אותם כשהוקענו אותם על חוסר נאמנותם הרוחנית לאותן אמתות אותן הם מתיימרים ללמד ועליהן הם מתיימרים לשמור. התנגשנו עם השליטים בדין ועם המנהיגים המוכרים רק כאשר הם הפריעו לנו באופן ישיר במלאכת ההטפה לבשורת המלכות לבני האדם. ואפילו כעת, לא אנו מתקיפים אותם, אלא הם אלה המבקשים להשמידנו. אל תשכחו שהוסמכתם לצאת ולהטיף רק את החדשות הטובות. אל לכם להתקיף את המסורת הישנה; עליכם להוסיף בכישרון את השמרים לתוך האמונות שמקדם. תנו ׳לרוח האמת׳ לעשות את מלאכתה. תנו לעימות להגיע רק כאשר אלה שמתעבים אתכם כופים אותו עליכם. אך כאשר האדם שדבק במכוון בחוסר האמונה תוקף אתכם, אל תהססו להגן בנחישות על האמת שהצילה וקידשה אתכם.
תמיד זכרו לאהוב זה את זה, גם בתוך תהפוכות החיים. אל תריבו עם אחרים, גם לא אם הלא-מאמינים. היו רחומים אפילו כפי אלה שמתעללים ומתעבים אתכם. היו אזרחים נאמנים, אומנים ישרים, שכנים ראויים לשבח, בני משפחה מסורים, הורים מבינים, ומאמינים כנים במלכות אחוות ׳האב׳. תהא רוחי עמכם, מעכשיו ועד לסוף העולם.
השעה הייתה כמעט אחת אחר הצהריים, כאשר סיים ישוע ללמד, והם זבו מיד למחנה שם הכינו דוד ועמיתיו ארוחה עבורם.
רק למעטים ממאזיניו של ׳המאסטר׳ ניתנה ההזדמנות להאזין לדרשה שנשא אותו בוקר. מכל המאזינים, היוונים הבינו אותו יותר מכולם. אפילו אחד עשר השליחים התבלבלו מכך שאזכר ממשלות פוליטיות עתידיות ודורות עתידיים של מאמיני המלכות. מרבית מחסידיו המסורים ביותר של ישוע לא הצליחו ליישב בין סיום משימתו על-פני האדמה לבין ההתייחסויות שלו לפעילויות המלכות העתידיות הנרחבות. כמה מן המאמינים היהודים הללו החלו להרגיש שהטרגדיה הגדולה ביותר שהתרחשה מעודה על הארץ ממשמשת ובאה, אך לא הצליחו ליישב בין תחושת האסון המתקרב לבין מצב רוחו העליז והאדיש שלו או הדרשה שנשא בבוקר, במהלכה התייחס שוב ושוב למה שיקרה בעתיד במלכות השמימית אשר תתפרש על פני עידנים זמן ארוכים ותתייחס לממלכות רבות שבארץ.
עד לצהרי היום, ידעו כל השליחים והתלמידים שאלעזר נס בבהלה מבית עניא. הם החלו לחוש את הנחישות המאיימת של שליטי היהודים לשים קץ לישוע ולתורתו.
הודות לפעולתם של סוכניו החשאיים בירושלים, נודעו לדוד זבדיה מלוא הפרטים אודות התקדמותה של התכנית לעצור ולהרוג את ישוע. הוא ידע הכול אודות חלקו של יהודה במזימה, אך מעולם לא גילה זאת למי מהשליחים או התלמידים. מעט לאחר ארוחת הצהריים, לקח את ישוע הצדה והעז לשאול אותו אם ידע – אך לא הצליח לסיים את שלתו. ׳המאסטר׳ הרים את ידו, עצר אותו ואמר: ״כן, דוד, אני יודע את הכול, ואני יודע שאתה יודע, אך וודא שלא תספר על כך דבר לאיש. אל תטיל ספק בכך שבסופו של דבר יתמלא רצון האל.״
השיחה עם דוד נקטעה בשל הגעתו של שליח מפילדלפיה, אשר הביא מסר מאבנר. לאבנר נודע על המזימה להרוג את ישוע והוא שאל אם לצאת לירושלים. השליח מיהר לשוב לפילדלפיה עם המסר הבא: ״המשך בעבודתך. םא אעזוב את הגוף, הרי זה רק כדי שאוכל לשוב ברוח. לא אטוש אותך. אהיה עמך עד הסוף.״
בערך באותו הזמן הגיע פיליפוס ׳למאסטר׳ ושאל: ״׳מאסטר׳, זמן הפסח מתקרב, היכן תרצה שנסעד את הסעודה?״ שמע ישוע את שאלתו של פיליפוס וענה: ״לך והבא את פטרוס ויוחנן, ואנחה אתכם ביחס לסעודה שנסעד יחד הערב. בקשר לפסח, על זה תתנו את הדעת לאחר שקודם נעשה זאת.״
כאשר שמע יהודה את ׳המאסטר׳ מדבר עם פיליפוס על הנושאים הללו, הוא התקרב כדי לשמוע את השיחה. אך דוד זבדיה, אשר עמד בסמוך, ניגש אל יהודה והחל לשוחח איתו בזמן שפיליפוס, פטרוס ויוחנן הלכו הצדה לשוחח עם ׳המאסטר׳.
אמר ישוע לשלושה: ״לכו מיד לתוך ירושלים, וכשתיכנסו בשער תראו אדם שנושא כד מים. הוא ידבר אליכם, ואתם תלכו אחריו. כשיוביל אתכם לבית מסוים, כנסו אחריו ושאלו את בעל הבית הטוב, ׳היכן חדר האורחים שבו יסעד המאסטר עם שליחיו?׳ לאחר שתשאלו, בעל הבית יראה לכם את חדר עליון אשר מוכן ומזומן עבורנו.״
כאשר הגיעו השליחים לעיר, הם פגשו את האדם עם כד המים ליד השער, הלכו אחריו לביתו של יוחנן מרקוס, שם פגש אותם אבי הנער והראה להם את החדר העליון שהיה מוכן לסעודת הערב.
וכל זה אירע כתוצאה מהבנה מוקדמת בין ׳המאסטר׳ ליוחנן מרקוס, עליה סיכמו בשעות אחר הצהריים של היום הקודם, בזמן ששהו לבדם בגבעות. ישוע רצה להבטיח לעצמו את הסעודה הבלתי מופרעת הזו עם שליחיו, והאמין שאם יהודה יידע עליה מבעוד מועד, הוא עלול לסכם עם אויביו על מעצרו. לכן ערך סיכום בחשאי זה סיכום זה עם יוחנן מרקוס. כך, ליהודה לא נודע מקום המפגש עד לשעה מאוחרת יותר, עד לאחר שהגיע לשם בלוויית ישוע ושאר השליחים.
לדוד זבדיה היו ענייני עסקיים רבים לסגור עם יהודה, וכך מנע ממנו בקלות מלעקוב אחר פטרוס, יוחנן ופיליפוס, כפי שחפץ מאוד לעשות. כאשר נתן יהודה לדוד סכום מסוים לצידה, אמר לו דוד: ״יהודה, לא יהיה זה רעיון טוב אם, לאור הנסיבות, תיתן לי מעט כסף למפרע עבור מה שאצטרך בפועל?״ יהודה חשב לרגע וענה: ״כן, דוד, אני חושב שזה יהיה נבון. למעשה, לאור הנסיבות המאיימות בירושלים, אני סבור שמוטב שאעביר את כל הכסף אליך. הם זוממים כנגד ׳המאסטר׳, ולמקרה שמשהו יקרה לי, ראוי שלא תינזק.״
וכך קיבל דוד את כל קופת השליחים ואת הקבלות על כל ההפקדות. לשליחים נודע על כך רק למחרת בערב.
שבעה ארבע וחצי אחר הצהריים, שבו שלושת השליחים ומסרו לישוע שהכול מוכן לסעודה. ׳המאסטר׳ התכונן מיד להוביל את שניים עשר שליחיו לאורך הדרך לבית עניא ולתוך ירושלים. זו הייתה הפעם האחרונה בה צעד יחד עם כל השניים עשר.
ושוב, כדי להימנע מן ההמונים שהרו דרך עמק קידרון הלוך ושוב בין המחנה בגת שמנים לירושלים, צעדו ישוע והשניים עשר אל הצלע המערבית של הר הזיתים כדי לפגוש בדרך מבית עניא שמובילה מטה אל העיר. כשהתקרבו למקום בו השתהה ישוע בערבו של היום הקדום כדי לשאת דרשה על חורבן ירושלים, הם עצרו שלא במודע, והתבוננו בדממה מטה אל העיר. מכיוון שהקדימו מעט, ומכיוון שישוע ביקש להימנע מלעבור דרך העיר לפני שקיעת החמה, הוא אמר לעמיתיו:
״שבו ונוחו ואספר לכם את מה שחייב ועתיד לקרות בקרוב. כל השנים הללו חייתי ביניכם כאח, לימדתי אתכם את האמת אודות מלכות השמים, וגיליתי לכם הרבה מסודותיהּ. ואכן, ׳אבי׳ ביצע פעולות מרהיבות רבות כחלק ממשימתי על-פני האדמה. אתם הייתם עדים לכל אלה ונטלתם חלק בחוויה של פעולה במשותף עם האל. ואתם יכולים להעיד שזה זמן מה אני מזהיר אתכם שעלי לשוב בקרוב למלאכה שהטיל עלי ׳האב׳ לעשותהּ; סיפרתי לכם בפשטות שאני חייב לעזוב את העולם הזה כדי להמשיך בעבודת המלכות. לכן ייחדתי אתכם בגבעות של כפר נחום. כעת, עליכם לקחת את החוויה שחוויתם איתי ולהתכונן לחלוק אותה עם אחרים. ממש כפי ׳שהאב׳ שלח אותי לעולם הזה, אני עתיד לשלוח אתכם לייצג אותי ולסיים המלאכה שהתחלתי.
״אתם מתבוננים כעת מטה בצער אל העיר, כי שמעתם את דברַי המנבאים את קיצה של ירושלים. הזהרתי אתכם מראש לבל תמותו גם אתם כשתחרב ובכך תתעכב ההטפה לבשורת המלכות. בדומה לכך, אני מזהיר אתכם לבל תחשפו שלא לצורך לסכנה כאשר יבואו לקחת את ׳בן האדם׳. אני חייב ללכת, אך עליכם להישאר ולהעיד על הבשורה כשאלך, ממש כפי שהזהרתי את אלעזר לנוס מפני זעם האדם כדי שיוכל לספר על תפארת האל. אם ׳אבי׳ רוצה שאעזוב, לא תוכלו לעשות דבר כדי לסכל את התכנית האלוהית. תהיינה נשמותיכם אמיצות בהגנתן על המלכות בכוח הרוח, אך אל תנסו להגן בטיפשות על ׳בן האדם׳. אינני נזקק לעזרה מאדם כלשהו; ממש כעת עומדים הכן צבאות השמים בסמוך; אך אני נחוש לעשות את רצון ׳אבי׳ שבשמים, ומשום כך עלינו להסכין עם מה שעתיד להתרחש עלינו בקרוב.
״כאשר תחזו בחורבן העיר, אל תשכחו שכבר באתם בשערי חיי הנצח של שירות עד במלכות השמים, זו אשר לעד מתקדמת, ואפילו בשערי שמי השמים. ראוי לכם לדעת שמשכנות רבים ביקומו של ׳אבי׳ וביקומי שלי, וכי לילדי האור ממתינות להתגלות ערים שבנה האל ועולמות בהם החיים מתנהלים כסדרם בצדיקות ובשמחת האמת. הבאתי את מלכות השמים אליכם כאן אל הארץ, אך אני מכריז באוזניכם כי כל אלה אשר באמונה יבואו בה ויישארו בה הודות לשירות חי של אמת, ודאי יעפילו לעולמות של מעלה וישבו לצידי במלכות הרוח של ׳אבינו׳. אך ראשית, עליכם לשנס מותניים ולהשלים את המלאכה שהתחלתם איתי. ראשית, עליכם להתנסות בקשיים רבים ולחוות צער רב – והמבחנים הללו ממש כעת עומדים לפתחנו – ולאחר שתסיימו את עבודתכם בארץ, תבואו אלי בשמחה, ממש כפי שאני סיימתי את מלאכת ׳אבי׳ על הארץ ואני עתיד לחזור לחיקו.״
לאחר שסיים ׳המאסטר׳ את דבריו, הוא קם והם כולם הלכו בעקבותיו במורד הר הזיתים ואל תוך העיר. למעט שלושה מן השליחים, איש לא ידע לאן מועדות פניהם כאשר צעדו בסמטאות הצרות והחשיכה החלה לרדת. הם פגשו בהמונים, אך איש לא זיהה אותם או ידע ׳שבן האל׳ צועד בדרכו למפגש האנושי האחרון עם שגרירי המלכות הנבחרים שלו. איש מן השליחים גם לא ידע שאחד מהם כבר חבר לקנוניה לבגוד ׳במאסטר׳ ולמסור אותו לידי אויביו.
יוחנן מרקוס עקב אחריהם כל הדרך אל העיר, ולאחר שבא בשעריה, מיהר דרך רחוב אחר כדי להמתין להם בבית אביו לכשיגיעו לשם.
במהלך אחר הצהריים של יום חמישי, כאשר פיליפוס הזכיר ׳למאסטר׳ על חג הפסח המתקרב ושאל לגבי תכניותיו לחג, הוא התכוון לסדר שאמור היה להיערך בערב למחרת, ערב יום ששי. היה נהוג להתחיל בהכנות לחג לא יאוחר מאשר בצהרי היום הקודם. ומכיוון שעבור היהודים היום התחיל עם שקיעת החמה, פירושו של דבר שאת ארוחת החג שחל בשבת יאכלו בששי בערב, זמן מה לפני חצות הליל.
ומשום כך, השליחים התבלבלו ולא הצליחו כלל להבין את הכרזתו של ׳המאסטר׳ שקבע שהם יחגגו את הפסח יום קודם לכם. הם חשבו, או לפחות כמה מהם חשבו, שהוא ידע שהוא עתיד להיעצר עוד לפני סדר הפסח בששי ולפיכך קרא להם לסעודה מיוחדת בערב יום חמישי. אחרים סברו שזה פשוט היה מאורע מיוחד אשר קדם לסדר הפסח.
השליחים ידעו שישוע חגג סדרי פסח ללא השה; הם ידעו שהוא עצמו לא השתתף אישית במנהגי הקרבת הקורבן של הדת היהודית. פעמים רבות אכל מן השה שהועלה כקורבן כאשר התארח אצל אחרים, אך מעולם לא הגישו קורבן בארוחה בה שימש הוא כמארח. אילו נעדר הקורבן מארוחת הפסח עצמה, לא היו השליחים מופתעים, ומכיוון שסעודה זו נערכה ביום קודם לכן, הם לא התייחסו כלל להיעדרו.
לאחר שהתברכו בקבלת הפנים של אביו ואמו של יוחנן מרקוס, עלו השליחים מיד לאולם העליון, ואילו ישוע השתהה ושוחח עם משפחת מרקוס.
הוסכם מראש ׳שהמאסטר׳ עתיד לחגוג מאורע זה לבדו עם שניים עשר שליחיו, ומשום כך לא סופקו משרתים לצרכיהם.
יוחנן מרקוס הוביל את השליחים למעלה, שם ראו אולם גדול ומרווח, אשר היה ערוך לעילא לסעודה. הם הבחינו שהלחם, היין, המים והעשבים היו כולם מוכנים בקצה אחד של השולחן. למעט בחלק זה, בו הונחו הלחם והמים, ניצבו סביב השולחן הארוך שלושה עשר כסאות הסבה, מהסוג בו נהגו יהודים אמידים לחגוג את הפסח.
עת נכנסו השניים עשר לעולם העליון, הם הבחינו בסמוך לדלת בקנקני מים ובכלי רחצה ומגבות לרחיצת הרגליים המאובקות; מכיוון שלא היו בנמצא משרתים לצורך זה, מיד כשיצא יוחנן מרקוס, החלו השליחים להתבונן זה בזה ולחשוב לעצמם, מי יירחץ את רגלינו? וכל אחד חשב לעצמו שלא הוא אשר ישרת את השאר.
ועת עמדו שם, חוככים בדעתם, הם הבחינו בסידורי הישיבה סביב לשולחן, וראו את כורסת המארח המוגבהת ומימינה כורסה אחת ואחד עשר כורסאות סביב לשולחן עד לקצה השני בה ניצב כיסא כבוד נוסף לימין המארח.
הם ציפו ׳שהמאסטר׳ יגיע בכל רגע, והתלבטו האם לבחור לעצמם מקומות ישיבה או להמתין לו שיראה להם היכן ישבו. בעוד הם מהססים, ניגש יהודה לכיסא הכבוד, זה שלשמאל כיסא המארח, וסימן שהוא מתעתד להסב שם, כאורח הכבוד. מעשה זה של יהודה מיד גרם לוויכוח רם בין שאר השליחים. מיד כשתפס יהודה את כיסא הכבוד, סימן לעצמו יוחנן זבדיה את הכיסא הבא בתור, זה שלימין המארח. שמעון פטרוס זעם על כך שיהודה ויוחנן בחרו לעצמם מקומות וצעד בבטחה הרחק מן השולחן ואל מול עיני שאר השליחים הכעוסים תפס את מקומו בכיסא הנמוך ביותר, האחרון בסדר הישיבה וזה שהיה בדיוק מול הכיסא שבחר יוחנן זבדיה. מכיוון שהשאר תפסו את הכיסאות המכובדים, פטרוס חשב לבחור את הפחות מכובד מכולם, לא רק לאות הפגנה כנגד גאוותם הבלתי מכובדת של אחיו, אלא בתקווה שישוע ייכנס, יראה אותו במקום הכי פחות מכובד ויקרא לו להתיישב במקום מכובד יותר, תוך כדי שהוא מסיט ממקומו את מי שהתיימר לכבד את עצמו.
לאחר שנתפשו המקומות המכובדים ביותר והכי פחות מכובדים, בחרו שאר השליחים את מקומותיהם, מהם ליד יהודה ומהם ליד פטרוס, עד שכולם התמקמו. וזהו סדר ישיבתם סביב השולחן בצורת-U : מימין ׳למאסטר׳, יוחנן; משאל, יהודה, שמעון הקנאי, מתי, יעקב זבדיה, אנדראס, התאומים לבית חלפי, פיליפוס, נתנאל, תמאס ושמעון פטרוס.
יחד נקבצו כדי לחגוג, או לפחות לשמור על רוחו של מוסד שקדם אפילו לתקופת משה וציין את הזמנים בהם היו אבותיהם עבדים במצרים. סעודת הערב הזו היא המפגש האחרון שלהם עם ישוע, ואפילו בנסיבות החמורות הללו שוב נכנעו השליחים, תחת הנהגתו של יהודה, לנטיותיהם הנושנות לבקש כבוד, העדפה והאדרה עצמית.
הם עדיין צעקו בכעס זה על זה כאשר הופיע ׳המאסטר׳ בדלת, שם השתהה קלות ומבע של אכזבה עלה לאיטו על פניו. ללא מילים, ניגש למקומו בלא ששינה את סדר מקומות הישיבה.
הם היו מוכנים להתחיל בסעודה, אלא שרגליהם היו עדיין מאובקות, ומצב רוחם היה רחוק מלהיות רגוע. עם הגעתו של ׳המאסטר׳, הם עדיין עסקו בהחלפת הערות פוגעניות זה כלפי זה, שלא לדבר על המחשבות שחלפו במוחותיהם של כמה מאלה ששלטו מספיק ברגשותיהם ונמנעו מלהביע אותם בפומבי.
לאחר שהתיישב ׳המאסטר׳ במקומו, שרר שקט למשך כמה רגעים. ישוע התבונן בכולם, פוגג את המתח בחיוך ואמר: ״מאד רציתי לחגוג את הסדר הזה אתכם. רציתי לאכול אתכם עוד פעם אחת לפני הסבל, וכשהבנתי שהגיעה שעתי, ארגנתי סעודה זו להיום בערב. בכל הנוגע למחר, כולנו מצויים בידי ׳האב׳, אשר את רצונו באתי לבצע. לא אוכל אתכם שוב עד לזמן בו תסבו איתי בממלכה שייתן לי ׳אבי׳ לאחר שאסיים את המשימה בשלהּ שלח אותי לעולם הזה.״
לאחר שעורבבו היין והמים, הביאו את הכוס לישוע, אשר לאחר שקיבלהּ מידי תֵדִי, החזיק אותה בידיו וברך עליה. לאחר הברכה, אמר: ״קחו כוס זו וחלקו אותה ביניכם, וכשתשתו ממנה, הבינו שלא אשתה יותר מפרי הגפן עמכם, שהרי זו לנו הסעודה האחרונה. כשנשב שוב יחד, יהא זה במלכות שתבוא.״
ישוע החל לדבר כך אל שליחיו מכיוון שידע שהגיעה שעתו. הוא הבין שהגיעה שעתו לשוב אל ׳האב׳, וכי מלאכתו על-פני האדמה כמעט ונשלמה. ׳המאסטר׳ ידע שגילה את אהבת ׳האב׳ ורחמיו לאנושות, ושסיים את שבשלו בא לעולם, וכי יקבל את כל השליטה והסמכות בשמיים ובארץ. בדומה לכך, ידע שיהודה איש-קריות גמר אומר בלבו לבגוד בו באותו הלילה ולמסור אותו לידי אויביו. הוא הבין שהבגידה הייתה מלאכת ידו של יהודה, אך גם מצאה חן בעיני לוציפר, שטן וקליגסטיה נסיך החושך. אך הוא לא פחד מאיש מאלה שביקשו למוטט אותו רוחנית יותר מאשר פחד מאלה שביקשו לחסל אותו פיזית. ׳המאסטר׳ חרד רק מפני דבר אחד, שלומם וגאולתם של חסידיו הנבחרים. ולפיכך, מתוך ידיעה שלמה ׳שהאב׳ הפקיד בידיו את כל הדברים, התכונן כעת ׳המאסטר׳ להציג את משל אהבת האח.
לאחר שתיית הכוס הראשונה בסדר, היה נהוג אצל היהודים שהמארח קם מן השולחן ונוטל את ידיו. בהמשך, לאחר הכוס השנייה, נהגו כל האורחים לקום וליטול אף הם את ידיהם. מכיוון שהשליחים ידעו ׳שהמאסטר׳ לעולם לא דבק בכללי הטקס של נטילת הידיים, הם היו סקרנים לדעת מה התכוון לעשות כאשר הוא קם בדממה מן השולחן לאחר ששתו את הכוס הראשונה וצעד לעבר הדלת, שם ניצבו כָּדֵי המים, הקערות והמגבות. סקרנותם הפכה לתדהמה כאשר חזו בו מסיר את חולצתו, מצייד עצמו במגבת ומתחיל לשפוך מים לתוך אחת מן הקערות שיועדו לרחיצת הרגליים. שערו בנפשכם עד כמה נדהמו שניים עשר הגברים הללו, אשר לפני זמן קט סֵרבו לרחוץ זה את רגליו של זה ורבו בקטנוניות על מקומות הישיבה סביב לשולחן, כאשר ראו אותו עושה דרכו בסמוך לחלק השולחן הפנוי ולעבר הכיסא הפחות מכובד מכולם, שם הסב שמעון פטרוס, ואז כורע ברך כמשרת ומתחיל להתכונן לרחוץ את רגליו של שמעון. עת כרע ׳המאסטר׳ ברך, קמו כולם על רגליהם כאיש אחד; אפילו יהודה הבוגד שכח לרגע את שפרסם אותו וקם יחד עם אחיו השליחים מתוך הפתעה, כבוד ותדהמה.
שם עמד שמעון פטרוס, משפיל מבטו אל פניו ההפוכות של ׳המאסטר׳ שלו. ישוע לא אמר דבר; לא היה בכך צורך שהרי היה ברור שהוא מתכוון לרחוץ את רגליו של שמעון פטרוס. פטרוס אהב את ׳המאסטר׳, על אף חולשותיו הפיזיות. הדייג הגלילי הזה היה האדם הראשון שהאמין בלב שלם באלוֹהיוּתוֹ של ישוע ואף הודה בפומבי ובפה מלא באמונתו זו. מאז, פטרוס מעולם לא הטיל ספק בטיבו האלוהי של ׳המאסטר׳. מכיוון שפטרוס העריץ וכיבד את ישוע בלבו, אין להתפלא על כך שנשמתו התרעמה על המחשבה שישוע כורע ברך לפניו כמעשה משרת פשוט ומתכוון לרחוץ את רגליו. לאחר שפטרוס התעשת מספיק כדי לפנות בדברים אל ׳המאסטר׳, הוא הביע את אשר על לבם של אחיו השליחים.
אמר פטרוס, לאחר כמה רגעים של מבוכה גדולה, ״׳מאסטר׳, אתה באמת מתכוון לרחוץ את רגלי? ואז, נשא ישוע את מבטו אל פניו של פטרוס ואמר: ״יכול להיות שלא תבין את המשמעות של מה שאני עתיד לעשות, אך לאחר מכן תבין את משמעותם של אלה.״ אז נשם שמעון פטרוס נשימה עמוקה ואמר, ״׳מאסטר, לעולם לא תרחץ את רגלי!״ כל אחד מן השליחים הניד בראשו לאות הסכמה על סירובם לתת לישוע להשפיל עצמו לפניהם.
בהתחלה, נגעה הנימה הדרמטית של המאורע הבלתי שגרתי הזה אפילו בלבו של יהודה איש-קריות; אך כאשר שפט האינטלקט הגאה שלו את שראה, הוא הסיק שהפגנת הענווה הזו אינה אלא דוגמה נוספת שמוכיחה ללא כל ספק כי ישוע לעולם לא יוכל להיות גואל ישראל, ושהוא לא טעה בהחלטתו לנטוש את תנועתו של ׳המאסטר׳.
בעודם עומדים שם, בתדהמה ובנשימה עצורה, אמר ישוע: ״פטרוס, אני מכריז שאם לא ארחץ את רגליך, אתה לא תוכל להשתתף במה שאני עתיד לעשות.״ כאשר שמע פטרוס הצהרה זו, וראה את ישעו ממשיך לכרוע ברך לרגליו, הוא לקח את אחת מאותן החלטות של ציות עיוור לדרישות של אדם שכיבד ואהב. כששמעון פטרוס החל להבין כי למעשה נלוותה לשירות הזה משמעות מסוימת שקבעה את הקשר שלו לעבודתו העתידית של ׳המאסטר׳, הוא לא רק השלים עם המחשבה שישוע עתיד לרחוץ את רגליו אלא הוסיף, באופן הנמהר שאפיין אותו: ״אם כך, ׳מאסטר׳, רחץ לא רק את רגלי אלא גם את ידי וראשי.״
אמר ׳המאסטר׳ בעודו מתכונן לרחוץ רגליו של שמעון: ״מי שכבר נקי נדרש רק לרחוץ את רגליו. היושבים כאן עמי הלילה נקיים – אך לא כולם. אך את אבק רגליכם היה עליכם לשטוף לפני שישבתם לאכול עמי. חוץ מזה, אני משרת אתכם כך כדי להדגים לכם את משמעותה של מצווה חדשה שאצווה אתכם מיד.״
וכך עבר בדממה ׳המאסטר׳ סביב לשולחן, רחץ את רגלי שניים עשר שליחיו ולא פסח אף על יהודה. לאחר שסיים ישוע לרחוץ את רגלי השניים עשר, לבש את גלימתו, חזר למקומו כמארח, התבונן בשליחיו הנבוכים ואמר:
״האם אתם באמת מבינים את מה שעשיתי עבורכם? אתם קוראים לי ׳מאסטר׳, וראוי לכם לקרוא לי כך, כי כזה אני. ואם ׳המאסטר׳ רחץ את רגליכם, מדוע לא הסכמתם אתם לרחוץ איש את רגלי רעהו? מה ראוי לכם ללמוד מן המשל בו ׳המאסטר׳ עושה ברצון את מה שאחיו לא מוכנים לעשות אלה עבור אלה? אמן אמן אומר לכם: אין המשרת גדול מאדוניו; אין הנשלח גדול משולחו. ראיתם את האופן בו שרתתי בחיי אתכם, וברוכים יהיו האמיצים שישרתו בחן כזה. אך מדוע לוקח לכם כל הרבה זמן ללמוד שהסוד לגדולה במלכות הרוח אינו דומה לשיטות הכוח של העולם החומר?
״כשנכנסתי לחדר הזה הלילה, לא רק שסירבתם לרחוץ זה את רגלי זה אלא גם התווכחתם מי ישב במקום של כבוד לשולחני. ילדי העולם והפרושים מבקשים כבוד שכזה, אך לא שגרירי מלכות השמים. האם אינכם יודעים שלא יוכל להיות מקום מועדף בשולחני? האם אינכם מבינים שלמקום שקרוב אלי, שנחשב בעיני אנשים למכובד, אין כל קשר למעמדכם במלכות השמים? אתם יודעים מַלְכֵי הגויים רודִים בָּהֶם וְשַׁלִּיטֵיהֶם עֹשֵׂי חֶסֶד יִקָּרֵא לָהֶם. ואך לא כך במלכות השמים. כִּי הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה כַצָּעִיר וְהַמַּנְהִיג כַּמְשָׁרֵת. כִּי מִי הַגָּדוֹל, הַמֵּסֵב אוֹ הַמְשָׁרֵת? הֲלֹא הַמֵּסֵב. וַאֲנִי הִנְנִי בְתוֹכֲכֶם כְּמוֹ הַמְשָׁרֵת. אם תסכימו לשרת לצדי ולעשות את רצון ׳האב׳, תשבו עמי במקום של כוח במלכות שתבוא, ותמשיכו לעשות את רצון ׳האב׳ בתהילת עד.״
לאחר שסיים ישוע את דבריו, הביאו התאומים לבית חלפי את הלחם והיין, ואת המרור והכרפס למנה הבאה של הסעודה האחרונה.
השליחים אכלו בדממה במשך מספר דקות. עליזותו של ׳המאסטר׳ השפיעה עליהם לבסוף ובמהרה שבו לשוחח והארוחה התקדמה כאילו לא אירע דבר יוצא דופן כלשהו שהפריע לשמחה ולהרמוניה בין החברים שנכחו במאורע יוצא דופן זה. בחלוף זמן מה, בערך באמצע המנה השנייה, התבונן בהם ישוע ואמר: ״אמרתי לכם עד כמה רציתי לסעוד אתכם הערב. ביודעי על כוחות הרשע אשר זממו להביא למותו של ׳בן האדם׳, החלטתי לסעוד אתכם בחשאי ויום לפני הסדר, שכן מחר בלילה בשעה הזו כבר לא אהיה עמכם. אמרתי לכם שוב ושוב שאני חייב לשוב ׳לאב׳. כעת, הגיעה שעתי, אך לא היה זה הכרחי שאחד מכם יבגוד בי וימסור אותי לידי אויבי.״
שמעו זאת השניים עשר, ומשום שכבר איבדו הרבה מן האסרטיביות והביטחון העצמי שלהם לאחר רחיצת הרגליים והדרשה שנשא ׳המאסטר׳ לאחר מכן, הם החלו להתבונן זה בזה במצוקה ולשאול בהיסוס, ״האם זה אני?״ אמר ישוע לאחר שכולם שאלו: ״אף כי מן ההכרח שאשוב ׳לאב׳, זה לא היה הכרחי שאחד מכם יהפוך לבוגד כדי למלא את רצון ׳האב׳. זהו פרי הרוע החבוי בלב אותו אחד אשר לא הצליח לאהוב את האמת בכל מאודו ובכל נשמתו. כמה מרמה יש בגאווה האינטלקטואלית שקודמת לנפילה הרוחנית! ידידי משכבר הימים, אשר אפילו ברגע זה אוכל מלחמי, מוכן לבגוד בי, אפילו בעת שהוא אוכל מצלחתי.״
לאחר דבריו של ישוע, הם שוב החלו כולם לשאול, ״האם זה אני?״ ישוע טבל את לחם במרור, נתן אותו ליהודה ואמר, ״כך אמרת.״ אך האחרים לא שמעו את ישוע מדבר אל יהודה. יוחנן, אשר הסב לימינו של ישוע, נשען לעברו ושאל את ׳המאסטר׳: ״מי זה? אנחנו חייבים לדעת מי מעל באמון.״ ענה לו ישוע: ״כבר אמרתי לכם, זה שנתתי לו את הלחם הטבול.״ אך היה זה אך טבעי שהמארח יעביר לחם טבול ליושב משמאלו ולכן איש מהם לא שם לכך לב, אף כי ׳המאסטר ציין זאת בפשטות. יהודה, לעומת זאת, היה מודע וכאב על מילותיו של ׳המאסטר׳ שנלוו למעשה, והוא החל לחשוש שמא אחיו גם הם היו מודעים לכך שהוא היה הבוגד.
פטרוס היה נרגש מאוד מן הנאמר, נשען קדימה על השולחן ופנה ליוחנן, ״שאל אותו מי זה, או אם אמר לך, תגיד לי מי הבוגד.״
ישוע הביא את ההתלחשויות לקיצן באומרו: ״אני מצטער על כך שהרוע הזה התרחש. אפילו עד עכשיו, קיוויתי שכוח האמת יגבר על מרמת הרוע, אך הניצחונות הללו דורשים את אמונת אהבת האמת הכנה. לא רציתי לספר לכם על הדברים הללו עכשיו, בסעודתנו האחרונה, אך אני מבקש להזהיר אתכם מפני מה שמתרחש עלינו. סיפרתי לכם על כך משום שאני מבקש שלאחר שאלך תיזכרו שידעתי על מזימות הרוע הללו והזהרתי אתכם מפני הבגידה שבגדו בי. ואת כל אלה אני עושה כדי לחזק אתכם אל מול הפיתויים והמבחנים שעומדים לפתחנו.״
לאחר שסיים את דבריו, נשען אל עבר יהודה ואמר: ״עשה מהר את מה שהחלטת לעשות.״ כאשר שמע זאת יהודה, קם מן השולחן, עזב במהרה את החדר ויצא אל הלילה להשלים את שגמר אומר לעשות. השליחים האחרים ראו את יהודה ממהר לצאת לאחר שישוע דיבר אליו, וחשבו שיצא להביא משהו לסעודה או למלא אחר רצון ׳המאסטר׳, משום שסברו שהארנק עדיין ברשותו.
ישוע ידע שלא ניתן לעשות דבר כדי למנוע מיהודה מלהפוך לבוגד. הוא התחיל עם שניים עשר – כעת היו לו אחד עשר. הוא בחר ששה מן השליחים הללו, ואף כי יהודה היו בין אלה שמונו בידי השליחים הראשונים שבחר ׳המאסטר׳, עדיין קיבל אותו ועד לשעה הזו עשה כל לאל אשר ידו לקדש ולהציל אותו, ממש כפי שעשה לשלומם ולגאולתם של האחרים.
הסעודה הזו, על הנגיעות הרכות והמרגיעות, הייתה פנייתו האחרונה של ישוע ליהודה הנוטש. אך ללא הואיל. אך כאשר האהבה באמת מתה, אפילו כאשר האזהרות ניתנות בטקט וברוח נדיבה, הן בדרך כלל רק מעצימות את השנאה ומלבות את אש הרוע הנחוש להשלים את הפעולה האנוכית.
כשהביאו את כוס היין השלישית, ״כוס הברכה״, הוא קם מכיסאו, נטל את הכוס בידיו, ברך עליה ואמר: ״קחו את הכוס הזו, ושְׁתוּ מִמֶּנָּה כולכם. תהא זו כוס ההיזכרות. תהא זו כוס הברכה לעידן חדש של חסד ואמת. תסמל זו עבורכם את מתת וסעד ׳רוח האמת׳. ואני לֹא אֶשְׁתֶּה מכוס זו עמכם עַד הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אֹתוֹ עִמָּכֶם בצורה חדשה בְּמַלְכוּת הנצח של ׳אָבִי׳.״
השליחים כולם הרגישו שדבר יוצא דופן מתרחש בעת שהם שותים מכוס ברכה זו בסגידה ובדממה מוחלטת. הפסח הישן ציין את יציאתם של אבותיהם מעבדות של עם לחירות אישית; כעת ׳המאסטר׳ מכונן סעודת היזכרות חדשה, סמל לעידן חדש בו יוצא העבד היחיד מן השעבוד לטקסיות והאנוכיות ואל האושר הרוחני של אחוות ורעות בני האל המשוחררים באמונה.
לאחר שסיימו לשתות מכוס ההיזכרות החדשה, נטל ׳המאסטר׳ את הלחם, ברך עליו, בצע אותו לחתיכות, הנחה להעביר אותן ואמר: ״קחו את לחם ההיזכרות הזה ואכלו אותו. אמרתי לכם שאני הוא לחם החיים. לחם החיים הזה הינו החיים המאוחדים של מתת ׳האב׳ ׳והבן׳ גם יחד. דברי ׳האב׳, כפי שמתגלים ׳בבן׳, אכן הינם לחם החיים.״ לאחר שאכלו מלחם ההיזכרות, סמל לדברי האמת החיים שהתגשמו בלבוש בשר ודם, ישבו כולם.
עת כונן את סעודת ההיזכרות, שוב פעל כמנהגו ׳המאסטר׳ תוך שימוש במשלים וסמלים. הוא השתמש בסמלים כדי ללמד אמתות רוחניות גדולות באופן שחסידיו יתקשו להצמיד למילותיו פירושים מדויקים ומשמעויות מובחנות. כך ביקש למנוע מן הדורות הבאים מלגבש את תורתו ולכבול את המשמעויות הרוחניות באזיקי המוות של המסורת והדוגמה. תוך שכונן את הטקס היחיד שנלווה לכלל משימת חייו, ישוע התאמץ מאוד להציע משמעויות ולא לכבול עצמו להגדרות מדויקות. הוא ביקש להימנע מלהגדיר צורה מדויקת שתשבור את המושג של האינדיבידואל אודות התייחדות אלוהית; הוא אף ביקש להימנע מלהגביל את דמיונו הרוחני של המאמין תוך כדי כבילתו באופן רשמי. הוא ביקש דווקא לשחרר את נשמתו של האדם, זו שנולדה מחדש, לפרוש את כנפי האושר של חירותה החדשה, הרוחנית והחיה.
על-אף מאמציו של ׳המאסטר׳ לכונן טקס זיכרון חדש, חסידיו במאות לאחר מכן דאגו לכך שבקשתו המפורשת, שהובעה באמצעות סמל רוחני פשוט בלילה האחרון שלו בגוף צומצמה לכדי פרשנות מדויקת ונקבעה כנוסחה מדויקת וכמעט מתמטית. זה היה השיעור שתוקנן ונקבע כמסורת יותר מכל דבר אחר שלימד ישוע.
כאשר סועדים אלה שמאמינים בבן ויודעים את האל את סעודת ההיזכרות הזו, אין הכרח לקשור לסמליות שלה את הפרשנויות האוויליות שהאדם נותן לנוכחות האלוהית, משום שבכל הפעמים הללו, ׳המאסטר׳ באמת נוכח. סעודת ההיזכרות הינה המפגש הסמלי של המאמין עם מיכאל. כאשר אדם הופך להיות מודע לרוח, ׳הבן׳ אכן נוכח, ורוחו מתרועעת עם רסיס ׳האב׳ השוכן.
לאחר שהגו בכך במשך כמה רגעים, המשיך ישוע ואמר: ״כשתעשו זאת, זכרו את החיים שחייתי על-פני האדמה ביניכם, ושמחו על כך שאני ממשיך לחיות על הארץ אתכם ולשרת דרככם. כיחידים, אל תריבו בינכם לבין עצמכם על גדולה. היו זה לזה כאחים. וגם כאשר תצמח המלכות ותכלול קבוצות מאמינים גדולות, הימנעו מלריב על גדולה או לבקש להיות הקבוצה המועדפת.״
מאורע רב חשיבות זה אירע באולם העליון של חבר. לא היה שום דבר קדוש או שום טקסיות מקודשת בסעודה עצמה או במבנה עצמו. סעודת ההיזכרות כוננה ללא כל הקדשה דתית.
לאחר שישוע כונן כך את סועדת ההיזכרות, הוא אמר לאחד עשר: ״ובכל פעם שתעשו כן, עשו כן לזכרי. וכאשר תיזכרו בי, ראשית התבוננו בחיי בגוף, זכרו שחייתי פעם אתכם, ואז, מתוך אמונה, הבינו שיום אחד אתם תסעדו איתי במלכות הנצח של ׳האב׳. זהו הפסח החדש שמותיר אני לכם, לזיכרון חיי המתת שלי, דברי אמת הנצח; ואהבתי לכם, תשטוף ׳רוח האמת׳ כל בשר.״
ולסיום הסדר הישן ונטול הדם הזה, אשר נלווה לייסוד סעודת ההיזכרות החדשה, הם שרו כאיש אחד את מזמור תהילים קי״ח.
לאחר ששרו את מזמור התהילים לסיום הסעודה האחרונה, השליחים סברו שישוע מתכוון לשבו מיד למחנה, אך הוא סימן להם להישאר ישובים. כך אמר ׳המאסטר׳:
״היטב תזכרו ששלחתי אתכם ללא ארנק ואפילו המלצתי לכם לא לקחת בגדים להחלפה. כולכם זוכרים שלא חסרתם מאום. אך כעת אתם עומדים מול זמנים קשים. לא תוכלו עוד להסתמך על רצונו הטוב של הקהל. מעתה ואילך, למי שארנק לו, שייקח אותו. כשתצאו לעולם להטיף לבשורה זו, הכינו מבעוד מועד את הפרנסה הנדרשת לתמוך בכך, כל אחד לפי שיקול עיניו. באתי להביא שלום, אך זה ייקח זמן לפני שהוא יופיע.
״הגיע הזמן להלל את ׳בן האדם׳, יתהלל ׳האב׳ בי. ידידי, אני אהיה עמכם רק עוד מעט קט. בקרוב תבקשו אותי אך לא תמצאוני, כי למקום אליו אלך לא תוכלו, כעת, לבוא. לאחר שתסיימו את מלאכתם עלי אדמות, כפי שאני כעת סיימתי את שלי, אז תוכלו לבוא אלי ממש כפי שאני מתכונן כעת ללכת ׳לאבי׳. בעוד זמן קצר אעזוב אתכם, אך בעידן שיבוא אתם תראו אותי כאשר תעפילו למלכות אשר נתן לי ׳אבי׳.״
לאחר כמה דקות של שיחה בלתי רשמית, עמד ישוע על רגליו ואמר: ״כאשר הדגמתי בפניכם משל לאופן בו ראוי לכם לשרת זה את זה, אמרתי לכם שאני מתכוון לצוות עליכם מצווה חדשה; וזאת אעשה כעת, בטרם אעזוב אתכם. אתם מכירים היטב את המצווה לאהוב את הזולת; ואהבת לרעיך כמוך. אך אני אינני מסתפק שילדי יפגינו אפילו רמת מסירות זו. אצווה עליכם להפגין אהבה במעשים גדולים אף יותר כחלק ממלכות אחוות המאמינים. על כן אצווכם כך: אהבו זה את זה כפי שאני אהבתי אתכם. אם תאהבו זה את זה כך, ידעו כולם שאתם חסידי.
״מצווה חדשה זו שאצווכם איננה מעמיסה עול חדש על נשמותיכם; היא דווקא תביא שמחה חדשה ותאפשר לכם לחוות תענוגות חדשים, עת תתענגו על החיבה שיפגין לבכם כלפי אחיכם. במתת אהבתי לכם ולאחיכם, עתיד אני לחוות את השמחה העילאית, אף כי כלפי חוץ אסבול מצער.
״כאשר אזמין אתכם לאהוב זה את זה כפי שאהבתי אני אתכם, אני מציג לכם את השיעור העילאי לאהבת אמת, שכן אין אדם יוכל לאהוב יותר, מאשר יניח נפשו עבור רעיו. ואתם רעי; אם רק תסכימו לעשות את שציוויתי אתכם, תמשיכו להיות רעי. אתם קראתם לי ׳מאסטר׳, אך אני אינני קורא לכם משרתי. אם רק תאהבו זה את זה כפי שאוהב אני אתכם, תהיו רעי, ותמיד אספר לכם את אשר יגלה לי ׳האב׳.
״לא רק אתם בחרתם אותי, אלא גם אני בחרתי אתכם, והסמכתי אתכם לצאת לעולם ולהניב את פירות שירות האהבה לזולת, ממש כפי שחייתי אני ביניכם וגיליתי לכם את ׳האב׳. ׳האב׳ ואני גם יחד נפעל אתכם, ואם רק תצייתו לפקודתי לאהוב זה את זה כפי שאהבתי אני אתכם, תיהנו את מלוא האושר האלוהי.״
אם תרצו לחלוק באושר של ׳המאסטר׳, עליכם לחלוק באהבתו. לחלוק באהבתו פירושו של דבר לחלוק בשירותו. התנסות אהבה שכזו איננה גואלת אתכם מקשיי העולם הזה; היא איננה יוצרת עולם חדש, אך בהחלט הופכת את העולם הישן לחדש.
זכרו: ישוע תובע נאמנות, לא הקרבה. המודעות להקרבה מעידה על היעדרה של אותה אהבה שלמה שהייתה הופכת שירות אוהב כזה לשמחה עילאית. הרעיון של החובה מעיד על כך שאתם חושבים כמשרתים ולפיכך מפספסים את השמחה הכבירה שבשירות שמעניק חבר לחברו. דחף החברות עולה על כל המחשבות על חובה, ולעולם לא ניתן לאמר כי השירות שמעניק חבר לחברו הוא קורבן. ׳המאסטר׳ לימד את השליחים שהם בני האל. הוא קרא להם אחים, וכעת, לפני עזיבתו, הוא קורא להם חברים.
עמד אז שוב ישוע והמשיך ללמד את שליחיו: ״אָנֹכִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית וְאָבִי הוּא הַכֹּרֵם. אנכי הגפן ואתם השריגים. כל אשר יבקש ממני ׳אבי׳ הוא שתניבו פירות לרוב. שריגיה של הגפן מוּסרים רק כדי להרבות את פרים. כָּל שָׂרִיג בִּי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֵׂה פְּרִי יְסִירֶנּוּ ׳האב׳. וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פְרִי, יְטַהֲרֶנּוּ לְהַרְבּוֹת אֶת פִּרְיו. אַתֶּם כְּבָר מְטֹהָרִים בַּעֲבוּר דְּבָרִי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם, אך אתם חייבים להישאר מטוהרים. עִמְדוּ בִי וַאֲנִי בָכֶם; כַּאֲשֶׁר הַשָּׂרִיג בַּל יַעֲשֶׂה פְרִי מֵאֵלָיו אִם לֹא יַעֲמֹד בַּגֶּפֶן כֵּן גַּם אַתֶּם אִם לֹא תַעַמְדוּ בִּי. זכרו: אָנֹכִי הוּא גֶּפֶן האמת וְאַתֶּם הַשָּׂרִיגִים החיים. הָעֹמֵד בִּי וַאֲנִי בוֹ הוּא יַעֲשֶׂה פְּרִי רוח לָרֹב ויחווה את השמחה העילאית של תנובת הרוח. אם תשמרו על קשר הרוח עמי, תניבו פירות לרוב. אם תעמדו בי ודברי יחיו בכם, תוכלו להתייחד בחופשיות עמי, תוכלו לקרוא לרוח החיה שלי למלא אתכם ותוכלו לבקש את כל משאלות רוחי ולעשות את כל אלה בביטחון ׳שהאב׳ ענה לבקשתנו. כך יתהלל ׳האב׳: לגפן שריגים חיים רבים, וכל שריגיה נושאים פרי לרוב. כאשר יראה העולם את השריגים המניבים – את חברי אשר אוהבים זה את זה, כפי שאהבתי אני אותם – יידעו כל בני האדם שאתם באמת חסידי.
״אהבתי אתכם כפי שאהב ׳האב׳ אותי. חיו באהבתי כפי שאני חי באהבת ׳האב׳. אם תעשו את שלימדתי אתכם, תוכלו להיות באהבתי ממש כשם שקיימתי אני את דבריו של ׳האב׳ ומצוי אני לעד באהבתו.״
משכבר הימים, לימדו היהודים שהמשיח יהיה ״נצר לבית״ דוד, ולזכר הרעיון הנושן הזה עיטר סמל גדול של אשכול ענבים והגפן המחוברת אליו את הכניסה למקדש של הורדוס. את כל אלה זכרו השליחים עת דיבר אליהם ׳המאסטר׳ באותו הלילה, באולם העליון.
אך צער רב נקשר לאחר מכן בפירוש השגוי להערותיו של ׳המאסטר׳ בקשר לתפילה. אילו נשמרו דבריו המדויקים ונרשמו לאחר מכן בדיוק, לא היה מתעורר כל קושי. אך על-פי מה שנכתב, ברבות הימים הבינו המאמינים שהתפילה בשמו של ישוע הינה כעין קסם עליון, וסברו שכך יקבלו מן ׳האב׳ את כל אשר יבקשו. במשך מאות בשנים המשיכו נשמות כנות להתרסק באמונה על מכשול זה. כמה זמן ייקח עד שיבינו המאמינים שהתפילה אינה הדרך בה אנחנו מקבלים את רצוננו אלא הדרך בה אנו מאמצים את דרכו של האל, ההתנסות באמצעותה אנו למדים כיצד ללמוד את רצון ׳האב׳ ולהוציאו אל הפועל. אכן נכון הוא שכאשר רצונכם מוכוון לחלוטין לרצונו, תוכלו לבקש כל מה שעולה מתוך רצון מאוחד זה, ויינתן לכם. רצון מאוחד שכזה מושג באמצעות ישוע ממש כשם שחייה של הגפן זורמים לתוך שריגיה החיים ודרכם.
כאשר מתקיים הקשר החי הזה בין האלוהיות לאנושות, אם תמשיך האנושות להתפלל ללא מחשבה ומתוך בורות כדי להקל על עצמה ולהרבות את הישגיה כדי להתגאות, לכך תוכל להינתן רק תשובה אלוהית אחת: פירות רוח רבים יותר על שריגיה החיים. כאשר שריג הגפן חי, רק תשובה אחת אפשרית לבקשותיו: יותר ענבים. למעשה, השריג מתקיים אך ורק כדי לתת פרי, רק כדי להניב ענבים ותו לא. וכך, גם המאמין האמתי מתקיים אך ורק כדי להניב את פירות הרוח: לאהוב את האדם כפי שהוא עצמו נאהב על ידי האל – שנאהב זה את זה כפי שישוע אהב אותנו.
כאשר יורדת ידו של ׳האב׳ כדי להטיל משמעת על הגפן, היא יורדת מתוך אהבה, כדי ששריגיה ירבו פרי. הכורם החכם קוטם רק את השריגים המתים, העקרים.
ישוע התקשה להכווין אפילו את שליחיו להבין שהתפילה הינה דרכם של מאמינים שנולדו-מן-הרוח במלכות ששלטת בה ברוח.
רק סיימו האחד עשר לשוחח על משל הגפן והשריגים, ׳והמאסטר׳ סימן שהוא מבקש להמשיך ולדבר אליהם, ובידיעה שהזמן מתקצר, אמר: ״אל תתייאשו מן היריבות בעולם כשאעזוב אתכם. אל תתייאשו אפילו כשהמאמינים המהססים יפנו לכם עורף ויחברו לאויבי המלכות. אִם הָעוֹלָם שׂנֵא אֶתְכֶם דְּעוּ כִּי אֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה. אִלּוּ מִן הָעוֹלָם הֱיִיתֶם הָיָה הָעוֹלָם אֹהֵב אֵת אֲשֶׁר לוֹ וְיַעַן כִּי אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם כִּי אִם בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם לייצג רוח של עולם אחר מזה שממנו נבחרתם. זִכְרוּ אֶת דְּבָרִי אֲשֶׁר דִּבַּרִתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: לֹא גָדוֹל הַעֶבֶד מאדוניו. אִם העזו לרדוף אותי, גַּם אֶתְכֶם יִרְדֹּפוּ. אִם הלא-מאמינים נעלבו מדבריּ, גם מדבריכם ייעלבו הכופרים. אֲבָל כָּל זֹאת יַעֲשׂוּ לָכֶם בַּעֲבוּר שְׁמִי כִּי לֹא האמינו בי ולא בשולחי; רבות תסבלו בעבור בשורתי. אבל כאשר תסבלו, זכרו שגם אני סבלתי לפניכם בעבור בשורת מלכות אלוה.
״רבים מאלה שיתקפו אתכם הם כבּוּרים ביחס לאור השמיים, אך לא כן אלה שרודפים אותנו כעת. אילו לא לימדנו אותם את האמת, היו יכולים להתנהג באופן מוזר בלא שיגונו, אך כעת, ומכיוון שהם יודעים על האור ומתיימרים לדחות אותו, אין להם שום תירוץ לאופן בו הם מתנהגים. כל השונא אותי, שונא את ׳אבי׳. זה לא יכול להיות אחרת; האור שיכול היה להציל אתכם אילו הייתם מקבלים אותו יכול רק לגנות אתכם אם ביודעין תדחו אותו. ומה עשיתי לאנשים אלה כדי שישנאו אותי שנאה יוקדת שכזו? שום דבר, למעט העובדה שהצעתי להם רעות על הארץ וגאולה בשמיים. האם לא קראתם את הכתוב בתורה: ׳שנאת חינם שנאוני.׳
״אך לא אעזוב אתכם לבד בעולם. בקרוב, לאחר שאעזוב, אשלח לכם סייע רוחני. יהיה בקרבכם אחד אשר יתפוש את מקומי, אחד אשר ימשיך ללמד אתכם את דרך האמת, ואפילו ינחם אתכם.
״אל תדאגו. אתם מאמינים באלוהים; המשיכו להאמין גם בי. אפילו שחייב אני לעזוב אתכם, לא אהיה רחוק מכם. כבר סיפרתי לכם שביקומו של ׳אבי׳ מקומות משכן לרוב. אילו לא היה זה נכון, לא הייתי מספר לכם אודותיהם שוב ושוב. אני עתיד לחזור לאחד מעולמות האור הללו, לתחנות בשמי ׳האב׳ אליהן תעפילו גם אתם ביום מן הימים. באתי אל העולם מן המקומות הללו, והגיעה השעה שאשוב לעבודת ׳אב׳ בספֵרות העליונות.
״וכשאלך לפניכם למלכות השמים של ׳האב׳, כך אדאג שתבואו להיות עמי במקומות שהוכנו עבור בני התמותה של האל עוד לפני העולם הזה היה קיים. אפילו שאני חייב לעזוב אתכם, אהיה נוכח ברוח אתכם, ובסופו של דבר תהיו בנוכחותי כאשר תעפילו אלי ליקומי, ממש כפי שאני עומד להעפיל ׳לאבי׳ ביקומו הגדול יותר. מה שאמרתי לכם אמת ויציב לעד, אף אם לא תוכלו להבין את הכול. אני הולך ׳לאב׳, ואף כי לא תוכלו כעת ללכת אחרי, בעידנים שיבואו וודאי תוכלו לעקוב אחרי.
לאחר שישוע ישב, קם תומאס ואמר: ״׳מאסטר׳, איננו יודעים לאן אתה הולך; ולכן וודאי איננו יודעים את הדרך. אך היינו הולכים אחריך הלילה אם היית מראה לנו את הדרך.״
שמע ישוע את תומאס וענה: ״תומאס, אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. לֹא יָבֹא אִישׁ אֶל הָאָב בִּלְתִּי עַל-יָדִי. כל המוצא את ׳האב׳, קודם מוצא אותי. אם תכירו אותי, תדעו את הדרך ׳לאב׳. ואתם יודעים אותי, שכן חייתם אתי ואתם רואים אותי כעת.״
אך השיעור הזה היה עמוק מדי לרבים מן השליחים, ובמיוחד עבור פיליפוס, אשר לאחר שאמר מספר מילים לנתנאל, קם ואמר: ״׳מאסטר׳, הראה לנו את ׳האב׳, וכל מה שאמרת יתבהר.״
לאחר דבריו של פיליפוס, אמר ישוע: ״פיליפוס, כַּמָּה יָמִים אָנֹכִי אִתְּכֶם הֲטֶרֶם תֵּדָעֵנִי? שוב אני מכריז: הַרֹאֶה אֹתִי רָאָה אֶת ׳הָאָב׳. וְלָמָּה זֶּה תֹאמַר, הַרְאֵנוּ אֶת ׳הָאָב׳? הַאֵינְךָ מַאֲמִין כִּי אָנֹכִי ׳בְאָבִי׳ ׳וְאָבִי׳ בִּי? האם לא לימדתי אתכם כי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם לֹא מִנַּפְשִׁי אָנֹכִי דֹבֵר כִּי אם דבריו של ׳האב׳? אני דובר בשם ׳האב׳ ולא מנפשי. באתי לעולם הזה לעשות את רצון ׳האב׳, וכך עשיתי. ׳אָבִי׳ הַשֹּׁכֵן בְּקִרְבִּי הוּא עֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשִׂים. הַאֲמִינוּ לִי כשאומר כִּי ׳אבי׳ בי ואָנֹכִי ׳בְאָבִי׳, וְאִם לֹא הַאֲמִינוּ לִי בִּגְלַל החיים שחייתי – בגלל הַמַּעֲשִׂים.״
׳המאסטר, הלך הצדה לשתות ולהתרענן, והאחד עשר שוחחו נמרצות על מה שלימד. פטרוס החל לשאת נאום ממושך כאשר ישוע שב וסימן להם לשבת.
המשיך ישוע ללמד ואמר: ״לאחר שאשוב ״לאב׳, ולאחר שיקבל במלואה את העבודה שעשיתי עבורכם על-פני האדמה, ולאחר שאקבל את סופית את הריבונות על מחוזותיי, אומר ׳לאבי׳ כך: הותרתי את ילדי לבדם על האדמה, והבטחתי להם לשלוח להם מורה אחר. לאחר שאקבל את אישורו של ׳האב׳, אשלח את ׳רוח האמת׳ לשטוף כל בשר. רוחו של ׳אבי׳ כבר כעת מצויה בלבכם, וכשיגיע היום, יהיה לכם גם אותי, כשם שכרגע יש לכם את ׳האב׳. מתת חדשה זו הינה רוח האמת החיה. בהתחלה, הבלתי מאמינים לא יקשיבו להנחיותיה של רוח זו, אך בני האור יקבלוהּ כולם בשמחה ובלב שלם. לכשתבוא, אתם תכירו רוח זו כשם שהכרתם אותי, וכולכם תקבלו מתת זו בלבכם, והיא תשכון אתכם. לכן, אתם רואים שאינני משאיר אתכם ללא סיוע והנחיה. לא אזנח אתכם. היום, אני יכול להיות אתכם רק באופן אישי. בימים שיבואו, אהיה אתכם ועם כל שאר בני האדם שיבקשו את נוכחותי, בכל אשר יהיו, ועם כולכם בו זמנית. אינכם רואים שמוטב שאלך; שאעזוב אתכם בגוף כדי שאוכל להיות אתכם באופן מיטבי ושלם יותר ברוח?
״עוד כמה שעות לא יראו אותי; אך אתם תמשיכו לדעת אותי בלבכם אפילו עד שאשלח את המורה החדש, את ׳רוח האמת׳. כשם שאני חייתי אתכם בגוף, כך אחיה בתוככם; אתאחד עם התנסותכם האישית במלכות הרוח. כאשר כך יהיה, אתם תדעו בוודאות שאני ׳באב׳, וכן שחייכם טמונים ׳באב׳ בי, אף אני בכם. אהבתי את ׳האב׳ ועשיתי כמצוותו; אתם אהבתם אותי ותעשו כמצוותי. כשם ׳שאבי׳ נתן לי מרוחו, כך אתן אני לכם מרוחי. ׳רוח אמת׳ זו שאתן לכם תנחה אתכם, תנחם אתכם ובסופו של דבר תוביל אתכם לאמת כולה.
״אני מספר לכם אודות הדברים הללו כשאני עוד אתכם כדי שתיטיבו להתכונן למבחנים שעתידים להתרחש עלינו ממש עכשיו. כשיבוא אותו יום חדש, ישכנו בכם ׳הבן׳ כמו גם ׳האב׳. מתת שמיים אלה תפעלנה יחד זו עם זו ממש כשם ׳שהאב׳ ואני התגשמנו למול עיניכם כאדם אחד, ׳בן האדם׳. רֵע רוח זו תזכיר לכם את כל מה שלימדתי אתכם.״
ישוע עצר לרגע, ויהודה חלפי העז לשאול את אחת השאלות הבודדות ששאלו הוא או אחיו את ישוע בפומבי. אמר יהודה: ״׳מאסטר׳, צמיד חיית בקרבנו כרֵע; כיצד נכיר אותך כשלא תהיה יותר בגוף אלא רק ברוח? אם העולם לא יוכל לראות אותך, כיצד נוכל להיות בטוחים בך? כיצד תציג את עצמך בפנינו?״
השפיל ישוע את מבטו על כולם, חייך ואמר: ״ילדי הקטנים, אני הולך לדרכי, חזרה ׳לאב׳. עוד זמן קצר לא תראו אותי כפי שאתם רואים אותי כעת, בשר ודם. בעוד זמן קצר אשלח לכם את רוחי, ממש כמוני למעט הגוף החומרי. מורה חדש זה הינו ׳רוח האמת׳ אשר תחיה עם כל אחד ואחד מכם, בלבכם, וכך יתאחדו כל ילדי האור זה לזה ויימשכו זה לזה. כך בדיוק נוכל ׳אבי׳ ואני לשכון בנשמות כל אחד ואחד מכם ובלבבות כל בני האדם שאוהבים אותנו ומגשימים את אהבתם זו הלכה למעשה באהבה לזולת, ממש כשם שאני אוהב אתכם כעת.״
אף כי יהודה חלפי לא הבין לגמרי את דבריו של ׳המאסטר׳, הוא הבין את ההבטחה למורה החדש, ומהבעת פניו של אנדראס, הוא הבין ששאלתו קיבלה תשובה מלאה.
הסיַע החדש שהבטיח ישוע לשלוח ללבבות המאמינים, לשטוף כל בשר, הינו ׳רוח האמת׳. מתת אלוה זה איננו דבר האמת או חוק האמת, ואף לא איננו משמש כצורה או כביטוי של אמת. המורה החדש הוא הביטחון באמת, המודעוּת והביטחון במשמעויות אמתיות ברמות רוח ממשיות. מורה חדש זה הוא אף רוח האמת החיה והצומחת, האמת המתרחבת, הנפרשת והמסתגלת.
באמת אלוהית מבחינה הרוח, והיא מציאות חיה. האמת מתקיימת רק ברמות רוחניות גבוהות של הכרה באלוהיות ושל המודעות ביחס להתייחדות עם האל. תוכלו לדעת את האמת, ותוכלו לחיות אותה; תוכלו להתנסות בצמיחתה של האמת בנשמה וליהנות מן החירות של הדעת אותה היא מאירה, אך לא תוכלו לאסור אותה בנוסחאות, קודים, אמונות או תבניות התנהגות אינטלקטואליות אנושיות. כשהאדם מנסה לנסח את האמת האלוהית, היא מוצאת במהרה את מותה. מה שניתן להציל ממנה לאחר מותה, לכל היותר, מתממשת כצורה מוזרה של חכמה אינטלקטואלית אותה מהללים. האמת הסטטית הינה אמת מתה, ורק אמת מתה ניתן לגבש כתיאוריה. אמת חיה היא דינמית והיא יכולה להתקיים רק בהתנסות החווייתית של דעת האדם.
האינטליגנציה מתפתחת מתוך קיום חומרי אותו מאירה נוכחותה של הדעת הקוסמית. החכמה כוללת את אותה מודעות הידע אשר מעפילה לרמות חדשות של משמעות ושאותה מפעילה נוכחותה של מתת מסייעת החכמה של היקום. אמת הינה ערך של מציאות רוח אשר נחווה רק על-ידי הוויות שרוח-בן, אותן הוויות הפועלות ברמות מודעות על-חומריוֹת ביקום, ושלאחר שהכירו באמת, מותירות לרוח ההפעלה שלה לחיות ולמלוך בנשמותיהן.
ילד יקום תבוני אמתי מחפש את ׳רוח האמת׳ בכל דבר חכמה. היחיד יודע-אל כל הזמן משביח ומרומם את החכמה לרמות האמת החיה של ההישג האלוהי; בה בעת, הנשמה המפגרת רוחנית, גוררת את האמת החיה מטה לרמות המתות של החכמה ולמחוזות של הידע המהולל גרידא.
כלל הזהב אשר נעדרת ממנו הבוננות העל-אנושית של ׳רוח האמת׳ אינו אלא כלל נעלה של התנהגות אתית. כאשר מפרשים את כלל הזהב פשוטו כמשמעו, הוא עלול להפוך למכשיר לפגיעה גדולה בזולת. ללא הבנה רוחנית ביחס לכלל הזהב של החכמה, אתם עלולים להסיק שאם אתם מבקשים מאחרים לומר לכם את האמת וכל האמת ובכנות, אתם נדרשים לומר לאחרים את האמת ואת כל האמת. פרשנות בלתי-רוחנית זו של כלל הזהב עלולה להסתיים בעצב בל יתואר ובצער בלתי נדלה.
אנשים מסוימים מבינים ומפרשים את כלל הזהב ככלל אשר נותן תוקף אינטלקטואלי בלבד ליחסים בין אדם לחברו. עבור אחרים, ממערכות היחסים האנושיות שמתנהלות על-פי הכלל מספקות את צרכיהם הרגשיים העדינים. אדם אחר משתמש בכלל הזהב כאמת מידה לכל מערכות היחסים בחברה, כאמת המידה להתנהגות חברה. אחרים רואים אותו כציווי החיובי של מורה גדול למוסר אשר ביטא בהצהרה הזו את המושג הגבוה ביותר של חובתו המוסרית של האדם ביחס לכל מערכות היחסים בין אדם לחברו. כלל הזהב הופך למרכז החכמה ולמהות הפילוסופית בחייהם של אנשים כאלה.
במלכות אחוות המאמינים של אוהבי האמת יודעי-האל, נצבע כלל הזהב הזה איכויות חיות של הבנה רוחנית באותן רמות פרשנות גבוהות יותר אשר מניעות את בניו האנושיים של האל להתייחס לציווי הזה של ׳המאסטר׳ כאילו דרש מהם להתנהל עם הזולת כך שהזולת יקבל מהם את הטוב ביותר האפשרי כתוצאה מן המגע עם האדם המאמין. זוהי מהות דת אמת: ואהבת את רעיך כמוך.
אך המימוש הגבוה ביותר והפרשנות הנכונה ביותר לכלל הזהב טמונים במודעות לאמת של המציאות השרירה, הקיימת והחיה של הכרזה אלוהית מעין זו. המשמעות הקוסמית האמתית של כלל ההתנהגות האוניברסלי הזה מתגלה רק בהבנה הרוחנית שלו, בפרשנות שנותנת רוחו של ׳הבן׳ לרוחו של ׳האב׳ ששוכנת בנשמת האדם. כאשר אדם מונע-רוח מבין את המשמעות האמתית של כלל זהב זה, הוא נמלא על גדותיו בוודאות של היותו אזרח ביקום שרוצה בטובתו, והאידאלים שלו ביחס למציאות הרוח מתמלאים רק כאשר הוא אוהב את חברו כפי שאהב ישוע את כולנו, וכך מתממשת אהבת האל במציאות.
לפני שתוכלו לקוות להבין כראוי את תורתו של ׳המאסטר׳ ולתרגל אי-התנגדות לרוע, תידרשו להבין קודם לכן את הפילוסופיה הזו, של גמישות בחיים ושל ההתאמה הקוסמית של האמת האלוהית לדרישות וליכולת של כל אינדיבידואל. בבסיס, תורתו של ׳המאסטר׳ הינה הכרזה רוחנית. אפילו להשלכות החומריות של הפילוסופיה שלו לא ניתן להתייחס כראוי בלא הקשרן הרוחני. רוח הציווי של ׳המאסטר׳ גורסת את אי-ההתנגדות של התגובות האנוכיות ליקום, אליה נלווים בהדרגה ובנחישות הישגי רמות הצדיקות של ערכי הרוח האמתיים: יופי אלוהי, טוּב אינסופי, ואמת נצחית – לדעת את האל ולהידמות לו יותר ויותר.
בהנחייתה של ׳רוח האמת׳, חייבת האהבה, היא חוסר האנוכיות, לפרש מחדש באופן מסתגל, מתמיד וחי את מערכות היחסים. לפיכך, האהבה חייבת לדבוק במושגים המשתנים בהתמדה, המתרחבים, של הטוּב הקוסמי הגבוה ביותר עבור האינדיבידואל נשוא האהבה. ואז, חייבת האהבה לאמץ את אותה גישה גם עבור כל האינדיבידואלים אשר יכולים להיות מושפעים מן האהבה שמעטיר אדם מונע-רוח אחד ביחסו לאזרחי היקום האחרים. את כל ההתאמה החיה הזו של האהבה, נדרש לערוך לאור הסביבה הנוכחית של הרוע ולאור התכלית הנצחית של שלמות הגורל האלוהי.
וכך, אנו חייבים להכיר בברור בכך שלא ניתן להבין כראוי את כלל הזהב או את אי ההתנגדות כדוֹגמה או כציווי. ניתן להבינם רק כאשר חיים אותם, כאשר מבינים את משמעויותיהם בפרשנות החיה של ׳רוח האמת׳, אשר מנחה את יחסי האהבה בין האדם לחברו.
וכל אלה מעידים בברור על ההבדל בין הדת הישנה לזו החדשה. הדת הישנה לימדה את ההקרבה העצמית; הדת החדשה מלמדת רק את השכחה-העצמית, את המימוש העצמי המתעצם בשירות בחברה ובהבנה של היקום. את הדת הישנה הניעה תודעת הפחד; בשורת המלכות החדשה נשלטת בידי האמונה באמת, בידי רוח האמת האוניברסלית הנצחית. שום מידה של אדיקות או נאמנות למסורת לא תוכל לפצות על היעדרה של הרעות הספונטנית והנדיבה ועל החברות הכנה בחייהם של מאמיני המלכות, אלה אשר מאפיינות את בניו של האל החי אשר נולדו מן הרוח. לא המסורת ולא מערכת סגידה טקסית ורשמית תוכלנה לכפר על היעדרה של החמלה האמתית של אדם לזולת.
לאחר שפטרוס, יעקב, יוחנן ומתי שאלו את ׳המאסטר׳ שאלות לרוב, הוא המשיך בדרשת הפרידה שלו ואמר: ״ואני מספר לכם את כל זה לפני שאני עוזב אתכם כדי שתהיו מוכנים למה שעתיד להתרחש עליכם, לבל תשגו שגיאה מרה. השלטונות לא יסתפקו בסילוק שלכם מבתי הכנסת; אני מזהיר אתכם, מתקרבת השעה בא אלה הקמים להרוג אתכם יחשבו שהם פועלים בשירות האל. ואת כל מה שיעשו לכם ולאלה ההולכים אחריכם הם יעשו משום שהם אינם יודעים את האב. בכל שסירבו לקבל אותי, סירבו להכיר את האב; ובהינתן שאתם עושים כמצוותי ואוהבים זה את זה כפי שאהבתי אני אתכם, הם מסרבים לקבל אותי כאשר הם דוחים אתכם. אני אומר לכם את כל הדברים הללו מראש כדי שכשתגיע שעתכם, כפי שהגיעה כעת שעתי, תתחזקי בידיעה שידעתי כל זאת, ושרוחי תהיה עמכם בכל אשר תסבלו עבורי ועבורי הבשורה. זו הסיבה בשלהּ דברתי אתכם בפשטות מההתחלה. אפילו הזהרתי אתכם שרבים מאויביכם יגיעו מבית. אף כי בשורת המלכות הזו תמיד תשרה שלווה גדולה על נשמת המאמין היחיד, היא לא תשכין שלום על-פני האדמה עד אשר כל אדם יסכים להאמין בתורתי בלב שלם ולהכיר בעשיית רצון ׳האב׳ כתכלית העיקרית של חיי האדם.
״וכעת, כשאני עומד לעזוב אתכם משום שהגיעה שעתי לשוב אל ׳האב׳, אני מתפלא על כך שאיש מכם לא שאל אותי מדוע אני עוזב אתכם. אף-על-פי-כן, אני ידוע שאתם שואלים זאת בלבכם. אספר לכם בפשטות, כדבֵר אדם לחברו. זה לטובתכם שאני עוזב. אם לא אלך לדרכי, לא יוכל המורה החדש להיכנס ללבכם. בטרם אוכל לשלוח את מורה הרוח הזה, לשכון בנשמותיכם ולהוביל את רוחכם אל האמת, אני חייב לעזוב את הגוף האנושי הזה ולחזור למקום מושבי בשמים. כאשר תבוא רוחי לשכון בכם, היא תאיר את ההבדל בין החטא לצדיקות ותאפשר לכם לשפוט בתבונה בלב את הנושאים הללו.
״יש לי עוד דברים רבים לומר לכם, אך לא אוכל להישאר יותר כעת. אך כאשר בוא תבוא היא, ׳רוח האמת׳, היא תוביל אתכם בסופו של דבר לכל האמת בעת שתעשו את דרככם במשכנותיו הרבים של ׳אבי׳ ביקום.
״רוח זו לא תדבר מטעם עצמה, אלא תגלה לכם את מה שגילה ׳האב׳ ׳לבן׳, ואפילו תראה לכם את העתיד לבוא; היא תהלל אותי ממש כפי שהיללתי אני את ׳אבי׳. הרוח באה מעמי, והיא תגלה לכם את אמתותי. כל מה יש לאב ביקום הזה הינו כעת שלי; ולפיכך אמרתי לכם שמורה זה ייקח את מה ששלי ויגלה זאת לכם.
״עוד מעט קט אעזוב אתכם לזמן קצר. לאחר מכן, לכשתראו אותי שוב, כבר אהיה בדרכי ׳לאב׳, ולכן גם אז לא תראו אותי ליותר מדי זמן.״
בעת שהפסיק לזמן מה, החלו השליחים לשאול זה את זה: ״מה הוא אומר לנו? ׳בעוד זמן קצר אעזוב אתכם,׳ וגם ׳כשתראו אותי שוב לא יהיה זה ליותר מדי זמן, כי אהיה כבר בדרכי ׳לאב׳.׳ למה הוא מתכוון ׳בעוד זמן קצר׳ ׳ולא ליותר מדי זמן׳? אנחנו לא מצליחים להבין מה הוא אומר לנו.״
ומכיוון שישוע ידע שהם שואלים את השאלות הללו, אמר: ״אתם שואלים אחד את השני למה התכוונתי כשאמרתי שבעוד זמן קצר לא אהיה עמכם וכשאמרתי שכשתראו אותי שוב אהיה כבר בדרכי ׳לאב׳? אמרתי לכם בפשטות כי ׳בן האדם ׳חייב למות אך יקום שוב. האם לא תצליחו להבין את דברי? בהתחלה תצטערו, אך לאחר מכן תשמחו לצד הרבים שיבינו את מה שעתיד לקרות. אכן, האישה סובלת בשעת הקושי, אך לאחר שילדה שוכחת מיד את צערה בשל שמחת הידיעה שאדם חדש נולד לעולם. כך גם אתם עתידים להצטער על עזיבתי, אך בקרוב אראה אתכם שוב, צערכם יהפוך לשמחה, ותתגלה לכם התגלות חדשה אודות גאולת האל אשר איש לא יוכל לקחת מכם. כל העולמות יתברכו באותה התגלות, של החיים שגוברים על המוות. עד עתה ביקשתם את הבקשות בשם ׳אבי׳. לאחר שתראו אותי שוב, תוכלו לבקש גם בשמי ואני אשמע אתכם.
״כאן, למטה, דברתי אליכם בפתגמים ובמשלים. כך עשיתי משום שאתם רק ילדים ברוח; אך תבוא השעה בה אדבר אתכם בפשטות אודות ׳האב׳ ומלכותו. כך אעשה משום ׳שהאב׳ עצמו אוהב אתכם ומבקש להתגלות אליכם בצורה מלאה יותר. עין האדם לא תוכל לראות את ׳אב׳ הרוח; לכן באתי אני לעולם להראות את ׳האב׳ לעיניכם, עיני היצור. אך כאשר תשלימו את צמיחתכם הרוחנית, תוכלו לראות את ׳האב׳ עצמו.״
לאחר ששמעו האחד עשר את דבריו, אמרו זה לזה: ״תראו, הוא אכן מדבר אלינו בפשטות. וודאי ׳המאסטר׳ הגיע מעם האל. אך מדוע הוא אומר שהוא חייב לשוב ׳לאב׳?״ ישוע ראה שהם עדיין לא הבינו אותו. האחד עשר הללו לא הצליחו להשתחרר מן הרעיונות הנושנים והאהובים של היהודים ביחס למושג המשיח. ככל שהאמינו ביתר שאת בכך שישוע הוא המשיח, כך הציקו להם יותר הרעיונות המושרשים הללו ביחס לתהילה הפיזית של המלכות הארצית.
לאחר סיום דרשת הפרידה שנשא באזני האחד עשר, שוחח ישוע עם האחד עשר באופן לא רשמי. הם שוחחו אודות רבות מן החוויות שעברו, יחד וכקבוצה. סוף סוף החלו אנשי הגליל הללו להבין שחברם ומורם מתעתד לעזוב אותם, ואף כי נאחזו בתקווה כי לאחר זמן מה עתיד לשוב אליהם, הם נטו לשכוח שחזרתו תהא לזמן קצר בלבד. רבים מן השליחים ובכירי התלמידים באמת חשבו שהבטחתו לשוב לתקופה קצרה (פרק הזמן הקצר המפריד בין התחייה מהתמים לבין ההעפלה) מעיד על כך שישוע רק הולך לביקור קצר אצל ׳אביו׳, לאחר ישוב לכונן את המלכות. פירוש זה תאם הן לאמונותיהם המבוססות והן לתקוותיהם העזות. ומכיוון ששררה התאמה בין תקוותיהם משכבר ובין רצונותיהם, לא התקשו למצוא פירוש לדברי ׳המאסטר׳ כך שתתמלאנה משאלותיהם העמוקות.
