מסמכים אלה הוכנו בחסות סגל אישיויות של היקום המקומי הפועל בסמכות גבריאל מסאלווינגטון
בהציגנו קטעי רשומות מארכיוני ירושם על אודות אורנטיה, הנוגעים לאירועים קדומים לה ולהיסטוריה המוקדמת שלה, היננו מונחים להתייחס לַזמן במושגים שבהם נעשה שימוש בעת הנוכחית – לוח השנה המעוברת אשר בה ¼365 ימים. ככלל, לא יְעשה ניסיון לציין שנים מדויקות, אף-על-פי שקיים רישום לגביהן. כשיטה עדיפה להצגת העובדות ההיסטוריות האלה, נשתמש במספרים השלמים הקרובים ביותר.
כאשר נתייחס למאורע כאילו אירע לפני שני מיליון שנה, בכוונתנו לציין תאריך זה כמניין השנים לאחור מן העשורים המוקדמים של המאה העשרים לעידן הנוצרי. לפיכך, נציין מאורעות רחוקים וקדומים אלו כאילו אירעו בתקופות-זמן שלמות בנות אלפי, מיליוני ומיליארדי שנים.
מקורה של אורנטיה הינו בשמש שלכם, והשמש שלכם הינה אחת מצאצאיה הרבים של הערפילית אנדרונובר, אשר אורגנה לפנים כרכיב של הכוח הפיזי ושל ההזנה החומרית של היקום המקומי של נבאדון. ומקורה של הערפילית הכבירה הזו עצמה הינו בכוח-המטען האוניברסאלי של החלל ביקום-העל של אורוונטון, לפני זמן רב ביותר.
בעת תחילתם של הדברים המתוארים בזאת, שלטו זה מכבר מארגני הכוח המאסטרים הראשיים של פרדיס שליטה מלאה באנרגיות-החלל אשר אורגנו לאחר-מכן כערפילית אנדרונובר.
לפני 987,000,000,000 שנה דיווח מארגן הכוח העמית – אשר שימש אז כמפקח מספר 811,307 מסדרת אורוונטון – בעת שיצא למסע החוצה מאוורסה, לעתיקי היומין, כי תנאי החלל היו נוחים לאתחול תופעות הפיכה-לחומר במגזר מסוים בקטע המזרחי, דאז, של אורוונטון.
לפני 900,000,000,000 שנה, כפי שמעידים ארכיוני אוורסה, נרשם היתר מטעם מועצת שיווי המשקל של אוורסה לממשל יקום-העל המאשר לשלוח מארגן כוח וצוותו לאזור שצוין קודם-לכן על-ידי מפקח מספר 811,307. הרשויות באורוונטון זימנו את המגלה המקורי של יקום פוטנציאלי זה על-מנת שיוציא אל הפועל את הצו של עתיקי היומין הקורא לארגונהּ של בריאה חומרית חדשה.
הרישום של היתר זה מסמל כי מארגן הכוח וצוותו כבר יצאו מאוורסה במסע הארוך אל עבר אותו מגזר חלל במזרח, אשר בו הם עתידים לעסוק בפעילויות הממושכות, העתידות להסתיים בהגחתה של בריאה פיזית חדשה באורוונטון.
לפני 875,000,000,000 שנה אותחלה בפועל הערפילית הכבירה של אנדרונובר, ערפילית מספר 876,926. אך ורק נוכחותם של מארגן הכוח ואנשי צוותו הנלווים אליו נדרשו על-מנת לאתחל את מערבולת האנרגיה אשר גדלה בסופו של דבר לכדי ציקלון החלל העצום הזה. לאחר האתחול של סיבובים ערפיליים מעין אלו, מארגני הכוח החיים פשוט נסוגו בזויות ישרות אל מישור דיסק הסיבוב, ומאז ואילך, מבטיחות האיכויות הטבועות של האנרגיה את התפתחותה המדורגת והסדורה של מערכת פיזית חדשה שכזו.
בסביבות הזמן הזה פונה התיאור אל תפקודן של אישיויות יקום-העל. לאמיתו של דבר, התחלתו הממשית של הסיפור מצויה בנקודה זו – ממש בעת שבה מתכוננים מארגני הכוח של פרדיס לסגת, לאחַר שהכינו את תנאי אנרגיית-החלל לפעולתם של מנהלי הכוח ושל הבקרים הפיזיים של יקום העל של אורוונטון.
כלל הבריאוֹת האבולוציוניות החומריות נולדות מערפיליות מעגליות וגזיות, ובמהלך החלק המוקדם של תקופת הקיום הגזי שלהן כל הערפיליות הראשיות האלה הינן מעגליות. ככל שהן מזדקנות הן הופכות על-פי-רוב לספיראליות, וכאשר תמה תקופת יצירת השמשות שלהן, הן מסיימות לעיתים תכופות את דרכן כמִקבצי כוכבים או כשמשות עצומות המוקפות במספר משתנה של פלנטות, לוויינים וקבוצות חומר קטנות יותר, אשר דומות, במידה רבה, למערכת השמש הזעירה שלכם.
לפני 800,000,000,000 שנה הייתה הבריאה של אנדרונובר מבוססת למדי כאחת מן הערפיליות הראשיות המפוארות של אורוונטון. כאשר הסתכלו האסטרונומים של יקומים שכנים החוצה אל עבר תופעת החלל הזו, אך מעט ממה שראו משך את תשומת ליבם. אומדני כבידה אשר נערכו בבריאות השכנות הראו כי באזורים של אנדרונובר מתרחשים תהליכי הפיכה לחומר בחלל, ותו לא.
לפני 700,000,000,000 שנה הגיעה המערכת של אנדרונובר לממדים עצומים, ובקרים פיזיים נוספים נשלחו אל תשע הבריאות החומריות הסובבות על-מנת לתמוך ולשתף פעולה עם מרְכזי הכוח של בריאה חומרית חדשה זו, אשר הייתה מצויה בתהליך התפתחות כה מהיר. במועד עבר רחוק זה, הוחזק כל החומר אשר הונחל לבריאוֹת העתידיות בגבולותיו של גלגל החלל העצום הזה, אשר המשיך לסוב לנצח, ולאחר שהגיע אל קוטרו המרבי, החל להסתובב מהר יותר ויותר בעודו ממשיך להתעבות ולהתכווץ.
לפני 600,000,000,000 שנה הושג השיא של תקופת שינוע-האנרגיה של אנדרונובר; הערפילית השיגה את מסתה המקסימאלית. בזמן הזה היא הייתה ענן גז מעגלי אשר צורתו דמתה במידת-מה לזו של סְפֵרוֹאִיד פחוס. זו הייתה התקופה המוקדמת של יצירת המסה הדיפרנציאלית, ושל השינויים במהירות הסיבוב. הכבידה והשפעות אחרות עתידות היו להתחיל את עבודתן בהתמרת גזי החלל לכדי חומר מאורגן.
הערפילית העצומה החלה כעת לקבל בהדרגה את הצורה הספיראלית ולהפוך נראית אף לעיני האסטרונומים ביקומים רחוקים. זוהי ההיסטוריה הטבעית של מרבית הערפיליות; בטרם הן מתחילות להשליך שמשות ולפצוח במלאכת בניית היקום, נצפות על-פי-רוב ערפיליות אלה של השלב המשני כתופעות ספיראליות.
בשעה שהתבוננו תלמידי הכוכבים הסמוכים של אותו עידן רחוק במטמורפוזה הזו של הערפילית אנדרונובר, הם ראו בדיוק את מה שרואים האסטרונומים של המאה העשרים כאשר הם מפְנים את הטלסקופים שלהם אל עבר החלל וחוזים בערפיליות הספיראליות של העידן הנוכחי בחלל החיצון הסמוך.
בסביבות נקודת הזמן שבה הושגה מקסימום מסה, שליטת הכבידה בַּתוכֵן הגזי החלה להיחלש והחל שלב בריחת הגז, כאשר הגז זורם הלאה בדמותן של שתי זרועות מובחנות ועצומות, אשר ניבְּעו משני קצוות מנוגדים של מסת האם. זמן קצר לאחר מכן, גרמו סיבוביו המהירים של הגרעין המרכזי העצום להופעה ספיראלית של שני זרמי הגז המושלכים הללו. התקררותם של חלקים מן הזרועות המזדקרות, ובהמשך לכך התעבותם, יצרו בסופו של דבר את דמותן הסבוכה. החלקים הדחוסים יותר הללו היו מערכות ותת-מערכות עצומות של חומר פיזי החג בחלל באמצע הענן הגזי של הערפילית, בעודו מוחזק בבטחה באחיזת הכבידה של גלגל האם.
ואולם הערפילית החלה להתכווץ, והתגברות קצב הסיבוב מיעטה עוד יותר את שליטת הכבידה; ובחלוף זמן לא רב, החלו אזורי הגז החיצוניים לחמוק למעשה מן האחיזה המיידית של גרעין הערפילית, לברוח אל החלל במסלולים בעלי מתווה בלתי-סדיר, ולחזור אל עבר אזורי הגרעין על-מנת להשלים את סיבוביהם, וכך הלאה. ואולם, היה זה אך שלב ארעי בהתקדמותה של הערפילית. קצב הסיבוב ההולך וגדל לעולם עתיד היה – בחלוף זמן לא רב – להשליך אל החלל שמשות ענק אשר מסלוליהן הינם עצמאיים.
וזהו הדבר אשר אירע באנדרונובר לפני עידן ועידנים. גלגל האנרגיה גדל וגדל, עד אשר הגיע לשיעור התרחבותו המרבי, ואז, משהחלה ההתכווצות, הוא סבב מהר יותר ויותר, עד אשר הגיע לבסוף לשלב הצנטריפוגאלי הקריטי והחלה ההתפרקות הכבירה.
לפני 500,000,000,000 שנה נולדה השמש הראשונה של אנדרונובר. שילוח בוער זה נפרד מאחיזת הכבידה של האם, ונקרע החוצה אל עבר החלל בהרפתקה עצמאית ברחבי קוסמוס של הבריאה. מסלולו נקבע על-ידי נתיב בריחתו. שמשות צעירות כאלה הופכות במהרה לסְפֵריוֹת, והן מתחילות את נתיבותיהן הארוכות ורבות-האירועים ככוכבי החלל. למעט אלה אשר נולדות כגרעיני ערפיליות סופניים, רוב רובן של השמשות באורוונטון נולד באופן דומה. שמשות חומקות אלה חולפות דרך תקופות שונות של התפתחות, ולאחר מכן של שירות ביקום.
לפני 400,000,000,000 שנה החלה תקופת התפישה-מחדש של ערפילית אנדרונובר. כתוצאה מן הגידול המדורג, ומהמשך ההתעבות של גרעין האֵם, נתפסו-מחדש רבות מן השמשות הסמוכות והקטנות יותר. מעט לאחר מכן החל השלב הסופי של התעבות הערפילית, התקופה אשר קודמת תמיד להיפרדותם הסופית של צבירי אנרגיה וחומר עצומים אלו.
קרוב למיליון שנה לאחר תקופה זו בחר מיכאל מנבאדון, בן בורא של פרדיס, בערפילית מתפרקת זו כאתר ההרפתקה שלו בבניית יקום. וכמעט באופן מיידי החלה בנייתם של העולמות הארכיטקטוניים של סאלווינגטון ושל מאה קבוצות הפלנטות של מטות הקונסטלציות. נדרשו כמעט מיליון שנים על-מנת להשלים את המקבצים הללו של עולמות אשר נוצרו במיוחד. פלנטות המטה של המערכות המקומיות נבנו במשך תקופה אשר החלה באותו זמן ונמשכה בערך עד לפני חמישה מיליארדי שנים.
לפני 300,000,000,000 שנה היו המעגלים הסולאריים של אנדרונובר מבוססים היטב, והמערכת הערפילית עברה תקופה זמנית של יציבות פיזית יחסית. בסביבות הזמן הזה הגיע הסגל של מיכאל לסאלווינגטון, והממשל של אורוונטון באוורסה הכיר הכרה פיזית ביקום המקומי של נבאדון.
לפני 200,000,000,000 שנה ניתן היה לחזות בהתקדמות ההתכווצות וההתעבות אשר לוּווּ ביצירתו של חום עצום בצביר המרכזי, או במסת הגרעין, של אנדרונובר. חלל יחסי הופיע אפילו באזורים הסמוכים לְגלגל האֵם-השמשי המרכזי. האזורים החיצוניים הפכו מיוצבים יותר ומאורגנים באופן משופר; כמה מן הפלנטות אשר חגו מסביב לשמשות אשר זה עתה נולדו התקררו באופן מספק על-מנת להימצא ראויות לשתילתם של חיים. הפלנטות המיושבות הוותיקות ביותר בנבאדון משויכות לעידנים הללו.
כעת מתחיל מנגנון היקום אשר הושלם של נבאדון את ראשית פעולתו, ובריאתו של מיכאל נרשמת באוורסה כיקום של התיישבות ושל הרקעה מדורגת של בני תמותה.
לפני 100,000,000,000 שנה הושג שיא מתח העיבוי; הושגה נקודת מתח החום המרבית. לעיתים נמשך שלב קריטי זה של מאבק החום בכבידה לאורך עידנים, ואולם, במוקדם או במאוחר מנצח החום במאבקו עם הכבידה, ומתחילה התקופה המרהיבה של הפצת שמשות. וזהו הינו הסימן המציין את סוֹף נתיבתה המשנית של ערפילית חלל.
השלב הראשוני של ערפילית הינו מעגלי; השני – ספיראלי; השלישוני הינו השלב הראשון של הפצת השמשות, בעוד שהשלב הרביעוני כולל את השלב השני והאחרון של הפצת שמשות, כאשר גרעין האֵם מסיים כצביר כדורי, או כשמש יחידה הפועלת כמרכזה של מערכת שמש סופית.
לפני 75,000,000,000 שנה הגיעה הערפילית הזו לשיא שלב משפחות-השמש שלה. זו הייתה פסגת התקופה הראשונה של אובדן שמשות. מני אז, מרבית השמשות האלה מחזיקות במערכות נרחבות של פלנטות, לוויינים, איים כהים, כוכבי שביט, מטאורים וענני אבק קוסמיים.
לפני 50,000,000,000 שנה הסתיימה התקופה הראשונה הזו של הפצת שמשות; הערפילית סיימה במהירות את מחזור הקיום השלישוני, אשר במהלכו ילדה 876,926 מערכות שמש.
לפני 25,000,000,000 שנה ניתן היה לחזות בסיומו של המחזור השלישוני בחיי הערפילית, וכן בַּארגון ובייצוב היחסי של מערכות הכוכבים הנרחבות אשר נגזרו מערפילית הורית זו. ואולם, תהליך ההתכווצות הפיזית ויצירת החום המוגברת נמשכו במסה המרכזית של שארית הערפילית.
לפני 10,000,000,000 שנה החל המחזור הרביעוני של אנדרונובר. הושגה טמפרטורת המקסימום של המסה-הגרעינית; חלה התקרבות אל נקודת ההתעבות הקריטית. גרעין האם המקורי החל להזדעזע תחת הלחץ המשולב של מתח עיבוי החום-הפנימי שלו עצמו ומשיכת כבידת-הגאות המתגברת של הנחיל הסובב של מערכות שמש משוחררות. ההתפרצויות הגרעיניות אשר עמדו להתחיל את מחזור השמשות השני של הערפילית עמדו בפתח. המחזור הרביעוני של הקיום כערפילית עמד להתחיל.
לפני 8,000,000,000 שנה החלה ההתפרצות הסופית הנוראה. אך ורק המערכות החיצוניות הינן בטוחות בשעת ההתחוללות הזו של תוהו ובוהו קוסמי. וזו הייתה תחילת הסוף של הערפילית. פרק זמן זה של השלכת שמשות נמשך כמעט שני מיליארד שנים.
לפני 7,000,000,000 שנה ניתן היה לחזות בשיא ההתנפצות הסופית של אנדרונובר. הייתה זו תקופת לידתן של השמשות הסופיות הגדולות יותר, וכן השיא בהפרעות הפיזיות המקומיות.
לפני 6,000,000,000 שנה הסתמנה סיומה של תקופת ההתנפצות הסופית ולידתה של השמש שלכם, אשר הינה החמישים-ושש במספר, החל מהשמש האחרונה אשר נולדה למשפחת השמשות השנייה של אנדרונובר. התפרצות סופית זו של גרעין הערפילית ילדה 136,702 שמשות, רובן גופים בודדים. המספר הכולל של שמשות ושל מערכות שמש אשר מקורן בערפילית אנדרונובר היה 1,013,628. מספר השמש של מערכת השמש הינו 1,013,572.
וכעת, ערפילית אנדרונובר איננה עוד; ואולם היא ממשיכה להתקיים בשמשות הרבות ובמשפחות הפלנטות שלהן, אשר נולדו בענן אֵם זה של חלל. שארית הגרעין הסופית של ערפילית מפוארת זו עודה בוערת בזוהר אדמדם וממשיכה לספק אור וחום מתונים לשארית משפחתה הפלנטארית, המונה מאה שישים-וחמישה עולמות החגים כעת מסביב לאם מכובדת זו, אשר לה שני דורות כבירים של מלכי אור.
לפני 5,000,000,000 שנה הייתה השמש שלכם כדור בוער מבודד יחסית אשר אסף אל קרבו את מרבית החומר החג בסמוך לו בחלל, את שאריות המהומה אשר ליוותה את לידתו שלו.
כיום, השמש שלכם הגיעה ליציבות יחסית; ואולם, מחזורי כתמי-השמש אשר אורכם אחד-עשר וחצי שנים מסגיר את העובדה שבצעירותה הייתה כוכב משתנה. בימיה המוקדמים של שמשכם, יצרו ההתכווצות המתמשכות, וכפועל יוצא מהן גם העלייה המדורגת בטמפרטורה, זעזועים אדירים על-פני שטחהּ. למשיכות הטיטניות האלה נדרשו שלושה ימים וחצי על-מנת להשלים מחזור של בהירות משתנה. מצב משתנה זה, פעימות מחזוריות אלה, גרמו לשמש שלכם להיותה מגיבה באופן נמרץ להשפעות חיצוניות מסוימות אשר עתידות היו להופיע מעט לאחר-מכן.
כך הוכנה במת החלל המקומי עבור המקור הייחודי של מוֹנְמָאטִיָה – זהו שמה של משפחת הפלנטות של השמש שלכם – מערכת השמש אשר אליה משתייך עולמכם. פחות מאחוז אחד מן המערכות הפלנטאריות של אורוונטון נולדו באופן דומה.
לפני 4,500,000,000 שנה החלה המערכת העצומה של אָנְגוֹנָה את התקרבותה אל עבר סביבתה של שמש בודדה זו. מרכז המערכת העצומה הזו היה ענק כהה של חלל, אשר היה מוצק, טעון ביותר ובעל משיכת כבידה כבירה.
עם שאָנְגוֹנָה התקרבה יותר אל השמש, נורו החוצה אל עבר החלל – ברגעים של מקסימום התרחבות במהלך פעימות סולאריות – סילונים של חומר גזי בדמות לשונות סולאריות ענקיות. בתחילה, לשונות הגז הבוערות האלה נפלו ללא יוצאת-מן-הכלל אל תוך השמש, ואולם, ככל שאנגונה התקרבה והלכה, כך הפכה משיכת הכבידה של המבקרת עצומת הממדים כה גדולה עד כי לשונות הגז האלה היו נשברות בנקודות מסוימות, כאשר שורשיהן נופלים בחזרה אל תוך השמש, בעוד שהחלקים החיצוניים הפכו מנותקים ויצרו גופי חומר עצמאיים, מטאוריטים סולאריים אשר מייד החלו לחוג סביב השמש במסלולים אליפטיים משל עצמם.
ככל שהמערכת של אנגונה התקרבה, כן הלכו וגדלו הסילוּקים הסולאריים; חומר רב יותר ויותר נמשך מעם השמש והפך לגופים עצמאיים החגים בחלל אשר סביב לה. מצב זה התפתח במשך כחמש-מאות אלף שנה, עד אשר הגיעה אנגונה לנקודתה הקרובה ביותר אל השמש; או אז חוותה השמש – יחד עם אחת מן העוויתות הפנימיות התקופתיות שלה – התפרקות חלקית; משני צדדים הפוכים נפלטו בעת ובעונה אחת נפחים עצומים של חומר. מן הצד של אנגונה נשאב החוצה עמוד עצום של גזים סולאריים – עמוד מחודד למדי בשני קצותיו ובעל בליטה מובחנת באמצעו – אשר ניתק לעד משליטת המשיכה המיידית של השמש.
עמוד כביר זה של גזים סולאריים, אשר הופרד כך מן השמש, התפתח לאחר-מכן לכדי שתים-עשרה הפלנטות של מערכת השמש. פליטת הגז המהדהדת מצדה המנוגד של השמש – בתיאום-של-גאות עם סילוקו של אב קדמון ענק זה של מערכת השמש – התקררה מאז והפכה למטאורים ולאבק החלל של מערכת השמש; זאת על-אף שהרבה, הרבה מאוד, מן החומר הזה נתפס-מחדש לאחר מכן על-ידי כבידת השמש, בשעה שמערכת אנגונה נסוגה אל תוך החלל.
אף כי אנגונה הצליחה למשוך לעברה את החומר הקדמון של פלנטות מערכת השמש ואת נפח החומר העצום אשר סובב כעת סביב השמש בדמות אסטרואידים ומטאורים, היא לא ניכסה לעצמה מאום מן החומר הסולארי הזה. המערכת האורחת לא התקרבה במידה מספקת על-מנת לגנוב למעשה דבר מן החומר של השמש; ואולם, היא התקרבה במידה מספקת על-מנת למשוך אל עבר החלל המפריד ביניהן את כל החומר המהווה את מערכת השמש הנוכחית.
מתוך הגרעינים המתקררים והמתעבים באזורים הפחות מסיביים והמחודדים בקצוות של תפיחת הכבידה הכבירה אשר הצליחה אנגונה לנתק מן השמש, נוצרו במהרה, בצורה ממוזערת, חמש הפלנטות הפנימיות וחמש הפלנטות החיצוניות, בעוד ששבתאי וצדק נוצרו מן החלקים המרכזיים התפוחים והמסיביים יותר. וכפי שמעידה תנועת הנסיגה של לוויינים מסוימים של צדק ושבתאי, משיכת הכבידה רבת העוצמה שלהם תפסה במוקדם את מרבית החומר אשר נגנב מעם אנגונה.
בשל העובדה כי צדק ושבתאי נוצרו מן המרכז ממש של עמוד הגזים הסולאריים המחוממים חימום-על, הם הכילו כמות כה גדולה של חומר חם מן השמש, עד כי הם זהרו באור בוהק ופלטו נפחים עצומים של חום; לאמיתו של דבר, למשך פרק זמן קצר לאחר יצירתם כגופי חלל נפרדים הם היו כשמשות משניות. ועד עצם היום הזה נותרו שתי הפלנטות הגדולות ביותר האלה של מערכת השמש גזיות ברובן; והן אפילו טרם התקררו עד לנקודת ההתעבות או ההתמצקות המלאה.
גרעיני ההתכווצות-הגזית של עשר הפלנטות האחרות הגיעו במהרה לשלב ההתמצקות, והחלו למשוך לעברם כמויות הולכות וגדלות מן החומר המטאורי אשר חג בחלל הסמוך להם. וכך, המקור של עולמות מערכת השמש היה כפול: גרעינים של התעבות גזית אשר התעצמו לאחר מכן הודות לתפישת כמויות עצומות של מטאורים. ואכן, הם עדיין ממשיכים לתפוש מטאורים, אם כי במספרים קטנים הרבה יותר.
הפלנטות אינן חגות מסביב לשמש במישור המשווה של אימן הסולארית; והן אכן היו עושות זאת אילו נזרקו החוצה בשל סיבוב השמש. לחלופין, הן חגות במישור הסילוק של אנגונה, אשר נמצא בזווית נטייה משמעותית ביחס למישור המשווה של השמש.
בעוד שאנגונה לא הצליחה לתפוש מאום ממסת החומר של השמש, השמש שלכם אכן הוסיפה למשפחת הפלנטות המתגלגלת שלה חלק מחומר החלל החג של המערכת האורחת. בשל שדה הכבידה רב העוצמה של אנגונה, מסלוליה של המשפחה הפלנטארית הנסמכת עליה היו מרוחקים מרחק ניכר מן הענק האפל; ומעט לאחר סילוק המסה הקדומנית של מערכת השמש, ובעוד שאנגונה הייתה עדיין בקרבת השמש, התקרבו שלוש מן הפלנטות העיקריות של מערכת אנגונה במידה כה רבה אל אביהּ הקדמון המאסיבי של מערכת השמש, עד כי משיכת הכבידה שלו, המועצמת על-ידי זו של השמש, הייתה מסְפקת על-מנת להביא לאיזון-על את אחיזת הכבידה של אנגונה ולנתק באופן תמידי בין הנוודית השמימית לבין שלושת נסמכיה אלו.
במקור, לכל החומר במערכת השמש, אשר נגזר מן השמש, הייתה תנועה מסלולית בעלת כיוון הומוגני, ואלמלא חדירתם של שלושת גופי החלל הזרים הללו, כל החומר במערכת השמש היה שומר על אותו כיוון של מסלול ההיקפי. וכפי שאירע, ההשפעה של שלושת הנסמכים של אנגונה הִזריקה כוחות כיווניים חדשים וזרים למערכת השמש המגיחה, והתוצאה הייתה הופעתה של תנועת נסיגה. תנועת נסיגה בכל מערכת אסטרונומית הינה תמיד מקרית, והיא לעולם מופיעה כתוצאה מהשפעת ההתנגשות של גופי חלל זרים. התנגשויות שכאלה אינן מייצרות תמיד תנועת נסיגה, ואולם, לעולם לא תופיע נסיגה, מלבד במערכת המכילה מסות בעלות מקורות שונים.
לאחר לידתה של מערכת השמש, החלה תקופה שבה הלכו והתמעטו הפליטות מן השמש. במשך חמש-מאות אלף שנים נוספות המשיכה השמש לפלוט אל החלל הסובב אותה נפחים של חומר ששיעורם הולך ופוחת. ואולם, במהלך תקופה זו המאופיינת במסלולים בלתי-יציבים, כאשר הגופים הסובבים את השמש התקרבו אליה עד למידת הקרבה המרבית, הצליח ההורה הסולארי לתפוש מחדש חלק גדול מן החומר המטאורי הזה.
הפלנטות הקרובות ביותר אל השמש היו הראשונות להאט את סיבוביהן בשל חיכוך הגאות. השפעות כבידה מעין אלה גם תורמות – בעודן משמשות כבלם לקצב סיבוב הפלנטה סביב צירה – לייצובם של המסלולים הפלנטאריים, וגורמות לפלנטה להסתובב כל העת בקצב יותר ויותר איטי עד לסיום הסיבוב סביב הציר; סיבוב זה מותיר הֵמִיסְפֵרָה אחת של הפלנטה מופנית תמיד אל עבר השמש, או אל גוף גדול יותר, כפי שהדבר מודגם על-ידי כוכב חמה ועל-ידי הירח, אשר תמיד מסב את אותם פנים כלפי אורנטיה.
כאשר ישתוו חיכוכי הגאות של כדור הארץ ושל הירח, תמיד תַּפְנֶה הארץ את אותו חצי-כדור אל עבר הירח, והיום והחודש יהיו שקולים – אורכם יעמוד על כארבעים-ושבעה ימים. וכאשר תושג יציבות כזו של המסלולים, יתחילו חיכוכי הגאות לפעול באופן הפוך; הם יפסיקו לדחוף את הירח הלאה מכדור הארץ, ולחלופין ימשכו את הלוויין אט-אט לעברה של הפלנטה. ואז, בעתיד רחוק זה שבו יתקרב הירח למרחק של כאחד-עשר אלף מיילים מן הארץ, תגרום הכבידה של זו לירח להתנפץ, ופיצוץ זה של חיכוך-גאות ירסק את הירח לחלקיקים קטנים, אשר עשויים להיאסף מסביב לעולם בדמות טבעות של חומר הדומות לאלה של שבתאי, או שהם עלולים להימשך בהדרגה אל הארץ כמטאורים.
אם גופי החלל דומים זה לזה בגודלם ובדחיסותם, עלולות להתרחש התנגשויות. ואולם, אם שני גופי חלל בעלי דחיסות דומה הינם בעלי גודל יחסית שונה, כי אז, אם הקטן מתקרב בהדרגה אל הגדול, תתרחש התנפצותו של הגוף הקטן יותר כאשר רדיוס מסלולו יקטן מפעמיים וחצי קוטר הגוף הגדול יותר. התנגשויות בין ענקי החלל הן בהחלט נדירות, ואולם, התפוצצויות חיכוך הגאות האלה של הגופים הקטנים יותר הן נפוצות למדי.
כוכבים נופלים מופיעים בנחילים משום שהם הינם רסיסיהם של גופי חומר גדולים יותר, שהתנפצו בעקבות חיכוך הגאות אשר הופעל עליהם על-ידי גופי חלל סמוכים וגדולים יותר. טבעותיו של שבתאי הינן רסיסיו של לוויין שהתנפץ. אחד מן הירחים של צדק מתקרב כעת באופן מסוכן לאזור הקריטי של התנפצות הגאות, ובתוך מספר מיליוני שנים ייתפס בחזרה בידי הפלנטה, או שיחווה התנפצות של כבידת-גאות. הפלנטה החמישית של מערכת השמש, אשר בעבר הרחוק מאוד נעה במסלול בלתי-שגרתי, התקרבה באופן מחזורי אל צדק יותר ויותר, עד אשר היא נכנסה לאזור הקריטי של התנפצות כבידת הגאות, התנפצה במהירות לרסיסים והפכה לצביר האסטרואידים של ימינו.
לפני 4,000,000,000 שנה ניתן היה לחזות בארגון המערכות של צדק ושל שבתאי במידה רבה כפי שהן נראות היום, מלבד ירחיהן, אשר המשיכו לגדול במשך מספר מיליארדי שנים. למעשה, כל הפלנטות וכל הלוויינים של מערכת השמש עדיין ממשיכים לגדול כתוצאה מתפיסה מתמשכת של מטאורים.
לפני 3,500,000,000 שנה היו גרעיני ההתעבות של עשר הפלנטות האחרות מעוצבים היטב, וכמו כן, ליבותיהם של רוב הירחים היו קיימים ושלמים; זאת על-אף שכמה מן הלוויינים הקטנים יותר התאחדו בשלב מאוחר יותר על-מנת ליצור את הירחים הגדולים יותר של ימינו אנו. ניתן להתייחס לעידן זה כאל עידן יצירת הפלנטות.
לפני 3,000,000,000 שנה פעלה מערכת השמש בדומה מאוד לאופן פעולתה כיום. והגורמים המרכיבים אותה המשיכו לגדול ככל שמטאורים של החלל המשיכו לשטוף את הפלנטות ואת לווייניהן בקצב מסחרר.
בסביבות מועד זה נרשמה מערכת השמש שלכם ברשומות הפיזיות של נבאדון וניתן לה שמה – מוֹנְמָטִיָה.
לפני 2,500,000,000 שנה גדלו הפלנטות לאין שיעור. אורנטיה הייתה ספֵירה מפותחת היטב אשר גודלה היה כעשירית ממסתה הנוכחית, והיא המשיכה לגדול במהירות באמצעות צבירתם של מטאורים.
כלל הפעילות הכבירה הזו הינה חלק רגיל מיצירתו של עולם אבולוציוני מסדר הגודל של אורנטיה, והיא מהווה את פעילויות ההכנה האסטרונומיות אשר מכשירות את הקרקע לתחילת ההתפתחות הפיזית של עולמות חלל מעין אלו כהכנה להרפתקאות החיים של הזמן.
במהלך התקופות המוקדמות האלה המו אזורי החלל של מערכת השמש מגופים קטנים אשר נוצרו בתהליכים של התנפצות ועיבוי; ובהיעדר אטמוספירת הגנה מאכלת התרסקו גופי החלל הללו הישר על פניה של אורנטיה. התנגשויות בלתי-פוסקות אלה שמרו את פני השטח של אורנטיה במצב פחות או יותר חמים, ועובדה זו – לצד פעולתה המוגברת של הכבידה עם גדילתה של הספֵירה – החלה להניע את אותן השפעות אשר גרמו בהדרגה ליסודות הכבדים יותר – כדוגמת הברזל – לשקוע יותר ויותר אל עבר מרכז הפלנטה.
לפני 2,000,000,000 שנה החלה הארץ לגדול במובחן ביחס לירח. מאז ומתמיד הייתה הפלנטה גדולה יותר מן הלוויין שלה, ואולם לא היה הבדל כה גדול עד לסביבות הזמן הזה, כאשר גופי חלל כבירים נתפסו בידי הארץ. גודלה של אורנטיה היה אז כחמישית מגודלה הנוכחי, והיא הפכה להיות גדולה דיה על-מנת להחזיק באטמוספירה הפרימיטיבית אשר החלה להופיע כתוצאה מן התחרות הפנימית היסודית בין הפנים החם לקליפה המתקררת.
פעילות געשית מובחנת החלה באותם ימים. החום הפנימי של הארץ המשיך לעלות הודות לקבורתן ההולכת ומעמיקה של היסודות הרדיואקטיביים, או הכבדים יותר, אשר הובאו מן החלל על-ידי המטאורים. בחינת היסודות הרדיואקטיביים הללו תגלה כי גילהּ של אורנטיה על פני השטח שלה עולה על מיליארד שנה. שעון הרדיום הינו מכשיר הזמן המהימן ביותר אשר עומד לרשותכם לביצוע הערכות מדעיות באשר לגילה של הפלנטה, ואולם, כל ההערכות האלה הינן קצרות מדי משום שכל החומרים הרדיואקטיביים אשר זמינים לבחינתכם נלקחו מפני השטח של הארץ, ולכן מייצגים את הרכישות האחרונות יחסית של היסודות הללו באורנטיה.
לפני 1,500,000,000 שנה היה גודלו של כדור הארץ כשני שליש מגודלו הנוכחי, בעוד שהירח התקרב למסתו הנוכחית. העובדה שכדור הארץ גדל הרבה יותר מהר ביחס לירח אפשרה לו להתחיל לגנוב אט-אט את מעט האטמוספירה אשר הייתה ללוויין שלו במקור.
הפעילות הגעשית מצויה כעת בשיאה. הארץ כולה הינה גיהינום אש של ממש, ופני השטח דומים למצב המותך המוקדם יותר, עוד בטרם שקעו המתכות הכבדות יותר אל עבר המרכז. זהו הינו העידן הגעשי. ואף-על-פי-כן, נוצר בהדרגה קרום המורכב ברובו מאבן השחם הקלה יותר באופן יחסי. הבמה הופכת מוכנה יותר ויותר לפלנטה אשר תוכל ביום מן הימים לתמוך בחיים.
האטמוספירה הפרימיטיבית של הפלנטה מתפתחת לאיטה, והיא מכילה כעת מעט אדי מים, פחמן חד-חמצני, פחמן דו-חמצני ומימן כלורי; ואולם, כמעט ואין בנמצא חנקן או חמצן חופשיים. האטמוספירה בְּעולם המצוי בעידן הגעשי הינה מחזה משונה. בנוסף לגזים האמורים, היא טעונה למכביר בגזים געשיים רבים, וזאת כאשר חגורת האוויר הולכת ומבשילה גם בתוצרי הבעירה של ממטרי המטאורים הכבדים השוטפים ללא-הרף את פני השטח של הפלנטה. בעירה מטאורית שכזו מחסלת את החמצן האטמוספירי כמעט לחלוטין, וקצב ההפצצה המטאורית עודו עז.
לעת הזאת, האטמוספירה הפכה יותר יציבה והיא התקררה מספיק על-מנת שממטרי גשם יחלו ליפול על משטחי הסלע החמים של פני השטח של הפלנטה. במשך אלפי שנים הייתה אורנטיה עטופה בשמיכה אחת עצומה ורציפה של קיטור. ובמשך העידנים הללו, השמש מעולם לא הפציעה מעל פני השטח של כדור הארץ.
הרבה מן הפחמן שנמצא באטמוספירה נלקח על-מנת לייצר את הפְּחָמוֹת של המתכות השונות, אשר נמצאו בשפע בשכבות הפלנטה הקרובות אל פני השטח. מאוחר יותר, כמויות גדולות הרבה יותר מן הגזים הפחמניים הללו נצרכו על-ידי החיים הצמחיים המוקדמים והעשירים של הפלנטה.
אפילו בתקופות המאוחרות יותר, ניצלו זרמי הלבה המתמשכים והמטאורים היורדים את החמצן שבאוויר כמעט לחלוטין. אפילו המצבורים המוקדמים של האוקיינוס הפרימיטיבי אשר עתיד היה להופיע בקרוב לא הכילו אבנים צבעוניות או פְּצָלִים כלשהם. ובמשך זמן ממושך לאחר הופעתו של אוקיינוס זה, למעשה לא היה כלל חמצן חופשי באטמוספירה; והוא לא הופיע בכמויות משמעותיות עד אשר הוא יוּצר בהמשך על-ידי האצות וצורות אחרות של חיים מעולם הצומח.
האטמוספירה הפלנטארית הפרימיטיבית של העידן הגעשי מספקת הגנה מועטה בלבד כנגד השפעות ההתנגשות של נחילים מטאוריים. מיליונים על-גבי מיליונים של מטאורים יכולים לחדור חגורת אוויר שכזו ולהתנפץ כגופים מוצקים על קרום הפלנטה. ואולם, בחלוף הזמן נמצא כי מספר הולך ופוחת מהם הינו גדול מספיק על-מנת לעמוד במגן החיכוך ההולך ומתחזק לעולם של האטמוספירה העשירה בחמצן של העידנים המאוחרים יותר.
ההיסטוריה של אורנטיה מתחילה למעשה לפני 1,000,000,000 שנים. הפלנטה השיגה זה מכבר את קרבת גודלה הנוכחי. ובסביבות הזמן הזה היא נרשמה ברשומות הפיזיות של נבאדון וקיבלה את שמה – אורנטיה.
האטמוספירה ומשקעי לחות בלתי-פוסקים אפשרו את התקררותו של קרום כדור הארץ. בשלב מוקדם, הפעילות הגעשית השתוותה כמעט ללחצי-החום הפנימיים ולהתכווצותו של הקרום; ועם התקדמות עידן זה של התקררות ושל התאמת הקרום, הלכה והתמעטה כמות הרי הגעש והחלו להופיע רעידות האדמה.
ההיסטוריה הגיאולוגית האמיתית של אורנטיה מתחילה עם התקררותו של קרום כדור הארץ במידה מספקת על-מנת לגרום ליצירתו של האוקיינוס הראשון. משהחל עיבוי אדי המים על-פני הקרקע המתקררים של הארץ, הוא נמשך עד שהסתיים כמעט לחלוטין. בסוף תקופה זו היה האוקיינוס כלל-עולמי, והוא כיסה את הארץ כולה בעומק ממוצע של יותר ממייל אחד. הגאות והשפל פעלו אז ממש כפי שניתן לצפות בהם כיום, ואולם האוקיינוס הפרימיטיבי הזה לא היה מלוח; למעשה, הוא היווה מעטפת מים מתוקים אשר כיסתה את העולם. באותם ימים, רוב הכלור התקיים בצמוד למתכות שונות, ואולם מספיק ממנו נקשר למימן על-מנת להפוך את המים האלו לחמוצים במידת מה.
בפתחה של תקופה רחוקה זו, ראוי לראות את אורנטיה כפלנטה מכוסה במים. מאוחר יותר, בקעו מתחתיתו של האוקיינוס השקט ד-היום זרמי לבה עמוקים יותר – ולפיכך גם דחוסים יותר – וחלק זה של פני השטח המכוסים מים שקע באופן ניכר. היבשת הראשונה הגיחה מן האוקיינוס העולמי כהתאמת פיצוי של שיווי-משקל להתעבותו ההדרגתית של קרום כדור הארץ.
התמונה שהציגה אורנטיה לפני 950,000,000 שנה היא של יבשת אחת ענקית ושל גוף מים אחד גדול, הוא האוקיינוס השקט. הרי הגעש עדיין נפוצים ורעידות האדמה הינן גם תכופות וגם חזקות. המטאורים ממשיכים להפציץ את הארץ, אך תדירות הגעתם, כמו גודלם, הולכים ופוחתים. האטמוספירה הולכת ומתבהרת, ואולם כמות הפחמן הדו-חמצני ממשיכה להיות גדולה. קרום כדור הארץ הולך ומתייצב.
בסביבות הזמן הזה הוצבה אורנטיה לצרכי ממשל פלנטארי במערכת של שטניה ונרשמה במרשם החיים של נורלטיאדק. אז החלה ההכרה המנהלית של הפלנטה הקטנה והבלתי-חשובה, אשר עתידה הייתה להיות הפלנטה אשר בה עתיד מיכאל לעסוק במפעל הכביר של המתת שלו כבן-תמותה, ולהשתתף באותן חוויות אשר מני אז גרמו לאורנטיה להיות ידועה באופן מקומי בשם "עולם הצלב".
לפני 900,000,000 שנה היינו עדים להגעתה לאורנטיה של משלחת הסיור הראשונה משטניה; ועדת סיור אשר נשלחה מירושם על-מנת לבחון את הפלנטה ולדווח עד כמה היא מתאימה לשמש תחנת ניסויי-חיים. ועדה זו כללה עשרים-וארבעה חברים, וביניהם נשאי חיים, בנים לאנונאנדקים, מלכי-צדקים, שרפיות וסדרים אחרים של חיים שמימיים אשר להם נגיעה לימים המוקדמים של המִנהל והארגון הפלנטאריים.
לאחר שערכה סקר מקיף של הפלנטה, חזרה הוועדה לירושם והמליצה בפני ריבון המערכת בחיוב על הכללת אורנטיה במרשם ניסויי-החיים. בהתאם לכך, נרשם עולמכם בירושם כעולם עשירי, ולנשאי החיים נמסרה ההודעה כי תינתן להם הרשות לבסס תבניות חדשות של שינוע מכאני, כימי וחשמלי בעת הגעתם לאחר-מכן לאורנטיה עם הרשאות לשתילת ולנטיעת חיים.
בבוא העת הושלמו בידי הוועדה המעורבת בת שנים-עשר החברים בירושם הסידורים לשם יישוב הפלנטה, ואלו אושרו על-ידי הוועדה הפלנטארית בת שבעים החברים בעדנטיה. תכניות אלה, אשר הוצעו בידי היועצים של נשאי החיים, התקבלו לבסוף בסאלווינגטון. מעט אחר-כך נשאו התשדורות של נבאדון את ההודעה כי אורנטיה תהא הבמה אשר עליה יבצעו נשאי החיים את הניסוי השישים במספר, אשר עוצב מתוך מטרה להרחיב ולשפר את טיפוס שטניה של תבניות החיים של נבאדון.
מעט לאחר שהוכרה אורנטיה בתשדורות היקום לכלל נבאדון, היא קבלה מעמד יקומי מלא. ומעט אחר-כך היא נרשמה במרשם פלנטות המטה של המגזרים המשני והראשי של יקום העל; ובטרם הסתיים עידן זה, מצאה אורנטיה את מקומה במרשם החיים-הפלנטאריים של אוורסה.
העידן הזה כולו התאפיין בסופות תכופות ואלימוֹת. הקרום הקדום של הארץ היה מצוי במצב של תנועה מתמדת. התקררות פני השטח והופעת זרמים של לבה התרחשו לסירוגין. בשום מקום על פני העולם אין ניתן למצוא שריד מן הקרום המקורי הזה. פעמים רבות מדי הוא התערבב כל כולו עם לבה שהשתרבבה מן המעמקים והתמזגה עם המשקעים של האוקיינוס הכלל-עולמי אשר שקעו לאחר-מכן.
בשום מקום על פני שטח העולם אין ניתן למצוא יותר שרידים תואמים מן הסלעים העתיקים הללו של קדם-האוקיינוס מאשר בצפון-מזרח קנדה, מסביב למפרץ הַדסוֹן. התרוממות שחם נרחבת זו מורכבת ממסלע השייך לעידני קדם-האוקיינוס. שכבות סלע אלה חוממו, כופפו, פותלו, הורמו וקומטו, וחוו שוב ושוב את המטמורפוזות המעַוותות האלה.
במהלך העידנים האוקיאניים שוקעו שכבות עצומות של סלע מרובד ונטול-מאובנים בקרקעית האוקיינוס הקדום הזה. (אבן גיר יכולה להיווצר כתוצאה ממשקעים כימיים; לא כל אבן הגיר הישנה יותר נוצרה באמצעות שקיעתם של בעלי-חיים ימיים.) באף-אחת מתצורות הסלע העתיקות האלה לא ניתן למצוא עדות לחיים; הן אינן מכילות מאובנים כלל, אלא אם כן התערבבו – כדרך מקרה – משקעים מאוחרים יותר מן העידנים המימיים עם השכבות הישנות יותר האלה של קדם-החיים.
הקרום המוקדם של הארץ היה בלתי-יציב בעליל, ואולם לא התרחש תהליך של יצירת הרים. בשעת יצירתה התכווצה הפלנטה תחת לחץ הכבידה. הרים אינם תוצאה של קריסת קרומהּ המתקרר של ספֵירה מתכווצת; הם מופיעים מאוחר יותר כתוצאה מפעולתם של גשם, כבידה וסחיפה.
המסה היבשתית של עידן זה הלכה וגדלה עד אשר כיסתה כמעט עשרה אחוזים משטח הפנים של כדור הארץ. רעידות אדמה חזקות החלו אך ורק לאחר שהמסה היבשתית הגיחה במידה ניכרת אל מעל לפני המים. משהן החלו, הן תכפו והתחזקו במשך עידנים. לאורך מיליונים על-גבי מיליונים של שנים התמעטו רעידות האדמה, ואולם אורנטיה עדיין חווה מדי יום כחמש-עשרה רעידות אדמה בממוצע.
לפני 850,000,000 שנה החל העידן האמיתי הראשון בהתייצבות קרום כדור הארץ. מרבית המתכות הכבדות יותר שקעו מטה אל עבר מרכז הכדור; הקרום המתקרר חדל מלהתפרק באופן כה מקיף, כפי שאירע בעידנים עברו. איזון טוב יותר נוצר בין סילוק החול לבין תחתית האוקיינוס הכבדה יותר. זרם הלבה התת-קרומי הפך להיות כלל-עולמי כמעט, ודבר זה פיצה וייצב את התנודות שנגרמו עקב ההתקררות, ההתכווצות וההעתקות בפני השטח.
ההתפרצויות הגעשיות ורעידות האדמה המשיכו לקטון בתכיפותן ובחוזקן. האטמוספירה המשיכה להתנקות מגזים געשיים ומאדי מים, ואולם אחוז הפחמן הדו-חמצני עדיין היה גבוה.
ההפרעות החשמליות באוויר ובאדמה פחתו אף הן. זרמי הלבה הביאו אל פני השטח תערובת של יסודות אשר הכניסו גיוון לקרום ובודדו טוב יותר את הפלנטה מאנרגיות חלל מסוימות. וכל זה תרם רבות לכך שהתאפשר לשלוט באנרגיה הארצית ולווסת את זרימתהּ, כפי שמעיד תפקודם של הקטבים המגנטיים.
לפני 800,000,000 שנה ניתן היה לחזות בתחילת העידן היבשתי הגדול הראשון, העידן אשר בו המשיכה להגיח היבשת.
למן התעבות ההידרוספֵירה של כדור הארץ, ראשית לכדי אוקיינוס עולמי ולאחר מכן בתצורת האוקיינוס השקט, ראוי לשווֹת את דמותו של גוף מים זה כמכסה אז תשע עשיריות משטח פני כדור הארץ. המטאורים אשר נפלו לים נצברו על תחתית האוקיינוס, ובאופן כללי ניתן לומר כי מטאורים עשויים מחומרים כבדים. אלו אשר נפלו על האדמה התחמצנו במידה רבה, ולאחר מכן נשחקו על-ידי הסחיפה ונשטפו אל אגני האוקיינוס. וכך הפכה קרקעית האוקיינוס כבדה יותר ויותר, ולכך נתווסף משקל גוף המים אשר עומקו בנקודות מסוימות עמד על עשרה מיילים.
ההתגברות כלפי מטה של דחף האוקיינוס השקט גרם להמשך הדחף כלפי מעלה של מסת היבשה. אירופה ואפריקה החלו להפציע ממעמקי האוקיינוס השקט, יחד עם אותן מסות אשר קרויות כיום אוסטרליה, צפון ודרום אמריקה ויבשת אנטרקטיקה, זאת בעוד שתחתית האוקיינוס השקט המשיכה לשקוע כהתאמה וכפיצוי למהלך זה. עם סיומה של תקופה זו, כמעט שליש מפני שטח כדור הארץ היה מכוסה יבשה, כולה כחלק מגוף יבשתי אחד.
עם הגידול הזה בהתגבהות האדמה הופיעו הבדלי האקלים הראשונים בפלנטה. התרוממות פני הקרקע, עננות קוסמית והשפעות אוקיאניות הינם הגורמים העיקריים המשפיעים על תנודות האקלים. בעת שהיבשה הגיחה במידה המרבית, עמוד השדרה של המסה היבשתית של אסיה הגיע לגובה של תשעה מיילים כמעט, כארבעה-עשר וחצי קילומטרים. אילו הייתה כמות רבה של לחות באוויר העוטף את האזורים המוגבהים ביותר הללו, כי אז היו נוצרות שמיכות קרח עצומות; ועידן הקרח היה מגיע הרבה לפני שהגיע בפועל. היה זה כמה מאות מיליוני שנים בטרם כל-כך הרבה יבשה הגיחה שוב אל מעל לפני המים.
לפני 750,000,000 שנה הופיעו השברים הראשונים במסה היבשתית, בדמות הסדק הצפוני-דרומי הגדול, אשר לאחר מכן אִפשר למי האוקיינוס להיכנס אל תוכו וסלל את הדרך לנדידתן מערבה של היבשות של צפון אמריקה ודרומה, לרבות גרינלנד. הבקע המזרחי-מערבי הארוך ניתֵק את אפריקה מאירופה, וקרע את מסות היבשה של אוסטרליה, האיים באוקיינוס השקט ואנטרקטיקה, מן היבשת של אסיה.
לפני 700,000,000 שנה התקרבה אורנטיה להבשלתם של תנאים ראויים לתמיכה בחיים. נדידת היבשות נמשכה; האוקיינוס חדר באופן הולך ומתגבר אל היבשה בדמות ימים ארוכים דמויי-אצבע המספקים את אותם מים רדודים ומפרצי-מחסה אשר הינם כה מתאימים כבית-גידול לעולם החי הימי.
לפני 650,000,000 שנה ניתן היה לחזות בהמשך ההיפרדות של המסות היבשתיות, וכתוצאה מכך, בהתרחבות נוספת של הימים היבשתיים. ומים אלו השיגו במהרה את רמת המליחות אשר הייתה נחוצה לשם קיום חיים באורנטיה.
באותם ימים, ובימים אשר נוצרו לאחריהם, נרשמו רישומי החיים של אורנטיה, כפי שאלו נתגלו לאחר-מכן בדפי האבן השמורים-היטב, כרך אחר כרך, בהתאם לאופן שבו תקופה רדפה תקופה ועידן רדף עידן. ימים פנים-יבשתיים אלו של זמני העבר הינם לאמיתו של דבר ערש האבולוציה.
[הוצג על-ידי נשא חיים, חבר בסגל המקורי של אורנטיה, המשמש כעת משקיף תושב.]
בשטניה כולה מצויים אך ורק שישים-ואחד עולמות הדומים לאורנטיה, עולמות של שינוי-חיים. מרבית העולמות המיושבים מאוכלסים בהתאם לְטכניקות מבוססות; בספֵירות שכאלה ניתן לנשאי חיים חופש פעולה מועט בלבד לשם ביצוע תכניותיהם לשתילת חיים. ואולם, אחד מתוך כל עשרה עולמות בקירוב מוגדר כעולם עשירי ומוצב במרשם המיוחד של נשאי החיים; ובעולמות שכאלו היננו מורשים לבצע ניסויי חיים מסוימים במאמץ לשנות, ואף לשפר במידת האפשר, את הסוגים הסטנדרטיים של הוויות חיות ביקום.
לפני 600,000,000 שנה הגיעה לאורנטיה משלחת נשאי החיים אשר נשלחה מירושם, והחלה בלימוד התנאים הפיזיים כהכנה לאתחול החיים בְּעולם מספר 606 של המערכת של שטניה. זו עתידה הייתה להיות התנסותנו השש-מאות ושש במספר באתחולן של תבניות החיים של נבאדון בשטניה, וההזדמנות השישים במספר שלנו לערוך שינויים ולבצע התאמות בתוכן החיים הבסיסי והסטנדרטי של היקום המקומי.
ראוי להבהיר כי נשאי החיים אינם יכולים לאתחל חיים עד אשר הספֵירה בשלה לחניכת המחזור האבולוציוני. כמו כן, אין ביכולתנו לאפשר התפתחות מהירה יותר של חיים מאשר זו היכולה להיתמך ולהינתן באמצעות התפתחותה הפיזית של הפלנטה.
נשאי החיים של שטניה תכננו תבנית חיים המבוססת על נתרן כלורי; משום כך, לא ניתן היה לעשות כל צעד שהוא לקראת שתילת תבנית זו עד להגעת מליחות מי האוקיינוס למידה המספקת. סוג הפרוטופלזמה של אורנטיה יכול לפעול אך ורק בתוך תמיסת מלח מתאימה. כלל החיים הקדומים – בעולם הצומח כמו גם בעולם החי – התפתחו בבית גידול של תמיסת מלח. ואפילו בעלי החיים היבשתיים המאורגנים יותר אינם יכולים להמשיך ולחיות מבלי שתמיסת מלח חיונית זו זורמת לאורך גופם, במחזור הדם שבו שרוי כל תא חי זעיר, אשר למעשה צולל ב"מעמקי מלוחים" אלו, פשוטו כמשמעו.
אבותיכם הקדמונים נעו בחופשיות ברחבי האוקיינוס המלוח; כיום, אותה תמיסה מלוחה דמויית-אוקיינוס זורמת בחופשיות בתוככי גופכם, ושוטפת כל תא יחידני בנוזל כימי אשר הינו שווה-ערך בכל תכונותיו המהותיות למי המלח אשר עוררו את התגובות הפרוטופלזמיות הראשונות של התאים החיים הראשונים אשר פעלו בפלנטה.
ואולם, עם פתיחתו של העידן הזה, אורנטיה מתפתחת בכל המובנים לקראת מצב נוח לתמיכה בצורות התחיליות של החיים הימיים. התפתחויות פיזיות איטיות אך בוטחות מכינות על-פני כדור הארץ ובאזורי החלל הסמוכים את המצע לניסיונות המאוחרים יותר לכינון צורות חיים שכאלה, אשר החלטנו כי תהיינה מותאמות באופן המיטבי לתנאי הסביבה הפיזיים המתפתחים – הן אלו היבשתיים והן אלו החלליים.
בהמשך לכך, משלחת נשאי החיים חזרה משטניה לירושם, מתוך העדפה להמתין לשבירה נוספת של מסת האדמה היבשתית, שבירה אשר תעודד יצירת ימים פנים-יבשתיים ומפרצי-מחסה נוספים, בטרם תחל בפועל בשתילת החיים.
בפלנטה שבה מקור החיים הינו בים, התנאים האידיאליים לשתילתם של חיים קיימים הודות למספר גדול של ימים פנים-יבשתיים, והודות לקו חוף נרחב של מים רדודים ושל מפרצי-מחסה; ופיזור כזה בדיוק של מימי כדור-הארץ הלך והתפתח במהירות. עומקם של ימים פנים-יבשתיים עתיקים אלו עלה רק לעיתים רחוקות על מאה-וחמישים או על מאה-ושמונים מטרים; ואור השמש יכול לחדור את מי האוקיינוס עד לעומק העולה על מאה ושמונים מטרים.
וחיי הצומח הפרימיטיביים מצאו את דרכם מקווי חוף כאלו אל היבשה באזורי האקלים הנוחים והשלווים של עידן מאוחר יותר. שם העניקו כמויות הפחמן הגדולות אשר באטמוספירה את ההזדמנות למיני החיים היבשתיים החדשים לצמוח מהר ובשפע. אף-על-פי שבעֵת ההיא הייתה אטמוספירה זו אידיאלית לשם גידול צמחייה, היא הכילה שיעור כה גבוה של פחמן דו-חמצני עד כי שום בעל-חיים – לא כל שכן אדם – היה מסוגל לחיות על פני האדמה.
האטמוספירה הפלנטארית מסננת עד לכדור הארץ כאחד חלקי שני מיליארד מסך קרינת השמש. אם עבור האור אשר נופל על צפון-אמריקה היה נגבה תשלום בתעריף של שני סנטים לקילוואט-שעה, אזי היה חשבון האור השנתי עומד על 800 קוודריליון דולר. החשבון של העיר שיקגו לבדה עבור אור שמש היה עומד על הרבה יותר מ-100 מיליון דולר ביום. וראוי לזכור שאתם מקבלים מן השמש גם צורות אחרות של אנרגיה – האור איננו התרומה היחידה אשר מגיעה לאטמוספירה שלכם מן השמש. אורנטיה נשטפת על-ידי כמויות אדירות של אנרגיית שמש, הכוללות אורכי-גל גם בטווחים שמעל ושמתחת לתחום הזיהוי של הראייה האנושית.
האטמוספירה של כדור הארץ הינה אטומה כמעט לחלוטין לחלק גדול מקרינת השמש בטווח העל-סגולי הקיצון של הספקטרום. מרבית אורכי הגל הקצרים הללו נספגים בידי שכבת אוזון, אשר קיימת בגובה של כשישה-עשר קילומטרים מעל פני הארץ, ואשר משתרעת כשישה-עשר קילומטרים נוספים אל עבר החלל. בתנאים השוררים על-פני הארץ היה עובי שכבת האוזון אשר מחדר אזור זה עומד על שני מילימטרים וחצי בלבד; ואף-על-פי-כן, הכמות הקטנה באופן יחסי והבלתי-משמעותית-לכאורה של אוזון מגנה על תושבי אורנטיה מן הכמויות העודפות של הקרינות העל-סגולות המסוכנות וההרסניות האלה המצויות באור השמש. ואולם, אילו הייתה שכבה זו אך מעט עבה יותר, היא הייתה מונעת מכם את אותן קרניים על-סגוליות החשובות והבריאות ביותר, אשר מגיעות כעת אל פני השטח של הארץ, ואשר מהוות תנאי קדם ליצירתו של אחד הוויטמינים החיוניים ביותר עבורכם.
ועדיין, כמה מן המֶכָנִיסְטִים האנושיים פחותי הדמיון שלכם עומדים על כך שהבריאה החומרית והאבולוציה האנושית הינן בבחינת תאונה. האמצעיונים של אורנטיה אספו מעל לחמישים אלף עובדות של הפיזיקה והכימיה אשר לדעתם אינן עולות בקנה אחד עם חוקי המקרה, ואשר לטענתם מדגימות באופן מהימן את נוכחותהּ של תכלית תבונית בקרב הבריאה החומרית. וכל זאת אינו מתייחס לקטלוג שאותו ערכוּ, המכיל מעל למאה אלף ממצאים בתחומים שמחוץ לפיזיקה ולכימיה, ואשר לטענתם מוכיח את נוכחותהּ של דעת בַּתכנון, בַּבריאה ובַתחזוקה של הקוסמוס החומרי.
השמש שלכם שוטפת אתכם במבול אמיתי של קרני-מוות, והחיים הנוחים שלכם באורנטיה מתאפשרים הודות להשפעה ה"ממוזלת" של מעל לעשרים-וארבע פעולות הגנה מקריות-לכאורה הפועלות בדומה לשכבת האוזון הייחודית הזו.
אלמלא אפקט "החממה" של האטמוספירה היה פועל במהלך הלילה, החום היה קורן ואובד במהירות רבה כל-כך עד כי לא ניתן היה לקיים חיים, אלא באופן מלאכותי.
הַטרוֹפוֹספירה שוכנת בשמונה עד תשעה-וחצי הקילומטרים הנמוכים יותר של אטמוספירת כדור הארץ; זהו האזור שבו הרוחות וזרמי האוויר מחוללים את תופעות מזג האוויר. מעל לאזור הזה שוכנת היונוספירה הפנימית ומייד מעליה הסטרטוספירה. בעלותנו מעלה מפני כדור הארץ והלאה, נופלת הטמפרטורה באופן קבוע במשך תשעה-וחצי ועד שלושה-עשר קילומטרים, ובגובה זה היא עומדת על כ-57 מעלות צלזיוס מתחת לאפס (70 מעלות פרנהייט). טווח טמפרטורות זה, הנע בין כ- 54 לכ- 57 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, נותר ללא שינוי במהלך המשך העלייה לאורך כשישים-וחמישה הקילומטרים הבאים; אזור זה של טמפרטורה קבועה הינו הסטרטוספירה. מגובה של כשבעים-ושניים ועד שמונים קילומטרים מתחילות הטמפרטורה לעלות, ועלייה זו נמשכת עד אשר – בגובה של תופעות מיצָגי זוהר הקוטב – מושגת טמפרטורה של כ-650 מעלות צלזיוס, וחום עז זה הוא אשר מיינן את החמצן. ואולם, לא ניתן להשוות את החום באטמוספירה הדלילה הזו למידות החום השוררות על-פני האדמה. זכרו כי מחצית מכל האטמוספירה שלכם מצויה בכחמשת הקילומטרים הראשונים. תופעות האור הגבוהות ביותר של זוהר הקוטב מציינות את גובהה של אטמוספירת כדור-הארץ – כשש-מאות וארבעים קילומטרים.
תופעות זוהר הקוטב קשורות במישרין לכתמי השמש, אותם ציקלונים סולאריים הסובבים בכיוונים הפוכים מעל ומתחת לקו המשווה של השמש, ממש כפי שעושים ההוריקנים הטרופיים של כדור-הארץ. הפרעות אטמוספיריות מעין אלה סובבות בכיוונים הפוכים בשעה שהן מתרחשות מעל ומתחת לקו המשווה.
כוחם של כתמי השמש לשנות תדרים של אור מראה כי מרכזי סערות שמשיים אלו מתפקדים כמגנטים עצומים. שדות מגנטיים כאלו מסוגלים להשליך חלקיקים טעונים ממעמקי כתם השמש החוצה אל החלל, ועד לחלק החיצוני של אטמוספירת כדור הארץ, שם גורמת השפעתם המייננת ליצירת המחזות המרהיבים של זוהר הקוטב. לפיכך, תופעות זוהר הקוטב מגיעות לשיאן בשעה שכתמי השמש מצויים בשיאם – או מעט לאחר מכן – כאשר הכתמים ממוקמים פחות או יותר בקו המשווה.
ואפילו מחט המצפן מגיבה להשפעה זו של השמש; זאת משום שהיא נוטה מעט מזרחה עם זריחת השמש ומעט מערבה בסמוך למועד שקיעתה. כך קורה בכל יום, ואולם בשיאם של מחזורי כתמי השמש תנודה זו של המצפן הינה כפולה בשיעורה. הנדידות היומיות הללו של המצפן מתרחשות בתגובה ליינון המוגבר של חלקה העליון של האטמוספירה, אשר נגרם בידי אור השמש.
זוהי נוכחותן של שתי רמות שונות של אזורי מוליכות חשמלית בסטרטוספירת-העל שאחרית על תשדורות הרדיו ארוכות הטווח של הגלים הארוכים והקצרים. לעיתים מופרעות התשדורות שלכם על-ידי הסערות הנוראיות אשר מתרחשות מפעם לפעם במחוזות היונוספירות החיצוניות האלה.
במהלך התקופות המוקדמות שבהן הופך היקום לחומרִי, ענני מימן עצומים מפוזרים בינות לאזורי החלל; ממש כשם שצבירי אבק אסטרונומי דומים מאפיינים כיום אזורים רבים ברחבי החלל המרוחק. הרבה מן החומר המאורגן, אשר השמשות הלוהטות מפרקות ומפזרות כאנרגיית קרינה, נבנה במקור בענני המימן הללו של החלל, אשר מופיעים בשלב מוקדם. תחת תנאים מסוימים ובלתי-שגרתיים, פירוקים אטומיים יכולים להתרחש גם בגרעיני המסות המימניות הגדולות יותר. ולכל התופעות האלה, של בנייה ופירוק של אטומים, כמו בערפיליות חמות-ביותר, נלווית הופעתו של מבול-גאות של קרני חלל קצרות של אנרגיית קרינה. ולקרינות המגוּונות האלה נלווית צורה של אנרגיית-חלל אשר איננה ידועה באורנטיה.
מטען אנרגיית הקרניים הקצרות של החלל ביקום גדול פי ארבע-מאות מכל הצורות האחרות של אנרגיית הקרינה הקיימות במרחבי החלל המאורגן. הפלט של קרני החלל הקצרות – בין אם הוא מגיע מן הערפיליות הלוהטות, שדות החשמל המתוחים, החלל החיצון או ענני המימן העצומים – עובר שינוי איכותי וכמותי על-ידי תנודות ושינויים פתאומיים במתחי הטמפרטורה, הכבידה והלחצים האלקטרוניים.
התרחשות תוצאות אלה במקור של קרני החלל נקבעת על-ידי מאורעות קוסמיים רבים, כמו גם על-ידי מסלולי החומר החג, אשר נע ממעגלים מותאמים לְאליפסות קיצוניות. גם התנאים הפיזיים עלולים להשתנות במידה מרובה, משום שלעיתים חוגת האלקטרון מתרחשת בכיוון ההפוך להתנהגות החומר הגס יותר, ואפילו באותו אזור פיזי.
ענני המימן הכבירים אכן הינם מעבדות כימיות קוסמיות אמיתיות, ובהם מקופלים כל השלבים של האנרגיה המתפתחת ושל החומר המצוי בתהליכי מטאמורפוזה. פעולות אנרגיה כבירות מתרחשות אף בגזים המצויים בשולי הכוכבים הבינאריים, אשר חופפים לעיתים כה קרובות, ולפיכך מתקיימים בצוותא בצורה נרחבת. ואולם, אף לא אחת מפעילויות האנרגיה העצומות והנרחבות האלה של החלל משפיעה כהוא זה על תופעות החיים המאורגנים – על תאי הפלזמה של הדברים החיים ושל ההוויות החיות. בהחלט נודעת לתנאים האנרגטיים הללו של החלל נגיעה לתנאי הסביבה החיוניים לכינון חיים, ואולם, הם אינם יעילים בהשפעתם על השינויים המאוחרים יותר בגורמים התורשתיים של תאי הפלזמה, כפי שמשפיעות אחדות מקרני האנרגיה הארוכות יותר. החיים השתולים בידי נשאי החיים עמידים לחלוטין בפני כל השטף המדהים הזה של קרינת החלל הקצרה של אנרגיית היקום.
כל התנאים הקוסמיים ההכרחיים הללו היו חייבים להתפתח לכדי מצב נוח, בטרם נשאי החיים היו יכולים להתחיל בפועל בכינון חיים באורנטיה.
אל לכם להתבלבל בשל העובדה שהיננו מכונים נשאי חיים. היננו מסוגלים לשאת חיים לְפלנטות ואף היננו עושים כן, ואולם לא הבאנו כל חיים שהם אל אורנטיה. החיים של אורנטיה הינם ייחודיים, ומקורם בפלנטה. ספֵירה זו הינה עולם של חיים-מותאמים; כל החיים אשר מופיעים עליה גובשו על-ידינו כאן על הפלנטה; ואין אף עולם אחר בשטניה, ואפילו לא נבאדון כולו, שבו מצוי קיום-חיים הדומה בדיוק לזה של אורנטיה.
סגל נשאי החיים שב לאורנטיה לפני 550,000,000 שנה. אנו ארגנו ואתחלנו את תבניות החיים המקוריות של העולם הזה ושתלנו אותן במימיו מסבירי הפנים של העולם, תוך שיתוף פעולה עם עוצמות רוחניות וכוחות על-פיזיים. מקורם של כל החיים בפלנטה (למעט אישיויות חוץ-פלנטאריות) עד לימיו של קאליגסטיה, הנסיך הפלנטארי, הינו בשלוש שתילות החיים הימיות המקוריות והזהות שלנו, אשר בוצעו בו-זמנית. שלוש שתילות החיים האלה כונו: המרכזית, או זו של אירואסיה-אפריקה; המזרחית, או זו של אוסטרלואסיה; והמערבית, הכוללת את גרינלנד ואת האמריקות.
לפני 500,000,000 שנה חיי הצומח הימיים הפרימיטיביים של אורנטיה היו מבוססים היטב. גרינלנד ומסת היבשה של הקוטב, יחד עם צפון אמריקה ודרומה, החלו את נדידתן הארוכה והאיטית מערבה. אפריקה נעה מעט דרומה, ויצרה בינה לבין גוף האֵם עמק שכיוונו מזרח-מערב, אגן הים התיכון. אנטרקטיקה, אוסטרליה והיבשה שמעידים עליה איי האוקיינוס השקט, נפרדו בדרום ובמזרח ונדדו מאז מרחק ניכר.
שתלנו את הצורה הפרימיטיבית של החיים הימיים במפרציהם הטרופיים המוגנים של הימים המרכזיים של השסע במסת היבשה אשר הלכה ונשברה, שסע אשר כיוונו מזרח-מערב. בביצוע שלוש שתילות של חיים ימיים, מטרתנו הייתה להבטיח כי כל מסת יבשה גדולה תישא עמה חיים, בְּיַמּוֹתֶיהָ אשר מימיהם חמים, הואיל והיבשה נפרדה לאחר מכן. חזינו כי בעידן המאוחר יותר, אשר יגיחו בו החיים היבשתיים, יפרידו אוקיינוסים גדולים של מים בין המסות היבשתיות הנודדות האלה.
נדידת היבשות נמשכה. בשל הלחץ הפועל עליו – אשר שיעורו הוא 25,000 טון לאינץ' רבוע – וללחץ הכבידה העצום, הפך גרעין כדור הארץ דחוס ונוקשה כפלדה; ועמוק בתוכו הוא היה ועודנו חם ביותר. עם הירידה מטה אל מתחת לפני השטח, הטמפרטורה הולכת ועולה עד אשר היא מגיעה במרכז כדור הארץ לשיעור מעט גבוה מזה של טמפרטורת פני השטח של השמש.
אלף ושש-מאות הקילומטרים החיצוניים של מסת כדור הארץ מורכבים בעיקר מסוגי סלע שונים. מתחת להם מצויים היסודות המתכתיים הדחוסים והכבדים יותר. במהלך העידנים הקדם-אטמוספיריים המוקדמים היה העולם – במצבו המותך והמחומם מאוד – במצב כמעט נוזלי, כך שהמתכות הכבדות שקעו פנימה אל תוכו. אלה המצויות כיום קרוב אל פני השטח מייצגות את פליטותיהם של הרי געש עתיקים, זרמי לבה נרחבים ומאוחרים יותר, ואת מרבצי המטאורים של הזמן החדש יותר.
עובי הקרום החיצוני עמד על כשישים-וחמישה קילומטרים. קליפה חיצונית זו נתמכה על-ידי ים של בזלת מותכת בעובי משתנה, והיא נחה במישרין על שכבה ניידת של לבה מותכת המוחזקת תחת לחץ גבוה, אך לעולם נוטה לנוע אנה ואנה תוך השוואת הלחצים הפלנטאריים המשתנים, ובכך לייצב את קרום כדור הארץ.
ואפילו כיום ממשיכות היבשות לצוף על-פני ים הבזלת המותך הזה, דמוי-הכרית, אשר לא התקשה. אלמלא הגנה זו, היו רעידות האדמה החזקות יותר מזעזעות את העולם ומרסקות אותו לכדי שברים, פשוטו כמשמעו. רעידות אדמה נגרמות בשל החלקתו ותזוזתו של הקרום החיצוני המוצק, ולא על-ידי הרי געש.
כאשר שכבות הלבה של קרום כדור הארץ מתקררות, הן יוצרות שחם (גרניט). הדחיסות הממוצעת של אורנטיה הינה מעט יותר מפי חמש-וחצי מזו של מים; דחיסותו של השחם הינה פחות מפי שלושה יותר מזו של מים. דחיסותה של ליבת כדור הארץ גדולה פי שתים-עשרה מזו של מים.
קרקעיוֹת הימים דחוסות יותר מן המסות היבשתיות, ולפיכך נותרות היבשות מעל לפני המים. כאשר נדחפות קרקעיוֹת הימים אל מעל לפני הים, נמצא כי הן מורכבות בעיקר מבזלת, צורת לבה כבדה יותר מן השחם של המסות היבשתיות. ושוב, אלמלא היו היבשות קלות מקרקעיוֹת האוקיינוס, כי אז הייתה הכבידה מושכת את קצות האוקיינוסים כלפי מעלה אל מעל ליבשה, ואולם אין אנו חוזים בתופעות מעין אלה.
משקל האוקיינוסים מהווה אף הוא גורם בלחץ המוגבר המופעל על קרקעיוֹת הימים. משקלן של קרקעיות הימים הנמוכות יותר, אך הכבדות יותר באופן יחסי, בנוסף למשקל המים אשר מונחים מעליהן, מתקרב למשקלן של היבשות הגבוהות יותר אך הקלות הרבה יותר. ואולם, כל היבשות נוטות לזלוג לתוך האוקיינוסים. הלחץ היבשתי ברמות של קרקעית האוקיינוס עומד על כ-1,400 קילוגרם לסנטימטר רבוע. כלומר, זה עשוי היה להיות הלחץ של מסת יבשה, אילו עמדה כ-5,000 מטר מעל לקרקעית האוקיינוס. לחץ המים בקרקעית האוקיינוס עומד על כ-350 קילוגרמים לסנטימטר רבוע. הפרשי לחצים אלו נוטים לגרום ליבשות להחליק פנימה אל עבר קרקעיות האוקיינוס.
שקיעת קרקעית האוקיינוס במהלך עידני קדם-החיים גרמה לדחיפתה כלפי מעלה של מסת יבשה בודדת, עד לְגובה שבו נטה הלחץ האופקי לגרום לשולֶיהַ המזרחיים, המערביים והדרומיים להחליק מטה במורד, מעל למשטחי הלבה הצמיגיים-למחצה, אל עבר המים המקיפים של האוקיינוס השקט. ודבר זה איזן את לחץ היבשת באופן כה מלא, עד כדי כך שלא נגרם שבר נרחב בחופיה המזרחיים של היבשת האסיאתית העתיקה הזו; ואולם, מני אז מרחף אותו קו חוף מזרחי מעל לתהום מעמקי האוקיינוס הסמוך אליו, ומאיים לצלול אל קברו המימי.
לפני 450,000,000 שנה אירע המעבר מחיי עולם הצומח אל חיי עולם החי. מטאמורפוזה זו התרחשה במימיהם הרדודים של המפרצים הטרופיים המוגנים ובַלָגוּנוֹת של קווי החוף הארוכים של היבשות ההולכות ונפרדות. והתפתחות זו, אשר הייתה טבועה כולה בתבניות החיים המקוריות, התרחשה באופן הדרגתי. שלבי מעבר רבים התקיימו בין צורות החיים המוקדמות והפרימיטיביות של עולם הצומח ובין האורגניזמים המוגדרים היטב והמאוחרים יותר של עולם החי. ואפילו כיום ממשיך להתקיים עובש המעבר הרירי, וקשה לסווגו הן כצמח והן כבעל חיים.
אף-על-פי שניתן לעקוב אחר התפתחות חיי עולם הצומח אל תוך חיי עולם החי, ואף-על-פי שנמצאו סדרות מדורגות של צמחים ושל בעלי-חיים אשר מובילות במדורג מן האורגניזמים הפשוטים ביותר ומעלה אל עבר המורכבים והמתקדמים ביותר, לא תוכלו למצוא חוליות מקשרות שכאלה בין החטיבות הגדולות של ממלכת החי, ואף לא בין סוגי בעלי החיים הגבוהים ביותר, אשר קדמו לאדם, לבין שחר האדם של הגזעים האנושיים. לעולם תהיינה חסרות "חוליות נעדרות" אלה, כפי שהן מכונות, מהסיבה הפשוטה שמעולם הן לא היו קיימות.
מעידן לעידן מופיעים בעולם החי מינים חדשים מיסודם. הם אינם מתפתחים כתוצאה מהצטברות מדורגת של השתנויות קטנות; הם מופיעים כסדרי חיים מלאים וחדשים, והם מופיעים לפתע.
הופעתם הפתאומיתשל מינים חדשים ושל סדרים מגוּונים של אורגניזמים חיים הינה ביולוגית לגמרי, והיא טבעית לחלוטין. אין שום-דבר על-טבעי הקשור לשינויים הגנטיים הללו.
בעלי-חיים התפתחו בשעה שמליחות האוקיינוסים הגיעה לרמה ההולמת; והיה זה פשוט באופן יחסי לאפשר למי המלח לזרום דרך גופם של בעלי החיים הימיים. ואולם, כאשר האוקיינוסים הגדולים התכווצו ואחוז המלח שבהם עלה בשיעור חד, פיתחו אותם בעלי חיים את היכולת להקטין את מליחות נוזלי גופם באמצעות טכניקות מתוחכמות לשימור מלח, ממש כפי שהאורגניזמים אשר למדו לחיות במים מתוקים סיגלו לעצמם את היכולת לשמר בנוזלי גופם רמה הולמת של נתרן כלורי.
לימוד מאובני הסלע של בעלי החיים הימיים חושף את מאבקי ההסתגלות המוקדמים של האורגניזמים הפרימיטיביים הללו. הצמחים ובעלי החיים לעולם אינם חדלים לערוך את ניסויי ההסתגלות הללו. הסביבה משתנה כל העת, והאורגניזמים החיים עמלים לעולם על-מנת להתאים את עצמם לתנודות הבלתי-פוסקות האלה.
הציוד הפיזיולוגי והמבנה האנטומי של כל סדרי החיים החדשים מתקיימים בתגובה לפעולתו של חוק פיזי; ואולם, מַתת הדעת העוקבת הינה המתת של הרוחות סועדות-הדעת, אשר עולה בקנה אחד עם היכולת המוחית המוּלדת. הדעת, אף-על-פי שהיא איננה תוצר של התפתחות פיזית, תלויה לחלוטין בקיבולת המוח אשר מסופק אך ורק על-ידי התפתחויות פיזיות ואבולוציוניות.
בחלוף כמעט אינספור מחזורים של רווחים והפסדים, של התאמות והתאמות-מחדש, מתנודדים כלל האורגניזמים החיים הלוך ושוב מעידן לעידן. אלו המגיעים לאחדות קוסמית – שורדים, ואילו אלו הנכשלים בהשגת יעד זה פוסקים מלהתקיים.
הקבוצה העצומה של מערכות סלע אשר היוו את הקרום החיצוני של העולם במהלך עידן שחר החיים, או הפְּרוֹטֶרוֹזוֹאִיקוֹן, אינה מופיעה כעת בנקודות רבות על-פני שטח כדור הארץ. וכאשר קבוצה זו אכן מגיחה מתחת לכל אשר נצבר בעידנים העוקבים, יימצאו בה אך ורק השרידים המאובנים של החיים של עולם הצומח ושל עולם החי הפרימיטיבי המוקדם. כמה מסלעי המשקע העתיקים-יותר הללו מעורבבים עם שכבות אשר נוצרו לאחר-מכן, ולעיתים יימצאו בהם שרידי מאובנים של צורות חיים מוקדמות יותר של עולם הצומח; זאת בעוד שבַּשכבות העליונות ביותר ניתן למצוא לעיתים כמה מן הצורות הפרימיטיביות יותר של אורגניזמים ימיים מעולם החי. ברבים מן המקומות הללו תמצאנה שכבות הסלע העתיקות ביותר והמרובדות האלה, אשר בהן נוכל למצוא – במישרין על-גבי האבן הבלתי-מובחנת העתיקה יותר – מאובנים של החיים הימיים המוקדמים, הן מעולם הצומח והן מעולם החי.
מאובנים מן התקופה הזו מניבים אצות, צמחים דמויי-אלמוגים, פְּרוֹטוֹזוֹאוֹנים פרימיטיביים ואורגניזמי-מעבר דמויי ספוג. ואולם, היעדרם של מאובנים מעין אלו בשכבות הסלע המוקדמות אינו מוכיח בהכרח כי דברים חיים לא התקיימו במקומות אחרים בזמן שכל אלו שקעו. במהלך הזמנים המוקדמים הללו היו החיים דלילים, והם עשו את דרכם אך באיטיות מעל פני האדמה.
המסלע של עידן עתיק זה מצוי כעת על-פני שטח כדור הארץ, או קרוב מאוד אל פני השטח, והוא מכסה כשמינית מפני האדמה הנוכחיים. עוביה הממוצע של אבן מעבָר זו, שכבות הסלע המרובד העתיקות ביותר, הינו כשניים-וחצי קילומטרים. בנקודות מסוימות מגיע עוביין של מערכות סלע אלה עד לכשישה-וחצי קילומטרים, ואולם רבות מן השכבות אשר שויכו לעידן זה משתייכות לתקופות מאוחרות יותר.
בצפון אמריקה – באזורים המזרחיים, המרכזיים והצפוניים של קנדה – שכבת סלע עתיקה ופרימיטיבית זו, הכוללת מאובנים, עולה אל פני השטח. קיימת גם רמה של מסלע זה, המשתרעת למקוטעין בכיוון מזרח-מערב, מפנסילבניה והרי האָדִירוֹנְדָאק מערבה דרך מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה. רמות נוספות רצות מניוּ-פאוּנְדְלָנְד לעבר אלבמה ומאלסקה לכיוון מקסיקו.
הסלעים של עידן זה חשופים פה ושם ברחבי העולם; ואולם, אין ביניהם קלים לפירוש מאלו המצויים באזור אגם סוּפִּירִיוֹר ובגרנד קניון של נהר הקולורדו, שם מעידים הסלעים הפרימיטיביים הללו, הקיימים במספר שכבות וצופנים בחובם מאובנים, על תהפוכות ותנודות פני השטח באותם זמנים רחוקים.
שכבת אבן זו – השכבה העתיקה ביותר בקרום כדור הארץ אשר צְפונים בה מאובנים – קוּמטה, קוּפלה ועוותה באופן גרוטסקי כתוצאה מן התהפוכות של רעידות האדמה ושל הרי הגעש המוקדמים. זרמי הלבה של עידן זה הביאו איתם מעְלה, קרוב אל פני השטח של הפלנטה, הרבה ברזל, נחושת ועופרת.
מעטים הם המקומות על פני כדור הארץ שבהם מוצגות הפעילויות האלה בצורה גראפית יותר מאשר בעמק הסֶנְט קרוֹאָה אשר בוויסקונסין. באזור זה נפלטו מאה עשרים-ושבע זרמי לבה רצופים אל פני האדמה, זרמים שלאחריהם שקעה האדמה במים ובשל כך נוצר מרבץ של סלע משקע. אף-על-פי שמרבית השיקוע העליון של הסלע וזרמי הלבה המפרידים ביניהם נעדרים כיום, ואף שתחתיתה של מערכת זו קבורה בעומק האדמה, אף-על-פי-כן, מוצגות כיום לראווה בין שישים-וחמש לשבעים מן הרשומות המרובדות האלה של עידנים שחלפו.
בעידנים המוקדמים הללו, שבהם הרבה מן היבשה הייתה מצויה בסמוך לגובה פני הים, פעמים רבות היא שקעה ולאחר מכן הגיחה שוב. קרום כדור הארץ אך נכנס לתקופת ההתייצבות היחסית המאוחרת שלו. התנודות, העליות והמורדות, של נדידת היבשות המוקדמת יותר, תרמו לתדירות שקיעתן המחזורית של מסות היבשה הגדולות.
בזמנים הללו של החיים הימיים הפרימיטיביים, שקעו אזורים נרחבים של קווי החוף היבשתיים אל מתחת לפני הימים, בשיעורים הנעים ממטרים אחדים ועד לקרוב לקילומטר. הרבה מאבן החול ומהקוֹנְגְלוֹמֵרָטִים מייצגים את הצטברויות המשקע בחופים העתיקים הללו. סלעי המשקע, אשר שייכים לתקופת ריבוד מוקדמת זו, נחים ישירות מעל אותן שכבות, אשר תיארוכן מצביע על זמן קדום בהרבה מהופעת החיים, זמן הופעתו המוקדמת של האוקיינוס הכלל-עולמי.
כמה מן השכבות העליונות של מרבצי סלעי המעבָר הללו מכילים כמויות קטנות של פצלים, או של צִפְחָה בגוונים כהים, אשר מצביעים על נוכחותו של פחמן אורגאני ומעידים על קיומם של אבותיהם הקדמונים של צורות הצומח אשר כיסו את פני הארץ בעידן הקָרבּוֹן, או עידן הפחם, אשר הגיע לאחר מכן. הרבה מן הנחושת המצויה בשכבות הסלע הללו נוצרה בשל שיקוע של מים. ניתן למצוא ממנה בחריצי הסלעים העתיקים יותר, כריכוז של מי הביצה הרדודים של קו חוף מוגן ועתיק כלשהו. מכרות הברזל של צפון-אמריקה ושל אירופה ממוקמים במרבצים ובשיחולים המאוחרים יותר של תקופות המעבר של יצירת החיים, אשר בחלקם מצויים במסלע הבלתי-מרובד העתיק יותר ובחלקם בסלעי הריבוד הללו.
עידן זה חוזה בתפוצתם של החיים ברחבי מימיו של העולם; החיים הימיים התבססו היטב באורנטיה. קרקעיותיהם של הימים היבשתיים הנרחבים והרדודים מתכסות בהדרגה בגידול שופע ועשיר של צמחייה, בעוד שהמים של קווי החוף שוקקים בצורות החיים הפשוטות של עולם החי.
וכלל הסיפור הזה מסופר באופן גראפי מבינות לעמודי המאובנים של "ספר המסלע" הגדול של מרשם העולם. ואם אכן תרכשו מיומנות בפירושם של עמודי המרשם הביו-גאולוגי העצום הזה, הם יספרו לכם את האמת לאמיתה. רבות מקרקעיוֹת הימים העתיקים הללו מורמות כעת גבוה אל היבשה, ומרבצים של עידני על-גבי עדינים מספרים את סיפור מאבקי החיים של אותם ימים מוקדמים. אמת ויציב, פשוטו כמשמעו, מאמר המשורר שלכם, אשר טען כי "העפר אשר למרגלותינו היה פעם חי".
] הוצג על-ידי חבר בסגל נשאי החיים של אורנטיה, השוכן כעת בפלנטה.]
הננו סבורים כי ההיסטוריה של אורנטיה החלה לפני כמיליארד שנה, וכי היא משתרעת על-פני חמש תקופות עיקריות:
1. העידן של קדם-החיים משתרע על-פני ארבע-מאות וחמישים מיליון השנים הראשונות, החל מסביבות הזמן שבו הגיעה הפלנטה לגודלה הנוכחי ועד לעת שבה כוּננו החיים. תלמידיכם ציינו תקופה זו כעידן האַרְכֵזוֹאִיקוֹן.
2. עידן שחר-החיים משתרע על-פני מאה-וחמישים מיליון השנים הבאות. עידן זה מפריד בין העידן הקודם של קדם-החיים, או עידן אסונות הטבע, ובין זה שבא לאחריו, העידן של החיים הימיים המפותחים יותר. עידן זו ידוע לחוקריכם כעידן הפְּרוֹטֶרוֹזוֹאִיקוֹן.
3. עידן החיים הימיים משתרע על-פני מאתיים-וחמישים מיליון השנים הבאות, והוא ידוע לכם ביותר כעידן הפְּלֶאוֹזוֹאִיקוֹן.
4. עידן החיים היבשתיים המוקדם משתרע על-פני מאה מיליון השנים הבאות וידוע בשם עידן המְזוֹזוֹאִיקוֹן.
5. עידן היונקים תופש את חמישים מיליון השנים האחרונות. עידן טרי זה ידוע בשם העידן הקֶנוֹזוֹאִיקוֹן.
וכך, עידן החיים הימיים מחזיק כרבע מן ההיסטוריה של הפלנטה שלכם. ניתן לחלק עידן זה לשש תקופות ארוכות, אשר כל אחת מהן מתאפיינת בהתפתחויות מוגדרות-היטב, הן במחוזות הגיאולוגיים והן בתחומים הביולוגיים.
עם תחילת התקופה, צמחייה שופעת מכסה את קרקעיותיהם של הימים, את המדפים היבשתיים הנרחבים ואת האגנים הרדודים הרבים המצויים בקרבת החוף. צורות בעלי החיים הפשוטות והפרימיטיביות יותר של עולם החי כבר התפתחו מן האורגניזמים של עולם הצומח אשר קדמו להם, והאורגניזמים הראשונים של עולם החי עשו את דרכם בהדרגה לאורך קווי החוף הנרחבים של המסות היבשתיות השונות, עד אשר הימים הפנים-יבשתיים שקקו חיים ימיים פרימיטיביים. מכיוון שרק מעטים מן האורגניזמים הראשונים הללו היו בעלי קונכיות, לא השתמרו רבים מהם כמאובנים. ואף-על-פי-כן, הבמה מוכנה לקראת הפרקים הפותחים של אותו "ספר סלע" כביר של שימור רשומות החיים, אשר הונחו באופן כה יסודי בעידנים העוקבים.
יבשת צפון-אמריקה עשירה באופן נהדר במרבצי הסלע עתירי המאובנים מעידן החיים הימיים כולו. בין השכבות הראשונות והעתיקות ביותר לבין השכבות המאוחרות יותר של העידן הבא מפרידים מרבצי סחיפה נרחבים, אשר מבדילים במובחן את שני שלבי ההתפתחות הפלנטאריים הללו.
בהנץ שחרה של תקופה זו של שקט יחסי על-פני כדור הארץ, החיים מוגבלים לימים הפנים-יבשתיים ולקווי החוף של האוקיינוסים; עדיין לא התפתחה כל צורה שהיא של אורגניזם יבשתי. בעלי החיים הימיים הפרימיטיביים מבוססים היטב ומוכנים לקראת שלב ההתפתחות האבולוציוני הבא. האָמֶבּוֹת הינן שורדות טיפוסיות של שלב חיים ראשוני זה של עולם החי, והופעתן הייתה בסמוך לסיום עידן המעבר הקודם.
לפני 400,000,000 שנה, החיים הימיים, הן הצמחיים והן אלו של עולם החי, היו מפוזרים באופן די טוב על-פני העולם כולו. האקלים של העולם הופך למעט חם יותר ונוח יותר. קיימת הצפה כללית של חופי היבשות השונות, ובייחוד אלו של צפון-אמריקה ודרומה. אוקיינוסים חדשים מופיעים וגופי המים הישנים מתרחבים עד למאוד.
לראשונה זוחלת הצמחייה החוצה אל פני היבשה, ובמהרה היא עושה התקדמות ניכרת במידת התאמתהּ לבית גידול בלתי-ימי.
בעלי החיים הרב-תאיים הראשונים מופיעים פתאום וללא אבות קדמונים מדורגים. הטְרִילוֹבִּיטִים התפתחו, ובמשך עידנים הם אלו אשר שולטים ברחבי הימים. מנקודת המבט של החיים הימיים, זהו עידן הטרילוביטים.
בחלקהּ המאוחר של תקופת זמן זו, הגיחו מן הים חלקים גדולים של צפון-אמריקה ושל אירופה. קרום כדור הארץ היה מיוצב באופן ארעי; הרים, או ליתר דיוק התרוממויות יבשה גבוהות, עלו לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, באיי הודו המערבית ובדרום אירופה. כלל האזור הקאריבי היה מורם עד מאוד.
לפני 390,000,000 שנה, היבשה הייתה עדיין מוגבהת. בחלקים של מזרח אמריקה ומערבה ובחלקים של מערב-אירופה אנו עשויים למצוא את שכבות הסלע אשר הונחו בזמנים הללו, ואלו הם הסלעים העתיקים ביותר המכילים מאובני טרילוביטים. היו קיימים מפרצים ארוכים רבים דמויי-אצבע אשר חדרו אל תוך מסות היבשה, ובהן שקעו סלעים נושאי-מאובנים אלו.
בתוך מספר מיליוני שנים החל האוקיינוס השקט לפלוש אל יבשות אמריקה. שקיעת היבשה נגרמה בעיקרה בשל התאמוֹת בקרום, אף שההתפשטות האופקית של היבשה – או זחילת היבשות – היוותה גם היא גורם.
לפני 380,000,000 שנה אסיה הייתה מצויה בשקיעה, ואילו כל יתר היבשות חוו התרוממות קצרת מועד. ואולם, ככל שתקופה זו הלכה והתקדמה, החל האוקיינוס האטלנטי, אשר זה מקרוב הופיע, לפלוש ברחבוּת פנימה אל כל החופים הסמוכים לו. הימים הצפון אטלנטיים, או הארקטיים, היו מחוברים אז אל מימי הגולף הדרומיים. כאשר ים דרומי זה חדר אל בקע האָפָּלַאצִ'י, התנפצו גליו כלפי מזרח אל מול הרים אשר גובהם היה רם כשל הרי האַלְפִּים; ואולם, באופן כללי, היבשות היוו פיסות של חבלי-ארץ נמוכים ובלתי-מעניינים, נעדרים לחלוטין כל יופי של נוף.
מרבצי המשקע של העידנים הללו משתייכים לארבעה סוגים:
1. קוֹנְגְּלוֹמֶרָטִים – חומר השוקע בסמוך לקווי החוף.
2. סלעי חול – מרבצים אשר נוצרו במים רדודים שהיו בהם מספיק גלים על-מנת למנוע מן הבוץ מלהתייצב.
3. צִפְחוֹת – מרבצים אשר שוקעו במים עמוקים ושקטים יותר.
4. אבני גיר – אבנים אלה כוללות את מרבצי קונכיות הטרילוביטים במים עמוקים.
מאובני הטרילוביטים של העידנים הללו מציגים אחידות בסיסית לצד שוֹנוּת מובחנת מסוימת. בעלי החיים המוקדמים אשר התפתחו משלוש שתילות החיים המקוריות היו אופייניים; אלו אשר הופיעו בחצי הכדור המערבי היו שונים מעט מאלו של הקבוצה האירו-אסייתית ומן הטיפוס האוסטרלו-אסייתי או האוסטרלו-אנטרקטי.
לפני 370,000,000 שנה התרחשה שקיעתן הגדולה, והמוחלטת-כמעט, של צפון-אמריקה ודרומה, שלאחריהן שקעו גם אפריקה ואוסטרליה. רק חלקים מסוימים של אמריקה הצפונית נותרו מעל לפני הימים הללו של תקופת הקָמְבָּרְיוֹן. חמישה מיליון שנים לאחר מכן נסוגו הימים מפני היבשות העולות. וכל התופעות האלה, של שקיעה והתרוממות יבשות, היו בלתי-דרמטיות והתרחשו לאיטן לאורך מיליוני שנים.
השכבות הנושאות מאובני טרילוביטים של תקופה זו מציצות פה ושם ברחבי כלל היבשות, למעט במרכז אסיה. ברבים מן האזורים הסלעים הללו הינם אופקיים, ואולם בהרים הם משופעים ומעוּותים עקב הלחץ והקימוט. ולחץ שכזה שינה במקומות רבים את טיבם המקורי של מרבצים אלו. אבן הגיר הפכה לקוורץ; הצִפְחָה הפכה ללְוָחָה; ואילו אבן הגיר הפכה לשיש.
לפני 360,000,000 שנה היבשה עדיין הייתה מצויה במהלך של התרוממות. צפון-אמריקה ודרומה היו מוגבהות בהחלט. מערב-אירופה והאיים הבריטיים החלו להגיח, למעט חלקים של וֵילְס אשר היו משוקעים במעמקים. בעידנים הללו לא היו שכבות קרח גדולות. מרבצי הקרח לכאורה, אשר נזכרים בהקשר של השכבות האלה באירופה, באפריקה, בסין ובאוסטרליה, נגרמו בשל קרחונים הרריים מבודדים או בשל הסחת הריסות קרחונים אשר מקורם מאוחר יותר. האקלים של העולם היה ימי ולא יבשתי. הימים הדרומיים היו אז חמים יותר מאלו של היום, והם השתרעו צפונה אל מעבר לצפון-אמריקה ומעלה עד לאזורי הקוטב. זרם הגולף חלף דרך החלק המרכזי של צפון-אמריקה, והוסט מזרחה על-מנת לשטוף ולחמם את חופיה של גרינלנד, בהופכו בכך את היבשת אשר מכוסה כיום שמיכת קרח לגן עדן טרופי אמיתי.
החיים הימיים היו דומים אלו לאלו ברחבי העולם וכללו אצות, אורגניזמים חד-תאיים, ספוגים פשוטים, טרילוביטים וסרטניים אחרים – חסילונים, סרטנים ולובסטרים. עם סיומה של תקופה זו הופיעו שלושת-אלפים מינים של בְּרַכְיוֹפּוֹדִים, אשר מהם שרדו מאתיים בלבד. בעלי-חיים אלו מייצגים מִגוון של החיים המוקדמים אשר המשיך להתקיים כמעט ללא כל שינוי עד לזמן הזה.