לאחר ששוחחו אודות דרשת הפרישה וזו מצאה מקום בדעתם, ישוע קרא שוב את השליחים לסדר והחל למסור להם את הזהרותיו ואתראותיו האחרונות.
לאחר שהתיישבו האחד עשר במקומותיהם, עמד ישוע ודיבר אליהם כך: ״כל עוד אני אתכם בגוף, אוכל להיות יחיד בלבד, אתכם או בעולם כולו. אך לאחר שאשתחרר מכבלי הגוף, אוכל לשוב כרוח שתשכון בכל אחד ואחד מכם ובכל מאמיני בשורת המלכות האחרים. כך יוכל ׳בן האדם׳ להתגשם רוחנית בנשמותיהם של כל המאמינים האמתיים.
״לאחר שאשוב לחיות בתוככם ולפעול דרככם, אוכל להיטיב ולהוביל אתכם בחיים האלה ובמשכנות שמי השמיים הרבים בחייכם בעתיד. החיים בבריאתו הנצחית של ׳האב׳ אינן חיים של בטלות ושל קלות קיום נצחי אלא של התקדמות עד בחסד, באמת ובתפארה. כל תחנה מן התחנות הרבות מאוד בביתו של ׳אבי׳ הינה תחנת עצירה, חיים שנועדו להכין אתכם לאלה שיבואו אחריהם. וכך ימשיכו ילדי האור לעבור מתפארה לתפארה עד שיגיעו למעמד האלוהי של שלמות הרוחנית, ממש כשם ׳שהאב׳ מושלם בכל.
אם תבקשו ללכת אחרי לאחר שאעזוב אתכם, השקיעו את מירב מאמציכם כדי לחיות בהתאם לרוח תורתי ולאידאל של חיי – לעשות את רצון ׳אבי׳. עשו זאת, ואל תנסו לחקות את חיי בגוף כפי שנדרשתי לחיות אותם בעולם הזה.
״׳האב׳ שלח אותי לעולם הזה, אך רק מעטים הסכימו לקבל אותי לגמרי. אני אגיר את רוחי על כל בשר, אך לא כל בני האדם יסכימו לקבל מורה חדש זה כמנחה וכיועץ לנשמה. אך כל אלה שיסכימו לקבלו יוארו, יטוהרו ויתנחמו. ׳רוח אמת׳ זו תהיה בקרבם כמעיין מים חיים הנובע לחיי עד.
״וכעת, כשאני מתכונן לעזוב אתכם, אדבר אליכם מילות נחמה. שָׁלוֹם אַנִּיחן לָכֶם; אֶת שְׁלוֹמִי אֶתֵּן לָכֶם. לֹא כַּאֲשֶׁר ייתן הָעוֹלָם אָנֹכִי נֹתֵן לָכֶם – במידה – אני נותן לכל אחד מכם את כל מה שיוכל לקבל. אל ייטרד לבבכם, אַל ייבהל לְבַבְכֶם. אֲנִי ניצחתי אֶת הָעוֹלָם, ובי תנצחו באמונה. הזהרתי אתכם כי ׳בן האדם׳ עתיד להירצח, אך אני מבטיח לכם כי אשוב בטרם אלך לאב, אף כי רק לתקופה קצרה. ולאחר שאעפיל ׳לאב׳, אני מבטיח לשלוח לכם את המורה החדש להיות אתכם ולשכון בלבבכם ממש. וכשתראו שכל אלה התרחשו, אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם, אלא האמינו שכן ידעתם על כל אלה מראש. אהבתי אתכם בחיבה רבה, ולא הייתי עוזב אתכם, אך זהו רצון ׳האב׳. הגיעה שעתי.
״אל תטילו ספק באמתות הללו, אפילו לא כאשר ירדפו אתכם ותפוצו, ותסבלו רבות. כאשר תרגישו שאתם לבד בעולם, אני אדע את בדידותכם ממש כשם שאתם תדעו את שלי, כשכל אחד מכם יפוץ ויותיר את ׳בן האדם׳ ביד אויביו. אך אני לעולם אינני לבדי; כי ׳האב׳ תמיד עִמַדי. אפילו בעת הזו אתפלל למענכם. אֶת אֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם לְמַעַן יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם ושלווה ובשפע. צָרָה לָכֶם בָּעוֹלָם, אַךְ יַאֲמֵץ לְבַבְכֶם. אֲנִי ניצחתי אֶת הָעוֹלָם והראיתי לכם את הדרך לשמחת עד ושירות של נצח.״
ישוע נותן שלווה לאחיו, העושים את רצון האל, אך לא את זו אשר קשורה לאושר ולסיפוקים של עולם החומר. האדם הבלתי המאמין, הדוגל בחומרנות או בפטליזם, יכול רק לקוות ליהנות משני סוגי שלווה ונחמה לנשמה: או שהוא חייב להיות סטואי, להפגין נחישות מתמדת לעמוד אל מול הבלתי נמנע ולשרוד את הגרוע ביותר; או שהוא חייב להיות אופטימיסט, להסתמך לשווא על התקווה שלעד תימצא בלב האדם לשלווה שלעולם לא באמת מגיעה.
מידה מסוימת של סטואיות ואופטימיזם מסייעות לחיים הארציים, אך לא זה ולא זה קשורים לשלווה העילאית שמעניק ׳בן האל׳ לאחיו בגוף. השלווה שמעניק מיכאל לילדיו שבארץ הינו בדיוק אותה שלווה שמילאה את נשמתו כאשר הוא עצמו חי את חייו כאדם בגוף בעולם הזה ממש. השלווה של ישוע הינה האושר והסיפוק של אדם יודע-אֵל אשר הצליח ללמוד באופן מלא כיצד לעשות את רצון האל בזמן החיים בגוף כבן תמותה. השלווה ממנה נהנה ישוע התבססה על אמונה מוחלטת כבן אנוש בממשותה של דאגתו השלמה, החכמה, והאוהדת של ׳האב׳ האלוהי׳. ישוע חווה צרות על הארץ, ואפילו קראו ״איש מכאובות״ אף שלא כך היה, אך בכל החווית הללו הוא התנחם בביטחון שחיזק אותו להמשיך ולדבוק בתכלית חייו מתוך ביטחון מלא בכך שהוא המשיך להגשים את רצון ׳האב׳.
ישוע הפגין נחישות, התמדה ומסירות להגשמת משימתו, אך לא הפגין סטואיות של חוסר רגש וקהות חושים; ואף כי תמיד ביקש לראות את הצדדים השמחים בחוויות חייוֿ הוא לא עצם עיניו מתוך אופטימיות של אשליה עצמית. לאחר שנתן שלווה זו לכל אחד ממאמיניו, הוא יכול היה להמשיך ולומר ״אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם וְאַל יֵחָת.״
לכן, שלוותו של ישוע הינה השלווה והביטחון של בן אשר מאמין אל נכון שהקריירה שלו בזמן ובנצח מופקדת בבטחה בידיו של ׳אב׳ רוח כל-חכם, כל-אוהב, וכל-יכול. משלווה זו, אשר אכן מצויה מעבר להבנת הדעת האנושית, יכול ליהנות במלואה הלב האנושי המאמין.
׳המאסטר׳ סיים למסור את הנחיות הפרידה ואת האתראות הסופיות לשליחים כקבוצה. אז נפנה להיפרד לשלום מכל אחד ולתת לכל עצה אישית וברכת פרדה. השליחים עדיין ישבו סביב לשולחן באותם המקומות בהם ישבו בזמן הסעודה האחרונה, וכל אחד מהם קם על רגליו בעת ׳שהמאסטר׳ צעד סביב לשולחן ופנה אליהם.
אמר ישוע ליוחנן: ״אתה הצעיר באחי, יוחנן. היית קרוב מאוד אלי, ואף כי אני אוהב את כולכם באותה האהבה שרוחש אב לבניו, אתה נבחרת בידי אנדראס להיות אחד מן השלושה שתמיד היה קרוב אלי. מעבר לכך, פעלת ואתה חייב להמשיך ולטפל בעניינים הרבים אשר נוגעים לבני משפחתי שבארץ. אני הולך ׳לאב׳, יוחנן, בביטחון מוחלט שאתה תמשיך לדאוג לבני משפחתי שבגוף. דאג לכך שהבלבול שהם חווים כעת ביחס למשימתי לא ימנע ממך מלתת להם את כל האהבה, העצה והסיוע שאתה יודע שאני הייתי נותן להם אילו הייתי נשאר בגוף. כאשר יצליחו לראות את האור ויבוא בשערי המלכות, כולכם תקבלו אותם בשמחה, אך אני סומך עליך, יוחנן, שתקבל אותם בשמי.
״וכעת, עם התקרב השעות האחרונות של הקריירה שלי בארץ, הישאר קרוב אלי כדי שאוכל למסור דרכך מסר לבני משפחתי. פרט למוות שלי בגוף, העבודה שהפקיד בידי ׳האב׳ הסתיימה, ואני נכון לשתות מכוס אחרונה זו. אך בכל הנוגע לאחריות שהפקיד בידי אבי שבארץ, יוסף, אף כי נשאתי בה בימי חיי, אני חייב כעת להסתמך עליך לפעול בשמי. בחרתי אותך לשם כך, יוחנן, משום שאתה הצעיר בחבורה ומשום כך כנראה תחיה יותר מכל שאר השליחים.
״פעם קראנו לך ולאחיך בני הרעם. התחלת כדעתן ולא סובלן, אך השתנית הרבה מאז שרצית שאמטיר אש מן השמיים על ראשי הכופרים המטופשים. עליך להשתנות עוד. עליך להפוך לשליח המצווה החדשה שהטלתי עליכם הלילה. הקדש את חייך ללמד את אחיך לאהוב את הזולת כפי שאהבתי אני אתכם.״
עת עמד שם יוחנן זבדיה באולם העליון, והדמעות זולגות על לחייו, נשא עיניו אל פניו של המאסטר ואמר: ״כך אעשה, ׳מאסטר׳. אך כיצד אוכל ללמוד לאהוב את אֵחי יותר? ענה לו אז ישוע: ״אתה תלמד לאהוב את אחיך יותר לאחר שתלמד קודם לכן לאהוב יותר את ׳אביהם׳ שבשמים, ולאחר שתתעניין באמת ברווחתם, זו שבזמן וזו שבנצח. את העניין הזה מטפח האדם באמצעות הבנה אוהדת, שירות נטול אנוכיות וסלחנות מתמדת. אל לו לאדם לבוז לצעירים, אך אני מאיץ בכם תמיד להתחשב בכך שלעתים קרובות הגיל מייצג ניסיון, וכי אין דבר בעולמו של האדם שיוכל להחליף את הניסיון בפועל. התאמצו לחיות בשלום עם כולם, ובייחוד עם חבריכם לאחוות מלכות השמים. כמו כן, יוחנן, זכור תמיד, אל תאיץ בנשמות שאתה מתכוון להביא בשערי המלכות.״
ואז, הסתובב ׳המאסטר׳ סביב לכיסאו שלו, ועצר לרגע לצד כסאו של יהודה איש-קריות. השליחים הופתעו מה שיהודה לא חזר עדיין, והסתקרנו לפשר הבעתו העצובה של ישוע עת עמד לצד כסאו המיותם של הבוגד. אך איש מהם, למעט אולי אנדראס, כלל לא העלו על דעתם שהגזבר שלהם יצא לבגוד ׳במאסטר׳ שלו, כפי שרמז להם ישוע מוקדם יותר באותו הערב ובמהלך הארוחה. כל כך הרבה דברים קרו עד שלעת עתה הם די שכחו את הכרזתו של ׳המאסטר׳ שאחד מהם עתיד לבגוד בו.
ישוע ניגש כעת אל עבר שמעון הקנאי, אשר נעמד בכדי להאזין לדברי התוכחה הבאים: ״אתה אכן בן אברהם, אך עד כמה התאמצתי להפוך אותך לבנהּ של מלכות שמים זו. אני אוהב אותך, וכך גם כל אחיך. אני יודע שאתה אוהב אותי, שמעון, ושאתה גם אוהב את המלכות, אך אתה עדיין נחוש לממש את המלכות לפי ראות עיניך. היטב אדע שבסופו של דבר אתה עתיד לתפוש את טיבהּ הרוחני ואת משמעותהּ של בשורתי ושאתה עתיד להטיף לה באומץ, אך אני מוטרד בשל מה שעלול לקרות לך בזמן עזיבתי. אשמח לדעת שלא תמעד; אשמח מאוד אם אוכל להיות סמוך ובטוח כי לאחר שאלך ׳לאב׳, אתה תתנהג כראוי לשגריר של מלכות השמים.״
אך סיים ישוע את דבריו לשמעון הקנאי, והלאומן הלוהט ניגב את עיניו וענה: ״׳מאסטר׳, אל תדאג לנאמנותי. הפניתי את גבי לכל שאר הדברים בכדי להקדיש את חיי לכינונהּ עלי אדמות של מלכותך, ולא אכשל. הצלחתי לשרוד את כל האכזבות עד כה, ולא אנטוש אותך.״
הניח ישוע את ידו על כתפו של שמעון ואמר: ״אכן, מרענן לשמוע אותך מדבר כך, במיוחד בעת כמו זאת. אך ידידי, עדיין אין לך מושג על מה אתה שח. אינני מטיל לרגע ספק בנאמנותך ובמסירותך; אני יודע שלא תהסס לצאת לקרב ולמות עבורי, כמו שיעשו כל אלה״ (וכולם הנידו בראשם בחזקה לאישור), ״אך זה לא יידרש ממך. אמרתי לכם שוב ושוב שמלכותי איננה מן העולם הזה, וששליחַי לא יילחמו לכינונהּ. פעמים רבות אמרתי זאת לך, שמעון, אך אתה מסרב להכיר באמת. אינני מוטרד מנאמנותך לי או למלכות, אלא ממה תעשה כשאעזוב ואתה תתעורר ותבין סוף סוף שלא הצלחת לתפוש את מה שלימדתי, ושעליך להתאים את הפרשנות השגויה שלך לסדר אחר, לסדר הרוחני של ענייני המלכות.״
שמעון ביקש להמשיך ולדבר, אך ישוע הרים את ידו, עצר בעדו והמשיך ואמר: ״אין שליח כנה וישר לבב ממך, אך לאחר לכתי איש מהם לא יתאכזב ויתייאש כמוך. רוחי תהיה עמך בכל ייאושך, ואחיך אלה לא ינטשו אותך. אל תשכח את שלימדתי אותך ביחס לקשר בין היותך אזרח של הארץ והיותך בן במלכות הרוח של ׳האב׳. שקול היטב את שאמרתי לך, לתת לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים. הקדש את חייך, שמעון, והדגם כיצד ראוי לאדם למלא את מצוותי ביחס להכרה שראוי לאדם בו זמנית להכיר בחובותיו כאזרח כלפי רשויות השלטון ובשירות הרוחני שלו באחוות המלכות. אם תרשה ׳לרוח האמת׳ ללמד אותך, לעולם לא ייווצר קונפליקט בין חובותיך כאזרח עלי אדמות לבין היותך בן של שמים, אלא אם שליטי הארץ יתיימרו לבקש ממך לסגוד להם כפי שראוי לסגוד רק לאל.
״וכעת, שמעון, כאשר תבין לבסוף את כל אלה, ולאחר שתתנער מן הייאוש שייכה בך ותצא להטיף בכל עוז למלכות זו, לעולם אל תשכח שהייתי אתך בכל תקופת ייאושך, וכי אמשיך להתלוות אליך עד הסוף. תמיד תהיה השליח שלי, ולאחר שתסכים לראות בעין הרוח ותסכין להכפיף באופן מלא יותר את רצונך לרצון ׳האב׳ שבשמים, או אז תשוב לפעול כשגריר שלי, ואיש לא ייקח ממך את הסמכויות שנתתי בידיך בשל הזמן שלקח לך להבין את האמתות שלימדתי אותך. וכך, שמעון, אני מזהיר אותך פעם אחת נוספת. כל אוחזי חרב בחרב יאבדו, ואילו הפועלים ברוח יזכו לחיי נצח במלכות שתבוא בשמחה ובאושר של המלכות בהווה. וכאשר תשלים את המלאכה שהופקדה בידיך עלי אדמות, שמעון, אתה תשב עמדי במלכות ההיא. אתה תזכה לראות באמת את המלכות לה כמהת, אך לא בחיים האלה. המשך להאמין בי ובמה שגילית לך, ותקבל את מתת חיי הנצח.״
לאחר שסיים ישוע את דבריו לשמעון הקנאי, ניגש למתי לוי ואמר: ״לא עוד תידרש לתרום לקופת השליחים. בקרוב מאוד תפוצו כולכם לכל עבר; לא תוכלו עוד ליהנות זה מחברתו ותמיכתו של זה, אפילו לא של אחד מאחֵיך. עת תמשיכו להטיף לבשורת מלכות זו, תידרשו למצוא לכם חברים חדשים. זוגות זוגות שלחתי אתכם בזמן ההכשרה, אך כעת אני עוזב אתכם, ולאחר שתתאוששו מן השוק, תצאו לבדכם, אפילו עד קצוות עולם, ותטיפו לחדשות הטובות: בני האדם המאמינים הינם בני אלוהים.״
אז דיבר מתי: ״אך ׳מאסטר׳, מי ישלח אותנו, וכיצד נדע לאן ללכת? האם אנדראס יורה לנו את הדרך?״ ענה ישוע: ״לא, לוי, אנדראס לא ינחה אתכם יותר במשימת ההטפה לבשורה. אכן, עד ליום הגעתו של המורה החדש הוא ימשיך ללוות אתכם כאח וכרע, אך מאותו יום תנחה אתכם ׳רוח האמת׳ ותוליך אתכם לארצות העולם, לפעול להרחבתהּ של המלכות. שינויים רבים חלו בך מאז אותו היום בבית המכס, כשהחלטת לראשונה ללכת אחרי; אך שינויים רבים נוספים יידרשו לפני שתוכל לראות את חזון האחווה בה יישבו יהודים לצד גויים כאחים. אך המשך לדבוק בדחף שלך לשכנע את אחיך היהודים עד שתסתפק בכך ואז הפנה את מלוא מרצך לגויים. בדבר אחד אתה יכול להיות בטוח, לוי: זכיתם באמונם וחיבתם של אחיך; הם כולם אוהבים אותך.״ (וכל העשרה אישרו את דברי ׳המאסטר׳.)
״לוי, אני יודע הרבה על חששותיך, הקרבנות שהקרבת והעבודה שהשקעת כדי לשמור על הקופה מלאה, את שאחיך אינם יודעים, ואני שמח על כך שאפילו אם הגזבר חסר, השגריר המוכס נמצא כאן במפגש הפרידה של שליחי המלכות. אני נושא תפילה שתוכל להבין את משמעות תורתי בעיני הרוח. כאשר יגיע המורה החדש לשכון בלבך, המשך ללכת באשר ינחה אותך ותן לאחיך – ולכל העולם – לראות מה יכול לעשות ׳האב׳ עבור גובה מכס שנוא אשר העז ללכת בעקבות ׳בן האדם׳ ולהאמין בבשורת המלכות. אהבתי אותך, לוי, כבר ממבט ראשון, ממש כפי שאהבתי את בני הגליל האחרים האלה. מכיוון שאתה יודע שאין ׳האב׳ או ׳הבן׳ נושאים פני איש, וודֵא שאתה עצמך לא מפלה בין אלה שעבודתך תוביל לאמונה בבשורה. וכך, מתי, הקדש את כלל השירות שלך בעתיד להראות לכולם שהאלוהים אינו נושא פני איש; שכל בני האדם שווים בעיני האל ובאחוות המלכות, ושכל המאמינים בני האל הם.״
ישוע אז ניגש ליעקב זבדיה, אשר עמד בדממה עת דיבר אליו ׳המאסטר׳ ואמר: ״יעקב, אתה ואחיך הצעיר ביקשתם ממני בעבר להעדיף אתכם ולכבד אתכם במלכות, ואמרתי לכם אז כי רק ׳האב׳ מעניק כבוד זה. שאלתי אתכם אם אתם מוכנים לשתות מן הכוס שלי, ושניכם עניתם שכן. אפילו אם אז לא הייתם יכולים, ואפילו אם כעת לא תוכלו, החוויות שתחוו עוד מעט עתידות להכין אתכם לכך. אז, הכעיסה ההתנהגות שלכם את אחיכם. אם הם לא סלחו לכם לגמרי עד כה, הרי יסלחו לכם כשיראו אתכם שותים מן הכוס שלי. בין אם תעבדו למשך זמן קצר או ארוך, התאזרו בסבלנות. כאשר יגיע המורה החדש, תנו לו ללמד אתכם את רוח החמלה והסובלנות האוהדת שנולדות מן אמונה עילאית בי ומן הרצון שכפוף במלואו לרצון ׳האב׳. את חייכם הקדישו על-מנת להדגים כיצד משלב האדם יודע-אל אשר גם מאמין-בבן בין החיבה האנושית לכבוד האלוהי. כל אלה אשר יחיו כך יגלו את הבשורה גם באופן בו ימותו. דרכך שלך תיפרד מזו של אחיך יוחנן, ואחד מכם עשוי לשבת לצדי במלכות הנצח הרבה לפני האחר. יעזור לכם מאוד ללמוד שהחוכמה האמתית כוללת גם שיקול דעת וגם אומץ. ראוי לכם לרכוש תבונה שתתלווה לאגרסיביות שלכם. אכן, יהיו רגעים עילאיים בהם תלמידי לא יהססו למות למען בשורה זו, אך בכל הנסיבות הרגילות, מוטב בהרבה להפיס את זעמם של הבלתי-מאמינים כדי שתוכלו להמשיך ולחיות ולהפיץ את החדשות הטובות. ככל שתוכלו, חיו חיים ארוכים עלי אדמות כדי שחייכם הארוכים יניבו פירות בדמות נשמות רבות שיבואו בשערי המלכות.״
כאשר סיים ׳המאסטר׳ לדבר אל יעקב זבדיה, הוא צעד סביב לקצה השולחן למקום בו ישב אנדראס. בעודו מתבונן בעיני עוזרו, אמר: ״אנדראס, ייצגת אותי נאמנה כראש שגרירי מלכות השמים. אף כי לעתים הטלת ספק ובזמנים אחרים הפגנת פחדנות מסוכנת, עדיין, תמיד היית כנה והגון לגמרי בכל מגעיך עם חבריך. מאז שאתה ואחיך הוסמכתם כשליחי המלכות, תמיד ניהלתם בעצמכם את ענייני הקבוצה, למעט העובדה שאני מיניתי אותך לעמוד בראש קבוצת הנבחרים. לא התערבתי בשום עניין חומרי ולא הנחתי אתכם או התערבתי בהחלטותיכם. נהגתי כך כדי למנות הנהגה שתנחה את כל התלבטויותיכם כקבוצה. הן ביקום שלי, והן ביקום היקומים של ׳אבי׳, היחס הרוחני לאחינו-הבנים הוא כאל יחידים, אך אנו תמיד ממנים מנהיג ברור לעמוד בראש כל קבוצה. ממלכתנו הינה מחוז של סדר, וכל אימת ששני יצורים או יותר פועלים בשיתוף פעולה, תמיד ממונה הנהגה בעלת סמכות.
״וכעת, אנדראס, מכיוון שמונית לעמוד בראש אחיך מתוקף הסמכות של המינוי שקיבלת ממני, מכיוון שמאז שימשת כנציגי האישי, ומכיוון שאני עתיד לעזוב אתכם וללכת ׳לאבי׳, אני משחרר אותך מכל האחריות הכרוכה בענייני החומר הניהוליים הללו. מכאן ואילך, לא תוכל להשתמש בסמכות כלשהי כלפי אחיך מלבד זו שרכשת מתוקף תפקידך כמנהיג רוחני, ושאחיך מכירים בה מרצונם החופשי. מרגע זה ואילך, לא תוכל להשתמש בסמכות כלפי אחיך אלא אם אלה ישיבו אותה לידיך מתוקף החלטה חוקית ברורה שיקבלו לאחר שאשוב ׳לאב׳. אך העובדה שאני משחרר אותך מאחריות ניהולית כראש הקבוצה איננה מפחיתה כהוא זה מן האחריות המוסרית שמוטלת עליך לעשות כל אשר לאל ידך כדי לקבץ יחד את אחיך ביד תקיפה ואוהבת בתקופת המבחן הקרבה, בתקופה למן עזיבתי את הגוף ועד שאשלח את המורה החדש אשר יחיה בלבבכם, זה אשר יוביל אתכם בסופו של דבר לכל האמת כולה. עת אני מתכונן לעזוב אתכם, אני משחרר אותך מכל האחריות הניהולית שהחלה והתבססה על נוכחותי ביניכם. מכאן ואילך, אפעיל עליכם רק סמכות רוחנית.
״אם אחיך יבקשו ממך להמשיך ולייעץ להם, אני מנחה אותך לעשות את כל אשר לאל ידך, פיזית ורוחנית, כדי לקדם שלום והרמוניה בקרב הקבוצות השונות של מאמינים כנים בבשורה. הקדש את שארית חייך על-מנת לקדם את ההיבטים המעשיים של אהבת האחים בין אחיך. היה נדיב לאחי בגוף כשהם מתחילים להאמין אמונה שלמה בבשורה זו; הפגן אהבה ומסירות חסרת פניות הן ליוונים במערב כמו גם לאבנר במזרח. אף כי שליחַי אלה עתידים לפוץ לארבע קצוות הארץ ולהטיף שם לחדשות הטובות של הגאולה של היות בני האל, עליך לשמור אותם יחד בתקופת המבחן הקרבה, בתקופת המבחן האינטנסיבית במהלכה עליכם ללמוד להאמין בבשורה זו ללא נוכחותי האישית, בעוד אתם ממתינים בסבלנות למורה החדש, הוא ׳רוח האמת׳. וכך, אנדראס, אף כי ייתכן ולא תיפול בחלקך הזכות לעשות מעשים גדולים שייראו לעיני כול, שמח בחלקך להיות המורה והיועץ של אלה שיעשו זאת. המשך במלאכתך עלי אדמות, ואז תמשיך במשימתך במלכות הנצח, הרי כבר אמרתי לכם שצֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָה הַזֹּאת?״
אז ניגש ישוע לתאומים לבית חלפי, עמד ביניהם ואמר: ״ילדי הקטנים, אתם אחת משלוש קבוצות האחים שבחרה ללכת אחרי. כל השישה הצליחו לעבוד יפה עם אחיהם בשר ודם, אך אתם עליתם על כולם. זמנים קשים לפנינו. ייתכן ולא תבינו את כל מה שיתרחש עליכם ועל אחיכם, אך לעולם אל תטילו ספק שפעם נקראתם לעבודת המלכות. במשך זמן מה לא יהיו בנמצא המונים לנהל, אך אל תתייאשו; לכשתסיימו את מלאכתכם, אקבלכם למעלה, ואתם תשתבחו ותגללו את סיפור חייכם באוזני צבאות השמיים והמוני בני האל הגבוהים. הקדישו את חייכם לשיפורהּ של עבודת החול הרגילה. הדגימו לכל בני האדם שבארץ ולכל מלאכי השמים כיצד יכול בן האדם בשמחה ובאומץ לשוב לעבודתו הקודמת לאחר שנקרא לשרת לתקופה את אלוהים שירות מיוחד. אם לעת עתה תושלם עבודתכם החיצונית במסגרת המלכות, שובו למלאכתכם הקודמת מתוך ההארה החדשה של חוויות היותכם בני האל וההתרוממות שנובעת מן הידיעה שאין מלאכה פשוטה או בלתי קדושה עבור אדם יודע-אֵל. עבור אלה שפעלו עמי, כל הדברים קדושים הם וכל מלאכה ארצית הופכת לשירות של אלוהים ׳האב׳. כאשר תשמעו את החדשות אודות מעשי עמיתיכם לשעבר, שמחו בשמחתם והמשיכו בעבודת יומכם ממש כאלה שממתינים לאלוהים ומשרתים בזמן המתנתם. אתם הייתם ותמיד תהיו שליחי, ואני אזכור אתכם במלכות שתבוא.״
אז ניגש ישוע לפיליפוס, אשר נעמד ושמע את הדברים הבאים מפי ׳המאסטר׳: ״פיליפוס, שאלת אותי שאלות טיפשיות רבות, עשיתי כמיטב יכולתי לענות על כל אחת ואחת מהן. כעת אענה על האחרונה בשאלות הללו, אשר צצה במוחך הכֵּנה אך הבלתי רוחני. במשך כל הזמן הזה, שהלכתי וקרבתי אליך, חשבת לעצמך, ׳מה אעשה אם המאסטר יעזוב אותנו לבד בעולם?׳ הו, חסר אמונה שכמוך! ואף-על-פי-כן, אמונתך מתקרבת לזו של רבים מאחיך. היית מנהל נאמן, פיליפוס. אכזבת אותנו רק פעמים ספורות, ואת אחד מן הכישלונות הללו ניצלנו כדי להפגין את תהילת ׳האב׳. תפקידך כמנהל כמעט והושלם. בקרוב תידרש ביתר שאת לעבודה אליה נקראת – להטיף לבשורת מלכות זו. פיליפוס, תמיד רצית שיראו לך, ובקרוב תראה דברים כבירים. מוטב היה בהרבה אילו ראית את כל אלה מתוך אמונה, אך מכיוון שגם ראייתך החומרית הייתה כנה, תזכה לראות את התגשמות מילותיי. ואז, לאחר שתזכה בראייה רוחנית, צא לעבודתך והקדש את חייך להנהגת האנושות בחיפוש אחר האל ובבקשה לראות את מציאויות הנצח בעין הרוח ולא בעיני הדעת החומרית. פיליפוס, זכור כי ממתינה לך משימה כבירה עלי אדמות שכן העולם מלא באלה שרואים את החיים כפי שאתה נטית לעשות. ממתינה לך עבודה רבה, ולאחר שתשלים אותה באמונה, אתה תבוא אלי לממלכתי, ואני אראה לך בהנאה דברים שהעין לא ראתה, האוזן לא שמעה ולא עלו בדעת האדם. בינתיים, היה כילד קטן במלכות הרוח והרשה לי, בדמות רוח המורה החדש, להוביל אותך קדימה במלכות הרוח. באופן זה אוכל לעשות עבורך הרבה ממה שלא יכולתי להשלים כאשר חייתי אתך כאדם בעולם. תמיד זכור, פיליפוס, כי הרואה אותי ראה את ׳האב׳.״
אז ניגש ׳המאסטר׳ לנתנאל. כשנעמד נתנאל, סימן לו ישוע לשבת, ישב לצדו ואמר: ״נתנאל, מאז שהפכת לשליח שלי, למדת להתעלות מעל לדעות הקדומות ולהתאזר ביתר סובלנות. אך עליך ללמוד דברים רבים עוד יותר. היית ברכה לחבריך, שתמיד זכו ליהנות מכנותך המתמדת. לאחר שאלך, ייתכן וכנותך תפריע לך להסתדר עם אחיך, הן הישנים והן החדשים. עליך ללמוד שאפילו את המחשבה הטובה נדרש לבטא בהתאם ליכולת האינטלקטואלית ולהתפתחות הרוחנית של המאזין. הכנות מועילה ביותר לעבודת המלכות כאשר היא נלווית לשיקול הדעת.
״אם תצליח ללמוד לפעול עם אחיך, תוכל להשלים דברים שיוותרו לאורך זמן, אך אם תמצא את עצמך מבקש את אלה שחושבים כמוך, במקרה זה הקדש את חייך על-מנת להוכיח שתלמיד יודע-אל יכול להפוך לבונה של המלכות אפילו כשהוא לבד בעולם, מבודד מחבריו המאמינים. אני יודע שתישאר נאמן עד לסוף, ויום אחד אקבל אותך לשירות נרחב בממלכתי השמימית.״
אז דיבר נתנאל, ושאל את ישוע כך: ״הקשבתי למה שלימדת מהיום הראשון בו קראתי לי לשירות המלכות, אך אני יכול להעיד בכנות שאיננו יכול להבין את מלוא דבריך. אינני יודע למה אתה מצפה כעת, ואני סבור שרוב אחי מבולבלים כמני אך מהססים להודות בבלבול. תוכל לעזור לי?״ הניח ישוע את ידו על כתף נתנאל ואמר: ״ידידי, אין להתפלא שאתה מתבלבל בניסיון לתפוש את משמעותה הרוחנית של תורתי משום שהתפישות הנושנות של מסורת היהדות מקשות עליך והנטייה המתמדת שלך לפרש את בשורתי בהתאם למה שמלמדים הסופרים והפרושים מבלבלת אותך.
״לימדתי אתכם הרבה במילים וחייתי את חייכם בקרבכם. עשיתי את כל מה שניתן לעשות כדי להאיר את דעתכם ולשחרר את נשמותיכם, ואת מה שלא הצלחתם לרכוש מתורתי ומחיי עליכם להתכונן כעת לרכוש מיד הגדולה שבמורות – ההתנסות בפועל. ובכל ההתנסות החדשה הזו שממתינה לכם כעת, אלך אני לפניכם ׳ורוח האמת׳ תהיה עמכם. אל תפחדו; את מה שלא הצלחתם להבין כעת, יגלה לכם לכשיבוא המורה החדש במשך שארית חייכם על-פני האדמה ובמשך כל הכשרתכם בעידני הנצח.״
ואז נפנה ׳המאסטר׳ אל כולם ואמר: ״אל תתייאשו מכך שלא הצלחתם להבין את מלוא משמעות הבשורה. אתם רק בני תמותה סופיים ומה שלימדתי אתכם הינו אינסופי, אלוהי ונצחי. התאזרו בסבלנות ובאומץ, שכן עומדים לרשותכם עידני הנצח כדי להמשיך ולהשיג בהדרגה את התנסות היותכם מושלמים, ממש כשם ׳שאביכם׳ בפרדיס מושלם הוא.״
אז נפנה ישוע אל תומאס, אשר נעמד ושמע אותו אומר: ״תומאס, לעיתים קרובות חסרת אמונה; על-אף שנתקפת בספקות מעת לעת, מעולם לא חסר לך אומץ. אני יודע שנביאי השקר ומורי הכזב לא יוליכו אותך שולל. לאחר שאלך, אחיך יעריכו עוד יותר את הראייה הביקורתית שלך את התורה החדשה. ובזמנים שיבואו, לאחר שתפוצו לכל קצוות הארץ, זכור שאתה עדיין שגרירי. הקדש את חייך למלאכה הכבירה והדגם כיצד יכולה דעתו הביקורתית החומרית של אדם להתעלות מעל לרפיון הספק האינטלקטואלי כאשר היא ניצבת מול מפגן האמת החיה הפועלת בהתנסויותיהם של גברים ונשים שנולדו מן הרוח אשר מניבים את פירות הרוח בחייהם ואשר אוהבים זה את זה כפי שאהבתי אני אתכם. תומאס, אני שמח שהצטרפת אלינו, ואני יודע שלאחר תקופת בלבול קצרה אתה תמשיך בשירות המלכות. ספקותיך בלבלו את אחיך, אך מעולם לא הטרידו אותי. אני מאמין בך, ואלך לפניך עד לקצוות הארץ.״
אז ניגש ׳המאסטר׳ לשמעון פטרוס, אשר נעמד עת דיבר אליו ישוע: ״פטרוס, אני יודע שאתה אוהב אותי, ושאתה תקדיש את חייך להטפה בציבור באוזני יהודים וגויים לבשורת מלכות זו. אך אני מוטרד מכך ששנים של קרבה אלי לא הצליחו לגרום לך לחשוב יותר לפני שאתה מדבר. מה אתה עוד צריך לחוות לפני שתנצור את לשונך? כמה צרות גרמו לנו דבריך חסרי המחשבה והביטחון העצמי המתיימר שלך! אתה עתיד לגרום לעצמך צרות רבות עוד יותר אם לא תלמד להתגבר על חולשה זו. אתה יודע שאחיך אוהבים אותך על-אף חולשה זו, וראוי גם שתבין שמגרעה זו איננה כלל פוגעת בחיבתי אליך, אך היא מקטינה את התועלת שלך ותמיד גורמת לך צרות. ללא ספק, החוויה שתעבור הלילה הזה תעזור לך הרבה. את מה שאני אומר לך כעת, שמעון פטרוס, אני אומר גם לכל אחיך שנקבצו כאן: הלילה אתם בסכנה גדולה להכשיל אותי. הרי תדעו שכתוב, ׳אַכֶּה אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן.׳ בהיעדרי, אתם תהיו בסכנה גדולה יותר להיכשל בשל מה שיקרה לי. אך אני מבטיח לכם כעת שאשוב אליכם לזמן מה, ואלך לפניכם לגליל.״
הניח פטרוס את ידו על כתף ישוע ואמר: ״גם אם כל אחי ייכשלו בספקותיהם בגללך, אני מבטיח לך שאני לא אכשל בגלל שום דבר שתעשה. אלך עמך, ואם צריך, אמות למענך.״
בעוד פטרוס עומד לפני ׳המאסטר׳, נרגש וגדוש באהבה כלפיו, התבונן ישוע הישר בעיניו הלחות ואמר: ״פטרוס, אמן אמן אני אומר לך, התרנגול לא יקרא הלילה עד שאתה תתכחש אלי שלוש או ארבע פעמים. ומכיוון שלא הצלחת ללמוד זאת בטוב, מתוך הקשר אתי, אתה תלמד זאת בצער ויגון גדולים. לאחר שבאמת תלמד את השיעור ההכרחי הזה, תוכל לחזק את אחיך ולהמשיך לחיות חיים המוקדשים להטפה לבשורה זו, אף כי ייתכן ותכלא ואולי אף תלך בעקבותיי ותשלם את המחיר העילאי של שירות אוהב בבניית מלכות ׳האב׳.״
״אך שכרו את הבטחתי: לאחר שאקום, אהיה עמכם לתקופה בטרם אלך אל ׳האב׳. אפילו הלילה אבקש מן ׳האב׳ לחזק כל אחד ואחד מכם אל מול מה שאתם נדרשים לעבור. אני אוהב אתכם בכל האהבה שאוהב ׳האב׳ אותי, ומשום כך עליכם לאהוב זה את זה כפי שאהבתי אני אתכם.״
ואז, שרו מזמור ויצאו למחנה על הר הזיתים.
בערך בשעה עשר בליל יום חמישי זה, הוביל ישוע את אחד עשר השליחים מביתם של אליהו ומרים מרקוס חזרה למחנה בגת שמנים. מאז אותו יום בגבעות, הקפיד יוחנן מרקוס לפקוח עין על ישוע. מכיוון שיוחנן נדרש לשינה, הוא נח במשך מספר שעות בזמן ׳שהמאסטר׳ בילה עם שליחיו באולם העליון, אך כאשר שמע אותם יורדים, הוא קם, עטה על עצמו מעיל כותנה, עקב אחריהם דרך העיר ונחל קידרון ועד למחנה הפרטי שלהם, אשר שכן סמוך לגת שמנים. יוחנן מרקוס נשאר סמוך כל כך ׳למאסטר׳ במהלך כל הלילה הזה ויום המחרת, כך שהיה עד לכל ושמע הרבה ממה שאמר ׳המאסטר׳ החל מהזמן הזה ועד לצליבה.
בזמן שישוע והאחד עשר עשו את דרכם חזרה למחנה, החלו השליחים לתהות לפשר היעדרותו הממושכת של יהודה, והם שוחחו בינם לבין עצמם על התחזית של ׳המאסטר׳ שאחד מהם יבגוד בו. בפעם הראשונה, החלו לחשוד שמשהו קרה ליהודה איש-קריות. אך הם לא שוחחו בגלוי על יהודה עד לאחר שהגיעו למחנה וראו שאיננו שם, שאיננו ממתין לקבל את פניהם. כאשר צבאו כולם על אנדראס וביקשו לדעת מה עלה בגורל יהודה, אמר העומד בראשם רק כי, ״אינני יודע היכן יהודה, אך אני חושש שהוא נטש אותנו.״
אמר להם ישוע רגעים מספר לאחר שהגיעו למחנה: ״ידידי ואחי, הזמן שנותר לי עמכם קצר מאוד, ואני מבקש שנפרוש ונתפלל ׳לאבינו׳ שבשמים שייתן לנו כוח עכשיו ומכאן ואילך לעשות את כל מה שנו נדרשים לעשות בשמו.״
לאחר דברים אלה, הוביל אותם ישוע מעט במעלה הר הזיתים, כשירושלים כולה פרושה לפניהם. הוא הנחה אותם לכרוע ברך על מדף סלע גדול במעגל סביבו, ממש כשעשו ביום בו הוסמכו; ואז, עמד באמצע המעגל כשאור הירח הרך מאיר עליו, נשא את עיניו השמימה ואת קולו בתפילה:
״׳אבא׳, הגיעה שעתי; הלל כעת את ׳הבן׳ וכך יהלל ׳הבן׳ אותך. אני יודע שנתת בידי סמכות מלאה על כל היצורים החיים בעולמי, ואני אתן חיי נצח לכל מי שיהיו בני אמונה של האל. חיי הנצח פירושם שהיצורים שלי ידעו אותך כאל האמת היחיד ׳וכאבי׳ הכול, וכי יאמינו במי ששלחת לעולם. ׳אבא׳, רוממתי אותך עלי אדמות והגשמתי את כל המלאכה אשר הטלת עלי לעשות. כמעט וסיימתי את משימת המתת שלי בקרב הילדים שיצרנו; נותר לי רק למות בגוף. וכעת, ׳אבי׳ שלי, הלל אותי בתפארה שהייתה לי עמך בטרם העולם הזה היה קיים וקבל אותי פעם אחת נוספת לימינך.
״הצגתי אותך בפני הגברים שבחרת מן העולם ונתת לי. שלך הם – כפי שכל החיים בידיך – נתת לי אותם ואני חייתי בתוכם, לימדתי אותם את אורחות החיים והם האמינו. הגברים הללו למדים שכל מה שברשותי מגיע ממך, וכי החיים שחייתי בגוף נועדו להכיר את ׳אבי׳ לעולמות. את האמת שנתת לי גיליתי להם. ואלה, ידידי ושגרירי, אכן ביקשו בכנות לקבל את דבריך. סיפרתי להם שממך באתי, ששלחת אותי לעולם הזה, שאני עתיד לשוב אליך. ׳אבא׳, אני מתפלל עבור הנבחרים הללו. ואני מתפלל עבורם לא כפי שאני מתפלל עבור העולם, אלא כפי שאני נושא תפילה עבור אלה שבחרתי מן העולם לייצג אותי בעולם לאחר שאשוב למלאכתך, ממש כפי שאני ייצגתי אותך בעולם הזה בזמן חיי בגוף. הגברים הללו שלי הם; אתה נתת לי אותם; אך כל מה ששלי תמיד שלך, וכל מה שהיה שלך אתה כעת הפכת לשלי. אתה התרוממת בי, וכעת אני נושא תפילה שאני אתכבד בגברים הללו. לא אוכל להישאר עוד בעולם הזה; אני עתיד לשוב למלאכה אשר הטלת עלי. אני חייב להשאיר את הגברים הללו כאן לייצג אותנו אותנו ואת מלכותינו לבני האדם. ׳אבא׳, שמור עליהם נאמנים בזמן שאני מתכונן להקריב את חיי. עזור לאלה, ידידי, להיות מאוחדים ברוח, ממש כשם שאנחנו אחד. כל זמן שהייתי איתם יכולתי לשמור עליהם ולהנחותם, אך כעת אני עתיד לעזוב. היה קרוב אליהם, ׳אבא׳, עד שנוכל לשלוח את המורה החדש שינחם ויחזק אותם.
״נתת לי שניים עשר גברים, ושמרתי על כולם פרט לאחד, בן הנקמה, אשר לא חפץ עוד בחברתנו. אף כי הגברים הללו חלושים ושבירים, אני בטוח שאנו יכולים לסמוך עליהם; ניסיתי אותם; הם אוהבים אותי ממש כשם שהם סוגדים לך. ואף כי נגזר עליהם לסבול הרבה למעני, אני מבקש גם שיתמלאו בשמחת הביטחון של היותם בנים למלכות השמים. נתתי לגברים הללו את מילותיך ולימדתי אותם את האמת. ואף כי העולם עלול לשנוא אותם, ממש כשם ששנא אותי, אינני מבקש שתיקח אותם מן העולם אלא רק שתשמור אותם מן הרוע שבעולם. קדש אותם בַּאמת; דבריך הם אמת. כפי שאתה שלחת אותי לעולם הזה, אני עתיד לשלוח את הגברים הללו לעולם. עבורם חייתי בקרב בני האדם. הקדשתי את חיי לשירותך כדי לעורר בהם השראה להיטהר בַּאמת שלימדתי אותם ובאהבה שגיליתי להם. היטב יודע אני, ׳אבא׳, שאינני צריך לבקש ממך לשמור על אחי אלה לאחר שאלך; אני יודע שאתה אוהב אותם ממש כמוני, אך אני עושה זאת כדי שייטיבו להבין ׳שהאב׳ אוהב את בני התמותה ממש כמו ׳הבן׳.
״וכעת, ׳אבי׳, אתפלל לא רק עבור אחד עשר הגברים הללו אלא גם עבור כל מי שכעת מאמין או עשוי להאמין בבשורת המלכות בעתיד בשל פעולתם בעתיד. אני מבקש שכולם יהיו אחד, ממש כשם אתה ואני אחד. אתה בי ואני בך, ואני מבקש שהמאמינים הללו יהיו כך בנו; שגם רוחך וגם רוחי תשכון בם. אם ילדינו יהיו אחד כשם שאנחנו אחד, ואם יאהבו זה את זה כפי שאני אהבתי אותם, כי אז כל בני האדם יאמינו שאני באתי מעמך ויסכימו לקבל את התגלות האמת והתהילה שלי. את התהילה שנתת לי גיליתי למאמינים הללו. כפי שאתה חיית בי ברוח, כך חייתי אני בם בגוף. כפי שאתה הייתי אחד אתי, כך אני הייתי אחד איתם, וכך יהיה המורה החדש אחד עמם ובם. ואת כל אלה עשיתי כדי שאחי בגוף יידעו ׳שהאב׳ אוהב אותם ממש כמו ׳הבן׳, ושאתה אוהב אותם כשם שאתה אוהב אותי. ׳אבא׳, פעל עמי כדי להציל את המאמינים הללו, כדי שיוכלו לבוא ולהתהלל איתי ואז להצטרף לחיקך בפרדיס. אהלל את אלה שמשרתים אתי בענווה, כדי שיוכלו לראות שכל מה שהפקדת בידי הוא כיבול הנצח של זרעי הזמן בדמות בשר ודם. אני משתוקק להראות לאחי בגוף את התהילה שהייתה לי אתך לפני שהעולם הזה נוסד. העולם הזה מכיר אותך אך מעט, ׳אב׳ צדיק, אך אני ידוע אותך, הכרתי אותך למאמינים הללו והם יפיצו את שמעך לדורות האחרים. וכעת, אבטיח להם שאתה תהיה עמם בעולם כשם שהיית עמי – כך יהא.״
האחד עשר המשיכו לכרוע ברך במעגל סביב לישוע עוד דקות מספר בטרם קמו ועשו את דרכם חזרה בדממה למחנה הסמוך.
ישוע התפלל לאחדות בין חסידיו, אך לא ביקש את אחידותם. החטא גורם לרמת רשע של אינרציה, אך הצדיקות מזינה את הרוח היצירתית של התנסות היחיד במציאויות החיוֹת של אמת הנצח ובהתייחדות המדורגת של הרוחות האלוהיות של ׳האב׳ ׳והבן׳. בקשר הרוחני בין הבן-המאמין ׳לאב׳ האלוהי, לעולם לא תוכלנה להתקיים לא דוקטרינה סופית ולא עליונות התודעה של קבוצה מני קבוצות.
במהלך תפילתו האחרונה עם שליחיו, התייחס ׳המאסטר׳ לעובדה שהוא ביטא את שמו של ׳האב׳ בעולם. ואכן, זה מה שהגשים בגילוי של האל באמצעות חייו המושלמים בגוף. ׳האב׳ שבשמים ביקש לגלות עצמו למזה, אך לא יכול היה להמשיך מעבר לכך שנאמר, ״אהיה.״ כאשר התבקש לגלות על עצמו עוד, רק נאמר, ״אהיה אשר אהיה.״ אך כאשר סיים ישוע את חייו עלי אדמות, שמו של ׳האב׳ התגלה במידה כזו ׳שהמאסטר׳, אשר היה התגשמות ׳האב׳ בגוף, אכן יכול היה לומר:
אני הוא לחם החיים.
אני המים החיים.
אני אור העולם.
אני תשוקת כל העידנים.
אני הדלת הפתוחה לגאולת הנצח.
אני מציאות חיי העד.
אני הרועה הטוב.
אני נתיב המושלמות האינסופית.
אני התחייה והחיים.
אני הוא סוד ההישרדות הנצחית.
אני הוא הדרך, האמת והחיים.
אני הוא ׳האב׳ האינסופי של ילדי הסופיים.
אני הוא גפן האמת; אתם השריגים.
אני הוא תקוות כל יודעי האמת החיה.
אני הוא הגשר החי מעולם אחד למשנהו.
אני הוא החיבור בין הזמן לנצח.
כך הרחיב ישוע את ההתגלות החיה של שם האלוהים לדורות כולם. כפי שהאהבה האלוהית מגלה את טיבו של האל, כך מעידה האמת הנצחית על שמו בשיעורים הולכים וגדלים.
כאשר שבו למחנה וגילו שיהודה נעדר, חוו השליחים שוק גדול. בזמן שהאחד עשר שוחחו ברגשות נסערים על חברם, השליח הבוגד, לקחו דוד זבדיה ויוחנן מרקוס את ישוע הצדה וגילו לו שהם עקבו אחר יהודה במשך מספר ימים וידעו על כוונתו למסור אותו לידי אויביו. ישוע הקשיב להם, אך אמר רק כך: ״ידידי, דבר לא יוכל להתרחש ׳לבן האדם׳ זולת מה שרוצה ׳האב׳ שבשמים. אל תדאגו; כל הדברים פועלים לתפארת האל ולגאולת האדם.״
מצב רוחו העליז של ישוע הלך ודעך. בחלוף השעה, הוא הפך ליותר ויותר רציני ואף עצוב. השליחים היו נסערים מאוד ומיאנו לחזור לאוהליהם אפילו כאשר ׳המאסטר׳ עצמו ביקש זאת מהם. אלה היו מילותיו האחרונות לאחד עשר כאשר שב משיחתו עם דוד ויוחנן: ״לכו לנוח ידידי. הכינו את עצמכם למלאכה של מחר. זכרו, אנחנו תמיד חייבים להכפיף את עצמנו לרצונו של ׳האב׳ שבשמים. את שלומי אשאיר לכם.״ לאחר שסיים את דבריו, סימן להם לשוב לאוהליהם וכשהלכו לדרכם, קרא לפטרוס, יעקב ויוחנן ואמר, ״אבקש אתכם להישאר אתי עוד זמן מה.״
השליחים נרדמו רק מפני שהיו באמת ובתמים תשושים; מאז שהגיעו לירושלים ישנו מעט מאוד. לפני שנפרדו לאוהליהם, הוביל אותם שמעון הקנאי לאוהלו, שם אוחסנו החרבות וכלי הנשק הנוספים, וסיפק לכל אחד מהם כלי הנשק אלו. כולם פרט לנתנאל קיבלו את כלי הנשק. נתנאל סירב להתחמש ואמר: ״אחי, ׳המאסטר׳ אמר לנו שוב ושוב שמלכותו אינה מן העולם הזה, וששליחיו לא יידרשו לכונן אותה בכוח החרב. אני מאמין בכך; אינני סבור ׳שהמאסטר׳ זקוק לכך שנשתמש בחרבות להגנתו. כולנו ראינו את עצמתו הכבירה ויודעים שאם ירצה, יוכל להתגונן מפני אויביו. אם לא יעמוד אל מול אויביו, הרי זה מפני שכך הוא מבקש למלא את רצון ׳אביו׳. אתפלל, אך לא אחזיק בחרב.״ לאחר ששמע את נאומו של נתנאל, החזיר אנדראס את חרבו לשמעון הקנאי. וכך, תשעה מהם היו חמושים עת נפרדו לשנת הלילה.
לרגע אחד, מילאה הטינה שחשו כלפי יהודה על בגידתו את דעתם של השליחים. הערתו של ׳המאסטר׳ ביחס ליהודה, אשר נכללה בתפילה האחרונה, גרמה להם להבין שהוא נטש אותם.
לאחר ששמונת השליחים הלכו לאוהליהם, ובזמן שפטרוס, יעקב ויוחנן המתינו להנחיות ׳המאסטר׳, קרא ישוע לדוד זבדיה וביקש ממנו ״את השליח המהיר והנאמן ביותר שלו.״ לאחר שדוד הביא אליו אדם בשם יעקב, אשר בעבר שימש כשליח בקו היומי שבין ירושלים לבית צידה, פנה אליו ישוע ואמר: ״מהר אל אבנר בפילדלפיה ואמור לו כך: ׳המאסטר׳ שולח ברכת שלום ומוסר שהגיעה השעה בה יימסר בידי אויביו ,אשר ימיתו אותו, אך הוא יקום מן המתים ויופיע בפניך לזמן קצר, לפני שילך אל ׳האב׳, ויודיע לך מתי יגיע המורה החדש שיבוא לשכון בלבבותיכם.׳״ לאחר שיעקב שינן את המסר לשביעות רצונו של ׳המאסטר׳, שילח אותו ישוע לדרכו ואמר: ״אל תחשוש מיד אדם, יעקב, כי הלילה ירוץ לצדך רף בלתי נראה.״
אז נפנה ישוע אל עבר מנהיג היוונים ששהו עמם במחנה ואמר: ״אחי, אל תדאג בשל מה שעתיד לקרות, שכן הזהרתי אותך מראש. ׳בן האדם׳ יומת לבקשת אויביו, ראשי הכוהנים ומנהיגי היהודים, אך אני אקום ואהיה עמכם זמן מה בטרם אלך ׳לאב׳. ולאחר שתראו את כל מה שיתרחש, הלל את האל וחזק את אחיך.״
בתנאים רגילים היו מברגים השליחים את ׳המאסטר׳ בלילה טוב, אך הערב היו טרודים מאוד בשל ההכרה הפתאומית בנטישתו של יהודה. בנוסף, השפיעה עליהם מאוד תפילת הפרידה הבלתי שגרתית של ׳המאסטר׳ ועל-כן שמעו את ברכת הפרידה שלו והלכו להם בדממה.
כך אמר ישוע לאנדראס עת נפרדו אותו לילה: ״אנדראס, עשה כל שביכולתך לשמור על אחיך יחד עד שאשוב לאחר שאשתה כוס זו. חזק את אחיך, כיוון שכבר סיפרתי לכם הכל. שיהיה לך שלום.״
איש מן השליחים לא ציפה שדבר מה יוצא דופן יקרה באותו הלילה, הרי כבר היה מאוד מאוחר. הם ביקשו לישון ולקום מוקדם בבוקר כדי להתכונן לגרוע מכל. הם סברו שהכוהנים הראשיים יבקשו לעצור את ישוע בבוקר, שהרי שום מלאכת חול לא התבצעה לאחר צהרי היום בערב הפסח. רק דוד זבדיה ויוחנן מרקוס ידעו שאויבי ישוע ויהודה היו בדרכם עוד באותו הלילה.
דוד נטל על עצמו לשמור על הדרך העליונה שהובילה לדרך בית עניא-ירושלים, ואילו יוחנן מרקוס שמר על הדרך שהובילה מקידרון לגת שמנים. בטרם יצא דוד למשמרת שקבע לעצמו, הוא נפרד מישוע ואמר: ״׳מאסטר׳, נהניתי מאוד לשרת אתך. אחי הם שליחיך, אך אני נהניתי לעשות את הדברים הקטנים שנדרש לעשות, ואתגעגע אליך בכל ליבי לאחר שתלך.״ אמר אז ישוע לדוד: ״דוד, בני, אחרים עשו את מה שהתבקשו לעשות ואילו אתה שרתת מתוך צו הלב שלך והמסירות שלך לא נעלמה מעיני. יום אחד, גם אתה תשרת עמי בממלכת הנצח.״
ואז, כשנפנה ללכת לעמדת השמירה על הדרך העליונה, אמר דוד לישוע: ״אתה יודע, ׳מאסטר׳, קראתי למשפחה שלך וקיבלתי מסר שהלילה הגיעו ליריחו. הם יגיעו לכאן מחר בצהריים, הרי מסוכן להם לעלות בדרך הדמים הלילה.״ השפיל ישוע את מבטו אל דוד ואמר רק: ״כך יהא, דוד.״
לאחר שדוד עלה על הר הזיתים, התמקם יוחנן מרקוס על הדרך שהובילה לצד הנחל, מטה לירושלים. יוחנן התכוון להישאר בעמדת השמירה הזו, אלא שהשתוקק מאוד להיות לצד ישוע ולדעת מה קורה. מעט לאחר שדוד הלך, כאשר ראה יוחנן את ישוע הולך עם פטרוס, יעקב ויוחנן לגיא סמוך, הוא נמלא במסירות ובסקרנות, עזב את עמדת השמירה, עקב אחריהם והתחבא בשיחים. משם ראה ושמע את כל מה שהתרחש ברגעים האחרונים בגן וממש לפני שיהודה והשומרים החמושים הגיעו לעצור את ישוע.
בעוד כל זה מתרחש במחנה, נועד יהודה איש-קריות עם מפקד משמר המקדש אשר בהובלת הבוגד ארגן את אנשיו ליציאה לעצור את ישוע.
לאחר שמחנה נרגע והשתתק, יצא ישוע ולקח עמו את פטרוס, יעקב ויוחנן. הם עלו כברת דרך קצרה לגיא סמוך בו לעתים קרובות נהג להתפלל ולהתייחד. שלושת השליחים לא יכלו שלא לשים לב שהוא היה מדוכא מאוד; הם מעולם לא ראו את ׳המאסטר׳ כל כך טרוד ועצוב. כשהגיעו למקום בו נהג להתפלל, הוא סימן לשלושתם לשבת ולהתבונן בו בעודו הלך כמטווחי אבן. לאחר שנפל ארצה על פניו, התפלל ואמר: ״׳אבי׳, באתי לעולם לעשות את רצונך, וכך עשיתי. אני יודע שהגיעה השעה למות, ואינני פוחד מכך, אך אני מבקש לדעת אם זהו רצונך שאשתה מכוס זו. שלח לי אות וסימן שאדע בוודאות כי ארצה אותך במותי כשם שעשיתי בחיי.״
׳המאסטר׳ המשיך להתפלל עוד רגעים מספר ואז ניגש לשלושת השליחים ומצא אותם ישנים שינה עמוקה, שכן עיניהם נעצמו מרוב עייפות והם לא הצליחו להישאר ערים. ישוע העיר אותם ואמר: ״מה! אתם לא יכולים לשמור עלי אפילו שעה אחת? אתם לא רואים שנשמתי עצובה מאוד, נוטה למות, ואני זקוק לחברתכם?״ לאחר שקמו שלושתם מן השינה, הלך שוב ׳המאסטר׳ לבדו, נפל על הקרקע ושוב התפלל: ״׳אבא׳, אני יודע שניתן להימנע מכוס זו – אתך כל הדברים אפשריים – אך אני באתי לעשות את רצונך, ואף כי זו כוס מרה, אשתה אותה אם זהו רצונך.״ לאחר תפילה זו, הגיעה מלאכית רבת עצמה לשבת לצדו, דברה אליו, נגעה בו וחיזקה אותו.
כאשר שב ישוע לשוחח עם שלושת השליחים, שוב מצא אותם ישנים שינה עמוקה. הוא העיר אותם ואמר: ״בשעה כזו אני זקוק לכך שתשמרו עלי ותתפללו איתי – ויותר מכל אתם נדרשים להתפלל שלא להיכנע לפיתוי – למה אתם נרדמים כשאני עוזב אתכם?״
ובפעם השלישית, שוב הלך הצדה ׳המאסטר׳ להתפלל: ״׳אבא׳, אתה רואה את שליחי הנמים; חוס עליהם. הרוח אכן רוצה אך הגוף חלש. וכעת, ׳אבא׳, אם כוס זו לא תחלוף, אשתה ממנה. לא רצוני, כי אם רצונך יעשה.״ לאחר שסיים להתפלל, נותר עוד רגע ופניו ארצה. כאשר קם וחזר לשליחיו, שוב מצא אותם ישנים. הוא התבונן בהם, ובתנועה מרחמת אמר ברוך: ״המשיכו לישון ונוחו כעת; חלפה שעת ההחלטה. הגיעה השעה בה ׳בן האדם׳ יימסר לידי אויביו.״ כשהושיט ידו מטה להעיר אותם, אמר: ״קומו, בואו נחזור אל המחנה, כי זה הבוגד קרוב והגיע השעה בה יפוץ הצאן שלי לכל עבר. אך כבר סיפרתי לכם על כל אלה.״
במהלך השנים שחי ישוע בקרב חסידיו, הם אכן קיבלו הוכחות רבות לטיבו האלוהי. אך כעת עמדו לקבל הוכחות חדשות לאנושיותו. ממש לפני ההתגלות הכבירה מכולן ביחס לאלוֹהיוּתו, תחייתו מן המתים, נדרשה ההוכחה הגדולה ביותר לטיבו האנושי, השפלתו וצליבתו.
בכל פעם שהתפלל בגן, התרחבה-באמונה אחיזתו של הטבע האנושי בטיבו האלוהי; טיבו האנושי התאחד ביתר שלמות עם רצונו האלוהי של ׳האב׳. בין יתר הדברים שדיברה אליו המלאכית רבת העצמה היה המסר ׳שהאב׳ מבקש ׳שבנו׳ יסיים את משימת המתת שלו עלי אדמות תוך התנסות בחוויית המוות של היצור ממש כשם שכל היצורים בני התמותה חייבים לחוות את התפוגגות החומר כשהם עוברים מן הקיום בזמן להתקדמות בנצח.
מוקדם יותר בערב, שתיית הכוס לא נדמתה קשה כל כך, אך בזמן שישוע האדם נפרד משליחיו ושלח אותם לנוח, המבחן הלך והפך למזעזע יותר. ישוע חווה את מפגן הרגשות הטבעי שמאפיין את החוויה האנושית, וכעת היה עייף מן העבודה, מותש מן השעות הארוכות של עבודה מפרכת והחרדה המעיקה לביטחון שליחיו. אף כי שום אדם לא יכול להתיימר להבין את מחשבותיו ורגשותיו של ׳בן אל׳ שהתגשם בגוף בשעה שכזו, יודעים אנו שהוא סבל מעצב בל-יתואר, שכן הזיעה ניגרה ממנו בטיפות גדולות. סוף-סוף השתכנע כי ׳האב׳ התכוון לאפשר למאורעות להתרחש באופן הטבעי; הוא היה נחוש לחלוטין שלא להשתמש בכוחותיו כשליט העילאי של יקום כדי להציל את עצמו.
צבאות השמים של בריאה עצומת ממדים ריחפו כעת מעל לזירה זו, ועליהם מפקדים ארעית במשולב גבריאל ׳ומכוונן המחשבה שהפך לאישי׳ של ישוע. מפקדי החטיבות של צבאות השמים הללו הוזהרו שוב ושוב שלא להתערב במאורעות על-פני האדמה אלא אם ישוע עצמו יורה להם להתערב.
החוויה של הפרידה משליחיו העיקה מאוד על לבו האנושי של ישוע; צער האהבה העיק עליו והקשה עליו לעמוד במוות שידע שמצפה לו. הוא הבין כעת עד כמה חלשים ובורים היו שליחיו, והוא חשש לעזוב אותם. היטב ידע ששעת העזיבה הגיעה, אך לבו האנושי של ישוע השתוקק לברר האם קיימת אפשרות לחמוק מן הגורל האכזר של הסבל והצער. לאחר שביקש לחמוק ונכשל בכך, הוא היה מוכן לשתות את הכוס. דעתו האלוהית של מיכאל ידעה שהוא עשה כמיטב יכולתו עבור שליחיו; אך לבו האנושי של ישוע ביקש לעשות עבורם יותר בטרם יוותרו לבדם בעולם. לבו האנושי של ישוע נשבר בקרבו; הוא באמת אהב את אחיו. הוא היה מבודד מבני משפחתו הארצית; אחד מחבריו הנבחרים בגד בו. בני עמו של אביו, יוסף, דחו אותו וכך איבדו את מקומם כעַם בעל תפקיד ארצי מיוחד. את נשמתו עינו אהבה מבולבלת וחסד שנדחה. היה זה אחד מאותם רגעים אנושיים איומים שבהם נדמה כי הכול נופל עליך בכוח מרסק אכזרי וצער בלתי נדלה.
ההיבט האנושי של ישוע לא היה אטום למצב הזה, של הבדידות, הבושה הציבורית והעובדה כי נדמה שמשימתו נכשלה. כל הרגשות הללו העיקו עליו כמשא כבד מנשוא. בצערו כי גדול, שב והגה ברגעי ילדותו בנצרת ובתחילת עבודתו בגליל. בעתות המבחן הקשה צפו ועלו בזיכרונו רבים מן המאורעות הנעימים של רגעי תחילת משימתו. הזיכרונות הישנים הללו, מנצרת, כפר נחום, הר החרמון והזריחה והשקיעה על מימי הכנרת המבהיקים הרגיעו אותו ועזרו לו לחזק את לבו האנושי ולהכינו למפגש עם הבוגד אשר עתיד לבגוד בו עוד מעט קט.
עוד לפני הגעתם של יהודה והחיילים, ׳המאסטר׳ שוב חזר לעצמו; הרוח ניצחה את הגוף; האמונה התגברה על כל הנטיות האנושיות של הפחד והספק. הוא עבר בהצלחה את המבחן העילאי של התממשות הטבע האנושי השלם. שוב היה ׳בו האדם׳ מוכן להתייצב את מול אויביו בשוויון נפש ומתוך הביטחון המלא שאיש לא יוכל להכניעו כאדם כשהוא מסור לחלוטין לעשות את רצון ׳אביו׳.
לאחר שישוע העיר לבסוף שת פטרוס, יעקב ויוחנן, הוא הציע להם ללכת לאוהליהם ולישון כדי להתכונן לאירועי המחר. אך השליחים כבר היו ערים לחלוטין; השינה החטופה ריעננה אותם וחוץ מזה, הם הסתקרנו והתעוררו בשל הגעתם של שני שליחים נרגשים אשר בקשו לפגוש את דוד זבדיה והלכו לפגוש אותו מיד כאשר פטרוס הודיע להם על המקום בו עמד ושמר.
למרות ששמונת השליחים ישנו שינה עמוקה, היוונים שחנו לצדם חששו יותר מצרות ולכן הפקידו זקיף שייתן להם אתראה במקרה של סכנה. כאשר הגיעו שני השליחים במרוצה, הזקיף היווני העיר מיד את כל בני עמו, ואלה יצאו לבושים וחמושים לגמרי מאוהליהם. למעט שמונת השליחים כעת כל המחנה היה ער. פטרוס ביקש לקרוא לעמיתיו, אך ישוע מנע זאת ממנו תקיפות. ׳המאסטר׳ ביקש מהם בנועם לזוב לאוהליהם, אך הם לא רצו להיענות לבקשתו.
לאחר שלא הצליח לפזר את חסידיו, עזב אותם ׳המאסטר׳ וצעד מטה אל עבר בית הבד ששכן בסמוך לכניסה של מחנה גת שמנים. אף כי שלושת השליחים, היוונים ושאר שוכני המחנה היססו בטרם יצאו מיד בעקבותיו, יוחנן מרקוס מיהר סביב דרך עצי הזית והתחבא בסככה קטנה הסמוכה לבית הבד. ישוע התרחק מהמחנה ומחבריו כך שכשיבואו לעצור אותו, יעצרו אותו ללא שייפגעו שליחיו. ׳המאסטר׳ חשש ששליחיו יהיו ערים ונוכחים בשעת מעצרו ופן בגידתו של יהודה תעורר את כעסם במידה כזו שיתנגדו לחיילים ויילקחו למעצר יחד עמו. הוא חשש שאם ייעצרו עמו, הם עלולים למות אף הם.
אף כי ישוע ידע שהתכנית להמיתו מקורה במועצת שליטי היהודים, הוא אף ידע שכל התכניות הנכלוליות הללו נתמכות לגמרי בידי לוציפר, שטן וקליגסטיה. הוא אף ידע היטב שהמורדים הללו ישמחו לראות במותם של כל שליחיו לצדו.
ישוע ישב לבדו, בבית הבד, שם המתין לבוא הבוגד. באותם הרגעים חזו בו רק יוחנן מרקוס ומספר עצום של הוויות שמימיות.
קיימת סכנה גדולה שרבים מן הדברים שנאמרו ורבים מן המאורעות הקשורים לסיומהּ של הקריירה של ׳המאסטר׳ בגוף יובנו שלא כהלכה. אין לבלבל בין היחס האכזר לו זכה ישוע מידי משרתים בורים וחיילים כהי-חושים, בין המשפט הבלתי הוגן לו זכה, ובין חוסר הרגש שהפגינו מנהיגי הדת כלפיו לבין העובדה שבעוד ישוע סבל את כל הסבל וההשפלה הוא אכן עשה את רצון ׳האב׳ בפרדיס. אכן, היה זה רצון ׳האב׳ שבנו ישתה את מלוא כוס ההתנסות האנושית, מן הלידה ועד למוות, אך ׳האב׳ שבשמים לא היה קשור כלל להתנהגות הברברית של מי שהיו אמורים להיות אנשים מתורבתים אשר עינו באכזריות את ׳המאסטר׳ והשפילו אותו השפלה אחר השפלה אל מול אי ההתנגדות שהפגין. ההתנסויות הבלתי-אנושיות והמזעזעות שנדרש ישוע לחוות בשעות חייו האחרונות בגוף לא היה בשום צורה שהיא חלק מרצונו האלוהי של ׳האב׳, זה אשר טיבו האנושי התחייב למלא בעת שנכנע כאדם סופית לאל, ואשר התבטא בתפילה בת שלושת החלקים שנשא בגן עת שליחיו העייפים ישנו את שנת אפיסת הכוחות.
׳האב׳ שבשמים רצה ׳שבנו׳, בן המתת, יסיים את הקריירה שלו עלי אדמות באופן טבעי, בדומה לאופן בו נדרשים כל בני התמותה לסיים את חייהם על-פני האדמה בגוף. גברים ונשים רגילים לא יכולים לצפות ליחס מיוחד אשר יקל על שעות חייהם האחרונות על הארץ ועל המוות שלאחריהם. בהתאם לכך, בחר ישוע לסיים את חייו בגוף באופן שתאם את השתלשלות העניינים הטבעית, והוא סירב בהתמדה לחלץ עצמו מאחיזתה האכזרית של הקנוניה האנושית של המאורעות הבלתי אנושיים אשר הלכה והתקרבה בוודאות וכללה השפלה בלתי תיאמן ומוות אכזר. אפילו החלק הקטן ביותר של כל מפגן השנאה הזה ושל כל מפגן האכזריות הזה, שלא נראה כמותו, היה מעשה ידיהם של אנשים רעים, של בני תמותה מרושעים. האל שבשמים לא רצה זאת, ואויביו המושבעים של ישוע לא קבעו שכך יהיה, אף כי הם עשו רבות כדי שבני התמותה הרעים, הבלתי חושבים, ידחו את בן המתת. אפילו אב החטא הסב פניו אל מול אימת סצנת הצליבה.
לאחר שיהודה עזב בפתאומיות כזו את שולחן הסעודה האחרונה, הוא הלך ישירות לבית דודנו, ושניהם הלכו ישירות למפקד משמר המקדש. יהודה ביקש מן המפקד לאסוף את חייליו והודיע לו שהוא היה מוכן להובילם לישוע. מכיוון שיהודה הגיע מעט מוקדם מן המצופה, הם התמהמהו מעט בטרם יצאו לבית מרקוס, שם ציפה יהודה למצוא את ישוע והשליחים. ׳המאסטר׳ והאחד עשר עזבו את ביתו של אליהו מרקוס חמש עשרה דקות לפני הגעתם של הבוגד והחיילים. עד לזמן שבו הגיעה משלחת המעצר לבית מרקוס, ישוע והאחד עשר כבר היו הרחק מחוץ לחומות העיר ובדרך למחנה בהר הזיתים.
את יהודה הטריד מאוד כישלונו זה למצוא את ישוע בבית מרקוס ובחברתם של אחד עשר גברים אשר רק שניים מהם היו חמושים. נודע לו, שבאותו אחר הצהריים עת יצאו מן המחנה, רק פטרוס ושמעון הקנאי חגרו את חרבותיהם; יהודה קיווה לעצור את ישוע בזמן שבעיר שרר שקט, בזמן שהיה סיכוי נמוך להתנגדות. הבוגד פחד שאם ימתינו עד לשובם למחנה, הם יפגשו יותר מארבעים מן החסידים, והוא אף ידע שברשות שמעון הקנאי היה מצבור נשק גדול. יהודה הפך לעצבני עוד יותר בזמן שחשב כיצד אחד עשר השליחים הנאמנים יתעבו אותו והוא חשש שהם כולם יבקשו להרגו. הוא לא רק היה בלתי נאמן, אלא גם מוג לב אמתי.
לאחר שלא הצליחו למצוא את ישוע באולם העליון, יהודה ביקש את מפקד המשמר לשוב למקדש. עד לזמן הזה, החלו המנהיגים להתקבץ בביתו של הכהן הגדול ולהכין עצמם לקבלת ישוע, שכן העסקה שסגרו עם הבוגד קבעה שייעצר עד לחצות הליל. יהודה הסביר לעמיתיו שהם פספסו את ישוע בבית מרקוס, וכי יידרש ללכת לגת שמנים על-מנת לעצרו. הבוגד המשיך והסביר שיותר מארבעים חסידים חנו במחנה ושהם כולם היו חמושים. שליטי היהודים הזכירו ליהודה שישוע תמיד הטיף לאי-התנגדות, אך יהודה השיב שהם לא יכלו להסתמך על כך שחסידיו של ישוע יצייתו להנחיה זו. הוא ממש חשש לחייו ולכן העז וביקש כי פלוגה בת ארבעים חיילים חמושים תתלווה אליו. מכיוון שלא היה בנמצא כוח כזה תחת פיקודן של הרשויות היהודיות, הם הלכו מיד למצודת אנטוניה וביקשו את המפקד הרומי להקצות את המשמר שלו; אך כשנודע לזה שבכוונתם לעתור את ישוע, הוא סרב מיד להיענות לבקשתם והפנה אותם למפקדו. כך חלפה לה שעה נוספת, כשהם הולכים מסמכות אחת לאחרת עד שהם נאלצו ללכת לפילטוס עצמו ולבקש את רשותו להשתמש במשמר הרומי. כשהגיעו למשכנו של פילטוס, השעה כבר הייתה מאוחרת והוא כבר פרש לחדרו הפרטי עם אשתו. הוא היסס לקחת חלק בכל התכנית, וההיסוס שלו גבר בשל העובדה שאשתו ביקשה ממנו לסרב לבקשה. אך בשל העבודה שנציג הסנהדרין היה נוכח וביקש זאת אישית, המושל סבר שמוטב להיענות לבקשה, שכן כך יכול היה מאוחר יותר לתקן כל שגיאה שיבצעו.
וכך, כאשר יצא יהודה איש-קריות מן המקדש, בערך בשעה אחת עשרה ושלושים, נלוו אליו כששים איש – משמר המקדש, חיילים רומאים ובעלי תפקיד סקרנים מטעם הכוהנים הראשיים והשליטים.
עת התקרבה אל הגן חבורת החיילים החמושים והשומרים, לפידים ומנורות בידיהם, יצא יהודה הרחק לפני החבורה כדי שיוכל לזהות במהירות את ישוע וכך יוכל הכוח העוצר להניח עליו את ידו לפני שעמיתיו יוכלו לצאת להגנתו. הייתה גם סיבה נוספת בשלהּ בחר יהודה לצאת לפני אויבי ׳המאסטר׳: הוא חשב שזה יוכל להיראות כאילו הוא הגיע לאזור לפני החיילים כדי שהשליחים והאחרים שסביב לישוע לא יקשרו אותו ישירות לשומרים החמושים שבאו ממש בעקבותיו. יהודה אפילו חשב להצטייר כאילו מיהר כדי להזהיר אותם מפני בואו של הכוח העוצר, אך התכנית הזו סוכלה באופן הברור בו ברך ישוע את הבוגד לשלום. אף כי ׳המאסטר׳ דיבר בנועם אל יהודה, הפנייה אליו הייתה כאל בוגד.
כשפטרוס, יעקב ויוחנן וכשלושים מחבריהם למחנה ראו את החבורה החמושה עם הלפידים מגיחה מעבר לפינה בגבעה, הם ידעו מיד שהחיילים הללו באו לעצור את ישוע ומיד מיהרו כולם אל עבר בית הבד לצדו ישב ׳המאסטר׳ לבדו לאור הירח. עת התקרבה חבורת החיילים מצד אחד, שלושת השליחים ועמיתיהם התקרבו מן הצד השני. וכך, כשניגש יהודה אל ׳המאסטר׳, עמדו זו מול זו שתי הקבוצות ללא ניע, כאשר ׳המאסטר׳ ביניהן ויהודה מתקרב לעברו כדי לנשק את מצחו את נשיקת הבגידה.
הבוגד קיווה שלאחר שיוביל את השומרים לגת שמנים, הוא פשוט יוכל להסתפק בכך שיצביע על ישוע בפני החיילים, או לכל היותר ינשק אותו כמובטח, ואז יסתלק משם. יהודה חשש מאוד מכך שכל השליחים יהיו נוכחים ושיתרכזו בלתקוף אותו כנקמה על כך שהעז לבגוד במורה האהוב. אך כאשר ׳המאסטר׳ קיבל את פניו כבוגד, הוא התבלבל כל כך עד שלא ניסה כלל לברוח.
ישוע ניסה בפעם האחרונה להציל את יהודה ממעשה הבגידה בפועל. וכך, לפני שהבוגד הצליח להגיע אליו, הוא צעד הצדה, פנה אל החייל הקרוב ביותר אליו משמאל, מפקד הרומאים, ואמר, ״את מי אתם מבקשים?״ ענה לו המפקד, ״את ישוע מנצרת.״ אז נעמד ישוע מיד אל מול הקצין, עמד בשלווה של אל כל הבריאה הזו כולה ואמר, ״אני הוא.״ רבים מן החמושים בפלוגה שמעו את ישוע במקדש, אחרים למדו אודות פעולותיו הכבירות. ולכן, העומדים בשורות הראשונות נסוגו לפתע לאחור כששמעו אותו מכריז באומץ על זהותו. הם הופתעו משלוותו ומן ההדר בה הכריז על זהותו. בשל כך, לא היה ליהודה צורך להמשיך בתכנית הבגידה שלו. ׳המאסטר׳ גילה עצמו באומץ לאויביו והם יכלו לעצרו ללא כל סיוע מצד יהודה. אך הבוגד נדרש לעשות משהו כדי להצדיק את נוכחותו בקרב חבורת החמושים, ומעבר לכך, הוא רצה למלא את תפקידו בעסקת הבגידה שסיכם עם מנהיגי היהודים כדי שיוכל לטעון לגמול ולכבוד הגדולים שהאמין שיקבל בתמורה להבטחתו למסור את ישוע לידיהם.
וכשהשומרים חזרו קדימה מן הנסיגה שנסוגו למראה ישוע ולמשמע קולו היוצא דופן, וכשהשליחים והחסידים הלכו והתקרבו, ניגש יהודה לישוע, נישק את מצחו ואמר, ״שלום ׳המאסטר׳ והמורה.״ ובעת שיהודה חיבק את ׳המאסטר׳ שלו, אמר לו ישוע, ״ידידי, לא מספיק מה שעשית! אתה אפילו בוגד ׳בבן האדם׳ בנשיקה?״
השליחים והתלמידים היו המומים, פשוטו כמשמעו, ממה שנגלה לעיניהם. לרגע אחד, איש לא זע. אז, ניתק ישוע עצמו מן החיבוק של יהודה, ניגש אל השומרים והחיילים ושאל שוב, ״את מי אתם מבקשים?״ שוב ענה לו המפקד, ״ישוע מנצרת.״ שוב ענה לו ישוע: ״אמרתי לכם, אני הוא. אם אתם מחפשים אותי, הניחו אפוא לאחרים ללכת לדרכם. אני מוכן לבוא אתכם.״
ישוע היה מוכן לשוב לירושלים בלוויית השומרים, ומפקד החיילים היה מוכן להניח לשלושת השליחים ולעמיתיהם ללכת לדרכם בשלום. אך בטרם הם יכלו לצאת לדרכם, בעוד ישוע עומד וממתין להנחיות המפקד, אדם בשם מלכוֹס, שומר הראש הסורי של הכוהן הגדול, ניגש לישוע מתוך כוונה לקשור את ידיו מאחורי גבו, אף כי המפקד הרומי לא פקד על כך. פטרוס ועמיתיו לא הצליחו להכיל את עצמם יותר למראה ההשפלה לה זכה ׳המאסטר׳. פטרוס שלף את חרבו ויחד עם האחרים הם רצו להכות במלכוס. אך בטרם יכלו החיילים להיחלץ לעזרתו של משרת הכוהן הגדול, הרים ישוע את ידו לאות איסור לפטרוס, דיבר אליו בנוקשות ואמר: ״פטרוס, הנח לחברך. כל המניף את חרבו ייפול על חרבו. האם לא תבין שזהו רצון ׳האב׳ שאשתה מכוס זו? האם אינך יודע שאפילו כעת סרים לפקודתי שניים עשר לגיונות של מלאכיות ועמיתיהן, אשר יכולות להציל אותי מידיהם של מעט האנשים הללו?״
ואף כי ישוע הצליח לעצור את מפגן ההתנגדות הפיזית של חסידיו, זה הספיק כדי לעורר את חששותיו של מפקד המשמר, אשר כעת, ובסיוע החיילים, אחז בחוזקה בישוע וקשר את ידיו בחבל גס. בזמן שהם קשרו את ידיו בחבל גס, אמר להם ישוע: ״למה אתם מאיימים עלי בחרבות ובמקלות כאילו באתם לעצור גנב? הייתי אתכם כל יום במקדש, לימדתי את הקהל בפומבי ואתם לא ניסיתם כלל לעצור אותי.״
לאחר שקשרו את ישוע, ובשל חששו שחסידיו של ׳המאסטר׳ ינסו לחלץ אותו, ציווה מפקד המשמר לתפוש אותם; אך החיילים לא מיהרו מספיק מכיוון שברגע שחסידיו של ישוע שמעו את פקודתו של המפקד לעצור אותם, הם נסו בבהלה חזרה לגיא. בכל הזמן הזה, נותר יוחנן מרקוס במחבוא בבקתה הסמוכה. כאשר יצאו השומרים בחזרה אל עבר ירושלים, ניסה יוחנן מרקוס להתגנב מחוץ לבקתה כדי להצטרף לשליחים ולחסידים שברחו; אך ממש כשיצא, חלף לידו אחד מאחרוני החיילים שהיה בדרכו חזרה מן המרדף אחר החסידים, ראה את הצעיר במעיל הפשתן, רדף אחריו וכמעט והשיגו. למעשה, החייל התקרב דיו כדי להניח את ידו על כותנתו של יוחנן, אך הצעיר פשט את הבגד וחמק ערום בעוד החייל נותר עם הבגד בידו. יוחנן מרקוס מיהר אל דוד זבדיה, אשר נמצא בדרך העליונה. לאחר שסיפר לדוד את שאירע, הם שניהם מיהרו חזרה לאוהליהם של השליחים שישנו וסיפרו לכל השמונה על בגידתו ומעצרו של ׳המאסטר׳.
בערך בזמן שהעירו את שמונת השליחים, אלה שנסו במעלה הגיא הגיעו חזרה, וכולם התקבצו ליד בית הבד כדי לדון בתוכנית הפעולה. בינתיים, שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה, אשר התחבאו בינות לעצי הזית, יצאו בדרכם בעקבות אספסוף החיילים, השומרים והמשרתים אשר הובילה כעת את ישוע חזרה לירושלים כאילו היה פושע מסוכן. יוחנן הלך קרוב לאספסוף, אך פטרוס עקב ממרחק. לאחר שיוחנן מרקוס נס מאחיזת החייל, הוא לבש אדרת שמצא באוהל של שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה. הוא שיער שהשומרים עתידים לקחת את ישוע לביתו של חנן, הכוהן הגדול לשעבר; ולכן, הוא עקף את מטעי הזיתים, הקדים את האספסוף, ומצא מחבוא בסמוך לשער הכניסה של ארמון הכוהן.
מכיוון שיעקב זבדיה נפרד משמעון פטרוס ומאחיו יוחנן, הוא הצטרף כעת לשאר השליחים ולחבריהם למחנה בבית הבד. הם דנו במה ראוי לעשות כעת, לאחר מעצרו של ׳המאסטר׳.
אנדראס שוחרר מכל אחריות לניהול קבוצת השליחים; מכיוון שכך, בזה, המשבר הגדול ביותר של חייהם, הוא נותר דומם. לאחר שיחה בלתי רשמית קצרה, עלה שמעון הקנאי על קיר האבן של בית הבד ונשא נאום נלהב של נאמנות ׳למאסטר׳ ותנועת המלכות. הוא האיץ בחבריו השליחים ובשאר החסידים למהר אחר האספסוף ולחלץ את ישוע. רוב החבורה נטתה לאמץ את המתווה האגרסיבי שהגדיר אלמלא עצתו של נתנאל, אשר נעמד ממש כשסיים שמעון את דבריו והסב את תשומת הלב למה שלימד אותם ישוע לעיתים תכופות ביחס לאי-ההתנגדות. הוא המשיך והזכיר להם שממש באותו הלילה הנחה אותם ישוע לשמור על חייהם כדי שיוכלו לצאת לעולם ולספר על החדשות הטובות של בשורת מלכות השמים. יעקב זבדיה תמך בנתנאל, וסיפר לאחרים כיצד פטרוס ואחרים שלפו את חרבותיהם כדי להגן על ׳המאסטר׳ מפני הבאים לעצרו וכיצד הנחה ישוע את שמעון פטרוס וחבריו לחרב לחזור ולחגור אותן. מתי ופיליפוס נשאו אף הם נאומים, אך דבר לא הוכרע עד אשר תומאס הסב את תשומת לבם לעובדה שישוע ייעץ לאלעזר שלא לחשוף את עצמו לסכנת המוות ולכך שהם לא יכלו לעשות הרבה להצלתו של ׳המאסטר׳ לאחר שהוא עצמו סרב לאפשר לחבריו להגן עליו ומכיוון שהמשיך להתעקש שלא להשתמש בכוחותיו האלוהיים כדי לטפל באויביו האנושיים. תומאס שכנע אותם להתפזר איש לדרכו, ולקבוע שדוד זבדיה יישאר במחנה כדי לשמש כמקור לחדשות וכמטה לרצים עבור הקבוצה. עד לשעה שתיים וחצי אחר חצות המחנה כבר היה נטוש; רק דוד נותר ולצדו שלושה או ארבעה רצים. שאר הרצים נשלחו לברר לאן נלקח ישוע ומה עתיד לעלות בגורלו.
חמישה מן השליחים, נתנאל, מתי, פיליפוס והתאומים, התחבאו בבית פגי ובבית עניא. תומאס, אנדראס, יעקב ושמעון הקנאי התחבאו בעיר. שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה הלכו בעקבותיו לביתו של חנן.
מעט לאחר עלות השחר, נדד שמעון פטרוס חזרה למחנה בגת שמנים, אשר נראה נטוש, מחזה של ייאוש עמוק. דוד שלח אותו בלוויית רץ להצטרף לאחיו, אנדראס, אשר שהה בביתו של ניקודמוס בירושלים.
ממש עד לסיום הצליבה, נותר יוחנן זבדיה סמוך מאוד לישוע, כפי שזה ציווה עליו, והיה זה הוא אשר סיפק לרצים של דוד מדי שעה מידע אותו מסרו חזרה לדוד במחנה שבגן, מידע אותו הביאו משם הרצים למקומות המחבוא של השליחים ושל בני משפחתו של ישוע.
אכן, יוכה הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן! אף כי הם כולם הבינו במעורפל ׳המאסטר׳ הזהיר אותם מראש שכך יקרה, היעלמותו הפתאומית של ׳המאסטר׳ הכניסה אותם לשוק במידה כזו שלא הצליחו לחשוב באופן נורמלי.
מעט לאחר עלות השחר, ממש לאחר שפטרוס נשלח להצטרף לאחיו, הגיע למחנה יהודה, אחיו ובן משפחתו של ישוע. הוא היה כמעט חסר נשימה, שכן הקדים את שאר בני משפחתו של ישוע רק כדי להתעדכן ׳שהמאסטר׳ כבר נעצר; הוא מיהר חזרה במורד דרך יריחו כדי לבשר את החדשות לאמו, לאחיו ולאחיותיו. באמצעות יהודה, שלח דוד זבדיה מסר לבני משפחתו של ישוע וביקש מהם להתכנס בביתם של מרתה ומרים בבית עניא ולהמתין שם לחדשות השוטפות שיביאו הרצים שלו.
זה היה המצב של השליחים, ראשי התלמידים ובני משפחתו הארצית של ישוע במהלך מחציתו השנייה של יום חמישי ושעות הבוקר המוקדמות של יום ששי. כל הקבוצות והיחידים הללו שמרו על קשר זה עם זה באמצעות שירות הרצים של דוד זבדיה, אשר המשיך לפעול מן המטה שלו במחנה שבגת שמנים.
מחלוקת פרצה בין מפקד משמר המקדש היהודי לבין מפקד פלוגת החיילים הרומית לפני שיצאו מהגן עם ישוע. חילוקי הדעות היו ביחס למקום אליו יילקח ישוע. מפקד משמר המקדש ציווה לקחת אותו לכיפא, הכוהן הגדול הנוכחי. מפקד פלוגת החיילים הרומיים הנחה לקחת את ישוע לארמונו של חנן, הכוהן הגדול הקודם וחותנו של כיפא. הוא ציווה כך משום שהרומאים נהגו להתייעץ במישרין עם חנן בכל הנוגע לאכיפת חוקי הדת היהודיים. פקודתו של המפקד הרומי מולאה; הם לקחו את ישוע לביתו של חנן ושם התבצעה חקירתו הראשונית.
יהודה, אשר צעד לצד המפקדים, שמע את כל הנאמר, אך לא נטל חלק במחלוקת שכן לא המפקד היהודי ולא הקצין הרומי רצו לשוחח עם הבוגד בשל הבוז העמוק שרחשו לו.
בערך באותו הזמן, נזכר יוחנן זבדיה בהנחיתו של ׳המאסטר׳ להישאר בסמוך לו ומיהר לצד ישוע אשר צעד בינות לשני המפקדים. מפקד משמר המקדש ראה את יוחנן מתקרב וציווה על עוזרו: ״תפוש את האדם הזה וקשור אותו. הוא אחד מחסידיו של זה.״ אך כאשר שמע זאת המפקד הרומי, הוא הסתובב לאחור, ראה את יוחנן, וציווה שישלחו את השליח אליו ושאיש לא ייגע בו. אמר אז המפקד הרומי למפקד היהודי: ״האדם הזה אינו בוגד ואינו פחדן. ראיתי אותו בגן והוא לא שלף חרב כדי להתנגד לנו. הוא אמיץ דיו להתקרב כדי להיות לצד ׳המאסטר׳ שלו, ואני אוסר על איש לגעת בו. החוק הרומי מתיר לכל אסיר שיתלווה אליו לפחות חבר אחד למשפט ואין לאסור על אדם זה מלעמוד לצד האסיר, ׳המאסטר׳ שלו.״ כאשר שמע זאת יהודה, הוא הרגיש נבוש ומושפל עד כדי שבחר ללכת מאחורי הצועדים והגיע לארמונו של חנן לבדו.
זו הסיבה לכך שיוחנן זבדיה הורשה להישאר לצד ישוע לאורך כל המבחנים הקשים שנכונו לו באותו הלילה ויום המחרת. היהודים חששו להתנכל ליוחנן או לפגוע בו בצורה כלשהי משום שניתן לו מעין מעמד של עורך דין רומי אשר מונה להשקיף על מעשיו של בית הדין הדתי היהודי. המעמד המיוחד שהוקנה ליוחנן התחזק עוד יותר כאשר המפקד הרומי אמר לעוזרו בעת שמסר את ישוע לידי מפקד משמר המקדש בסמוך לשער ארמונו של חנן: ״התלווה לאסיר הזה וודא שהיהודים לא יהרגו אותו ללא אישור של פילטוס. שמור עליו לבל ירצחו אותו כמו כן, וודא שחברו, אשי הגליל, מורשה לעמוד לצדו ולהשקיף על כל מה שיתרחש.״ וכך יכול היה יוחנן לעמוד בסמוך לישוע ממש עד לזמן מותו על הצלב, אף כי שאר עשרת השליחים חויבו להמשיך ולהסתתר. יוחנן נמצא תחת ההגנה הרומית, והיהודים לא העזו לפגוע בו עד לאחר מותו של ׳המאסטר׳.
ישוע לא פצה את פיו כל הדרך עד לארמון של חנן. ׳בן האדם׳ לא הוציא הגה מפיו מרגע המעצר שלו ועד להופעתו מול חנן.
נציגים מטעמו של חנן הנחו בחשאי את מפקד החיילים הרומיים להביא את ישוע מיד לאחר מעצרו לארמונו של חנן. הכוהן הראשי לשעבר ביקש לשמר את יוקרתו כסמכות הדתית העליונה של היהודים. הייתה גם תכלית נוספת לכך שישוע יוחזק בביתו למשך מספר שעות, והיא, לאפשר לזמן את בית הדין של הסנהדרין על-פי החוק. היה זה בלתי חוקי לכנס את הסנהדרין לפני שהוצעו המנחות במקדש, והקורבנות הללו נעשו בערך בשלוש לפנות בוקר.
חנן ידע שבית דין של חברי הסנהדרין המתין בארמונו של חתנו, כיפא. בחצות הליל, התכנסו כשלושים מחברי הסנהדרין בביתו של הכוהן הגדול והתכוננו לשפוט את ישוע לכשיובא לפניהם. החברים שנאספו היו רק אלה שהתנגדו נחרתות ובפומבי לישוע ולתורתו. רק עשרים ושלושה חברים היו דרושים כדי לשמש כבית דין.
כשלוש שעות שהה ישוע בארמונו של חנן על הר הזיתים, לא רחוק ממקום מעצרו בגת שמנים. יוחנן זבדיה היה חופשי ובטוח בארמונו של חנן ולא רק בשל פקודתו של המפקד הרומי, אלא גם משום שהוא ואחיו יעקב היו מוכרים היטב למשרתים הוותיקים משום שהתארחו פעמים רבות בארמון שכן הכוהן הגדול לשעבר היה קרוב משפחה רחוק של אמם, שלומית.
חנן, אשר התעשר מהכנסות המקדש, ואשר חתנו היה הכוהן הגדול בפועל ובנוסף לכך קיים מערכת יחסים עם השלטונות הרומיים, אכן היה האדם היהודי החזק ביותר. הוא היה תככן ומתכנן פוליטי ערמומי. הוא ביקש להכווין את האופן בו ייפטרו מישוע; הוא חשש מלהפקיד משימה חשובה שכזו בידיו האגרסיביות והגסות של חתנו. חנן רצה לוודא שמשפטו של ׳המאסטר׳ יתנהל בשליטת הצדוקים; הוא חשש מן האפשרות שהפרושים יביעו כלפיו אהדה, הרי כמעט כל חברי הסנהדרין מטעם הפרושים תמכו בתנועתו של ישוע.
חנן לא ראה את ישוע מזה כמה שנים, מאז ׳שהמאסטר׳ ביקר בביתו ועזב מיד לאור היחס הקר והמנוכר שקיבל. חנן התיימר להיעזר בהיכרות המוקדמת ביניהם ולנסות לשכנע את ישוע להתכחש לטענותיו ולעזוב את פלשתינה. הוא לא רצה לקחת חלק ברצח של אדם טוב וסבר שישוע יבחר לעזוב את הארץ מאשר למות. אך כאשר ניצב חנן בפני איש הגליל החסון והנחוש, הוא ידע מיד שלא יהיה כל טעם בהצעות הללו. ישוע היה אפילו מלכותי ובעל נוכחות רבות מאלה שזכר חנן.
חנן התעניין עד מאוד בישוע כאשר היה צעיר., אך כעת העובדה שישוע סילק את חלפני הכספים והסוחרים אל מחוץ למקדש העמידה את ההכנסות שלו בסכנה. המעשה הזה עורר את טינתו של הכוהן הגדול לשעבר הרבה יותר מאשר תורתו של ישוע.
חנן נכנס לאולם קבלת הקהל הרחב שלו, התיישב על כיסא גדול וציווה שישוע יובא לפניו. לאחר שסקר את ׳המאסטר׳ בדממה במשך כמה רגעים, אמר: ״אתה מבין שצריך לעשות משהו בנוגע לתורה שלך, שכן אתה מפר את הסדר הטוב בארץ שלנו.״ בעוד חנן התבונן בקפדנות בישוע, הישר ׳המאסטר׳ את מבטו אליו אך אל אמר דבר. שוב דיבר חנן, ״מהם שמות התלמידים שלך, חוץ משמעון הקנאי, המתסיס?״ שוב התבונן בו ישוע, מלמעלה למטה, ולא ענה.
חנן הוטרד מאוד מסירובו של ישוע לענות על שאלותיו. הוא היה כה מוטרד, עד שאמר לו: ״לא אכפת לך אם אני לטובתך או לא? אתה לא מתייחס לכוח שיש בידי להשפיע על המשפט הקרב שלך?״ שמע זאת ישוע ואמר: ״חנן, אתה יודע שלא תוכל לעשות לי דבר אלא אם ירשה זאת ׳אבי׳. יש אשר יחסלו את ׳בן האדם׳ בשל בורותם; הם פשוט לא יודעים מה הם עושים, אך אתה, חבר, אתה יודע מה אתה עושה. איך תוכל, אפוא, לדחות את אור האלוהים?״
טון הדיבור הנעים שבו פנה ישוע לחנן כמעט בלבל אותו. אך הוא כבר גמר אומר שישוע חייב או לעזוב את פלשתינה או למות; לכן, אזר אומץ ושאל: ״מה בדיוק אתה מנסה ללמד את העם? מי אתה טוען שאתה?״ ענה לא ישוע: ״היטב תדע שדיברתי בפומבי באזני העולם. לימדתי בבתי הכנסת ופעמים רבות גם במקדש, ושם האזינו לי כל היהודים ורבים מן הגויים. לא נשאתי דברר בסתר; למה, אפוא, תשאל אותי על תורתי? למה שלא תזמֵן את אלה ששמעו אותי ותשאל אותם? הרי ירושלים כולה שמעה את דברי אפילו אם אתה עצמך לא שמעת.״ לפני שחנן הספיק לענות, ניגש המשרת הראשי של הארמון וסטר לישוע על פניו ואמר, ״איך אתה מעז לענות לכוהן הגדול במילים הללו?״ חנן לא גער כלל במשרתו, אך ישוע פנה אליו ואמר, ״ידידי, אם מארתי דבר מה רע, הגד מה אמרתי רע; אך אם אמת דיברתי, למה אתה מכה אותי?״
אף כי חנן הצטער על כך שמרשתו סטר לישוע, הוא היה גאה מדי מכדי להתייחס לכך. בשל הבלבול שלו, הוא פרש לחדר אחר והשאיר במשך כמעט שעה את ישוע לבדו עם משרתי הבית ועם שומרי המקדש.
כשחזר, ניגש לצד ׳המאסטר׳ ואמר, ״האם אתה מתיימר להיות המשיח, גואל ישראל?״ אמר ישוע: ״חנן, אתה מכיר אותי מצעירותי. אתה יודע שאני לא טוען להיות דבר פרט למה שקבע ׳אבי׳, וכי נשלחתי עבור כל בני האדם, גויים כיהודים.״ אמר לו אז חנן: ״נאמר לי שאתה טענת שאתה המשיח; האם נכון הוא?״ נשא ישוע את מבטו אל חנן ואמר רק, ״כך אתה אמרת.״
בערך בזמן הזה הגיעו שליחים מארמונו של כיפא על-מנת לברר באיזה שעה יובא ישוע בפני בית הדין של הסנהדרין, ומכיוון שהשחר כבר היה קרוב, חנן חשב שמוטב שישלח את ישוע לכיפא, קשור ובחזקתם של שומרי המקדש. הוא עצמו הלך אחריהם זמן קצר אחר כך.
כשחבורת השומרים והחיילים התקרבה לשערי הארמון של חנן, יוחנן זבדיה צעד לצד מפקד החיילים הרומי. יהודה צעד מרחק מה מאחור ושמעון פטרוס היה במרחק רב מאחור. לאחר שיוחנן נכנס לחצר הארמון עם ישוע והשומרים, התקרב יהודה לשער אך מכיוון שראה שם את ישוע ויוחנן, המשיך לביתו של כיפא, ביודעו ששם עתיד להתקיים המשפט האמתי של ׳המאסטר׳. שמעון פטרוס הגיע מעט לאחר שעזב יהודה. יוחנן ראה אותו עומד מול השער ממש בזמן שעמדו לקחת את ישוע לתוך הארמון. השוערת הכירה את יוחנן וכאשר הוא שוחח עמה וביקש ממנה להכניס את שמעון, היא נענתה בשמחה.
לאחר שנכנס לחצר, ניגש פטרוס לאש וביקש להתחמם, שכן הלילה היה צונן. הוא הרגיש מאוד לא במקום, שם בינות לאויבי ישוע, ואכן הוא היה לא במקומו. ישוע הרי לא הנחה אותו להישאר קרוב כפי שביקש מיוחנן. פטרוס היה אמור להיות כשאר השליחים, אשר הוזהרו בפירוש שלא לסכן את חייהם בימי המשפט והצליבה של ׳המאסטר׳.
פטרוס השליך את חרבו מעט לפני שהגיע לארמון ולפיכך היה בלתי חמוש כשנכנס לחצר הארמון של חנן. מוחו היה שרוי במערבולת; הוא כמעט ולא הצליח לתפוש את העובדה שישוע נעצר. הוא לא הצליח לתפוש את המצב לאשורו – שהוא היה בחצר של חנן, מתחמם לצד משרתיו של הכוהן הגדול. הוא תמה מה עשו שאר השליחים וגם חכך בדעתו כיצד הצליח יוחנן להיכנס לארמון והחליט שזה משום שהכיר את המשרתים, הרי הוא ביקש מן השוערת להכניסו.
מעט לאחר שהשוערת הכניסה את פטרוס, ובעוד הוא מתחמם לצד האש, היא ניגשה אליו ואמרה בקנטרנות, ״האם גם אתה אחד מתלמידיו של האיש הזה?״ פטרוס לא היה צריך להיות מופתע מכך שזיהתה אותו, הרי יוחנן היה זה שביקש מן הנערה להכניס אותו בשערי הארמון; אך הוא היה שרוי בעצבים ובמתח כה גדולים עד שעצם הזיהוי גרם לו לאבד את העשתונות, והמחשבה העיקרית שעלתה במוחו הייתה להישאר בחיים, ולכן ענה מיד לשאלתו של הנערה ואמר, ״אני לא.״
מעט אחר כך ניגש משרת אחר לפטרוס ושאל: ״האם לא ראיתי אותך בגן כאשר עצרו את הבחור הזה? האם גם אתה אחד מחסידיו?״ כעת פטרוס היה מבוהל; הוא לא ראה כיצד יוכל לחמוק בבטחה מן המאשימים; ולכן הכחיש בנחישות כל קשר לישוע ואמר, ״אינני מכיר את האיש הזה ואני גם לא אחד מחסידיו.״
באותו הזמן, לקחה השוערת את פטרוס הצדה ואמרה: ״אני בטוחה שאתה תלמיד של ישוע הזה, לא רק בגלל שאחד מחסידיו ביקש ממני להכניס אותך לחצר, אלא כי אחותי כאן אומרת שראתה אותך במקדש עם האדם הזה. למה אתה מכחיש את זה?״ לשמע ההאשמה, הכחיש פטרוס כל קשר לישוע, קילל נמרצות ואמר שוב, ״אינני חסיד של האדם הזה; אני אפילו לא מכיר אותו; מעולם לא שמעתי עליו.״
פטרוס התרחק מהאש והסתובב זמן מה בחצר. הוא רצה לברוח, אך חשש למשוך תשומת לב. מכיוון שהיה לו קר, חזר לקרבת לאש ואחד מן האנשים שעמד בסמוך אמר: ״בטוח שאתה אחד מתלמידיו של זה. ישוע זה בא מן הגליל, וגם המבטא שלך מסגיר אותך, כי גם אתה מדבר כמו גלילי.״ שוב הכחיש פטרוס כל קשר ׳למאסטר׳.
פטרוס כל כך נסער עד שביקש להתנתק ממאשימיו, התרחק מן האש ונותר לבדו על המרפסת. לאחר שהתבודד במשך שעה, שוב פגשו אותו השוערת ואחותה ושוב הקניטו אותו וטענו שהוא חסיד של ישוע. ושוב הכחיש את ההאשמה. ממש בזמן שהכחיש שוב כל קשר לישוע, קרא התרנגול ופטרוס נזכר בדברי האזהרה של ׳המאסטר׳ מוקדם יותר באותו הלילה. בזמן שעמד שם ולבו כבד מן האשמה, נפתחו שערי הארמון והשומרים הובילו את ישוע בדרך לכיפא. בעת ׳שהמאסטר׳ חלף בסמוך לפטרוס, הוא ראה לאור הלפידים את מבע הייאוש על פניו של השליח-לשעבר, שפעם היה בעל הביטחון ולפחות על-פני השטח גם אמיץ, והוא פנה להסתכל בפטרוס. פטרוס לעולם לא ישכח את המבט הזה עד סוף ימיו. היה זה מבט של חמלה מהולה באהבה ששום אדם לא ראה מעודו על פני ׳המאסטר׳.
לאחר שישוע והשומרים יצאו משערי הארמון, פטרוס הלך בעקבותיהם אך רק למרחק קצר. הוא לא יכול היה להמשיך. הוא ישב לצד הדרך ומרר בבכי. לאחר שהתרוקן מיגונו, הוא נפנה אל עבר המחנה וביקש למצוא את אחיו, אנדראס. כשהגיע למחנה מצא רק את דוד זבדיה, אשר שלח רץ כדי להוביל אותו למקום בו הסתתר אחיו בירושלים.
כלל ההתנסות של פטרוס התרחשה בחצר הארמון של חנן, על הר הזיתים. הוא לא עקב אחר ישוע לארמונו של הכוהן הגדול, כיפא. העובדה שקריאת התרנגול היא זו שגרמה לפטרוס להכיר בכך שהתכחש שוב ושוב ׳למאסטר׳ מעידה על כך שכל אלה התרחשו מחוץ לירושלים, הרי נאסר לגדל עופות בתוך תחומי העיר גופא.
עד שקריאת התרנגול החזירה את פטרוס לעשתונותיו, כל מה שחשב עליו בזמן שעלה וירד במדרגות כדי להתחמם הוא רק באיזו חכמה התחמק מן ההאשמות של המשרתים וכיצד הצליח להתחמק מזה שיזהו אותו עם ישוע. עד אז, הוא רק חשב על זה שלא הייתה למשרתים כל זכות מוסרית או חוקית לחקור אותו והוא ממש ברך את עצמו על האופן בו חשב שהצליח להתחמק מלהיות מזוהה ואולי אפילו להיעצר ולהיכלא. רק כשקרא התרנגול, הבין של פטרוס שהוא התכחש ׳למאסטר׳. רק כאשר ישוע התבונן בו, הבין שהוא לא הצליח לעמוד במחויבויותיו כשגריר המלכות.
לאחר שלקח את הצעד הראשון בנתיב ההתפשרות, בדרך הקלה ביותר, נדמה היה כי לא נותרה לפטרוס ברירה אלא להמשיך בנתיב עליו החליט. נדרש אופי חזק ונאצל כדי להתחיל בשגיאה ואז להסתובב ולבחור בדרך הישר. לעתים קרובות מדי, הדעת מצדיקה את המשך הצעידה בדרך השגויה שבה התחלנו ללכת.
פטרוס לא באמת האמין שיזכה למחיה מלאה עד לאחר שפגש את ׳המאסטר׳ לאחר תחייתו וראה שהתקבל על-ידו ממש כפי שנהג לפני ההתכחשות של מאורעות הלילה הטרגי הזה.
בערך בשעה שלוש ושלושים בבוקר יום ששי זה, קרא הכוהן הגדול, כיפא, את בית הדין החוקר של הסנהדרין לסדר וביקש שישוע יובא בפניהם לעמוד באופן רשמי לדין. שלוש פעמים בעבר כבר חרצה הסנהדרין ברוב גדול את גורלו של ישוע למוות, והחליטה שהוא בן מוות שכן האשם באופן בלתי רשמי שהוא מפר חוק, מחלל את הקודש ומזלזל במסורות אבות האומה.
לא הייתה זו פגישה מן המניין של הסנהדרין, והיא אף לא התקיימה במקום הרגיל, לשכת הגזית שבמקדש. היה זה בית דין מיוחד שמנה כשלושים מחברי הסנהדרין ואשר התכנס בארמון הכוהן הגדול. יוחנן זבדיה היה נוכח לצד ישוע במהלך מה שכונה המשפט.
הכוהנים הראשיים, הסופרים, הצדוקים וכמה מן הפרושים החמיאו לעצמם, כי ישוע, זה שערער על מעמדם וקרא תיגר על סמכותם, הוחזק כעת בבטחה בידיהם! הם היו נחושים לוודא שהוא לא יחמוק בחייו מאחיזתם הנקמנית.
היהודים נהגו לשפוט אדם בעבירות שדינן מוות בזהירות רבה, תוך הקפדה על כל מה שנדרש כדי להבטיח משפט הוגן הן בבחירת העדים והן בניהול כלל המשפט עצמו. אך כעת, כיפא שימש יותר כתובע מאשר כשופט בלתי משוחד.
ישוע ניצב בפני בית הדין לבוש בבגדיו הרגילים כשידיו קשורות מאחורי הגב. בית הדין כולו הופתע והתבלבל במידת מה מהופעתו המלכותית. הם מעולם לא חזו באסיר שכזה ולא ראו אדם עומד בשלווה כזו למשפט על חייו.
על-פי החוק היהודי, נדרשה הסכמתם של לפחות שני עדים על כל נקודה בטרם ניתן יהיה להאשים את האסיר. לא ניתן היה לקבל את עדותו של יהודה כנגד ישוע משום שהחוק היהודי אסר בפירוש על עדותו של בוגד. יותר מתריסר עדי שקר זומנו כדי להעיד כנגד ישוע, אך עדויותיהם לקו בסתירות כאלה שאפילו חברי הסנהדרין עצמם התביישו. ישוע עמד שם, התבונן בנועם על עדי השקר, וחזותו עצמה היא זו שבלבלה את השקרנים. במהלך כל עדות השקר לא פצה ׳המאסטר׳ את פיו; הוא לא ענה כלל להאשמות השווא הרבות שהטיחו בו.
הפעם הראשונה בה שניים מן העדים שלהם התקרבו לכדי שביב של הסכמה הייתה כאשר שני גברים העידו שהם שמעו את ישוע אומר במהלך אחת מן הדרשות שנשא במקדש שהוא ״יֵשׁ לְאֵל יָדִי לַהֲרוס אֶת הֵיכַל האלוהים וְלִבְנוֹת אחר בִּשְׁלֹשֶׁה יָמִים וללא ידיים.״ פרט לעובדה שהצביע על גופו שלו עצמו כהעיר את מה שייחסו לו, לא היה זה בדיוק מה שאמר ישוע.
ישוע לא פצה את פיו, גם כשהכוהנים הראשיים צעקו עליו, ״אתה לא עונה להאשמות הללו?״ הוא עמד שם בדממה לכל אורך עדותם של עדי השקר. את דברי השקרנים אפיינו השנאה, הקנאות וההגזמה חסרת הרסן, וכך קרסה עדותם תחת משקל הסתבכותם. הטענה הטובה ביותר של ׳המאסטר׳ כנגד עדות השקר הייתה הדממה השלווה והמלכותית שהפגין.
מעט לאחר תחילת עדותם של עדי הקשר, הגיע חנן והתיישב לצד כיפא. כעת, עמד חנן וטען שהאיום של ישוע להרוס את המקדש הספיק כדי להאשים אותו בשלושה דברים:
1. שהוא היה מתסיס מסוכן של העם. שהוא לימד אותם דברים בלתי אפשריים והוליך אותם שולל.
2. שהוא היה מהפכן קנאי, שהרי שתמך בהרס המקדש הקדוש, שכן איך אחרת יוכל להרסו?
3. שהוא לימד קסמים, בכך שהבטיח לבנות מקדש חדש, וללא ידיים.
הסנהדרין כולה כבר הסכימה שעבירותיו של ישוע על חוקי היהודים חייבו את מותו, אך כדי להצדיק את גזר דין המוות שיגזור פילטוס על האסיר, כעת עסקו יותר בבניית כתב האשמה ביחס למנהגיו ולתורתו. הם ידעו שהם חייבים לקבל את הסכמתו של המושל הרומי לפני שיוכלו להמית את ישוע כחוק. חנן התכוון לדבוק בקו המנחה שיציג את ישוע כמורה שמסוכן מדי לו להסתובב חופשי בעם.
אך כיפא לא יכול היה יותר לסבול למראה ׳המאסטר׳ שעומד שם, בשלווה מוחלטת ודממה בלתי מופרעת. הוא חשב שהוא מכיר לפחות דרך אחת לגרום לאסיר לדבר. וכך, רץ לצד ישוע, נופף אצבע מאשימה אל מול פניו של ׳המאסטר׳ ואמר: ״אני משביע אותך, בשם האלוהים החיים, שתאמר לנו אם אתה הוא הגואל, ׳בן האלוהים׳.״ ענה ישוע לכיפא: ״אני הוא. בקרוב אלך ׳לאב׳, ואז יגבר שוב ׳בן האדם׳ וימלוך על צבאות השמים.״
הכוהן הגדול נמלא כעס עצום לשמע דבריו אלה של ישוע. הוא קרע את בגדיו וקרא: ״מְגַדֵּף הוּא וּמַה לָּנוּ עוֹד לְבַקֵּשׁ עֵדִים? הֲלֹא עַתָּה שְׁמַעְתֶּם אֶת גידופוֹ. וכעת, מַה לדַּעְתְּכֶם ייעשה למפר החוק ומחלל הקודש הזה? ״ ענו לו כולם כאיש אחד ״אִישׁ מָוֶת הוּא; שיצלבו אותו.״
ישוע לא התעניין בשום שאלה ששאלו אותו חנן או חברי הסנהדרין, למעט השאלה האחת שנגעה למשימת המתת שלו. כאשר נשאל אם הוא ׳בן האלוהים׳, ענה מיד וללא כל היסוס בחיוב.
חנן ביקש להמשיך במשפט, ולגבש האשמות ברורות על-פי החוק הרומי וביחס למוסדות הרומיים, האשמות שיוכלו להציגן מאוחר יותר לפילטוס. חברי המועצה רצו לסיים את הדיון מהר. לא רק בשל העובדה שהיה זה ערב פסח וחל איסור על כל עבודת חול לאחר צהרי היום, אלא גם משום שהם חששו שפילטוס ימהר לשוב לבירה הרומית של יהודה, היא קיסריה, משום שהוא בא לירושלים רק לחגיגות הפסח.
אך חנן לא הצליח לשמור על הסדר בבית הדין. לאחר תשובתו הבלתי צפויה של ישוע לכיפא, צעד הכוהן הגדול קדימה והיכה אותו בפניו. חנן היה בשוק כששאר חברי בית הדין ירקו בפניו של ישוע בדרכם החוצה מן החדר ורבים מהם חבטו בו בלעג בכפות ידיהם. וכך, בשעה ארבע וחצי, הסתיים הדיון הראשון במשפטו של ישוע בפני הסנהדרין, בחוסר סדר ובלבול שלא היה כדוגמתו.
שלושים שופטים אחוזי דעות קדומות, שהמסורת עיוורה אותם, על עדי השקר שלהם, מתיימרים לשפוט את ׳בורא׳ צדיק של יקום. המאשימים הנלהבים הללו יצאו מדעתם אל מול שתיקתו המלכותית ועמידותו של אל-אדם זה. שתיקתו איומה מכדי שיסבלו אותה; דיבורו המתריס ללא חת. איומיהם לא מזיזים אותו והתקפותיהם לא מפחידות אותו. אדם שופט את האל, ואפילו אז הוא אוהב אותם ומבקש להצילם אם יוכל.
על-פי החוק היהודי, במשפטים שבהם דנו בגזר דין מוות חייב בית הדין להתכנס פעמיים. הדיון השני היה חייב להיות למחרת הראשון, ואת הזמן בין הדיונים נדרשו חברי בית הדין לעבור בצום ובאבל. אך הגברים הללו לא יכלו לחכות עד למחרת כדי לאשר את גזר דין המוות של ישוע. הם חיכו רק שעה. בינתיים, נותר ישוע באולם בית הדין בחזקת שומרי המקדש אשר, יחד עם משרתיו של הכוהן הגדול, השתעשעו בכך שהשפילו באופנים מאופני שונים את ׳בן האדם׳. הם לעדו לו, ירקו עליו ודחפו אותו באכזריות. הם היכו אותו בפניו עם מקל ואמרו, ״הִינָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ מִי הוּא הַמַּכֶּה אוֹתָךְ.״ כך זה נמשך שעה שלמה, שעה במהלכה הם התעללו האיש הגליל, שלא התנגד כלל.
במהלך כל שעת הסבל וההשפלה מידי השומרים והמשרתים הבורים, כהי החושים, המתין יוחנן זבדיה לבדו, אחוז אימה, בחדר סמוך. כשהתחילו ההשפלות, ישוע סימן ליוחנן בניד ראש שעליו לצאת. ׳המאסטר׳ ידע היטב שאם היה מתיר לשליח שלו להישאר בחדר ולצפות בהשפלות הללו, כעסו של יוחנן היה גורם לו להתרעם וכך כנראה היה מביא עליו את מותו.
ישוע לא פצה את פיו במהלך השעה האיומה הזו. עבור הנשמה האנושית העדינה והרגישה הזו, אשר התקיימה במערכת יחסים אישית עם אל כלל היקום הזה, לא הייתה כוס מרורים משפילה יותר מאשר השעה האיומה שבילתה במחיצת השומרים הבורים והאכזריים הללו, שהתעוררו לבזות אותו על-פי הדוגמה שהתוו חבריו של מה שכונה בית הדין של הסנהדרין.
לא יוכל לב אדם לתפוש את זעזוע ההתמרמרות שאחז ביקום עצום, עת חזו ההוויות השמימיות ׳בריבון׳ האהוב שלהם מכפיף עצמו לרצונם של יצוריו הבורים והאבודים, של הספֵרה החשוכה-מחטא והאומללה, אורנטיה.
מהי אותה תכונה חייתית באדם אשר גורמת לו להשפיל ולתקוף פיזית את מה שהוא לא יוכל להגיע אליו רוחנית או להשיג אינטלקטואלית? בתוך האדם המתורבת-למחצה עדיין רוחשת אלימות מרושעת אשר מבקשת למצוא לה מפלט בתקיפת אנשים חכמים ממנו שהגיעו להישג רוחני. שימו לב לגסות הרעה ולברוטליות החייתית שמפגינים אנשים מתורבתים-לכאורה כאשר הם מפיקים עונג חייתי מסוים מתקיפתו של ׳בן האדם׳ שאיננו מתנגד. ישוע לא היה חסר הגנה כאשר העליבו אותו, הציקו לו והיכו אותו. הוא פשוט לא הגן על עצמו, פשוט לא נאבק פיזית.
אלה רגעי הניצחון הגדולים ביותר של ׳המאסטר׳ בכל הקריירה הארוכה ורבת העשייה שלו כבורא, מקיים וגואל של יקום עצום ממדים. לאחר שחי חיים מלאים בגילוי של האלוהים לאדם, עורך כעת ישוע התגלות חדשה שלא הייתה כדוגמתה של האדם לאל. ישוע מגלה לעולמות כיצד היצור מתגבר סופית על כל הפחדים אשר נובעים מן הבידוד בו הוא שרוי. ׳בן האדם׳ מגשים לבסוף את זהותו ׳כבן האל׳. ישוע לא היסס לקבוע שהוא ׳והאב׳ חד הם; ועל-בסיס אמת ועובדת ההתנסות העילאית והנשגבת הזו, הוא מאיץ בכל מאמין במלכות להיות לאחד עמו ממש כשם שהוא ׳ואביו׳ חד הם. ההתנסות החיה בדת של ישוע הופכת לאופן הוודאי והבטוח באמצעותו מתאפשר לבני התמותה שבארץ, אשר מרגישים מבודדים רוחנית ובודדים בקוסמוס, לחמוק מן הבידוד שחווה אישיותם על כל הפחד ותחושות חוסר הישע שהוא גורם. בני האמונה של האל מוצאים במציאות של אחוות המלכות את גאולתם הסופית מן הבידוד שהם חווים, הן ברמה האישית והן ברמה הפלנטרית. יותר ויותר, חווה המאמין יודע האל את האקסטזה וההדר של החברוּת הרוחני ברמת היקום – אזרחות שמימית לה נלווית הבנה נצחית של הייעוד האלוהי של הישג מושלם.
בית הדין התכנס מחדש בשעה חמש ושלושים, וישוע הובל לחדר הסמוך, בו המתין יוחנן. כאן היה ישוע תחת שמירה של החייל הרומי ושומרי המקדש בעוד בית הדין החל לנסח את כתב האישום שיוגש לפילטוס. חנן הבהיר לעמיתיו שפילטוס לא יתרשם מן הטיעונים לחילול הקודש. יהודה היה נוכח בישיבה השנייה של בית הדין, אך לא העיד בפניו.
ישיבת בית הדין נמשכה חצי שעה בלבד. כתב האישום שגובש עם סיומה, בטרם יצאו לפילטוס, דן את ישוע למוות תחת שלושה נימוקים:
1. הוא חיבל באומה היהודית; הוא הוליך את העם שולל והסית למרד.
2. הוא הנחה את העם לסרב להעלות מסים לקיסר.
3. בכך שטען מלוכה, כמכונן מלוכה מסוג חדש, הוא הסית לבגידה בקיסר.
כל ההליך היה בלתי שגרתי ומנוגד לגמרי לחוקי היהדות. למעט שני העדים שהעידו על דבריו של ישוע בנוגע להרס המקדש ובנייתו מחדש תוך שלושה ימים, שום זוג עדים לא הסכימו על עניין כלשהו. ואפילו ביחס לאותו העניין, שום עד הגנה לא דיבר וגם ישוע עצמו לא התבקש להסביר למה התכוון בדבריו.
הנקודה היחידה בה יכול היה בית הדין לשפוט אותו היה חילול הקודש, וזו הייתה מתבססת אך ורק על עדותו שלו. ואפילו בנוגע לחילול הקודש, הם לא הצביעו באופן רשמי להטלת גזר דין מוות.
וכעת הם התיימרו לנסח שלושה אישומים שיוצגו בפני פילטוס, שעליהם לא נשמעו עדויות ושסוכמו בהיעדרו של האסיר. מאחר וכך נעשה, עזבו שלושה מן הפרושים; אף שרצו לראות בחיסולו של ישוע, הם לא הסכימו לנסח את האישומים נגדו ללא עדים ובהיעדרו.
ישוע לא הופיע שוב בפני בית הדין של הסנהדרין. הם לא רצו לחזות שוב בפניו בזמן שהם חורצים את גורל חייו התמימים. ישוע (כאדם) לא ידע על האישומים שגיבשו רשמית עד אשר שמעו אותם מפי פילטוס.
בזמן שישוע שהה בחדר עם יוחנן והשומרים, ובזמן שבית הדין ישב בשנית, הגיעו כמה מן הנשים של חצר ארמון הכוהן הגדול עם חברותיהן להתבונן באסיר המוזר ואחת מהן שאלה אותו, ״האם אתה המשיח, ׳בן האלוהים׳?״ ענה ישוע: ״אם אומר לא, לא תאמיני לי; ואם אשא אותך, לא תעני.״
בשש בבוקר הובל ישוע מביתו של כיפא כדי להופיע בפני פילטוס לאישור גזר דין המוות שחרץ בית הדין של הסנהדרין בחוסר צדק ובאופן כה בלתי שגרתי.
מעט לאחר שש בבוקר יום ששי זה, ה-7 באפריל שנת 30 לספירה, הובא ישוע לפני פילטוס, הפרוקורטור הרומי שמשל ביהודה, שומרון ואדום, ודיווח ישירות ללגאטוס של סוריה. ׳המאסטר׳, ידיו קשורות, הובא בפני המושל הרומי בידי השומרים והתלוו אליו כחמישים ממאשימיו, לרבות בית הדין של הסנהדרין (בעיקר הצדוקים), יהודה איש-קריות, הכוהן הגדול כיפא, וכן השליח יוחנן. חנן לא הופיע בפני פילטוס.
פילטוס כבר היה ער ומוכן לקבל את פני המבקרים בבוקר זה, שכן ערב קודם לכן הודיעו לו אלה שביקשו את רשותו להשתמש בחיילים הרומיים כדי לעצור את ׳בן האדם׳ שישוע יובא לפניו למשפט בשעות הבוקר המוקדמות. נקבע שהמשפט ייערך אל מול הפרטוריום, תוספת למצודת אנטוניה בה נמצא המטה של פילטוס ואשתו כששהו בירושלים.
אף כי את מרבית חקירתו של ישוע ערך פילטוס בתוך כתלי הפּרֵטוֹריוּם, החלק הציבורי של המשפט נערך מחוץ למבנה, על המדרגות המובילות לכניסה. הייתה זו מחווה כלפי היהודים, אשר סרבו להיכנס בערב הפסח למבנה של גויים בו עלול היה להיות חמץ. אם היו נוהגים כך, לא רק שהיו הופכים לטמאים ומנועים מלקחת חלק בסעודת ההודיה של אותו אחר הצהריים, אלא גם היו נדרשים לעבור טקסי טהרה לאחר שקיעת החמה כדי להשתתף בסעודת הפסח.
אף כי מצפונם של היהודים הללו לא הטריד אותם בזמן שהם זממו לגזור את דין ישוע למוות, הם הקפידו מאוד בכל ענייני הטהרה והמסורת הטקסית כהלכתה. והיהודים הללו לא היו היחידים שלא הצליחו להכיר בחובותיהם הגבוהות והקדושות, חובות אלוהיות, עת הקפידו להקדיש תשומת לב רבה לזוטות שאין להן כל חשיבות לרווחתו של אדם הן בזמן והן בנצח.
אילו פונטיוס פילטוס לא היה מושל באופן סביר בפרובינקיות המשניות, טיבריוס לא היה משאיר אותו בתפקיד הפרוקורטור של יהודה במשך עשר שנים. אף כי היה מנהלן טוב למדי, מבחינה מוסרית היה פחדן. הוא לא היה אדם גדול מספיק כדי להבין את טיב התפקיד שקיבל כמושל היהודים. הוא לא הצליח לתפוש את העובדה שליהודים הללו הייתה דת אמיתית, אמונה בעבורה היו מוכנים למות, וכי מיליונים מהם אשר היו פזורים ברחבי האימפריה נשאו עיניהם לירושלים, היא מרכז אמונתם, והחשיבו את הסנהדרין כבית הדין העליון של העולם.
פילטוס לא אהב את היהודים, ואת השנאה העמוקה הזו הפגין כבר בהתחלה. יהודה הייתה הפרובינקיה הרומית הקשה ביותר למשילות. פילטוס מעולם לא הבין באמת את הבעיות הכרוכות בניהול היהודים ולכן כבר בראשית תפקידו כמושל עשה כמה טעויות כמעט פטליות, קרובות להתאבדות כמעט. הטעויות הללו הקנו ליהודים יתרון משמעותי עליו. כשהם ביקשו להשפיע על החלטותיו, כל שהיו צריכים לעשות הוא לאיים בהתקוממות ופילטוס היה מתקפל במהרה. חוסר עמוד השדרה המוסרי הזה, ההססנות של הפרוקורטור נבעה בעיקר בשל שזכר כמה עימותים שהיו לו עם היהודים שבכולם הם גברו עליו. היהודים ידעו שפילטוס פחד מהם ושהוא פחד לאבד את מקומו מול טיבריוס והם ניצלו זאת פעמים רבות לטובתם ולרעת המושל.
העוינות של היהודים לפילטוס נבעה כתוצאה של כמה מקרים מצערים. ראשית, הוא לא לקח ברצינות את ההתנגדות העמוקה שלהם לפסלים ותמונות כסמלי פולחן. ולכן, הוא התיר לחיילים להיכנס לירושלים בלא שהסירו את דיוקן הקיסר מדגליהם, כפי שנהגו לעשות החיילים הרומיים ששרתו תחת קודמו בתפקיד. משלחת גדולה של יהודים חיכתה לפילטוס במשך חמישה ימים והתחננה שיסירו את הדיוקנאות מדגלי החיילים. הוא דחה בקשה זו על הסף ואיים להמית אותם מיד. פילטוס, בעצמו סקפטי, לא הבין שאנשים שמוּנעים מרגשות דתיים עזים לא יהססו למות עבור אמונותיהם; וכך מצא את עצמו מול יהודים שקראו עליו תיגר מול ארמונו, הצמידו פניהם לקרקע, ומסרו לו שהם מוכנים למות. אז הבין פילטוס שהוא איים בלא כוונה לבצע. הוא נכנע, הורה להסיר את הדיוקנאות מדגלי החיילים בירושלים והבין שמאותו יום ואילך הוא היה במידה רבה כפוף לגחמת מנהיגי היהודים, אשר גילו את חולשתו, את העובדה שהוא מאיים אבל פוחד לקיים.
לאחר מכן, פילטוס היה נחוש להחזיר לעצמו את יוקרתו האבודה וציווה לתלות על קירות ארמונו של הורדוס בירושלים את מגני הקיסר, אשר שימשו על-פי רוב לפולחן הקיסר. כשהיהודים מחו על כך, הוא התעקש. כשסרב להאזין לתלונותיהם, הם ערערו מיד לרומא והקיסר ציווה מיד להסיר את המגנים שהפריעו להם. וכך מצא עצמו פילטוס במעמד נחות משהיה.
דבר נוסף שהשניא אותו מאוד על היהודים הייתה העובדה שהעז לקחת כסף מקופת המקדש כדי לשלם על בנייתו של אקוודוקט חדש אשר הגדיל את אספקת המים למיליוני המבקרים שהגיעו לירושלים בחגים. היהודים גרסו שרק הסנהדרין יכולה להשתמש בכספי המקדש והם לא פסקו מלהוקיע את פילטוס על החלטתו המתיימרת. ההחלטה הזו שלו הובילה ללא פחות משתיים עשרה התקוממויות ולשפיכות דמים רבה. ההתפרצות החמורה האחרונה פרצה כתוצאה מן הטבח של חבורה גדולה של תושבי הגליל ממש בזמן שהיו על המזבח.
חשוב לציין כי אף שהשליט הרומי ההססן הזה הקריב את ישוע בשל פחדו מן היהודים ועל-מנת לשמר את מעמדו האישי, הוא לבסוף סולק מתפקידו כתוצאה מן הטבח שטבח ללא צורך בשומרונים בהקשר למשיח שקר שסחף אחריו חיילים ועלה על הר גריזים, בטענה ששם קבורים תשמישי המקדש; מהומות קשות פרצו כאשר הוא לא גילה את מקום מחבואם של כלי המקדש הקדושים כמובטח. כתוצאה מן המקרה, הורה הלגאטוס של סוריה לפילטוס לשוב לרומא. מכיוון שטיבריוס מת כשפילטוס היה בדרכו לרומא, הוא לא מונה מחדש כפרוקורטור של יהודה. הוא לא הצליח להתאושש מאות הקלון המצער של ההסכמה שלו לצלוב את ישוע. מכיוון שהקיסר החדש לא ראה בערכו, הוא פרש לפרובינקיה של לּוזַן, שם התאבד מאוחר יותר.
אשתו של פונטיוס פילטוס, קלאודיה פּרוֹקוּלַה, שמעה רבות אודותיו של ישוע מן העוזרת האישית שלה, אישה פיניקית שהאמינה בבשורת המלכות. לאחר מותו של פילטוס, קלאודיה נודעה כדמות משמעותית בתנועה שהפיצה את הבשורות הטובות.
וכל אלה מסבירים במידה רבה את מה שהתרחש באותו יום ששי טרגי. קל להבין כיצד התיימרו היהודים להכתיב לפילטוס את שרצו – להעיר אותו בשש בבוקר כדי שישפוט את ישוע – וגם מדוע לא היססו לאיים עליו שיאשימו אותו בבגידה באזני הקיסר אם יעז לסרב להמית את ישוע.
מושל רומי ראוי לשמו לא היה נקלע לחוסר יתרון מול שליטי היהודים ולעולם לא היה מתיר לקנאים הדתיים צמאי הדם הללו להמית אדם אשר הוא עצמו הכריז עליו כעל חף מכל מפשע ביחס להאשמותיהם הכוזבות. רומא טעתה בגדול כששלחה את פילטוס, מושל מדרגה שנייה, למשול בפלשתינה. הייתה זו שגיאה גסה בניהול ענייני העולם. מוטב היה לו טיבריוס היה שולח ליהודים את מושל הפרובינקיה הטוב ביותר באימפריה.
לאחר שישוע ומאשימיו התאספו לפני אולם המשפט של פילטוס, יצא המושל הרומי החוצה ופנה לחבורה שנאספה בשאלה, ״במה אתם מאשימים אדם זה?״ הצדוקים וחברי המועצה אשר נטלו על עצמם לסלק את ישוע היו נחושים להתייצב בפני פילטוס ולבקש את אישורו לגזר דין המוות שחרצו על ישוע בלא להציג אשמה ברורה כלשהי. לפיכך, ענה הדובר מטעם בית הדין של הסנהדרין ענה לפילטוס ואמר: ״אם אדם זה לא היה פושע, לא היינו מוסרים אותו לך.״
כאשר פילטוס הבחין בכך שהם היססו לבטא את האשמותיהם כלפי ישוע אף שידע שדנו באשמתו כל הלילה, ענה להם כך: ״מכיוון שלא החלטתם על אישום ברור, למה שלא תיקחו את האדם הזה ותשפטו אותו בהתאם לחוקיכם?״
ענה פקיד הסנהדרין לפילטוס: ״אסור על-פי החוק שלנו להמית אדם, ואילו אדם זה מתסיס את העם שלנו וראוי למוות בשל הדברים שאמר ועשה. לכן באנו לפניך כדי שתאשר את גזר הדין הזה.״
העובדה שחברי הסנהדרין התייצבו בפני המושל הרומי בניסיון להתחמק מעידה על הכוונות הרעות והטינה שרחשו כלפי ישוע ממש כשם שהיא מעידה על חוסר הכבוד להוגנות, לכבוד ולהדר של פילטוס. איזה עלבון מעליבים נתיני הפרובינקיה את המושל שלהם כשהם מבקשים ממנו לגזור עונש מוות על אדם שלא העניקו לו משפט הוגן ואפילו לא גיבשו אשמות מובחנות כלפיו!
פילטוס ידע משהו על עבודתו של ישוע בקרב היהודים והוא ניחש שההאשמות כלפיו תהיינה עשויות להתייחס להפרת חוקי הדת של היהודים; משום כך, הוא ביקש לשלוח את התיק חזרה לבית הדין שלהם. שוב, פילטוס נהנה לראות אותם מתוודים בפומבי שלא היה בכוחם לגזור גזר דין מוות אפילו על בן העם שלהם עצמם שהם שנאו שנאה מרה.
כמה שעות קודם לכן, מעט לפני חצות ולאחר שאישר להשתמש בחיילים הרומיים כדי להביא למעצרו של ישוע, למד פילטוס עוד אודות ישוע ותורתו מקלאודיה, אשתו, אשר הייתה גיורת ואשר הפכה לאחר מכן למאמינה גמורה בבשורת ישוע.
פילטוס העדיף לדחות את הישיבה, אך הוא ראה שמנהיגי היהודים היו נחושים להביא את המקרה לדיון. הוא ידע שהיום לא רק היה הבוקר של ערב הפסח, אלא גם יום ששי, יום ההכנה לשבת המנוחה והפולחן של היהודים.
פילטוס היה מאוד רגיש לאופן הבלתי מכבד בו התייחסו אליו היהודים הללו ולא הסכים להיענות לתביעותיהם לגזור על ישוע דין מוות ללא משפט. לכן, לאחר שהמתין להם מספר רגעים כדי שיציגו את האשמותיהם כלפי האסיר, פנה אליהם ואמר: ״לא אגזור על אדם זה דין מוות ללא משפט; ואף לא אסכים לחקור אותו עד שתציגו את האשמותיכם בכתב.״
לאחר שהכוהן הגדול והאחרים שמעו את דבריו של פילטוס, הם סימנו לפקיד בית הדין להושיט לפילטוס את כתב האשמה נגד ישוע. ההאשמות היו:
״בית הדין של הסנהדרין מצא כי אדם זה הינו רשע ומסית את העם, וכי הוא אשם באלה הדברים:
״1. מסית את העם ומתסיס אותם למרד.
2. אוסר על העם להעלות מס לקיסר.
״3. קורא לעצמו מלך היהודים ומלמד אודות כינונהּ של מלכות חדשה.
ישוע לא נשפט על ההאשמות הללו ואף לא הורשע כחוק בגינן. ואף כי הוא אפילו לא שמע את ההאשמות הללו כשנאמרו לראשונה, ציווה פילטוס להביא אותו מן הפרטוריום, שם היה תחת משמר, והתעקש שההאשמות הללו יושמעו שוב בנוכחות ישוע.
כאשר שמע ישוע את ההאשמות הללו, הוא לא ענה כלל, אף כי ידע היטב שבית הדין היהודי לא דן בעניינים אלה, וכך גם ידעו יוחנן זבדיה ומאשימיו. הוא לא פצה פיו אפילו כאשר פילטוס ביקש ממנו לענות למאשימיו. פילטוס נדהם כל כך מחוסר ההוגנות של ההליך והתרשם כל כך מן הסבלנות העמוקה והשקטה של ישוע עד כי החליט לקחת את האסיר פנימה לאולם ולחקור אותו בפרטיות.
במוחו של פילטוס היה בלבול, לבו הכיל פחד מישוע ורוחו נפעמה מאוד מן המחזה של ישוע עומד שם ברוב הדר אל מול מאשימיו צמאי הדם, ומתבונן בהם, אך לא בבוז שקט אלא ברחמים אמתיים ובחיבה מהולה בצער.
פילטוס לקח את ישוע ויוחנן לחדר פרטי, והשאיר את השומרים בחוץ, באולם. הוא ביקש מן האסיר לשבת, ישב לצדו ושאל מספר שאלות. פילטוס התחיל את השיחה בכך שהבטיח לישוע שהוא עצמו לא האמין באשמה הראשונה שהועלתה כנגדו: שהוא מסית את העם ומתסיס למרד. ואז שאל, ״האם אי פעם הנחית לא להעלות מס לקיסר?״ ישוע הצביע על יוחנן ואמר, ״שאל אותו או כל אחד אחר ששמע אותי מלמד.״ אז שאל פילטוס את יוחנן ביחס למס, ויוחנן העיד ודיבר על תורתו של ׳המאסטר׳ והסביר שישוע ושליחיו שילמו מסים הן לקיסר והן למקדש. לאחר שפילטוס תחקר את יוחנן, אמר, ״אל תספר לאיש שדיברתי איתך.״ יוחנן מעולם לא גילה זאת.
פילטוס נפנה לישוע, המשיך בחקירתו ואמר, ״וכעת ביחס להאשמה השלישית נגדך, האם אתה מלך היהודים?״ מכיוון שהיה טון של תהייה כנה בקולו של פילטוס, חייך ישוע אל הפרוקורטור ואמר: ״פילטוס, האם אתה שואל זאת עבור עצמך או שמא תשאל בשם האחרים האלה, מאשימי?״ ענה לו המושל, בטון ממורמר-מה: ״האם אני יהודי? בני העם שלך והכוהנים הראשיים הסגירו אותך וביקשו ממני לגזור עליך דין מוות. אני מטיל ספק בתקפות ההאשמות ומנסה לברר בעצמי מה עשית. תאמר לי, האם אמרת שאתה מלך היהודים והאם ביקשת לכונן מלכות חדשה?״
אמר אז ישוע לפילטוס: ״אינך רואה שמלכותי אינה מן העולם הזה? אילו הייתה מלכותי מן העולם הזה, וודאי היו תלמידי נלחמים כדי שלא אוסגר לידי היהודים. נוכחותי כאן לפניך, קשור, מספיקה כדי להעיד לכולם שמלכותי הינה מלכות רוח, היא אחוות כל בני האדם אשר הפכו לבני האלוהים באמונה ובאהבה. גאולה זו היא לגויים וליהודים כאחד.״
״אז אתה מלך, אחרי ככלות הכול?״ אמר פילטוס. עמה לו ישוע: ״כן, אני כזה מלך, ומלכותי הינה משפחת בני האמונה של ׳אבי׳ שבשמים. הסיבה בשלהּ נולדתי בעולם הזה היא כדי להציג את ׳אבי׳ לכל בני האדם ולהעיד על אמיתותו של האלוהים. ואפילו כעת, אני מכריז באוזניך שכל אשר הוא מן האמת ישמע את קולי.״
אמר אז פילטוס, חצי בלעג וחצי בכנות, ״אמת – מהי אמת – מי יודע?״
פילטוס לא הצליח לתפוש את דבריו של ישוע, ואף לא להבין את טיבה של מלכותו הרוחנית, אך כעת היה בטוח שהאסיר לא עשה דבר הראוי לגזר דין מוות. מבט אחד מקרוב בישוע, במפגש פנים אל פנים, הספיק כדי לשכנע אפילו את פילטוס שהאדם הזה, עדין ועייף אך מלכותי וישר, לא היה מהפכן מסוכן שביקש לעלות על כס מלכות ישראל. פילטוס חשב שהבין במידת מה מדוע קרא לעצמו ישוע מלך, שכן הכיר את התורה הסטואית שגרסה כי ״החכם הוא מלך.״ פילטוס היה משוכנע לחלוטין שישוע איננו מתסיס מסוכן אלא לא הרבה יותר מאיש חזון בלתי מזיק, קנאי תמים.
לאחר שתחקר את ׳המאסטר׳, חזר פילטוס לכוהנים הראשיים ולמאשימיו של ישוע ואמר: ״חקרתי את האדם הזה ולא מצאתי בו כל אשמה. אינני סבור שהוא אשם בהאשמות שהעליתם כלפיו; אני סבור שצריך לשחרר אותו.״ שמעו זאת היהודים ונמלאו כעס עצום, עד כדי שהחלו לצעוק בפראות שישוע הוא בן מוות; אחד מחברי הסנהדרין העז לגשת לפילטוס ואמר: ״האדם הזה מתסיס את העם, החל בגליל ולאחר מכן ביהודה כולה. הוא פורע חוק ופושע. אתה תתחרט על זה הרבה זמן אם תשחרר את הרשע הזה.״
פילטוס לא ידע מה לעשות עם ישוע; ולפיכך, כאשר שמע אותם שהחל את עבודתו בגליל, הוא חשב שיצליח להשתחרר מן האחריות לגורל המשפט, או לפחות להרוויח קצת זמן כדי לחשוב, בכך שישלח את ישוע להופיע בפני הורדוס, אשר שהה באותה העת בירושלים לצורך הפסח. פילטוס אף חשב שהמחווה הזו תעזור להפיג קצת מן המרירות ששררה זה זמן בינו לבין הורדוס בשל מספר רב של תקריות הנוגעות לסמכות.
קרא פילטוס לשומרים ואמר: ״האיש הזה מן הגליל. קחו אותו להורדוס, ולאחר שיחקור אותו, חזרו ודווחו לי מה מצא.״ והם לקחו את ישוע להורדוס.
כאשר הורדוס אנטיפס שהה בירושלים, הוא התגורר בארמון הישן של המכבים ארמונו של הורדוס הגדול, ולשם, לביתו של המלך לשעבר, הביאו כעת שומרי המקדש את ישוע, כשמאשימיו וקהל הולך וגדל הולך אחריהם. הורדוס שמע זה מכבר אודות ישוע, והיה מאוד סקרן לגביו. ׳וכשבן האדם׳ עמד מולו, בבוקר יום ששי זה, האדומי המרושע לא זכר לרגע את הנער שהופיע בפניו בעבר בציפורי וביקש ממנו להחליט באופן הוגן ביחס לחוב שחב לאביו שנהרג בזמן שעבד באחד ממבני הציבור. למיטב ידיעתו של הורדוס, הוא מעולם לא ראה את ישוע, אף כי הוטרד ממנו מאוד כשמרכז פעולתו היה בגליל. כעת, משהוחזק בידי פילטוס ואנשי יהודה, הורדוס רצה לראותו משום שהרגיש בטוח שלא יחולל לו יותר צרות בעתיד. הורדוס שמע הרבה על הניסים שחולל ישוע, וקיווה מאוד לראות מעשה פלאים כזה או אחר.
כשהביאו את ישוע בפני הורדוס, הופתע הטטררך מהופעתו ההדורה ומשלוותו המופגנת. במשך רבע שעה, חקר הורדוס את ישוע בשאלות, אך ׳המאסטר׳ לא ענה. הורדוס הקניט אותו ואתגר אותו לבצע נס, אך ישוע לא ענה לשאלותיו הרבות ולא השיב להקנטות.
או אז נפנה הורדוס לכוהנים הראשיים ולצדוקים, שמע את האשמותיהם ביתר פירוט ממה שהקשיב להם פילטוס והאזין לפשעיו לכאורה של ׳בן האדם׳. לבסוף, כשהשתכנע שישוע לא ידבר אליו וגם לא יחולל עבורו נס, המשיך הורדוס ללעוג לו עוד קצת, הלביש אותו באדרת ישנה וסגולה ושלח אותו חזרה לפילטוס. הורדוס ידע שאין לו כל סמכות חוקית ביחס לישוע בארץ יהודה. אף כי שמח שסוף סוף הוא עתיד להיפטר מישוע בגליל, הוא היה אסיר תודה שפילטוס נשא באחריות להמתתו. הורדוס מעולם לא התאושש מן הפחד שנפל עליו כקללה מאז שרצח את יוחנן המטביל. פעמים, אף פחד שישוע היה יוחנן שקם לתחייה מן המתים. כעת, נמוג פחד זה משראה שישוע היה אדם מאוד שונה מן הנביא הקולני והרושף שהעז לחשוף ולהוקיע את חייו הפרטיים.
כאשר הביאו השומרים את ישוע חזרה לפילטוס, הוא יצא למדרגות שבחזית הפרטוריום, שם מוקם כיסא הדיין שלו, קרא אליו את הכוהנים הראשיים וחברי הסנהדרין ואמר להם: ״הבאתם לפני את האדם הזה והאשמתם אותו שהוא מתסיס את העם, אוסר עליהם לשלם מסים וטוען שהוא מלך היהודים. חקרתי אותו ולא מצאתי אותו אשם בכל אלה. לאמתו של דבר, לא מצאתי בו כל אשמה. אז שלחתי אותו להורדוס, וכנראה שהטטררך הגיע לאותה מסקנה, הרי הוא שלח אותו אלינו חזרה. ברור לגמרי שהאדם הזה לא עשה דבר שראוי לגזר דין מוות. אם אתם סבורים שנדרש להכניס בו משמעת, אני מוכן לגעור בו לפני שאשחרר אותו.״
ממש בזמן שהיהודים החלו לצעוק ולהתלונן כנגד שחרורו של ישוע, הגיע המון גדול לפרטוריום כדי לבקש מפילטוס לשחרר אסיר לכבוד חג הפסח. זה מכבר, נהגו מושלי רומא לאפשר לתושבים לבחור אסיר או פושע מורשע ולבקש מחילה עבורו בחג הפסח. וכעת, הגיע ההמון הזה מולו כדי לבקש את שחרורו של אסיר. מכיוון שישוע התחבב על ההמונים רק לאחרונה, עלה במוחו של פילטוס הרעיון שהוא יוכל לשחרר עצמו מן המצוקה בה היה שרוי בכל שיציע לקבוצה שתבחר לשחרר את ישוע במחוות רצון טוב לפסח, הרי היה כעת אסיר במשפט.
כשעלה ההמון על מדרגות הבניין, שמע פילטוס שהם קוראים בשמו של אחד, בַּרַבַּס. ברבס היה מתסיס פוליטי, שודד ורוצח, בנו של כוהן, אשר נעצר לאחרונה בזמן ששדד ורצח על דרך יריחו. האדם הזה נידון למוות, וגזר הדין היה מתוכנן להתבצע מיד לאחר תום חגיגות הפסח.
פילטוס עמד והסביר להמון שישוע הובא לפניו בידי הכוהנים הגדולים, אשר ביקשו להמיתו באשמות מסוימות ושהוא עצמו לא חשב שאדם ראוי למוות. אמר פילטוס: ״את מי אתם מעדיפים שאשחרר, את הרוצח הזה, ברבס, או את ישוע הגלילי?״ מיד עם תום דבריו, החלו הכוהנים הראשיים וחברי הסנהדרין לצעוק בקולי קולות, ״ברבס, ברבס!״ וכשהקהל ראה את כוהניו הגדולים נחושים להמית את ישוע, הם מיהרו להצטרף ולתבוע את חייו וצעקו לשחרורו של ברבס.
מספר ימים לפני כן, אותו ההמון נדהם מישוע, אך האספסוף לא נשא עיניו למי שטען שהוא ׳בן האל׳ ומצא עצמו כעת מוחזק בידי הכוהנים הגדולים והשליטים ועומד למשפט על חייו בפני פילטוס. ישוע יכול היה להיות כגיבור בעיני העם כאשר הניס את חלפני הכספים והסוחרים אל מחוץ למקדש, אך לא כאשר היה אסיר שאינו-מתנגד המוחזק בידי אויביו ועומד למשפט על חייו.
פילטוס כעס למראה הכוהנים הגדולים שצועקים למחילה עבור רוצח ידוע ותובעים את דמו של ישוע. הוא ראה את רשעותם ושנאתם והבחין בדעות הקדומות ובקנאה. לכן, אמר להם כך: ״איך תוכלו לבחור בחייו של רוצח ולא באלה של האדם הזה, אשר פשעו הגדול ביותר הוא שהוא מכנה עצמו באופן ציורי מלך היהודים?״ אך זה לא היה חכם מצדו של פילטוס לומר זאת. היהודים היו עַם גאה שהיה כעת תחת עול רומא שקיוו למשיח שיגאל אותם מן השעבוד לגויים במפגן כוח גדול וברב הדר. יותר מכפי שפילטוס יכול היה לשער, הם רגזו על הרמיזה שאפשר להתייחס כאל ״מלך היהודים״ למורה העניו הזה, שלימד דברים מוזרים, זה שהיה עצור כעת ומואשם בפשעים שדינם מוות. הם החשיבו הערה זו כעלבון כלפי כל מה שהיה קדוש ומכובד בעיניהם כאומה, ולפיכך צעקו ככל יכולתם כדי לשחרר את ברבס ולהמית את ישוע.
פילטוס ידע שישוע היה חף מפשע ביחס להאשמות שהוטחו בו, ואילו היה שופט צדק אמיץ היה מזכה אותו ומשחרר אותו. אך הוא חשש לעמוד מול היהודים הכעוסים הללו, ובעוד הוא מהסס, הגיע שליח ובידו מסר חתום מאשתו קלאודיה.
פילטוס סימן לנאספים מולו שהוא מבקש לקרוא את המסר שקיבל זה עתה לפני שימשיך לטפל בעניין. לאחר שפתח את המכתב מאשתו, כך קרא: ״אני מתפללת שאין לך כל קשר לאדם ההגון והחף מפשע שנקרא ישוע. הלילה חלמתי חלום עליו שגרם לי סבל רב.״ לא רק שהמסר הזה מקלאודיה הטריד מאוד את פילטוס וגרם לדחייה נוספת במתן גזר הדין אלא גם למרבה הצער הוא אפשר לשליטי היהודים זמן מספיק להסתובב בתוך הקהל ולדחוק באנשים לקרוא לשחרורו של ברברס ולתבוע את צליבתו של ישוע.
לבסוף, פנה פילטוס שוב לפתרון הבעיה שניצבה בפניו ושאל את הקהל, שהורכב ממנהיגי היהודים ומההמון שבא לבקש מחילה, ״מה אעשה בזה המכונה מלך היהודים?״ והם כולם צעקו כאיש אחד, ״צלוב אותו! צלוב אותו!״ העובדה שכל הקהל המעורב כאיש אחד תבע זאת הבהילה והפחידה את פילטוס, שהיה שופט בלתי-הגון ומפוחד.
ואז אמר פילטוס שוב: ״למה לצלוב את האדם הזה? מה פשעו? מי יבוא ויעיד כנגדו?״ אך כאשר שמעו את פילטוס מגן על ישוע, הם צעקו חזק יותר, ״צלוב אותו! צלוב אותו!״
שוב פנה אליהם פילטוס ביחס לאסיר שישוחרר לפסח, ואמר: ״אני שואל אתכם שוב, איזה מבין האסירים תבקשו שאשחרר לפסח? ושבו צעק ההמון, תן לנו את ברבס!״
אז אמר פילטוס: ״אם אשחרר את הרוצח, מה אעשה עם ישוע?״ ושוב צעק ההמון כאיש אחד, ״צלוב אותו! צלוב אותו!״
תביעתו הנחושה של ההמון, שפעל כעת בהוראתם הישירה של הכוהנים הגדולים וחברי מועצת הסנהדרין, הטילה אימה על פילטוס; אף-על-פי-כן, הוא ניסה פעם נוספת להפיס את הקהל ולהציל את ישוע.
רק אויביו של ישוע נטלו חלק בכל המאורעות שהתרחשו בשעות הבוקר המוקדמות של יום השישי, מול פילטוס. חבריו הרבים או שעדיין לא ידעו על המעצר בלילה והמשפט הבוקר, או שהתחבאו כדי להימנע מלהיעצר ולהישפט למוות בשל אמונתם בתורתו של ישוע. ההמון שתבע כעת את מותו של ׳המאסטר׳ כלל רק את אויביו המושבעים ואנשים שלא ממש חשבו וקל היה להסיתם.