ואולם, הטרילוביטים היו בעלי החיים השליטים; הם היו בעלי-חיים מיניים והתקיימו בצורות רבות. בהיותם שחיינים עלובים, הם צפו בעצלתיים במים הרדודים או זחלו על-פני קרקעיות הימים, והתכדרו לצורך הגנה-עצמית כאשר הותקפו בידי אויביהם אשר הופיעו מאוחר יותר. אורכם נע בין כחמישה סנטימטרים לכשלושים סנטימטרים, והם התפתחו לכדי ארבע קבוצות מובחנות: טורפים, צמחוניים, אוכלי-כל ו"אוכלי-בוץ". יכולתה של הקבוצה האחרונה להתקיים במידה רבה על בסיס של חומר לא-אורגני – וזהו בעל החיים הרב-תאי האחרון שהייתה לו היכולת הזו – מסבירה את התרבותה העצומה של קבוצה זו ואת שרידותה במשך זמן כה ממושך.
וזו הייתה התמונה הביו-גיאולוגית באורנטיה עם סיומה של אותה תקופה ארוכה בהיסטוריה של העולם, אשר נמשכה חמישים מיליון שנה, וכוּנתה בידי הגיאולוגים שלכם תקופת הקמבריון.
התופעות המחזוריות של התרוממות ושל שקיעת היבשה, אשר מאפיינות את הזמנים הללו, היו כולן הדרגתיות ובלתי-מרשימות, בהיותן מלוּווֹת בפעילות געשית מועטה או בהיעדר כולל של פעילות מעין זו. במהלך כל ההתרוממויות והשקיעות העוקבות האלה של היבשות, יבשת האם של אסיה לא חלקה את מלוא ההיסטוריה עם יתר היבשות. אומנם היא חוותה הצפות רבות, בטובלה ראשית בכיוון אחד ולאחר-מכן בכיוון אחר, בייחוד במהלך ההיסטוריה המוקדמת שלה, ואולם היא איננה מציגה את מרבצי הסלע האחידים אשר ניתן לגלותם ביבשות האחרות. בעידנים האחרונים הייתה יבשת אסיה היציבה ביותר מקרב כלל המסות היבשתיות.
לפני 350,000,000 שנה ניתן היה לחזות בראשית תקופת ההצפה הגדולה של היבשות כולן, למעט מרכז אסיה. שוב ושוב כוסו המסות היבשתיות במים; ורק רמות החוף נותרו מעל לפני הימים הפנים-יבשתיים הרדודים אך המתנודדים והנרחבים הללו. שלוש הצפות עיקריות אפיינו תקופה זו, ואולם בטרם הסתיימה התקופה שוב התרוממו היבשות, ושיעור האדמה אשר הגיחה היה גבוה בחמישה-עשר אחוזים משיעורה החשוף כעת. האזור הקאריבי היה מוגבה באופן ניכר. תקופה זו אינה מובחנת מאוד באירופה, זאת משום שתנודות היבשה היו פחותות, בעוד שהפעילות הגעשית הייתה מתמדת יותר.
לפני 340,000,000 שנה התרחשה שקיעה יבשתית נרחבת נוספת, למעט באסיה ובאוסטרליה. ככלל, מימי האוקיינוסים של העולם היו ממוזגים. היה זה עידן כביר של אבן-גיר, והרבה מן המסלע הזה שוּקע על-ידי אצות מפרישות גיר.
מספר מיליוני שנים מאוחר יותר החלו להגיח מן המים חלקים גדולים של יבשת אמריקה ושל יבשת אירופה. בחצי הכדור המערבי נותרה אך ורק זרוע של האוקיינוס השקט מעל למקסיקו ולאזור הרי הרוֹקִי ד-היום, ואולם, בסמוך לסיומו של עידן זה שוב החלו לשקוע חופי האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט.
לפני 330,000,000 שנה הסתמן ראשיתו של פרק זמן יחסית שקט ברחבי העולם כולו, כאשר, שוב, יבשה רבה הייתה מצויה מעל לפני המים. החריג היחיד לשלטון השֶקט היבשתי הזה הייתה התפרצותו של הר הגעש הכביר של צפון-אמריקה אשר במזרח קֶנְטָאקִי, התפרצות שהיוותה את אחת מן הפעילויות הגעשיות היחידות הכבירות שידע העולם מעודו. אפרו של הר געש זה כיסה שטח בן כאלף ושלוש-מאות קילומטרים רבועים בשכבה אשר עובייה נע בין כחמישה לכשבעה מטרים.
לפני 320,000,000 שנה התרחשה ההצפה העיקרית השלישית הנכללת בתקופה זו. המים של הצפה זו כיסו את כלל היבשה אשר כיסתה ההצפה הקודמת, בעוד שבכיוונים רבים בכל רחבי האמריקות ואירופה המים השתרעו אף רחוק יותר מזה. חלקה המזרחי של צפון-אמריקה, כמו גם מערב-אירופה, היו שקועים בעומק הנע בין כ-3,000 לכ-4,500 מטרים מתחת לפני המים.
לפני 310,000,000 שנה שוב היו המסות היבשתיות של העולם מוגבהות היטב, למעט חלקיה הדרומיים של צפון-אמריקה. מקסיקו הגיחה ויצרה את ים המפרץ, אשר שמר מני אז על זהותו.
החיים של תקופה זו ממשיכים להתפתח. שוב העולם שקט ושלו באופן יחסי; האקלים נותר מתון ונוח; הצמחים היבשתיים נודדים רחוק יותר ויותר מן החופים. תבניות החיים מפותחות היטב, אף-על-פי שניתן למצוא אך מעט מאובני צומח מן הזמנים הללו.
היה זה העידן הגדול של האבולוציה של האורגניזמים היחידניים של עולם החי, אף כי רבים מן השינויים – כדוגמת המעבר מן הצומח אל החי – התרחשו זה מכבר. ממלכת החי הזו התפתחה עד לנקודה שבה כל טיפוס חיים המצוי מתחת לבעלי החוליות יוצג במאובני הסלעים אשר שוקעו בזמנים אלו. ואולם, כל בעלי החיים הללו היו אורגניזמים ימיים. למעט סוגים אחדים של תולעים אשר זחלו על החופים, עדיין לא הופיעו בעלי-חיים יבשתיים; ואף הצמחייה טרם התפשטה על פני היבשות; האוויר הכיל עדיין כמות גדולה מדי של פחמן דו-חמצני מכדי לאפשר את קיומם של נושמי-אוויר. ובעיקר, קיומם של כל בעלי החיים – למעט סוגים מסוימים מן הפרימיטיביים שבהם – היו תלוי בחיים הצמחיים במישרין או בעקיפין.
הטרילוביטים עדיין משלו בכיפה. בעלי החיים הזעירים הללו התקיימו ברבבות תבניות והיו אבותיהם הקדמוניים של הסרטנים המודרניים. לכמה מן הטרילוביטים היו בין עשרים-וחמש אלף לארבעים אלף עיניות זעירות; לאחרים היו עיניים פגומות. עם סיומה של תקופה זו, חלקו הטרילוביטים את השלטון בימים עם כמה צורות חיים חסרות-חוליות אחרות. ואולם, הם נכחדו לחלוטין במהלך תחילת התקופה הבאה.
האצות מפרישות-הגיר היו נפוצות. היו קיימים אלפי מינים של אבותיהם המוקדמים של האלמוגים. תולעי ים שרצו בשפע; והיו קיימים מינים רבים של מדוזות אשר נכחדו מאז. אלמוגים וטיפוסים מאוחרים יותר של ספוגים הלכו והתפתחו. הסִילוֹנִיּוֹת היו מפותחות מאוד, והן שרדו בדמותם של הנאוטילוס, התמנון, הדיוֹנוּנִית והדְּיוֹנוּן.
היו קיימים מינים רבים של בעלי-חיים בעלי קונכייה, ואולם הקונכיות לא נדרשו אז כל-כך לצרכי הגנה כבתקופות שלאחר-מכן. החלזונות היו נוכחים במימי הימים העתיקים, והם כללו את המקדחים בעלי הקונכייה הבודדת, את חלזונות הים ואת החלזונות. החלזונות הצדפיים חצו את מיליוני השנים המפרידות בינינו, במידה רבה כפי שהיו קיימים אז, והם כוללים את צדפות המוּל, צדפות הקְלָאם, צדפות האוֹיסְטֶר וצדפות הסְקָאלוֹפּ. האורגניזמים בעלי קונכיית הקַשְׂוָה התפתחו אף הם, והבְּרַכְיוֹפּוֹדים הללו חיו באותם מים עתיקים באופן דומה למדי לאופן שבו הם מתקיימים כיום; ואפילו היו להם הסדרי מגן של קַשְׂוָה בעלות צירים, חריצים וכן הסדרים אחרים.
כך מסתיים סיפורה האבולוציוני של תקופת החיים הימיים הכבירה השנייה, אשר ידועה לגיאולוגים שלכם כתקופת האוֹרְדוֹבֵיק.
לפני 300,000,000 שנה החלה תקופה כבירה נוספת של שקיעת יבשה. פלישת הימים הסִילוּריים הקדומים דרומה וצפונה הכינה את טביעתה של מרבית אירופה וצפון-אמריקה במים. היבשה לא הייתה מורמת ביותר מעל לפני הים, כך שלא התרחש שיקוע רב כל-כך בסמוך לקווי החוף. הימים שקקו חיים עטויי קונכיות-גיר, ונפילתן של קונכיות אלה אל קרקעית הים בנתה בהדרגה שכבות עבות ביותר של אבן גיר. זהו הינו המרבץ הנרחב הראשון של אבן גיר, והוא מכסה למעשה את כל אירופה וצפון-אמריקה, ואולם הוא מופיע על-פני כדור הארץ אך ורק במקומות מועטים. העובי הממוצע של שכבת סלע נושנה זו הינו כשלוש-מאות מטרים, ואולם, רבים מן המרבצים הללו עוּותו מאז במידה ניכרת הודות לשיפועים, התפרצויות ושברים, ורבים מהם השתנו והפכו לקוורץ, לצִפְחָה ולשיש.
בשכבות הסלע של תקופה זו אין ניתן למצוא סלעי-אש או לבה, למעט אלו של הרי הגעש הגדולים של דרום-אירופה ושל מזרח מֵיְן, וכן זרמי הלבה של קְוִיבֶּק. הפעילות הגעשית הייתה ברובה נחלת העבר. זו הייתה שיאה של פעילות כבירה של שיקוע של מים; בנייה של הרים התרחשה באופן מועט בלבד, או שלא התרחשה כלל.
לפני 290,000,000 שנה נסוג הים מן היבשות באופן ניכר, וקרקעיות האוקיינוסים הסובבים היו מצויים בתהליך של שקיעה. מסות היבשה השתנו אך מעט בטרם שקעו שוב אל מתחת לפני המים. החלה תנועתם המוקדמת של ההרים בכל היבשות, והתפרצויות הקרום הגדולות ביותר היו ההימלאיה אשר באסיה וההרים הקָלֶדוֹנִיים הגדולים, אשר משתרעים מאירלנד, דרך סקוטלנד והלאה עד לסְפִּיצְבֶּרְגֶן.
המרבצים של עידן זה הם אלו אשר בהם נמצא את רוב הגז, הנפט, האבץ והעופרת, כאשר הגז והנפט מופקים מאוספי החומר העצומים של הצומח והחי אשר נסחפו מטה בתקופת השקיעה הקודמת, ואילו מרבצי המינרלים מייצגים את השיקוע של גופי מים רדודים. רבים ממרבצי סלעי המלח שייכים לתקופה זו.
הטרילוביטים שקעו במהירות, ואת מרכז הבמה תפשו הרכיכות הגדולות יותר, או הסִילוֹניוֹת. בעלי החיים הללו גדלו עד לאורך של כחמישה מטרים ולקוטר של כשלושים סנטימטרים, והם הפכו לאדוני הימים. מין זה של בעל-חיים הופיע פתאום והשתלט על החיים הימיים.
הפעילות הגעשית הכבירה של עידן זה התרחשה במגזר האירופי. התפרצויות געשיות אלימות ונרחבות שכאלה, כפי שאירעו אז באגן הים-תיכון, ובמיוחד בסביבת האיים הבריטיים, לא נראו שוב אלא כעבור מיליונים על-גבי מיליונים של שנים. זרימת לבה זו על-פני אזור האיים הבריטיים נראית כיום כשכבות לבה וכסלע המופיעים לסירוגין בעובי של קרוב ל-8,000 מטרים. סלעים אלו שוקעו על-ידי זרמי הלבה אשר זרמו לסירוגין, התפזרו על-גבי קרקעית ים רדודה, וכך הפרידו בין מרבצי הסלע; וכל זה הורם לאחר-מכן גבוה אל מעל לפני הים. רעידות אדמה אלימוֹת התרחשו בצפון-אירופה, ובייחוד בסקוטלנד.
האקלים הימי המתון והאחיד נותר בעינו, והימים החמימים שטפו את החופים של יבשות הקוטב. במרבצים הללו ניתן למצוא מאובנים של ברכיופודים ושל בעלי-חיים ימיים אחרים ממש עד לקוטב צפוני. החלזונות, הברכיופודים, הספוגים והאלמוגים מייצרי-השוּניוֹת המשיכו להתרבות.
סיום העידן הזה חוזה בהתקדמותם השנייה של הימים הסילוּריים ובהתמזגות נוספת של מימי האוקיינוסים הצפוניים והדרומיים. הסִילוֹנִיּוֹת שולטות בחיים הימיים, בעוד שצורות החיים הקשורות מתפתחות ומתבדלות בהדרגה.
לפני 280,000,000 שנה הגיחו היבשות באופן ניכר מן ההצפה הסִילוּרית השנייה. מרבצי הסלע של השקיעה הזו ידועים בצפון-אמריקה בשם אבן גיר נִיָאגָרַה, זאת משום שמפלי הניאגרה זורמים כעת על-גבי שכבת סלע זו. שכבת סלע זו משתרעת מן ההרים שבמזרח ועד לאזור עמק המיסיסיפי, ואולם לא מערבה מכך, למעט בדרום. שכבות אחדות משתרעות על-גבי קנדה, חלקים מדרום-אמריקה, אוסטרליה ומרבית אירופה, ועובייה הממוצע של סדרת ניאגרה זו הינו כמאתיים מטרים. מייד מעל למרבץ הניאגרה, באזורים רבים ניתן למצוא אוסף של קונגלומרטים, של צפחה ושל סלע מלח. זוהי ההצטברות של שיקועים מסדר שני. המלח הזה שקע בְּלגונות גדולות אשר נפתחו אל הים ונותקו ממנו לסירוגין, כך שההתאיידות התרחשה בד בבד עם שיקוע של מלח ושל חומר אחר אשר התקיים בתמיסה. באזורים מסוימים עוביין של שכבות סלע מלח אלה עומד על כעשרים מטרים.
האקלים הינו אחיד ומתון, ומאובנים של בעלי-חיים ימיים שוקעים באזורים הארקטיים. ואולם, עם סיומו של עידן זה, מליחות הימים היא כה מופרזת עד שרק מעט מן החיים שורדים.
לקראת סיום השקיעה הסילוּרית הסופית מתרחשת הִתרבות גדולה של קווּצי-עור – חבצלות הסלע – כפי שמעידים מרבצי חבצלות הים באבן הגיר. הטרילוביטים נעלמו כמעט לחלוטין, והרכיכות ממשיכות למלוך בימים; שוניות אלמוגים נוצרות בכמויות גדולות הרבה יותר. במהלך תקופה זו מתפתחים לראשונה, במיקומים הנוחים יותר, עקרבי הים הפרימיטיביים הראשונים. וזמן מועט לאחר מכן, ובאופן פתאומי, עורכים את הופעתם גם העקרבים האמיתיים – נושמי האוויר בפועל.
התפתחויות אלה חותמות את התקופה השלישית של החיים הימיים, אשר משתרעת על-פני עשרים-וחמישה מיליוני שנים וידועה לחוקריכם בשם התקופה הסִילוּרִית.
במשך זמן רב יחסית הייתה ידו של הים על העליונה במאבק הממושך בין האדמה למים, ואולם עתות של ניצחון היבשה עומדות בפתח. ונדידת היבשות טרם התקדמה כה רחוק, כך שלעיתים כל היבשה של עולם מחוברת למעשה באמצעות מְצָרִים דקים וגשרי יבשה צרים.
בעת שהיבשה מגיחה מן ההצפה הסילוּרית האחרונה, מגיעה לסיומה תקופה חשובה בהתפתחותו של העולם ובאבולוציה של החיים. זהו שחרו של עידן חדש על-פני הארץ. הנוף העירום והבלתי-מושך של זמנים עברו הולך ולובש ירוק שופע, והיערות המדהימים הראשונים עתידים להופיע כבר בקרוב.
הודות להתבדלות המוקדמת בין המינים היו החיים הימיים בתקופה זו מגוונים ביותר; ואולם, מאוחר יותר התרחשה התמזגות והתחברות חופשית בין כלל הטיפוסים השונים הללו. בתחילה הגיעו הבְּרַכְיוֹפּוֹדִים לשיאם, לאחר מכן החליפו אותם פְּרוּקֵי-הרַגְלַייִם; והזיפרגליים ערכו את הופעתם לראשונה. ואולם, המאורע הגדול מכולם היה ההופעה הפתאומית של משפחת הדגים. עידן זה הפך להיות עידן הדגה, אותה תקופה בהיסטוריה של העולם אשר התאפיינה בבעלי-חיים מטיפוס החולייתנים.
לפני 270,000,000 שנה כלל היבשות היו מצויות מעל לפני המים. מזה מיליונים על-גבי מיליונים של שנים לא הייתה כמות רבה כל-כך של יבשה מצויה בו-זמנית מעל לפני המים; היה זה אחד מן העידנים הגדולים ביותר של הופעת יבשה בכלל ההיסטוריה של העולם.
חמישה מיליון שנה לאחר מכן הוצפו לזמן קצר אזורי היבשה של צפון-אמריקה ודרומה, אירופה, אפריקה, צפון-אסיה, ואוסטרליה; כאשר בזמן כזה או אחר הייתה השקיעה בצפון-אמריקה מוחלטת כמעט; ועוביין של שכבות אבן הגיר אשר נוצרו נע בין כ-150 לכ-1,500 מטרים. הימים הדֶּבוֹניים השונים הללו השתרעו ראשית בכיוון אחד ולאחר מכן במשנהו, כך שהים הארקטי הפנים-יבשתי העצום של צפון-אמריקה מצא מוצא אל האוקיינוס השקט דרך צפון-קליפורניה.
לפני 260,000,000 שנה, לקראת סיומה של תקופה זו של שקיעת-יבשה, הייתה צפון-אמריקה מכוסה בחלקה בימים שהתחברו בעת ובעונה אחת אל מימי האוקיינוסים השקט והאטלנטי, ואל הימים הארקטי והגולף. עוביים הממוצע של המרבצים של השלבים המאוחרים הללו של ההצפה הדְבוֹנִית הראשונה עומד על כשלוש-מאות מטרים. שוניות האלמוגים המאפיינות את הזמנים הללו מעידות על כך שהימים הפנים-יבשתיים היו צלולים ורדודים. מרבצי אלמוגים שכאלו עומדים חשופים בגדות נהר האוֹהָיוֹ ליד לוּאִיוִיל, קֶנְטָאקִי; עוביים הינו כשלושים מטרים, והם כוללים יותר ממאתיים מינים. תצורות אלמוגים אלה משתרעות מרחבי קנדה וצפון-אירופה ועד לאזורים הארקטיים.
לאחר שקיעות אלה אל מתחת לפני המים, רבים מקווי החוף הללו התרוממו באופן ניכר, כך שהמרבצים הקודמים כוסו בבוץ או בצפחה. קיימת אף שכבה אדומה של אבן-חול המאפיינת את אחד השיקועים הדְבוניים. שכבה אדומה זו משתרעת על-פני רוב שטחו של כדור הארץ, וניתן למוצאה באמריקה הצפונית והדרומית, באירופה, ברוסיה, בסין, באפריקה ובאוסטרליה. מרבצים אדומים כאלו מרמזים על תנאי אקלים צחיחים או צחיחים-למחצה, ואולם האקלים של העידן הזה היה עדיין מתון ואחיד.
לאורך כל התקופה הזו נותרה היבשה אשר מדרום-מזרח לאי של סִינְסִינָטִי הרבה מעל לפני המים. ואולם, הרבה מאוד מאירופה המערבית, לרבות האיים הבריטיים, היה שקוע מתחת לפני המים. בווילס, בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה, עובי הסלעים הדְבוניים הינו כ-6,000 מטרים.
לפני 250,000,000 שנה ניתן היה לחזות בהופעת משפחת הדגים, בעלי החוליות; היה זה אחד השלבים החשובים ביותר בכלל האבולוציה הקדם-אנושית.
פרוקי הרגליים, או הסרטניים, היו אבותיהם הקדמונים של בעלי החוליות הראשונים. מבָשריה של משפחת הדגים היו שני אבות קדמונים פרוקי-רגליים; לאחד היה גוף ארוך אשר חיבר ראש וזנב, ואילו האחר היה קדם-דג חסר עמוד-שדרה וחסר לסת. ואולם, טיפוסים מקדמיים אלו נשמדו במהרה עם הופעתם הפתאומית מן הצפון של הדגים, בעלי החוליות הראשונים בעולם החי.
רבים מן הדגים האמיתיים הגדולים ביותר משתייכים לעידן הזה, כמה מן המינים בעלי השיניים מגיעים לאורך של כשמונה עד כעשרה מטרים; הכרישים בני-זמננו הינם השורדים מקרב קבוצת דגים קדומה זו. הדגים בעלי השריון ובעלי הריאוֹת הגיעו אל פסגתם האבולוציונית, ובטרם עידן זה תם, הסתגלו הדגים הן לְמים מתוקים והן לְמים מלוחים.
ניתן למצוא שכבות מקוריות של שיני דגים ושל שלדי דגים במרבצים אשר שוקעו לקראת סיום העידן הזה; ושכבות מאובנים עשירות ממוקמות לאורך חופי קליפורניה, הואיל ומפרצים מוגנים רבים של האוקיינוס השקט השתרעו אל תוך היבשה של אותו אזור.
הארץ התכסתה במהירות בסדרים חדשים של צמחייה יבשתית. עד אז צמחו על היבשה צמחים מועטים בלבד, למעט בסמוך לקצות המים. כעת, ובאופן פתאומי, הופיעה משפחת השרכים השופעת והתפשטה במהירות על-פני היבשה אשר הלכה והתגבהה במהירות בכל חלקי העולם. עד מהרה התפתחו מיני עצים, אשר עוביים כשישים סנטימטרים וגובהם כשנים-עשר מטרים; מאוחר יותר התפתחו עלים, ואולם למינים המוקדמים הללו הייתה עלווה בסיסית בלבד. צמחים קטנים רבים התקיימו, ואולם לא ניתן למצוא את מאובניהם משום שעל-פי-רוב הם הושמדו על-ידי החיידקים אשר הופיעו אף לפניהם.
עם עליית היבשה התחברה צפון-אמריקה לאירופה באמצעות גשרים יבשתיים אשר השתרעו עד לגרינלנד. ועד ליום הזה אוצרת גרינלנד תחת שמיכות הקרח שלה את שרידיהם של צמחי היבשה המוקדמים הללו.
לפני 240,000,000 החלה היבשה לשקוע בחלקים של אירופה, צפון-אמריקה ודרומה. שקיעה זו בישרה את הופעת השיטפונות הדְבוניים האחרונים והפחות נרחבים. הימים הארקטיים שוב נעו דרומה מעל לחלק גדול של צפון-אמריקה; והאוקיינוס האטלנטי הציף חלק גדול מאירופה וממערב אסיה, בעוד שהאוקיינוס השקט כיסה את רובה של הודו. הצפה זו הופיעה באיטיות ונסוגה באותה איטיות. הרי הקָטְסְקִיל אשר לאורך הגדה המערבית של נהר ההַדְסוֹן מהווים את אחת מהאנדרטאות הגיאולוגיות הגדולות ביותר בצפון-אמריקה השייכות לתקופה זו.
לפני 230,000,000 שנה המשיכו רוב הימים בנסיגתם. חלק גדול של אמריקה הצפונית היה מצוי מעל לפני המים, ופעילות געשית נרחבת התרחשה באזור סנט-לוֹרֶנְס. הר רוֹיָאל אשר במונטריאול הינו הצוואר אשר עבר סחיפה של אחד מהרי הגעש הללו. המרבצים של כלל התקופה הזו נראים היטב בהרי האָפַּלָצִ'ים של אמריקה הצפונית, שם חצב נהר הסָאסְקֶהָאנַה עמק אשר חושף את השכבות העוקבות האלה, אשר הגיעו לעובי של מעל ל-4,000 מטרים.
התרוממות היבשות נמשכה והאטמוספירה הלכה והתעשרה בחמצן. פני הארץ הלכו ונתכסו ביערות עצומים של שרכים בגובה של כשלושים מטרים ובַּעצים הייחודיים לאותם הימים, יערות דוממים; אף קול רחש לא נשמע, אפילו לא רשרוש של עלה, זאת משום שלעצים הללו לא היו עלים.
וכך התקרבה לסיומה אחת מהתקופות הארוכות באבולוציה של החיים הימיים – עידן הדגה. תקופה זו בהיסטוריה של העולם נמשכה קרוב לחמישים מיליון שנה; והיא נודעת בקרב חוקריכם בשם תור הדְבוֹן.
הופעת הדגים בתקופות הקודמות סימנה את שיא התפתחותם של החיים הימיים. מנקודה זו ואילך, הופכת התפתחות החיים ביבשה לחשובה יותר ויותר. ותקופה זו נפתחת כאשר הבמה מוכנה באופן כמעט אידיאלי להופעתם של בעלי החיים היבשתיים הראשונים.
לפני 220,000,000 שנה, אזורי יבשה רבים בכל היבשות, לרבות מרבית צפון-אמריקה, היו מצויים מעל לפני המים. היבשה כוסתה בצמחייה שופעת; אכן היה זה עידן השרכים. הפחמן הדו-חמצני עדיין היה קיים באטמוספירה, אך בשיעורים הולכים ופוחתים.
מעט לאחר מכן הוצף החלק המרכזי של צפון-אמריקה, ובתוך כך נוצרו שני ימים פנים-יבשתיים גדולים. אזורי היבשה הגבוהים אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי ולחופי האוקיינוס השקט היו ממוקמים אך מעט מעבר לקווי החוף הנוכחיים. שני הימים הללו מחוברים כיום תוך שצורות החיים אשר בהם ממוזגות אלה באלה; והאיחוד שבין צורות החיים הימיות האלה סימן את ההתחלה של דעיכתם המהירה והכלל-עולמית של החיים הימיים, ואת פתיחת התקופה של הבאה של חיי היבשה.
לפני 210,000,000 שנה כיסו הימים הארקטיים החמים את מרבית צפון-אמריקה ואירופה. מֵי הקוטב הדרומי הציפו את דרום-אמריקה ואת אוסטרליה, בעוד שאפריקה ואסיה היו מוגבהות ביותר.
כאשר הימים היו מצויים בשיאם, התרחשה באופן פתאומי התפתחות אבולוציונית חדשה.לפתע הופיעו בעלי החיים היבשתיים הראשונים. מינים רבים מקרב בעלי החיים הללו היו מסוגלים לחיות הן על היבשה והן במים. בעלי החיים נושמי-האוויר האמפיביים הללו התפתחו מפְּרוּקֵי-הרַגְלַייִם, אשר שלפוחיות השחייה שלהם התפתחו לכדי ריאות.
מן המים המלוחים של הימים זחלו החוצה אל פני היבשה חלזונות, עקרבים וצפרדעים. כיום מטילות הצפרדעים את ביציהן במים, וצאצאיהן הרכים מתקיימים בתחילה כדגיגים, כראשנים. תקופה זו בהחלט יכולה להיחשב כעידן הצפרדעים.
מהר מאוד לאחר מכן הופיעו לראשונה החרקים, ויחד עם עכבישים, עקרבים, מקקים, צרצרים וארבה, הם פשטו וכיסו את יבשות העולם. מוטת כנפיהן של השפיריות הגיע לכשבעים-וחמישה סנטימטרים. התפתחו אלף מיני מקקים, אשר כמה מהם הגיעו לאורך של כעשרה סנטימטרים.
שתי קבוצות של חבצלות סלע התפתחו במיוחד, ולאמיתו של דבר הן מהוות את המאובנים המובילים של תקופה זו. גם הכרישים אשר ניזונו מקונכיות התפתחו מאוד, ובמשך יותר מחמישה מיליון שנים הם שלטו באוקיינוסים. האקלים היה עדיין מתון ונוח; והחיים הימיים השתנו אך במעט. דגי מים מתוקים התפתחו והטרילוביטים התקרבו לכדי הכחדה. האלמוגים היו נדירים, והרבה מאבן הגיר נוצר על-ידי חבצלות הים. אבני הגיר הטובות יותר לשם בנייה הונחו בתקופה זו.
מֵיְמיהם של רבים מן הימים הפנים-יבשתיים הכילו גיר ומינרלים אחרים בשיעורים כה גדולים, עד כי אלו הפריעו מאוד להתקדמותם ולהתפתחותם של רבים מבין המינים הימיים. לבסוף התנקו הימים, וזאת כתוצאה משיקוע משמעותי של מרבצי סלע אשר במקומות מסוימים מכילים אבץ ועופרת.
עוביים של מרבצי תור קרבון מוקדם זה נע בין כ-150 לכ-600 מטרים, והם מורכבים מאבן-חול, מצפחה ומאבן-גיר. השכבות הישנות ביותר מכילות מאובנים של בעלי-חיים וצמחים ימיים ויבשתיים כאחד, זאת בנוסף לחצץ רב ולמשקעי אגן. בשכבות הישנות האלה מצוי רק מעט פחם בר-ניצול. המרבצים הללו ברחבי אירופה דומים מאוד לאלו המונחים בצפון-אמריקה.
לקראת סופה של תקופה זו החלה היבשה בצפון-אמריקה לעלות. חלה הפוגה קלה, והים שב לכסות כמחצית מן השטח אשר כיסה לפני-כן. הייתה זו הצפה קצרה, ובמהרה עלתה מרבית האדמה אל מעל לפני המים. דרום-אמריקה הייתה מחוברת לאירופה דרך אפריקה.
תקופה זו חוזה בתחילתם של הרי הווֹז', הרי היער השחור והרי אוּרָל. בכל רחבי בריטניה ואירופה ניתן למצוא גדמי הרים אחרים ועתיקים יותר.
לפני 200,000,000 שנה החלו השלבים הפעילים האמיתיים של תור הקרבון. במשך עשרים מיליון השנים הקודמות נמשך התהליך של הנחת מרבצי הפחם המוקדמים יותר, ואולם כעת נמשך התהליך של פעילויות יצירת הפחם הנרחבות יותר. משך התקופה שבה הונח הפחם למעשה עלה במעט על עשרים-וחמישה מיליון שנה.
היבשה עלתה וירדה באופן מחזורי בשל התזוזות ברמת פני הים, תזוזות אשר נגרמו על-ידי פעילויות בתחתית האוקיינוסים. חוסר המנוחה של הקרום – ירידתה ועלייתה של היבשה – ושפע הצמחייה של ביצוֹת החוף, תרמו ליצירתם של מרבצי פחם נרחבים, אשר בעטיים ידועה תקופה זו כתור הקרבוֹן. ועדיין האקלים היה נוח בכל העולם.
שכבות הפחם מצויות לסירוגין בין שכבות של צפחה, של אבן ושל קונגלומרט. עוביים של מרבצי הפחם הללו ברחבי מרכז ומזרח ארצות-הברית נע בין כשנים-עשר לכחמישה-עשר מטרים. ואולם, רבים מן המרבצים הללו נשטפו בשעה שהיבשה עלתה בתקופות מאוחרות יותר. בחלקים מסוימים של צפון-אמריקה ושל אירופה עובי השכבה המכילה פחם הינו כ-5,400 מטרים.
נוכחותם של שורשי עצים אשר גדלו בַּחֵימַר המצוי מתחת לשכבות הפחם הנוכחיות מוכיח כי הפחם נוצר בדיוק במקום שבו הוא נמצא כיום. הפחם הינו שאריות של צמחייה רקובה אשר שוּמרה-במים ואשר שונתה-בלחץ, צמחייה אשר צמחה באדמות הבוץ ובחופי הביצות של עידן רחוק זה. לעיתים מכילות שכבות הפחם הן גז והן נפט. באם שכבות הכבול – שאריות הצמחייה של זמנים עברו – יחשפו לַחום ולַלחץ ההולמים, הם יהפכו לסוג של פחם. פחם האבן נחשף לחום וללחץ גדולים יותר מאשר פחם אחר.
מספר שכבות הפחם במרבצים השונים של צפון-אמריקה, אשר מעיד על מספר הפעמים שהיבשה עלתה וירדה, נע בין עשר באילינוי, עשרים בפנסילבניה, שלושים-וחמש באלבמה ושבעים-וחמש בקנדה. במרבצי הפחם נוכל למצוא מאובני מים מלוחים ומתוקים כאחד.
במהלך תקופה זו ההרים של צפון ודרום-אמריקה היו פעילים, כאשר גם האנדים וגם אביהם הדרומי הקדמון של הרי הרוֹקי היו מצויים בעלייה. אזורי החוף הגבוהים והכבירים של האוקיינוס האטלנטי ושל האוקיינוס השקט החלו לשקוע, ובסופו של דבר הפכו כה סחופים ושקועים עד שקווי החוף של שני האוקיינוסים נסוגו עד לקרבת מיקומם הנוכחי. עוביים הממוצע של מרבצי הצפה זו עומד על כשלוש-מאות מטרים.
לפני 190,000,000 שנה ניתן היה לחזות בהתפשטותו מערבה של ים הקרבון של צפון-אמריקה, מעל לאזור שבו מצויים כיום הרי הרוקי, ועם מוצא לאוקיינוס השקט דרך צפון-קליפורניה. ברחבי האמריקות ואירופה המשיך הפחם להיות משוקע כלפי מטה, שכבה אחר שכבה, בשעה שאזורי החוף עלו ירדו לאורך עידנים אלו של התנדנדות קווי החוף.
לפני 180,000,000 שנה הסתיים תור הקרבון, אשר במהלכו נוצר פחם בכל רחבי העולם – באירופה, בהודו, בסין, בצפון-אפריקה ובאמריקות. עם סיום תקופת יצירת הפחם, עלתה צפון-אמריקה ממזרח לעמק המיסיסיפי, ומרבית האזור הזה נותר מאז מעל לגובה פני הים. תקופת התרוממות היבשה הזו מסמנת את עידן ההרים המודרניים של צפון-אמריקה, הן באזור האפלצ'ים והן במערב. הרי געש היו פעילים באלסקה ובקליפורניה, וכן באזורים שבהם נוצרו הרים באירופה ובאסיה. מזרח אמריקה ומערב אירופה היו מחוברות באמצעות היבשת של גרינלנד.
התרוממות היבשה החלה לשנות את האקלים הימי של העידנים הקודמים, ולהחליפו בתחילת האקלים היבשתי המתון פחות והמשתנה יותר.
הצמחים של הזמנים הללו נשאו נבגים שאותם יכלה הרוח לשאת ולהפיץ למרחקים. לעיתים קרובות היו העצים בתור הקרבון בעלי קוטר-גזע של כשני מטרים וגובה של כארבעים מטרים. השרכים המודרניים אכן הינם שרידים של תקופות נעלמות אלה.
ככלל, היו אלה עידני ההתפתחות של האורגניזמים של המים המתוקים; שינויים מעטים חלו בחיים הימיים הקודמים. ואולם, המאפיין החשוב של תקופה זו היה הופעתם הפתאומית של הצפרדעים ושל בני-דודיהם הרבים. מאפייני החיים של תור הקרבון היו השרכים והצפרדעים.
תקופה זו מסמנת את סיום ההתפתחויות האבולוציוניות העיקריות של החיים הימיים, ואת פתיחתה של תקופת המעבר אשר הוליכה אל עבר העידנים העוקבים של בעלי החיים היבשתיים.
עידן זה היה עידן ההתרוששות הגדולה של החיים. אלפי מינים ימיים נכחדו בעוד שהחיים על-פני היבשה טרם התבססו. היה זה זמן של מצוקה ביולוגית, העידן שבו החיים כמעט ונמחו מעל פני האדמה וממעמקי האוקיינוסים. לקראת סיומו של עידן החיים הימיים הארוך היו קיימים על פני כדור הארץ יותר ממאה-אלף מינים של חיים. ועם סיומה של תקופת המעבר הזו שרדו פחות מחמש-מאות.
הייחוד של תקופה זו לא נבע כל-כך מהתקררות קרום כדור הארץ, או מההיעדר הממושך של פעילות געשית, אלא מהשילוב יוצא-הדופן של השפעות שגרתיות וקודמות – הצטמצמות הימים והתרוממות גוברת של מסות יבשה עצומות. האקלים הימי המתון של זמנים עברו הלך ונעלם, ובמהירות התפתח סוג האקלים היבשתי הנוקשה יותר.
לפני 170,000,000 שנה התרחשו התאמות ושינויים אבולוציוניים גדולים על פני כלל שטחו של כדור הארץ. היבשה עלתה בכל רחבי העולם בשעה שקרקעיות האוקיינוסים היו מצויות במהלך של שקיעה. הופיעו שרשראות הרים מבודדות. חלקה המזרחי של צפון-אמריקה היה מצוי הרבה מעל לפני הים; המערב הלך ועלה לאיטו. היבשות היו מכוסות באגמים מלוחים קטנים וגדולים ובימים פנים-יבשתיים אשר היו מחוברים לאוקיינוסים באמצעות מצרים צרים. עובי שכבות הסלע של תקופת מעבר זו נע בין כ-300 לכ-2,000 מטרים.
קרום כדור הארץ התקמט במידה רבה בעת התרוממויות היבשה הללו. הייתה זו תקופה של הופעת היבשות, למעט היעלמותם של גשרי יבשה מסוימים, לרבות היבשות אשר חיברו במשך זמן כה רב את דרום-אמריקה לאפריקה ואת צפון-אמריקה לאירופה.
האגמים והימים הפנים-היבשתיים הלכו והתייבשו בהדרגה בכל רחבי העולם. הרים מבודדים וקרחונים אזוריים החלו להופיע, בייחוד בחצי הכדור הדרומי, ובאזורים רבים ניתן למצוא את משקעי הקרחונים של תצורות הקרח האלה אפילו בין כמה ממרבצי הפחם העליונים והמאוחרים יותר. הופיעו שני גורמים אקלימיים חדשים – קרחונים וצחיחוּת. רבים מהאזורים הגבוהים יותר של כדור הארץ הפכו צחיחים ושוממים.
במהלך העידנים הללו של שינויי אקלים, אירעו שינויים גדולים גם בצמחים היבשתיים. הצמחים בעלי הזרעים הופיעו לראשונה, והם אפשרו אספקת מזון טובה יותר לבעלי החיים היבשתיים אשר גדלו לאחר-מכן. החרקים עברו שינוי קיצוני. התפתחו שלבי המנוחה על-מנת לענות על דרישות הפעילות המופחתת בעתות החורף והשרב.
מקרב בעלי החיים היבשתיים הגיעו הצפרדעים לשיאם בעידן הקודם ודעכו במהירות, ואולם הם שרדו הואיל והם יכלו לחיות באופן ממושך אפילו בבריכות ובאגמים אשר הלכו והתייבשו בזמנים הרחוקים והקשים ביותר הללו. במהלך עידן דעיכה זה של הצפרדעים, אירע באפריקה הצעד הראשון בהתפתחות הצפרדע לכדי זוחל. ומכיוון שהמסות היבשתיות היו מחוברות עדיין, התפשט היצור הקדם-זוחלי הזה, אשר היה נושם-אוויר, בכל רחבי העולם. עד לעת הזו האטמוספירה השתנתה כל-כך, עד שהיא הייתה ראויה בהחלט לנשימת בעלי-חיים. זמן קצר לאחר הגעת הצפרדעים הקדם-זוחליים הללו, צפון-אמריקה בוּדדה זמנית ונותקה מאירופה, מאסיה ומדרום-אמריקה.
התקררותם ההדרגתית של מימי האוקיינוסים תרמה רבות להשמדת החיים הימיים. בעלי החיים הימיים של אותם עידנים מצאו מקלט זמני בשלושה מקומות מפלט מועדפים: באזור הנוכחי של מפרץ מקסיקו, במפרץ הגנגס של הודו ובמפרץ סיציליה אשר באגן הים התיכון. ומשלושת האזורים הללו יצאו מאוחר יותר המינים הימיים החדשים – אלו אשר נולדו להתמודד עם הקשיים – על-מנת למלא מחדש את הימים.
לפני 160,000,000 שנה הייתה היבשה מכוסה ברובה בצמחייה המותאמת לתמוך בחיים של בעלי החיים היבשתיים, והאטמוספירה הפכה אידיאלית לשם נשימת בעלי-חיים. וכך הסתיימו להם התקופה של הצטמצמות החיים הימיים ואותם זמני מבחן של קושי ביולוגי אשר הכחידו את כל אותן צורות החיים, פרט לאלה אשר נודע להן ערך הישרדותי, ובשל כך היו ראויות לשמש כאבות הקדמונים של החיים אשר התפתחו בקצב מהיר יותר ובמגוון עשיר יותר בעידנים הבאים של האבולוציה הפלנטארית.
סיום תקופה זו של מצוקה ביולוגית, אשר ידועה לתלמידיכם בשם תור הפֶּרְם, מסמנת גם את תום של עידן הפָּלֶאוֹזוֹאִיקוֹן, אשר מכסֶה רבע מן ההיסטוריה הפלנטארית, מאתיים-וחמישים מיליון שנה.
האוקיינוס מילא את ייעודו כחממה העצומה של טיפוח החיים באורנטיה. במהלך העידנים הממושכים שבהם היבשה לא הייתה ראויה לתמוך בחיים – בטרם הכילה האטמוספירה די חמצן על-מנת לתמוך בבעלי החיים היבשתיים הגבוהים יותר – שימש הים כאֵם וכמקור ההזנה של החיים המוקדמים של העולם. כעת הולכת ונסוגה בהדרגה חשיבותו הביולוגית של הים, כאשר השלב השני של האבולוציה מתחיל להתגולל על-פני האדמה.
[הוצג על-ידי נשא חיים של נבאדון, אחד מקרב הסגל המקורי אשר הוצב באורנטיה.]
תם עידן החיים הימיים הבלעדיים. התרוממות היבשה, התקררות הקרום והאוקיינוסים, הצטמצמות הימים וההעמקה אשר חלה בהם כתוצאה מכך, זאת לצד גידול אדיר בנוכחות יבשה בקווי הרוחב הצפוניים, כל אלו חברו והובילו לשינוי משמעותי של האקלים בעולם בכל האזורים המרוחקים מקו המשווה.
התקופות החותמות של העידן הקודם אכן היו תור הצפרדעים, ואולם האבות הקדמונים הללו של בעלי החוליות היבשתיים לא משלו עוד בכיפה, משום שהם שרדו רק במספרים קטנים. מינים מועטים בלבד עמדו במבחנים הקשים של תקופת המצוקה הביולוגית הקודמת. ואפילו הצמחים בעלי הנבגים כמעט ונכחדו.
מרבצי הסחף של תקופה זו היו מורכבים ברובם מקונגלומרטים של צפחה ושל אבן-חול. שכבות הגבס והשכבות האדומות אשר מצויות בכל השיקועים הללו, הן באירופה והן באמריקה, מעידות על כך שאקלימן של היבשות האלה היה צחיח. אזורים צחיחים אלו היו נתונים לסחף כביר בשל גשמי הפתע האלימים והמחזוריים אשר ירדו ברמות שמסביב.
בשכבות אלה ניתן למצוא אך מאובנים מעטים, ואולם ניתן להבחין בסלעי החול בטביעות רגליים מרובות של זוחלי יבשה. באזורים רבים, כשלוש-מאות המטרים של המרבצים של סלע החול האדום של תקופה זו, כלל אינם מכילים מאובנים. חיי בעלי החיים היבשתיים נמשכו ברציפות רק בחלקים מסוימים של אפריקה.
עובי המרבצים הללו משתנה ונע בין כ-1,000 לכ-3,000 מטרים, ובחופי האוקיינוס השקט עוביים מגיע אף לכ-5,500 מטרים. מאוחר יותר, לבה נדחפה בכוח אל בין רבות מן השכבות האלה. שורת הצוקים שלצד נהר ההדסון נוצרה הודות לשיחול של לבת בזלת בין השכבות האלה, המשתייכות לתור הטְרִיאָס. פעילות געשית נרחבת התרחשה בחלקים שונים של העולם.
ברחבי אירופה, ובייחוד בגרמניה וברוסיה, ניתן למצוא מרבצים מן התקופה הזו. באנגליה משתייך סלע החול האדום החדש לתקופה הזו. כתוצאה מפלישה של ים, הונח בדרום האָלפִּים סלע-גיר אשר ניתן לחזות בו כעת בדמותם של קירות, פסגות ועמודי סלע-גיר דוֹלוֹמִיטִי של האזורים הללו. ניתן למצוא שכבה זו בכל רחבי אפריקה ואוסטרליה. שַיִש הקָרֶרָה מקורו בשכבת אבן-גיר מותאמת שכזו. דבר מתקופה זו לא יימצא באזוריה הדרומיים של אמריקה הדרומית, משום שחלק זה של היבשת נותר שקוע, ולכן הוא מציג אך ורק מרבצים של מים, או מרבצים ימיים, המשתלבים ברצף של התקופות הקודמות ושל התקופות הבאות.
לפני 150,000,000 שנה החלו התקופות המוקדמות של חיי היבשה בהיסטוריה של העולם. ככלל, מצבם של החיים לא היה כה טוב, אך הוא היה טוב יותר מאשר של אלו בסיום עידן החיים הימיים המאומץ והעוין.
עם פתיחתו של עידן זה, נמצאים חלקיה המזרחיים והמרכזיים של צפון-אמריקה, החצי הצפוני של דרום-אמריקה, מרבית אירופה ואסיה כולה, הרבה מעל לפני המים. לראשונה, צפון-אמריקה מבודדת מבחינה גיאוגרפית, ואולם אין הדבר נמשך זמן רב, משום שהגשר היבשתי של מיצר בֶּרִינְגְ מגיח במהרה ומחבר את היבשת עם אסיה.
עמקים כבירים נוצרו בצפון-אמריקה במקביל לחופי האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. השבר הגדול של מזרח-קוֹנֶטִיקָט הופיע, ובסופו של דבר שקע צדו האחד בעומק של יותר משלושה קילומטרים. רבים מן העמקים הללו של צפון-אמריקה התמלאו לאחר מכן במרבצי סחף, כפי שאירע אף לרבים מן האגנים של אגמי המים המתוקים ואגמי המים המלוחים אשר באזורים ההרריים. לאחר מכן, אזורי יבשה שקועים ומלאים אלו הורמו מעלה בשיעור ניכר בשל זרמי לבה תת-קרקעיים. היערות המאובנים של רבים מן האזורים משתייכים לתקופה זו.
על-פי-רוב, חופי האוקיינוס השקט היו מצויים מעל לפני המים בעתות שבהן שקעה היבשת אל מתחת לפני המים, זאת למעט החלק הדרומי של קליפורניה ואי גדול אשר התקיים אז במקום שהיום הוא האוקיינוס השקט. ים קליפורניה קדום זה היה עשיר בחיים ימיים והשתרע מזרחה עד להתחברותו אל אגן הים העתיק של אזור המערב התיכון.
לפני 140,000,000 שנה הופיעו לפתע הזוחלים בצורתם המלאה, כאשר הרמז המקדים היחיד להם היה שני אבותיהם הקדמונים, הקדם-זוחלים אשר התפתחו באפריקה במהלך התור הקודם. הזוחלים התפתחו במהירות, ובמהרה הניבו תנינים, זוחלים עטויי-קשקשים, ולבסוף אף נחשי-ים וזוחלים מעופפים. אבותיהם הקדמונים של שלב המעבר נעלמו במהירות.
זוחלים דינוזאוריים אלו, אשר התפתחו במהירות, הפכו במהרה למלכי העידן. הם היו מטילי-ביצים ונבדלו מכל בעלי החיים האחרים במוחותיהם הקטנים, כשמוחות במשקל של פחות מ-450 גרם שלטו בגופים אשר שקלו מאוחר יותר עד ארבעים טונות. ואולם, הזוחלים המוקדמים היו קטנים יותר; הם היו טורפים והלכו על רגליהם האחוריות, בדומה לקנגורו. היו להם עצמות חלולות כשל בעלי-כנף, ולאחר מכן הם פיתחו ברגליהם האחוריות רק שלושה בהונות; ורבים מן המאובנים של טביעות אצבעותיהם סוּוגו בטעות כטביעות של ציפורי ענק. מאוחר יותר התפתחו הדינוזאורים הצמחוניים. הם הלכו על ארבע, וענף אחד מקרב הקבוצה הזו פיתח שריון הגנה.
מספר מיליוני שנים לאחר מכן הופיעו היונקים הראשונים. הם היו חסרי-שליה והוּכחו ככישלון חרוץ; אף לא אחד מהם שרד. היה זה מאמץ ניסיוני לשפר את טיפוסי היונקים, ואולם מאמץ זה לא צלח על-פני אורנטיה.
החיים הימיים של התקופה הזו היו דלים אך השתפרו במהירות עם פלישתו המחודשת של הים, אשר שוב יצרה קווי חוף נרחבים של מים רדודים. מכיוון שמסביב לאירופה ולאסיה היו יותר מים רדודים, ניתן למצוא סביב יבשות אלה את מרבצי המאובנים העשירים ביותר. אם תחקרו היום את חיי העידן הזה, בחנוּ את אזורי ההימלאיה, סיביר והים התיכון, כמו גם את הודו ואת איי אגן דרום האוקיינוס השקט. תכונה בולטת של החיים הימיים הייתה נוכחות של כמות גדולה של אַמּוֹנִיטִים יפהפיים, אשר שאריות מאובניהם נמצאות בכל רחבי העולם.
לפני 130,000,000 שנה השתנו הימים אך במעט. סיביר וצפון-אמריקה היו מחוברות בגשר היבשתי של מצר ברינג. חיים ימיים ייחודיים ועשירים הופיעו בקליפורניה אשר לחוף האוקיינוס השקט, שם התפתחו מעל לאלף מינים של אמוניטים מתוך הטיפוסים הגבוהים יותר של הסילוֹניוֹת. השינויים אשר חלו בחיים של אותה תקופה אכן היו מהפכניים, אף-על-פי שהם היו שינויי מעבר והתרחשו בהדרגה.
תקופה זו נמשכה מעל לעשרים-וחמישה מיליון שנה ונודעת כתור הטְרִיאַס.
לפני 120,000,000 שנה החל שלב חדש בעידן הזוחלים. המאורע הכביר של תקופה זו היה התפתחותם של הדינוזאורים ודעיכתם. חיי היבשה הגיעו להתפתחותם הכבירה ביותר, ככל שהדבר נוגע לגודל, ועם סיומו של עידן זה כמעט ונמחו מעל פני האדמה. הדינוזאורים התפתחו בכל הגדלים, החל ממינים שגודלם היה קטן משישים סנטימטרים ועד לדינוזאורים הצמחוניים הכבירים, אשר אורכם התקרב לעשרים-ושלושה מטרים, וששום יצור חי כלשהו לא השתווה לממדיהם אלו מאז.
הדינוזאורים הגדולים ביותר הופיעו במערב צפון-אמריקה. זוחלים מפלצתיים אלו קבורים בכל רחבי אזורי הרי הרוֹקִי, לאורך כל חופי האוקיינוס האטלנטי של צפון-אמריקה, ברחבי מערב-אירופה, דרום-אפריקה והודו, אך לא באוסטרליה.
היצורים המאסיביים הללו הפכו לפחות פעילים ופחות חזקים ככל שהם הלכו וגדלו; ואולם, הם נזקקו לכמות כה גדולה של מזון, והם פשטו במספרים כה גדולים על פני האדמה, עד שהם פשוט מתו מרעב ונכחדו – חסרה להם האינטליגנציה להתמודד עם המצב.
ועד לעת הזו, רוב החלק המזרחי של צפון-אמריקה, אשר היה מורם במשך תקופה ארוכה, יוּשר ונשטף אל תוך האוקיינוס האטלנטי, כך שקו החוף הגיע כמה מאות מיילים רחוק יותר ממיקומו הנוכחי. החלק המערבי של היבשת עדיין היה מורם, ואולם, אפילו אל תוך האזורים הללו פלשו מאוחר יותר הן הים הצפוני והן האוקיינוס השקט, אשר השתרעו מזרחה עד לאזור הגבעות השחורות של דָקוֹטַה.
היה זה עידן של מים מתוקים שהתאפיין בריבוי אגמים פנים-יבשתיים, כפי שניתן לראות בשפע המאובנים של מים מתוקים המצויים בשיכובים הקרואים מוֹרִיסוּן אשר בקוֹלוֹרָדוֹ, במוֹנְטָנָה ובוָויאוֹמִינְג. עובי המרבצים הללו, המשלבים משקעים של מים מתוקים ומים מלוחים, נע בין כ-600 לכ-1,500 מטרים; ואולם, רק מעט אבן-גיר מצויה בשכבות האלה.
אותו ים-קוטב אשר השתרע כה הרחק מטה מעל לצפון-אמריקה כולה, כיסה אף את כל דרום-אמריקה, למעט הרי האנדים אשר הופיעו זה מכבר. שטחי סין ורוסיה היו מוצפים ברובם, ואולם, פלישת המים הגדולה יותר התרחשה באירופה. היה זה במהלך שקיעה זו אל מתחת לפני המים שהונח הסלע הליטוגרפי היפהפה של דרום-גרמניה, אותן שכבות אשר בהן משומרים מאובנים, כדוגמת הכנפיים העדינות של חרקי העבר, ממש כאילו הונחו שם אמש.
הצמחייה של העידן הזה דמתה ברובה לזו של העידן שקדם לו. השרכים המשיכו להתקיים, בעוד שמחטניים ואורנים הפכו דומים יותר ויותר למינים של ימינו אנו. לאורך חופיו הצפוניים של הים התיכון עדיין הונחה כמות מסוימת של פחם.
חזרתם של הימים שיפרה את מזג האוויר. האלמוגים נפוצו אל מימי אירופה, עובדה המעידה על כך שהאקלים היה עדיין מתון ואחיד, אך מעולם הם לא חזרו להופיע במים המתקררים לאיטם של יָמֵי הקוטב. החיים הימיים של הזמנים הללו השתפרו והתפתחו במידה רבה, במיוחד במימיה של אירופה. הן האלמוגים והן חבצלות הים הופיעו, באופן זמני, במספרים גדולים יותר מאשר עד אז; ואולם, היו אלו האמוניטים אשר שלטו בעולם החי של חסרי החוליות של האוקיינוסים, כשגודלם הממוצע נע בקירוב משבעה ועד עשרה סנטימטרים, אף כי אחד המינים הגיע לקוטר של כשני מטרים וחצי. הספוגים היו מצויים בכל מקום, והן הדיונונים והן הצדפות המשיכו להתפתח.
לפני 110,000,000 שנה המשיכו הפוטנציאלים של החיים הימיים להתגלות. אחת המוטציות יוצאות הדופן של העידן הזה היה קיפוד הים. הסרטנים, הלובסטרים, והטיפוסים המודרניים של הסרטנאים הבשילו. שינויים מובחנים חלו במשפחת הדגים, כשלראשונה הופיע טיפוס דג מסוג חדקן, ואולם, ברחבי כלל הימים עדיין רחשו נחשי הים האכזריים, צאצאיהם של זוחלי היבשה, ואלו איימו להשמיד את כלל משפחת הדגים.
עידן זה המשיך להיות, בראש ובראשונה, תורם של הדינוזאורים. הם מילאו את היבשה עד כדי כך שבמהלך התקופה הקודמת שבה עלו הימים, שני מינים פנו אל המים בחפשם אחר מזונם. נחשי-ים אלו מייצגים צעד קודם של האבולוציה. בעוד שמינים חדשים מסוימים מתקדמים, זנים מסוימים נותרים על מקומם, ואילו אחרים נמשכים לאחור וחוזרים למצב קודם. וזהו הדבר אשר אירע כאשר שני מיני הזוחלים הללו נטשו את היבשה.
בחלוף הזמן גדלו נחשי הים לממדים כאלו שהם הפכו נרפים ביותר ולבסוף נכחדו, זאת משום שמוחותיהם לא היו גדולים דיים על-מנת לספק הגנה לגופיהם העצומים. מוחותיהם שקלו פחות משישים גרם, על-אף שהאִיכְתִיאוֹזָאוּרִים הענקיים הללו הגיעו לעיתים לאורך של כחמישה-עשר מטרים, ורובם היו באורך של יותר מעשרה מטרים. גם תניני הים מהווים חזרה לאחור ביחס לזוחלים היבשתיים, אך בשונה מנחשי הים, בעלי החיים הללו תמיד שבו ליבשה על-מנת להטיל את ביציהם.
זמן לא רב לאחר ששני מיני דינוזאורים נדדו אל המים בניסיון השימור העצמי חסר התוחלת, נדחפו שני טיפוסים אחרים אל האוויר בעקבות התחרות המרה של החיים על-פני האדמה. ואולם, הפְּטֶרוֹזָאוּרִים המעופפים הללו לא היו אבותיהם הקדמונים של הציפורים האמיתיות של העידנים הבאים. הם התפתחו מן הדינוזאורים המקפצים בעלי העצמות החלולות, וכנפיהם, אשר דמו לכנפי עטלף, הגיעו למוטה של שישה עד שבעה מטרים בקירוב. הזוחלים הקדומים המעופפים הללו הגיעו לממדים של כשלושה מטרים, והיו להם לסתות נפרדות, באופן דומה ביותר לנחשים המודרניים. למשך זמן מה, נדמה היה כי הזוחלים המעופפים הללו מהווים הצלחה, אך הם לא הצליחו להתפתח באופן שיאפשר להם לשרוד כמעופפים. הם מייצגים את הזנים אשר לא שרדו מבין אלו אשר קדמו לציפורים.
בתקופה זו התרבו הצבים, והם הופיעו לראשונה בצפון-אמריקה. אבותיהם הקדמונים הגיעו מאסיה דרך הגשר היבשתי הצפוני.
לפני מאה מיליון שנה התקרב עידן הזוחלים לסיומו. הדינוזאורים, על-אף המסה העצומה שלהם, היו יצורים כמעט חסרי-מוח, והם חסרו את האינטליגנציה הנדרשת על-מנת לספק לגופיהם העצומים כמות מזון מספקת. וכך אבדו זוחלים יבשתיים נרפים אלו במספרים הולכים וגדלים. מכאן ואילך תעקוב האבולוציה אחר נתיב גדילתם של המוחות ולא אחר הממדים הפיזיים; והתפתחות המוחות תאפיין כל אחת מן התקופות העוקבות באבולוציה של בעלי החיים ובהתקדמות הפלנטה.
תקופה זו, הכוללת את שיאם ואת תחילת דעיכתם של הזוחלים, נמשכה קרוב לעשרים-וחמישה מיליון שנה וידועה בשם תור היוּרָה.
שמה של תקופת הקרטיקון הכבירה נגזר משליטתן השופעת של החוֹרִירִיוֹת, יוצרות הגיר, בימים. תקופה זו מביאה את אורנטיה לקרבת סיום שליטתם הארוכה של הזוחלים, והיא חוזה בהופעתם ביבשה של הצמחים בעלי הפרחים ושל הציפורים. אלו הם גם הזמנים שבהם תמה נדידת היבשות מערבה ודרומה, נדידה אשר לוּותה בעיוותים כבירים של הקרום, שאליהם נלווּ באופן טבעי זרמי לבה בהיקף נרחב ופעילות געשית כבירה.
בסמוך לסיומה של התקופה הגיאולוגית הקודמת הייתה מרבית היבשה מצויה מעל לפני המים, אף כי לא היו בנמצא פסגות הרים. ואולם, ככל שנמשכה נדידת היבשות, נתקלה זו במכשול העצום הראשון, עמוק בקרקעית האוקיינוס השקט. מאבק זה של כוחות גיאולוגיים היווה את הגורם ליצירתן של כלל שרשראות ההרים הצפוניות והדרומיות הנרחבות, המשתרעות מאלסקה ומטה, דרך מקסיקו עד לכף הוֹרְן.
וכך הופכת תקופה זו לשלב המודרני של בניית ההרים בהיסטוריה הגיאולוגית. לפני תקופה זו היו אך פסגות הרים מועטות, בבחינת רמות יבשה מורמות ורחבות מאוד. כעת, שרשרת ההרים שלחופי האוקיינוס השקט התחילה להתרומם, אך היא הייתה ממוקמת כאלף קילומטרים ממערב למיקומו הנוכחי של החוף. ההרים של הסִיֶירַה החלו להיווצר, ושכבותיהם המכילות זהב הינן תוצר של זרמי הלבה של תקופה זו. בחלק המזרחי של צפון-אמריקה, הלחץ של האוקיינוס האטלנטי החל אף הוא לגרום להתרוממות היבשה.
לפני 100,000,000 שנה היו יבשת צפון-אמריקה וחלק מאירופה מצויות הרבה מעל לפני המים. התעוותות היבשות של אמריקה נמשכה, ותוצאתה הייתה המטאמורפוזה של הרי האנדים של דרום-אמריקה וההתרוממות ההדרגתית של המישורים המערביים של צפון-אמריקה. מרביתה של מקסיקו שקעה אל מתחת לפני הים, והאוקיינוס האטלנטי כרסם בחופה המזרחי של דרום-אמריקה, ולבסוף הגיע למיקומו הנוכחי של קו החוף. האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי נמצאו אז בסביבות המקום שבו הם מצויים כיום.
לפני 95,000,000 שנה החלו המסות היבשתיות של אמריקה ושל אירופה לשקוע שוב. הימים הדרומיים החלו בפלישתם לצפון-אמריקה ובהדרגה השתרעו צפונה והתחברו לאוקיינוס הארקטי; ובכך הם כוננו את השקיעה הכבירה השנייה של היבשת. כאשר הים נסוג לבסוף, הוא הותיר את היבשת בערך כפי שהיא כעת. לפני שהחלה השקיעה הכבירה הזו, נשטפו הרמות המזרחיות של האפלצ'ים כמעט לחלוטין עד לגובה פני המים. שכבות החֵימַר הצבעוניות הרבות, המשמשות כעת לייצור מוצרי חֵימַר, שוקעו על-גבי אזורי החוף של האוקיינוס האטלנטי במהלכו של העידן הזה; עוביין הממוצע של שכבות אלה עומד על כ-600 מטרים.
פעילות געשית כבירה התרחשה בדרום האלפים ולאורך הקו הנוכחי של שרשרת הרי החוף של קליפורניה. העיוותים הגדולים ביותר בקרום מזה מיליונים על-גבי מיליונים של שנים התרחשו במקסיקו. שינויים גדולים חלו גם באירופה, ברוסיה, ביפן ובחלק הדרומי של דרום-אמריקה. האקלים הפך מגוון יותר ויותר.
לפני 90,000,000 שנה הגיחו הצמחים בעלי הפרחים מן הימים המוקדמים הללו של תור הקרטיקון ובמהרה כיסו את היבשות. צמחים יבשתיים אלו הופיעו פתאום, יחד עם עצי תאנה, מגנוליות ועצי צבעוני. במהרה לאחר מכן התפשטו עצי תאנה, עצי פרי הלחם ועצי דקל ברחבי אירופה ובמישורים המערביים של צפון-אמריקה. לא הופיעו חיות יבשה חדשות.
לפני 85,000,000 נסגר מצר ברינג וחסם את מימיהם המתקררים של הימים הצפוניים. עד אז נבדלו החיים הימיים של מימי האוקיינוס האטלנטי-מפרץ הגולף במידה רבה מאלו של האוקיינוס השקט, בשל הבדלי הטמפרטורה בין שני גופי המים הללו, אשר הפכו כעת להיות אחידים.
מרבצי הגיר והחוואר ירוק-החול העניקו לתקופה זו את שמה. השיכובים של הזמנים הללו היו מגוונים, וכללו גיר, צפחה, אבן-חול וכמויות קטנות של אבן-גיר, כמו גם פחם נחות או לִיגְנִיט, ובאזורים רבים הם אף מכילים נפט. עוביין של השכבות הללו משתנה ונע מכ-60 מטרים במקומות מסוימים ועד לכ-3,000 מטרים במערב צפון-אמריקה ובאזורים רבים באירופה. לאורך גבולותיהם המזרחיים של הרי הרוקי, ניתן לצפות במרבצים הללו לרגלי הגבעות אשר התרוממו ונטו.
בכל רחבי העולם מצוי גיר בתוככי השכבות הללו, ושכבות אלה, העשויות למחצה מסלע, סופחות אל תוכן מים בבליטות הפונות כלפי מעלה ומובילות אותם מטה, על-מנת לספק מים לרבים מאזוריו הצחיחים של כדור הארץ בהווה.
לפני 80,000,000 שנה התחוללו הפרעות כבירות בקרום כדור הארץ. ההתקדמות בנדידת היבשות לכיוון מערב הלכה והתקרבה לכדי עצירה מוחלטת, והאנרגיה העצומה של המומנטום האיטי של החלק האחורי של המסה היבשתית קימטה כלפי מעלה את קו החוף של צפון ודרום אמריקה, וכתוצאה מכך אותחלו שינויים לאורך קווי החוף של האוקיינוס השקט באסיה. אורכה של מעטפת יבשה מוגבהת זו סביב האוקיינוס השקט, אשר מגיעה לשיאה בשרשראות ההרים הנוכחיות, עומד על יותר מארבעים-אלף קילומטרים. והתהפוכות אשר נלוו להולדתה היו בבחינת התהפוכות הכבירות ביותר בפני השטח אשר התרחשו למן הופעתם של החיים באורנטיה. זרמי הלבה, הן מעל לפני השטח והן מתחתיו, היו נרחבים ונפוצים.
לפני 75,000,000 הסתיימה נדידת היבשות. הושלמה יצירת שרשראות ההרים הארוכות של האוקיינוס השקט, מאלסקה ועד לכף הורן; ואולם, בעת ההיא היו קיימות אך ורק פסגות מועטות.
הדחף האחורי של נדידת היבשות אשר נעצרו, המשיך להרים את מישוריה המערביים של צפון אמריקה, בעוד שבמזרח הורמו הרי האפלצ'ים השחוקים של אזורי החוף האטלנטי הישר כלפי מעלה, עם מעט מאוד נטייה, או ללא נטייה כלל.
לפני 70,000,000 שנה התרחשו העיוותים בקרום אשר קשורים לשיא ההתרוממות של אזור הרי הרוקי. מקטע גדול של סלע נדחף קרוב לעשרה קילומטרים מעל לפני השטח של קולומביה הבריטית; כאן נדחפו הסלעים הקָמְבֶּרִיים החוצה מעל לשכבות הקְרֶטִיקוֹנִיוֹת. בשיפולים המזרחיים של הרי הרוקי, בסמוך לגבול הקנדי, התרחשה דחיפה-החוצה מרהיבה נוספת; כאן ניתן למצוא את הסלעים מתקופת קדם-החיים אשר נדחפו החוצה אל מעל למרבצים אשר הונחו אז בתקופת הקרטיקון.
היה זה עידן של פעילות געשית בכל רחבי העולם, פעילות אשר הניבה חרוטים געשיים קטנים ומבודדים רבים. הרי געש תת-ימיים התפרצו באזור ההימלאיה השקוע מתחת לפני המים. חלק גדול משאר שטחה של אסיה, לרבות סיביר, נמצא עדיין אף הוא מתחת למים.
לפני 65,000,000 שנה התרחשה אחת מזרימות הלבה הגדולות של כל הזמנים. ניתן למצוא את שכבות המרבצים של זרמי הלבה הללו, ושל זרימות אשר קדמו להם, בכל רחבי האמריקות, בצפון-אפריקה ובדרומה, באוסטרליה ובחלקים מאירופה.
חיות היבשה השתנו מעט, ואולם בשל ההגחה המוגברת של היבשה, ובמיוחד בצפון-אמריקה, הן התרבו במהירות. צפון-אמריקה הייתה שדה ההתפתחות הכביר של חיות היבשה בזמנים ההם, בהיות אירופה שקועה ברובה מתחת לפני המים.
האקלים עדיין היה חם ואחיד. אזורי הקוטב נהנו מאקלים הדומה לאקלים הנוכחי של מרכזה ודרומה של צפון-אמריקה.
בעולם הצומח התרחשה אבולוציה נרחבת. בקרב צמחי היבשה שלטו אלו בעלי הפרחים, ורבים מן העצים של ימינו-אנו הופיעו לראשונה, לרבות האשוּר, הלִבְנֶה, האלון, האגוז, השקמה, האֶדֶר, וכן הדקלים המודרניים. הפירות, העשבים והדגנים צמחו בשפע; והעצים והעשבים נושאי-הזרעים הללו היוו עבור עולם הצומח את מה שהיוו האבות הקדמונים של האדם עבור עולם החי – חשיבותם האבולוציונית נפלה אך מזו של הופעת האדם. לפתע, וללא כל הדרגתיות מקדימה, חלה מוטציה במשפחה הגדולה של הצמחים בעלי הפרחים. וצמחיה חדשה זו התפשטה במהרה בכל רחבי העולם.
לפני 60,000,000 שנה, אף כי הזוחלים היו מצויים בדעיכה, המשיכו הדינוזאורים למלוך ביבשה, כאשר את ההובלה נטלו כעת טיפוסי הדינוזאורים הטורפים הזריזים והפעילים יותר של המינים הקטנים, המקפצים בדומה לקנגורו. ואולם, זמן מה קודם לכן הופיעו טיפוסים חדשים של דינוזאורים צמחוניים, אשר התרבותם המהירה התרחשה בעקבות הופעתה של משפחת העשבים בעולם הצומח היבשתי. אחד מן הדינוזאורים אוכלי-העשב החדשים הללו היה הולך-על-ארבע אמיתי בעל שתי קרניים וחגורת כתפיים דמוית-גלימה. הופיע הצב היבשתי, כשישה מטרים רוחבו, והופיעו גם התנינים המודרניים והנחשים האמיתיים מן הטיפוס המודרני. גם בקרב הדגים ובקרב צורות חיים ימיים אחרות חלו שינויים גדולים.
קדם-הציפורים של העידנים הקודמים, אשר בוססו ושחו, לא הצליחו באוויר; כמו כן, אף הדינוזאורים המעופפים כשלו. היו אלו מינים שלהם חיים קצרי-מועד אשר נכחדו במהרה. כמו הדינוזאורים, אף הם נידונו להרס ולאבדון, הואיל ומוחותיהם הכילו כמות קטנה מדי של חומר ביחס לממדי גופם. ניסיון שני זה להפיק בעלי-חיים אשר יוכלו לנוע באטמוספירה, נכשל, בדומה לניסיון הכושל להפיק יונקים במהלך העידן הזה והעידן אשר קדם לו.
לפני 55,000,000 שנה מצעד האבולוציה צוין בהופעתה הפתאומית של הראשונה מבין הציפורים האמיתיות, יצור קטן דמוי-יונה אשר היה אביהן הקדמון של כל הציפורים. היה זה הטיפוס השלישי של יצור מעופף אשר הופיע בכדור הארץ, והוא הגיח היישר מקבוצת הזוחלים, ולא מן הדינוזאורים המעופפים בני זמנו, או מן הטיפוסים המוקדמים יותר של ציפורי היבשה בעלות השיניים. וכך הופך עידן זה להיות ידוע בשם תור הציפורים, כמו גם עידן דעיכת הזוחלים.
תור הקרטיקון הכביר התקרב אל סיומו, וסיום זה סימן את סופן של פלישות הים הכבירות אל היבשה. עובדה זו נכונה במיוחד באשר לאמריקה הצפונית, שבה אירעו בדיוק עשרים-וארבע הצפות גדולות. ועל-אף שלאחר מכן התרחשו אי-אילו הצפות מינוריות, אף לא אחת מאלה יכולה להשתוות לפלישות הנרחבות והממושכות של הים בעידן הזה ובעידנים הקודמים. המחזורים הללו, של שליטת היבשה והים לסירוגין, התרחשו במחזורים בני מיליון שנה. העלייה והירידה של רצפת האוקיינוס ושל גובה האדמה ביבשות מתרחשות בקצב בן עידן שלם. ואותן תזוזות קרום קצביות אף תמשכנה מזמן זה ואילך, ולאורך כל ההיסטוריה של כדור הארץ, אך בתדירות ובשיעור הולכים ופוחתים.
תקופה זו חוזה גם בסיום נדידת היבשות ובבנייתם של ההרים המודרניים של אורנטיה. ואולם, לחץ המסות היבשתיות, והמומנטום, ההולך נבלם, של תקופת נדידתן הממושכת, אינם מהווים את ההשפעות הבלעדיות על בניית הרים. הגורם העיקרי אשר קובע את מיקומה של שרשרת הרים הינו קיומו המקדים של אזור נמוך, או של עמק, אשר התמלא במשך העידנים הקודמים במרבצי סחף אדמה ובסחיפוֹת של הים, אשר הינם קלים יותר באופן יחסי. לעיתים מגיע עוביים של אזורי אדמה קלים יותר אלו לכ-4,500 עד כ-6,000 מטרים; ומשום כך, בשעה שהקרום נתון ללחץ מכל סיבה שהיא, האזורים הקלים יותר הללו הינם הראשונים להתקמט כלפי מעלה, להתקפל, להתרומם ולאפשר התאמה מפצה של הכוחות הנאבקים ושל הלחצים הפועלים בקרום כדור הארץ או מתחת לו. לעיתים מתרחשות דחיפות אלה של אדמה כלפי מעלה ללא קיפול. ואולם, עם התרוממותם של הרי הרוקי, התרחשו נטיות וקימוטים כבירים; ואלו לוו בדחיפוֹת כבירות של השכבות השונות כלפי מעלה, הן מעל פני הקרקע והן מתחת להן.
ההרים העתיקים ביותר בעולם ממוקמים באסיה, בגרינלנד, ובצפון-אירופה בקרב ההרים המשתייכים למערכות הישנות יותר הפונות בכיוון מזרח-מערב. ההרים בגילאי הביניים נכללים בקבוצה הסובבת את האוקיינוס השקט ובמערכת האירופאית השנייה שכיוונה מזרח-מערב, ואשר נולדה בסביבות אותו זמן. אורכה של התרוממות כבירה זו הינו מעל לחמישה-עשר אלף קילומטרים, והיא משתרעת מאירופה ועד לרמות היבשתיות הגבוהות של הודו המערבית. ההרים הצעירים ביותר מצויים במערכת של הרי הרוקי; שם, במשך עידנים, לאחר שהיבשה התרוממה היא כוסתה על-ידי הים, אף כי חלק משטחי האדמה הגבוהים יותר נותרו כאיים. לאחר היווצרות ההרים בגילאי הביניים, התרוממה רמה הררית אמיתית, אשר פוּסלה לאחר-מכן – בידי האמנות המשולבת של כוחות הטבע – בדמותם הרי הרוקי של ימינו.
האזור הנוכחי של הרי הרוקי של צפון-אמריקה איננו ההתרוממות המקורית של היבשה; אותה התרוממות נשחקה ונסחפה זה מכבר ואז התרוממה מחדש. שרשרת ההרים הקדמית הנוכחית הינה מה שנשאר מהשרשרת המקורית אשר התרוממה מחדש. הפסגות פּיְקְס ולוֹנְגְס הינן דוגמאות יוצאות-דופן לפעילות ההררית הזו, אשר נמשכה לאורך שני דורות של חיי הרים ואף יותר מכך. שתי הפסגות האלה זקפו את ראשן מעל לפני המים גם במשך כמה מן ההצפות הקודמות.
עידן זה היה פעיל ורב-מאורעות ביבשה ומתחת למים, הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה גיאולוגית. קיפודי הים התרבו בעוד שהאלמוגים וחבצלות הים הלכו והידלדלו. האמוניטים, אשר שלטו ברמה בעידן קודם, דעכו אף הם במהירות. על היבשה הוחלפו יערות השרכים באופן נרחב באורנים ובעצים מודרניים אחרים, לרבות עצי הסֶקוֹיָה האדירים. עם סיומה של תקופה זו, אף-על-פי שהיונקים בעלי השליות טרם התפתחו, הייתה הבמה הביולוגית מוכנה ומזומנה להופעתם, בעידן מאוחר יותר, של האבות הקדמונים של טיפוסי היונקים העתידיים.
וכך מגיע לסיומו עידן ממושך באבולוציה של העולם, אשר נמשך החל מראשית הופעתם של החיים על-פני היבשה ועד לזמנים האחרונים של האבות הקדמונים המידיים של המין האנושי ושל הענפים הסמוכים לו. תור זה, תור הקְרֶטִיקוֹן, נמשך חמישים מיליון שנה והוא מביא לסיומו את עידן חיי היבשה אשר קדם ליונקים, ואשר השתרע על-פני תקופה של מאה מיליון שנה הידועה כעידן המזוזואיקון.
[הוצג על-ידי נשא חיים מנבאדון אשר הוצב בשטניה ופועל כעת באורנטיה.]
עידן היונקים משתרע למן זמנם של ראשוני היונקים בעלי השליה ועד לסיום עידן הקרח, והוא נמשך מעט פחות מחמישים מיליון שנה.
במהלך תקופה זו של עידן הקֶנוֹזוֹאִיקוֹן הנוף העולמי משך את העין עד מאוד – גבעות משתפלות, עמקים נרחבים, נהרות רחבים ויערות כבירים. פעמיים במהלך פרק הזמן הזה תעלת פנמה עלתה וירדה, ואילו הגשר היבשתי של מצר ברינג עשה זאת שלוש פעמים. טיפוסי בעלי החיים היו גם רבים וגם מגוונים. העצים המו ציפורים, והעולם כולו היה גן-עדן של בעלי-חיים; זאת על-אף המאבק הבלתי-פוסק של מיני בעלי החיים המתפתחים להשיג עליונות.
המרבצים אשר הצטברו בחמש התקופות של העידן הזה, בן חמישים מיליון השנים, מכילים את רישומי המאובנים של שושלות היונקים הרציפות, והם מובילים ממש עד לזמני הופעתו בפועל של האדם עצמו.
באופן כללי, לפני 50,000,000 שנה היו אזורי היבשה של העולם מצויים מעל לפני המים, או אך מעט מתחת להם. התצורות וההשקעות של התקופה הזו מצויות הן ביבשה והן בים, אך עיקרן מצוי ביבשה. במשך זמן ניכר עלתה היבשה בהדרגה, אך בה בעת היא נשטפה מטה אל עבר הרמות הנמוכות ואל עבר הימים.
מוקדם במהלך תקופה זו הופיעו לפתע בצפון-אמריקה יונקים מטיפוס שִׁלְיָתִי, והם היוו את ההתפתחות האבולוציונית החשובה ביותר עד אותו זמן. בעבר התקיימו סדרים קודמים של יונקים חסרי-שליה, ואולם טיפוס זה הופיע היישר ובאופן פתאומי מן האב הקדמון הזוחל הקדום אשר צאצאיו שרדו את כל תקופת דעיכתם של הדינוזאורים. אבי היונקים השלייתיים היה טיפוס של דינוזאור קטן, פעיל ביותר, טורף ומקפץ.
האינסטינקטים הבסיסיים של היונקים החלו להופיע בטיפוסי היונקים הפרימיטיביים הללו. היונקים מחזיקים ביתרון הישרדותי אדיר ביחס לכל צורות בעלי החיים האחרות, משום שהם יכולים:
1. להוליד צאצאים מפותחים ובשלים באופן יחסי.
2. להזין את צאצאיהם, לטפחם ולהגן עליהם, תוך כדי הפגנת חיבה.
3. להפעיל את יכולות המוח העליונות שלהם לצרכי הִתְרבוּת-עצמית.
4. לנצל את זריזותם המוגדלת על-מנת לחמוק מאויבים.
5. להפעיל אינטליגנציה עליונה על-מנת להתאים את עצמם לסביבה ולהסתגל אליה.
לפני 45,000,000 שנה היו שדרות היבשות מוגבהות, במקביל לשקיעה כללית של קווי החוף. חיי היונקים התפתחו במהירות. זוחל קטן, יונק מטיל ביצים, שגשג; ואבותיהם הקדמונים של הקנגורו – אשר הופיע מאוחר יותר – נדדו ברחבי אוסטרליה. במהרה היו גם סוסים קטנים, קרנפים זריזי-רגליים, טַפִּירים בעלי-חדק, חזירים פרימיטיביים, סנאים, לֶמוּרים, אוֹפּוֹסוּמִים ומספר שבטים של בעלי-חיים דמויי-קוף. הם היו כולם קטנים, פרימיטיביים ומותאמים ביותר למגורים ביערות של אזורי ההר. התפתחה ציפור יבשה גדולה דמוית-יען, אשר גובהה הגיע לכשלושה מטרים וממדי הביצה שהטילה לכעשרים-ושלושה על כשלושים-ושלושה סנטימטרים. אלו היו אבותיהן הקדמונים של ציפורי ההיסע הענקיות אשר הגיעו מאוחר יותר והיו בעלות אינטליגנציה גבוהה ביותר, וכמו-כן, נשאו בזמן מן הזמנים בני-אדם בדרך האוויר.
היונקים של עידן הקנוזואיקון המוקדם חיו ביבשה, מתחת למים, באוויר ובין צמרות העצים. היו להם בין זוג אחד לאחד-עשר זוגות של בלוטות יניקה, וכולם היו מכוסים בכמות נכבדה של פרווה. בדומה לסדרים אשר הופיעו לאחר מכן, הם פיתחו שתי קבוצות עוקבות של שיניים והיו להם מוחות גדולים ביחס לממדי גופם. ואולם, לא נכלל בקרבם אף-אחד מן המינים המודרניים.
לפני 40,000,000 שנה החלו אזורי היבשה של חצי הכדור הצפוני להתרומם, ובעקבות כך חלו שיקועי יבשה חדשים ונרחבים והתרחשו פעילויות יבשתיות אחרות, לרבות זרמי לבה, התקמטויות, יצירת אגמים וסחיפה.
במהלך החלק המאוחר של עידן זה הייתה מרביתה של אירופה שקועה מתחת לפני המים. לאחר התרוממות קלה של היבשת היא הייתה מכוסה באגמים ובמפרצים. האוקיינוס הארקטי נע דרומה דרך השקע של אוּרָל והתחבר אל הים התיכון, אשר התרחב אז כלפי צפון; והרמות של האָלְפִּים, הקָרְפָּטִים, האָפֶּנִינִים והפִּירֶנֵאִים היו מצויות גבוה מעל לפני המים, כאיים בים. תעלת פנמה הייתה מורמת; האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט היו מופרדים. צפון-אמריקה הייתה מחוברת לאסיה דרך הגשר היבשתי של מצר ברינג ולאירופה דרך גרינלנד ואיסלנד. מעגל היבשה של כדור הארץ בקווי הרוחב הצפוניים נקטע רק על-ידי מצרי אורל, אשר חיברו את הימים של הקוטב עם הים התיכון המורחב.
במים של אירופה שוקעה כמות רבה של אבן-גיר אשר מקורה בחוֹרִירִיוֹת. כיום, אותו סלע מורם לגובה של כ-3,000 מטרים בהרי אלפּים, לגובה של כ-4,800 מטרים בהימלאיה ולגובה של כ-6,000 מטרים בטיבט. ניתן למצוא את משקעי הגיר של תקופה זו לאורך חופיהן של אפריקה ושל אוסטרליה, בחוף המערבי של דרום-אמריקה ובסביבות איי הודו המערבית.
במהלך כל התקופה הזו, המכונה אֶאוֹקֶן, נמשכה ברציפות, או כמעט ללא הפרעה, התפתחותם של היונקים ושל צורות חיים קרובות אחרות. צפון-אמריקה הייתה אז מחוברת יבשתית לכל היבשות האחרות, למעט אוסטרליה; והעולם התמלא בהדרגה ביונקים פרימיטיביים מסוגים שונים.
תקופה זו התאפיינה בַּהתפתחות המהירה והנוספת של היונקים בעלי-השליה; בזמנים הללו התפתחו הצורות המתקדמות יותר של חיי היונקים.
אף-על-פי שהיונקים המוקדמים בעלי-השליה הגיחו מאבות קדמונים טורפים, התפתחו במהרה ענפים אוכלי-צמחים, ובסמוך לאלו הגיחו גם משפחות של יונקים אוכלי-כל. הצמחים בעלי הפרחים היו מזונם העיקרי של היונקים ההולכים ומתרבים במהירות, כאשר הצמחייה המודרנית – הכוללת את מרבית הצמחים והעצים בני זמננו – הופיעה זה מכבר בתקופות מוקדמות יותר.
לפני 35,000,000 שנה הסתמנה תחילת תקופת השליטה הכלל-עולמית של היונקים בעלי-השליה. הגשר היבשתי הדרומי היה נרחב, והוא חיבר מחדש את היבשת העצומה של אנטרקטיקה דאז לדרום-אמריקה, לדרום-אפריקה ולאוסטרליה. למרות הצטברות מאסיבית של יבשה בקווי הרוחב הגבוהים, נותר האקלים של העולם מתון יחסית; זאת בשל הגידול העצום של הימים הטרופיים, וגם בשל העובדה שהיבשה לא התרוממה מספיק על-מנת שייווצרו קרחונים. זרימות לבה נרחבות אירעו בגרינלנד ובאיסלנד, כאשר כמות מסוימת של פחם שוקעה בין השכבות האלה.
שינויים מובחנים התרחשו בממלכת החי של הפלנטה. החיים הימיים עברו התאמות כבירות; רוב סדרי החיים הימיים בני זמננו כבר היו קיימים אז, והחוריריות המשיכו למלא תפקיד חשוב. חיי החרקים היו דומים מאוד לאלו של העידן הקודם. מרבצי קולורדו של מאובני פְלוֹרִיסַנְט משתייכים לשנים המאוחרות של זמנים רחוקים אלו. רוב משפחות החרקים החיות מתוארכות לתקופה זו, ואולם, רבים מאלו שחיו אז הינם כיום בבחינת יצורים אשר נכחדו, אף כי מאובניהם נותרו.
על היבשה היה זה בעיקר תור התחדשותם והתפשטותם של היונקים. בטרם תקופה זו הסתיימה, נכחדו יותר ממאה מן המינים אשר השתייכו ליונקים המוקדמים והפרימיטיביים יותר. ואפילו היונקים הגדולים בעלי המוח הקטן נעלמו במהרה מעל פני האדמה. ככל שהדבר נוגע להתקדמות בהישרדות של בעלי החיים, תפשו המוח והזריזות את מקומם של השריון ושל הגודל. ואט-אט, עם דעיכתה של משפחת הדינוזאורים, תפשו היונקים את השליטה בכדור הארץ, תוך שהם מחסלים במהרה ולחלוטין את שארית אבותיהם הקדמונים הזוחלים.
במקביל להיעלמות הדינוזאורים, התרחשו שינויים גדולים אחרים בענפים השונים של משפחת הלטאות. השורדים מקרב משפחות הזוחלים המוקדמות הינם הצבים, הנחשים, והתנינים, יחד עם הצפרדע הנכבד, הקבוצה היחידה המייצגת את האבות הקדמונים המוקדמים של האדם.
המקור של מספר קבוצות יונקים היה בעל-חיים ייחודי אשר נכחד זה מכבר. יצור טורף זה היה מעין הכלאה בין חתול וכלב-ים; הוא היה מסוגל לחיות ביבשה או במים, והיה מאוד אינטליגנטי ופעיל. באירופה התפתח אביה הקדמון של משפחת הכלבים, ובמהרה התפתחו מינים רבים של כלבים קטנים. בסביבות אותו הזמן הופיעו המכרסמים – הכוללים את הבונים, הסנאים, סנאי הכיס, העכברים והארנבות – אשר הפכו לצורת חיים ראויה לציון. רק שינויים מועטים חלו במשפחה זו מאז. המשקעים המאוחרים יותר של תקופה זו מכילים את שאריות המאובנים של כלבים, חתולים, דביבונים וסמורים בצורותיהן הקדמוניות.
לפני 30,000,000 שנה החלו להופיע טיפוסי היונקים המודרניים. עד אז חיו היונקים על-פי-רוב בהרים, בהיותם יונקים מן הסוג ההררי; לפתע החלה התפתחותם של יונקים מן הסוג המישורי, או בעלי הפרסות; היו אלו מלחכי-העשב, בשונה מאוכלי הבשר בעלי הטלפיים. מלחכי העשב הופיעו מאב קדמון בלתי-מובחן בעל חמש בהונות וארבעים-וארבע שיניים אשר אבד לפני תום העידן. במשך כל התקופה הזו, התפתחות הבהונות לא התקדמה אל מעבר לשלב של שלוש הבהונות.
הסוס, דוגמא יוצאת-דופן של האבולוציה, חי בזמנים הללו הן בצפון-אמריקה והן באירופה, אף כי התפתחותו לא נשלמה לחלוטין עד לעידן הקרח העוקב. אף כי משפחת הקרנפים הופיעה בסיומה של תקופה זו, התפשטותה הנרחבת התרחשה רק לאחר מכן. התפתח גם יצור קטן דמוי-חזיר אשר הפך לאב הקדמון של המינים הרבים של החזירים, הפֶּקָארִים וההיפופוטמים. מקורם של הגמלים ושל הלאמות הינו בצפון-אמריקה, ובסביבות אמצעה של תקופה זו הם שטפו בהמוניהם את המישורים המערביים. מאוחר יותר היגרו הלאמות לדרום-אמריקה ואילו הגמלים היגרו לאירופה; ובמהרה נכחדו אלו וגם אלו בצפון-אמריקה, אף כי כמה גמלים שרדו שם עד לעידן הקרח.
בסביבות הזמן הזה התרחש במערב צפון-אמריקה דבר-מה ראוי לציון: אבותיהם המוקדמים של הלֶמוּרים הקדמונים הופיעו לראשונה. אף כי לא ניתן להחשיב משפחה זו כלֶמוּרים ממש, בואם סימן את כינון הציר אשר ממנו הגיחו לאחר מכן הלמורים האמיתיים.
בדומה לנחשי היבשה של העידן הקודם, אשר העבירו את עצמם אל הימים, כעת נטש את היבשה שבט שלם של יונקים בעלי-שליה ועבר לשכון באוקיינוסים. ומני אז הם נותרו בים כאשר הם מניבים את הלווייתנים, הדולפינים, הפוֹקֶנוֹת, כלבי הים ואריות הים המודרניים.
חיי הציפורים של הפלנטה המשיכו להתפתח עם שינויים אבולוציוניים חשובים מועטים בלבד. מרבית הציפורים המודרניות כבר היו קיימות, לרבות השחפים, האנפות, הפלמינגו, האיות, הבזים, הנשרים, הינשופים, השׂלווים והיענים.
עם סיומה של תקופת האוֹלִיגוֹקֶן, אשר נמשכה עשרה מיליון שנים, התפתחו מאוד עולם הצומח, החיים הימיים וחיות היבשה; וכל אלו התפתחו מאוד והיו נוכחים על-פני כדור הארץ בדומה מאוד לימינו אנו. בהמשך התרחשה התייחדות ניכרת, אך הצורות הקדמוניות של רוב הדברים החיים כבר חיו אז.
התרוממות היבשה והפרדת הימים שינו לאיטן את מזג האוויר העולמי אשר הלך והתקרר בהדרגה, אך עדיין נותר מתון. עצי סקוויה ומַגְנוֹלְיָה צמחו בגרינלנד, ואולם הצמחים הסוּבּ-טְרוֹפִּיים החלו בנדידתם דרומה. עד לסיומה של תקופה זו נעלמו כמעט לחלוטין צמחי האקלים החם הללו מקווי הרוחב הצפוניים, ואת מקומם תפשו צמחים חסונים יותר והעצים הנשירים.
חל גידול כביר במגוון העשבים, ושיניהם של רבים מן היונקים השתנו בהדרגה עד שהתאימו לאלה של הטיפוסים המלחכים של בני ימינו.
לפני 25,000,000 שנה התרחשה שקיעה קלה של האדמה אל מתחת למים; זאת לאחר תקופה ארוכה של התרוממות היבשה. הרי הרוקי נותרו מורמים מאוד וכך נמשך השיקוע של חומר הסחף ברחבי האזורים הנמוכים אל עבר המזרח. הרי הסיירה היו מוגבהים-מחדש באופן ניכר; ולמעשה, מני אז הם ממשיכים ועולים. השבר האנכי הכביר באזור קליפורניה, אשר אורכו כשישה-וחצי קילומטרים, מתוארך לזמן הזה.
העידן שהתרחש לפני 20,000,000 שנה אכן היה עידן הזהב של היונקים. הגשר היבשתי של מצר ברינג היה מורם וקבוצות רבות של בעלי-חיים נדדו מאסיה לצפון-אמריקה, לרבות המַסְטוֹדוֹן בעל ארבע-החטים, קרנפים קצרי-רגליים ומינים רבים ממשפחת החתולים.
הופיעו ראשוני הצבאים, ובמהרה שטפו את צפון-אמריקה מעלי הגרה – צבאים, שוורים, גמלים, ביזונים ומספר מינים של קרנפים – ואולם חזירי הענק, אשר התנשאו לגובה של כשני מטרים, נכחדו.
לפילי הענק של תקופה זו, ושל התקופות הבאות לאחריה, היו מוחות גדולים כמו גם גופים גדולים; ובמהרה הם שטפו את העולם כולו, למעט אוסטרליה. לשם שינוי, הפעם העולם נשלט על-ידי בעל חיים ענק בעל מוח גדול במידה מספקת על-מנת לאפשר לו להמשיך ולהתקיים. בהינתן הצורך להתמודד עם החיים האינטליגנטיים ביותר של העידנים הללו, אף בעל-חיים בגודלו של הפיל לא היה מסוגל לשרוד אלמלא היה מצויד במוח גדול באיכות נעלה. בכל הנוגע לְאינטליגנציה ולכושר הסתגלות, רק הסוס מתקרב אל הפיל ורק האדם מתעלה מעל הסוס. ואף-על-פי-כן, מתוך חמישים המינים של הפיל אשר היו קיימים בתחילת תקופה זו, אך ורק שניים שרדו.
לפני 15,000,000 שנה היו אזורי ההר של אירו-אסיה מצויים במהלך של התרוממות, וברחבי האזורים הללו התרחשה פעילות געשית מסוימת; ואולם, דבר לא השתווה לזרמי הלבה של חצי הכדור המערבי. תנאים בלתי-יציבים אלו שררו בכל רחבי העולם.
מיצר גיברלטר נסגר, וספרד חוברה לאפריקה דרך הגשר היבשתי הישן; ואולם, הים התיכון זרם לאוקיינוס האטלנטי דרך תעלה צרה אשר חצתה את צרפת, כאשר פסגות הרים ורמות מופיעות כאיים מעל לים עתיק זה. מאוחר יותר החלו הימים האירופיים הללו לסגת. ומאוחר יותר מזה, התחבר הים התיכון לאוקיינוס ההודי; זאת בעוד שבסיומה של התקופה הזו התרומם אזור סואץ עד אשר הים התיכון הפך לזמן מה לים פנים-יבשתי מלוח.
הגשר היבשתי של איסלנד שקע אל מתחת לפני המים, והמים הארקטיים התמזגו עם אלו האוקיינוס האטלנטי. החוף האטלנטי של צפון-אמריקה התקרר במהירות, ואולם חוף האוקיינוס השקט נותר חם יותר מאשר הוא בהווה. זרמי האוקיינוס הגדולים פעלו והשפיעו על האקלים, ממש כפי שהם עושים כיום.
חיי היונקים המשיכו להתפתח. במישוריה המערביים של צפון-אמריקה הצטרפו עדרי ענק של סוסים אל הגמלים; אכן היה זה עידן הסוסים, כמו גם עידן הפילים. מוחו של הסוס קרוב באיכויות של עולם החי למוחו של הפיל, ואולם בהיבט אחד הוא בהחלט נחות ממנו; זאת משום שהסוס מעולם לא התגבר לחלוטין על הנטייה החזקה הטבועה בו להימלט בשעה שמופיע פחד. הסוס חסֶר את השליטה הרגשית שבה ניחן הפיל, בעוד שהפיל מוגבל ביותר בשל גודלו וחוסר זריזותו. במהלך תקופה זו התפתח בעל-חיים אשר במידת מה היה דומה הן לפיל והן לסוס, אך בעל-חיים זה הושמד במהרה בידי משפחת החתולים אשר התרבתה במהירות.
עם כניסתה של אורנטיה למה שנקרא "עידן ללא סוסים", שומה עליכם לעצור ולהרהר במשמעות שהייתה לבעל-החיים הזה עבור אבותיכם. בתחילה השתמש האדם בסוס לצרכי מאכל, לאחר מכן לצרכי תחבורה, ובהמשך לצרכי חקלאות ומלחמה. זמן רב שירת הסוס את המין האנושי ומילא תפקיד חשוב בהתפתחות הציוויליזציה האנושית.
ההתפתחויות הביולוגיות של תקופה זו תרמו רבות להכנת הזירה להופעתו העתידית של האדם. הטיפוסים האמיתיים של הקוף ושל הגורילה הפרימיטיביים התפתחו במרכז אסיה; ולאלו כמו אלו אב קדמון משותף, אשר נכחד זה מכבר. ואולם, אף לא אחד מן המינים הללו קשור לשרשרת היצורים החיים אשר עתידים להפוך, לעתיד לבוא, לאבותיהם הקדמונים של הגזע האנושי.
משפחת הכלבים יוצגה על-ידי מספר קבוצות, וביניהן ראוי לציין את הזאבים ואת השועלים; שבט החתולים יוצג על-ידי הפנתרים ונמרי שן-החרב הסיביריים הגדולים, כשהאחרונים התפתחו לראשונה בצפון-אמריקה. משפחות הכלבים והחתולים המודרניות התרבו בכל רחבי העולם. סַמּוּרים, נמיות ודביבונים שגשגו והתפתחו באזורי קווי הרוחב הצפוניים.
הציפורים המשיכו להתפתח, אף כי אירעו שינויים מובחנים מועטים בלבד. הזוחלים היו דומים לטיפוסים המודרניים – נחשים, תנינים וצבים.
וכך מגיעה לסיומה תקופה רבת-אירועים ומעניינת עד מאוד של ההיסטוריה העולמית. עידן זה של הפיל ושל הסוס ידוע בכינוי עידן המִיוֹקֶן.
זוהי התקופה של התרוממות היבשה של קדם-עידן הקרח בצפון-אמריקה, באירופה ובאסיה. הטופוגרפיה של היבשה השתנתה באופן ניכר; שרשראות הרים נולדו, נהרות שינו את נתיבותיהם והרי געש מבודדים התפרצו בכל רחבי העולם.
לפני 10,000,000 שנה החל עידן של שיקועי אדמה נרחבים באזורים הנמוכים של היבשות, ואולם רוב המשקעים הללו הוסרו לאחר-מכן. בזמן זה רוב יבשת אירופה הייתה מצויה עדיין מתחת למים, לרבות חלקים מאנגליה, מבלגיה ומצרפת; והים התיכון כיסה חלק גדול מצפון-אפריקה. בצפון-אמריקה התרחשו שיקועים נרחבים בבסיסי ההרים, באגמים ובאגני היבשה הגדולים. עוביים הממוצע של השיקועים הללו עומד על כשישים מטרים בלבד; הם פחות או יותר צבעוניים והמאובנים נדירים בהם. במערבה של צפון-אמריקה התקיימו שני אגמים גדולים של מים מתוקים. הרי הסיירה היו מצויים במהלך התרוממות; ההרים שָאסְטַה, הוּד ורֵיְנִייֵר החלו את נתיבותיהם כהרים. ואולם, צפון-אמריקה לא החלה את זחילתה אל עבר השקע האטלנטי, אלא רק בעידן הקרח הבא.
למשך פרק זמן קצר, שוב הייתה כלל היבשה של העולם מחוברת, למעט אוסטרליה, והחלה הנדידה הכלל-עולמית הגדולה האחרונה של בעלי החיים. צפון-אמריקה הייתה מחוברת הן לדרום-אמריקה והן לאסיה, והתקיימה תחלופה חופשית של בעלי-חיים. עַצְלָנים אסייתים, אָרְמַדִילוֹ, אַנְטִילוֹפּוֹת ודובים נכנסו לצפון-אמריקה, בעוד שהגמלים הצפון אמריקניים נדדו לסין. הקרנפים היגרו לכל רחבי העולם, למעט אוסטרליה ודרום-אמריקה, ואולם, עם סיום תקופה זו הם נכחדו בחצי הכדור המערבי.
ככלל, החיים של התקופה הקודמת המשיכו להתפתח ולהתפשט. משפחת החתולים שלטה בעולם החי, והתפתחות החיים בים כמעט ועצרה מלכת. לרבים מן הסוסים היו עדיין שלוש בהונות, אך הטיפוסים המודרניים כבר החלו להגיע; לאמות וגמלים דמויי-ג'ירפה התערבבו במישורי המרעה עם הסוסים. באפריקה הופיעו הג'ירפות, ולהן צוואר ארוך ממש כפי שהוא היום. בדרום-אמריקה התפתחו עצלנים, ארמדילו, דובי-נמלים וטיפוס הקוף הפרימיטיבי של דרום-אמריקה. בטרם נפרדו היבשות בסופו של דבר, המָסְטוֹדוֹנִים, אותם בעלי-חיים מאסיביים, נדדו לכל מקום, למעט אוסטרליה.
לפני 5,000,000 שנה התפתח הסוס בצורתו הידועה כיום ונדד מצפון-אמריקה לכל רחבי העולם. ואולם, הסוס נכחד מן היבשת המקורית שלו הרבה לפני הגעתו של האדם האדום ליבשת זו.
האקלים הלך והתקרר בהדרגה; צמחי היבשה נעו לאיטם דרומה. בתחילה הייתה זו התגברות הקור בצפון שעצרה את נדידתם של בעלי החיים מעל המֵצַרים הצפוניים; לאחר-מכן שקעו גשרי היבשה הצפון-אמריקניים הללו. ובמהרה לאחר-מכן שקעה סופית גם היבשה המקשרת את אפריקה ואת דרום-אמריקה, וחצי הכדור המערבי היה מבודד ממש כפי שהוא היום. מכאן ואילך החלו להתפתח בחצאי הכדור המערבי והמזרחי צורות חיים שונות.
וכך מגיעה לסיומה תקופה זו, אשר נמשכה קרוב לעשרה מיליון שנים, ואביו הקדמון של האדם טרם הופיע. זמן זה מכונה על-פי-רוב בשם תקופת הפְּלִיוֹקֶן.
עם סיומה של התקופה הקודמת היו אדמות צפון-מזרח צפון-אמריקה וצפון-אירופה מורמות עד למאוד לאורך אזורים נרחבים, כאשר בצפון-אמריקה אזורים עצומים התרוממו עד לגובה של כ-9,000 מטרים ויותר. אקלימים מתונים שררו קודם לכן בכל האזורים הצפוניים הללו; המים הארקטיים היו חשופים כולם להתאדות, והם המשיכו להיות חופשיים מקרח כמעט עד לסיומה של תקופת הקרח.
בד בבד עם התרוממויות יבשה אלה, חלו שינויים בזרמי האוקיינוסים, והרוחות העונתיות שינו את כיווניהן. תנאים אלו גרמו לבסוף למשקעים כמעט רציפים של לחות; זאת בשל תנועת האטמוספירה הרוויה עד מאוד מעל הרמות הצפוניות. שלג החל לרדת באזורים הגבוהים – ולפיכך הקרים – הללו, והוא המשיך לרדת עד אשר עומקו הגיע לכ-6,000 מטרים. האזורים שבהם שכבת השלג הייתה העמוקה ביותר, בשילוב עם גורם הגובה, קבעו את הנקודות המרכזיות של הזרמים המאוחרים יותר של הלחץ הקרחוני. ועידן הקרח נמשך כל עוד המשקעים המרובים הללו המשיכו לכסות את הרמות הצפוניות האלה בשמיכת שלג עצומה זו, אשר הפכה עד מהרה לקרח מוצק אך זוחל.
כל סדיני הקרח הכבירים של תקופה זו היו ממוקמים ברמות המוגבהות ולא באזורים הרריים, מקום הִמצאם כיום. מחצית מן הקרח אשר בקרחונים הייתה בצפון-אמריקה, רבע ממנה באירו-אסיה, ואילו רבע נוסף בשאר העולם ובעיקר באנטרקטיקה. הקרח השפיע רק מעט על אפריקה, אך אוסטרליה הייתה מכוסה כמעט כולה בשמיכת הקרח של אנטרקטיקה.
האזורים הצפוניים של העולם הזה חוו שש פלישות קרח מובחנות ונפרדות; זאת על-אף שעשרות התקדמויות ונסיגות התלוו לפעילותה של כל יריעת קרח יחידנית. הקרח בצפון-אמריקה התרכז בשני מרכזים, ובהמשך בשלושה. גרינלנד הייתה מכוסה, ואילו איסלנד נקברה לחלוטין מתחת לזרם הקרח. באירופה כיסה הקרח בזמנים שונים את האיים הבריטיים, למעט חופיה הדרומיים של אנגליה, והוא התפשט למערב אירופה כלפי מטה לצרפת.
לפני 2,000,000 שנה החל הקרחון הצפון-אמריקני הראשון בהתקדמותו דרומה. עידן הקרח היה אז בתהליך היווצרות, וקרחון זה בילה כמעט מיליון שנה בהתקדמותו ממרכזֵי הלחץ הצפוניים ובחזרתו אליהם. יריעת הקרח המרכזית השתרעה דרומה הרחק עד לקנזס; מרכזֵי הקרח המזרחיים והמערביים לא היו אז כה נרחבים.
לפני 1,500,000 שנה היה הקרחון הגדול הראשון בתהליך נסיגה צפונה. בה בעת, ירדו כמויות עצומות של שלג על גרינלנד ובצפון-מזרח אמריקה הצפונית; ולא חלף זמן רב בטרם החלה מסת הקרח המזרחית הזו לנוע דרומה. הייתה זו פלישת הקרח השנייה.
שתי פלישות הקרח הראשונות האלה לא היו נרחבות באירו-אסיה. במהלך התקופות המוקדמות יותר האלה של עידן הקרח שטפו את אמריקה הצפונית מסטודונים, ממוטות מכוסות-צמר, סוסים, גמלים, צבאים, כבשי מוּשְׁק, ביזונים, עצלני יבשה, בוֹנֵי ענק, נמרים בעלי שן-מסור, עצלנים גדולים כפִילִים, וקבוצות רבות ממשפחות החתולים והכלבים. ואולם, החל מן הזמן הזה ואילך, מספריהם הלכו ופחתו במהירות בשל הקור המתגבר של תקופת הקרחונים. לקראת סופו של עידן הקרח, נכחדו בצפון-אמריקה רוב מיני בעלי החיים הללו.
הרחק מן הקרח המשיכו החיים היבשתיים והימיים של העולם בשינויים קטנים בלבד. בין פלישות הקרח היה האקלים מתון בערך כפי שהוא כיום, ואולי אף מעט חם יותר. אחרי ככלות הכול, הקרחונים היוו תופעה מקומית, אף-על-פי שהם התפשטו וכיסו אזורים עצומים. האקלים בחופים היה שונה באופן משמעותי בין התקופות שבהן לא היה קרח לבין התקופות שבהן גלשו קרחוני ענק מחופיה של מֶיְיִן אל האוקיינוס האטלנטי, החליקו דרך פּוּגֶט סָאוּנד אל האוקיינוס השקט, ורעמו בדרכם מטה מן הפיורדים של נורבגיה אל עבר הים הצפוני.
המאורע הכביר של תקופת הקרחונים הזאת היה התפתחותו של האדם הפרימיטיבי. מעט מזרחה מהודו, בשטח המצוי כעת מתחת לפני המים – ובקרב צאצאיהם של טיפוסי הלֶמוּרִים הצפון-אמריקניים העתיקים יותר אשר היגרו לאסיה – הופיעו פתאום היונקים של שחר היות האדם. בעלי החיים הקטנים הללו הלכו לרוב על רגליהם האחוריות, והיו להם מוחות גדולים ביחס לממדי גופם ובהשוואה לבעלי-חיים אחרים. במהלך הדור השבעים של סדר חיים זה, התבּחנה לפתע קבוצה חדשה וגבוהה יותר של בעלי-חיים. יונקי-ביניים חדשים אלו – אשר גודלם וגובהם היו כפולים כמעט מאלו של אבותיהם ואשר ניחנו ביכולת מוחית מוגברת בהתאם – אך החלו לבסס את עצמם כהלכה, כאשר הפְּרִימָטִים, המוטציה החיונית השלישית, הופיעו פתאום. (בדיוק בזמן הזה, התפתחות נסיגתית בקרב זני יונקי-הביניים העניקה קיום לאבותיהם הקדמונים של האַנְתְרוֹפּוֹאִידִים; ומאז ועד היום המשיך הענף האנושי קדימה בהתפתחות מתמדת, בעוד שהשבטים האנתרופואידים נותרו על מקומם, או למעשה נסוגו לאחור.)
לפני 1,000,000 שנה נרשמה אורנטיה כעולם מיושב. מוטציה שהתרחשה בקרב הזנים המתקדמים של הפרימטים הפיקה פתאום שני בני-אדם פרימיטיביים, ואלו היו למעשה אבותיו הקדמונים של המין האנושי.
מאורע זה התרחש בסביבות תחילת ההתקדמות השלישית של הקרחונים; וכך, ניתן לראות כי אבותיכם הקדומים המוקדמים נולדו וגדלו בסביבה ממריצה, מרעננת וקשה. והשורדים היחידים של האַבּוֹרִיגִ'ינִים הללו של אורנטיה, האֶסְקִימוֹסִים, מעדיפים אפילו כעת לשכון באקלימי הצפון הקרים.
עד סמוך לסיומו של עידן הקרח לא הייתה נוכחות בני-אדם בחצי הכדור המערבי. ואולם, במהלך התקופות שבין עידני הקרח, הם נעו מערבה אל סביבות הים התיכון ובמהרה שטפו את יבשת אירופה. במערות של מערב אירופה ניתן למצוא עצמות-אדם מעורבבות עם שיירים של בעלי-חיים ארקטיים וטרופיים, עובדה המעידה על כך שהאדם חי באזורים הללו במהלך כל העידנים המאוחרים של התקדמות ונסיגות הקרחונים.
במהלך תקופת הקרחונים פעילויות אחרות נמצאו בעיצומן, ואולם, פעולת הקרח מאפילה על כל התופעות האחרות בקווי הרוחב הצפוניים. אף תופעה ארצית אחרת אינה מותירה עדות אופיינית שכזו על הטופוגרפיה. לא ניתן למצוא את הסלעים המובחנים ואת הביקועים על-פני השטח, כדוגמת בוֹרוֹת, אגמים, אבנים מותקות וקמח סלעים בהקשר של שום תופעת טבע אחרת. הקרח אף אחראי לאותן תפיחות עדינות, לאותן תנועות גליות בפני הקרקע, הידועות בשם דְרוּמְלִין. כמו כן, עם התקדמותו מסיט הקרחון נהרות ומשנה את כלל פני השטח של הארץ. רק הקרחונים לבדם מותירים מאחוריהם את אותן סחיפות חושפניות – את מוֹרֶנוֹת הקרקע, המורנות הצידיות ומורנות הקצה. סחיפות אלה, ובמיוחד מורנות הקרקע, משתרעות בצפון-אמריקה צפונה ומערבה מן החוף המזרחי, והן מצויות גם באירופה ובסיביר.
לפני 750,000 שנה יריעת הקרח הרביעית, אשר היוותה איחוד של שדות הקרח המרכזי והמזרחי של צפון-אמריקה, הייתה זה מכבר בדרכה דרומה; בשיאה היא הגיעה עד לדרום אִילִינוֹי, בהסיטה את נהר המִיסִיסִיפִּי כשמונים קילומטרים מערבה, ובמזרח הגיעה דרומה עד לנהר אוֹהָיוֹ ולמרכז פֶּנְסִילְבֵנִיָה.
באסיה פלשה יריעת הקרח הסיבירית את פלישתה הדרומית ביותר, בעוד שבאירופה עצר הקרחון המתקדם רק בסמוך למחסום של הרי האַלפִּים.
לפני 500,000 שנה, במהלך התקדמותו החמישית של הקרח, התפתחות חדשה האיצה את מהלך האבולוציה האנושית. לפתע, ובתוך דור אחד, חלה מוטציה של הזן האנושי האבוריג'יני, אשר ממנה הופיעו ששת הגזעים הצבעוניים. תאריך זה חשוב כפליים, הואיל והוא גם מציין את הגעת הנסיך הפלנטארי.
בצפון-אמריקה, התקדמותו של הקרחון החמישי היוותה פלישה משולבת של כל שלושת מרכזי הקרח. מכל מקום, האוּנה המזרחית השתרעה רק מרחק קצר מתחת לעמק סֶיְינְט-לוֹרֶנְס, ויריעת הקרח המערבית התקדמה דרומה אך מעט. ואולם, האונה המרכזית המשיכה דרומה וכיסתה את מרבית מדינת אָיְוּוַה. באירופה, פלישה זו של הקרח לא הייתה כה נרחבת כמו קודמתה.
לפני 250,000 שנה החלה תקופת הקרח השישית והאחרונה. ולמרות העובדה שהרמות הצפוניות החלו לשקוע קמעה, הייתה זו התקופה שבה הצטברה כמות השלג הגדולה ביותר בשדות הקרח הצפוניים.
בפלישה הזו התאחדו שלוש יריעות הקרח הכבירות לכדי מסת קרח אחת עצומה, וכל ההרים במערב השתתפו בפעילות הקרחונית הזו. הייתה זו פלישת הקרחונים הגדולה ביותר בצפון-אמריקה; הקרח נע דרומה מרחק קרוב לאלפיים וחמש-מאות קילומטרים ממרכז הלחץ שלו, וצפון-אמריקה חוותה את הטמפרטורות הנמוכות ביותר אשר חוותה מעודה.
לפני 200,000 שנה, בעת התקדמות הקרחון האחרון, התרחש אירוע אשר הייתה לו נגיעה רבה למצעד האירועים באורנטיה – מרידתו של לוציפר.
לפני 150,000 שנה הגיע הקרחון השישי והאחרון לנקודות ההתפשטות הדרומיות ביותר שלו, כאשר יריעת הקרח המערבית חצתה אל מעבר לגבול הקנדי; היריעה המרכזית ירדה מטה, לעבר קָנְזַס, מִיזוּרִי ואִילִינוֹי; היריעה המזרחית התקדמה דרומה וכיסתה את מרבית השטח של פֶּנְסִילְבֵנִיָה ושל אוֹהָיוֹ.
זהו הקרחון אשר שלח לפניו את הלשונות הרבות – או את אוּנוֹת הקרח – אשר חצבו את האגמים הגדולים והקטנים של ימינו אנו. במהלך נסיגתו נוצרה בצפון-אמריקה מערכת האגמים הגדולים. ונכון מאוד הסיקו הגיאולוגים של אורנטיה את השלבים השונים של התפתחות זו, ונכון ניחשו כי גופי מים אלו זרמו, בזמנים שונים, ראשית אל תוך עמק המיסיסיפי, לאחר מכן מזרחה אל עמק ההִדְסוֹן, ולבסוף בנתיב צפוני לסֶיְינְט-לוֹרֶנְס. מזה שלושים-ושבע אלף שנה שהמערכת המחוברת של האגמים הגדולים נשפכת דרך הנתיב הנוכחי של הנִיאַגָרַה.
לפני 100,000 שנה, במהלך נסיגתו של הקרחון האחרון, החלו להיווצר יריעות הקרח העצומות של הקוטב, ומרכז הצטברות הקרח נע משמעותית צפונה. וכל אימת שאזורי הקוטב ימשיכו להיות מכוסים קרח, יהיה זה בלתי-אפשרי כמעט שיתרחש עידן קרח נוסף, וזאת ללא קשר להתרוממות עתידית של היבשה או לשינויים עתידיים בזרמי האוקיינוסים.
הקרחון האחרון הזה התקדם במשך מאה-אלף שנה, ונדרש לו פרק זמן דומה על-מנת להשלים את נסיגתו צפונה. האזורים הממוזגים היו חופשיים מקרח במשך מעט יותר מחמישים-אלף השנים האחרונות.
תקופת הקרח הקשוחה השמידה מינים רבים ושינתה באופן קיצוני מינים רבים אחרים. מינים רבים סוננו בקפידה בידי ההכרח לנדוד הלוך-ושוב בעקבות התקדמות הקרח ונסיגתו. בין בעלי החיים אשר עקבו על היבשה אחר הקרחונים הלוך ושוב נכללים הדוב, הביזון, האיל, כבש המוּשק, הממותה והמסטודון.
הממותה ביקשה את הערבות הפתוחות בעוד שהמסטודון העדיף את שוליהם המוגנים של אזורי היערות. עד לזמן מאוחר התפרסה הממותה ממקסיקו ועד לקנדה; הסוג הסיבירי של הממותה התכסה צמר. המסטודון התקיים בצפון-אמריקה עד אשר הוכחד בידי האדם האדום, ממש כשם שהאדם הלבן חיסל לאחר-מכן את הביזון.
במהלך תקופת הקרח האחרונה נכחדו בצפון-אמריקה הסוס, הטָפִּיר, הלאמה והנמר בעל שן-החרב. את מקומם תפשו העצלנים, הארמדילו וחזירי המים אשר עלו מדרום-אמריקה.
הנדידה המאולצת של החיים מפני התקדמות הקרח הביאה לעירוב יוצא-דופן של צמחים ושל בעלי-חיים; ועם נסיגתה של פלישת הקרח האחרונה, נותרו רבים מן המינים הארקטיים של הצמחים ושל בעלי החיים נטושים, גבוה על פסגות הרים מסוימים אשר אליהם נעו על-מנת לחמוק מהשמדה על-ידי הקרחון. וכך, ניתן למצוא כיום את הצמחים ואת בעלי החיים המותקים הללו גבוה באַלְפִּים של אירופה ואפילו בהרי האפלצ'ים של צפון-אמריקה.
עידן הקרח הינו התקופה הגיאולוגית האחרונה אשר נשלמה. היא מכונה תקופת הפְּלֵיְסְטוֹקֶן וארכה מעל לשני מיליון שנה.
התקופה שלפני 35,000 שנה מסמנת את סיומו של עידן הקרח הגדול, למעט באזורי הקוטב של הפלנטה. תאריך זה משמעותי גם משום שהוא מתקרב להגעתם של בן ובת חומריים, וכן לתחילתו של העידן האדמי, אשר תואם בקירוב את תחילתה של תקופת ההוֹלוֹקֶן, או תקופת בתר-הקרח.
תיאור זה, המשתרע למן הופעת חיי היונקים ועד לנסיגת הקרח והלאה אל הזמנים ההיסטוריים, מכסה תקופה של כמעט חמישים מיליון שנה. זוהי התקופה הגיאולוגית האחרונה – התקופה הנוכחית – והיא ידועה לחוקריכם בשם עידן הקֶנוֹזוֹאִיקוֹן, או עידן הזמן-האחרון.
[הובא בחסות נשא חיים שוכן.]
לפני כמיליון שנה הופיעו האבות הקדמונים המידיים של המין האנושי באמצעות שלוש מוטציות פתאומיות ועוקבות, אשר נבעו מן הזן המוקדם של היונק בעל-השליה מטיפוס הלֶמוּר. הגורמים השליטים של הלמורים המוקדמים הללו נגזרו מפלזמת החיים המתפתחת המערבית, או מזו של הקבוצה האמריקנית המאוחרת יותר. ואולם, בטרם כינון הקו הישיר לאבות הקדמונים של האדם, חוּזק זן זה בתרומות משתילת החיים המרכזית אשר התפתחה באפריקה. קבוצת החיים המזרחית תרמה אך מעט, או כלל לא תרמה, ליצירתו בפועל של המין האנושי.
הלמורים המוקדמים אשר נוגעים למורשת המין האנושי לא היו קשורים ישירות לשבטי הגִיבּוֹנִים והקופים אשר היו קיימים קודם לכן, ואשר חיו אז באירו-אסיה ובצפון-אפריקה, אלו אשר צאצאיהם שרדו עד לזמן הנוכחי. הם אף לא היו צאצאיהם של טיפוס הלמור המודרני, אף כי הם הגיחו מאב קדמון המשותף לשניהם, ואשר נכחד לפני זמן רב.
בעוד שטיפוסי הלמור המוקדמים הללו התפתחו בחצי הכדור המערבי, כינונה של שושלת היונקים הישירה של המין האנושי התרחשה בדרום-מזרח אסיה, באזור המקורי של שתילת החיים המרכזית, אך בסמוך לגבולות האזורים המזרחיים. מספר מיליוני שנה קודם לכן היגרו טיפוסי הלמור הצפון-אמריקניים מערבה דרך הגשר היבשתי של ברינג, והתקדמו לאיטם בכיוון דרום-מערב לאורך חופיה של אסיה. השבטים המהגרים הללו הגיעו לבסוף לאזור יפה לבריאוּת הממוקם בין הים התיכון המורחב דאז לבין האזורים ההרריים המורמים של חצי האי ההודי. באדמות האלה אשר במערב הודו הם התאחדו עם זנים מבטיחים אחרים, וכך יצרו את השושלת הקדומה של הגזע האנושי.
בחלוף הזמן, שקע בהדרגה החוף של הודו באזור המצוי מדרום-מערב להרים, וכך הפכו החיים באזור הזה מבודדים לחלוטין. לא הייתה כל דרך לגשת אל – או לחמוק מן – חצי האי המסופוטמי או הפרסי הזה, אלא מן הצפון, ונתיב זה נחסם שוב ושוב על-ידי פלישות הקרחונים בכיוון דרום. והיה זה באזור כמעט פָּרַדִיסִי זה, ומקרב הצאצאים העליונים של טיפוס למורי זה של יונקים, שהגיחו שתי קבוצות גדולות: שבטי האנתרופואידים של הזמן המודרני והמינים הנוכחיים של האדם.
לפני מעט יותר ממיליון שנה, הופיעו לפתעהיונקים המבשרים המסופוטמיים, צאצאיהם הישירים של היונקים בעלי-השליה הצפון-אמריקניים מטיפוס הלמור. אלו היו יצורים קטנים ופעילים אשר התנשאו לגובה של פחות ממטר אחד; ואף-על-פי שברגיל הם לא התהלכו על רגליהם האחוריות, הם יכלו לעמוד זקופים ללא קושי. הם היו שעירים וזריזים והם קשקשו זה עם זה באופן הדומה לקופים, ואולם שלא כשבטי האנתרופואידים, הם היו אוכלי-בשר. היה להם אגודל מנוגד פרימיטיבי, כמו גם בוהן אוחזת גדולה ושימושית ביותר. מנקודה זו ואילך פיתחו המינים הקדם-אנושיים את האגודל המנוגד, בעודם מאבדים בהדרגה את כוח האחיזה של הבוהן הגדולה. שבטי הקופים המאוחרים יותר שימרו את הבוהן גדולה האוחזת, אך מעולם לא פיתחו את סוג האגודל האנושי.
היונקים המבשרים הללו הגיעו לגודלם המלא בהגיעם לגיל של שלוש או ארבע שנים, ותוחלת חייהם הממוצעת הייתה כעשרים שנה. ככלל, צאצאיהם נולדו כיחידים, אף כי מפעם לפעם נולדו גם תאומים.
לַפרטים מן המין החדש הזה היו המוחות הגדולים ביותר ביחס לממדי גופם מכל בעל-חיים אחר אשר התקיים עד אז על-פני כדור הארץ. הם חוו רבות מן הרגשות וחלקו רבים מן האינסטינקטים אשר יאפיינו בשלב מאוחר יותר את האדם הפרימיטיבי; הם היו סקרנים מאוד והפגינו התרוממות רוח ניכרת בשעה שהצליחו להוציא אל הפועל משימה כלשהי. הרעב למזון והכמיהה למין היו מפותחים ביותר, והם הפגינו בחירה מינית מוגדרת תוך כדי חיזור מגושם משהו ותוך כדי בחירת בני-זוג. הם לחמו בעוז להגנת בני מינם והיו רכים למדי ביחסיהם המשפחתיים; כמו כן, הם היו בעלי חוש ענישה-עצמית על גבול הבושה והחרטה. הם רחשו חיבה עד למאוד והיו נאמנים לבני זוגם באופן נוגע ללב, אך אם הפרידו ביניהם הנסיבות, הם בחרו בשותפים חדשים.
בהיותם בעלי קומה נמוכה ובהחזיקם במוחות חריפים אשר בעזרתם הבינו את הסכנות הטמונות ביערות אשר בהם שכנו, הם פיתחו פחד יוצא-דופן אשר הובילם לנקוט אמצעי זהירות נבונים אשר תרמו באופן כה ניכר להישרדותם; צעדים כדוגמת בניית מקלטים גסים בתוך צמרות העצים, אשר מיגרו רבות מן הסכנות הטמונות בחיים על-פני הקרקע. תחילתן של נטיות האנושות לעבר הפחד מתוארכות באופן ספציפי במיוחד לימים הללו.
היונקים המבשרים הללו פיתחו יותר רוח שבטית מזו אשר התקיימה אי-פעם קודם לכן. הם אכן אהבו עד מאד את חיי הקהילה, ואף-על-פי-כן היו לוחמניים עד מאוד בשעה שהופרעו בצורה כלשהי משגרת חייהם הרגילה; והם הפגינו את מזגיהם החמים בשעה שהתעורר כעסם במלואו. מכל מקום, טבעם הלוחמני שימש לתכלית טובה; הקבוצות העליונות לא היססו להילחם בשכניהם הנחותים, וכך, באמצעות הישרדות סלקטיבית, הלך המין והשתפר בהדרגה. עד מהרה, הם שלטו בחיי היצורים הקטנים יותר של אזור זה, וכך שרדו אך מעט מן השבטים דמויי-הקוף הוותיקים יותר אשר אינם אוכלי-בשר.
בעלי החיים הקטנים והאגרסיביים הללו התרבו והתפשטו ברחבי חצי האי של מסופוטמיה במשך יותר מאלף שנים; זאת בעוד שחל בהם שיפור מתמיד מבחינה פיזית ומבחינת האינטליגנציה הכללית. והיה זה אך שבעים דורות לאחר ששבט חדש זה נולד מעם אביו, טיפוס הלמור הגבוה ביותר, כאשר התרחשה ההתפתחות מחוֹללת-העידנים הבאה – היבדלותם הפתאומית של האבות הקדמונים של הצעד החיוני הבא בהתפתחות בני האדם באורנטיה.
מוקדם בתחילת נתיבתם של היונקים המבשרים, במשכנם בצמרות העצים של זוג נעלה של מקרב היצורים הזריזים הללו, נולדו תאומים – זכר אחד ונקבה אחת. בהשוואה לאלו אשר קדמו להם, הם אכן היו יצורים נאים להפליא. שיער מועט בלבד כיסה את גופם, אך לא הייתה זו מגבלה כלל, הואיל והם חיו באקלים חמים ונוח.
ילדים אלו צמחו לגובה של כמטר ועשרים סנטימטרים. הם היו גדולים מהוריהם בכל המובנים; היו להם רגליים ארוכות יותר וזרועות קצרות יותר. היו להם אגודלים מנוגדים מושלמים כמעט, כאלו המותאמים לסוגי עבודה מגוּונים, ממש כאגודלו הנוכחי של האדם. הם התהלכו זקופים, ורגליהם היו מותאמות להליכה כמעט כרגלי בני הגזעים האנושיים המאוחרים יותר.
בהשוואה לבני האדם, היו מוחותיהם של התאומים הללו נחותים וקטנים יותר, ואולם ביחס לקודמיהם, היו מוחותיהם נעלים וגדולים הרבה יותר. בשלב מוקדם הפגינו התאומים אינטליגנציה נעלה, ובמהרה הוכרו כראשיו של כלל שבט היונקים המבשרים; והם אכן כוננו צורה פרימיטיבית של ארגון חברתי ושל חלוקה כלכלית גסה של העבודה. אח ואחות אלו הזדווגו ובמהרה הם נהנו מחברתם של עשרים-ואחד ילדים אשר דמו להם עד מאוד, כאשר כולם מתנשאים לגובה של מעל מטר ועשרים סנטימטרים ונעלים על המינים אשר קדמו להם בכל מובן. קבוצה חדשה זו יצרה את הגרעין של יונקי הביניים.
כאשר גדל עד למאוד מספר הפרטים בקבוצה הנעלה והחדשה הזו, פרצה מלחמה חסרת רחמים; וכאשר תם המאבק המר, לא נותר בחיים אף-אחד מן היחידים בני הגזע הקודם של היונקים המבשרים. הנצר של המין – אלו אשר מספרם פחוּת אך עוצמתם והאינטליגנציה שלהם רבות יותר – שרד על חשבון קודמיו.
וכעת, במשך כמעט חמש-עשרה אלף שנים (שש-מאות דורות), הפך יצור זה לאימת חלק זה של העולם. כל החיות הכבירות והאימתניות של הזמנים הקודמים נכחדו. החיות הגדולות ילידות האזורים הללו לא היו טורפות, והמינים הגדולים יותר של משפחת החתולים, האריות והנמרים, טרם פלשו לפינה החבויה הייחודית הזו על-פני כדור הארץ. ומשום כך, עשו יונקי הביניים הללו חייל והכניעו את הכול בפינת הבריאה שלהם.
בהשוואה למינים אשר קדמו להם , יונקי הביניים היו משופרים בכל מובן. אפילו תוחלת החיים הפוטנציאלית שלהם הייתה ארוכה יותר, כעשרים-וחמש שנה. במינים החדשים הללו הופיעו מספר תכונות אנושיות בסיסיות. בנוסף לנטיות המוּלדוֹת אשר הציגו אבותיהם, היו יונקי הביניים הללו מסוגלים להביע סלידה במצבים דוחים מסוימים. בנוסף, הם ניחנו באינסטינקט מובחן של אגירה; הם החביאו מזון לשם שימוש עתידי ואהבו עד מאוד לאסוף חלוקים עגולים וחלקים וסוגים מסוימים של אבנים עגולות אשר התאימו לשמש כתחמושת לשם הגנה או התקפה.
יונקי הביניים הללו היו הראשונים להציג נטייה מובחנת לבנייה, כפי שהדבר מוצג בתחרות בין בנייתם הן של בתי עץ בצמרות העצים והן של מחסות תת-קרקעיים מסועפי-מנהרות; הם היו מין היונקים הראשון אשר מצא מחסה הן על העצים והן מתחת לפני הקרקע. באופן ניכר הם נטשו את העצים כמקומות מגורים; והם חיו על-פני הקרקע במהלך היום וישנו בצמרות העצים במהלך הלילה.
בחלוף הזמן, הגידול הטבעי במספרם גרם לבסוף לתחרות רצינית על המזון וליריבות מינית, וכל אלה באו לידי ביטוי בסדרת קרבות עקובה מדם אשר כמעט וחיסלה את המין בכללותו. מאבקים אלו נמשכו עד אשר נותרה בחיים אך ורק קבוצה אחת המונה פחות ממאה יחידים. ואולם, השלום שב לשרור, והשבט השורד היחיד הזה בנה מחדש את בתיו בין צמרות העצים וחזר לחיים רגילים ושלווים-למחצה.
אך בקושי רב תוכלו להעלות בדמיונכם עד כמה היו אבותיכם הקדם-אנושיים הקדמונים קרובים מעת לעת לכדי הכחדה. באירוע מסוים, אילו קפץ הצפרדע אשר היה אביה הקדמון של האנושות כולה כחמישה סנטימטרים פחות, אזי נתיב האבולוציה כולו היה משתנה במידה רבה. אימם המיידית דמוית-הלמור של יונקי הבשורה חמקה ממוות לא פחות מחמש פעמים, ובמרחק של חוט השערה בלבד, בטרם ילדה את האב של סדר היונקים החדש והגבוה יותר. ואולם, הסכנה הגדולה ביותר אירעה כאשר היכה ברק את העץ אשר עליו ישנה אמם העתידית של התאומים הפּרִימָטִיים. שני ההורים הללו, יונקי הביניים, חוו הלם משמעותי וכוויות חמורות; שלושה משבעת ילדיהם נהרגו במכת הברק הזו אשר ניחתה מן השמים. בעלי החיים המתפתחים הללו כמעט והאמינו באמונות טפלות. בני זוג זה, אשר צמרת העץ שלו הוכתה, היו מנהיגיה של הקבוצה המתקדמת יותר של מין יונקי הביניים; ובעקבותיהם, יותר ממחצית השבט, אשר כלל את המשפחות האינטליגנטיות יותר, עברו למרחק של מעל לשלושה קילומטרים מן המקום ההוא, ושם הם החלו בבנייתם של משכנות חדשים בצמרות העצים ומחסות קרקעיים חדשים – מקומות המחסה הארעיים שלהם בעת סכנת פתע.
במהרה לאחר שהשלימו את בניית ביתם, מצא עצמו זוג זה, אשר שרד מאבקים כה רבים, כהוריו הגאים של זוג תאומים, בעלי החיים המעניינים והחשובים ביותר אשר נולדו עד אותה עת בעולם; זאת משום שהם היו הראשונים למין החדש של פְּרִימַטִים אשר כוננו את הצעד החיוני הבא באבולוציה הקדם-אנושית.
בה בעת שנולדו התאומים הפרימטים, זוג אחר – זכר ונקבה מפגרים במיוחד מקרב שבט יונקי הביניים, זוג אשר היה נחות הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה המנטאלית – ילד אף הוא תאומים. תאומים אלו, זכר אחד ונקבה אחת, היו אדישים לציד; הם עסקו אך ורק במציאת מזון, ומכיוון שלא אכלו בשר הם איבדו עד מהרה כל עניין בחיפוש אחר טרף. התאומים המפגרים הללו היו למייסדיהם של שבטי האנתרופואידים המודרניים. צאצאיהם ביקשו את האזורים הדרומיים החמים יותר, בעלי האקלים הנוח ושפע הפירות הטרופיים, ושם המשיכו ממש כבאותו יום, למעט אותם ענפים אשר הזדווגו עם טיפוסי הגִיבּוֹנים והקופים המוקדמים, ואשר כתוצאה מכך התדרדרו עד למאוד.
וכך ניתן לראות בבירור כי האדם והקוף קרובים זה לזה אך ורק בכך ששניהם הגיחו מקרב יונקי הביניים, שבט שבו אירעה בה בעת לידתם – והיפרדותם לאחר מכן – של שני זוגות תאומים: הזוג הנחות נועד ליצור את טיפוסי הקופים, הבבונים, השימפנזה והגורילה המודרניים; ואילו הזוג הנעלה נועד להמשיך את קו ההרקעה אשר התפתח לכדי היות האדם עצמו.
האדם המודרני והאנתרופואידים אכן הגיחו מאותו שבט ומאותו מין, אך לא מאותם הורים. אביהם הקדמונים של בני האדם הינם צאצאיהם של הזנים העליונים של השריד הנבחר של שבט יונקי-ביניים זה, בעוד שהאנתרופואידים המודרניים (למעט כמה טיפוסים של למורים, גיבונים, ויצורים דמויי-קוף אחרים אשר התקיימו קודם-לכן) הינם צאצאיהם של הזוג הנחות ביותר של קבוצת יונקי הביניים הזאת, זוג אשר שרד אך ורק הודות לכך שהסתתר במחסן מזון תת-קרקעי במשך יותר משבועיים במהלך הקרב המר האחרון של שבטם, והגיח רק לאחר תום כל הקרבות.
אנו שבים לסיפור הולדתם של התאומים הנעלים, זכר אחד ונקבה אחת, על-ידי שני החברים המובילים בשבט יונקי הביניים: תינוקות חייתיים אלו היו מסדר בלתי-רגיל; גופם כוסה אף בפחות שיער מאשר זה של הוריהם, וכן, בהיותם צעירים מאוד, הם התעקשו להתהלך זקופים. קודמיהם תמיד למדו להתהלך על רגליהם האחוריות, ואולם התאומים הפרימטים הללו עמדו זקופים מלכתחילה. הם התנשאו לגובה של מעל מטר וחצי, וראשיהם היו גדולים יותר בהשוואה לאלו של חבריהם לשבט. ואף-על-פי שהם למדו לתקשר זה עם זו בשלב מוקדם באמצעות סימנים וצלילים, הם מעולם לא הצליחו לגרום לאנשיהם להבין את הסמלים החדשים הללו.
בסביבות גיל ארבע-עשרה שנים הם ברחו מן השבט, ועברו מערבה על-מנת לגדל את משפחתם ולכונן את המין החדש של הפרימטים. והיצורים הללו אכן ראויים לכינוי פרימטים, זאת משום שהם בעל החיים אשר קוֹדם במישרין ומיידית למשפחת האדם עצמה.
וכך אירע שהפרימטים אכלסו אזור בחוף המערבי של חצי האי המסופוטמי, אשר חדר באותם זמנים אל תוך הים הדרומי, בעוד שהשבטים הפחות אינטליגנטיים והמקורבים אלו לאלו התגוררו מסביב לקצהו של חצי האי ומעלה לאורך קו החוף המזרחי.
הפרימטים היו יותר אנושיים ופחות חייתיים מאשר קודמיהם, יונקי הביניים. פרופורציות השלד של המין החדש היו דומות מאוד לאלה של הגזעים האנושיים הפרימיטיביים. סוגי היד והרגל האנושיים התפתחו במלואם, והיצורים הללו היו מסוגלים ללכת ואף לרוץ ממש כמו כל צאצאיהם האנושיים המאוחרים יותר. הם נטשו באופן ניכר את החיים על העצים, אף שהם המשיכו ללון בין צמרות העצים בלילות כאמצעי זהירות, וזאת משום שכקודמיהם, הם היו נתונים עד מאוד לפחדים. השימוש המוגבר בידיהם תרם רבות להתפתחות כוחו הטבעי של המוח, אך הם טרם ניחנו בדעת אשר ניתן לכנות "אנושית" באמת ובתמים.
אף כי בטיבם הרגשי הם נבדלו אך במעט מקודמיהם, בכל נטיותיהם האחרות הם הציגו זיקה אנושית יותר. הם אכן היו בעלי-חיים נפלאים ונעלים, אשר הגיעו לבגרות בסביבות גיל עשר שנים ואשר תוחלת החיים הטבעית שלהם עמדה על כארבעים שנה. כלומר, הם היו יכולים לחיות חיים ארוכים שכאלו אילו היו מתים מוות טבעי, ואולם באותם ימים רחוקים מעט מאוד בעלי-חיים מתו מוות טבעי; מאבק הקיום היה אינטנסיבי הרבה יותר מדי לשם כך.
וכעת, לאחר כמעט תשע-מאות דורות של התפתחות, אשר נמשכו בערך עשרים-ואחד אלף שנים למן הזמן המקורי שבו נולדו היונקים המבשרים, ילדו הפרימטים לפתע שני יצורים יוצאי-דופן, את בני האדם האמיתיים הראשונים.
וכך אירע שהיונקים המבשרים, אשר הגיחו מטיפוס הלמור הצפון-אמריקני, ילדו את יונקי הביניים, ויונקי הביניים הללו ייצרו בתורם את הפרימטים הנעלים, אלו אשר היו לקודמיהם המידיים של גזע האדם הפרימיטיבי. שבטי הפרימטים היו החוליה החיונית האחרונה באבולוציה של האדם, ואולם בתוך פחות מחמשת-אלפים שנה לא נותר אף לא אחד מן השבטים היחידים יוצאי הדופן הללו.
אך 993,419 שנים מפרידות בין שנת 1934 לספירת הנוצרים לבין נקודת הולדתם של שני בני האדם הראשונים.
שני היצורים יוצאי הדופן הללו היו אכן בני-אנוש. היו להם אגודלים אנושיים מושלמים, כפי שהיו לרבים מקודמיהם, בעוד שלהם היו רגליים מושלמות ממש כשל בני גזעי האדם של ימינו אנו. הם היו יצורים הולכים ורצים, אך לא מטפסים; פונקציית האחיזה של הבוהן הגדולה הייתה חסרה, היא נעלמה לחלוטין. כאשר האיצה אותם הסכנה אל עבר צמרות העצים, הם טיפסו ממש כפי שהיה מטפס האדם כיום. הם היו מטפסים על גזע העץ בדומה לדוב, ולא כמו השימפנזה או הגורילה, תוך קפיצות מענף לענף כלפי מעלה.
בני האדם הראשונים הללו (וכך אף צאצאיהם) הגיעו לבשלות מלאה בגיל שתים-עשרה, והם ניחנו בתוחלת חיים פוטנציאלית בת כשבעים-וחמש שנה.
רגשות חדשים רבים הופיעו בשלב מוקדם בקרב התאומים האנושיים הללו. הם חשו הערצה כלפי חפצים וכלפי הוויות אחרות והציגו מידה לא מבוטלת של יוהרה. ואולם, ההתקדמות הראויה ביותר לציון בהתפתחות הרגשית הייתה הופעתן הפתאומית של קבוצת רגשות אנושיים של ממש, קבוצת הסגידה, אשר כוללת את היראה, את רחישת הכבוד, את הענווה, ואפילו צורה פרימיטיבית של הכרת תודה. הפחד, בצרוף הבוֹרוּת ביחס לתופעות הטבע, עתידים היו להוליד את הדת הפרימיטיבית.
לא זאת בלבד שרגשות אנושיים שכאלו הופיעו בבני האדם הפרימיטיביים הללו, אלא שתחושות רבות מפותחות הרבה יותר הופיעו בצורתן הבסיסית. הם היו מודעים במידת-מה לרחמים, לבושה ולתוכחה, והם היו מודעים ביותר לאהבה, לשנאה ולנקמה; כמו כן, הם היו רגישים לרגשות מובחנים של קנאה.
שני בני האדם הראשונים הללו – התאומים – היוו מבחן כביר להוריהם הפרימטים. הם היו כה סקרנים והרפתקנים, עד כי בטרם מלאו להם שמונה שנים הם כמעט ואיבדו את חייהם במצבים רבים. וכך, בהגיעם לגיל שתים-עשרה הם היו מצולקים כדבעי.
בשלב מוקדם מאוד הם למדו להשתמש בתקשורת מילולית; בהגיעם לגיל עשר שנים הם בנו שפה משופרת של סימנים וסמלים אשר כללה קרוב לחמישים רעיונות; שפה אשר הרחיבה ושיפרה במאוד את טכניקת התקשורת הגסה של אבותיהם. ואולם, ככל שהתאמצו, הם היו מסוגלים ללמד את הוריהם אך ורק כמה מן הסימנים ומן הסמלים החדשים.
כאשר היו בני תשע לערך, הם צעדו ביום בהיר אחד במורד הנהר וערכו פגישה עתירת חשיבות. כל הוויה שמימית תבונית אשר הוצבה באורנטיה – לרבות אני עצמי – הייתה נוכחת כמשקיפה במאורעות של מפגש זה של צהרי היום. ביום רב-אירועים זה הם הגיעו להבנה כי יחיו זה עם זה וזה בשביל זה, והייתה זו ההבנה הראשונה בסדרת הסכמים מעין אלו, אשר הסתיימו לבסוף בהחלטתם לברוח מחבריהם החייתיים הנחותים ולנוע צפונה; זאת בבלי דעת כי בכך הם עתידים לייסד את המין האנושי.
אף-על-פי שכולנו היינו עסוקים ביותר במה שתכננו הפראים הקטנים הללו, לא היה בכוחנו לשלוט בפעולת דעתם; לא השפענו – ולא יכולנו להשפיע – באופן שרירותי על החלטותיהם. ואולם, בתוך המגבלות של האופן שבו ניתן לפעול בפלנטה, אנו, נשאי החיים, יחד עם עמיתינו, זממנו כולנו להוביל את התאומים האנושיים הללו צפונה והרחק מאנשיהם השעירים, שוכני-עצים באופן חלקי. וכך, באמצעות הבחירה האינטליגנטית שלהם עצמם, התאומים אכן נדדו, והודות לפיקוח שלנו הם נדדו צפונה לאזור מבודד שבו הם חמקו מאפשרות ההידרדרות הביולוגית אשר הייתה מתרחשת אילו התערבבו עם קרוביהם הנחותים משבטי הפרימטים.
זמן קצר בטרם עזבו את יערות ביתם, הם איבדו את אימם בפשיטה של גִיבּוֹנִים. אף כי לא הייתה לה רמת האינטליגנציה אשר הייתה להם, היא חשה כלפי צאצאיה חיבה אימהית ראויה של יונקים, חיבה מסדר גבוה, והיא מסרה את חייה ללא חת בַּניסיון להציל את הזוג הנפלא. וקורבנה לא היה לשווא, משום שהיא הסיגה את האויב עד אשר הגיע האב מלוּוה בתגבורת והניס את הפולשים.
עד מהרה, לאחר שהזוג הצעיר נטש את עמיתיו על-מנת לכונן את המין האנושי, לא היה ניתן לנחם את אביהם הפרימט – ליבו נשבר בקרבו. הוא סירב לאכול, אפילו כאשר המזון הובא לפניו בידי ילדיו האחרים. משאבדו צאצאיו המבריקים נדמה היה לו כי סר טעם החיים בקרב עמיתיו הרגילים; וכך, הוא נדד הוא אל תוך היער, נפל למארב של גיבּוֹנים עוינים והוכה בידיהם למוות.
אנו, נשאי החיים אשר באורנטיה, עמדנו בהמתנה דרוכה על המשמר הממושך למן היום שבו שתלנו לראשונה את פלזמת החיים במימיה של הפלנטה; ומטבע הדברים, הופעתן של ההוויות הראשונות אשר הינן תבוניות באמת ובעלות רצון של ממש, הביאה לנו שמחה גדולה ושביעות-רצון עילאית.
אנו התבוננו בהתפתחותם המנטאלית של התאומים באמצעות התבוננותנו בפעולת שבע הרוחות מסייעות הדעת, אשר הוצבו באורנטיה בזמן הגעתנו אל הפלנטה. במשך כל התפתחותם האבולוציונית הממושכת של החיים הפלנטאריים, המשיכו סועדי דעת בלתי-נלאים אלו לרשום את יכולתם ההולכת וגוברת לתקשר עם היכולות המוחיות ההולכות ומתרחבות של בעלי החיים המתקדמים לעבר רמות נעלות יותר.
בתחילה, אך ורק רוח האינטואיציה יכולה הייתה לתפקד בהתנהגות הרפלקסיבית והאינסטינקטיבית של חיי עולם החי הבראשיתיים. עם ההיבדלות של טיפוסים גבוהים יותר, יכולה הייתה רוח ההבנה להעניק ליצורים שכאלו את מתת הקישור הספונטני של רעיונות. מאוחר יותר הבחנו בפעולתה של רוח האומץ; בעלי החיים המתפתחים אכן פיתחו צורה גסה של מוּדעוּת-עצמית הגנתית. בהמשך להופעתן של קבוצות היונקים, חזינו ברוח הידע אשר ביטאה עצמה ביתר שאת. והתפתחותם של היונקים הגבוהים יותר הביאה עמה את פעולת רוח הייעוץ, בנוסף להתעצמותו של אינסטינקט הָעֵדֶר ולתחילת ההתפתחות החברתית הפרימיטיבית.
מן היונקים המבשרים, דרך יונקי הביניים והפרימטים, הבחנו באופן הולך וגובר בשירות המתרחב של חמש המסייעות הראשונות. ואולם, השתיים הנותרות, סועדות הדעת הגבוהות ביותר, מעולם לא היו מסוגלות לתפקד בטיפוס הדעת האבולוציוני של אורנטיה.
שערו בנפשכם את אושרנו, כאשר יום אחד – בשעה שהתאומים היו בני עשר לערך – יצרה רוח הפולחן את הקשר הראשון עם דעתה של התאומה הנקבה, וזמן קצר לאחר מכן גם עם התאום הזכר. או אז ידענו שדבר-מה הדומה לְדעת אנושית הלך וקרב לכדי מימוש; וכאשר, בערך שנה לאחר-מכן, הם החליטו לבסוף, כתוצאה ממחשבה מדיטאטיבית ומהחלטה מכוונת, להימלט מן הבית ולערוך את מסעם צפונה, או אז החלה רוח הבינה לפעול באורנטיה ובדעתם של שני אלו, אשר הוכרו כעת כבעלי דעת אנושית.
סדר מיידי וחדש של הנעה חל בשבע הרוחות מסייעות הדעת. היינו מלאי חיוּת בתוך הציפייה; הכרנו בכך שהשעה לה ייחלנו זמן רב ממשמשת ובאה; נוכחנו לדעת שהננו עומדים על סף מימוש מאמצינו הממושכים לפתח יצורים רצוניים באורנטיה.
לא נדרשנו להמתין זמן רב. בצהרי היום שלאחר בריחת התאומים, התרחש במוקד הקליטה הפלנטארי של אורנטיה הבזק הניסיון הראשוני של אותות מעגל היקום. כולנו, היינו נרגשים, כמובן, נוכח ההכרה בכך שמאורע כביר עמד להתרחש; ואולם, מכיוון שעולם זה היווה תחנת ניסוי-חיים, לא היה לנו שמץ של מושג כיצד בדיוק נתוודע אל ההכרה בחיים התבוניים שעל הפלנטה. ואולם, המתח לא נמשך זמן רב. ביום השלישי שלאחר בריחת התאומים, ובטרם עזב סגל נשאי החיים, הגיע רב המלאכים של נבאדון אשר עניינו הוא כינון המעגל הפלנטארי התחילי.
היה זה יום רב-אירועים באורנטיה, כאשר קבוצתנו הקטנה התכנסה מסביב לקוטב הפלנטארי של תקשורת החלל וקיבלה את המסר הראשון מסאלווינגטון, ממעגל הדעת הפלנטארי החדש אשר זה עתה כוּנן. ומסר ראשון זה, אשר הוכתב בידי ראש הסגל של רבי המלאכים, אמר כך:
"לנשאי החיים אשר באורנטיה – ברכות! הננו משדרים אישור והבטחה של חדווה גדולה מאת סאלווינגטון, עדנטיה וירושם לכבוד הרישום במטה של נבאדון המאשר את קיומה של דעת מכובדת של רצון באורנטיה. החלטתַם המכוּונת של התאומים להימלט צפונה ולהפריד את צאצאיהם מאבותיהם הנחותים נרשמה. זוהי ההחלטה הראשונה של דעת באורנטיה – הדעת מן הטיפוס האנושי – והיא מבססת באופן אוטומטי את מעגל התקשורת אשר באמצעותו משודר מסר ראשוני זה של הכרה."
או אז הגיעו על-גבי מעגל זה ברכותיהם של הגבוהים ביותר של עדנטיה, אשר הכילו הוראות לנשאי החיים השוכנים, ואשר אסרו עלינו להתערב בתבנית החיים אשר אנו כוננו. הונחינו שלא להתערב בענייני ההתקדמות האנושית. לא ניתן להסיק מכך שנשאי החיים התערבו אי-פעם באופן שרירותי ומכאני בפעולתה הטבעית של תכנית האבולוציה הפלנטארית, הואיל ומעולם לא עשינו כך. ואולם, עד לזמן הזה הורשינו לתפעל את הסביבה ולהגן על פלזמת החיים בצורה מיוחדת, ופיקוח יוצא-דופן אך טבעי לחלוטין זה, הוא אשר היה עתיד להיפסק.
ומייד לאחר שסיימו הגבוהים ביותר את דבריהם הגיע לפלנטה המסר היפהפה מאת לוציפר, אשר היה אז ריבון המערכת של שטניה. כעת שמעו נשאי החיים את מילות הברכה של מפקדם שלהם, וקיבלו את רשותו לשוב לירושם. מסר זה מלוציפר הכיל את הקבלה הרשמית של עבודת נשאי החיים באורנטיה, והוא זיכה אותנו מכל ביקורת עתידית ביחס למאמצינו לשפר את תבניות החיים של נבאדון, כפי שאלו התבססו במערכת של שטניה.
המסרים הללו מסאלווינגטון, מעדנטיה ומירושם, סימנו באופן רשמי את סיום הפיקוח הממושך של נשאי החיים על הפלנטה. במשך עידנים שירתנו, וסייעו בידינו אך ורק שבע הרוחות מסייעות הדעת ובקרי המאסטר הפיזיים. וכעת, עם הופעת הרצון ביצורים האבולוציוניים של הפלנטה – קרי היכולת לבחור בסגידה ובהרקעה – נוכחנו לדעת כי תמה מלאכתנו וקבוצתנו התכוננה לעזוב. בהיות אורנטיה עולם של שינוי-חיים, ניתנה לנו הרשות להשאיר מאחור שני נשאי-חיים בכירים וכן שנים-עשר עוזרים; ואנוכי נבחרתי כאחד מקבוצה זו ונותרתי מני אז באורנטיה.
אך 993,408 שנים חלפו (עד לשנת 1934 לספירת הנוצרים) מאז שהוכרה אורנטיה באופן רשמי כפלנטה המיושבת במין אנושי ביקום של נבאדון. האבולוציה הביולוגית השיגה שוב את הרמות האנושיות של אצילוּת הרצון; האדם הגיע לפלנטה ה-606 במספר של שטניה.
[הוצג בחסות נשא-חיים של נבאדון השוכן באורנטיה.]
אורנטיה נרשמה כעולם מיושב כאשר שני יצירי האנוש הראשונים – אותם תאומים – היו בני אחת-עשרה שנים, ובטרם הפכו להורי הילוד הראשון לדור השני של בני האדם הלכה למעשה. ובמועד זה של הכרה רשמית בפלנטה, הסתיים המסר של רב-המלאכית מסאלווינגטון במילים אלה:
"דעת-אדם הופיעה במספר 606 של שטניה, וההורים הללו של הגזע החדש ייקראו אָנְדוֹן ופוֹנְטָה. וכל רבי-המלאכיות מתפללות כי במהרה תוענק לְיצורים אלו מתנת רוח האב האוניברסאלי על-מנת שתשכון בקרבם באופן אישי."
אָנְדוֹן הינו השם בנבאדון אשר פירושו "היצור הראשון דמוי-אב אשר גילה רעב אנושי למוּשלמוּת." פירוש השם פוֹנְטָה הינו "היצור הראשון דמוי-בן אשר גילה רעב אנושי למוּשלמוּת." אנדון ופונטה מעולם לא הכירו את השמות הללו, עד אשר הם הוענקו להם בשעה שבה הותכו עם מכוונני המחשבה שלהם. במהלך כל שהותם באורנטיה כבני-תמותה הם קראו זה לזה סוֹנְטָה-אָן וסוֹנְטָה-אֶן, כאשר סוֹנְטָה-אָן פירושו "אהוב על-ידי אם," ואילו סוֹנְטָה-אֶן פירושו "אהוב על-ידי אב." הם אלו אשר העניקו לעצמם את השמות הללו, ומשמעויות השמות מצביעות על ההערכה ההדדית והחיבה ההדדית אשר שררה בין שניהם.
במובנים רבים היו אנדון ופונטה זוג בני האדם הראויים ביותר לציון אשר חיו אי-פעם על-פני כדור הארץ. הזוג הנפלא הזה, ההורים בפועל של כלל האנושות, היו נעלים בכל מובן מעל רבים מצאצאיהם הישירים, והם היו שונים בתכלית מכל קודמיהם, הן המידיים והן הרחוקים.
לכאורה, הוריו של בני הזוג האנושי הראשון הזה היו שונים אך במעט מן הממוצע של שבטם, אף כי הם נמנו על חבריו היותר אינטליגנטיים של השבט, אותה קבוצה אשר למדה ראשונה לזרוק אבנים ולהשתמש באלות בשעת לחימה. הם אף יצרו אביזרים חדים ודמויי-מחט מאבן, מצור ומעצמות.
בזמן שעדיין גר עם הוריו, חיבר אנדון פיסת צור חדה לקצה של אלה, תוך שימוש בגידים של בעל-חיים, ובלא פחות משנים-עשר מקרים הוא עשה שימוש ראוי בנשק הזה על-מנת להציל את חייו שלו ואת חייה של אחותו, אשר הייתה הרפתקנית וסקרנית ממש כמותו, ואשר נלוותה אליו תמיד בכל מסעות הגילויים שלו.
ההחלטה של אנדון ושל פונטה לברוח משבטי הפרימטים רמזה על איכות דעת גבוהה בהרבה מהאינטליגנציה הגסה יותר אשר אפיינה כה רבים מצאצאיהם המאוחרים יותר, אלו אשר השפילו עצמם בעת שהזדווגו עם בני-דודיהם המפגרים משבטי האנתרופואידים. ואולם, הרגשתם המעורפלת כי הם יותר מאשר בעלי-חיים גרידא, נבעה מכך שהם ניחנו באישיות, והודות לעובדה שהועצמו מעצם הנוכחות השוכנת של מכוונני המחשבה.
במשך זמן מה, לאחר שאנדון ופונטה החליטו לברוח צפונה, הם נכנעו לפחדיהם, ובמיוחד פחדו להסב חוסר-שביעות רצון לאביהם ולמשפחתם הקרובה. הם דמיינו שקרוביהם העוינים יארבו להם, וכך הכירו באפשרות שייהרגו בידי בני שבטם המקנאים זה מכבר. עוד בזמן שהיו צעירים בילו התאומים את מרבית עתותיהם זה בחברת זה, ומשום כך מעולם לא היו מקובלים במיוחד בקרב בני דודיהם החייתים של שבט הפרימטים. והם אף לא שיפרו את מעמדם בעיני השבט בכך שבנו בית עץ נפרד ומשובח ביותר.
והיה זה באותו בית-עץ חדש אשר בצמרות העצים, כשלילה אחד לאחר שניעורו משנתם בשל סערה אלימה, ובעת שאחזו זה בזה בחיבוק שטיבו פחד וחיבה, גמלה בדעתם באופן סופי ומלא ההחלטה לברוח מן המשכן השבטי ומביתם אשר בין צמרות העצים.
מבעוד מועד הם הכינו מחסה גס בצמרת של עץ המצוי במרחק של כחצי יום הליכה בכיוון צפון. היה זה מקום המחבוא הבטוח והסודי שלהם עבור היום הראשון לשהייתם הרחק מיערות משכנם. ואף-על-פי שבדומה לפרימטים, פחדו התאומים פחד מוות מן השהייה בלילה על-פני הקרקע, הם יצאו לדרכם צפונה מעט לפני רדת הליל. אף כי נדרשה מהם מידה לא-רגילה של אומץ על-מנת לצאת למסעם הלילי – ואפילו בליל ירח מלא – הם הסיקו נכונה את המסקנה כי כך יקטנו הסיכויים שמישהו יבחין בחסרונם ושקרוביהם ובני שבטם ידלקו אחריהם. ומעט לאחר חצות הליל הם אכן הגיעו בבטחה למקום המפגש אשר אותו הכינו מבעוד מועד.
במסעם צפונה הם גילו מצבור חשוף של צור, וכן מצאו אבנים רבות בעלות צורה המתאימה למגוון שימושים והצטיידו באספקה לשימוש עתידי. תוך כדי ניסיון לנתץ את הצורים הללו על-מנת שיתאימו יותר לתכליות מסוימות, גילה אנדון את איכותם ליצירת ניצוצות והגה את הרעיון של הדלקת אש. אך רעיון זה לא מצא בו אחיזה מכיוון שהאקלים היה עדיין יפה לבריאות והיה אך צורך מועט באש.
ואולם, שמש הסתיו הלכה וירדה בשמים, וככל שהתאומים נדדו צפונה כך הלכו והתקררו הלילות. הם כבר נאלצו להשתמש בפרוות בעלי-חיים על-מנת להתחמם. ובטרם חלף ירח אחד למן יציאתם מן הבית, סימֵן אנדון לזוגתו על כך שהוא חושב שהוא מסוגל להדליק אש באמצעות אבן הצור. במשך חודשיים הם ניסו להשתמש בניצוץ של הצור על-מנת להדליק אש, אך הם נכשלו בכך. יום אחר יום היכו בני הזוג באבני הצור במאמץ להצית את העץ. עד שלבסוף, ערב אחד בסמוך לשעת השקיעה, נגלה להם סוד הטכניקה בשעה שחלף במוחה של פונטה הרעיון לטפס על עץ סמוך ולקחת ממנו קן נטוש של ציפור. הקן היה יבש ודליק עד מאוד, ומשום כך עלה בלהבה גדולה מיד עם פגיעת הניצוץ. הם היו כה מופתעים ומבוהלים מהצלחתם עד שכמעט ואיבדו את האש, אך הם הצליחו לשמור עליה באמצעות הוספת חומר בעירה מתאים; או אז החלו לראשונה הוריה של האנושות כולה לתור אחר עצי בעירה.
היה זה אחד מן הרגעים המאושרים ביותר בחייהם הקצרים אך רבי-המאורעות. במשך כל הלילה הם ישבו והתבוננו באש הדולקת שלהם, תוך שהם מבינים במעורפל שבידם גילוי העשוי לאפשר להם להביס את האקלים, ולפיכך להיות לנצַח בלתי-תלויים בקרוביהם החייתים אשר באדמות הדרום. ולאחר שלושה ימים שבהם נחו ונהנו מן האש, הם המשיכו במסעם.
לעיתים תכופות המשיכו אבותיהם הקדמונים הפרימטים של אנדון להזין אש אשר הוצתה על-ידי ברק, אך מעולם קודם לכן לא הייתה בידי היצורים אשר על-פני כדור הארץ שיטה להדלקת אש בהתאם לרצונם שלהם. ואולם, זמן רב יחלוף בטרם ילמדו התאומים כי טחב יבש וחומרים אחרים הינם טובים להדלקת אש ממש כמו קיני ציפורים.
חלפו כמעט שנתיים למן הלילה שבו יצאו התאומים את ביתם ועד שנולד ילדם הראשון. הם קראו לו סוֹנְטָד; וסונטד היה היצור הראשון אשר נולד באורנטיה ואשר כוסה עם היוולדו בכיסוי מגן. זוהי תחילתו של הגזע האנושי, ועם האבולוציה החדשה הזו הופיע אינסטינקט הדאגה ההולמת לעוללים היותר ויותר חלשים אשר יאפיינו את ההתפתחות המדורגת של הדעת מן הסדר האינטלקטואלי, בניגוד לזו מן הטיפוס החייתי הטהור יותר.
לאנדון ופונטה נולדו בסך-הכול תשעה-עשר ילדים, והם חיו ונהנו מחברתם של כמעט חמישים נכדים ושישה נינים. המשפחה התגוררה בארבעה מחסות-סלע – או מערות-למחצה – סמוכים זה לזה, כאשר שלושה מהם חוברו ביניהם באמצעות מסדרונות שנחצבו באבן הגיר הרכה באמצעות כלי צור אשר פותחו בידי ילדיו של אנדון.
האָנְדוֹנִים המוקדמים הללו הפגינו חוש שבטי מובחן; הם צדו בקבוצות ואף-פעם לא התרחקו ממקום מגוריהם יתר על המידה. דומה שהם הבינו כי הם היו קבוצה מבודדת וייחודית של הוויות חיות ולפיכך היה עליהם להימנע מלהיפרד. תחושה זו של קרבה משפחתית אינטימית חייבת את קיומה, ללא ספק, לסעד הדעת המורחב של הרוחות הסועדות.
אנדון ופונטה פעלו ללא לאוּת על-מנת לטפח ולרומם את השבט. הם חיו עד גיל ארבעים-ושתיים, עת נהרגו שניהם במהלך רעידת אדמה מנפילתה של בליטת סלע רופפת. יחד עמם נמחו חמישה מילדיהם ואחד-עשר מנכדיהם; כמו כן, כמעט עשרים מצאצאיהם סבלו מפגיעות קשות.
עם מות הוריו, ועל-אף הפציעה הקשה ברגלו, נטל סונטד מייד את רסן הנהגת השבט לידיו, והסתייע רבות באשתו, אחותו הבוגרת ביותר. משימתם הראשונה הייתה גלגול סלעים על-מנת לקבור ביעילות את הוריהם, אחיהם, אחיותיהם וילדיהם המתים. אין לייחס לפעולת קבורה זו משמעות שלא לצורך. הרעיונות שלהם באשר להישרדות שלאחר המוות היו מעורפלים מאוד ובלתי-מוגדרים, ואלו נבעו בעיקר מחיי החלום הפנטסטיים והמגוונים שלהם.
משפחתם זו של אנדון ופונטה החזיקה מעמד יחדיו עד לדור העשרים, אז גרמו השילוב של התחרות על המזון ושל החיכוך החברתי לתחילתה של ההתפזרות.
לאדם הפרימיטיבי – לאנדונים – היו עיניים שחורות וגוון עור שחום, מעין שילוב של צהוב ואדום. המֶלָנִין הינו חומר מעניק-צבע המצוי בעורם של כל בני האדם. זהו פיגמנט הצבע האנדוני המקורי. בהופעתם הכללית ובצבע עורם דמו האנדונים המוקדמים הללו יותר לאסקימואים בני-ימינו מאשר לכל טיפוס של בני-אדם החי כיום. הם היו היצורים הראשונים אשר השתמשו בעורות בעלי-חיים כהגנה מפני הקור; גופם עטה רק מעט יותר שיער מזה של בני האדם החיים בהווה.
החיים השבטיים של אבותיהם החייתיים של בני האדם המוקדמים הללו בישרו על תחילתן של מוסכמות חברתיות רבות; ועם התרחבות הרגשות של ההוויות האלה, והתעצמות היכולות המוחיות, חלה התפתחות מיידית בארגון החברתי וחלוקה חדשה של עבודת השבט. הם היו חקיינים לעילא ולעילא, ואולם אינסטינקט המשחק שלהם היה מפותח באופן קלוש בלבד; אף חוש ההומור נעדר כמעט לחלוטין. האדם הפרימיטיבי חייך מדי פעם, אך מעולם לא התמכר לצחוק משחרר. ההומור היה מורשתו של הגזע האָדַמִי המאוחר יותר. בני האדם המוקדמים הללו לא היו כה רגישים לכאב ואף לא הגיבו באופן כה ניכר למצבים בלתי-נעימים, בשונה מרבים מבני התמותה אשר התפתחו בשלב מאוחר יותר. עבור פונטה ועבור צאצאיה המידיים, אף הלידה לא היוותה חוויה כואבת או מייסרת.
הם היוו שבט נהדר. הזכרים היו מוכנים להילחם בגבורה למען הבטחת שלום חבריהם וצאצאיהם; הנקבות הקדישו עצמן ברוב חיבה לילדיהן. ואולם, הפטריוטיות שלהם הייתה מוגבלת לחלוטין לשבט מן הקרבה הראשונה. הם היו נאמנים ביותר למשפחותיהם; הם היו מוכנים למות ללא כל היסוס בהגנה על ילדיהם, אך לא היו מסוגלים לתפוש את הרעיון של המאמץ לעשות את העולם למקום טוב יותר עבור נכדיהם. הזוּלתנוּת טרם נולדה בלב האנושי; וזאת אף-על-פי שכל הרגשות ההכרחיים להולדתה של דת כבר היו קיימים באבוריג'ינים הללו של אורנטיה.
הגברים המוקדמים הללו רחשו חיבה נוגעת ללב כלפי חבריהם והיה להם מושג אמיתי – אם כי גס – בדבר הרעוּת. בעת שלחמו שוב ושוב בשבטים הנחותים בזמנים מאוחרים יותר, היה זה מחזה נפוץ למדי לחזות באחד מן האנשים הפרימיטיביים הללו נלחם באומץ ביד אחת בעודו נאבק לגונן על רעהו הלוחם הפצוע ולהצילו. רבות מן התכונות הנאצלות ביותר והמאוד אנושיות אשר התפתחו אבולוציונית בשלב מאוחר יותר הודגמו בתחילה באופן נוגע ללב בקרב האנשים הפרימיטיביים הללו.
השבט האנדוני המקורי שימר שרשרת מנהיגות רציפה עד לדור העשרים-ושבעה, ואז, משלא הופיע בין צאצאיו הישירים של סונטד צאצא זכר, החלו שני טוענים יריבים לשלטון להילחם על זכות העליונות.
בטרם נפוצו השבטים האנדוניים באופן ניכר, שפה מפותחת ביותר התפתחה מתוך מאמציהם המוקדמים לתקשר זה עם זה. שפה זו המשיכה להתפתח, וכמעט מדי יום נוספו לה תוספות בשל ההמצאות החדשות וההתאמות לסביבה אשר פותחו בידי האנשים הפעילים, חסרי המנוח והסקרנים הללו. ושפה זו הפכה ללשונה של אורנטיה, שפתה של משפחת האדם המוקדמת, עד אשר הופיעו מאוחר יותר הגזעים הצבעוניים.
בחלוף הזמן גדל מספרם של השבטים האנדוניים, והמגע בין המשפחות המתרחבות גרם לחיכוכים ולאי-הבנות. דעתם של האנשים הללו הייתה נתונה לשני דברים בלבד: הציד אשר נועד לספק להם את מזונם והלחימה שנועדה להתנקם על חוסר-צדק כלשהו, אמיתי או מדומה, או על עלבון אשר ספגו מעם השבטים השכנים.
מריבות משפחתיות התעצמו, מלחמות שבטיות פרצו ואבדות כבדות נגרמו בקרב הגורמים הטובים ביותר מקרב הקבוצות המוכשרות והמתקדמות יותר. כמה מן האבדות היו חסרות-תקנה; העולם הפסיד לנצח כמה מן הזנים בעלי הערך הגבוה ביותר מבחינת יכולת ואינטליגנציה. מלחמת השבטים הבלתי-פוסקת הזו איימה להכחיד את הגזע המוקדם הזה ואת הציוויליזציה הפרימיטיבית שלו.
בלתי-אפשרי לגרום להוויות פרימיטיביות מעין אלה לחיות יחדיו בשלום לאורך זמן. האדם הינו צאצא של בעלי-חיים לוחמניים, וכאשר בני-אדם מצויים בקשר קרוב, אנשים לא-מתורבתים מעצבנים ומעליבים זה את זה. נשאי החיים מכירים בנטייתם זו של היצורים האבולוציוניים, ובהתאם לכך הם מכינים מבעוד מועד את היפרדותם לבסוף של בני האדם המתפתחים לגזעים שונים ונפרדים; לפחות שלושה גזעים במספר, ופעמים תכופות יותר – שישה במספר.
הגזעים האנדוניים המוקדמים לא חדרו הרחק מאוד אל תוך אסיה, והם אף לא נכנסו בתחילה לאפריקה. הגיאוגרפיה של אותם זמנים הניעה אותם בכיוון צפון, והאנשים הללו נדדו יותר ויותר צפונה, עד אשר עיכבה אותם התקדמותו האיטית של הקרחון השלישי.
בטרם הגיעו יריעות הקרח הנרחבות האלה לצרפת ולאיים הבריטיים, נעו צאצאיהם של אנדון ופונטה מערבה דרך אירופה וכוננו יותר מאלף מקומות יישוב נפרדים לאורך הנהרות הגדולים אשר זרמו אל מימיו החמים, דאז, של הים הצפוני.
השבטים האנדוניים הללו היו שוכני הנהרות המוקדמים של צרפת; במשך עשרות אלפי שנים הם חיו לאורך נהר הסוֹם. נהר הסום הינו הנהר היחיד אשר לא שונה על-ידי הקרחונים, והוא זורם כיום מטה אל הים בדומה מאוד לאופן שבו הוא זרם באותם ימים. ודבר זה מסביר מדוע תמצאנה עדויות כה רבות לאורך עמק הנהר הזה לקיום צאצאיהם של האנדונים.
האבוריג'ינים הללו של אורנטיה לא היו שוכני עצים, אף-על-פי שבעתות חירום הם עדיין עלו אל צמרות העצים. על-פי-רוב הם גרו תחת מחסות שהעניקו צוקים תלויים לאורך הנהרות, ובמערות בצדי הגבעות אשר אפשרו תצפית טובה על דרכי הגישה, כמו גם מקלט מאתני הטבע. וכך, הם יכלו ליהנות ממנעמי האש מבלי שהעשן יטרידם יתר על המידה. הם אף לא היו שוכני מערות, אף כי בזמנים מאוחרים יותר יריעות הקרח הבאות התקדמו דרומה ודחקו את צאצאיהם אל תוך המערות. הם העדיפו לחנות בסמוך לקצהו של יער ולצדו של פלג מים.
בשלב מוקדם מאוד הם הפכו פיקחים ביותר באשר לאופן הסוואת מגוריהם המוגנים-חלקית, וכן הציגו מיומנות רבה בבניית חללי שינה עשויים אבן, בקתות סלע בצורת כיפה, אשר לתוכן זחלו בלילות. הכניסה לבקתה שכזו נסגרה באמצעות גלילת סלע בחזיתה, אבן גדולה אשר הונחה לצורך זה בפנים עוד בטרם הונחו אבני הגג באופן סופי.
האנדונים היו ציידים מוצלחים ועשויים לבלי-חת, ולמעט גרגרי יער ופירות עץ מסוימים הם ניזונו על טהרת הבשר. וכשם שאנדון המציא את גרזן הסלע, כך גילו צאצאיו במוקדם את מקל ההטלה ואת הצִלְצָל, ועשו בהם שימוש יעיל. סוף-סוף פעלו יחד דעת יוצרת-כלים ויד אשר השתמשה בהם; ובני האדם המוקדמים הללו הפכו מומחים לעילא ולעילא בהכנתם של כלי צוֹר. הם נסעו למרחקים בחיפוש אחר צור, ממש כשם שבני האדם של ימינו אנו נוסעים עד לקצות הארץ בחיפוש אחר זהב, פלטינה ויהלומים.
ושבטי אנדון אלו ביטאו בדרכים רבות דרגת תבונה שצאצאיהם אשר נסוגו-לאחור לא השיגו אלא כעבור חצי מיליון שנים, וזאת אף-על-פי שהם שוב ושוב גילו-מחדש שיטות שונות להבערת אש.
במשך כמעט עשרת אלפים שנה, נסוג המעמד התרבותי והרוחני של השבטים ככל שהתרחבה התפוצה האנדונית; כל זאת עד לימיו של אוֹנָאגַר, אשר נטל לידיו את מושכות ההנהגה של השבטים, השכין ביניהם שלום, ובפעם הראשונה הוביל את כולם בפולחנו של זה "הנופח נשמת חיים באדם ובבהמה."
הפילוסופיה של אנדון הייתה מבולבלת ביותר; בשל הנוחות הרבה אשר הופקה מכך שגילה באקראי את האש, הוא חמק אך בקושי מהפיכתו לסוגד לאש. ההיגיון, בכל אופן, הכווינו מתגליתו שלו אל עבר השמש, כמקור נעלה יותר של חום ושל אור וכגורם המעורר הרבה יותר יראת-כבוד; ואולם, זו הייתה רחוקה מדי, ולפיכך הוא כשל בהפיכתו לסוגד לשמש.
במוקדם פיתחו האנדונים פחד מאתני הטבע – מן הרעם, הברק, הגשם, השלג, הברד והקרח. ואולם, הדחף העיקרי החוזר ונשנה באותם ימים מוקדמים היה הרעב; ומכיוון שעיקר תזונתם הגיעה מן החי, הם פיתחו לבסוף סוג של פולחן החי. בעבור בני אנדון, בעלי החיים הגדולים אשר מהם ניזונו היו הסמלים לכוח יצירתי ולעוצמת הקיום. מעת לעת נהוג היה לציין אחדים מבעלי החיים הגדולים הללו כחפצי פולחן. בעת שבעל-חיים מסוים היה אופנתי, היו מציירים אותו בגסות על קירות המערות, ומאוחר יותר, עם ההתקדמות המתמדת של האמנויות, הייתה נחרטת דמותו של אליל בעל-חי שכזה על חפצי קישוט שונים.
בשלב מוקדם מאוד כוננו העמים האנדונים את הרגל ההימנעות מאכילת בשר החיה אשר זכתה להערצת השבט. לאחר מכן, על-מנת להיטיב להרשים את דעת הצעירים, הם פיתחו טקס פולחן אשר התקיים סביב גופו של אחד מבעלי החיים הנערצים הללו; ועוד לאחר מכן, התפתחו המופעים הפרימיטיביים הללו לטקסי הקרבת הקורבנות המשוכללים יותר של צאצאיהם. וזהו הינו המקור לשימוש בְּקורבנוֹת כחלק מהפולחן. הרעיון הזה פוּתח על-ידי משה בפולחנם של העברים, והשתמר, באופן עקרוני, על-ידי השליח פאולוס, בדמות דוקטרינת כפרת העוונות באמצעות "שפיכת הדם."
העובדה שהמזון היה הדבר החשוב ביותר בחיי בני האדם הפרימיטיביים הללו מודגם בתפילה של עמים פשוטים אלו, שאותה לימדם אונאגר, מורם הדגול. ונוסח תפילה זו היה:
"הו, נשמת החיים. תן לנו היום את מזוננו, הצל אותנו מקללת הקרַח, שמור עלינו מאויבינו אשר ביער, וקבל אותנו בחסדךָ אל תוך המֵעֵבֶר העצום."
אונאגר החזיק מטה בחופיו הצפוניים של הים התיכון הקדום, באזור הים הכספי ד-היום, ביישוב ושמו אוֹבָּאן, מקום השהייה בסיבוב הפונה מערבה בְּשביל המסע המוליך מאדמות הדרום של מסופוטמיה צפונה. מאובאן הוא שלח מורים אל היישובים המרוחקים על-מנת להפיץ את הדוקטרינות החדשות שלו על אודות אלוהות אחת ועל אודות המושג שלו של העולם הבא, אשר אותו כינה המֵעֵבֶר העצום. שליחים אלו של אונאגר היו המיסיונרים הראשונים של העולם; הם אף היו בני האדם הראשונים אשר בישלו בשר, אלו אשר השתמשו לראשונה באופן קבוע באש לשם הכנת מזון. הם בישלו בשר הנתון בקצותיהם של מקלות וגם על אבנים חמות; מאוחר יותר הם צלו נתחים גדולים באש, ואולם צאצאיהם חזרו לצרוך בשר נא באופן כמעט בלעדי.
אונאגר נולד לפני 983,323 שנים (קרי, בספירה לאחור משנת 1934 לספירת הנוצרים) וחי עד גיל שישים-ותשע. סך הישגיו של גאון הדעת והמנהיג הרוחני הזה של תקופת קדם-הנסיך-הפלנטארי, הינו סיפור מרגש של ארגון האנשים הפרימיטיביים הללו לכדי חברה אמיתית. הוא כונן ממשל שבטי יעיל, אשר במשך אלפים רבים של שנים לא הושג כדוגמתו בקרב ממשלי הדורות הבאים. שוב לא נתקיימה על-פני כדור הארץ, עד להגעתו של הנסיך הפלנטארי, ציוויליזציה כה רוחנית. לעמים הפשוטים הללו הייתה דת אמיתית, אם כי פרימיטיבית, אך בהמשך זו אבדה לאלו אשר באו אחריהם והידרדרו.
אף כי הן אנדון והן פונטה קיבלו מכוונני מחשבה, כפי שקיבלו גם רבים מצאצאיהם, היה זה רק בימיו של אונאגר שהמכווננים ושרפי המשמר הגיעו לאורנטיה במספרים גדולים. אכן היה זה תור הזהב של האדם הפרימיטיבי.
אנדון ופונטה, מייסדיו הנפלאים של המין האנושי, זכו להכרה בעת השיפוט של אורנטיה, עם הגעתו של הנסיך הפלנטארי, ובבוא העת הגיחו מתוכנית העולמות העליונים במעמד של אזרחי ירושם. אף כי מעולם הם לא הורשו לשוב לאורנטיה, הם מודעים להיסטוריה של הגזע אשר אותו כוננו. הם התאבלו על הבגידה של קאליגאסטיה, התעצבו על הכישלון האדמי, אך שמחו לאין שיעור בשעה שהתקבלה ההצהרה כי מיכאל בחר בעולמם כזירת המתת הסופית שלו.
בירושם הן אנדון והן פונטה הותכו עם מכוונני המחשבה שלהם, וכך גם אחדים מילדיהם, לרבות סוֹנְטָד; ואולם מרבית צאצאיהם, ואפילו אלו הישירים, השיגו רק היתוך-עם-רוח.
זמן קצר לאחר הגעתם לירושם, קיבלו אנדון ופונטה רשות מריבון המערכת לשוב אל העולם העליון הראשון ולשרת בו לצד האישיויות המורונטיות המקבלות את פני עולי הרגל של הזמן המגיעים מאורנטיה אל הספֵירות השמימיות. הם הוצבו בשירות זה ללא כל הגבלת זמן. ובהקשר של התגלויות אלה, הם ביקשו לשלוח את ברכותיהם לאורנטיה, ואולם בקשה זו נדחתה ברוב תבונה.
וזהו סיפורו של הפרק ההרואי והמרתק ביותר בכל ההיסטוריה של אורנטיה, הסיפור על אודות האבולוציה, מאבקי החיים, המוות וההישרדות הנצחית של ההורים הייחודיים של האנושות בכללותה.
[הוצג על-ידי נשא חיים השוכן באורנטיה.]
זהו הינו סיפורם של הגזעים האבולוציוניים של אורנטיה למן ימיהם של אָנְדוֹן ופוֹנְטָה, לפני כמעט מיליון שנה, הלאה דרך הזמנים של הנסיך הפלנטארי, ועד לסיומו של עידן הקרח.
גילו של הגזע האנושי עומד על כמעט מיליון שנה, והמחצית הראשונה של סיפורו תואמת באופן גס את ימי טרום-הנסיך-הפלנטארי באורנטיה. המחצית השנייה של ההיסטוריה של המין האנושי נפתחת עם הגעתו של הנסיך הפלנטארי ובהופעת ששת הגזעים הצבעוניים, והיא תואמת בקירוב את התקופה שאליה מתייחסים על-פי-רוב כ"תקופת האבן הקדומה".
האדם הפרימיטיבי ערך את הופעתו האבולוציונית על-פני כדור הארץ לפני מעט פחות ממיליון שנה, והייתה לו חוויה נמרצת. באופן אינסטינקטיבי הוא ביקש לחמוק מסכנת ההתערבבות בשבטי האנתרופואידים הנחותים. ואולם, נמנע ממנו מלהגר מזרחה בשל הרמות הטיבטיות הצחיחות המתנשאות לגובה של כתשעה קילומטרים מעל לפני הים; כמו כן, הוא לא יכול היה לנדוד דרומה או מערבה בשל התפשטותו של הים התיכון, אשר השתרע באותה עת מזרחה עד לאוקיינוס ההודי; וככל שנע צפונה הוא נתקל בהתקדמות הקרח. ואולם, אפילו כאשר נחסמה נדידתו על-ידי הקרח, ואף-על-פי שהעוינות בין פזורות השבטים הלכה וגברה, בני הקבוצות האינטליגנטיות יותר מעולם לא שקלו את האפשרות לנוע דרומה על-מנת לחיות בקרב דודניהם שוכני העצים השעירים ובעלי האינטלקט הנחות.
רבים מן הרגשות הדתיים המוקדמים של האדם נבעו מתוך תחושת חוסר האונים שיצרה הסגירוּת הסביבתית של מצבו הגיאוגרפי – הרים מימין, מים משמאל וקרח מלפנים. ואולם, האנדונים המתקדמים הללו לא היו מוכנים לחזור לאחור אל קרב קרוביהם הנחותים שוכני העצים אשר מדרום.
בניגוד להרגלים של קרוביהם הלא-אנושיים, נמנעו האנדונים הללו מן היערות. מאז ומעולם האדם הידרדר ביערות; האבולוציה האנושית התקדמה אך ורק בקווי הרוחב הפתוחים והגבוהים יותר. הרעב והקור של השטחים הפתוחים עוררו פעולה, כושר המצאה ותושייה. בעוד שבני השבטים האנדוניים הללו עסקו בפיתוח חלוצֵי המין האנושי הנוכחי בתוככי הקשיים והמחסור של אזורי האקלים הצפוניים הנוקשים הללו, דודניהם המפגרים היו שרויים במנעמי היערות הטרופיים הדרומיים של חבל הארץ המקורי המשותף.
המאורעות הללו התרחשו בתקופות של הקרחון השלישי; הראשון בהתאם למניין הגיאולוגים. שני הקרחונים הראשונים לא היו נרחבים בצפון-אירופה.
במשך רוב רובו של עידן הקרח הייתה אנגליה מחוברת יבשתית לצרפת, בעוד שמאוחר יותר אפריקה הייתה מחוברת לאירופה באמצעות גשר היבשה של סיציליה. ובעת נדידת האנדונים היה קיים נתיב יבשתי רציף שהשתרע מאנגליה שבמערב ועד לג'אווה שבמזרח; ואולם אוסטרליה הייתה שוב מבודדת, עובדה אשר תרמה את חלקה להתפתחות ממלכת החי הייחודית שלה.
לפני 950,000 שנה נדדו צאצאיהם של אנדון ופונטה הרחק מזרחה ומערבה. בתנועתם מערבה הם חלפו דרך אירופה עד לצרפת ולאנגליה. בזמנים מאוחרים יותר הם חדרו מזרחה הרחק עד לג'אווה, שם נמצאו עצמותיהם לאחרונה – מה שזכה לכינוי "האדם מג'אווה" – ומשם הם המשיכו הלאה לעבר טסמניה.
הקבוצות אשר נעו מערבה הפכו פחות מזוהמות בזנים המפגרים של אבותיהם הקדמונים המשותפים המקוריים מאשר אלה אשר נעו מזרחה והתערבבו בחופשיות כה רבה עם דודניהם החייתיים המפגרים. היחידים הבלתי-מתקדמים הללו נסחפו דרומה והזדווגו לאחר מכן עם בני השבטים הנחותים. מאוחר יותר, חזרו צאצאיהם בני הכלאיים במספרים הולכים וגדלים צפונה על-מנת להזדווג עם העמים האנדונים המתפשטים במהירות, וזיווגים אומללים מעין אלו דרדרו באופן ודאי את הזנים הנעלים. הפולחן למעניק נשמת החיים התקיים בפחות ופחות מן היישובים הפרימיטיביים. הציוויליזציה המוקדמת הזו עמדה תחת סכנת הכחדה.
וכך היו פני הדברים באורנטיה מאז ומעולם. שוב ושוב הידרדרו ציוויליזציות מבטיחות, ובסופו של דבר גם נכחדו, בשל האיוולת אשר התירה לנעלה להזדווג באופן חופשי עם הנחות.
לפני 900,000 שנה הלכו ונעלמו מעל פני האדמה הן האמנויות של אנדון ופונטה והן התרבות של אונאגר; התרבות, הדת ואפילו מלאכת הצור היו מצויות כולן בנקודת השפל הנמוכה ביותר.
אלו היו הזמנים שבהם הגיע לאנגליה מספר גדול של קבוצות בני-כלאיים מדרום-צרפת. השבטים הללו היו מעורבים במידה כה רבה עם יצורי היער דמויי-הקוף, עד כי הם היו אנושיים אך בקושי. לא הייתה להם דת, אך הם עסקו במלאכות צוֹר גסות והייתה להם די אינטליגנציה על-מנת להדליק אש.
אלו אשר הגיעו לאחריהם באירופה היו עַם נעלה במידת-מה ופורה, אשר צאצאיו התפשטו עד מהרה ברחבי היבשת, מן הקרח אשר בצפון ועד לאַלפִּים ולים התיכון אשר מדרום. השבטים הללו הם אלו המכונים הגזע ההַידֶלְבֶּרְגִי.
במהלך התקופה הארוכה הזאת של התנוונות תרבותית, שמרו העמים של פוקסהול באנגליה ושבטי בָּאדוֹנַאן של צפון-מערב הודו על כמה מן המסורות של אנדון ועל שיירים מסוימים מתרבותו של אונאגר.
עמֵי פוקסהול היו הרחוקים ביותר שבמערב והצליחו לשמר את מרבית התרבות האנדונית; הם אף שימרו את הידע שלהם במלאכת הצור, אשר אותו העבירו לצאצאיהם, אבותיהם הקדמונים של האסקימואים.
אף-על-פי ששרידיהם של עמי פוקסהול היו האחרונים להתגלות באנגליה, היו האנדונים הללו לאמיתו של דבר בני האדם הראשונים אשר התגוררו באזורים הללו. באותה עת עדיין חיבר הגשר היבשתי את צרפת לאנגליה; ומכיוון שמרבית היישובים המוקדמים של צאצאי אנדון מוקמו לאורך הנהרות וקווי החוף של אותם זמנים מוקדמים, הם מצויים כיום מתחת למימי התעלה האנגלית ולמימי הים הצפוני; ואולם, שלושה או ארבעה מהם עדיין מצויים בחופי אנגליה מעל לפני המים.
רבים מן העמים האינטליגנטיים והרוחניים יותר של אנשי פוקסהול שימרו את עליונותם הגזעית והנחילו הלאה את מנהגיהם הדתיים הפרימיטיביים. ועמים אלו, אשר התערבבו לאחר מכן בזנים מאוחרים יותר, נעו מאנגליה מערבה לאחר ביקור מאוחר יותר של הקרח, ושרדו כבני האסקימו של ימינו אנו.
מלבד העמים של פוקסהול במערב, נאבק ושרד מרכז תרבותי אחר במזרח. קבוצה זו הייתה ממוקמת למרגלות הגבעות של רמות צפון-מערב הודו, בקרב השבטים של בָּאדוֹנַאן, בן-נינו של אנדון. העמים הללו היו הצאצאים היחידים של אנדון אשר מעולם לא הקריבו קורבנות-אדם.
הבאדונאנים של אזורי הרמה אכלסו מישור נרחב מוקף יערות אשר נחצה על-ידי נחלים והכיל שפע ציד. בדומה לכמה מדודניהם אשר בטיבט, הם חיו בבקתות אבן גסות, במערות המצויות בצדי הגבעות ובמעברים תת-קרקעיים למחצה.
בעוד שהשבטים הצפוניים החלו לפחד יותר ויותר מן הקרח, אלו שחיו קרוב יותר למקום הולדתם המקורי פחדו מאוד מן המים. הם חזו בשקיעה ההדרגתית של חצי האי המסופוטמי אל תוך האוקיינוס, ואף-על-פי שהוא הגיח פעמים מספר, נוצרו המסורות של הגזעים הפרימיטיביים הללו סביב הסכנות אשר מקורן בים וסביב פחדם מפני ההצפות המחזוריות. ופחד זה, לצד התנסותם בהצפות הנהרות, מסבירים מדוע הם תרו אחר אזורי הרמה כמקום מגורים בטוח.
ממזרח לתחומי העמים של באדונאן, בגבעות סִיוָואלִיק של צפון-הודו, ניתן למצוא מאובנים המתקרבים אל טיפוסי המעבר המצויים בתווך שבין האדם לבין כמה מן הקבוצות הקדם-אנושיות, יותר מאשר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ.
לפני 850,000 שנה, פתחו השבטים העליונים של באדונאן במלחמת השמדה שכוּונה כנגד שכניהם הנחותים והחייתיים. בתוך פחות מאלף שנה, רוב הקבוצות החייתיות של האזורים הללו הושמדו או נדחפו חזרה אל היערות הדרומיים. המסע להשמדת הנחותים הביא לשיפור מה במצבם של שבטי הגבעות של אותה תקופה. וצאצאיו המעורבים של הזן המשופר הזה של באדונאן הופיעו בזירת ההתרחשויות כעם חדש לכאורה – הגזע הניאנדרטלי.
הניאנדרטליים היו לוחמים מצטיינים, והם הרבו במסעות. הם התפשטו בהדרגה ממרכזי הרמות של צפון-מערב הודו עד לצרפת במערב, לסין במזרח, ואפילו מטה עד לצפון-אפריקה. הם שלטו בעולם במשך קרוב לחצי מיליון שנים, עד לזמני הנדודים של הגזעים האבולוציוניים הצבעוניים.
לפני 800,000 שנה היה ציד בשפע; מינים רבים של איילים, כמו גם של פילים והיפופוטמים, שוטטו ברחבי אירופה. היה שפע של בקר; סוסים וזאבים נמצאו בכל מקום. הניאנדרטליים היו ציידים מעולים, והשבטים שבצרפת היו הראשונים לאמץ את המנהג שבו ניתנת לציידים המוצלחים ביותר את הזכות לבחור מקרב הנשים את רעיותיהם.
האיל היה שימושי ביותר עבור בני העמים הניאנדרטליים הללו, ושימש כמקור למזון, ללבוש ולהכנת כלים; זאת מכיוון שעמים אלו מצאו מגוון שימושים לקרניים ולעצמות. הייתה להם אך תרבות מועטה; ואולם, הם שיפרו במידה רבה את עבודת אבן הצור, עד שזו הגיעה כמעט לרמתה בימי אנדון. אבני צור גדולות אשר חוברו לידיות עץ חזרו לשמש כגרזנים וכמכושים.
לפני 750,000 שנה יריעת הקרח הרביעית הייתה זה מכבר בדרכה דרומה. בסיוע מכשיריהם המשופרים, קדחו הניאנדרטליים חורים בקרח אשר כיסה את הנהרות הצפוניים, וכך הצליחו לשפד את הדגים אשר עלו מעלה דרך הפתחים. השבטים הללו המשיכו לסגת בהתמדה מפני התקדמות הקרח, אשר במועד זה פלש לאירופה באופן הנרחב ביותר.