פילטוס ניסה פעם אחת ואחרונה לפנות לרחמיהם. הוא פחד לעמוד מול תביעת ההמון שהוסת וקרא להמית את ישוע, והוא הורה לשומרים ולחיילים הרומיים לקחת את ישוע ולהלקות אותו. כשלעצמה, הייתה זו הוראה בלתי הוגנת ובלתי חוקית, שכן החוק הרומי קבע שיש להלקות רק את מי שכבר נידון למות בצליבה. לצורך העונש, לקחו השומרים את ישוע לחצר הפתוחה של הפרטוריום. אויביו לא ראו את ההלקאה, אך פילטוס נכח בה ולפני שסיימו להתעלל בו הוא הנחה את המלקים לעצור ולהביא את ישוע בפניו. הם הלבישו אותו בגלימה הסגולה ושזרו כתר של קוצים אותו הניחו על ראשו. רק אז קשרו את ישוע לעמוד ההלקאה והלק ואותו בשוטים שנשזרו בהם קשרים. הם נתנו בידו ענף כתחליף לשרביט, כרעו ברך מולו ולעגו לו, ״הצדיעו למלך היהודים!״ הם ירקו עליו והיכו בפניו בידיהם. לפני שהשיבו אותו לפילטוס, אחד מהם לקח את הענף מידו והיכה אותו בראש.
אז הוביל פילטוס את האסיר המדמם והמולקה, הציג אותו בפני הקהל המעורב ואמר: ״ראו את זה! אני שוב מכריז בפניכם שהוא לא פשע, ולאחר שהלקיתי אותו אני משחרר אותו.״
שם עמד ישוע מנצרת, לבוש גלימת מלכות סגולה ישנה וכתר קוצים עוטר את ראשו העדין. פניו היו מוכתמות בדם וגופו היה כפוף מסבל ומצער. אך דבר לא יוכל לגעת בלבבות הקהים של מי שנפל קורבן לשנאה יוקדת ומי שהשתעבד לדעות הקדומות של הדת. המחזה הזה שלח גל של זעזוע במחוזותיו של יקום עצום ממדים, אך כלל לא נגע בלבבות מי שהיה נחוש להביא לחיסולו.
לאחר שהתאוששו מן השוק הראשון למראה מצוקתו של ׳המאסטר׳, הם המשיכו והאריכו בצעקות רמות עוד יותר, ״צלוב אותו! צלוב אותו!״
פילטוס הבין שהיה זה חסר תוחלת לפנות לרחמים שהיו אמורים להרגיש. הוא צעד קדימה ואמר: ״אני מבין שאתם נחושים לראות במותו של איש זה, אך מה עשה כדי להיות ראוי למות? מי יכריז על פשעו?״
אז צעד קדימה הכוהן הגדול בעצמו, ניגש לפילטוס והכריז בכעס: ״יש לנו חוק קדוש, ובהתאם לחוק הזה האיש הזה בן מוות הוא, משום שקרא לעצמו ׳בן האל׳.״ מששמע זאת פילטוס, נמלא פחד רב עוד יותר, ולא רק מפני היהודים אלא גם משום שנזכר בפתק מאשתו וסיפורי המיתולוגיה היוונית על האלים היורדים אל הארץ. הוא נרעד מן המחשבה שאולי ישוע הינו אישיות אלוהית. הוא סימן לקהל להשתתק ולקח את ישוע בידו פנימה לתוך הבניין כדי להמשיך ולחקור אותו. פילטוס היה כעת מבולבל בשל הפחד, נבוך בשל האמונה הטפלה וכן הציקה לו הגישה העיקשת של האספסוף.
פילטוס רעד מהתרגשות ופחד, ישב לצד ישוע ושאל: ״מאיפה באת? מי אתה באמת? מה זה מה שהם אומרים, שאתה ׳בן האל׳?״
אך ישוע התקשה לענות על השאלות הללו, מפי שופט פחדן, חלש והססן אשר נהג בו בחוסר הגינות כזה כשציווה להלקותו אפילו לאחר שהכריז עליו כעל חף מכל פשע ולפני שגזר עליו דין מוות. ישוע הסתכל הישר בעיניו של פילטוס ולא ענה דבר. אמר אז פילטוס: ״אתה מסרב לדבר איתי? אתה לא מבין שעדיין יש לי הכוח לשחרר אותך או לצלוב אותך?״ ענה לו אז ישוע: ״לא יכול להיות לך שום כוח ביחס אלי אלא זה שהותר מלמעלה. לא תוכל להפעיל כל סמכות ביחס ׳לבן האדם׳ אלא אם התיר זאת ׳האב׳ שבשמיים. אך אתה לא אשם כל כך, שכן אתה לא מכיר את הבשורה. זה שבגד בי וזה שמסר אותי לך חטאו חטא גדול יותר.״
פילטוס נמלא אימה מן השיחה האחרונה הזו עם ישוע. הפחדן חסר חוט השדרה הזה, אדם בעל חוש צדק רופף, כרע כעת תחת משקלם של הפחד שנובע מן האמונות הטפלות והפחד האיום שפחד ממנהיגי היהודים.
שוב הופיע פילטוס בפני ההמון ואמר: ״אני בטוח שאדם זה רק עבר על חוקי הדת. קחו אותו ושפטו אותו לפני חוקיכם. למה אתם מצפים שאסכים למותו רק בגלל שהפר את המסורת שלכם?״
פילטוס עמד לשחרר את ישוע, כאשר הכוהן הגדול, כיפא, ניגש לשופט הרומי הפחדן, נופף אצבע נקמנית בפניו של פילטוס ואמר בכעס, כך שכל ההמון שמע: ״אם תשחרר את האדם הזה, אתה לא בצד של הקיסר, ואני אוודא שהקיסר יידע את הכל.״ עבור פילטוס, האיום הפומבי הזה היה יותר מדי. הפחד שלו מפני גורלו שלו עצמו האפיל כעת על כל השיקולים האחרים, והמושל הפחדן הורה להביא את ישוע לפני כס המשפט. עת עמד ׳המאסטר׳ לפניהם, הוא הצביע עליו בלעג ואמר ״הנה מלככם.״ היהודים השיבו, ״תיפטר ממנו. צלוב אותו!״ אמר אז פילטוס, באירוניה וציניות, ״האם לצלוב את מלככם?״ ענו לו היהודים, ״כן, צלוב אותו! אין לנו מלך מלבד הקיסר.״ ואז הבין פילטוס שכלו כל התקוות להציל את ישוע, שכן הוא עצמו לא העז לעמוד אל מול היהודים.
הנה עומד ׳בן האל׳ אשר התגשם ׳כבן האדם׳. הוא נעצר ללא כתב אישום; הואשם ללא ראיות; נשפט ללא עדים; הוענש ללא גזר דין; וכעת עמד להיגזר דינו למוות בידי שופט בלתי הגון שהתוודה שלא מצא בו כל אשמה. אם כשכינה את ישוע ״מלך היהודים״ ניסה פילטוס לפנות לרגשותיהם הלאומניים של היהודים, הרי נכשל בכך כישלון חרוץ. היהודים לא ציפו למלך שכזה. הכרזתם של הכוהנים הגדולים ושל הצדוקים, ״אין לנו מלך מלבד הקיסר,״ גרמה לשוק אפילו לאנשים הפשוטים, אך כעת היה זה מאוחר מדי להציל את ישוע אפילו אם האספסוף היה מעז לתמוך ׳במאסטר׳.
פילטוס פחד מהתקוממות או תסיסה. הוא לא העז להסתכן בהפרעה מעין זו בחג הפסח בירושלים. רק לאחרונה גער בו הקיסר, והוא לא רצה להסתכן בגערה נוספת. האספסוף הריע כאשר ציווה על שחרורו של ברבס. הוא ציווה שיביאו קערה ומים, ושם, אל מול הקהל, רחץ את ידיו ואמר: ״אני חף מכל אשמה בקשר לדמו של זה. אתם נחושים להמיתו, אך אני לא מצאתי בו כל אשמה. עשו זאת. החיילים ייקחו אותו.״ ואז הריע ההמון והשיב, ״דמו יהיה עלינו ועל ילדינו.״
כשישוע ומאשימיו יצאו לכיוון הורדוס, פנה ׳המאסטר׳ אל השליח יוחנן ואמר: ״יוחנן, לא תוכל עוד לעשות עבורי דבר. לך לאימי והבא אותה שתראה אותי לפני שאמות.״ אף כי היסס לעזוב אותו לבד עם אויביו, כאשר שמע יוחנן את בקשתו של ׳המאסטר׳ הוא מיהר לבית עניא, שם התאספה כל משפחתו של ישוע והמתינה בביתן של מרתה ומרים, אחיותיו של אלעזר שהוקם לתחייה מן המתים.
מספר פעמים במהלך הבוקר הגיעו שליחים ומסרו למרים ומרתה עדכונים ביחס להתקדמות במשפטו של ישוע. אך משפחתו של ישוע הגיעה לבית עניא רק דקות ספורות לפני שהגיע לשם יוחנן ובפיו בקשתו של ישוע לראות את אימו בטרם יומת. לאחר שיוחנן זבדיה סיפר להם את כל מה שהתרחש מאז נעצר ישוע בחצות, יצאה מרים אימו מיד בלוויית יוחנן לראות את בנה הבכור. עד אשר הגיעו מרים ויוחנן לעיר, ישוע כבר הגיע לגולגותא, בלוויית החיילים הרומיים שנצטווו לצלוב אותו.
כאשר מרים אם ישוע יצאה עם יוחנן לראות את בנה, סירבה אחותו רות להישאר מאחור עם שאר בני המשפחה. מכיוון שהייתה נחושה להתלוות לאימהּ, התלווה אליה אחיהּ, יהודה. תחת פיקוחו של יעקב, נותרו שאר בני משפחתו של ׳המאסטר׳ בבית עניא וכמעט מדי שעה הגיעו שליחיו של דוד זבדיה לדווח על התקדמותם של המאורעות האיומים במהלכן הומת אחיהם הבכור, ישוע מנצרת.
הדיון בפני פילטוס הסתיים בערך בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ששי זה, ׳והמאסטר׳ נמסר לחזקתם של החיילים הרומיים שנצטווו לצלוב אותו. מיד לאחר שישוע נמסר לידי הרומאים, חזר מפקד השומרים היהודיים עם אנשיו חזרה למפקדה שלהם במקדש. הכוהן הגדול ועמיתיו, חברי הסנהדרין, הלכו מעט אחרי השומרים הישר למקום המפגש הרגיל שלהם בלשכת הגזית שבמקדש. כאן הם פגשו חברי סנהדרין אחרים רבים להם סיפרו מה עלה בגורל ישוע. בזמן שכיפא עסק בדיווח לסנהדרין אודות משפטו וגזר דינו של ישוע, הופיע בפניהם יהודה כדי לתבוע את הפרס על חלקו במעצרו של ׳המאסטר׳ וגזר דין המוות שניתן לו.
כל היהודים הללו תיעבו את יהודה; כל מה שהרגישו כלפי הבוגד היה בוז גמור. במהלך משפטו של ישוע בפני כיפא ובמהלך הופעתו בפני פילטוס, התנהגותו הבוגדנית של יהודה הציקה למצפונו. הוא החל להתפכח במידת מה מן האשליה ביחס לפרס שעתיד לקבל על בגידתו בישוע. הוא סלד מן הקרירות והריחוק שהפגינו השלטונות היהודיים; אף-על-פי-כן, הוא ציפה לגמול נדיב על מעשה הפחדנות שלו. הוא ציפה שיקראו לו בפני האסיפה הכללית של הסנהדרין ושם ישמיעו שבחו בפניו ויעטירו עליו כבוד גדול על השירות הכביר שהעניק לאומה, כך החמיא לעצמו. לכן, תארו לעצמכם עד כמה הופתע הבוגד האנוכי הזה כאשר משרתו של הכוהן הגדול נגע בכתפו, לקח אותו אל מחוץ לאולם ואמר: ״יהודה, מינו אותי לשלם לך על בגידתו של ישוע. הנה הגמול שלך.״ ובעודו מדבר, נתן משרתו של כיפא ליהודה שק ובו שלושים מטבעות כסף - המחיר באותה העת של עבד טוב ובריא.
יהודה היה המום, הלום. הוא רץ חזרה וביקש להיכנס ללשכה אך נחסם בידי השוער. הוא ביקש לערער בפני הסנהדרין אך הם לא התירו לו להיכנס. יהודה לא האמין ששליטי היהודים יאפשרו לו לבגוד בחבריו ׳ובמאסטר׳ שלו ואז יציעו לו שלושים מטבעות כסף כפרס על מעשיו. הוא הרגיש מושפל, מיואש ושבור לגמרי. הוא החל לצעוד הלאה מן המקדש כאילו היה שרוי תחת טרנס. הוא שלשל אוטומטית את השק לכיסו העמוק, אותו הכיס בו נשא את השק שהכיל את כספי קבוצת השליחים במשך זמן כה רב. והוא הסתובב בעיר והלך אחרי ההמונים שהיו בדרך לצפות בצליבות.
מרחוק, ראה אותם יהודה מרימים אל על את הצלב ועליו מוסמר ישוע, ולמראה המחזה הזה רץ חזרה למקדש, פרץ בכוח דרך השומר ומצא עצמו אל מול חברי הסנהדרין, שעדיין הייתה מכונסת. הבוגד היה כמעט חסר נשימה ונסער מאוד, אך הוא הצליח למלמל את המילים הבאות: ״חטאתי בכך שבגדתי בחף מפשע. אתם העלבתם אותי. הצעתם לי כסף כפרס על השירות שלי – את מחירו של עבד. אני מתחרט על מה שעשיתי; הנה כספכם. אני רוצה לחמוק מן האשמה של מה שעשיתי.״
שמעו שליטי היהודים את יהודה, ולעגו לו. אחד מהם, שישב סמוך למקום בו עמד יהודה, סימן לו לעזוב את הלשכה ואמר: ״׳המאסטר׳ שלך כבר הומת בידי הרומאים, ומה הקשר בינינו לאשמה שלך? זה עניין שלך – תסתלק!״
בעת שעזב את לשכת הסנהדרין, הוא הוציא את שלושים מטבעות הכסף וזרק אותם על רצפת המקדש. כשיצא מן המקדש, הבוגד כבר כמעט יצא מדעתו. יהודה כעת התנסה בהבנה של מהו חטא באמת. נעלמו לגמרי כל התהילה, המשיכה והשיכרון של מעשה העוולה. כעת, עמד הרשע לבדו פנים אל פנים מול גזר הדין של נשמתו המיואשת והמאוכזבת. בזמן ביצוע החטא הרגיש כמכושף, זו הייתה כהרפתקה, אך כעת עליו לקצור את הפירות הבלתי רומנטיים של העובדות לאשורן.
מי שפעם היה שליח של מלכות השמים עלי אדמות הלך כעת ברחובות ירושלים בודד וגלמוד. הייאוש שאחז בו היה כמעט מוחלט. הוא המשיך ללכת דרך העיר, יצא מן החומות וירד מטה לבדידות האיומה של גיא בן הינום, שם עלה על המדרון התלול, נטל את חגורת הגלימה שלו וקשר אותה לעץ קטן ואת הקצה השני כרך סביב צווארו והשליך עצמו לתהום. לפני שמת, הקשר שקשר בידיים עצבניות נפרם וגופו של הבוגד נקרע לחלקים בזמן שנפל על הסלעים המשוננים שמתחת.
כאשר ישוע נעצר, הוא ידע שעבודתו עלי אדמות בלבוש בשר ודם הגיעה לסיומה. הוא הבין לגמרי איזה סוג של מוות מצפה לו, ולא התעניין כלל ועיקר בפרטי המשפט-לכאורה שעשו לו.
ישוע סירב ישוע לענות לעדויות השקר של העדים שהעידו נגדו כשעמד בפני הסנהדרין. בין אם נשאל בידי חבר או אויב, רק שאלה אחת תמיד זכתה לתשובה – זו שנגעה לטיבה ואלוֹהיוּתהּ של משימתו עלי-אדמות. הוא תמיד ענה כאשר נשאל אם היה ׳בן האל׳. הוא סירב בהתמדה לענות להורדוס הסקרן והמרושע. הוא דיבר אל פילטוס רק כאשר חשב שפילטוס או אדם כנה אחר יכלו להיעזר בדבריו ולהיטיב ללמוד מהם על האמת. ישוע לימד את שליחיו על חוסר התוחלת של השלכת פנינים לרגלי החזירים, וכעת העז לתרגל את שלימד. התנהגותו כעת העידה על הכניעות הסבלנית של הטבע האנושי אשר השתלבה בדממה המלכותית והמכובדות השקולה שהפגין הטבע האלוהי. הוא היה מוכן לשוחח עם פילטוס על כל שאלה שנגעה להאשמות הפוליטיות שהוטחו בו – כל שאלה שלדעתו נגעה לתחום הסמכות של המושל.
ישוע היה משוכנע שהיה זה רצון ׳האב׳ שיזרום עם הזרימה הטבעית של המאורעות האנושיים ממש כמו כל בן תמותה אחר, ולכן סירב אפילו להשתמש בכושר השכנוע האנושי שלו כדי להשפיע על מהלך האירועים שהובילו אחיו בני התמותה, אלה שהפגינו קוצר-ראייה בהיבט החברתי והיו עיוורים בהיבט הרוחני. אף כי ישוע חי ומת באורנטיה, כל מהלך הקריירה האנושית שלו, מתחילתה ועד סופה, היה מופע שתכליתו להשפיע וללמד את כלל היקום שברא וממשיך לעד לקיים.
היהודים הללו, קצרי הרואי, תבעו בגסות את מותו של ׳המאסטר׳ בעוד הוא עומד בדממה נוראית וצופה במותה של אומה – מותו של עם אבותיו שבארץ.
ישוע רכש וניחן באופי של אדם אשר יכול היה לעמוד שלוו ולשמור על כבודו גם מול עלבון בלתי-מוצדק ומתמשך. לא ניתן היה להפחידו. כאשר משרתיו של חנן החלו לעלוב בו, כל מה שהציע היה כי ראוי שיקראו לעדים שיוכלו להעיד כנגדו.
לאורך כל המשפט ששפט אותו לכאורה פילטוס, מתחילתו ועד סופו, הצופים השמימיים לא יכלו להימנע מלשדר ליקום את תיאור הסצנה ״פילטוס עומד למשפט של ישוע.״
כאשר עמד מול כיפא, ולאחר שכל עדויות השקר התמוססו, ישוע לא היסס לענות על שאלתו של הכוהן הגדול ולהעניק להם בעדותו זאת הבסיס להרשעתו בחילול הקודש.
׳המאסטר׳ לא הפגין שום עניין בניסיונותיו של פילטוס לנסות לשחרר אותו, שכוונתו הייתה טובה אך פעולתו הייתה רפה. הוא באמת ריחם על פילטוס ואכן ניסה להאיר את חשכת דעתו. הוא היה פסיבי לחלוטין ביחס לפניותיו של המושל הרומי ליהודים שיבטלו את כתב האישום הפלילי נגדו. במהלך כל המאורע המצער, הוא המשיך להתנהג בפשטות מכובדת ובהדר נטול כל יומרה. כאשר כינו אותו ״מלך היהודים,״ הוא לא הטיל שום ספק בחוסר כנותם של מי שעתידים להיות רוצחיו. הוא קיבל את הכינוי ללא הסברים מיותרים, אף כי ידע שאף כי הם בחרו לדחות אותו, הוא יהיה האדם האחרון שיכול היה להנהיג באמת את האומה, גם במובן הרוחני.
במהלך המשפטים הללו אמר ישוע אך מעט, אך אמר מספיק כדי להדגים לכל בני התמותה איזה סוג אופי יכול האדם לגבש בשותפות עם האל וכדי לגלות לכלל היקום את האופן בו יכול האל להתגלם בחייו של יצור כאשר אותו היצור בוחר באמת לעשות את רצון ׳האב׳, ובכך הופך באופן פעיל לבנו של האל החי.
ניתן לראות את מלוא אהבתו לבני התמותה הבורים בסבלנות ובשליטה העצמית שהפגין אל מול הלעג, המכות והדחיפות שהלמו בו החיילים הגסים והמשרתים חסרי ההתחשבות. הוא אפילו לא כעס כאשר כיסו את עיניו, היכו אותו בגסות בפנים וקראו לו: ״התנבא לנו, מי היכה אותך.״
פילטוס דיבר אמת גדולה משידע כאשר הציג את ישוע להמון לאחר שהולקה וקרא ״תראו את האדם!״ אכן, המושל הרומי אחוז הפחדים לא העלה על דעתו שבאותו רגע ממש היקום עמד דום והתבונן במחזה הייחודי - ׳הריבון׳ האהוב מושפל בלעג ובמכות נתיניו החשוכים והמפגרים בני התמותה. בזמן שפילטוס דיבר, הדהדה ברחבי נבאדון כולה הקריאה ״תראו את האל והאדם!״ ברחבי יקום, אינספור מיליונים מאז אותו יום המשיכו לראות את אותו אדם, ואילו אל האוונה, השליט העליון של יקום היקומים, מקבל את האדם מנצרת כהתממשות האידאלית של היצורים בני התמותה ביקום המקומי הזה של זמן ומרחב. בכל חייו שאין כדוגמתם, הוא הצליח תמיד לגלות את האל לאדם. כעת, באירועי חייו האחרונים כאדם ובמותו הקרב, הוא גילה התגלות חדשה ונוגעת ללב של האדם לאל.
מעט לאחר שישוע נמסר לידי החיילים הרומיים, עם תום הדיון בפני פילטוס, מיהרה קבוצה של שומרי המקדש לגת שמנים כדי לפזר או לעצור את חסידיו של ׳המאסטר׳. אך החסידים הללו נפוצו הרבה לפני הגעתם. השליחים נסוגו למקומות המסתור שנקבעו להם; היוונים התפזרו והלכו למספר בתים בירושלים; שאר התלמידים נפוצו אף הם. דוד זבדיה האמין שאויביו של ישוע יחזרו; לכן, עוד לפני כן העלה ומיקם כמה מן האוהלים במעלה המצוק, סמוך למקום אליו נהג לעתים תכופות לפרוש ׳המאסטר׳ כדי להתפלל ולסגוד. הוא התכוון להתחבא שם וגם להפעיל מרכז, מעין תחנת תיאום, לשירות השליחים שלו. שומרי המקדש הגיעו ממש מעט לאחר שיצא מן המחנה. מכיוון שלא מצאו שם איש, הם הסתפקו בשריפת המחנה ושבו למקדש. הסנהדרין שמעה את דיווחם, וקבעה שמכיוון שחסידיו של ישוע הופחדו והוכנעו, לא תהיה סכנת התקוממות או סכנה לחילוצו של ישוע מיד אלה שיועדו להוציאו להורג. סוף סוף יכלו לנשום לרווחה, ולכן סיימו את הישיבה והתפזרו איש לדרכו להכנות לסדר הפסח.
מיד עם מסירתו של ישוע לצליבה בידי החיילים הרומיים, מיהר שליח לגת שמנים כדי להודיע לדוד, ותוך חמש דקות יצאו רצים בדרכם לבית צידה, פלה, פילדלפיה, צידון, שכם, חברון, דמשק ואלכסנדריה. השליחים הללו נשאו עמם את הבשורה שישוע עומד להיצלב בידי הרומאים בשל התעקשותם הנחרצת של שליטי היהודים.
במהלך היום הטרגי הזה ועד צאתו של המסר האחרון, ׳שהמאסטר׳ הובא למנוחות, מדי חצי שעה דוד שלח רצים עם דיווחים לשליחים, ליוונים ולבני משפחתו הארצית של ישוע אשר התאספו בביתו של אלעזר בבית עניא. כאשר השליחים יצאו עם ההודעה שישוע הובא למנוחות, דוד פיזר את סגל הרצים המקומיים למשך חגיגות הפסח ומנוחת השבת, והנחה אותם להתייצב אצלו בשקט בבוקר יום ראשון בביתו של ניקודמוס, שם הוא עצמו התכוון להסתתר במשך מספר ימים יחד עם אנדראס ופטרוס.
דוד זבדיה זה, אשר ניחן בדעת ייחודית, היה היחיד מבין תלמידיו הבכירים של ישוע שהתייחס פשוטו כמשמעו לקביעה של ׳המאסטר׳ שהוא ימות ״ויקום לתחייה ביום השלישי.״ דוד שמע אותו פעם אחת חוזה כך, ומשום שנטה להתייחס לדברים כפשוטם, התכוון כעת לאסוף את שליחיו ביום ראשון בבוקר בביתו של ניקודמוס כדי שיהיו זמינים להפיץ את החדשות למקרה שישוע יקום לתחייה מן המתים. מהר מאוד גילה דוד שאיש מחסידיו לא ציפה שיקום מן הקבר כל כך מהר; לכן, שמר על אמונתו לעצמו ולא סיפר על כוונתו לאסוף את סגל השליחים מוקדם בבוקר יום ראשון לאיש פרט לשליחים ששלח בבוקר יום ששי לערים ולמרכזי המאמינים המרוחקים.
וכך, מפוזרים ברחבי ירושלים וסביבותיה, עשו באותו לילה חסידיו של ישוע את הסדר ונותרו למחרת במסתור.
לאחר שפילטוס רחץ את ידיו אל מול ההמון, וביקש כך לחמוק מן האשמה בכך שציווה על צליבתו של אדם חף מפשע רק משום שחשש לעמוד מול תביעותיהם של מנהיגי היהודים, הוא ציווה למסור את ׳המאסטר׳ לידי החיילים הרומיים ופקד על מפקדם לצלוב אותו מיד. כשקיבלו החיילים את ישוע לידיהם, הם הובילו אותו חזרה לחצר הפרטוריום, הסירו את הגלימה שהלביש אותו הורדוס והלבישו אותו בבגדיו. החיילים הללו לעגו וסנטו לו, אך לא פגעו בו פיזית. כעת היה ישוע לבד עם החיילים הרומיים הללו. חבריו היו במסתור; אויביו הלכו לדרכםֲ אפילו יוחנן זבדיה כבר לא היה לצדו.
פילטוס מסר את ישוע לידי החיילים מעט לאחר שמונה בבוקר ומעט לפני תשע בבוקר יצאו לזירת הצליבה. במשך יותר מחצי השעה הזו, ישוע לא הוציא הגה מפיו. כלל עבודת הניהול של יקום עצום כמעט ועמדה מלכת. גבריאל וראשי השליטים של נבאדון היו או באורנטיה או צמודים לשידורי החלל של רבי-המלאכיות במאמץ להיות מעודכנים לגבי הקורות את ׳בן האדם׳ באורנטיה.
עד לזמן בו החיילים היו מוכנים לצאת עם ישוע לגולגותא, הם כבר התחילו להתרשם משלוותו הבלתי רגילה והמכובדות היוצאת דופן שלו, ומכך שלא התלונן בדממה.
הרבה מן הדיחוי ביציאה עם ישוע לזירת הצליבה נבע מכך שהמפקד החליט ברגע האחרון לקחת גם שני גנבים שנידונו למוות; מכיוון שנצטווה לצלוב את ישוע באותו בוקר, חשב המפקד הרומי שמוטב ששני אלה ימותו איתו מאשר שיחכו עד לסוף חגיגיות הפסח.
מיד כשהוכנו הגנבים, הם הובלו לחצר, שם ראו את ישוע. אחד מהם ראה אותו לראשונה ואילו השני שמע אותו לעתים תכופות, הן במקדש והן חודשים רבים לפני כן במחנה בפלה.
אין קשר ישיר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח. אכן, ישוע הקריב את חייו הארציים ביום זה, ערב חג הפסח ובערך בזמן בו הוקרב השה לעולה במקדש. אך צירוף המקרים הזה איננו מעיד בשום צורה ואופן על כך שמותו של ׳בן האדם׳ עלי אדמות קשור באופן כלשהו למערכת הקורבנות היהודית. ישוע היה יהודי, אך ׳כבן האדם׳, היה בן תמותה בעולם. מספיק להתבונן על המאורעות שכבר סופרו, ואשר מובילים לרגע הזה, ממש לפני צליבתו המתקרבת של ׳המאסטר׳, כדי להסיק שמותו בשעה הזו היה אירוע טבעי ומעשה ידי אם בלבד.
היה זה האדם ולא האל אשר תכנן והוציא לפעול את מותו של ישוע על הצלב. ׳האב׳ אכן סירב להתערב בסדר המאורעות האנושיים באורנטיה, אך ׳האב׳ בפרדיס לא ציווה, לא תבע ולא דרש שמותו של ׳בנו׳ יתבצע כפי שזה אירע בארץ. עובדה היא שבמוקדם או במאוחר נדרש היה ישוע לוותר על הגוף הפיזי, על ההתגשמות שלו בגוף, אך הוא היה יכול לעשות זאת באינספור דרכים בלא להזדקק למות על הצלב בין שני גנבים. כל אלה היו מעשה ידי אדם, ולא מעשה ידי אלוהים.
׳המאסטר׳ השלים עד לזמן בו הוטבל את כל מה שנדרש להתנסות בו עלי אדמות ובגוף שהיה נחוץ כדי להשלים את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו ביקום. באותו רגע ממש, הושלמה חובתו של ישוע על הארץ. כל החיים שחי לאחר מכן, ואפילו האופן בו מת, היו סעד אישי לגמרי שבחר להעניק כדי לרומם את יצוריו בני התמותה, בעולם הזה כמו גם בעולמות אחרים.
בשורת החדשות הטובות, שבאמצעות האמונה יכול בן התמותה להיות מודע-רוחנית לכך שהוא בן האלוהים, איננה תלויה במותו של ישוע. אכן, מותו של ׳המאסטר׳ האיר עד מאוד בשורת מלכות זו, אך יותר מכך עשו זאת חייו.
כל מה אמר או עשה ׳בן האדם׳ עלי אדמות ייפַּה עד מאוד את הדוקטרינות אודות היות האדם בן האלוהים ואודות אחוות האדם, אך מערכות היחסים הבסיסיות הללו, בין האדם לאל, נובעות מטבע העובדה שהאל אוהב את יצוריו ומרחמנותם הטבעית של ׳בניו׳ האלוהיים. מאז ומעולם, בעולם הזה ובכל האחרים ברחבי היקום, התקיימו מערכות היחסים הללו בין האדם ׳לבוראו׳, יחסים נוגעים ללב, יחסים בעל יופי אלוהי; ואין הן תלויות בשום אופן במשימות המתת התקופתיות של ׳בני האל הבוראים׳, אשר מתגלמים בדמות ההוויות התבוניות שבראו כחלק מן המחיר שהם עצמם נדרשים לשלם כדי לרכוש סופית את הריבונות הבלתי-מוגבלת, כל אחד ביקומו שלו.
׳האב׳ שבשמים אהב את בני התמותה שבארץ בדיוק באותה המידה לפני חייו ומותו של ישוע באורנטיה כמו לאחר המופע הטרנסצנדנטלי של שותפות-בצוותא בין האדם לאל. אף כי אין במעשה הכביר הזה, של התגלמות האל של נבאדון בלבוש בשר ודם באורנטיה כדי להרחיב את תכונותיו של ׳האב׳ הנצחי, האינסופי והאוניברסלי, יש בו והוא אכן העשיר והאיר את כל שאר המנהלים והיצורים ביקום של נבאדון. אף כי ׳האב׳ שבשמיים לא אוהב אותנו יותר בשל משימת המתת של מיכאל, כל שאר ההוויות התבוניות השמימיות כן אוהבות אותנו יותר. הסיבה לכך היא שלא רק שישוע מימש התגלות של האל לאדם, אלא משום שהוא גם גילה התגלות חדשה של האדם להוויות התבוניות שביקום היקומים.
ישוע לא עומד למות כקורבן על חטא. הוא לא עומד לכפר על אשמתו המוסרית המוּלדת של המין האנושי. האנושות כגזע איננה כלל אשמה בפני האל. אשמה הינה אך ורק עניין של חטא אישי ושל התמרדות ביודעין ובמתכוון כנגד רצונו של ׳האב׳ וממשל ׳בניו׳.
החטא והמרד אינם כלל קשורים למשימת המתת הבסיסית של ׳בני פרדיס׳ של האל, אף כי לנו נדמה כי משימת ההצלה הינה פועל יוצא ממשימת המתת.
גאולת האל עבור בני התמותה של אורנטיה הייתה יעילה, מהימנה וודאית באותה המידה אף אם ישוע לא היה מוצא להורג בידיהם האכזריות של בני תמותה בורים. אילו היו בני התמותה שבארץ מקבלים את ׳המאסטר׳ בברכה ואילו היה עוזב את אורנטיה כשהיה מחליט הוא עצמו לעזוב את הגוף, לא הייתה לכך שום השפעה על עובדת אהבתו של האל ורחמיו של ׳הבן׳ – עובדת היות האדם בן האלוהים. אתם, בני התמותה, בני האלוהים אתם, והדבר היחידי שנדרש כדי שאמת זו תהייה לעובדה בהתנסות שלכם, היא אמונתכם, אמונה שנולדת מן הרוח.
לאחר ששני השודדים הוכנו ליציאה, יצאו החיילים לכיוון אתר הצליבה, בפיקודו של קנטוריון. הקנטוריון שפיקד על שניים עשר החיילים הללו היה אותו מפקד שהוביל בלילה שלפני את החיילים שעצרו את ישוע בגת שמנים. הרומאים נהגו להקצות ארבעה חיילים לכל נידון לצליבה. שני השודדים הולקו כראוי לפני שנלקחו לצליבה, אך ישוע לא ספג עונש פיזי נוסף; ללא ספק, המפקד סבר שכבר הולקה דיו, אפילו לפני שנגזר דינו.
שני הגנבים שנצלבו היו עמיתיו של ברברס, ואילו מנהיגם לא היה משוחרר כחלק ממחילת הפסח של פילטוס, היו מוּצאים להורג יחד עמו מאוחר יותר. ישוע, לפיכך, נצלב במקום ברברס.
את מה שעתיד ישוע לעשות, להסכים למות בצליבה, עושה הוא מרצונו החופשי. כשחזה את ההתנסות הזו, אמר: ״עַל כֵּן אֹהֵב אֹתִי ׳אָבִי׳ כִּי אֶת נַפְשִׁי אֶתֵּן לְמַעַן אָשׁוּב וְאֶקָּחֶהָ. וְאִישׁ לֹא יִקָּחֶנָּה מֵאִתִּי כִּי אִם אֲנִי מֵעַצְמִי אֶתְּנֶנָּה יֶשׁ בְּיָדִי לָתֵת אֹתָהּ וּבְיָדִי לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ המצווה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵעִם ׳אָבִי׳.״
מעט לפני תשע בבוקר זה, הובילו החיילים את ישוע מהפרטוריום ולגולגותא. אחריהם צעדו רבים מאוהדיו הסמויים של ישוע, אך רוב הקהל, שמנה כמאתיים איש ויותר, היה מורכב מאויביו או מסקרנים מזדמנים שרצו לחוות את השוק של מופע הצליבה. רק מעט ממנהיגי היהודים הלכו לראות את ישוע מת על הצלב. לאחר שהיה ברור שפילטוס מסר אותו לחיילים הרומים ושנגזר דינו למות, הם פנו להתעסק בפגישה שקיימו במקדש במהלכה דנו בגורל חסידיו.
לפני שיצאו את חצר הפרטוריום, הניחו החיילים את הקורה האופקית של הצלב על כתפיו של ישוע. היה נהוג לחייב את הנידון למוות לשאת את הקורה האופקית למקום הצליבה. הנידון למוות לא נשא את כל הצלב, אלא רק את הקורה הקצרה הזו. הקורה האנכית, הארוכה יותר, כבר הובאה מבעוד מועד לגולגולתא ועד להגעתם של החיילים ואסיריהם כבר הוכנסה עמוק באדמה.
כנהוג, הוביל המפקד את השיירה ונשא בידיו לוחות לבנים קטנים ועליהם נרשמו בפחם שחור שמות הפושעים והפשעים בעטיים נידונו למוות. עבור הגנבים, נשא הקנטוריון שלטים עליהם נרשמו שמותיהם ומתחתם מילה אחת, ״שודד.״ על-פי המנהג, לאחר שהקורבן מוסמר לצלב והורם למקומו על הקורה האנכית מסמרו את השלט בראש הצלב, מעט מעל לראש הפושע, וכך יכלו כל הנוכחים לדעת בשל איזה פשע נצלב הנידון למוות. השלט שנשא הקנטוריון עבור הצלב של ישוע נכתב בידי פילטוס עצמו בלטינית, יוונית, וארמית ונכתב בו: ״ישוע מנצרת – מלך היהודים.״
כמה משליטי היהודים שנכחו בזמן שפילטוס רשם על השלט התרעמו בקול כנגד כך שכינה את ישוע ״מלך היהודים.״ אך פילטוס הזכיר להם שההאשמה הזאת הייתה חלק ממה שהוביל להרשעתו. כאשר הבינו היהודים שלא יצליחו לשכנע את פילטוס לשנות את דעתו, הם ביקשו שלפחות ישנה זאת ויכתוב במקום, ״הוא אמר, ׳אני מלך היהודים.׳״ אך פילטוס עמד על שלו; הוא לא שינה את הכתוב. לכל טענותיהם ענה, ״מה שכתבתי, כתבתי.״
אף כי היה נהוג לצעוד לגולגותא בדרך הארוכה ביותר, כך שמספר רב של אנשים יצפה בפושע שנידון למוות, הם תעדו היום בדרך הישירה ביותר לשער דמשק, שהוביל צפונה ואל מחוץ לעיר. בדרך זו הגיעו במהרה לגולגותא, אתר הצליבה הרשמי של ירושלים. מעבר לגולגותא שכנו בתיהם של העשירים, ומעברה השני של הדרך נצבו קבריהם של רבי מן היהודים האמידים.
היהודים לא נהגו להעניש בצליבה. היוונים והרומאים למדו זאת מהפיניקים. אפילו הורדוס האכזר לא נהג לצלוב. הרומאים מעולם לא צלבו אזרח רומי; רק עבדים ונתינים זכו לעונש המוות הבלתי מכבד הזה. במהלך המצור על ירושלים, רק ארבעים שנה לאחר צליבתו של ישוע, כוסתה גולגותא כולה באלפים רבים של צלבים, עליהם קמלו מדי יום מיטב פרחי העם היהודי. אכן, קציר איום ונורא למה שנזרע היום.
כשחלף מצעד המוות ברחובותיה הצרים של ירושלים, רבות מנשות היהודים העדינות ששמעו את מילות העידוד והחמלה של ישוע וידעו אודות חייו, חיי סעד אוהב, לא יכלו להימנע מלבכות כשראו אותו מובל למוות מבזה כזה. כשחלף לידן, רבות מן הנשים הללו יללו וקיננו. כאשר כמה מהן העזו ללכת לצדו, הפנה ׳המאסטר׳ את ראשו אליהן ואמר: ״בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי כִּי עַל נַפְשְׁכֶן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן. מלאכתי כמעט ונשלמה – בקרוב אלך ׳לאבי׳ – אך צרותיה של ירושלים רק מתחילות. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי המעיים אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ. אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים נִפְלוּ עָלֵינוּ וְאֶל הַגְּבָעוֹת כַּסּוּנוּ וגאלונו מצרותינו.״
נשות ירושלים הללו נהגו באומץ כשהפגינו אהדה כלפי ישוע, משום שהיה זה בניגוד לחוק להפגין אהדה כלפי המובל לצליבה. לאספסוף היה מותר ללגלג, ללעוג, ולצחוק על הנידון אך נאסר כל מפגן אהדה. אף כי ישוע העריך את מפגן האהדה, בשעה חשוכה זו וכשחבריו היו במסתור, הוא לא רצה שהנשים הנדיבות הללו תסתבכנה עם הרשויות בשל כך שהעזו לחמול אותו. אפילו בזמן כזה, ישוע כמעט ולא חשב על עצמו, ורק חשב על ימי הטרגדיה הנוראיים שממתינים לירושלים ולאומה היהודית כולה.
׳המאסטר׳ היה כמעט באפיסת כוחות כשנסחב בדרך לצליבה. הוא לא אכל ולא שתה מאז הארוחה האחרונה בביתו של אליהו מרקוס; ואף לא הצליח לעצום עין לרגע מאז. בנוסף לכך, הוא עמד בדיון אחר דיון עד לרגע בו נגזר דינו, שלא להזכיר את ההלקאות שספג והסבל הפיזי ואובדן הדם שגרמו לו. מעל לכל אלה נוספו מועקה מנטלית כבירה, לחץ רוחני גדול ותחושה איומה של בדידות אנושית.
מעט לאחר שחלפו מבעד לשער ואל מחוץ לעיר, התנודד ישוע עם הקורה שעל כתפיו, כוחותיו אפסו לרגע והוא נפל תחת משקל המשא הכבד. החיילים צעקו עליו ובעטו בו, אך הוא לא הצליח לקום. המפקד, שידע מה כבר סבל ישוע, ו ראה זאת ציווה על חיילים להפסיק. הוא פקד אז על עובר אורח, שמעון מקירנה, לקחת את הקורה האופקית מכתפיו של ישוע וציווה עליו לשאת אותה את כל שאר הדרך לגולגותא.
אדם זה, שמעון, הגיע כל הדרך מקירנה שבצפון אפריקה כדי להשתתף בחגיגות הפסח. הוא חנה יחד עם בני קירנה אחרים ממש מחוץ לחומות העיר והיה בדרכו לתפילה במקדש בתוך העיר כאשר ציווה עליו המפקד הרומי לשאת את הקורה של ישוע. שמעון נותר שם לכל אורך השעות בהן גסס ׳המאסטר׳ על הצלב, ושוחח עם רבים מחבריו כמו גם עם אויביו. לאחר תקומתו לתחייה ולפני שעזב את ירושלים, הוא הפך למאמין אמיץ בבשורת המלכות, וכששב לביתו, הוביל את משפחתו למלכות השמים. שני בניו, אלכסנדר ורופוס, הפכו למורים מצוינים של הבשורה החדשה באפריקה. אך שמעון לעולם לא ידע שישוע, זה שאת משאו נשא, והמורה היהודי שהתחבב על בנו הפצוע, היו בדיוק אותו אדם.
מצעד המוות הגיע לגולגותא מעט לאחר השעה תשע בבוקר, והחיילים הרומיים נפנו למשימת מסמור שני השודדים ׳ובם האדם׳, כל אחד לצלב שלו.
ראשית, החיילים קשרו את ידיו של ׳המאסטר׳ בחבלים לקורה האופקית, ואז מסמרו את ידיו לעץ. לאחר שהרימו את הקורה אופקית, הניחו אותה על האנכית ומסמרו אותה לזו, את קשרו ומסמרו את רגליו לעץ, תוך שימוש במסמר אחד ארוך דרך שתי הרגליים. מקל עץ מוקם במיקום הנכון בקורה האנכית, ושימש כעין אוכף לנשיאת משקל הגוף. הצלב לא היה גבוה, רגליו של ׳המאסטר׳ היו בערך כמטר מעל פני הקרקע. לכן, הוא יכול היה לשמוע את כל שנאמר אודותיו בלעג וכן לראות בבירור את ההבעה על פניהם של כל אלה שלעגו לו בחוסר התחשבות כזה. כמו כן, כל הנוכחים יכלו לשמוע בקלות את מה שישוע אמר במהלך שעות העינוי והגסיסה האיטית שעבר.
היה נהוג להסיר את כל בגדיהם הנצלבים, אך מכיוון שהיהודים הביעו התנגדות עזה לעירום בפומבי, הרומאים תמיד סיפקו מעין תחתון לכל הנצלבים בירושלים. וכך, כל בגדיו של ישוע הוסרו והוא לפני שהושם על הצלב הולבש כאמור.
הצליבה נועדה לשמש כמוות אכזרי ומתמשך, שכן הקורבן לפעמים גסס במשך מספר ימים. בירושלים הייתה התנגדות רבה לצליבה, והוקמה קבוצה של נשים יהודיות אשר תמיד שלחו נציגה לצליבות אשר הציעה לקורבן יין מהול בסם שיקל על סבלו. כאשר טעם ישוע את היין שנמהל בסם, סרב לשתות ממנו אף שהיה מאוד צמא. ׳המאסטר׳ בחר לשמור על התודעה האנושית עד הסוף. הוא ביקש לפגוש במוות, אפילו בצורתו האכזרית, הבלתי-אנושית, ולהתעלות מעליו בכך שיעבור את מלוא החוויה האנושית.
לפני שהושם על הצלב, השודדים כבר הושמו על הצלבים שלהם והם קיללו וירקו על אלה שביצעו זאת. בזמן שמסמרו אותו לצלב, המילים היחידות שאמר ישוע היו, ״סלח להם, ׳אבא׳, כי הם לא יודעים מה הם עושים.״ אילו מחשבות אהבה ומסירות לא היו עיקר חיי השירות הבלתי אנוכי שחי, לא יכול היה לבקש עבור רוצחיו ברחמים ובאהבה שכאלה. הרעיונות, המניעים והכמיהות של כלל החיים יוצאים לאור בזמן משבר.
לאחר ׳שהמאסטר׳ הורם על הצלב, המפקד מסמר מעל לראשו את השלט בו נכתב בשלוש שפות, ״ישוע מנצרת – מלך היהודים.״ היהודים זעמו על העלבון הזה. אך פילטוס נפגע מחוסר הכבוד שהפגינו כלפיו; הוא הרגיש נפחד ומושפל, וזו הייתה הנקמה המתוקה הקטנה שלו. הוא יכול היה לכתוב: ״ישוע, מורד.״ אך הוא ידע היטב שיהודי ירושלים סלדו מן השם נצרת, והוא התכוון להשפיל אותם. הוא ידע שאם בן הגליל שהוצא להורג יכונה ״מלך היהודים,״ זה יפגע היטב במטרה.
כאשר נודע להם כיצד פילטוס ביקש ללגלג עליהם עם השלט שנתלה על הצלב של ישוע, מיהרו רבים ממנהיגי היהודים לגולגותא, אך לא העזו להסיר אותו בשל נוכחותם של החיילים הרומיים שעמדו על המשמר. מכיוון שלא יכלו להסיר את השלט, המנהיגים הללו התערו בקרב הקהל והסיתו אותו ללעוג ולא להתייחס ברצינות לכתוב על השלט.
השליח יוחנן, יחד עם מרים אם ישוע, רות ויהודה, הגיעו למקום מעט לאחר שישוע הורם למקומו על הצלב, וממש בעת שהמפקד מסמר את השלט מעל לראשו של ׳המאסטר׳. יוחנן היה היחיד מבין אחד עשר השליחים שהיה עד לצליבה, וגם הוא לא היה נוכח בכל מהלכה שכן מיד לאחר שהביא את אם ישוע לשם, רץ חזרה לירושלים להביא את אימו וחברותיה.
ישוע חייך ולא אמר דבר למראה אימו מלווה ביוחנן, אחותו ואחיו. בינתיים, ארבעת החיילים שהוקצו לצליבתו של ׳המאסטר׳ חילקו ביניהם את בגדיו, כנהוג. אחד לקח את הסנדלים, אחד את הכובע, אחד את החגורה ואחד את המעיל. זה הותיר את השמלה, החולצה הארוכה שירדה עד כמעט לגובה הברכיים, והם התכוונו לקרוע אותה לארבעה חלקים, אך כאשר הבחינו שהייתה יוצאת דופן, החליטו להגריל אותה ביניהם. ישוע התבונן בהם כשחילקו את בגדיו בעוד ההמון הגס לועג לו.
טוב שהחיילים הרומיים לקחו את בגדיו של ׳המאסטר׳. אלמלא כן, אילו קיבלו חסידיו לידיהם את הבגדים, הם היו מתפתים לסגוד להם. ׳המאסטר׳ רצה שלחסידיו לא יוותר שום דבר חומרי שקשור לחייו עלי אדמות. הוא רצה להותיר לאנושות רק את הזיכרון אודות חיים של אדם שהוקדשו לאידאל הרוחני הגבוה של התמסרות לעשיית רצון ׳האב׳.
ישוע נתלה על הצלב בערך בשעה תשע ושלושים בבוקר יום ששי זה. עד השעה אחת עשרה, התאספו יותר מאלף איש שבאו לחזות בצליבתו של ׳בן האדם׳. במהלך השעות האיומות הללו, עמדו צבאות השמים בדממה והתבוננו במחזה היוצא דופן של ׳הבורא׳ שמת את מות היצור, ואפילו את המוות הבזוי ביותר של פושע מורשע.
בזמנים שונים במהלך הצליבה עמדו בסמוך לצלב מרים, רות, יהודה, יוחנן, שלומית (אם יוחנן) וקבוצה של נשים מאמינות אדוקות שכללה את מרים אשת קְלוֹפָס ואחותה של מרים אם ישוע, מרים המגדלית, ורבקה שגרה בעבר בציפורי. חברים אלה ואחרים עמדו שם והיו עדים לסבלנות ולעוצמה הכבירה שלו בזמן שסבל סבל עצום.
רבים מן העוברים גִּדְּפוּ אוֹתוֹ והנידו בראשם, לעגו לו ואמרו: ״אַתָּה הַהֹרֵס אֶת הַהֵיכָל וּבֹנֵהוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, הוֹשַׁע לְנַפְשֶׁךָ. וְאִם ׳בֶּן האלוהים׳, למה לא תרד מן הצלב?״ בדומה לכך, גם ראשי הכוהנים לעגו לו ואמרו, ״אֶת אֲחֵרִים הוֹשִׁיעַ וּלְעַצְמוֹ לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ.״ אחרים אמרו, ״ אִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אתה, רד מן הצלב ונאמין בך.״ ולאחר מכן המשיכו ללעוג לו ואמרו, ״בָּטַח באלוהים עַתָּה יְפַלְּטֵהוּ אִם חָפֵץ בּוֹ כִּי אָמַר ׳בֶּן האלוהים׳ אֲנִי וְכָזֹאת חֵרְפֻהוּ גַּם הַפָּרִיצִים הַנִּצְלָבִים אִתּוֹ.״ אפילו שני השודדים לעגו לו וסנטו בו.
מכיוון שישוע לא ענה להקנטות, וצהרי יום ההכנות של היום המיוחד הלכו והתקרבו, עד לשעה אחת עשרה ושלושים נעלם רוב הקהל הלועג; בזירה נותרו פחות מחמישים איש. החיילים התכוננו כעת לאכול את ארוחת הצהריים וללגום מן היין החמוץ והזול שלהם, כהכנה למשמרת המוות הארוכה. כששתו מן היין, הרימו כוס בלעג לישוע ואמרו, ״הללו את מלך היהודים, מזל טוב לו!״ והם נדהמו למראה הסבלנות של ׳המאסטר׳ ביחס ללעג ולצחוק שלהם.
כאשר ישוע ראה אותם אוכלים ושותים, השפיל מבטו אליהם ואמר, ״אני צמא.״ שמע מפקד המשמר את ישוע אומר, ״אני צמא,״ לקח מעט יין מבקבוקו, הרטיב ספוג והושיט אותו אל פיו של ישוע בקצה הכידון, כך שישוע יוכל להרטיב מעט את שפתיו היבשות.
ישוע בחר במתכוון לחיות בלא לעשות שימוש בכוחותיו העל-טבעיים, וכך גם בחר למות על הצלב כבן תמותה מן המניין. הוא חי כאדם, ולכן ימות כאדם – על-פי רצון ׳האב׳.
אחד מן השודדים גידף את ישוע ואמר: ״אם אתה ׳בן האלוהים,׳ למה שלא תושיע את עצמך ואותנו?״ אך כאשר גער כך בישוע, אמר הגנב השני, אשר שמע את ישוע מלמד פעמים רבות: ״הֲלֹא תִירָא אֶת האלוהים? וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כַּמִּשְׁפָּט כִּי לָקַחְנוּ כִּגְמוּל יָדֵינוּ וְהָאִישׁ הַזֶּה לֹא עָשָׂה מְאוּמָה רָע. מוטב כי נבקש מחילה על חטאינו וגאולה לנשמותינו.״ שמע ישוע את דברי הגנב, הפנה את פניו אליו וחייך לאות אישור. כאשר הפושע ראה את ישוע מסב אליו את פנוי, אזר אומץ, ליבה את להבת אמונתו הרוטטת ואמר, ״זָכְרֵנִי נָא אֲדֹנִי בְּבֹאֲךָ בְּמַלְכוּתֶךָ.״ אמר לו ישוע, ״אמן אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי יום אחד תִּהְיֶה עִמָּדִי בְּפרדיס.״
בעודו גוסס, מצא ׳המאסטר׳ מצא זמן לשמוע את ווידוי האמונה של השודד המאמין. הגנב מצא גאולה כאשר ביקש אותה. פעמים רבות קודם לכן נטה להאמין בישוע, אך רק בשעות המודעוּת האחרונות שלו קיבל בלב שלם את תורתו של ׳המאסטר׳. כאשר ראה את האופן בו ישוע מתמודד עם המוות בצליבה, הגנב הזה לא יכול היה יותר לעמוד בפני הוודאות שאותו ׳בן האדם׳ אכן היה ׳בן האלוהים.׳
בזמן שהגנב התקבל על-ידי ישוע למלכות, השליח יוחנן לא היה שם שכן הוא הלך לעיר להביא את אימו וחברותיה לזירת הצליבה. מאוחר יותר, שמע לוקס את הסיפור הזה מן ממפקד המשמר הרומי שהומר אף הוא.
ששים שנה ויותר לאחר הצליבה, סיפר השליח יוחנן אודותיה כפי זכר אותה. הרישומים האחרים התבססו על סיפורו של הקנטוריון הרומי ששימש שם בתפקיד ואשר בשל מה שראה ושמע, הפך מאוחר יותר למאמין בישוע והצטרף באופן מלא למלכות השמים שבארץ.
הצעיר הזה, השודד שהתחרט, נדחף לחיים של אלימות ופשע בידי אלה שהאדירו חיים שכאלה כסוג של מחאה לאומנית כנגד הכיבוש הפוליטי וחוסר הצדק החברתי. טענות שכאלה, אליהן התלווה יצר ההרפתקנות, הובילו צעירים רבים בעלי כוונות טובות להצטרף למבצעי שוד נועזים. הצעיר ראה את ברבס כגיבור. כעת, הבחין בטעותו. כעת, ראה לצדו על הצלב אדם גדול באמת, גיבור אמיתי. גיבור שעורר את תשוקתו והחדיר בו השראה לאידאלים הגבוהים ביותר של כבוד עצמי מוסרי, גיבור שעורר בו את האידאלים של אומץ ,גבריות וגבורה. כשראה את ישוע, עלתה וגאתה בלבו תחושה של אהבה, נאמנות וגדלות אמיתית.
אילו היה בקרב הקהל הלועג אדם נוסף שחש כי בלידת האמונה בנשמתו והיה פונה לישוע בבקשת רחמים, היה הוא מתקבל באותה התייחסות אוהבת שהפגין כלפי השודד שהאמין.
לאחר שהגנב המתחרט שמע את הבטחתו של ׳המאסטר׳, כי יום אחד ייפגשו בפרדיס, שב יוחנן מן העיר בלוויית אימו וחבורה בת כשתיים עשרה נשים מאמינות. יוחנן נעמד לצד מרים, אם ישוע, ותמך בה. בנה יהודה עמד בצידה השני. בצהרי היום, ישוע התבונן במחזה ואמר לאימו, ״אישה, הנה בנך!״ הוא דיבר אל יוחנן ואמר, ״בני, הנה אימך!״ ואז פנה לשניהם ואמר, ״אני מבקש שתלכו מכאן.״ וכך, לקחו יוחנן ויהודה את מרים מגולגותא. יוחנן לקח את אם ישוע למקום שהותו בירושלים ואז מיהר חזרה לזירת הצליבה. לאחר הפסח, שבה מרים לבית צידה, שם חיה עד יום מותה. מרים מת פחות משנה לאחר מותו של ישוע.
לאחר שמרים עזבה, התרחקו מעט הנשים האחרות ונותרו לשרת שם את ישוע עד שמת על הצלב, והן עדיין המשיכו לעמוד שם לאחר שגופתו של ׳המאסטר׳ נלקחה לקבורה.
אף כי היה זה מוקדם עדיין בעונה לתופעה שכזו, מעט לאחר צהרי היום התקדרו השמים והאוויר התמלא בחול דק. תושבי ירושלים ידעו שפירושו של דבר שסופת חול חמה עתידה להגיע ממדבריות חצי האי ערב. לפני השעה אחת בצהרים השמיים היו חשוכים והסתירו את השמש, ושאר הקהל נס חזרה לעיר. פחות משלושים איש היו נוכחים כאשר ׳המאסטר׳ סיים את חייו, מעט לאחר שעה זו, היו נוכחים פחות משלושים איש, רק שלושה עשר החיילים הרומיים וקבוצה בת כחמישה עשר מאמינים. קבוצה זו מנתה רק נשים למעט יהודה אחי ישוע ויוחנן זבדיה, אשר שב לזירה מעט לפני מותו של ׳המאסטר׳.
מעט לאחר השעה אחת בצהרים, בעיצומה של סופת חול עזה וחשיכה הולכת וגוברת, החלה תודעתו האנושית של ישוע לגווע. נאמרו מילות הרחמים, הסליחה והתוכחה האחרונות. הובעה משאלתו האחרונה – ביחס לדאגה לאימו. במהלך השעה הזו, של מוות ממשמש ובא, החלה דעתו האנושית של ישוע לחזור על פסוקים רבים מכתבי הקודש העבריים ובייחוד מספר תהילים. המחשבה המודעת האחרונה של ישוע האדם נגעה לפסוקים שאמר בלבו מתוך ספר תהילים, מתוך הפרקים שידועים היום כפרק כ׳, כ״א וכ״ב. ואף כי שפתיו התנועעו, הוא היה חלש מכדי לצטט בקול את הפסוקים הללו, אשר ידע על-פה, והם נאמרו בלב. רק פעמים מספר שמעו העומדים בסמוך דבר מה, כגון, ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ,״ ״תִּמְצָא יָדְךָ, לְכָל אויביךָ,״ ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?״ בשום רגע לא היה לישוע ספק קל שבקלים שהוא חי בהתאם לרצון ׳האב׳; הוא לעולם לא הטיל ספק שכעת הקריב את חייו בהתאם לרצון ׳האב׳. הוא לא הרגיש ׳שהאב׳ נטש אותו; הוא פשוט ציטט בשארית תודעתו פסוקים רבים, ביניהם מפרק תהילים כ״ב, שמתחיל במילים ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?״ במקרה היה זה אחד מן הפסוקים שנאמרו בבירור ואלה שעמדו בסמוך יכלו לשמוע.
בקשתו האחרונה של ישוע האדם לחבריו הייתה בערך בשעה אחת וחצי, כאשר אמר בפעם השנייה, ״אני צמא,״ ואותו מפקד המשמר הרטיב את שפתיו באותו ספוג שנספג ביין חמוץ, אשר באותם הימים נודע בכינוי חומץ.
סופת החול התעצמה והשמיים התקדרו עוד. ועדיין, החיילים וקבוצת המאמינים הקטנה עמדה שם. החיילים הסתופפו לצד הצלב כדי להגן על עצמם מפני החול שחתך בבשר. אימו של יוחנן והאחרים התבוננו מרחוק, ממקום מסתור תחת מדף סלע. כאשר נשם ׳המאסטר׳ את נשמתו האחרונה, עמדו לצד הצלב שלו יוחנן זבדיה, אחיו יהודה ואחותו רות, מרים המגדלית ורבקה, לשעבר מציפורי.
היה זה מעט לפני שלוש כאשר קרא ישוע בקול רם, ״זה נגמר! ׳אָבִי׳, בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.״ לאחר דברים אלה, הרכין ראשו ונפח את נפשו. כאשר ראה הקנטוריון הרומי כיצד מת ישוע, הוא טפח על חזהו ואמר: ״אכן, היה זה צדיק; בוודאי היה ׳בן האלוהים.״ ומאותו רגע ואילך, החל להאמין בישוע.
ישוע מת כמלך – כפי שחי. הוא הודה באופן חופשי במלכותו ושלט במצב במשך כל אותו יום טרגי. הוא הלך מרצונו למוות בזוי לאחר שהבטיח את שלום שליחיו. הוא ריסן בחכמה את אלימותו של פטרוס, שגרמה לצרות, ואף הבטיח שיוחנן יהיה לצדו ממש עד לנשימת אפו האחרונה. הוא גילה את טבעו האמיתי לסנהדרין הרצחנית והזכיר לפילטוס את מקור סמכותו ׳כבן האלוהים׳. הוא יצא לגולגותא והקורה על כתפיו וסיים את משימת מתת האהבה שלו בכך שהפקיד את נפש האדם שרכש ביד ׳אב פרדיס׳. ולאחר חיים שכאלה – ומות שכזה – יכול ׳המאסטר׳ אכן לומר, ״זה נגמר.״
מכיוון שהיה זה ערב שבת כמו גם ערב פסח, היהודים לא רצו שיוצגו הגופות בגולגותא. לכן, הלכו לפילטוס וביקשו ממנו לשבור את רגליהם ולרצוח אותם, כך שניתן יהיה להוריד אותם מן הצלבים ולהשליך אותם לבורות הקבורה של הפושעים עוד לפני השקיעה. לשמע בקשה זו, שלח פילטוס מיד שלושה חיילים לשבור את רגליהם ולהיפטר מישוע ושני השודדים.
כאשר הגיעו החיילים הללו לגולגותא, הם אכן עשו כן ביחס לשני השודדים אך למרבה פליאתם גילו שישוע כבר הלך לעולמו. על-מנת לוודא שמת, לקח אחד החיילים את הכידון ופילח את צדו השמאלי. אף כי הרבה מן הנצלבים גססו על הצלב במשך יומיים ואפילו שלושה, ישוע הלך לעולמו בתוך פחות מחמש וחצי שעות בשל ייסורי הנפש הכבדים והעינוי הרוחני המעיק תחתיהם היה שרוי.
באמצע חשכת סופת החול, בערך בשלוש וחצי, שלח דוד זבדיה את אחרון השליחים אשר נשא את בשורת מותו של ׳המאסטר׳. את אחרון רציו שלח לביתן של מרתה ומרים בבית עניא, שם הוא חשב שנמצאים אמו של ישוע ובני משפחתו.
לאחר מותו של ׳המאסטר׳, שלח יוחנן את הנשים תחת השגחתו של יהודה לביתו של אליהו מרקוס, שם עשו את השבת. יוחנן עצמו, אשר כעת כבר היה מוכר לקנטוריון הרומי, נותר בגולגותא והמתין להגעתם של יוסף וניקודמוס אשר נשאו פקודה מאת פילטוס שאפשרה להם לקחת את גופתו של ישוע.
כך הסתיים יום של טרגדיה וצער עבור יקום עצום ממדים וההוויות התבוניות שבו שהזדעזעו מן המחזה המחריד במהלכו נצלב ׳הריבון׳ האהוב שלהם שהתגשם בגוף; הם היו המומים מקהות חושיהם של בני האדם ומהפגנת הסטייה שלהם.
מעט מאוד ידוע לנו על פרק הזמן בן יממה ומחצה בקריירה של מיכאל עלי אדמות במהלכו שכבה גופתו של ישוע בקבר של יוסף, פרק הזמן שחלף ממותו על הצלב ועד תחייתו מן המתים. נוכל לספר לכם אודות קבורתו של ׳בן האדם׳ ולהעלות על הכתב את המאורעות שקשורים לתחייתו, אך לא נוכל לספק לכם יותר מדי מידע אודות מה שהתרחש במשך שלושים ושש השעות הללו, משלוש אחר הצהריים של יום ששי ועד שלוש בבוקר של יום ראשון. תקופה זו בקריירה של ׳המאסטר׳ החלה מעט לפני שהחיילים הרומיים הורידו אותו מן הצלב. הם היו עושים זאת לפני כן, אך הריגתם של שני השודדים עיכבה זאת.
שליטי היהודים תכננו להשליך את גופתו של ישוע לבורות הקבורה הפתוחים של גיהינום, שמדרום לעיר; כך נהגו להיפטר מגופות הנצלבים. אילו נהגו כך, הייתה גופתו של ׳המאסטר׳ ניתנת למאכל חיות השדה.
בינתיים, הלכו יוסף הרמתי וניקודמוס לפילטוס כדי לבקש את גופתו של ישוע ולהניח אותה לקבורה ראויה. היה זה מנהג נפוץ שחבריו של הנצלב שיחדו את השלטונות הרומיים כדי לקבל את גופותיהם. יוסף לקח סכום כסף גדול בבואו לפילטוס, למקרה שיזדקק לשלם תמורת הרשות לקבור את ישוע באחוזת קבר פרטית. אך פילטוס לא רצה לשמוע על כסף. מיד כששמע את הבקשה, חתם על הצו שאישר ליוסף ללכת לגולגותא ולקחת מיד את גופתו של ׳המאסטר׳. בינתיים, מששככה סופת החול באופן ניכר, יצאה לכיוון גולגותא קבוצת יהודים, נציגי הסנהדרין, כדי לוודא שגופתו של ישוע מושלכת יחד עם אלה של השודדים לבורות הקבורה הפתוחים.
כאשר הגיעו יוסף וניקודמוס לגולגותא, הם ראו את החיילים מורידים את גופתו של ישוע מן הצלב ואת נציגי הסנהדרין עומדים בצד כדי לוודא שאיש מחסידיו של ישוע לא ימנע את השלכתה לבורות הקבורה של הפושעים. כאשר הציג יוסף לקנטוריון את הצו של פילטוס שנגע לגופתו של ׳המאסטר׳, החלו היהודים לעורר סערה ותבעו לקבל לרשותם את הגופה. בכעסם, ניסו לקחת את הגופה בכוח, וכשניסו זאת, ציווה הקנטוריון על ארבעה מחייליו לעמוד לצידו והם הגנו בחרבות שלופות על גופתו של ׳המאסטר, שנחה על האדמה,. הקנטוריון הורה לחיילים האחרים לעזוב את שני השודדים ולהניס את ההמון היהודי הזועם. לאחר שהושב הסדר על כנו, קרא הקנטוריון את האישור שכתב פילטוס באוזני היהודים, זז הצידה ואמר ליוסף: ״גופה זו נתונה לכם לעשות בה ככל שתראו לנכון. אני וחיילי נעמוד כאן כדי לוודא שאיש לא יתערב.״
אדם צלוב לא הורשה להיקבר בבית עלמין יהודי; החוק אסר זאת מפורשות. יוסף וניקודמוס ידעו זאת, ולכן בדרכם לגולגותא החליטו לקבור את ישוע באחוזת הקבר החדשה של משפחתו של יוסף, אשר נחצבה במערת סלע ושכנה מרחק קצר צפונה מגולגותא, מעבר לדרך המובילה לשומרון. איש עדיין לא נקבר שם, והם חשבו שראוי להביא לשם את ׳המאסטר׳ למנוחות. יוסף אכן האמין שישוע יקום מן המתים, אך ניקודמוס היה מסופק מאוד בכך. שניהם, אשר בעבר היו חברי הסנהדרין, שמרו על אמונתם בישוע פחות או יותר בסתר, אף כי חבריהם לסנהדרין חשדו בהם זה מכבר, אפילו לפני שפרשו מן המועצה. מאותו יום ואילך הם היו התלמידים המפורסמים ביותר של ישוע בירושלים.
בערך בשעה ארבע וחצי, יצא מצעד הלוויה של ישוע מנצרת מגולגותא אל עבר קרב יוסף, אשר מעבר לדרך. הגופה נעטפה בתכריכי בד וארבעת הגברים נשאו אותה כשהנשים המשגיחות הנאמנות מן הגליל הלכו בעקבותיהם. בני התמותה שנשאו את גופתו הפיזית של ישוע לקרב היו: יוסף, ניקודמוס, יוחנן והקנטוריון הרומי.
הם נשאו את הגופה לתוך הקבר, חלל בן כמטר רבוע אחד, ושם מיהרו להכינה לקבורה. היהודים לא באמת קברו את מתיהם; למעשה, הם חנטו אותם. יוסף וניקודמוס הביאו עמם כמויות גדולות של מור ומשחות, וכעת עטפו את הגופה בתחבושות שנספגו בתמיסות הללו. לאחר שסיימו את מלאכת החניטה, קשרו מטפחת על פניו, עטפו את הגופה בתכריכי בד, והניחו אותה אחר כבוד על מדף שבתוך הקבר.
לאחר שהניחו את הגופה בקבר, הורה הקנטוריון לחייליו לסייע בגלילת אבן הגולל שחסמה את פתח הקבר. החיילים אז יצאו לעבר גיהינום עם גופות השודדים ואילו האחרים שבו בצער לירושלים כדי לקיים את מצוות הפסח, כדת משה.
קבורתו של ישוע התבצע בזריזות משום שהיה זה ערב הפסח וערב שבת והשבת עמדה להיכנס. הגברים מיהרו לשוב לעיר ואילו הנשים נותרו לצד הקבר עד הרבה לאחר רדת החשיכה.
בזמן ההתרחשות הזו, הנשים הסתתרו בסמוך וצפו בכל שהתרחש ובמקום בו הובא ׳המאסטר למנוחות. הם הסתתרו משום שנאסר על נשים להתרועע עם גברים בזמן הקבורה. לדעתן של השנים, ישוע לא הוכן כראוי לקבורה, והן הסכימו בינן לבין עצמן לשוב לביתו של יוסף כדי לנוח בשבת, להכין תבלינים ומשחות ולחזור בבוקר יום ראשון כדי להכין את גופתו של ׳המאסטר׳ למנוחות. הנשים שהיו ליד הקבר באותו ערב יום ששי היו: מרים המגדלית, מרים אשת קְלוֹפַס, מרתה, אחות נוספת של אם ישוע, ורבקה מציפורי.
פרט לדוד זבדיה וליוסף הרמתי, רק מעט מתלמידיו של ישוע אכן האמינו או הבינו שהוא עתיד לקום לתחייה ביום השלישי.
גם אם חסידיו של ישוע לא זכרו את הבטחתו לקום מן הקבר לאחר שלושה ימים, אויביו אכן זכרו זאת. הכוהנים הגדולים, הפרושים והצדוקים זכרו את הדיווחים שציינו שהוא אמר שיקום לתחייה.
בליל יום ששי זה, בחצות לערך ולאחר סעודת הסדר, נקבצו כמה ממנהיגי היהודים בביתו של כיפא כדי לדון בחששותיהם ביחס להכרזתו של ׳המאסטר׳ שיקום לתחייה לאחר שלושה ימים. הפגישה הסתיימה במינויה של ועדת של כמה מחברי הסנהדרין אשר תכננו לבקר את פילטוס מוקדם בבוקר למחרת ולבקש מטעם הסנהדרין רשמית כי שומר רומי יוצב לפני קברו של ישוע כדי למנוע מחבריו מלחבל בקבר. אמר דובר וועדה זו לפילטוס: ״אדוני, זכור כי הרמאי הזה, ישוע מנצרת, אמר בעודו בחיים כי, ׳ביום השלישי אקום שוב.׳ באנו, אפוא, כדי לבקשך לצוות לאבטח את מערת הקבר מפני חסידיו, לפחות עד היום השלישי. אנו מאוד חוששים שחסידיו יבואו ויגנבו אותו בלילה ויכריזו בפני העם כי הוא קם לתחייה. אם תרשה שכך יקרה, השגיאה הזו תהיה הרבה יותר חמורה מאשר להתיר לו להישאר בחיים.״
אמר פילטוס לאחר ששמע את בקשת הסנהדרין: ״אתן לכם משמר בן עשרה חיילים. לכו ואבטחו את הקבר.״ הם שבו למקדש, לקחו עשרה שומרים משלהם ובבוקר יום שבת זה צעדו לקבר של יוסף, עשרה שומרים יהודיים ועשרה חיילים רומאים כדי לשמש ככוח שמירה על הקבר. האנשים הללו גלגלו אבן גולל נוספת וחתמו את חותמו של פילטוס על האבנים, כדי שלא יזיזו אותן בלא ידיעתם. עשרים האנשים הללו נותרו לשמור שם עד לשעה בה קם לתחייה, והיהודים הביאו להם מזון ומשקה.
במהלך יום השבת הזה, המשיכו השליחים והתלמידים להסתתר, ואילו ירושלים כולה דיברה על מותו של ישוע על הצלב. בזמן הזה היו בירושלים כמעט מיליון וחצי יהודים שהגיעו מכל קצוות האימפריה הרומית וממסופוטמיה. היה זה תחילתו של שבוע הפסח, וכל עולי הרגל הללו עתידים להיות בעיר, ללמוד אודות תחייתו של ישוע מן המתים ולקחת את החדשות עמם חזרה לבתיהם.
בשעה מאוחרת של מוצאי השבת, זימן יוחנן מרקוס את אחד עשר השליחים לבור בסתר לבית אביו, ושם, ממש לפני חצות הליל, הם התקבצו כולם באותו אולם עליון שבו סעדו את הארוחה האחרונה עם ׳המאסטר׳ יומיים לפני כן.
במוצאי השבת, מעט לפני השקיעה יצאו מרים אֵם ישוע, רות ויהודה חזרה לבתי עניא כדי להצטרף למשפחתם. דוד זבדיה נשאר בביתו של ניקודמוס, שם קבע מראש להיפגש עם שליחיו מוקדם בבוקר יום ראשון. נשות הגליל, אשר הכינו תמציות ומשחות כדי לחנוט את גופתו של ישוע, היו בביתו של יוסף הרמתי.
איננו מסוגלים לתת הסבר מלא למה שקרה לישוע מנצרת במשך פרק הזמן בן יממה וחצי שבו הוא שכב לכאורה בקבר החדש של יוסף. ככל הנראה, הוא מת על הצלב את אותו מוות טבעי שכל בן תמותה אחר היה מת באותן נסיבות. שמענו אותו אומר, ״׳אבי׳ בידיך אפקיד רוחי.״ איננו מבינים לגמרי את משמעות ההכרזה הזו, שכן ׳מכוון המחשבה׳ שלו כבר מזמן הפך לאישי ולכן התקיים באופן בלתי תלוי מקיומו של ישוע כאדם. ׳מכוונן המחשבה שהפך לאישי׳ של ׳המאסטר׳ לא יכול היה להיות מושפע באופן כלשהו ממותו הפיזי על הצלב. ככל הנראה שמה שישוע הפקיד בידיו של ׳האב׳ הוא המשלים הרוחני לעבודתו של ׳המכוונן׳ בתחילת דרכו, העבודה שנועדה להפוך את הדעת האנושית לרוחנית, וזאת כדי לאפשר להעביר את הרישום של ההתנסות האנושית לעולמות העליונים. ככל הנראה, חייבת להיות מציאות רוחנית כלשהי בהתנסותו של ישוע אשר מקבילה לטבע הרוחני, לנשמה של בני התמותה שצומחים-באמונתם בעולמות. אך זוהי דעתנו בלבד – איננו באמת יודעים לה הפקיד ישוע בידו של ׳אביו׳.
אנו יודעים שגופו הפיזי של ׳המאסטר׳ נח שם בקבר של יוסף עד לשעה שלוש לפנות בוקר יום ראשון לערך, אך איננו כלל בטוחים ביחס למעמדה של אישיותו של ישוע במשך שלושים ושש השעות הללו. יש והעזנו לנסות להסביר לעצמנו את הדברים הללו באופן הבא:
1. תודעת ׳הבורא׳ של מיכאל וודאי הייתה חופשיה לגמרי מן הדעת החומרית אליה נקשרה בעת ההתגשמות הפיזית.
2. אנו יודעים שמי שהיה ׳מכוונן המחשבה׳ של ישוע נכח בכדור הארץ במהלך פרק זמן זה ופיקד אישית על צבאות השמיים שהתאספו.
3. זהות הרוח שרכש האדם מנצרת, זו אשר נבנתה במהלך חייו בגוף, ראשית בשל מאמציו הישירים של ׳מכוונן המחשבה׳ ולאחר מכן הודות להתאמה המושלמת שהוא עצמו הגיע אליה בין הצרכים הפיזיים לבין הדרישות הרוחניות של הקיום האידאלי כאדם, ואשר הושגה בשל בחירתו המתמדת לעשות את רצון ׳האב׳, וודאי הופקדה למשמורת של ׳אב פרדיס׳. איננו יודעים אם מציאות רוח זו שבה כדי להיות חלק מן האישיות שקמה לתחייה, אך אנו סבורים שאכן כך היה. אך יש ביקום כאלה שסבורים שזהות-נשמה זו של ישוע נחה כעת ״בחיק ׳האב׳,״ ותשוחרר בעתיד כדי להוביל את ׳סגל הסוֹפיוֹנוּת׳ של נבאדון ולהגשמת ייעודו ביקומים שעדיין לא נבראו באזורי החלל החיצון שעדיין לא אורגנו.
4. אנו סבורים שתודעתו האנושית או בת התמותה של ישוע ישנה במהלך שלושים ושש השעות הללו. יש לנו סיבה להאמין שישוע האדם לא היה מודע לשום דבר ממה שאירע ביקום במשך פרק הזמן הזה. עבור התודעה האנושית נדמה כאילו לא חלף הזמן; התחייה באה רגע אחד לאחר שנת המוות.
וזה כל מה שאנחנו יכולים לרשום בנוגע למעמדו של ישוע בזמן ששהה בקבר. אף כי נוכל להתייחס למספר עובדות שמתואמות למתרחש, אנו רחוקים מלהיות מוסמכים לפרש אותן.
באולמות התחייה העצומים של העולם העליון הראשון של שטניה, ניתן כיום לחזות במבנה מורונטי-חומרי מרהיב אשר ידוע בכינוי ״האנדרטה של מיכאל,״ ואשר חתומה כעת בחותמו של גבריאל. האנדרטה הוקמה זמן קצר לאחר עזיבתו של מיכאל את העולם הזה, והיא נושאת את הכותרת: ״לזכר התקופה של בן התמותה ישוע מנצרת באורנטיה.״
קיימות רשומות המעידות כי בפרק הזמן הזה התכנסה המועצה העליונה של סאלווינגטון, בת מאה החברים, לפגישת ניהול באורנטיה אשר בראשה ישב גבריאל. קיימות גם רשומות המעידות על כך שבפרק הזמן הזה תקשרו ׳עתיקי היומין׳ מאוורסה עם מיכאל בקשר למעמד היקום של נבאדון.
אנו יודעים שלפחות מסר אחד הועבר בין מיכאל לעמנואל אשר בסאלווינגטון בזמן שגופתו של ׳המאסטר׳ נחה בקבר.
קיימת סיבה טובה להאמין שאישיות כלשהי ישבה בכיסא של קליגסטיה במועצת המערכת של ׳הנסיכים הפלנטריים׳ בירושֵם אשר התכנסה בזמן שגופתו של ישוע נחה בקבר.
רשומות עדנטיה מעידות על כך ׳שאב הקונסטלציה׳ של נורלטיאדק היה באורנטיה וכי הוא קיבל ממיכאל הנחיות בזמן השהות בקבר.
וקיימות הוכחות רבות אחרות לעובדה שלא כל אישיותו של ישוע ישנה ללא הכרה בזמן מה שנדה כמוות הפיזי.
אף כי ישוע לא מת כך על הצלב כדי לכפר על עוונות האנושות ואף לא כדי לפתוח את הדרך ללבו של אל כעוס שלא סולח; אפילו ׳שבן האדם׳ לא הציע עצמו כקורבן לפיוס זעמו של האל ולפתיחת דרך לגאולת האדם החוטא; על-אף שהרעיונות הללו, של כפרה ופיוס, הינם שגויים, קיימות משמעויות שאין להתעלם מהן שנלוות למוות הזה של ישוע על הצלב. עובדה היא שאורנטיה ידועה בעולמות המיושבים השכנים בשם ״העולם של הצלב.״
ישוע ביקש לחיות חיים מלאים כאדם בגוף באורנטיה. המוות הוא חלק שגרתי מן החיים. המוות הינו האקט האחרון בדרמת החיים. גם אם ראוי שתנסו להתחמק מן הפירושים הכוזבים והאמונות הטפלות הקשורות למוות על הצלב, עליכם להיזהר לבל תשגו שגיאה גדולה ולא תבחינו במשמעות האמתית ובחשיבות האמתית של מות ׳המאסטר׳.
בן התמותה לעולם לא היה בבעלות הארכי-רמאים. ישוע לא מת כדי לשלם כופר עבור חילוץ האדם ממלתעות השליטים המשומדים ונסיכי הספֵרות שסטו מדרכם. ׳האב׳ שבשמיים מעולם לא העלה בדעתו להרשיע, בחוסר צדק בעליל, נשמה בשל חטאי אבותיה. מותו של ׳המאסטר׳ על הצלב אף לא היה קורבן שמטרתו לשלם לאלוהים על החוב שאנושות חבה לו.
לפני שישוע חי עלי אדמות, אולי הייתם יכולים להאמין בצדק באלוהים שכזה, אך לא מאז ׳שהמאסטר׳ חי ומת בקרבכם. משה לימד אודות הכבוד והצדק של האלוהים ׳הבורא׳; אך ישוע הציג את דמותו האוהבת והרחומה של ׳אב׳ שמימי.
ייתכן והטבע החייתי – הנטייה לעשות רע – הינה תורשתית, החטא איננו עובר בתורשה מן ההורה לילדו. החטא הינו ההתמרדות המודעת והמכוונת של יצור רצוני יחיד כנגד רצון ׳האב׳ וחוקי ׳הבנים׳.
ישוע חי ומת עבור יקום שלם, לא רק עבור עמי עולם כזה או אחר. אף כי בני התמותה שבעולמות זכו לגאולה עוד לפני שישוע חי ומת באורנטיה, עובדה היא שמשימת המתת שלו בעולם הזה האירה באופן משמעותי את נתיב הגאולה; מותו תרם רבות לכך שהישרדות בן התמותה לאחר מות הגוף הינה עובדה ברורה וודאית.
אף כי נתקשה לדבר על ישוע כמקריב, כמכפר או כמשחרר, בהחלט נכון הוא להתייחס אליו כאל גואל. הוא לעד הפך את נתיב הגאולה (ההישרדות) לברור יותר, וודאי יותר; הוא הראה בצורה טובה וודאית יותר את נתיב הגאולה לכל בני התמותה בכל עולמות היקום של נבאדון.
לאחר שאתם מבינים את הרעיון שאלוהים הינו אכן ׳אב׳ אוהב, המשג היחיד שישוע לימד מעודו, מאותו רגע ואילך אתם חייבים להיות נאמנים לכך ולנטוש לגמרי את כל התפישות הפרימיטיביות אודות אלוהים כמלך זועף, שליט נוקשה וכל-יכול שעיקר סיפוקו בא על מציאת כל שגיאות נתיניו ועל הענשתם כגמולם, אלא אם הוויה שכמעט שקולה לו תתנדב לסבול במקומם, להקריב עצמה במקומם. כל רעיונות הכופר והכפרה אינם תואמים למושגים אודות האלוהות אותם לימד והדגים ישוע מנצרת. אהבתו האינסופית של האל אינה משנית לשום דבר אחר בטבע האלוהי.
כל המושגים אודות הכפרה והקורבן המוביל לגאולה נובעים מאנוכיות ומתבססים עליה. ישוע לימד שהמושג העליון של אחוות מאמיני הרוח הינו שירות הזולת. כל המאמין באבהותו של האל יכול להתייחס לגאולה כמובנת מאליה. במקום לבקש את הגאולה האישית, הדאגה העיקרית של המאמין צריכה להיות הדחף הזולתני לאהוב ומתוך כך לשרת את הזולת, ממש כשם שישוע אהב ושרת את בני האדם.
מאמינים אמיתיים גם לא חוששים כל כך מעונש עתידי שיקבלו על חטאיהם. המאמין האמיתי דואג רק להפרדה שלו מן האל בהווה. אכן, אבות חכמים עלולים להעניש את בניהם, אך הם יעשו כן מתוך אהבה וכדי לתקן את דרכם. הם לא מענישים מתוך כעז, ואף לא גוערים כדי להתנקם.
אפילו אם אלוהים היה מלך נוקשה ודיין היקום שבו החוק מעל לכל, הוא בוודאי לא היה מסופק מן השיטה הילדותית בה החף מפשע סובל עבור הפושע עצמו.
הדבר הכביר ביחס למותו של ישוע, מה שתורם להעשרתה של החוויה האנושית ולהאדרתו של נתיב הגאולה, אינו העובדה שמת אלא האופן הנשגב וחסר התקדים שבו בחר למות.
כלל הרעיון של כופר הכפרה שם את הגאולה במישור לא מציאותי; הוא הופך את המושג לפילוסופי טהור. הגאולה האנושית הינה אמיתית; היא מבוססת על שתי מציאויות אותן יכולה אמנת היצור לתפוש ובכך לשלב אותן בחוויה האינדיבידואלית של האדם: עובדת אבהותו של האל והאמת הנובעת ממנה, אחוות האדם. אחרי ככלות הכול, אמת היא ״שמוחלים לכם על חובכם כפי שאתם מוחלים לחייבים לכם.״
הצלב של ישוע מדגים את מסירותו העילאית של הרועה האמיתי לצאן מרעיתו, אפילו לאלה שאינם ראויים לה. הוא מציב לעד את יחסיהם של האל והאדם במישור המשפחתי. אלוהים הוא ׳האב׳; האדם הוא בנו. האהבה, אהבת אב לבנו, הופכת לאמת המרכזית במערכת היחסים של ׳הבורא׳ והברוא ביקום – ולא זו של הצדק שמבקש המלך שבא לבוא על סיפוקו בשל הסבל והעונש שהטיל על הנתין שחטא.
הצלב מדגים לעד כי יחסו של ישוע כלפי החטאים לא היה של גינוי ואף לא של מחילה, אלא יחס של גאולה נצחית ואוהבת. ישוע אכן היה גואל במובן זה שחייו ומותו אכן שכנעו אנשים לדבוק בטוּב ובצדק הגואל. ישוע אהב אנשים עד כדי כך שאהבתו עוררה בתגובה אהבה בלבם. אהבה אכן מדבקת ולעד יצירתית היא. מותו של ישוע על הצלב הינו ביטוי לאהבה חזקה דיה ואלוהית דיה כדי למחול על החטא ולבלוע את כל מעשי הרשע. ישוע גילה לעולם הזה מידה גבוהה יותר של צדיקות מזו של הצדק עצמו – מן האבחנה הטכנית בין טוב לרע. האהבה האלוהית איננה רק מוחלת על השגיאות; למעשה היא סופגת אותן ומחסלת אותן. מחילת האהבה מתעלה הרבה מעל למחילת הרחמים. הרחמים מסיטים הצדה את אשמתו של הפושע; אך האהבה לעד תחסל את החטא ואת החולשה שנובעת ממנו. ישוע הביא לאורנטיה צורת חיים חדשה. הוא לימד אותנו לא להתנגד לרוע אלא למצוא דרכו את הטוב שמחסל אותו בפועל. הסליחה של ישוע איננה מחילה; היא גאולה מפני ההרשעה. הגאולה אינה ממעיטה בערכן של השגיאות; היא מתקנת אותן. אהבת אמת איננה מתפשרת עם השנאה ואף לא מוחלת לה; היא מחסלת אותה. אהבתו של ישוע לעולם לא תסתפק במחילה. אהבתו של ׳המאסטר׳ מרמזת על שיקום, על גאולת עד. אם הכוונה היא לשיקום נצחי, אכן ניתן לדבר על גאולה במובנים של פדות.
בכוח אהבתו האישית לאדם, הצליח ישוע למוטט את אחיזת החטא והרשע בו. בכך שחרר את האדם לבחור בדרך חיים טובה יותר. ישוע הדגים גאולה מן העבר אשר כשלעצמה הבטיחה ניצחון בעתיד. וכך, מביאה המחילה לגאולה. כאשר לב האדם מכיר לגמרי ביפי אהבת האל, זו מחסלת לגמרי את קסם החטא וכוח הרשע.
סבלו של ישוע לא הוגבל לצלב עצמו. לאמיתו של דבר, במשך יותר מעשרים וחמש שנה סבל ישוע סבל ממשי על צלב הקיום האנושי. ערכו האמיתי של הצלב נובע מן העובדה שהיה זה הביטוי העילאי והסופי לאהבתו, ההתגלות שלמה של רחמיו.
במיליוני עולמות מיושבים, עשרות טריליוני יצורים שאולי התפתו לזנוח את המאבק המוסרי ולוותר על הקרב הטוב על האמונה, הציצו פעם אחת נוספת בישוע על הצלב והמשיכו משם קדימה, מלאים בהשראה למראה האלוהים שמקריב את חייו בגוף בשירות הבלתי אנוכי לאדם.
ניצחון המוות על הצלב מסתכם ביחסו של ישוע כלפי תוקפיו. בכך שנשא תפילה ואמר, ״סלח להם, ׳אבא׳, שכן הם אינם יודעים מה הם עושים,״ הפך את הצלב לסמלו הנצחי של ניצחון האהבה על השנאה וזה של האמת על הרשע. יקום שלם נדבק ממסירות אהבה זו; התלמידים נדבקו מן ׳המאסטר׳. וכך אמר מורה הבשורה הראשון שנדרש להקריב את חייו בשירותהּ, ״אל תשמור להם את החטא זה.״
מכיוון שהוא מעיד על מישהו שהיה מוכן להקריב את חיי בשירות הזולת, הצלב פונה פנייה עילאית למיטב שבאדם. לא יוכל אדם לרחוש אהבה גדולה מזו: שיהיה מוכן להקריב את חייו עבור חבריו – וישוע אהב אהבה כזו שהיה מוכן להקריב את חייו עבור אויביו, אהבה גדולה מכל אהבה אחרת שנראתה עד אז עלי אדמות.
באורנטיה, כמו בעולמות אחרים, נגע מפגן המוות הנשגב של ישוע האדם על הצלב בגולגותא ברגשותיהם של בני התמותה, ואף הניע את המלאכיות למסירות עילאית.
הצלב הינו הסמל הגבוה של שירות קדוש, של אדם המקדיש את חייו לרווחת ולגאולת הזולת. הצלב איננו מסמל את הקרבתו של בן האל החף מפשע במקום החוטאים שפשעו, קורבן המיועד להפיס את זעמו ועלבונו של האל, אלא שהן על הארץ והן ברחבי יקום עצום ממדים, מהווה הצלב סמל קדוש לאופן בו מוסרים הטובים את עצמם עבור הרשעים וגואלים אותם במסירות אהבה זו ממש. הצלב מסמל את צורת השירות הבלתי אנוכית הגבוהה ביותר, המסירות המלאה לחיי צדיקות בשירות שנעשה בלב שלם, ואפילו במוות, במוות על הצלב. וסמל כביר זה, חיי המתת של ישוע, אכן מעוררים בכולנו השראה לרצות לעשות בדיוק אותו דבר.
גברים ונשים שחושבים ומתבוננים בישוע מוסר את חייו על הצלב לא יוכלו להמשיך ולהרשות לעצמם להתלונן על קשיי החיים, אפילו על הגדולים שבהם, קל וחומר על הצרות הקטנות והמצוקות המדומות שלהם. חייו המופלאים כל כך ומותו, מות כביר של ניצחון, מניעים את כולנו לשתף את שניהם. אכן, כל חיי המתת של מיכאל מושכים, למן צעירותו ועד למפגן המהמם של מותו על הצלב.
ולכן, כשאתם מתייחסים לצלב כאל התגלות של האל, אל תתבוננו בו בעיניים של האדם הפרימיטיבי או בעיני הברברי שבא אחריו, שהרי שניהם התייחסו לאל כאל ׳ריבון׳ נוקשה שעוסק באכיפת החוק ובהשלטת הצדק. במקום זאת, וודאו שאתם רואים בצלב סמל לאהבתו ולמסירותו של ישוע למשימת המתת שלו עבור בני התמותה של יקומו העצום. ראו במותו של ׳בן האדם׳ את פסגת הביטוי של אהבתו האלוהית של ׳האב׳ לבניו שבעולמות בני התמותה. הצלב מדגים, אפוא, את מסירות החיבה ואת מתת הגאולה מרצון לאלה אשר נכונים לקבל מתנות ומסירות שכאלה. הצלב לא ביטא שום דבר ׳שהאב׳ דרש – רק את מה שישוע נתן כל כך מרצונו, ואת מה שהוא סרב להימנע ממנו.
גם אם אדם לא יוכל להעריף את ישוע ולהבין את משמעות משימת המתת שלו עלי אדמות, יוכל לפחות להבין את העובדה שחלק בסבל האנושי. לעולם לא יצטרך אדם לחשוש ׳שהבורא׳ איננו יודע את טיבן ושיעורן של המצוקות בחייו.
אנו יודעים שהמוות על הצלב לא נועד להפיס את האל אלא לעורר את הבנתו של האדם את אהבתו הנצחית של ׳האב׳ ורחמיו הבלתי-נדלים של ׳בנו׳, ולשדר את כל האמיתות האוניברסליות הללו ליקום שלם.
מעט לאחר שנקבר ישוע, בשעות אחר הצהריים של יום ששי, זימנה הרב-מלאכית הראשית של נבאדון, אשר שהתה באותה עת באורנטיה, את מועצת תחיית היצורים הישנים כדי לדון בסוגיה כיצד ניתן להקים של ישוע לתחייה. בני היקום המקומי שנקבצו, יצוריו של מיכאל, עשו זאת על דעת עצמם; גבריאל לא זימן אותם. עד לחצות הליל, הם הגיעו למסקנה שהיצור לא יכול לעשות דבר כדי להקים לתחייה את ׳הבורא׳. הם נטו לקבל את עצתו של גבריאל, אשר הסביר להם שמכיוון ״שמיכאל הקריב את חייו מרצונו החופשי, הוא יכול גם לשוב ולקחתם כשיחליט.״ מעט לאחר שהסתיים המפגש של מועצת הרב-מלאכיות, של ׳נשאי החיים׳ ושל עמיתיהם שלקחו חלק בשיקום היצורים וביצירה המורונטית, דיבר אליהם ׳מכוונן המחשבה שהפך לאישי׳ של ישוע, אשר פיקד אישית על צבא ההוויות השמימיות אשר היה באותה עת באורנטיה. וכך אמר לאלה שהמתינו בחרדה:
״איש מכם לא יכול לעשות דבר כדי לסייע ׳לבורא-אב׳ שלכם לחזור לחיים. הוא התנסה במוות האנושי כבן תמותה של העולם; הוא עדיין חי ׳כריבון׳ של יקום. מה שאתם רואים הוא המעבר של ישוע מנצרת מחיים בגוף לחיים מורונטיים. המעבר הרוחי של ישוע הושלם משהפרדתי אני את עצמי מאישיותו והפכתי לזמן-מה למפקדכם. ׳בוראכם-אביכם׳ בחר לעבור דרך כלל החוויה של יצוריו בני התמותה, החל בלידה בעולמות החומר, דרך המוות הפיזי והתחייה במורונטיה, ולמעמד של קיום כרוח. אתם עתידים לחזות בשלב מסוים בהתנסות זו, אך לא תוכלו ליטול בה חלק. לא תוכלו לעשות עבור ׳הבורא׳ את מה שאתם עושים כדבר שבשגרה עבור היצור. ׳לבן בורא׳ היכולת להיוולד בדמות כל אחד מבניו הברואים; לו היכולת להקריב את חייו הנראים לעין ולקחת אותם חזרה; ויכולת זו נתונה לו במצוותו הישירה של ׳אב פרדיס׳, ואני יודע את אשר אני אומר.״
כאשר שמעו את דבריו של ׳המכוונן שהפך לאישי, הם נכנסו לציפייה מתוחה, החל בגבריאל וכלה באחרון הכרובים. הם ראו את גופו הפיזי של ישוע בקבר; הם הבחינו בהוכחות לכך ׳שהריבון׳ האהוב שלהם פעיל ביקום; ומכיוון שלא הבינו את התופעה הזו, המתינו בסבלנות להתפתחויות.
בשעה שתיים ארבעים וחמש בבוקר יום ראשון, הגיעה לזירה וועדת ההתגלמות של פרדיס בת שבעת החברים, אישיוּיוֹת פרדיס בלתי מזוהות אשר החלו מיד לפעול סביב לקבר. עשר דקות לפני השעה שלוש החלו בוקעות מקברו החדש של יוסף רעידות חזקות שנבעו מפעילות חומריות ומורונטית משולבת, ובשעה שלוש ושתי דקות בבוקר יום ראשון, ה-9 באפריל שנת 30 לספירה, הגיחה מן הקבר צורתו המורונטית, אישיותו של ישוע מנצרת שקמה לתחייה.
לאחר שישוע שקם לתחייה הגיח מן הקבר, הגוף הפיזי בו חי ופעל על פני האדמה במשך כמעט שלושים ושש שנה נותר לשכב שם עדיין, ללא הפרעה בגומחת הקבר, עטוף בתכריכים, ממש כפי שהניחו אותו שם יוסף ועמיתיו ביום ששי אחר הצהריים. גם אבן הגולל של הקבר לא הופרעה בשום צורה שהיא; החותם של פילטוס נותר עדיין שלם; החיילים עדיין עמדו על המשמר. שומרי המקדש עמדו על המשמר ברציפות; השומר הרומי התחלף בחצות הליל. איש מן השומרים הללו לא חשד שמושא שמירתם קם לתחייה בדמות חדשה וגבוהה יותר וכי הגוף עליו שמרו היה כעת לא יותר מכסות חיצונית שלא הייתה קשורה יותר לאישיותו המורונטית של ישוע שנגאלה וקמה לתחייה.
האנושות מבחינה אך לאיטה שבכל מה שקשור לרמה האישית, החומר הינו השלד של המורונטי, וכי שניהם אינם אלא השתקפותה של מציאות הרוח הנצחית. כמה זמן ייקח לכם להתייחס לזמן כאל בבואת הנצח שבתנועה ולמרחב כאל צלן החולף של מציאויות פרדיס?
ככל שאנו מסוגלים לקבוע, שום יצור מן היקום הזה ושום אישיות מיקום אחר לא היו מעורבים בתחייתו המורונטית של ישוע מנצרת. ביום ששי הוא הקריב את חייו כאדם מן השורה; ביום ראשון בבוקר הוא החזיר עצמו לחיים בדמות הוויה מורונטית במערכת של שטניה בנורלטיאדק. הרבה מתחייתו של ישוע לא מובנת לנו. אך אנו יודעים שהיא התרחשה כפי שתיארנו ובזמן שציינו. אנו גם יכולים לציין שכל התופעות שקשורות למעבר האנושי, לתחייה המורונטית, התרחשו שם ממש בקברו החדש של יוסף, שם נותרו שייריו החומריים של ישוע עטופים בתכריכים.
אנו יודעים ששום יצור מן היקום המקומי לא נטל בתחייה המורונטית הזו. הבחנו בשבע האישיויות מפרדיס שסבבו את הקבר, אך לא ראינו אותן עושות דבר שנקשר להתעוררותו של ׳המאסטר׳. מיד לכשהופיע ישוע לצד גבריאל, מעט מעל לקבר, סימנו שבע האישיויות מפרדיס על כוונתן לצאת מידית לאוורסה.
באמצעות ההצהרות הבאות, הבה נבהיר אחת ולתמיד את המושגים ביחס לתחייתו של ישוע:
1. גופו החומרי או הפיזי לא היה חלק מן האישיות שקמה לתחייה. כאשר ישוע יצא מן הקבר, הגוף בשר ודם שהיה שלו נותר כשהיה במערת הקבר. הוא הגיח ממערת הקבר בלא להזיז את אבני הגולל ובלא לגעת בחותמות של פילטוס.
2. הוא לא הגיח מן הקבר כרוח ואף לא כמיכאל מנבאדון; הוא לא הופיע בדמות ׳הבורא הריבון׳, דמותו לפני שהתגלם בגוף בשר ודם באורנטיה.
3. הוא לא יצא מקברו של יוסף בדמות האישיויות המורונטיות שקמות לתחייה כהוויות מורונטיות מרקיעות באולמות התחייה של העולם העליון הראשון של שטניה, המערכת המקומית הזו. כמו כן, קיומה של האנדרטה לזכר מיכאל במרכז החצר העצומה של אולמות התחייה של מָנְסוֹניַה מספר אחד מובילה אותנו להסיק כי תחייתו של ׳המאסטר׳ באורנטיה התרחשה בדרך זו או אחרת כאן, בעולם העליון הראשון.
פעולתו הראשונה של ישוע עם צאתו מן הקבר הייתה לברך את גבריאל ולהנחות אותו להמשיך ולנהל את ענייני היקום תחת הנחייתו של עמנואל, ואז הנחה את ראש המלכי-צדקים לברך לשלום את אחיו עמנואל. אז ביקש מן ׳העליון של עדנטיה׳ לקבל את אישורם של ׳עתיקי היומין׳ למעבר שלו כאדם; אז נפנה אל הקבוצות המורונטיות שנקבצו משבע העולמות העליונים והתאספו כדי לקבל את פני ׳בוראם׳ ולברך אותו כיצור מן הסדר שלהם, ואליהם דיבר ישוע את המילים הראשונות של הקריירה הבתר-אנושית שלו. אמר ישוע המורונטי: ״סיימתי את חיי בגוף, ואשתהה כאן לזמן קצר בצורת המעבר כדי להבין טוב יותר את חייהם של יצורי המרקיעים ולהמשיך לגלות את רצונו של ׳אבי׳ מפרדיס.״
לאחר דבריו אלה, הוא סימן ׳למכוונן שהפך לאישי׳ וכל ההוויות מן היקום שנקבצו באורנטיה כדי לחזות בתחייה נשלחו מיד למשימותיהן ביקום.
ישוע החל כעת את המגעים ברמה המורונטית, וכיצור, קיבל הנחיות בנוגע לדרישות מן החיים שבחר לחיות לזמן קצר באורנטיה. תהליך הקבלה לעולם המורונטי ארך יותר משעה של זמן ארץ והופסק פעמיים בשל רצונו לתקשר עם עמיתיו לשעבר שבארץ אשר הגיעו מירושלים והציצו בתימהון בקבר הריק כדי להיווכח ולקבל הוכחה לתחייתו.
כעת הושלם המעבר של ישוע כבן תמותה – הושלמה תחייתו המורונטית של ׳בן האדם׳. החלה התנסות החולפת של ׳המאסטר׳ כאישיות המצויה בתווך בין החומרי לרוחני. ואת כל אלה בכוחו הטבוע שלו עצמו; שום אישיות לא סייעה בעדו. הוא כעת חי כישוע במורונטיה, ובעוד הוא מתחיל בחייו המורונטיים, ממשיך הגוף הפיזי בשר ודם לנוח ללא הפרעה בקבר. החיילים עדיין עומדים על המשמר, וחותמו של המושל על הסלע עדיין לא נשבר.
בשעה שלוש ועשרה, בעת שישוע שקם לתחייה התרועע עם האישיויות המורונטיות שהתקבצו משבעת העולמות העליונים של שטניה, ניגשה לגבריאל הרב-מלאך הראשי – של מלאכי התחייה – וביקשה לקבל את גופתו של ישוע. אמר הרב-מלאכך הראשית: ״לא נוכל לקחת חלק בשלב התחייה המורונטית של התנסות המתת של ׳הריבון׳ שלנו, מיכאל, אך אנו מבקשים לקבל לידינו את גופתו כדי להביא לפירוקהּ המידי. איננו מציעים להפעיל את טכניקות העלמת החומר שלנו; אנו רק מבקשים להפעיל את שיטת האצת הזמן. מספיק שראינו את ׳הריבון׳ חי ומת באורנטיה; יש לחסוך מצבאות השמיים את זיכרון הסבל של חזיון התפרקותה האיטית של צורתו האנושית של ׳הבורא׳ ׳והמקיים׳ של יקום. בשם כל ההוויות התבוניות של נבאדון, אני מבקש את הרשות לקבל לידי את המשמורת על גופתו של ישוע מנצרת ולהתיר לנו לפרקו מידית.״
ולאחר שגבריאל נועד עם ׳העליון׳ הבכיר מעדנטיה, קיבל הדובר מטעם רב-המלאכים של צבאות השמים את הרשות להיפטר מגופתו של ישוע לפי ראות עיניו.
ברגע שאושרה בקשתו של הרב-מלאך הראשי, הוא זימן את עזרתם של רבים מחבריו, אליהם חברה קבוצה גדולה של נציגי כל סדרי האישיויות השמימיות, ואז, ובסיוע האמצעיונים של אורנטיה, הם לקחו לרשותם את גופתו של ישוע. גוף מת זה היה חומרי לגמרי; מכיוון שהיה חומרי, פשוטו כמשמעו, ולא ניתן היה להוציאו מן הקבר באופן בה חמקה הצורה המורונטית שקמה לתחייה ממערת הקבר החתומה. בעזרתן של אישיויות עזר מורונטיות מסוימות, ניתן ברגע מסוים לגרום לצורה מורונטית להיות דומה לרוח כדי שתהייה נפרדת לגמרי מן החומר הרגיל, ואילו ברגע אחר ניתן לגרום לה להיראות לעין ההוויות החומריות, כמו תושבי העולמות, ולהיות נגישה עבורם.
כשהיו מוכנים לקחת את גופתו של ישוע מן הקבר, כדי לאפשר לה לעבור תהליך התפרקות כמעט מידי, נצטוו האמצעיונים המשניים של אורנטיה לפתוח את אבן הגולל שחסמה את פתח הקבר. האבן הגדולה מבין השתיים הייתה אבן עגולה ענקית, מאוד דומה לאבן ריחיים, אשר נעה בתוך מסילה שנחצבה בסלע כך שניתן היה לגלול אותה מצד אחד למשנהו כדי לפתוח ולסגור את הקבר. לאור השחר המעומעם, ראו השומרים היהודים והחיילים הרומיים את האבן הענקית הזו מתחילה לזוז מעצמה מפתח הקבר – ללא שום גורם שנראה לעין – והם נמלאו אימה ופחד ונסו על נפשם בבהלה מן הזירה. היהודים נסו לבתיהם, ולאחר מכן הלכו לדווח על האירועים הללו למפקד המשמר במקדש. הרומיים נסו למצודת אנטוניה ודווחו את אשר ראו לקנטוריון מיד כשהתייצב לעבודה.
כשביקשו להיפטר לכאורה מישוע, החלו מנהיגי היהודים החלו את המעשה השפל בכך שהציעו שוחד ליהודה הבוגד, וכעת, כאשר נצבו אל מול המצב המביך הזה, במקום להעניש את השומרים שנטשו את עמדתם הם החליטו לשחד את החיילים הרומיים. הם שילמו לכל אחד מעשרים האנשים סכום כסף והנחו את כולם להכריז כי: ״בזמן שישנו בלילה, באו תלמידיו ולקחו את הגופה.״ מנהיגי היהודים נשבעו להגן על החיילים הרומיים מפני פילטוס אם אי פעם יתגלה שקיבלו שוחד.
האמונה הנוצרית בתחייתו של ישוע התבססה על העובדה ״שהקבר היה ריק.״ אכן הייתה זו עובדה שהקבר היה ריק, אך לא הייתה זו האמת ביחס לתחייה. אכן, כאשר הגיעו ראשוני המאמינים, הקבר היה ריק, ועובדה זו, אשר נכרכה בוודאות ביחס לתחייתו של ׳המסטר׳, הובילה להתגבשות אמונה שלא הייתה נכונה: לכך שגופתו הפיזית של ישוע קמה לתחייה מן הקבר. לא תמיד ניתן לגבש אמת שנוגעת למציאויות רוחניות תוך שילוב עובדות שנראות לעין. אף אם נדמה שהעובדות כשלעצמן אכן נכונות מיסודן, לא תמיד נובע מכך שאוסף של כמה עובדות חייב להוביל למסקנות רוחניות נכונות.
הקבר של יוסף אכן היה ריק, אך לא משום שגופתו של ישוע שוחזרה או הוקמה לתחייה, אלא משום שצבאות השמיים קיבלו רשות לפרק אותה באופן מיוחד וייחודי, ״מעפר באת ולעפר תשוב,״ ללא שיהוי הזמן וללא פעולתם של התהליכים הרגילים והנראים לעין של ריקבון המוות והתפרקות החומר.
שייריו החומריים של ישוע היו נתונים לאותו תהליך התפרקות טבעי של היסודות אשר מאפיין את כל גופות האדם עלי אדמות, אלא שבנוגע לזמן, תהליך פירוק טבעי זה הואץ עד מאוד, הואץ עד לנקודה בה נדמה ככמעט מידי.
אף כי ההוכחות האמיתיות לתחייתו של מיכאל הינן רוחניות מטיבן, הן מתוּקפוֹת בעדויותיהם של בני תמותה רבים בעולם שפגשו, הכירו והתייחדו עם ׳המאסטר׳ בצורתו המורונטית. בטרם עזב את אורנטיה סופית, הוא הפך לחלק מהתנסותם האישית של כמעט אלף בני אדם.
מעט לאחר ארבע ושלושים בבוקר יום ראשון, זימן גבריאל את רב-המלאכיות אליו והחל בהכנות להכרזתו של סיום העידן של אדם באורנטיה. לאחר שקבוצת השרפים והכרובים הכבירה שקשורה למאורע נקבצה והתארגנה כנדרש, הופיע מיכאל המורונטי לפני גבריאל ואמר: ״כפי ׳שלאבי׳ חיים כשלעצמו, כך הורה כי כי ׳לבן׳ יהיו חיים כשלעצמו. אף כי לא שבתי עדיין למלוא תפקידי בניהול היקום, אין במגבלה זאת כדי למנוע ממני לתת חיים לבני הישנים; התחילו בקריאת תחיית המתים של הפלנטה.״
מעגל הרב-מלאכיות פעל אז לראשונה באורנטיה. גבריאל, יחד עם צבאות הרב-מלאכיות עברו לקוטב הרוחני של הפלנטה; עת סימן גבריאל, הבזיק קולו של גבריאל לעולם העליון הראשון של המערכת ואמר: ״על-פי מצוות מיכאל, יקומו המתים של העידן מאורנטיה!״ ואז, כל אלה בני האדם ששרדו באורנטיה וישנו מאז ימיו של אדם, כל אלה שעדיין לא עלו למשפט, הופיעו באולמות תחיית המתים של מנסוניה מוכנים לקבל את הגוף המורונטי. וברגע אחד, התכוננו השרפיות ועמיתיהן לצאת לעולמות העליונים. על-פי רוב, השומרות השרפיות אשר הופקדו בעבר על בני התמותה ששרדו היו ממתינות להם באולמות התחייה של מנסוניה, אך כעת היו בעולם הזה ממש משום שגבריאל נדרש לנוכחותן בהקשר לתחייתו המורונטית של ישוע.
אף כי יחידים מני ספור שהיו להם שומרות שרפיות אישיות ואלה שהשיגו את ההישג האישיות הרוחני הנדרש המשיכו למנסוניה בתקופות שלאחר אדם וחווה, ואף כי נערכו עבור בניהּ של אורנטיה תחיות מתים מיוחדות ואלה של סיום אלף, זו הייתה הפעם השלישית בה התקיימה תחיית מתים פלנטרית, או תחיית המתים השלמה של סוף עידן. הראשונה התרחשה בזמן הגעתו של ׳הנסיך הפלנטרי׳, השנייה בימי של אדם, וזו, השלישית, סימלה את תחייתו המורונטית של ישוע מנצרת, המעבר שלו דרך המוות.
כאשר קיבלה הרב-מלאכית הראשית את האות לתחיית המתים הפלנטרית, שחרר ׳מכוונן המחשבה שהפך לאישי׳ של ׳בן האדם׳ את הפיקוד על צבאות השמים, ומסר את כל בני היקום הללו למפקדיהם הקודמים. לאחר שעשה זאת, יצא בעצמו לסאלווינגטון כדי לדווח לעמנואל על העובדה שמיכאל השלים את המעבר דרך המוות. בעקבותיו יצאו מיד כל צבאות השמים שלא נדרשו להישאר באורנטיה. אך גבריאל נותר באורנטיה עם ישוע המורונטי.
ואלה היו המאורעות של תחייתו של ישוע מן המתים כפי שנחזו בידי אלה שראו אותם באמת, ללא המגבלות של הראייה האנושית החלקית והמוגבלת.
עת אנו מתקרבים לזמן בן קם ישוע לתחייה בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, ראוי לזכור שעשרת השליחים שהו בביתם של אליהו ומרים מרקוס, וישנו באולם העליון, באותן הכורסאות עליהן הסבו לסעודה האחרונה עם ׳המאסטר׳. בבוקר יום ראשון זה, נכחו כולם פרט לתומאס. תומאס היה עמם למשך כמה דקות בשעות הלילה המאוחרות של שבת, כשנפגשו לראשונה שם, אך לאחר שראה את השליחים ושנזכר במה אירע לישוע, הוא חש שזה יותר מדי עבורו. הוא התבונן בחבריו ויצא מיד לביתו של שמעון בבית פגי, שם בחר להתבודד ולהתאבל. כל השליחים סבלו, אך הם סבלו יותר מפחד, אבל ובושה מאשר מספק וייאוש.
בביתו של ניקודמוס התקבצו יחד דוד זבדיה ויוסף הרמתי כמו גם שניים עשר או חמישה עשר מתלמידיו המובילים של ישוע בירושלים. בביתו של יוסף הרמתי נקבצו בין חמש עשרה לעשרים מן המאמינות המובילות שבקרב הנשים. רק הנשים הללו שהו בביתו של יוסף, והן נשארו בבית במשך כל השבת ומוצאי השבת, ולכן לא ידעו על שומרים שעמדו על המשמר בקבר; הן אף לא ידעו על אבן הגולל השנייה שסתמה את הקבר ועל החותם של פילטוס שהושם על שתיהן.
עם הפציע השחר במזרח, מעט לפני השעה שלוש בבוקר יום ראשון זה, יצאו חמש מן הנשים לכיוון קברו של ישוע. הן הכינו כמות גדולה של משחות חניטה מיוחדות ונשאו עמן תכריכי בד רבים. הן התכוונו למשוח את גופתו של ישוע במשחות החניטה ולעטוף אותו כראוי בתכריכים חדשים.
ואלה הנשים שיצאו למשימת משיחת גופתו של ישוע: מרים המגדלית, מרים אם התאומים לבית חלפי, שלומית אם האחים לבית זבדיה, יוֹחָנַה אשת חוּזַה, ושושנה בתו של עזרא מאלכסנדריה.
בערך בשעה שלוש ושלושים הגיעו חמשת הנשים לקבר הריק. עת חלפו דרך שער דמשק, הן פגשו קבוצת חיילים שנסה אל עבר העיר בפניקה, ובשל כך עצרו למשך דקות מספר; אך המשיכו בדרכן כששום דבר אחר לא קרה.
הן הופתעו מאוד למראה אבן הגולל שהוזזה ממקומה מפתח הקבר, שכן בדרכן שאלו את עצמן, ״מי יעזור לנו לגלול את אבן הגולל?״ הן הניחו את משאן והחלו להתבונן זו בזו בפחד ובתמיהה גדולה. בזמן שעמדו שם, רועדות מפחד, העזה מרים המגדלית ללכת מסביב לאבן הקטנה ולהיכנס לתוך מערת הקבר הפתוחה. הקבר הזה שנבה יוסף שכן בגנו, על גבעה שבצד המזרחי של הדרך , והוא אף פנה מזרחה. בשעת שחר זו כבר היה מספיק אור שאפשר למרים להתבונן אל עבר המקום שהו נוחה גופתו של ׳המאסטר׳ ולהבחין בכך שנעלמה. במדף הסלע עליו הונח ישוע הבחינה מרים רק במטפחת הפנים, במקום בו נח ראשו, ובתחבושות בהן נעטף אשר נותרו שם על הסלע ממש כשם שהיו לפני שההוויות השמימיות לקחו את הגופה. הסדין שעטף נח למרגלות גומחת הקבר.
מרים השתהה בפתח הקבר מספר רגעים (היא לא הצליחה להיטיב לראות מיד עם כניסתה לקבר), ואז כשראתה שגופתו של ישוע נעלמה ונותרו רק התכריכים בקעה מפיה קריאת בהלה וחרדה. כל הנשים היו עצבניות מאוד; הן היו מבוהלות מאוד מאז שראו את החיילים אחוזי הפניקה בשערי העיר, וכשמרים צעקה בחרדה, אימה אחזה בהן והן נסו בבהלה. הן המשיכו לרוץ ללא עצירה עד שהגיעו לשער דמשק. אז גבר מצפונה של יוחנה על כך שזנחו את מרים; היא שכנעה את חברותיה לשוב אל הקבר.
כשהתקרבו לקבר, רצה אליהם המגדלית המפוחדת, אשר פחדה אף גבר כשיצאה מן הקבר ולא מצאה את אחיותיה, והכריזה בהתרגשות: ״הוא לא שם – הם לקחו אותו!״ היא הובילה אותן לקבר, וכולן נכנסו וראו שהוא ריק.
כל חמשת הנשים ישבו על הסלע ליד הכניסה ודנו במצב. עדיין לא עלה בדעתן שישוע קם לתחייה. הן היו לבדן כל השבת, ושיערו שהגופה הועברה למקום משכב אחר. אך בעת שניסו לפתור את הדילמה, הן לא הצליחו להסביר מדוע התכריכים נראו מסודרים; כיצד היה ניתן להעביר משם את הגופה כשהתכריכים בה נעטפה נשארו בשלמותם בדיוק במקום בו הונחו על מדף הסלע שבקבר?
עת ישבו שם הנשים, בשעות הבוקר המוקדמות של יום חדש זה, הן התבוננו הצידה והבחינו בזר שעמד שם בשקט וללא ניע. הן שוב נבהלו לרגע, אך מרים המגדלית רצה אליו, ומכיוון שסברה שאולי היה שומר הגן פנתה אליו ואמרה, ״לאן לקחתם את ׳המאסטר׳? איפה הוא נקבר? אמור לנו ונלך לקחת אותו.״ כאשר הזר לא השיב למרים, החלה היא לבכות. אז דיבר אליהן ישוע ואמר, ״את מי אתם מחפשים?״ אמרה מרים: ״אנחנו מחפשים את ישוע אשר הובא למנוחות בקברו של יוסף, אך נעלם. אתה יודע לאן לקחו אותו?״ אמר אז ישוע: ״האם ישוע זה לא אמר לכם, כשהיה בגליל, שהוא ימות אך יקום שוב לתחייה?״ דברים אלה הבהילו את הנשים, אך ׳המאסטר׳ השתנה כל כך עד שהן לא הכירו אותו, כשגבו לאור הדמדומים. בעוד הן מהרהרות בדבריו, הוא פנה למגדלית בקול מוכר ואמר, ״מרים.״ כששמעה את הפנייה בקול המוכר והאוהד, היא זיהתה את קולו של ׳המאסטר׳, רצה לכרוע ברך לפניו וקראה, ״מורי ורבי!״ כל הנשים זיהו כי מדובר ׳במאסטר׳ אשר עמד לפניהן בדמות רבת הדר, ומיהרו לכרוע ברך לפניו.
עיני אנוש אלה הצליחו לראות את דמותו המורונטית של ישוע בשל הסעד המיוחד של המתמירים, האמצעיונים, ואישיויות מורונטיות מסוימות אשר התלוו לישוע.
אמר ישוע כשביקשה מרים לחבק את רגליו: ״אל תגעי בי מרים, שכן אינני כשהייתי בגוף. אהיה עמכם בצורה זו לזמן מה לפני שאעפיל ׳לאב׳. אך לכו כולכן ואמרו לשליחי – ולפטרוס – שקמתי לתחייה, וששוחחתן עמי.
לאחר שהתאוששו מן השוק והתדהמה, מיהרו הנשים חזרה לעיר ולביתו של אליהו מרקוס, שם סיפרו לעשרת השליחים את כל אשר אירע; אך השליחים נטו שלא להאמין להן. בתחילה סברו שהנשים ראו חזיון, אך כאשר מרים המגדלית חזרה על דבריו של ישוע, וכאשר שמע פטרוס את שמו, הוא מיהר לרוץ מן האולם העליון, ואחריו רץ יוחנן, והם מיהרו כדי לראות זאת במו עיניהם.
הנשים שבו וסיפרו אודות השיחה שלהן עם ישוע לשאר השליחים, אך הם לא האמינו; ולא הלכו לברר זאת בעצמם כפי שעשו פטרוס ויוחנן.
בזמן ששני השליחים רצו אל עבר גולגותא ולקבר של יוסף, מחשבותיו של פטרוס נדו בין פחד לתקווה; הוא פחד לפגוש את ׳המאסטר׳, אך תקוותו ניעורה בשל העובדה שישוע שלח מסר במיוחד בשבילו. הוא היה משוכנע למחצה שישוע אכן היה בחיים; הוא זכר את הבטחתו לקום לתחייה ביום השלישי. מוזר לציין שהוא לא זכר הבטחה זו מאז הצליבה ועד לרגע הזה, כשרץ צפונה ברחובות ירושלים. כשמיהר יוחנן אל מחוץ לעיר, מלאה נשמתו בגל של אקסטזה של אושר ותקווה. הוא היה משוכנע למחצה שהנשים אכן ראו את ׳המאסטר׳ שקם לחייה.
יוחנן, אשר היה צעיר מפטרוס, השיג אותו והגיע ראשון לקבר. יוחנן השתהה ליד הפתח, הציץ בקבר וראה שהוא בדיוק כפי תיארה מרים. מהר מאוד הגיע שמעון פטרוס, נכנס וראה את הקבר הריק שעליו מונחים התכריכים באופן כה מוקפד. כאשר יצא פטרוס, נכנס יוחנן בעצמו וראה את כל זאת, ואז ישבו שניהם על הסלע כדי לחשוב על המשמעות של כל מה שראו ושמעו. הם ישבו שם והפכו בדעתם את כל מה שנאמר להם אודות ישוע, אך לא הצליחו להבין בדיוק מה אירע.
בתחילה הציע פטרוס שהקבר נשדד, שאויבים גנבו את הגופה ואולי שיחדו את השומרים. אך יוחנן טען שאם הקבר היה נשדד, הוא לא היה נותר כה מסודר ואף העלה את השאלה כיצד התכריכים נותרו מאחור, ומסודרים כל כך. ושוב שבו לקבר והתבוננו מקרוב בתכריכים. כשיצאו מן הקבר בפעם השנייה, הם מצאו שמרים המגדלית שבה לשם, ועמדה מתייפחת בכניסה. מרים הלכה לשליחים מתוך אמונה שישוע קם לתחייה אך כאשר כולם סרבו להאמין לדיווח שלה, היא התייאשה ונכנסה לדיכאון. היא השתוקקה לחזור לקרבת הקבר, למקום בו שמעה את קולו המוכר של ישוע.
לאחר שפטרוס ויוחנן עזבו, מרים נותרה שם ׳והמאסטר׳ הופיע בפניה שוב ואמר: ״אל תטילי ספק; היי אמיצה והאמיני במה שראית ושמעת. שובי לשליחי ואמרי להם שוב שקמתי לתחייה, שאופיע בפניהם ושאז אלך לפניהם לגליל כפי שהבטחתי.״
מרים מיהרה לבית מרקוס ואמרה לשליחים ששוחחה שוב עם ישוע, אך הם לא האמינו לה. אך כאשר עם שובם של פטרוס ויוחנן, הם הפסיקו ללעוג לה והתחילו לפחד ולחשוש.
ישוע, שקם לתחייה, מתכונן כעת לבלות זמן קצר באורנטיה כדי לחוות את הקריירה המורונטית של בן אנוש מן העולמות. אף כי את הזמן הזה יבלה בעולם בו התגשם בגוף, חוויה זו תהא בכל המובנים מקבילה לזו של בני התמותה של שטניה שחולפים דרך החיים המורונטיים המתקדמים של שבעת העולמות העליונים של ירושֵם.
כל העוצמה הבועה בישוע – מתת החיים – ואשר אִפשרה לו לקום לתחייה מן המתים, היא היא מתת חיי הנצח אותה יעניק למאמיני המלכות, ואשר אפילו כעת מבטיחה את תחייתם ושחרורם מכבלי המוות הטבעי.
בני התמותה של העולמות ישכימו בבוקר תחייתם עם אותו גוף מעבר מורונטי עמו קם ישוע מן הקבר בבוקר יום ראשון זה. בגוף מסוג זה לא זורם דם, והוויות מסוג זה אינן ניזונות ממזון חומרי רגיל; יחד עם זאת, הצורות המורונטיות הללו הינן אמיתיות. כאשר המאמינים השונים ראו את ישוע לאחר תחייתו, הם אכן ראו אותו; הם לא נפלו קורבן לאשליה העצמית של חזיונות או הזיות.
אמונה אמיתית בתחייתו של ישוע היוותה את גרעין האמונה של כל זרמי תורת הבשורה המוקדמים. מורי הבשורה בירושלים, באלכסנדריה, באנטיוכיה ובפילדלפיה היו כולם מאוחדים באמונה בסיסית זו בתחייתו של ׳המאסטר.
כשמתבוננים בתפקיד המשמעותי שנטלה על עצמה מרים המגדלית בהכרזה על תחייתו של ׳המאסטר׳, ראוי לזכור שמרים הייתה הדוברת הראשית של סגל הנשים, כפי שפטרוס שימש עבור הגברים. מרים לא עמדה בראש הנשים שפעלו, אך שימשה כמורה הראשית וכדוברת שלהן. מרים הפכה לאישה שקולה מאד, ומשום כך התעוזה שבה דיברה לגבר אותו חשבה לגנן של הגן של יוסף מעידה על האימה שאחזה בה כאשר מצאה את הקבר ריק. היו אלה הצער והאהבה העמוקים שחשה, שלמות מסירותה, אשר גרמו לה לשכוח, רק לרגע, את האיסור שחל על אישה יהודייה לפנות לגבר זר.
השליחים לא רצו שישוע יעזוב אותם; משום כך, הם לא החשיבו את אמירותיו על כך שימות, ואף לא את הבטחתו לקום שוב. הם לא ציפו לתחייה כשזו התרחשה, וסרבו להאמין בה עד שפשוט היו מוכרחים, אל מול הוכחות ללא רבב וזו של התנסותם שלהם.
לאחר שהשליחים סרבו להאמין לדיווח של חמשת הנשים אשר תיארו את העובדה שראו ושוחחו עם ישוע, חזרה מרים המגדלית לקבר ואילו האחרות הלכו לביתו של יוסף, שם תיארו את חוויתם לבתו ולשאר הנשים. הנשים האמינו לדיווח. מעט לאחר השעה שש בבוקר, הלכו בתו של יוסף הרמתי וארבעת הנשים האחרות שראו את ישוע לביתו של ניקודמוס וסיפרו את על המאורעות ליוסף, לניקודמוס, לדוד זבדיה ולשאר הגברים שהיו שם. ניקודמוס והאחרים הטילו ספק באמיתות הסיפור, הם הטילו ספק בכך שישוע קם לתחייה; הם שיערו שהיהודים לקחו את הגופה. יוסף ודוד נטו להאמין לדיווח, ולכן מיהרו לבדוק את הקבר ומצאו כי הכל תאם לדיווח של הנשים. הם היו האחרונים לראות את הקבר במצבו זה, משום שהכוהן הגדול שלח את מפקד משמר המקדש לקבר בשעה שבע וחצי ופקד עליו לקחת את התכריכים. המפקד עטף אותם בסדין כותנה והשליך אותם לתהום ממצוק סמוך.
מו הקבר, הלכו דוד ויוסף ישירות לביתו של אליהו מרקוס, שם נפגשו עם עשרת השליחים באולם העליון. רק יוחנן זבדיה נטה להאמין שישוע קם לתחייה, וגם הוא היה רחוק מלהאמין בלב שלם. פטרוס האמין בהתחלה, אך נמלא ספקות גדולים כאשר לא הצליח למצוא את ׳המאסטר׳. כולם נטו להאמין שיהודים לקחו את הגופה. דוד לא התווכח עמם, אך אמר כשיצא: ״אתם השליחים, ואתם צריכים להבין את הדברים האלה. אני לא אתווכח אתכם, אך יחד עם זאת אלך לביתו של ניקודמוס. שם קבעתי להיפגש עם שליחי הבוקר, ולאחר שיגיעו, אשלח אותם למשימתם האחרונה, לבשר את תחייתו של ׳המאסטר׳ מן המתים. שמעתי את ׳המאסטר׳ אומר שלאחר שימות, יקום ביום השלישי, ואני מאמין לו.״ לאחר דבריו אליו לשגרירי המלכות המדוכאים והמיואשים, יצא דוד, אשר מינה עצמו למנהל התקשורת והמודיעין. בדרכו החוצה מן האולם העליון, הניח בחיקו של מתי לוי את שק הכסף של יהודה, אשר הכיל את כל כספי קבוצת השליחים.
בערך בשעה תשע ושלושים הגיעו אחרוני עשרים וששה השליחים של דוד לביתו של ניקודמוס. דוד מיד קיבץ אותם בחצר רחבת הידיים ופנה אליהם כך:
״אישי ואחי, כל הזמן הזה שרתתם אותי בהתאם לשבועת האמונים שנשבעתם לי וזה לזה, ואני קורא לכם להעיד כי מעולם לא שלחתי אתכם עם מידע כוזב. אני עומד לשלוח אתכם למשימתכם האחרונה כשליחיה המתנדבים של המלכות, ובזה אני משחרר אתכם משבועתכם ומפזר את סגל השליחים. אישי, אני מכריז בפניכם כי סיימנו את עבודתנו. ׳המאסטר׳ לא נזקק יותר לשליחים בני תמותה; הוא קם לתחייה. הוא אמר לנו לפני שנעצר שימות ויקום לתחייה ביום השלישי. ראיתי את הקבר – הוא ריק. שוחחתי עם מרים המגדלית וארבע הנשים האחרות, שסיפרו שדיברו עם ישוע. אני מפזר אתכם כעת, נפרד מכם לשלום, והמסר שאני מפקיד בידיכם למאמינים הוא: ׳ישוע קם לתחייה; הקבר ריק.׳״
מרבית הנוכחים ניסו להניא את דוד מלעשות זאת. אך הם לא הצליחו להשפיע עליו. הם ביקשו לשכנע את השליחים, אך אלה לא הקשיבו לספקות. וכך, מעט לפני השעה עשר בבוקר יום ראשון זה, יצאו עשרים וששה השליחים לדרך, להיות הראשונים לבשר את עובדת האמת כי ישוע קם לתחייה. והם יצאו למשימה זו כפי שעשו פעמים רבות לפני כן, מתוך השבועה שנשבעו לדוד וזה לזה. הגברים הללו בטחו מאוד בדוד. הם יצאו למשימתם אפילו מבלי שהשתהו לשוחח עם אלה שראו את ישוע; הם האמינו לדברי דוד כפשוטם. מרביתם האמינו למה שדוד אמר להם, ואפילו שאלה שהטילו מעט ספק נשאו את המסר באותה אמינות ומהירות.
השליחים, הסגל הרוחני של המלכות, מקובצים היום באולם העליון, מלאים בחששות וספקות, ואילו ההדיוטות הללו, אשר מייצגים את הניסיון הראשון ליצור חברה המבוססת על אחוות האדם של בשוֹרת ׳המאסטר׳, יוצאים בפקודת מנהיגם האמיץ, היעיל, לבשר את העובדה ׳שגואל׳ עולם ויקום קם לתחייה. והם מעניקים שירות חשוב זה עוד לפני שנציגיו הנבחרים מוכנים להאמין לדבריו או לקבל את הראיות שהציגו עדי הראייה.
העשרים וששה הללו יצאו לביתו של אלעזר בבית עניא ומשם לכל מרכזי המאמינים, מבאר שבע שבדרום ועד דמשק וצידון שבצפון; ומפילדלפיה במזרח ועד אלכסנדריה במערב.
לאחר שדוד נפרד מאחיו, הוא הלך לביתו של יוסף לקחת את אמו, ומשם יצאו לבית עניא והצטרפו למשפחתו של ישוע שהמתינה. דוד נשאר שם עם מרתה ומרים עד לאחר שמכרו את רכושם והתלווה אליהן במסען להצטרף לאחיהן אלעזר בפילדלפיה.
בערך שבוע לאחר מכן, לקח יוחנן זבדיה את מרים אם ישוע לביתה בבית צידה. אחיו הבכור של ישוע, יעקב, נותר עם משפחתו בירושלים. רות נותרה בבית עניא עם אחיותיו של אלעזר. שאר בני משפחתו של ישוע חזרו לגליל. דוד זבדיה יצא בראשית יוני מבית עניא לכיוון פילדלפיה יחד עם מרתה ומרים, יום לאחר שנישא לרות, אחותו הצעירה של ישוע.
מן הרגע בו קם לתחייה בצורתו המורונטית ועד להרקעתו הרוחנית מעלה, ישוע הופיע תשעה עשרה פעמים בדמות נראית לעין בפני מאמיניו שבארץ. הוא לא הופיע בפני אויביו וגם לא בפני מי שלא יכול היה להפיק תועלת רוחנית מהופעתו בדמות נראית לעין. הופעתו הראשונה הייתה בפני חמשת הנשים, ליד הקבר; השנייה, בפני מרים המגדלית, אף היא בסמוך לקבר.
הופעתו השלישית התרחשה בבית עניא, בערך בצהרי יום ראשון זה. מעט לאחר צהרי היום, עמד יעקב, אחיו המבוגר ביותר של ישוע, בסמוך לקבר הריק של אחיהן של מרתה ומרים שקם לתחייה, והגה בחדשות שהביאו שליחיו של דוד אך שעה אחת קודם לכן. יעקב תמיד נטה להאמין במשימתו של אחיו הבכור עלי אדמות, אך זה מכבר איבד את הקשר עם עבודתו של ישוע והתמלא בספקות גדולים ביחס להכרזות שהכריזו השליחים מאוחר יותר לגבי היותו המשיח. המשפחה כולה נבהלה והייתה מבולבלת מאד מן החדשות שהביאו השליחים. ובעת שיעקב עמד מול הקבר הריק של אלעזר, הגיעה לשם מרים המגדלית והחלה לספר למשפחה בהתרגשות אודות חוויותיה בשעות הבוקר המוקדמות בקבר של יוסף. עוד בטרם סיימה, הגיעו דוד זבדיה ואמו. רות האמינה, כמובן, לדיווח, וגם יהודה האמין לו לאחד ששוחח עם דוד ושלומית.
בינתיים, בעוד הם מחפשים אחר יעקב ועוד לפני שמצאו אותו, בעודו עומד שם בגן את בסמוך לקבר הריק, הוא הרגיש בנוכחות קרובה, כאילו מישהו נגע בו בכתף; וכשנפנה להסתכל, ראה צורה מוזרה הולכת ומופיעה לצדו. הוא היה נדהם מכדי לדבר ומפוחד מכדי לברוח. ואז דיברה אליו הצורה המוזרה ואמרה: ״יעקב, באתי לקרוא לך לשרת את המלכות. שלב ידיים עם אחֵיך ובוא אחרי.״ כאשר שמע יעקב את שמו, הוא ידע שמדובר באחיו הבכור, ישוע, שפונה אליו. הם כולם התקשו, מי יותר ומי פחות, להכיר בצורה המורונטית של ׳המאסטר׳, אך רק מעטים התקשו להכיר את קולו או לזהות את אישיותו המקסימה לאחר שהחל לתקשר עמם.
כאשר יעקב הבין שישוע פונה אליו, הוא החל ליפול על ברכיו וקרא, ״אבי ואחי,״ אך ישוע ביקש ממנו לעמוד בעת שדיברו. הם צעדו ברחבי הגן ושוחחו במשך כמעט שלוש דקות; הם שוחחו על חוויות העבר ועל הצפוי בעתיד הקרוב. כשהתקרבו לבית, אמר ישוע: ״להתראות, יעקב, עד שאברך את כולכם יחד.״
יעקב רץ לתוך הבית, אפילו בעת שחיפשו אותו בבית פגי, וקרא: ״ממש עכשיו ראיתי את ישוע ושוחחתי איתו, פגשתי אותו. הוא לא מת; הוא קם לתחייה! הוא נעלם אל מול עיני ואמר, ׳להתראות, יעקב, עד שאברך את כולכם יחד.׳״ מיד עם סיום דבריו, חזר יהודה, ואז סיפר לטובת יהודה מחדש אודות המפגש שלו עם ישוע בגן. כעת כולם החלו להאמין בתחייתו של ישוע. כעת הכריז יעקב שאיננו מתכוון לחזור לגליל, ודוד קרא: ״לא רק נשים נרגשות ראו אותו; אפילו גברים אמיצים החלו לראות אותו. אני מצפה לראות אותו בעצמי.״
דוד חיכה אך מעט, שכן הופעתו הרביעית של ישוע לעיני אדם אירעה מעט לפני השעה שתיים בביתן של מרתה ומרים, כאשר נגלה לעיני כל בני משפחתו הארצית וחבריהם, כעשרים איש סך הכל. ׳המאסטר׳ הופיע ליד הדלת האחורית הפתוחה ואמר: ״שלום עליכם. ברכות לכל מי שפעם היו קרוביי ולאחי ואחיותיי למלכות השמים. כיצד הטלתם ספק? מדוע התמהמהתם כל כך בטרם בחרתם ללכת בלב שלם אחר אור האמת? בואו, אפוא, הצטרפו לאחוות ׳רוח האמת׳ במלכות ׳האב׳.״ הוא העלם מעיניהם ממש כשהחלו להתאושש מן השוק הראשוני שאחז בהם ונעו לקראתו כאילו כדי לחבקו.
הם ביקשו כולם למהר לעיר ולספר לשליחים אחוזי הספקות את מה שאירע, אך יעקב עצר בעדם. רק מרים המגדלית הורשתה לשוב לביתו של יוסף. יעקב אסר עליהם לפרסם את הביקור המורונטי הזה בשל דבר מה שישוע אמר לו בזמן שיחתם בגן. אך יעקב מעולם לא גילה לאיש יותר אודות שאירע בפגישתו עם ׳המאסטר׳ שקם לתחייה באותו ביום בבית אלעזר שבבית עניא.
הופעתו המורונטית החמישית של ישוע לעיני אדם אירעה בנוכחותן של כעשרים וחמש נשים מאמינות שהתקבצו בביתו של יוסף הרמתי, בערך בשעה ארבע ורבע אחר הצהריים של אותו יום ראשון. מרים המגדלית הגיעה לביתו של יוסף רק כמה דקות לפני הופעה זו. יעקב, אחי ישוע, ביקש ממנה שלא לספר דבר אודות הופעתו של ׳המאסטר ׳בבית עניא. אך הוא לא ביקש את מרים להימנע מלספר אודות המאורע לאחיותיה המאמינות. ולכן, לאחר שמרים השביעה את כל הנשים לשמור על סוד, היא החלב לספר להן את שאירע ממש זמן קצר לפני כן בזמן ביקורהּ אצל משפחתו של ישוע בבית עניא. וממש באמצע הסיפור המרגש הזה, נפלה עליהן לפתע דממה; הן ראו בקרבן את דמותו של ישוע שקם לתחייה. הוא ברך אותן ואמר: ״שלום עליכן. באחוות המלכות לא יהיו יהודים ולא גויים, לא עשירים ולא עניים, לא בני חורין ולא עבדים, לא גברים ולא נשים. אתן נקראות לבשר את החדשות הטובות אודות חירות האנושות שמניבה בשורת היות האדם בנו של האל במלכות השמים. לכו לקצוות עולם ובשרו בשורה זו, תנו תוקף לאמונת המאמינים בה. ועת תעשו כן, אל תשכחו לסעוד את החולים ולחזק את חלשי הלב ומוכי הפחדים. ואני אהיה תמיד עמכן, עד לקצוות עולם.״ לאחר שסיים דברים אלה, נעלם מעיניהן, והנשים השתטחו אפיים ארצה וסגדו בדממה.
מכל חמשת ההופעות המורונטיות של ישוע עד לאותו רגע, מרים המגדלית הייתה עדה לארבע מהן.
כתוצאה מכך שהשליחים נשלחו בשעות הבוקר וכתוצאה מרמיזות בלתי מוּדעוֹת אודות הופעתו של ישוע בביתו של יוסף, החלה השמועה להתפשט ובשעות הערב המוקדמות הגיעה לאוזני מנהיגי היהודים השמועה שישוע קם לתחייה ושרבים טענו שראו אותו במו עיניהם. חברי הסנהדרין נרעשו לשמע שמועות אלה. לאחר התייעצות חפוזה עם חנן, כינס כֵּיפא פגישה של הסנהדרין לשעה שמונה באותו ערב. במהלך פגישה זו הוחלט לסלק מבתי הכנסיות כל אדם שיזכיר את תחייתו של ישוע. אפילו הוצע להמית כל מי שיטען שראה אותו; אך ההצעה הזו לא הובאה להצבעה משום שהפגישה התפזרה בבלבול שהיה קרוב לפניקה. הם העזו לחשוב שסיימו עם ישוע אחת ולתמיד. הם עמדו לגלות שהצרות האמיתיות שלהם עם האיש מנצרת רק החלו.
׳המאסטר׳ ערך את הופעתו המורונטית הששית בערך בשעה ארבע וחצי, בביתו של אדם בשם פְלַוויוּס, בפני כארבעים מאמינים יוונים שנקבצו שם. בעת שעסקו בדיווחים אודות תחייתו של ׳המאסטר׳, הופיע הוא עצמו ביניהם אפילו שהדלתות היו נעולות, ואמר: ״שלום עליכם. אף כי ׳בן האדם׳ הופיע בארץ בקרב היהודים, הוא בא לסעוד את כל בני האדם. במלכותו של ׳אבי׳ לא יהיו יהודים ולא גויים; אתם כולכם תהיו אחים – בני האלוהים. לכו, אפוא, לקצוות עולם והטיפו לבשורת הגאולה שקיבלתם משגרירי המלכות ואני אהיה עמכם באחוות בני האמונה והאמת של ׳האב׳.״ ולאחר שציווה עליהם כך, נפרד מהם והם לא ראו אותו יותר. הם נשארו בבית כל אותו ערב; הם התייראו ופחדו מכדי לצאת. איש מן היוונים לא עצם עין באותו לילה; הם נשארו ערים כל הלילה ודנו בדברים הללו מתוך תקווה ׳שהמאסטר׳ יבקר אותם שוב. רבים מקרב קבוצת יוונים זו נכחו בגת שמנים כאשר החיילים עצרו את ישוע ויהודה בגד בו בנשיקה.
השמועות אודות תחייתו של ישוע והדיווחים אודות הופעות הרבות לעיני חסידיו החלו לפוץ במהירות וכל העיר הייתה כמרקחה. ׳המאסטר׳ כבר הופיע לעיני בני משפחתו, לעיני הנשים ולעיני היוונים, ועתיד להופיע בקרב השליחים. הסנהדרין עמדה להתחיל לדון בבעיות החדשות הללו שנצבו לפתע פתאום לפתחם של מנהיגי היהודים. ישוע חשב הרבה על שליחיו אך ביקש להניח להם עוד כמה שעות לבדם, כדי שיוכלו להרהר ולחשוב לפני שיבקר אותם.
באֶמַאוֹס, כעשרה קילומטרים ממערב לירושלים, חיו שני אחים, רועי צאן, אשר בילו את שבוע הפסח בירושלים וחזו בקורבנות, בטקסים ובארוחות. קְליאוֹפָּס, האח הבכור, האמין חלקית בישוע; והוא סולק מבית הכנסת בשל כך. אחיו, יעקב, לא האמין, אף כי מאוד הסתקרן ממה ששמע אודות תורתו ופועלו של ׳המאסטר׳.
בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, כחמישה קילומטרים מחוץ לירושלים, כמה דקות לפני השעה חמש, בזמן ששני האחים הללו צעדו אל עבר אמאוס ושוחחו שיחה ערה אודות ישוע, תורתו, פועלו ובמיוחד השמועות שהקבר שלו היה ריק ושנשים מסוימות שוחחו עמו. קליאופס נטה להאמין לדיווחים הללו, אך יעקב התעקש שכל העניין היה כנראה שקרי. בזמן שהתווכחו וצעדו אל עבר ביתם, אירעה הופעתו המורונטית השביעית של ישוע, עת הופיע לצדם בעת שהלכו. קליאופס שמע את ישוע מלמד לעתים מזומנות ואף סעד עמו מספר פעמים בביתם של מאמיניו בירושלים. אך הוא להכיר את ׳המאסטר׳ אפילו כאשר זה שוחח עמם בחופשיות.
אמר ישוע, לאחר שצעד עמם מרחק קצר: ״על מה דברתם בכזה רגש כשפגשתים אתכם?״ ולאחר שדיבר, הם נעמדו והתבוננו בו בהפתעה מהולה בעצב. אמר קליאופס: ״הייתכן שהיית בירושלים ואינך יודע מה קרה לא מזמן?” שאל אז ׳המאסטר׳, ״אילו דברים?״ ענה קליאופס: ״אם אתה לא יודע על זה, אתה היחיד בירושלים שלא שמע את השמועות אודות ישוע מנצרת, אשר היה נביא גדול, במילה ובמעשה, מול האדם והמקום. הכוהנים הגדולים והשליטים שלנו הסגירו אותו לרומאים ותבעו מהם לצלוב אותו. הבן, רבים מאתנו קיוו שהוא יהיה זה שיגאל את ישראל מעול הגויים. אבל זה עוד לא הכל. היום הוא היום השלישי מאז נצלב, ונשים מסוימות הדהימו אותנו היום כשהכריזו שממש היום, מוקדם בבוקר, הן הלכו לקבר שלו ומצאו אותו ריק. ואותן נשים התעקשו על כך שהם שוחחו עם האדם הזה; הם טוענות שהוא קם לתחייה מן המתים. וכאשר הנשים דווחו על כך לגברים, שניים משליחיו רצו לקבר ואף הם מצאו שהוא ריק״ – ואז יעקב קטע את דברי אחיו ואמר, ״והם לא ראו את ישוע.״
ובזמן שהמשיכו ללכת, אמר להם ישוע: ״כמה לאט אתם מבינים את האמת! אם תספרו לי שדברתם על תורתו של אדם זה, הרשו לי להאיר את עיניכם שכן אני מכיר את תורתו יותר מכם. האם לא תזכרו שישוע זה תמיד לימד שמלכותו אינה מן העולם הזה, וכי כל בני האדם, באשר הם בני האלוהים, ימצאו חירות וחופש באושר הרוחני של אחוות השירות האוהב במלכות חדשה זו של אמת אהבתו של ׳אבינו׳ שבשמיים? האם לא תזכרו כי ׳בן האדם׳ הזה הכריז על גאולת האל לכל בני האדם, סעד את החולים והפגועים ושחרר את אלה שהשתעבדו לפחד ולרוע? אינכם יודעים שאדם זה מנצרת אמר שליחיו שהוא חייב ללכת לירושלים, להימסר לידי אויביו אשר ימיתו אותו, ושהוא יקום ביום השלישי? האם לא נאמרו לכם כל אלה? האם מעולם לא קראתם בתורה על התשועה ליהודי ולגוי, ככתוב ונברכו כל משפחות האדמה; ישמע שוועת הנזקקים וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ; וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ? שגואל כזה יהיה כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עייפה. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יישא. שייפקח עיניים עִוְרוֹת ויוציא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מן החושך ואל מלא האור; שכל יושבי חושך יראו שוב את אורה המלא של גאולת העד. שיחבוש את נִשְׁבְּרֵי הלֵב, יקרא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים בפחד וברשע פְּקַח קוֹחַ. שינחם את כל האבלים וייתן להם שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תהילה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. שיהיה חמדת כל הגויים ושמחת עד לכל מבקשי הצדק. ׳שבן׳ האמת והצדק יזרח על העולם באור מרפא ומעוז ישועות; אפילו שיושיע את האובדים מחטאם; שאכן יבקש ויושיע את אֶת הָאֹבֵד. שלא יחסל את החלשים אלא ישביע את כל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה. שכל המאמין לו יֶשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם. שימלא את כולם ברוח הקודש, וכי ׳ורוח אמת׳ זו תהיה בְקִרְבּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נובעים לְחַיֵּי הָעוֹלָם. האם לא הבנתם כמה גדולה הייתה בשורת המלכות שנתן לכם אדם זה? אינכם מבינים את גול הגאולה שכבר קיבלתם?״
וכך התקרבו לכפר מגוריהם של האחים. האחים לא פצו פה מהרגע שישוע החל ללמד אותם. וכשהתקרבו לביתם הפשוט, ישוע עמד להיפרד מהם וללכת במורד הדרך, אך הם אילצו אותו להיכנס ולהישאר איתם. הם טענו שהייתה זו כבר שעת לילה ושהוא צריך ללון איתם. לבסוף הסכים ישוע, ומעט לאחר שנכנסו לבית הם ישבו לסעוד. הם נתנו לו את הלחם לברך עליו, וכשהחל לבצוע ולהעביר להם, נפקחו עיניהם וקליאופס הבחין שהאורח שלהם הוא ׳המאסטר׳ בכבודו ובעצמו. כאשר אמר, ״זה ׳המאסטר׳ -,״ מעלם ישוע המורונטי מעיניהם.
והם אמרו זה לזה, ״לא פלא שהלב שלנו בער כשדיבר אלינו בזמן שהלכנו בדרך! וכשפקח את עינינו להבין את הכתוב בתורה!״
הם לא המתינו כדי לסיים את האורחה. הם ראו את ׳המאסטר׳ המורונטי ורצו מביתם חזרה לירושלים כדי להפיץ את הבשורות הטובות ׳שהגואל׳ קם לתחייה.
בערך בשעה תשע באותו ערב, וממש לפני ׳שהמאסטר׳ הופיע בפני העשרה, התפרצו שני האחים הנרגשים לאולם העליון בו היו השליחים, הכריזו על כך שראו את ישוע ודיברו איתו. הם סיפרו את כל מה שישוע אמר להם ואיך לא הבינו שזה הוא עד שבצע מן הלחם.
אותו יום ראשון של התחייה היה יום איום ונורא בחייהם של השליחים; עשרה מהם בילו את מרבית היום באולם עליון, מאחורי דלתיים סגורות. הם חשבו לנוס מירושלים, אך חששו שסוכני הסנהדרין יעצרו אותם אם ימצאו אותם מחוץ לעיר. תומאס שקע בצרותיו לבדו בבית פגי. היה לו טוב יותר אילו היה נשאר עם חבריו השליחים ומסייע להם להכווין את הדיונים למישור מועיל יותר.
במשך כל היום טען יוחנן שישוע קם לתחייה מן המתים. הוא הזכיר להם לא פחות מחמש פעמים בהן ׳המאסטר׳ הכריז שיקום שוב ולפחות שלוש פעמים בהן התייחס ליום השלישי. דעתו של יוחנן השפיעה עליהם מאוד, בייחוד על אחיו יעקב ועל נתנאל. יוחנן היה משפיע עליהם יותר אילו לא היה הצעיר שבחבורה.
הבידוד שלהם תרם רבות לצרותיהם. יוחנן מרקוס עדכן אותם ביחס להתפתחויות סביב למקדש וסיפר להם על חרושת השמועות שנפוצה בעיר, אך לא עלה בדעתם לאסוף חדשות מקבוצות המאמינים השונות לעיניהם כבר הופיע ישוע. עד כה קיבלו שירות מסוג זה משליחיו של דוד, אך אלה כולם כבר נשלחו למשימתם האחרונה לבשר את התחייה לקבוצות המאמינים שגרו הרחק מירושלים. לראשונה מזה שנים, הבינו השליחים עד כמה הסתמכו על שליחיו של דוד כדי ללמוד מדי יום על המתרחש במלכות.
במשך כל היום, פטרוס, כפי שאופייני לו, התנודד רגשית בין תקווה לספק ביחס לתחייתו של ׳המאסטר׳. הוא לא הצליח לשכוח את מראה התכריכים שנחו שם בקבר כאילו ישוע ״נעלם מתוכם.״ ״אבל,״ סבר פטרוס, ״אם קם לתחייה ויכול להופיע לעיני הנשים, מדוע לא הופיע לעינינו, השליחים?״ עצב עלה בלבו של פטרוס כשחשב שאולי ישוע לא מופיע לעיניהם בגלל נוכחותו שלו בקרב השליחים והעובדה שהתכחש אליו באותו הלילה, בחצר ביתו של חנן. ואז נמלא שמחה בשל החדשות שבשרו הנשים, ״לכו ספרו לשליחי – ולפטרוס.״ אך אם בחר להתעודד ממסר זה פירושו של דבר שנדרש להאמין שהנשים אכן ראו ושמעו את ׳המאסטר׳ שקם לתחייה. וכך התנודד פטרוס בין תקווה לספק עד לשעה שמונה בערב, אז יצא לחצר. פטרוס ביקש להתבודד קצת מחברת השליחים כדי לא למנוע מישוע להופיע לעיניהם בשל כך שהוא עצמו התכחש ׳למאסטר׳.
יעקב זבדיה הציע בהתחלה שכולם ילכו לקבר; הוא היה בעד לעשות משהו כדי לרדת לפשר התעלומה. היה זה נתנאל שעצר אותם מלצאת החוצה ולהופיע בציבור והזכיר להם את אזהרתו של ישוע שלא יסכנו את חייהם לשווא כעת. עד לצהרי היום הסכים יעקב להמשיך ולהמתין. הוא לא אמר הרבה; הוא היה מאוד מאוכזב שישוע לא הופיע לעיניהם, אך לא ידע אודות הופעותיו הרבות של ׳המאסטר ׳לעיני אחרים, קבוצות ויחידים.
אנדראס הקשיב הרבה היום. הוא היה מבולבל מאוד מן המצב ונמלא ספקות לא מעטים, אך לפחות הרגיש תחושה מסוימת של שחרור מאחריות להכוונת חבריו השליחים. הוא היה אסיר תודה ׳שהמאסטר׳ שחרר אותו מעול ההנהגה לפני שהחלו הזמנים המאתגרים.
עצתו הפילוסופית האופיינית של נתנאל הייתה היחידה שתמכה בקבוצה יותר מפעם אחת במשך שעותיו הטרגיות והמתישות של היום הזה. במשך כל היום, הוא היווה את גורם ההשפעה השולט בקרב העשרה. הוא לא ביטא אפילו פעם אחת את דעתו ביחס לאמונתו או חוסר אמונתו בתחייתו של ׳המאסטר׳. אך ככל שחלפו השעות, הוא השתכנע יותר ויותר ונטה להאמין שאכן ישוע מילא את הבטחתו לקום מחדש.
שמעון הקנאי היה מרוסק מדי מכדי להשתתף בדיונים. רוב הזמן שכב על ספה בפינת החדר ופניו אל הקיר; הוא לא דיבר יותר מחצי תריסר פעמים במשך היום כולו. המושג שלו ביחס למלכות התרסק, והוא לא הצליח להבין שתחייתו של ׳המאסטר׳ הייתה לשנות מהותית את המצב. האכזבה שלו הייתה מאוד אישית ועמוקה מכדי שיוכל להתאושש ממנה מהר כל כך, אפילו לאחר התרחשותו של מאורע מדהים כמו התחייה מן המתים.