בזמנים הללו ערך הקרחון הסיבירי את מצעדו הדרומי ביותר, ואילץ את האדם המוקדם לנוע דרומה חזרה אל חבלי הארץ אשר מהם הגיע. ואולם, המין האנושי כבר נבדל במידה כזו שהסכנה להמשך התבוללותו עם קרוביו האנתרופואידים הבלתי-מתקדמים פחתה עד מאוד.
לפני 700,000 שנה היה הקרחון הרביעי, הגדול מכולם באירופה, מצוי בשלבי נסיגה; האדם ובעלי החיים עשו את דרכם חזרה צפונה. האקלים היה קריר ולח, והאדם הפרימיטיבי שוב שגשג באירופה ובמערב אסיה. בהדרגה התפשטו היערות באדמות שעד לאחרונה כוסו על-ידי הקרחון.
חייהם של היונקים השתנו אך במעט בשל הקרחון. בעלי החיים הללו התמידו בקיומם ברצועת האדמה הצרה שבין הקרחון ובין הרי האלפּים, ועם נסיגת הקרחון שָבוּ והתפשטו במהרה בכל רחבי אירופה. דרך הגשר היבשתי של סיציליה הגיעו מאפריקה פילים בעלי חטים ישרים, קרנפים רחבי-אף, צבועים ואריות אפריקנים, ובעלי החיים החדשים הללו הכחידו כמעט לחלוטין את הנמרים בעלי שיני המסור ואת ההיפופוטמים.
לפני 650,000 שנה ניתן היה לחזות בהמשכו של האקלים הנוח. עד מחצית התקופה שבין הקרחונים כבר היה כה חם, עד כי האַלפִּים התערטלו כמעט לחלוטין מקרח ומשלג.
לפני 600,000 שנה הגיע הקרח לנקודת הנסיגה הצפונית ביותר שלו, ולאחר הפוגה של מספר אלפי שנים שב לנוע דרומה בפעם החמישית. ואולם, במשך חמישים-אלף שנים התרחשו אך מעט התאמות אקלים. האדם ובעלי החיים באירופה השתנו אך במעט. היובש הקל של התקופה הקודמת התמעט, וקרחוני האַלפִּים ירדו הרחק מטה אל עמקי הנהרות.
לפני 550,000 שנה שוב דחק הקרחון המתקדם את האדם ואת בעלי החיים בכיוון דרום. ואולם, כעת היה לאדם מספיק מקום ברצועת האדמה הרחבה אשר השתרעה צפון-מזרחה אל תוך אסיה ונחה בין יריעת הקרח לבין הים השחור, אשר היווה אז שלוחה מורחבת ביותר של הים התיכון.
בתקופות הקרחון הרביעי והחמישי ניתן היה לחזות בהמשך התפשטות התַרבות הגסה של הגזעים הניאנדרטליים. ואולם, ההתקדמות הייתה כה מועטה עד אשר נדמה כי הניסיון לייצר צורה חדשה ושונה של חיים תבוניים באורנטיה התקדם אל עבר כישלונו. במשך כמעט רבע מיליון שנים המשיכו העמים הפרימיטיביים הללו לנדוד, לצוד וללחום, כאשר מפעם לפעם הם משתפרים למשך פרק זמן בכיוונים מסוימים; אך ככלל, הם נסוגים בהתמדה בהשוואה לאבותיהם הקדמונים האנדונים הנעלים.
במהלך התקופות האלה של חשיכה רוחנית הגיעה תרבות האמונות הטפלות של האדם לשפל המדרגה. מעבר לאמונות טפלות מבישות לא הייתה לניאנדרטליים כל דת. הם פחדו עד מוות מן העננים, ובייחוד מן הדוק ומן הערפל. בהדרגה התפתחה דת פרימיטיבית המבוססת על פחד מאתני הטבע, בעוד שפולחן בעלי החיים פחת בהדרגה עם השיפור בכלים; שפע הציִד אִפשר לאנשים הללו לחיות עם פחות חרדה באשר למזונם. הפרסים המיניים אשר הוענקו כהוקרה על ההישג במרדף שיפרו באופן משמעותי את כישורי הציד. דת הפחד החדשה הזו הובילה לניסיונות לפייס את הכוחות הבלתי-נראים העומדים מאחורי אתני הטבע הללו; ניסיונות אשר הסתיימו לבסוף, בשלב מאוחר יותר, בהקרבת בני-אדם על-מנת לפייס את הכוחות הפיזיים הבלתי-נראים והבלתי-נודעים. ומנהג איוֹם זה של הקרבת קורבנות אדם המשיך להתבצע על-ידי העמים המפגרים יותר של אורנטיה עד לסף המאה העשרים ממש.
הניאנדרטליים המוקדמים הללו יכולים היו להיקרא סוגדי-שמש אך בקושי. לעומת זאת, הם חיו בפחד מן החושך; הם פחדו פחד מוות מן הלילה הנופל. כל עוד הירח זרח במיעוטו הם עדיין הסתדרו; ואולם, בהחשיך הירח הם נכנסו לפניקה והחלו להקריב את הטובים שבגברים ובנשים מקרב בני מינם במאמץ להשפיע על הירח לשוב ולזרוח. במוקדם הם למדו כי השמש תשוב ותזרח כמנהגה, אך הם שיערו שהירח שב אך ורק משום שהקריבו לשם כך את אחיהם לשבט. עם התקדמות התפתחות הגזע, המטרה והתכלית אשר מאחורי הקרבת הקורבנות השתנו בהדרגה; ואולם, הנוהג של הקרבת קורבנות אדם כחלק מן הטקס הדתי השתמר במשך תקופה ארוכה.
לפני 500,000 שנה שבטי באדונאן של רמות צפון-מערב הודו היו מעורבים במאבק גזעי כביר נוסף. המלחמה העזה הזו השתוללה ללא-הרף במשך למעלה ממאה שנה, וכאשר תם המאבק הארוך, נותרו כמאה משפחות בלבד. ואולם, השורדים הללו היו הצאצאים האינטליגנטיים והרצויים ביותר מקרב כל צאצאיהם של אנדון ופונטה אשר חיו באותה עת.
וכעת החלה להתרחש בקרב הבאדונאנים הללו של אזורי הרמה תופעה חדשה ומוזרה. גבר ואישה אשר חיו בחלק הצפון-מזרחי של אזור הרמה, אשר היה מיושב באותה עת, החלו לפתע ליצור משפחה של ילדים אינטליגנטיים בצורה יוצאת-דופן. הייתה זו משפחת הסָאנְגִיק, אבותיהם הקדמונים של כל ששת הגזעים הצבעוניים של אורנטיה.
לא זו בלבד שתשעה-עשר ילדי הסאנגיק הללו היו אינטליגנטיים יותר מחבריהם, אלא שגם עורם ביטא נטייה ייחודית להיצבע בצבעים שונים עם חשיפתו לשמש. מקרב תשעה-עשר הילדים הללו, חמישה היו אדומים, שניים כתומים, ארבעה צהובים, שניים ירוקים, ארבעה כחולים, ושניים בצבע אינדיגו. עם התבגרות הילדים הפכו הצבעים הללו ליותר ויותר מובחנים, וכאשר הצעירים הללו הזדווגו לאחר מכן עם חברי השבט שלהם, כל צאצאיהם נטו להיצבע בצבע העור של ההורה הסאנגיק.
וכעת אחדל מלגלול את הסיפור הנפרש לו באופן כרונולוגי; וזאת לאחר שאני מסב את תשומת הלב להגעתו של הנסיך הפלנטארי בסמוך למועד זה, ובעודנו דנים בנפרד בששת גזעי הסאנגיק של אורנטיה.
בעולם אבולוציוני ממוצע מופיעים ששת הגזעים האבולוציוניים הצבעוניים בזה אחר זה; האדם האדום הוא הראשון להתפתח, ובמשך עידנים הוא משוטט בעולם בטרם יופיעו הגזעים הצבעוניים אשר מגיעים לאחריו. הופעתם הבו-זמנית של כל ששת הגזעים באורנטיה – ועוד במשפחה אחת – היה מאורע יוצא-דופן ביותר.
הופעתם של האנדונים המוקדמים באורנטיה הייתה אף היא בבחינת חידוש בשטניה. בשום עולם אחר במערכת המקומית לא התפתח גזע כזה של יצורים רצוניים לפני הופעתם של הגזעים האבולוציוניים הצבעוניים.
1. האדם האדום. העמים הללו היוו דוגמאות ראויות לציון של הגזע האנושי, ובמובנים רבים הם התעלו מעל אנדון ופונטה. הם היוו קבוצה אינטליגנטית ביותר והיו הראשונים מבין ילדי הסאנגיק אשר פיתחו ציוויליזציה וממשל שבטיים. לעולם הם היו מונוגמיים; ואפילו צאצאיהם המעורבים הזדווגו אך ורק לעיתים רחוקות עם בני-זוג מרובים.
בזמנים מאוחרים יותר הם נקלעו לצרות רציניות וממושכות עם אחיהם הצהובים אשר באסיה. סייעה בעדם המצאתם המוקדמת של החץ והקשת, אך לרוע המזל הם ירשו מאבותיהם הקדמונים הרבה מנטייתם ללחום בינם לבין עצמם, מה שהחליש אותם עד כדי כך שהשבטים הצהובים הצליחו להניס אותם מן היבשת האסייתית.
לפני כשמונים-וחמש אלף שנה, חצתה השארית הטהורה-יחסית של הגזע האדום בהמוניה אל עבר צפון-אמריקה, ומעט לאחר מכן שקע מצר היבשה של ברינג, ובכך גרם לבידודהּ. מאז לא חזר אף אדם אדום לאסיה. ואולם, ברחבי סיביר, סין, מרכז אסיה, הודו ואירופה, הם הותירו אחריהם הרבה ממטען הגזע שלהם אשר התערבב עם הגזעים הצבעוניים האחרים.
כאשר חצה האדם האדום אל תוככי אמריקה, הוא הביא עמו הרבה מן התורות ומן המסורות של מקורותיו המוקדמים. לקודמיו המידיים היה קשר לפעילויות המאוחרות יותר של מטה העולם של הנסיך הפלנטארי. ואולם, זמן קצר לאחר שהגיע אל היבשות של אמריקה, החל האדם האדום לאבד את הקשר שלו לתורות אלה, וכן חלה הידרדרות עצומה בתרבותו האינטלקטואלית והרוחנית. מהר מאוד חזרו האנשים הללו ללחום זה בזה בפראות כה רבה, עד כי נדמה שהמלחמות השבטיות האלה תסתיימנה בהכחדתה המהירה של השארית הזו של הגזע האדום הטהור-יחסית.
בשל הנסיגה הכבירה הזו נדמה היה כי האדם האדום נידון לכליה, עד אשר הופיע אוֹנָאמוֹנָאלוֹנְטוֹן כמנהיגו וכמושיעו הרוחני לפני כשישים-וחמש אלף שנים. הוא הביא לקיומו של שלום ארעי בקרב האדם האדום באמריקה וחידש את פולחן "הרוח הגדולה". אוֹנָאמוֹנָאלוֹנְטוֹן חי עד גיל תשעים-ושש שנים והמטה שלו מוקם בקרב עצי הסֶקְווֹיָה הכבירים של קליפורניה. רבים מצאצאיו המאוחרים יותר הגיעו עד לזמנים המודרניים בקרב האינדיאנים משבט הבְּלֶקְפוּט.
בחלוף הזמן, הפכה תורתו של אוֹנָאמוֹנָאלוֹנְטוֹן למסורות מעורפלות בלבד. מלחמות האחים התחדשו, ולמן ימיו של המורה הגדול הזה לא הצליח אף מנהיג אחר להשכין שלום כללי ביניהם. במהלך המאבקים השבטיים הללו הלכו ונעלמו בהדרגה הזנים היותר אינטליגנטיים; אלמלא כן, האדם האדום המוכשר והנבון היה מקים ביבשת צפון-אמריקה ציוויליזציה כבירה.
לאחר שחצה מסין לאמריקה, האדם האדום הצפוני לא בא יותר במגע עם אף השפעה עולמית אחרת (למעט האסקימוסים), עד אשר הוא התגלה בשלב מאוחר יותר על-ידי האדם הלבן. היה זה מצער ביותר שהאדם האדום פספס כמעט לחלוטין את ההזדמנות שלו להיות מורם באמצעות העירוב של המטען האדמי המאוחר יותר. כפי הנראה, האדם האדום לא היה מסוגל לשלוט באדם הלבן, ואף לא היה מוכן לשרתו מרצון. בנסיבות מעין אלה, אם שני הגזעים אינם מתערבבים זה בזה, נדון אחד מהם לכליה.
2. האדם הכתום. המאפיין הבולט של בני הגזע הזה היה הדחף הייחודי שלהם לבנות; לבנות כל דבר, ואפילו רק לערום אבנים בערמות ענק על-מנת להיווכח איזה מן השבטים יערום את הערמה הגדולה ביותר. אף כי הם לא היו אנשים מתקדמים, הם הפיקו תועלת רבה מבתי הספר של הנסיך ושלחו לשם את נציגיהם על-מנת שיוכשרו.
הגזע הכתום היה הראשון לעקוב אחר קו החוף דרומה לעבר אפריקה, ככל שהים התיכון נסוג מערבה. ואולם, הם מעולם לא מצאו אחיזה איתנה באפריקה, ונמחקו מגדר קיום על-ידי הגזע הירוק אשר הגיע מאוחר יותר.
בטרם בוא הקץ, איבדו אנשים אלו הרבה מרמתם התרבותית והרוחנית. ואולם, התעוררות גדולה של חיים גבוהים יותר חלה הודות למנהיגותו הנבונה של פּוֹרְשׁוּנְטָה, הגאון של הגזע האומלל הזה, אשר סעד אותם בשעה שהמטה שלהם היה ממוקם בהר מגידו לפני כשלוש-מאות אלף שנים.
המאבק הגדול האחרון בין האדם הכתום לבין אדם הירוק התרחש באזור עמק הנילוס התחתון אשר במצרים. מלחמה ממושכת זו ניטשה במשך קרוב למאה שנים, ובסיומה נותרו בחיים מעט מאוד פרטים מן הגזע הכתום. שרידי העמים הללו נספגו אל קרב האדם הירוק ואל אנשי האינדיגו אשר הגיעו בשלב מאוחר יותר. ואולם, האדם הכתום חדל להתקיים כגזע לפני כמאה-אלף שנים.
3. האדם הצהוב. השבטים הצהובים הפרימיטיביים היו הראשונים לנטוש את המרדף אחר הציד, לכונן יישובים קהילתיים ולפתח חיי בית המבוססים על חקלאות. מן הבחינה האינטלקטואלית הם היו נחותים במידת-מה ביחס לאדם האדום, אך מבחינה חברתית וקבוצתית הם הוכיחו את עצמם כנעלים על כל עמי הסאנגיק האחרים בכל הנוגע לקידום ציוויליזציה גזעית. מכיוון שהם פיתחו רוח של אחווה, ומכיוון שהשבטים השונים למדו לחיות בשלום זה עם זה, הם הצליחו להניס מעל פניהם את הגזע האדום עם התפשטותם ההדרגתית אל תוככי אסיה.
בעקבות כפירת קאליגאסטיה הם נעו הרחק מן ההשפעות של המטה הרוחני של העולם ונקלעו לחשכה גדולה; ואולם, עידן מבריק אחד שרר בקרב העמים הללו כאשר, לפני כמאה-אלף שנים, נטל סִינְגְלָאנְטוֹן לידיו את רסן הנהגת השבטים הללו ושיבח את פולחן ה"אמת האחת".
ניתן לייחס את ההישרדות של מספר רב יחסית של אנשים מן הגזע הצהוב לשלום הבין-שבטי שלהם. מימיו של סִינְגְלָאנְטוֹן ועד לזמנים של סין המודרנית, נמנה הגזע הצהוב על הגזעים היותר שלווים של אורנטיה. גזע זה קיבל מורשת קטנה אך בעלת עוצמה רבה מן המטען האדמי אשר יובא מאוחר יותר.
4. האדם הירוק. הגזע הירוק היווה את אחת מן הקבוצות הפחות מוכשרות מקרב האנשים הפרימיטיביים; והם נחלשו מאוד בשל הגירה נרחבת בכיוונים שונים. בטרם נפוצו, חוו השבטים הללו, לפני כשלוש-מאות וחמישים אלף שנים, התעוררות כבירה של תרבות תחת הנהגתו של פָאנְטָאד.
הגזע הירוק נחלק לשלוש חטיבות עיקריות: השבטים הצפוניים הוכנעו, שועבדו ונספגו אל תוך הגזעים הצהוב והכחול. הקבוצה המזרחית התמזגה עם העמים ההודיים של אותה תקופה, ושרידים שלה מצויים עדיין בקרבם. בני האומה הדרומית נכנסו לאפריקה, ושם השמידו את דודניהם הכתומים, הנחותים כמעט כמותם.
במובנים רבים, שתי הקבוצות היו שקולות זו לזו במאבק הזה, זאת משום ששתיהן נשאו זנים מסדר הענקים; ורבים ממנהיגיהם התנשאו לגובה של מעל לשניים-וחצי מטרים. בגזע הירוק הוגבלו זני הענקים הללו כמעט אך ורק לאומה הדרומית, או המצרית.
השרידים של האדם הירוק המנצח נספגו לאחר מכן אל תוך גזע האינדיגו, העם הצבעוני האחרון אשר התפתח והיגר ממרכז התפוצה הגזעית המקורי של הסאנגיק.
5. האדם הכחול. האנשים הכחולים היוו עם כביר. במוקדם הם המציאו את החנית, ולאחר מכן פיתחו את הבסיס לרבות מן האמנויות של הציוויליזציה המודרנית. האדם הכחול ניחן ביכולת המוחית של האדם האדום בצירוף הנשמה והרגש של האדם הצהוב. הצאצאים האדמיים העדיפו את האדם הכחול על-פני כל הגזעים הצבעוניים האחרים אשר שרדו לאחר מכן.
האנשים הכחולים המוקדמים הגיבו להסברי המורים בסגל של קאליגאסטיה, והם נגררו לבלבול רב בשל התורה המעוותת אשר הונחלה להם לאחר מכן מאת המנהיגים הבוגדים הללו. בדומה לגזעים הפרימיטיביים האחרים, הם מעולם לא התאוששו לחלוטין מן הסערה אשר פקדה אותם בעקבות בגידת קאליגאסטיה, והם אף לא התגברו לחלוטין על נטייתם ללחום בינם לבין עצמם.
כחמש-מאות שנים לאחר נפילת קאליגאסטיה, התרחשה התעוררות נרחבת של לימוד ושל דת מסוג פרימיטיבי – אך יחד עם זאת אמיתית ומועילה. אוֹרְלָאנְדוֹף הפך למורה גדול בקרב הגזע הכחול והוביל רבים מן השבטים חזרה לפולחן האל האמיתי תחת השם "הצ'יף העליון". הייתה זו ההתקדמות הגדולה ביותר של האדם הכחול, עד לזמנים המאוחרים יותר אשר בהם התרומם גזע זה במאוד הודות להתמזגות עם המטען האדמי.
התגליות והמחקרים האירופאיים על אודות תקופת האבן הקדומה עסקו בעיקר בחשיפת הכלים, העצמות ומוצגי האמנות של האנשים הכחולים העתיקים הללו, וזאת משום שהם התקיימו באירופה עד לאחרונה. אותם גזעים באורנטיה המכונים הגזעים הלבנים הינם צאצאי האנשים הכחולים הללו, כפי שהם שונו בתחילה על-ידי מזיגה מסוימת עם הצהוב והאדום, וכפי שרוּממו לאחר מכן במידה ניכרת הודות לספיגת מרבית הגזע הסגול.
6. גזע האינדיגו. כשם שהאדם האדום היה המתקדם ביותר מקרב כל עמי הסאנגיק, כך היו האנשים השחורים הפחות מתקדמים ביניהם. הם היו האחרונים להגר מבתיהם אשר באזורי הרמה. הם נעו לעבר אפריקה, השתלטו על היבשת, ומאז נותרו שם, למעט כאשר נלקחו משם מפעם לפעם בכוח כעבדים.
בהיותם מבודדים באפריקה, ובדומה לאדם האדום, העמים בצבע האינדיגו קיבלו מעט, או כלל לא קיבלו, מן ההגבהה הגזעית אשר הייתה עשויה להיות מופקת כתוצאה מהזרקת המטען האדמי. בהיותו לבדו באפריקה, גזע האינדיגו התקדם אך במעט עד לימיו של אוֹרְווֹנוֹן, אשר בהם חווה התעוררות רוחנית כבירה. אף-על-פי שבשלב מאוחר יותר הם כמעט ושכחו לחלוטין את "אל האלים" אשר פיאר אותו אוֹרְווֹנוֹן, הם לא איבדו לחלוטין את התשוקה לסגוד לבלתי-נודע; והם שמרו לכל הפחות על צורת פולחן מסוימת עד לפני מספר אלפי שנים.
ולמרות הפיגור שלהם, לעמי האינדיגו מעמד זהה בדיוק לזה של כל גזע ארצי אחר בפני השלטונות השמימיים.
היו אלה זמנים של מאבקים מרים בין הגזעים, ואולם, בסמוך למטה הנסיך הפלנטארי חיו יחד בהרמוניה-יחסית הקבוצות המוארות יותר, אלה אשר קיבלו הנחיה זה מכבר; וזאת אף-על-פי שהגזעים של העולם לא הגיעו לשום הישג תרבותי כביר בטרם הופרעה תכנית זו באופן משמעותי עם פרוץ המרד של לוציפר.
מעת לעת חוו כל העמים הללו תחיות רוחניות ותרבותיות. מָאנְסָאנְט היה מורה גדול של ימי בתר-הנסיך-הפלנטארי. ואולם, מצוינים בזאת אך ורק אותם מנהיגים ומורים יוצאי-דופן אשר השפיעו באופן מובחן על גזע שלם ועוררו בו השראה. בחלוף הזמן, קמו באזורים שונים מורים פחותים; ובאופן מצטבר, תרומותיהם הסתכמו באותן השפעות מצילות אשר מנעו את התמוטטותה הכוללת של הציוויליזציה התרבותית, ובייחוד בעידני החשיכה הארוכים שבין מרידת קאליגאסטיה לבין הגעתו של אדם.
קיימות סיבות טובות ומספקות רבות לתכנית הפיתוח של שלושה או שישה גזעים צבעוניים בעולמות החלל. ואף-על-פי שבני התמותה של אורנטיה עשויים שלא להעריך במלואן את כל הסיבות האלה, נביא בזאת לתשומת הלב את הבאות:
1. הגיוון הינו חיוני על-מנת לאפשר פעולה נרחבת של הברירה הטבעית, ההישרדות הדיפרנציאלית של זנים נעלים.
2. גזעים חזקים וטובים יותר מהווים תוצאה של הכלאה בין עמים מגוונים, כאשר הגזעים השונים הללו מהווים נשאים של גורמי תורשה נעלים. והגזעים של אורנטיה היו יוצאים נשכרים ממיזוג מוקדם שכזה, בהינתן שעַם אחוד שכזה היה יכול להיות מרוּמם לאחר מכן באופן יעיל באמצעות מזיגה יסודית עם המטען האדמי הנעלה. הניסיון לבצע ניסוי שכזה באורנטיה בתנאי הגזע הנוכחיים עשוי להיות הרסני ביותר.
3. גיוון גזעים מעורר תחרות בריאה.
4. הבדלי מעמד בין הגזעים, ובין קבוצות שונות בתוככי כל אחד מן הגזעים, הינם הכרחיים על-מנת לפתח את הסוֹבלנות ואת הזולתנות האנושית.
5. הומוגניות של הגזע האנושי איננה רצויה בטרם מגיעים עמיו של עולם מתפתח לרמות גבוהות-יחסית של התפתחות רוחנית.
כאשר החלו הצאצאים הצבעוניים של משפחת הסאנגיק להתרבוֹת, וכאשר הם תרו אחר הזדמנות להתפשט לשטחים שכנים, התקדם מאוד הקרחון החמישי – השלישי למניין הגיאולוגים – בנדידתו דרומה מעל לאירופה ולאסיה. הגזעים הצבעוניים המוקדמים הללו נוסו באופן יוצא-דופן בַּקשיים ובַּחומרה של עידן הקרח אשר אליו נולדו. באסיה היה הקרחון הזה כה נרחב, עד שבמשך מספר אלפי שנים נחסמה כליל האפשרות להגר למזרח-אסיה. ורק לאחר נסיגתו המאוחרת של הים התיכון, בשל התרוממות חצי האי ערב, הם יכלו להגיע לאפריקה.
וכך אירע שבמשך כמעט מאה-אלף שנה התפזרו עמי הסאנגיק הללו מסביב ולמרגלות הגבעות, ופחות או יותר התערבבו אלו באלו; וזאת על-אף הסלידה – המוזרה אך הטבעית – אשר הופיעה במוקדם בין הגזעים השונים.
בין הזמנים של הנסיך הפלנטארי לבין אלו של אדם, הפכה הודו לביתה של האוכלוסייה הקוסמופוליטית ביותר אשר חיה אי-פעם על-פני כדור הארץ. ואולם, היה זה מצער שערבוביה זו הכילה שיעור כה גדול מקרב הגזעים הירוק, הכתום והאינדיגו. עמי הסאנגיק המשניים הללו מצאו כי הקיום קל ונוח יותר בארצות הדרום, ורבים מהם היגרו לאחר מכן לאפריקה. עמי הסאנגיק הראשיים, הגזעים הנעלים, נמנעו מן האזורים הטרופיים; תנועתו של האדם האדום הייתה בכיוון צפון-מזרח אל אסיה, ובעקבותיו נע גם האדם הצהוב, בעוד שהגזע הכחול נע בכיוון צפון-מערב אל תוך אירופה.
האדם האדום החל להגר במוקדם לכיוון צפון-מזרח בעקבות הקרח הנסוג, בעודו עוקף את אזורי הרמה של הודו ומשתלט על כל צפון-מזרח אסיה. השבטים הצהובים עשו זאת בסמוך לאדם האדום ובעקבותיו, ולאחר מכן הניסו אותו אל מחוץ לאסיה, אל צפון-אמריקה.
כאשר נטשו השרידים טהורי-הזַן באופן יחסי של הגזע האדום את אסיה, הם מנו אחד-עשר שבטים, ומספר היחידים הגיע למעט יותר משבעת-אלפים איש, אישה וילד. לשבטים הללו נלוו שלוש קבוצות קטנות בעלות מורשת מעורבת, כשהגדולה שבהן מורכבת מן הגזעים הכחול והכתום. שלוש הקבוצות האלה לא התחברו במלואן עם האדם האדום, ובמוקדם הן נדדו דרומה לעבר מקסיקו ומרכז אמריקה, שם הצטרפה אליהן מאוחר יותר קבוצה קטנה המעורבת מצהובים ומאדומים. בין כל העמים הללו התקיימו נישואי תערובת אשר מהם נוצר גזע ממוזג חדש שהיה הרבה פחות לוחמני ביחס לאדם האדום מן הזן הטהור. בתוך חמשת-אלפים שנים התפצל גזע ממוזג זה לשלוש קבוצות אשר יצרו, בהתאמה, את הציוויליזציות של מקסיקו, של מרכז אמריקה ושל דרום אמריקה. הנגזרת של דרום-אמריקה אכן קיבלה נגיעה קלה מדמו של אדם.
האדם האדום והאדם הצהוב המוקדמים התערבבו במידה מסוימת באסיה, וצאצאי האיחוד הזה נעו מזרחה ולאורך קו החוף הדרומי; בסופו של דבר, הם הונסו על-ידי בני הגזע הצהוב – אשר התרבה במהירות – אל חצאי האיים ואל האיים הקרובים אשר בים. אלו הם המהווים את האדם החוּם של ימינו אנו.
הגזע הצהוב המשיך לאכלס את אזוריה המרכזיים של אסיה המזרחית. מתוך כל ששת הגזעים הצבעוניים, בני הגזע הצהוב הם אלו אשר שרדו במספרים הגדולים ביותר. אף-על-פי שמפעם לפעם האדם הצהוב היה מעורב במלחמות גזע, הוא לא עסק במלחמות בלתי-פוסקות ובלתי-נלאות כדוגמת אלה שלחמו האדם האדום, האדם הירוק והאדם הכתום. שלושת הגזעים הללו למעשה השמידו את עצמם, בטרם הוכחדו כמעט-סופית בידי אויביהם מקרב הגזעים האחרים.
מכיוון שהקרחון החמישי לא התפשט כה רחוק דרומה באירופה, הדרך הייתה פתוחה בחלקה ואפשרה לעמי הסאנגיק הללו להגר בכיוון צפון-מערב; ועם נסיגת הקרח, היגר האדם הכחול – בלוויית מספר קבוצות גזע קטנות אחרות – מערבה לאורך הנתיבים העתיקים של השבטים האנדונים. הם פלשו לאירופה בגלים עוקבים ואכלסו את מרבית היבשת.
באירופה הם נתקלו עד מהרה בצאצאים הניאנדרטליים של אביהם הקדמון המשותף, אנדון. הניאנדרטליים האירופיים הוותיקים יותר הללו נדחקו על-ידי הקרחון דרומה ומזרחה, וכך היו בעמדה שאפשרה להם לפגוש את דודניהם הפולשים משבטי הסאנגיק ולספוג אותם אל קרבם.
ככלל וכפתח דבר, שבטי הסאנגיק היו אינטליגנטיים יותר מצאצאיהם המדורדרים של אנשי הערבות האנדונים הראשונים, ואף נעלים עליהם ברוב המובנים; והתערבבותם של שבטי סאנגיק אלו עם העמים הניאנדרטליים הובילה לשיפור מיידי בגזע הקדום יותר. הייתה זו ההזרקה של דם סאנגיקי – ובייחוד זו של האדם הכחול – אשר גרמה לַשיפור המובחן בעמים הניאנדרטליים, כפי שניתן להיווכח בה בגלים העוקבים של שבטים אינטליגנטיים יותר ויותר אשר שטפו את אירופה מן המזרח.
במהלך התקופה הבין-קרחונית הבאה התפשט גזע ניאנדרטלי חדש זה מאנגליה ועד הודו. שרידי הגזע הכחול אשר נותרו בחצי האי הפרסי הישן התמזגו בהמשך עם שרידים מסוימים אחרים, בעיקר צהובים; והמזיגה אשר נוצרה, ואשר רוּממה במידת-מה לאחר מכן על-ידי הגזע הסגול של אדם, התמידה בדמות השבטים השחומים הנודדים של הערבים המודרניים.
כל מאמץ לזהות את המורשת הסאנגיקית של העמים המודרניים חייב לקחת בחשבון את השיפור המאוחר יותר בזני הגזע שהושג על-ידי מזיגת הדם האדמי.
הגזעים הנעלים ביקשו את האקלימים הצפוניים או הממוזגים, בעוד שהגזעים הכתום, הירוק והאינדיגו נמשכו בהתמדה לעבר אפריקה דרך הגשר היבשתי החדש אשר התרומם והפריד את הים התיכון – אשר נסוג מערבה – מן האוקיינוס ההודי.
האדם האינדיגו היה האחרון מקרב עמי הסאנגיק להגר ממרכז הולדת הגזע. בסביבות הזמן שהאדם הירוק עסק בהריגת בני הגזע הכתום במצרים – ובעשותו כן החליש את עצמו במידה רבה – החלה ההגירה ההמונית הגדולה של השחורים דרומה, לאורך קו החוף דרך פלסטינה; ומאוחר יותר, כאשר העמים בצבע האינדיגו, החזקים מן הבחינה הפיזית, שטפו את מצרים, הם מחקו את האדם הירוק מכדי קיום בשל הכוח הטמון במספרם הגדול. גזעי האינדיגו הללו ספגו אל קרבם את שיירי האדם הכתום והרבה מן המטען של האדם הירוק, ושבטי אינדיגו מסוימים שופרו במידה משמעותית הודות למזיגה גזעית זו.
וכך דומה שמצרים נשלטה ראשית בידי האדם הכתום, לאחר מכן בידי האדם הירוק, לאחריו בידי האדם בצבע האינדיגו (שחור), ועוד בהמשך בידי גזע כלאיים של אדם אינדיגו, אדם כחול ואדם ירוק אשר עבר שינוי. ואולם, זמן רב בטרם הגיע אדם, הניסו האדם הכחול מאירופה והגזעים המעורבים של חצי האי ערב את הגזע האינדיגו אל מחוץ למצרים, הרחק דרומה אל תוככי היבשת האפריקנית.
עם התקרבות ההגירות של עמי הסאנגיק לסיומן, נעלמו זה מכבר הגזע הירוק והגזע הכתום; האדם האדום אוחז בצפון-אמריקה, האדם הצהוב במזרח אסיה, האדם הכחול באירופה וגזע האינדיגו מצא את מקומו באפריקה. הודו מאכלסת עירוב של גזעי הסאנגיק המשניים; והאדם החום, המהווה מזיגה של האדום והצהוב, מחזיק באיים אשר לחופי אסיה. אזורי הרמה של דרום-אמריקה מאוכלסים בגזע ממוזג בעל פוטנציאל נעלה למדי. האנדונים הטהורים יותר חיים באזורים הצפוניים ביותר של אירופה ובאיסלנד, בגרינלנד ובצפון-מזרח אמריקה הצפונית.
במהלך התקופות שבהן התקדם הקרחון למרחק הרב ביותר, היו השבטים האנדונים שבאזורים המערביים ביותר קרובים מאוד לכדי הידחקות אל הים. במשך שנים הם חיו על הרצועה הדרומית הצרה של אנגליה ד-היום. והייתה זו מסורת ההתקדמויות המחזוריות של הקרחון אשר דחקה בהם לרדת אל הים עת הופיע הקרחון השישי והאחרון. הם היו הרפתקני הים הראשונים. הם בנו סירות והחלו לתור אחר יבשות חדשות, אשר בהן, כך קיוו, יוכלו להיות חופשיים מפלישות הקרח האיומות. וכמה מהם הגיעו לאיסלנד, אחרים לגרינלנד, אך רוב רובם מתו בים הפתוח ברעב ובצמא.
לפני מעט יותר משמונים-אלף שנה, זמן קצר לאחר שהאדם האדום נכנס לצפון-מערב אמריקה הצפונית, גרמו קפיאת מי הימים הצפוניים והתקדמות שדות הקרח המקומיים בגרינלנד, לאסקימוסים הללו – צאצאי האבוריג'ינים של אורנטיה – לתור אחר אדמה טובה יותר, אחר בית חדש; ודרכם צלחה כאשר חצו את המְצָרִים הצרים אשר הפרידו אז את גרינלנד ממסת היבשה הצפון-מזרחית של אמריקה הצפונית. הם הגיעו ליבשת כאלפיים-ומאה שנים לאחר הגעת האדם האדום לאלסקה. בהמשך נעו כמה מן הזנים המעורבים של האדם הכחול מערבה והתמזגו באסקימוסים של התקופה המאוחרת יותר, ואיחוד זה היה מועיל במידת-מה בעבור שבטי האסקימוסים.
לפני כחמשת-אלפים שנה אירעה בחופיו הדרום-מזרחיים של מפרץ הדסון פגישה מקרית בין שבט אינדיאני לבין קבוצה בודדת של אסקימוסים. שני השבטים התקשו לתקשר זה עם זה, אולם עד מהרה החלו בנישואי תערובת והתוצאה הייתה שהאסקימוסים הללו נספגו לבסוף אל גדרי האדם האדום אשר עלה עליהם במספריו. ומפגש זה מייצג את המגע היחיד של האדם האדום הצפון-אמריקני עם זן אנושי אחר כלשהו עד לפני כאלף שנה, עת האדם הלבן הגיע במקרה אל חופיו של האוקיינוס האטלנטי.
מאבקי העידנים המוקדמים הללו התאפיינו באומץ, בגבורה ואפילו בהרואיזם. וכולנו הננו מְצֵרִים על כך שהרבה מן התכונות המעולות והמחוספסות האלה של אבותיכם הקדומים אבדו מקרב הגזעים של הימים המאוחרים יותר. ואף-על-פי שהננו מעריכים רבים מסוגי העידון של הציוויליזציה המתקדמת, הננו מתגעגעים להתמדה המופלאה ולדבקות העילאית של אבותיכם המוקדמים, אשר גבלה לעיתים בגדוּלה וברוממוּת.
[הוצג על-ידי נשא חיים השוכן באורנטיה.]
החיים החומריים האבולוציוניים הבסיסיים – חיי קדם הדעת – מתגבשים בידי בקרי המאסטר הפיזיים ומהווים סעד של מתן-החיים מאת שבע רוחות האב, בצירוף הסעד הפעיל של נשאי החיים הממונים. כתוצאה מן התפקוד המתואם של היצירתיוּת המשולשת הזו מתפתחת בקרב האורגניזם היכולת הפיזית לְדעת – מנגנונים חומריים המגיבים בתבונה לגירויים סביבתיים חיצוניים, ובהמשך גם לגירויים פנימיים, השפעות אשר מקורן בְּדעתו של האורגניזם עצמו.
לפיכך, קיימות שלוש רמות מובחנות של יצירת חיים והתפתחות חיים:
1. תחום האנרגיה-הפיזית – ייצור היכולת לְדעת.
2. סעד הדעת של הרוחות הסועדות – סעד הנושק לְיכולת רוחנית.
3. מתת הרוח של דעת בת-תמותה – אשר מסתיימת במתן מכוננן מחשבה.
רמות התגובה המכאנית והבלתי-ניתנת-ללימוד של האורגניזם לסביבה מהוות תחומים של הבקרים הפיזיים. הרוחות סועדות הדעת מאתחלות ומווסתות את טיפוסי הדעת המסתגלים או הבלתי-מכאניים אשר-ניתנים-ללימוד – אותם מנגנוני תגובה של האורגניזם אשר מסוגלים ללמוד מן ההתנסות. ובה בעת שהרוחות המסייעות מתפעלות כך את פוטנציאלי הדעת, כן מפעילים נשאי החיים שליטה משמעותית, הנתונה לשיקול דעתם, על ההיבטים הסביבתיים של התהליכים האבולוציוניים ממש עד למועד הופעת הרצון האנושי – היכולת לַדעת את האל והכוח לבחור לסגוד לו.
הפעולה המשולבת של נשאי החיים, של הבקרים הפיזיים ושל הרוחות הסועדות, היא זו אשר מתנה את נתיב ההתפתחות האורגנית בַּעולמות המיושבים. וזוהי הסיבה לכך שהאבולוציה – באורנטיה או בכל מקום אחר – הינה לעולם תכליתית ואף פעם איננה מקרית.
לנשאי החיים פוטנציאל לשינוי האישיוּת אשר מחזיקים בו אך ורק סדרי יצורים מועטים. הבנים הללו של היקום המקומי מסוגלים לפעול בשלוש רמות קיום שונות. על-פי-רוב הם מבצעים את משימותיהם כבני רמת-הביניים, קרי במצבם המקורי. ואולם, לנשא חיים בשלב כזה של קיום לא תתאפשר כלל פעולה בתחומים האלקטרומכאניים, ככזה המייצר מאנרגיות פיזיות ומחלקיקים חומריים יחידות של קיום חי.
נשאי החיים מסוגלים לפעול – והם אכן פועלים – בשלוש הרמות הבאות:
1. הרמה הפיזית של האלקטרוכימיה.
2. רמת-הביניים הרגילה של שלב הקיום המעין-מורונטי.
3. הרמה הרוחנית-למחצה המתקדמת.
כאשר נשאי החיים מוכנים לעסוק בשתילת חיים, ומשהם בחרו זה מכבר את האתרים לשם משימה שכזו, הם מזמנים את רב-המלאכית של ועדת ההתמרה של נשאי החיים. קבוצה זו כוללת עשרה סדרים של אישיויות שונות, לרבות הבקרים הפיזיים ועמיתיהם, ובראשה עומדת רב-המלאכית הראשית אשר משמשת בתפקיד זה במצוותו של גבריאל וברשותם של עתיקי היומין. כאשר הוויות אלה מחוברות באופן הולם זו לזו, הן מסוגלות לחולל בנשאי החיים שינויים המאפשרים להם לפעול באופן מיידי ברמות הפיזיות של האלקטרוכימיה.
לאחר שגובשו תבניות החיים ומשהושלם כנדרש הארגון הפיזי, הופכים הכוחות העל-חומריים אשר נוגעים להפצת החיים לפעילים, והחיים מתקיימים. או אז נשאי החיים שבים מייד למצב הביניים הרגיל שלהם מבחינת הקיום כאישיות, מצב שבו הם מסוגלים לתפעל את היחידות החיות ולהניע את האורגניזמים המתפתחים, אף-על-פי שניטלת מהם כל יכולת לארגן – קרי ליצור – תבניות חדשות של חומר חי.
לאחר שהאבולוציה האורגנית השלימה חלק ממסלולה ומשהופיע הרצון החופשי מן הסוג האנושי באורגניזמים המתפתחים הגבוהים ביותר, או אז חייבים נשאי החיים לעזוב את הפלנטה או לנדור נדרי ויתור; במילים אחרות, שומה עליהם להתחייב להימנע מכל ניסיון נוסף להשפיע על מהלך האבולוציה האורגנית. וכאשר נדרים מעין אלו ניתנים מרצון על-ידי אותם נשאי חיים הבוחרים להיוותר על הפלנטה ולשמש כיועצים עתידיים לאלו אשר יהיו מופקדים על קידום היצורים הרצוניים המפותחים החדשים, או אז מזומנת וועדה בת שנים-עשר חברים, אשר בראשה עומדת ראשת כוכבי הערב, היא הפועלת בסמכות ריבון המערכת וברשותו של גבריאל; ומיד מותמרים נשאי חיים אלו לשלב השלישי של קיומם כאישיות – שלב החיים הרוחני-למחצה. ואנוכי פעלתי באורנטיה בשלב קיום שלישי זה למן ימיהם של אָנְדוֹן ופוֹנְטָה.
הננו ממתינים לְזמן שבו עשוי היקום להתייצב באור ובחיים, לְאפשרות של מצב הוויה רביעי אשר בו נהיה רוחניים לחלוטין; ואולם, מעולם לא התגלה לנו באיזו טכניקה עשויים אנו להגיע למצב מתקדם ורצוי זה.
סיפור עלייתו של האדם, מן האצה ועד להיותו אדונה של הבריאה הארצית, אכן הינו סיפור רומנטי של מאבק ביולוגי ושל הישרדות הדעת. אבותיהם הקדמונים הראשוניים של בני האדם אכן היו – פשוטו כמשמעו – הנזלת והמוגלה של קרקעית האוקיינוס, במפרצי המים החמים הרדודים ובלגונות של קווי החוף העצומים של הימים הפנים-יבשתיים העתיקים; ממש באותם מים אשר בהם ביססו נשאי החיים את שלוש שתילות החיים העצמאיות באורנטיה.
כיום קיימים אך מעטים מקרב אותם מינים מוקדמים של צמחייה ימית אשר השתתפו בשינויים התקופתיים ההם אשר הביאו לכדי קיום את האורגניזמים הגבוליים דמויי-החי. הספוגים הינם השורדים של אחד מטיפוסי הביניים המוקדמים, אותם אורגניזמים אשר דרכם התרחש המעבר ההדרגתי מעולם הצומח אל עולם החי. צורות המעבר המוקדמות האלה, אף כי הן אינן זהות לספוגים המודרניים, היו דומות להם עד מאוד; ואלה היו אורגניזמים גבוליים אמיתיים – לא צמחים ואף לא בעלי-חיים – אך הם הובילו לבסוף לכדי התפתחות צורות החיים האמיתיות של עולם החי.
החיידקים – אורגניזמים צמחיים פשוטים מסוג פרימיטיבי ביותר – השתנו אך במעט למן ימי שחר החיים; הם אפילו מציגים מידה מסוימת של נסיגה בהתנהגותם הטפילית. רבות מן הפטריות מייצגות אף הן תנועת נסיגה של האבולוציה, בהיותן צמחים אשר איבדו את יכולת ייצור הכלורופיל שלהם והפכו פחות או יותר לטפילים. מרבית החיידקים אשר גורמים למחלות, כמו גם גופי העזר הוויראליים שלהם, אכן משתייכים לקבוצה מרדנית זו של פטריות טפיליות. במהלך עידני הביניים אשר חלפו מאז, התפתחה מאותם אבות קדומים – אשר מהם התפתחו גם החיידקים – כלל ממלכת הצומח הכבירה.
במהרה הופיעו טיפוסי בעלי החיים החד-תאיים, והם הופיעו לפתע. האָמֶבָּה, בעל החיים החד-תאי הטיפוסי, התקיימה – תוך שינויים קטנים – למן הזמנים הרחוקים הללו ועד לימינו. וכיום היא פועלת ממש כפי שפעלה בשעה שהייתה ההישג האחרון והגדול ביותר של אבולוציית החיים. בעבור הבּריאה של עולם החי, ייצור זעיר זה וכן דודניו החד-תאיים, הינם מה שמהווים החיידקים בעבור עולם הצומח; הם מייצגים את הישרדות הצעדים הראשונים בהיבדלות החיים, זאת לצד כישלון המשך ההתפתחות.
בטרם חלף זמן רב התאגדו בעלי החיים החד-תאיים בקהילות, ראשית בתצורת הווֹלְווֹקְס ולאחר מכן בהתאם לקוויהן של ההִידְרָה ושל המדוזה. מאוחר יותר התפתחו כוכבי הים, חבצלות הים, קיפודי הים, מלפפוני הים, הנְדָלִים, החרקים, העכבישים, הסרטנאים והקבוצות המקורבות של תולעי האדמה ושל העלוקות, אשר בעקבותיהן הגיעו במהרה גם הרכיכות – הצדפה, התמנון והחילזון. בין כל אלו הפרידו ונכחדו מאות על-גבי מאות של מינים; זוכים כאן לאזכור אך ורק אלו אשר שרדו את המאבק הארוך, הממושך לאין שיעור. מינים בלתי-מתקדמים מעין אלו, יחד עם משפחת הדגים אשר הופיעה לאחר מכן, מייצגים כיום את הטיפוסים הנייחים של בעלי החיים המוקדמים והנמוכים יותר, הענפים בעץ החיים אשר לא הצליחו להתקדם.
וכך הייתה הבמה מוכנה להופעתם של בעלי החוליות הראשונים, הדגים. ממשפחת הדגים הזו הגיחו שתי התאמות ייחודיות – הצפרדע והסלמנדרה. והיה זה הצפרדע אשר החל באותה סדרה מדורגת של הִתְמַיְּנוּיוֹת בעולם החי, אשר הסתיימה לבסוף באדם עצמו.
הצפרדע הינו אחד מן המינים המוקדמים ביותר מקרב אבותיו הקדומים של הגזע האנושי; ואולם, הוא כשל בהתקדמותו, והוא מתקיים כיום ממש כבאותם ימים רחוקים. הצפרדע הינו המין היחיד הקודם לגזעי שחר האדם אשר חי כעת על-פני האדמה. ואין לו לאדם כל אב קדמון אשר שרד בין הצפרדע לבין האסקימוסים.
הצפרדעים הניבו את הזוחלים, משפחה כבירה של בעלי-חיים אשר למעשה נכחדה כמעט לחלוטין; ואולם, בטרם עברה מן העולם היא העניקה קיום לכלל משפחת בעלי הכנף ולסדרים רבים אחרים של יונקים.
הקפיצה הגדולה ביותר בכלל האבולוציה אשר קדמה לאדם התרחשה ככל הנראה בשעה שהזוחל הפך לציפור. טיפוסי הציפורים של היום – הנשרים, הברווזים, היונים והיענים – הינם כולם צאצאיהם של זוחלי הענק של ימי העבר הרחוקים.
ממלכת הזוחלים, צאצאיה של משפחת הצפרדעים, מיוצגת כיום על-ידי ארבע חטיבות אשר שרדו: שתיים מהן בלתי-מתקדמות, הנחשים והלטאות, יחד עם דודניהם התנינים והצבים; אחת מתקדמת-חלקית, היא משפחת העופות; והרביעית, אבותיהם הקדמונים של היונקים והקו הישיר אשר ממנו הגיחו המינים האנושיים. ואף כי עברו מן העולם מזה זמן רב, גודלם העצום של הזוחלים מצא הד בַּפיל ובמסטודון, בעוד שצורותיהם הייחודיות הונצחו בדמות הקנגורו המקפצים.
באורנטיה הופיעו אך ורק ארבע-עשרה מערכות, כאשר הדגים מהווים את האחרונה שבהן; ומאז העופות והיונקים לא התפתחו מחלקות חדשות.
היונקים בעלי השליה הגיחו לפתע מדינוזאור זוחל קטן וזריז בעל הרגלי טורף ומוח גדול יחסית. היונקים הללו התפתחו במהירות רבה ובאופנים שונים, והניבו לא רק את המינים המודרניים הנפוצים, אלא גם את הטיפוסים הימיים, דוגמת הלווייתנים וכלבי הים, ואת אלו המעופפים, דוגמת משפחת העטלפים.
וכך התפתח האדם מקרב היונקים הגבוהים יותר, אשר עיקר הגעתם נובע משתילת החיים המערבית בימים הקדומים המזרחיים-מערביים המוגנים. בתחילה התקדמו היטב הקבוצות המזרחית והמרכזית של האורגניזמים החיים אל-עבר ההישג של רמות קדם-אנושיות של קיום חייתי. ואולם, בחלוף העידנים, כשָׁל המוקד המזרחי של בסיס החיים להגיע לרמות משביעות-רצון של מעמד תבוני קדם-אנושי; ובשל העובדה שהוא סבל מאובדן חוזר ונשנה ובלתי ניתן לתיקון של סוגי הפלזמה הגבוהים ביותר שלו, ניטל ממנו לעולם הכוח לשקם את הפוטנציאלים האנושיים.
מכיוון שאיכות היכולת המנטאלית של קבוצה מזרחית זו להתפתח הייתה נחותה באופן כה מובחן ביחס לשתי הקבוצות האחרות, נשאי החיים, בהסכמת הממונים עליהם, תפעלו את הסביבה על-מנת להגביל במידה נוספת את התפתחות זני החיים הקדם-אנושיים הנחותים הללו. כלפי חוץ, מחיקתן של קבוצות יצורים נחותות אלה הייתה מקרית, ואולם, למעשה, היא הייתה תכליתית לגמרי.
מאוחר יותר במהלך הפרישׂה האבולוציונית של האינטליגנציה היו הלמורים, אשר היו אבותיהם הקדמונים של המינים האנושיים, הרבה יותר מפותחים בצפון-אמריקה מאשר באזורים אחרים; ולפיכך הם הובלו להגר מזירת שתילת החיים המערבית דרך הגשר היבשתי של ברינג ומטה לאורך החוף עד לדרום-מערב אסיה, שם הם המשיכו להתפתח וליהנות מתוספת של זנים מסוימים המשתייכים לקבוצת החיים המרכזית. וכך התפתח האדם מתוך זני חיים מערביים ומרכזיים מסוימים, אך היה זה באזורים המרכזיים ועד לאלו הסמוכים למזרח.
ובאופן הזה התפתחו החיים אשר נשתלו באורנטיה עד לעידן הקרח, עת הופיע לראשונה האדם עצמו והחל את נתיבתו רבת האירועים בפלנטה. והופעה זו של האדם הפרימיטיבי על-פני כדור הארץ במהלך עידן הקרח לא הייתה אך בבחינת תאונה; היא הייתה מתוכננת. המעקשים והאקלים הקשה של עידן הקרח התאימו בכל מובן לתכלית של קידום ייצור טיפוס בן-אדם קשוח בעל מתנת הישרדות כבירה.
יהא זה אפשרי אך בקושי להסביר לְדעת האדם בן-ימינו רבות מן ההתרחשויות המוזרות והגרוטסקיות לכאורה של ראשית התקדמות האבולוציה. תכנית בעלת תכלית פעלה לאורך כל אותן אבולוציות מוזרות לכאורה של דברים חיים; ואולם, אין אנו מוּרשים להתערב באופן שרירותי בהתפתחותן של תבניות החיים לאחר שאלה הוכנסו זה מכבר לפעולה.
נשאי החיים מורשים להשתמש בכל משאב טבעי שהוא, ויכולים לעשות שימוש בכל נסיבה ברת-מזל אשר תיטיב עם ההתקדמות ההתפתחותית של ניסוי החיים, ואולם אין אנו מורשים להתערב באופן מכאני, או לתפעל באופן שרירותי, את מהלכה או נתיבתה של האבולוציה של צמח או של בעל-חיים כלשהו.
הובא לידיעתכם כי בני התמותה של אורנטיה התפתחו דרך צפרדע פרימיטיבי, וכי הזן העולה הזה, אשר נישא כפוטנציאל על-ידי צפרדע בודד, חמק אך בקושי באירוע מסוים מפני הכחדה. ואולם, לא יהא נכון להסיק כי האבולוציה של המין האנושי הייתה מסתיימת אילו אכן התרחשה תאונה בצומת הזה. הואיל ובו ברגע של התרחשות זו ממש, היינו אנו במהלך התבוננות וטיפוח של לא פחות מאלף זני חיים שונים ומרוחקים המצויים בתהליכי מוטציה, אשר היו יכולים להיות מכוונים לכדי תבניות שונות של התפתחות קדם-אנושית. הצפרדע הקדמון המיוחד הזה היווה את בחירתנו השלישית, כאשר שני זני החיים הקודמים לו נכחדו חרף כל מאמצינו לשמרם.
ואפילו אובדנם של אנדון ופונטה בטרם הביאו צאצאים לעולם, אף-על-פי שהיה מעכב את התפתחות האנושות, לא היה מונע אותה. לאחר הופעתם של אנדון ופונטה, ובטרם מוצו פוטנציאלי המוטציה האנושית של עולם החי, התפתחו לא פחות משבעת-אלפים זנים הולמים אשר יכלו להגיע לסוג טיפוס מסוים של התפתחות קדם-אנושית. ורבים מקרב הזנים הטובים יותר נספגו בהמשך על-ידי הענפים השונים של המין האנושי המתרחב.
זמן רב בטרם הגעתם של לפלנטה של הבן והבת החומריים, המרוֹממים הביולוגיים, מוצו הפוטנציאלים האנושיים של מיני בעלי החיים המתפתחים. המעמד הביולוגי הזה של עולם החי מודגם לנשאי החיים בתופעה מן השלב השלישי של הנעת הרוחות הסועדות, אשר מתרחשת באופן אוטומטי בד בבד עם ההגעה למיצוי יכולתו של עולם החי להוליד את הפוטנציאלים המוטאנטיים של יחידים קדם-אנושיים.
המין האנושי באורנטיה חייב לפתור את בעיותיו הנוגעות להתפתחות בת התמותה באמצעות המטען האנושי הנמצא ברשותו – לא יתפתחו עוד, בכל עתיד לבוא, גזעים נוספים מתוך המקורות הקדם-אנושיים. ואולם, עובדה זו איננה מונעת את אפשרות השגתן של רמות התפתחות אנושיות גבוהות בהרבה באמצעות הטיפוח הנבון של הפוטנציאלים האבולוציוניים אשר עדיין שוכנים בגזעים בני התמותה. את מה שאנו, נשאי החיים, עושים על-מנת לטפח ולשמר את זני החיים בטרם הופעת הרצון האנושי, חייב האדם לעשות למען עצמו לאחר התרחשות מאורע זה ולאחר פרישתנו מן המעורבות הפעילה באבולוציה. ככלל, גורלו האבולוציוני של האדם נתון בידיו שלו, ושומה על התבונה המדעית להחליף במוקדם או במאוחר את פעולתן האקראית של הברירה הטבעית הבלתי-נשלטת ושל ההישרדות המקרית.
ותוך כדי דיון בטיפוחה של האבולוציה, ראוי שנזכיר כי בעתיד הפרושֹ למרחוק – בשעה שבה אתם עשויים להיות מסופחים לסגל נשאי חיים – תהיה בידכם מלוא מלואה של ההזדמנות להציע הצעות ולבצע כל שיפור אפשרי שהוא בתכניות ובטכניקה של ניהול החיים ושתילתם. היו סבלניים! אם יש לכם רעיונות טובים, אם מוחכם פורה ומניב שיטות טובות יותר לניהול חלק כלשהו של עולמות היקום, אזי תינתנה לכם בוודאות ההזדמנות להציגם בפני חבריכם ועמיתיכם לניהול בעידנים אשר יבואו.
אל נא תתעלמו מן העובדה כי אורנטיה הוקצתה לנו כעולם של ניסוי-חיים. בפלנטה זו ערכנו את הניסוי השישים במספר שלנו בניסיון לשנות – ואם ניתן אף לשפר – את ההתאמה של שטניה לתכניות החיים של נבאדון; וברשומות נרשם כי השגנו שינויים מועילים רבים בתבניות החיים הסטנדרטיות. ובאופן ייחודי, באורנטיה ביצענו והדגמנו באופן משביע רצון לא פחות מעשרים-ושמונה תכונות של שינוי חיים אשר תהיינה לעזר לנבאדון כולה במשך כל זמן העתיד.
ואולם, בשום עולם כינון החיים אינו מהווה מעשה ניסיוני במובן של ניסוי דבר-מה אשר מעולם לא נוסה והינו בלתי-ידוע. אבולוציית החיים הינה טכניקה אשר לעולם מתקדמת, משתנה ומגוּונת, אך לעולם איננה מקרית, נטולת-שליטה, או ניסיונית לחלוטין במובנם האקראי של הדברים.
תכונות רבות בחיי האדם מספקות שפע ראיות לכך שתופעת הקיום האנושי תוכננה בתבונה, לכך שהאבולוציה האורגנית אינה מהווה אך תאונה קוסמית. כאשר תא חי נפצע, הוא ניחן ביכולת להפריש חומרים כימיים מסוימים אשר מסוגלים לעורר ולהפעיל את התאים השכנים הרגילים, ואלו מתחילים מייד להפריש חומרים מסוימים אשר מקלים על תהליך הריפוי של הפצע; ובה בעת מתחילים התאים הרגילים הללו, אשר לא נפגעו, להתרבוֹת – הם ממש מתחילים לפעול על-מנת ליצור תאים חדשים אשר יחליפו את כל התאים האחים אשר ייתכן שנהרסו בתאונה.
פעולה ותגובה כימיוֹת אלה, הנוגעות לריפוי פצעים ולהתרבות תאים, מייצגות את נוסחה אשר נבחרה בידי נשאי החיים, ואשר כוללת למעלה ממאה-אלף שלבים ותכונות של תגובות כימיות והשלכות ביולוגיות אפשריות. בטרם בחרו לבסוף בנוסחה זו בעבור ניסוי החיים באורנטיה, ערכו נשאי החיים במעבדותיהם מעל לחצי מיליון ניסויים ייחודיים.
בשעה שהמדענים של אורנטיה יידעו יותר על אודות הכימיקלים המרפאים הללו, הם יהפכו ליעילים יותר בטיפול בפציעות, ובעקיפין יידעו גם יותר על השליטה במחלות מסוימות.
מאז כוּננו חיים באורנטיה, שיפרו נשאי החיים את טכניקת הריפוי הזו, כפי שהיא שולבה בעולם אחר בשטניה, בכך שהיא מאפשרת הקלה נוספת בכאב ומביאה לשליטה טובה יותר ביכולת התרבות התאים הנורמליים הקשורים.
לניסוי החיים של אורנטיה היו מאפיינים ייחודיים רבים, ואולם שני המאורעות יוצאי הדופן היו הופעתו של הגזע האנדוני לפני התפתחותם של הגזעים הצבעוניים, וכן הופעתם, בהמשך לכך, של המוטנטים של הסאנגיק במשפחה אחת ויחידה. אורנטיה הינה העולם הראשון בשטניה אשר בו הופיעו ששת הגזעים הצבעוניים באותה משפחה אנושית. על-פי-רוב, הם מופיעים בזנים שונים מתוך מוטציות בלתי-תלויות המתרחשות במטען של בעלי החיים הקדם-אנושיים; ובדרך כלל הם מופיעים על-פני האדמה כל אחד בתורו, במשך פרק זמן ממושך, החל באדם האדום והמשך מטה בסדר הצבעים עד לאינדיגו.
שינוי יוצא-דופן אחר בנוהל היה הגעתו המאוחרת של הנסיך הפלנטארי. ככלל, מופיע הנסיך בפלנטה בסמוך לזמן התפתחות הרצון; ואילו הייתה מתבצעת תכנית מעין זו, היה עשוי קאליגאסטיה להגיע לאורנטיה אפילו במשך תקופת חייהם של אנדון ופונטה, במקום כחמש-מאות אלף שנים מאוחר יותר, בד בבד עם הופעתם של ששת גזעי הסאנגיק.
בעולם מיושב רגיל, הגעתו של נסיך פלנטארי הייתה מאושרת לבקשת נשאי החיים במועד הופעתם של אנדון ופונטה, או מעט לאחר מכן. ואולם, הואיל ואורנטיה נועדה להיות פלנטת שינוי-חיים, הוסכם מבעוד מועד על שליחת המלכיצדקים המשקיפים, שנים-עשר במספר, כיועציהם של נשאי החיים וכַּאחראים על הפלנטה עד להגעתו המאוחרת יותר של הנסיך הפלנטארי. המלכיצדקים הללו הגיעו בשעה שאנדון ופונטה ערכו את ההחלטות אשר אפשרו למכוונני-מחשבה לשכון בדעתם בת התמותה.
כתוצאה ממאמציהם של נשאי החיים באורנטיה לשפר את תבניות החיים של שטניה, נוצרו בהכרח צורות רבות, וחסרות-תועלת לכאורה, של חיי מעבָר. ואולם, הרווחים אשר נצברו זה מכבר הינם מספקים על-מנת להצדיק את השינויים בתכניות החיים התקניות של אורנטיה.
הייתה זו כוונתנו לייצר מופע מוקדם של רצון בחיים האבולוציוניים של אורנטיה, ובזאת הצלחנו. לרוב, הרצון אינו מגיח אלא זמן רב לאחר שהגזעים הצבעוניים קיימים זה מכבר, ובדרך כלל הוא מופיע לראשונה בקרב הטיפוסים הנעלים של האדם האדום. עולמכם הינו הפלנטה היחידה בשטניה אשר בה הופיע טיפוס הרצון האנושי בְּגזע הקודם לגזע צבעוני.
ואולם, במאמצינו לספק את אותם שילובים והתאגדויות של גורמי תורשה אשר הניבו בסופו של דבר את היונקים אשר היו לאבותיו הקדמונים של המין האנושי, ניצבנו אל מול ההכרח להתיר את קיומם של מאות ואלפי שילובים והתאגדויות חסרי-תועלת באופן יחסי. בעת שתפשפשו בעברה של הפלנטה, וודאי תחזינה עיניכם ברבים מתוצרי הלוואי הללו, הנדמים כמוזרים; וביכולתי להבין עד כמה תמוהים עשויים להיות חלק מן הדברים הללו מנקודת המבט האנושית המוגבלת.
היה זה מקור של צער עבור נשאי חיים להיווכח בכך שמאמצינו המיוחדים לשנות את החיים התבוניים באורנטיה עלו כך בתוהו בשל סטיות טראגיות המצויות מעבר לשליטתנו: בגידתו של קאליגאסטיה וכישלונו של אדם.
ואולם, במהלך כלל ההרפתקה הביולוגית הזו, אכזבתנו הגדולה ביותר נבעה מנסיגת צורות פרימיטיביות מסוימות של צומח לרמות קדם-כלורופיל של החיידקים הטפיליים בקנה מידה כה נרחב ובלתי-צפוי. תוצאה זו באבולוציה של החיים הצמחיים גרמה למחלות מעיקות רבות בקרב היונקים הגבוהים יותר, ובמיוחד בקרב בני האדם הפגיעים יותר. כאשר ניצבנו אל מול המצב הסבוך הזה, התייחסנו לקשיים המעורבים במידה מסוימת של ביטול; זאת משום שידענו כי המזיגה המאוחרת יותר עם פלסמת החיים האדמית תחזק את כוחות העמידה של הגזע הממוזג אשר ייווצר, ותהפוך אותו לחסין במיוחד בפני כל המחלות הנוצרות על-ידי האורגניזמים מן הסוג הצמחי. ואולם, תקוותינו אלה נידונו לנחול אכזבה בשל הכישלון האדמי האומלל.
יקום היקומים, לרבות אותו עולם קטן המכונה אורנטיה, איננו מנוהל לשם אישורנו בלבד ואף לא רק עבור נוחותנו; וקל וחומר שלא על-מנת לרצות את גחמותינו או לספק את סקרנותנו. ההוויות הנבונות והכל-יכולות אשר אחראיות לניהולו של היקום יודעות אל-נכון וללא כל ספק מה הן עושות בדיוק; וכך, ראוי לנשאי החיים, ולדעת של בני התמותה, להתאזר בסבלנות ולהמתין, ובתוך כך לשתף פעולה בחפץ-לב עם שלטון התבונה, ממשל העוצמה ומצעד הקִדְמָה.
קיימים, כמובן, פיצויים מסוימים על הקשיים, כדוגמת המתת של מיכאל באורנטיה. ואולם, ללא קשר לכל שיקול מעין זה, מפקחיה השמימיים המאוחרים יותר של הפלנטה הזו הביעו ביטחון מלא בניצחונו האבולוציוני הסופי של המין האנושי, ובכך שבסופו של דבר יוצדקו התכניות ותבניות החיים המקוריות שלנו.
בלתי-אפשרי לקבוע בדיוק, בו-זמנית, את מיקומו המדויק של עצם המצוי בתנועה ואת מהירותו המדויקת; כל ניסיון למדוד את האחד גורם לשינוי בלתי-נמנע בשני. פרדוקס מסוג דומה ניצב בפני האדם בן התמותה בשעה שהוא מנתח מן הבחינה הכימית את הפרוטופלזם. הכימאי יכול לספק הארה באשר להרכבו הכימי של פרוטופלזם מת, ואולם הוא איננו יכול להבחין בארגון הפיזי או בתפקוד הדינאמי של פרוטופלזם חי. לעולם ימשיך המדען להתקרב יותר ויותר אל עבר סודות החיים, אך הוא לא יוכל לגלותם אף-פעם, ולו מן הסיבה שעליו להרוג את הפרוטופלזם על-מנת לנתחו. הפרוטופלזם המת שוקל כמו הפרוטופלזם החי, אך הוא אינו זהה לו.
הדברים החיים וההוויות החיות ניחנים במתת הסתגלות מקורית. בכל תא חישל צמח או של בעל-חיים, בכל אורגניזם חי – חומרי או רוחני – מצויה תאווה אשר אינה יודעת שובע להישג של מושלמות הולכת-וגדלה בהתמדה של התאמה לסביבה, של הסתגלות האורגניזם ושל הגשמה מורחבת של החיים. המאמצים האינסופיים הללו של כלל הדברים החיים מעידים על כך שקיימת בקרבם שאיפה מוּלדת למושלמות.
הצעד החשוב ביותר באבולוציה של הצומח היה פיתוח יכולת ייצור הכלורופיל, וההתקדמות השנייה בחשיבותה הייתה התפתחות הנבג לכדי זרע מורכב. הנבג הינו יעיל ביותר כסוכן רבייה, ואולם הוא חסר את פוטנציאלי הגיוון והגמישות הטבועים בזרע.
אחד מן הפרקים המועילים והמורכבים ביותר באבולוציה של טיפוסי בעלי החיים הגבוהים יותר, הינו פיתוח היכולת של הברזל המצוי בתאי הדם הסובבים במחזור הדם לשמש בתפקיד הכפול של נשא חמצן ושל מסלק פחמן דו-חמצני. והתפקוד הזה של תאי הדם האדומים מדגים כיצד מסוגלים אורגניזמים מתפתחים לסגל את תפקודיהם לתנאי הסביבה המשתנים והמגוּונים. בעלי החיים הגבוהים יותר, ובגדר זה האדם, מחמצנים את רקמותיהם באמצעות פעולת הברזל של תאי הדם האדומים, אשר נושא חמצן לתאים החיים, ובאותה יעילות ממש מסלק את הפחמן הדו-חמצני. ואולם, מתכות אחרות יכולות אף הן לשמש לאותה מטרה. כך משתמש הדיונון לתכלית זו בנחושת, וסוסוני הים משתמשים בוָונַדְיוּם.
התמשכותן של התאמות ביולוגיות מעין אלה מודגמת באבולוציית השיניים בקרב היונקים הגבוהים יותר של אורנטיה; אצל אבותיו הקדמונים המרוחקים של האדם הגיע מספר השיניים לשלושים-ושש, או אז החל מספר זה, בשחר הגחת האדם וקרוביו, בהתאמה הסתגלותית מחדש לעבר שלושים-ושתיים שיניים. כעת נע המין האנושי אט-אט אל עבר עשרים-ושמונה שיניים. תהליך האבולוציה בפלנטה הזו עדיין מתקדם באופן פעיל ומסתגל.
ואולם, רבות מן ההתאמות המסתוריות לכאורה של האורגניזמים החיים הינן כימיות גרידא, פיזיות גרידא. בכל רגע נתון, קיימת בזרם הדם של כל אדם אפשרות של מעל ל-15,000,000 תגובות כימיות בקרב ההפרשות ההורמונליות של תריסר בלוטות חסרות צינורות הפרשה (אל-ביביות).
צורות החיים הנמוכות יותר של עולם הצומח מגיבות לחלוטין לסביבות הפיזית, הכימית והחשמלית. ואולם, ככל שהחיים מעפילים בסולם, נכנסים לפעולה בזה אחר זה סעדי הדעת של שבע הרוחות הסועדות, והדעת הופכת יותר ויותר סתגלנית, יצירתית, מתואמת ושלטת. יכולת בעלי החיים להתאים את עצמם לאוויר, למים וליבשה אינה מתת על-טבעית, אלא מהווה הסתגלות על-פיזית.
הפיזיקה והכימיה לבדן לא תוכלנה להסביר כיצד התפתח בן האדם מתוך הפרוטופלזם הקדמון של הימים (ים) המוקדמים. היכולת ללמוד, הזיכרון והתגובה המשתנה לסביבה, הינם מתת הדעת. חוקי הפיזיקה אינם מגיבים לאימון; הם בלתי-ניתנים לשינוי והינם בלתי-משתנים. התגובות הכימיות אינן משתנות באמצעות חינוך; הן הינן אחידות ומהימנות. למעט נוכחותו של המוחלט הבלתי-מוגדר, ניתנות התגובות החשמליות והכימיות לחיזוי. ואולם, הדעת יכולה ליהנות מן הניסיון; היא יכולה ללמוד מהרגלי ההתנהגות התגובתיים לגירוי חוזר ונשנה.
האורגניזמים הקדם-תבוניים מגיבים לגירויים סביבתיים, ואולם, אותם אורגניזמים אשר הינם מגיבים לסעד הדעת, מסוגלים להתאים את הסביבה עצמה ולתפעל אותה.
המוח הפיזי, יחד עם מערכת העצבים הנלווית לו, ניחן ביכולת המוּלדת להגיב לסעד הדעת, ממש כשם שהדעת המתפתחת של אישיוּת ניחנת ביכולת מוּלדת מסוימת לקליטת רוח, ולפיכך מכילה את הפוטנציאלים להתקדמות ולהישג רוחניים. האבולוציה האינטלקטואלית, החברתית, המוסרית והרוחנית תלויה בסעד הדעת של שבע הרוחות הסועדות ושל עמיתיהן העל-פיזיים.
שבע הרוחות סועדות הדעת הינן סועדות הדעת הגמישוֹת של היצורים האינטליגנטיים הנמוכים יותר של יקום מקומי. סדר זה של דעת סועד ממטֶה היקום המקומי, או מעולם כלשהו המחובר אליו, ואולם, קיימת מעִם בירות המערכות הכוונה רבת-השפעה על תפקודי הדעת הנמוכים יותר.
בעולם אבולוציוני, הרבה, הרבה מאוד, תלוי בעבודתן של שבע הסועדות האלה. ואולם, הן הינן סועדות דעת; אין להן נגיעה לאבולוציה הפיזית, תחומם של נשאי החיים. ואף-על-פי-כן, השילוב המושלם בין מתת הרוח הזו לבין הנוהל המצוּוה והטבעי של תכנית נשאי החיים הנפרשת והטבעית, הוא אשר אחראי לחוסר היכולת של בני התמותה להבחין, בתופעת הדעת, בדבר פרט ליד הטבע ולפעולתם של תהליכים טבעיים; זאת על-אף שלעיתים אתם נמצאים תוהים בבואכם להסביר את כל הקשור בתגובות הטבעיות של הדעת כפי שזו מתייחסת לחומר. ואילו הייתה אורנטיה פועלת בהתאמה רבה יותר לתכניות המקוריות, הייתם מבחינים אף בפחות דברים אשר היו מושכים את תשומת לבכם בתופעת הדעת.
שבע הרוחות הסועדות דומות יותר למעגלים מאשר לישויות, ובְעולמות רגילים הן משולבות במעגלים לצד תפקודי סיוע אחרים הפועלים ברחבי היקום המקומי. בפלנטות של ניסויי-חיים, לעומת זאת, הן מבוּדדות באופן יחסי. ובאורנטיה, בשל טבען הייחודי של תבניות החיים, חוו הסועדות הנמוכות יותר קושי גדול הרבה יותר בהתקשרות עם האורגניזמים האבולוציוניים, מאשר היה עשוי להיות הדבר במקרה של מתת חיים מטיפוס תקני יותר.
שוב, בעולם אבולוציוני ממוצע, שבע הרוחות הסועדות מסונכרנות באופן הרבה יותר טוב עם שלבי ההתקדמות של התפתחות בעלי החיים מאשר באורנטיה. למעט יוצא-דופן אחד, חוו הסועדות את הקושי הרב ביותר בעת יצירת הקשר עם הדעת המתפתחת של האורגניזמים באורנטיה, זאת בהשוואה לכלל תפקודן בנבאדון מאז ומעולם. בעולם זה התפתחו צורות רבות של תופעות גבוליות – שילובים מבלבלים של תגובת אורגניזם מן הטיפוס המכאני הבלתי-נלמד ומן הטיפוס הבלתי-מכאני הנלמד.
שבע הרוחות המסייעות אינן יוצרות קשר עם סדרי האורגניזמים המכאניים-לחלוטין המגיבים לסביבה כאורגניזם. תגובות קדם-תבוניות מעין אלה של אורגניזמים חיים נוגעות אך ורק לתחומי האנרגיה של מרכזי הכוח, של הבקרים הפיזיים ושל עמיתיהם.
רכישת פוטנציאל היכולת ללמוד מן הניסיון מסמנת את תחילת פעולת הרוחות הסועדות; והן פועלות למן הדעת הנמוכה ביותר של צורות קיום פרימיטיביות ובלתי-נראות, ועד לטיפוסים הגבוהים ביותר בסולם האבולוציוני של יצירי האנוש. הרוחות הסועדות הינן המקור והתבנית לאותן התנהגויות, אשר אחרת הינן פחות או יותר מסתוריות, ולְתגובות הדעת המהירות, והבלתי-מובנות במלואן, לסביבה החומרית. השפעות נאמנוֹת ומהימנות-לעולם אלה מוכרחות להמשיך בסעד המקדמי שלהן במשך תקופה ארוכה בטרם תשיג הדעת החייתית את הרמות האנושיות של יכולת קבלה רוחנית.
הסועדות פועלות באופן בלעדי באבולוציה של הדעת ההתנסותית עד לרמת השלב השישי, רוח הפולחן. ברמה זו מתרחשת אותה חפיפה בלתי-נמנעת בסעד – התופעה שבה הגבוה יותר יורד על-מנת לתאם עם הנמוך יותר, מתוך צפייה להישג עוקב של רמות התפתחות מתקדמות. וסעד רוחני נוסף מלַווה את פעולתה של הרוח הסועדת השביעית והאחרונה, רוח הבינה. במהלך כלל הסעד של עולם הרוח, היחיד אינו חווה לעולם מעברים חדים בשיתוף הפעולה הרוחני; השינויים הללו הינם תמיד הדרגתיים והדדיים.
לעולם נחוץ להפריד בין התחומים הפיזיים (אלקטרוכימיים) לבין התגובה המנטאלית לגירויי סביבה; ובתורן, על כל אלה להיות מוכרות כתופעות נפרדות מפעילויות רוחניות. תחומי הכבידה הפיזית, המנטאלית, והרוחנית הינם מחוזות שונים של המציאות הקוסמית, על-אף יחסי הגומלין האינטימיים ביניהם.
הזמן והמרחב קשורים זה לזה באופן שלא ניתן לפרקו; קיים חיבור טבוע ביניהם. השְהיות הזמן הינן בלתי-נמנעות בנוכחות תנאי מרחב מסוימים.
אם מתמיהה העובדה כי נדרש פרק זמן כה ממושך על-מנת לגרום לשינויים האבולוציוניים בהתפתחות החיים, אומר כי אין אנו יכולים לתזמן את תהליכי החיים לתנועה מהירה יותר מאשר מתירה המטאמורפוזה הפיזית של פלנטה. שומה עלינו להמתין להתפתחות הטבעית, הפיזית, של פלנטה; אין לנו שמץ שליטה על האבולוציה הגיאולוגית. אילו התנאים הפיזיים היו מתירים זאת, היינו יכולים לארגן את אבולוציית החיים השלמה בתוך הרבה פחות ממיליון שנה. ואולם, כולנו כפופים לסמכות השליטים העליונים בפרדיס, והזמן איננו קיים בפרדיס.
קנה המידה של היחיד למדידת הזמן הינו משך החיים שלו עצמו. כלל היצורים מותנים בזמן באופן הזה, ולפיכך הם מחשיבים את האבולוציה כתהליך ממושך ביותר. לאלו מאתנו אשר משך חייהם איננו מוגבל לקיום זמני, האבולוציה איננה נדמית כמשימה כה ארוכה. בפרדיס, שם הזמן אינו קיים כלל, כל הדברים הללו נוכחים בדעת של האינסופיות ובפעולות הנצח.
וכפי שהאבולוציה של הדעת תלויה בהתפתחות האיטית של התנאים הפיזיים, וכן מעוכבת על-ידה, כך תלויה ההתפתחות הרוחנית בהתרחבות המנטאלית, ולעולם היא תתעכב בשל פיגור אינטלקטואלי. ואולם, אין פירושו של דבר שהאבולוציה הרוחנית תלויה בחינוך, בתרבות או בחוכמה. הנשמה עשויה להתפתח בלא קשר לתרבות המנטאלית, אך לא בהעדר יכולת ותשוקה מנטאליות; הבחירה לשרוד וההחלטה להשיג שלמות הולכת וגדלה – לעשות את רצון האב שבשמיים. אף כי ההישרדות עשויה להיות בלתי-תלויה בהחזקת ידע וחוכמה, ההתקדמות בהחלט תלויה בהם.
במעבדות הקוסמיות האבולוציוניות תמיד שולטת הדעת בחומר, והרוח לעולם מתואמת עם הדעת. הכישלון של סוגי המתת המגוונים הללו לסנכרן ולתאם עלול לגרום לעיכובים בזמן, ואולם אם היחיד אכן יודע אל-נכון את האל ומשתוקק למצאו ולהדמות לו, או אז מובטחת ההישרדות בלא קשר למגבלות הזמן. המצב הפיזי עלול להגביל את הדעת, והסטייה המנטאלית עלולה לעכב את ההישג הרוחני, אך אין ביכולתו של אף אחד מן המכשולים הללו להביס את בחירת הרצון הנעשית מתוך שלמוּת הנשמה.
כאשר בשלים התנאים הפיזיים, יכולה להתרחש אבולוציה מנטאלית פתאומית; כאשר מעמד הדעת הינו מתאים, עשויות להתרחש התמרות רוחניות פתאומיות; כאשר הערכים הרוחניים מקבלים הכרה הולמת, או אז ניתן להבחין במשמעויות הקוסמיות, ובהדרגה האישיוּת משתחררת ממכשלות הזמן ונגאלת ממגבלות המרחב.
[בחסות נשא חיים מנבאדון השוכן באורנטיה.]
הגעתו של בן לאנוֹנַאנדֶק לְעולם ממוצע מסמלת כי הרצון, היכולת לבחור בנתיב ההישרדות הנצחית, התפתח בדעתו של האדם הפרימיטיבי. ואולם, באורנטיה, הנסיך הפלנטארי הגיע כמעט חצי מיליון שנה לאחר הופעתו של רצון אנושי.
לפני כחמש-מאות אלף שנה, במקביל להופעת ששת הגזעים הצבעוניים, או גזעי הסאנגיק, הגיע לאורנטיה קאליגאסטיה, הנסיך הפלנטארי. עם הגעת הנסיך חיו על-פני כדור הארץ כמעט חצי מיליארד בני-אדם פרימיטיביים, והם היו פזורים היטב ברחבי אירופה, אסיה ואפריקה. המטֶה של הנסיך, אשר מוקם במסופוטמיה, היה מצוי בסביבות מרכז אוכלוסיית העולם.
קאליגאסטיה היה בן לאנונאנדק, מספר 9,344 בסדר המשני. הוא היה מצויד בניסיון בניהול ענייני היקום המקומי בכלל, ובעידנים המאוחרים יותר – גם בניהול המערכת המקומית של שטניה בפרט.
בטרם שלטונו של לוציפר בשטניה, סופח קאליגאסטיה למועצת המייעצים לנשאי החיים בירושם. לוציפר העלה את קאליגאסטיה בדרגה ומיקם אותו בעמדה בסגלו האישי, שם מילא בזה אחר זה חמישה תפקידי כבוד ואמון.
כבר בשלב מוקדם ביותר ביקש לעצמו קאליגאסטיה תפקיד כנסיך פלנטארי, ואולם, משהועלתה בקשתו שוב ושוב לאישור במועצות הקונסטלציה, היא כשלה בקבלת הסכמת אבות הקונסטלציה. דומה היה כי קאליגאסטיה חפץ באופן מיוחד להישלח כשליט פלנטארי אל עולם עשירי או אל עולם של שינוי-חיים. בקשתו נדחתה מספר פעמים בטרם הוצב לבסוף באורנטיה.
קאליגאסטיה יצא את ירושם אל עולם המשמורת אשר קיבל לשליטתו, ובאמתחתו רישום מעורר קנאה של נאמנות ודבקות ברווחת היקום אשר בו נולד ואשר בו שהה; וזאת על-אף חוסר-מנוחה אופייני כלשהו, אשר לוּוה בְּנטייה לחלוק על הסדר המבוסס בעניינים פעוטים מסוימים.
ואנוכי הייתי נוכח בירושם בשעה שיצא קאליגאסטיה המבריק את בירת המערכת. מעולם לא יצא נסיך של פלנטה אל נתיבת השליטה בְּעולם, מצויד בעושר רב יותר של התנסות-הכנתית, או עם סיכויי הצלחה גדולים יותר מאלו אשר עמם יצא קאליגאסטיה לדרכו באותו יום רב-מאורעות לפני חצי מיליון שנה. דבר אחד שריר לבטח: בעת שבה ביצעתי את משימתי, אשר במסגרתה העליתי את סיפורו של אותו מאורע אל תשדורות היקום המקומי, מעולם לא שיוויתי בנפשי – אף לא לרגע אחד או במידה קלושה כלשהי – כי לאנונאנדק נאצל זה יבגוד תוך זמן כה קצר בנאמנות הקדושה של משמורת הפלנטה, ויכתים באופן כה נורא את שמו הטוב של הסדר המרוּמם של בנים ביקום שאליו הוא משתייך. באמת ובתמים החשבתי את אורנטיה כאחת מקרב חמש או שש הפלנטות ברות-המזל ביותר ברחבי שטניה כולה, בכך שבראש ענייני עולמהּ תעמוד דעת כה מנוסה, מבריקה ומקורית. לא הבנתי אז כי קאליגאסטיה החל להתאהב באופן בוגדני בעצמו; לא הבנתי אז עד תום את הדקויות של גאוות האישיוּת.
הנסיך הפלנטארי של אורנטיה לא נשלח למשימתו בגפו, אלא לוּוה בַּסגל הרגיל של עוזרים ומסייעים מנהליים.
בראש קבוצה זו עמד דָאלִיגאַסְטִיָה, העוזר-העמית של הנסיך הפלנטארי. דאליגאסטיה גם הוא היה בן לאנונאנדק משני, ומספרו בסדר זה היה 319,407. בשעת הצבתו כעמית של קאליגאסטיה הייתה דרגתו דרגת עוזר.
הסגל הפלנטארי כלל מספר רב של משתפות-פעולה מלאכיות, וכן צבא של הוויות שמימיות אחרות, אשר הוצבו על-מנת לקדם את האינטרסים של הגזעים האנושיים ולעודד את רווחתם. ואולם, מנקודת ראותכם, הקבוצה המעניינת ביותר מכולן הייתה זו של החברים הגשמיים בסגל הנסיך – אשר לעיתים מכונים חבורת המאה של קאליגאסטיה
מאה החברים הללו בסגל הנסיך, אשר הפכו מחדש לחומריים, נבחרו על-ידי קאליגאסטיה מתוך מעל ל-785,000 אזרחים מרקיעים של ירושם אשר התנדבו לצאת להרפתקה באורנטיה. כל אחד ממאה הנבחרים הגיע מפלנטה אחרת, ואף לא אחד מהם הגיע מאורנטיה.
המתנדבים הללו מירושם הובאו באמצעות היסע שרפי ישירות מבירת המערכת אל אורנטיה, ועם הגעתם הוחזקו עטופים-בידי-שרף עד אשר ניתן היה לספק להם צורות אישיוּת מן הטבע הדואלי המשמש לשירות מיוחד בפלנטה – גופים ממשיים העשויים בשר ודם אשר בנוסף לכך מכוּוננים אל מעגלי החיים של המערכת.
מעט לפני הגעתם של מאה אזרחי ירושם הללו, ביקשו שני נשאי החיים המפקחים השוכנים באורנטיה, אשר שיכללו זה מכבר את תוכניותיהם, רשות מירושם ומעדנטיה להשתיל את פלסמת החיים של מאה שורדים נבחרים מן הזן של אנדון ופונטה אל תוך הגופים החומריים אשר יוכנו עבור החברים הגשמיים מסגל הנסיך. הבקשה נענתה בחיוב בירושם ואושרה בעדנטיה.
בהתאם לכך, בחרו נשאי החיים חמישים גברים וחמישים נשים אשר הינם נצר לאנדון ופונטה, ואשר מייצגים את הזנים המיטביים ששרדו מאותו גזע ייחודי. למעט יוצא-דופן אחד או שניים, היו התורמים האנדוניים הללו להתקדמות הגזע זרים זה לזה. הם קובצו ממחוזות רחוקים מאוד זה מזה, באמצעות ההכוונה המתואמת של מכוונני המחשבה וההנחיה השרפית, עד לסף המטה הפלנטארי של הנסיך. כאן נמסרו מאה הנשואים האנושיים הללו לידיה של וועדת המתנדבים המיומנת לעילא מאוָאלוֹן, אשר ניצחה על מלאכת ההפקה החומרית של מנה מפלסמת החיים של צאצאים אלו של אנדון. או אז הועבר החומר החי הזה אל הגופים החומריים אשר נבנו לשימושם של מאה החברים הירושמֵיים מקרב סגל הנסיך. ובינתיים, אזרחים אלו של בירת המערכת, אשר זה מקרוב הגיעו, הוחזקו בתנומת ההיסע השרפי.
הפעולות הללו, יחד עם יצירתם בפועל של גופים מיוחדים עבור חבורת המאה של קאליגאסטיה, היוו מקור לאגדות רבות, אשר רבות מהן התבלבלו לאחר מכן עם המסורות המאוחרות יותר הנוגעות להתמקמות של אדם וחווה בפלנטה.
כלל מעשה ההפיכה מחדש לאישיות – למן הרגע שבו הגיעו ההיסעים השרפיים אשר נשאו את מאה המתנדבים מירושם ועד לזמן שבו הם הפכו להוויות מודעוֹת בעלות שלוש פנים של העולם – ארך עשרה ימים בדיוק.
מטה הנסיך הפלנטארי מוקם באזור המפרץ הפרסי דאז, בַּמחוז המקביל למסופוטמיה המאוחרת יותר.
האקלים והנוף של מסופוטמיה של אותם ימים התאים מכל בחינה למשימות של סגל הנסיך ועוזריו; תנאים אלו היו שונים מאוד מאלו אשר שררו לעיתים מאז. היה זה נחוץ כי ישרור אקלים נוח שכזה כחלק מן הסביבה הטבעית אשר תוכננה על-מנת שתגרום לבני אורנטיה הפרימיטיביים לעשות את צעדי ההתקדמות הראשוניים בהיבטים של תרבות ושל ציוויליזציה. המשימה הכבירה האחת של אותם עידנים הייתה התמרתו של האדם מעיסוק בצייד לעיסוק במרעה, מתוך תקווה שלאחר מכן יתפתח להיות חקלאי שוחר-שלום ושוכן-בית.
מטה הנסיך הפלנטארי באורנטיה היה מטה טיפוסי לתחנות מעין אלה בְּספֵירה צעירה ומתפתחת. גרעין היישוב של הנסיך הייתה עיר פשוטה מאוד אך יפהפייה, אשר הייתה מוקפת חומה אשר גובהה כשנים-עשר מטרים. מרכז תרבות עולמי זה כונה דאלאמטיה, לכבודו של דאליגאסטיה.
העיר הייתה פרושה בעשר חטיבות-משנה, כאשר אחוזות המטה של עשר הוועדות של הסגל הגשמי מצויות במרכזי חטיבות המשנה האלה. בחלק המרכזי ביותר של העיר מוקם המקדש של האב הבלתי-נראה. המטה המנהלי של הנסיך ושל עמיתיו אורגן בצורת שנים-עשר חדרים המקובצים בצמוד למקדש עצמו.
כלל המבנים בדאלאמטיה היו בני קומה אחת, למעט מטה המועצה – אשר היה בן קומתיים – והמקדש המרכזי לאבי כל הדברים, אשר היה מבנה קטן אך בגובה של שלוש קומות.
העיר הדגימה את שיטות הבניה הטובות ביותר של אותם ימים מוקדמים בהיבט של חומרי בנייה – לבֵנים. בעץ ובאבן נעשה אך שימוש מועט. ובעקבות הדוגמא של דאלאמטיה, השתפרו בניית הבתים וארכיטקטורת הכפרים בקרב עמי הסביבה.
בסמוך למטה הנסיך התגוררו אנשים מכל הצבעים ומכל המעמדות. והתלמידים הראשונים בבתי הספר של הנסיך גויסו מקרב השבטים הסמוכים הללו. אף-על-פי שבתי הספר הראשונים של דאלאמטיה היו בסיסיים, הם העניקו את כל אשר ניתן היה לעשות עבור הגברים והנשים של אותו עידן פרימיטיבי.
הסגל הגשמי של הנסיך קיבץ אליו ברציפות את היחידים העליונים מקרב השבטים אשר מסביב; ולאחר שאימנו את התלמידים הללו ועוררו בהם השראה, שלחו אותם בחזרה כמורים וכמנהיגים של העמים אשר מהם הגיעו.
הגעתו של סגל הנסיך יצרה רושם עז. בעוד שנדרשו כמעט אלף שנים לתפוצתן של החדשות עד למרחוק, אותם שבטים אשר היו בסמוך למטה במסופוטמיה הושפעו במידה רבה מן הלימוד ומן ההתנהלות של מאה הדיירים החדשים של אורנטיה. והרבה מן המיתולוגיה המאוחרת יותר שלכם נבעה מתוך האגדות המסולפות של אותם ימים הראשונים, כאשר חברים אלו של סגל הנסיך חזרו והפכו לאישיויות באורנטיה כאנשי-על.
המכשול הרציני העומד בפני השפעתם הטובה של מורים חוץ-פלנטאריים שכאלו הינה נטייתם של בני-תמותה להתייחס אליהם כאל אלים; ואולם, למעט הטכניקה אשר באמצעותה הופיעו על-פני כדור הארץ, חבורת המאה של קאליגאסטיה – חמישים גברים וחמישים נשים – לא נעזרו בשיטות על-טבעיות ואף לא בתמרונים על-אנושיים.
ואולם, הסגל הגשמי אכן היה על-אנושי. חברי הסגל החלו את משימתם באורנטיה כהוויות יוצאות-מן-הכלל בעלות שלושה היבטים:
1. הם היו גשמיים ואנושיים-יחסית משום שנשאו בגופם את פלסמת החיים הממשית של אחד הגזעים האנושיים, פלסמת החיים האנדונית של אורנטיה.
מאה החברים הללו בסגל הנסיך התחלקו שווה בשווה ביחס למינם ובהתאם למעמדם הקודם כבני-תמותה. כל אחד מקרב החברים בקבוצה זו יכול היה לשמש כהורה-במשותף לסדר חדש כלשהו של הוויה פיזית, ואולם, הם הונחו בקפדנות שלא לשמש כהורים, אלא תחת תנאים מסוימים. על-פי הנוהג, מוליד הסגל הגשמי של הנסיך הפלנטארי את ממשיכיו זמן מועט בטרם פרישתו מן השירות המיוחד בפלנטה. על-פי-רוב קורה הדבר עם הגעתם של אדם וחווה הפלנטאריים, או מעט לאחר מכן.
לפיכך, להוויות המיוחדות האלה היה אך מושג קלוש, או לא היה מושג כלל, על אודות טיפוס היצור החומרי העתיד להיווצר מן האיחוד המיני שלהם. והם אף פעם גם לא ידעו עליו; בטרם הגיע המועד לצעד שכזה במסגרת עבודתם בעולם, שיבשה מרידה את התכנית כולה, ואלו אשר שימשו לאחר מכן כהורים היו מבוּדדים ממעגלי החיים של המערכת.
צבע עורם ושפתם של החברים החומריים בסגלו של קאליגאסטיה היה כשל הגזע האנדוני. הם צרכו מזון בדומה לבני התמותה של העולם, בהבדל אחד: הגופים אשר נוצרו עבורם קיבלו את מלוא צרכם מתזונה צמחונית. היה זה אחד מן השיקולים אשר קבעו את משכנם באזור חם השופע פירות ואגוזים. מקור הנוהג להתקיים מתזונה צמחונית הינו בימי חבורת המאה של קאליגאסטיה, זאת מאחר שנוהג זה התפשט לאזורים קרובים ורחוקים כאחד והשפיע על הרגלי האכילה של שבטים סובבים רבים, קבוצות אשר מקורן בגזעים האבולוציוניים אשר התבססו לפנים על תזונה בשרית באופן בלעדי.
2. חבורת המאה הייתה מורכבת מהוויות חומריות אך על-אנושיות, זאת בשל העובדה שחבריה הורכבו מחדש באורנטיה כגברים וכנשים ייחודיים מסדר גבוה וייחודי.
אף-על-פי שחברי קבוצה זו נהנו מאזרחות זמנית בירושם, הם טרם הותכו עם מכוונני המחשבה שלהם; וכאשר הם התנדבו והתקבלו לשרת בפלנטה לצד סדרי הבנים היורדים, המכווננים שלהם נותקו. ואולם, הירושמיים הללו היו הוויות על-אנושיות – היו להם נשמות אשר צמחו תוך כדי הרקעה. במהלך החיים בגוף בשר ודם מצויה הנשמה במצב עוברי; היא נולדת (קמה לתחייה) במהלך החיים המורונטיים וחוֹוה צמיחה בעולמות המורונטיים העוקבים. ונשמותיהם של חברי חבורת המאה של קאליגאסטיה התרחבו כך באמצעות ההתנסויות המדורגות של שבעת העולמות העליונים עד שהגיעו למעמד של אזרחות בירושם.
בהתאם להנחיות אשר חלו עליהם, לא עסקו חברי הסגל ברבייה מינית, ואולם הם חקרו בדקדקנות את המבנה האישי שלהם וניסו בזהירות כל שלב אשר ניתן לדמיין בקשר שבין האינטלקט (הדעת) לבין המורונטיה (הנשמה). והיה זה במהלך השנה השלושים-ושלוש לשהותם בדאלאמטיה – הרבה בטרם הושלמה החומה – כאשר מספר שתיים ומספר שבע בקבוצה הדָאנִיטִית גילו במקרה תופעה אשר אירעה בעת החיבור בין העצמיים המורונטיים שלהם (חיבור אשר לכאורה הינו בלתי-מיני ובלתי-חומרי); ותוצאתה של הרפתקה זו התבררה כראשון מקרב היצורים האמצעיוניים הראשיים. הוויה חדשה זו נראתה לחלוטין לעיני הסגל הפלנטארי ולעיני עמיתיו השמימיים, אך לא נראתה לעיני הגברים והנשים מקרב השבטים האנושיים השונים. בסמכותו של הנסיך הפלנטארי עסק כלל הסגל הגשמי בייצור של הוויות דומות; וכולם עשו כן בהצלחה לאחר שעקבו אחר ההוראות של הזוג הדאניטי החלוצי. וכך הביא לבסוף סגל הנסיך לכדי קיום את הסגל המקורי בן 50,000 האמצעיוניים הראשיים.
היצורים הללו מטיפוס הביניים שירתו שירות רב-ערך בטיפול בענייניו של מטה העולם. הם היו בלתי-נראים לעיני בני האדם, ואולם המבקרים הפרימיטיביים בדאלאמטיה למדו על אודות הרוחות-למחצה הבלתי-נראות האלה, ובמשך עידנים הן היוו את כלל עולם הרוח בעבור בני-תמותה מתפתחים אלו.
באופן אישי היו חברי חבורת המאה של קאליגאסטיה בני-אלמוות, או אלו אשר אינם מתים. דרך צורותיהם הגשמיות זרמו אותם משלימים נוגדניים של זרמי החיים של המערכת; ואילולא איבדו את הקשר עם מעגלי החיים עקב המרידה, הם היו ממשיכים לחיות ללא-קץ עד להגעתו לאחר מכן של בן האל, או עד למועד מאוחר יותר שבו הם היו משוחררים על-מנת להמשיך במסעם אשר נקטע להאוונה ולפרדיס.
המשלימים הנוגדניים הללו של מעגלי החיים של שטניה הופקו מפירותיו של עץ החיים, שיח מעדנטיה אשר נשלח לאורנטיה על-ידי הגבוהים ביותר מנורלטיאדק בעת הגעתו של קאליגאסטיה. בימי דאלאמטיה גדל העץ הזה בחצר המרכזית של המקדש לאב הבלתי-נראה, והיה זה פרי עץ החיים אשר אִפשר להוויות החומריות מקרב סגל הנסיך – אשר אחרת היו בנות-תמותה – להמשיך ולחיות עד בלי קץ כל עוד הייתה להן גישה אליו.
בעוד שלא נודע לו כל ערך עבור הגזעים האבולוציוניים, מזון-על הזה היה מספק למדי על-מנת להעניק חיים רציפים לבני חבורת המאה של קאליגאסטיה, וכן למאה האנדוניים שעברו-שינוי אשר נלוו אליהם.
ראוי להסביר בהקשר זה כי בזמן שמאה האנדוניים תרמו את מטען הפלסמה האנושית שלהם לחברים בסגל הנסיך, שילבו נשאי החיים בתוככי גופיהם בני התמותה את המשלים של מעגלי המערכת; וכך התאפשר להם לחיות במקביל לחברי הסגל – מאה אחר מאה – מבלי לציית למוות הפיזי.
לבסוף, מאה האנדוניים נעשו מוּדעים לתרומה אשר תרמו לצורותיהם החדשות של הנעלִים אשר מעליהם; ואותם מאה ילדים מן השבטים של אנדון הושארו במטה כעוזריהם האישיים של חברי הסגל הגשמי של הנסיך.
חבורת המאה אורגנה לשירות בעשר מועצות אוטונומיות בנות עשרה חברים כל אחת. כאשר נפגשו שתיים או יותר מן המועצות האלה לישיבה משותפת, בראש התכנסויות קישור שכאלה ישב דאליגאסטיה. עשר הקבוצות האלה הורכבו כך:
1. מועצת המזון והרווחה החומרית. בראש קבוצה זו עמד אָנְגְ. סגל מיומן זה קידם את נושאי המזון, המים, הביגוד וההתקדמות החומרית של המין האנושי. הם לימדו חפירת בארות, שליטה במעיינות והשקיה. הם לימדו את אלו מן האזורים הגבוהים יותר ומן הצפון שיטות משופרות לטיפול בעורות המיועדים ללבוּש, ולאחר מכן הוצגה האריגה על-ידי המורים לאמנות ולמדע.
התקדמות רבה חלה בשיטות אחסון המזון. המזון שוּמר באמצעות בישול, ייבוש ועישון; וכך הפך המזון המשומר לנכס המוקדם ביותר. האדם הונחה כיצד להתמודד מול סכנות הרעב, אשר מעת לעת השמיד חלקים מאוכלוסיית העולם.
2. הוועד המנהל לנושא ביות בעלי-חיים והשימוש בהם. מועצה זו הוקדשה למשימת בחירתם והשבחתם של אותם בעלי-חיים אשר הותאמו באופן המיטבי על-מנת לסייע לבני האדם לשאת מסעות, להתנייד ולספק מזון; ולאחר מכן גם לשמש בעיבוד האדמה. הסגל המיומן הזה נוהל על-ידי בּוֹן.
בויתו מספר טיפוסי בעלי-חיים שימושיים אשר נכחדו זה מכבר, לצד כמה שהמשיכו לשמש כחיות בית עד עצם היום הזה. זמן רב חי האדם עם הכלב, והאדם הכחול כבר ביית בהצלחה את הפיל. הודות להשבחה קפדנית, שופרה הפרה עד אשר הפכה למקור מזון רב-ערך; החמאה והגבינה הפכו למוצרי מזון נפוצים בתזונה האנושית. האדם הונחה כיצד להשתמש בשור לשם נשיאת משאות, ואולם הסוס לא בוית אלא במועד מאוחר יותר. חברי הסגל הזה לימדו את האדם לראשונה כיצד להשתמש בגלגל על-מנת לאפשר את הגרירה.
היה זה באותם ימים שנעשה שימוש ראשון ביונים; אלה נלקחו למסעות ארוכים על-מנת לשלוח הודעות או לקרוא לעזרה. הקבוצה של בון הצליחה לאמן את ציפורי הפָנְדוֹר הכבירות כציפורי תחבורה, ואולם אלה נכחדו לפני יותר משלושים-אלף שנה.
3. היועצים בנוגע לשליטה בחיות הטרף. לא היה די בכך שהאדם המוקדם ינסה לביית בעלי-חיים מסוימים, אלא אף נדרש ממנו ללמוד כיצד לגונן על עצמו מפני השמדה על-ידי השארית העוינת של עולם החי. בראש קבוצת יועצים זו עמד דָן.
התכלית של חומת עיר עתיקה הייתה להגן מפני חיות טרף, כמו גם למנוע מתקפות פתע בידי בני-אדם עוינים. אלו אשר חיו ביער ובלא חומה היו תלויים במגורים על עצים, בבקתות אבן ובתחזוקתן של מדורות לילה. היה זה אך טבעי, אפוא, שהמורים הללו יקדישו זמן רב על-מנת ללמד את תלמידיהם כיצד לשפר את המגורים האנושיים. באמצעות שימוש בשיטות משופרות ובמלכודות, חלה התקדמות אדירה בהכנעתם של בעלי החיים.
4. הפקולטה להפצת ידע ושימורו. הקבוצה הזו ארגנה והנחתה את הפעולות החינוכיות גרידא של אותם ימים ראשונים. בראשהּ של הקבוצה עמד פָאד. שיטות החינוך של פאד כללו פיקוח על העבודה, בנוסף להנחיה בשיטות עבודה משופרות. פאד ניסח את האלף-בית הראשון והכניס לשימוש שיטת כתיבה. אלף-בית זה כלל עשרים-וחמישה סימנים. כחומרי כתיבה השתמשו האנשים הראשונים הללו בקליפות עץ, לוחות חמר, לוחות אבן, סוג מסוים של קלף אשר הוכן מעורות מרודדים, וכן חומר גס דמוי-נייר אשר הוכן מקיני צרעות. הספרייה של דאלאמטיה – אשר נהרסה זמן קצר לאחר בגידתו של קאליגאסטיה – הכילה יותר משני מיליון רשומות נפרדות והייתה ידועה בשם "בית פאד".
האדם הכחול נטה לכתיבה תוך שימוש באלף-בית ועשה את ההתקדמות הגדולה ביותר בהיבט זה. האדם האדום העדיף כתיבה ציורית, בעוד שהגזעים הצהובים נעו לעבר השימוש בסמלים לתיאור מילים ורעיונות, בדומה מאוד לשיטות שבהן הם משתמשים כיום. ואולם האלף-בית, ואף הרבה יותר מכך, אבדו לַעולם לאחר מכן במהלך הבלבול שהביאה עמה המרידה. עריקתו של קאליגאסטיה רמסה את תקוות העולם לשפה אוניברסאלית, לפחות למשך מספר רב של עידנים.
5. הוועדה לתעשייה ולמסחר. מועצה זו עסקה בקידום התעשייה בקרב השבטים ובעידוד הסחר בין קבוצות השלום השונות. מנהיגהּ היה נוֹד. סגל זה עודד את כל צורות הייצור הפרימיטיביות. ואלה תרמו במישרין לעלייה ברמת החיים בכך שסיפקו סחורות חדשות רבות אשר בהן חשק האדם הפרימיטיבי. חברי הסגל אף הרחיבו במאוד את הסחר במלח המשופר, אשר הופק על-ידי המועצה למדע ולאמנות.
האשראי המסחרי הראשון ניתן בקרב הקבוצות המוארות האלה, אשר חונכו בבתי הספר של דאלאמטיה. ממרכז חליפין מרכזי של אשראי הם רכשו אסימונים, ואלו התקבלו במקום העצמים הממשיים של החליפין. במשך מאות-אלפי שנים לא שיפר העולם את השיטות העסקיות האלה.
6. המכללה לדת ההתגלות. גוף זה פעל לאיטו. הציוויליזציה של אורנטיה נוצרה הלכה למעשה בין פטיש הצורך לסדן הפחד. ואולם, קבוצה זו עשתה התקדמות רבתי בניסיונה להחליף את הפחד מן היצור (סגידה לרוחות רפאים) בפחד מפני הבורא; וזאת, בטרם הופסקו מאמציה בשל הבלבול אשר נלווה לאחר מכן למהומות הפרישה. בראש מועצה זו עמד הָאפּ.
אף לא אחד מחברי סגל הנסיך הציג התגלות מתוך כוונה לסבך את האבולוציה; הם הציגו התגלות אך ורק כפסגת המיצוי של כוחות האבולוציה. ואולם, האפּ נכנע למאווייהם של תושבי העיר לכונן סוג של טקס דתי. קבוצתו העניקה לתושבי דאלאמטיה את שבעת מזמורי הסגידה, ואף נתנה להם את משפט השבח היומי; ולבסוף לימדה אותם את "תפילת האב", בנוסח הבא:
"אבי הכול, אשר את בנוֹ אנו מכבדים, אנא הבט בנו ממרומיך בחסד. וגאלנו מכל הפחדים, מלבד הפחד ממך עצמך. עשנו ראויים בעיני מורינו האלוהיים, ולנצָח שים אמת בפינו. הושיענו וחלצנו מאלימות ומכעס; וטע בליבנו כבוד להורינו ולרכושם של שכנינו. אנא, תן לנו מרעה ירוק בעונתו וצאן בשפע לשמח בו את ליבנו. והנה אנו נושאים תפילה כי במהרה יבוא המרומֵם המובטח. ונעשה את רצונךְ בעולם הזה, כאשר עושים אחרים בְּעולמות אשר מעבר".
אף כי חברי סגל הנסיך הוגבלו אך ורק לשימוש באמצעים טבעיים ובשיטות רגילות של שיפור הגזע, הם הבטיחו כי המתת האדמי של גזע חדש יגיע כיעד הצמיחה האבולוציונית העוקבת, עם השגתה של פסגת ההתפתחות הביולוגית.
7. שומרי הבריאות והחיים. מועצה זו עסקה בהכנסתהּ של התברואה לשימוש ובעידוד ההיגיינה הפרימיטיבית; והיא הונהגה בידי לוּט.
חבריה לימדו דברים רבים אשר אבדו במהלך הבלבול של העידנים העוקבים, ואשר לא התגלו מחדש עד למאה העשרים. הם לימדו את האנושות כי הבישול, ההרתחה והצלייה הינן דרכים להימנע ממחלות; ואף כי הבישול מקטין במאוד את תמותת התינוקות, וכן מאפשר להם להיגמל מוקדם יותר.
הרבה מפרקי הלימוד המוקדמים של שומרי הבריאות של לוּט נשתמרו בקרב שבטי הארץ עד לימיו של משה; אף כי תורה זו סולפה ושונתה במידה ניכרת.
המכשול הגדול בקידום ההיגיינה בקרב האנשים הבוּרים הללו הייתה נעוצה בעובדה שהגורמים האמיתיים של מחלות רבות היו קטנים מדי מכדי להיראות בעין בלתי-מזויינת, וכן בשל העובדה שאנשים אלו האמינו באמונות טפלות ביחס לאש. נדרשו, אם כן, אלפי שנים על-מנת לשכנע אותם לשרוף אשפה. בינתיים, עודדו אותם לקבור את האשפה הנרקבת שלהם. ההתקדמות הסניטרית הגדולה של אותה תקופה נבעה מהפצת הידע על אודות התכונות המבריאוֹת ומחסלות-המחלות של אור השמש.
בטרם הגעתו של הנסיך, הרחצה הייתה אך ורק בבחינת טקס דתי. אכן קשה היה לשכנע את האדם הפרימיטיבי לרחוץ את גופו כחלק מנוהג בריאותי. לבסוף גרם לוּט למורי הדת להכליל רחצה במים כחלק מטקסי הטיהור השבועִיים אשר התקיימו במסגרת סגידת צהרי-היום בפולחנו של אבי הכול.
שומרי הבריאות הללו אף ביקשו להכניס לשימוש לחיצות יד כתחליף לחליפין של רוק, או לשתייה של דם, כסימן של ברית חברות אישית, או כחותם של נאמנות לקבוצה. ואולם, כאשר בני העמים הפרימיטיביים הללו נמצאו מחוץ ללחץ המחייב של תורת מנהיגיהם הנעלים, הם חזרו עד מהרה אל המנהגים הנבערים ושטופי האמונות התפלות הקודמים, מנהגים אשר הורסים את הבריאות ומפיצים מחלות.
8. המועצה הפלנטארית לאמנות ולמדע. סגל זה עשה רבות על-מנת לשפר את הטכניקות התעשייתיות של האדם המוקדם, וכן על-מנת לרומם את מושגי היופי שבהן החזיק. מנהיגו של סגל זה היה מֶק.
האמנות והמדע ברחבי העולם היו מצויים בשפל המדרגה, ואולם תושבי דאלאמטיה לימדו את הפיזיקה והכימיה הבסיסיות. הקדרות קודמה, כלל אמנויות הקישוט שופרו והאידיאלים של היופי האנושי הועצמו במידה רבה. ואולם, המוזיקה התקדמה אך במעט עד לאחר הגעת הגזע הסגול.
האנשים הפרימיטיביים הללו לא השתכנעו לערוך ניסויים בכוח הקיטור, אף כי מוריהם האיצו בהם שוב ושוב לעשות כן; הם לא יכלו להתגבר על פחדם מפני כוח הנפץ של קיטור דחוס. בסופו של דבר הם אכן השתכנעו לעבוד עם מתכות ועם אש, למרות שעבור האדם המוקדם פיסת מתכת אדומה מרוב חום הייתה בבחינת עצם מזרה אימה.
מֶק פעל רבות על-מנת לקדם את תרבותם של האנדונים ולשפר את אמנותו של האדם הכחול. מזיגה של האדם הכחול ושל הגזע האנדוני הניבה טיפוס בעל מתת אמנותית, ורבים מאלו בעלי המתת הפכו לפסלים מומחים. הם לא עבדו עם אבן או עם שיש, אך עבודות החמר שלהם, אשר התקשו באמצעות אפייה, קישטו את גניה של דאלאמטיה.
התקדמות רבה חלה באמנויות הבית, אשר מרביתן אבדו במהלך העידנים הארוכים והחשוכים של ההתקוממות, ומעולם לא התגלו עד לזמנים המודרניים.
9. המושלים של היחסים השבטיים המתקדמים. קבוצה זו הופקדה על מלאכת קידום החברה האנושית לרמה של מדינה. מנהיגה של הקבוצה היה תוּת.
המנהיגים הללו תרמו רבות לקיומם של נישואין בין-שבטיים. הם עודדו את החיזור ואת הנישואין אשר נערכו לאחר שיקול דעת ראוי ומתן הזדמנות מלאה להתוודע. מחולות המלחמה הצבאיים גרידא התעדנו ושונו על-מנת שישמשו לצרכים חברתיים בעלי ערך. משחקים תחרותיים רבים הונהגו, אך האנשים העתיקים הללו היוו עממים רציניים ביותר; מעט הומור היה נתון בחלקם של השבטים המוקדמים הללו. אך ורק מעט מן המנהגים הללו שרדו את ההתפוררות העוקבת אשר אירעה במהלך ההתקוממות בפלנטה.
תות ועמיתיו עמלו על-מנת לקדם התאגדויות של שלום בין הקבוצות, לווסת את המלחמה ולהפוך אותה לאנושית, לתאם את היחסים הבין-שבטיים ולשפר את ממשלות השבטים. בסביבת דאלאמטיה התפתחה תרבות מתקדמת יותר, והקשרים החברתיים המשופרים הללו סייעו רבות על-מנת להשפיע על שבטים מרוחקים יותר. ואולם, תבנית הציוויליזציה אשר שררה במטה הנסיך הייתה שונה מאוד מן החברה הברברית אשר התפתחה במקומות אחרים, ממש כפי שבמאה העשרים החברה בקייפטאון, דרום-אפריקה, הינה שונה לחלוטין מן התרבות הגסה של הבּושְמֶנִים הזעירים אשר בצפון.
10. בית הדין העליון של התיאום השבטי ושל שיתוף הפעולה הגזעי. המועצה העליונה הזו הונהגה בידי וָאן ושימשה כבית הדין לערעורים עבור כלל תשע הוועדות המיוחדות האחרות אשר עסקו בפיקוח על ענייני האנושות. מועצה זו שימשה במגוון רחב של תפקידים, ובידיה הופקדו כלל העניינים הארציים אשר לא הוקצו באופן ייחודי לקבוצות האחרות. סגל נבחר זה אושר על-ידי אבות הקונסטלציה של עדנטיה בטרם הוסמך לקבל לידיו את תפקיד בית הדין העליון של אורנטיה.
דרגת התרבותיות של עולם נמדדת באמצעות המורשת החברתית של ישויותיו הילידיות; וקצב ההתפשטות התרבותית נקבע אך ורק על-ידי היכולת של תושביו להבין רעיונות חדשים ומתקדמים.
השעבוד למסורת מניב יציבות ושיתוף פעולה הודות לַרגש הקושר בין העבר לבין ההווה, ואולם, באותה המידה, הוא חונק את היוזמה ומשעבד את כוחותיה היצירתיים של האישיות. העולם כולו היה שבוי בקיפאון של המנהגים המסורתיים, עת הגיעה חבורת המאה של קאליגאסטיה והחלה להטיף, בתוככי הקבוצות החברתיות דאז, את הבשורה החדשה של יוזמה יחידנית. ואולם, השלטון המיטיב הזה הופסק עד מהרה, עד כי הגזעים מעולם לא השתחררו לחלוטין מן השעבוד לנוהג; אופנה עדיין שולטת באופן מופרז באורנטיה.
חברי חבורת המאה של קאליגאסטיה – בוגרי העולמות העליונים של שטניה – הכירו היטב את האמנויות ואת התרבות של ירושם; ואולם ידע שכזה הינו חסר-ערך כמעט בפלנטה ברברית המיושבת בבני-אדם פרימיטיביים. ההוויות החכמות האלה ידעו שלא נכון לנסות ולבצע התמרה פתאומית, או רוממות מאסיבית, של הגזעים הפרימיטיביים דאז. הם הבינו היטב את האבולוציה האיטית של המין האנושי, ובחוכמה עשו כאשר נמנעו מכל ניסיון קיצוני לשנות את צורת החיים של האדם על-פני כדור הארץ.
כל אחת מעשר הוועדות הפלנטאריות החלה לקדם באיטיות ובטבעיות את העניינים אשר הופקדו בידיה. תכניתם התבססה על משיכת המוחות הטובים ביותר מקרב השבטים הסובבים, ושליחתם, לאחר הכשרתם, בחזרה אל עמיהם כשליחים של רוממות חברתית.
מעולם לא נשלחו שליחים זרים אל גזע מסוים, אלא כאשר אותם עמים ביקשו זאת במפורש. אלו אשר עמלו על-מנת לרומם ולקדם שבט או גזע נתון, היו תמיד ילידים בני אותו שבט או גזע. חבורת המאה אף לא ניסתה לכפות את מנהגיו ואת חוקיו של גזע נעלה יותר על שבט אחר. לעולם הם עמלו בסבלנות על-מנת לרומם ולקדם את החוקים אשר התבססו משכבר-הימים בקרב כל גזע וגזע. האנשים הפשוטים של אורנטיה הביאו את מנהגיהם לדאלאמטיה, שלא על-מנת להחליפם במנהגים חדשים וטובים יותר, אלא על-מנת לרוממם באמצעות המגע עם תרבות גבוהה יותר והקשר עם מוחות נעלים יותר. התהליך היה איטי, אך יעיל ביותר.
המורים של דאלאמטיה ביקשו להוסיף את הברירה החברתית המודעת לברירה הטבעית גרידא של האבולוציה הביולוגית. הם לא בלבלו את החברה האנושית, ואולם הם האיצו במידה ניכרת את האבולוציה הרגילה והטבעית שלה. המוטו שלהם היה התקדמות באמצעות אבולוציה ולא מהפכה באמצעות התגלות. למין האנושי נדרשו עידנים על-מנת לרכוש את מעט הדת והמוסר אשר היו ברשותו, ואנשי-העל הללו ידעו היטב שלא נכון לשלול מן האנושות את מעט הקִדמה הזו על-ידי הבלבול והחרדה אשר הינם תמיד התוצאה של מצב שבו הוויות מוארות ונעלות מנסות לרומם את הגזעים המפגרים באמצעות לימוד-יתר והארת-יתר.
כאשר מיסיונרים נוצריים הולכים לליבה של אפריקה – שם נהוג שהבנים והבנות נותרים תחת שליטת ההורים והנחייתם לאורך כל חיי ההורים – הם רק גורמים לבלבול ולהתמוטטותה הכוללת של הסמכות כאשר הם מבקשים להחליף נוהג זה תוך דור אחד ויחיד, בכך שהם מלמדים כי הילדים הללו חייבים להיות חופשיים מכל מגבלה הורית לאחר הגעתם לגיל עשרים-ואחת.
אף-על-פי שהמטה של הנסיך היה יפהפה ומעודן, ולמרות שתוכנן על-מנת לעורר יראה באדם הפרימיטיבי של אותה תקופה, הוא היה צנוע למדי. המבנים לא היו גדולים במיוחד, הואיל והמניע של המורים המיובאים הללו היה לעודד את התפתחותה לבסוף של החקלאות באמצעות הצגת איכרוּת מבוססת בעלי-חיים. שטחי האדמה שבתוככי חומות העיר סיפקו שטחי מרעה וגינון מספקים לתמיכה באוכלוסייה בת כעשרים אלף נפש.
אזורי הפְּנים של מקדש הפולחן המרכזי ושל עשר אחוזות המועצה של קבוצות הפיקוח של אנשי-העל אכן היו יצירות אמנות יפהפיות. ובעוד שמבני המגורים היוו דוגמא לסדר ולניקיון, הכול היה פשוט מאוד ופרימיטיבי לחלוטין בהשוואה להתפתחויות המאוחרות יותר. במטה התרבותי הזה לא נעשה שימוש בכל שיטה שהיא אשר לא השתייכה בטבעיות לאורנטיה.
הסגל הגשמי של הנסיך שכן בְּמשכנות לדוגמא, משכנות פשוטים אשר תוחזקו כבתים שמטרתם הייתה להעניק השראה ולהרשים באופן חיובי את התלמידים המשקיפים אשר שהו במרכז החברתי ובמטה החינוכי של העולם.
הסדר המובחן של חיי המשפחה ומגוריה יחדיו של משפחה במעון אחד, במיקום נייח יחסית, החלו באותם ימים של דאלאמטיה ונבעו בעיקר מן הדוגמא ומן הלימוד של חבורת המאה ושל תלמידיהם. מעולם לא הפך הבית ליחידה חברתית מצליחה, עד אשר הובילו אנשי-העל ונשות-העל של דאלאמטיה את האנושות לאהוב את נכדיהם ואת ניניהם ולתכנן עבורם. הפרא אוהב את ילדו, אך האדם התרבותי אוהב גם את נכדו.
חברי הסגל של הנסיך התגוררו יחדיו כאבות וכאימהות. אכן, ילדים משל עצמם לא היו להם, ואולם בכל עת שכנו בחמישים בתי התבנית של דאלאמטיה לא פחות מחמש-מאות קטנטנים מאומצים אשר נקבצו מן המשפחות הנעלות של הגזעים האנדונים וגזעי הסאנגיק; רבים מן הילדים הללו היו יתומים. והם נהנו מן המשמעת ומהחינוך של הורי-העל הללו; ואז, לאחר שלוש שנים בבתי הספר של הנסיך (הם נכנסו לשם בגיל שבין שלוש-עשרה לחמש-עשרה), הם היו רשאים להינשא והיו מוכנים לקבל את תפקידם כשליחי הנסיך אל השבטים הנזקקים מן הגזעים אשר מהם הגיעו.
פָאד נתן את חסותו לתכנית הלימוד של דאלאמטיה, אשר הוּצאה אל הפועל בדמות בית-ספר תעשייתי שבו למדו התלמידים באמצעות עשייה; התלמידים עשו את דרכם בבית הספר באמצעות ביצוע יומיומי של משימות שימושיות. תכנית הלימוד הזו לא התעלמה מן המחשבה ומן הרגש ומתפקידם בפיתוח האופי; ואולם, המקום הראשון ניתן לאימון באמצעות עבודת כפיים. ההנחיה הייתה הן יחידנית והן קבוצתית. את התלמידים לימדו הן גברים והן נשים בנפרד, והן שני המינים יחדיו. מחצית מן הלימוד נעשתה בחלוקה למינים השונים; המחצית השני ניתנה לשני המינים גם יחד. התלמידים למדו מיומנויות ידניות באופן יחידני, ואורגנו חברתית בקבוצות או בכיתות. לימדו אותם להתרועע עם קבוצות של צעירים מהם, של מבוגרים מהם ושל בוגרים, כמו גם עבודת צוות עם בני גילם. הם אף התוודעו להתאגדויות כגון קבוצות משפחתיות, קבוצות משחק וכיתות לימוד.
בין התלמידים המאוחרים יותר אשר אומנו במסופוטמיה, על-מנת לפעול בקרב הגזעים שלהם, היו האָנְדוֹנִיטִים מן הרמות של מערב הודו, יחד עם נציגים של האדם האדום ושל האדם הכחול; מספר קטן יותר של נציגים מן הגזע הצהוב התקבלו אף הם.
הָאפּ הציג בפני הגזעים המוקדמים קוד מוסרי. חוק זה נודע בשם "דרכו של האב", וכלל את שבע המצוות הבאות:
1. לא תירא, ואף לא תעבוד, כל אל אחר מלבד אבי הכול.
2. לא תמרה את פי בנו של האב, שליט העולם, ולא תתייחס בחוסר-כבוד לעמיתיו העל-אנושיים.
3. לא תאמר דבר שקר בשעה שתיקרא לעמוד בפני שופטי העם.
4. לא תרצח איש, אישה או ילד.
5. לא תגנוב את רכושו או את צֹאנו של שכנך .
6. לא תיגע באשת רעך.
7. לא תתייחס בחוסר-כבוד להוריך או לזקני השבט.
זה היה החוק בדאלאמטיה במשך כמעט שלוש-מאות אלף שנה. ורבות מן האבנים עליהן חקוקות מצוות אלה מונחות כעת מתחת לפני המים בסמוך לחופיהן של מסופוטמיה ושל פרס. נוצר הנוהג לשמור בתשומת לב יתרה על כל אחת מהמצוות האלה במשך יום בשבוע, ולהשתמש בהן הן כברכות שלום והן כאמרות הודיה בשעת הארוחה.
החודש הירחי – פרק-זמן בן עשרים-ושמונה ימים – שימש לשם מניין הזמן באותם ימים. למעט היום והלילה, היה זה מניין הזמן היחיד אשר בו השתמשו האנשים המוקדמים. המורים של דאלאמטיה הציגו את השבוע בן שבעת הימים, והוא נבע מן העובדה ששבע הינו רבע מעשרים-ושמונה. חשיבות המספר שבע ביקום העל העניקה להם, ללא ספק, הזדמנות להכניס תזכורת רוחנית לספִירת הזמן הרגילה. ואולם, לתקופת הזמן של השבוע אין קיים מקור טבעי.
השטחים אשר ברדיוס של כמאה-וששים קילומטרים מסביב לעיר היו מיושבים למדי. בסמוך לעיר וסביבה עסקו מאות מבוגרי בתי הספר של הנסיך בחקלאות מבוססת בעלי-חיים, וכן הוציאו אל הפועל בדרכים אחרות את הלימוד אשר קיבלו מסגל הנסיך ומעוזריהם האנושיים הרבים. מעטים עסקו בחקלאות ובגננות.
האנושות לא נשלחה לעבוד את האדמה כעונש על חטא לכאורה. "בזעת אפיך תאכל את פרי השדה", לא היה משפט עונשין אשר צוּוה בשל השתתפותו של האדם בכסילות מרידתו של לוציפר תחת הנהגת קאליגאסטיה הבוגד. עבודת האדמה הינה חלק טבעי מכינונה של ציוויליזציה מתקדמת בעולמות האבולוציוניים, וציווי זה היווה חלק מרכזי מכלל תורתו של הנסיך הפלנטארי ושל סגלו במהלך שלוש-מאות אלף השנים אשר חלפו למן הגעתם לאורנטיה ועד לימים הטראגיים שבהם חבר קאליגאסטיה ללוציפר המורד. עבודת האדמה איננה קללה; לחלופין, היא הינה בבחינת הברכה הגבוהה ביותר עבור כל אלו המורשים ליהנות מן הפעילות האנושית ביותר מקרב כלל הפעילויות האנושיות.
עם פרוץ המרידה, מנתה אוכלוסיית דאלאמטיה כמעט ששת-אלפים איש. מספר זה כולל את התלמידים הרגילים, אך איננו כולל את המבקרים ואת המשקיפים, אשר תמיד מנו מעל לאלף איש. ואולם, בלתי-אפשרי שיהיה בידכם מושג, או שיהיה מושג זה קלוש בלבד, באשר ליפי הקִדמה של אותם ימים רחוקים; למעשה, כל ההישגים האנושיים הנפלאים של אותם ימים נמחו לחלוטין בשל הבלבול הנוראי והחשיכה הרוחנית המתועבת אשר באו לאחר פורענות התרמית וההסתה של קאליגאסטיה.
מתוך שהננו מתבוננים לאחור אל עבר הקריירה הארוכה של קאליגאסטיה, אנו מוצאים אך ורק תכונה יוצאת-דופן אחת המאפיינת את התנהגותו ואשר הייתה עשויה לעורר את תשומת הלב; הוא היה אינדיבידואליסט קיצוני. הוא נטה לצדד כמעט בכל הפגנה שהיא, ובדרך-כלל אהד את אלו אשר הביעו במתינות ביקורת סמויה. הננו מבחינים בהופעתה המוקדמת של נטייה זו לחוסר-מנוחה תחת סמכות, לנטירת טינה באופן מתון כלפי כל צורות הפיקוח. למרות שהפגין טינה קלה כלפי עצתם של הממונים עליו וחוסר-מנוחה מסוים תחת סמכות גבוהה ממנו, למרות כל אלה, בשעה שהוצב בפני מבחן, תמיד הוכיח את נאמנותו לשליטי היקום וציית לצווי אבות הקונסטלציה. שום פגם ממשי לא נמצא בו מעולם, עד לבגידתו המחפירה באורנטיה.
ראוי לציין כי הן לוציפר והן קאליגאסטיה הונחו בסבלנות והוזהרו באופן אוהב באשר לנטיות הביקורתיות שלהם ולהתפתחות המעודנת של גאוותם העצמית, ושל תחושת החשיבות העצמית המוגזמת אשר נלוותה לה. ואולם, כל ניסיונות העזרה הללו סווגו באופן מסולף כביקורת בלתי-מוצדקת וכהתערבות בלתי-מוצדקת בחירויות האישיות. הן קאליגאסטיה והן לוציפר שפטו את אלו אשר ייעצו להם כחברים כמוּנעים בידי אותם מניעים ראויים לגינוי אשר החלו לשלוט במחשבה המסולפת שלהם עצמם ובתכנוניהם השגויים. הם שפטו את אלו אשר יעצו להם ללא אנוכיות באמצעות אנוכיותם אשר הלכה ותפחה בקרבם.
למן הגעתו של הנסיך קאליגאסטיה, התקדמה הציוויליזציה הפלנטארית באופן רגיל למדי במשך כמעט שלוש-מאות אלף שנה. למעט העובדה שהייתה זו ספֵירת שינוי-חיים, ולפיכך כפופה למספר רב של תופעות בלתי-שגרתיות ותקופות בלתי-רגילות של תנודות אבולוציוניות, אורנטיה התקדמה באופן משביע רצון בקריירה הפלנטארית שלה עד לימי מרידת לוציפר ובגידתו במקביל של קאליגאסטיה. כל ההיסטוריה אשר באה לאחר מכן השתנתה בהחלט בשל השגיאה הקטסטרופלית הזו, כמו גם בעקבות הכישלון המאוחר יותר של אדם וחווה במילוי משימתם בפלנטה.
הנסיך של אורנטיה נפל לחשיכה בשעת מרידתו של לוציפר, ובכך גרם לַבלבול הממושך בפלנטה. בפעולה מתואמת של אבות הקונסטלציה ושל רשויות אחרות ביקום, ניטלה ממנו לאחר מכן הסמכות הריבונית. הוא חלק את התהפוכות הבלתי-נמנעות של בידוד אורנטיה עד לזמן שהותו של אדם על הפלנטה, ותרם במשהו לכישלון התכנית לרומם את הגזעים בני התמותה באמצעות הזרקת דם-החיים של הגזע הסגול החדש – צאצאיהם של אדם וחווה.
כוחו של הנסיך הכושל לחבל בענייניה של האנושות צומצם באופן ניכר הודות להתגשמותו בת התמותה של מָאקִיוֶנְטָה מלכי-צדק בימיו של אברהם; ולאחר מכן, בתקופת חייו של מיכאל בגוף בשר ודם, ניטלה מן הנסיך הבוגד הזה באופן סופי כל סמכות שהיא באורנטיה.
הדוקטרינה של שטן אישי באורנטיה, אף שהיה לה בסיס כלשהו מעצם נוכחותו בפלנטה של קאליגאסטיה הבוגד והמעוול, הייתה בדויה לחלוטין באופן שבו לימדה כי "שטן" שכזה יכול להשפיע על דעתו של אדם רגיל בניגוד לבחירתו החופשית והטבעית. ואפילו לפני המתת של מיכאל באורנטיה, לא יכלו מעולם לא קאליגאסטיה ולא דאליגאסטיה לדכא בני-תמותה, או להכריח יחיד רגיל כלשהו לעשות דבר-מה בניגוד לרצונו האנושי. הרצון החופשי האנושי הינו עליון בענייניו של האדם; ואפילו מכוונן המחשבה השוכן מסרב לחייב את האדם לחשוב מחשבה אחת, או לבצע פעולה אחת, בניגוד לבחירתו של רצון האדם.
וכעת ממתין מורד זה של העולם, נטול כל יכולת להזיק לנתיניו הקודמים, לפסק הדין הסופי של עתיקי היומין של אוורסה הנוגע לכל אלו אשר נטלו חלק במרידה של לוציפר.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק מנבאדון.]
אין כל אפשרות להבין את הבעיות הנוגעות לקיום האנושי באורנטיה ללא הכרתן של תקופות כבירות מסוימות בעבר, ובעיקר את עובדת התרחשותה של המרידה הפלנטארית ותוצאותיה. אף-על-פי שהתקוממות זו לא הפריעה באופן משמעותי להתקדמותה של האבולוציה האורגנית, היא בהחלט שינתה באופן מובחן את מהלכן של האבולוציה החברתית ושל ההתפתחות הרוחנית. כלל ההיסטוריה העל-פיזית של הפלנטה הושפעה באופן עמוק מן הפורענות ההרסנית הזו.
במשך שלוש-מאות אלף שנים הייתה אורנטיה תחת אחריותו של קאליגאסטיה, כאשר הגיע שטן, עוזרו של לוציפר, לאחד מביקורי הבדיקה התקופתיים שלו. וכאשר הגיע שטן לפלנטה, הופעתו לא דמתה כהוא זה לקריקטורות שלכם על אודות הדרו המרושע. הוא היה, ועודנו, בן לאנונאנדק בעל בוהק כביר. "ואין לתמוה, הן שטן עצמו הינו יצור בוהֶק של אור".
במסגרת הבדיקה הזו, יידע שטן את קאליגאסטיה על אודות "הצהרת החירות" המוצעת של לוציפר; וכפי שידוע לנו כעת, הנסיך הסכים אז לבגוד בפלנטה עם הצהרת המרד. אישיויות היקום הנאמנות התבוננו בבוז יוצא-דופן בנסיך קאליגאסטיה בשל מעילה זו באמון, אשר תוכננה מראש. הבן הבורא ביטא את הבוז הזה כשאמר: "אתה הינךָ כמוֹת מנהיגְךָ, לוציפר, ובְחטא הִנְצַחְתָּ את עוולתו. הוא שיקר למן ראשית הרוממות-העצמית שלו, כי אינו ניצב בָּאֱמֶת".
בכל העבודה המנהלית של יקום מקומי, אין אמון גבוה אשר נחשב קדוש יותר מזה אשר ניתן לנסיך פלנטארי המקבל על עצמו אחריות לרווחתם ולהכוונתם של בני התמותה המתפתחים בעולם מיושב חדש. ומכל צורות הרשע, אין הרסנית יותר במעמד האישיות מן המעילה באמון ומחוסר הנאמנות כלפי החברים אשר נותנים את אמונם. כאשר ביצע קאליגאסטיה את החטא המכוּון הזה, הוא עיוות את אישיותו במידה כה שלמה, עד כי דעתו מעולם לא הצליחה לחזור למלוא שיווי משקלה.
קיימות דרכים רבות לבחון את החטא, ואולם, מנקודת מבט פילוסופית של היקום, החטא הינו גישתהּ של אישיוּת אשר מתנגדת ביודעין לַמציאוּת הקוסמית. ניתן להחשיב שגיאה כתפישה שגויה או מעוותת של המציאות. הרוע הינו הכרה חלקית של מציאויות היקום, או הסתגלות לקויה אליהן. ואולם החטא הינו ההתנגדות המכוונת למציאות האלוהית – בחירה מודעת להתנגד לקִדמה רוחנית – בעוד שהעוול כרוך בהתרסה מופגנת ומתמדת כלפי מציאות מוכרת, והוא מסמל מידה של התפרקות האישיות אשר גובלת באי-שפיות קוסמית.
שגיאה מרמזת על היעדר חריפות אינטלקטואלית; הרוע, על חוסר בחוכמה; החטא, על עוני רוחני שפל; ואולם עוול מעיד על דעיכת שליטת האישיות.
וכאשר החטא נבחר פעמים רבות, וכאשר הוא חוזר ונשנה, הוא עלול להפוך להרגל. המורגלים בחטא עלולים בקלות להפוך לבני עוולה, קרי להפוך למורדים בלב שלם כנגד היקום וכנגד כלל המציאויות האלוהיות אשר בו. בעוד שניתן למחול על כל צורות החטא, הננו מטילים ספק בכך שבן העוולה יצטער אי-פעם באמת ובתמים על מעשיו הבלתי-ראויים, או יזכה לקבל מחילה על חטאיו.
מעט לאחר הבדיקה של שטן, בשעה שממשלת הפלנטה עמדה לפני מימושם של דברים כבירים באורנטיה, כינס קאליגאסטיה – ביום חורף אחד של היבשות הצפוניות – מפגש ממושך עם עמיתו, דאליגאסטיה; ולאחר מפגש זה כינס האחרון את עשר המועצות של אורנטיה לכינוס שלא מן המניין. כינוס זה נפתח בהצהרה שהנסיך קאליגאסטיה עומד להכריז על עצמו כריבון המוחלט של אורנטיה ודרש שכל הקבוצות המנהליות יתפטרו ויפקידו בידי דאליגאסטיה, כנאמן, את כל תפקודיהן ואת סמכותן; וזאת בטרם תאורגן מחדש הממשלה הפלנטארית ותחולקנה מחדש, בהמשך לכך, כלל משרות הסמכות המנהליות האלה.
בהמשך להצגת הדרישה המדהימה הזו, טען וָאן – יושב הראש של מועצת התיאום העליונה – את טענתו המלומדת. המנהלן המכובד והמשפטן המוכשר הזה כינה את דרכו המוצעת של קאליגאסטיה כמעשה הגובל במרידה פלנטארית, והפציר בפני המכונסים להימנע מכל השתתפות בו עד אשר ניתן יהיה לערער עליו בפני לוציפר, ריבון המערכת של שטניה; כלל הסגל תמך בהצעה זו. ערר, כאמור, נשלח לירושם, ומייד הגיעו בחזרה משם ההוראות אשר הגדירו את קאליגאסטיה כריבון העליון של אורנטיה, ואשר ציוו על ציות מוחלט ללא-עוררין לכל פקודותיו. בתגובה למסר המדהים הזה נשא וואן הנאצל את נאומו הזכור בן שבע השעות, נאום שבו האשים באופן רשמי את דאליגאסטיה, קאליגאסטיה ולוציפר בביזוי הריבונות של היקום של נבאדון; כמו כן, הוא ערער בפני הגבוהים ביותר של עדנטיה בבקשה לקבל מהם תמיכה ואישור.
ובינתיים, נותקו מעגלי המערכת; אורנטיה הפכה למבודדת. כל קבוצות החיים השמימיים בפלנטה מצאו עצמן לפתע, וללא כל התרעה מוקדמת, מנותקות לחלוטין מכל עצה והכוונה חיצוניות.
דאליגאסטיה הכריז רשמית על קאליגאסטיה כעל "האל של אורנטיה ועליון על הכול". וכאשר ההכרזה הזו לעיניהם, התבהר הנושא; וכל קבוצה התכנסה אל תוך עצמה והחלה להתלבט בדיונים אשר נועדו, בסופו של דבר, לחרוץ את גורלה של כל אישיות על-אנושית בפלנטה.
השרפים, הכרובים והוויות שמימיות אחרות היו מעורבות בהחלטות של המאבק המר הזה, של קונפליקט החטא הארוך הזה. קבוצות על-אנושיות רבות אשר שהו באורנטיה במקרה בעת בידודה עוכבו כאן ונאלצו להחליט, בדומה לשרפים ולעמיתיהן, בין החטא לבין היושרה – בין דרכיו של לוציפר לבין רצונו של האב הבלתי-נראה.
המאבק הזה נמשך במשך יותר משבע שנים. הרשויות של עדנטיה לא היו מוכנות להתערב, והן לא עשו כן, עד אשר כלל האישיויות הנוגעות בדבר הגיעו להחלטה סופית. רק אז קיבלו וואן ורעיו הנאמנים זיכוי ושחרור מן החרדה הממושכת שלהם ומן המתח הבלתי-נסבל.
פרוץ המרידה בירושם, בירתה של שטניה, שודרה על-ידי מועצת מלכיצדק. ומייד נשלחו מלכיצדקים לעת חירום לירושם, וגבריאל התנדב לשמש כנציג הבן הבורא אשר על סמכותו נקרא תיגר. עם תשדורת זו על עובדת פרוץ המרד בשטניה, הוכנסה המערכת להסגר ובוּדדה מן המערכות האחיות שלה. ותהי "מלחמה בשמים," במטה של שטניה, וזו נפוצה לכל הפלנטות של המערכת המקומית.
באורנטיה, ארבעים מחברי הסגל הגשמי של חבורת המאה (לרבות וואן) סירבו להצטרף להתקוממות. רבים מן העוזרים האנושיים של הסגל (המותאמים והאחרים) הגנו אף הם באומץ ובאצילות על מיכאל ועל ממשל היקום שלו. אובדן איום של אישיויות חל בקרב השרפים והכרובים. כמעט מחצית מן השרפיות המנהלות ומשרפיות המעבר אשר הוקצו לפלנטה חַברו למנהיגתן ולדאליגאסטיה בתמיכה בטענותיו של לוציפר. ארבעים-אלף ומאה-ותשעה-עשר מבין היצורים האמצעיוניים הראשיים נתנו יד לקאליגאסטיה, ואולם יתר ההוויות האלה שמרו על נאמנותן.
הנסיך הבוגדני קיבץ את היצורים האמצעיוניים הבלתי-נאמנים, וכן קבוצות אחרות של אישיויות מורדות, וארגן אותם על-מנת לבצע את זממו; זאת בעוד שוואן קיבץ את האמצעיונים הנאמנים, וכן קבוצות נאמנות אחרות, והחל במלחמת ההצלה הכבירה של הסגל הפלנטארי ושל אישיויות שמימיות אחרות אשר ננטשו בפלנטה.
במהלך תקופות המאבק האלה, התגוררו הנאמנים ביישוב אשר אינו מוקף חומה ולו הגנה מועטה, המצוי מספר קילומטרים ממזרח לדאלאמטיה; ואולם, מגוריהם נשמרו יומם ולילה בידי היצורים האמצעיוניים הנאמנים והערניים, אשר לעולם עומדים על משמרתם, ועץ החיים יקר-המציאות נמצא ברשותם.
עם פרוץ המרד, תפשו כרובים ושרפים נאמנוֹת, בסיוע שלושה אמצעיונים נאמנים, חזקה על עץ החיים והתירו רק לארבעים חברי הסגל הנאמנים ולבני התמותה המותאמים הנלווים אליהם לחלוק בפירותיו ובעליו של צמח האנרגיה הזה. היו בנמצא חמישים-ושישה מתוך עמיתי הסגל המותאמים האנדונים הללו, כאשר שישה-עשר עוזרים אנדונים של חברי סגל בלתי-נאמנים סירבו להצטרף למרידה לצד הממונים עליהם.
במהלך שבע שנים מכריעות אלה של מרידת קאליגאסטיה, הקדיש וואן את כל כולו לעבודת הסעד של צבאו הנאמן הזה של בני-אדם, אמצעיוניים ומלאכיות. הבוננוּת הרוחנית והאיתנוּת המוסרית אשר אפשרו לוואן לקיים נאמנות כה בלתי-ניתנת לערעור לממשל היקום הייתה פרי של מחשבה בהירה, היסק חכם, שיפוט לוגי, הנעה כנה, תכלית נטולת אנוכיות, נאמנות אינטליגנטית, זיכרון התנסותי, אופי בעל-משמעת והקדשתה ללא-פקפוק של אישיותו לעשיית רצונו של האב אשר בפרדיס.
שבע שנות ההמתנה האלה היוו פרק זמן לבחינת הלב ולהטלת משמעת על הנשמה. משברים מעין אלו בענייני היקום מדגימים את ההשפעה הכבירה שיש לַדעת כגורם בְּבחירה רוחנית. החינוך, האימון והניסיון מהווים גורמים בקבלתן של רוב ההחלטות החיוניות של כלל היצורים האבולוציוניים המוסריים. ואולם, בהחלט אפשרי הדבר בעבור הרוח השוכנת ליצור קשר ישיר עם יכולת ההכרעה וההחלטה של האישיות האנושית, וזאת על-מנת להעצים את רצון היצור המוקדש במלואו לביצוע פעולות מדהימות של נאמנות מתוך דבקות בדרכו וברצונו של האב בפרדיס. וזהו בדיוק הדבר אשר אירע בחוויה של אָמָאדוֹן, עוזרו האנושי המותאם של וואן.
אמאדון הינו הגיבור האנושי הבולט של מרידת לוציפר. צאצא זכר זה של אנדון ופונטה היה אחד מן המאה אשר תרמו פלסמת חיים לסגל הנסיך, ולמן אותו מאורע הוא נותר צמוד אל וואן כעמיתו וכעוזרו האנושי. אמאדון בחר לעמוד לצד מנהיגו לכל אורך המאבק הממושך והמתיש. והיה זה מעורר השראה לצפות בבן זה של הגזעים האבולוציוניים עומד איתן אל מול הכחש של דאליגאסטיה; זאת בעוד שלאורך שבע שנות המאבק הוא ועמיתיו הנאמנים התנגדו בעוז רוח בלתי-נכנע לכל תורת רמייה של קאליגאסטיה המבריק.
קאליגאסטיה, אשר ניחן במקסימום אינטליגנציה ובניסיון עצום בענייני היקום, סטה מדרך הישר – אימץ את החטא. אמאדון, עם מינימום של אינטליגנציה וללא כל ניסיון בענייני היקום, נותר איתן בשירות היקום ובנאמנותו לעמיתו. וואן עשה שימוש בדעת וברוח מתוך שילוב נפלא ויעיל של נחישות אינטלקטואלית ושל בוננות רוחנית, ובכך השיג רמת הגשמה התנסותית של האישיות מן הסדר הגבוה ביותר האפשרי. כאשר הדעת והרוח מאוחדות לחלוטין, הן מהוות פוטנציאל ליצירתם של ערכים על-אנושיים, ואפילו של מציאויות מורונטיות.
אין סיום לסיפור על אודות המאורעות המרטיטים של אותם ימים טראגיים. אך לבסוף נלקחה ההחלטה הסופית של האישיות האחרונה, ואז, ורק אז, הגיע גבוה ביותר מעדנטיה עם המלכיצדקים של החירום ותפש את רסן השלטון באורנטיה. רישומי השלטון הפנורמיים של קאליגאסטיה בירושם נמחקו, והחלה תקופת המבחן של שיקום הפלנטה.
כאשר נספרו לבסוף הקולות, נמצא כי חברי הסגל הגשמי של הנסיך התחלקו כדלקמן: וואן נותר נאמן, ועמו כלל בית הדין של התיאום. אָנְג ושלושה חברים במועצת המזון שרדו. כלל הוועד המנהל לנושא גידול בעלי-חיים נסחף אל תוך המרד, וכך גם כלל היועצים בנושא השליטה בבעלי החיים. ניצלו פָאד, יחד עם חמישה חברים בפקולטה החינוכית. נוֹד, יחד עם כלל הוועדה לתעשייה ולמסחר, חבר לקאליגאסטיה. הָאפּ וכלל המכללה לדת ההתגלות נותרו נאמנים לצד וואן וחבורתו הנאצלת. לוּט וכלל מועצת הבריאות, אבדו. המועצה לאמנות ולמדע נותרה נאמנה בשלמותה, ואילו תוּת והוועדה לממשל שבטי סטתה כולה מדרך הישר. וכך, ניצלו ארבעים מתוך המאה אשר הועברו לאחר מכן לירושם, משם המשיכו במסעם לפרדיס.
שישים החברים בסגל הפלנטארי אשר מרדו בחרו בנוֹד כמנהיגם. הם שרתו בלב שלם את הנסיך המורד, ואולם גילו עד מהרה כי נשללה מהם ההזנה של מעגלי החיים של המערכת. הם התוודעו לעובדה שהורדו בדרגה למעמד של הוויות בנות-תמותה. הם אכן היו על-אנושיים, אך, בה בעת, גם חומריים ובני-תמותה. במאמץ להרבות את מספרם, ציווה מיד דאליגאסטיה להתחיל ברבייה מינית, תוך שהוא יודע אל-נכון שהשישים המקוריים וארבעים-וארבעה עמיתיהם האנדוניים המותאמים נידונו להיכחד על-ידי המוות במוקדם או במאוחר. לאחר נפילתה של דאלאמטיה, היגר הסגל הבלתי-נאמן צפונה ומזרחה. מזה זמן רב ידועים צאצאיהם בשם נודיטים, ומשכנם הינו בשם "ארץ נוֹד".
נוכחות אנשי-העל ונשות-העל יוצאי-הדופן הללו, אשר ננטשו בשל המרד והחלו להזדווג עם בני ובנות הארץ, היוותה בקלות את המקור לאותם סיפורים מסורתיים על אודות אלים היורדים מטה להזדווג עם בני-תמותה. וכך נולדו אלף ואחת האגדות המיתיות מטבען, אך אשר התבססו על העובדות של ימי בתר-המרד, ואשר לאחר מכן מצאו את מקומן בסיפורי העם ובמסורות של העמים השונים שאבותיהם הקדמונים השתתפו במגעים אלו עם הנודיטים ועם צאצאיהם.
אנשי הסגל המורדים, אשר נמנעה מהם ההזנה הרוחנית, מתו לבסוף מוות טבעי. והרבה מעבודת האלילים המאוחרת יותר של הגזעים האנושיים נבעה מן התשוקה להנציח את זיכרון ההוויות המכובדות ביותר האלה של ימי קאליגאסטיה.
כאשר הגיע סגל המאה לאורנטיה, הם נותקו באופן זמני ממכוונני המחשבה שלהם. מייד עם הגעתם של הנאמנים המלכיצדקים הוחזרו כל האישיויות הנאמנות (למעט וואן) לירושם, ואוחדו-מחדש עם המכווננים אשר המתינו להם. איננו יודעים אל-נכון את גורלם של שישים חברי הסגל המורדים; המכווננים של אלו עדיין ממתינים בירושם. נושאים אלו יוותרו ללא ספק כמות שהם, עד אשר תישפט סופית מרידתו של לוציפר ויוכרע גורל כל משתתפיה.
להוויות כדוגמת מלאכיות ואמצעיונים היה מאוד קשה לתפוש כיצד שליטים אמינים ומבריקים כקאליגאסטיה וכדאליגאסטיה יכולים לסטות מדרך הישר – לחטוא באופן בוגדני. אותן הוויות אשר נפלו לחטא – ולא בחרו באופן מכוון או מתוכנן מראש להצטרף למרד – הולכו שולל בידי הממונים עליהם, רומו על-ידי המנהיגים אשר בהם הם נתנו את אמונם. באותה מידה היה זה קל לזכות בתמיכת בני התמותה האבולוציוניים בעלי הדעת הפרימיטיבית.
הרוב המוחלט של ההוויות האנושיות והעל-אנושיות אשר נפלו קורבן למרידתו של לוציפר בירושם ובמגוון הפלנטות אשר הלכו שולל, התחרטו זה מכבר בלב שלם על טיפשותן; והננו מאמינים באמת ובתמים כי כל אלו אשר התחרטו בכנות ישוקמו ויוחזרו באופן כלשהו לשירות ביקום בתחום כזה או אחר; זאת, לכשעתיקי היומין ישלימו באופן סופי את השיפוט הנוגע לענייני המרידה בשטניה, שיפוט אשר החל אך לפני זמן קצר.
בדאלאמטיה ובסביבתה שרר בלבול גדול במשך כמעט חמישים שנה לאחר פרוץ המרד. נעשה ניסיון לארגן מחדש את העולם כולו באופן קיצוני ושלם; המהפכה החליפה את האבולוציה כַּמדיניות לקידום תרבותי ולשיפור גזעי. בקרב הנעלים ובקרב אלו אשר אומנו באופן חלקי ושהו בדאלאמטיה ובסביבתה הופיע שיפור פתאומי במעמד התרבותי, ואולם, כאשר נוסו השיטות החדשות והקיצוניות האלה על העמים הסובבים, התוצאה המיידית הייתה בלבול בל-יתואר ומהומה גזעית. האנשים הפרימיטיביים המפותחים-למחצה של אותם ימים תרגמו מהר מאוד את החופש להפקרות.
זמן קצר ביותר לאחר המרידה, עסק כלל סגל ההסתה במגננה אנרגטית של העיר כנגד המון של פראיים-למחצה אשר כיתרו את חומותיה כתוצאה של דוקטרינות החופש אשר לימדום בטרם עת. ושנים בטרם נפלו המטות היפהפיים תחת נחשולי הדרום, כבר פשטו השבטים אשר בעורף דאלאמטיה – אלו אשר הולכו שולל והונחו שלא כראוי – ותקפו בשטף פראי-למחצה את העיר הנהדרת, בעודם הודפים את סגל ההסתה ואת עמיתיהם צפונה.
תכניתו של קאליגאסטיה לבנות מחדש באופן מיידי את החברה האנושית בהתאם לרעיונותיו על אודות החופש של היחיד ועל אודות חירויות הקבוצה, נכשלה כישלון חרוץ ומהיר, ופחות או יותר שלם. החברה שקעה במהרה לרמה הביולוגית הישנה שלה, והמאבק קדימה החל מחדש ממקום מתקדם אך במעט מזה שבו היה בתחילת שלטונו של קאליגאסטיה; ומהומה זו הותירה את העולם בבלבול הגרוע ביותר.
מאה-שישים-ושתיים שנים לאחר המרד, שטף נחשול את דאלאמטיה, והמטה הפלנטארי שקע אל מתחת למי הים; ואדמה זו לא שבה להגיח עד אשר נמחקו כמעט כל שרידי התרבות הנאצלת של אותם ימים מפוארים.
כאשר שטפו המים את בירתו הראשונה של העולם, שכנו בה רק הטיפוסים הנמוכים ביותר של גזעי הסאנגיק של אורנטיה, בוגדים אשר הפכו זה מכבר את מקדשו של האב לבית פולחן המוקדש לאל נוֹג, אל הכזב של האור והאש.
חסידיו של וואן נסוגו בשלב מוקדם לרמות של מערב הודו, שם נחסכו מהם המתקפות של הגזעים המבולבלים של האזורים נמוכים, וממקום מנוחתם זה הם תכננו את שיקום העולם, ממש כמו הבָּאדוֹנִיטִים הקודמים להם, אשר עמלו בעבר וללא ידיעתם למען רווחתה של האנושות, מעט בטרם תקופת הולדת גזעי הסאנגיק.
בטרם הגעתם של הנאמנים המלכיצדקים, מסר וואן את ניהול ענייני האנושות לידי עשר וועדות בנות ארבעה חברים כל אחת, קבוצות זהות לאלה של משטר הנסיך. נשא החיים השוכן הבכיר תפס את עמדת ההנהגה הזמנית של מועצה זו בת ארבעים החברים, אשר פעלה לכל אורך שבע שנות ההמתנה. קבוצות דומות של אֲמָאדוֹנִיִים קיבלו לידיהן את האַחְרָיוּיוֹת האלה לאחר ששלושים-ותשעה חברי הסגל הנאמנים שבו לירושם.
האָמָאדוֹנִיִיםהללו נולדו מתוך קבוצת 144 האנדוניים הנאמנים שאליהם השתייך אֲמָאדוֹן, ואשר לימים נקראו על שמו. קבוצה זו כללה שלושים-ותשעה גברים ומאה-וחמש נשים. חמישים-ושש מאלו היו בעלי מעמד אלמוֹתי, וכולם (למעט אמאדון עצמו) הועתקו ביחד עם חברי הסגל הנאמנים. תחת הנהגתם של וואן ושל אמאדון, המשיכה שארית השבט הנאצל הזה לשהות על-פני כדור הארץ עד לסוף ימי חייהם כבני-תמותה. הם היו כשׂאור אשר המשיך והתרבה, והמשיך לספק לעולם מנהיגות במהלך העידנים הארוכים של החשיכה של בתר-המרד.
וואן הושאר באורנטיה עד לימיו של אדם, ונותר כמנהיג המוכתר של כל האישיויות העל-אנושיות אשר פועלות בפלנטה. במשך מעל למאה-וחמישים אלף שנה קוימו וואן ואמאדון באמצעות טכניקת עץ החיים, בשילוב סעד החיים הייחודי של המלכיצדקים.
ענייניה של אורנטיה נוהלו במשך זמן ממושך על-ידי מועצה פלנטארית של נאמנים; מועצה בת שנים-עשר מלכיצדקים אשר אושרה בצוו שליט הקונסטלציה העליון, האב הגבוה ביותר של נורלטיאדק. בסמוך לנאמנים המלכיצדקים פעלה מועצה מייעצת אשר כללה את הבאים: אחד מעוזריו הנאמנים של הנסיך הכושל, שני נשאי החיים השוכנים, בן ששולש המצוי באימון חניכה, בן מורה מתנדב, כוכבת ערב זוהרת מאוואלון (מעת לעת), מפקדת השרפים והכרובים, יועצים משתי פלנטות שכנות, המנהל הכללי של החיים המלאכיים הכפיפים, וכן וואן, המפקד העליון של היצורים האמצעיונים. וכך נשלטה ונוהלה אורנטיה עד להגעתו של אדם. אין זה מוזר, אם כן, שוואן האמיץ והנאמן זכה למקום במועצת הנאמנים הפלנטארית, זו אשר ניהלה את ענייניה של אורנטיה במשך זמן כה ממושך.
שנים-עשר הנאמנים המלכיצדקים של אורנטיה פעלו בגבורה. הם שימרו את שאריות הציוויליזציה, ומדיניותם בפלנטה הוצאה אל הפועל בנאמנות בידי וואן. בחלוף אלף שנים למן המרד, היו לו יותר משלוש-מאות-וחמישים קבוצות מתקדמות אשר היו פזורות ברחבי העולם. מאחזי הציוויליזציה הללו כללו בעיקר את צאצאיהם של האנדוניים הנאמנים, אשר התמזגו קלות עם גזעי הסאנגיק, ובייחוד עם האדם הכחול ועם הנודיטים.
על-אף העיכוב האיום אשר נגרם בשל המרידה, היו על-פני כדור הארץ זנים ביולוגיים רבים ומבטיחים. תחת פיקוחם של המלכיצדקים הנאמנים, המשיכו וואן ואמאדון את מלאכת קידום האבולוציה הטבעית של המין האנושי, והמשיכו לשאת קדימה את האבולוציה הפיזית של האדם עד אשר זו הגיעה להישג השיא שלה, אשר הצדיק את שליחתם לאורנטיה של בן ובת חומריים.
וואן ואמאדון נותרו בכדור הארץ עד זמן קצר לאחר הגעתם של אדם וחווה. מספר שנים לאחר מכן הם הועתקו לירושם, ושם התאחד וואן עם מכווננו אשר המתין לו. וואן משרת כעת את אורנטיה בעודו ממתין לפקודה להמשיך הלאה במסע הארוך-הארוך לעבר מושלמות פרדיס ואל הייעוד העלום של סגל הסופיונים של בני התמותה ההולך ומתקבץ.
ראוי לציין כי כאשר ערער וואן בפני הגבוהים ביותר של עדנטיה, לאחר שלוציפר עמד מאחורי קאליגאסטיה באורנטיה, שלחו אבות הקונסטלציה החלטה מיידית אשר גיבתה את וואן בכל טענותיו. פסק דין זה לא הצליח להגיע אליו משום שמעגלי התקשורת הפלנטאריים נותקו בשעה שהמסר היה בדרכו. רק לאחרונה התגלתה הפסיקה הזו, כשהיא שוכנת ברשותו של משדר אנרגיה, שם ננטשה מאז בידודה של אורנטיה. ללא תגלית זו, אשר נעשתה בשל חקירותיהם של האמצעיונים של אורנטיה, היה ממתין שיחרורהּ של הודעה זו עד להשבת אורנטיה אל מעגלי הקונסטלציה. ותאונה-לכאורה זו בתקשורת הבין-פלנטארית התאפשרה בשל העובדה שמשדרי אנרגיה יכולים לקלוט ולשדר מידע, אך אינם יכולים לאתחל תקשורת.
המעמד הטכני של וואן ברשומות המשפטיות של שטניה לא יוּשב סופית בפועל עד אשר החלטה זו של אבות עדנטיה נרשמה בירושם.
ההשלכות האישיות (הצֶנְטְרִיפֵּטִיות) של הדחייה הרצונית והמתמדת של היצור את האור הינן בלתי-נמנעות ויחידניות כאחד, ונוגעות אך רק לאלוהויות ולאותו יצור אישי. פרי עוול שכזה, המשמיד את הנשמה, הינו הקרע הפנימי של היצור הרצוני בן העוולה.
לא כן הדבר באשר להשלכות החיצוניות של החטא: ההשלכות הבלתי-אישיות (הצנטריפוגליות) של אימוץ החטא הינן הן בלתי-נמנעות והן קיבוציות, זאת בהיותן נוגעות לכל יצור אשר פועל בטווח ההשפעה של אירועים מעין אלו.
בחלוף חמישים אלף שנה למן התמוטטותה של ממשלת הפלנטה, היו ענייניה של הארץ כה בלתי-מאורגנים וכה מפגרים, עד כי המין האנושי התקדם אך מעט מאוד מעבר למעמד האבולוציוני הכללי שבו היה נתון עם הגעתו של קאליגאסטיה, שלוש-מאות-וחמישים אלף שנה קודם לכן. במובנים מסוימים חלה התקדמות; בכיוונים אחרים אירעה נסיגה משמעותית.
החטא לעולם איננו בעל השפעה מקומית בלבד. המגזרים המנהליים של היקומים הינם בחזקת אורגניזם; הצרה של אישיות אחת חייבת להיות, במידה מסוימת, מנת חלקן של כולן. החטא, בהיותו גישתה של האישיות כלפי המציאוּת, נידון להציג את פירותיו הבאושים מטבעם בכל אחת מרמות הערכים ביקום אשר נוגעות לו. ואולם, ההשלכות המלאות של חשיבה שגויה, של נקיטת פעולת מרושעת, או של תכנון מתוך חטא, נחווֹת אך ורק במישור הפעולה בפועל. הפרת חוק של היקום עלולה להיות קטלנית במישור הפיזי, אך בעלת מעורבות לא חמורה בעבור הדעת, ונטולת פגיעה בהתנסות הרוחנית. לחטא השלכות קטלניות בנוגע להישרדות האישיות רק כאשר הוא הינו גישתה של ההוויה בכללותה, קרי, כאשר הוא מהווה את בחירתה של הדעת ואת רצונה של הנשמה.
לרוע ולחטא השלכות בתחומי החומר והחברה, והם עלולים אפילו לעכב לעיתים את ההתקדמות הרוחנית ברמות מסוימות של המציאות ביקום; אך לעולם לא יוכל חטאו של האחד לשלול מן האחר את הגשמתה של הזכות האלוהית להישרדות האישיות. ההישרדות הנצחית עלולה להיפגע אך ורק על-ידי החלטות הדעת ובחירת הנשמה של היחיד עצמו.
החטא באורנטיה תרם אך במעט לעיכובה של האבולוציה הביולוגית, ואולם הוא פעל על-מנת למנוע מן הגזעים בני התמותה את מלוא התועלת של המורשת האדמית. החטא מעכב באופן כביר את ההתפתחות האינטלקטואלית, את הצמיחה המוסרית, את הקִדמה החברתית ואת ההישג הרוחני ההמוני. ואולם, הוא לא מונע את ההישג הרוחני הגבוה ביותר של כל יחיד אשר בוחר לדעת את האל ועושה את רצונו האלוהי מתוך כנות.
קאליגאסטיה מרד, אדם וחווה אכן נכשלו, ואולם, אף בן-תמותה אשר נולד באורנטיה לאחר מכן לא סבל בהתנסותו הרוחנית האישית בשל המשגים הקשים הללו. כל בן-אנוש אשר נולד באורנטיה מאז המרד של קאליגאסטיה נענש באופן כלשהו ותלוי-זמן, ואולם רווחתן העתידית של נשמות שכאלה מעולם לא נפגעה כהוא זה בהיבט הנצח. אף אדם לא נדרש לסבול חסך רוחני חיוני בשל חטאו של אחר. החטא הינו אישי לחלוטין, ככל שהוא נוגע לאשמה מוסרית או להשלכות רוחניות, על-אף השלכותיו מרחיקות הלכת בתחומים המנהלתיים, האינטלקטואליים והחברתיים.
בעוד שאיננו יכולים לתפוש את החכמה המאפשרת קטסטרופות מעין אלה, ביכולתנו להבחין תמיד בתוצאות המועילות של ההפרעות המקומיות, בשעה שאלה משתקפות החוצה אל עבר היקום באופן כללי.
הוויות אמיצות רבות עמדו אל מול מרידתו של לוציפר בעולמות השונים של שטניה; ואולם הרשומות בסאלווינגטון מתארות את אמאדון כשחקן יוצא הדופן של המערכת כולה; וזאת בשל האופן הנפלא שבו דחה את מבול ההסתה ודבָק איתנוֹת בוואן – ויחדיו הם עמדו ללא-חת בנאמנותם לעליונותם של האב הבלתי-נראה ושל בנו מיכאל.
בזמן המאורעות החשובים הללו הוצבתי אנוכי בעדנטיה, ועדיין הנני מודע לרטט אשר אחז בי בשעה שעקבתי אחרי התשדורות של סאלווינגטון, אשר סיפרו, מדי יום ביומו, על אודות הנחישות הבל-תיאמן, על הדבקות העילאית ועל הנאמנות המעודנת של זה אשר היה לפנים פרא-למחצה, ואשר הגיח מן הזן הניסיוני המקורי של הגזע האנדוני.
מעדנטיה ומעלה, דרך סאלווינגטון ואף עד לאוורסה, במשך שבע שנים ארוכות, תמיד הייתה שאלתם הראשונה של כל צורות החיים השמימיות הכפיפות בעניין המרידה בשטניה: "ומה בנוגע לאמאדון מאורנטיה, האם הוא עדיין עומד איתן?"
ואף אילוּ הכשילה המרידה של לוציפר את המערכת המקומית ואת עולמותיה הכושלים, ואף אילוּ האובדן של בן זה ושל עמיתיו, אשר הולכו שולל, פגע באופן זמני בהתקדמות הקונסטלציה של נורלטיאדק, כי אז שיקלו את האפקט מרחיק הלכת של ההצגה מעוררת ההשראה של ילד טבע יחיד זה ושל החבורה הנחושה בת 143 חבריו אשר עמדו איתן בעבור המושגים הגבוהים יותר של ניהול היקום מול לחץ נגדי עצום אשר הופעל על-ידי ממוניהם הבלתי-נאמנים. והרשוני להבטיחכם נאמנה, כי דבר זה כבר גרם ליותר טוב ביקום של נבאדון וביקום-העל של אורוונטון מאשר יוכל סך הרוע והצער אשר גרמה מרידת לוציפר להשתוות לו לעולם.
וכל זאת איננו אלא הדגמה עילאית בהדרה ונוגעת ללב ביופייה של התבונה הטמונה בתכניתו האוניברסאלית של האב לגיוס סגל הסופיונות של בני התמותה בפרדיס, ולכך שקבוצת המשרתים המסתוריים האדירה הזו של העתיד מגויסת ברובה מתוך החֵמר המצוי של בני התמותה אשר התקדמו בהרקעה – בני-תמותה ממש כאמאדון האיתן.
[הוצג על-ידי מלכיצדק מנבאדון.]
זהו תחילת סיפור מאבקו הארוך-הארוך של המין האנושי לנוע קדימה, ממעמד שהיה אך מעט טוב יותר מזה של הקיום החייתי, דרך העידנים החולפים, ועד לזמנים המאוחרים יותר אשר בהם התפתחה בקרב הגזעים הגבוהים יותר של האנושות ציוויליזציה אמיתית, אף כי בלתי-מושלמת.
הציוויליזציה נרכשת על-ידי הגזע; היא איננה טבועה בביולוגיה; ולפיכך חייבים כל הילדים לגדול בסביבה מתורבתת, ועל הצעירים להתחנך מחדש דור אחר דור. איכויותיה הנעלות של ציוויליזציה – מדעיוֹת, פילוסופיוֹת ודתיוֹת – אינן מועברות מדור אחר למשנהו במישרין באופן תורשתי. ההישגים התרבותיים הללו נשמרים אך ורק באמצעות השימור הנאור של המורשת החברתית.
מוריה של דאלאמטיה הנהיגו את האבולוציה החברתית של סדר שיתוף הפעולה, ובמשך שלוש-מאות אלף שנה חונכה האנושות באמצעות הרעיון של פעילויות בקבוצה. האדם הכחול הוא אשר הפיק מן ההוראה החברתית המוקדמת הזו את התועלת המרובה מכולם, האדם האדום הפיק תועלת במידת-מה, ואילו האדם השחור הפיק את התועלת המועטה מכולם. בתקופות הקרובות יותר לזמננו הציגו הגזע הלבן והגזע הצהוב את ההתפתחות החברתית המתקדמת ביותר באורנטיה.
כאשר הם מובאים זה אל קרבתו של זה, בני האדם לומדים לעיתים תכופות לחבב אלו את אלו; ואולם, האדם הפרימיטיבי לא ניחן באופן טבעי בשפע רוח של רגשות אחווה וברצון ליצור קשר חברתי עם אחַיו. לחלופין, הגזעים המוקדמים למדו באמצעות התנסות מעציבה כי "קיימת עוצמה באחדות"; וחוסר זה במשיכת אחווה טבעית הוא זה אשר חוסם כעת את הדרך להגשמתה המיידית של אחוות האדם באורנטיה.
במוקדם הפכה ההתאגדות למחירה של ההישרדות. האדם הבודד היה חסר ישע, אלא אם כן נשא אות שבטי אשר העיד על השתייכותו לקבוצה אשר בוודאי תנקום על כל מתקפה כלפיו. ואפילו בימיו של קין, יציאה החוצה ללא סימן השתייכות כלשהו לקבוצה הייתה קטלנית. הציוויליזציה הפכה לתעודת הביטוח של האדם כנגד מוות אלים, בעוד שתשלומי הפרמיה מצד האדם היחיד שולמו בדמות כניעה לדרישות החוק המרובות של החברה.
על-כן כוּננה החברה הפרימיטיבית על בסיס ההדדיות שבצורך ועל בסיס הביטחון המוגבר אשר העניקה ההתאגדות. והחברה האנושית התפתחה במחזורים ממושכים כתוצאה מן הפחד מפני הבידוד ובאמצעות שיתוף הפעולה המסויג.
בני האדם הפרימיטיביים למדו במוקדם כי הקבוצות הינן כבירות וחזקות לאין שיעור מסכום היחידות היחידניות המרכיבות אותן. יחידה בת מאה אנשים העובדים יחדיו בתיאום מסוגלים להזיז סלע כביר; עשרים שומרים-של-שלום מאומנים היטב יכולים לרסן אספסוף חם-מזג. וכך נולדה החברה, לא כהצטברות מספרית גרידא, אלא דווקא כתוצאה של הארגון של משתפי פעולה אינטליגנטיים. ואולם, שיתוף הפעולה איננו תכונה טבעית של האדם; האדם לומד לשתף פעולה בהתחלה דרך פחד, ואחר-כך משום שהוא מגלה ששיתוף הפעולה הינו יעיל ביותר כדרך התמודדות עם קשיי הזמן וכמגן מפני סכנות הנצח המשוערות.
האנשים אשר התארגנו כך בשלב מוקדם כחברה פרימיטיבית הפכו מוצלחים יותר במתקפותיהם על הטבע, כמו גם במגננה מפני עמיתיהם בני האדם; היו להם אפשרויות נרחבות יותר להישרדות; ולפיכך המשיכה הציוויליזציה באורנטיה להתקדם בהתמדה, על-אף המכשולים הרבים אשר עמדו בדרכה. ואך ורק בשל העובדה כי בעת ההתאגדות עלה שיעור ההישרדות, כשלו עד כה טעויותיו הגסות הרבות של האדם לעצור או להרוס את הציוויליזציה האנושית.
העובדה כי החברה המתורבתת בת-זמננו הינה תופעה חדשה יחסית מוצגת על-ידי הישרדותם עד ימינו-אנו של תנאים חברתיים פרימיטיביים כל-כך, כאלו המאפיינים את הילידים באוסטרליה, ואת הבּוּשְׁמֵנִים והפִּיגְמִים של אפריקה. בקרב האנשים המפגרים הללו ניתן להבחין במשהו מן העוינות השבטית המוקדמת, בחשדנות אישית ובתכונות אחרות ואנטי-חברתיות ביותר אשר אפיינו במידה כה רבה את כלל הגזעים הפרימיטיביים. השיירים האומללים הללו של העמים הלא-חברתיים של הזמן הקדום מעידים באופן ברור על העובדה כי הנטייה היחידנית של האדם לא תוכל להתחרות בהצלחה בהתאגדויות ובארגונים החזקים ורבי העוצמה יותר של הקִדמה החברתית. הגזעים האנטי-חברתיים המפגרים והחשדנים הללו, הדוברים ניב המשתנה מדי כשישים או כשמונים קילומטרים, מדגימים כיצד עשוי היה להיראות העולם שבו הייתם חיים כעת, אילולא הלימוד המשולב של הסגל הגשמי של הנסיך הפלנטארי ועבודתה המאוחרת יותר של קבוצת מרוֹממי הגזע האדמיים.
המושג המודרני "בחזרה אל הטבע" הינו הזיה של בוֹרוּת, אמונה בכך שפעם התקיים "עידן זהב" דמיוני. הבסיס היחידי לאגדות על אודות עידן הזהב הינו עובדת הקיום ההיסטורי של דאלאמטיה ושל עדן. ואולם, החברוֹת המשופרות האלה היו רחוקות מרחק ניכר מהגשמת החלומות האוטופיים.
החברה המתורבתת מהווה תוצאה של מאמציו המוקדמים של האדם להתגבר על סלידתו מן הבידוּד. ואולם, אין הדבר מעיד בהכרח על חיבה הדדית, והמצב הסוער הנוכחי בקרב קבוצות פרימיטיביות מסוימות מדגים היטב את מה שהשבטים המוקדמים נדרשו לעבור. ואף-על-פי שהיחידים של ציוויליזציה עלולים להתנגש זה בזה ולהיאבק זה כנגד זה, ואף-על-פי שהציוויליזציה עצמה עשויה להידמות למסה סתורה של מאמץ ומאבק, היא אכן מעידה על מאמץ כן, ולא על המונוטוניות הקטלנית של הקיפאון.
בעוד שרמת האינטליגנציה תרמה באופן משמעותי לקצב ההתקדמות התרבותית, במהותה נועדה החברה לצמצם את גורם הסיכון באופן חייו של היחיד, והיא התקדמה מהר ככל שהצליחה להפחית את הכאב ולהעצים את אלמנט העונג בחיים. וכך, כלל המבנה החברתי דוחף לאיטו אל עבר יעד הגורל – שמד או הישרדות – וזאת בתלות ביעד, שימור-עצמי או סיפוק-עצמי. השימור העצמי הינו המקור לחברה, בעוד שהסיפוק העצמי המופרז משמיד את הציוויליזציה.
החברה עוסקת בהנצחה-עצמית, שימור-עצמי וסיפוק-עצמי, ואולם, ראוי שההגשמה העצמית האנושית תהפוך למטרה המיידית של קבוצות תרבותיות רבות.
אינסטינקט העדר של האדם הטבעי איננו מספיק על-מנת להסביר את התפתחותו של הארגון החברתי אשר קיים כיום באורנטיה. אף כי הנטייה הטבועה לחיים בקהילה מצויה בבסיסה של החברה האנושית, הרבה מן החברוּתיוּת של האדם הוא נרכש. שתי השפעות חזקות תרמו לתחילת ההתאגדות של בני האדם: הרעב למזון והאהבה המינית; האדם חולק את שני הדחפים האינסטינקטיביים הללו עם ממלכת החי. שני רגשות אחרים אשר חיברו בין בני האדם ושמרו אותם יחדיו היו היוהרה והפחד, ובמיוחד הפחד מרוחות הרפאים.
ההיסטוריה אינה אלא רישום המאבק הממושך של האדם על המזון. האדם הפרימיטיבי חשב רק בשעה שהיה רעב; שימור מזון היווה את פעולת המניעה העצמית הראשונה שלו, פעולת המשמעת העצמית. עם צמיחתה של החברה, פסק הרעב למזון להיות התמריץ היחיד להתאגדות הדדית. היו אלו סוגים רבים אחרים של רעב, וכן הגשמתם של צרכים שונים, אשר הובילו להתאגדות קרובה יותר בקרב האנושות. ואולם, כיום מכביד על החברה משקלם הכבד של הצרכים-כביכול המופרזים של האדם. הציוויליזציה המערבית של המאה העשרים נאנקת קשות תחת המשא הכבד של המותרות ושל ההִתרבות המוגזמת של הצרכים ושל המאוויים האנושיים. החברה המודרנית עומדת בצומת של אחד מן השלבים המסוכנים ביותר שלה של התאגדויות הדדיות נרחבות ושל תלות-הדדית סבוכה ביותר.
הרעב, היוהרה והפחד מפני רוחות הרפאים הפעילו לחץ חברתי מתמיד, ואולם, הסיפוק המיני היה אך חולף ועוויתי. לא הדחף המיני לבדו הוא אשר הניע את הגברים והנשים הפרימיטיביים לקחת על עצמם את העול הכבד של קיום הבית. בתחילה נוסד הבית על בסיס חוסר המנוחה המיני של הזכר בשעה שנמנע ממנו הסיפוק התכוף, וגם על מסירות האהבה האימהית של הנקבה האנושית, שאותה היא חולקת במידה מה עם הנקבות של כל בעלי החיים הגבוהים. נוכחותו של תינוק חסר-ישע קבעה את ההבדלים הראשונים בין פעילויותיהם של הזכרים ושל הנקבות; האישה נדרשה לקיים משכן מבוסס שבו תוכל לעבד את האדמה. ומן הזמנים המוקדמים ביותר, מקום משכנה האישה נחשב תמיד לבית.
וכך הפכה האישה במוקדם לחלק הכרחי מן התוכנית החברתית המתפתחת, לא כל-כך בשל התשוקה המינית החולפת כמו בשל הדרישה למזון; היא הייתה שותפה חיונית לשם השימור העצמי. היא הייתה ספקית של מזון, בהמת משא ובת-לוויה אשר ספגה התעללויות רבות בלא שהציגה טינה אלימה; ובנוסף לכל התכונות הרצויות האלה, היא הייתה אמצעי נוכח תמיד לשם סיפוק מיני.
כמעט כל הדברים בעלי הערך המתמיד במסגרת הציוויליזציה נובעים במקורם מהמשפחה. המשפחה הייתה קבוצת השלום המוצלחת הראשונה; בה למדו הגבר והאישה כיצד להתאים את יריבותם, ובה בעת לימדו את ילדיהם לרדוף שלום.
תפקיד הנישואין במסגרת האבולוציה הינו להבטיח את הישרדות הגזע ולא את ההגשמה גרידא של אושר אישי; השימור העצמי וההנצחה העצמית הינם מטרותיו האמיתיות של הבית. הסיפוק העצמי הינו נלווה אך איננו הכרחי, אלא אך ורק כתמריץ המבטיח את הקשר המיני. הטבע דורש הישרדות, ואולם אמנויות הציוויליזציה ממשיכות להעצים את העונג שבנישואין ואת הסיפוק שבחיי המשפחה.
אם נרחיב את היוהרה כך שתכלול גם את הגאווה, השאפתנות והכבוד, כי אז נוכל להבחין לא רק כיצד הנטיות האלה תורמות להיווצרותן של התאגדויות אנושיות, אלא גם כיצד הן מחזיקות את האנשים יחדיו, וזאת משום שרגשות מעין אלו הינם חסרי-תוחלת ללא קהל אשר בפניו הן תוצגנה לראווה. במהרה חָברה היוהרה לְרגשות ולדחפים אחרים אשר נזקקו לזירה חברתית שבה יוכלו להיות מוצגים ולספק את עצמם. קבוצה זו של רגשות היוותה את המקור להתחלה המוקדמת של כלל האמנויות, הטקסים וכל צורות התחרויות והמשחקים הספורטיביים.
היוהרה תרמה רבות להולדתה של החברה; ואולם, בזמן ההתגלות הזו, מאיימים מאמציו הערמומיים של דור גאוותני להציף ולהטביע את כלל המבנה המורכב של ציוויליזציה ייחודית ביותר. זה מכבר החליפה השאיפה לעונג את רצון-הרָעב; המטרות החברתיות הלגיטימיות של השימור-העצמי מתחלפות במהירות לכדי צורות בזויות ומאיימות של סיפוק-עצמי. השימור העצמי בונה את החברה; הסיפוק העצמי הבלתי-מרוסן לעולם הורס את הציוויליזציה.
התשוקות הפרימיטיביות יצרו את החברה המקורית, ואולם הפחד מפני רוחות הרפאים החזיק אותה יחד והוסיף לקיומה נופך חוץ-אנושי. המקור לפחד הפשוט היה פיזיולוגי: הפחד מפני כאב פיזי, מפני רעב אשר איננו בא על סיפוקו, או מפני אסון ארצי כלשהו; ואולם, הפחד מפני רוחות הרפאים היה בבחינת אימה חדשה ועילאית.
הגורם היחיד אשר נודעה לו, ככל הנראה, ההשפעה הרבה ביותר על התפתחות החברה האנושית הינו החלום על רוח הרפאים. אף כי רוב החלומות הפחידו עד למאוד את הדעת הפרימיטיבית, החלום על רוח הרפאים הטיל אימה הלכה למעשה על האנשים המוקדמים, ודחף את בעלי החלומות הללו, רדופי האמונות התפלות, להתחבר בכנות על-מנת לבקש הגנה הדדית זה בזרועותיו של זה מפני הסכנות המעורפלות והבלתי-נראות של עולם הרוחות. החלום על רוח הרפאים היה אחד מן המופעים המבדילים הראשונים בין טיפוס הדעת האנושי לבין זה של בעלי החיים. בעלי החיים אינם רואים בעיני רוחם את החיים שלאחר המוות.
למעט גורם זה של רוח הרפאים, כל חברה נוסדה על בסיס של צרכים יסודיים ודחפים ביולוגיים בסיסיים. ואולם, הפחד מפני רוח הרפאים היווה גורם חדש במסגרת הציוויליזציה, פחד אשר עלה בהרבה על צרכיו הבסיסיים של היחיד, ואשר עלה בהרבה אפילו על המאבקים לשימור הקבוצה. הבעתה מפני רוחות המתים הולידה צורה חדשה ומדהימה של פחד: אימה מזעזעת ורבת-עוצמה אשר תרמה להתמרת הסדרים הרופפים של העידנים המוקדמים וליצירת הקבוצות הפרימיטיביות הממושמעוֹת והמרוסנות יותר של הזמן הקדום. האמונה התפלה חסרת הטעם הזו, אשר בחלקה עדיין קיימת, הכינה את דעתם של בני האדם – באמצעות הפחד מפני הבלתי-מציאותי ומפני העל-טבעי – לגילויה, בשלב מאוחר יותר, של "יראת האל, אשר הינה ראשית הדעת". הפחדים הבלתי-מבוססים של האבולוציה מתוכננים להיות מוחלפים בַּיִראה מפני האלוהויות, אשר אותה מעודדת ההתגלוּת. הכת המוקדמת של יראת רוח הרפאים הפכה לקשר חברתי רב-עוצמה, ולמן אותם ימים רחוקים ממשיכה האנושות לחתור, פחות או יותר, להשגתה של רוחניות.
הרעב והאהבה דחפו את האנשים זה לעבר זה; היוהרה והפחד מפני רוח הרפאים החזיקו אותם יחדיו. ואולם, ללא השפעתן של ההתגלויות מקדמות השלום, אין די ברגשות הללו לבדם על-מנת לעמוד במתח החשדנות והרוגז הטמון בקשרים הבין-אישיים. ללא הסיוע ממקורות על-אנושיים, יפקע המתח של החברה עם הגיעו למגבלות מסוימות, ואותן השפעות אשר מניעות את החברה – הרעב, האהבה, היוהרה והפחד – קושרות קשר על-מנת לדרדר את האנושות לעבר מלחמה ושפיכות דמים.
נטייתו של הגזע האנושי לשלום איננה מתנת טבע; היא נגזרת מן הלימוד של דת ההתגלות, מן הניסיון המצטבר של הגזעים המתקדמים, אך בעיקר מתורתו של ישוע, נסיך השלום.
מקורם של כל המוסדות החברתיים המודרניים הינו בהתפתחות המנהגים הפרימיטיביים של אבותיכם הקדמונים הפראיים; מה שנהוג כיום הינו נוהג האתמול אשר הורחב והותאם. הנוהג מהווה בעבור הקבוצה את מה שמהווה ההרגל בעבור היחיד; והמנהגים הקבוצתיים מתפתחים לכדי מנהגים עממיים או מסורות שבטיות – מוסכמות של ההמון. מקורם של כל מוסדות החברה בת ימינו נעוץ בהתחלות הצנועות והמוקדמות האלה.
ראוי לזכור כי המוסכמות נולדו מתוך מאמץ להתאים את החיים בקבוצה לתנאי החיים בצוותא במספרים גדולים; המוסכמות היו בבחינת המוסד החברתי הראשון של האדם. וכל התגובות השבטיות האלה נולדו מתוך השאיפה להימנע מכאב ומהשפלה, תוך כדי חיפוש אחר ההנאה מן העונג ומן הכוח. מקורם של המנהגים העממיים, כמו גם מקורן של השפות, הינו תמיד בלתי-מודע ובלתי-מכוון, ומשום כך לעולם אפוף מסתורין.
הפחד מפני רוח הרפאים הניע את האדם הפרימיטיבי לראות בעיני רוחו את העל-טבעי, ובכך הניח בבטחה את היסודות לאותן השפעות חברתיות רבות-עוצמה של האתיקה ושל הדת, אשר בתורן שימרו מדור לדור וללא-פגע את מנהגי החברה ואת מוסכמותיה. הדבר היחיד אשר כונן וקיבע את המוסכמות היה האמונה כי המתים קינאו לאורחות החיים שבהן חיו ועל-פיהן מתו; ומשום כך, הטילו עונש כבד על כל בני התמותה החיים אשר העזו לנהוג בחוסר אחריות כלפי אותם חוקי חיים אשר הם עצמם כיבדו בעת חייהם בגוף בשר ודם. ואת כל זאת מדגימה בצורה המיטבית ההערצה הנוכחית שאותה חש הגזע הצהוב כלפי אבותיו. הדת הפרימיטיבית אשר התפתחה מאוחר יותר חיזקה באופן משמעותי את הפחד מפני רוח הרפאים בכך שייצבה את המוסכמות, ואולם הציוויליזציה המתקדמת שחררה את האנושות יותר ויותר מכבלי הפחד ומן השעבוד לאמונות התפלות.
בטרם קיבל מן המורים של דאלאמטיה את הלימוד המשחרר – אשר הנהיג ליברליות – היה האדם הקדום בבחינת קורבן חסר-ישע של טקסיות המוסכמות; הפרא הפרימיטיבי הוקף מכל עבר בטקסיות בלתי-פוסקת. כל מה שעשה, החל מן הרגע שבו הקיץ משנתו בבוקר ועד לרגע שבו נרדם במערתו עם רדת ליל נדרש להיעשות בדיוק כפי שנעשה – קרי, בהתאם לדרכים המקובלות של השבט. הוא היה עבד לרודנות ההרגל; לא היה בחייו שום-דבר חופשי, ספונטני או מקורי. לא הייתה שום התקדמות טבעית אל עבר קיום מנטאלי, מוסרי או חברתי רם יותר.
האדם המוקדם היה אחוז כהוגן בידי המנהג; הפרא אכן היה עבד נרצע להרגל; ואולם, מאז ומתמיד עלו והופיעו אותן וואריאציות של הטיפוס אשר העז לחשוב באופנים חדשים ולכונן שיטות חיים משופרות. ואף-על-פי-כן, רפיונו של האדם הפרימיטיבי מהווה את בלם הביטחון הביולוגי כנגד נפילה פתאומית מדי לחוסר ההתאמה ההרסני של ציוויליזציה אשר מתקדמת מהר מדי.
ואולם, המוסכמות האלה אינן בבחינת רוע מוחלט; ושומה על התפתחותן שתימשך. הניסיון לשנותן מן היסוד באמצעות הפיכה קיצונית עלול להוות מכה קטלנית כמעט להימשכותה של הציוויליזציה. הנוהג היווה את חוט השני של ההמשכיות אשר שמר על שלמות הציוויליזציה. דרכה של האנושות זרועה בשיירי מנהגים אשר ננטשו ובנוהגים חברתיים שאבד עליהם הכלח; ואולם, מעולם לא שרדה אף ציוויליזציה אשר זנחה את מוסכמותיה, אלא כאשר אימצה לעצמה מנהגים טובים וראויים יותר.
הישרדותה של חברה תלוי בראש ובראשונה בהתפתחותן המדורגת של מוסכמותיהּ. תהליך התפתחות המנהגים נובע מן הרצון לערוך ניסויים; רעיונות חדשים מועלים ומוצעים – ומכאן נובעת תחרות. ציוויליזציה בהתקדמות מאמצת את הרעיון המתקדם ושורדת; הזמן והנסיבות בוחרים לבסוף את הקבוצה הכשירה יותר לשרוד. ואולם, אין פירושו של דבר כי כל שינוי נפרד ובודד במבנה החברה האנושית היה לטובה. לא כך הדבר! לחלוטין לא! זאת הואיל ואירעו גם מספר רב של נסיגות במהלך המאבק ההתקדמות הממושך של הציוויליזציה של אורנטיה.
האדמה הינה בימת האנושות; בני האדם הינם השחקנים. ולעולם חייב האדם להתאים את משחקו למצב האדמה. התפתחות המוסכמות תמיד תלויה ביחס אדם-אדמה. ועובדה זו נכונה על-אף הקושי להבחין בה. טכניקות האדמה של האדם, או אמנויות התחזוקה, בנוסף לרמת איכות חייו, שוות לסך הדרכים העממיות, קרי המוסכמות. וסכום התאמת האדם לדרישות החיים שווה לציוויליזציה התרבותית שלו.
התרבויות האנושיות המוקדמות ביותר הנצו לאורך נהרותיו של חצי הכדור המזרחי, וּמִצְעדה קדימה של הציוויליזציה כלל ארבע צעדים גדולים. ואלו הם:
1. שלב הליקוט. ההכרח לצרוך מזון, הרעָב, הוביל לצורה הראשונה של ארגון תעשייתי, שיירות ליקוט המזון הפרימיטיביות. לעיתים נפרשה שיירת רעב שכזו לאורך כשישה-עשר קילומטרים, בעוברה על הארץ תוך חיפוש מזון. היה זה שלב התרבות הפרימיטיבי של הנוודים, וכיום זוהי צורת החיים של הבושמנים באפריקה.
2. שלב הציד. המצאת כלי נשק אפשרה לבני האדם להפוך לציידים, ובכך להשיג שחרור ניכר מן ההשתעבדות למזון. אנדוני נבון אחד אשר נפצע קשה באגרופו בעת קרב מר, גילה-מחדש את הרעיון של שימוש במקל ארוך במקום זרועו, יחד עם קשירת פיסת צור קשה באמצעות גידים אל קצה המקל, במקום אגרופו. שבטים רבים גילו באופן עצמאי תגליות מעין אלה, וצורות שונות אלה של הפטישים היוו את אחד הצעדים הכבירים קדימה של הציוויליזציה האנושית. כיום ישנם ילידים באוסטרליה אשר התקדמו אך מעט מעבר לשלב הזה.
האנשים הכחולים הפכו לציידים וללוכדים מומחים; הם לכדו כמויות עצומות של דגים באמצעות גדרות שהתקינו בנהרות. את עודף הדגים הם ייבשו לצריכה בחורף. מלכודות בצורות מחוכמות רבות שימשו לציד, אך הגזעים הפרימיטיביים יותר לא צדו את בעלי החיים הגדולים יותר.
3. השלב הכפרי. שלב זה של הציוויליזציה התאפשר הודות לביותם של בעלי החיים. הערבים והילידים באפריקה כלולים בקרב העמים הכפריים של הזמן האחרון.
החיים הכפריים הוסיפו והגדילו את החופש מן השעבוד למזון; האדם למד לחיות מן הריבית על ההון שברשותו, קרי מן הגידול אשר חל בעדר; ועובדה זו הגדילה את שיעור הפנאי אשר הוקדש לתרבות ולקִדמה.
החברה של קדם-החיים-הכפריים התבססה של שיתוף-פעולה בין המינים, ואולם, התפשטות העיסוק בגידול בעלי-חיים דחקה את האישה עמוק לעבר מעמד של עבד בחברה. בזמנים קודמים הייתה זו חובתו של הגבר להבטיח את המזון מן החי, בעוד שעיסוקה של האישה היה לספק מזון מן הצומח. לפיכך, כאשר נכנס האדם לעידן הכפרי של קיומו, חל פיחות עצום בכבוד האישה. היא עדיין נצרכה לעמול בעבודת האדמה על-מנת לייצר את צרכי הקיום מן הצומח, בעוד שהגבר נדרש אך ורק להזדקק לעדריו על-מנת לספק שפע של מזון מן החי. וכך הפך הגבר לבלתי-תלוי באופן יחסי באישה; ולאורך כל העידן הכפרי המשיך והתדרדר מעמד האישה בהתמדה. עם סיומו של עידן זה הפכה האישה אך מעט יותר מבעל-חיים אנושי, כזו המופקדת על העבודה ועל הולדת הצאצאים האנושיים, ממש בדומה למצופה מבעלי החיים בעדר. הגברים של העידן הכפרי אהבו את עדריהם עד למאוד; מצערת ביותר העובדה כי לא יכלו לרחוש חיבה עמוקה יותר לנשותיהם.
4. השלב החקלאי. שלב זה החל עם ביותם של צמחים, והוא מהווה את הסוג הגבוה ביותר של ציוויליזציה חומרית. הן קאליגאסטיה והן אדם התאמצו ללמד את הגננות ואת החקלאות. אדם וחווה היו גננים, לא רועי-צאן; ובאותם ימים הייתה הגננות בבחינת תרבות מתקדמת. לעיסוק בגידול צמחים יש השפעה מרוממת על כל הגזעים של המין האנושי.