מוזר לציין שפיליפוס, שעל-פי-רוב לא התבטא הרבה, דיבר הרבה בשעות אחר הצהריים של יום זה. בשעות הבוקר הוא דיבר אף מעט, אך במשך כל שעות אחר הצהריים שאל את השליחים האחרים שאלות. פטרוס התעצבן משאלותיו של פיליפוס, אך האחרים קיבלו זאת ברוח טובה. בייחוד, עניין את פיליפוס לדעת האם יראו את סימני הצליבה על גופו של ישוע, אם אכן קם לתחייה מן הקבר.
מתי היה מבולבל כהוגן; הוא הקשיב לשיחות של חבריו אך רוב הזמן חשב על הבעיות הכספיות שצפויות להם. בלי תלות בתחייתו של ישוע, לכאורה, יהודה הסתלק, דוד הפקיד את הכספים בידיו והם היו ללא מנהיג אחראי. לפני שמתי הספיק לשקול ברצינות את טיעוניהם ביחס לתחייה, הוא כבר ראה את ׳המאסטר׳ פנים אל פנים.
התאומים לבית חלפי לקחו חלק קטן בלבד בדיונים הרציניים הללו; הם היו עסוקים למדי בענייניהם הרגילים. אחד מהם ביטא את דעת שניהם כשענה לשאלה ששאל פיליפוס: ״איננו מבינים את נושא התחייה, אבל אימא שלנו אומרת שהיא דיברה עם ׳המאסטר׳ ואנחנו מאמינים לה.״
תומאס היה שרוי בעיצומו של אחד מהתקפי הדיכאון והייאוש האופייניים לו. הוא ישן חלק מן היום והלך בגבעות בשאר הזמן. הוא הרגיש את הצורך לחבור לחבריו השליחים, אך הצורך להיות לבד הייתה חזקה יותר.
׳המאסטר׳ דחה את הופעתו המורונטית הראשונה לעיני השליחים בשל מספר סיבות. ראשית, הוא רצה שיהיה להם מספיק זמן, לאחר ששמעו על תחייתו, לחשוב היטב על מה שסיפר להם על מותו ותחייתו כשעדיין היה איתם בגוף. ׳המאסטר׳ רצה שפטרוס יתמודד עם כמה מן הקשיים הייחודיים שלו לפני שהופיע לעיני כולם. שנית, הוא ביקש שתומאס יהיה איתם בזמן הופעתו הראשונה. יוחנן מרקוס מצא את תומאס בביתו של שמעון בבית פגי מוקדם בבוקר יום ראשון זה, וסיפר על כך לשליחים בשעה אחת עשרה. אילו נתנאל או כל שניים מן השליחים היו באים לקחת אותו, תומאס היה חוזר עמם. הוא באמת רצה לחזור, אך בשל האופן בו עזב ערב קודם לכן, הוא היה גאה מכדי לחזור מהר בעצמו. למחרת, נכנס לדיכאון כזה שנדרש לו כמעט שבוע כדי להחליט לחזור. השליחים חיכו לו, והוא לחיכה לאחיו שיחפשו אותו ויבקשו ממנו לחזור אליהם. וכך נותר תומאס בנפרד מהם עד לשבת הבאה בערב, כאשר לאחר רדת החשיכה יצאו פטרוס ויוחנן לבית פגי והביאו אותו עמם חזרה. וזו הסיבה בשלה לא יצאו מיד לגליל לאחר הופעתו הראשונה של ישוע לעיניהם; הם לא רצו ללכת ללא תומאס.
סמוך לשעה שמונה ושלושים בערב יום ראשון זה הופיע ישוע לעיני שמעון פטרוס בגן ביתהּ של משפחת מרקוס. הייתה זו הופעתו המורונטית השמינית. מאז שהתכחש ׳למאסטר׳, העיקו על פטרוס עול כבד ואשמה גדולה. במשך כל יום השבת ויום הראשון הזה, הוא נלחם בפחד שמא, אולי, איבד את מעמדו כשליח. הוא נרעד למראה גורלו של יהודה וחשב שאולי אף הוא בגד ׳במאסטר׳. במשך כל שעות אחר הצהריים הוא חשב שייתכן ונוכחותו בקרב השליחים היא זו אשר מנעה מישוע להופיע לעיניהם, אם אכן קם לתחייה מן המתים. זה היה מצבו של הנפשי ומצב הנשמה של פטרוס כאשר הופיע ישוע בפני השליח המיואש שסבב בין השיחים והפרחים.
כאשר חשב פטרוס על מבטו האוהב של ׳המאסטר׳ בעת שחלף לידו על המרפסת בביתו של חנן, ועת נזכר במסר הנפלא שהביאו עבורו הנשים ששבו מן הקבר הריק מוקדם באותו בוקר, ״לכו וספרו לשליחי – ולפטרוס״ – עת חשב על הבעות החמלה הללו החלה תקוותו להתעלות מעל לספקות והוא נעמד, קפץ את אגרופיו ואמר בקול רם: ״אני מאמין שהוא קם לתחייה מן המתים; אלך ואומר לאֵחַי.״ ועת אמר זאת, הופיעה מולו לפתע דמותו של אדם אשר דיבר אליו בקול מוכר ואמר: ״פטרוס, האויב ביקש אותך, אך אני לא הסכמתי לוותר עליך. ידעתי שההתכחשות שלך אינה מעומק הלב; ומשום כך סלחתי לך עוד לפני שביקשת; אך כעת, עליך להפסיק לחשוב על עצמך ועל צרותיך העכשוויות ולהתכונן לבשר את החדשות הטובות אודות הבשורה ליושבים בחשיכה. אל לך להמשיך ולעסוק במה שאתה יכול להפיק מן המלכות. במקום זאת, עסוק במה שאת יכול לתת לאלה המצויים בעוני רוחני גדול. שמעון, הכן את עצמך לקרב של יום חדש, למאבק בחשיכה הרוחנית ובספקות המרושעים של טבע דעת האדם.״
במשך כמעט חמש דקות התהלכו פטרוס וישוע המורונטי בגן ושוחחו אודות מאורעות העבר, ההווה והעתיד. אז נעלם ׳המאסטר׳ מעיניו ואמר, ״להתראות, פטרוס, עד שאראה אותך לצד אחיך.״
לרגע אחד, מילאה וגדשה את פטרוס ההכרה שהוא שוחח עם ׳המאסטר׳ שקם לתחייה, ושהוא ידע לבטח שהוא עדיין היה שגריר של המלכות. ממש כעת שמע את ׳המאסטר׳ המהולל מאיץ בו לצאת ולהטיף לבשורה. וכשלבו גדוש בכל אלה, הוא רץ לאולם העליון, שם היו חבריו השליחים, והכריז בהתרגשות ובחוסר נשימה: ״ראיתי את ׳המאסטר׳; הוא היה בגן. שוחחתי איתו והוא סלח לי.״
הכרזתו של פטרוס, על כך שראה את ישוע בגן הותירה רשום עמוק חבריו השליחים, והם כמעט ונטשו את הספקות כאשר קם אנדראס והזהיר אותם לבל יושפעו מדיווחו של אחיו יתר על המידה. אנדראס רמז לכך שפטרוס כבר ראה בעבר דברים שלא היו ולא נבראו. אף כי אנדראס לא התייחס במישרין לחזיון בלילה, על הכנרת, כשפטרוס טען שראה את ׳המאסטר׳ בא לקראתם, הוא אמר מספיק כדי שכל הנוכחים יבינו שלכך התכוון. שמעון פטרוס נפגע מאוד מרמיזותיו של אחיו ומיד השתתק ונדם. התאומים הצטערו מאוד על פטרוס, ושניהם ניגשו כדי להביע את אהדתם, לומר שהם מאמינים לו וגם להזכיר שאמם שלהם אף היא ראתה את ׳המאסטר׳.
מעט לאחר השעה תשע בערב, לאחר שקליאופס ויעקב עזבו, ממש בעת שהתאומים לבית חלפי ניחמו את פטרוס ונתנאל גער באנדראס, ובעוד עשרת השליחים היו מכונסים מאחורי דלתות נעולות באולם העליון מחשש למעצרם, הופיע לפתע ׳המאסטר׳ בצורתו המורונטית בקרבם ואמר: ״שלום עליכם. מדוע אתם כל כך מפחדים שהופעתי, כאילו ראיתם רוח רפאים? האם לא סיפרתי לכם אודות הדברים הללו כשהייתי אתכם בגוף? האם לא אמרתי לכם שהכוהנים והשליטים יסגירו אותי כדי להמית אותי, שאחד מכם יבגוד בי ושאקום ביום השלישי? למה תטילו ספק ומדוע כל הדיון אודות הדיווחים של הנשים, של קליאופס ויעקב ואפילו של פטרוס? עד מתי תטילו ספק במילותיי ותסרבו להאמין להבטחותיי? וכעת, משאתם רואים אותי, האם תאמינו? אפילו כעת אחד מכם חסר. לאחר שתתאספו שוב יחד, ולאחר שכולכם תדעו בוודאות כי ׳בן האדם׳ קם מקברו, לכו מיד לגליל. האמינו באלוהים; האמינו זה בזה; וכך תתחילו בשירות החדש במלכות השמים. אשתהה בירושלים עד שאתם תהיו מוכנים לצאת לגליל. שלומי אשאיר לכם.״
לאחר דבריו אלה, בן רגע נעלם ישוע המורונטי מעיניהם. הם כולם נפלו על פניהם, היללו את האל וסגדו ׳למאסטר׳ שלהם שנעלם. הייתה זו הופעתו המורונטית התשיעית של ׳המאסטר׳.
את יום המחרת, יום שני, בילה במלואו עם היצורים המורונטיים שהיו נוכחים באותה העת באורנטיה. המשתתפים בחוויית המעבר המורונטית של ׳המאסטר׳ אשר הגיעו לאורנטיה מנו יותר ממיליון מנהלים מורונטיים ועמיתיהם, יחד עם בני תמותה במעבר מורונטי משבעת העולמות העליונים של שטניה. ארבעים יום בילה ישוע המורונטי במחיצת ההוויות התבוניות הנהדרות הללו. הוא לימד אותם ולמד ממנהליהן אודות חיי המעבר המורונטי כפי שחווים אותם בני התמותה מן העולמות המיושבים של שטניה ביקוריהם בספרות המורונטיות של המערכת.
בערך בחצות יום שני שונתה צורתו המורונטית של ׳המאסטר׳ לשלב ההתקדמות המורונטי השני. בהופעתו הבאה לעיני ילדיו שבארץ הוא כבר היה הוויה מורונטית משלב שתיים. עם התקדמותו של ׳המאסטר׳ בשלבי הקריירה המורונטית שלו, הלך וגבר הקושי הטכני של ההוויות המורונטיות התבוניות ועמיתיהן המתמירים לגרום ׳למאסטר׳ להופיע לעיניים החומריות של בני התמותה.
ישוע ערך את המעבר לשלב המורונטי השלישי ביום ששי, ה-14 באפריל; לשלב הרביעי ביום שני, ה-17; לשלב החמישי ביום שבת, ה-22; לשלב הששי ביום חמישי, ה-27; לשלב השביעי ביום שלישי, ה-2 במאי; לאזרחות בירושֵם ביום ראשון, ה-7; ולחיקם של ׳הגבוהים ביותר׳ בעדנטיה התקבל ביום ראשון, ה-14.
כך השלים מיכאל מנבאדון את שירות ההתנסות שלו ביקום, שכן במהלך משימות המתת הקודמות שלו כבר התנסה באופן מלא בחייהם של בני התמותה המרקיעים של הזמן והמרחב מן השלב שמתחיל במטה הקונסטלציה ועד וכלל השירות במטה יקום העל. החוויות המורונטיות הללו היו האופן בו אכן השלים בהצלחה ׳הבן הבורא׳ של נבאדון את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו ביקום.
הופעתו המורונטית העשירית של ישוע לעיני בני תמותה התרחשה מעט לאחר השעה שמונה ביום שלישי, ה-11 באפריל, בפילדלפיה, שם הופיע לעיני אבנר ואלעזר וכמאה וחמישים מעמיתיהם, לרבות יותר מחמישים מחברי סגל שבעים האוונגליסטים. ההופעה אירעה מעט לאחר שהתחילה פגישה מיוחדת בבית הכנסת אשר אותה זימן אבנר כדי לדון בצליבתו של ישוע ובדיווח שהביא שליחו של דוד לאחר מכן אודות תחייתו. מכיוון שאלעזר, אשר אף הוא הוקם לתחייה, היה חלק מן הקבוצה, הם לא התקשו להאמין לדיווחים שישוע קם לתחייה.
ממש כאשר התחילו אבנר ואלעזר, אשר עמדו יחד על דוכן הנואמים, את הפגישה בבית הכנסת ראה לפתע קהל המאמינים כולו את דמותו של ׳המאסטר׳ מופיעה. הוא צעד קדימה מן המקום בו הופיע, בין אבנר לאלעזר, שאיש מהם לא הבחין בו, ברך את החבורה ואמר:
״שלום עליכם. כולכם יודעים שבשמים יש לנו רק ׳אב׳ אחד, ושיש רק בשורת מלכות אחת – החדשות הטובות אודות מתת חיי הנצח אותם מקבל בן האדם מתוך אמונה. עת תשמחו בנאמנותכם לבשורה, התפללו ׳לאב׳ ולכך שהאמת תגרום לאהבה חדשה וגדולה יותר ללבלב בלבבכם לאחיכם. עליכם לאהוב את כל בני האדם כפי שאהבתי אני אתכם; עליכם לשרת את כל בני האדם כפי ששרתתי אני אתכם. הפגינו אהדה של הבנה וחיבה לאחיכם והצטרפו לכל אחיכם אשר מתמסרים להכרזה על החדשות הטובות, בין אם הם יהודים או גויים, מיוון או מרומא, מפרס או מאתיופיה. יוחנן הקדים והטיף למלכות; אתם כבר הטפתם לבשורה ובעוצמה; היוונים כבר מלמדים את החדשות הטובות; ובקרוב אני אשלח את ׳רוח האמת׳ לנשמות כל אלה, אֵחי, אשר הקדישו את חייהם ללא אנוכיות כדי להאיר את אחיהם היושבים בחשיכה רוחנית. אתם כולכם ילדי האור; ולכן, אל תפלו לסבך אי ההבנות של בני האדם החשדניים וחסרי הסובלנות. אם בחסד האמונה אתם אוהבים באצילות את הבלתי מאמינים, האם לא ראוי שתאהבו באותה המידה את אחיכם המאמינים אשר שוכנים באחוזת האמונה הנרחבת? זכרו, כל בני האדם יידעו שאתם תלמידי על-פי המידה שבה תאהבו זה את זה.
״לכו, אפוא, לקצוות עולם והטיפו לבשורת אבהותו של האל ואחוות האדם לכל העמים והגזעים ותמיד בחרו בחוכמה את אופן הצגת החדשות הטובות לגזעים ולשבטים השונים של המין האנושי. חינם קיבלתם את בשורת המלכות וחינם תבשרו את החדשות הטובות לכול העמים. אל תחששו מהתנגדות הרוע, שכן תמיד אני אהיה עמכם, עד קץ הימים. ואת שלומי אתן לכם.״
ועם המילים, ״את שלומי אתן לכם,״ נעלם מעיניהם. למעט הופעה אחת בגליל, שם ראו אותו מעל חמש מאות מאמינים, הקבוצה הזו בפילדלפיה כללה את המספר הגדול ביותר של בני תמותה שראו אותו בהופעה בודדת.
למחרת בבוקר מוקדם, אפילו בעוד השליחים שהו עדיין בירושלים והמתינו להתאוששותו הרגשית של תומאס, יצאו המאמינים הללו מפילדלפיה לבשר כי ישוע מנצרת קם לתחייה מן המתים.
את יום המחרת, יום רביעי, בילה ישוע ברצף בחברת עמיתיו המורונטיים, ובשעות אחר הצהריים קיבל לביקור נציגים מכל העולמות העליונים של כל המערכות המקומיות בהן ספרות מיושבות בקונסטלציה של נורלטיאדק. כולם שמחו להכיר את ׳בוראם׳ כחבר מן המניין בסדר ההוויות התבוניות שלהם ביקום.
תומאס בילה בגפו שבוע של בדידות בגבעות הסמוכות להר הזיתים. במהלך התקופה הזו ראה רק את שוכני ביתו של שמעון ואת יוחנן מרקוס. בערך בשעה תשע ביום שבת, ה-15 באפריל, מצאו אותו שני השליחים ולקחו אותו חזרה למפגש בבית מרקוס. למחרת, הקשיב תומאס לסיפורים אודות הופעותיו השונות של ׳המאסטר׳, אך סירב בעקשנות להאמין. הוא טען שפטרוס הלהיב אותם ושכנע אותם לחשוב שהם ראו את ׳המאסטר׳. נתנאל ניסה לטעון באופן הגיוני, אך ללא הועיל. לספקנות הרגילה שלו נלוותה עקשנות רגשית, ומצב רוחו זה, יחד עם עגמת הנפש בשל כך שברח מהם, חברו כדי ליצור מצב של בידוד שאפילו תומאס עצמו לא הצליח להבין לגמרי. הוא התרחק מחבריו, ואפילו כעת, כאשר היה שוב בקרבם, שלא במודע נטה במודע לדבוק בגישה של חוסר הסכמה. הוא לא מיהר להיכנע; הוא לא אהב לוותר. אף כי לא התכוון לכך, הוא אכן נהנה מתשומת הלב שקיבל; שלא במודע, הוא הפיק הנאה ממאמצי חבריו לשכנעו אותו להסכים עמם. הוא התגעגע אליהם במשך שבוע שלם, וכעת נהנה מאוד מתשומת הלב המתמדת שקיבל מהם.
הם אכלו ארוחת ערב מוקדמת, מעט לאחר השעה שש בערב. פטרוס ישב לצדו האחד של תומאס ונתנאל לצדו האחר והשליח הספקן אמר: ״לא אאמין עד שאראה את ׳המאסטר׳ במו עיני ואניח אצבעי במקום במסמרות.״ ובעוד הם ישובים לארוחת הערב, כאשר הדלתות נעולות, הופיע לפתע ׳המאסטר׳ המורונטי ליד החלק הקעור של השולחן, עמד ישירות אל מול תומאס ואמר:
״שלום עליכם. חיכיתי במשך שבוע כדי שאוכל להופיע לפניכם כשכולכם נוכחים כדי לשמוע פעם אחת נוספת את התפקיד שהוטל עליכם - ללכת לקצוות עולם ולהטיף בשורת מלכות זו. אומר לכם שוב: כפי ששלח אותי ׳האב׳ לעולם הזה, כך שולח אני אתכם. כפי שגיליתי אני את ׳האב׳, כך תגלו אתם את האהבה האלוהית, ולא רק במילים אלא במעשיכם ביום-יום. אני שולח אתכם לא על מנת לאהוב את נשמות בני האדם אלא כדי לאהוב את בני האדם. אל לכם רק להטיף לשמחת השמיים. משום שאתם כבר חיים את חיי הנצח אשר קיבלתם במתנה מן האל הודות לאמונה, הדגימו בהתנסות היום-יום שלכם את מציאויות הרוח של החיים האלוהיים. כשתהיו חדורי אמונה, כשתבוא עליכם העוצמה מלמעלה בדמות ׳רוח האמת׳, אל תסתתרו מאחורי דלתות נעולות; הציגו את אהבת וחסד האל לאנושות כולה. הפחד גורם לכם כעת לנוס מהתנסות בלתי נעימה, אך לאחר שתיטבלו ׳ברוח האמת׳, תלכו באומץ ובשמחה לקראת ההתנסויות החדשות הכרוכות בהטפה לחדשות הטובות של חיי הנצח במלכות האלוהים. ייתכן ותישארו כאן ובגליל לתקופה קצרה כדי להתאושש מן השוק של המעבר מן הביטחון הכוזב של סמכות המסורת לסדר החדש בו הסמכות נובעת מן העובדות, מן האמת ומן האמונה במציאויות העליונות של ההתנסות בחיים. משימתכם בעולם מתבססת על העובדה שאני חייתי ביניכם חיים של גילוי האלוהים; על האמת שאתם וכל בני אדם אחרים הנכם בני האלוהים; והיא תהיה סך החיים שאתם תחיו בקרב בני האדם – ההתנסות הממשית של אהבת האדם והשירות לאדם, ממש כפי שאני אהבתי ושרתתי אתכם. תנו לאמונה לגלות את האור שלכם לעולם; תנו להתגלות האמת לפקוח את עיני אלה שהמסורת עיוורה אותם; תנו לשירות האוהב שלכם להיטיב ולחסל את השיפוטיות שנובעת מן הבּוֹרוּת. התקרבו קרוב קרוב לאחיכם, הפגינו אהדה והבנה, התמסרו אליהם ללא אנוכיות והובילו אותם לידע הגואל אודות אהבת ׳האב׳. היהודים היללו את הטוּב; היוונים רוממו את היופי; ההינדים מטיפים למסירות; הסגפנים במרחקים מלמדים הערצה; הרומאים תובעים נאמנות; אך אני דורש מתלמידי חיים, את חיי השירות האוהב לאחיכם בשר ודם.״
לאחר דבריו אלה של ׳המאסטר׳, הוא השפיל מבטו אל עבר תומאס ואמר: ״ואתה, תומאס, שאמר שלא יאמין אלא אם יראה אותי ויניח את אצבעו על מקום המסמרות בידי, כעת ראית אותי ושמעת את דברי; ואף כי לא תראה סימני מסמרות בידי, שהרי קמתי לתחייה בגוף שגם אתה תקבל כאשר תצא מן העולם הזה, מה תאמר לאחיך? אתה תכיר באמת, שכן בלבך כבר התחלת להאמין אפילו שטענת בעקשנות שלא. תומאס, ספקותיך תמיד מתבטאים בעקשנות הגדולה ביותר רגע לפני שהם מתמוטטים. תומאס, אני קורא לך לא להיות חסר אמונה אלא להאמין – ואני יודע שתאמין, ותאמין בלב שלם.״
לשמע דברים אלה, נפל תומאס על ברכיו לפני ׳המאסטר׳ המורונטי וקרא, ״אני מאמין! מורי ורבי!״ אז אמר ישוע לתומאס: ״האמנת, תומאס, כי ראית ושמעת אותי. יבורכו אלה בעידנים שיבואו שיאמינו אף כי לא יראו בעין הגוף או ישמעו באוזניהם.״
וכעת, בעת שצורתו של ׳המאסטר׳ נעה לראש השולחן, הוא פנה לכולם ואמר: ״וכעת, לכו לגליל, שם אופיע לפניכם.״ ולאחר דברים אלה, נעלם מעיניהם.
אחד עשר השליחים היו כעת משוכנעים לגמרי שישוע קם לתחייה, ויצאו לגליל למחרת בבוקר, לפני עלות השחר.
בזמן שאחד עשר השליחים עשו את דרכם לגליל והיו קרובים לסיום המסע, בערב יום שלישי, ה-18 באפריל, בשעה שמונה וחצי לערך, הופיע ישוע לעיני רוֹדָן וכשמונים מאמינים אחרים. הייתה זו הופעתו השתיים עשרה של ׳המאסטר׳ בדמותו המורונטית. ישוע הופיע לעיני היוונים והיהודים הללו בסיומו של הדיווח של השליח של דוד אודות הצליבה. שליח זה, החמישי במספר בשרשרת השליחים שנשלחו מירושלים לאלכסנדריה, אליה הגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות של אותו היום, ולאחר שמסר את המסר לרודן, הוחלט לכנס את המאמינים כדי שהם יקבלו את המסר הטרגי מפי השליח עצמו. בערך בשעה שמונה, הופיע השליח, נתן מבוּסִירִיס, בפני החבורה וסיפר להם בפרוטרוט את שסיפר לו הרץ הקודם. נתן סיים את סיפורו במילים: ״אך דוד, אשר שלח מסר זה, מדווח כי ׳המאסטר׳ יקום לתחייה.״ ממש כשדיבר נתן, הופיע ׳המאסטר׳ המורונטי לעיני כל. ולאחר שישב נתן, אמר ישוע:
״שלום עליכם. מה ששלח אותי ׳האב׳ לכונן בעולם איננו שייך לגזע, אף לא לאומה או לקבוצה ייחודית של מורים או מטיפים. בשורת מלכות זו שייכת ליהודים לגויים כאחד, לעשירים ולעניים כאחד, לחופשיים ולמשועבדים כאחד, לזכרים ולנקבות, ואפילו לילדים הקטנים. עליכם לבשר בשורת אהבה ואמת זו באמצעות החיים שתחיו בגוף. עליכם לאהוב זה את זה בחיבה חדשה ומעוררת תדהמה, ממש כפי שאהבתי אני אתכם. עליכם לשרת את האנושות במסירות חדשה ומדהימה, ממש כשם שאני שרתתי אתכם. וכאשר יראו בני האדם כמה אתם אוהבים אותם וכאשר יראו באיזו תשוקה אתם משרתים אותם, הם יבינו שאתם אחים-לאמונה במלכות השמים, והם ילכו אחר ׳רוח האמת׳ שתתבטא בחייכם, וימצאו גאולת עד.
״כשם ׳שהאב׳ שלח אותי לעולם הזה, שולח אני אתכם כעת. כולכם נקראים לבשר את החדשות הטובות ליושבים בחשיכה. בשורת מלכות זו שייכת לכל המאמינים בהּ; לא תהיה נחלתם של הכמרים בלבד. בקרוב תבוא עליכם ׳רוח האמת׳, והיא תוביל אתכם לכל האמת. לכו, אפוא, לקצוות עולם והטיפו לבשורה זו, וזכרו כי אני תמיד עמכם, עד לקץ כל הימים.״
לאחר דבריו אלה של ׳המאסטר׳, הוא נעלם מעיניהם. כל אותו הלילה נשארו יחד המאמינים, סיפרו על חוויותיהם כמאמיני המלכות והקשיבו לדבריהם של רודן ועמיתיו. וכולם האמינו שישוע קם לתחייה. שערו בנפשכם כמה הופתע השליח של דוד, אשר הגיע יומיים לאחר מכן כשהשיבו למסר שלו ואמרו: ״כן, אנחנו יודעים, כי ראינו אותו. הוא הופיע לעינינו שלשום.״
עד לזמן בו עזבו השליחים את ירושלים לגליל, מנהיגי היהודים נרגעו באופן די משמעותי. מכיוון שישוע הופיע רק לעיני בני משפחת מאמיניו, ומכיוון שהשליחים הסתתרו ולא הטיפו בפומבי, מנהיגי היהודים הסיקו שאחרי ככלות הכול תנועת הבשורה דוכאה. כמובן שהטרידו אותם השמועות ההולכות וגוברות אודות כך שישוע קם לתחייה, אך הם הסתמכו על השומרים ששוחדו שיטענו כנגד כל הדיווחים הללו בכך שישובו ויספרו כיצד לקחה חבורת חסידיו את הגופה.
מעתה ועד שהשליחים נפוצו בשל גלי הרדיפות הגואים, ככלל נחשב פטרוס לראש סגל השליחים. ישוע מעולם לא העניק לו סמכות זו, וחבריו השליחים מעולם לא בחרו בו לעמדת אחריות זו; הוא לקח אותה על עצמו באופן טבעי משום שהיה המטיף הראשי שלהם. מעתה ואילך, עסקו השליחים בעיקר בהטפה בציבור. לאחר ששבו מן הגליל, מונה לגזבר שלהם מתיאס, אותו בחרו לתפוס את מקומו של יהודה.
במהלך השבוע בו שהו בירושלים, מרים אם ישוע בילתה זמן רב בחברת הנשים המאמינות אשר לנו בביתו של יוסף הרמתי.
יוחנן מרקוס הצטרף לשליחים שיצאו לגליל מוקדם בבוקר יום שני זה. הוא עקב אחריהם אל מחוץ לעיר, והרבה לאחר שחלפו ליד בית עניא, העז לגשת אליהם משום שהרגיש בנוח שלא ישלחו אותו חזרה.
השליחים עצרו פעמים מספר בדרך לגליל כדי לספר את הסיפור אודות ׳המאסטר׳ שקם לתחייה ולכן לא הגיעו לבית צידה אלא מאוחר ביום רביעי בלילה. הם התעוררו קרוב לצהרי יום חמישי כדי לאכול ארוחת בוקר.
בערך בשש בבוקר של יום ששי, ה-21 באפריל, ערך ׳המאסטר׳ המורונטי את הופעתו השלוש עשרה, לעיני עשרת השליחים, עת סירתם התקרבה למזח בו עגנו תכופות בבית צידה.
לאחר שהשליחים המתינו במשך שעות אחר הצהריים והערב המוקדמות בבית זבדיה, הציע פטרוס שילכו לדוג. כשפטרוס הציע לצאת לדוג, כל השליחים החליטו להצטרף. הם עמלו על הרשתות כל הלילה ולא העלו בהן דבר. מכיוון שהיו להם נושאים רבים לשיחה, המאורעות האחרונים בירושלים, לא כל כך היה אכפת להם שלא תפשו דבר. אך עם עלות השחר החליטו לשוב לבית צידה. כשהתקרבו לחוף, ראו מישהו על החוף, עומד ליד מדורה בסמוך למזח. בתחילה סברו שזהו יוחנן מרקוס, אשר בא לקבל את פניהם בשובם עם השלל, אך כשהתקרבו עוד לחוף הבינו שטעו – האדם היה גבוה מדי מכדי להיות יוחנן. איש מהם לא העלה על דעתו שהאדם על החוף היה ׳המאסטר׳. הם כלל לא הבינו מדוע רצה ישוע להיפגש איתם במקומות בהם נפגשו בעבר, בטבע, רחוק מן הסביבה הלחוצה של ירושלים אליה נקשרו הפחד, הבגידה והמוות. הוא אמר להם שיפגוש אותם בגליל אם ילכו לשם, והוא עמד לקיים את הבטחתו.
כשהטילו עוגן והתכוונו לעלות על הסירה הקטנה שתוביל אותם לחוף, קרא אליהם האדם על החוף, ״חברה, תפשתם משהו?״ וכשענו, ״לא,״ דיבר אליהם שוב. ״השליכו את הרשת בצדה הימני של הסירה ותמצאו דגים.״ הם לא ידעו שהיה זה ישוע שהנחה אותם, וכאיש אחד השליכו את הרשת כפי שהונחו והיא נמלאה מיד וכל כך הרבה עד שהתקשו להעלות אותה. יוחנן זבדיה היה מהיר תפישה, וכשראה את הרשת המלאה, הבין שהיה זה ׳המאסטר׳ שדיבר אליהם. כשעלתה מחשבה זו במוחו, לחש אותה לפטרוס, ״זה ׳המאסטר׳.״ פטרוס תמיד נטה לפעולה ללא מחשבה ולמסירות נמהרת; ולכן כשיוחנן לחש זאת באוזנו, הוא קם מיד והשליך עצמו למים כדי למהר להגיע אל ׳המאסטר׳. אחיו הגיעו מעט אחריו, כשהם חותרים בסירה הקטנה וגוררים את רשת הדגים אחריהם.
כעת כבר קם יוחנן מרקוס, ראה את השליחים מגיעים לחוף עם הרשת העמוסה ורץ למטה לחוף לקבל את פניהם; כאשר ראה אחד עשר גברים במקום עשרה, הוא ניחש שהבלתי מוכר היה ישוע שקם לתחייה, ובעוד העשרה עומדים שם בדממה, רץ הנער אל עבר ׳המאסטר׳, כרע על ברכיו לרגליו ואמר, ״אדוני ורבי.״ ואז דיבר ישוע אך לא בטון שבו דיבר אליהם בירושלים כשהחל את דבריו במילים ״שלום עליכם,״ אלא בטון דיבור רגיל. הוא פנה ליוחנן מרקוס ואמר: ״יפה, יוחנן, אני שמח לראות אותך שוב בגליל נטול הדאגות, בו נוכל לשוחח שיחה טובה. הישאר עמנו יוחנן לארוחת הבוקר.
בזמן שישוע שוחח עם הצעיר, העשרה היו כל כך נדהמים ומופתעים ששכחו להעלות את רשת הדגה אל החוף. ואז דיבר ישוע: ״הביאו את הדגים שלכם והכינו ארוחת בוקר. האש כבר מוכנה ויש הרבה לחם.״
בזמן שיוחנן כיבד את ׳המאסטר׳, פטרוס נכנס לרגע אחד לשוק למראה הגחלים הלוחשות על החוף; המראה הזכיר לו מאוד את האש שבערה בחצות הליל בחצר ביתו של חנן, שם התכחש ׳למאסטר׳, אך הוא ניער עצמו, כרע ברך לרגלי ׳המאסטר׳ וקרא, ״אדוני ורבי!״
פטרוס הצטרף לחבריו כשנשאו את הרשת לחוף. לאחר שהניחו את השלל, הם ספרו את הדגים וגילו שהיו שם 153 דגים גדולים. שוב נעשתה הטעות והמאורע כונה נס הדגים. לא היה כאן כל נס. היה זה מפגן פשוט של הידיעה המקודמת של ׳המאסטר׳. הוא ידע שהדגים היו שם והורה לשליחים היכן להטיל את הרשת.
ישוע דיבר אליהם ואמר: ״בואו כעת כולכם לארוחת הבוקר. אפילו התאומים ישבו אתנו לשיחה; יוחנן מרקוס יכין את הדגים.״ יוחנן מרקוס הביא שבעה דגים יחסית גדולים, אותם הניח ׳המאסטר׳ על האש, ולאחר שהיו מוכנים, הנער הגיש את המזון לעשרה. אז בַּצע ישוע את הלחם והעביר אותו ליוחנן, אשר בתורו הגיש אותו לשליחים הרעבים. ולאחר שכולם קיבלו, הורה ישוע ליוחנן לשבת בעוד הוא עצמו הגיש את הדגים והלחם לנער. בזמן שאכלו, ישוע שוחח עמם והם העלו זיכרונות על החוויות הרבות שחוו בגליל ובאגם הזה ממש.
הייתה זו הפעם השלישית בה הופיע ישוע לעיני השליחים כקבוצה. כאשר ישוע פנה אליהם לראשונה ושאל אם תפשו דגים, הם לא חשדו שהיה זה הוא משום שדייגי הגליל אשר התקרבו לחוף בדרך כלל נפגשו בסוחרי הדגים של טריכאה אשר חיכו כדי לקנות את השלל עבור מפעלי הייבוש.
ישוע שוחח עם עשרת השליחים ועם יוחנן מרקוס במשך יותר משעה ואז צעד במעלה ובמורד החוף ושוחח עמם זוגות זוגות – אך לא עם אותם זוגות ששלח לראשונה ללמד יחד. אף כי כל אחד עשר השליחים ירדו מירושלים יחד, שמעון הקנאי הלך ונמלא דכדוך יותר ויותר עם התקרבם לגליל, וכאשר הגיעו לבית צידה נטש את אחיו וחזר לביתו.
לפני שנפרד מהם בבוקר זה, ישוע הנחה ששני שליחים יתנדבו ללכת לשמעון הקנאי ולהביאו חזרה עוד באותו היום. וכך עשו פטרוס ואנדראס.
לאחר שסיימו את ארוחת הבוקר, ובעוד האחרים ישבו סמוך למדורה, סימן ישוע לפטרוס וליוחנן להצטרף אליו לצעדה על החוף. בזמן שצעדו יחד, שאל ישוע את יוחנן, ״יוחנן, אתה אוהב אותי?״ וכשיוחנן ענה, ״כן ׳מאסטר׳, בכל לבי,״ אמר ׳המאסטר׳: ״כי אז, יוחנן, וותר על חוסר הסובלנות שלך ולמד לאהוב את בני האדם כפי שאהבתי אני אותך. הקדש את חייך על מנת להוכיח שאהבה הינה הדבר הכביר בעולם. אהבת האל היא שמניעה את האדם לבקש גאולה. האהבה קודמת לכל הטוּב הרוחני, היא המהות למה שאמתי ויפה.״
אז נפנה ישוע אל עבר פטרוס ושאל: ״פטרוס, אתה אוהב אותי?״ ענה פטרוס, ״אדוני, אתה יודע שאני אוהב אותך בכל נשמתי.״ אמר אז ישוע: ״אם אתה אוהב אותי, פטרוס, האכל את צאני. אל תשכח לסעוד את החלשים, העניים והצעירים. הטף לבשורה ללא פחד וללא משוא פנים; זכור תמיד כי אלוהים אינו נושא פני איש. שרת את אחיך כפי שאני שרתתי אותך; סלח לאחיך כפי שאני סלחתי לך. תן להתנסות ללמד אותך ערכן של מחשבה והגות אינטליגנטית מהן.״
לאחר שצעדו עוד קצת, שב ונפנה ׳המאסטר׳ אל פטרוס ושאל, ״פטרוס, אתה באמת אוהב אותי?״ אמר אז שמעון, ״כן, אדוני, אתה יודע שאני אוהב אותך.״ ושוב אמר ישוע: ״אז טפל היטב בצאני. היה רועה טוב ואמיתי להן. אל תבגוד בביטחון שהן תולות בך. אל תופתע מידו של האויב. עמוד תמיד על המשמר – התבונן והתפלל.״
לאחר עוד כמה צעדים, פנה ישוע אל פטרוס, ובפעם השלישי שאל, ״פטרוס, אתה באמת ובתמים אוהב אותי?״ פטרוס מעט נפגע ממה שנדמה לו כחוסר האמון שתולה בו ׳המאסטר׳, ואמר ברגש רב, ״אדוני, אתה יודע את כל הדברים, ולכן אתה יודע שאני אוהב אותך באמת ובתמים.״ אמר אז ישוע: ״האכל את צאני. אל תיטוש את העדר. שמש דוגמה ומקור להשראה לאחיך הרועים. אהוב את צאן מרעיתך כשם שאהבתי אני אותך והקדש עצמך לרווחתם כשם שאני הקדשתי את חיי לרווחתך. ולך אחרי עד הסוף.״
פטרוס התייחס למשפט האחרון פשוטו כמשמעו – שהוא צריך להמשיך ללכת אחריו – נפנה לישוע, הצביע על יוחנן ושאל, ״אם אני הולך אחריך, מה צריך אדם זה לעשות?״ כשהבחין שפטרוס לא הבין את דבריו, אמר ישוע: ״פטרוס, אל תדאג למה שאחיך צריכים לעשות. אם ארצה שיוחנן יישאר לאחר לכתך, אפילו עד שאשוב, מה זה קשור אליך? רק וודא שאתה הולך אחרי.״
ההערה הזו התפשטה בקרב האחים והתקבלה כהכרזה של ישוע לכך שיוחנן לא ימות לפני שובו של ׳המאסטר׳, כפי שקיוו וייחלו לכך רבים, כדי לכונן את המלכות בעוצמה ובהדר. הפירוש הזה לדברי ישוע תרם רבות לחזרתו של שמעון הקנאי לשירות, ולכך שהמשיך לעבוד.
וכששבו לאחרים, יצא ישוע להליכה עם אנדראס ויעקב. לאחר מרחק קצר, אמר ישוע לאנדראס, ״אנדראס, אתה סומך עלי?״ שמע ראש קבוצת השליחים לשעבר את שאלתו של ישוע, נעמד ואמר, ״כן, ׳מאסטר׳, בוודאי שאני סומך עליך, ואתה יודע שאכן כך הוא.״ אז אמר ישוע: ״אנדראס, אם אתה סומך עלי, סמוך יותר על אחיך – אפילו על פטרוס. בעבר סמכתי עליך שתנהיג את אחיך. כעת עליך לסמוך על אחרים, כשאני אעזוב אתכם ואלך ׳לאב׳. כאשר יתחילו אחיך להתפזר בעולם בשל הרדיפות המרות, היַה יועץ מתחשב וחכם ליעקב, אחי ובן משפחתי, כאשר ייפול עליו עול כבד מכדי שהניסיון שצבר יאפשר לו לשאת. ואז, המשך וסמוך, שכן אני לא אאכזב אותך. כאשר תסיים את שבארץ, אתה תבוא אלי.״
אז נפנה ישוע ליעקב, ושאל, ״יעקב, אתה סומך עלי?״ וכמובן שיעקב ענה, ״כן, ׳מאסטר׳, אני סומך עליך בכל לבי.״ אז אמר ישוע: ״יעקב, אם תסמוך עלי יותר, תוכל להיות פחות חסר סבלנות כלפי אחיך. אם תסמוך עלי, יקל עליך להיות נדיב כלפי אחוות המאמינים. למד לשקול את ההשלכות של דבריך ומעשיך. זכור כי אתה קוצר את אשר תזרע. התפלל לשלוות הרוח ותרגל סבלנות. החסדים הללו, יחד עם האמונה החיה, יתמכו בך כאשר תגיע השעה לשתות את כוס ההקרבה. אך לעולם אל תפחד; גם אתה תבוא אלי לאחר שתסיים את שבארץ.
לאחר מכן שוחח ישוע עם תומאס ונתנאל. אמר הוא לתומאס, ״תומאס, אתה משרת אותי?״ ענה לו תומאס, ״כן, אדוני, אני משרת אותך עכשיו ותמיד.״ אמר אז ישוע: ״אם תרצה לשרת אותי, שרת את אחיך לגוף כפי שאני שרתתי אותך. ואל תתעייף מן המעשים הטובים, התמד בהם כאחד אשר הוסמך על ידי האל לשירות האהבה. לאחר שתסיים את השירות שבארץ, תשרת עמי בתפארה. תומאס, אתה חייב להפסיק להטיל ספק; אתה חייב לגדול באמונתך ובידיעת האמת. האמן באלוהים כילד אך הפסק לנהוג באופן ילדותי כל כך. היה אמיץ; היה חזק באמונתך וחזק במלכות האלוהים.
אמר אז ׳המאסטר׳ לנתנאל, ״נתנאל, אתה משרת אותי?״ ענה השליח, ״כן, ׳מאסטר׳, בחיבה ללא סייג.״ אמר אז ישוע: ״אם, אפוא, תשרת אותי בלב שלם, וודא שאתה מקדיש עצמך לרווחת אֵחי עלי אדמות בחיבה וללא לאות. שלב בין החברות לעצה והוסף את האהבה לפילוסופיה שלך. שרת את אחיך כפי שאני שרתתי אותך. היה נאמן לבני האדם כשם שאני שמרתי עליך. היה פחות ביקורתי; אם לא תצפה כל כך מאנשים מסוימים, כך תפחת אכזבתך. וכשתסתיים עבודתך כאן, אתה תשרת איתי במרומים.״
לאחר מכן שוחח ׳המאסטר׳ עם מתי ופיליפוס. לפיליפוס אמר: ״פיליפוס, אתה מציית לי?״ ענה פיליפוס, ״כן, אדוני, אני אציית לך אפילו בחיי.״ אמר אז ישוע: ״אם תציית לי, לך לך לארצות הגויים והטף לבשורה זו. הנביאים אמרו לכם שמוטב לציית מלהקריב. באמונה הפכת להיות לבן מלכות יודע-אל. רק לחוק אחד נדרש לציית – הציווי לצאת ולהטיף לבשורת המלכות. הפסק לפחד מבני האדם; אל תחשוש להטיף לחדשות הטובות של חיי הנצח לאחיך אשר קמלים בחשיכה ורעבים לאור האמת. לא עוד תתעסק בכספים וסחורות, פיליפוס. כעת אתה חופשי כאחיך להטיף לחדשות הטובות. ואני אלך לפניך ואהיה עמך עד לסוף ממש.״
ואז דיבר ׳המאסטר׳ אל מתי, ושאל, ״מתי, האם לבך מורה לך לציית לי? ענה מתי, ״כן, אדוני, אני מסור לגמרי לעשות כרצונך.״ אמר אז ׳המאסטר׳: ״מתי, אם תציית לי, לך לך ולמד את כל העמים אודות בשורת מלכות זו. לא עוד תעבוד בשרות חומרי לאחיך; מכאן ואילך, גם אתה תטיף לחדשות הטובות של הגאולה הרוחנית. מעתה, התמקד לגמרי בציות למשימה שקיבלת, להטיף לבשורה זו אודות מלכות ׳האב׳. וכפי שעשיתי אני את רצון ׳האב׳ עלֵי אדמות, כך גם אתה תמלא את משימתך האלוהית. זכור, יהודים כגויים הם אחיך. אל תחשוש מאיש כשתטיף לאמתות הגואלות של בשורת מלכות השמים. ולהיכן שאלך אני, תבוא בקרוב אתה.
אז צעד עם התאומים לבית חלפי, יעקב ויהודה, פנה אל שניהם ושאל, ״יעקב ויהודה, האם אתם מאמינים בי?״ וכששניהם ענו, ״כן, ׳מאסטר׳, אנו מאמינים,״ אמר: ״בקרוב אעזוב אתכם. אתם כבר רואים שעזבתי את הגוף. אני כאן לזמן קצר בלבד בטרם אלך ׳לאבי׳. אתם מאמינים בי – אתם שליחי, ותמיד תהיו. המשיכו להאמין ולזכור את הקשר שלכם אתי כשלא אהיה עוד ואולי תשובו לעסוק במלאכה שעשיתם לפני שבאתם לחיות איתי. לעולם אל תתירו לעבודה שאתם עושים כלפי חוץ להשפיע על נאמנותכם. האמינו באלוהים עד לסוף ימיכם על האדמה. לעולם אל תשכחו שכשאתם בני האמונה של האל, כל מלאכה ראויה על הארץ קדושה היא. שום דבר שבן האלוהים עושה איננו פשוט. לפיכך, עשו את עבודתכם מכאן ואילך עבור האל. וכשתסיימו בעולם הזה, יש לי עולמות אחרים וטובים יותר בהם תעבדו כך בשבילי. ובכל העבודה הזו, בעולם הזה ובאחרים, אעבוד אני אתכם, ורוחי תשכון בכם.
השעה הייתה כמעט עשר כאשר שב ישוע מפגישתו עם התאומים לבית חלפי, ובעת שעזב את השליחים אמר: ״להתראות עד שאפגוש אתכם על ההר בו הוסמכתם מחר בצהריים.״ ולאחר דברים אלה, נעלם מעיניהם.
בצהרי יום שבת, ה-22 באפריל, התאספו אחד עשר השליחים כפי שנקבע על הגבעה הסמוכה לכפר נחום, וישוע הופיע ביניהם. פגישה זו התרחשה על אותה הגבעה בה ייחד אותם ׳המאסטר׳ כשליחים וכשגרירי מלכות ׳האב׳ עלי אדמות. הייתה זו הופעתו המורונטית הארבע עשרה של ׳המאסטר׳.
כעת כרעו אחד עשר השליחים ברך במעגל סביב ׳למאסטר׳ ושמעו אותו חוזר על ציווי ההסמכה ממש כשהיה כאשר ייוחדו לראשונה לעבודת המלכות המיוחדת. כל זה היה כזיכרון של הפעם הקודמת בה הוקדשו לשירות ׳האב׳, למעט תפילתו של ׳המאסטר׳. כאשר נשא כעת ׳המאסטר׳ – ישוע המורונטי – תפילתו, המילים והטון היו מלכותיים ועוצמתיים כפי שהשליחים לא שמעו מעודם. כעת דיבר ׳המאסטר׳ עם שליטי היקומים כאחד אשר כל העוצמה והסמכות ביקומו שלו נתונה בידיו. אחד עשר הגברים הללו לעולם לא שכחו את החוויה של ההקדשה מורונטית מחדש לשבועה שנשבעו בעבר כשגרירים. ׳המאסטר׳ בילה רק שעה אחת עם שגריריו על ההר, ולאחר שנפרד מהם בחיבה, נעלם מעיניהם.
איש לא ראה את ישוע במשך שבוע שלם. השליחים לא ידעו מה לעשות, ולא ידעו אם ׳המאסטר׳ הלך ׳לאב׳. במצב זה חוסר הוודאות, הם נשארו בבית צידה. הם פחדו לצאת לדוג שמא יבוא לבקרם ולא יהיו שם לקבלו. במשך כל השבוע הזה עסק ישוע בענייניו עם היצורים המורונטיים שבארץ ועם ענייני המעבר המורונטי שחווה בעולם הזה.
ברחבי הגליל נפוצו החדשות אודות הופעותיו של ישוע, ומספר המאמינים שהגיע לבית זבדיה כדי לשאול על תחייתו של ׳המאסטר׳ וללמוד את האמת על הופעותיו לכאורה הלך וגדל מדי יום. בתחילת השבוע, הודיע פטרוס כי אסיפה פומבית על החוף תיערך בשבת הקרובה בשעה שלוש אחר הצהריים.
וכך, בשבת, ה-29 באפריל, בשעה שלוש, התאספו בבית צידה יותר מחמש מאות מאמינים מאזור כפר נחום כדי לשמוע את דרשתו הפומבית הראשונה של פטרוס מאז התחייה. השליח היה במיטבו, ולאחר שסיים את דרשתו המעניינת, רק מעטים מבין מאזיניו פקפקו בכך ׳שהמאסטר׳ קם לתחייה מן המתים.
פטרוס סיים את דרשתו במילים: ״אנו שבים וטענים כי ישוע מנצרת לא מת; אנו מכריזים על כך שקם מקברו; אנו מכריזים שראינו ושוחחנו איתו.״ ממש עם סיום הכרזת האמונה הזו, הופיע ׳המאסטר׳ בצורתו המורונטית לצידו ולעיני כל האנשים הללו, דיבר אליהם בקולו המוכר ואמר, ״שלום עליכם, ואת שלומי אניח לכם.״ לאחר שהופיע ודיבר אליהם, נעלם מעיניהם. הייתה זו הופעתו המורונטית החמש עשרה של ישוע שקם לתחיה.
בשל דברים מסוימים שאמר ׳המאסטר׳ לאחד עשר בעת שנפגשו על ההר בו הוסמכו, השליחים היו תחת הרושם ׳שהמאסטר׳ עתיד בקרוב להופיע בפומבי לעיני קבוצת מאמינים מן הגליל ולאחר שיעשה כן עליהם לשוב לירושלים. לפיכך, מוקדם למחרת, יום ראשון ה-30 באפריל, יצאו האחד עשר מבית צידה לירושלים. הם לימדו והטיפו באופן נרחב בדרכם במורד הירדן, ולכן הגיעו לבית משפחת מרקוס בירושלים רק ביום רביעי, ה-3 במאי.
עבור יוחנן מרקוס, השיבה הביתה הייתה עצובה. רק כמה שעות קודם לכן, נפטר בפתאומיות אביו, אליהו מרקוס, משטף דם במוח. אף כי המחשבה אודות הוודאות של התחייה מן המוות ניחמה רבות את השליחים ביגונם, הם התאבלו באמת ובתמים על מות חברם הטוב, אשר תמך בהם בנחישות גם בזמנים הקשים ובאכזבות הגדולות. יוחנן מרקוס עשה כל אשר לאל ידו כדי לנחם את אימו ודיבר בשמהּ כאשר הזמין אותם להמשיך לעשות את ביתו לביתם. האחד עשר מיקמו את המטה שלהם באולם העליון עד לאחר יום הפנטקוסט.
השליחים נכנסו בכוונה לירושלים לאחר רדת הליל כדי להימנע מלהיראות על ידי השלטונות היהודיים. הם אף לא הופיעו בפומבי בלוויה של אליהו מרקוס. במשך כל יום המחרת הם נותרו לבדם ובשקט באולם העליון, רב המאורעות.
ביום חמישי, ערכו השליחים פגישה נהדרת באולם העליון הזה, בו נשבעו כולם פרט לתומאס, שמעון הקנאי והתאומים לבית חלפי, לצאת להטיף בשורה חדשה זו אודות האדון שקם לתחייה. הנה כבר החלו השלבים הראשונים בשינוי של בשורת המלכות – היותנו בנים לאל ואחוות האדם – להטפה על תחייתו של ישוע. נתנאל התנגד לשינוי הזה במסר שלהם לציבור, אך לא הצליח לעמוד מול הרהיטות של פטרוס ומול התלהבות התלמידים, במיוחד זו הנשים המאמינות.
וכך, תחת מנהיגותו הנמרצת של פטרוס, ואפילו לפני שעלה ׳המאסטר׳ ׳לאב׳, החלו נציגיו, אף שהתכוונו לטוב, בתהליך השינוי העדין, המדורג והמובחן של שינוי הדת של ישוע לדת חדשה ושונה אודות ישוע.
הופעתו המורונטית השש עשרה של ישוע התרחשה ביום ששי, ה-5 במאי, בחצר ביתו של ניקודמוס, סמוך לשעה תשע בערב. זה הערב היווה הניסיון הראשון של המאמינים הירושלמיים להתאסף יחד מאז התחייה. אז נאספו שם אחד עשר השליחים, סגל הנשים וחברותיהן, וכחמישים מתלמידיו הבכירים האחרים של ׳המאסטר׳, לרבות כמה יוונים. חבורת המאמינים הזו שוחחה באופן בלתי רשמי יותר מחצי שעה כאשר לפתע הופיע ׳המאסטר׳ המורונטי לעיני כולם ומיד החל ללמד אותם. אמר ישוע:
״שלום עליכם. זו קבוצת המאמינים המייצגת ביותר – שליחים ותלמידים, גברים כנשים – לעיניה הופעתי מאז נגאלתי מן הגוף. אני קורא לכם כעת להעיד כי אמרתי לכם מבעוד מועד ששהותי אתכם חייבת להסתיים; אמרתי לכם שבקרוב אדרש לשוב ׳לאב׳. ואז אמרתי לכם בפשטות שהכוהנים הגדולים ושליטי היהודים יסגירו אותי כדי להמיתני, ושאקום מן הקבר. מדוע, אפוא, הרשיתם לעצמכם לדאוג כאשר כל אלה התרחשו? ומדוע הופתעתם כל כך כאשר קמתי מן הקבר ביום השלישי? לא האמנתם לי משום ששמעתם את דברי אך לא הבנתם את משמעותם.
״וכעת, הסכיתו לדברי, פן תשגו שוב ותאזינו לתורתי רק בראשכם, ולבבכם לא יבין את משמעותהּ. מתחילת שהותי אתכם כאחד האדם, לימדתי אתכם שתכליתי היחידה היא לגלות את ׳האב׳ שבשמיים לילדיו שבארץ. חייתי את משימת המתת לגילוי האל כדי שתוכלו אתם להתנסות בקריירה של ידיעת האל. גיליתי את האל שהוא ׳אביכם׳ שבשמיים. עובדה היא שאלוהים אוהב אתכם, בניו. אם תקבלו באמונה את דברי, תהפוך עובדה זו לאמת חיה ונצחית בלבבותיכם. אם תחיו באמונה, כי אז תהפכו ליודעי-אל אלוהיים, ותיוולדו מחדש ברוח כילדי האור והחיים, אותם חיי הנצח במהלכם תרקיעו ליקום היקומים ותזכו להתנסות במציאת אלוהים ׳האב׳ בפרדיס.
״אני מתריע בכם לזכור תמיד שמשימתכם בקרב בני האדם הינה להטיף לבשורת המלכות – מציאוּת אבהותו של האל והאמת אודות היות האדם בנו. הטיפו לכל החדשות הטובות, ולא רק לחלק מבשורת הגאולה. המסר שלכם אינו משתנה בשל התנסות התחייה שלי. היות האדם בן, באמונה, עדיין הינה אמת הגאולה של בשורת המלכות. עליכם לצאת ולהטיף לאהבת האל ולשירות האדם. יותר מכול, נזקק העולם לדעת כי: האדם הוא בן האלוהים, ובאמונה יוכל להכיר ולחוות מדי יום ביומו אמת מרוממת זו. משימת המתת שלי תוכל לסייע לכל בני האדם להכיר בעובדה שהם בני האלוהים, אך ידע שכזה לבדו לא יספיק אם לא יתפשו אישית, באמונה, את האמת הגואלת שהם בניו הרוחניים החיים של ׳האב׳ הנצחי. בשורת המלכות קשורה לאהבת ׳האב׳ ולשירות ילדיו שבארץ.
״כאן, ביניכם, אתם חולקים בידיעה שקמתי לתחייה מן המתים, אך אין זה מוזר. לי הכוח להקריב את חיי ולקחתם שוב; ׳האב׳ נותן כוח שכזה לבניו, ׳בני פרדיס׳. דווקא ראוי שתתרגשו בלבכם מן הידיעה שמעט לאחר שיצאתי אני מקברו של יוסף החלו המתים של העידן בהרקעת הנצח. חייתי את חיי בגוף כדי להראות לכם שבאמצעות שירות אוהב תוכלו לגלות את האל לאחיכם, ממש כשם שאני, באופן שאהבתי ושרתתי אתכם, גיליתי את האל לכם. חייתי ביניכם ׳כבן האדם׳ כדי שאתם, ובני אדם אחרים, יוכלו לדעת כי הם אכן בני האלוהים. לפיכך, צאו לעולם והטיפו לבשורת מלכות שמיים זו לכל בני האדם. אהבו את בני האדם כפי שאהבתי אני אתכם; שרתו את אחיכם בני התמותה כפי ששרתתי אני אתכם. קיבלתם בחופשיות, תנו בחופשיות. חכו כאן בירושלים עד שאלך ׳לאב׳, ועד שאשלח אליכם את ׳רוח האמת׳. היא תוביל אתכם לאמת המורחבת, ואני אלך עמכם לקצוות עולם. אני תמיד עמכם, ואת שלומי אניח לכם.״
׳המאסטר׳ נעלם מעיניהם מיד עם סיום דבריו. המאמינים התפזרו רק סמוך ל1.עלות השחר; כל הלילה המשיכו לשוחח במרץ אודות שציווה ׳המאסטר׳ וכל אשר אירע להם. יעקב זבדיה, ושליחים אחרים, סיפרו להם אודות התנסויותיהם עם ׳המאסטר׳ המורונטי בגליל וסיפרו כיצד הופיע לעיניהם שלוש פעמים.
סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים של שבת, ה-13 במאי, הופיע ׳המאסטר׳ בסמוך לבאר יעקב, בשיחר, לעיני נָלְדַה וכשבעים מאמינים שומרונים. המאמינים נהגו להיפגש כאן, בסמוך למקום בו שוחח ישוע עם נלדה אודות מי החיים. ביום זה, ממש כשסיימו לשוחח על הדיווחים אודות התחייה, הופיע לפתע ישוע לעיניהם ואמר:
״שלום עליכם. תשמחו לדעת שאני התחייה והחיים, אך כל אלה לא יעזרו לכם כלל אלא אם קודם לכן תיוולדו מן הרוח הנצחית, ובאמונה תרכשו את חיי הנצח. אם תהיו בני האמונה של ׳אבי׳, כי אז לעולם לא תמותו; לעולם לא תכחדו. בשורת המלכות לימדה אתכם כי כל בני האדם בני האלוהים הם. נדרש להפיץ ברחבי העולם את החדשות הטובות בנוגע לאהבת ׳האב׳ השמימי לילדיו שבארץ. הגיע הזמן שבו תסגדו לאלוהים לא על גריזים ולא בירושלים, אלא באשר אתם, כאשר אתם, ברוח ובאמת. הגאולה הינה מתת האל לכל אלה אשר יאמינו שהם בניו. אך אל תלכו שולל; אף כי הגאולה הינה מתת האל הניתנת בחופשיות לכל המקבלים אותה באמונה, אחריה מגיעה ההתנסות של פירות הרוח שמניבים חיי רוח אלה, אשר בגוף. קבלתה של הדוקטרינה אודות אבהותו של האל מעידה על כך שקיבלתם באופן חופשי את האמת אודות אחוות האדם. ואם אדם הוא אח, הוא אפילו יותר משכן, אותו תובע האל שתאהבו כמוכם. את אחיכם, בשר מבשרכם, לא רק תאהבו כבן משפחה, אלא גם אותו תשרתו כמו שתשרתו את עצמכם. וכך, אתם תאהבו ותשרתו את אחיכם משום שאני אהבתי ושרתתי אתכם כך, באשר אתם אחי. רוחי תלך לפניכם, ואני תמיד אהיה עמכם.״
השומרונים הללו נדהמו מאוד מהופעתו של ׳המאסטר׳, ומיהרו לעיירות ולכפרים הסמוכים כדי להפיץ את החדשות שראו את ישוע ושהוא דיבר אליהם. הייתה זו הופעתו השבע עשרה של ׳המאסטר׳.
הופעתו השמונה עשרה של ׳המאסטר׳ הייתה בצור, ביום שלישי, ה-16 במאי, מעט לפני השעה תשע בערב. שוב הופיע בסמוך לסיומה של פגישת מאמינים, וכשעמדו להתפזר, אמר:
״שלום עליכם. אתם שמחים לדעת כי ׳בן האדם׳ קם לתחייה מן המתים משום שכך תדעו שגם אתם וגם אחיכם תשרדו את המוות. אך הישרדות זו תלויה בכך שקודם לכן נולדתם מן הרוח, הרוח המבקשת את האמת ומוצאת האל. לחם החיים ומימיהם ניתנים רק לרעבים לאמת ולצמאים לצדיקות – לאלוהים. בשורת המלכות איננה עובדת התחייה מן המתים. האמיתוֹת הגדולות הללו, עובדות היקום הללו, קשורות כולן לבשורה משום שהן חלק מן התוצאה באמונה בחדשות הטובות והן חלק מן ההתנסות המאוחרת יותר של אלה אשר הופכים, באמונה, במעשים ובאמת לבני העַד של האל הנצחי. ׳אבי׳ שלח אותי לעולם הזה להטיף לאנושות כולה לגאולה זו, גאולת היותכם בנים. וכך, שולח אני אתכם לכל עבר להטיף לגאולה זו, של היותכם בנים. הגאולה הינה מתת חופשית של האל, אך אלה שנולדים מן הרוח מתחילים מיד להפגין את פירותיה של הרוח בשירות אוהב לאחיהם. ואלה פירות הרוח האלוהית אותם מניבים חייהם של אינדיבידואלים שנולדו מן הרוח ויודעים את האל: שירות אוהב, מסירות נטולת אנוכיות, נאמנות של אומץ, הוגנות של כֵּנות, יושר מואר, תקווה שאיננה חדלה, אמון של שיתוף, סעד של חמלה, טוּב שתמיד ניתן לסמוך עליו, סובלנות של סליחה, ושלווה מתמדת. אם מי שמכריז על עצמו מאמין איננו מפגין פירות רוח אלוה אלה בחייו, כי אז מת הוא; ׳רוח האמת׳ אינה שוכנת בו; הוא כענף חסר תועלת בגפן החיה אשר בקרוב יסולק. ׳אבי׳ תובע את ילדי האמונה כי יניבו פירות רוח רבים. ולכן, אם לא תהיו נאמנים, הוא יחפור סביב לשורשיכם ויכרות את הענפים שאינם מניבים. בעת שאתם מתקדמים אל עבר מלכות האל, עליכם להמשיך ולהרבות בפירות הרוח. תוכלו לבוא בשערי המלכות כילדים, אך ׳האב׳ תובע מכם להתבגר, בחסד, ולהגיע למעמד של רוח בוגרת לגמרי. כאשר תצאו לעולם לספר לכל האומות על החדשות הטובות של בשורה זו, אלך אני לפניכם, ׳ורוח האמת׳ שלי תשכון בלבבותיכם. את שלומי אניח לכם.״
ואז נעלם ׳המאסטר׳ מעיניהם. למחרת, הם יצאו מצור אל עבר צידון, ואפילו אנטיוכיה ודמשק. ישוע היה עם המאמינים הללו כשהיה בגוף ולכן הם הכירו אותו מיד כשהתחיל ללמד אותם. אף כי חבריו לא הצליחו להכיר את הצורה המורונטית של שנגלתה לעיניהם, הם תמיד מיהרו לזהות את אישיותו כשדיבר אליהם.
מוקדם בבוקר יום חמישי, ה-18 במאי, ערך ישוע את הופעתו האחרונה עלי אדמות כאישיות מורונטית. בעת שאחד עשר השליחים עמדו לשבת לארוחת הבוקר באולם העליון בביתה של מרים מרקוס, הופיע ישוע לעיניהם ואמר:
״שלום עליכם. ביקשתי מכם להשתהות בירושלים עד אשר ארקיע ׳לאב׳, ואפילו עד אשר אשלח לכם את ׳רוח האמת׳, אשר בקרוב תשטוף כל בשר, ואשר תעניק לכם עוצמה מלמעלה.״ שמעון הקנאי קטע את ישוע, ושאל: ״אז, ׳מאסטר׳, האם תחדש את המלכות ונראה את תהילת האל עלי אדמות?״ לאחר ששמע את שאלתו של שמעון, ענה לו ישוע: ״שמעון, אתה עדיין נצמד לרעיונות הישנים שלך ביחס למשיח היהודי ומלכות החומר. אך לאחר שהרוח תרד עליך, תקבל כוח רוחני ואז תצא לקצוות עולם להטיף לבשורה מלכות זו. כשם ׳שהאב׳ שלח אותי לעולם, כך שולח אני אתכם. ואני מבקש שתאהבו ותסמכו זה על זה. יהודה איננו יותר אתכם משום שאהבתו כבתה, ומשום שהוא מאן לסמוך עליכם, על אחיו הנאמנים. האם לא קראתם בתורה, ככתוב: ׳לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. לא יחיה האדם לבדו?׳ וגם ככתוב: ׳אִישׁ רֵעִים, להתרועעַ?׳ האם לא שלחתי אתכם זוגות זוגות כדי שלא תהיו בודדים ותיפלו קורבן לצרות ולעוגמת הנפש של הבדידות? היטב תדעו גם, שכשהייתי בגוף, לא הרשיתי לעצמי להיות לבד לפרקי זמן ארוכים. מתחילת הקשר בינינו, תמיד היו שניים או שלושה מכם לצידי או קרובים אלי אפילו כשהתייחדתי עם ׳האב׳. לכן, סמכו ובטחו זה בזה. וזה נחוץ עוד יותר משום שהיום אעזוב אתכם לבדכם בעולם. הגיעה השעה; אני עומד ללכת ׳לאב׳.״
ולאחר שסיים את דבריו, סימן להם לבוא איתו והוביל אותם להר הזיתים, שם נפרד מהם לשלום כהכנה לעזיבתו את אורנטיה. הייתה זו צעידה מהורהרת להר הזיתים. איש מהם לא הוציא הגה מפיו מן הרגע בו עזבו את האולם העליון ועד שישוע עצר איתם על הר הזיתים.
בחלקו הראשון של מסר הפרידה של ׳המאסטר׳ לשליחיו, הוא רמז לאובדן של יהודה וסימן את גורלו הטרגי של חברם לעבודה הבוגד כתמרור אזהרה כבד משקל כנגד סכנות ההתבודדות מחברת הזולת. מאמינים בעידן הזה, ובעידני העתיד, עשויים להיעזר בסקירה של הגורמים לנפילתו של יהודה לאור הערותיו של ׳המאסטר׳ ולאור כל התובנות שנצברו במאות השנים מאז.
כשאנו מתבוננים אחורה בטרגדיה הזו, אנו סבורים שיהודה שגה בראש ובראשונה בשל העובדה שהיה אישיות מבודדת במובחן, אישיות סגורה שנמנעה מקשרים חברתיים רגילים. הוא התמיד לסרב לבטוח או להתרועע בחופשיות עם חבריו השליחים. אך היותו אישיות מבודדת לא הייתה כשלעצמה גורמת ליהודה כל כך הרבה צרות אילו היה מצליח לגדול באהבה שרחש ולצמוח בחסד הרוחני. בנוסף, וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא התמיד לטור טינה וטיפח בתוכו אויבים פסיכולוגיים כגון הנקמה, והתשוקה הכללית ״להתנקם״ במישהו על כל האכזבות שנחל.
הצירוף האומלל של הייחודיות ושל נטיותיו המנטליות גרם לחיסולו של אדם שכוונותיו היו טובות ואשר לא הצליח להכריע את הרוע הזה באמצעות אהבה, אמונה ואמון. אם נתבונן במקרים של תומאס ונתנאל, נוכל לקבל הוכחה שיהודה לא היה חייב לסטות מדרך הישר, שכן שניהם לקו באותה הקללה של החשדנות ושל נטיות אינדיבידואליסטיות יותר מדי מפותחות. אפילו לאנדראס ולמתי היו לא מעט נטיות רבות מסוג זה; אך בחלוף הזמן, כל האנשים הללו למדו לאהוב את ישוע ואת חבריהם השליחים יותר, לא פחות. הם צמחו בחסדם ובידיעת האמת. הם למדו לסמוך יותר ויותר על אחיהם ולמדו לאיטם לשתף את חבריהם. יהודה התמיד בסירובו לשתף את אחיו. כאשר ההצטברות של הקונפליקטים הרגשיים שלו אילצה אותו להתבטא כדי למצוא פורקן, הוא תמיד ביקש וקיבל את עצתם של קרובי משפחה בלתי רוחניים או של מכרים שפגש, כאלה שלא היה להם אכפת מהתקדמותן של מציאויות הרוח של מלכות השמים, או שאפילו היו עוינים לאותה המלכות אשר הוא היה אחד משניים עשר השגרירים שקודשו לה בארץ.
יהודה נכשל במאבק בקרבות שבארץ בשל גורמי נטיות האישיוּת וחולשות האופי הבאות:
1. הוא היה אדם מסוג מבודד. הוא היה אדם אינדיבידואליסט מאוד אשר בחר להפוך לאדם ״סגור״ ובלתי חברתי בעליל.
2. כילד, החיים היו קלים מדי עבורו. הוא הרגיש מרמור עז כנגד ההתנגדות הוא תמיד ציפה לנצח; הוא לא ידע להפסיד בכבוד.
3. הוא לעולם לא רכש את הכלים הפילוסופיים כדי להתמודד עם האכזבה. במקום לקבל את האכזבות כחלק נורמלי ושגרתי של הקיום האנושי, הוא תמיד בחר להאשים מישהו ספציפי, או את חבריו כקבוצה, על כל הקשיים והאכזבות שחווה בעצמו.
4. הוא נטה לטור טינה; הוא תמיד השתעשע ברעיונות על נקמה.
5. הוא לא אהב להתמודד בכות עם העובדות; הוא התמודד עם מצבי החיים בחוסר כנות.
6. הוא לא אהב לשוחח על בעיותיו האישיות עם חבריו הקרובים; הוא סירב לשוחח על קשייו עם חברי אמת ואלה שבאמת אהבו אותו. בכל השנים שהיה בקשר עם ׳המאסטר׳, הוא מעולם לא בא אליו עם בעיה אישית שלו.
7. הוא מעולם לא למד שאחרי ככלות הכול, הגמול האמיתי לחיים נאצלים הוא בדמות פרסים רוחניים שאינם תמיד ניתנים לאחר תקופת חיים אחת קצרה בגוף.
כתוצאה מהתבודדותו המתמדת כאישיות, צרותיו הלכו ורבו, צערו הלך וגדל, חרדותיו התעצמו והייאוש שחש העמיק עד שכמעט ואי אפשר היה לשאתו.
אף כי לשליח הזה, המרוכז בעצמו, האינדיבידואליסט, לקה בבעיות נפשיות, רגשיות ורוחניות רבות, קשייו העיקריים היו: אישיותו הייתה מבודדת. דעתו הייתה חשדנית ונקמנית. הטמפרמנט שלו היה זועף ונקמן. רגשית, היה נטול אהבה ולא סלחן. חברתית, לא שיתף וכמעט לגמרי נשמר לעצמו. רוחנית, הוא הפך ליהיר ולשאפתן במובן האנוכי. בחייו, התעלם מאלה שאהבו אותו ואילו במותו, היה חסר חברים.
אלה, אם כן, הם הגורמים המנטליים והשפעות הרוע שיחד מהווים הסבר לכך שאדם בעל כוונות טובות אשר פעם האמין בכנות בישוע נטש את חבריו, התכחש למטרה קדושה, עזב את המשימה הקדושה שקיבל ובגד ׳במאסטר׳ האלוהי שלו אפילו לאחר כמה שנים של קשר קרוב עם אישיותו המתמירה.
השעה הייתה כמעט שבע וחצי בבוקר יום חמישי, ה-18 במאי, כשישוע הגיע למורדותיו המערביים של הר הזיתים מלווה באחד עשר השליחים הדוממים והמבולבלים קמעא. מכאן, בערך שני שלישים במעלה ההר, הם יכלו לצפות מעבר בירושלים ומטה על גת שמנים. ישוע התכונן כעת לשאת את דברי הפרידה האחרונים לשליחים בטרם יעזוב את אורנטיה. בעוד הוא עומד שם לפניהם, הם כרעו ברך במעגל סביבו בלא שהונחו לעשות כן ׳והמאסטר׳ אמר:
״ביקשתי מכם להשתהות בירושלים עד אשר תקבלו את הכוח מלמעלה. אני עומד לעזוב אתכם; אני עומד להרקיע אל ׳אבי׳, ובקרוב, בקרוב מאוד, נשלח לעולם הזה בו חייתי את ׳רוח האמת׳; וכשזו תבוא, התחילו להטיף מחדש לבשורת המלכות, ראשית בירושלים ואז בכל קצוות תבל. אהבו את בני האדם באהבה שאהבתי אני אתכם ושרתו את אחיכם בני התמותה כפי שאני שרתתי אתכם. לו פירות הרוח של חייכם יניעו נשמות להאמין באמת שאדם בן האלוהים הוא, ושכל בני האדם אחים. זכרו את כל אשר לימדתי אתכם ואת החיים שחייתי ביניכם. אהבתי תאפיל עליכם, רוחי תשכון בתוככם, ושלומי יהיה עליכם. להתראות.״
לאחר דבריו אלה של ׳המאסטר׳ המורונטי, הוא נעלם מעיניהם. מאורע זה, המכונה הרקעתו של ישוע, לא היה שונה מכל הפעמים האחרות בהן נעלם מעיני בני התמותה במהלך ארבעים היום של הקריירה המורונטית שלו באורנטיה.
׳המאסטר׳ הלך לעדנטיה דרך ירושם, שם בהשגחתו של ׳בן פרדיס׳, שחררו ׳הגבוהים ביותר׳ את ישוע מנצרת מן המצב המורונטי, ודרך ערוצי ההרקעה הרוחניים והחזירו אותו למעמד של בן פרדיס וריבונות עילאית בסאלווינגטון.
סמוך לשעה שבע ארבעים וחמש בבוקר זה, ישוע המורונטי נעלם מעיני אחד עשר השליחים והחל את הרקעתו לימין ׳האב׳, שם קיבל אישור רשמי על כך שהשלים את ריבונותו על היקום של נבאדון.
תחת הנחיותיו של פטרוס, הלכו יוחנן מרקוס ואחרים לקרוא לראשי התלמידים להתכנס יחד בביתה של מרים מרקוס. עד לשעה עשר ושלושים, התכנסו מאה ועשרים מתלמידיו המובילים של ישוע בירושלים כדי לשמוע את הדיווח על דברי הפרידה של ׳המאסטר׳ וללמוד על הרקעתו. החבורה הזו כללה גם את מרים אמו של ישוע. היא חזרה לירושלים עם יוחנן זבדיה כאשר השליחים שבו אליה ממסעם האחרון בגליל. היא שבה לביתה של שלומית בבית צידה מעט לאחר פנטקוסט. יעקב אחי ישוע נכח אף הוא בפגישה זו, הפגישה הראשונה של תלמידי ׳המאסטר׳ שכונסה לאחר שסיים את הקריירה שלו בפלנטה.
שמעון פטרוס מינה עצמו לדבר בשם אחיו השליחים ומסר דיווח מרטיט אודות פגישתם האחרונה של האחד עשר עם ׳המאסטר׳, תוך שתיאר ברגש את דברי הפרידה ואת היעלמותו של ׳המאסטר׳ מעיניהם. הייתה זו פגישה שמעולם לא התקיימה קודם לכן בעולם הזה. החלק הזה של הפגישה ארך פחות משעה. פטרוס אז הסביר שהם החליטו לבחור במישהו שיתפוס את מקומו של יהודה איש-קריות, ושהם יצאו להפסקה כדי שהשליחים יוכלו להחליט בין שני המועמדים לתפקיד, מָתיאַס ויוּסטוּס.
אחד עשר השליחים ירדו למטה, ושם החליטו לבחור באחד משני הגברים שיתפוס את מקומו של יהודה. הפור נפל על מתיאס, והוא הוכרז כשליח החדש. הוא מונה רשמית לתפקידו כשליח ומונה לגזבר. אך מתיאס השתתף אך מעט בפעילויות השליחים שלאחר מכן.
מעט לאחר פנטקוסט שבו התאומים לביתם שבגליל. שמעון הקנאי פרש לזמן מה בטרם המשיך להטיף לבשורה. תומאס דאג במשך תקופה קצרה יותר ואז חידש את פעילויות ההוראה. נתנאל חלק יותר ויותר על דעתו של פטרוס ביחס לכך שההטפה אודות ישוע תפסה את מקום בשורת המלכות הקודמת. במהלך החודש שלאחר מכן הפכו חילוקי הדעות לקשים במידה שהביאו לפרישתו של נתנאל, אשר הלך לפילדלפיה לבקר את אבנר ואלעזר; ולאחר שנשאר שם במשך יותר משנה, המשיך לארצות שמעבר למסופוטמיה שם הטיף לבשורה כפי הוא הבין אותה.
כך נותרו ששה משניים עשר השליחים המקוריים על זירת הפעולה של ראשית פעילויות ההטפה לבשורה בירושלים: פטרוס, אנדראס, יעקב, יוחנן, פיליפוס ומתי.
במסוך לחצות היום שבו השליחים לאחיהם באולם העליון והכריזו על כך שמתיאס נבחר כשליח החדש. ואז קרא פטרוס לכל המאמינים להתפלל, כדי להתכונן לקבל את מתת הרוח ׳שהמאסטר׳ הבטיח לשלוח.
בערך בשעה אחת, בעת שמאה ועשרים המאמינים התפללו, הם כולם הבחינו בנוכחות מוזרה בחדר. בבת אחת חשו כל התלמידים תחושות חדשות ועמוקות של אושר, ביטחון ואמון רוחני. ומיד לאחר התודעה החדשה הזו של כוח רוחני, הם חשו את הדחף לצאת החוצה ולהטיף לבשורת המלכות ולחדשות הטובות שישוע קם לתחייה מן המתים.