החקלאות הכפילה את היחס אדם-אדמה בַּעולם ביותר מפי ארבעה. ניתן לשלב את החקלאות יחד עם העיסוקים הכפריים של השלב התרבותי הקודם. וכאשר קיימת חפיפה בין כל שלושת השלבים, הגברים צדים והנשים עובדות את האדמה.
מאז ומעולם התקיים חיכוך בין רועי הצאן לבין עובדי האדמה. הצייד והרועה היו לוחמניים, קרביים; החקלאי הינו טיפוס יותר שוחר שלום. הקשר לבעלי-חיים מרמז על מאבק ועל כוח; הקשר לצמחים מניב סבלנות, שקט ושלווה. החקלאות והתעשייה הינן פעילויות השלום. אך החיסרון של שתיהן, כפעילויות חברתיות בעולם, הוא שהן נעדרות ריגוש והרפתקה.
החברה האנושית התפתחה משלב הציד, דרך זה של רעיית הצאן ועד לשלב הטריטוריאלי של החקלאות. וכל שלב בהתקדמותהּ זו של הציוויליזציה לוּוה בפחות ופחות חיי נוודות; יותר ויותר אנשים החלו לגור בבית.
ובשעה זו משלימה התעשייה את החקלאות, ועמה מגיעה התוצאה של גידול בַּעִיּוּר והִתְרבות קבוצות האזרחים הבלתי-חקלאיות. ואולם, עידן תעשייתי לא יוכל לקוות לשרוד, אלא אם כן יצליחו מנהיגיו לזהות כי אפילו ההתפתחויות החברתיות הגבוהות ביותר חייבות לעולם להישען על בסיס חקלאי איתן.
האדם הינו יציר האדמה, ילדו של הטבע; ואין זה משנה עד כמה יבקש להתחמק מן האדמה, הרי שלבסוף נידון ניסיונו זה לכישלון. ונכון הדבר בעבור כלל האנושות, פשוטו כמשמעו, "כִּי מְעָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". מאבקו הבסיסי של האדם היה, ולעולם יהא, על האדמה. ההתאגדויות החברתיות הראשונות של בני האדם הפרימיטיביים נוסדו על-מנת לנצח במאבקי האדמה הללו. היחס אדם-אדמה עומד בבסיסה של כל ציוויליזציה חברתית.
האינטליגנציה של האדם – אשר באה לידי ביטוי באמנויות ובמדעים – הגדילה את תנובת האדמה; בה בעת, הגידול הטבעי נשלט במידה מסוימת, וכך התאפשרו התזונה והפנאי הדרושים לשם בנייתה של ציוויליזציה תרבותית.
החברה האנושית נשלטת על-ידי חוק הקובע כי האוכלוסייה חייבת להשתנות ביחס ישר לאמנויות האדמה, וביחס הפוך לרמת חיים נתונה. במשך כלל העידנים המוקדמים הללו, ואפילו יותר בהווה, קבע חוק הביקוש וההיצע בנוגע לאדם ולאדמה את הערך של שניהם. בימים שבהם האדמה הייתה מצויה וזמינה בשפע – אזורים בלתי-מיושבים – היה הצורך בבני-אדם רבים גדול מאוד, ולפיכך עלה מאוד גם ערכם של חיי האדם; משום כך היה אובדן החיים דבר איום יותר. במהלך התקופות של חוסר באדמה ושל אכלוס-היתר הנלווה לכך, הפכו חיי אדם זולים יותר באופן יחסי, כך שהמלחמה, הרעב והמגפות נתפשו מתוך דאגה פחותה.
כאשר פוחתת תנובת האדמה, או כאשר עולה שיעור האוכלוסין, מתחדש המאבק הבלתי-נמנע; התכונות הגרועות ביותר אשר בטבע האדם עולות אל פני השטח. השיפור בתנובת האדמה, התרחבותן של האמנויות המכאניות והפיחות בשיעור האוכלוסין, כל אלו נוטים לקדם את ההתפתחות של צדדיו הטובים יותר של טבע האדם.
החברה החלוצית מפתחת את הצד הבלתי-מוכשר של האנושות; האמנויות העדינות והקִדמה המדעית האמיתית, בנוסף לתרבות הרוחנית, כל אלה שגשגו באופן מיטבי במרכזי החיים הגדולים, בעת שנתמכו באוכלוסייה תעשייתית וחקלאית ביחס מעט נמוך מן היחס אדם-אדמה. לעולם מכפילות הערים את הכוח של תושביהן, לטובה או לרעה.
מאז ומעולם השפיעה רמת החיים על גודל המשפחה. ככל שרמת החיים עולה כך קטנה המשפחה; וזאת עד לנקודה שבה מתאפשר מעמד מבוסס, או שמתרחשת כְּלָיָה הדרגתית.
במשך כל העידנים קבעה רמת החיים את איכות האוכלוסייה אשר שרדה, זאת בניגוד לַכמות גרידא. רמות החיים של המעמדות המקומיים מניבות מעמדות חברתיים חדשים, מוסכמות חדשות. כאשר רמות החיים הופכות מורכבת מדי, או כאלה של מוֹתרות רבים מדי, כי אז הן הופכות עד מהרה לאובדניות. הקסְטות הינן תוצאה ישירה של לחצים חברתיים חזקים הנגרמים בשל התחרות הקשה הנוצרת בתוככי אוכלוסיות צפופות.
הגזעים המוקדמים נהגו להגביל לעיתים קרובות את גודל האוכלוסייה; כל השבטים הפרימיטיביים הרגו תינוקות מעוּותים וחולים. לפני הזמנים שבהם נקנו נשים לתכלית של נישואין, תינוקות בנות נרצחו לעיתים תכופות. לא פעם היו חונקים את התינוק עם לידתו, אך השיטה החביבה הייתה חשיפת התינוק לאיתני הטבע. אב לתאומים התעקש על-פי-רוב שאחד מן השניים יירצח, זאת הואיל ולידות-מרובות נחשבו כלידות אשר נגרמו בשל קסם, או בשל חוסר-נאמנות. ככלל, חסו על חייהם של תאומים בני אותו מין. ובעוד שהטאבו הללו היו לפנים אוניברסאליים כמעט, הם מעולם לא היוו חלק מן המוסכמות האַנְדוֹנִיוֹת; האנשים הללו תמיד התייחסו לתאומים כאל סימן למזל טוב.
גזעים רבים למדו את טכניקות ההפלה, ונוהג זה הפך נפוץ ביותר לאחר התבססות הטאבו על לידות של נשים לא-נשואות. במשך זמן רב היו הנשים הבלתי-נשואות הורגות את ילדיהן, ואולם בקרב קבוצות מתורבתות יותר הפכו הילדים הבלתי-חוקיים הללו לבני החסות של אם הילדה היולדת. שבטים פרימיטיביים רבים נכחדו כמעט לחלוטין בשל הנוהג המשולב של ההפלות ושל הרג התינוקות. ואולם, ללא קשר למה שקבעו המוסכמות, ילדים מעטים מאוד נרצחו לאחר שהחלו לינוק – האהבה האימהית הינה חזקה מדי לשם כך.
ואפילו במאה העשרים עדיין קיימות שאריות של השיטות האלה לשליטה באוכלוסין. באוסטרליה קיים שבט אשר האימהות בו מסרבות לגדל יותר מאשר שניים או שלושה ילדים. עד לפני זמן לא רב, שבט אוכל-אדם מסוים היה אוכל כל ילד חמישי שנולד. במדגסקר, שבטים מסוימים משמידים את כל הילדים אשר נולדו בימים חסרי-מזל מסוימים, דבר אשר מביא למותם של קרוב לעשרים-וחמישה אחוזים מכלל התינוקות.
מנקודת המבט של העולם, עודף אוכלוסייה מעולם לא היווה בעיה רצינית בעבר; ואולם, אם תפחתנה המלחמות, ואם המדע ימשיך להדביר את המחלות האנושיות, כי אז הדבר עלול להוות בעיה רצינית כבר בעתיד הקרוב. בעת ההיא, תעמוד תבונת מנהיגות העולם במבחן כביר. האם יעמדו לשליטיה של אורנטיה התבונה והאומץ לטפח את הריבוי של בני האדם הממוצעים והיציבים, וזאת במקום ריבויים של אלו המצויים בקצוות, הן בני האדם העל-רגילים והן בני הקבוצות של בני-אדם תת-רגילים ההולכות וגדלות באופן עצום? נדרש לקדם את האדם הרגיל; הוא הינו עמוד השדרה של הציוויליזציה והמקור לגאונים המוטנטיים של הגזעים. על החברה להחיל שליטה על בני האדם התת-רגילים; אין נדרש לייצר מאלו יותר מהמספר הדרוש לקיום רמות התעשייה הנמוכות, אותן מלאכות אשר דורשות אינטליגנציה גבוהה מזו של בעלי החיים, אך אשר דרישותיהן הינן כה נמוכות עד שהן תהיינה בבחינת שיעבוד ואף עבדות לשמה בעבור הטיפוסים הגבוהים יותר של בני האדם.
[הוצג על-ידי מלכיצדק המוצב לעיתים באורנטיה.]
מן הבחינה הרגשית עולה האדם על אבותיו החייתיים ביכולתו להעריך את ההומור, את האמנות ואת הדת. מן הבחינה החברתית, עליונותו של האדם מתבטאת ביכולתו לבנות כלים, לְתַקְשֵׁר ולבנות מוסדות.
כאשר בני-אדם מקיימים לאורך זמן ממושך קבוצות חברתיות, תוצאתן של התאגדויות מעין אלה הינה תמיד יצירתן של נטיות פעולה מסוימות אשר באות לשיאן בְּמיסוד. מרבית מוסדותיו של האדם הוכיחו את עצמם כחוסכי-עבודה, בעוד שבה בעת הם תורמים דבר-מה להעצמת תחושת הביטחון הקבוצתית.
האדם המתורבת גאה מאוד באופיים, ביציבותם ובהמשכיותם של מוסדותיו המבוססים, ואולם, כלל המוסדות האנושיים הינם אך הצטברות של מוסכמות העבר, כפי שאלה נשתמרו הודות לטאבו וכפי שזכו להערכתה של הדת. מורשות מעין אלה הופכות למסורות; ובסופו של דבר עוברות המסורות מטמורפוזה לכדי מוסכמות.
כלל המוסדות האנושיים מטפלים בצורך חברתי כזה אחר, בהווה או בעבר; זאת על-אף שפיתוח היתר של המוסדות פוגע בוודאות בערכו של היחיד, בכך שהאישיות מואפלת והיוזמה מצומצמת. על האדם לשלוט במוסדותיו ולא להרשות לעצמו להיות נשלט בידי היצירות האלה של הציוויליזציה המתקדמת.
המוסדות האנושיים מתחלקים לשלוש מחלקות כלליות:
1. המוסדות לתחזוקה-עצמית. מוסדות אלו חובקים את אותם נְהָגִים הנובעים מן הרעב למזון ומן האינסטינקטים הנלווים לו לשימור-עצמי. הם כוללים את התעשייה, הרכוש, המלחמה לשם השגת הרווח ואת כל מנגנוני הוויסות של החברה. במוקדם או במאוחר, מקדם אינסטינקט הפחד את כינון מוסדות ההישרדות הללו באמצעות הטאבו, המוסכמה והתמיכה הדתית. ואולם, הפחד, הבּוֹרוּת והאמונה הטפלה שימשו בתפקידי מפתח עם ראשית כינונם של כלל המוסדות האנושיים, ובהתפתחותם לאחר מכן.
2. המוסדות להנצחה-עצמית. אלו מוסדות החברה אשר נובעים מהרעב למין, מן האינסטינקט האימהי ומתוך הרגשות הרכים הגבוהים יותר של הגזעים. הם חובקים את אמצעי הביטחון החברתיים אשר מקנים הבית ובית הספר, את חיי המשפחה, את החינוך, האתיקה והדת. והם כוללים את מנהגי הנישואין, את המלחמה לשם הגנה ואת בניית הבתים.
3. המוסדות לסיפוק-עצמי. אלו הם הנהגים אשר נובעים מנטיות היוהרה ומרגשות הגאווה; והם כוללים את מנהגי הלבוש והקישוט-האישי, השימושים החברתיים, המלחמה לשם השגת תהילה, הריקוד, השעשוע, המשחקים, וצורות אחרות של סיפוק חושי. ואולם, הציוויליזציה מעולם לא פיתחה מוסדות מיוחדים של סיפוק-עצמי.
שלוש קבוצות הנהגים האלה של פעילויות חברתיות קשורות קשר אינטימי זו לזו ותלויות-הדדית באופן מדוקדק. באורנטיה הן מייצגות ארגון סבוך אשר פועל כמנגנון חברתי יחיד.
התעשייה הפרימיטיבית צמחה לאיטה כתעודת ביטוח כנגד אימת הרעב. כבר בשחר קיומו למד האדם מאחדים מבעלי החיים אשר במהלך האיסוף בתקופת השפע אחסנו מזון לימי המחסור.
בטרם הנץ החסכנות המוקדמת והתעשייה הפרימיטיבית נגזר גורלו של השבט הממוצע לעוני ולסבל אמיתי. האדם המוקדם נאלץ להתחרות על מזונו עם כלל עולם החי. כוח המשיכה של התחרות לְעולם מושך את האדם כלפי מטה, אל עבר הרמה החייתית; העוני הינו המצב הטבעי אשר רודה באדם. העושר אינו מתת טבע; הוא הינו תוצאה של עבודה, של ידע ושל ארגון.
האדם הפרימיטיבי לא איחר להבחין בְּיתרונות ההתאגדות. ההתאגדות הובילה לארגון, והתוצאה הראשונה של הארגון הייתה חלוקת העבודה, אשר מייד חסכה בזמן ובחומרים. התמקצעות זו בעבודה נולדה כתוצאה מן ההסתגלות ללחץ – מן החיפוש אחר הדרך הקלה ביותר. הפראים הפרימיטיביים מעולם לא ביצעו מלאכה אמיתית כלשהי בשמחה או מתוך רצון. התּוֹאֲמוּת בעבורם נבעה מאילוץ ההכרח.
האדם הפרימיטיבי סלד מעבודה קשה, והוא לא הזדרז אלא כאשר עמד מול סכנה גדולה. גורם הזמן בעבודה – הרעיון של ביצוע משימה נתונה במסגרת של זמן מוגבל – הוא מושג מודרני לחלוטין. הקדמונים מעולם לא הזדרזו. היו אלה הדרישות הכפולות והמכופלות של מאבק הקיום העז, לצד אלה של רמת חיים הולכת ועולה בהתמדה, אשר הניעו את גזעי האדם המוקדם, הנרפים מיסודם, לעבר החריצות.
המלאכה – מאמצי התכנון – מבדילה את האדם מן הבהמה, אשר מאמציהּ הינם אינסטינקטיביים בעיקרם. הצורך לעבוד הינו בבחינת הברכה העליונה של האדם. כלל חברי הסגל של הנסיך עבדו; הם תרמו רבות על-מנת לרומם את עבודת הכפיים באורנטיה. אדם היה גנן; האל של העברים עמל בעצמו – הוא היה הבורא והמקיים של הדברים כולם. העברים היו השבט הראשון אשר העניק ליצרנות חשיבות עליונה; הם היו העם הראשון אשר הכריז כי "זה אשר אינו חפץ לעמול, גם לאכול לא יאכל". ואולם, רבות מדתות העולם נסוגו אל האידיאל המוקדם של הבטלנות. יופיטר היה הולל, ובודהה הפך לחסיד מְעַיֶּן של הפנאי.
שבטי הסאנגיק היו יצרניים למדי בשעה ששכנו הרחק מן האזורים הטרופיים. ואולם, מאבק ארוך ביותר התקיים בין חסידיו העצלים של הכישוף לבין שליחי המלאכה – אלו אשר ראו את הנולד.
בתחילה כוּונה ראיית הנולד האנושית לטובת שימורם של האש, המים והמזון. ואולם, האדם הפרימיטיבי היה מהמר מטבעו; תמיד הוא ביקש לקבל משהו בלא-תמורה, ולעיתים קרובות מדי, במהלך הזמנים המוקדמים ההם, נזקפה לזכות הכישוף הצלחתה של פעולה אשר בוצעה בסבלנות. זמן רב חלף עד אשר הכישוף פינה את מקומו מפני ראיית הנולד, המניעה-העצמית והיצרנות.
חלוקת העבודה בחברה הפרימיטיבית נקבעה בראש ובראשונה על-ידי הנסיבות הטבעיות, ורק לאחר מכן על-ידי הנסיבות החברתיות. הסדר המוקדם של ההתמקצעות בעבודה היה כדלקמן:
1. התמקצעות מבוססת מִגדר. עבודתה של האישה נגזרה מנוכחותו הנבחרת של הילד; באופן טבעי, הנשים אוהבות תינוקות יותר מן הגברים. וכך הפכה האישה לזו העוסקת בעבודות השגרתיות, בעוד שהגבר הפך לצייד וללוחם אשר עסק לחילופין בְּתקופות מובחנות של עבודה ושל מנוחה.
במשך כל העידנים פעל הטאבו על-מנת לשמר את האישה בבירור בתחומה. באנוכיותו, בחר הגבר את המלאכות הנוחות יותר, והותיר את ביצוע מלאכות הפרך השגרתיות בידי האישה. מאז ומעולם התבייש הגבר לבצע את עבודותיה של האישה, אך האישה מעולם לא גילתה כל התנגדות לבצע את עבודותיו של הגבר. ואולם, מוזר להיווכח כי הן הגברים והן הנשים תמיד עבדו יחדיו בבניית הבית ובריהוטו.
2. התאמה לגיל ולחולי. ההבדלים הללו קבעו את חלוקת העבודה העוקבת. הגברים הזקנים, כמו הנכים, הוקצו במוקדם לעבוד בהכנת כלי עבודה וכלי נשק. ולאחר מכן הם הוקצו לבניית מפעלי השקיה.
3. הבידול המבוסס על הדת. המרפאים היו בני האדם הראשונים אשר היו פטורים מעבודת הכפיים; הם היוו את המעמד המקצועי החלוצי. חרשי המתכת היו קבוצה קטנה אשר התחרתה במרפאים על הקוֹסמוּת. כישוריהם בעבודת המתכות גרמו לאנשים לפחד מהם. ה"חרשים הלבנים" וה"חרשים השחורים" הינם המקור לאמונות המוקדמות בקסם לבן ובקסם שחור. מאוחר יותר התערבבה אמונה זו באמונות הטפלות על רוחות רפאים טובות ורעות, וכן על רוחות טובות ורעות.
חרשי המתכת היוו את הקבוצה הבלתי-דתית הראשונה אשר נהנתה מזכויות-יתר מיוחדות. בשעת מלחמה הם נחשבו לניטרליים, ופנאי נוסף זה תרם לכך שכקבוצה הם הפכו להיות הפוליטיקאים של החברה הפרימיטיבית. ואולם, בעקבות ניצול גס לרעה של זכויות היתר האלה הפכו חרשי המתכת לשנואים על הכלל, ואנשי הרפואה הזדרזו לטפח את השנאה כלפי מתחריהם. במאבק הראשון הזה בין המדע לבין הדת, ניצחה הדת (האמונות הטפלות). לאחר שסולקו מן הכפרים, החזיקו חרשי המתכת בבתי הפונדק הראשונים, וכן בבתי המגורים הציבוריים הראשונים בשולי הישובים.
4. בעלים ועבד. הבידול הבא בעבודה נבע מן היחסים שבין הכובש לנכבש; ומשמעו של דבר – תחילת העבדות האנושית.
5. בידול המבוסס על שוני בתכונות פיזיות ומנטאליות. חלוקות עבודה נוספות הושפעו מההבדלים המולדים שבין בני האדם; לא כל בני האדם נולדים שווים.
מומחי התעשייה הראשונים היו עובדי הצור ובנאי האבן; הבאים לאחריהם היו חרשי המתכת. לאחר מכן התפתחה מומחיות של קבוצות; משפחות ושבטים שלמים הועידו עצמם לעיסוק במלאכות מסוגים מסוימים. מקורה של אחת מן הקסטות המוקדמות ביותר של הכמרים, בנפרד מן המרפאים של השבט, נעוץ באמונה טפלה אשר רוֹממה משפחה של חרשי חרבות מומחים.
הקבוצות הראשונות של מומחי תעשייה היו מייצאי מלח-הסלע והקדרים. בקרב הקבוצה האחרונה, הנשים הכינו את כלי החרס הפשוטים, ואילו הגברים את המהודרים שבהם. בקרב שבטים מסוימים בוצעו מלאכות התפירה והאריגה בידי נשים, ואילו בשבטים אחרים בידי הגברים.
ראשונות לעסוק במסחר היו הנשים; הן הועסקו כמרגלות וניהלו מסחר כעיסוק צדדי. או אז התרחב המסחר, והנשים שימשו כמתווכות – כשליחות. לאחר מכן בא ועלה מעמד הסוחרים, אלו אשר גבו עמלה, רווח, בעבור שירותיהם. הגידול בסחר החליפין הקבוצתי התפתח לכדי מסחר; ולאחר החליפין בסחורות הגיע החליפין בעובדים מומחים.
בדיוק כשם שהנישואין שבהסכמה הגיעו לאחר אלו של השבי, כך גם הגיע סחר החליפין לאחר הפשיטוֹת לצורך השתלטות. ואולם, תקופה ארוכה של פיראטיות חצצה בין הנְהָגִים המוקדמים של סחר החליפין הדומם לבין הסחר המאוחר יותר באמצעות שיטות החליפין המודרניות.
סחר החליפין הראשון נערך על-ידי סוחרים חמושים אשר הותירו את סחורותיהם בנקודה ניטרלית. השווקים הראשונים קוימו בידי הנשים; הן היו הסוחרות הראשונות, הואיל והן היו אלה אשר נשאו את המשאות; הגברים היו לוחמים. בשלב מוקדם מאוד התפתח דוכן הסחר, קיר רחב דיו על-מנת למנוע מן הסוחרים מלהגיע זה אל זה עם כלי נשקם.
נעשה שימוש בפֶטִישׁ אשר עמד על המשמר במחסני הסחורות של סחר החליפין הדומם. שווקים מעין אלו היו חסינים בפני גניבות; דבר לא היה מוּסר, אלא לאחר שהוחלף או לאחר שנקנה; ולעולם היו הסחורות בטוחות בשעה שפֶטִישׁ הופקד על המשמר. הסוחרים הראשונים היו הוגנים ביותר בתוך שבטיהם הם, אך סברו כי אין כל פגם ברמיית זרים מרוחקים. ואפילו העִברים המוקדמים הכירו בקוד אתי שונה ביחסם לגויים.
סחר החליפין הדומם נמשך לאורך עידנים בטרם נפגשו בני-אדם בלתי-חמושים על אדמת השוק המקודשת. היו אלה אותן ככרות שוק אשר הפכו למקומות מקלט הראשונים, ואשר נודעו מאוחר יותר בארצות מסוימות כ"ערי מקלט". כל מי שנמלט על נפשו מצא בשוק מפלט מפני התקפה.
המשקלות הראשונים היו גרגרים של חיטה ושל דגנים אחרים. אמצעִי החליפין הראשון היה דג, או עז. מאוחר יותר הפכה הפרה ליחידת חליפין.
מקורו של הכתב המודרני הינו ברישומי הסחר המוקדמים; יצירת הספרות הראשונה של האדם הייתה מסמך קידום-מכירות, פרסומת למלח. רבות מן המלחמות המוקדמות נסובו סביב מרבצים של משאבים טבעיים, כגון צור, מלח ומתכות. האמנה השבטית הרשמית הראשונה נגעה להפיכתו של מרבץ מלח למרבץ בין-שבטי. המקומות אשר בהם נערכו אמנוֹת סיפקו הזדמנות לחליפין ידידותיים ושלווים של רעיונות ושל התערבבות בין שבטים שונים.
הכתב התפתח והתקדם דרך השלבים של "מקל המסרים", קשרי החבלים, כתב התמונות, ההירוגליפים וחגורות הוָואמְפּוּן, ועד לאלף-בית המוקדמים של הסמלים. משלוח המסרים התפתח ממסרי העשן הפרימיטיביים, הלאה דרך הרצים, השליחים הרכובים על-גבי בעלי-חיים, מסילות הברזל והמטוסים, כמו גם הטלגרף, הטלפון והתקשורת האלחוטית.
רעיונות חדשים ושיטות משופרות נישאו בידי הסוחרים הקדומים אל רחבי העולם המיושב. המסחר, לצד ההרפתקה, הוביל למסעות של חיפוש וגילוי. וכל אלו יחדיו הולידו את התחבורה. המסחר, באמצעות קידום ההפריה התרבותית ההדדית, היווה גורם רב-ערך להפצת הציוויליזציה.
ההון הינו העבודה אשר מיושמת תוך וויתור על ההווה לטובת העתיד. חסכונות מייצגים צורה של תחזוקה ושל ביטוח הישרדותי. אחסון המזון הוביל לפיתוח שליטה-עצמית ויצר את בעיות ההון והעבודה הראשונות. לאדם אשר החזיק בבעלותו מזון – בהנחה שהיה מסוגל להגן עליו מפני שודדים – היה יתרון מובחן על אדם שלא החזיק מזון בבעלותו.
הבנקאי הקדום היה איש הערך של השבט. הוא החזיק באוצרות הקבוצה כפיקדון, והשבט כולו נרתם להגנת בקתתו בשעה שזו הותקפה. וכך, צבירתם של ההון האישי ושל העושר הקבוצתי הובילו מייד לקיומו של הארגון הצבאי. בתחילה היו מיועדים אמצעי זהירות מעין אלו להגנה על הרכוש מפני פשיטות זרים, ואולם, בהמשך לכך, השתגר הנוהג לשמור על כושרו של הארגון הצבאי באמצעות ארגון של פשיטות על רכושם ועל עושרם של שבטים שכנים.
הדחפים הבסיסים אשר הובילו לצבירתו של ההון, היו:
1. הרעב – יחד עם ראיית הנולד. המשמעות של שמירת המזון ושימורו הייתה עוצמה ונוחות עבור אלו אשר ניחנו בראיית נולד מספקת על-מנת לספק באופן הזה את צרכי העתיד. אחסון המזון העניק תעודת ביטוח הולמת מפני הרעב ומפני האסונות, ולאמיתו של דבר, כְּלל גוף המוסכמות הפרימיטיבי נועד לסייע לאדם להכפיף את ההווה לעתיד.
2. אהבת המשפחה – התשוקה לספק את רצונותיהם. ההון מייצג את שמירת הרכוש על-אף לחץ הרצונות ד-היום, על-מנת שישמש כתעודת ביטוח כנגד דרישות העתיד. ייתכן וחלק מן הצורך העתידי הזה נוגע לדורות הבאים של האדם.
3. יוהרה – התשוקה להציג לראווה את צבירת הרכוש. ביגוד עודף היה אחד מסימני הבידול הראשונים. הרהבתנות שבאיסוף פנתה עד מהרה אל גאוותו של האדם.
4. מעמד – הלהט לרכוש יוקרה חברתית ופוליטית. במוקדם מאוד קמה אצולה מסחרית אשר כרטיס הכניסה אליה היה תלוי במתן שירות מיוחד כלשהו לבני המלוכה, או אשר ניתן פשוט תמורת תשלום של כסף.
5. עוצמה – השאיפה להיות בעלים. מתן הלוואות היה נהוג כשיטת שעבוד, כאשר הריבית הנהוגה באותם זמנים קדומים הייתה בשיעור של מאה אחוז בשנה. מלווי הכספים הפכו עצמם למלכים באמצעות יצירת צבא של חייבים. משרתים בשל-חוב היו בין צורות הרכוש הנצבר הראשונות; ובימים הקדומים נמשכה עבדות החבות אפילו עד לשליטה על הגוף לאחר המוות.
6. הפחד מפני רוחות המתים – תשלום לכמרים לשם קבלת הגנה. במוקדם החל האדם להעניק תשורות מוות לכמרים, וזאת מתוך כוונה שרכושו ינוצל על-מנת לקדמו דרך החיים הבאים. כך הפכו הכמרים לעשירים ביותר; והם היו בין הראשיים מקרב הקפיטליסטים הקדומים.
7. הדחף המיני – התשוקה לרכוש אישה אחת או יותר. שיטת הסחר הראשונה של האדם הייתה החלפת נשים; היא החלה עוד הרבה לפני הסחר בסוסים. ואולם, הסחר בעבדים מיניים מעולם לא קידם את החברה; סחר שכזה היה – והוא עודנו – בבחינת חרפה לגזע, משום שבעת ובעונה אחת הוא עיכב את התפתחות חיי המשפחה וזיהם את כושרם הביולוגי של העמים העליונים.
8. צורות שונות של סיפוק-עצמי. אחדים ביקשו לעצמם עושר משום שהוא טמן בחובו עוצמה; אחרים עמלו על-מנת לצבור רכוש משום שהוא העניק נוחות. האדם המוקדם (וגם כמה מאלו של הימים המאוחרים יותר) נטה לבזבז את משאביו על מותרות. החומרים המשכרים והסמים סיקרנו את הגזעים הפרימיטיביים.
ככל שהתקדמה הציוויליזציה, כך רכש האדם תמריצים חדשים לחיסכון; רצונות חדשים נוספו עד מהרה לרעב המקורי למזון. המשטמה לעוני הייתה כה גדולה, עד כי ההנחה הייתה שאך ורק העשירים הולכים ישירות לגן העדן לאחר מותם. הערך אשר ניתן לרכוּש הפך כה גבוה, עד כי ניתן היה למחוק בושה משמו של מאן ד-הוא באמצעות עריכת סעודה כיד המלך.
במוקדם הפכה צבירת הרכוש לסמל הכרה של בידול חברתי. יחידים בשבטים מסוימים היו צוברים רכוש במשך שנים ארוכות, רק על-מנת ליצור רושם עז באמצעות שריפת הרכוש בחג מסוים, או על-ידי חלוקתו בחינם לחבריהם לשבט. דבר זה הפך אותם לאנשים גדולים. ואפילו האנשים המודרניים מתהוללים בפזרנות תוך הענקת מתנות בחג המולד, בעוד שבעלי ממון מקיימים מפעלי צדקה וחינוך כבירים. הטכניקות של האדם משתנות, אך נטייתו נותרת די קבועה.
ואולם, מן ההגינות לציין כי עשירים קדומים רבים חילקו הרבה מעושרם בשל הפחד להירצח על-ידי אלו אשר חמדו את אוצרותיהם. אנשים עשירים נהגו להקריב עשרות עבדים על-מנת להציג בוז לעושר.
אף-על-פי שההון נטה לשחרר את האדם, הוא סיבך במידה רבה את הארגון החברתי והתעשייתי שלו. הניצול של ההון לרעה בידי קפיטליסטים בלתי-הוגנים אינו משנה את העובדה כי ההון הינו הבסיס לחברה התעשייתית המודרנית. הודות להון ולהמצאות נהנה הדור הנוכחי ממידה רבה יותר של חופש מכל הדורות אשר קדמו לו על-פני האדמה. דבר זה נרשם כעובדה, ולא כהצדקה לניצול הרבתי של ההון לרעה על-ידי נאמנים אנוכיים וחסרי התחשבות.
החברה הפרימיטיבית על ארבע חטיבותיה – התעשייתית, השלטונית, הדתית והצבאית – קמה ועלתה באמצעות השימושים השונים באש, בבעלי החיים, בעבדים וברכוש.
היכולת להדליק אש הבדילה, תוך דילוג אחד, את האדם מבעלי החיים; האש הינה ההמצאה, או התגלית, האנושית הבסיסית. האש אפשרה לאדם להישאר על-פני האדמה בלילות, הואיל ובעלי החיים פחדו מן האש. האש עודדה את המפגשים החברתיים של בין הערביים; היא לא רק גוננה מפני הקור ומפני חיות הפרא, אלא שימשה גם כביטחון מפני רוחות הרפאים. בתחילה היא שימשה יותר למאור מאשר לחימום; ושבטים מפגרים רבים מסרבים לישון, אלא אם להבה דולקת במשך כל הלילה.
האש הייתה מקדמת גדולה של הציוויליזציה, באשר היא העניקה לאדם את ההזדמנות הראשונה להיות זולתני מבלי להחסיר מעצמו דבר; זאת בעת שהוא העניק לשכנו גחלים בוערים. האש של הבית, שעליה השגיחו האם או הבת הבכורה, הייתה המחנכת הראשונה, באשר היא דרשה השגחה ומהימנות. הבית הקדום לא היה מבנה, אלא המשפחה המקובצת מסביב לאש, מסביב לאח הביתי. ובשעה שבן ייסד בית חדש, הוא נשא אל ביתו זרד בוער מן האח הביתי.
אף כי אנְדון, מגלה האש, נמנע מלהתייחס אליה כאל אובייקט לסגידה, רבים מצאצאיו התייחסו אל הלהבה כאל פֶטִיש או כאל רוח. הם כשלו ברתימת הסגולות התברואתיות של האש לטובתם, הואיל והם סירבו לשרוף את האשפה. האדם הפרימיטיבי פחד מן האש ותמיד ביקש לשמור אותה במצב רוח טוב, ומכאן הנוהג לפזר קטורת. הקדמונים לא ירקו על האש בשום מקרה, וכמו כן מעולם לא היו עוברים בין אדם אחר לבין אש בוערת. ואפילו אבני האש ואבני הצור, אשר שימשו להדלקתה של האש, נחשבו בעיני אנשי ראשית האנושות כקדושות.
כיבוי להבה הוחזק בבחינת חטא; אם האש אחזה בבקתה, אזי היא הורשתה להמשיך ולבעור. האש אשר במקדשים ובמקומות הקדושים הייתה קדושה, ומעולם לא הותר לכבותה, מלבד במסגרת הנוהג להדליקה מחדש מדי שנה, או לאחר אסון כזה או אחר. הנשים נבחרו ככוהנות משום שהן היו אמונות על האש הביתית.
המיתוסים הראשונים על אודות האופן שבו ירדה האש מעם האלים נבעו מן התצפיות על האש אשר הציתו הברקים. הרעיונות האלו, על אודות מקור על-טבעי של האש, הובילו במישרין לסגידה לאש; והסגידה לאש הובילה לנוהג של "העברה באש", נוהג אשר נשמר עד לימיו של משה. ועדיין קיים הרעיון של מעבר באש לאחר המוות. למיתוס האש היה תפקיד כביר ככוח מחבר בימי קדם, והוא עדיין קיים בסמליהם של הפרסים.
האש הובילה לעבר הבישול, והמונח "אוכלי מזון נא" הפך לכינוי לעג. הבישול הפחית את כמות אנרגיית החיים אשר נדרשה לשם עיכול המזון, וכך הותיר בידי לאדם הקדום כוח עודף לעיסוק בתרבות חברתית; זאת בעוד שגידול בעלי החיים – בצמצמו את המאמץ הנדרש על-מנת להמציא את המזון – הותיר זמן לפעילויות חברתיות.
ראוי לזכור שהאש פתחה את השער לקראת העבודה עם מתכות, והובילה לגילוי המאוחר יותר של כוח הקיטור וכן לשימושים הנוכחיים בחשמל.
בראשיתם של הדברים, היה כלל עולם החי אויבו של האדם; האדם נדרש ללמוד כיצד להתגונן מפני חיות הפרא. בתחילה אכל האדם את החיות; ואולם לאחר מכן, הוא למד כיצד לביית אותן ולהביאן לשרת אותו.
ביות בעלי החיים אירע באקראי. הפרא צד את העדרים ממש כשם שהאינדיאנים של אמריקה צדו את הביזון. באמצעות הקפת העדר הם יכלו לשלוט בבעלי החיים, וכך לקטול אותם בעת שאלו נדרשו כמזון. לאחר מכן נבנו מכלאות ונתפשו עדרים שלמים.
קל היה לאלף בעלי-חיים מסוימים, ואולם רבים מהם, כדוגמת הפיל, לא התרבו בשבי. לאחר מכן התגלה כי מינים מסוימים של בעלי-חיים אכן נכנעים לנוכחותו של האדם ומתרבים בתנאי שבי. ביותם של בעלי החיים קודם באופן הזה באמצעות רבייה סלקטיבית, אמנות אשר התקדמה עד למאוד מאז ימי דאלאמטיה.
הכלב היה בעל החיים הראשון אשר בוית, וההתנסות הקשה באילופו החלה לאחר שכלב מסוים חזר הביתה עם הצייד, לאחר שעקב אחריו לאורך יום שלם. במשך עידנים שימשו הכלבים לשם מזון, צייד, תחבורה וחברה. בתחילה הכלבים רק יללו, ואולם לאחר מכן הם למדו גם לנבוח. חוש הריח המפותח של הכלב הוליד את הרעיון שהוא מסוגל לראות רוחות, וכך נולדו כִּתות הפֶשיט של הכלב. השימוש בכלבי-שמירה אפשר לראשונה לכלל השבט לישון בלילה. לאחר מכן השתגר הנוהג להשתמש בכלבי-שמירה על-מנת לשמור על הבית מפני רוחות, כמו גם מפני אויבים פיזיים. כאשר הכלב נבח, היה זה סימן כי אדם או חיה התקרבו; אך כאשר הוא ילל, משמעות הדבר הייתה שהיו רוחות בסמוך. ואפילו כעת, רבים עדיין מאמינים כי יללת הכלב לעת ליל מרמזת על קרבתו של המוות.
כאשר הגבר היה עדיין צייד, הוא התייחס לאישה בלבביות יחסית; ואולם לאחר ביותם של בעלי החיים – בנוסף לבלבול שמקורו בשלטון קאליגאסטיה – שבטים רבים התייחסו אל נשיהם באופן מביש. הם התייחסו אליהן ממש כפי שהתייחסו אל בעלי החיים שלהם. היחס האכזרי של הגבר כלפי האישה מהווה את אחד מן הפרקים החשוכים ביותר בהיסטוריה האנושית.
האדם הפרימיטיבי מעולם לא היסס לשעבד את אחָיו. האישה הייתה העבד הראשון, עבד משפחתי. האדם הכפרי שיעבד את האישה כשותפתו המינית הנחותה. סוג זה של עבדות מינית נבע ישירות מתלותו הפחותה של הגבר באישה.
לפני זמן לא רב, היה השעבוד גורלם של שבויי המלחמה אשר סירבו לקבל על עצמם את דתו של הכובש. בזמנים הקדומים יותר היו השבויים נאכלים, מעונים למוות, מצוּוים להילחם זה בזה, מוקרבים לרוחות או משעובדים. השעבוד היה בבחינת התקדמות משמעותית ביחס לרצח ולקניבליזם.
השעבוד היה בבחינת צעד קדימה בהתייחסות הרחמנית לשבויי המלחמה. המצור על הָעַי – לרבות הטבח הכולל של גברים, נשים וטף – בו חסו אך ורק על חייו של המלך על-מנת לספק את גאוות הכובש, הינו ייצוג נאמן של הטבח הברברי אשר היה נהוג אפילו בקרב עמים מתורבתים לכאורה. הפשיטה על עוג, מלך הבשן, הייתה אכזרית ויעילה באותה מידה. העברים "החרימו" את אויביהם, קרי נטלו את כל רכושם כביזה. הם דרשו מכל הערים להעלות מס תוך איום ב"הרג כל זכר". ואולם, רבים מן השבטים בני זמנם, אלו אשר ניחנו באגואיזם שבטי פחוּת, החלו זה מכבר בנוהג לאמץ את העליונים שבין שבוייהם.
הצייד – כדוגמת האדם האדום מאמריקה – לא שיעבד. הוא אימץ את שבוייו, או קטל אותם. העבדות לא הייתה שכיחה בקרב העמים הכפריים מכיוון שהם נדרשו לעובדים מועטים בלבד. רועי הצאן הרגו בשעת מלחמה את כל הגברים השבויים, ולקחו כעבדים רק את הנשים ואת הטף. הקוד של משה הכיל הנחיות ספציפיות לאופן שבו ניתן לשאת אישה מקרב הנשים השבויות האלה. אם הן לא השביעו רצון, ניתן היה לשלח אותן לדרכן, אך לא הותר לעברים למכור נשים דחויות אלה לעבדוּת – לכל הפחות היה זה צעד אחד קדימה של הציוויליזציה. אף-על-פי שהסטנדרטים החברתיים של העברים היו גסים, הם עלו בהרבה על אלו של השבטים הסובבים.
רועי הצאן היו הקפיטליסטים הראשונים; עדריהם ייצגו את ההון, והם חיו על הריבית – על הגידול הטבעי. הם נטו שלא להפקיד את העושר הזה בידי עבדים או בידי נשים. ואולם, מאוחר יותר הם שָׁבוּ שבויים זכרים ואילצו אותם לעבד את האדמה. זהו הינו המקור הראשון למעמד הצמיתות – האדם אשר מחובר לַאדמה. על נקלה ניתן היה ללמד על את האפריקאים לעבד את האדמה; ומשום כך הם הפכו לגזע העבדים הכביר ביותר.
העבדות הייתה חוליה הכרחית בשרשרת הציוויליזציה האנושית. היא הייתה הגשר שבאמצעותו חצתה החברה מן הכאוס והבטלנות אל הסדר ואל הפעילויות המתורבתות; היא חייבה עמים מפגרים ועצלים לעבוד, וכך סיפקה עושר ופנאי לשם ההתקדמות החברתית של השולטים בהם.
מוסד העבדות חייב את האדם להמציא את מנגנוני השליטה של החברה הפרימיטיבית; הוא היווה את המקור לראשית הממשל. העבדות דורשת שליטה חזקה, והיא נעלמה באירופה של ימי הביניים משום שהאדונים הפֵיאוֹדָלִיים לא הצליחו לשלוט בעבדים. השבטים המפגרים של ימי קדם, כדוגמת הילידים ד-היום באוסטרליה, מעולם לא החזיקו עבדים.
אמת היא כי העבדות הינה מדכאת, ואולם בבתי הספר של הדיכוי למד האדם פעלתנות מהי. לבסוף חלקו העבדים את ברכותיה של החברה הגבוהה יותר, שהם עזרו ליצור שלא מרצונם. העבדות יוצרת ארגון של תרבות והישגים חברתיים, אך במהרה היא תוקפת את החברה בערמומיות מבפנים, כַּחולי החברתי ההרסני החמור מכולם.
ההמצאות המכאניות המודרניות יִתרו את העבד. העבדות, כמו הפוליגמיה, חולפת מן העולם משום שהיא איננה משתלמת. ואולם, מאז ומעולם היה זה הרסני לשחרר בפתאומיות כמויות גדולות של עבדים; כאשר הם משוחררים בהדרגה, הצרות הינן פחותות.
כיום בני האדם אינם עבדים חברתיים, ואולם, אלפים מתירים לשאפתנות לשעבד אותם לחובות. העבדות הבלתי-רצונית פינתה את מקומה לצורה חדשה ומשופרת של שעבוד תעשייתי מותאם.
אף-על-פי שהאידיאל של החברה הינו חופש אוניברסאלי, לעולם אין לסבול את הבטלנות. אי לכך, ראוי שכל האנשים אשר מסוגלים לכך, יחויבו לעבוד לפחות במידה הנדרשת לשם תמיכה בעצמם.
החברה המודרנית נעה בהילוך אחורי. העבדות כמעט ונעלמה; בעלי החיים המבויתים יוצאים מן השימוש. על-מנת לרכוש לעצמה עוצמה, מושיטה הציוויליזציה את ידה לאחור אל-עבר האש – אל העולם הלא-אורגני. האדם עלה מן הפראיות הודות לאש, לבעלי החיים ולעבדות; כעת הוא מושיט את ידו לאחור, מוותר על עזרתם של העבדים ועל סיועם של בעלי החיים, בעודו מבקש לנכס לעצמו סודות חדשים ומקורות חדשים של עושר ושל עוצמה מתוך המחסנים היסודיים של משאבי הטבע.
בעוד שהחברה הפרימיטיבית הייתה שיתופית למעשה, האדם הפרימיטיבי לא נצמד לַדוקטרינות המודרניוֹת של הקומוניזם. הקומוניזם של אותם ימים קדומים לא היה בבחינת תיאוריה או דוקטרינה חברתית בלבד; הוא היה בבחינת התאמה אוטומטית פשוטה ומעשית. הקומוניזם מנע את התלות בנדבות ואת המחסור; קיבוץ נדבות וזנות כמעט ולא היו מוכרים בקרב אותם שבטים קדומים.
הקומוניזם הפרימיטיבי לא השווה במיוחד בין בני האדם, והוא אף לא רומֵם את הבינוניות; ואולם, הוא הוקיר את חוסר המעש ואת הבטלה, והוא אכן דיכא את היצרנות והרס את השאפתנות. הקומוניזם היה בבחינת פיגום הכרחי לצמיחתה של החברה הפרימיטיבית, אך הוא פינה את מקומו להתפתחותו של סדר חברתי גבוה יותר; וזאת משום שהוא עמד בסתירה לארבע נטיות אנושיות חזקות:
1. המשפחה. האדם אינו רק כָּמֵהַּ לצבור רכוש; הוא אף משתוקק להוריש את הונו ואת רכושו לצאצאיו. ואולם, בראשיתה של החברה השיתופית, עם מותו של האדם נצרך הונו באופן מיידי על-ידי הקבוצה, או לחלופין – חולק בין חבריה. לא הייתה קיימת ירושה של רכוש – מס הרכוש עמד אז על מאה אחוזים. המוסכמות המאוחרות יותר הנוגעות לצבירת הון ולהורשת רכוש היו בבחינת התקדמות חברתית מובחנת. וכל זאת שריר וקיים על-אף הניצול המופגן לרעה אשר נלווה, מאוחר יותר, לשימוש השגוי בהון.
2. נטיות דתיות. האדם הפרימיטיבי רצה גם לחסוך רכוש על-מנת שישמש כגרעין לתחילתם של החיים בקיום הבא. מניע זה מסביר מדוע היה נהוג במשך זמן כה ממושך לקבור את חפציו האישיים של האדם יחד עמו. הקדמונים האמינו שרק העשירים שורדים את המוות עם מידה מיידית כלשהי של הנאה או של כבוד. מוריה של דת ההתגלות, ובמיוחד המורים הנוצריים, היו הראשונים להכריז כי הגאולה ניתנת לעניים באותם התנאים שבהם היא ניתנת לעשירים.
3. התשוקה לחופש ולפנאי. בימים המוקדמים של האבולוציה החברתית הייתה חלוקתם של הרווחים האישיים בקרב הקבוצה מעין צורה של עבדות; זה אשר עבד שועבד לזה שהתבטל. זו הייתה חולשתו האובדנית של הקומוניזם: הבזבזנים התרגלו לחיות על-חשבון החסכנים. ואפילו בזמנים המודרניים תלויים הבזבזנים במדינה (משלמי המיסים החסכנים) שתדאג להם. אלו שאין ברשותם הון עדיין מצפים מאלו אשר ההון מצוי ברשותם שיאכילו אותם.
4. הדחף לביטחון ולעוצמה. הקומוניזם נהרס לבסוף על-ידי הנוהג של יחידים מתקדמים ומצליחים לרמות, אלו שהשתמשו בתחבולות שונות בניסיון לחמוק מן השעבוד לעצלנים חסרי התושייה של שבטם. אך בתחילה הייתה כל אגירה בחזקת סוד; חוסר הביטחון הפרימיטיבי מנע צבירה פומבית של הון. ואפילו בזמנים מאוחרים יותר, היה זה מסוכן ביותר לצבור עושר רב מדי; בוודאות היה המלך ממציא האשמה כלשהי על-מנת להחרים את רכושו של העשיר, וכאשר מת אדם עשיר, עוכבה לווייתו עד אשר תרמה משפחתו סכום נכבד לרווחת הציבור או למלך, מס עיזבון.
בזמנים המוקדמים היוו הנשים רכוש של הקהילה, והמשפחה נשלטה בידי האם. ראשי השבט המוקדמים היו הבעלים של כלל האדמה ושל כל הנשים; הנישואין דרשו את הסכמתו של שליט השבט. בחלוף הקומוניזם, הוחזקו הנשים באופן יחידני, ובהדרגה תפס האב את השליטה הביתית. זו הייתה תחילתו של הבית, ומנהגי הפוליגמיה הנפוצים הוחלפו במונוגמיה. (פוליגמיה הינה השריד לאלמנט העבדות של הנקבה במסגרת נישואין. מונוגמיה הינה האידיאל החופשי מעבדות של ההתאגדות אשר אין-דומה-לה בין גבר אחד לאישה אחת לצורך המפעל המעודן של בניית בית, גידול צאצאים, חינוך הדדי ושיפור-עצמי.)
בתחילה הוחזק כלל הרכוש, לרבות כלי העבודה וכלי הנשק, כרכוש שיתופי של השבט. הרכוש הפרטי כלל בתחילה את כל הפריטים אשר נגעו בהם באופן אישי. אם זר שתה מכוס, הפכה הכוס מרגע זה והלאה לרכושו. בהמשך, כל מקום שבו נשפך דם הפך לרכוש האדם או הקבוצה שנפצעו.
וכך כּוּבַּד הרכוש הפרטי במקור, משום שההנחה הייתה שהוא טעון בחלק כזה או אחר של אישיות בעליו. היושרה ביחס לרכוש נסמכה בביטחון על סוג האמונה הטפלה הזו; לא נדרש כל כוח שיטור אשר ישמור על הרכוש האישי. בתוך הקבוצה לא היו גניבות, אף כי אנשים לא היססו לנכס לעצמם את רכושם של שבטים אחרים. יחסי הרכוש לא הסתיימו עם המוות; בתחילה נשרפו החפצים האישיים, בהמשך הם נקברו יחד עם המת, ולאחר מכן עברו בירושה למשפחה השורדת או לשבט.
מקורם של חפצי הקישוט האישיים נעוץ בנוהג לענוד קמעות. היוהרה, יחד עם הפחד מפני רוחות הרפאים, הובילו את האדם הקדום להתנגד לכל ניסיון לפשוט ממנו את הקמעות החביבים עליו; ורכוש זה נחשב לבעל ערך יותר מאשר הצרכים הבסיסיים.
מקומות הלינה היו מפריטי הרכוש המוקדמים ביותר של האדם. לאחר מכן, הוקצו אזורי מגורים מטעם ראשי השבט, אשר קיבלו לידיהם את הנאמנות על כל נִכְסֵי הדְּלָא-נָיְדֵי של הקבוצה. או אז סימן אתר של אֵש את הבעלות; ולאחר מכן, היוותה באר סימן לקניין על השטח הסמוך לה.
בורות ובארות מים היו בין הפריטים הראשונים של רכוש פרטי. כלל מנהגי הפֶטיש אומצו על-מנת לשמור על בורות מים, בארות, עצים, יבולים ודבש. לאחר שאבד האמון בפֶטיש, התפתחו חוקים אשר נועדו להגן על הרכוש הפרטי. ואולם, חוקי הצייד – קרי הזכות לצוד – קדמו בהרבה לחוקי האדמה. האדם האדום באמריקה מעולם לא הבין את הקניין האישי על האדמה; הוא לא הצליח להבין את נקודת המבט של האדם הלבן.
בתחילה סומן הרכוש הפרטי בעיטור המשפחה, וזהו המקור המוקדם לסמלים המשפחתיים. אף את הנדל"ן ניתן היה להציב תחת שמירתן של הרוחות. הכוהנים היו "מקדשים" חלקת אדמה, וזו הייתה שוכנת תחת משמר הקסם של הטאבו אשר כוּנן שם. לפיכך נאמר שהבעלים מחזיק ב"קניין כוהנים". העברים כיבדו עד מאוד את אבני הציון המשפחתיות האלה: "ארור המסיג גבול שכנו". סימני האבן הללו נשאו את ראשי התיבות של הכוהן. ואפילו עצים הפכו לרכוש פרטי כאשר נחרטו עליהם ראשי התיבות.
בתקופות מוקדמות רק היבולים היו פרטיים, ואולם רצף של יבולים גרר זכות קניין; וכך הובילה החקלאות לראשית הקניין הפרטי על האדמה. בתחילה ניתנה ליחידים אך ורק זכות חכירה למשך תקופת חייהם; ועם מותם חזרה האדמה לבעלות השבט. זכויות הקניין הראשונות אשר הוענקו מידי השבטים ליחידים היו קברים – חלקות קבורה משפחתיות. בזמנים מאוחרים יותר השתייכה האדמה לאלו אשר גידרו אותה. ואולם, הערים תמיד שמרו שטחים עבור מרעה ציבורי ולשם שימוש בעת מצור; האזורים ה"שיתופיים" הללו מייצגים את שרידיהן של צורות הבעלות השיתופיות הקודמות.
לבסוף הקצתה המדינה זכות קניין ליחיד, תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות להטיל מסים. כאשר זכויות הקניין שלהם הובטחו, יכלו בעלי האדמות לגבות שכירות והאדמה הפכה למקור הכנסה – להון. לבסוף הפכה האדמה לסחירה הלכה למעשה, כאשר היא נקנית, מועברת, ממושכנת ומעוקלת.
הרכוש הפרטי הביא עמו חופש מוגבר ויציבות משופרת; ואולם, הבעלות הפרטית על האדמה קיבלה את תמיכת החברה אך ורק לאחר שנכשלו מאמצי השליטה וההכוונה השיתופיים; ועד מהרה היא גררה רצף של עבדים, צמיתים ומעמדות חסרי-אדמה. ואולם, המיכון המשופר הולך ומשחרר בהדרגה את האדם מעבודות משעבדות.
הזכות לקניין איננה מוחלטת; היא חברתית לחלוטין. ואולם, כלל הממשל, החוק, הסדר, זכויות האזרח, החירויות החברתיות, המוסכמות, השלום והאושר, כפי שנהנים מהם בני האדם המודרניים, צמחו סביב הבעלות הפרטית על הרכוש.
הסדר החברתי הנוכחי איננו נכון בהכרח – הוא איננו אלוהי או קדוש – ואולם תיטיב האנושות לעשות אם תנוע לאיטה בעת שהיא עורכת שינויים. מה שיש בידכם הוא טוב יותר לאין שיעור מכל מערכת אשר הייתה ידועה לקודמיכם. ודאו כי בשעה שאתם משנים את הסדר החברתי, אתם משנים אותו לטובה. אל תשתכנעו לערוך ניסויים בנוסחאות אשר נזנחו על-ידי אבותיכם. צעדו קדימה, לא לאחור! הניחו לאבולוציה להימשך! אל נא תסבו צעדיכם לאחור.
[הוצג בידי מלכיצדק מנבאדון.]
מייד משפתר האדם באופן חלקי את בעיות הפרנסה, הוא ניצב בפני המשימה של הסדרת היחסים האנושיים. התפתחותה של התעשייה דרשה חוק, סדר והתאמה חברתית; קיומו של הרכוש הפרטי דרש ממשל.
בעולם אבולוציוני היריבויות מהוות דבר טבעי; השלום נשמר אך ורק הודות לְמערכת כלשהי של הסדרה חברתית. ההסדרה החברתית מהווה חלק בלתי-נפרד מן הארגון החברתי; ההתאגדות מרמזת על סמכות שלטת כזו או אחרת. הממשל מחייב תיאום בין קבוצות יריבות – שבטים, חַמוּלוֹת, משפחות או יחידים.
הממשל מהווה התפתחות בלתי-מודעת; הוא מתפתח תוך כדי ניסוי וטעייה. יש לממשל ערך הישרדותי, ומשום כך הוא הופך למסורת. האנרכיה העצימה את האומללות; ומשום כך התפתחו – או מתפתחים – לאיטם הממשל, וכן החוק והסדר היחסיים. היו אלה דרישותיו הכפייניות של מאבק ההישרדות אשר דחפו, פשוטו כמשמעו, את המין האנושי בדרך ההתקדמות לעבר ציוויליזציה.
המלחמה הינה מצבו הטבעי של האדם המתפתח ומורשתו; השלום הינו קנה המידה שעל-פיו נמדדת התפתחות הציוויליזציה. בטרם עברו הגזעים המתקדמים חִברוּת חלקי, היה האדם אינדיבידואליסט קיצוני, חשדן ביותר ולוחמני במידה בל-תאמן. האלימות הינה חוק טבע, והעוינות הינה התגובה האוטומטית של ילדי הטבע; זאת בעוד שהמלחמה הינה אך בבחינת אותן פעילויות ממש, כאשר אלה מבוצעות באופן קיבוצי. וכל אימת שיריעת הציוויליזציה נמתחת בשל סיבוכי התקדמות החברה – ובכל מקום שבו מתקיים הדבר – לעולם מתרחשת נסיגה מיידית והרסנית, בחזרה אל אותן שיטות מוקדמות של יישוב אָלים של הרוגז, אשר מקורו ביחסים הבין-אישיים בין בני-אדם.
המלחמה הינה תגובה חייתית לאי-הבנות ולרוגז; השלום שורה כאשר כל הבעיות והקשיים הללו מיושבים באופן מתורבת. גזעי הסאנגיק – כמו גם הגזעים האדמיים והנוֹדיים המדורדרים המאוחרים יותר – היו כולם לוחמניים. האנדונים למדו במוקדם את כלל הזהב, ואפילו כיום חיים צאצאיהם האסקימוסים בהתאם לקוד זה; הנוהג מושרש בהם היטב, והם חפים למדי ממריבות אלימות.
אנְדון לימד את ילדיו ליישב חילוקי דעות באמצעות הכאה עם מקל על-גבי עץ, כשכל העת מקללים את העץ; הראשון לשבור את המקל הוכרז כמנצח. האנדונים המאוחרים יותר נהגו ליישב חילוקי דעות באמצעות הצגה פומבית; אלו אשר היו חלוקים ביניהם צחקו ולעגו אלו לאלו, והקהל היה זה שהכריע מיהו המנצח באמצעות מחיאות כפיים.
ואולם, תופעה כדוגמת המלחמה לא יכלה להתקיים, עד אשר החברה התפתחה מספיק על-מנת ליהנות הלכה למעשה מתקופות של שלום ולתמוך במנהגים מלחמתיים. עצם הרעיון של מלחמה מרמז על דרגה מסוימת של ארגון.
עם הופעתן של קבוצות חברתיות, החלו ההתרגזויות היחידניות להיבלע בקרב הרגשות הקבוצתיים; ועובדה זו עודדה את השלווה התוך-שבטית, תוך גביית מחיר מן השלום הבין-שבטי. וכך, בתחילה שרר השלום בקרב הקבוצה – או השבט – אשר תמיד שנאה את כל אשר מצוי מחוצה לה, את הזרים. למעשה, האדם הקדום החשיב את הקזת דמו של הזר כמעלה.
אך אפילו דבר זה לא צלח בתחילה. כאשר ראשי השבטים הקדומים ניסו ליישב אי-הבנות, הם הבחינו כי לעיתים קרובות היה זה נחוץ להתיר, לפחות פעם בשנה, קרבות אבנים שבטיים. השבט היה נחלק אז לשתי קבוצות והקדיש יום שלם ללחימה. וזאת לא בשל כל סיבה אחרת, אלא לשם ההנאה שבדבר; הם באמת נהנו להילחם.
המלחמה ממשיכה להתקיים הואיל והאדם הינו אנושי; הוא התפתח מן החיה וכלל החיות הינן לוחמניות. בין הסיבות הראשיות למלחמה מצויות הסיבות הבאות:
1. הרעב, אשר הוביל לפשיטות על מזון. מאז ומעולם גרם המחסור באדמה למלחמה, ובמהלך המאבקים הללו נכחדו, הלכה למעשה, כלל השבטים המוקדמים שוחרי השלום.
2. מחסור בנשים - ניסיון להקל על מצוקת כוח עזר ביתי. מאז ומעולם גרמה גניבת נשים למלחמה.
3. יוהרה – התשוקה להציג את עוצמת השבט לראווה. הקבוצות הנעלות נלחמו על-מנת לכפות את אורחות חייהם על קבוצות נחותות יותר של בני-אדם.
4. עבדים – הצורך לגייס כוח אדם לשורות העובדים.
5. נקמה הייתה המניע למלחמה כאשר שבט אחד האמין ששבט שכן גרם למותו של מי מחבריהם. האבל נמשך עד אשר הובא הביתה ראש אדם. המלחמה לשם נקמה נחשבה כדבר ראוי עד לזמנים מודרניים יחסית.
6. פנאי – המלחמה נחשבה בעיני הגברים הצעירים של אותם זמנים מוקדמים כעיסוק לעת פנאי. אם לא הייתה עולה עילה ראויה ומספקת ללחימה – בשעה שהתמשכות השלום כבר החלה להעיק – שבטים שכנים נהגו ללחום בקרבות חבריים-למחצה, לפצוח בהסתערויות כחלק מן החג, וליהנות מקרבות מבוימים.
7. דת – התשוקה להמיר אחרים לַכַּת. כלל הדתות הפרימיטיביות תמכו במלחמה. רק בזמנים המאוחרים החלה הדת להזעיף את פניה כלפי המלחמה. לרוע המזל, על-פי-רוב היו הכמרים המוקדמים בעלי בריתם של בעלי העוצמה הצבאית. ואחד ממהלכי השלום הגדולים בהיסטוריה היה הניסיון להפריד את הכנסייה מהמדינה.
השבטים הקדומים לחמו מאז ומעולם במצוות אלוהיהם, בפקודת מלכיהם או בהוראת המרפאים. העברים האמינו ב"אל מלחמה" שכזה; וסיפור פשיטתם על הַמִּדְיָנִים הינו תיאור טיפוסי של האכזריות האיומה של מלחמות השבטים הקדומות; תקיפה זו – על טבח כלל הזכרים וההרג לאחר מכן של כל הילדים ממין זכר ושל כל הנשים אשר לא היו בתולות – הייתה מכבדת בהחלט את אורחותיו של ראש שבט מלפני מאתיים-אלף שנה. וכל זה התבצע "בשם ריבון העולמים, אלוהי ישראל".
זהו הינו סיפור האבולוציה של החברה, האופן הטבעי שבו פותרים הגזעים את בעיותיהם; האופן שבו מחיל האדם את גורלו על-פני האדמה. האלוהות איננה יוזמת זוועות מעין אלה, על-אף נטיית האדם להטיל את האחריות לכך על אלוהיו.
החמלה הצבאית הגיעה לאיטה אל המין האנושי. ואפילו כאשר עמדה אישה בראש העברים, דבורה, המשיכה והתקיימה אותה אכזריות נרחבת. מפקד צבאהּ של דבורה, אשר ניצח את הגויים, גרם "לכל המחנה ליפול לפי חרב; ולא נשאר מהם עד אחד".
בשלב מוקדם מאוד של ההיסטוריה האנושית נעשה שימוש בכלי נשק מורעלים. צורות שונות ומשונות של מומים הוטלו בבני-אדם. שאול לא היסס לדרוש מדוד מאה עורלות של פלישתים כתשלום נדוניה בעבור בתו מיכל.
המלחמות המוקדמות נערכו בין שבטים שלמים; ואולם, בזמנים מאוחרים יותר, בשעה ששני יחידים משבטים שונים הסתכסכו, במקום ששני השבטים יילחמו, נערך דו-קרב בין שני היחידים. כמו כן, השתגר הנוהג לפיו שני צבאות מהמרים על הכול בהתאם לתוצאת הקרב בין נציגים נבחרים מכל אחד מהצדדים, כמו בדוגמה של דוד וגוליית.
העידון הראשון של המלחמה היה לקיחתם של שבויים. לאחר מכן, קיבלו הנשים פטור מפעילויות האיבה; או אז הוכר גם מעמדם של הלא-לוחמים. מעמדות צבאיים וצבאות של קבע התפתחו במהרה על-מנת לעמוד במורכבות ההולכת וגדלה של הלוחמה. על לוחמים שכאלו נאסר במוקדם להתרועע עם נשים; והנשים פסקו זה מכבר מללחום, אף-על-פי שתמיד הן הזינו וסעדו את החיילים ודחקו בהם לצאת אלי קרב.
הנוהג להכריז מלחמה ייצג התקדמות משמעותית. הכרזות שכאלה על ההתכוונות ללחום רמזו על הגעת חוש של הוגנות; לאחר מכן התפתחו בהדרגה חוקי המלחמה ה"מתורבתת". במוקדם מאוד השתגר המנהג שלא ללחום ליד אתרים קדושים, ובהמשך לכך גם שלא ללחום בימים מקודשים מסוימים. אחרי כן הגיעה תורה של ההכרה הכללית בזכות המקלט; פליטים פוליטיים קיבלו הגנה.
וכך התפתחה הלוחמה בהדרגה, מן הציִד האנושי הפרימיטיבי ועד למערכת המסודרת יותר, באופן יחסי, של האומות ה"מתורבתות" בזמנים המאוחרים יותר. ואולם, הגישה החברתית של הרֵעוּת מחליפה את זו העוינת אך באופן איטי ביותר.
בעידנים עברו חוֹללה מלחמה קשה שינויים חברתיים ואפשרה את אימוצם של רעיונות חדשים במידה שלא הייתה מתרחשת באופן טבעי אף לא במשך עשרת-אלפים שנה. המחיר האיום שתבעו יתרונות מלחמה מסוימים היה נסיגה ארעית של החברה אל הברבריות; על ההיגיון המתורבת היה לפנות את מקומו. המלחמה הינה תרופה עזה, יקרה מאוד ומסוכנת ביותר; ואף אם תכופות היא מרפאה חוליים חברתיים מסוימים, לעיתים היא הורגת את החולה, קרי משמידה את החברה.
הצורך המתמיד בהגנה לאומית יוצר התאמות חברתיות חדשות ומתקדמות רבות. כיום נהנית החברה מן היתרון שבשורה ארוכה של המצאות שימושיות אשר היו צבאיות לחלוטין בראשיתן; והחברה חבה למלחמה אפילו את הריקוד, שכּן בצורותיו הראשונות היה תרגיל צבאי.
המלחמה הייתה בעלת ערך בעבור הציוויליזציות של העבר, מכיוון שהיא:
1. חייבה משמעת, אכפה שיתוף-פעולה.
2. החשיבה ביותר את החוסן ואת האומץ.
3. קידמה וביססה את הלאומיות.
4. השמידה עמים חלשים ובלתי-כשירים.
5. פוגגה את אשליית השוויון הפרימיטיבי וריבדה את החברה באופן סלקטיבי.
למלחמה היה ערך סלקטיבי ואבולוציוני מסוים, ואולם בדומה לעבדות, נדרש לנטוש אותה ביום מן הימים עם התקדמותה האיטית של הציוויליזציה. המלחמות אשר מִקדם עודדו מסעות ומגעים בין-תרבותיים; המטרות האלה זוכות כעת לשירות טוב יותר משיטות תחבורה ותקשורת מודרניות. המלחמות אשר מקדם חיזקו את האומות, ואולם המאבקים המודרניים משבשים את תרבות הציוויליזציה. הלוחמה הקדומה הביאה להכחדתם של עמים נחותים; התוצאה הסופית של הקונפליקט המודרני הינו ההשמדה הסלקטיבית של בני-אדם מן הזנים המובחרים. המלחמות המוקדמות עודדו ארגון ויעילות, ואולם אלו הפכו כעת למטרותיה של התעשייה המודרנית. בימים עברו שימשה המלחמה כגורם תסיסה חברתית אשר הניע את הציוויליזציה קדימה; תוצאה זו מושגת כעת טוב יותר על-ידי השאפתנות וההמצאה. המלחמה הקדומה תמכה במושג של אֶל לוחם, ואולם לאדם המודרני נאמר כי האל הינו אהבה. בעבר שימשה המלחמה למטרות רבות בעלות-ערך, והיא הייתה בבחינת פיגום הכרחי בבנייתה של הציוויליזציה; ואולם, עד מהרה היא הופכת לפושטת רגל תרבותית – היא איננה מסוגלת לייצר דיבידנדים של רווח חברתי במידה שיכולה להשתוות לאובדן האיום הנלווה לפעולתה.
בעבר האמינו הרופאים בהקזת הדם כמזור לחוליים רבים, אך מאז הם גילו תרופות טובות יותר לרוב המחלות האלה. באותה מידה, הקזת הדם הבין-לאומית של המלחמה בהחלט חייבת לפנות את מקומה מפני גילוין של שיטות טובות יותר לריפוי מכאובי האומות.
אומותיה של אורנטיה נכנסו זה מכבר למאבק הכביר שבין המיליטריזם הלאומני לבין התעשייתיות, וקונפליקט זה מקביל באופנים רבים למאבק הממושך שבין הצייד-רועה-הצאן לבין החוואי. ואולם, אם עתידה התעשייתיות לנצח את המיליטריזם, כי אז היא חייבת להימנע מן הסכנות האורבות לה. סכנות התעשייה המנצה באורנטיה הן:
1. הסחף החזק לעבר מטריאליזם, עיוורון רוחני.
2. הסגידה לעושר ולעוצמה, עיוות ערכים.
3. המידות הרעות של המוֹתרוֹת, חוסר-בגרות תרבותי.
4. הסכנות המתעצמות של הבטלנות, חוסר-רגישות לשירות.
5. הגידול ברכּוּת הגזעית הבלתי-רצויה, הידרדרות ביולוגית.
6. האיום של עבדות תעשייתית סטנדרטית, קיפאון האישיוּת. העבודה מרוממת, ואולם עבודה מונוטונית מאלחשת.
המיליטריזם הינו אוטוקראטי ואכזר – פראי. הוא מקדם את הארגון החברתי בקרב הצד הכובש, אך מפורר את הנכבש. התעשייתיוּת הינה מתורבתת יותר, והיא חייבת לפעול באופן שמקדם את היוזמה ומעודד את האינדיבידואליזם. על החברה לקדם את המקוריות בכל צורה אפשרית.
אל נא תטעו ותהללו את המלחמה; במקום זאת, בִּדקו מה היא עשתה בעבור החברה, כך שתוכלו לדמיין ביתר דיוק מה חייבים לספק תחליפיה על-מנת להמשיך ולקדם את הציוויליזציה. במידה שלא יסופקו תחליפים הולמים מעין אלו, היו בטוחים כי המלחמה תימשך עוד זמן רב.
האדם לא יקבל אף-פעם את השלום כצורת חיים שבשגרה, עד אשר ישתכנע לחלוטין, ובאופן חוזר ונשנה, כי השלום מיטיב עם רווחתו החומרית יותר מכול, ועד אשר תספק החברה ברוב חוכמה תחליפים של שלום לשם סיפוק הנטייה הטבועה לשחרר מעת לעת את הדחף השיתופי, אשר מיועד להוציא לחופשי האנרגיות והרגשות המצטברים-לְעולם אשר משתייכים לְתגובות השימור-העצמי של המין האנושי.
ואולם, אפילו בעת שהמלחמה חולפת ועוברת, ראוי שהיא תכובד כאותו בית-ספר של ניסיון אשר חִייב גזע של יחידים יהירים להכפיף את עצמם לסמכות מרוכזת ביותר – זו של מפקד עליון. המלחמה המיושנת אכן בחרה כמנהיגים את האנשים אשר היו גדולים מעצם טיבם, ואולם המלחמה המודרנית לא עושה זאת עוד. על-מנת לגלות את המנהיגים, שומה על החברה לִפנות כעת לכיבושי השלום: התעשייה, המדע וההישג החברתי.
בחברות הפרימיטיביות ביותר היה העדר בבחינת חזות הכול; ואפילו הילדים היו רכושו המשותף. המשפחה המתפתחת החליפה את העדר בתחום גידול הילדים, בעוד שהחמולות והשבטים המגיחים תפשו את מקומו כַּיחידה החברתית.
הרעב למין והאהבה האימהית כוננו את המשפחה. ואולם, הממשל האמיתי לא הופיע עד לאחר היווצרות קבוצות של משפחות-על. בימי קְדם-המשפחה של העדר, המנהיגות סופקה על-ידי יחידים אשר נבחרו באופן בלתי-רשמי. הבּוּשמֵנִים באפריקה מעולם לא התקדמו אל מעבר לשלב הפרימיטיבי הזה; אין להם בעדר כל מנהיג.
המשפחות הפכו מאוחדות באמצעות קשרי דם במסגרת החמולות, התאגדויות של אחים; ואלה התפתחו לאחר מכן לשבטים, קהילות טריטוריאליות. המלחמה והלחצים החיצוניים אכפו על החמולות המשפחתיות את הארגון השבטי, ואולם, היו אלו המסחר והסחר אשר החזיקו את הקבוצות הפרימיטיביות המוקדמות האלה יחדיו, תוך שמירה על מידה מסוימת של שלום פנימי.
ארגוני הסחר הבין-לאומיים יקדמו את השלום באורנטיה באופן טוב לאין שיעור מאשר כל ההתחכמויות הסנטימנטליות של חזון תכנית שלום. יחסי המסחר התאפשרו הן על-ידי התפתחות השפה והן על-ידי שיטות תקשורת משופרות, כמו גם על-ידי תחבורה טובה יותר.
מאז ומעולם עיכבה חסרונה של שפה משותפת את צמיחתן של קבוצות השלום, ואולם הכסף הפך לשפה האוניברסאלית של המסחר המודרני. החברה המודרנית מוחזקת בשלמותה בעיקר באמצעות השוק התעשייתי. מניע הרווח הינו גורם מְתַרְבֵּת רב-כוח, והוא מועצם על-ידי הרצון לשרת.
בעידנים המוקדמים כל שבט היה מוקף מעגלים משותפי-מרכז של פחד וחשדנות הולכים וגוברים; ומכאן מקור המנהג לרצוח את כל הזרים, ובשלב מאוחר יותר – לשעבדם. פירושו של הרעיון הישן על אודות הרעות היה אימוץ אל תוך החמולה; והאמונה הרווחת הייתה כי חברות בחמולה שורדת את המוות – אחד מן המושגים המוקדמים ביותר של חיי נצח.
טקס האימוץ היה כרוך בשתיית דם הדדית. בקבוצות מסוימות החליפו רוק במקום לשתות את הדם, וזהו הינו המקור הקדום לנוהג של הנשיקה החברתית. וכל טקסי ההתאגדויות, בין של נישואין ובין של אימוץ, הסתיימו תמיד בארוחות משתה.
בזמנים מאוחרים יותר נעשה שימוש בדם מהול ביין אדום, ולבסוף נחתם טקס האימוץ על-ידי שתיית יין בלבד, כאשר החתימה סומלה בהשקת הכוסות ומומשה בעת בליעת המשקה. העברים עשו שימוש בצורה מותאמת של טקס האימוץ הזה. אבותיהם הקדמונים הערבים עשו שימוש בשבועה אשר נאמרה בשעה שידו של המועמד נחה על אברי הרבייה של יליד השבט. העברים התייחסו לגרים המאומצים בנדיבות ובאחווה. "כאזרח מקרבכם יהיה לכם הַגֵּר הַגָּר אתכם; ואהבת לו כמוךָ".
"חברוּת של אירוח" היה יחס של אירוח ארעי. כאשר יצאו האורחים המבקרים לדרכם, היו שוברים כלי לשניים, וחלק אחד ניתן לזה אשר יצא לדרכו על-מנת שישמש להצגה ראויה בפני צד שלישי העשוי להגיע במועד מאוחר יותר. היה נהוג כי אורחים המצויים בדרכים משלמים באמצעות סיפור מעשיות על אודות מסעותיהם והרפתקאותיהם. מספרי הסיפורים של ימי קדם הפכו להיות כה פופולריים עד שבסופו של דבר המוסכמות אסרו עליהם לפעול בעונות הציד והקציר.
הסכמי השלום הראשונים היו "קשרי הדם". שגרירי השלום של שני שבטים ניצים היו נפגשים, מכבדים זה את זה, ואז דוקרים את העור עד זוב דם; או אז הם היו מוצצים זה את דמו של זה ומכריזים על שלום.
שליחויות השלום המוקדמות ביותר כללו משלחות של גברים אשר הביאו עמם את נשותיהם הנבחרות על-מנת לספק מינית את אויביהם לשעבר; כך נעשה שימוש בתיאבון המיני לשם דיכוי הדחף הלוחמני. השבט אשר זכה לביקור כבוד, ערך ביקור גומלין שבמסגרתו הציע הוא מנשותיו; וכך כוּנן שלום יציב. זמן לא רב לאחר מכן התקיימו נישואי תערובת בין משפחות ראשי השבטים.
קבוצת השלום הראשונה הייתה המשפחה, לאחריה החמולה, השבט, ומאוחר יותר האומה, אשר הפכה בסופו של דבר למדינה הטריטוריאלית המודרנית. העובדה שקבוצות השלום בנות ימינו התרחבו זה מכבר אל מעבר לקשרי הדם וכוללות אומות הינה מעודדת ביותר; זאת למרות העובדה שהאומות של אורנטיה עדיין מוציאות סכומי עתק על הכנות למלחמה.
החמולות היו קבוצות קשרי-דם בתוככי השבט, והן חייבות את קיומן לאינטרסים משותפים מסוימים, למשל:
1. מקורות המצביעים על אב קדמון משותף.
2. שבועת אמונים לטוֹטֶם דתי משותף.
3. דיבור באותו ניב.
4. מקום מגורים משותף.
5. פחד מאותם אויבים.
6. התנסות צבאית משותפת.
ראשי החמולות היו כפופים תמיד לראש השבט, וממשלות השבט המוקדמות היוו איחוד רופף של חמולות. האוסטרלים הילידיים מעולם לא פיתחו צורת ממשל שבטית.
לרוב, ראשי חמולות השלום הגיעו למעמדם דרך קו הירושה של האם; מפקדי המלחמה של השבט כוננו את קו הירושה של האב. בתי הדין של ראשי השבט ושל המלכים המוקדמים הורכבו מראשי החמולות, אשר היה נהוג להזמינם פעמים אחדות בשנה לשהות בנוכחות המלך. כך התאפשר לו לצפות בהם ולהבטיח באופן משופר את שיתוף פעולה עמם. החמולות שימשו בממשל המקומי לתכלית רבת-ערך, ואולם הן עיכבו במאוד את צמיחתן של אומות גדולות וחזקות.
לכל מוסד אנושי הייתה ראשית; והממשל האזרחי הינו תוצר של התפתחות מדורגת, ממש כמו הנישואין, התעשייה והדת. מן החמולות והשבטים הפרימיטיביים המוקדמים התפתחו בהדרגה הסדרים העוקבים של הממשל האנושי, אשר הופיעו ונעלמו עד לְצורות הַסדר החברתי והאזרחי המאפיינות את השליש השני של המאה העשרים.
עם עלייתן המדורגת של היחידות המשפחתיות, הונחו יסודות הממשל באופן הארגון החמולתי, קרי בקבוצות המשפחה הקשורות בקשרי דם. גוף הממשל האמיתי הראשון היה מועצת הזקנים. קבוצה שלטת זו הורכבה מגברים זקנים אשר התבלטו באופן מועיל כזה או אחר. אפילו האדם הברברי העריך את החוכמה והניסיון, וכך החלה תקופה ממושכת שבה שלטו הזקנים. בהדרגה צמח שלטון האוליגרכיה של הזקנים לכדי הרעיון הפטריארכלי.
במועצות הזקנים המוקדמות שכנו בפוטנציה כל זרועות הממשל: הזרוע המבצעת, הזרוע המחוקקת והזרוע השיפוטית. כאשר המועצה פירשה את מוסכמות ההווה, היא היוותה בית-דין; כאשר היא ביססה מנהגים חברתיים חדשים, היא שימשה כמחוקקת; ובמידה שבה נאכפו החלטות וצווים מעין אלו, היא שימשה כזרוע המבצעת. ראש המועצה היה אחד ממבשרי הגעתו המאוחרת יותר של ראש השבט.
לשבטים מסוימים היו מועצות נשים, ומעת לעת שימשו נשים כשליטות של שבטים רבים. שבטים מסוימים של האדם האדום דבקו בתורתו של אוֹנָאמוֹנָאלוֹנְטוֹן, וצייתו לפסיקה של "מועצת השבעה", אשר ניתנה פה אחד.
האנושות התקשתה ללמוד כי לא המלחמה ולא השלום יכולים להתנהל בידי חברה מתדיינת. "בלבולי המוח" הפרימיטיביים היו מועילים אך לעיתים רחוקות. הגזע למד במוקדם שלצבא אשר בראשו עמדה קבוצה של ראשי חמולות לא היה סיכוי כנגד צבא חזק אשר בראשו מפקד אחד. מאז ומעולם הייתה המלחמה ממליכת-מלכים.
בתחילה נבחרו מפקדי המלחמה אך ורק עבור שירות צבאי, ובעתות שלום הם היו מוותרים על חלקים מסמכותם, שכן אז תפקידם היה בעל אופי חברתי יותר. ואולם, בהדרגה הם החלו לכרסם במרווחים השלווים, ונטו להמשיך ולשלוט ממלחמה אחת והלאה אל זו הבאה לאחריה. לעיתים תכופות הם דאגו לכך שהמלחמה הבאה תגיע זמן לא רב לאחר זו הקודמת. אדונֵי המלחמה המוקדמים הללו לא חיבבו את השלום.
בזמנים מאוחרים יותר נבחר חלק מן המנהיגים לשירות שונה מן השירות הצבאי, וזאת הודות לתכונות פיזיות יוצאות-דופן או ליכולות אישיות יוצאות-מן-הכלל. לאדם האדום היו בדרך כלל שתי סדרות של מנהיגים – הסָאצֶ'ם, או מנהיגי השלום, ומפקדי המלחמה אשר תפקידם עבר בירושה. מנהיגי השלום שימשו גם שופטים ומורים.
כמה מן הקהילות המוקדמות נשלטו בידי המרפאים, אשר שימשו לעיתים תכופות כמנהיגים. אדם אחד עשוי היה לשמש ככוהן, כמרפא וכמנהל כללי. לעיתים קרובות, הסמלים המוקדמים של בתי המלוכה היוו במקור סמלים או סימנים של לבוש הכוהן.
ואלו היו השלבים אשר דרכם נולדה בהדרגה הזרוע המבצעת של הממשל. מועצות החמולות והשבטים המשיכו לשמש בתפקידי ייעוץ וכמבשרי הזרועות אשר הופיעו מאוחר יותר – הזרוע המחוקקת והזרוע השופטת. באפריקה של היום, כל צורות הממשל הפרימיטיביות האלה עדיין קיימות בפועל בקרב השבטים השונים.
ממשל מדיני יעיל הגיע רק עם הופעתו של מנהל בעל סמכות ביצועית מלאה. האדם גילה כי ניתן לקיים ממשל יעיל אך ורק על-ידי הפקדת העוצמה בידי אישיות, ולא על-ידי הענקת רעיון.
הריבונות צמחה מן הרעיון של סמכות משפחתית או של עושר. כאשר מלך פטריארכלי של ממלכה קטנה הפך למלך של ממש, הוא לעיתים כונה "אבי אומתו". מאוחר יותר, מלכים נחשבו כיוצאי חלציהם של גיבורים. ומאוחר עוד יותר, השלטון החל לעבור בירושה בשל האמונה במקורם האלוהי של המלכים.
העברת המלוכה בירושה מנעה את האנרכיה אשר הגיעה לפני כן בתווך שבין מותו של מלך לבין בחירתו של המלך הבא אחריו, אנרכיה אשר חוללה שַׁמּוֹת. למשפחה היה ראש ביולוגי; לחמולה, מנהגי טבעי נבחר; לשבט, ולמדינה אשר באה לאחריו, לא היה מנהיג טבעי, וזו הייתה סיבה נוספת להעביר את תפקיד המנהיג-המלך בירושה. הרעיון מאחורי משפחות המלוכה והאצולה התבסס גם על המוסכמות בדבר "הבעלות על השם" בקרב הַחַמוּלוֹת.
בסופו של דבר נחשבה שושלת המלוכה לעל-טבעית, והסברה גרסה כי דמם של המלכים מקורו בימי הסגל הגשמי של הנסיך קאליגאסטיה. וכך הפכו המלכים לאישיויות פֶטיש אשר פחדו מהם באופן בלתי-רגיל, ובחצר המלוכה נעשה שימוש בדיבור מסוג מיוחד. ואפילו בזמנים האחרונים היו שהאמינו כי מגע המלכים מרפא מחלות, ואחדים מהעמים באורנטיה עדיין מתייחסים אל שליטיהם כאילו הגיעו ממקור אלוהי.
לעיתים תכופות הוחזקו מלכי הפֶטיש המוקדמים בבידוד; מלך הפטיש נחשב לקדוש מדי מכדי להיראות ברבים, מלבד בימי חג ובימי קודש. על-פי-רוב נבחר נציג אשר התחזה לו, וזהו הינו המקור של ראשי הממשלות. השר הראשון בקבינט היה מנהלן מזון; ועד מהרה באו אחרים אחריו. תוך זמן קצר מינו השליטים נציגים אשר הופקדו על המסחר ועל הדת; כמו כן, התפתחותו של הקבינט הייתה בבחינת צעד ישיר בדרך להפיכת הסמכות הביצועית לבלתי-אישית. עוזרים אלו של המלכים המוקדמים הפכו לאצולה המקובלת, וככל שעלתה קרנן של הנשים כך גם הלכה ועלתה בהדרגה אשת המלך לדרגת מלכה.
שליטים חסרי-מצפון רכשו עוצמה רבה באמצעות גילוי הרעל. הקסמים בחצרות המלך המוקדמות היו שטניים; אויביו של המלך מתו מהר מאוד. ואולם, אפילו הרודן העריץ ביותר היה כפוף למגבלות אחדות; לכל הפחות ריסן אותו הפחד המתמיד מפני ההתנקשות. מאז ומעולם היוו המרפאים, רופאי האליל והכוהנים גורם מרסן רב-עוצמה ביחס למלכים. לאחר מכן, הפעילו בעלי האדמות, האצילים, השפעה מרסנת. ומעת לעת, החמולות והשבטים היו פשוט קמים ומסלקים את עריציהם ואת רודניהם. בשעה שהשליטים המסולקים נידונו למוות, לעיתים ניתנה בידיהם הבחירה להתאבד; וזהו הינו מקור האופנה החברתית הקדומה להתאבד במצבים מסוימים.
קרבת הדם קבעה את הקבוצות החברתיות הראשונות; ההתאגדות הרחיבה את החמולות המשפחתיות. נישואי-תערובת היו הצעד הבא אשר הרחיב את הקבוצה, והשבט המורכב אשר נוצר כתוצאה מכך היה הגוף הפוליטי האמיתי הראשון. ההתקדמות הבאה בהתפתחות החברתית חלה עם התפתחות הכִּתּוֹת הדתיות והמועדונים הפוליטיים. אלו הופיעו לראשונה כחֲבָרוֹת סודיות, ובמקור הן היו דתיות לחלוטין; לאחר מכן הן הפכו לפוליטיות. בתחילה הן היוו מועדונים לגברים; בשלב מאוחר יותר מכן הופיעו מועדונים לנשים. ואז אלו התחלקו לשני סוגים: המועדונים החברתיים-פוליטיים והמועדונים הדתיים-מיסטיים.
לסודיות של החברות האלה היו סיבות רבות, כגון:
1. הפחד מפני חמת השליטים בשל הפרת טאבו כזה או אחר.
2. קיום טקסים דתיים של מיעוט.
3. שימור סודות "רוח" בעלי-ערך או סודות מסחריים.
4. הנאה מקסם או מכישוף מיוחדים.
עצם הסודיות של החברות האלה העטירה על חבריהן עוצמת של מסתורין ביחס לשאר חברי השבט. הסודיות פונה אף אל היוהרה; חברי המועדון היוו את האצולה החברתית של אותם ימים. לאחר שהנערים התקבלו, הם צדו עם הגברים; בעוד שלפני-כן הם ליקטו ירקות עם הנשים. והכישלון במבחני הבגרות נחשב כבושה העילאית, כחרפת השבט; בהמשך לכישלון חויב היחיד הכושל להישאר מחוץ למשכן הגברים, יחד עם הנשים והילדים, והוא נחשב כנשי. מלבד זאת, אלו אשר לא התקבלו למועדון גם לא הורשו להתחתן.
בשלב מוקדם ביותר לימדו בני האדם הפרימיטיביים את המתבגרים שליטה מינית מהי. הדבר הפך לנוהג ליטול את הנערים מעם הוריהם מגיל ההתבגרות ועד לנישואיהם, ולהפקיד את חינוכם ואת אימונם בידי חברות הגברים הסודיות. ואחד מן התפקודים העיקריים של המועדונים הללו הייתה לשלוט בגברים המתבגרים הצעירים, ובכך למנוע את הבאתם לעולם של ילדים בלתי-חוקיים.
הזנות המסחרית החלה כאשר מועדוני הגברים הללו שילמו כסף תמורת השימוש בנשים משבטים אחרים. ואולם, הקבוצות המוקדמות היו חפות במובחן ממתירנות מינית.
טקסי חניכת ההתבגרות השתרעו לרוב על-פני תקופה בת חמש שנים. הטקסים הללו כללו מידה רבה של עינויים-עצמיים ושל חיתוכים מכאיבים. נוהג המילה החל לראשונה כטקס חניכה אל תוך אחת מן החבורות הסודיות האלה. כחלק מחניכת ההתבגרות, נחרטו על הגוף סימני השבט; מקורו של הקעקוע היה בסמל חברוּת שכזה. עינויים אלו, לצד מחסור רב, נועדו להקשיח את הצעירים הללו, לחרוט בהם את מציאות החיים ואת הקשיים הבלתי-נמנעים אשר בהם. מטרה זו מושגת טוב יותר באמצעות המשחקים האתלטיים והתחרויות הפיזיות אשר הופיעו מאוחר יותר.
ואולם, החברוֹת הסודיות האלה אכן ניסו לשפר את מוסריותם של המתבגרים; אחת מן המטרות העיקריות של טקסי ההתבגרות הייתה להדגיש בפני הנערים שעליהם להניח לנפשן את נשותיהם של גברים אחרים.
לאחר שנים אלה של משמעת נוקשה ושל אימון, וממש בטרם נישאו, על-פי-רוב שוחררו הצעירים הללו לתקופה קצרה של פנאי ושל חופש, שלאחריה חזרו על-מנת להינשא ולהכפיף עצמם לטאבו של השבט למשך שארית חייהם. והמנהג הקדום הזה נמשך עד לזמנים המודרניים תחת הרעיון הטיפשי של "לחרוש בשדות זרים".
שבטים רבים תמכו ביצירתם של מועדונים סודיים של נשים, אשר מטרתם הייתה להכין נערות מתבגרות לתפקידי האישה והאם. לאחר שנחנכו, היו הנערות מוּתרוֹת לנישואין והורשו לצפות ב"מיצג הכַּלּוֹת", מסיבת התצוגה החברתית של אותם ימים. במוקדם הופיעו מסדרים נשיים אשר התנגדו לנישואין.
מעט לאחר מכן הופיעו מועדונים בלתי-סודיים, כאשר קבוצות של גברים רווקים ושל נשים אשר לא-נוגעו יצרו ארגונים נפרדים. לאמיתו של דבר, התאגדויות אלה היו בתי הספר הראשונים. ובעוד שמועדוני הגברים והנשים נטו לרדוף זה את זה, לאחר המגע עם מוריהּ של דאלאמטיה ניסו כמה מן השבטים המתקדמים את החינוך המשותף, והקימו פנימיות משותפות לשני המינים.
החברות הסודיות תרמו ליצירת מעמדות חברתיים בעיקר הודות לאופי המסתורי של טקסי החניכה שלהן. החברים בחברות האלה לבשו בתחילה מסכות על-מנת להפחיד ולסלק את הסקרנים מטקסי האבלות שלהם – מפולחן אבותיהם הקדמונים. לאחר מכן התפתחו הטקסים הזה למעין סיאנס שעליו נאמר שהופיעו בו רוחות רפאים. חברות "הלידה מחדש" הקדומות השתמשו בסימנים ודיברו בשפה סודית מיוחדת; הם גם נמנעו ממיני מזון ומשקאות מסוימים. הם שימשו כמשטרת הלילה ומעבר לכך נטלו חלק במגוון רחב של פעילויות חברתיות.
כל ההתאגדויות הסודיות כפו שבועה, אכפו סודיות ולימדו על אודות שמירת סודות. המסדרים הללו הטילו אימה על האספסוף ושלטו בו; הם גם שימוש כחברות שיטור, ולשם כך השתמשו בחוק הלינץ'. הם היו המרגלים הראשונים בעת שהשבטים לחמו, והיו המשטרה החשאית הראשונה בעתות שלום. וטוב מהכול, הם היו אלו אשר גרמו למלכים חסרי-המצפון לשבת בחוסר נוחות על כיסאם. על-מנת להגיע לאיזון מולם, קידמו המלכים משטרות חשאיות משל עצמם.
החברות האלה הולידו את המפלגות הפוליטיות הראשונות. ממשל המפלגות הראשון היה "החזקים" נגד "החלשים". בימי קדם חל שינוי בממשל רק בעקבות מלחמת אזרחים, אשר שימשה הוכחה ניצחת לכך שהחלשים הפכו לחזקים.
המועדונים הללו הועסקו על-ידי סוחרים בגביית חובות ועל-ידי שליטים בגביית מיסים. גביית המיסים היוותה מאבק ממושך, כאשר אחת מצורותיו המוקדמות היה המעשר – עשירית מן הציד או מן השלל. במקור הוטלו המיסים על-מנת להחזיק את בית המלך, ואולם נמצא כי קל יותר לגבותם כאשר הם מוסווים כמנחה המיועדת לתמיכה בשירותי המקדש.
אט-אט הפכו החברות הסודיות האלה לארגוני הצדקה הראשונים, ולאחר מכן התפתחו לכדי החברות הדתיות הראשונות – מבשרות הכנסיות. לבסוף, הפכו כמה מן החברות האלה לבין-שבטיות, לאחווֹת הבין-לאומיות הראשונות.
חוסר השוויון המנטאלי והפיזי בין בני האדם מבטיח את הופעת המעמדות החברתיים. העולמות היחידים שבהם לא נמצא ריבוד חברתי הינם העולמות הפרימיטיביים ביותר והמתקדמים ביותר. ציוויליזציה בראשיתה טרם החלה בתהליך הבידול בין הרמות החברתיות, בעוד שעולם אשר התבסס באור ובחיים כבר טשטש במידה רבה את החלוקות האלה בין בני האדם, חלוקות אשר מאפיינות במידה כה רבה את כל שלבי הביניים האבולוציוניים.
בעת שהחברה הגיחה משלב הפראיות אל שלב הברבריות, נטו מרכיביה האנושיים להתקבץ במעמדות; וזאת מן הסיבות הבאות:
1. טבעיוֹת - מגע, קשרי משפחה ונישואין; ההבחנות החברתיות הראשונות התבססו על מגדר, גיל ודם – הַקשר לראש השבט.
2. אישיוֹת - ההכרה ביכולת, בסיבולת, בכישורים ובכוח-סבל; ומייד לאחר מכן ההכרה בשליטה בשפה, בידע ובהשכלה הכללית.
3. מזל - המלחמה וההגירה יצרו הפרדה בין קבוצות בני האדם. התפתחות המעמדות הושפעה במידה רבה מן הכיבוש, מן היחסים בין המנצח למנוצח, בעוד שהעבדות הניבה את החלוקה הכללית הראשונה של החברה לחופשיים ולמשועבדים.
4. כלכליוֹת - עשירים ועניים. העושר והבעלות על עבדים הייתה הבסיס הגנטי של מעמד אחד בחברה.
5. גיאוגרפיוֹת - מעמדות עלו בהתאם להיות ההתיישבות עירונית או כפרית. העיר והכפר, בהתאמה, תרמו להבחנה בין רועה-הצאן-החקלאי לבין הסוחר-תעשיין, כולל ההבחנה בין נקודות מבטם ותגובותיהם השונות.
6. חברתיוֹת - בהדרגה נוצרו מעמדות בהתאם לאופן שבו העריך הכלל את ערכן החברתי של הקבוצות השונות. בין החלוקות המוקדמות ביותר מסוג זה היו ההבחנות בין הכוהן-מורה, השליט-לוחם, בעל ההון-הסוחר, העובדים הפשוטים והעבדים. העבד מעולם לא יכול היה להפוך לבעל הון, אף-על-פי שלעיתים העובד השכיר יכול היה לבחור להצטרף לשורות בעלי ההון.
7. מקצועיוֹת - ככל שהתרבו המקצועות, כך הם נטו לבסס קסטות וגילדות. העובדים התחלקו לשלוש קבוצות: המעמדות המקצועיים, לרבות המרפאים, העובדים המיומנים, ולאחריהם העובדים הבלתי-מיומנים.
8. דתיוֹת - כתות המועדונים המוקדמות הניבו את המעמדות שלהן עצמן בתוככי החמולות והשבטים, והאדיקות והמיסטיות של הכוהנים תרמו זה מכבר להשתייכותם לקבוצה חברתית נפרדת.
9. גזעיוֹת - נוכחותם של שני גזעים או יותר בתוך אומה – או יחידה טריטוריאלית נתונה – גרמה בדרך-כלל להופעת קסטות על בסיס צבע. מערכת הקסטות המקורית של הודו, כמו זאת של מצרים המוקדמת, התבססה על צבע.
10. גיל - צעירים ובוגרים. בקרב השבטים, נותר הנער תחת השגחתו של האב במשך כל חיי האב, בעוד שהנערה הושארה תחת השגחת אימהּ עד לנישואיה.
מעמדות חברתיים גמישים וניידים הינם בבחינת הכרח בעבור ציוויליזציה מתפתחת, ואולם, כאשר המעמד הופך לקסטה, כאשר הרמות החברתיות מתאבנות, המחיר של היציבות החברתית המשופרת בא לידי ביטוי בהפחתה של היוזמה האישית. הקסטות החברתיות פותרות את הבעיה של מציאת מקומו של היחיד בתעשייה, אך הן מצמצמות בחדות את ההתפתחות היחידנית ומוֹנעות למעשה שיתוף-פעולה חברתי.
לאחר שנוצרו באופן טבעי, יישארו המעמדות החברתיים על כנם, עד אשר ישמיד אותם האדם בהדרגה באופן אבולוציוני באמצעות תפעול נבון של משאביה הביולוגיים, האינטלקטואליים, והרוחניים של ציוויליזציה מתקדמת, כגון:
1. חידוש ביולוגי של המטענים הגזעיים – ההשמדה הסלקטיבית של זנים אנושיים נחותים. לדבר זה תהייה הנטייה למחוק הרבה מחוסר השוויון השורר בין בני-תמותה.
2. אימון חינוכי של המוחות בעלי העוצמה המשופרת, אשר יעלו מתוך שיפור ביולוגי מעין זה.
3. האצה דתית של תחושות קשרי האחווה והרעות בין בני התמותה.
ואולם, הפעולות האלה עשויות להניב פירות של אמת רק במילניומים העתידיים הרחוקים, אף-על-פי ששיפור חברתי רב עשוי לחול באופן מיידי בעקבות תפעול אינטליגנטי, נבון וסבלני של גורמי ההאצה הללו של קידמה תרבותית. הדת הינה המנוף רב-העוצמה אשר מרים את הציוויליזציה מן הכאוס, אך היא נעדרת כל עוצמה ללא נקודת המשען של דעת בריאה ורגילה המתבססת בבטחה על גורמי תורשה בריאים ורגילים.
הטבע אינו מקנה לאדם זכויות כלשהן, אלא את החיים ואת העולם לחיות בו את אותם חיים. הטבע אפילו לא מקנה את הזכות לחיות, כפי שניתן להסיק מן התוצאה הסבירה של מפגש פנים-אל-פנים בין אדם בלתי-חמוש לבין נמר רעב ביער הפרימיטיבי. מתנתה העיקרית של החברה לאדם הינה הביטחון.
בהדרגה עמדה החברה על זכויותיה, ובעת הנוכחית, אלה הן:
1. ביטחון של אספקת מזון.
2. הגנה צבאית – ביטחון באמצעות מוּכנוּת.
3. שימור השלום הפנימי – מניעת האלימות האישית ואי-הסדר החברתי.
4. שליטה מינית – נישואין, מוסד המשפחה.
5. קניין – הזכות לבעלות.
6. קידום תחרות בין יחידים ובין קבוצות.
7. הענקת חינוך ואימון לצעירים.
8. קידום המסחר והסחר – פיתוח תעשייתי.
9. שיפור בתנאי העבודה ובתגמול.
10. הערבוּת לחופש של פולחן דתי על-מנת לרומם את כל הפעילויות החברתיות האחרות באמצעות הפיכתן למוּנעוֹת על-ידי רוח.
כאשר הזכויות הינן עתיקות ומקורן אינו-נודע, הן מכונות לעיתים זכויות טבעיות. ואולם, זכויות אדם אינן באמת טבעיות; הן לגמרי חברתיות. הן יחסיות ומשתנות-לעולם, משום שהן מהוות לא יותר מאשר את כללי המשחק – ההתאמות המוּכרות ביחסים המושלים בתופעת התחרות האנושית, אשר משתנה בהתמדה.
מה שעשוי להיחשב כנכון בתקופה אחת עלול שלא להיחשב כך בתקופה אחרת. הישרדותם של מספר גדול של אנשים פגומים ומפגרים איננו נובע מן העובדה שיש להם זכות טבעית כלשהי להכביד כך על הציוויליזציה של המאה העשרים, אלא פשוט מכך שהחברה של היום, באמצעות המוסכמות, מכתיבה זאת.
באירופה של ימי הביניים הוכרו אך מעט זכויות אדם; אז כל אדם היה שייך למישהו אחר, והזכויות היו אך בבחינת זכויות-יתר, או משוא פנים, אשר הוענקו על-ידי המדינה או הכנסייה. והמרד בשגיאה זו היה שגוי באותה המידה, בכך שהוביל לַאמונה שכל בני האדם נולדים שווים.
החלשים והנחותים תמיד טענו לשוויון זכויות; הם תמיד התעקשו על כך שהמדינה תחייב את החזקים ואת העליונים לספק את רצונותיהם, ואף לפצות אותם על אותם חסכים אשר פעמים רבות מדי הינם התוצאה הטבעית של אדישותם ושל עצלותם הם.
ואולם, אידיאל השוויון הזה הינו תוצר של הציוויליזציה; הוא אינו קיים בטבע. אפילו התרבות עצמה מדגימה באופן נחרץ את חוסר השוויון הטבוע בין בני האדם, ביכולות התרבותיות המאוד בלתי-שוות שלהם. הגשמתו הפתאומית והבלתי-אבולוציונית של שוויון טבעי לכאורה, ישליך את האדם המתורבת עד מהרה לאחור אל המנהגים הגסים של העידנים הפרימיטיביים. החברה איננה יכולה להבטיח שוויון זכויות לכול, אך היא יכולה להבטיח לנהל את זכויותיו המשתנות של כל פרט בהגינות ובצדק. זהו עניינה וחובתה של החברה, לספק לילד של הטבע הזדמנות הוגנת ושלווה לבקש את השימור-העצמי, להשתתף בהנצחה-העצמית, ובה בעת ליהנות ממידה מסוימת של סיפוק-עצמי, כשהסכום של שלושת אלו מהווה את האושר האנושי.
הצדק הטבעי הינו תיאוריה מעשה ידי אדם; ואין בו דבר מן המציאות. הצדק בטבע הינו תיאורטי לחלוטין, בדיוני לחלוטין. הטבע מספק אך סוג אחד של צדק – האופן הבלתי-נמנע שבו התוצאות תואמות את הגורמים.
פירוש הצדק, כפי שהוא נתפש על-ידי האדם, הינו קבלת הזכויות המגיעות לו, ולכן הצדק היה עניין הנתון להתפתחות מדורגת. מושג הצדק בהחלט עשוי להיות מרכיב של דעת אשר לה מתת רוח, אך הוא אף-פעם אינו מגיח לכדי קיום באופן מושלם בעולמות החלל.
האדם הפרימיטיבי ייחס את כל התופעות לְאישיות. כך, במקרה של מוות, הפרא לא שאל מה הרג אותו, אלא מי? לפיכך, לא הוכר הרצח בשוגג, וגזר הדין של העונש על פשע התעלם לחלוטין מן המניע; גזר הדין ניתן בהתאם לנזק אשר נגרם.
בחברה הפרימיטיבית המוקדמת ביותר פעלה דעת הציבור במישרין; לא היה צורך באנשי חוק. בחיים הפרימיטיביים לא הייתה כל פרטיות. שכניו של אדם היו אחראיים להתנהגותו; לפיכך, הייתה להם הזכות לחטט בענייניו האישיים. החברה התנהלה על-בסיס התיאוריה שלפיה לחברי הקבוצה חייב להיות עניין, ואף דרגה מסוימת של שליטה, בהתנהגותו של כל פרט.
מוקדם ביותר שררה האמונה שהרוחות השליטו צדק באמצעות המרפאים והכוהנים; עובדה זו גרמה לסדרים הללו להפוך למגלי הפשע ולאנשי החוק הראשונים. השיטות המוקדמות לגילוי פשע כללו התנסויות קשות ברעל, באש ובכאב. ההתנסויות הברבריות האלה היו לא יותר מאשר טכניקות שיפוט גסות; הן לא יישבו בהכרח את חילוקי הדעות באופן צודק. לדוגמא: כאשר נעשה שימוש ברעל, אם הנאשם הקיא, אזי הוא נחשב לזכאי.
הברית הישנה מתארת את אחד מן הניסיונות הללו, מבחן לאשמה בחיי הנישואין: אם חשד איש באשתו בחוסר נאמנות, הוא הביאהּ אל הכוהן והצהיר על חשדותיו; לאחר מכן הכין הכוהן שיקוי שהורכב ממים קדושים ומעפר מקרקע המשכן. לאחר הטקס הנהוג, אשר כלל איומים בקללה, חויבה האישה המואשמת ללגום את השיקוי הנורא. אם האישה הייתה אשמה, אזי "באו המים המאררים אל תוכה והפכו לְמָרִים, צבטו את בטנה ונפלו ירכיה, וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ". והיה ואישה כלשהי הצליחה לגמוע את השיקוי המטונף מבלי להראות סימני מחלה פיזית כלשהם, אזי היא זוכתה מן ההאשמות של בעלה הקנאי.
שיטות פענוח הפשע המפלצתיות האלה היו נהוגות, בזמן כזה או אחר, כמעט בכל השבטים. דו-הקרב הינו שריד מודרני של המשפט בניסיון.
אין לתמוה על כך שהעברים, וכן שבטים מתורבתים-למחצה אחרים, השתמשו בטכניקות שיפוט פרימיטיביות שכאלה לפני שלושת-אלפים שנה; ואולם, בהחלט מדהים שאנשים שקולים ישמרו לאחר-מכן שריד ברברי שכזה בתוך אוסף כתבי קודש. שומה על המחשבה המתבוננת כי תבהיר שאף הוויה אלוהית מעולם לא נתנה לבן-תמותה כלשהו הוראות כה בלתי-הוגנות בנוגע לפענוח ולשיפוט של חשד לחוסר-נאמנות בחיי הנישואין.
במוקדם אימצה החברה את גישת הנקמה של הגמול: עין תחת עין ונפש תחת נפש. כל השבטים המתפתחים הכירו בזכות זו של נקמת הדם. הנקמה הפכה לתכלית החיים הפרימיטיביים, ואולם הדת שינתה מאז בתכלית השינוי את מנהגי השבט הקדומים הללו. מעולם הכריזו מוריהּ של דת ההתגלות כי "'לי נקם ושילם,' אמר אלוהים". הרֶג הנקמה של ימי קדם לא היה שונה בהרבה מן הרצח של ימינו-אנו תחת האמתלה של חוק בלתי-כתוב.
ההתאבדות הייתה שיטת נקמה נפוצה. אם אדם לא היה מסוגל לנקום בחייו, הוא מת מתוך אמונה שיוכל לחזור כרוח ולהטיל את זעמו על אויבו. ומכיוון שאמונה זו הייתה נפוצה ביותר, עצם האיום בהתאבדות על מפתן ביתו של האויב הספיק, על-פי-רוב, על-מנת לגרום לו להתפשר. האדם הפרימיטיבי לא החשיב במיוחד את החיים; ההתאבדות בשל זוטות הייתה נפוצה, ואולם הלימוד של הדאלאמטים הפחית את הנוהג הזה בשיעור ניכר; זאת בעוד שבזמנים האחרונים התאחדו הפנאי, הנוחות, הדת והפילוסופיה על-מנת להפוך את החיים למתוקים ולרצויים יותר. לעומת זאת, שביתות הרעב הינן מקבילה מודרנית לשיטת נקמה עתיקה זו.
אחד מנוסחי החוק השבטי המתקדמים המוקדמים ביותר נגע להגדרת סכסוך הדם כעניין שבטי. אך מוזר לציין כי אפילו אז יכול היה אדם לרצוח את אשתו מבלי להיענש על כך, בתנאי ששילם עליה מלוא תמורתה. לעומת זאת, האסקימוסים של ימינו-אנו עדיין מתירים למשפחת הנפגע את הסמכות להחליט ולהוציא אל הפועל את העונש על ביצוע פשע, ואפילו יהא זה רצח.
התקדמות אחרת הייתה הטלת קנסות על הפרת הטאבו, קביעת קנסות עונשין. קנסות אלו היוו את ההכנסות הראשונות של הקופה הציבורית. הנוהג לשלם "כופר נפש" אף הפך לאופנה שהחליפה את נקמת הדם. סכומי נזיקין שכאלה שולמו על-פי-רוב בנשים או בבקר; זמן רב חלף בטרם הוטלו קנסות כספיים, פיצויים כספיים, כעונש על ביצוע פשע. ומכיוון שמהותו של רעיון העונש היה הפיצוי, בסופו של דבר לכל דבר היה מחיר שאותו היה ניתן לשלם כפיצוי על נזק, לרבות חיי אדם. העברים היו הראשונים אשר ביטלו את נוהג תשלום כופר הנפש. משה לימד כי "לא תיקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע, למוּת; כִּי מוֹת יוּמַת".
וכך, בתחילה נעשה הצדק בידי המשפחה, לאחר מכן בידי החמולה, ואחר-כך בידי השבט. ביצוע צדק של אמת החל בזמן שבו ניטלה הנקמה מידי הפרטים ומקבוצות המשפחה והושמה בידי הקבוצה החברתית, המדינה.
העונש של שריפה בחיים היה בעבר בבחינת נוהג נפוץ. הוא הוכר על-ידי שליטים קדומים רבים, לרבות חמורבי ומשה, והאחרון אף הכתיב כי מבצעי פשעים רבים – ובמיוחד אלו הנושאים אופי מיני חמור – ייענשו בשריפה על המוקד. כך, אם "בת איש כוהן" – או בת של אזרח מוביל אחר – פנתה לזנוּת פומבית, היה זה מנהג העברים "לשרוף אותה באש".
הבגידה – "מכירה" או בגידה בחברים לשבט – הייתה הפשע הראשון אשר נשא עונש מוות. העונש האוניברסאלי על גניבת בקר היה מוות מיידי, ואפילו בזמנים האחרונים הוטל במקרה של פשע גניבת סוסים עונש זהה. ואולם, בחלוף הזמן התגלה כי חומרת העונש איננה מהווה גורם מרתיע בעל-ערך, כפי שמהווים וודאותו ומהירות הוצאתו של העונש אל הפועל.
בשעה שהחברה אינה מענישה על פשעים, טינת הקבוצה לרוב מתבטאת בצורת חוק הלינץ'; מתן המקלט היווה אופן התחמקות מן הכעס הפתאומי של הקבוצה. הלינץ' ודו-הקרב מייצגים את חוסר הנכונות של הפרט לוותר על התיקון הפרטי של העוול ולהפקידו בידי המדינה.
קשה לתאר את ההבדלים הברורים בין המוסכמות לחוקים, ממש כשם שקשה להבחין, עם עלות השחר, מתי בדיוק הופך הלילה ליום. המוסכמות הינן חוקים ותקנות משטרה בהתהוות. כאשר הן מתבססות לאורך זמן, נוטות המוסכמות הבלתי-מוגדרות להתגבש לכדי חוקים מדויקים, תקנות ממשיות ומוסכמות חברתיות מוגדרות היטב.
החוק הינו תמיד שלילי בתחילה, ובבחינת איסור; בציוויליזציות מתקדמות הוא הופך יותר ויותר לחיובי ולמנחה. החברה המוקדמת פעלה באופן שלילי, והעניקה ליחיד את הזכות לחיות, בכך שאכפה על כל האחרים את המצווה "לא תרצח". כל מתן של זכויות, או של חופש, ליחיד כרוך בהגבלת החופש של כל השאר, ועניין זה מיושם באמצעות הטאבו, החוק הפרימיטיבי. כל רעיון הטאבו הינו שלילי מיסודו, מאחר שהחברה הפרימיטיבית אורגנה כולה באופן שלילי, וניהול הצדק נכלל במסגרת אכיפת הטאבו. ואולם, במקור חל תוקף החוקים הללו אך ורק על חברי השבט האחרים, כפי שמודגם בימים מאוחרים יותר על-ידי העברים, אשר החזיקו בקוד אתי נפרד בכל הנוגע לגויים.
מקור השבועה הינו בימי דאלאמטיה, והיא נובעת מן המאמץ להפוך את העדות לאמיתית יותר. שבוּעות מעין אלה כללו קללה אשר קילל האדם את עצמו. קודם לכן, אף יחיד לא הסכים להעיד כנגד הקבוצה אשר בה נולד.
הפשע היווה התקפה על המוסכמות השבטיות, והחטא היה בבחינת הפרתם של אותם טאבו אשר נהנו מתמיכת הרוחות; ובמשך זמן רב שרר בלבול רב אשר נבע מן הכישלון להפריד בין הפשע לבין החטא.
האינטרס העצמי כונן את הטאבו על ההריגה, והחברה תמכה בו בדמות המוסכמות המסורתיות, בעוד שהדת קידשה את הנוהג כחוק מוסרי; וכך חברו כל השלושה על-מנת להפוך את חיי האדם לבטוחים ולקדושים יותר. בימים המוקדמים החברה לא הייתה יכולה להחזיק מעמד יחדיו, לולא קיבלו הזכויות את תמיכת הדת; האמונות הטפלות שימשו ככוח המשטרה המוסרי והחברתי במשך העידנים האבולוציוניים הממושכים. הקדמונים טענו כולם שחוקיהם העתיקים, הטאבו, ניתנו לאבותיהם מידי האלים.
החוק הינו רישום מאוגד של התנסות אנושית ממושכת, דעת הציבור אשר התגבשה והפכה לחוק. המוסכמות היוו את חומר הגלם של הניסיון הנצבר אשר ממנו גיבשו המוחות הפוסקים המאוחרים יותר את החוק הכתוב. לשופט הקדום לא היה כל חוק. כאשר הוא פסק את פסיקתו, הוא פשוט אמר, "כך נהוג".
ההתייחסות לפסיקות קודמות בהחלטות בית הדין מייצגת את מאמץ השופטים להתאים את החוקים הכתובים לתנאיה המשתנים של החברה. כך מתאפשרת התאמה מדורגת לתנאי החברה המתחלפים, לצד המשכיותה המרשימה של המסורת.
מחלוקות ביחס לרכוש יושבו באופנים רבים, וביניהם:
1. השמדת הרכוש הנתון במחלוקת.
2. יישוב בכוח – הטוענים נלחמו זה בזה.
3. יישוב תוך גישור – בהתאם להחלטת צד שלישי.
4. ערעור בפני הזקנים – ולאחר מכן בפני בתי הדין.
בתי הדין הראשונים היו בבחינת מפגשי קרבות אגרוף מנוהלים; השופטים היו פשוט בבחינת שופטי הקרב. הם דאגו לכך שהקרב יתנהל בהתאם לחוקים המקובלים. עם הכניסה לקרב בבית הדין, הפקיד כל צד אצל השופט פיקדון אשר נועד לכסות את העלויות ואת הקנס הצפוי לאחר שצד אחד ינצח את הצד השני. "החזק עדיין היה הצודק". לאחר מכן החליפו טיעונים מילוליים את המכות הפיזיות.
הרעיון של צדק פרימיטיבי לא היה כרוך כה רבות בהגינות, כשם שנועד להיפטר מן המריבה ובכך למנוע אי-סדר ציבורי ואלימות פרטית. ואולם, האדם הפרימיטיבי לא התרעם יתר על המידה בעקבות מה שכיום נחשב לאי-צדק; היה זה אך מובן מאליו שבעלי העוצמה ישתמשו בה באופן אנוכי. ואף-על-פי-כן, ניתן לקבוע באופן מדויק ביותר את מעמדה של כל ציוויליזציה בהתאם ליסודיות ולהגינות של בתי הדין שלה ובהתאם ליושרה של שופטיה.
המאבק הכביר באבולוציה של הממשל נגע לעניין ריכוז הכוח. מנהלי היקום למדו מן הניסיון כי העמים האבולוציוניים בעולמות המיושבים מנוהלים באופן המיטבי באמצעות הממשל האזרחי מן הסוג הייצוגי, ממשל שבו מתקיים מאזן כוחות הולם בין הזרוע המבצעת, הזרוע המחוקקת והזרוע השופטת, זרועות אשר כולן מתואמות היטב ביניהן.
אף-על-פי שהסמכות הפרימיטיבית הייתה מבוססת על כוח, על עוצמה פיזית, הממשל האידיאלי הינו מערכת ייצוגית אשר המנהיגות בה מבוססת על יכולת; ואולם, ימי הברבריות היו מלאים מדי במלחמה מכדי לאפשר לממשל ייצוגי לפעול ביעילות. הרודן הוא זה אשר ניצח במאבק הממושך שבין חלוקת הסמכות לבין הפיקוד המאוחד. העוצמה המבוזרת והמוקדמת של מועצת הזקנים הפרימיטיבית התרכזה בהדרגה באישיותו של המלך האבסולוטי. לאחר הגעתם של מלכים אמיתיים נותרו קבוצות הזקנים כגופים מייעצים מחוקקים-שיפוטיים-למחצה; לאחר מכן הופיעו אספות מחוקקים בעלות מעמד מתואם, ולבסוף כוּננו בתי דין גבוהים בנפרד מן האספות המחוקקות.
המלך היה זה אשר הוציא אל הפועל את המוסכמות, את החוקים המקוריים הבלתי-כתובים. לאחר מכן, הוא אכף את צווי החקיקה, את דעת הציבור אשר התגבשה זה מכבר. אף כי הופעת אספת העם כביטוי לדעה הציבורית התעכבה, היא ייצגה התקדמות חברתית כבירה.
המלכים המוקדמים הוגבלו במידה רבה בידי המוסכמות – המסורת או דעת הציבור. בזמנים האחרונים גיבשו כמה מן האומות באורנטיה את המוסכמות האלה לכדי בסיס מתועד בעבור הממשל.
בני התמותה של אורנטיה זכאים לחירות; עליהם ליצור את שיטות הממשל שלהם; עליהם לאמץ חוקות או אֲמָנוֹת אחרות של סמכויות אזרח ושל הליכים מנהליים. ולאחר שעשו כן, עליהם לבחור כמנהלים כלליים באחיהם המיומנים והראויים ביותר. כנציגיהם לזרוע המחוקקת עליהם לבחור אך ורק את אלו אשר הינם מוכשרים אינטלקטואלית ומוסרית למלא חובה קדושה שכזו. אך ורק אלו אשר ניחנו ביכולת טבעית, ואשר רכשו חוכמה הודות לניסיון רב, ראוי שייבחרו כשופטים בבתי הדין הגבוהים והעליונים.
אם בני האדם מעוניינים לשמור על חירותם, עליהם – לאחר שבחרו באמנת החירות שלהם – לאפשר את הפירוש הנבון, האינטליגנטי והעשוי לבלי חת שלה, על-מנת למנוע את הדברים הבאים:
1. גזל של כוח אשר לא הוענק על-ידי הזרוע המבצעת או המחוקקת.
2. מזימות של מתסיסים בורים ורדופי אמונות טפלות.
3. עיכוב של הקִדמה המדעית.
4. קיפאון השורר בשעה שהבינוניות שולטת.
5. שלטון של מיעוטים אכזריים.
6. שליטה בידי שאפתניים ופיקחים השואפים להיות רודנים.
7. שיבושים הרסניים בשל פאניקה.
8. ניצול לרעה בידי חסרי המצפון.
9. שעבוד האזרחים באמצעות מיסוי על-ידי המדינה.
10. כישלון ההוגנות הכלכלית והחברתית.
11. איחוד בין הכנסייה למדינה.
12. אובדן החירות האישית.
אלו הם היעדים והמטרות של בתי הדין החוקתיים אשר פועלים כווסתים של מנועי הממשל הייצוגי בעולם אבולוציוני.
מאבקה של האנושות, אשר נועד להפוך את הממשל באורנטיה למושלם, כרוך בהפיכת ערוצי המנהל למושלמים, בהתאמתם לצרכי ההווה המשתנים לעולם, בשיפור חלוקת הכוח בתוככי הממשל, ואז בבחירתם של מנהיגים מנהליים אשר הינם חכמים באמת. אף-על-פי שקיימת צורת ממשל אלוהית ואידיאלית, אין ניתן לחשוף אותה, אלא נדרש כי הגברים והנשים של כל פלנטה ופלנטה ברחבי יקומי הזמן והמרחב יגלו אותה לאיטם ובדי עמל.
[הוצג על-ידי מלכיצדק של נבאדון.]
המדינה מהווה התפתחות מועילה של הציוויליזציה; היא מייצגת את הרווח הנקי של החברה מזוועות ומתלאות המלחמה. ואפילו המדינאוּת איננה אלא סך הטכניקה הצבורה המשמשת לניהול מאבקי הכוח התחרותיים בין השבטים והאומות הנאבקות.
המדינה המודרנית הינה המוסד אשר שרד במאבק הכוחות הממושך בין הקבוצות. בסופו של דבר ניצח הכוח הנעלה, והפיק יצירה עובדתית – המדינה – ויחד עמה את המיתוס המוסרי על אודות חובתו המוחלטת של האזרח לחיות ולמות למען המדינה. ואולם, המדינה איננה מהווה בריאה אלוהית; היא אפילו לא נוצרה הודות לפעולה אנושית אינטליגנטית ורצונית; המדינה הינה מוסד אבולוציוני לחלוטין ומקורהּ היה אוטומטי לחלוטין.
המדינה הינה ארגון ניהולי טריטוריאלי חברתי; והמדינה החזקה, היעילה והעמידה ביותר מורכבת מאומה בודדת, אשר אנשיה חולקים שפה משותפת, מוסכמות משותפות ומוסדות משותפים.
המדינות הראשונות היו קטנות, וכולן היוו תוצאה של כיבוש. הן לא נוצרו בשל התאגדויות מרצון. רבות מהן נוסדו בידי נוודים כובשים, אשר פשטו על רועי צאן שלווים או על חקלאים מתיישבים, גברו עליהם ושִעבדו אותם. מטבע הדברים, מדינות מעין אלה אשר נוצרו עקב כיבוש היו מרובדות; קיומם של המעמדות היה בלתי-נמנע, והמאבקים בין המעמדות מעולם היו בּוֹרְרִים.
השבטים הצפוניים של האדם האדום של אמריקה מעולם לא השיגו מעמד אמיתי של מדינה. הם מעולם לא התקדמו אל מעבר לְאיגוד רופף של שבטים, צורה פרימיטיבית ביותר של מדינה. הניסיון הקרוב ביותר שלהם לכך היה הפדרציה של האִירוֹקוֹיִים, ואולם קבוצה זו, המונה שש אומות, מעולם לא תפקדה כמדינה ולא הצליחה לשרוד בשל היעדרם של דברים מסוימים אשר הינם הכרחיים לְחיים לאומיים מודרניים, למשל:
1. רכישת רכוש פרטי והורשתו.
2. ערים, יחד עם חקלאות ותעשייה.
3. חיות בית מועילות.
4. ארגון משפחתי מעשי. האנשים האדומים הללו דבקו במשפחת האם ובירושת האחיין.
5. טריטוריה מוגדרת.
6. מְנַהֵל ראשי חזק.
7. שעבוד של שבויים – הם אימצו אותם או רצחו אותם.
8. כיבושים נחושים.
האדם האדום היה דמוקרטי מדי; היה לו ממשל טוב, אך הוא כשל. אילולא פגש האדם האדום בטרם עת את הציוויליזציה המתקדמת יותר של האדם הלבן – אשר דבק בשיטות הממשל של היוונים ושל הרומאים – בסופו של דבר הוא היה מפתח בעצמו מדינה.
המדינה הרומית המוצלחת התבססה על:
1. משפחת האב.
2. חקלאות וביות בעלי-חיים.
3. ריכוז אוכלוסייה – ערים.
4. רכוש ואדמה פרטיים.
5. עבדוּת – מעמדות של אזרחות.
6. כיבוש וארגון-מחדש של העמים החלשים והמפגרים.
7. טריטוריה מוגדרת הכוללת דרכים.
8. שליטים אישיים וחזקים.
החולשה הגדולה של הציוויליזציה הרומית, ואחד הגורמים לנפילתה של האימפריה בסופו של דבר, הייתה התקנה הליברלית והמתקדמת לכאורה, אשר הפכה את הנער לחופשי בגיל עשרים-ואחת ואשר שחררה את הנערה ללא תנאי להיות חופשיה להינשא לְגבר לפי בחירתה, או ללכת באשר תרצה ולהפוך לבלתי-מוסרית. הנזק לחברה לא נבע מהרפורמות האלה עצמן, אלא מן האופן הפתאומי והנרחב אשר בו הן אומצו. התמוטטותה של רומא מעידה על מה שניתן לצפות בשעה שמדינה מתרחבת במהירות רבה מדי ובה בעת מתנוונת מבפנים.
המדינה העוברית התאפשרה הודות להיחלשות קשר הדם לעומת התחזקות הקשר הטריטוריאלי, והפדרציות השבטיות האלה חוברו על-פי-רוב בחוזקה על-ידי הכיבוש. בעוד שהריבונות המתעלה מעל לכל המאבקים הפעוטים ולכלל ההבדלים בין הקבוצות, מאפיינת את המדינה האמיתית, עדיין שורדים בארגוניה המאוחרים יותר של המדינה קסטות ומעמדות רבים כשרידי החמולות והשבטים של ימים עברו. המדינות הטריטוריאליות המאוחרות והגדולות יותר נאבקו מאבק ממושך ומר בקבוצות החמולות הקטנות יותר הקשורות בקשרי דם, וממשל השבט הוכיח את עצמו כשלב מעבר בעל ערך בתנועה מן הסמכות המשפחתית לזו של המדינה. בזמנים מאוחרים יותר, חמולות רבות צמחו מתוך התאגדויות מסחריות ומתוך התאגדויות תעשייתיות אחרות.
תוצאת הכישלון של שילוב המדינה היא נסיגה לתנאים ולְטכניקות הממשל של טרום-המדינה, כדוגמת הפיאודליזם של אירופה בימי הביניים. במהלך תקופות החשיכה האלה התמוטטה המדינה הטריטוריאלית, וחלה נסיגה לקבוצות הקטנות של הטירות, להופעתם-מחדש של שלבי ההתפתחות של החמולות והשבטים. ואפילו כיום קיימות באסיה ובאפריקה מדינות-למחצה מעין אלה, אך לא כולן הינן בבחינת נסיגות אבולוציוניות; רבות מהן מהוות גרעינים עובריים של מדינות בעתיד לבוא.
הדמוקרטיה, על אף שהינה אידיאל, היא תוצר של הציוויליזציה ולא של האבולוציה. צעדו לכם לאיטכם! ובחרו בקפידה! זאת הואיל וסכנות הדמוקרטיה הינן:
1. האדרת הבינוניות.
2. בחירת שליטים בזויים ובורים.
3. כישלון להכיר בעובדות הבסיסיות של האבולוציה החברתית.
4. הסכנה הטמונה בהענקת זכות בחירה אוניברסאלית לידי רוב בלתי-מחונך ועצל.
5. שעבוד לדעת הקהל; הרוב אינו תמיד צודק.
דעת הקהל, דעת הרבים, עיכבה מאז ומעולם את החברה. ואף-על-פי-כן, היא בעלת-ערך; זאת משום שבעוד שהיא מעכבת את החברה, היא אכן משמרת את הציוויליזציה. השיטה הבטוחה והאמיתית היחידה להאצת התפתחות הציוויליזציה הינה חינוך דעת הקהל; הכוח מספק אך ורק האצה זמנית, ואילו הצמיחה התרבותית תמשיך ותאיץ ככל שהקליעים יפנו את מקומם לטובת פתקי ההצבעה. דעת הקהל, המוסכמות, הינה האנרגיה הבסיסית והיסודית באבולוציה החברתית ובפיתוח המדינתי, אך שומה עליה להיות בלתי-אלימה בביטויה על-מנת שתהא בעלת-ערך עבור המדינה.
מידת ההתקדמות של חברה נקבעת במישרין בהתאם לשיעור היכולת של דעת הקהל לשלוט בַּהתנהגות האישית ובְּניהול המדינה באמצעות ביטוי בלתי-אלים. הממשל המתורבת האמיתי הגיע בשעה שדעת הקהל לבשה את דמותה של זכות בחירה אישית. בחירות כלליות עשויות שלא להביא תמיד להחלטות נכונות, ואולם הן מייצגות את הדרך הנכונה לפעול, ואפילו את הדרך הנכונה לעשות את הדבר השגוי. האבולוציה לא מייצרת שלמות מופלגת באופן מיידי, אלא התאמות מעשיות יחסיות ומתקדמות.
קיימים עשרה צעדים – או שלבים – באבולוציה של צורה מעשית ויעילה של ממשל ייצוגי. ואלו הם:
1. החופש האישי. העבדות, הצמיתות וכל צורות השעבוד האנושי חייבות להיעלם.
2. חופש הדעת. אם אנשים חופשיים אינם זוכים לקבל חינוך – קרי ללמוד כיצד לחשוב באופן אינטליגנטי ולתכנן בתבונה – אזי, לרוב, החופש הוא מזיק יותר מאשר מועיל.
3. שלטון החוק – ניתן ליהנות מחירות אך ורק כאשר רצונותיהם וגחמותיהם של שליטים בשר ודם מוחלפים על-ידי צווי חקיקה התואמים את חוקי היסוד המקובלים.
4. חופש הביטוי. לא ניתן לדמיין ממשל ייצוגי אשר אין בו חופש לכל צורות הביטוי לשאיפות ולדעות האנושיות.
5. ביטחון הרכוש. אף ממשל לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, אם לא יעניק את הזכות ליהנות מרכוש אישי בצורה כזו או אחרת. האדם כמהַ לַזכות להשתמש ברכושו הפרטי, לשלוט בו, להעניק אותו, למוכרו, להחכירו או להורישו.
6. הזכות לטעון. הממשל הייצוגי מניח את זכות האזרחים להישמע. הזכות לטעון טבועה באזרחות החופשית.
7. הזכות למשול. אין זה מספיק להישמע; שומה על הזכות לטעון שתתקדם עד לניהולו בפועל של הממשל.
8. זכות בחירה אוניברסאלית. ממשל ייצוגי מניח מראש ציבור בוחרים אינטליגנטי, יעיל ואוניברסאלי. לעולם ייקבע אופיו של ממשל שכזה בהתאם לאופיים ולשיעור קומתם של אלו המרכיבים אותו. עם התקדמות הציוויליזציה, אף כי זכות הבחירה תישאר אוניברסאלית לשני המינים, היא תעבור ביעילות התאמות, סידור-מחדש ובידול מסוגים אחרים.
9. שליטה במשרתי הציבור. אף ממשל אזרחי לא יתקיים בבחינת שירות יעיל ושימושי, מבלי שתעמודנה לרשות האזרחים שיטות חכמות – אשר בהן הם גם יעשו שימוש – להנחיית מחזיקי המשרות ומשרתי הציבור ולשליטה בהם.
10. ייצוג תבוני ומיומן. הישרדות הדמוקרטיה תלויה בקיומו של ממשל ייצוגי מוצלח; ותנאי לכך הוא הנוהג לבחור למשרות ציבוריות אך ורק את אותם יחידים מוכשרים מבחינה טכנית, כשירים מבחינה אינטלקטואלית, נאמנים מבחינה חברתית ומתאימים מבחינה מוסרית. אך ורק באמצעות מילוי התנאים האלה לא תכלה מן הארץ ממשלה של העם, על-ידי העם ולמען העם.
לצורה הפוליטית, או הניהולית, של ממשל נודעת משמעות זניחה, אלא אם היא מעניקה את אשר הכרחי לשם קִדמה אזרחית – חירות, ביטחון, חינוך ותיאום חברתי. מה שקובע את נתיב האבולוציה החברתית הוא לא מה שהמדינה מהווה, אלא מה שהיא עושה. ואחרי ככלות הכול, אף מדינה לא תוכל להתעלות מעל לערכי המוסר של אזרחיה, כפי שאלו לובשים צורה בדוגמא של מנהיגיהם הנבחרים. הבורות והאנוכיות יבטיחו גם את נפילתה של צורת הממשל הגבוהה ביותר.
האגואיזם הלאומי, עד כמה שהוא מצער, היה הכרחי להישרדות החברתית. דוקטרינת העם הנבחר שימשה גורם עיקרי בגיבוש השבט ובבניית האומה ממש עד לעת המודרנית. ואולם, אף מדינה אינה יכולה להגיע לרמות תפקוד אידיאליות עד אשר כל צורות חוסר הסובלנות מושמות תחת שליטה; חוסר הסובלנות לעולם עוין את הקִדמה האנושית. והאופן המיטבי שבו ניתן ללחום בחוסר הסובלנות הוא באמצעות התיאום בין המדע, המסחר, המשחק והדת.
המדינה האידיאלית מתפקדת תחת הדחף של שלושה מניעים מתואמים ורבי-עוצמה:
1. נאמנות האהבה אשר נגזרת מן ההכרה באחוות האדם.
2. הלאומנות התבונית המבוססת על אידיאלים נבונים.
3. תובנה קוסמית המפורשת במונחים של עובדות, מטרות וצרכים פלנטאריים.
חוקי המדינה האידיאלית הינם מועטים, והם עברו מעידן הטאבו השלילי אל תוך עידן הקדמה החיובית של חירות היחיד, הנובעת משליטה עצמית משופרת. המדינה המרוּממת איננה רק מחייבת את אזרחיה לעבוד, אלא גם מעודדת אותם להשתמש באופן מועיל ומרוֹמם בפנאי ההולך וגדל, הנובע מן החופש מעבודה שמאפשר עידן המיכון המתקדם. הפנאי חייב לייצר, כמו גם לצרוך.
אף חברה אשר התירה את הבטלה, או סבלה את העוני, לא התקדמה רבות. ואולם, לא ניתן להכחיד את העוני ואת התלות כאשר הזנים הפגומים והמפגרים נתמכים בחופשיות ומורשים להתרבות ללא הגבלה.
חברה מוסרית תשאף לשמר את הכבוד-העצמי של אזרחיה, ולספק לכל יחיד רגיל הזדמנות נאותה להגשמה עצמית. תכנית כזו של הישג חברתי תניב חברה מתורבתת מן הסדר הגבוה ביותר. יש לעודד את האבולוציה החברתית באמצעות פיקוח ממשלתי המפעיל דרגה מינימלית של שליטה מסדירה. המדינה הטובה ביותר היא זו אשר מתאמת במידה הרבה ביותר ומושלת במידה המועטה ביותר.
האידיאלים של המדינאוּת חייבים להיות מושגים באמצעות אבולוציה, מתוך הצמיחה האיטית של התודעה האזרחית, ההכרה במחויבות ובזכות שבשירות החברתי. בתחילה, בני האדם מקבלים על עצמם את עול הממשל כחובה – זאת לאחר סיום ממשלם של רודפי-בצע פוליטיים – ואולם לאחר מכן הם מבקשים סעד שכזה כזכות, ככבוד הגבוה ביותר. המעמד של כל שלב של ציוויליזציה מתואר נאמנה על-ידי שיעור קומתם של האזרחים המתנדבים לקבל על עצמם את האחריויות המדינתיות.
בקהילייה אמיתית, התחום של ניהול ערים ומחוזות מופקד בידי מומחים ומנוהל ממש כפי שמנוהלות כל צורות ההתאגדות הכלכליות והמסחריות האחרות.
במדינות מתקדמות נחשב השירות הפוליטי כמעשה המסירות הגבוה ביותר מצדם של האזרחים. שאיפתם הגדולה ביותר של הנבונים והנאצלים ביותר שבאזרחים הינה להיות מוכרים אזרחית, להיבחר או להתמנות למשרת אמון ממשלתית כלשהי; וממשלות שכאלה מעטירות על משרתיהן האזרחיים והחברתיים את ההכרה המכובדת ביותר בעבור שירותם. לאחר מכן, מוענק הכבוד – על-פי הסדר הזה – לפילוסופים, למחנכים, למדענים, לתעשיינים ולאנשי הצבא. הורים מקבלים את גמולם בדמות הצטיינות ילדיהם, ואילו מנהיגים דתיים-לעילא, בהיותם שגריריה של ממלכה רוחנית, מקבלים את גמולם האמיתי בעולם אחר.
שומה על הכלכלה, החברה והממשל להתפתח, אם בכוונתם לעמוד על כנם. בעולם אבולוציוני, תנאים סטאטיים מעידים על דעיכה; שורדים אך ורק אותם מוסדות אשר נעים קדימה עם הזרם האבולוציוני.
תכנית מתקדמת של ציוויליזציה המצויה במהלך של התרחבות כוללת:
1. שימור של חירויות הפרט.
2. הגנה על הבית.
3. קידום הביטחון הכלכלי.
4. מניעת מחלות.
5. חינוך חובה.
6. חובת עבודה.
7. ניצול מועיל של הפנאי.
8. דאגה לחסרי המזל.
9. שיפור הגזע.
10. טיפוח המדע והאמנות.
11. טיפוח הפילוסופיה – חוכמה.
12. הרחבת התובנה הקוסמית – רוחניות.
והתקדמות זו באמנות הציוויליזציה מובילה במישרין להגשמת המטרות האנושיות והאלוהיות הגבוהות ביותר של המפעל האנושי – ההישג החברתי של אחוות האדם והמעמד האישי של ידיעת-האל, אשר מתגלֶה ברצונו העילאי של כל יחיד לעשות את רצון האב שבשמים.
הופעתה של אחווה אמיתית מעידה על כך שהגיע סדר חברתי שבו כל אדם שמח לשאת את עולו של אחיו; הם אכן מתאווים לנהוג הלכה למעשה בהתאם לכלל הזהב. ואולם, אין ניתן להגשים חברה אידיאלית מעין זו כל עוד החלשים, או הרשעים, ממתינים על-מנת לנצל לרעה, ובאופן בלתי-הגון, את אלו אשר מוּנעים בעיקר מתוך מסירות לעבר שירות האמת, היופי והטוּב. במצב שכזה, מעשי לנהוג באופן אחד ויחיד: אנשי "כלל הזהב" יכולים לכונן חברה מתקדמת שבה הם יחיו בהתאם לאידיאלים שלהם, ובה בעת יגנו על עצמם באופן הולם מפני רעיהם הנבערים, אשר עלולים לבקש לנצל את נטייתם לשלום, או להכחיד את הציוויליזציה המתקדמת שלהם.
האידיאליזם לעולם אינו יכול לשרוד בפלנטה מתפתחת, אם בכל דור מתירים לעצמם האידיאליסטים להיות מושמדים בידי סדריהּ הבזויים יותר של האנושות. וכאן מצוי מבחנו הכביר של האידיאליזם: האם יכולה חברה מתקדמת לשמור על המוכנות הצבאית, אשר מבטיחה את ביטחונה מפני כל מתקפה של שכניה מחרחרי המלחמה, בלא להיכנע לפיתוי להפעיל את העוצמה הצבאית הזו ולתקוף עמים אחרים מתוך כוונה להשיג רווח אנוכי או להאדיר את שמה כאומה? הישרדות האומה דורשת מוכנות, ורק האידיאליזם הדתי יכול למנוע את השימוש הזנותי במוכנות לשם תוקפנות. רק אהבה – אחווה – יכולה למנוע מן החזקים לדכא את החלשים.
התחרות הינה הכרחית לשם קִדמה חברתית, ואולם תחרות בלתי-מוסדרת מניבה אלימות. בחברה הנוכחית, התחרות מחליפה לאיטה את המלחמה בכך שהיא קובעת את מקומו של היחיד בחברה, וכן את הישרדותן של התעשיות עצמן. (הרצח והמלחמה נבדלים במעמדם לפני המוסכמות, בשל העובדה שהרצח הוצא אל מחוץ לחוק עוד מימיה הראשונים של החברה, בעוד שהאנושות בכללותה עדיין לא הוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק.)
המדינה האידיאלית לוקחת על עצמה להסדיר את ההתנהגות החברתית אך ורק במידה הנחוצה על-מנת להוציא את האלימות אל מחוץ לתחרות בין היחידים, וכן למנוע את חוסר ההגינות ביוזמה האישית. הנה בעיה גדולה הניצבת לפתחה של המדינאוּת: כיצד להבטיח את השקט והשלווה בתעשייה, את תשלום המסים התומכים בעוצמת המדינה, ובה בעת למנוע את המיסוי מלהגביל את התעשייה ולמנוע מן המדינה מלהפוך לטפילית או לרודנית?
במהלך העידנים המוקדמים יותר של כל עולם, התחרות הינה הכרחית לשם קיום ציוויליזציה מתקדמת. ככל שמתקדמת האבולוציה של האדם, כך הופך שיתוף הפעולה ליותר ויותר יעיל. בציוויליזציות מתקדמות, שיתוף הפעולה יעיל יותר מן התחרות. האנשים המוקדמים הומרצו על-ידי התחרות. האבולוציה בראשיתהּ מתאפיינת בהישרדותו של הכשיר מבחינה ביולוגית, ואולם, הציוויליזציות המאוחרות יותר מתקדמות טוב יותר הודות לשיתוף הפעולה התבוני, להבנת האחווה ולברית האחים הרוחנית.
אמת היא כי התחרות בתעשייה הינה בזבזנית ביותר ומאוד בלתי-יעילה, אך אין לעודד את חיסול המנגנון הכלכלי הבזבזני הזה, במידה שהתאמות מעין אלה תגרורנה ולו את הפגיעה הקטנה ביותר באחת מחירויות היחיד הבסיסיות.
הכלכלה מוּנעת-הרווח הנוכחית נידונה לכישלון, אלא אם כן ניתן יהיה להוסיף למניעי הרווח את מניעי השירות. התחרות חסרת הרחם המבוססת על אינטרס עצמי צר-מוחין תשמיד לבסוף אפילו את אותם דברים אשר אותם היא מבקשת לשמֵר. מניע הרווח הבלעדי, הנתון בשירות העצמי, איננו תואם את האידיאלים הנוצריים – והרבה פחות מכך את השיעורים שלימד ישוע.
בכלכלה, מניע הרווח מתייחס למניע השירות כפי שבמסגרת הדת הפחד מתייחס לאהבה. אך אין להשמיד או להסיר את מניע הרווח בפתאומיות; הוא גורם לבני-אדם רבים, העצלים בלעדי מניע זה, לעבוד קשה. לעומת זאת, אין הכרח כי המעורר האנרגטי החברתי הזה יוותר לעולם אנוכי במטרותיו.
מניע הרווח בפעילויות הכלכליות הוא שפל לחלוטין, ואיננו ראוי כלל לחברה מסדר מתקדם; ולמרות זאת, הוא מהווה גורם הכרחי במהלך שלביה המוקדמים יותר של ציוויליזציה. אין ליטול מן האדם את מניע הרווח, עד אשר הוא רכש לעצמו מניעים עליונים, שאין בהם כוונת-רווח, לשם הנעת מאמציו הכלכליים ושירותו החברתי – הדחפים הנעלים של החוכמה המופלגת, של האחווה המסקרנת ושל מצוינות ההישג הרוחני.
המדינה המתמידה מבוססת על תרבות, נשלטת על-ידי אידיאלים ומוּנעת על-ידי שירות. שומה על מטרת החינוך להיות רכישת מיומנות, חיפוש חוכמה, הגשמת עצמיות והשגת ערכים רוחניים.
במדינה האידיאלית, החינוך נמשך לאורך כל החיים, ולעיתים הופכת הפילוסופיה לעיסוק המרכזי של אזרחיה. אזרחי קהילייה מעין זו רודפים אחר חוכמה על-מנת להרחיב את התובנה על חשיבות יחסי האנוש, משמעויות המציאות, אצילות הערכים, מטרות החיים ותהילות הגורל הקוסמי.
בני אורנטיה חייבים לדמות בעיני רוחם חזון של חברה חדשה ובעלת תרבות גבוהה יותר. כאשר תחלוף מן העולם המערכת הכלכלית אשר בה הרווח הינו המניע היחיד, יִנְסוק החינוך לרמות ערכיות חדשות. זמן רב מדי היה החינוך מקומי, צבאי, מרומֵם-אגו ומכוּון לרדיפה אחר הצלחה; בסופו של דבר הוא חייב להפוך לכלל-עולמי, אידיאליסטי, מכוּון להגשמת העצמי ולְתפישה קוסמית.
לאחרונה עבר החינוך משליטתם של הכמרים לזו של עורכי הדין ואנשי העסקים. בסופו של דבר, הוא חייב להימסר לידיהם של הפילוסופים והמדענים. על המורים להיות אנשים חופשיים, מנהיגי אמת, על-מנת שהפילוסופיה – החיפוש אחר האמת – תהפוך לעיסוק העיקרי של החינוך.
החינוך הינו העסק של החיים; הוא חייב להימשך לאורך כל החיים, כך שהאנושות תחווה בהדרגה את הרמות המרקיעות של חוכמת בני-התמותה, אשר הינן:
1. הידע על אודות הדברים.
2. הבנת המשמעויות.
3. הערכת הערכים.
4. האצילות שבעבודה – החובה.
5. המניע של המטרות – מוסריות.
6. אהבת השירות – אופי.
7. תבונה קוסמית – הבחנה רוחנית.
ואז, באמצעות ההישגים הללו, ירקיעו רבים להישג הדעת העילאי של בני התמותה, ידיעת האל.
המאפיין הקדוש היחידי של כל ממשל אנושי, הינו החלוקה של המדינאות לשלוש זרועות התפקוד של הביצוע, החקיקה והשיפוט. היקום מנוהל בהתאמה לתוכנית כזו של חלוקת התפקידים והסמכויות. מלבד המושג האלוהי הזה של הסְדרה חברתית יעילה, או של ממשל אזרחי, זה משנה אך מעט מהי צורת המדינה שאותה בוחרים האנשים, ובתנאי שהאזרחים מתקדמים בהתמדה אל עבר המטרה של שליטה-עצמית מורחבת ושירות חברתי מוגבר. חדוּת האינטלקט, החוכמה הכלכלית, הפיקחות החברתית והסיבולת המוסרית של עַם משתקפים כולם נאמנה במדינאות.
האבולוציה של המדינאות מחייבת התקדמות מרמה לרמה, כדלקמן:
1. יצירת ממשל בן שלוש זרועות: המבצעת, המחוקקת והשופטת.
2. החופש לעסוק בפעילויות חברתיות, פוליטיות ודתיות.
3. ביטול כל צורות העבדות והשעבוד האנושיות.
4. יכולתם של האזרחים לשלוט בהטלת המיסוי.
5. כינונו של חינוך אוניברסאלי – לימוד אשר נמשך מן העריסה ועד לקבר.
6. ההתאמה ההולמת בין הממשל המקומי והממשל הלאומי.
7. טיפוח המדע וחיסולן של המחלות.
8. ההכרה ההולמת בשוויון בין המינים והפעולה המתואמת של גברים ונשים בבית, בבית-הספר ובכנסייה, יחד עם שירות ייחודי של נשים בתעשייה ובממשל.
9. חיסול המלאכות המשעבדות באמצעות המצאת מכונות, וכן השליטה המתמחה העוקבת בעידן המיכון.
10. ההשתלטות על הניבים – ניצחונה של שפה אוניברסאלית.
11. סיום המלחמות – שיפוט בין-לאומי של חילוקי דעות לאומיים וגזעיים בבתי דין יבשתיים של אומות, אשר מעליהם חולש בית-דין פלנטארי עליון שחבריו מגויסים אוטומטית מקרב הראשים הפורשים של בתי הדין של היבשות. בתי הדין של היבשות הינם סמכותיים; בית הדין העולמי הינו מייעץ – מוסרי.
12. האופנה הכלל-עולמית של רדיפת החוכמה – הִתעלות הפילוסופיה. התפתחותה של דת עולמית, דת אשר תבשר על כניסתה של הפלנטה לשלביה המוקדמים יותר של ההתייצבות באור ובחיים.
אלו הן דרישות-הקדם של ממשל מתקדם וסימני ההיכר של מדינאות אידיאלית. אורנטיה רחוקה מהגשמתם של האידיאלים המרוּממים הללו. ואולם, הגזעים המתורבתים החלו זה מכבר במלאכה – האנושות צועדת לקראת ייעודים אבולוציוניים גבוהים יותר.
[הובא בחסות מלכיצדק של נבאדון.]
בהסכמתו של לָאנָאפוֹרְגְ' ובאישורם של הגבוהים ביותר של עדנטיה, מוּרשה אנוכי לתאר משהו על אודות חיֵי החברה, המוסר והפוליטיקה של הגזע האנושי המתקדם ביותר החי בְּפלנטה המצויה במרחק לא-רב-מאוד ושייכת לְמערכת שטניה.
מכל העולמות בשטניה אשר הפכו מבוּדדים בשל השתתפותם במרידה של לוציפר, פלנטה זו חוותה את ההיסטוריה הדומה ביותר לזו של אורנטיה. הדמיון בין שתי הספֵרות מסביר ללא-ספק מדוע ניתן האישור להצגת מצגת יוצאת-דופן זו; זאת הואיל והסכמתם של שליטי המערכת לתאר באוזני פלנטה אחת את ענייניה של פלנטה אחרת הינה מאורע יוצא-דופן ביותר.
פלנטה זו, בדומה לאורנטיה, סטתה מדרך הישר על-ידי חוסר נאמנות של הנסיך הפלנטארי שלה בהקשר של מרידת לוציפר. היא קיבלה בן חומרי מעט לאחר שאדם הגיע לאורנטיה, ובן זה נכשל אף הוא והותיר את הספֵרה מבוּדדת; זאת מכיוון שמעולם לא הוענק לגזעים בני התמותה של פלנטה זו בן של סמכות.
למרות כל המכשולים הפלנטאריים הללו, מתפתחת כעת ביבשת מבודדת – שגודלה כגודלה של אוסטרליה – ציוויליזציה נעלה ביותר. אומה זו מונה כ-140 מיליון נפש. אנשיה הינם גזע מעורב, בעיקרו כחול וצהוב, ומצוי בהם שיעור מעט גבוה יותר של הגזע הסגול ממה שמצוי בגזע המכונה לבן באורנטיה. הגזעים השונים הללו עדיין אינם ממוזגים במלואם, אך הם מתרועעים זה עם זה ומתחברים באופן ראוי ביותר. תוחלת החיים הממוצעת ביבשת זו עומדת כעת על תשעים שנה, והיא גבוהה בחמישה-עשר אחוזים מזו של כל עם אחר על-פני הפלנטה.
המנגנון התעשייתי של אומה זו נהנה מיתרון גדול מסוים הנובע מהטופוגרפיה הייחודית של היבשת. ההרים הגבוהים, אשר מעליהם יורדים גשמים כבדים שמונה חודשים בשנה, ממוקמים בדיוק במרכזה של המדינה. סידור טבעי זה מתאים ביותר לשימוש בכוח המים, ומאפשר להשקות בקלות את הרבע המערבי הצחיח יותר של היבשת.
האנשים הללו מתקיימים בכוחות עצמם, ובמילים אחרות: הם יכולים לחיות עד בלי די מבלי לייבא דבר מן האומות הסובבות אותם. יש להם משאבי טבע בשפע, והם למדו כיצד לפצות על מה שחסר להם והכרחי לחיים באמצעות טכניקות מדעיות. הם נהנים מסחר-פנים ער, אך מקיימים סחר-חוץ מועט בלבד, וזאת בשל העוינות הכוללת של שכניהם הפחות מתקדמים.
באופן כללי, עקבה אומה יבשתית זו אחר הנטייה האבולוציונית של הפלנטה: ההתפתחות מן השלב השבטי ועד להופעת שליטים ומלכים חזקים לאורך אלפי שנים. לאחר המלוכנים המוחלטים הגיעו סדרי ממשל שונים ורבים – באו והלכו שפע בלתי-נדלה של רפובליקות כושלות, של מדינות שיתופיות ושל רודנים. צמיחה זו נמשכה עד לפני כחמש-מאות שנה, כאשר – במהלכה של תקופה פוליטית תוססת במיוחד – אחד מחברי הטְרִיאוּמְוִירָט הרודני רב-העוצמה של האומה שינה את דעתו. הוא התנדב לוותר על כסאו בתנאי שאחד מן השליטים האחרים, השפל יותר מבין השניים הנותרים, יוותר אף הוא על כס הרודנות. וכך נמסרה הריבונות על היבשת לידי שליט יחיד. המדינה המאוחדת המשיכה להתקדם תחת שלטון מלוכני חזק במשך למעלה ממאה שנים, אשר במהלכן התפתחה מגילה מעולה של זכויות חירות.
המעבר העוקב מן המלוכנות לשיטת ממשל ייצוגית היה הדרגתי, והמלכים נותרו כדמויות חברתיות או רגשיות בלבד, ונעלמו בסופו של דבר משנסתיימה שושלת הזכרים. הרפובליקה הנוכחית מתקיימת מזה כמאתיים שנה, שבמהלכן חלה התקדמות מתמשכת לעבר שיטות הממשל אשר יתוארו מייד; ההתפתחויות האחרונות בתחומי התעשייה והפוליטיקה אירעו במהלך העשור האחרון.
לאומה היבשתית הזו יש כעת ממשל ייצוגי, כאשר בירת המדינה ממוקמת במרכזה. הממשל המרכזי מורכב מפדרציה חזקה בת מאה מדינות חופשיות באופן יחסי. מדינות אלה בוחרות את מושליהן ואת מחוקקיהן לתקופה בת עשר שנים, ואיש איננו זכאי להיבחר שוב. שופטי המדינה מתמנים למשך כל חייהם בידי המושלים ומאושרים על-ידי אספות המחוקקים, אשר כוללות נציג אחד לכל מאה-אלף אזרחים.
קיימים חמישה סוגים שונים של ממשל עירוני, התלויים בגודלה של העיר; ואולם, אף עיר איננה מורשית לאכלס יותר ממיליון תושבים. ככלל, שיטות הממשל העירוני האלה הינן פשוטות, ישירות וחסכוניות מאוד. מעט התפקידים במִנהל העיר הינם מבוקשים ביותר בקרב האזרחים מן הסוג הגבוה ביותר.
הממשל הפדרלי כולל שלוש חטיבות ממשל מתואמות: מבצעת, מחוקקת ושופטת. המְנהל הפדרלי הכללי נבחר מדי שש שנים בבחירות אזוריות אוניברסאליות. הוא לא זכאי להיבחר שוב, אלא על-פי בקשתן של לפחות שבעים-וחמש אספות מחוקקות ובאישורם של מושלי אותן מדינות, וגם אז, לתקופה אחת בלבד. מייעץ בידו קבינט-על אשר בו חברים כל המנהלים הכלליים לשעבר אשר עדיין בין החיים.
החטיבה המחוקקת כוללת שלושה בתים:
1. הבית העליון נבחר בידי קבוצות עובדי התעשייה, העובדים המקצועיים, עובדי החקלאות וקבוצות אחרות של עובדים, אשר בוחרים בהתאם לתפקידם הכלכלי.
2. הבית התחתון נבחר על-ידי ארגוני חברה מסוימים, הכוללים את הקבוצות החברתיות, הפוליטיות והפילוסופיות אשר לא נכללו במסגרת התעשייה או המקצועות. כלל האזרחים מן המניין משתתפים בבחירת שני סוגי הנציגים, אך הם מקובצים באופן שונה בהתאם לאופי הבחירה – לבית העליון או לבית התחתון.
3. הבית השלישי – המדינאים הבכירים – כולל את וותיקי השירות הציבורי ובנוסף להם אנשים מכובדים רבים הממונים על-ידי המנהל הכללי, המנהלים האזוריים (התת-פדרליים), נשיא בית הדין העליון והמנהלים של שני בתי המחוקקים האחרים. קבוצה זו מוגבלת למאה חברים, ואלו נבחרים בבחירת-רוב של המדינאים הבכירים עצמם. החברוּת הינה למשך כל תקופת החיים, וכאשר מקום מתפנה, נבחר למלא את המקום הזה האדם אשר קיבל את מרב הקולות מקרב רשימת המועמדים. תפקידו של גוף זה הינו ייעוצי גרידא, אך הוא מהווה וסת רב-עוצמה של דעת הקהל, וכן נודעת לו השפעה כבירה על כל זרועות הממשל.
הרבה מן העבודה המנהלית הפדרלית מתבצע על-ידי עשר הרשויות האזוריות (תת-פדרליות), אשר כל אחת מהן מורכבת מהתאגדות של עשר מדינות. חטיבות אזוריות אלה הינן ביצועיות ומנהליות לחלוטין, ואין להן כל תפקוד חקיקתי או שיפוטי. עשרת המנהלים האזוריים ממונים אישית בידי המנהל הפדרלי הכללי, ומשך כהונתם חופף לשלו – שש שנים. בית הדין הפדרלי העליון מאשר את מינוי עשרת המנהלים האזוריים, ואף-על-פי שהם אינם יכולים להתמנות מחדש, המנהל הפורש הופך באופן אוטומטי לעמיתו וליועצו של מחליפו. לחלופין, המנהלים האזוריים הללו בוחרים את הקבינטים שלהם המורכבים מפקידי ממשל.
האומה מנוהלת משפטית על-ידי שתי מערכות משפט עיקריות – בתי הדין של החוק ובתי הדין החברתיים-כלכליים. בתי הדין של החוק פועלים בשלוש הרמות הבאות:
1. בתי-דין זוטרים בעלי סמכות מוניציפלית ומקומית, אשר ניתן לערער על החלטותיהם בפני בתי הדין הגבוהים של המדינות.
2. בתי הדין הגבוהים של המדינות, אשר החלטותיהם בכל עניין שאיננו מערב את הממשל הפדרלי, או פוגע בזכויות וחירויות האזרח, הינן סופיות. המנהלים האזוריים מוסמכים להביא באופן מיידי כל עניין לדיון בפני בית הדין הפדרלי העליון.
3. בית הדין הפדרלי העליון – בית הדין העליון לשיפוט חילוקי-דעות לאומיים והערעורים בתיקים המגיעים מעלה מבתי הדין של המדינות. בית דין עליון זה כולל שנים-עשר חברים אשר גילם נע בין ארבעים לשבעים-וחמש שנים, ואשר שירתו לכל הפחות שנתיים בבית-דין מדינתי כלשהו, מונו למשרה רמה זו על-ידי המנהל הכללי ואושרו על-ידי רוב בקבינט-העל ובבית המחוקקים השלישי. כל ההחלטות של גוף משפטי עליון זה נקבעות באמצעות רוב של שני-שליש לפחות.
בתי הדין החברתיים-כלכליים פועלים בשלוש החטיבות הבאות:
1. בתי-דין של הורות, אשר קשורים לחטיבה המחוקקת ולחטיבה השיפוטית של מערכת המשפחה והחברה.
2. בתי-דין של חינוך – הגופים המשפטיים אשר קשורים למערכות בתי הספר המדינתיים והאזוריים, וכן קשורים לזרוע המבצעת ולזרוע המחוקקת של מנגנון המנהל החינוכי.
3. בתי הדין של התעשייה – בתי הדין המחזיקים בסמכות מלאה ליישב את כלל אי-ההבנות הכלכליות.
בית הדין העליון איננו דן בתיקים חברתיים-כלכליים, אלא לאחר הצבעה של שלושה-רבעים מחברי בית המחוקקים השלישי של הממשל הלאומי, הוא בית המדינאים הבכירים. מלבד מקרה זה, כלל ההחלטות של בתי הדין הגבוהים של ההורות, החינוך והתעשייה, הינן סופיות.
ביבשת זו החוק איננו מתיר לשתי משפחות לגור יחד תחת קורת גג אחת. ומכיוון שמגורים קבוצתיים הוצאו אל מחוק לחוק, נהרסו רוב בתי הדירות. ואולם, הרווקים עדיין מתגוררים במועדונים, בתי-מלון ובתי-מגורים משותפים אחרים. השטח המינימלי עבור בית מגורים חייב להיות לפחות בן כ-4,500 מטרים רבועים. כלל האדמה וכל רכוש אחר המשמשים למגורים פטורים ממס עד לשיעור של פי עשרה מההקצאה המינימלית לבית מגורים.
חיי המשפחה של האנשים הללו השתפרו לאין שיעור במהלך המאה האחרונה. שני ההורים, הן האבות והן האימהות, מחויבים ללמוד בבתי הספר להורות של חינוך הילדים. ואפילו החקלאים המתגוררים בישובים כפריים קטנים משלימים מלאכה זו בהתכתבות; על-מנת לקבל הוראה בעל-פה הם הולכים למרכזים הקרובים אליהם אחת לעשרה ימים – קרי, מדי שבועיים. זאת הואיל והשבוע שלהם מונה חמישה ימים.
בכל משפחה יש בממוצע חמישה ילדים, והם מצויים בשליטתם המלאה של הוריהם, או – במקרה שאחד מההורים או שניהם נפטרו – תחת השגחת האפוטרופוסים הממונים על-ידי בתי הדין להורות. קבלת אחריות אפוטרופסות על יתום מאב ומאם נחשבת לכבוד גדול עבור כל משפחה. מבחני השוואה נערכים בינות להורים, והיתום נמסר למשפחתם של אלו אשר מציגים את כישורי ההורות המיטביים.
האנשים הללו מחשיבים את הבית כמוסד הבסיסי של הציוויליזציה שלהם. הציפייה היא שהחלק הערכי ביותר בחינוכם של הילדים ובבניית אופיים יובטח על-ידי ההורים וייעשה במסגרת הבית; והאבות מקדישים לחינוך הילדים כמעט את אותה מידה של תשומת-לב שאותה מקדישות האימהות.
כלל החינוך המיני ניתן בבית על-ידי ההורים, או על-ידי האפוטרופוסים החוקיים. בהפוגות המנוחה בבתי המלאכה של בית הספר מוצעת הכוונה מוסרית על-ידי המורים; אך לא כך הוא באשר לחינוך דתי, אשר נחשב לזכותם הבלעדית של ההורים, וזאת מכיוון שהדת נחשבת לחלק אינטגרלי מחיי הבית. הכְוונה דתית גרידא ניתנת בפומבי אך ורק במקדשי הפילוסופיה, מכיוון שמוסדות דתיים לגמרי, כדוגמת הכנסיות של אורנטיה, לא התפתחו בקרב האנשים הללו. על-פי הפילוסופיה שלהם, הדת הינה השאיפה לדעת את האל ולבטא אהבה כלפי הזולת באמצעות שירותו; ואולם, ראייה זו איננה מאפיינת את מעמדן הדתי של יתר האומות בפלנטה זו. הדת הינה נושא משפחתי במידה כה רבה בקרב האנשים הללו, עד כי לא קיימים מקומות ציבוריים אשר מוקדשים אך ורק להתכנסות דתית. מבחינה פוליטית, הדת והמדינה, כפי שנוהגים לומר בני אורנטיה, הינם נפרדים לחלוטין, אך קיימת חפיפה מוזרה בין הדת לפילוסופיה.
עד לפני עשרים שנה, המורים הרוחניים (המקבילים לכמרים באורנטיה) – אשר מבקרים מעת לעת כל משפחה על-מנת לבחון את הילדים ולקבוע אם קיבלו מהוריהם הנחייה ראויה – היו מצויים תחת פיקוח ממשלתי. היועצים והבודקים הרוחניים הללו מצויים כעת תחת הכוונתה של הקרן לקִדמה רוחנית, מוסד חדש אשר נתמך על-ידי תרומות מרצון. ייתכן שמוסד זה לא יתפתח עוד עד לאחר הגעתו של בן סמכותי מפרדיס.
הילדים נותרים בחזקתם החוקית של הוריהם עד גיל חמש-עשרה, העת שבה הם מקבלים לראשונה חניכה אל תוך אחריותם האזרחית. לאחר מכן, כל חמש שנים, וחמש פעמים בזו אחר זו, מתקיימים טקסים פומביים דומים לאותן קבוצות גיל, ואז הולכות וקטנות מחויבויותיהם כלפי ההורים, בעוד שהם מקבלים על עצמם אחריות חדשה כלפי המדינה בתחום החברתי ובתחום האזרחי. זכות הבחירה מוענקת בגיל עשרים, הזכות להינשא ללא הסכמת ההורים איננה מוענקת עד לגיל עשרים-וחמש, והילדים חייבים לעזוב את הבית בהגיעם לגיל שלושים.
חוקי הנישואין והגירושין הינם אחידים בכל רחבי האומה. הנישואין לפני גיל עשרים – הגיל שבו מתקבלות זכויות האזרח – אסורים. הרשות להינשא ניתנת אך ורק שנה לאחר הצהרת כוונת הנישואין, ורק לאחר שהן החתן והן הכלה מציגים תעודות המעידות כי הם קיבלו הנחייה כנדרש בבתי הספר של ההורות באשר לאחריות של חיי הנישואין.
תקנות הגירושין אינן כה נוקשות, ואולם צווי ההיפרדות – אשר ניתנים על-ידי בתי הדין של ההורות – לא יכולים להתקבל, אלא כעבור שנה מרישום הבקשות עבורם; ושנה על פלנטה זו ארוכה בהרבה מאשר באורנטיה. אף-על-פי שחוקי הגירושין נוחים, שיעור הגירושין עומד על כעשירית בלבד משיעור הגירושין של הגזעים המתורבתים של אורנטיה.
המערכת החינוכית של אומה זו הינה של חינוך חובה, ושני המינים לומדים יחדיו בבתי הספר הקדם-אוניברסיטאיים, שבהם לומדים התלמידים מגיל חמש ועד לגיל שמונה-עשרה. בתי הספר הללו הינם שונים במידה רבה מאלו של אורנטיה. אין בהם חדרי כיתה, ורק מקצוע אחד נלמד בכל עת; ולאחר שלוש השנים הראשונות הופכים כל התלמידים להיות מורים-סייעים, ומלמדים את אלו אשר מצויים מתחתם. ספרים משמשים אך ורק על-מנת למצוא מידע אשר יסייע בפתרון הבעיות המתעוררות בבתי המלאכה ובחוות של בית הספר. בבתי המלאכה הללו מיוצר הרבה מן הריהוט המצוי בשימוש ביבשת, וכך גם רבים מן האביזרים המכאניים – זהו עידן כביר של המצאה ושל מיכּון. בצמוד לכל בית-מלאכה מצויה ספריית עבודה, שבה יכול התלמיד להיוועץ בספרי העיון הנדרשים. גם חקלאות וגננות נלמדוֹת לאורך כל תקופת החינוך בחוות הנרחבות הצמודות לכל בית-ספר מקומי.
רפי השכל לומדים אך ורק חקלאות וטיפול בבעלי-חיים, והם מאושפזים במשך כל חייהם במושבות משמורת מיוחדות שבהן מופרדים המינים על-מנת למנוע מהם להפוך להורים, וזאת משום שההורות נמנעת מכל הפחותים מן הרגילים. אמצעי ההגבלה הללו מצויים בתוקף מזה שבעים-וחמש שנים; צווי האשפוז מוצָאים על-ידי בתי הדין של ההורות.
כולם יוצאים לחופשה בת חודש אחד בכל שנה. הלימודים בבתי הספר הקדם-אוניברסיטאיים מתקיימים במשך תשעה מתוך עשרת החודשים של השנה, ואת החופשה מבלים התלמידים אגב טיול עם ההורים או עם חברים. הנסיעות האלה מהוות חלק מתוכנית החינוך למבוגרים, והן נמשכות לאורך כל החיים, כאשר הכספים המיועדים לכיסוי ההוצאות האלה נצברים באותן שיטות שבהן נעשה שימוש לתשלום הביטוח לעת זקנה.
רבע מן הזמן בבית הספר מוקדש למשחק – לאתלטיקה תחרותית – כאשר התלמידים מתקדמים בתחרויות אלה – הבוחנות את כישוריהם ואת כשרונם – למן הרמה המקומית, דרך הרמה המדינתית והאזורית ועד לרמה הלאומית. בדומה לכך, מתקיימות תחרויות נאום ותחרויות מוזיקליות, כמו גם תחרויות בתחומי המדע והפילוסופיה, ואלה תופסות את תשומת ליבם של התלמידים, החל מן החטיבות החברתיות הנמוכות והלאה אל עבר התחרויות המזכות בכבוד לאומי.
ממשל בית הספר הינו העתק של הממשל הלאומי על שלושת הזרועות המתואמות שלו, כאשר סגל המורים משמש כבית המחוקקים השלישי, או המייעץ. המטרה העיקרית של החינוך ביבשת זו היא להפוך כל תלמיד לאזרח התומך-בעצמו.
כל ילד אשר מסיים את מערכת בתי הספר הקדם-אוניברסיטאיים בגיל שמונה-עשרה מהווה בעל-מלאכה מומחה. או אז מתחיל הלימוד של הספרים והחיפוש אחר ידע ייחודי, וזאת בבתי הספר למבוגרים או באוניברסיטאות. כאשר תלמיד מבריק מסיים את עבודתו לפני הזמן אשר הוקצב לה, ניתנת לו מתנת זמן ואמצעים שבאמצעותם הוא רשאי לבצע פרויקט לפי בחירתו. מערכת החינוך כולה מתוכננת על-מנת להכשיר את היחיד כיאות.
מצב התעשייה בקרב האנשים הללו הינו רחוק מן האידיאלים שלהם; ההון והעבודה עדיין מצויים בצרותיהם, ואולם הם הולכים ונעשים מתואמים עם התכנית של שיתוף-פעולה כֵּן. ביבשת ייחודית זו העובדים הולכים ונעשים בעלי-מניות בכל החברות התעשייתיות; כל עובד נבון הופך אט-אט לקפיטליסט קטן.
היריבויות החברתיות הולכות ומתמעטות, והרצון הטוב עולה בהתמדה. לא נוצרו בעיות כלכליות חמורות בשל ביטול העבדות (לפני מעל למאה שנה), מכיוון שהתאמה זו בוצעה בהדרגה תוך שחרור של שני אחוזים מדי שנה. אותם עבדים אשר עברו בתוצאות משביעות רצון מבחנים מנטאליים, מוסריים ופיזיים זכו לקבל אזרחות; רבים מן העבדים העליונים הללו היו שבויי מלחמה או ילדים של שבויים שכאלה. לפני כחמישים שנה הם שיחררו את אחרון העבדים הנחותים שלהם, ובזמנים המאוחרים עוד יותר, הם מקדישים עצמם לטיפול במשימה של הקטנת מספר המעמדות המפגרים והמרושעים.
האנשים הללו פיתחו לאחרונה טכניקות חדשות ליישוב אי-ההבנות בנושאי התעשייה ולתיקון אופני ניצול כלכלי, ושיטות אלה מהוות שיפור מובחן ביחס לשיטות הקודמות אשר באמצעותן נפתרו בעיות מסוג זה. האלימוּת, כשיטה ליישוב מחלוקות אישיות או תעשייתיות, הוצאה אל מחוץ לחוק. שכר, רווחים ובעיות כלכליות אחרות אינם מוסדרים באופן נוקשה, אך באופן כללי הם מצויים תחת שליטת בתי המחוקקים התעשייתיים, בעוד שכל המחלוקות הנובעות מן התעשייה נידונות בפני בתי הדין התעשייתיים.
בתי הדין התעשייתיים הינם בני שלושים שנה בלבד, אך הם פועלים באופן משביע רצון בהחלט. ההתפתחות האחרונה ביותר קובעת שמכאן ואילך יכירו כל בתי הדין בתמורה חוקית כמשתייכת לאחת משלוש חטיבות:
1. שיעורי ריבית כחוק על השקעות הון.
2. שכר הולם לבעלי-מקצוע מיומנים אשר מועסקים במפעלי תעשייה.
3. שכר עובד הוגן וצודק בתמורה לעבודה פיזית.
על אלו להיות משולמים, ראשית בהתאם לחוזה, או במקרה של ירידה ברווחים, יקטנו כולם באופן ארעי באותו שיעור. ולאחר מכן, כל רווח אשר מצוי מעבר לתשלומים הקבועים הללו, יחולק בשיעור אשר נקבע בין כל החטיבות: ההון, בעלי המקצועות והפועלים.
מדי עשור שנים המנהלים האזוריים מתאימים וקובעים את שעות העבודה היומיות כחוק. התעשייה פועלת כעת בשבוע בן חמישה ימים, ארבעה ימים המוקדשים לעבודה ויום אחד למשחק. האנשים הללו עובדים שש שעות בכל יום, וכמו התלמידים, במשך תשעה מתוך עשרת חודשי השנה. את החופשה הם מבלים על-פי-רוב במסעות, וכיוון שאך לאחרונה פותחו שיטות תחבורה חדשות, כלל האומה מרבה לנסוע. האקלים מאפשר לנסוע במשך כשמונה חודשים בשנה, והם מנצלים את מלוא ההזדמנויות הנתונות בידיהם.
לפני מאתיים שנה שלט המניע לרווח שליטה מוחלטת בתעשייה, ואולם כיום הוא הולך ומוחלף במהירות בכוחות מניעים אחרים וגבוהים יותר. התחרות ביבשת הזו חריפה, ואולם רובה עברה מן התעשייה אל המשחק, המיומנות, ההישג המדעי וההגשמה האינטלקטואלית. היא בולטת ביותר בשירות החברתי ובנאמנות לממשל. בקרב האנשים הללו הופך השירות הציבורי במהירות לשאיפה הגבוהה ביותר. האדם העשיר ביותר ביבשת עובד שש שעות במשרד של בית-המלאכה למכונות אשר בבעלותו, ואז ממהר לסניף המקומי של בית הספר למדינאות, שם הוא מבקש להכשיר את עצמו לשירות ציבורי.
העבודה הופכת מכובדת יותר ויותר ביבשת זו, כאשר כל האזרחים שגילם מעל לשמונה-עשרה, ואשר מסוגלים לכך בגופם, עובדים בבית ובחוות, בתעשייה מוכרת כלשהי, בעבודות הציבוריות שאליהם מתקבלים כלל המובטלים הארעיים, או בקרב סגל עובדי הכפייה אשר במכרות.
האנשים הללו מתחילים לטפח גם צורה חדשה של סלידה חברתית – סלידה מן הבטלה ומן העושר אשר הושג ללא עמל. לאט אבל בטוח, הם הולכים והופכים לאדונֵי מכונותיהם. פעם גם הם נלחמו למען חירות פוליטית, ולאחר מכן עבור חופש כלכלי. כעת הם מתחילים ליהנות משניהם, בה בעת שהם מתחילים להעריך, בנוסף לכך, את הפנאי אשר רכשו בדי עמל, ואשר אותו ניתן להקדיש להגשמה עצמית הולכת וגוברת.
אומה זו מקיימת מאמץ נחוש להחליף את הצדקה מן הסוג הפוגע בַּכבוד-העצמי, בְּערבויות הביטחון המכובדות של הביטוח הממשלתי לעת זקנה. אומה זו מעניקה לכל ילד חינוך ומספקת לכל אדם עבודה; וכך היא יכולה להפעיל בהצלחה תכנית ביטוח אשר נועדה להגן על החולים ועל הזקנים.
בקרב עם זה, חייבים כל האנשים לפרוש מעבודה לשם רווח בגיל שישים-וחמש, אלא אם כן קיבלו היתר מנציב העבודה של המדינה אשר מעניק להם את הזכות להמשיך בעבודתם עד לגיל שבעים. מגבלת הגיל הזו איננה חלה על אלו המשרתים בממשלה או על הפילוסופים. בעלי המגבלות הפיזיות, או בעלי הנכויות הקבועות, יכולים להיכנס לרשימת הפרישה בכל גיל, וזאת באמצעות צו בית משפט החתום גם על-ידי נציב הגמלאות של הממשלה האזורית.
הכספים המשמשים לתשלום גמלאות הזקנה מופקים מארבעה מקורות:
1. הממשלה הפדרלית דורשת לטובת מטרה זו שכר של יום אחד בכל חודש; ובמדינה הזו כולם עובדים.
2. תרומות – אזרחים עשירים רבים תורמים לשם תכלית זו.
3. הרווחים של עובדי הכפייה אשר במכרות המדינה. לאחר שהעובדים המגויסים תמכו בעצמם והפרישו לעצמם את ההפרשות שלהם לעת זקנה, מועברים כל יתר הרווחים מעבודתם אל קרן הגמלאות הזו.
4. ההכנסות ממשאבי הטבע. כל העושר הטבעי ביבשת מוחזק כנאמנות חברתית בידי הממשל הפדרלי, והרווחים המופקים מעושר טבעי זה מוקצים למטרות חברתיות, כגון מניעת מחלות, מתן חינוך לגאונים וכיסוי הוצאות הלימוד של יחידים מבטיחים-במיוחד בבתי הספר למדינאות. מחצית מן ההכנסות ממשאבי הטבע מוקצית לקרן הגמלאות לעת זקנה.
אף-על-פי שהקרנות האקטואריות המדינתיות והאזוריות מעניקות צורות רבות של ביטוח מגן, קרנות הפנסיה לעת זקנה מנוהלות באופן בלעדי בידי הממשל הפדרלי באמצעות עשרת המשרדים האזוריים.
הקרנות הממשלתיות האלה מנוהלות ביושר מזה זמן רב. לאחר הבגידה והרצח, העונשים הכבדים ביותר אשר מוטלים על-ידי בתי הדין, עניינם במעילה באמון הציבור. חוסר נאמנות חברתי ופוליטי נמנה כיום על הפשעים האיומים ביותר.
הממשל הפדרלי דואג לאזרח הבודד אך ורק בנושא הגמלאות לעת זקנה ובטיפוח הגאונות והמקוריות היצירתית; ממשלות המדינות עוסקות מעט יותר באזרח היחיד, בעוד שהממשל המקומי עוסק באופן אבהי הרבה יותר בפרט ובחברה. העיר (או חלקים מסוימים ממנה) עוסקת בנושאים כגון בריאות, תברואה, תקני בנייה, נוי, אספקת מים, תאורה, חימום, פנאי, מוזיקה ותקשורת.
בכל תעשייה תשומת הלב נתונה בראש ובראשונה לבריאות; היבטים מסוימים של הרווחה הפיזית נחשבים כזכות בלעדית של התעשייה ושל הקהילה, ואולם בעיות הבריאות האישיות והמשפחתיות הינן נושא לטיפול אישי בלבד. בתחום הבריאות, כמו בכל תחום אישי-גרידא אחר, תכניתה של הממשלה היא להתערב פחות ופחות.
לערים אין סמכות להטיל מסים, והן אף לא יכולות להיכנס לחובות. הן מקבלות מאוצר המדינה הקצבה בהתאם למספר התושבים, והן חייבות להשלים הכנסות מן הרווחים שאותן הן מפיקות מן העסקים החברתיים שלהן ומאגרות רישוי על פעילויות מסחריות שונות.
מערכות ההיסע המהירוֹת, אשר מאפשרות למעשה להרחיב במידה ניכרת את גבולות העיר, מצויות בשליטה מוניציפלית. מחלקות כיבוי האש העירוניות נתמכות על-ידי קרנות מניעת-אש וקרנות הביטוח, וכל המבנים, הן בעיר והן בכפר, הינם חסיני-אש – והם כאלו כבר מעל לשבעים-וחמש שנה.
אין ממונים כוחות מוניציפליים לשמירה על הסדר; כוחות המשטרה מוחזקים על-ידי ממשלות המדינות. משרד זה מגייס את כל מועמדיו כמעט מקרב שורות הגברים הרווקים אשר גילם נע בין עשרים-וחמש לחמישים שנה. רוב המדינות מטילות מס רווקוּת כבד למדי, אשר משולם לכל הגברים אשר מצטרפים לשורות משטרת המדינה. במדינה הממוצעת עומד הכוח המשטרתי כעת אך ורק על כעשירית מגודלו לפני חמישים שנה.
קיימת אחידות מועטה בלבד, אם בכלל, בין משטרי המס של מאה המדינות החופשיות והריבוניות באופן יחסי, וזאת בשל העובדה שהתנאים הכלכליים ותנאים אחרים משתנים במידה רבה בין חלקיה השונים של היבשת. בכל מדינה קיימות עשר תקנות חוקתיות בסיסיות אשר לא ניתן לשנותן, אלא באישור בית הדין הפדרלי העליון, ואחד מן החוקים הללו מונע הטלת מס רכוש העולה על אחוז אחד בשנה על כל רכוש שהוא; והבתים, הן בעיר והן בכפר, הינם פטורים ממס.
הממשל הפדרלי מנוע מלהיכנס לחובות, ונדרש משאל-עם המאושר על-ידי יותר משלושה-רבעים של האזרחים על-מנת שמדינה כלשהי תוכל ללוות, למעט למטרות מלחמה. מכיוון שהממשל הפדרלי איננו יכול להיכנס לחובות, במקרה של מלחמה מוסמכת מועצת ההגנה הלאומית לגבות מן המדינות כספים, כמו גם אנשים וחומרים, ככל שאלו נדרשים. ואולם, לא ניתן להחזיק בכל חוב שהוא למשך תקופה העולה על עשרים-וחמש שנה.
ההכנסות התומכות בממשל הפדרלי מופקות מחמשת המקורות הבאים:
1. מכסי ייבוא. כלל הייבוא כפוף למכסים המיועדים להגן על רמת החיים ביבשת, הגבוהה הרבה יותר מזו של כל אומה אחרת על-פני הפלנטה. שיעורי המכס הללו נקבעים על-ידי בית הדין הגבוה ביותר לתעשייה, לאחר ששני בתי המחוקקים של התעשייה אישרו את המלצות המנהל הכללי לנושאים כלכליים, אשר מתמנה במשותף על-ידי שני גופי החקיקה הללו. בית המחוקקים הגבוה לתעשייה נבחר על-ידי העובדים, ואילו הנמוך יותר על-ידי בעלי ההון.
2. תמלוגים. הממשל הפדרלי מעודד המצאות ויצירות מקוריות בעשר המעבדות האזוריות, ומסייע לגאונים מכל הסוגים – אמנים, סופרים ומדענים – וגם שומר על הפטנטים שלהם. בתמורה, נוטל הממשל מחצית מן הרווחים המופקים מכל ההמצאות והיצירות האלה, בין אם הן נוגעות למיכּון, לספרים, לאמנות, לצמחים או לבעלי-חיים.
3. מס ירושה. הממשל הפדרלי מטיל מס ירושה מדורג, אשר נע מאחוז אחד ועד לחמישים אחוזים, בהתאם לגודל הירושה ולתנאים אחרים.
4. ציוד צבאי. הממשל מרוויח סכום נכבד מהחכרת ציוד צבאי וימי לשימושים מסחריים ולמטרות פנאי.
5. משאבי טבע. כאשר ההכנסות ממשאבי הטבע אינן נצרכות במלואן לשם המטרות הייעודיות המצוינות באמנה הפדרלית של המדינה, הן מופקדות באוצר הלאומי.
התקציב הפדרלי – למעט הסכומים הנדרשים לְמלחמה אשר מוערכים על-ידי מועצת ההגנה הלאומית – מופק בבית המחוקקים העליון, מסוכם עם הבית התחתון, מאושר על-ידי המנהל הכללי, ותוקפו הסופי ניתן מידי ועדת התקציב הפדרלית בת מאה החברים. מושלי המדינות מעמידים מועמדים כחברים בוועדה זו, ואלו נבחרים בידי האספות המחוקקות של המדינות לתקופת שירות בת עשרים-וארבע שנים, כאשר רבע מן החברים הללו נבחר מדי שש שנים. מדי שש שנים בוחר גוף זה, ברוב של שלושה-רבעים, את אחד מחבריו לעמוד בראשו, וחבר זה הופך בזאת למנהל-הממונה על האוצר הלאומי.
בנוסף לתכנית חינוך החובה הבסיסית, אשר נמשכת מגיל חמש ועד לגיל שמונה-עשרה, מוחזקים בתי-ספר מיוחדים כדלקמן:
1. בתי ספר למדינאות. בתי הספר הללו מתחלקים לשלושה סוגים: של האומה, של האזור ושל המדינה. המשרות הציבוריות של האומה נחלקות לארבע חטיבות. החטיבה הראשונה של אמון הציבור נוגעת בעיקרה לממשלת האומה, וכל מחזיקי המשרות בקבוצה זו חייבים להיות בוגרי בתי הספר למדינאות, הן האזוריים והן הלאומיים. יחיד יכול לקבל משרה פוליטית, להיבחר או להתמנות לתפקיד בחטיבה השנייה, לאחר שסיים את אחד מעשרת בתי הספר האזוריים למדינאות; התפקידים הללו נוגעים לאחריויות בממשל האזורי ובממשלות המדינות. חטיבה מספר שלוש כוללת את תפקידי האחריות במדינה, ונושאי משרה מעין אלו מחויבים לשאת אך ורק תעודות גמר של בתי הספר למדינאות של המדינה. נושאי המשרות בחטיבה הרביעית והאחרונה אינם מחויבים לשאת בתואר מדינאות כלשהו, בשל העובדה שלעולם הם מתמנים לכל התפקידים הללו. אלו כוללים תפקידים זוטרים של עוזרים, מזכירוּת ותפקידים טכניים המבוצעים בידי בעלי המקצוע המוכשרים השונים אשר פועלים במסגרת המנהלית של הממשל.
שופטי בתי הדין הזוטרים ושופטי בתי הדין של המדינה מחזיקים בתואר מבתי הספר למדינאות של המדינה. שופטי בתי הדין – אשר להם סמכות לדון בנושאים חברתיים, חינוכיים ותעשייתיים – מחזיקים בתארים מבתי הספר האזוריים. שופטי בית הדין הפדרלי העליון חייבים להחזיק בתארים מכל בתי הספר הללו למדינאות.
2. בתי הספר לפילוסופיה. בתי הספר הללו מסופחים למקדשי הפילוסופיה, והם קשורים פחות או יותר לתפקיד הציבורי של הדת.
3. מוסדות מדע. בתי הספר הטכניים הללו מתואמים דווקא עם התעשייה ולא עם מערכת החינוך, והם מנוהלים בחמש-עשרה חטיבות.
4. בתי-ספר להכשרה מקצועית. המוסדות המיוחדים הללו מספקים את ההכשרה הטכנית למקצועות הנלמדים השונים, שנים-עשר במספר.
5. בתי הספר של הצבא ושל הצי. ליד המטה הלאומי ובעשרים-וחמישה המרכזים הצבאיים שעל החוף ממוקמים אותם מוסדות אשר מוקדשים להכשרתם הצבאית של אזרחים מתנדבים בגילאים שבין שמונה-עשרה לשלושים שנה. לפני גיל עשרים-וחמש נדרשת הסכמת ההורים על-מנת להתקבל לבתי הספר הללו.
אף-על-פי שכלל המועמדויות למשרות ציבוריות מוגבלות לבוגריהם של בתי הספר למדינאות של המדינה, של האזור ובתי הספר הפדראליים, מנהיגיהם המתקדמים של אומה זו גילו בתכניתם חולשה רצינית לנושא זכוּת הבחירה האוניברסאלית; ולפני כחמישים שנה הם הוסיפו לחוקה הוראה אשר משנה את תכנית הבחירה וכוללת את המאפיינים הבאים:
1. כל גבר וכל אישה מעל לגיל עשרים מחזיקים בקול אחד. בהגיעם לגיל זה חייבים כלל האזרחים להתקבל כחברים בשתי קבוצות בחירה: הם יצטרפו לקבוצה הראשונה בהתאם לתפקודם הכלכלי – תעשייתי, מקצועי, חקלאי או מסחרי; הם ייכנסו לקבוצה השנייה בהתאם לנטיותיהם הפוליטיות, הפילוסופיות והחברתיות. כלל העובדים חייבים להשתייך, כאמור, לקבוצה כלכלית כלשהי, והגילדות האלה – בדומה להתאגדויות לא-כלכליות – מוסדרות ממש כפי שמוסדר הממשל הלאומי, בחלוקה של העוצמה לשלושה חלקים. הרישום לקבוצות אלה אינו יכול להשתנות במשך שתים-עשרה שנים.
2. עם הגשת המועמדות מידי מושלי המדינה או המנהלים האזוריים, ובהתאם לצו של המועצות האזוריות העליונות, עשויים יחידים אשר שירתו את החברה שירות רב-ערך, או אשר הפגינו תבונה יוצאת-דופן בשירות הממשלה, לקבל לידיהם קולות נוספים, וזאת בתדירות הנמוכה מכל חמש שנים, ולא יותר מאשר תשעה קולות-על מעין אלו. עשר הינו מספר הקולות המרבי של בוחר מרובה-קולות. המדענים, הממציאים, המורים, הפילוסופים והמנהיגים הרוחניים מקבלים אף הם הכרה כאמור, ומתכבדים בכוח פוליטי מועצם. זכויות אזרח מתקדמות שכאלה מוענקות על-ידי המדינה והמועצות העליונות ממש כשם שתארים מוענקים על-ידי בתי הספר המיוחדים, ומקבליהן גאים להציג לראווה את סממני ההכרה האזרחית הללו לצד תואריהם האחרים, ולצרפם לרשימת הישגיהם האישיים.
כלל היחידים אשר נידונו לעבודת כפייה במכרות, וכל משרתי הממשל אשר נתמכים על-ידי תקציב המסים, מאבדים את זכות הבחירה למשך התקופות האלה. דבר זה איננו תקף עבור אנשים מבוגרים אשר עשויים לפרוש לגמלאות בגיל שישים-וחמש.
4. קיימות חמש מדרגות בחירה המשקפות את שיעור המס הממוצע אשר שולם במשך כל תקופה בת מחצית העשור. משלמי מסים כבדים מורשים לקבל עד חמישה קולות נוספים. תוספת זו הינה בלתי-תלויה בכל הכרה מסוג אחר, ואולם בשום מקרה לא יוכל אדם להטיל יותר מעשרה פתקי הצבעה.
5. בעת שבה אומצה תכנית בחירה זו, ננטשה שיטת הבחירה הטריטוריאלית לטובת מערכת הבחירה הכלכלית, או התפקודית. כעת בוחרים כלל האזרחים כחברים בקבוצות התעשייה, החברה, או המקצועות, בלא תלות במקום מגוריהם. וכך, מורכב ציבור הבוחרים מקבוצות מבוססות, מאוחדות ואינטליגנטיות, אשר בוחרות אך ורק את הטובים שבחבריהם לתפקידי אמון ואחריות בממשל. לתכנית הבחירה התפקודית, או הקבוצתית, הזו קיים יוצא-מן-הכלל אחד: מדי שש שנים נבחר המנהל הכללי הפדרלי בבחירות לאומיות כלליות, ושום אזרח אינו מטיל יותר מאשר פתק בחירה אחד.
וכך, למעט בבחירתו של המנהל הכללי, מופעלת זכות הבחירה על-ידי קבוצות אזרחים כלכליות, מקצועיות, אינטלקטואליות וחברתיות. המדינה האידיאלית היא אורגנית, וכל קבוצת אזרחים חופשית ואינטליגנטית מייצגת איבר חיוני ופעיל בתוך אורגניזם הממשל הרחב יותר.
בתי הספר למדינאות מוסמכים להתחיל בהליך משפטי בבתי הדין של המדינה על-מנת לשלול את זכות הבחירה מכל יחיד עצל, אדיש, או עבריין. האנשים הללו מכירים בעובדה לפיה כאשר חמישים אחוזים מאומה הינם נחותים, או פגומים, ובעלי זכות בחירה, כי אז אומה שכזו נידונה לכיליון. הם מאמינים כי שלטון הבינוניות טומן בחובו את זרע נפילתה של כל אומה שהיא. הבחירה הינה חובה, וקנסות כבדים מוטלים על כל אלו אשר אינם מקיימים את חובת הבחירה.
אף-על-פי ששיטותיהם של האנשים הללו לטיפול בפשיעה, באי-שפיות ובניוון תיחשבנה במובנים מסוימים כמספקות, במובנים אחרים הן תזעזענה, ללא ספק, את רוב בני אורנטיה. הפושעים הרגילים והאנשים הפגומים מושמים, בחלוקה על-פי מין, במושבות חקלאיות שונות, והם יותר מאשר תומכים בעצמם. המקרים הרציניים יותר של פושעים מתמידים ושל חסרי-שפיות אשר אין ניתן לרפאם נידונים על-ידי בתי המשפט למוות בתאי הגזים הקטלניים. בנוסף לרצח, עונש מוות חל על פשעים רבים אחרים, לרבות מעילה באמון הממשל; והצדק נעשה במהרה ובבטחה.
האנשים הללו עוברים מעידן החוק השלילי לזה החיובי. לאחרונה, בניסיון למנוע פשע, הם כה הרחיקו לכת וגזרו עבודות שירות למשך כל תקופת החיים במושבות העונשין על כל אלו אשר האמונה לגביהם הינה שהם רוצחים ופושעים כבדים בפוטנציה. במידה שנידונים אלו מוכיחים לאחר מכן שהם הפכו לנורמליים יותר, הם עשויים להשתחרר על-תנאי או לזכות במחילה. שיעור הרצח ביבשת הזו עומד על אחוז אחד בלבד מזה השורר בקרב כל האומות האחרות.
המאמצים למנוע את התרבות הפושעים והיחידים הפגומים החלו לפני יותר ממאה שנה וכבר נושאים פֵירות משביעי רצון. אין קיימים בתי-סוהר או בתי-משוגעים. והדבר נובע מסיבה אחת, והיא ששיעורן של הקבוצות האלה עומד על כעשרה אחוזים בלבד משיעורן באורנטיה.