פטרוס קם והכריז שוודאי הגיעה ׳רוח האמת׳ ׳שהמאסטר׳ הבטיח והציע שילכו למקדש ויחלו להכריז על החדשות הטובות שניתנו בידיהם. והם עשו בדיוק את אשר פטרוס הציע.
הגברים הללו הוכשרו והונחו להטיף לכך שהבשורה הינה אבהותו של האל והיות האדם בנו, אבל ממש ברגע הזה, של אושר רוחני וניצחון אישי, החדשות הטובות ביותר, הכבירות ביותר שהגברים הללו יכלו לחשוב עליהן היו העובדה ׳שהמאסטר׳ קם לתחייה. וכך יצאו, מונעים בכוחות שקיבלו מלמעלה, והחלו מטיפים לאנשים את החדשות הטובות – ואפילו לגאולה באמצעות ישוע – אך בלא שהתכוונו לכך, נפלו לפח ושגו בכך שהחליפו כמה מן העובדות הקשורות לבשורה במסר הבשורה עצמה. בלא שהתכוון לכך, פטרוס הוא זה שהוביל לשגיאה הזו, והאחרים הלכו בעקבותיו עד פאולוס, אשר יצר מגרסה חדשה זו של החדשות הטובות דת חדשה.
בשורת המלכות הינה זו: עובדת אבהותו של האל, אליה נלווית האמת הנובעת ממנה, של היות האדם בנו וכול בני האדם אחים. הנצרות, כפי התפתחה מאותו יום ואילך הינה זו: עובדת היותו האל ׳אביו׳ של אדוננו ישוע המשיח, הקשורה להתנסות המאמין-התלמיד בכך שישוע המהולל קם לתחייה.
אין זה מוזר, שהגברים הללו, שהרוח שרתה עליהם, נתלו בהזדמנות הזו כדי לבטא את תחושות הניצחון שלהם על הכוחות שביקשו לחסל את ׳המאסטר׳ ולסיים את השפעות תורתו. בעת שכזו, היה קל יותר לזכור את הקשר האישי שלהם אל ישוע ולשמוח בביטחונם בכך ׳שהמאסטר׳ עדיין היה חי, שחברותם לא תמה ושהרוח אכן באה לשכון בם כפי שהבטיח.
לפתע פתאום, חשו עצמם המאמינים הללו כפי שעברו לעולם אחר, לקיום אחר של אושר, עוצמה ותהילה. ׳המאסטר׳ אמר להם שהמלכות תבוא בעוצמה, וכמה מהם חשבו שהחלו להבין למה התכוון.
וכשלוקחים בחשבון את כל אלה, קל להבין מדוע הגברים הללו החלו להטיף לבשורה חדשה אודות ישוע במקום המסר הקודם אודות אבהותו של האל ואחוות האדם.
במשך ארבעים יום התחבאו השליחים. במקרה, היום נחגג חג השבועות, ואלפי מבקרים מכל רחבי העולם היו בירושלים. רבים הגיעו לחד, אך מרביתם שהו בה מאז הפסח. כעת הגיחו השליחים המפוחדים משבועות של בידוד והופיעו באומץ במקדש, שם החלו להטיף למסר החדש אודות המשיח שקם לתחייה. כל התלמידים כולם אף הם היו מודעים לעובדה שקיבלו מתת חדשה של בוננות ועוצמה רוחנית.
בסמוך לשעה שתיים אחר הצהריים, עמד פטרוס באותו המקום בו ׳המאסטר׳ שלו לימד בפעם האחרונה במקדש, ונשא דרשה נלהבת אשר כבשה יותר מאלפיים נשמות. ׳המאסטר׳ עזב, אך לפתע הם גילו שלסיפור אודותיו נודעה השפעה כבירה על העם. אין להתפלא על כך שזה הוביל אותם להמשיך ולהטיף למה שחיזק את המסירות שלהם בעבר לישוע ובה בעת אילץ אנשים להאמין בו. בפגישה נכחו ששה מן השליחים: פטרוס, אנדראס, יעקב, יוחנן ופיליפוס. הם שוחחו במשך יותר משעה וחצי ונשאו דברים ביוונית, בעברית ובארמית כמו גם כמה מילים אפילו בשפות אחרות שהכירו מעט.
מנהיגי היהודים נדהמו לראות את תעוזתם של השליחים, אך הם חששו לגעת בהם בשל מספר המאמינים הגדול בסיפורם.
עד לשעה ארבע וחצי, יותר מאלפיים מאמינים ירדו בעקבות השליחים לבריכת השילוח, שם הטבילו אותם פטרוס, אנדראס, יעקב ויוחנן בשם ׳המאסטר׳. החושך כבר ירד כאשר סיימו להטביל את ההמון הזה.
שבועות היה חג גדול של טבילה, הזמן להתרועע עם הגרים אשר בשער, אותם גויים אשר ביקשו לעבוד את יהוה. לכן, היה קל יותר למספר גדול של יהודים וגויים מאמינים להיטבל באותו היום. בעשותם כן, הם לא התנתקו בשום אופן מן האמונה היהודית. אפילו במשך זמן מה לאחר מכן, המאמינים בישוע היו כת בתוך היהדות. כולם, לרבות השליחים, עדיין מילאו את הדרישות המהותיות במסורת הטקס של היהדות.
ישוע חי על-פני האדמה ולימד בשורה אשר גאלה את האדם מן האמונה הטפלה שהוא בן השטן ורוממה אותו למעמד המכובד של היותו בן אמונה של האל. המסר של ישוע, כפי שהוא הטיף לו וחי אותו בתקופתו, שימש תרופה יעילה לקשייו הרוחניים של האדם בימים נוסח. וכעת, משעזב הוא עצמו את העולם, הוא שולח במקומו את ׳רוח האמת׳, אשר מתוכננת כדי לשכון בתוך האדם ולנסח מחדש את המסר של ישוע, עבור כל דור חדש, כדי שכל קבוצת חדשה של בני תמותה שתופיע על הארץ תקבל גרסה חדשה ומעודכנת של הבשורה, בדיוק את אותה הארה אישיות ואותן הנחיות קבוצתיות שישמשו תרופה יעילה לקשייו הרוחניים של האדם אשר משתנים ומתחדשים כל העת.
משימתה הראשונה של רוח זו, כמובן, הינה לקדם את האמת ולהפוך אותה לאישית, משום שהבנת האמת מהווה את הצורה הגבוהה ביותר של חירות אנושית. לאחר מכן, תכליתה של רוח זו לחסל את תחושת היתוֹמוּת של המאמין. מכיוון שישוע חי בקרב בני האדם, אילו לא באה ׳רוח האמת׳ לשכון בלבבות בני האדם, היו הם חשים תחושת בדידות.
מתת זו, של רוח ׳הבן׳, מיטיבה להכין את דעתם של כל בני התמותה הרגילים למתת האוניברסלי המאוחר יותר של רוח ׳האב׳ (׳המכוונן׳) לאנושות בכללותה. במובן מסוים, ׳רוח האמת׳ הינה רוחם הן של ׳האב האוניברסלי׳ והן של ׳הבן הבורא׳.
אל תשגו ותצפו לכך שתהיה לכם מודעות שכלית חזקה ביחס ׳לרוח האמת׳ שנשלחה. הרוח לעולם לא יוצרת מודעות לעצמה, רק מודעות למיכאל, ׳הבן׳. מן ההתחלה, ישוע לימד שהרוח לא תדבר על עצמה. ההוכחה לקשר שלכם עם ׳רוח האמת׳, אפוא, לא תימצא במוּדעוּת שלכם אודות רוח זו אלא דווקא בהתנסות שלכם בהתעצמות הקשר עם מיכאל.
הרוח גם באה לסייע לאדם להיזכר בדבריו של ׳המאסטר׳ ולהבינם, כמו גם להאיר ולפרש את חייו עלי אדמות.
לאחר מכן, באה ׳רוח האמת׳ לסייע למאמין להיווכח במציאות של תורת ישוע ושל חייו, אותם חי הוא עצמו בגוף, וכפי שהוא חי מחדש בכל מאמין יחיד, של כל דור ודור של בני אל חדורי רוח.
וכך נדמה ׳שרוח האמת׳ באה כדי להוביל את המאמינים כולם אמת כולה, לידיעה המתרחבת אודות התנסות החיים ולמודעות רוחנית גדלה אודות מציאותה ונצחיותה של עובדת היותו בן מרקיע של האל.
ישוע חי חיים שמגלים אדם הכפוף לרצונו של ׳האב׳, ולא חיי דוגמה שאדם אחר נדרש לנסות לחקות פשוטו כמשמעו. החיים אלה שחי בגוף, יחד עם מותו על הצלב והתחייה שבאה לאחר מכן, הפכו אחר כך לבשורה חדשה אודות הכופר ששולם כדי לרכוש את האדם חזרה מידי הרשע – מהרשעתו של אל שנעלב. ולמרות זאת, אפילו שהבשורה עוותה עד מאוד, עובדה היא שמסר חדש זה אודות ישוע נשא בחובו הרבה מן האמיתות הבסיסיות והשיעורים של בשורת המלכות המוקדמת יותר. וכך, במוקדם או במאוחר, תתגלינה האמיתות הנחבאות הללו, אודות אבהותו של האל ואחוות האדם, ותחוללנה בפועל התמרה של כלל הציוויליזציה האנושית.
אך השגיאות השכליות הללו לא השפיעו בשום צורה על צמיחתם הרוחנית של המאמינים. בתוך פחות מחודש ממתת ׳רוח האמת׳, התקדמו השליחים באופן אינדיבידואלי יותר מאשר במהלך כמעט ארבע שנים של קשר אישי ואוהב עם ׳המאסטר׳. גם ההחלפה של עובדת תחייתו של ישוע את אמת בשורת הגאולה של היותנו בני האלוהים לא השפיעה בשום צורה על תפוצתה המהירה של התורה; להיפך, נדמה היה כי העובדה שהתורה החדשה אודות ישוע עצמו ותחייתו האפילה על המסר שלו תרמה רבות להטפתן של החדשות הטובות.
המונח ״הטבלה ברוח,״ בו החלו להשתמש בערך בעת הזו, פשוט סימן את קבלתהּ המודעת של מתת ׳רוח האמת׳ וההכרה האישית בכוח הרוחני החדש הזה אשר העצים את כל ההשפעות הרוחניות שנשמות יודעות-אֵל הרגישו קודם לכן.
מאז מתת ׳רוח האמת׳, נתון האדם להוראתן והנחייתן של שלוש מתנות רוח: רוח ׳האב׳, ׳מכוונן המחשבה׳; רוח ׳הבן׳, ׳רוח האמת׳; ורוח ׳הרוח׳, ׳רוח הקודש׳.
במובן מסוים, האנושות נתונה להשפעה כפולה של הקריאה בת שבעת ההיבטים של השפעות הרוח ביקום. הגזעים האבולוציוניים הראשונים של בני התמותה מצויים בקשר ומתקדם עם שבע הרוחות מסייעות-הדעת של ׳אם הרוח׳ של היקום המקומי. בעת שאדם מתקדם במעלה סולם האינטליגנציה והאבחנה הרוחנית, באים לרחף מעליו ולשכון בתוכו שבע השפעות רוח גבוהות יותר. שבע הרוחות של העולמות המתקדמים הן:
1. רוח המתת של ׳האב האוניברסלי׳ – ׳מכווני המחשבה.׳
2. נוכחות הרוח של ׳הבן הנצחי׳ – כבידת הרוח של יקום היקומים והערוץ הוודאי להתייחדות רוחנית.
3. נוכחות הרוח של ׳הרוח האינסופית׳ – רוח-הדעת האוניברסלית של הבריאה בכללותה, המקור הרוחני לקשר האינטלקטואלי בין כל ההוויות המתקדמות.
4. רוחו של ׳האב האוניברסלי׳ ׳ובן הבורא׳ - ׳רוח האמת׳, אשר ככלל נחשבת לרוח של ׳בן היקום׳.
5. רוחהּ של ׳הרוח האינסופית, ׳ורוח האם של היקום׳ – ׳רוח הקודש׳, אשר ככלל נחשבת לרוח של קרוח היקום׳.
6. רוח-הדעת של ׳רוח האם של היקום׳ – שבע הרוחות מסייעות-הדעת של היקום המקומי.
7. רוחם של ׳האב׳, ׳הבנים׳, ׳והרוחות׳ – רוח השם החדש של בני התמותה המרקיעים של העולמות לאחר שהנשמה שנולדה-מן-הרוח הותכה עם ׳מכוונן המחשבה׳ מפרדיס ולאחר שהגיעה לאחר מכן לאלוהיות ולהדר המעמד של ׳סגל הסוֹפיוֹנוּת של פרדיס׳.
וכך, הביאה מתת ׳רוח האמת׳ לעולם ולתושביו את האחרונה במתנות הרוח אשר מיועדת לסייע לחיפוש ההרקעה אחר האל.
תורות משונות מוזרות רבות נקשרו לסיפורים הראשונים אודות מאורעות יום הפנטקוסט. בזמנים מאוחרים יותר, חל בלבול בין מאורעות יום זה, במהלכו באה ׳רוח האמת׳, המורה החדשה, לשכון בלבבות בני האדם, לבין השתוללות והתפרצות הרגשנות המטופשת. משימתה העיקרית של רוח נובעת זו, של ׳האב׳ ושל ׳הבן׳, הינה ללמד את בני האדם את האמת אודות אהבתו של ׳האב׳ ורחמנותו של ׳הבן׳. אלה האמיתות אודות האלוהיות אשר בני אדם יוכלו להבין טוב יותר מאשר כל האיכויות האלוהיות האחרות. ׳רוח האמת׳ עוסקת בעיקר בהתגלות טיבו הרוחני של ׳האב׳ ואופיו המוסרי של ׳הבן׳. ׳הבן הבורא׳, בגוף, גילה את אלוהים לאדם; ׳רוח האמת׳, בלב, מגלה את ׳הבן הבורא׳ לאדם. חייו של אדם שמניבים ״את פירות הרוח,״ הם פשוט מפגן של האיכויות שהפגין ׳המאסטר׳ עצמו בחייו על פני האדמה. כאשר ישוע חי על הארץ, הוא חי את חייו כאישיות אחת – ישוע מנצרת. מאז פנטקוסט, יכול ׳המאסטר׳, בדמות הרוח השוכנת, ״המורה החדש״, לחיות מחדש בהתנסות של כל מאמין שלמד את האמת.
אירועים רבים במהלך חיי האדם קשים להבנה, קשה להבין כיצד הם מתיישבים עם הרעיון שזהו יקום בו האמת שולטת והצדיקות יוצאת כשידה על העליונה. פעמים רבות נדמה כי הדיבה, השקר, חוסר היושר וחוסר הצדיקות – החטא – מנצחים. האם אחרי ככלות הכל האמונה מנצחת את הרוע, החטא והעוון. אכן, כן. חייו ומותו של ישוע מהווים את ההוכחה הנצחית לאמיתות טוּבו ואמונתו של היצור המונע-מן-הרוח תמיד משתלמים. הם הציקו לישוע על הצלב ואמרו, ״בוא נראה אם אלוהים יבוא ויגאל אותו.״ היום של הצליבה היה חשוך, אך בוקר התחייה היה בהיר ומרהיב; והיום של פנטקוסט היה בהיר ושמח עוד יותר. דתות הייאוש הפסימי מבקשות להשתחרר מעול החיים; הן מבקשות חידלון בשינה ובמנוחה. אלה דתות של פחד ויראה פרימיטיביים. דתו של ישוע הינה בשורת אמונה חדשה עבור האנושות שבמאבק. דת חדשה זו מבוססת על אמונה, תקווה ואהבה.
החיים זימנו לישוע את המכות הקשות, האכזריות והמרות ביותר; והאדם הזה עמד אל מול כל גורמי הייאוש הללו באמונה, באומץ ובמסירות מתמדת לעשות את רצון ׳אביו׳. ישוע עמד אל מול המציאות הנוראית של החיים ויכול להם – אפילו במוות. הוא לא השתמש בדת כבמפלט מן החיים. דתu של ישוע איננה מבקשת להתחמק מן החיים האלה כדי ליהנות מן האושר של קיום אחר. דתו של ישוע מעניקה את האושר והשלווה של קיום אחר ורוחני ובכך מעצימה ומאצילה את חייהם של בני האדם שחיים כעת בגוף.
אם הדת הינה האופיום להמונים, זו לא דתו של ישוע. על הצלב, הוא סרב לשתות מן הסם הממית, ורוחו, אשר שוטפת כעת כל בשר, מהווה השפעה כבירה בעולם אשר מניעה את האדם מעלה והלאה. הדחף הרוחני קדימה הינו הכוח המניע החזק ביותר שקיים כעת בעולם הזה; המאמין שלומד את האמת הינו הנשמה המתקדמת והנחושה היחידה עלי אדמות.
ביום של פנטקוסט, שברה דתו של ישוע את כל המחסומים והחומות הגזעיות. לעד נכון הוא, ״החירות מצויה בכל מקום בו שוכנת רוח ׳האדון׳.״ ביום הזה, הפכה ׳רוח האמת׳ למתת האישי של ׳המאסטר׳ לכל בן תמותה. רוח זו ניתנה כדי לאפשר למאמינים להיטיב ולהטיף לבשורת המלכות, אך הם שגו וייחסו את קבלתה של הרוח ששטפה אותם לחלק מן הבשורה החדשה שהם גיבשו שלא במודע.
אל תתעלמו מן העובדה שרוח האמת ניתנה לכל מי שאמונתו כנה; מתת רוח זו לא ניתנה רק לשליחים. כל מאה ועשרים הגברים והנשים שהתאספו באולם העליון קיבלו את המורה החדש, כמו כל האנשים בעלי הלב התם ברחבי העולם. המורה החדש ניתן לאנושות, וכל נשמה קיבלה אותו בהתאם לאהבת האמת שבהּ וליכולתה לתפוש ולהבין מציאויות רוח. סוף סוף, נגאלת הדת האמיתית מידיהם של הכוהנים והמעמדות הקדושים ומוצאת ביטוי אמיתי בנשמות כל אדם ואדם.
דתו של ישוע מקדמת את הציוויליזציה האנושית מן הסוג הגבוה ביותר בכך שהיא יוצרת את טיפוס האישיות הרוחנית הגבוה ביותר ומטיפה לקדושתו של אותו אדם.
הגעתה של ׳רוח האמת׳ בפנטקוסט הפכה לאפשרית דת שאיננה רדיקלית ואף לא שמרנית; איננה ישנה ואף לא חדשה; איננה נשלטת בידי המבוגרים ואף לא בידי הצעירים. עובדת חיי של ישוע על הארץ מספקת נקודה קבועה לעוגן הזמן, ואילו מתת ׳רוח האמת׳ מאפשרת לדת שהוא עצמו חי ולבשורה לה הטיף להתרחב לעד ולצמוח ללא גבול. הרוח מכוונת לכול האמת; היא משמשת כמורה של דת בהתרחבות, שתמיד צומחת, דת של התקדמות אינסופית בפרישתהּ האלוהית. מורה חדש זה לעד יגלה למאמין מבקש האמת את מה שהיה גלום באופן אלוהי באישיותו ובטיבו של ׳בן האדם׳.
התופעות שנקשרו במתת ״המורה החדש,״ והעובדה שמה שהשליחים הטיפו לו התקבל על ידי בני הגזעים והאומות שונות שנקבצו בירושלים מעידים על האוניברסליות של דתו של ישוע. בשורת המלכות נועדה שלא להיות מזוהה עם שום גזע, תרבות או שפה מסוימים. היום של פנטקוסט היווה עדות למאמץ הכביר של הרוח לשחרר את דתו של ישוע מכל האזיקים היהודיים אשר ירשה. אפילו לאחר הדגמה זו, של הרוח ששטפה כל בשר, ניסו השליחים בתחילה להשית את דרישות היהדות על המומרים. אפילו פאולוס התקשה עם אחיו בירושלים משום בשל סירובו להכפיף את הגויים למנהגי היהדות. שום דת של התגלות לא תוכל להתפשט ברחבי העולם כולו אם תשגה שגיאה גדולה ותהפוך למזוהה מאוד עם תרבות לאומית כלשהי או אם תהיה מזוהה עם מנהגים גזעיים, חברתיים או כלכליים מסוימים.
מתת ׳רוח האמת׳ לא הייתה כלל תלויה במנהגים, טקסים, מקומות קדושים ומקבליה לא נדרשו לשום התנהגות מיוחדת כדי שתתבטא במלואה. כאשר הגיעה הרוח לכל אלה שנקבצו באולם העליון, הם פשוט ישבו שם, מעט לאחר שהחלו להתפלל בדממה. הרוח ניתנה ליושבי הכפר וליושבי העיר כאחד. על מנת לקבל את הרוח, השליחים לא נדרשו ללכת למקום מבודד כדי להתבודד ולמדוט ביחידות במשך שנים. פנטקוסט מפריד לעד בין רעיון ההתנסות הרוחנית לבין סביבה שמתאימה לכך במיוחד.
המתת הרוחני של פנטקוס יועדה לשחרר לעד את דתו של ׳המאסטר׳ מכל תלות בכוח פיזי; המורים של דת חדשה זו צוידו כעת בכלי נשק רוחניים. הם נדרשו לצאת ולכבוש את העולם באמצעות סליחה בלתי-מתפשרת, רצון טוב שאין-דומה-לו, ואהבה שופעת. הם מצוידים להתגבר על הרוע באמצעות הטוב, לחסל את השנאה באמצעות האהבה, להשמיד את הפחד באמצעות חיים של אומץ ושל אמונה באמת. ישוע כבר לימד את חסידיו שהדת לעולם איננה פסיבית; תלמידיו נדרשו תמיד להיות פעילים וחיוביים בסעד הרחמים ובמפגן האהבה. המאמינים הפסיקו להתייחס ליהוה כאל ״אדוני אלוהי צבאות.״ כעת התייחסו ׳לאלוהות׳ הנצחית כאל ׳אלוהים ואבי אדונינו ישוע המשיח.״ ולכל הפחות התקדמו קצת, גם אם במידה מסוימת לא הצליחו להבין לגמרי את האמת שאלוהים הינו גם ׳אבי׳ הרוח של אינדיבידואל.
פנטקוסט העניק לבן התמותה את הכוח לסלוח לעלבונות אישיים, להישאר שלו גם אל מול חוסר צדק משווע ביותר, לא להיות מושפע גם מן הסכנה האיומה ביותר, ולקרוא תיגר על רשעות השנאה והכעס באמצעות פעולות אהבה וסובלנות אמיצות. במהלך ההיסטוריה שלה, סבלה אורנטיה מן חורבן שהמיטו עליה מלחמות הרסניות וכבירות. כל מי שנטל חלק במאבקים האיומים הללו נחלו מפלה ניצחת. רק מנצח אחד; רק אדם אחד יצא מן המאבקים המרים הללו עם מוניטין טוב משהיה – היה זה ישוע מנצרת והבשורה שלו אודות ניצחון הרע באמצעות הטוב. הסוד לציוויליזציה טובה יותר טמון בתורתו של ׳המאסטר׳ אודות אחוות האדם, הרצון הטוב של אהבה ואמון הדדי.
עד לפנטקוסט, הדת גילתה רק את האדם שמבקש את האל; מאז פנטקוסט, האדם עדיין מבקש את האל, אך על העולם מאיר מפגן האל שמבקש אף הוא את האדם ושולח אליו את הרוח לשכון בו כאשר מצא זה אותו.
לפני תורתו של ישוע, אשר שיאה בפנטקוסט, לנשים בדתות הישנות היה מעמד רוחני מועט, אם בכלל. לאחר פנטקוסט, האישה באחוות האדם עמדה בפני האל במעמד שווה לזה של הגבר. בקרב מאה ועשרים אלה שקיבלו את ביקור הרוח המיוחד הזה היו רבות מן הנשים התלמידות, ומנת חלקן בברכות הללו השתווה לזה של המאמינים הגברים. הגבר לא יכול היה יותר להתיימר לנַכס לעצמו את סעד השירות הדתי. הפרושי יכול להמשיך ולהודות לאלוהים על כך ״שלא עשני אישה, מצורע או גוי,״ אך בקרב חסידיו של ישוע האישה לעד שוחררה מכל האפליה הדתית המגדרית. פנטקוסט חיסלה את כל האפליה הדתית אשר התבססה על גזע, על הבדלי תרבות, על מעמד חברתי או על מגדר. אין להתפלא על כך שמאמיני הדת החדשה צעקו, ״החירות מצויה בכל מקום בו שוכנת רוח ׳האדון׳.״
הן אמו והן אחיו של יהודה נמנו על מאה ועשרים המאמינים, וכחלק מחבורת התלמידים הזו, אף הם קיבלו את הרוח ששטפה. הם קיבלו לא פחות ולא יותר מן המתת הטוב מאשר חבריהם. חברי משפחתו הארצית של ישוע לא קיבלו שום מתת מיוחדת. פנטקוסט סימנה את תום הכוהנים המיוחדים והאמונה במשפחות קדושות.
לפני פנטקוסט, וויתרו השליחים על הרבה עבור ישוע. הם הקריבו את בתיהם, משפחותיהם, חבריהם, רכושם הארצי ומעמדם. בפנטקוסט, הם נתנו עצמם לאלוהים, ׳והאב׳ ׳והבן׳ בתגובה נתנו עצמם לאדם – שלחו את רוחותיהם לשכון בתוך בני האדם. התנסות זו, של אובדן העצמי ומציאת הרוח, איננה התנסות רגשית; מדובר באקט אינטלקטואלי של כניעה-עצמית והקדשה ללא גבול.
פנטקוסט היוותה קריאה לאחדות רוחנית בין מאמיני הבשורה. כאשר ירדה הרוח על התלמידים בירושלים, כדבר הזה בדיוק אירע בפילדלפיה, באלכסנדריה ובכל שאר המקומות בהם שכנו מאמיני אמת. דתו של ישוע הינה ההשפעה המאחדת החזקה ביותר אשר ידע העולם מעודו.
פנטקוסט יועדה להפחית את האסרטיביות אשר הפגינו אינדיבידואלים, קבוצות, אומות וגזעים. רוח זו, של אסרטיביות מופגנת, היא אשר הולכת ומתעצמת לפרקים עד שהיא מתפרצת בצורת מלחמות הרסניות. האנושות תוכל להתאחד רק באמצעים רוחניים, ׳ורוח האמת׳ הינה השפעה עולמית אוניברסלית.
בואהּ של ׳רוח האמת׳ מזככת את לב האדם ומובילה את מי שמקבל אותה לגבש תכלית חיים שמתמקדת אך ורק ברצון האל וברווחת האדם. רוח החומרנות האנוכית נבלעה במתת רוח חדשה זו של זולתנות. אז כעכשיו, פנטקוסט מסמל את העובדה שישוע ההיסטורי הפך ׳לבן׳ אלוהי של התנסות חיה. כאשר האדם חווה בחייו במודע את האושר הזה, של רוח ששוטפת, התוצאה הינה שיקוי של בריאות, תמריץ לדעת ואנרגיה בלתי פוסקת לנשמה.
לא התפילה היא שהביאה את הרוח ביום פנטקוסט, אך היא מאוד תורמת לקביעת יכולת הקליטה האופיינית לכל מאמין ומאמין. התפילה איננה מניעה את הלב האלוהי לתת את המתת בשפע, אך לעתים תכופות כל כך היא חורצת ערוצים גדולים ועמוקים יותר בהם תוכל המתת האלוהית לזרום ללבבותיהם ונשמותיהם של אלה שזוכרים להתייחד ברציפות עם ׳בוראם׳ באמצעות תפילה כנה וסגידת אמת.
שליחיו ותלמידיו של ישוע התייאשו כאשר הוא נתפס בפתאומיות כזו בידי אויביו ונצלב במהירות כזו בין שני גנבים. המחשבה על ׳המאסטר׳, אשר נעצר, נקשר, הולקה ונצלב, הייתה יותר מדי אפילו עבור השליחים. הם שכחו את שלימד ואת אזהרותיו. ייתכן ״והָיָה אִישׁ נָבִיא גיבור בְּפֹעַל וּבְאֹמֶר לִפְנֵי האלוהים וְלִפְנֵי כָּל-הָעָם,״ אך היה רחוק מלהיות המשיח לו קיוו, אשר ישיב את מלכות ישראל על כנה.
ואז הגיעה התחייה, הגאולה מן הייאוש וחזרתה של אמונתם באלוֹהיוּתוֹ של ׳המאסטר׳. שוב ושוב הם רואים אותו ומשוחחים איתו, והוא לוקח אותם להר הזיתים שם הוא נפרד מהם לשלום ואומר להם שהוא חוזר ׳לאב׳. הוא אמר להם להישאר בירושלים עד אשר יקבלו את הכוחות – עד להגעתה של ׳רוח האמת׳. וביום של פנטקוסט, מגיעה מורה חדשה זו, והם יוצאים מיד להטיף את בשורתם בכוחות מחודשים. הם חסידיו הנועזים והאמיצים של אדון חי, לא מנהיג מובס ומת. ׳המאסטר׳ חי בלבבות האוונגליסטים הללו; אלוהים איננו דוקטרינה במוחותיהם; הוא הפך לנוכחות חיה בנשמותיהם.
״וְיוֹם יוֹם הָיוּ שֹׁקְדִים לִהְיוֹת בַּמִּקְדָּשׁ לֵב אֶחָד וַיִּבְצְעוּ אֶת הַלֶּחֶם בַּבַּיִת. וַיֹּאכְלוּ מְזוֹנָם בְּגִילָה וּבְתֹם לֵבָב וַיְשַׁבְּחוּ אֶת האלוהים וַיִּמְצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְהָאָדוֹן הוֹסִיף יוֹם יוֹם עַל הָעֵדָה אֶת הַנּוֹשָׁעִים. וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיְדַבְּרוּ אֶת דְּבַר האלוהים בְּאֹמֶץ לֵבָב. וּקְהַל הַמַּאֲמִינִים הָיָה לָהֶם לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת; וְאֵין אִישׁ מֵהֶם אוֹמֵר עַל אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לִי הוּא כִּי הַכֹּל הָיָה לָהֶם לְנַחֲלַת כֻּלָּם.״
מה קרה לגברים הללו שישוע הסמיך וציווה עליהם לצאת ולהטיף לבשורת המלכות, לאבהותו של האל ואחוות האדם? יש להם בשורה חדשה; הם בוערים בהתנסות חדשה; הם מלאים באנרגיה רוחנית חדשה. המסר שלהם השתנה לפתע להכרזה על המשיח שקם לתחייה: ״יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נֶאֱמַן לָכֶם מֵאֵת האלוהים בִּגְבוּרוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְאֹתוֹת אֲשֶׁר האלוהים עָשָׂה עַל-יָדוֹ בְּתוֹכֲכֶם כַּאֲשֶׁר יְדַעְתֶּם גַּם אַתֶּם; אֹתוֹ, הַנִּמְסָר עַל פִּי עֲצַת האלוהים הַנֶּחֱרָצָה וִידִיעָתוֹ מִקֶּדֶם, צלבתם ורצחתם. וכך הגשים את נבואות כל הנביאים מפי האלוהים. אלוהים הקים את ישוע זה. אלוהים הפך אותו ׳לאדון׳ ולמשיח. עַתָּה אַחֲרֵי הינשאוֹ בִּימִין האלוהים, לָקַח מֵאֵת אָבִיו אֶת הַבְטָחַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וישפוךְ אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים וְשֹׁמְעִים. לָכֵן הִנָּחֲמוּ וְשׁוּבוּ וְיִמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם; לְמַעַן ישלח ׳האב׳ את המשיח אשר יועד לכם, זהו ישוע, אֲשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד יְמֵי שׁוּב כָּל הַדְּבָרִים לתיקונם.״
בשורת המלכות, המסר של ישוע, השתנתה לפתע לבשורה אודות האדון ישוע המשיח. כעת הטיפו על עובדות חייו, מותו ותחייתו ולתקווה לחזרתו המהירה לעולם הזה כדי לסיים את המלאכה שהחל. וכך, המסר של ראשוני המאמינים היה קשור להטפה אודות העובדות של הגעתו הראשונה והאמונה ביחס להגעתו השנייה, מאורע שהם חשבו שיקרה בקרוב מאוד.
המשיח עומד להפוך לתורה של הכנסייה שהלכה והתגבשה במהירות. ישוע חי; הוא מת עבור בני האדם; הוא העניק את הרוח; הוא מגיע שוב. ישוע מילא את כל מחשבותיהם וממנו נגזר כלל המושג שלהם אודות האלוהים וכל השאר. הם התלהבו יותר מדי מהדוקטרינה החדשה, ״שאלוהים הינו ׳אביו׳ של אדוננו ישוע״ מכדי לעסוק במסר הישן, ״שאלוהים הינו ׳אביהם׳ האוהב של כל בני האדם,״ ואפילו של כל אחת ואחד. אכן, אהבת אחים נהדרת ומפגן שאין דומה לו של רצון טוב צמחו בקהילות המאמינים הראשונות הללו. אך היו אלה קהילות של מאמינים בישוע, לא אחווה של אחים במשפחת המלכות של ׳האב׳ השמימי. הרצון הטוב שלהם נגע מן האהבה שנולדה מן המושג אודות מתת ישוע ולא מן ההכרה באחוות בני התמותה. אף על פי כן, הם נמלאו בשמחה, והחיים החדשים והייחודיים שחיו משכו את כל בני האדם לתורה שלימדו אודות ישוע. הם שגו שגיאה גדולה בכך שהחליפו את בשורת המלכות בסיפורים ובתיאורים החיים אודות הזו עצמה, אך אפילו זה היווה את הדת הגדולה ביותר שידעה האנושות מעודה.
ללא ספק, אחווה חדשה קמה בעולם. ״המוני המאמינים היוּ שֹׁקְדִים עַל תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים וְעַל הַהִתְחַבְּרוּת וְעַל בְּצִיעַת הַלֶּחֶם וְעַל הַתְּפִלָּה.״ הם כינו זה את זה אח ואחות; הם קיבלו זה את פני זה בנשיקה קדושה; הם סעדו את העניים. הייתה זו אחווה חיים כמו גם של סגידה. הם לא חלקו את רכושם זה עם זה מתוקף ציווי, אלא משום שביקשו לחלוק את רכושם עם אחיהם המאמינים. הם היו בטוחים שישוע ישוב להשלים את כינונהּ של מלכות ׳האב׳ עוד בימי חייהם. המחווה הספונטנית של שיתוף הרכוש לא נבעה ישירות מתורתו של ישוע; היא נולדה מתוך אמונתם הוודאית של הגברים והנשים הללו בכך שישוע עתיד יום אחד לשוב ולסיים את מלאכתו, לכונן את המלכות. אך בפועל, תוצאתו של ניסוי שכוונותיו טובות, ניסוי של אהבת אחים שלא הייתה מאחוריו מחשבה, היו הרסניות ומצערות. אלפי מאמינים כנים מכרו את כל רכושם ונכסיהם. בחלוף הזמן, משאביה של ״הקומונה״ הנוצרית הידלדלו ונגמרו – אך לא כן העולם. מהר מאוד החלו המאמינים באנטיוכיה במגבית כדי למנוע מאחיהם המאמינים בירושלים מלמות ברעב.
בימים האלה הם חגגו את סעודת האדון באופן בו נוסדה; במילים אחרות, הם התאספו לסעודת רעים בצוותא ונטלו מן הסקרמנט בסיום הארוחה.
בהתחלה הטבילו בשם ישוע; חלפו כמעט עשרים שנה עד שהחלו להטביל בשם ״׳האב׳, ׳הבן׳ ׳ורוח הקודש׳.״ טבילה הייתה כל מה שנדרש כדי להתקבל לאחוות המאמינים. הם עדיין לא היו מאורגנים; הייתה זו פשוט האחווה של ישוע.
הכת הישועית גדלה במהירות, והצדוקים שוב החלו לשים אליהם לב. הפרושים לא הוטרדו מן המצב, משום שמה שלימדו לא הפריע בשום אופן לקיום מצוות היהדות. אך הצדוקים החלו לכלוא את מנהיגי הכת הישועית עד אשר לחצו עליהם לקבל את עצתו של רבן גמליאל, ממנהיגי הרבנים, אשר ייעץ להם כך: ״התרחקו מן האנשים הללו ועזבו אותם במנוחה, כי אם זו תורה מעשה ידי אדם, היא תחוסל; אך אם היא מעשה ידי האל, לא תוכלו לחסלם, ואפילו חלילה תימצאו נלחמים באלוהים.״ הם החליטו לדבוק בעצת גמליאל, ובירושלים השתררה תקופה של שקט ושלווה במהלכה נפוצה הבשורה החדשה אודות ישוע החדשה במהירות.
וכך הכל זרם על מי מנוחות בירושלים, עד שהגיעו מספר רב של יוונים מאלכסנדריה. שניים מתלמידיו של רודן הגיעו לירושלים והמירו רבים מבין התושבים ההלניסטיים. על ראשוני המומרים נמנו סְטֵפָן ובָּרְנַבָּס. היוונים המוכשרים הללו לא דבקו בהשקפה היהודית, ולא היטיבו להיצמד למנהגי הסגידה והטקס היהודיים. פעולותיהם אלה של המאמינים היוונים הביאו לסיומם של יחסי השלום בין אחוות ישוע לבין הפרושים והצדוקים. סטפן וחברו היווני החלו להטיף יותר בסגנון שבו לימד ישוע, וזה העמיד אותם בקונפליקט ישיר עם מנהיגי היהודים. באחת מן הדרשות שנשא סטפן בציבור, כאשר הגיע לחלק השנוי במחלוקת, הם התעלמו מכל כללי המשפט התקין ופשוט סקלו אותו למוות במקום.
וכך הפך סטפן, מנהיג הקהילה היוונית של מאמיני ישוע בירושלים, לקדוש המעונה הראשון של הדת החדשה ולגורם הישיר לכינונה הרשמי של הכנסייה הנוצרית. משבר חדש זה גרם להכרה שהמאמינים לא יכולים יותר להמשיך ככת בתוך היהדות. כולם הסכימו שעליהם להיפרד מן הלא-מאמינים; וחודש לאחר מותו של סטפן התארגנה הכנסייה בירושלים תחת הנהגתו של פטרוס, כאשר יעקב, אחי ישוע, הועמד בראשה.
ואז פרצו מחדש הרדיפות הבלתי פוסקות בידי היהודים, והמורים הפעילים של דת חדשה זו אודות ישוע, אשר מאוחר יותר באנטיוכיה כונתה הנצרות, יצאו לקצוות עולם כדי להטיף לישוע. לפני תקופתו של פאולוס, היוונים הובילו את הפצתו של המסר; וראשוני המיסיונרים הללו, כמו גם אלה שבאו בעקבותיהם מאוחר יותר, צעדו בעקבות אלכסנדר מימי קדם, יצאו מעזה וצור לאנטיוכיה משם דרך אסיה הקטנה למקדוניה, ומשם לרומא ולקצוות האימפריה.
כתוצאה מן הדרשה של פטרוס ביום של פנטקוסט מרבית השליחים החליטו על המדיניות העתידית וקבעו את תכניותיהם ביחס למאמציהם להטיף לבשורת המלכות. פטרוס היה מייסדהּ האמיתי של הכנסייה הנוצרית; פאולוס הביא את המסר הנוצרי לגויים, ואילו המאמינים היוונים הפיצו אותו ברחבי האימפריה הרומית כולה.
אף כי תחת עול הכוהנים סירבו העברים המשועבדים למסורת, כעם, לקבל את בשורת ישוע אודות אבהותו של האל ואחוות האדם או את התורה לה הטיפו פטרוס ופאולוס אודות תחייתו והרקעתו של המשיח (הנצרות שבאה לאחר מכן), שאר האימפריה הרומית נטתה לקבל את התורה הנוצרית המתפתחת. בעת הזו, הייתה הציוויליזציה המערבית אינטלקטואלית, עייפה ממלחמות וספקנית מאוד ביחס לכל הדתות והפילוסופיות האוניברסליות של התקופה. עמי המערב, שנהנו מן התרבות היוונית, התרפקו על מסורת של עבר מפואר. הם יכלו להגות במורשת הכבירה של הישגי הפילוסופיה, האומנות, הספרות והקדמה הפוליטית. אך לצד כל ההישגים הללו, לא הייתה להם דת שתספק את נשמתם. כמיהותיהם הרוחניות נותרו ללא מענה.
ולזירת החברה האנושית הזו נדחפה לפתע תורתו של ישוע, אשר נכללה במסר הנוצרי. כך הוצג בפני הלבבות הרעבים של עמי המערב סדר חיים חדש. פירושו של מצב זה היה עימות מידי בין מנהגי הדת של הדתות הישנות לבין הגרסה הנוצרית של המסר של ישוע לעולם. עימות שכזה חייב להסתיים בניצחון ברור של הישן, של החדש או בפשרה מסוימת. ההיסטוריה מעידה על כך שהמאבק הסתיים בפשרה. הנצרות התיימרה לאמץ יותר מדי מכדי שעם אחד יוכל לאמץ במהלך דור אחד או שניים. לא הייתה זו פנייה רוחנית פשוטה כמות זו שהציג ישוע לנשמת האדם; בראשיתה, היא החליטה לאמץ גישה מובחנת ביחס לטקסי דת, לחינוך, לקסם, לרפואה, לאומנות, לספרות, למשפט, לממשל, למוסר, לשליטה בהתנהגות המינית, לפוליגמיה ובמידה מוגבלת אפילו ביחס לעבדות. הנצרות לא הייתה בבחינת דת חדשה — כזו שכל האימפריה הרומית והמזרח ציפו לה — אלא סדר חברתי אנושי חדש. וככזו, יומרתהּ מיהרה לגרום להתנגשות החברתית-מוסרית של העידנים. האידאלים של ישוע, כפי שפירשה אותם מחדש הפילוסופיה היוונית וקיבלו ביטוי חברתי בדמות הנצרות, העזו כעת לקרוא תיגר על מסורות האנושות כפי שמצאו ביטוי באתיקה, המוסר ודתות של הציוויליזציה המערבית.
בהתחלה, הצליחה הנצרות להמיר רק מתוך שכבות המעמד החברתי והכלכלי הנמוכות. אך עד לראשית המאה השנייה, מיטב התרבות היוונית-רומית פנתה במספרים הולכים וגדלים לסדר חדש זה של האמונה הנוצרית, למושג החדש הזה ביחס לתכלית החיים ומטרת הקיום.
כיצד הצליח מסר חדש זה, שמקורו ביהדות ואשר כמעט ונכשל בארץ הולדתו, לתפוש כל כך מהר וכל כך ביעילות את מיטב המוחות באימפריה הרומית? ניצחונה של הנצרות על דתות הפילוסופיה וכתות המסתורין נבע מן הגורמים האלה:
1. ארגון. פאולוס היה מארגן בחסד וממשיכי דרכו שמרו על הרף שהציב.
2. הנצרות הפכה להלניסטית לחלוטין. היא אימצה את המיטב הפילוסופיה היוונית כמו גם את השמנת של התיאולוגיה היהודית.
3. אך הטוב מן הכול, הוא שהכילה אידאל חדש וכביר, הד חיי המתת של ישוע וההשתקפות של מסר הגאולה שלו לאנושות כולה.
4. מנהיגי הנצרות היו מוכנים להתפשר עם הדת המיתראית וכתוצאה מכך כמחצית ממאמיניה הצטרפו לכת שבאנטיוכיה.
5. בדומה לכך, הדורות הבאים, המאוחרים יותר, של מנהיגי הנצרות התפשרו עוד יותר עם הפגאניזם, עד שאפילו הקיסר הרומי קונסטנטין הצטרף לדת החדשה.
אך הנוצרים הממולחים עשו עסקה טובה עם הפגאנים. הם אימצו את טקסיהם המרהיבים של הפגאנים בזמן שאילצו אותם לקבל את הגרסה ההלניסטית של הנצרות הפאוליסטית. העסקה עם הפגאנים הייתה טובה יותר מזו שעשו עם הכת המיתראית, אך אפילו הפשרה המוקדמת יותר מיקמה אותם יותר ככובשים, משום שהם הצליחו לחסל את חוסר המוסריות העמוק של כת המסתורין הפרסית כמו גם מנהגים דוחים רבים אחרים שלה.
בין אם נהגו בחוכמה ובין אם לא, ראשוני מנהיגי הנצרות התפשרו במתכוון על האידאלים של ישוע במאמץ לשמר ולקדם רבים מרעיונותיו. ובכך הצליחו עד מאוד. אך אל תטעו! האידאלים הללו של ׳המאסטר׳, עליהם התפשרו, עדיין שוכנים רדומים בבשורתו, וביום מן הימים עתידים להפעיל את מלוא עוצמתם על העולם.
תהליך ההשפעה הפגאני על הנצרות העניק למסדר הישן מספר רב של ניצחונות פעוטים בהיבטים הטקסיים, אך הנוצרים יצאו כשידם על העליונה, משום ש:
1. המוסר האנושי עלה למדרגה חדשה וגבוהה הרבה יותר.
2. העולם קיבל מושג חדש ומורחב ביותר אודות אלוהים.
3. תקוות האלמותיות הפכה לחלק מן ההבטחה של דת מוכרת.
4. נשמתו הרעבה של האדם קיבל את ישוע מנצרת.
רבות מן האמיתות הגדולות שלימד ישוע אבדו כמעט לחלוטין בפשרות הללו של תחילת הדרך, אך הן עדיין שוכנות רדומות בדת הנצרות הפגאנית, אשר למעשה הייתה הגרסה הפאוליסטית לחייו ולתורתו של ׳בן האדם׳. אפילו לפני שהפכה לפגאנית, הנצרות הפכה להלניסטית לחלוטין. הנצרות חבה ליוונים הרבה, הרבה מאוד. היה זה יווני ממצרים, אשר עמד באומץ בניקיאה וקרא תיגר ללא מורא אל מול הועידה עד שזו לא העזה להחביא את המושג אודות טיבו של ישוע ולהעמיד בסכנת הכחדה את האמת האמיתית אודות משימת המתת שלו. שמו של היווני היה אתנסיוס, ואלמלא רהיטותו של מאמין זה והלוגיקה שלו, היו טיעוניו המשכנעים של אריוס מתקבלים.
תהליך ההלניזציה של הנצרות החל למעשה באותו יום רב מאורעות בו עמד השליח פאולוס אל מול ועידת אריופגוס באתונה וסיפר לתושבי אתונה על ״האלוהים הבלתי ידוע.״ שם, תחת צל האקרופוליס, הטיף ליוונים האזרח הרומי הזה את גרסתו לדת החדשה שמקורה בארץ היהודים שבגליל. מוזר היה לראות את הדומה בין הפילוסופיה היוונית והרבה מתורתו של ישוע. לשתיהן הייתה מטרה משותפת — שתיהן התכוונו להופעתו של האינדיבידואל. היוונים, להופעתו החברתית והפוליטית; ישוע, להופעתו המוסרית והרוחנית. היוונים לימדו כי הליברליות האינטלקטואלית מובילה לחירות פוליטית; ישוע לימד כי הליברליות הרוחנית מובילה לחירות דתית. השילוב של שני הרעיונות גם יחד יצר אמנה חדשה וכבירה לחירות האנושית; הם בישרו על שחרורו החברתי, הפוליטי והרוחני של האדם.
שני דברים עיקריים הביאו להולדתה של הנצרות ולניצחונה על כל שאר הדתות שהתחרו בה:
1. הדעת היוונית הייתה מוכנה להשאיל רעיונות חדשים וטובים אפילו מן היהודים.
2. פאולוס וממשיכי דרכו היו בעלי פשרה חכמים וממולחים; הם היו סוחרים תיאולוגיים פקחים.
בזמן שבו פאולוס נעמד באתונה והטיף ״ליֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהוּא הַנִּצְלָב,״ היוונים היו מורעבים רוחנית; הם שאלו, התעניינו ואכן חיפשו אמת רוחנית. לעולם אל תשכחו כי בהתחלה היו אלה הרומאים אשר נלחמו בנצרות בזמן שהיוונים אימצו אותה, והיו אלה היוונים אשר לאחר מכן הכריחו את הרומאים, פשוטו כמשמעו, לקבל את הדת החדשה הזו, לאחר השינויים שחלו בה, כחלק מן התרבות היוונית.
היוונים העריצו את היופי, והיהודים את הקדושה אך שני העמים כאחד אהבו את האמת. במשך מאות בשנים היוונים חשבו ברצינות ודנו בכובד ראש בכל בעיות האדם — החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות והפילוסופיות — למעט הדת. רק יוונים מעטים הקדישו מידה רבה של תשומת לב לדת; הם אפילו לא לקחו את הדת שלהם ברצינות. במשך מאות בשנים, הזניחו היהודים את כל שאר תחומי ההגות הללו והקדישו את עיקר הגותם בדת. הם לקחו את הדת ברצינות, ברצינות רבה מדי. כפי שהתוכן המסרים של ישוע מדגים, השילוב בין מאות שנים בין המחשבה של שני העמים הללו הפך כעת לכוח המניע מאחורי סדר חברתי אנושי חדש, ובמידה מסוימת, סדר חדש של אמונה ומנהגים דתיים.
כאשר אלכסנדר הפיץ את הציוויליזציה ההלניסטית לאזור המזרח הקרוב, השפעתהּ של התרבות היוונית כבר חדרה לארצות מערב הים התיכון. הפוליטיקה והדת של היוונים התאימה להם מאוד כל עוד הם חיו בערי מדינה קטנות, אך הצרות החלו כאשר המלך המוקדוני העז להרחיב את יוון לכדי אימפריה שהשתרעה מן הים האדריאטי ועד לנהר האינדוס. האומנות והפילוסופיה של היוונים שרתו באופן מושלם את התרחבות האימפריה, אך הממשל הפוליטי או הדת של היוונים לא צלחו לכך. לאחר שְערי המדינה של יוון התרחבו לכדי אימפריה, האֵלים לשם, אלים יחסית קרתניים, הרגישו מעט מוזר. כאשר הגרסה הנוצרית של הדת היהודית הישנה יותר הגיעה אל היוונים, הם אכן חיפשו אחר אל אחד, אל גדול וטוב יותר.
האימפריה ההלניסטית, ככזו, לא הייתה יכולה לשרוד. השפעתה התרבותית נמשכה, אך היא עצמה שרדה רק לאחר שאימצה לעצמה מן המערב את גאונותם הפוליטית של הרומאים כדי למשלו באימפריה ולאחר שקיבלו מן המזרח דת שהאל האחד שלה היה מכובד מספיק לאימפריה.
במהלך המאה הראשונה לספירה, התרבות ההלניסטית כבר הגיעה לשיאה; נסיגתה כבר החלה; הלימוד המשיך להתקדם אך הגאונות הייתה בירידה. בדיוק בזמן הזה, הרעיונות והאידאלים של ישוע, כפי שקיבלו ביטוי חלקי בנצרות, היו חלק ממה שהציל את התרבות והידע של היוונים.
אלכסנדר תקף את מזרח מצויד במתת התרבות של הציוויליזציה היוונית; פאולוס תקף את המערב מצויד בגרסה הנוצרית של בשורת ישוע. הנצרות ההלניסטית השתרשה בכל אזורים המערב בהם שלטה התרבות היוונית.
למרות שהגרסה המזרחית של המסר של ישוע נותרה נאמנה יותר לתורתו, היא המשיכה לדבוק בגישתו הבלתי מתפשרת של אבנר. היא לעולם לא התקדמה כמו הגרסה ההלניסטית ולבסוף אבדה בתנועה האסלאמית.
הרומאים השתלטו על התרבות היוונית והחליפו את הממשל בהטלת פור בממשל ייצוגי. לאחר מכן, השינוי הזה שיחק לידיה של הנצרות ברומא בכך שרומא הביאה לעולם סובלנות חדשה לשפות, עמים ואפילו דתות חדשות.
הרבה מן הרדיפות הראשונות שחוו הנוצרים ברומא נבעה אך ורק משום שהטיפו תוך שימוש אומלל במילה ״מלכות.״ הרומאים הפגינו סובלנות כלפי כל הדתות כולם אך התרגזו מאוד מכל מה שהרגיש להם כיריבות פוליטית. וכך, כאשר תמו הרדיפות הראשונות הללו, אשר נבעו בעיקר בשל אי הבנה, שדה התעמולה הדתי נותר פתוח לרווחה. תושב רומא התעניין במנהל פוליטי; הוא לא כל כך התעניין באמנות ובדת, אך הפגין סובלנות בלתי רגילה כלפי שתיהן.
החוק במזרח היה קשוח ושרירותי; החוק היווני היה גמיש ואומנותי; החוק הרומי היה מכובד, ורכשו לו כבוד. החינוך הרומי הוביל לנאמנות קשוחה, כזו שלא נודעה כדוגמתה. ראשוני הרומאים הקדישו עצמם לפוליטיקה והיו אינדיבידואלים מסורים עד מאוד. הם היו כנים, קנאים ומסורים לאידאלים שלהם, אך נעדרו דת ראויה לשמה. אין להתפלא אפוא על כך שמוריהם היוונים הצליחו לשכנע אותם לקבל את הנצרות של פאולוס.
הרומאים הללו אכן היו עם גדול. הם הצליחו למשול במערב משום שהצליחו למשול בעצמם. הכנות, המסירות והשליטה העצמית הנחושה היוו ממצע אידאלי לקבלתהּ ולצמיחתהּ של הנצרות.
ליוונים-רומאים הללו היה קל להתמסר רוחנית לכנסיה ממסדית בדיוק כפי שהתמסרו פוליטית למדינה. הרומאים נלחמו בכנסייה רק כאשר חששו שהיא תתחרה במדינה. מאחר שלרומא לא הייתה פילוסופיה לאומית או תרבות משל עצמה, היא ניכסה לעצמה את התרבות היוונית והעזה לאמץ את המשיח כפילוסופיה המוסרית שלה. אף כי הנצרות הפכה לפילוסופיה המוסרית של רומא, קשה לאמר שהייתה הדת שלה במובן של היותה ההתנסות האישית של הצמיחה הרוחנית שחוו אלה שאימצו את הדת החדשה בלב שלם. אכן, יחידים רבים חדרו מבעד לקליפה של דת המדינה הזו ומצאו כי מזון לנשמותיהם בדמות הערכים האמתיים ששכנו במשמעויות הנסתרות של האמיתות הרדומות שבגרסה ההלניסטית והפגאנית של הנצרות.
האדם הסטואי והאופן בו פנה בנחישות ״לטבע ולמצפון״ רק סייע לרומא כולה להתכונן לקבלתו של המשיח, לפחות במובן האינטלקטואלי. הרומאי היה מטבעו ובהכשרתו איש חוק; הוא העריץ אפילו את חוקי הטבע. וכעת, הוא הבחין דרך הנצרות בחוקי האל שבתוך חוקי הטבע. עם שהצליח להעמיד אנשים כמו קיקרו וורגיליוס היה בשל לנצרות הפאוליסטית ההלניסטית.
וכך, אותם היוונים שהפכו לרומאים אילצו הן את היהודים והן את הנוצרים להפוך את דתם לפילוסופית, לתאם בין הרעיונות שבה, למסד את האידאלים שבה באופן שיטתי ולסגל את מנהגי הדת לצורת החיים הנוכחית. כל אלה הסתייעו מאוד בשל העובדה שכתבי הקודש העבריים תורגמו ליוונית וכי לאחר מכן נכתבה הברית החדשה בלשון היוונית.
בניגוד ליהודים ולעמים רבים אחרים, זה מכבר שררה בקרב היוונים אמונה באלמותיות, בצורה כזו או אחרת של הישרדות לאחר המוות, ומכיוון שזה היה בדיוק הלב של תורת ישוע, היה ברור שיימשכו מאוד לנצרות.
שורה של ניצחונות תרבותיים של היוונים וניצחונות פוליטיים של הרומאים גיבשו את ארצות המזרח התיכון לכדי אימפריה אחת בעלת שפה אחת ותרבות אחת אשר הכינו את המערב לאל אחד. הדת היהודית סיפקה את האל האחד, אך לא הייתה מקובלת על היוונים-הרומיים הללו. פילון סייע להפחית במידת מה את הסתייגויותיהם, אך הנצרות גילתה להם מושג טוב יותר אודות אל אחד, והם מיהרו לאמץ אותו.
לאחר התבססות השלטון הפוליטי של רומא ולאחר שנפוצה הנצרות, הנוצרים מצאו עצמם עם אל אחד, עם מושג דתי מתקדם, אך ללא אימפריה. היוונים-הרומיים מצאו עצמם עם אימפריה כבירה אך ללא אל שראוי לשמש כמושא הסגידה הדתית וכגורם האחדתה הרוחנית. הנוצרים קיבלו את האימפריה; האימפריה אימצה את הנצרות. הרומאי סיפק את אחדות הממשל הפוליטי; היווני, אחדות של תרבות ולימוד; הנצרות, אחדות במחשבה הדתית ובמנהגי הדת.
האימפריאליזם האוניברסלי של רומא כבש את מסורת הלאומנות ובפעם הראשונה בהיסטוריה איפשר לגזעים ולאומות שונות, לקבל דת אחת, לפחות במידה מסוימת.
הנצרות זכתה לחיבה ברומא בזמן בו התרחש עימות ער בין תורתם הנמרצת של הסטואיים לבין הבטחות הגאולה של כתות המסתורין. לְעַם של אנשים רעבים רוחנית, אשר לא הכירו את המילה ״חוסר-אנוכיות״, הביאה הנצרות נחמה מרעננת ועוצמה משחררת.
הכוח הגדול ביותר של הנצרות נבע מן האופן בו חיו מאמיניה חיים של שירות ואפילו האופן בו מתו למען אמונתם בתקופות המוקדמות של הרדיפות הקשות.
מה שלימד ישוע על אהבת הילדים מהר מאוד חיסל את המנהג הנפוץ של הפקרת ילדים לא רצויים למוות, במיוחד תינוקות ממין נקבה.
מנהגי הסגידה הראשונים של הנצרות נלקחו ברובם מבית הכנסת היהודי, וסוגלו בידי הטקסים המיתראיים; מאוחר יותר, נוספה אליהם הרבה מן הטקסיות הפגאנית. עמוד השדרה של ראשית הכנסייה התבסס על גֵרים יהודיים יווניים שהומרו לנצרות.
המאה השנייה לאחר הספירה היה הזמן הטוב ביותר בכלל ההיסטוריה של העולם להתקדמותה של דת טובה במערב. במהלך המאה הראשונה הנצרות הכינה עצמה, תוך מאבקים ופשרות, כדי להכות שורש ולהתפשט במהירות. הנצרות אימצה את הקיסר; מאוחר יותר, הוא אימץ את הנצרות. היה זה עידן כביר לתפוצתה של דת חדשה. הייתה חירות דתית; נסעו מכל מקום לכל מקום והמחשבה הייתה חופשית.
הדחף הרוחני לקבלה מסויגת של הנצרות ההלניסטית הגיע לרומא מאוחר מכדי למנוע את הנפילה המוסרית שהחלה זה מכבר או כדי לפצות על ההידרדרות הגזעית שכבר התבססה והלכה והתגברה. הדת החדשה הזו היוותה צורך תרבותי לרומא הקיסרית, וחבל מאוד שלא הפכה לחבל הצלה רוחני במובן הרחב יותר.
אפילו דת טובה לא תוכל להציל אימפריה כבירה מן ההשלכות הוודאיות של היעדר השתתפות היחיד בענייני הממשל, עודף פטרנליזם, מיסוי מוגזם ועוול גדול בגבייה, מסחר לא מאוזן עם הלבנט שרוקן את מאגרי הזהב, שיגעון הבידור, מן התקנות הרומיות, ביזוי האישה, העבדות והניוון הגזעי, ממגפות פיזיות, ומכנסייה של מדינה אשר התמסדה כמעט עד כדי עקרות רוחנית.
באלכסנדריה, התנאים לא היו כל כך גרועים. ראשוני בתי הספר המשיכו ללמד את תורתו של ישוע שלא עברה שום פשרה. פָּנְתָנֵאוּס היה זה שלימד את קְלֵמֵנט ולאחר מכן הלך בעקבות נתנאל כדי להטיף לישוע בהודו. אף כי כמה מן האידאלים של ישוע הוקרבו לצורך בנייתה של הנצרות, מן ההוגנות לציין שעד לסוף המאה השנייה כמעט כל המוחות הגדולים בעולם היווני-רומי היו נוצרים. הניצחון הלך ונשלם.
האימפריה הרומית הזו שרדה מספיק זמן כדי להבטיח את הישרדותה של הנצרות אפילו לאחר התמוטטות האימפריה. אך לעיתים קרובות ניסינו לשער בדעתנו מה היה מתרחש ברומא ובעולם אילו בשורת המלכות הייתה מתקבלת במקום הנצרות היוונית.
מכיוון שהכנסייה הייתה חלק מן החברה ובת בריתה של הפוליטיקה, היא נידונה להיות חלק מן ההידרדרות האינטלקטואלית והרוחנית של מה שכונה ״תקופת החושך״ של אירופה. במהלך תקופה זו, הדת הפכה ליותר ויותר נזירית, סגפנית וחוקית. במובן הרוחני, הנצרות הייתה שרויה בתרדמת חורף. במהלך כל התקופה הזו התקיים לצד הדת, שישְנה והפכה לחילונית, זרם בלתי פוסק של מיסטיות, של התנסות רוחנית פנטסטית על גבול הבלתי מציאותי, אשר דמתה מבחינה פילוסופית לפנתיאזם.
במהלך מאות השנים החשוכות, המייאשות הללו, במדיה רבה שוב חזרה הדת לתפוש מקום משני. האינדיבידואל כמעט ונעלם אל מול סמכותהּ, מסורותיהּ וצוויהּ של הכנסייה. איום רוחני חדש צץ בדמות יצירתה של ״גלקסיית״ קדושים אשר התיימרו להיות בעלי השפעה מיוחדת בבתי הדין השמימיים, ולפיכך, אם היו מקבלים פנייה ראויה, היו יכולים לבקש מן האלים עבור האדם.
אך מכיוון שהנצרות הפכה לחברתית ולפגאנית במידה מספקת, אף כי לא עלה בידה לעצור את בואם של ימי החושך, היא הייתה מוכנה דיה כדי לשרוד את תקופת החשיכה המוסרית והתקיעות הרוחנית הארוכה הזו. והיא אכן שרדה את הלילה הארוך של הציוויליזציה המערבית ועדיין היוותה השפעה מוסרית בעולם כאשר הנץ שחר הרנסנס. שיקומה של הנצרות לאחר ימי הביניים הוליד כתות נוצריות רבות, אמונות אשר התאימו במיוחד לסוגי האישיות האנושיים האינטלקטואליים, הרגשניים והרוחניים. הרבה מן הקבוצות הנוצריות המיוחדות הללו עדיין קיימות בזמן הכנתהּ של מצגת זו.
ההיסטוריה של הנצרות מדגימה את העובדה שהיא נולדה מתוך התמרה בלתי מכוונת מן הדת של ישוע לדת אודות ישוע. בנוסף, היא מציגה את ההתנסות שלה כשהפכה להלניסטית, לפגאנית, לחילונית, לממסדית, כשסבלה מהידרדרות אינטלקטואלית, מניוון רוחני, מתרדמת חורף מוסרית, כשעמדה בסכנת הכחדה ולאחר מכן התעוררה, התפצלה, ולאחרונה השתקמה במידה מסוימת. אילן יוחסין שכזה מעיד על החיוניות הטבועה בה ועל יכולת שיקום כבירה. אותה נצרות ממש מתקיימת היום בעולם המתורבת של עמי המערב ונאבקת על קיומה, סכנה אשר מאיימת עליה יותר מכל המשברים החשובים שאפיינו בעבר את המאבק שלה לנצח.
הדת ניצבת כעת אל מול האתגר של מוחות העידן המדעי החדש הנטיות החומרניות. הדת של ישוע עתידה בסופו של דבר לנצח במאבק הכביר הזה בין החילוני לרוחני.
המאה העשרים העמידה לפתחן של הנצרות ושל כל הדתות האחרות בעיות חדשות לפתרון. ככל שציוויליזציה מעפילה, במאמציו לייצב את החברה ולפתור את בעיותיה החומריות, נדרש האדם נדרש יותר ויותר להתאמץ ולמלא את חובתו ״לבקש קודם את מציאויות השמים.״
כאשר האמת מבותרת, מופרדת, מבודדת ועוברת יותר מדי ניתוחים, היא גורמת לעיתים קרובות לבלבול. האמת החיה מלמדת את מבקש האמת באופן נכון רק כאשר מאמצים אותה במלואה וכמציאות רוחנית חיה, ולא בדמות עובדות מדע החומר או כהשראה שמעוררת אומנות כלשהיא שמתווכת אותה.
הדת הינה ההתגלות לאדם של ייעודו האלוהי והנצחי. הדת הינה התנסות רוחנית ואישית לגמרי ולעולם יש להפריד בינה לבין צורות המחשבה הגבוהות האחרות של האדם, כדוגמת:
1. הגישה הלוגית של האדם לדברי מציאות החומר.
2. ההערכה שרוחש האדם לאסתטיקה של היופי המנוגד לכיעור.
3. ההכרה האתית של האדם את מחויבויותיו לחברה וחובותיו הפוליטיות.
4. אפילו החוש המוסרי של האדם, כשלעצמו, איננו דתי.
הדת מיועדת למצוא את אותם ערכי היקום אשר מניעים לאמונה, לאמון ולביטחון; שיאה של הדת הינה הסגידה. הדת מגלה עבור הנשמה את אותם ערכים עליונים אשר מנוגדים לערכים היחסיים שמגלה הדעת. רק באמצעות חוויה דתית אמיתית ניתן להגיע לתובנה על-אנושית שכזו.
לא ניתן לתחזק מערכת חברתית קבועה ללא מוסריות אשר מתבססת על מציאויות הרוח ממש כפי שלא תיתכן מערכת שמש ללא כבידה.
אל תנסו לספק בתקופת חיים קצרה אחת בגוף את הסקרנות שמביעה הנשמה או את כל יצר ההרפתקנות שבהּ. היו סבלניים! אל תתפתו להשתעשע בהפקרות של הרפתקאות זולות ומטונפות. שימרו על האנרגיה שלכם ואזרו את תשוקתכם; היו רגועים בזמן ההמתנה להופעתה של הקריירה האינסופית של ההרפתקה המדורגת והגילוי המרטיט.
בתוך הבלבול ביחס למקורותיו של האדם, אל תשכחו את ייעודו הנצחי. בל נא תשכחו שישוע אהב אפילו ילדים קטנים, ושהבהיר לתמיד את ערכה האדיר של האישיות האנושית.
כשאתם מתבוננים בעולם, זכרו כי כתמי הרוע השחורים שאתם רואים מוצגים על הרקע הלבן של הטוּב הבסיסי. אינכם מתבוננים בכתמים לבנים עגומים שמופיעים על רקע שחור של רוע.
מדוע בני האדם מקדישים זמן רב כל כך לרוע שבעולם רק משום שהוא נדמה כעובדה, כאשר יש כל כך הרבה אמת טובה שניתן לתת לה ביטוי ולהטיף לה? יפי ערכי הרוח של האמת נעימים ומרוממים יותר מתופעות הרוע.
במסגרת הדת, ישוע הטיף להתנסוּת והשתמש בשיטה זו, ממש כשם שהמדע המודרני דבק בטכניקות הניסוי. הנחייתה של הבוננות הרוחנית מובילה אותנו למצוא את אלוהים, אך אנו מתקרבים לבוננות זו של הנשמה באמצעות אהבת מה שיפה, חיפוש האמת, נאמנות לחובתנו, וסגידה לטוּב האלוהי. אך מכל הערכים הללו, המנחה האמיתית שמובילה לבוננות אמת הינה האהבה.
שלא במתכוון, הכניסו המדענים את האנושות לפניקה חומרנית; הם גרמו לשוד של בנק המוסר של ההיסטוריה, אך בבנק ההתנסות האנושית הזה מופקדים נכסים רוחניים עצומים; הוא יכול לעמוד במה שתובעים ממנו. רק מי שלא חושב ייכנס לפניקה ביחס לנכסי הרוח של המין האנושי. כאשר תסתיים הפניקה החומרנית-חילונית, נמצא כי דתו של ישוע לא פשטה את הרגל. בנק הרוח של מלכות השמים ישלם במטבע של אמונה, תקווה, וביטחון מוסרי לכל מי שיתבע זאת ממנו ״בשמו.״
בלא קשר לקונפליקט לכאורה בין החומרנות לתורתו של ישוע, אתם יכולים להיות בטוחים בכך שבעידנים שיבואו תצא תורתו של ׳המאסטר׳ וידה על העליונה. לאמיתו של דבר, דת אמיתית איננה יכולה להיות חלוקה עם המדע; היא כלל לא עוסקת בדברים של חומר. אף כי הדת אוהדת את המדע, היא אדישה כלפיו ומתרכזת כולה במדען עצמו.
רדיפת הידע עצמו, ללא הפירוש הנלווה של החכמה והבוננות הרוחנית של ההתנסות הדתית מובילה בסופו של דבר את האדם לפסימיות ולייאוש. ידע מועט אכן מעורר דאגה.
בזמן כתיבת מילים אלה, כבר חלף החלק הגרוע של עידן החומרנות; כבר מתחיל לזרוח שחר היום של הבנה טובה יותר. אף כי המוחות הטובים יותר העולם המדע כבר אינם דבקים בפילוסופיה חומרנית לגמרי, האנשים הפשוטים עדיין נוטים לכיוון הזה בשל מה שלמדו בעבר. אך העידן הזה, של הריאליזם הפיזי, הינו פרק חולף בחייו של האדם עלי אדמות. המדע המודרני לא נגע בדת האמיתית — בתורתו של ישוע כפי שזו מתבטאת בחיי מאמיניו. המדע רק חיסל את האשליות הילדותיות של הפירושים השגויים של החיים.
ביחס לחייו של אדם על הארץ, המדע מהווה התנסות כמותית ואילו הדת מהווה התנסות איכותית. המדע עוסק בתופעות; הדת, במקורות, בערכים ובמטרות. מי שמגדיר גורמים כדי להסביר תופעות פיזיות מתוודה על בורותו ביחס לדברים האולטימטיביים ובסופו של דבר, זה מוביל את המדען חזרה לגורם הגדול הראשון — ׳לאב האוניברסלי׳ של פרדיס.
מתברר כי המעבר האלים מעידן הניסים לעידן המכונות מאוד מטריד את האדם. הפקחות והגמישות של הפילוסופיות הכוזבות של המכניזם הן אלה שמזימות את טיעוניהן המכניסטיים. הקלילות המנטלית הקטלנית של האדם החומרני מפריכה לתמיד את טענותיו על כך שהיקום הינו תופעה אנרגטית עיוורת וחסרת תכלית.
הן הטבעיות המכניסטית שמפגינים אנשים לכאורה מחונכים והן החילוניוּת נטולת המחשבה שמפגין האיש ברחוב עוסקות אך ורק בדברים; הן נעדרות לחלוטין כל ערך, אישור או סיפוק מטבע רוחני, וכן נעדרים אמונה, תקווה והבטחה נצחית כלשהן. אחת מן הבעיות הגדולות ביותר של החיים המודרניים היא שהאדם חושב שהוא עסוק מדי מכדי למצוא זמן עבור מדיטציה רוחנית ומסירות דתית.
החומרנות מקטינה את האדם לכדי אוטומט חסר נשמה והופכת אותו לסמל אריתמטי שמוצא מקום חסר ישע בנוסחה המתמטית של יקום בלתי-רומנטי ומכניסטי. אך מניין מגיע כל היקום המתמטי העצום הזה ללא ׳מתמטיקאי רב אומן׳? המדע יכול לתהות על שימור החומר, אך הדת נותנת תוקף לשימור נשמת האדם — היא עוסקת בהתנסויותיהם ביחס למציאויות רוחניות וערכים נצחיים.
הסוציולוג החומרני של היום סוקר קהילה, כותב עליה דוח ומותיר את האנשים כפי שמצא אותם. לפני אלף תשע מאות שנה, חזו תושבי הגליל הבלתי משכילים בישוע נותן את חייו כמתת רוחני לטובת התנסותו הפנימית של האדם ואז הלכו והפכו לגמרי את כלל האימפריה הרומית.
שגיאה גדולה שוגים מנהיגי הדת כשהם מנסים לקרוא את האדם המודרני לקרב הרוחני בתקיעת החצוצרות של ימי הביניים. הדת חייבת לרכוש לעצמה סיסמאות חדשות ועדכניות. לא הדמוקרטיה ולא שום תרופת פלא אחרת תוכלנה להחליף את הקדמה הרוחנית. אף כי דתות כוזבות עלולות לייצג התחמקות מן המציאות, בבשורתו הציג ישוע בפני בן התמותה את שער הכניסה למציאות נצחית של קידמה רוחנית.
אם נאמר שהדעת ״הגיחה״ מן החומר, לא נסביר בכך דבר. אם היקום היה רק מנגנון והדעת הייתה בלתי נפרדת מן החומר, לעולם לא היינו מקבלים שני פירושים שונים לכל תופעה נצפית. המושגים של אמת, יופי וטוּב אינם חלק אינהרנטי מן הפיזיקה ואף לא מן הכימיה. מכונה לא יכולה לדעת, קל וחומר לדעת אמת, לרעוב לצדיקות ולהוקיר את הטוּב.
ייתכן והמדע הינו חומרי, אך דעתו של המדען שמבחין באמת היא בה בעת על-חומרית. החומר אינו יודע את האמת, ואף לא יוכל לאהוב את החסד או להתענג על מציאויות רוח. האמונות המוסריות המבססות על ההארה הרוחנית ונובעות מן ההתנסות האנושית הינן מציאויות וודאיות בדיוק כמו המסקנות המתמטיות המבוססות על התצפיות הפיזיות, אלא שהן ברמה אחרת וגבוהה יותר.
אילו היו בני האדם מכונות ותו לא, הם היו מגיבים ליקום החומרי באופן פחות או יותר אחיד. לא הייתה מתקיימת האינדיבידואליות, קל וחומר האישיוּת.
עובדת המנגנון המוחלט של פרדיס במרכז יקום היקומים, בנוכחות הרצון הבלתי מסויג של ׳המקור והמרכז השני׳, מבטיחה בוודאות ולתמיד כי הדטרמיניזם איננו החוק הבלעדי של הקוסמוס. המטריאליזם שם, אך איננו בלעדי; המכניזם שם; אך איננו בלתי מסויג; הדטרמיניזם שם, אך אינו מצוי שם לבדו.
אלמלא נוכחותם המשולבת של הדעת והרוח, היה יקום החומר הסופי הופך לבסוף לאחיד ולדטרמיניסטי. השפעתהּ של הדעת הקוסמית ממשיכה כל העת להחדיר ספונטניות, אפילו לעולמות החומר.
החופש או היוזמה שבכל עולם ועולם בקיום עומדים ביחס ישר לשיעור ההשפעה הרוחנית ולשליטתה של הדעת הקוסמית; במילים אחרות, בהתנסות האנושית, הם עומדים ביחס ישר לשיעור בו עושים בפועל את ״רצון ׳האב׳.״ ולפיכך, התחלת החיפוש שלכם אחר האל, מהווה את ההוכחה הניצחת לכך שאלוהים כבר מצא אתכם.
חיפוש כנה אחר הטוּב, היופי, והאמת מוביל למציאת האל. כל תגלית מדעית מדגימה את קיומם של החופש והאחדות ביקום. המגלה רוצה להיות חופשי לגלות. הדבר שמתגלה הינו אמתי ונדמה כאחיד, שאלמלא כן לא היה יכול להיות ידוע כדבר.
כמה מטופש מצד האדם החומרני להרשות לתיאוריות פגיעות שכאלה, כדוגמת היקום המכניסטי, לשלול ממנו את המשאבים הרוחניים העצומים של ההתנסות האישית בדת של אמת. העובדות לעולם לא מתווכחות עם אמונה רוחנית אמיתית; התיאוריות, לפעמים כן. מוטב למדע להקדיש עצמו לחיסולן של האמונות הטפלות מאשר לנסות ולמוטט את האמונה הדתית — את האמונה של האדם במציאויות הרוח ובערכי אלוה.
ראוי למדע לתרום לאדם באופן חומרי בדומה למה שתורמת לו הדת רוחנית; להרחיב את אופקיו בחיים ולהעצים את אישיותו. מדע של אמת לא ייכנס לוויכוח עם הדת. ״השיטה המדעית״ אינה אלא אמת מידה אינטלקטואלית למדידת הרפתקאות החומר וההישגים הפיזיים. אך מכיוון שהוא חומרי ואינטלקטואלי בלבד, אין לו שום יכולת להעריך את מציאויות הרוח ואת התנסויות הדת.
חוסר עקביותו של המכניסט המודרני הוא זה: אילו היה היקום אך יקום של חומר ואילו היה האדם אך מכונה, אדם שכזה לא היה כלל יכול להכיר בעצמו כמכונה שכזו, ובאותה מידה, אדם-מכונה זה היה בלתי מודע לחלוטין לעובדת קיומו של יקום חומרי שכזה. הייאוש החומרני של המדע המכניסטי לא הצליח להכיר בעובדת קיומה של דעת בה-שוכנת-רוח של אותו המדען אשר תובנתו העל-חומרית היא המנסחת את המושגים השגויים והלוקים בסתירה הפנימית אודות יקום מטריאליסטי.
בתוך עובדות התופעות של יקומי הזמן והמרחב מתחבאים ערכי פרדיס נצחיים ואינסופיים, של אמת, יופי וטוב. אך כדי לגלות ולהבחין בערכים הרוחניים הללו, נדרש מבט של אמונה של אדם שנולד מן הרוח.
מציאויות וערכי ההתקדמות הרוחנית אינן ״השלכה פסיכולוגית״ — אינם רק חלום מופלא בהקיץ של הדעת החומרית. דברים מעין אלה הינן תחזיותיו הרוחניות של ׳המכוונן׳ השוכן, רוח אלוהים אשר חיה בדעתו של האדם. כמו כן, אל תתנו להתעסקויות שלכם בהצצות הקטנות שלכם על מה שמצאתם על ״היחסיות״ להפריע למושגיכם אודות נצחיותו ואינסופיותו של האל. וככל שתבקשו ותידרשו לביטוי-עצמי, אל נא תשגו ותתעלמו מן הצורך לאפשר לביטוי-׳המכוונן׳, הביטוי של העצמי האמיתי והטוב יותר שלכם.
אילו היה זה רק יקום חומרי, לעולם לא היה האדם החומרי מצליח לגבש מושג אודות טיבו המכניסטי של קיום חומרי לגמרי שכזה. כשלעצמו, המושג המכניסטי אודות היקום הינו תופעת דעת בלתי-חומרית, ומקור הדעת כולה ממקור בלתי-חומרי, גם אם נדמהÂ כי הדעת מותנית לגמרי בחומר ונשלטת לגמרי באופן מכניסטי.
המנגנון המנטלי המפותח חלקית של בן התמותה אינו ניחן ביותר מדי עקביות וחכמה. לעיתים קרובות, הרמייה של האדם גוברת על ההיגיון שלו וחומקת מן הלוגיקה שלו.
הפסימיזם של האדם המטריאליסטי הפסימי ביותר הוא כשלעצמו הוכחה מספקת לכך שהיקום של הפסימיסט איננו חומרי לגמרי. הן האופטימיזם והן הפסימיזם הינן תגובות מושגיות בדעת שמודעת לערכים כמו גם לעובדות. אילו היה היקום מה שהמטריאליסט חושב שהוא, האדם שהיה כמכונה אנושית היה נעדר כל יכולת להכיר בעובדה זו בצורה מודעת. אילו לדעת שנולדה-מן-הרוח לא הייתה מודעות למושג של ערכים, לא יכול היה האדם כלל להכיר בעובדת המטריאליזם ביקום והתופעות המכניסטיות של פעולת היקום. מכונה אחת לא יכולה להיות מודעת ביחס לטיבה או לערכה של מכונה אחרת.
פילוסופיה מכניסטית אודות החיים והיקום איננה יכולה להיות מדעית, משום שהמדע עוסק רק בחומרים ובעובדות. הפילוסופיה חייבת להיות על-מדעית. אף כי האדם אכן הינו עובדה חומרית בטבע, חייו הינם תופעה המתעלה מעל לרמות החומר בטבע משום שהם מפגינים את איכויות השליטה של הדעת ואת איכויות היצירתיות של הרוח.
מאמציו הכנים של האדם להפוך למכניסט מייצגים את התופעה הטרגית של המאמץ חסר תוחלת להתאבד אינטלקטואלית ומוסרית. אך האדם איננו יכול לעשות זאת.
אילו היה היקום חומרי בלבד, והאדם אך מכונה, לא היה קיים המדע שהודות לו יאזור עוז המדען ויציע כהשערה את המכניסטיות של היקום. מכונות לא יכולות למדוד, לסווג, או להעריך את עצמן. רק ישות בעלת מעמד נעלה-על-המכונה תוכל לבצע פעולה מדעית מעין.
אילו המציאות ביקום הייתה של מכונה אחת כבירה, כי אז כדי להכיר בעובדה זו ולהיות מודע לתובנה שבהערכה מעין זו, היה חייב האדם להיות מחוץ ליקום ונפרד ממנו.
אילו היה האדם רק מכונה, כיצד מצליח אדם זה להאמין בכך שהוא רק מכונה או לטעון הוא יודע זאת? מכונה גרידא לעולם לא תתאפיין ביכולת להעריך את עצמה באופן שמודע לעצמו. המכניסט שמודע לעצמו ומכריז על עצמו ככזה הינו המענה הטוב ביותר למכניזם. אילו היה המטריאליזם עובדה, לא היה יכול להתקיים מכניסט מודע לעצמו. וזה גם נכון שלפני שאדם יכול לפעול באופן בלתי מוסרי, הוא חייב להיות קודם אדם מוסרי.
הטענה על המטריאליזם היא עצמה מרמזת על התודעה העל-חומרית של הדעת שמתיימרת לטעון לדוֹגמה כזו. מכניזם יכול להידרדר, אך לעולם לא יוכל להתקדם. מכונות אינן חושבות, יוצרות, חולמות, שואפות, מחזיקות באידאלים, רעבות לאמת, או צמאות לצדיקות. את חייהן לא מניעה התשוקה לשרת מכונות אחרות או הבחירה, כתכלית נצחית, במשימה הנשגבת של מציאת האל והשאיפה להידמות לו. מכונות לעולם אינן אינטלקטואליות, רגשניות, אסתטיות, אתיות, מוסריות או רוחניות.
האמנות מוכיחה שהאדם אינו מכניסטי, אך איננה מוכיחה שהוא אלמוֹתי רוחנית. האומנות הינה התווך המורונטי של בני התמותה, השדה המתווך בין האדם, כאדם חומרי, לאדם, כאדם רוחני. השירה הינה ניסיון לחמוק ממציאויות החומר ולערכי הרוח.
בציוויליזציה גבוהה, נמצא כי האמנות הופכת את המדע לאנושי, ואילו הדת האמיתית — התובנות אודות מציאויות רוחניות ונצחיות - הופכת את האומנות לרוחנית. האמנות מייצגת את האופן בו מעריך האדם את המציאות בזמן-מרחב. הדת הינה אימוץ של ערכים קוסמיים והיא מצביעה על התקדמות נצחית בדמות הרקעה והתרחבות רוחנית. האמנות של הזמן מסוכנת רק כאשר היא עוצמת עיניה ביחס לאמות המידה הרוחניות של התבניות האלוהיות אשר הנצח משקף כמציאות הצללים של הזמן. אומנות אמיתית הינה התפעול היעיל של הדברים החומריים בחיים; הדת הינה ההתמרה הנאצלת של עובדות החומר של החיים, והיא לעולם לא מפסיקה להעריך רוחנית את האומנות.
כמה טפשי להתיימר לכך שאוטומט יכול להגות פילוסופיה של אוטומטיות וכמה מגוחך שהוא מתיימר לגבש מושג שכזה על אחיו, האוטומטים האחרים!
כל פרשנות מדעית ביחס ליקום החומר הינה חסרת ערך אלא אם היא מכירה במדען. שום הערכה של האמנות איננה אותנטית אלא אם היא מכירה בערכו של האמן. שום הערכה של אמות המוסר איננה כדאית אלא אם היא כוללת את האדם המוסרי. שום הכרה בפילוסופיה איננה בונה אם היא מתעלמת מן הפילוסוף, והדת איננה יכולה להתקיים ללא התנסותו האמיתית של האדם הדתי, אשר באמצעות התנסות זו ממש מבקש למצוא את האל ולדעת אותו. בדומה לכך, יקום היקום הינו חסר משמעות בנפרד מן ׳האני הוא׳, האל האינסופי אשר ברא אותו ומנהל אותו ברציפות.
המכניסטים — הומניסטים — נוטים להיסחף בזרמי החומר. האידאליסטים והאנשים הרוחניים מעזים להשתמש במשוטיהם בחכמה ובכוח כדי לסגל את זרמי האנרגיה אשר נדמה שזורמים באופן חומרי לגמרי.
המדע חי על פי המתמטיקה של הדעת; המוזיקה מבטאת את קצב הרגשות. הדת הינה הקצב הרוחני של הנשמה המצוי בהרמוניה בזמן-מרחב עם תווי המנגינה הגבוהה יותר, הנצחית, של האינסופיוּת. ההתנסות הדתית אכן מהווה דבר על-מתמטי בחיי האדם.
בשפה, האלפבית מייצג את המנגנון המטריאליסטי, ואילו המילים מבטאות את המשמעות של אלפי מחשבות, רעיונות כבירים ואידאלים נאצלים — ביחס לאהבה ולשנאה, לפחדנות ולאומץ — מייצגות את פעולות הדעת בתוך הטווח שמגדירים חוקי החומר וחוקי הרוח, תחת הכוונת רצון האישיוּת, וכפי שהן מגבילים אותם התנאים האינהרנטיים למצב.
היקום איננו כמו החוקים, המנגנונים וביטויי האחדות שמגלה המדען, ושהוא מחשיב כמדע, אלא דווקא כמו המדען הסקרן, החושב, הבוחר, היצירתי, המשלב והבוחן אשר צופה בתופעות היקום ומסווג את העובדות המתמטיות אשר מהוות חלק אינהרנטי מן ההיבט החומרי של הבריאה. היקום אף אינו כמו האמנות של האומן, אלא דווקא כמו האמן המתאווה, החולם, השואף והמתקדם אשר מבקש להתעלות מעל לעולם דברי החומר במאמץ להשיג מטרה רוחנית.
המדען, ולא המדע, הוא זה אשר מבחין במציאות של יקום מתפתח ומתקדם של אנרגיה וחומר. האמן, ולא האמנות, הוא זה שמעיד על קיומו של העולם המורונטי שבתווך בין הקיום החומרי והחירות הרוחנית. האדם הדתי, ולא הדת, הוא זה שמוכיח את קיומן של מציאויות הרוח והערכים האלוהיים אשר אותם נפגוש בהתקדמות שבנצח.
אך אפילו לאחר שהמטריאליזם והמכניזם כמעט וחוסלו, השפעתה ההרסנית של החילוניוּת במאה העשרים היא שמאפילה על ההתנסות הרוחנית של מיליוני נשמות שאינן כלל חושדות בכך.
את החילוניות המודרנית מקדמות שתי השפעות כלל עולמיות. אביה של החילוניות הייתה הגישה צרת המוחין וחסרת האל של מה שמכונה המדעÂ - המדע האתאיסטי — במהלך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. אֵם החילוניות המודרנית הייתה הכנסייה הנוצרית הטוטליטרית של ימי הביניים. החילוניות נולדה כמחאה הולכת וגוברת כנגד שליטתה הכמעט מוחלטת של הכנסייה הנוצרית הממסדית בציוויליזציה המערבית.
בזמן התגלות זו, האקלים האינטלקטואלי והפילוסופי באמריקה כמו באירופה הינו בהחלט חילוני במובחן — הומניסטי. במשך שלוש מאות שנה הפכה המחשבה המערבית ליותר ויותר חילונית. השפעתה של הדת הפכה ליותר ויותר שולית, בעיקר כמנהג טקסי. מרבית תושבי הציוויליזציה המערבית שמעידים על עצמם כנוצרים הינם בפועל, שלא מדעת, חילונים.
כדי לשחרר את המחשבה והחיים של עמי המערב מאחיזתה המנוונת של השפעה ממסדית דתית טוטליטרית נדרש כוח כביר, נדרשה השפעה עצומה. החילוניות אכן שברה את אחיזת שליטתה של הכנסייה, וכעת בתורה מאיימת לכונן שליטה חדשה ונטולת-אֵל בלבבות ודעת בני האדם המודרניים. המדינה הפוליטית הרודנית והדיקטטורית הינה צאצאית ישירה של המטריאליזם המדעי והחילוניות הפילוסופית. מיד לאחר ששחררה את האדם משליטתה של הכנסייה הממסדית, החילוניות מוכרת אותו כעבד למדינה הטוטליטרית. החילוניות משחררת את האדם מן השעבוד לממסד הדתי רק כדי לבגוד בו לידי השעבוד של הרודנות הפוליטית והכלכלית.
המטריאליזם מכחיש את אלוהים, החילוניות פשוט מתעלמת ממנו; לפחות, כך נהגה בהתחלה. לאחרונה, סיגלה לעצמה החילוניות גישה מיליטנטית יותר, והחלה להתיימר לתפוש את מקומה של אותה הדת שבעבר התנגדה לשעבוד הטוטליטרי שלה. החילוניות במאה העשרים נוטה לטעון שהאדם אינו נזקק לאלוהים. אך היזהרו! הפילוסופיה נטולת האל הזו של החברה האנושית רק תוביל לחוסר שקט, לאיבה, לאומללות, למלחמות, ולאסונות כלל עולמיים.
החילוניות לעולם לא תוכל להביא לאנושות שלווה. דבר לא יוכל לתפוש את מקומו של האל בחברה האנושית. אך שימו לב היטב! אל תמהרו לוותר על התועלות והרווחים של המהפכה החילונית והשחרור מהטוטליטריאניזם של הממסד הדתי. כתוצאה מן המהפכה החילונית, נהנית היום הציוויליזציה המערבית מחירויות וסיפוקים רבים. השגיאה הגדולה של החילוניות הייתה זו: לאחר שהתקוממה כנגד שליטתה הכמעט מוחלטת של הסמכות הדתית בחיים, ולאחר שהשתחררה מרודנותו של הממסד הדתי, החילונים המשיכו והתקוממו כנגד אלוהים עצמו, לפעמים בסתר ולפעמים בגלוי.
אתם חבים למהפכה החילונית את היצירתיות המדהימה של התעשייה האמריקנית והקדמה החומרית חסרת התקדים של הציוויליזציה המערבית. ומשום שהמהפכה החילונית הלכה רחוק מדי ואיבדה את הקשר לאלוהים ולדת אמיתית, קיבלתם גם את התוצאה הבלתי רצויה בדמות מלחמות עולם וחוסר יציבות בינלאומית.
אין הכרח להקריב את אלוהים כדי ליהנות מברכותיה של המהפכה החילונית המודרנית: סובלנות, שירותי חברה, ממשל דמוקרטי וחירות פרט. החילוניים לא היו חייבים לריב עם הדת האמיתית כדי לקדם את המדע ולפתח את החינוך.
אך החילוניות איננה ההורה היחיד של כל היתרונות שהתקבלו לאחרונה בחיים. לתועלות שהתקבלו במאה העשרים תרמו לא רק המדע והחילוניות אלא גם פעולתם הרוחנית של חייו ותורתו של ישוע מנצרת, שאינם מוכרים ושלא זכו להכרה.
ללא אלוהים, ללא הדת, לעולם לא תוכל החילוניות המדעית לתאם בין כוחותיה, להביא לידי הרמוניה בין האינטרסים, הגזעים והכוחות הלאומניים המנוגדים זה לזה והנלחמים זה בזה. על אף הישגים חומריים שלא נודעו כמותם, החברה האנושית החילונית מתפוררת לאיטה. הלאומנות הינה הכוח המאחד העיקרי שמתנגד להתפרקות זו, שמקורה ביריבות. והלאומנות הינה המחסום העיקרי בדרך לשלום עולמי.
החולשה האינהרנטית של החילוניות טמונה בכך שהיא זונחת את האתיקה והדת לטובת הפוליטיקה והכוח. פשוט לא תוכלו לכונן את אחוות האדם תוך התעלמות מאבהותו של האל.
אופטימיזם חברתי ופוליטי חילוני הינו אשליה. ללא אלוהים, לא החירות ולא החופש, לא הקניין ולא העושר יובילו לשלום.
החילוּן המוחלט של המדע, החינוך, התעשייה והחברה יכול להוביל רק לאסון. במהלך השליש הראשון של המאה העשרים רצחו תושבי אורנטיה יותר בני אדם מאשר כל אלה שנהרגו במהלך התקופה הנוצרית עד לאותו זמן. וזו רק תחילת קציר אסון החומרנות והחילוניות; הרס איום עוד יותר עתיד לבוא.
אל תתעלמו מערכּהּ של המורשת הרוחנית שלכם, מנהר האמת שזורם במורד מאות בשנים, אפילו עד לצחיחות של ימי עידן החומרנות והחילוניות. בכל מאמציכם הראויים להיפטר מן האמונות הטפלות של ימים עברו, וודאו שאתם נותרים נאמנים לאמת הנצחית. אך התאזרו בסבלנות! כאשר תסתיים ההתקוממות הנוכחית של האמונות הטפלות, ייוותרו בזוהרן אמיתות בשורת ישוע ויאירו דרך חדשה וטובה יותר.
אך הנצרות הפגאנית נזקקת למגע חדש עם תורתו המקורית של ישוע; היא משתוקקת להתבוננות חדשה בחייו הארציים של ׳המאסטר׳. ההתגלות החדשה והמלאה יותר אודות הדת של ישוע מיועדת לכבוש את אימפריית החילוניות המטריאליסטית ולמוטט את אחיזת המכניסטיוּת הטבעית בעולם. אורנטיה ניצבת על סף אחת מתקופות ההתאמה החברתית, ההאצה המוסרית וההארה הרוחנית המדהימות והמרתקות ביותר.
אף כי שונתה במידה רבה, שרדה תורתו של ישוע את כתות המסתורין שנולדו סמוך להולדתה שלה, את הבורות והאמונות הטפלות של ימי הביניים, וממש כעת מנצחת לאיטה את המטריאליזם, המכניזם, והחילוניות של המאה העשרים. תקופות כאלה של מבחנים גדולים וסכנת מפלה, תמיד מסמלים תקופה של התגלות גדולה.
הדת אכן נזקקת למנהיגים חדשים, גברים ונשים רוחניים אשר יעזו להסתמך אך ורק על ישוע ועל התורה שלו, שאין דומה לה. אם הנצרות תתמיד להתעלם ממשימתה הרוחנית ותמשיך להתעסק בבעיות חברתיות וחומריות, התקומה הרוחנית תצטרך להמתין לבואם של מורי חדשים אלה של דת ישוע אשר יעסקו אך ורק בהתחדשותם הרוחנית של בני האדם. הנשמות הללו, שנולדו-מן-הרוח, ימהרו לספק את המנהיגות וההשראה הדרושים לארגון מחדש של העולם בהיבטים החברתיים, המוסריים, הכלכליים והפוליטיים.
העידן המודרני יסרב לקבל דת שאינה עולה בקנה אחד עם העובדות ואינה מצויה בהרמוניה עם המושגים הגבוהים ביותר שלו ביחס לאמת, ליופי ולטוּב. הגיעה השעה לגלות מחדש את יסודותיה האמיתיים והמקוריים של הנצרות בת ימינו, הנצרות המעוותת שהתפשרה — את חייו ותורתו האמיתיים של ישוע.
האדם הפרימיטיבי חי חיים של שעבוד של אמונה טפלה בשל הפחד מן הדת. האדם המודרני, המתורבת, נמלא אימה מן המחשבה שישתלטו עליו אמונות דתיות חזקות. האדם החושב תמיד חשש מאחיזתה של הדת בו. כאשר דת חזקה ומרגשת מאיימת לשלוט בו, הוא תמיד מנסה להסביר אותה, להפוך אותה למסורת ולמסד אותה מתוך תקווה לשלוט בה. Â וכך, אפילו דת של התגלות הופכת למעשה ידי אדם, תחת שליטת האדם. גברים ונשים מודרניים אינטליגנטיים מתחמקים מן הדת של ישוע בשל חששם ממה שתעשה להם — ואיתם. כל החששות הללו אכן מבוססים. הדת של ישוע אכן משתלטת על מאמיניה ומתמירה אותם, תובעת מן האדם להקדיש את חייו לחיפוש אחר ידיעת רצונו של ׳האב׳ שבשמים ודורשת שאנרגיות החיים יוקדשו לשירות זולתני של אחוות האדם.
גברים ונשים אנוכיים פשוט לא ישלמו מחיר כזה, אפילו לא עבור האוצרות הרוחניים הגדולים ביותר שאי פעם הוצעו לאדם. רק לאחר שאדם התייאש דיו מן האכזבות המצערות שנלוות למרדף המטופש והמטעה של האנוכיות, ורק לאחר שגילה את עקרותהּ של הדת הממסדית, יהיה מוכן לפנות בלב שלם לבשורת המלכות, לדת של ישוע מנצרת.
העולם נזקק ליותר דת מיד ראשונה. אפילו הנצרות — הדת הטובה ביותר של המאה העשרים — אינה אלא דת אודות ישוע, אלא גם דת שנחווית בעיקר מיד שנייה. בני האדם מקבלים את כל הדת שלהם ממורי הדת המוסמכים שלהם. איזו התעוררות היה חווה העולם אילו רק יכול היה לראות את ישוע באופן בו באמת חי על פני האדמה ולדעת, מיד ראשונה, את תורתו נותנת החיים! מילים שמתארות דברים יפים לא תוכלנה לרגש כמו המראה עצמו, ומילות אמונה לא תוכלנה לעורר השראה בלב נשמת האדם כמו החוויה של ידיעת נוכחות האל. אך האמונה המייחלת תמיד תשמור על דלת התקווה של נשמת האדם פתוחה לכניסתן של מציאויות הרוח הנצחיות של ערכי אלוה של העולמות שמעבר.
הנצרות העזה להנמיך את האידאלים שלה אל מול האתגרים שהציבו בפניה תאוות הבצע, שיגעון המלחמה והתשוקה האנושית לכוח; אך הדת של ישוע ממשיכה לקרוא את קריאתה הרוחנית הטרנסצנדנטית והטהורה, ממשיכה לקרוא למיטב שבאדם להתעלות מעל לכל הסממנים הללו, של מורשתו החייתית, ולהעפיל, מתוך חסד, לרמות המוסר של הייעוד האנושי האמיתי שלו.
על הנצרות מאיים מוות איטי שנובע מן הרשמיות, מארגון-יתר, מן השכלתנות ומנטיות בלתי רוחניות אחרות. הכנסייה הנוצרית Â המודרנית איננה אותה אחוות המאמינים הדינמית עליה הטיל ישוע את משימת ההתמרה הרוחנית הרציפה של כל דורותיהּ הבאים של האנושות.
מה שמכונה נצרות הפך לתנועה חברתית ותרבותית, בנוסף להיותה אמונה ונוהג דתיים. הנחל של הנצרות המודרני מנקז הרבה ביצות פגאניות ושטחי סבך ברבריים; בנוסף לרמות בגליל אשר היו אמורות להיות המקור הבלעדי שלו, קווי פרשת מים תרבותיים נושנים רבים מתנקזים היום לנחל תרבותי זה.
הנצרות אכן עשתה שירות כביר לעולם, אך מה שנדרש כעת יותר מכל הוא ישוע. העולם נדרש לראות את ישוע חי שוב על פני האדמה בדמות החוויה של בני תמותה שנולדו-מן-הרוח אשר מיטיבים לגלות את ׳המאסטר׳ לכל בני האדם. זה חסר תוחלת לדבר על תחייתה של הנצרות הפרימיטיבית; אתם חייבים להתקדם מהמקום בו אתם נמצאים. התרבות המודרנית חייבת לעברו הטבלה רוחנית תחת התגלות חדשה של חיי ישוע וחייבת לקבל הארה מהבנה חדשה של בשורת הגאולה הנצחית שלו. כאשר יתעלה כך ישוע, הוא ימשוך אליו את כולם. תלמידיו של ישוע חייבים להיות אפילו יותר מכובשים, להיות אפילו מקורות שופעים של השראה ושל חיים מתקדמים עבור האנושות כולה. הדת איננה אלא הומניזם נאצל עד שהיא הופכת לאלוהית כשמגלים את מציאות נוכחותו של האל בחוויה האישית.
היופי והנעלוּת, האנושיוּת והאלוהיוּת, הפשטות והייחודיות של חיי ישוע על פני האדמה מתארים תמונה מרשימה ומושכת של גאולת האדם וגילוי האל ומשום כך ראוי לתיאולוגים ולפילוסופים של כל הזמנים להימנע מלהעז לגבש אמונות או מערכות תיאולוגיות של שעבוד רוחני מתוך מתת טרנסצנדנטלי של אלוהים שלבש דמות אדם. ישוע מגלם את העובדה שהיקום ייצר אדם בן תמותה שבו ניצחה רוח האהבה את מגבלות החומר של הזמן והתעלה על כך שמקורו מן פיזי.
זכרו תמיד — האל והאדם נזקקים זה לזה. שניהם גם נדרשים כדי להגשים לבסוף את מלוא חוויית האישיוּת הנצחית של הייעוד האלוהי של סוֹפיוּת ביקום.
״מלכות האלוהים בתוככם״ הינה ככל הנראה ההכרזה המעמיקה ביותר של ישוע, לצד ההכרזה ׳שאביו׳ הינו רוח חיה ואוהבת.
לא הקילומטר הראשון, של ההכרח, החובה או הנוהג הוא זה שיתמיר את האדם ואת עולמו וירכוש נשמות עבור ׳המאסטר׳, אלא דווקא הקילומטר השני, שמעיד על הישועי המשרת בחופשיות ומפגין מסירות של אהבת-חירות כשהוא מושיט ידו כדי לאחוז באחיו באהבה ולסחוף אותו, תוך שהוא מנחה אותו רוחנית, אל עבר התכלית האלוהית והגבוהה יותר של הקיום האנושי. גם כעת הנצרות צועדת ברצון את הקילומטר הראשון, אך האנושות נקמלת ומדשדשת בחשיכה מוסרית בשל מיעוט הצועדים בקילומטר השני — כל כך מעט מחסידיו המוצהרים של ישוע אשר באמת חיים ואוהבים כפי שהוא לימד את תלמידיו לחיו, לאהוב ולשרת.
הקריאה לצאת להרפתקת בנייה חברה אנושית חדשה ושונה תוך תחייתה מחדש של אחוות המלכות צריכה לרגש את כל המאמינים בו, יותר מאשר כל מה שריגש בני אדם מאז הימים בהם צעדו לצדו על הארץ כאחיו לגוף.
שום מערכת חברתית או משטר פוליטי אשר מכחישים את קיומו של אלוהים לא יוכל ולתרום באופן בונה ומתמשך להתקדמותה של הציוויליזציה האנושית. האופן בו הנצרות של היום מחולקת והפכה לחילונית הינו המכשול הגדול ביותר להמשך התקדמותה; וזה נכון במיוחד במזרח.
לעולם הממסד הדתי לא יהיה תואם לאותה אמונה חיה, רוח צומחת והתנסות מיד ראשונה של חבריו-לאמונה של ישוע באחוות האדם של החברוּת הרוחנית במלכות השמים. הרצון, הראוי לשבח, לשמֵר את המסורות אודות הישגי העבר מוביל לעיתים קרובות להגנה על מערכות סגידה שאבד עליהן הכלח. הרצון, מתוך כוונה טובה, לקדם מערכות חשיבה נושנות מונע בפועל את קידומם של שיטות ואמצעים חדשים שתכליתם לספק את כמיהותיו הרוחניות של האדם המודרני, זה שדעתו מתרחבת ומתקדמת. בדומה לכך, הכנסיות הנוצריות של המאה העשרים מהוות מכשול גדול, אך לגמרי בלתי מודע, להתקדמותה המידית של הבשורה האמיתית — תורתו של ישוע מנצרת.
אנשים כנים רבים, שהיו שמחים להביע את נאמנותם למשיח של הבשורה, מתקשים מאוד לתמוך בהתלהבות בכנסייה שמציגה כה מעט מן הרוח שבחייו ובתורתו, כנסיה שבטעות לימדו אותם שהוא ייסד. אף כי ישוע לא ייסד את מה שמכונה הכנסייה הנוצרית, ככל שזה תאם לאופיו, הוא כן טיפח אותה, כגוף שמיטיב להציג מכולם את עבודתו על פני האדמה.
אילו הייתה הכנסייה הנוצרית מעזה לדבוק בתכניתו של ׳המאסטר׳, אלפי צעירים לכאורה אדישים היו רצים להירשם למפעל רוחני שכזה, ולא היו מהססים ללכת עד סופה של ההרפתקה הכבירה הזו.
כפי שגורסת אחת מסיסמאותיה, הנצרות עומדת בפני כיליון: ״וְאִם נֶחְלְקָה מַמְלָכָה עַל עַצְמָהּ לֹא תוּכַל לַעֲמֹד הַמַּמְלָכָה הַהִיא.״ קשה לראות את העולם הלא-נוצרי מתקפל בפני העולם הנוצרי המחולק לפלגים. ישוע החי הינו תקוותו היחידה לאיחוד האפשרי של העולם הנוצרי. הכנסייה האמיתית — האחווה של ישוע — הינה בלתי ניתנת לחלוקה, הינה רוחנית ומתאפיינת באחדות ולא בהכרח באחידות. האחידות הינה סימן ההיכר של העולם הפיזי, המכניסטי מטבעו. האחדות הרוחנית הינה פרי האיחוד עם ישוע החי. הכנסייה הנראית לעין חייבת להסכים להפסיק להפריע להתקדמותה של אחוות מלכות האלוהים הרוחנית והבלתי נראית. בניגוד לארגון חברתי ממוסד, אחווה זו עתידה להפוך לאורגניזם חי. ייתכן והיא תשתמש בארגונים חברתיים, אך אסור לאלה להחליף אותה.
 אך אל לכם לתעב את הנצרות של המאה העשרים. היא תוצר של השילוב של גאונותם המוסרית של אנשים יודעי-אל בני גזעים רבים ועידנים רבים, ואכן היוותה את אחד הכוחות החזקים ביותר שהניעו לטוּב בכדור הארץ, ולכן אל לאיש לזלזל בה, למרות הפגמים הטבועים בה ואלה שהתפתחו בה. הנצרות עדיין מסוגלת לגרום לאנשים חושבים להרגיש רגשות מוסריים חזקים.
אך אין שום הצדקה למעורבותה של הכנסייה במסחר ובפוליטיקה; קשרי חולין אלה מהווים בגידה בעליל ׳במאסטר׳. אוהבי האמת האמיתיים לא ימהרו לשכוח כיצד לעתים קרובות העזה הכנסייה הממסדית רבת העוצמה להחניק אמונה שזה עתה נולדה ולרדוף אנשים שדבקו באמת רק משום שהופיעו בתלבושת בלתי שגרתית.
אכן נכון הוא, כי כנסייה שכזו לא הייתה שורדת אילו לא היו בעולם בני אדם שמעדיפים סגנון סגידה שכזה. נשמות רוחניות עצלות רבות משתוקקות לדת נושנה וסמכותית של מסורות וטקסים קדושים. ההתפתחות האנושית והקדמה הרוחנית עדיין לא מאפשרות לכל בני האדם להיפטר מן הסמכות הדתית. אחוות המלכות הבלתי נראית בהחלט יכולה לכלול קבוצות המשתייכות למחלקות ומזגים שונים, אם רק יהיו הם מוכנים באמת להיות לבני אֵל המונחים-מן-הרוח. אך אין באחוות ישוע מקום ליריבות בין פלגים, למרירות בין קבוצות ולטענה על עליונות מוסרית או רוחניות חפה משגיאות.
אף כי הקבוצות השונות של הנוצרים עשויות לשרת את מגוון הטיפוסים השונים של מאמינים בפונטציה בקרב עמי המערב, כשעולם הנצרות מנסה להביא לעמי המזרח את בשורתו של ישוע, חלוקה זו בתוכו מתבררת כחולשה גדולה. בני הגזעים הללו עדיין אינם מבינים שקיימת דת של ישוע שהיא נפרדת ורחוקה במידת מה מן הנצרות, אשר הפכה להיות יותר דת אודות ישוע.
תקוותה הגדולה של אורנטיה טמונה באפשרות להתגלות חדשה של ישוע יחד עם הצגה נרחבת יותר של מסר הגאולה שלו, אשר תאחדנה בשירות אוהב את כל הקבוצות הרבות שמכריזות על עצמן היום כממשיכות דרכו.
אם החינוך החילוני יקדיש יותר תשומת לב להוראת הצעירים וילמד אותם כיצד לתכנן את החיים ולהתקדם ברכישת אופי, אפילו הוא יכול לסייע לתחייה הרוחנית הגדולה הזו. תכליתו של כל חינוך צריכה להיות לטפח את תכליתם העילאית של החיים, את פיתוחהּ של אישיות מלכותית ומאוזנת היטב. קיים צורך גדול ללמד משמעת מוסרית שתתפוש את מקומם של כל כך הרבה סיפוקים עצמיים. על הבסיס הזה, תוכל הדת לתרום את התמריץ הרוחני שלה, ובכך להאדיר ולהעשיר את חיי האדם, אפילו עד לביטחון וההעצמה של חיי הנצח.
הנצרות הינה דת שלא בזמנה, ומשום כך חייבת לפעול בהילוך נמוך. היא נדרשת לחכות עם מפגנים רוחניים של הילוך הגבוה עד להתגלות החדשה ולתקופה בה הדת של ישוע תהיה עוד יותר מקובלת ברחבי העולם. אך הנצרות הינה דת חזקה. ראו כיצד תלמידיו הפשוטים של נגר שנצלב הניעו תורה אשר כבשה את האימפריה הרומית תוך שלוש מאות שנה ואז גם כבשה את הברברים שמוטטו את רומא. אותה נצרות היא זו שכבשה — ספגה לתוכה ורוממה — את כל התיאולוגיה היהודית והפילוסופיה היוונית. ואז, לאחר שהדת הנוצרית שקעה לתרדמת בת אלף שנה כתוצאה ממנת יתר של מסתורין ופגאניות, היא החייתה את עצמה וכבשה למעשה את כלל העולם המערבי. הנצרות כוללת בתוכה מספיק מתורתו של ישוע כדי להיות אלמוֹתית.
אילו יכלה הנצרות לתפוש יותר מתורתו של ישוע, היא הייתה יכולה לסייע לאדם המודרני הרבה יותר בפתרון בעיותיו החדשות, אשר הולכות ונעשות סבוכות יותר ויותר.
הנצרות עומדת בפני מכשול גדול, משום שהיא הפכה להיות מזוהה ברחבי העולם כחלק מן המערכת החברתית, החיים התעשייתיים, ואמות המוסר של הציוויליזציה המערבית; וכך, נדמה כי הנצרות שגתה בתמיכתה בחברה שכורעת תחת עול האשמה שנובעת מהסכמה למדע נטול אידאליזם, לפוליטיקה נטולת עקרונות, לעושר ללא עבודה, לעונג בלתי מרוסן, לידע נטול אופי, לעוצמה נטולת מצפון ובתעשייה נטולת מוסר.
תקוותה של הנצרות המודרנית טמונה בכך שתפסיק לקדם את המערכות החברתיות והמדיניות התעשייתית של הציוויליזציה המערבית ובה בעת תתכופף בהכנעה לצלב אליו היא מטיפה באומץ, ובכך תלמד מחדש מישוע מנצרת את האמיתות המוסריות הגדולות ביותר אותן יוכל האדם לשמוע —הבשורה החיה אודות אבהותו של האל ואחוות האדם.
ישוע נהנה מאמונה נשגבת ושלמה באלוהים. אף כי חווה את העליות והמורדות של הקיום האנושי, הוא מעולם לא הטיל ספק דתי בוודאות ביחס לכך שהאל שומר ומנחה. אמונתו צמחה מן התובנה שנבעה מפעילותה של הנוכחות האלוהית, ׳ממכוונן המחשבה׳ ששכן בו. אמונתו מעולם לא הייתה מסורתית או אינטלקטואלית גרידא; היא הייתה אישית ורוחנית לגמרי.
ישוע האדם ראה את אלוהים כקדוש, צודק וגדול, וגם כאמיתי, יפה וטוב. כל איכויות האלוהות הללו הוא התמקדו בדעתו בדמות ״רצון אבינו שבשמים.״ אלוהים של ישוע היה בעת ובעונה אחת ״קדוש ישראל״ ״ואבינו החי והאוהב שבשמים.״ אף כי ישוע לא היה זה שטבע את המושג של אלוהים כאב, הוא רומם את הרעיון לכדי התנסות נשגבת בכך שהגשים התגלות חדשה של האל ובכך שהכריז כי כל בן תמותה הינו ילד של אב אהבה זה, כלומר בן אלוהים.
ישוע לא נאחז באמונתו באלוהים כפי שעושה נשמה שנלחמת ונאבקת ביקום ולפותה במלתעות עולם עוין של חטא; הוא לא פנה לאמונה רק כדי להתנחם בזמנים של קושי או כמזור לייאוש המאיים; האמונה לא הייתה רק אשליה של פיצוי על מציאות לא נעימה ועל הצער שבחיים. אל מול כל הקשיים הרגילים והסתירות החולפות של הקיום האנושי, הוא חווה את שלוות הנפש של הביטחון העילאי והבלתי מעורער באלוהים והרגיש את הרטט הכביר של חיים מתוך אמונה בנוכחותו הממשית של ׳האב׳ שבשמים. תרומתו הכבירה של ישוע לערכי ההתנסות האנושית לא טמונה ברעיונות החדשים הרבים שגילה אודות ׳האב׳ שבשמים, אלא דווקא באופן בו הדגים בצורה אנושית ומרהיבה סוג חדש וגבוה יותר של אמונה חיה באלוהים. בשום עולם מן העולמות ביקום הזה, מעולם לא הפך אלוהים למציאות חיה בחייו של בן תמותה כפי שזה קרה בהתנסות האנושית של ישוע מנצרת.
חייו של ׳המאסטר׳ באורנטיה מגלים, לעולם הזה ולכל העולמות בבריאה המקומית, דת חדשה ומסוג גבוה יותר, דת אשר מתבססת על מערכת יחסים רוחנית אישית עם ׳האב האוניברסלי׳ ומקבלת אישור מלא מתוקף סמכותהּ העילאית של ההתנסות האישית האותנטית. אמונה חיה זו של ישוע הייתה יותר מאשר הגות אינטלקטואלית, ולא הייתה מדיטציה מיסטית.
אף כי התיאולוגיה עשויה לקבוע, לגבש, להגדיר ולהפוך את האמונה לדוֹגמה, בחייו של ישוע כאדם האמונה הייתה אישית, חיה, מקורית, ספונטנית ורוחנית לגמרי. אמונה זו לא התבססה על כבוד למסורת ואף לא הייתה רק אמונה אינטלקטואלית שאותה קידש, אלא דווקא התנסות נשגבת וגם וודאות עמוקה שהחזיוה אותו חזק. אמונתו האמיתית והכוללת כל כך סילקה כל ספק רוחני וחיסלה ביעילות כל רצון שעמד בסתירה לה. כלום לא היה יכול לנתק אותו מן העוגן הרוחני שהעניקה לו אמונה יוקדת, נשגבת ובלתי מעורערת זו. אפילו אל מול כישלון בטוח או אל מול ייסורי האכזבה או איוּם הייאוש, הוא עמד בשקט בנוכחות האלוהית, חף מכל פחד ומודע לגמרי לכך שרוחנית הוא בלתי ניתן להכנעה. ישוע נהנה מן הביטחון המחזק של האמונה שעומדת בפני כל קושי, ובכל מבחן בחיים נשאר נאמן ללא סייג לרצונו של ׳האב׳. אמונה עילאית זו נותרה בלתי מעורערת אפילו אל מול האיוּם האכזר והמרסק של מוות משפיל.
אף כי פעמים רבות אמונה חזקה כל כך יכולה להוביל גאון של דת ישירות לקנאוּת הרת אסון, לאגו דתי מוגזם, לא כך אירע לישוע. האמונה וההישג הרוחני הבלתי רגילים הללו לא השפיעו לרעה על חייו היום-יום של ישוע, משום שרוממות רוחנית זו הייתה לגמרי בלתי מודעת, וביטוי ספונטני של נשמתו מתוך התנסותו האישית עם האל.
אמונתו הרוחנית הכוללת והבלתי מנוצחת של ישוע אף פעם לא הפכה לקנאות מכיוון שמעולם לא ניסתה להתחמק מן השיקולים האינטלקטואליים המאוזנים ששקל ביחס לערכים המידתיים הנוגעים לחיים הפרקטיים הרגילים במצבים חברתיים, כלכליים ומוסריים. ׳בן האדם׳ היה אישיות אנושית מאוחדת להפליא; הוויה אלוהית שניחנה בשלמות; הוא היה גם מתואם להפליא כהוויה אנושית ואלוהית משולבת שפעלה בכדור הארץ כאישיות אחת. ׳המאסטר׳ תמיד תאֵם בין אמונת הנשמה לשיקולי החכמה שנבעו מניסיון החיים. הוא תאם באחדות דתית ובהרמוניה שאין כדוגמתן בין האמונה האישית, התקווה הרוחנית והמסירות המוסרית לבין ההכרה הברורה במציאות וקדושת הנאמנות של האדם – לכבוד האישי, לאהבה למשפחה, לחובה לדת, לחובה לחברה ולצרכים הכלכליים.
על פי אמונתו של ישוע, כל ערכי הרוח התבססו על מלכות האלוהים; משום כך, אמר: ״ראשית, בקשו את מלכות השמים.״ ישוע ראה באידאל המתקדם של אחוות המלכות את מימוש וקיום ״רצון האלוהים.״ לב ליבה של התפילה שלימד את תלמידיו היה, ״תבוא מלכותך; ייעשה רצונך.״ מכיוון שהחשיב את מלכות השמים כרצון האלוהים, הוא הקדיש את עצמו למימושה תוך שכחה-עצמית מדהימה והתלהבות חסרת מעצורים. אך במשך כל משימתו האינטנסיבית, ובמהלך כל חייו יוצאי הדופן, מעולם לא הופיעו זעמו של הקנאי או קצפו השטחי של האדם הדתי האנוכי.
כל חייו של ׳המאסטר׳ היו שרויים כל העת תחת אמונה חיה זו, תחת התנסות דתית נשגבת זו. גישה רוחנית זו השתלטה על מחשבתו ורגשותיו, על אמונתו ותפילתו, על מה שלימד ולמה שהטיף. אמונה אישית זו של בן בוודאותה ובביטחונה של ההנחיה וההשגחה של ׳אב׳ שמימי העניקה לחייו נופך מעמיק של מציאות רוחנית. ולמרות זאת, למרות מודעותו המעמיקה ביחס למערכת יחסים קרובה עם האלוהות, כאשר פנו לאיש הגליל הזה, לאיש הגליל של אלוהים, וכינו אותו ״המורה הטוב״, הוא מיד השיב, ״למה אתם קוראים לי טוב?״ כשאנו ניצבים אל מול שכחה-עצמית נפלאה שכזו, אנו מתחילים להבין כיצד יכול היה ׳האב האוניברסלי׳ להראות לו את עצמו בצורה מלאה כל כך ולהתגלות דרכו לבני התמותה של העולמות.
כבן העולם, ישוע הביא לאלוהים את המנחה הגדולה מכולן: את הקדשתו ומסירותו של הרצון שלו עצמו בשירות המלכותי של עשיית רצון אלוה. ישוע התמיד לפרש את הדת אך ורק במונחים של רצון ׳האב׳. כשאתם לומדים את הקריירה של ׳המאסטר׳, ככל שזה נוגע לתפילה או לכל היבט אחר בחיים הדתיים, תסתכלו יותר על מה שעשה מאשר על מה שלימד. ישוע מעולם לא התפלל מתוך חובה דתית. עבורו, התפילה הייתה ביטוי כנה לגישה רוחנית, הכרזה על נאמנות הנשמה, תיאור של מסירות אישית, ביטוי להכרת תודה, דרך לחמוק ממתח רגשי, מניעת עימות, רוממות של פעולת השכל, האצלה של התשוקה, מתן אישור להחלטה מוסרית, העשרה של המחשבה, חיזוק הנטיות הגבוהות יותר, הקדשה של הדחף, הבהרה של נקודת השקפה, הכרזה על אמונה, הכנעת הרצון באופן טרנסצנדנטי, ביטוי נשגב לביטחון, גילוי של אומץ, הכרזה על תגלית, ווידוי על מסירות עילאית, מתן תוקף להקדשה, שיטה להתמודד עם קשיי החיים, ודרך להניע בעוצמה את כוחותיה המשולבים של הנשמה כדי לעמוד אל מול כלל הנטיות האנושיות להתנהג באופן אנוכי ומרושע ולחטוא. הוא חי חיים של הקדשה מתוך תפילה לעשיית רצון ׳האב׳ וסיים את חייו בניצחון של תפילה כזו ממש. הסוד מאחורי חייו הדתיים, שלא היו כמותם, היה מודעותו זו לנוכחותו של האל; ואת זאת השיג הודות לתפילה נבונה וסגידה אמיתית – התייחדות רציפה עם האל – ולא באמצעות הנחיות, קולות, חזיונות או תרגולים דתיים יוצאי דופן.
בראשית חייו של ישוע, הדת הייתה התנסות חיה, תנועה אישית וישירה מיראה רוחנית ולצדיקות מעשית. אמונתו של ישוע הניבה את פירותיה הטרנסצנדנטיים של הרוח האלוהית. אמונתו לא הייתה בלתי בשלה, כשל ילד פתי, אך במובנים רבים דמתה לזו של ילד שבוטח ללא חשד. ישוע בטח באלוהים ממש כמו ילד שבוטח בהוריו. היה לו ביטחון עמוק ביקום – ממש כמו שהילד בוטח בסביבה ההורית. האופן בו האמין ישוע בלב שלם בטוּב הבסיסי של היקום דמה במידה רבה לביטחון שרוחש הילד לסביבתו הארצית. הוא הסתמך על ׳האב׳ שבשמים כמו שילד מסתמך על ההורה שבארץ, והאמונה היוקדת שלו לא הטילה ספק ולו לרגע אחד בוודאות ההשגחה הכוללת של ׳האב׳ שבשמים. הפחדים, הספקות והסקפטיות לא ממש הטרידו אותו. חוסר האמונה לא פגע באופן בו התבטא בחופשיות ובמקוריות בחייו. הוא שילב בין האומץ הנחוש והנבון של האדם הבוגר לבין האופטימיות הכנה והבוטחת של ילד מאמין. אמונתו העפילה לרמות אמון כאלה שהייתה חפה מכל פחד.
אמונתו של ישוע השתוותה לטוהר של האמון שרוחש הילד. אמונתו הייתה כה מוחלטת ונטולת ספק עד שהגיבה לקסם המגע של הזולת ולפלאי היקום. מידת התלות שלו באלוהי הייתה כה שלמה ובטוחה שתוצאתה הייתה האושר והביטחון של ביטחון אישי מוחלט. לא היה שום היסוס של יומרה בהתנסות הדתית שלו. בכל הנוגע לענייני התודעה הדתית, שלטה האמונה של הילד ללא עוררין באינטלקט הכביר של הבוגר. אין זה מוזר שפעם אמר, ״אִם לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבואוּ אֶל מַלְכוּת הַשָׁמָיִם.״ למרות שאמונתו של ישוע הייתה כזו של ילד, היא לא הייתה ילדותית.
ישוע לא תבע מתלמידיו להאמין בו אלא דווקא להאמין יחד איתו, להאמין במציאות אהבתו של האל בביטחון שלם ולקבל את ביטחון ההבטחה של היותם בנים ׳לאב׳ שבשמים. ׳המאסטר׳ מבקש שכל חסידיו יחלקו עימו את אמונתו הטרנסצנדנטית. האתגר שהציב ישוע בפני חסידיו באופן נוגע היה לא רק להאמין במה שהוא עצמו האמין אלא גם להאמין כמו שהוא האמין. זו היא מלוא המשמעות של הציווי האחד, העליון, שלו, ״לכו אחרי.״
חייו הארציים של ישוע הוקדשו לתכלית כבירה אחת – לעשיית רצון ׳האב׳, לחיות את חייו האנושיים באופן דתי ומתוך אמונה. אמונתו של ישוע היית מלאת אמון, כמו זו של ילד, אך חפה לגמרי מכל יומרה. פעמים רבות, החליט באופן גברי ונחרץ, עמד באומץ מול אכזבות רבות, התגבר בנחישות על קשיים יוצאי דופן, ועמד ללא ניד עפעף בכל חובותיו. כדי להאמין במה שישוע האמין ובאופן בו האמין, נדרשו רצון חזק וביטחון בלתי נלאה.
מסירותו של ישוע לרצונו של ׳האב׳ ובשירות האדם הייתה יותר מאשר החלטה של בן אנוש, מתוך נחישותו כאדם; היה זה האופן בו הקדיש עצמו בלב שלם למתת בלתי מוגבל של אהבה. בלא קשר לשיעור ולגודל של ריבונותו של מיכאל, אַל לכם לקחת מבני האדם את ישוע האדם. ׳המאסטר׳ העפיל לשמים הן כאדם והן כאל; הוא שייך לבני האדם; בני האדם שייכים לו. כמה מצער שהדת עצמה מקבלת פירוש שגוי ובכך גוזלת את ישוע האדם מבני האדם המתקשים! אל תתנו לדיונים על אנושיותו או אלוהיותו של המשיח להאפיל על האמת הגואלת כי ישוע מנצרת היה אדם דתי, אשר הגיע, מתוך אמונה, לידיעת האל ולעשיית רצונו; הוא היה האדם הדתי ביותר שחי באורנטיה מעולם.
הזמן בשל לתחייתו הציורית של ישוע האדם ועלייתו מן הקבר ולתוך המסורות התיאולוגיות והדוֹגמה הדתית של תשע עשרה מאות. אסור להמשיך ולהקריב את ישוע מנצרת, אפילו לא למושג המהולל של המשיח. איזה שירות טרנסצנדנטי יתרחש אילו הודות להתגלות זו, יישלף ׳בן האדם׳ מקבר התיאולוגיה המסורתית ויוצג כישוע החי לכנסייה שנושאת את שמו ולכל הדתות האחרות! אחוות המאמינים הנוצרים וודאי לא תהסס להתאים את אמונתה ומנהגי החיים שלה כדי לאפשר לה ״ללכת אחרי״ ׳המאסטר׳ ולהציג את חיי המסירות הדתית האמיתיים שלו, של עשיית רצון ׳אביו׳ והקדשתו לשירות בלתי אנוכי לאדם. האם אלה המעידים על עצמם כנוצרים חוששים מחשיפתה של אחווה חברתית שדואגת-לעצמה, אחווה בלתי מקודשת שדואגת לכבוד החברתי ולכלכלה אנוכית לא ראויה? האם הממסד הנוצרי חושש מסכנה אפשרית, או אפילו מאובדן הסמכות הממסדית הדתית, אם ישוע מן הגליל יתפוש שוב את מקומו בדעתם של בני האדם כאידאל החיים הדתיים האישיים? אכן, אם הדת החיה של ישוע תתפוש לפתע פתאום את מקומה של התיאולוגיה הדתית אודות ישוע, הציוויליזציה הנוצרית תעבור שינויים דרסטיים ומהפכניים של התאמות חברתיות, של תמורות כלכליות, של ריענון מוסרי ושל תיקונים בדת.
״ללכת אחרי״ ישוע פירושו לחלוק באופן אישי את אמונתו ולדבוק ברוח חייו של ׳המאסטר׳ בשירות בלתי אנוכי לאדם. אחד הדברים החשובים ביותר בחיי האדם הוא לגלות במה האמין ישוע, לגלות את האידאלים שלו, ולשאוף להשיג את תכלית החיים הנשגבת שלו. מכל הידע האנושי, הערך הגדול ביותר טמון בידע אודות חייו הדתיים של ישוע וכיצד חי אותם.
פשוטי העם האזינו בשמחה לישוע, ואם אמיתות אלה שוב יוכרזו בעולם, הם שוב יגיבו להצגתם של חייו האנושיים הכנים, שהמסירות הדתית הניעה אותם. העם שמע אותו בשמחה משום שהיה אחד מהם, הדיוט ללא יומרה; המורה הדתי הגדול ביותר בעולם אכן היה הדיוט.
מאמיני המלכות לא נדרשים לשאוף לחקות את חייו של ישוע כאדם כלפי חוץ, אלא דווקא לחלוק באמונתו; לסמוך על האל כפי שהוא סמך על האל ולהאמין בבני האדם כפי שהוא האמין בהם. ישוע מעולם לא התווכח על אבהותו של האל ולא על אחוות האדם; הוא היה הדגמה חיה של האחד ודוגמה מעמיקה של השני.
ממש כשם שבני האדם חייבים להתקדם מתודעת האנושי עד למימוש האלוהי, כך העפיל ישוע מרמת טבע האדם ועד לתודעת טיבו של האל. ׳המאסטר׳ הגשים עלייה זו, מן האנושי לאלוהי, הודות לשילוב בין האמונה של האינטלקט האנושי שלו לבין פעולותיו של ׳מכוונן המחשבה׳ השוכן. עובדת מימוש הישג האלוהיות השלמה (ובה בעת שהיה מודע למציאותהּ של האנושיות) הושגה בשבעה שלבים של תודעת אמונה של אלוהיות מדורגת. את השלבים האלה, של מימוש-עצמי מדורג, סימנו המאורעות יוצאי הדופן הבאים בהתנסות המתת של ׳המאסטר׳:
1. הגעתו של ׳מכוונן המחשבה׳.
2. השליח מטעם עמנואל שהופיע לפניו בירושלים כשהיה בערך בן שתיים עשרה.
3. המופעים שנלוו להטבלה שלו.
4. ההתנסויות בהר ההשתנות.
5. התחייה המורונטית מן המתים.
6. ההרקעה הרוחנית.
7. האימוץ הסופי של ׳אב פרדיס׳, וקבלת ריבונות בלתי מוגבלת ביקומו שלו.
יום אחד, ייתכן והכנסייה הנוצרית תעבור רפורמציה עמוקה מספיק כדי לשוב לתורתו הדתית המקורית של ישוע, המחבר הסופי של האמונה שלנו. אתם רשאים להטיף לדת אודות ישוע, אך מוכרחים לחיות את הדת של ישוע. בהתלהבות שאחזה בו בפנטקוסט, ייסד פטרוס שלא במתכוון דת חדשה, הדת של המשיח המהולל שקם לתחייה. מאוחר יותר, שינה השליח פאולוס את הבשורה החדשה הזו והפך אותה לנצרות, דת שכללה את ההשקפות התיאולוגיות האישיות שלו והציגה את ההתנסות האישית שלו עם ישוע מדרך דמשק. בשורת המלכות מתבססת על ההתנסות הדתית האישית של ישוע מנצרת; הנצרות מתבססת כמעט אך ורק על התנסותו הדתית האישית של השליח פאולוס. כמעט כל הברית החדשה מוקדשת לדיון בהתנסות הדתית של פאולוס ולהצגת אמונותיו הדתיות האישיות ולא לתיאור חייו הדתיים המשמעותיים ומעוררי ההשראה של ישוע. כיוצאים מן הכלל להצהרה זו ראויים לציון חלקים מסוימים ממתי, מרקוס ולוקס כמו גם ספר העברים והאיגרת של יעקב. אפילו בכתביו שלו , פטרוס דיבר רק פעם אחת על חייו הדתיים של ׳המאסטר׳. הברית החדשה הינו מסמך נוצרי עילאי, אך ממש לא ישועי.
חייו של ישוע בגוף מתארים צמיחה דתית טרנסצנדנטית מן הרעיונות המוקדמים של יראה פרימיטיבית והסגידה של בן האנוש, דרך השנים של התייחדות הרוחנית האישית ועד שלבסוף הגיע למעמד המתקדם והמרומם של מודעות ביחס להיותו אחד עם ׳האב׳. וכך, בחיים הקצרים שלו, עבר ישוע את חווית ההתקדמות הרוחנית שהאדם מתחיל על הארץ ועל פי רוב משלים רק בסיומה של שהות ארוכה בבתי הספר הרוחניים בשלבים העוקבים של הקריירה שלו שלפני פרדיס. ישוע התקדם ממודעות אנושית לגמרי ביחס לוודאות האמונה של ההתנסות הדתית האישית ועד לגבהים הרוחניים הנשגבים של היותו בטוח בטיבו האלוהי ולמודעות ביחס ליחסיו הקרובים עם ׳האב האוניברסלי׳ בניהול של יקום. הוא התקדם מן המעמד הצנוע של אדם בעל תלות, אשר גרמה לו לענות באופן ספונטני לזה שקרא לו ׳המורה הטוב׳ ולומר, ״למה אתה קורא לי טוב? רק אלוהים הוא טוב,״ ואל המודעות הנשגבת של הישג האלוהיות אשר גרמה לו להכריז, ״מי מכם מרשיע אותי בחטא?״ ההרקעה המדורגת הזו, מן האנושי לאלוהי, הייתה הישג לגמרי אנושי. גם לאחר שהשיג את האלוהיות, היה ונותר אותו ישוע האדם, ׳בן האדם׳ וגם ׳בן האלוהים.׳
בתיאוריהם של מרקוס, מתי ולוקס השתמרה במידת מה מן התמונה של ישוע האדם שנאבק בעוז לדעת את הרצון האלוהי ולעשותו. יוחנן מתאר את ישוע המנצח אשר צועד עלי אדמות במודעות מלאה לאלוֹהיוּתו. השגיאה הגדולה ששגו אלה שלמדו את חייו של ׳המאסטר׳ היא שחלקם החשיבו אותו לגמרי אנושי ואילו אחרים החשיבו אותו לגמרי אלוהי. במהלך ההתנסות כולה, הוא היה באמת אנושי ואלוהי כאחד, ממש כשם שהוא עדיין.
אך השגיאה הגדולה מכולן הייתה שישוע האנושי נחשב כמי שהייתה לו דת, ואילו ישוע (המשיח) האלוהי הפך, כמעט בן לילה, לדת. הנצרות של פאולוס הבטיחה את ההערצה למשיח האלוהי, אך שכחה כמעט לחלוטין מישוע האנושי, בן הגליל שנאבק באומץ ואשר בכוח אמונותו האישית וגבורתו של ׳מכוונן המחשבה׳ ששכן בו העפיל מן הרמות האנושיות הנמוכות והפך לאחד עם האלוהיות, ובכך פרץ את הדרך החדשה והחיה דרכה יוכלו כל בני התמותה להרקיע מן האנושיות לאלוהיות. בני תמותה בכל שלבי ההתפתחות הרוחנית ובכל העולמות יוכלו למצוא בחייו האישיים של ישוע משהו שיחזק אותם ויעורר בם השראה בזמן התקדמותם מרמות הרוח הנמוכות ועד לערכים האלוהיים הגבוהים ביותר, מתחילתה של התנסותם הדתית האישית ועד לסופהּ.
בזמן כתיבתה של הברית החדשה, סופריה לא רק האמינו מאוד באלוהיותו של המשיח שקם לתחייה, אלא גם האמינו במסירות ובכנות בכך שישוב בהקדם לארץ כדי לכונן את מלכות השמים. האמונה החזקה בכך שהאדון עתיד לשוב מיד הובילה במידה רבה לנטייה להשמיט מן הסיפור את ההתייחסויות שתיארו את התנסויותיו ותכונותיו האנושיות לגמרי של ׳המאסטר׳. כלל התנועה הנוצרית נטתה להתרחק מן התיאור של ישוע מנצרת ולהתקרב לזה של המשיח המרומם שקם לתחייה, האדון ישוע המשיח המהולל.
ישוע ייסד את דת ההתנסות האישית של עשיית רצון האל ושירות אחוות האדם; פאולוס כונן דת שבה ישוע המהולל הפך למושא הסגידה והאחווה הייתה אחוות המאמינים במשיח האלוהי. שני המושגים הללו היו כפוטנציאל במשימת המתת ובחייו האלוהיים-אנושיים של ישוע, ואכן מצער מאוד שחסידיו לא הצליחו ליצור דת מאוחדת שיכלה הייתה להכיר כראוי הן בטיבו האנושי והן בטיבו האלוהי של ׳המאסטר׳ כפי שאלה כרוכים יחדיו באופן שאיננו ניתן להפרדה בחייו הארציים ומפארים את בשורת מלכות השמים המקורית.
אם רק תזכרו שישוע היה, ובלב שלם, איש הדת המסור ביותר בעולם, אתם לא תיכנסו לשוק מחלק מהכרזותיו החזקות ביותר ואלה לא תפרענה לכם. הוא אכן היה אדם מוקדש לגמרי, מסור לחלוטין לעשיית רצון ׳אביו׳. רבות מאמרותיו, שעל פניו נשמעות קשות, היו יותר בבחינת ווידוי אישי על אמונתו והתחייבותו להתמסר מאשר ציווי לחסידיו. היו אלה התמקדותו בתכלית האחת ומסירותו הבלתי אנוכית אשר אפשרו לו להתקדם באופן יוצא דופן ולכבוש את הדעת האנושית בתקופת חיים קצרה אחת. ראוי להחשיב רבות מהכרזותיו כווידוי על מה שדרש מעצמו ולאו דווקא כמה שתבע מכל חסידיו. במסירותו לתכלית המלכות, ישוע שרף את כל הגשרים כולם; הוא הקריב את כל מה שעצר בעדו לשם עשיית רצון ׳אביו׳.
ישו ברך את העניים משום שעל פי רוב היו כנים ואדוקים; הוא גינה את העשירים משום שהיו על פי רוב מופקרים ולא דתיים. הוא היה מגנה באותה מידה את הקבצן הלא דתי ומשבח את העשיר הסוגד והמקדיש עצמו.
ישוע הוביל את בני האדם להרגיש בעולם כבביתם; הוא גאל אותם מן השעבוד לטאבו ולימד אותם שהעולם איננו רע מיסודו. הוא לא שאף לברוח מחייו הארציים; הוא התמחה בטכניקה של עשיית רצון ׳האב׳ באופן מניח את הדעת עוד בעודו בגוף. הוא הגשים חיי דת אידאליסטיים בתוך תוכו של עולם ריאליסטי. ישוע לא היה שותף להשקפתו הפסימיסטית של פאולוס על האנושות. ׳המאסטר׳ החשיב את בני האדם כבני האל וחזה עתיד נצחי ומרהיב לבוחרים בגאולה. הוא לא ניחן בסקפטיות מוסרית; הוא ראה את האדם באופן חיובי, לא שלילי. הוא ראה את רוב בני האדם יותר כחלשים מאשר כמרושעים, יותר כמוטרדים מאשר כמושחתים. אך בלא תלות במעמדם, הם היו כולם בני האל ואחיו.
הוא לימד את בני האדם להעריך עד מאוד את עצמם, בזמן ובנצח. בשל כך שהעריך מאוד את בני האדם, ישוע היה מוכן להקדיש עצמו לשירות בלתי נלאה של האנושות. היה זה הערך האינסופי שנתן לסופי שהעניק לכלל הזהב את המקום החשוב בדת שלו. איזה בן תמותה לא יצליח להתרומם כתוצאה מן האמונה היוצאת דופן שנתן בו ישוע?
ישוע לא הציע דרכים כלשהן להתקדמותה של החברה; משימתו הייתה אך ורק דתית, והדת הינה אך ורק התנסות אישית. לעולם לא תוכל התכלית העילאית של הישגי החברה המתקדמים ביותר לקוות להתעלות מעל לאחוות האדם המתבססת על אבהותו של האל. כל ההישגים האידאליים של החברה יוכלו להתממש רק כאשר תבוא מלכות אלוהית זו.
ההתנסות הדתית האישית והרוחנית מרפאה ביעילות את מרבית קשיי האדם; היא מסווגת, מעריכה ומסגלת את כל בעיות האדם. הדת איננה מחסלת או מסירה את צרותיו של האדם, אך היא ממיסה, סופגת, מאירה ומתעלה מעליהן. דת של אמת מאחדת את האישיות ומאפשרת לה להתמודד ביעילות עם כל מה שאדם נדרש לו. אמונה דתית – הכוונתהּ החיובית של הנוכחות האלוהית השוכנת – תמיד מאפשרת לאדם יודע-אל לגשר על התהום הפעורה בין הלוגיקה השכלית שמכירה ׳בגורם האוניברסלי הראשון׳ כְּזֵה, לבין האישור החיובי שנותנת הנשמה לכך ׳שגורם ראשון׳ זה הינו הוא, ׳האב השמימי׳ של בשורת ישוע, האל האישי של גאולת האדם.
במציאות של היקום שלושה אלמנטים בלבד: עובדה, רעיון ויחס. התודעה הדתית מזהה את המציאויות הללו כמדע, פילוסופיה ואמת. הפילוסופיה נוטה לראות את הפעילויות הללו כהיגיון, חכמה ואמונה – מציאות פיזית, מציאות אינטלקטואלית, ומציאות רוחנית. אנחנו נוהגים לכנות את המציאויות הללו כדבר, משמעות וערך.
ההבנה המדורגת של המציאות שקולה להתקרבות לאל. מציאת האל, התודעה של הזדהות עם המציאות, שקולה להתנסות של השלמה-עצמית – שלמות-עצמית, כוללנות-עצמית. ההתנסות במציאות הכוללת הינה הכרה מלאה באל, ההתנסות הסופית של ידיעת-האל.
סיכום מלא של חיי האדם הינו הידיעה שהאדם מתחנך על העובדות, שהחכמה הופכת אותו לנאצל, ושהאמונה הדתית גואלת – מצדיקה – אותו.
הוודאות הפיזית מתבססת על הלוגיקה של המדע; הוודאות המוסרית, על החכמה של הפילוסופיה; הוודאות הרוחנית, על אמת ההתנסות הדתית האותנטית.
דעת האדם יכולה להגיע לרמות תובנה רוחנית גבוהות ולמחוזות הערכים האלוהיים התואמים להן משום שאיננה רק חומר. בדעת האדם קיים גרעין רוח – ׳המכוונן׳ של הנוכחות האלוהית. קיימות שלוש הוכחות נפרדות לכך שבדעת האדם שוכנת רוח:
1. אחווה אנושית – אהבה. הדעת החייתית לגמרי עשויה להתחבר כדי לשמור על עצמה, אך רק האינטלקט ששוכן בו רוח מפגין זולתנות אלטרואיסטית ואהבה ללא תנאי.
2. פרשנות של היקום – חכמה. רק דעת ששוכנת בה רוח יכולה להבין שהיקום הינו מקום ידידותי ליחיד.
3. הערכה רוחנית של החיים – סגידה. רק אדם ששוכן בו רוח יכול להכיר בנוכחות האלוהית ולבקש להתנסות באופן מלא יותר יחד עם טעימה מקדימה זו של האלוהיות ובתוכה.
הדעת האנושית לא יוצרת ערכים אמיתיים; ההתנסות האנושית איננה יוצרת תובנה ביקום. בנוגע לתובנות, ההכרה בערכים מוסריים והאבחנה במשמעויות רוחניות, כל מה שהדעת האנושית תוכל היא לגלות, להכיר, לפרש ולבחור.
הערכים המוסריים של היקום הופכים לנכס אינטלקטואלי הודות לפעולתם של שלושה שיקולי, או בחירות של דעת האדם:
1. שיפוט-עצמי – בחירה מוסרית.
2. שיפוט-חברתי – בחירה אתית.
3. שיפוט-האל – בחירה דתית.
כך, נדמה שכל ההתקדמות האנושית מתחוללת הודות לטכניקה של האבולוציה ההתגלותית המשולבת.
אלמלא חי באדם אוהב אלוהי, לא היה יכול הוא לאהוב באופן בלתי אנוכי ורוחני. אלמלא חי בדעת פרשן, האדם לא היה יכול להבין באמת את האחדות של היקום. אלמלא שכַן באדם מעריך, לא יכול היה הוא להעריך ערכים מוסריים ולהכיר במשמעויות רוחניות. האוהב הזה מגיע ממקור האהבה האינסופית עצמו; הפרשן הזה הינו חלק מן ׳האחדות האוניברסלית׳; המעריך הזה הינו ילד של ׳המרכז והמקור׳ של כלל הערכים המוחלטים של מציאות אלוהית ונצחית.
הערכה מוסרית שיש לה משמעות דתית – תובנה רוחנית - מעידה על הבחירה שבוחר היחיד בין טוב לרע, בין אמת לשגיאה, בין החומרי לרוחני, בין האנושי לאלוהי, בין הזמן לנצח. הישרדות האדם תלויה במידה רבה בהקדשת הרצון האנושי לבחירה באותם ערכים שבחר מסווג הערכים הרוחניים – הפרשן והמאחד השוכן. ההתנסות הדתית האישית כוללת שני שלבים: גילוי בדעת האנושית והתגלות שעורכת הרוח האלוהית השוכנת. ייתכן ואדם, או דור שלם של אנשים, יבחרו להשעות את מאמציהם לחפש את האל השוכן בתוכם, בשל תחכום-יתר או כתוצאה ממנהג בלתי-דתי של אנשים שמעידים על עצמם כדתיים; ייתכן והם לא יצליחו להתקדם בהתגלות האלוהית ולהגיע אליה. אך גישה שכזו, של חוסר התקדמות רוחנית, לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן בשל נוכחותם והשפעתם של ׳מכווני המחשבה׳ השוכנים.
ההתנסות העמוקה במציאות ששוכן בנו משהו אלוהי לעולם תתעלה מעל לכל הטכניקות החומריות הגסות של מדעי הטבע. לא תוכלו להתבונן באושר רוחני מבעד למיקרוסקופ; לא תוכלו לשקול אהבה במשקל; לא תוכלו למדוד ערכים מוסריים; ואף לא תוכלו להעריך את איכותה של סגידה רוחנית.
לעברים הייתה דת של מוסר נעלה; היוונים פיתחו דת של יופי; פאולוס ושותפיו ייסדו דת של אמונה, תקווה וצדקה. ישוע גילה וגילם דת של אהבה: ביטחון באהבתו של ׳האב׳, יחד עם האושר והסיפוק שנלווים לכך שהאדם חולק את האהבה הזו בשירות אחוות האדם.
בכל פעם שאדם שוקל בחירה מוסרית, הוא מיד מרגיש את האלוהיות פולשת מחדש לנשמתו. בחירה מוסרית מהווה דת, המניע לתגובה הפנימית לתנאים שבחוץ. אך דת אמיתית כזו איננה רק חוויה סובייקטיבית. היא מסמלת את כלל הסובייקטיביות של היחיד שמתגייס לתגובה משמעותית ואינטליגנטית לאובייקטיבית בכללותה – ליקום ׳ולבוראו׳.
ההתנסות המעודנת והטרנסצנדנטית של לאהוב ולהיות אהובים איננה אשליה נפשית רק משום שהיא סובייקטיבית לגמרי. לאדם נדמה כי פעולתה של המציאות האלוהית האמיתית והאובייקטיבית היחידה שקשורה לבן התמותה, ׳מכוונן המחשבה׳, הינה תופעה סובייקטיבית לחלוטין. הקשר של האדם למציאות האובייקטיבית הגבוהה ביותר, לאל, מתקיים רק דרך החוויה הסובייקטיבית לגמרי של ידיעתו, של סגידתו, ושל ההבנה שהוא בנו.
הסגידה הדתית האמיתית איננה מונולוג חסר תוחלת של אשליה עצמית. הסגידה הינה התייחדות אישית עם מה שמציאותי באופן אלוהי, עם מה שהוא מקור המציאות עצמה. באמצעות הסגידה, שואף האדם להשתפר ובסופו של דבר משיג את הטוב ביותר.
האידאליזציה של האמת, היופי והטוּב והעבודה בשירותם אינה מהווה תחליף להתנסות דתית אותנטית – למציאות הרוחנית. הפסיכולוגיה והאידאליזם אינם שקולים למציאות הדתית. ההשלכות של האינטלקט האנושי אכן עלולות לייצר אלילי שווא – אלילים בצלם אדם – אך זה איננו מקורהּ של תודעת האל האמיתית. תודעת האל מצויה ברוח השוכנת. אף כי האינטלקט האנושי הינו המקור לרבות ממערכות הדת של האדם, תודעת האל איננה בהכרח חלק ממערכות השעבוד הדתי המגוחכות הללו.
אלוהים איננו רק המצאה של האידאליזם של האדם; הוא המקור עצמו לכל התובנות והערכים העל-חייתיים הללו. אלוהים איננו היפותזה המגבשת את מושגי האדם על האמת, היופי והטוּב; הוא אישיות האהבה ממנה נגזרות כל התופעות הללו ביקום. האמת, היופי והטוב שבעולמו של האדם מאוחדים הודות לרוחניות המתעצמת של חוויות בני התמותה המרקיעים בדרכם למציאויות פרדיס. רק בהתנסות הרוחנית של אישיות יודעת-אֵל ניתן להכיר באחדות בין האמת, היופי והטוּב.
המוסריות הינה מצע הכרחי לתודעת-אל אישית, ההכרה האישית בנוכחותו הפנימי של ׳המכוונן׳, אך מוסריות שכזו איננה המקור להתנסות הדתית ולתובנה הרוחנית שנובעת ממנה. הטבע המוסרי הינו על-חייתי אך תת-רוחני. המוסריות שקולה להכרה בחובה, להכרה בקיומם של נכון ולא נכון. התחום המוסרי חוצץ בין טיפוסי הדעת החייתיים והאנושיים ממש כשם שהמורונטיה פועלת בין תחומי ההישג האישי החומריים והרוחניים.
הדעת האבולוציונית מסוגלת לגלות את החוק, המוסר והאתיקה; אך מתת הרוח, ׳המכוונן׳ השוכן, מגלה לדעת האנושית המתפתחת את המחוקק, את המקור-׳האב׳ של כל מה שאמיתי, יפה וטוב; ולאדם מואר כזה יש דת וצידה רוחנית כדי לצאת למסע ההרפתקה הממושך של חיפוש האל.
המוסריות איננה בהכרח רוחנית; היא יכולה להיות אנושית לגמרי, אף כי דת אמיתית מעצימה את כל הערכים המוסריים ונוסכת בהם יותר משמעות. מוסריות ללא דת לא תצליח לגלות את הטוב העילאי, ואך לא תצליח להבטיח את הישרדותם של ערכי המוסר שלה עצמה. הדת מעצימה, מהללת ומבטיחה את הישרדותם
הדת עומדת מעל למדע, לאמנות, לפילוסופיה, לאתיקה ולמוסר, אך איננה בלתי תלויה בהם. כל אלה גם יחד כרוכים זה בזה בחוויה האנושית האישית והחברתית באופן שלא ניתן להתירו. הדת הינה ההתנסות העילאית של האדם בחייו כבן תמותה, אך השפות הסופיות לעולם לא תאפשרנה לתיאולוגיה לתאר נכונה את ההתנסות הדתית האמיתית.
יש בכוחה של התובנה הדתית להפוך את התבוסה לתשוקות גבוהות יותר ולנחישות חדשה. האהבה הינה המניע הגבוה ביותר בו יוכל האדם לעשות שימוש בזמן הרקעתו ביקום. אך האהבה נטולת האמת, היופי והטוב אינה אלא רגש, עיוות פילוסופי, אשליה נפשית, תרמית רוחנית. תמיד נדרש להגדיר מחדש את האהבה ברמות ההתקדמות המורונטיות והרוחניות העוקבות.
האמנות הינה תוצאה של ניסיון האדם לחמוק מהיעדר היופי בסביבתו החומרית; היא פנייה לכיוון הרמה המורונטית. המדע הינו ניסיון האדם לפתור את חידות היקום החומרי. הפילוסופיה הינה ניסיון של האדם לאחד את ההתנסות האנושית. הדת הינה הפנייה העילאית של האדם, הושטת היד המרהיבה אל עבר המציאות הסופית, נחישותו למצוא את האל ולהידמות לו.
במחוזות ההתנסות הדתית, האפשרות הרוחנית הינה מציאות בפוטנציאל. הדחף הרוחני של האדם לנוע קדימה אינו אשליה נפשית. אף כי לא כל הרומנטיות של האדם ביקום הינה עובדה, הרבה, הרבה מאוד ממנה הינה אמת.
חייהם של אנשים מסוימים הינם גדולים ונאצלים מכדי לרדת לרמה הנמוכה של הצלחה. בעל החיים חייב להתאים עצמו לסביבה, אך האדם הדתי מתעלה מעל סביבתו ובכך חומק ממגבלות עולם החומר הנוכחי הודות לתובנה של אהבה אלוהית זו. מושג זה, אודות האהבה, מניע את בנשמת האדם לאותו מאמץ על-חייתי למצוא אמת, יופי וטוּב; וכאשר הוא אכן מוצא אותם, יתהלל כשיאמצם; השתוקה לחיות אותם, לעשות צדק, מכלה אותו.
אל תתייאשו; האבולוציה האנושית עדיין בעיצומה, וההתגלות של האל לעולם, בדמות ישוע ודרכו, לא תיכשל.
האתגר הגדול שעומד בפני האדם המודרני הינו להיטיב ולתקשר עם ׳המשגוח׳ האלוהי ששוכן בדעת האדם. ההרפתקה הגדולה מכולן בגוף הינה המאמץ המאוזן והבריא, הנעשה בלב שלם, להרחבת גבולותיה של התודעה העצמית דרך מחוזותיה המעומעמים של תודעת הנשמה העוּבּרית – קשר עם הנוכחות האלוהית. התנסות שכזו הינה תודעת-אֵל, התנסות שמאשרת באופן רב עוצמה את דבר קיומה מראש של אמת ההתנסות הדתית של ידיעת האל. תודעת רוח זו שקולה לידיעה ממשית על היות האדם בנו של האל. אחרת, הביטחון בהיותו בן הינו התנסות של אמונה.
תודעת-אל שקולה לתכלול של העצמי עם היקום, וברמות הגבוהות ביותר של המציאות הרוחנית. רק התוכן הרוחני של ערך כלשהו לא ייכחד. אפילו כל מה שאמיתי, יפה וטוב בהתנסות האדם לא ייכחד. אם האדם בוחר שלא לשרוד, ׳המכוונן׳ השוכן ישמֵר את אותן מציאויות שנולדו מתוך אהבה וניזונו מן השירות. וכל הדברים הללו הינם חלק מן ׳האב האוניברסלי׳. ׳האב׳ הינו אהבה חיה, ואהבת ׳האב׳ הזו הינה ׳בבניו׳. ורוחו של ׳האב׳ מצויה בבני ׳בניו׳ – בבני האדם. אחרי כל שנאמר, רעיון ׳האב׳ הינו המושג האנושי הגבוה ביותר של האדם אודות האל.
~ ~ ~ ~