נשיא מועצת ההגנה הלאומית עשוי למנות את בוגרי בתי הספר הצבאיים הפדראליים ל"שומרי הציוויליזציה" ולהעניק להם אחת משבע דרגות, בהתאם לכישוריהם ולניסיונם. מועצה זו מונה עשרים-וחמישה חברים, אשר מועמדים על-ידי בתי הדין הגבוהים ביותר להורות, לחינוך ולתעשייה, מאושרים על-ידי בית הדין הפדרלי העליון, ובראשם עומד, מתוקף תפקידו, ראש הסגל לעניינים צבאיים מתואמים. חברים מעין אלו משרתים עד לגיל שבעים.
הקורסים שאותם לומדים קציני קבע אלו נמשכים ארבע שנים, והם מתואמים לעולם עם רכישת מומחיות במקצוע או במשלח יד מסוימים. הכשרה צבאית אף-פעם לא ניתנת מבלי לצרף לה הכשרה תעשייתית, מדעית או מקצועית. כאשר מסתיימת ההכשרה הצבאית, היחיד רכש זה מכבר, במהלך ארבע שנות הקורס, מחצית מהחינוך אשר ניתן בכל אחד מבתי הספר המיוחדים, אשר גם בהם משך הקורס עומד על ארבע שנים. באופן זה נמנעת יצירתו של מעמד מקצועי צבאי, בכך שניתנת ההזדמנות למספר רב של גברים לתמוך בעצמם בה בעת שהם רוכשים את המחצית הראשונה של ההכשרה הטכנית או המקצועית.
השירות הצבאי בתקופות של שלום הינו התנדבותי גרידא, ובכל הזרועות הוא נמשך ארבע שנים, אשר במהלכן לומד כל אדם, בנוסף למומחיות בטקטיקה צבאית, גם מקצוע לימוד. לימוד המוזיקה הינו אחד מן העיסוקים העיקריים בבתי הספר הצבאיים המרכזיים, ובעשרים-וחמישה מחנות האימון הפזורים בהיקף היבשת. במהלך תקופות שפל בתעשייה, אלפי מובטלים מועסקים באופן אוטומטי בהקמת ההגנות הצבאיות של היבשת, ביבשה, בים ובאוויר.
אף-על-פי שהאנשים הללו מחזיקים במוסדות מלחמה רבי-עוצמה, המיועדים לשם הגנה מפני פלישת העמים העוינים אשר סביב, ראוי לציין לזכותם כי במשך מעל למאה שנה הם לא השתמשו במשאבים הצבאיים הללו על-מנת לפתוח במלחמה התקפית. הם הפכו מתורבתים עד לשיעור שבו הם יכולים להגן באופן איתן על הציוויליזציה מבלי להיכנע לפיתוי להשתמש ביכולותיהם המלחמתיות לשם תקיפה. למן כינונה של המדינה היבשתית המאוחדת לא פרצו מלחמות אזרחים, ואולם, במהלך מאתיים השנים האחרונות נקראו האנשים הללו ללחום בתשע מלחמות מגננה, שלוש מהן אל מול התאגדויות רבות-עוצמה של מעצמות עולמיות. ולמרות שאומה זו שומרת על הגנה הולמת מפני תקיפה של שכנים עוינים, היא מקדישה תשומת לב רבה הרבה יותר להכשרתם של מדינאים, מדענים ופילוסופים.
בשעה שאומה זו מצויה בשלום עם העולם, מועסקים כלל אמצעי ההגנה הניידים באופן די מלא בשירות הסחר, המסחר והפנאי. כאשר מוכרזת מלחמה, מתגייסת האומה בכללותה. במשך תקופת הקרבות נהוג תשלום שכר צבאי בכלל התעשיות, וראשי כל המשרדים הצבאיים הופכים לחברים בקבינט של המנהל הכללי.
אף-על-פי שהחברה והממשל של העם הייחודי הזה עולים במובנים רבים על אלו של האומות באורנטיה, ראוי לציין כי הממשלות המושלות בכל היבשות האחרות (קיימות בפלנטה זו אחת-עשרה יבשות) הינן נחותות במובחן ביחס לאומותיה המתקדמות יותר של אורנטיה.
וממש כעת מתכנן הממשל הנעלה הזה לכונן יחסים דיפלומטיים עם העמים הנחותים, ובפעם הראשונה קם מנהיג דתי גדול אשר תומך בשליחתם של שליחים אל האומות הסובבות. הננו חוששים כי הם עומדים לבצע את אותה שגיאה אשר ביצעו רבים אחרים, כאשר ניסו לכפות תרבות ודת נעלים על גזעים אחרים. איזה דבר נפלא היה קורה בעולם הזה אילו האומה היבשתית הזו, בעלת התרבות המתקדמת, הייתה אך יוצאת החוצה ומביאה אליה את הטובים שבבנים של העמים השכנים, ולאחר שחינכה אותם, הייתה שולחת אותם חזרה כשגרירים של תרבות על-מנת לעורר את אחיהם! מובן שאם יגיע בקרוב בן של סמכות אל אומה מתקדמת זו, במהרה יכולים להתרחש בעולם הזה דברים מופלאים.
תיאור זה של ענייני פלנטה שכנה נעשה באישור מיוחד, ומתוך כוונה לקדם את הציוויליזציה ולהעצים את האבולוציה של הממשל באורנטיה. ניתן היה לתאר דברים רבים נוספים אשר היו ללא ספק מעניינים ומסקרנים את בני אורנטיה, ואולם, תיאור זה ממצה את מגבלות הרשות אשר התקבלה לעניין זה.
ראוי, אם כן, שבני אורנטיה ישימו לב לכך שהספֵרה האחות שלהם במשפחת שטניה לא נהנתה ממשימות של סמכות או ממשימות מתת של בני פרדיס. וכן, כי העמים השונים באורנטיה אינם כה מרוחקים זה מזה בתרבותם כמרחק התרבותי הגדול המפריד בין האומה היבשתית לבין שכנותיה בפלנטה.
בעת שרוח האמת שוטפת את הכול, היא מספקת את הבסיס הרוחני להגשמתם של הישגים כבירים בענייני המין האנושי בעולם המתת. לפיכך, אורנטיה מוכנה הרבה יותר להגשמתו המיידית יותר של ממשל פלנטארי, על חוקיו, מנגנוניו, סמליו, מוסכמותיו ושפתו – וכל אלו יתרמו כה רבות לכינון שלום כלל-עולמי בחסות החוק, ועשויים להוביל ביום מן הימים להפצעתו של שחר עידן האמת של הכמיהה הרוחנית; ועידן שכזה מהווה את הסף הפלנטארי בדרך אל העידנים האוטופיים של אור וחיים.
[הוצג על-ידי מלכיצדק של נבאדון.]
ההתנוונות התרבותית והעוני הרוחני אשר נגרמו כתוצאה מנפילתו של קאליגאסטיה, וכן הבלבול החברתי אשר נגרם בעקבות נפילה זו, השפיעו אך במעט על המעמד הפיזי או הביולוגי של עמי אורנטיה. האבולוציה האורגאנית המשיכה להתקדם במהירות, ובאופן די בלתי-תלוי בעיכוב התרבותי והמוסרי אשר הגיע עד מהרה בעקבות בגידתם של קאליגאסטיה ושל דאליגאסטיה. והנה, הגיע הרגע בהיסטוריה של הפלנטה – לפני כמעט ארבעים-אלף שנה – שבו נשאי החיים אשר מילאו את התפקיד רשמו לפניהם, כי מנקודת מבט ביולוגית גרידא, ההתקדמות ההתפתחותית של הגזעים באורנטיה הלכה והתקרבה אל שיאה. הנאמנים המלכיצדקים, אשר הסכימו לדעה זו, הצטרפו ברצון לבקשתם של נשאי החיים מן הגבוהים ביותר של עדנטיה, לבחון את אורנטיה מתוך מטרה לאשר את משלוח המרוֹמֵמִים הביולוגיים, בן ובת חומריים.
בקשה זו הופנתה לגבוהים ביותר של עדנטיה מכיוון שמאז נפילת קאליגאסטיה והיעדר-הסמכות הארעי בירושם, הם אלו אשר ניהלו במישרין הרבה מענייניה של אורנטיה.
טָאבָּאמָנְטִיָה, הריבון המפקח של סדרת העולמות העשיריים או הניסיוניים, הגיע על-מנת לבחון את הפלנטה, ולאחר שסקר את התקדמות הגזעים, המליץ כראוי על אישור הענקת בנים חומריים לאורנטיה. מעט פחות ממאה שנים לאחר בדיקה זו הגיעו אדם וחווה, בן ובת חומריים של המערכת המקומית, והחלו במשימה הקשה של הניסיון לפרק את ענייניה הסבוכים והמבולבלים של פלנטה המעוכבת בשל מרידה ומצויה תחת החרם של בידוד רוחני.
בפלנטה רגילה, הגעתו של בן חומרי מסמלת על-פי-רוב את התקרבותו של עידן כביר של המצאה, התקדמות חומרית והארה אינטלקטואלית. העידן הבתר-אדמי הינו העידן המדעי הגדול ברוב העולמות, אך לא כך הוא באורנטיה. אף-על-פי שתושבי הפלנטה היו בבחינת גזעים כשירים פיזית, השבטים התבוססו במעמקי הפראיות והקיפאון המוסרי.
הלכה למעשה, כלל הרווחים של ממשל הנסיך נמחקו כעבור עשרת-אלפים שנה מהמרד; והגזעים של העולם היו במצב טוב אך במעט ביחס למצב שבו היו אילולא הגיע מעולם בן שוגה זה לאורנטיה. ואך ורק בקרב הנודים והאמדונים נשתמרו מסורותיה של דאלאמטיה ותרבותו של הנסיך הפלנטארי.
הנוֹדִיםהיו צאצאיהם של המורדים מקרב חברי סגל הנסיך, ושמם נגזר משמו של מנהיגם הראשון, נוֹד, אשר שימש בעבר יושב הראש של הוועדה לתעשייה וסחר של דאלאמטיה. האָמָאדוֹנִים היו צאצאי אותם אנדונים אשר בחרו להישאר נאמנים לצד ואן ואמאדון. הכינוי "אמאדוני" מהווה מונח יותר תרבותי ודתי במהותו מאשר גזעי; מבחינה גזעית, האמאדונים היו למעשה אנדונים. המונח "נודים" הינו תרבותי וגזעי כאחד, וזאת משום שהנודים עצמם היוו את הגזע השמיני של אורנטיה.
בין הנודים לאמאדונים התקיימה יריבות מסורתית. איבה זו עלתה אל פני השטח כל אימת שצאצאי שתי הקבוצות האלה ניסו את כוחם במפעל משותף כלשהו. ואפילו מאוחר יותר, בנוגע לענייניה של עדן, הם התקשו מאוד לעבוד יחדיו בשלווה.
זמן מועט לאחר הרס דאלאמטיה, התחלקו חסידיו של נוד לשלוש קבוצות עיקריות. הקבוצה המרכזית נותרה בסמוך לביתם המקורי, קרוב למקורות המפרץ הפרסי. הקבוצה המזרחית היגרה אל עבר אזורי הרמות של עֵילָם, מעט מזרחה מעמק נהר הפרת. ואילו הקבוצה המערבית מוקמה בחופיו הסוריים הצפון-המזרחיים של הים התיכון ובשטחים הסובבים אותם.
הנודים הללו הזדווגו בחופשיות עם גזעי הסאנגיק והעמידו אחריהם צאצאים מוכשרים. וכמה מצאצאי המורדים הדאלאמטיים הצטרפו לאחר מכן אל ואן ואל חסידיו הנאמנים בארצות אשר מצפון למסופוטמיה. כאן, בסמיכות לאגם ואן ולאזור הדרומי של הים הכספי, התערו הנודים באמאדונים והתמזגו איתם, וכך הם נמנו על "הגיבורים אשר מני-אז".
עוד בטרם הגיעו אדם וחווה, היוו שתי הקבוצות האלה – הנודים והאמאדונים – את הגזעים המתקדמים והמתורבתים ביותר על-פני כדור-הארץ.
במשך כמאה שנה לפני בדיקתו של טָאבָּאמָנְטִיָה, הטיפו ואן ועמיתיו – ממטה האתיקה והתרבות של העולם אשר באזורי הרמה – על הגעתו הקרבה של בן אל מובטח, מרומֵם של גזע, מורה של אמת, וממשיך דרכו הראוי של קאליגאסטיה. אף-על-פי שמרבית תושבי העולם של אותם ימים הביעו אך עניין מועט – אם בכלל – בתחזית מעין זו, אלו אשר היו מצויים בקשר מיידי עם ואן ועם אמאדון התייחסו ברצינות לתורה הזו, והחלו להתכונן לקראת קבלת הפנים בפועל לבן המובטח.
ואן סיפר לחבריו הקרובים ביותר את סיפור הבנים החומריים של ירושם; את מה שידע על אודותיהם עוד בטרם הגיע לאורנטיה. הוא ידע היטב כי הבנים האדמיים הללו התגוררו מאז ומעולם בבתי גן פשוטים אך מקסימים, והציע, שמונים-ושלוש שנים בטרם הגעתם של אדם וחווה, כי יקדישו עצמם להכרזה על בואם הממשמש ובא, ולהכנה של בֵּית גן לשם התקבלותם.
מן המטה שלהם אשר באזורי הרמה ומשישים-ואחד יישובי הפזורה המרוחקים, גייסו ואן ואמאדון סגל המונה למעלה משלושת-אלפים עובדים חפֶצים ונלהבים, אשר במהלך אסיפה חגיגית, הקדישו עצמם למשימת ההתכוננות לבן המובטח – או לכל הפחות, לבן המצופה.
ואן חילק את מתנדביו למאה חבורות, עם מפקד בראש כל אחת מהן ועמית אשר שירת כקצין קישור בסגל האישי שלו; זאת כאשר אמאדון משמש כעמיתו שלו. הוועדות האלה החלו בעבודתן המקדמית ברצינות, והוועדה לבחירת מיקום הגן יצאה לדרך בחיפוש אחר הנקודה האידיאלית.
אף כי מקאליגאסטיה ומדאליגאסטיה ניטל רוב הכוח לפעול באופן מרושע, הם עשו כל אשר ביכולתם על-מנת לחבל ולעכב את עבודת ההכנה של הגן. ואולם, על רוב תחבולותיהם המרושעות פיצו פעולות הנאמנוּת של קרוב לעשרת-אלפים היצורים האמצעיוניים הנאמנים, אשר עמלו ללא לאות על-מנת לקדם את המפעל.
הוועדה לבחירת האתר נעדרה במשך קרוב לשלוש שנים. והיא דיווחה בחיוב על שלושה אתרים אפשריים: הראשון היה אי במפרץ הפרסי; השני היה המיקום בנהר אשר אוכלס בהמשך על-ידי הגן השני; והשלישי, חצי-אי מוארך – כמעט אי – אשר בלט מערבה מחופיו המזרחיים של הים התיכון.
הוועדה המליצה כמעט פה אחד על הבחירה השלישית. אתר זה נבחר, ונדרשו שנתיים על-מנת להעביר את המטה התרבותי של העולם, לרבות עץ החיים, אל חצי האי הים-תיכוני הזה. כלל שוכני חצי האי – למעט קבוצה אחת – פינו אותו בשלווה עם הגעתם של ואן וחבורתו.
חצי-אי ים-תיכוני זה ניחן באקלים יפה לבריאות ובטמפרטורה נוחה; מזג האוויר המיוצב הזה התקיים הודות להרים הסובבים ולעובדה שאזור זה היה למעשה אי הנתון בתוך ים פנים-יבשתי. בעוד שגשם רב ניתך על שטחי הרמה הסובבת, לעיתים נדירות בלבד ירד גשם על עדן עצמה. ואולם, מדי לילה "עלה אד מן הארץ", מן הרשת הנרחבת של ערוצי השקיה מלאכותיים ורִענן את צמחיית הגן.
קו החוף של מסת היבשה הזו היה מורם למדי, ורוחב צוואר החיבור ליבשה בנקודה הצרה ביותר עמד על כארבעים-ושלושה קילומטרים בלבד. הנהר הכביר אשר השקה את עדן זרם מטה למן חלקיו הגבוהים יותר של חצי האי, זרם מזרחה דרך צוואר חצי האי אל היבשה, ומשם חצה את אזוריה הנמוכים של מסופוטמיה אל הים אשר מעבר להם. ארבעה יובלים הזינו אותו, ואלו נבעו בגבעות החוף של חצי האי העדני, ואלו הם "ארבעת הראשים" של הנהר "היוצא מעם עדן", ואשר לאחר-מכן בלבלו אותם עם פלגי הנהרות אשר הקיפו את הגן השני.
ההרים הסובבים את הגן שפעו אבנים טובות ומתכות יקרות, אף כי אלו קיבלו תשומת לב מועטה בלבד. הרעיון המוביל עתיד היה להיות האדרתה של הגננות ורוממותה של החקלאות.
האתר אשר נבחר בעבור הגן היה ככל הנראה הנקודה היפה במינה בכל העולם, והאקלים באותה עת היה אידיאלי. בשום מקום אחר לא נמצא מיקום אשר התאים באופן כה מושלם להפוך לגן עדן שכזה של הבעה בוטנית. בנקודת מפגש זו הלכה והתכנסה השמנה והסלתה של הציוויליזציה של אורנטיה. מעבֵר לנקודה זו שכן העולם בחשיכה, בבוֹרוּת ובפראיות. עדן הייתה נקודת האור היחידה באורנטיה; אך טבעי הוא שהיא היוותה חלום של חינניות, ובמהרה הפכה לשיר הלל לְנוף מעודן ונפלא אשר הפך מושלם.
בשעה שהבנים החומריים, המרוֹממים הביולוגיים, מתחילים את שהותם בעולם אבולוציוני, מקום משכנם נקרא על-פי-רוב הגן של עדן; זאת משום שהוא מתאפיין ביפי הצמחייה ובהדר הבוטני של עדנטיה, בירת הקונסטלציה. ואן הכיר לבטח את המנהגים הללו, ובהתאם לכך קבע שחצי האי כולו יוקדש לטובת הגן. המרעה והטיפול בבעלי החיים נועד להתרחש ביבשת הסמוכה. מקרב עולם בעלי החיים, ניתן היה למצוא בגן רק את הציפורים ואת בעלי החיים המבויתים. הוראותיו של ואן היו שעדן נועדה להיות גן, וגן בלבד. מעולם לא נשחטו בעלי-חיים בתחומיה. וכל הבשר אשר אותו צרכו עובדי הגן לאורך כל שנות בנייתו הובא פנימה מן העדרים אשר הוחזקו תחת משמר ביבשת.
המשימה הראשונה הייתה בניית חומת לבנים לרוחב צוואר חצי האי. משזו הושלמה, יכולה הייתה המלאכה האמיתית של ייפוי הנוף ובניית בתים להמשיך באין מפריע.
גן זואולוגי נוצר באמצעות בנייתה של חומה קטנה יותר, ממש מחוץ לחומה הראשית; השטח שביניהן, שאוכלס חיות טרף מסוגים שונים, שימש כהגנה נוספת מפני מתקפות עוינות. גן חיות זה אורגן בשתים-עשרה חטיבות ענק, ושבילים מוגנים על-ידי חומות הובילו בין הקבוצות האלה אל עבר שנים-עשר שערי הגן, כאשר הנהר ואזורי המרעה הסמוכים לו תופסים את החלק המרכזי.
בהכנת הגן הועסקו אך ורק עובדים מתנדבים; מעולם לא נעשה שימוש בעובדים שכירים. העובדים המתנדבים טיפחו את הגן וטיפלו בעדרים אשר תמכו בו; גם תרומות של מזון התקבלו ממאמינים שבקרבת מקום. וכל המפעל העצום הזה בוצע עד להשלמתו, חרף הקשיים הנלווים למצבו המבולבל של העולם בימי הצרה הללו.
ואולם הצעתו של ואן – שלא ידע עד כמה קרובה הגעתם של הבן והבת – כי הדור הצעיר יוכשר גם הוא להמשיך במפעל, למקרה שתידחה הגעתם, גרמה לאכזבה גדולה. נדמה היה כי זוהי הייתה הודאה בחוסר-אמונה מצדו של ואן, והדבר גרם לצרות צרורות ולנטישות רבות; אך ואן המשיך הלאה בתוכנית ההכנה שלו, ובינתיים מילא את מקום הנוטשים במתנדבים צעירים יותר.
במרכז חצי האי העדני עמד מקדש האבן המעודן של האב האוניברסאלי, המקדש הקדוש של הגן. בצפון מוקם המטה המנהלי; בדרום נבנו בתי העובדים ובני משפחותיהם; במערב הוקצתה קרקע עבור בתי הספר המתוכננים של מערכת החינוך של הבן המצופה, בעוד ש"בעדֶן אשר מקדם" נבנו בתי המגורים אשר יועדו לבן המובטח ולצאצאיו המידיים. התוכניות הארכיטקטוניות של עדן סיפקו בתי מגורים ושפע אדמה למיליון בני-אדם.
אף-על-פי שהגן היה גמור רק כדי רבע ממנו עם הגעתו של אדם, היו בו אלפי קילומטרים של שוחות השקיה ולמעלה מתשעה-עשר אלף קילומטרים של שבילים ושל כבישים סלולים. במגזרים השונים היו מעט יותר מחמשת-אלפים מבני-לבנים, ועצים וצמחים רבים מני ספור. מספר הבתים המרבי אשר הרכיב כל מקבץ שהוא בפארק היה שבעה. ועל-אף שהמבנים בגן היו פשוטים, הם היו אמנותיים ביותר. הכבישים והשבילים היו בנויים כהלכה, והנוף היה מעודן.
סידורי התברואה של הגן היו מתקדמים הרבה יותר מכל מה שנוסה עד אז באורנטיה. מי השתייה של עדן נשמרו ללא דופי הודות לשמירה הקפדנית על הוראות התברואה אשר נועדו לשמור על טוהרם. במהלך הזמנים המוקדמים הללו, צרות רבות נגרמו בשל הזנחת חוקים אלו, ואולם אט-אט שכנע ואן את עמיתיו בחשיבות ההקפדה שלא להתיר לדבר ליפול לתוך המים המסופקים לגן.
בטרם נבנתה, בשלב מאוחר יותר, מערכת לטיפול בביוב, נהגו בני עדן להקפיד לקבור את כל חומרי הפסולת והרקב. ומפקחיו של אמאדון ערכו מדי יום סריקות בחיפוש אחר גורמי מחלה אפשריים. בני אורנטיה לא ניעורו שוב לחשיבות מניעת המחלות האנושיות עד לשלהי המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. בטרם הופר שלטונו של אדם, נבנתה מערכת הובלת פסולת מכוסה עשויה לבנים, אשר עברה מתחת לחומות ורוקנה את תכולתה אל תוך נהר עדן, כקילומטר וחצי מעבר לחומה החיצונית, או הקטנה, של הגן.
עם הגעתו של אדם כבר צמחו בעדן רוב הצמחים השייכים לאותו אזור של העולם. וכבר בוצע שיפור ניכר ברבים מן הפֵרות, הדגנים והאגוזים. רבים מן הפֵרות ומן הדגנים המודרניים גודלו כאן לראשונה, ואולם לאחר מכן אבדו עשרות מינים של צמחי מאכל.
בכחמישה אחוזים משטח הגן נעשה שימוש מלאכותי ביותר לגידולים, חמישה-עשר אחוזים אחרים היו בשימוש חלקי לגידולים, ויתר הגן נותר פחות או יותר במצבו הטבעי בהמתנה לבואו של אדם, מתוך מחשבה כי מוטב לסיים את הכנת הפארק בהתאם לרעיונותיו שלו.
וכך הוכן הגן לשם קבלת הפנים לְאדם המובטח ולבת לווייתו. וגן זה היה מכבד אף עולם אשר ממשלתו הפכה מושלמת, עולם הנשלט באופן רגיל. אדם וחווה היו מרוצים ביותר מן התוכנית הכללית של עדן, אף כי הם ערכו שינויים רבים בריהוט של מעונם הפרטי.
אף-על-פי שעם הגעתו של אדם מלאכת הייפוי הייתה רחוקה מסיומה, המקום כבר היה בחזקת פנינת יופי בוטנית; ובמהלך התקופה המוקדמת לשהותו של אדם בעדן, עטה הגן כולו לבוש חדש וממדים חדשים של יופי והדר. מעולם לא שכנה באורנטיה – לא לפני כן ולא לאחר מכן – תצוגה כה יפה ומושלמת של גננות ושל חקלאות.
במרכז המקדש של הגן שתל ואן את עץ החיים, אשר נשמר במשך תקופה כה ארוכה, העץ אשר העלים שלו נועדו לשמש "מרפא לגויים", ואשר פריו הזין אותו במשך זמן כה ממושך על-פני כדור-הארץ. ואן ידע אל נכון כי גם אדם וחווה יהיו תלויים במתנה זו מעִם עדנטיה לשם תחזוקת חייהם, לאחר שיופיעו באורנטיה בלבוש של צורה חומרית.
הבנים החומריים הנמצאים בבירות של המערכות אינם נזקקים להזנה מעץ החיים. ורק כאשר הם הופכים-מחדש לאישיות בפלנטה, הם תלויים בסיוע זה על-מנת לשמר אלמותיות פיזית.
אפשר שצורת הביטוי "עץ הדעת טוב ורע" מהווה סמל מילולי למספר רב של חוויות אנושיות, ואולם, "עץ החיים" לא היה מיתוס; הוא היה ממשי והתקיים באורנטיה במשך זמן רב. בשעה שאישרו הגבוהים ביותר של עדנטיה את הצבתו של קאליגאסטיה לתפקיד הנסיך הפלנטארי של אורנטיה, וכן את מאה האזרחים של ירושם אשר ישמשו כסגל המנהלי שלו, הם שלחו לפלנטה באמצעות המלכיצדקים שיח מעדנטיה, וצמח זה גדל באורנטיה והפך לעץ החיים. צורה זו של חיים לא-תבוניים הינה ילידת הספֵרות של מטות הקונסטלציות, והיא מצויה גם בעולמות המטה של היקומים המקומיים ושל יקומי העל, כמו גם בספֵרות של האווֹנה, אך לא בבירותיהן של המערכות.
צמח-על זה אגר אנרגיות-חלל מסוימות אשר שימשו כנוגדן לְאלמנטים הגורמים להזדקנות הקיום החייתי. פרי עץ החיים שימש כסוללת אחסון על-כימית, אשר שחררה באופן מסתורי את כוח הארכת-החיים של היקום בשעת אכילת הפרי. צורת הזנה זו הייתה חסרת תועלת לחלוטין בעבור היצורים האבולוציוניים הרגילים באורנטיה, אך היא נועדה לשרת במיוחד את מאה החברים הגשמיים בסגל של קאליגאסטיה, וכן את מאה האנדונים המותאמים אשר תרמו מפלסמת החיים שלהם לסגל הנסיך; ואשר בתמורה קיבלו לרשותם את אותו משלים חיים אשר אִפשר להם לנצל את פרי עץ החיים לשם הארכה בלתי-מוגבלת של חייהם, אשר אלמלא כן היו סופיים כבקיום בן-תמותה.
במהלך ימי שלטון הנסיך צמח עץ זה מתוך האדמה בחצר המעגלית המרכזית של מקדש האב. עם פרוץ המרד, ואן ועמיתיו הצמיחו אותו מחדש מתוך הליבה המרכזית במחנה הארעי שלהם. לאחר מכן נלקח שיח זה של עדנטיה אל מקום המסתור שלהם ברמות הגבוהות, שם הוא שימש הן את ואן והן את אמאדון במשך למעלה ממאה-וחמישים אלף שנים.
כאשר ואן ועמיתיו הכינו את הגן בעבור אדם וחווה, הם שתלו מחדש את העץ מעדנטיה בגן של עדן, ושם הוא צמח שוב בחצר מעגלית ומרכזית של מקדש אחר המוקדש לאב. ואדם וחווה אכלו מעת לעת מפריו על-מנת לשמר את הצורה הדואלית של חייהם הפיזיים.
כאשר תכניתו של הבן החומרי סטתה מדרך הישר, אדם ומשפחתו לא הורשו לשאת את ליבת העץ החוצה מן הגן. כאשר פלשו הנודים לעדן, נאמר להם כי "ביום אֲכָלְכֶם ממנו, והייתם כאלוהים". למרבה פליאתם, הם גילו כי העץ כלל לא נמצא תחת שמירה. הם אכלו בחופשיות מפירותיו במשך שנים, אך דבר לא אירע להם; הם נותרו כולם בני-תמותה של העולם; חסְרה להם המתת אשר פעלה כמשלים לפרי עץ החיים. הם זעמו בשל אי-יכולתם להפיק תועלת מן העץ, ובמהלך אחת ממלחמותיהם הפנימיות, עלו באש הן המקדש והן העץ; אך ורק חומת האבן נותרה, עד אשר שקע הגן לאחר מכן אל מתחת לפני המים. היה זה המקדש השני שהוקדש לאב ואשר אבד.
וכעת חייב כל גוף בשר ודם באורנטיה לצעוד בדרך הטבע של החיים והמוות. אדם, חווה, ילדיהם וילדי ילדיהם, יחד עם עמיתיהם, כולם מתו בחלוף הזמן, וכך הפכו כפופים לתכנית ההרקעה של היקום המקומי, אשר במסגרתה מגיעה לאחר המוות הגשמי תחייה בעולמות העליונים.
לאחר שפינה אדם את הגן הראשון, אִכלסו אותו לחלופין הנוֹדים, הקוּטִים והסָנְטִים. לאחר מכן הפך הגן למשכנם של הנודים הצפוניים, אשר התנגדו לשיתוף פעולה עם האדמיים. נודים אלו, מן הסוג הנמוך יותר, שכנו בכל רחבי חצי האי במשך כמעט ארבעת-אלפים שנה לאחר שאדם עזב את הגן, ואז, בהקשר של הפעילות הגעשית האלימה של הרי הגעש הסובבים ושל שקיעת הגשר היבשתי הסיציליאני לאפריקה, שקעה הקרקעית המזרחית של הים התיכון ומשכה עמה אל המצולות את כלל חצי האי העדני. בשל שקיעה עצומה זו, התרומם קו החוף המזרחי של הים התיכון בשיעור ניכר. וזה היה סופה של היצירה הטבעית היפה ביותר אשר נראתה באורנטיה מאז ומעולם. שקיעה זו לא הייתה פתאומית; מאות אחדות של שנים נדרשו על-מנת שהמים יציפו כליל את חצי האי.
אין אנו יכולים להתייחס אל היעלמות הגן כנובעת, בכל אופן שהוא, מכישלון התכניות האלוהיות או מטעויותיהם של אדם וחווה. הננו מחשיבים את שקיעתה של עדן כתופעה טבעית, ולא כדבר כלשהו אחר; ואולם, נדמה לנו כי שקיעת הגן תוזמנה להתרחש בדיוק בסביבות מועד הצטברות המילואים של הגזע הסגול, אשר נדרשו על-מנת לשקם את עמי העולם.
המלכיצדקים יעצו לאדם לא להתחיל בתכנית הרוממות וההתמזגות הגזעית, עד אשר תמנה משפחתו שלו חצי מיליון נפש. מעולם לא יועד הגן לשמש כביתם הקבוע של האדמיים. אלו נועדו להפוך לשליחים של חיים חדשים אל העולם כולו; הם נועדו להתגייס למתת נטולת-אנוכיות למען הגזעים הנזקקים של כדור-הארץ.
ההוראות אשר ניתנו לאדם מידי המלכיצדקים הנחו אותו לכונן מטות חטיבתיים גזעיים ויבשתיים, ולהפקיד את אלה בידי בניו ובנותיו שלו עצמו; זאת בעוד שהוא וחווה אמורים היו לחלק את זמנם בין הבירות העולמיות השונות האלה כיועצים וכמתאמים של הסעד הכלל-עולמי של הרוממות הביולוגית, ההתקדמות האינטלקטואלית והשיקום המוסרי.
[הוצג על-ידי סוֹלוֹנְיָה, "הקול השרפי אשר בגן".]
אם מתחילים לספור לאחור משנת 1934 אחרי הספירה, הרי שאדם וחווה הגיעו לאורנטיה לפני 37,848 שנים. הם הגיעו באמצע העונה, בעת שהגן היה מצוי בשיא פריחתו. בצהרי היום, וללא כל התרעה מוקדמת, נחתו באיטיות על-פני השטח של הפלנטה הסובבת – בסמוך למקדש המוקדש לאב האוניברסאלי – שני ההיסעים השרפיים, מלווים באישיויות מירושֵם אשר הופקדו על היסע המרוֹממים הביולוגיים לאורנטיה. כלל עבודת ההפיכה של גופיהם של אדם וחווה לחומריים התבצעה בתוך מתחם המקדש החדש הזה. ולמן הגעתם חלפו עשרה ימים בטרם נוצרו-מחדש בצורה האנושית המכופלת ההולמת את הצגתם כַּשליטים החדשים של העולם. ושניהם חזרו להכרה בו-זמנית. לעולם משרתים הבנים והבנות החומריים יחדיו. ואי-היפרדותם לעולם – בשום זמן ובשום מקום – הינו ממהות שירותם. הם מתוכננים לעבוד בזוגות; ורק לעתים רחוקות הם פועלים לבדם.
אדם וחווה הפלנטאריים של אורנטיה היו חברים בסגל הבכיר של הבנים החומריים של ירושם, ויחדיו הם היוו את מספר 14,311. הם השתייכו לסדרה הפיזית השלישית, והִיתמרו לגובה של כשניים-וחצי מטרים.
בשעה שאדם נבחר להגיע לאורנטיה, הועסקו הוא וזוגתו במעבדות הבדיקות והניסויים הפיזיים של ירושם. במשך יותר מחמש-עשרה אלף שנה הם שימשו כמנהלי החטיבה לאנרגיה ניסויית, כפי שזו מיושמת בהתאמתן של צורות חיים. זמן רב לפני כן הם שימשו כמורים בבתי הספר לאזרחות בירושם המיועדים לחדשים אשר זה מקרוב הגיעו. וראוי לזכור כל זאת בהקשר של תיאור התנהגותם העוקבת באורנטיה.
משפורסמה הקריאה למתנדבים למשימת ההרפתקה האדמית באורנטיה, התנדב כלל הסגל הבכיר של הבנים והבנות החומריים. לבסוף בחרו הבוחנים המלכיצדקים – באישורם של לָאנָאפוֹרְגְ' ושל הגבוהים ביותר של עדנטיה – את האדם והחווה אשר הגיעו לאחר מכן לפעול כמרוממים הביולוגיים של אורנטיה.
אדם וחווה נותרו נאמנים למיכאל במהלך מרידתו של לוציפר; אף-על-פי-כן, הזוג נקרא להתייצב בפני ריבון המערכת ולפני כלל הקבינט שלו למטרת בחינה וקבלת הנחיה. הפרטים על מצב העניינים באורנטיה הוצגו במלואם; והם קיבלו הנחיה מקיפה בדבר התכניות שאותן יש לבצע עם קבלת אחריויות השלטון בעולם שסוע שכזה. הם הושמו תחת שבועת אמונים משותפת לגבוהים ביותר של עדנטיה ולמיכאל מסאלווינגטון. והוצע להם להחשיב עצמם ככפופים לסגל הנאמנים המלכיצדקים של אורנטיה; זאת עד אשר יחליט גוף שלטוני זה כי הם ראויים לקבל לידיהם את השלטון בעולם אשר בו הוצבו.
הזוג מירושם הותיר אחריו בבירת שטניה ובמקומות אחרים מאה צאצאים, חמישים בנים וחמישים בנות, יצורים נהדרים אשר חמקו ממלכודות ההתקדמות; ובשעה שעזבו הוריהם לאורנטיה היו כל הצאצאים הללו מוצבים בתפקידי אמון ביקום. והם נכחו כולם במקדש היפהפה של הבנים החומריים, וסייעו בעת תרגילי הפרידה הנכללים במסגרת הטקסים האחרונים של קבלת המתת. הילדים הללו ליוו את הוריהם אל מטה הפירוק-החומרי של סדרם, והיו האחרונים להיפרד מהם ולאחל להם הצלחה במסע בשעה שאלו נרדמו אל תוך תנומת איבוד ההכרה האישית הקודמת להכנה לקראת ההיסע השרפי. הילדים בילו זמן מה יחדיו במקום המפגש המשפחתי, ושמחו על כך שבקרוב יהיו הוריהם לראשיהם הנראים-לעין של פלנטה 606 במערכת שטניה, ולאמיתו של דבר – לשליטיה היחידים.
וכך עזבו אדם וחווה, מצוידים בהערכת אזרחיה של ירושם ובאיחולי ההצלחה שלהם. הם יצאו לדרכם על-מנת לקבל את האחריות החדשה שלהם, מצוידים כיאות ומונְחים כהלכה בדבר כל חובה וכל סכנה אשר עלולה להיקרא בדרכם באורנטיה.
אדם וחווה נפלו לתנומה בירושם, וכאשר התעוררו לראשונה במקדש האב אשר באורנטיה – בקרב ההמון הרב אשר נקבץ לקבל את פניהם – הם עמדו פנים-אל-פנים אל מול שתי הוויות שעל אודותיהן שמעו רבות זה מכבר, ואן ועמיתו הנאמן אמאדון. שני הגיבורים הללו של פרישת קאליגאסטיה היו הראשונים לקבל את פניהם ולברך אותם בביתם החדש אשר בגן.
שפתה של עדן הייתה ניב אנדוני שאותו דיבר אמאדון. ואן ואמאדון שיפרו את השפה הזו במאוד על-ידי יצירת אלף-בית בן עשרים-וארבע אותיות; והם קיוו לראות את השפה הזו הופכת לשפתה של אורנטיה כולה, עת תתפשט התרבות העֵדנית ברחבי העולם. בטרם עזבו את ירושם, אדם וחווה רכשו שליטה מלאה בניב האנושי הזה, וכך שמע בן זה של אנדון את השליט המרוּמם של עולמו פונה אליו בשפתו שלו.
ובאותו יום אחזה בעדן שמחה והתרגשות רבה, עת מיהרו הרצים למקומות המפגש של יוני הדואר אשר קובצו מקרוב ומרחוק, וצעקו: "שחררו את הציפורים; תנו להן ותישאנה את דבר בואו של הבן המובטח." וכך, שנה אחרי שנה, המשיכו מאות ישובים של מאמינים לספק בנאמנות את יוני הדואר המבויתות האלה לשם מטרה זו בדיוק.
בשעה שנפוצו והתפשטו החדשות על אודות הגעתו של אדם, קיבלו אלפים מאנשי השבטים הסמוכים את תורתם של ואן ושל אמאדון; ובמשך חודשים על-גבי חודשים המשיכו לזרום לעדן עולי-רגל על-מנת לקבל את פניהם של אדם וחווה ולהוקיר את אביהם הבלתי-נראה.
זמן קצר לאחר שניעורו, לוּוו אדם וחווה אל קבלת הפנים הרשמית בגבעה הגדולה אשר מצפון למקדש. תל טבעי זה הורחב והוכן על-מנת שישמש בטקס ההכתרה של השליטים החדשים של העולם. כאן, ועדת קבלת הפנים של אורנטיה קידמה בברכה בצהרי היום בן ובת אלו של מערכת שטניה. אמאדון עמד בראש ועדה זו, אשר כללה שנים-עשר חברים: נציג מכל אחד מגזעי הסאנגיק; המכהן בפועל בראש היצורים האמצעיונים; אָנַאן, בת נאמנה ודוברת מטעם הנוֹדים; נוח, בנו של אדריכל ובנאי הגן, זה אשר הוציא אל הפועל את תכניותיו של אביו המנוח; וכן שני נשאי החיים השוכנים.
הפעולה הבאה הייתה העברת הסמכות על הפלנטה לאדם וחווה, וזו נעשתה בידי המלכיצדק הבכיר, ראש מועצת הנאמנים של אורנטיה. הבן והבת החומריים נשבעו אמונים לגבוהים ביותר של נורלטיאדק ולמיכאל מנבאדון, והוכרזו על-ידי ואן כשליטיה של אורנטיה; ובכך וויתר ואן על הסמכות הרשמית אשר בה החזיק במשך מאה-וחמישים אלף שנה מתוקף פעולתם של הנאמנים המלכיצדקים.
במועד זה, מועד הכתרתם הרשמית כשליטי העולם, לבשו אדם וחווה גלימות מלכוּת. לא כל האמנויות של דאלאמטיה אבדו מן העולם; אמנות האריגה עדיין שימשה בימיה של עדן.
או אז נשמעה הכרזתן של הרב-מלאכיוֹת, וקולו המשודר של גבריאל ציווה על הקראת השמות של המשפט השני של אורנטיה, ועל תחייתם של השורדים הנמים של עידן החסד והרחמים השני של פלנטה מספר 606 של שטניה. חלף עבר לו עידן הנסיך; העידן של אדם, העידן הפלנטארי השלישי, נפתח בהדר של פשטות; ושליטיה החדשים של אורנטיה החלו את תקופת שלטונם תחת מה שנדמה כתנאים מבטיחים, וזאת על-אף הבלבול חובק העולם אשר נגרם בשל היעדר שיתוף-פעולה של הסמכות הקודמת להם בפלנטה.
וכעת, משהוכרזו רשמית, הכירו אדם וחווה בכאב בבידוד הפלנטארי שלהם. התשדורות השגורות היו בחזקת דממה, וחסרו להם כל מעגלי התקשורת החוץ-פלנטארית. עמיתיהם אשר בירושם הלכו אל עולמות אשר התקדמו באופן חלק, עולמות שבהם היה נסיך פלנטארי מבוסס היטב, וכן סגל מנוסה הממתין לקבלם וכשיר לשתף עמם פעולה במהלך התנסותם המוקדמת בעולמות מעין אלו. ואולם, כאן באורנטיה שינתה המרידה את פני הדברים מן הקצה אל קצה. כאן הנסיך הפלנטארי עדיין היה נוכח מאוד, ולמרות שניטלה ממנו מרבית יכולתו לפעול ברשעות, הוא עדיין היה מסוגל להפוך את משימתם של אדם וחווה לקשה, ובמידה מסוימת אף למסוכנת. היו אלו בן ובת של ירושם רציניים ומפוכחים, אשר צעדו באותו לילה בגן תחת ירח מלא וקורן ודנו בתכניות לקראת המחר.
וכך נסתיים יומם הראשון של אדם וחווה באורנטיה המבוּדדת, הפלנטה המבולבלת של בגידת קאליגאסטיה; והם צעדו ושוחחו עמוק אל תוך הלילה, לֵילָם הראשון על-פני כדור הארץ – ולילה זה היה כה מלא בדידות.
אדם בילה את יומו השני על-פני כדור הארץ בפגישה עם הנאמנים הפלנטאריים ועם המועצה המייעצת. מן המלכיצדקים ומעמיתיהם, למדו אדם וחווה עוד על הפרטים של מרידת קאליגאסטיה ועל השלכות ההתקוממות הזו על התקדמות העולם. ככלל, היה זה סיפור מאכזב; הסיפור הארוך על הניהול השגוי של ענייני העולם. הם למדו את כל העובדות בדבר ההתמוטטות המוחלטת של תכנית קאליגאסטיה להאצת האבולוציה החברתית. הם אף הבינו עד תום את הכסילות הטמונה בניסיון להשיג התקדמות פלנטארית באופן בלתי-תלוי בתכנית ההתקדמות האלוהית. וכך הסתיים לו יום עצוב אך מאיר עיניים – יומם השני באורנטיה.
היום השלישי הוקדש לְבחינה של הגן. מעל גבי ציפורי ההיסע הגדולות – הפָאנדוֹרִים – צפו אדם וחווה מטה על מרחבי הגן העצומים, בעודם נישאים באוויר מעל הנקודה היפה ביותר על-פני כדור הארץ. יום זה של בחינה הסתיים בסעודה עצומה לכבוד כל אלו אשר עמלו על הכנתו של הגן העדני הזה של יפי והדר. ושוב צעדו הבן ובת זוגתו בגן, עמוק אל תוך הלילה של יומם השלישי, ושוחחו על הממדים העצומים של הבעיות העומדות לפניהם.
ביום הרביעי נאמו אדם וחווה בפני אסיפת הגן. בעמדם על תל ההכתרה, הם דיברו בפני קהלם על תכניותיהם לשיקום העולם, וכן שרטטו את קווי המתאר של השיטות אשר בהן יבקשו לגאול את התרבות החברתית של אורנטיה משפל המדרגה שאליה נפלה בשל חטא ומרד. היה זה יום גדול, והוא ננעל בסעודה לכבוד מועצת הגברים והנשים אשר נבחרו לשאת בתפקידי אחריות בממשלו החדש של העולם. שימו לב! בקבוצה זו נכללו הן נשים והן גברים, והייתה זו הפעם הראשונה שבה אירע כדבר הזה על-פני כדור הארץ מאז ימי דאלאמטיה. היה זה בבחינת חידוש מדהים לצפות בחווה, אישה, חולקת עם גבר את הכבוד ואת האחריות על ענייני העולם. וכך נסתיים לו יומם הרביעי על-פני כדור הארץ.
היום החמישי שימש לארגון הממשל הארעי, השלטון אשר עתיד היה לפעול עד ליום שבו יעזבו המלכיצדקים הנאמנים את אורנטיה.
היום השישי הוקדש לבחינת הסוגים הרבים של בני-אדם ושל בעלי-חיים. אדם וחווה לֻווּ במשך היום כולו לאורך חומותיה המזרחיות של עדן, בעודם צופים בעולם החי של הפלנטה ומגיעים להבנה מעמיקה יותר של אשר נדרש לעשות על-מנת להסדיר את הבלבול בעולם המאוכלס במִגוון כה רחב של יצורים חיים.
מה גדולה הייתה פליאתם של בני לווייתו של אדם בסיור זה, כאשר הם נוכחו לראות כיצד הוא הבין במלואם את טיבם ואת תפקודם של אלפים על-גבי אלפים של בעלי-חיים אשר הוצגו בפניו. ברגע שהביט בבעל-חיים, הוא ידע להצביע על טיבו ועל התנהגותו. אדם ידע לציין שמות המתארים את מקורם, טיבם ותפקודם של כל היצורים החומריים אשר ראה. אלו אשר הובילו אותו בסיור בדיקה זה לא ידעו שהשליט החדש של העולם היה אחד האנטומים המומחים הגדולים ביותר בכל שטניה; וחווה אף היא הייתה מומחית באותה המידה. אדם הדהים את עמיתיו כאשר תיאר בפניהם יצורים חיים רבים אחרים אשר הינם קטנים מכדי שעין אדם תוכל להבחין בהם.
כאשר תם לו היום השישי לשהותם בארץ, נחו אדם וחווה לראשונה בביתם החדש ב"עדן אשר מקדם". ששת הימים הראשונים להרפתקה באורנטיה היו עמוסים עד למאוד, והם ציפו בהנאה גדולה ליום שלם של חופש מכל פעילות.
ואולם, הנסיבות הכתיבו אחרת. מאורעות היום הקודם, שבו הסביר אדם באופן כה אינטליגנטי ומקיף על אודות עולם החי של אורנטיה, יחד עם נאום ההכתרה המצוין שלו וקסמו האישי, שבוּ את ליבם של שוכני הגן, וכבשו את שכלם, במידה כזאת שהם לא רק היו מוכנים לקבל את הבן והבת מירושם אשר זה עתה הגיע כשליטים, אלא שרובם אף היו מוכנים להשתטח אפיים ארצה ולסגוד להם כאלים.
באותו לילה, הלילה שלאחר היום השישי, בעוד אדם וחווה ישנים שנת ישרים, דברים מוזרים התרחשו בקרבת מקדש האב במגזר המרכזי של עדן. תחת אורו הרך של הירח, התקבצו מאות גברים ונשים נלהבים ומרוגשים והאזינו במשך שעות לטענותיהם הנלהבות של מנהיגיהם. כוונתם הייתה טובה, אך הם פשוט לא יכלו להבין את פשטות התנהלותם החברית והדמוקרטית של שליטיהם החדשים. וזמן רב בטרם הפציע השחר, מנהלי העולם הארעיים החדשים הללו הגיעו למסקנה פה-אחד שאדם ובת-זוגו היו הרבה יותר מדי צנועים וענווים. הם החליטו כי האלוהיות ירדה אל פני כדור הארץ מלובשת בגוף, וכי אדם וחווה היו למעשה אלים, או כל-כך קרובים לכך עד כי הם ראויים לסגידה נערצת.
המאורעות המדהימים של ששת הימים הראשונים של אדם וחווה על-פני כדור הארץ היו הרבה יותר מדי, אפילו עבור שכלם הבלתי-מוכן של הטובים בבני האדם של העולם; ראשיהם הסתחררו; והם נסחפו אחר ההצעה להביא בצהרי היום את הזוג הנאצל אל מקדש האב, על-מנת שכולם יוכלו לכרוע ברך בסגידה ראויה ולהשתטח אפיים לפניהם בכניעה צנועה. ובעושם את כל זאת היו שוכני הגן כנים באמת ובתמים.
ואן מחה. אמאדון נעדר משום שעמד בראש משמר הכבוד אשר נותר מאחור עם אדם וחווה במשך הלילה. ואולם, ממחאתו של ואן נדחקה אל קרן זווית. נאמר לו שאף הוא היה צנוע מדי, עניו מדי; וכי הוא עצמו אינו רחוק מהיות אל, אחרת כיצד יכול היה לחיות לאורך זמן כה ממושך על-פני האדמה, וכיצד הצליח לחולל מאורע כביר שכזה כהגעתו של אדם? וכאשר בני עדן המשולהבים התכוננו לקחת ולשאת אותו אל ההר על-מנת לסגוד לו, עשה ואן את דרכו החוצה דרך ההמון, ומכיוון שהיה מסוגל לתקשר עם האמצעיונים, הוא שלח את מנהיגם בבהילות אל אדם.
היה זה בסמוך לשחר היום השביעי שלהם על-פני כדור הארץ, כאשר שמעו אדם וחווה את החדשות המטלטלות על הצעתם של בני התמותה הללו, אשר כוונתם טובה אך הבנתם לוקה; ואז, בעוד ציפורי ההיסע עופפו בכיוונם על-מנת להביאם אל המקדש, האמצעיונים – אשר לאל ידם לעשות דברים מעין אלו – העבירו את אדם וחווה אל מקדש האב. היה זה מוקדם בבוקרו של היום השביעי הזה – ועל ההר שבו נערכה זה מכבר קבלת הפנים – שאדם סקר את סדרי הבנים האלוהיים, והבהיר לדעתם הארצית של האנשים הללו כי ניתן לסגוד אך ורק לאב, ולאלו אשר הוא מציין בעצמו. אדם הבהיר בפשטות כי הוא יסכים לקבל כל כבוד שהוא ולזכות בכל הוקרה שהיא, אך לעולם לא סגידה!
היה זה יום עתיר-חשיבות, ואך לפני צהרי היום, בסביבות השעה שהגיעה השליחה השרפית אשר נשאה עמה את דבר האישור מירושם להכתרתם של שליטי העולם, נעו אדם וחווה אל מחוץ להמון, הצביעו אל מקדש האב ואמרו: "לכו כעת אתם אל הסמל החומרי הזה לנוכחותו הבלתי-נראית של האב, והשתטחו אפיים ארצה בסגידה לזה אשר ברא את כולנו ומקיים אותנו בחיים. ומי ייתן שתהא זו התחייבות לכך שלעולם לא תתפתו עוד לסגוד לאיש מלבד לאל". וכולם עשו כדבריו של אדם. הבן והבת החומריים עמדו לבדם על התל וראשיהם מורכנים בשעה שהאנשים השתטחו בתוך המקדש.
וזהו היה המקור למסורת יום השבת. תמיד הוקדש היום השביעי בעדן לכינוס הצהריים במקדש; במשך זמן רב נהוג היה להקדיש יום זה לשם טיפוח עצמי. הבוקר הוקדש לשיפור פיזי, הצהריים לסגידה רוחנית, אחר-הצהריים לטיפוח השכלי, ואילו הערב הוקדש לבילוי חברתי של שמחה. מעולם לא היה זה חוק של עדן, אך זה היה הנוהג כל עוד חלה השפעת השלטון האדמי על-פני האדמה.
במשך כמעט שבע שנים לאחר הגעתו של אדם נותרו הנאמנים המלכיצדקים בתפקידם, אך לבסוף הגיעה העת שבה מסרו את ניהול ענייני העולם לידיו של אדם ושבו לירושם.
הפרידה מן הנאמנים נמשכה יום שלם, ובמהלך הערב העניק כל מלכיצדק לאדם וחווה את עצות הפרידה מטעמו וכן איחולי הצלחה. מספר פעמים ביקש אדם מיועציו להישאר עמו בכדור הארץ, ואולם בקשותיו אלה תמיד נענו בשלילה. הגיעה העת שבה על הבנים החומריים לקחת על עצמם את מלוא האחריות לניהול ענייני העולם. וכך, ההיסעים השרפיים של שטניה יצאו בחצות הלילה לעבר ירושם ועמם ארבע-עשרה הוויות; זאת משום שוואן ואמאדון הועתקו בו בזמן שיצאו שנים-עשר המלכיצדקים.
במשך זמן מה התנהלו כלל ענייני אורנטיה באופן די טוב, ונדמה היה כי בסופו של דבר יצליח אדם לפתח תכנית כלשהי על-מנת לקדם את התרחבותה ההדרגתית של התרבות העדנית. בהתאם לעצת המלכיצדקים, הוא החל לטפח את אומנויות הייצור מתוך כוונה לפתח יחסי מסחר עם העולם החיצון. בשעה שעדן שובשה, פעלו בה למעלה ממאה מפעלי ייצור פרימיטיביים, וכוּננו בה זה מכבר יחסי מסחר ענפים עם השבטים הסמוכים.
במשך עידנים הונחו אדם וחווה באשר לטכניקה לשיפור העולם במטרה להכינו לתרומות הייחודיות לקידום הציוויליזציה האבולוציונית; ואולם כעת, הם ניצבו פנים-אל-פנים אל מול בעיות בוערות, כגון כינון חוק וסדר בְּעולם של פראים, ברברים ובני-אדם מתורבתים-למחצה. למעט השמנת של אוכלוסיית העולם אשר התקבצה בגן, רק קבוצות מעטות, הפזורות פה ושם, היו מוכנות במידה כזו או אחרת לקבלת התרבות האדמית.
אדם עשה מאמץ הרואי ונחוש על-מנת לכונן ממשל עולמי, אך הוא נתקל בהתנגדות עיקשת בכל פינה. אדם כבר הפעיל מערכת של שליטה קבוצתית בעֶדן ואיגד את כלל החבורות האלה בליגה העדנית. ואולם, הוא נתקל בצרות צרורות בשעה שיצא אל מחוץ לגן וניסה ליישם את הרעיונות הללו בקרב השבטים הסמוכים. ברגע שבו החלו עמיתיו של אדם לפעול מחוץ לגן, הם נתקלו בהתנגדות הישירה והמתוכננת-היטב של קאליגאסטיה ושל דאליגאסטיה. הנסיך הכושל סולק מכס השלטון של העולם, אך הוא לא סולק מן הפלנטה. הוא עדיין היה נוכח בכדור הארץ, ובמידה מסוימת היה מסוגל להפעיל התנגדות לכל תכניותיו של אדם לשיקום החברה האנושית. אדם ניסה להזהיר את בני הגזעים השונים מפני קאליגאסטיה, אך משימה זו הייתה קשה ביותר בשל העובדה שרב-אויבים זה שלו היה בלתי-נראה לעיני בני-תמותה.
אפילו בקרב יושבי עדן נמצאו בעלי דעת מבולבלת אשר נטו אל עבר תורתו של קאליגאסטיה על אודות החופש האישי הבלתי-מוגבל; ואלו גרמו לאדם צרות ללא סוף; ללא הרף הם הפריעו לתכניות המעולות של ההתקדמות המדורגת ושל הפיתוח המשמעותי. לבסוף, הוא נאלץ לסגת מתכניתו לחִברוּת מיידי; הוא נסוג חזרה לשיטת הארגון של ואן, חילק את בני עדן לחבורות בנות מאה חברים כל אחת, כאשר בראש כל חבורה עומד מפקד, וסגנים עומדים בראש כל קבוצה בת עשרה חברים.
אדם וחווה הגיעו על-מנת לכונן ממשל ייצוגי במקום הממשל המלוכני, אך הם לא מצאו על-פני האדמה ממשל ראוי לשמו. למשך זמן מסוים נסוג אדם מכל המאמצים לכונן ממשל ייצוגי, ובטרם התמוטטות השלטון העדני הוא הצליח לייסד קרוב למאה מרכזי סחר וחברה חיצוניים, שבהם שלטו בשמו יחידים חזקים. רוב המרכזים הללו אורגנו זה מכבר בידי ואן ואמאדון.
המנהג לשלוח שגרירים משבט אחד למשנהו החל בימיו של אדם. והיה זה צעד כביר קדימה באבולוציה של הממשל.
שטח הקרקע המשפחתית האדמית עמד על כשלוש-עשרה אלף דונמים. מסביב לחלקה הביתית הזו ובצמוד לה הוכנה חלקה אשר נועדה לתמוך ביותר משלוש-מאות אלף הצאצאים מן הזן הטהור. ואולם, אך ורק היחידה הראשונה מתוך המבנים המתוכננים נבנתה אי-פעם. בטרם הספיקה המשפחה האדמית להתרחב אל מעבר לקיבולת ראשונית זו, התוכנית העדנית שובשה כליל והגן פונה.
אָדָמְסוֹן היה הבן הבכור של הגזע הסגול באורנטיה, ובעקבותיו הגיעה אחותו וחָוָסוֹן, בנם השני של אדם וחווה. חווה הייתה לאמם של חמישה ילדים בטרם עזבו המלכיצדקים – שלושה בנים ושתי בנות. השניים הבאים היו תאומים. לפני הכישלון היא ילדה שישים-ושלושה ילדים, שלושים-ושתיים בנות ושלושים-ואחד בנים. כאשר עזבו אדם וחווה את הגן, כללה משפחתם ארבעה דורות ו-1,647 צאצאים מזן טהור. לאחר שעזבו את הגן, נולדו להם ארבעים-ושניים ילדים, בנוסף לשני הצאצאים אשר ילדו כהורים-במשותף עם בני-תמותה של כדור הארץ. וסך זה איננו כולל את ההורות האדמית של הנוֹדים ושל הגזעים האבולוציוניים.
הילדים האדמיים לא שתו חלב בעלי-חיים עת הפסיקו לינוק חלב-אם בגיל שנה. לחווה הייתה גישה לחלב ממגוון גדול של אגוזים ולמיצים מפירות רבים, ומכיוון שהכירה על בוריה את הכימיה ואת תכולת האנרגיה של המזונות הללו, היא שילבה אותם באופן ראוי להזנת ילדיה עד להופעת השיניים.
בעוד שהבישול היה שגור בסביבה האדמית המיידית בעדן ומחוצה לה, בביתו של אדם לא בישלו. הם מצאו את מזונותיהם – פֵרות, אגוזים ודגנים – מוכנים עם הבשלתם. הם אכלו פעם אחת ביום, זמן קצר לאחר צהרי היום. אדם וחווה אף צרכו "אור ואנרגיה" במישרין ממקורות אנרגיה מסוימים של החלל, וזאת בהקשר של סעד עץ החיים.
גופיהם של אדם וחווה הקרינו בוהק של אור, ואולם, בהתאם לנוהג של עמיתיהם, הם תמיד לבשו בגדים. אף כי במהלך היום הם לבשו אך מעט, עם בוא הערב הם עטו לבוש לילה. מקור ההילה המסורתית המקיפה את ראשי האנשים הנחשבים אדוקים וקדושים נעוץ בימיהם של אדם וחווה. הואיל ורוב האור אשר הקרין גופם כוסה על-ידי לבוש, ניתן היה להבחין אך ורק באור אשר זהר מראשיהם. צאצאיו של אדמסון תמיד ציירו כך את היחידים אשר נחשבו כיוצאי-דופן בהתפתחותם הרוחנית.
אדם וחווה יכולים היו לתקשר זה עם זה ועם ילדיהם המיידיים למרחק של כשמונים קילומטרים. החלפת המחשבות הזו התבצעה באמצעות תאי גז עדינים אשר היו ממוקמים בסמוך למבני המוח שלהם. הודות למנגנון זה הם יכלו לשלוח ולקבל תנודות מחשבתיות. ואולם, יכולת זו הושעתה באופן מיידי בשעה שהדעת נכנעה לְחוסר ההרמוניה ולהפרעת רוע.
הילדים האדמיים התחנכו בבתי ספר משלהם עד לגיל שש-עשרה, כאשר את המבוגרים יותר לימדו את הצעירים. הזאטוטים החליפו עיסוק מדי שלושים דקות, ואילו המבוגרים יותר מדי שעה. ואכן, היה זה חידוש באורנטיה, לצפות בילדים אלו של אדם וחווה משחקים, פשוט שמחים ונהנים לשחק לשם השעשוע לבדו. המשחק וההומור של ימינו-אנו נגזר ברובו מן הזן האדמי. האדמיים כולם העריכו הערכה רבה את המוזיקה, והיה להם חוש הומור מפותח.
גיל האירוסין הממוצע היה שמונה-עשרה, ובו החלו הצעירים הללו ללמוד בקורס הנחייה בן שנתיים ימים אשר נועד להכינם לקבלת אחריות בחיי הנישואין. בגיל עשרים הם היו רשאים להינשא; ולאחר שנישאו הם החלו במלאכת חייהם, או בהכנה מיוחדת לשם הגשמת ייעוד זה.
הנוהג בקרב אומות מסוימות מאוחרות יותר, להתיר את נישואיהם של אח ואחות במשפחות המלוכה – אשר לכאורה הינן צאצאיות האלים – החל במסורת של הצאצאים האדמיים אשר בלית-ברירה הזדווגו זה עם זו. טקסי הנישואין של בני הדור הראשון ושל בני הדור השני של הגן נערכו תמיד על-ידי אדם וחווה.
למעט ארבע השנים שבהן ביקרו בבתי הספר המערביים, ילדיו של אדם חיו ועבדו ב"עדן אשר מקדם". עד לגיל שש-עשרה הם קיבלו חינוך אינטלקטואלי בהתאם לשיטות בתי הספר של ירושם. מגיל שש-עשרה ועד לגיל עשרים הם התחנכו בבתי הספר של אורנטיה אשר בקצה השני של הגן, שם הם אף שימשו כמורים לבני הכיתות הנמוכות יותר.
כלל תכליתה של המערכת המערבית של בתי הספר של הגן הייתה חִברוּת. שעות הפנאי של הבוקר הוקדשו לגננות ולחקלאות מעשית, ואילו שעות אחר-הצהריים למשחקים תחרותיים. הערבים שימשו למפגשים חברתיים ולטיפוח חברויות אישיות. החניכה הדתית והמינית נחשבה כמחוז של הבית וכחובתם של ההורים.
הלימוד בבתי הספר הללו כלל הנחייה בדבר:
1. בריאות ושמירה על הגוף.
2. כלל הזהב, התֶקן של היחסים בחברה.
3. היחס בין זכויות הפרט לזכויות הקבוצה ולחובות הקהילה.
4. ההיסטוריה והתרבות של הגזעים השונים של כדור הארץ.
5. שיטות לקידום ולשיפור הסחר העולמי.
6. תיאום בין החובות והרגשות המתנגשים אלה באלו.
7. טיפוח המשחק, ההומור והתחליפים התחרותיים למאבקים הפיזיים.
בתי הספר, ולמעשה כלל הפעילויות אשר בגן, היו תמיד פתוחים בפני מבקרים. צופים בלתי-חמושים התקבלו באופן חופשי לביקורים קצרי-מועד בעדן. על-מנת לשהות בגן, בן אורנטיה היה צריך לעבור "אימוץ". הוא קיבל הנחייה באשר לתכנית ולמטרה של המתת של אדם, הצהיר על כוונתו לדבוק במשימה זו, ואז הצהיר אמונים לשלטונו החברתי של אדם ולריבונותו הרוחנית של האב האוניברסאלי.
חוקי הגן התבססו על הקודים הישנים יותר של דאלאמטיה והוכרזו תחת שבעה ראשי פרקים:
1. חוקי הבריאות והתברואה.
2. התקנות החברתיות של הגן.
3. קוד הסחר והמסחר.
4. חוקי המשחק והתחרות ההוגנים.
5. החוקים של חיי הבית.
6. הקוד האזרחי של כלל הזהב.
7. שבע המצוות של שלטון המוסר העליון.
הקוד המוסרי של עדן היה שונה אך במעט משבע הדיברות של דאלאמטיה. ואולם האדמיים לימדו סיבות רבות נוספות בכל הנוגע לדיברות האלה; למשל, באשר לאיסור לרצוח, מכוונן המחשבה השוכן הוצג כסיבה נוספת לכך שאין להרוס חיי אדם. הם אף לימדו כי "הוא אשר שופך את דם האדם באדם, דמו שלו יישפך; כי בצלמו עשה אלוהים את האדם".
שעת הפולחן הציבורית של עדן הייתה שעת הצהריים; שעת השקיעה הייתה שעת הפולחן של המשפחה. אדם עשה כמיטב יכולתו על-מנת להניא את בני עדן מהשימוש בתפילות קבועות. הוא לימד שהתפילה היעילה חייבת להיות יחידנית לגמרי, ושתפילה שכזו חייבת להיות "רצונה של הנשמה"; ואולם, בני עדן המשיכו לעשות שימוש בַּתפילות ובמנהגים אשר הועברו אליהם מימי דאלאמטיה. אדם אף ניסה להחליף את קורבנות הדם שבטקסי הדת במנחות של פירות האדמה, אולם הוא התקדם אך מעט בנושא זה בטרם שובש הגן.
אדם ניסה ללמד את בני הגזעים על אודות השוויון בין המינים. האופן שבה עבדה חווה לצד בעלה הרשים מאוד את כלל שוכני הגן. אדם בהחלט לימד אותם כי האישה, השווה בערכה לגבר, תורמת את גורמי החיים המתאחדים על-מנת ליצור חיים חדשים. עד אז הייתה הסברה השגורה בקרב האנושות כי מקור כל הרבייה הינו ב"חלצי האב". הם ראו באֵם לא יותר מאשר אמצעי להזנת העובר אשר טרם נולד ולדאגה לצרכיו של העולל עם היוולדו.
אדם לימד את בני זמנו את כל אשר הם יכולים היו להבין, אך, באופן יחסי, לא היה זה הרבה מאוד. ואף-על-פי-כן, בני הגזעים היותר אינטליגנטיים של כדור הארץ ציפו בכמיהה ליום שבו יורשו להתחתן עם ילדיהם הנעלים של בני הגזע הסגול. ולאיזה עולם שונה הייתה אורנטיה הופכת אילו יצאה אל הפועל תכנית כבירה זו אשר כיוונה לרוממותם של הגזעים! ואפילו כך, רווחים עצומים נבעו מכמות הדם הקטנה של גזע מיובא זה אשר הצליחו לנכס בני הגזעים האבולוציוניים לעצמם בעקיפין.
וכך עמל אדם למען רווחתו ורוממותו של העולם שבו שהה. ואולם, הייתה זו משימה קשה להוביל אנשים מעורבים ובני-כלאיים לעבר דרך טובה יותר.
סיפור בריאתה של אורנטיה בשישה ימים התבסס על המסורת לפיה אדם וחווה בילו שישה ימים בדיוק בסקירתם הראשונית את הגן. מקרה זה העניק קדושה דתית-כמעט לפרק הזמן של השבוע, אשר הוצג במקור על-ידי הדאלאמטיים. העובדה שאדם בילה שישה ימים בסקירת הגן ובגיבוש תכניות ארגון מקדמיות לא הוחלטה מראש; היא עלתה והתגבשה יום אחר יום. בחירת היום השביעי לשם פולחן נבעה לחלוטין מן העובדות אשר תוארו לעיל.
האגדה על אודות בריאת העולם בשישה ימים הייתה מחשבה שלאחר מעשה, והיא נוצרה, לאמיתו של דבר, יותר משלושים-אלף שנה לאחר מכן. יתכן שאחת מן העובדות בסיפור, הופעתם הפתאומית של השמש והירח, נבעה מן המסורות אשר סיפרו על יציאתו הפתאומית של העולם מתוך ענן דחוס בחלל העשוי חומר זעיר, ענן אשר הסתיר במשך זמן ממושך הן את השמש והן את הירח.
הסיפור על אודות בריאת חווה מצלעו של אדם הינו אך תמצית מבולבלת של סיפור ההגעה האדמית והניתוח השמימי אשר היה קשור בהחלפת חומרי חיים שנלוותה להגעת הסגל הגשמי של הנסיך הפלנטארי, יותר מארבע-מאות וחמישים אלף שנה לפני כן.
מרבית אנשי העולם הושפעו מן המסורת הגורסת כי צורותיהם הפיזיות של אדם וחווה נוצרו עבורם עם הגעתם לאורנטיה. האמונה כי האדם נוצר מן החֵמָר הייתה כמעט מוחלטת בחצי הכדור המזרחי; ניתן להתחקות אחר מסורת זו כפי שנעה מן האיים הפיליפיניים ומסביב לעולם עד לאפריקה. וקבוצות רבות קיבלו את הסיפור הזה, על כך שהאדם נברא באופן מיוחד כלשהו מן החמר, במקום האמונות הקודמות בבריאה מדורגת – אבולוציה.
הרחק מהשפעותיהן של דאלאמטיה ושל עדן, נטתה האנושות להאמין ברוממותו המדורגת של הגזע האנושי. עובדת האבולוציה איננה תגלית מודרנית; הקדמונים הבינו את אופייה האיטי וההתפתחותי של ההתקדמות האנושית. כך היו ליוונים הקדומים רעיונות ברורים בנושא זה על-אף קרבתם למסופוטמיה. ולמרות שלמרבית הצער התבלבלו גזעי כדור הארץ השונים באשר למושגיהם על אודות האבולוציה, רבים מן השבטים הפרימיטיביים האמינו ולימדו כי הינם צאצאיהם של בעלי-חיים שונים. האנשים הפרימיטיביים נהגו לבחור כַּ"טוֹטֶם" שלהם את בעל החיים אשר לכאורה היה אביהם הקדמון. שבטים אינדיאניים מסוימים בצפון-אמריקה האמינו כי מקורם הוא מן הבּוֹנֶה ומזאב הערבות. שבטים מסוימים מאפריקה לימדו כי הם צאצאיו של הצבוע, בני שבט ממַלָאי ראו עצמם כצאצאי הלֶמוּר, וקבוצה מגינאה החדשה החשיבה עצמה כיוצאת מן התוכי.
הבבלים, בשל הקשר המיידי שלהם עם שרידי הציוויליזציה של האדמיים, האדירו וייפו את סיפור בריאתו של האדם; הם לימדו כי הוא ירד ישירות מעִם האלים. הם טענו כי הגזע הינו ממקור אריסטוקראטי, וטענה זו לא תאמה אפילו את דוקטרינת הבריאה מן החֵמָר.
סיפור הבריאה בברית הישנה הינו מתאריך מאוחר הרבה יותר מימיו של משה; משה מעולם לא לימד את העברים סיפור מעוּות שכזה. ואולם, הוא אכן הציג בפני בני ישראל גרסה פשוטה ומתומצתת על אודות הבריאה, וזאת מתוך תקווה להגדיל בעיניהם את חִנו של הבורא, האב האוניברסאלי אשר אותו כינה אדונַי אלוהי ישראל.
בתחילת הלימוד שלו, נהג משה בחוכמה כאשר נמנע מלנסות ולחזור לזמנים הקודמים לאדם; ומכיוון שמשה היה המורה העליון של העברים, נקשרו הסיפורים על אודות אדם באלו של הבריאה. על העובדה כי המסורות המוקדמות הכירו בציוויליזציה מימי טרום-אדם, מעידה בבירור כוונת העורכים המאוחרים יותר למחוק כל התייחסות לענייני האנושות בטרם ימיו של אדם, וכן התרשלותם בהסרת ההתייחסות חושפת-הסוד להגירת קין אל "ארץ נוד", שם לקח לעצמו אישה.
העברים לא עשו שימוש שגור בשפה כתובה עד זמן רב לאחר שהגיעו לפלשתינה. הם למדו את השימוש באלף-בית משכניהם הפלישתים, אשר היו פליטים פוליטיים מן הציוויליזציה הגבוהה יותר של כרתים. העברים כתבו רק מעט עד לסביבות שנת 900 לפני הספירה, ומכיוון שלא הייתה להם שפה כתובה עד למועד מאוחר זה, נפוצו בקרבם מספר סיפורי בריאה שונים; ואולם לאחר השבי בבבל, הם נטו יותר לקבלתה של גרסה מסופוטמית מותאמת.
המסורת היהודית התגבשה סביב משה, ומשום שהוא התאמץ להתחקות אחר מורשתו של אברהם חזרה עד לאדם, הניחו היהודים כי אדם היה ראשון בני האדם. יהוה היה הבורא, ומכיוון שאדם היה אמור להיות האדם הראשון, הוא חייב היה לברוא את העולם אך בטרם ברא את אדם. ואז נשזרה אל תוך הסיפור המסורת על אודות ששת הימים של אדם, והתוצאה הייתה שכמעט אלף שנה לאחר חייו של משה על-פני כדור הארץ נכתבה המסורת של ששת ימי הבריאה ויוחסה אליו לאחר מכן.
כאשר שבו הכוהנים היהודים לירושלים, הם כבר השלימו את כתיבת הסיפור שלהם על אודות ראשית הדברים. במהרה הם טענו כי סיפור זה נכתב על סמך סיפור הבריאה, כפי שזה נכתב בידי משה והתגלה לאחרונה. ואולם, העברים בני זמנם, בסביבות שנת 500 לפני הספירה, לא התייחסו לכתבים הללו כאל התגלויות אלוהיות; לחלופין, הם התייחסו אליהם במידה רבה כפי שעמים מאוחרים יותר מתייחסים לסיפורים מיתולוגיים.
המסמך המזויף הזה, אשר שויך שלא בצדק לתורת משה, הובא לתשומת ליבו של תַלְמָי – מלכהּ היווני של מצרים – אשר הורה לְוועדה בת שבעים מלומדים לתרגם אותו ליוונית למען הספרייה החדשה שלו באלכסנדריה. וכך מצא תיאור זה את מקומו בינות לאותם כתבים אשר הפכו מאוחר יותר לחלק מאוסף "כתבי הקודש" של הדת היהודית ושל הדת הנוצרית. ובשל הזיהוי עם המערכות התיאולוגיות האלה, השפיעו מושגים מעין אלה במשך זמן רב ובאופן מעמיק על הפילוסופיה של עמים מערביים רבים.
המורים הנוצריים הנציחו את האמונה בעובדה כי הגזע האנושי נברא על-ידי ציווי, וכל זאת הוביל במישרין ליצירת היפותזה על אודות עידן זהב של אושר אוטופי אשר התקיים לפנים, ולתיאוריה על אודות נפילתו של האדם – או העל-אדם – כהסבר למצבה הלא-אוטופי של החברה. ההשקפות האלה על החיים ועל מקומו של האדם ביקום, היו במקרה הטוב מייאשות, משום שהן התבססו על אמונה בנסיגה לאחור ולא בהתקדמות, וכמו כן רמזו על קיום אלוהות נוקמת ונוטרת, אשר פרקה את זעמה על המין האנושי כנקמה על המשגים של מנהלי פלנטה מסוימים בעבר.
"עידן הזהב" הינו מיתוס, אך עדן הייתה עובדה שרירה וקיימת; והציוויליזציה של הגן אכן סולקה. אדם וחווה פעלו בגן במשך מאה ושבע-עשרה שנים, עת חוסר סבלנותה של חווה ושגיאות בשיקול הדעת של אדם, גרמו להם לסטות מן הדרך אשר הותוותה, דבר שהביא במהרה לאסון על עצמם וגרם לפיגור הרסני של הקדמה ההתפתחותית של אורנטיה כולה.
[סופר על-ידי סוֹלוֹנְיָה, "הקול השרפי אשר בגן".]
לאחר יותר ממאה שנות מאמץ באורנטיה, אדם הצליח לראות אך התקדמות מועטה מחוץ לגן; נראה היה כי העולם בכללותו לא השתפר בהרבה. הגשמת שיפור הגזע נראתה רחוקה עד מאוד, והמצב נדמה כה מייאש עד כי הוא דרש דְבר הקלה אשר לא נכלל בתכניות המקוריות. מחשבה זו, לכל הפחות, חלפה לעיתים קרובות בשכלו של אדם, אשר הביעה כך פעמים רבות באוזניה של חווה. אדם ובת-זוגו היו נאמנים, אך מבודדים מבני-מינם, והם היו מודאגים עמוקות ממצבו העגום של עולמם.
המשימה האדמית בְּעולם ניסיוני, מצולק מפאת מרידה ומבוּדד, כדוגמת אורנטיה, הייתה קשה ביותר. ובמוקדם מאוד הבינו הבן והבת החומריים את הקושי ואת המורכבות של משימתם הפלנטארית. אף-על-פי-כן, הם עסקו באומץ בפתרון בעיותיהם המרובות. ואולם, בשעה שפנו למלאכה החשובה לעילא של חיסול הזנים הפגומים והמנוּונים מקרב הזנים האנושיים, הם נואשו למדי. הם לא מצאו כל מוצא מן הדילמה, והם לא יכלו להיוועץ בממונים עליהם בירושם או בעדנטיה. הם היו כאן, מבודדים, ויום אחר יום עמדו מול סבך חדש ומורכב, בעיה אשר דומה כי אין לה פתרון.
תחת נסיבות רגילות, עבודתם התחילית של אדם וחווה פלנטאריים הייתה אמורה להיות התיאום והמזיגה בין הגזעים השונים. ואולם, באורנטיה נראה היה שפרויקט מעין זה הוא נטול-תקווה כמעט; זאת משום שעל-אף שהגזעים אכן היו כשירים ביולוגית, הם מעולם לא טיהרו עצמם מן הזנים המפגרים והפגומים שלהם.
אדם וחווה מצאו עצמם בספֵרה בלתי-מוכנה לחלוטין לַהכרזה על אחוות האדם, עולם המגשש אחר דרכו בחשיכה רוחנית מתועבת, ומקולל בְּבלבול המתגבר בשל כישלון משימתו של הממשל הקודם. הדעת והמוסר היו בשפל המדרגה, ובִמקום להתחיל במשימת הגשמת האחדות הדתית, הם נדרשו להתחיל לגמרי מחדש בעבודת ההמרה של התושבים לצורות האמונה הדתית הפשוטות ביותר. במקום למצוא שפה אחת אשר אותה ניתן לאמץ, הם ניצבו מול בלבול כלל עולמי שכלל מאות על-גבי מאות של ניבים מקומיים. מעולם לא ניצב אדם כלשהו של שירות פלנטארי בפני עולם קשה מזה; נדמה היה כי המכשולים הינם בלתי-עבירים והבעיות מצויות מעבר ליכולתו של יצור למצוא להן פתרון.
הם היו מבוּדדים, ותחושת הבדידות העמוקה אשר נפלה עליהם רק התעצמה בשל העזיבה המוקדמת של הנאמנים המלכיצדקים. הם יכולים היו לתקשר עם הוויה כלשהי המצויה מחוץ לפלנטה אך ורק בעקיפין, באמצעות סדרי המלאכיות. אט-אט נחלש האומץ שלהם, רוחם השתופפה, ולעיתים אף אמונתם כמעט והתפוגגה.
וזוהי הינה התמונה האמיתית של החרדה אשר אחזה בשתי הנשמות הנאצלות האלה, בעת ששקלו את המשימות אשר ניצבו לפניהן. ושניהם היו מודעים היטב לממדים העצומים של המפעל אשר נדרש לשם ביצוע משימתם בפלנטה.
יתכן שמעולם לא עמדו בנים חומריים של נבאדון בפני משימה כה קשה וכה נעדרת-תקווה כגון זו אשר בפניה ניצבו אדם וחווה במצבה העגום של אורנטיה. ואולם, במוקדם או במאוחר הם היו זוכים לקצור פירות אילו רק היטיבו להתבונן קדימה ולהתאזר בסבלנות. שניהם, ובמיוחד חווה, היו חסרי סבלנות יתר-על-המידה; הם לא היו מוכנים לשנס מותניים לקראת מבחן הסיבולת הארוך, הארוך מאוד. הם רצו לראות תוצאות מיידיות כלשהן, ואכן כך היה; אך התברר שהתוצאות שהתקבלו באופן הזה היו הרסניות ביותר הן עבורם והן עבור עולמם.
קאליגאסטיה ביקר בגן לעיתים תכופות וקיים פגישות רבות עם אדם וחווה; ואולם, הם עמדו איתן נוכח כל הצעותיו לפשרה ולקיצורי-דרך הרפתקניים. הוצגו בפניהם מספיק מתוצאות המרידה על-מנת שאלֶה ישמשו כחסינוּת יעילה בפני כל ההצעות המרומזות האלה. ואפילו צאצאיו הצעירים של אדם לא הושפעו מניסיונותיו של דאליגאסטיה. וכמובן, לא לקאליגאסטיה ולא לעמיתו עמד הכוח להשפיע על יחיד כלשהו בניגוד לרצונו, ואף פחות מזה לשכנע את ילדיו של אדם לעשות את הרע.
ראוי לזכור שקאליגאסטיה נשא עדיין בתואר הנסיך הפלנטארי של אורנטיה; אומנם הוא היה בחזקת בן שטעה, אך גם היה בן גבוה של היקום המקומי. הוא לא סולק סופית מתפקידו עד לימי מיכאל המשיח באורנטיה.
אך הנסיך הכושל היה עיקש ונחוש. במהרה הוא ויתר על ניסיונותיו מול אדם והחליט לתקוף באיגוף ערמומי את חווה. הרַשע הסיק כי תקוותו היחידה להצלחה טמונה בשימוש הפיקחי באנשים מתאימים המשתייכים לשכבות החברה העליונות של קבוצת בני נוֹד, צאצאיהם של מי שהיו בעבר עמיתיו בסגל הגשמי. ובהתאם לכך, גובשו התכניות על-מנת להפיל בפח את אמו של הגזע הסגול.
חווה הייתה רחוקה ביותר מהכוונה לעשות דבר-מה אשר יחבל בתכניותיו של אדם, או שיעמיד בסכנה את הפלנטה אשר קיבלו שניהם לנאמנותם. המלכיצדקים – בהכירם את נטיית האישה לתור אחר תוצאות מיידיות בִּמקום לתכנן מתוך ראייה למרחוק על-מנת לזכות בתוצאות מרוחקות יותר – לימדו את חווה באופן מיוחד, בטרם עזבו, על אודות הסכנות המיוחדות האורבות להם בשל מצבם המבודד בפלנטה, ובייחוד הזהירו אותה לבל תסור מצדו של בעלה, כלומר, שלא תנסה לקדם את מפעלם המשותף בכל אופן אישי או סודי. חווה צייתה להנחיות האלה בהקפדה במשך למעלה ממאה שנה, ולא עלה בדעתה שסכנה כלשהי עלולה להתלוות לביקוריו של מנהיג נודי מסוים בשם שֵׂרַפָּתַתִיָה, ביקורים אשר הלכו והפכו פרטיים וסודיים יותר ויותר. העניין כולו התפתח בצורה כה הדרגתית וטבעית עד כי היא נתפשה בלתי-מוכנה.
שוכני הגן היו בקשר עם הנודים למן הימים הראשונים של עדן. מן הצאצאים המעורבים הללו של חבריו הכושלים של סגל קאליגאסטיה, הם קיבלו עזרה ושיתוף פעולה בעלי-ערך; ודרכם עתיד היה השלטון העדני להגיע אל מפלתו המלאה ואל התמוטטותו הסופית.
אדם השלים זה מכבר את מאה השנים הראשונות שלו על-פני כדור הארץ, עת נבחר שֵׂרַפָּתַתִיָה, לאחר מות אביו, למנהיג הקונפדרציה המערבית, או הסורית, של השבטים הנודים. שֵרַפָּתַתִיָה היה אדם בעל גוון-עור חום, צאצא מבריק של מי שהיה בעבר ראש ועדת הבריאות של דאלאמטיה, ובת זוגתו הייתה אחת מן המוחות הגדולים ביותר של הגזע הכחול של אותם ימים רחוקים. לאורך כל התקופות, קו הירושה הזה החזיק בסמכות והשפיע השפעה כבירה על השבטים הנודים המערביים.
שֵׂרַפָּתַתִיָה ביקר בגן מספר פעמים והתרשם עמוקות מן היושרה הטמונה במניעיו של אדם. ומעט לאחר שקיבל לידיו את הנהגת הנודים הסוריים, הוא הצהיר על כוונתו לכונן קשרים עם עבודתם של אדם וחווה בגן. מרבית בני עמו הצטרפו לתכניתו זו, ואדם התעודד מן החדשות הללו, לפיהן השבט החזק והאינטליגנטי ביותר מקרב כלל השבטים הסמוכים הצטרף כמעט פה אחד לתמיכתה בתכנית הפיתוח העולמית; אכן היו אלה חדשות משמחות לב. ומעט לאחר מאורע זה, אירחו אדם וחווה את שֵׂרַפָּתַתִיָה ואת סגלו החדש בביתם הפרטי.
שֵׂרַפָּתַתִיָה הפך לאחד מן הסגנים המוכשרים והיעילים ביותר של אדם. הוא היה כן לחלוטין וישר עד תום בכל דרכיו; והוא מעולם לא היה מודע, אפילו לא לאחר מכן, ששימש כמכשיר לעת מצוא בידיו של קאליגאסטיה הנכלולי.
או אז הפך שֵׂרַפָּתַתִיָה ליושב הראש העמית של הוועדה העדנית לקשרים שבטיים; ותכניות רבות הוכנו לשם ביצוע נמרץ יותר של עבודת הצירוף של השבטים המרוחקים לתכלית הגן.
הוא קיים פגישות רבות עם אדם וחווה – במיוחד עם חווה – והם דנו בתכניות רבות לשיפור שיטותיהם. יום אחד, במהלך שיחה עם חווה, צץ במוחו של שֵׂרַפָּתַתִיָה הרעיון, כי יתכן ויהא זה מועיל ביותר אילו בינתיים – בעת ההמתנה להצטברות מספר גדול של אנשי הגזע הסגול – ניתן יהיה לעשות דבר-מה על-מנת לקדם באופן מיידי את השבטים הנצרכים הממתינים. שֵׂרַפָּתַתִיָה טען כי אילו ייוולד אצל הנודים – כַּגזע המתקדם ומשתף-הפעולה ביותר – מנהיג ממקור אשר חלקו מן הזן הסגול, כי אז ייווצר חיבור חזק אשר יקרב את העמים הללו אל הגן. וכל זאת נשקל ונטען באופן כֵּן והגון, כאשר טובת העולם ניצבת ברמה, הואיל וילד זה, אשר צפוי לגדול ולהתחנך בגן, עשוי להשפיע השפעה ניכרת ומיטיבה על אנשי אביו.
ראוי לשוב ולהדגיש כי שֵׂרַפָּתַתִיָה היה כן וישר לחלוטין בכל אשר הציע. הוא מעולם לא חשד בכך ששיחק לידיהם של קאליגאסטיה ודאליגאסטיה. שֵׂרַפָּתַתִיָה היה נאמן עד תום לתכנית שכללה בניית סגל חזק של הגזע הסגול בטרם יחל הניסיון הכלל-עולמי לרומם את העמים המבולבלים של אורנטיה. ואולם, הגשמתה של תכנית זו דורשת מאות בשנים, והוא היה נעדר סבלנות; הוא רצה לראות תוצאות מיידיות כלשהן – דבר-מה שיתרחש בעצם תקופת חייו שלו. הוא הבהיר לחווה כי אדם היה מאוכזב לעתים קרובות מן המעט אשר הושג בכיוון של רוממות העולם.
התכניות האלה הבשילו בסתר במשך למעלה מחמש שנים. לבסוף, הם התפתחו עד לנקודה שבה הסכימה חווה להיפגש בסתר עם קָאנוֹ, המוח המבריק ביותר והמנהיג הפעיל ביותר של מושבת הנוֹדים הידידותית הסמוכה. קָאנוֹ אהד מאוד את השלטון האדמי; לאמיתו של דבר, הוא היה המנהיג הרוחני הכֵּן של אותם נודים שכנים אשר תמכו ביחסים ידידותיים עם הגן.
הפגישה הגורלית אירעה בשעות בין ערביים של יום סתיו, לא רחוק מביתו של אדם. עד אז חווה לא פגשה מעולם את קאנו היפהפה והנלהב – והוא היווה דוגמא נהדרת להישרדותם של המאפיינים הפיזיים הנעלים והמאפיינים האינטלקטואליים יוצאי הדופן של אבותיו הקדמונים הרחוקים בסגל הנסיך. וקאנו האמין אף הוא באדיקות ביושרתו של הפרויקט של שֵׂרַפָּתַתִיָה. (מחוץ לגן, ההזדווגות עם יותר מבן-זוג אחד הייתה בבחינת נוהג נפוץ.)
או אז הסכימה חווה – תחת השפעת החנופה, ההתלהבות והשכנוע האישי העמוק – להתחיל במפעל אשר דובר בו כה רבות, ולהוסיף את התכנית הקטנה שלה לְהצלת העולם לתכנית האלוהית הגדולה והנרחבת יותר. בטרם יכלה להבין לאשורו את המתרחש, נעשה הצעד הקטלני. המעשה קם והיה.
ההוויות השמימיות בפלנטה סערו. אדם זיהה כי דבר-מה אינו כשורה וקרא לחווה להתלוות אליו הצידה בגן. או אז שמע אדם לראשונה את כל סיפור התכנית אשר הבשילה מזה זמן רב להאצת השיפור בעולם באמצעות פעולה בשני כיוונים בו-זמנית: הוצאתה אל הפועל של התכנית האלוהית, ובה בעת ביצוע המפעל של שֵׂרַפָּתַתִיָה.
ובשעה שבה נועדו יחדיו הבן והבת החומריים בגן שטוף אור הירח, הוכיח אותם "הקול אשר בגן" על אי הציות שלהם. וקול זה היה לא אחר מאשר הצהרתי שלי בפני הזוג העדני, כי הם הפרו את ברית הגן; כי הם לא צייתו לַהוראות של המלכיצדקים; כי הם נכשלו בהוצאתה אל הפועל של שבועת האמונים אשר נדרו בפני ריבון היקום.
חווה הסכימה להשתתף בנוהג של הטוב והרע. הטוב הינו הוצאתן אל הפועל של התכניות האלוהיות; החטא הינו חוסר ציות מכוּון לרצון האלוהי; הרוע הינו ההתאמה השגויה של התכניות וההסתגלות הקלוקלת של הטכניקות, אשר תוצאתן הינה חוסר הרמוניה ביקום ובלבול פלנטארי.
בכל פעם שאכלו בני הזוג של הגן מפרי עץ החיים, הם הוזהרו על-ידי רב-המלאכית השומרת להימנע מלהיענות להצעותיו של קאליגאסטיה לשלב טוב ברע. וכך הם הוזהרו: "בו ביום שתערבבו טוב ברע, תהיו כבני התמותה של הארץ; מות תמותון".
במהלך פגישתם הסודית והרת הגורל, סיפרה חווה לקאנו על אודות האזהרה החוזרת והנשנית הזו; ואולם קאנו, אשר לא הבין את החשיבות ואת המשמעות של אזהרות מעין אלה, הבטיח לה נאמנה כי גברים ונשים בעלי מניעים טובים וכוונות של אמת לא יוכלו לעשות כל רע; וכי היא לבטח לא תמות, אלא תחייה מחדש באישיות הצאצא המשותף שלהם, אשר יגדל להיות זה אשר יברך את העולם וייצב אותו.
ואפילו שפרויקט זה, של שינוי בתכנית האלוהית, נהגה ובוצע בכנות מלאה ורק מן המניעים הגבוהים ביותר באשר לרווחת העולם, הוא היווה בבחינת רוע משום שייצג את האמצעי השגוי להגיע למטרה צודקת; זאת משום שהוא סטה מדרך הישר, מן התכנית האלוהית.
אכן, קאנו שובב את מבטה של חווה, והיא הבינה את כל אשר המפתה שלה הבטיח באמצעות "יֶדע חדש ומתרחב של ענייני המין האנושי, והבנה מהירה של הטבע האנושי, כמשלים להבנתה שלה את הטבע האדמי".
באותו לילה שוחחתי בגן עם אביו ועם אמו של הגזע הסגול, כפי שהורתה לי חובתי מתוקף הנסיבות המצערות. הקשבתי מלוא הקשב לכל אשר הוביל לכישלונה של האם חווה, והשאתי לשניהם עצה והנחייה באשר למצב המיידי. הם פעלו בהתאם לחלק מן העצות האלה; מחלק אחר של העצות הם התעלמו. פגישה זו מופיעה ברישומיכם כ"אלוהים קורא לאדם וחווה בגן ושואל, 'אַיֶּכָּה?'" בדורות מאוחרים יותר היה שגור הנוהג לייחס כל דבר יוצא-דופן או חורג מגדר הרגיל – בין שבמישור הטבעי ובין שבמישור הרוחני – להתערבות אישית וישירה של האלים.
ההתפכחות של חווה אכן הייתה פתטית. אדם הבין את המצב במלוא חומרתו, ובעוד שליבו נשבר בקרבו והוא נתקף ייאוש, הוא אך ריחם על בת-זוגו וחס עליה כי שגתה.
היה זה מתוך ייאוש ההיווכחות של אדם בכישלון, כאשר, למחרת היום שבו עשתה חווה את צעדה השגוי, הוא ביקש את לָאוֹטַה – האישה הנוֹדִית המבריקה אשר עמדה בראש בתי הספר המערביים של הגן – ובכוונה תחילה עשה את אותו מעשה כסילות אשר עשתה חווה. אך אל לכם להבין שלא כהלכה; אדם לא הוּלך שולל; הוא ידע אל נכון את אשר עמד לעשות; ובכוונה תחילה הוא בחר לחלוק בגורלה של חווה. הוא אהב את זוגתו אהבה על-אנושית, והמחשבה על האפשרות שיבלה משמרת ארוכה ובודדה באורנטיה בלעדיה, הייתה יותר מאשר יכול היה לשאת.
וכאשר נודע לשוכני הגן את אשר אירע לחווה, לא ניתן היה לעצור את זעמם; הם הכריזו מלחמה על היישוב הנודי הסמוך. הם זרמו החוצה דרך שערי הגן, פשטו על האנשים הבלתי-מוכנים הללו, והשמידו אותם לחלוטין – לא נותר בחיים אף איש, אישה או ילד. ואף קאנו, אביו של קין, אשר טרם נולד, אבד.
עת הבין שרפתתיה את אשר אירע, הוא נמלא אימה ושקע בפחד ובחרטה. למחרת היום הוא הטביע עצמו בנהר הגדול.
ילדיו של אדם ביקשו לנחם את אימם המודאגת, בעוד אביהם נודד בבדידותו במשך שלושים יום. בסוף אותה תקופה התקבלה מעצמה ההחלטה, ואדם שב אל ביתו והחל לתכנן את דרך הפעולה העתידית.
לעיתים כה קרובות ילדים תמימים חולקים בתוצאות מעשיהם המטופשים של הוריהם אשר שגו. בניהם ובנותיהם הישרים והנאצלים של אדם וחווה נשטפו בצער הבלתי-מוסבר של הטרגדיה הבלתי-תיאמן אשר נפלה על ראשם באופן כה פתאומי ואכזרי. המבוגרים יותר שבין הילדים הללו לא התאוששו מן הצער ומן העצב של אותם ימים טראגיים, אפילו לא חמישים שנה לאחר מכן, ובמיוחד מן האימה של אותה תקופה בת שלושים יום שבה נעדר אביהם מן הבית, בעוד שאימם המודאגת לא ידעה כלל היכן הוא מצוי ומה עלה בגורלו.
ועבור חווה נמשכו שלושים הימים הללו כשנים של צער ושל סבל. הנשמה הנאצלת הזו מעולם לא התאוששה לחלוטין מתוצאות אותה תקופת ייסורים של סבל נפשי ושל צער רוחני. בזיכרונה של חווה, אף תקופה מאוחרת יותר של חוסר או קושי פיזיים לא הייתה קרובה להשתוות לאותם ימים נוראים ולאותם לילות איומים של בדידות ושל חוסר וודאות קשה מנשוא. נודע לה על אודות המעשה הנמהר של שׂרפתתיה, אך היא לא ידעה אל נכון האם חברה התאבד מתוך צער או שמא נלקח מן העולם כעונש על שגיאתה שלה. וכאשר שב אדם, הרגישה חווה שביעות רצון של אושר ושל הכרת תודה, שלא התפוגגה במשך כל שארית חייהם המשותפים הארוכים והקשים של שירות מפרך.
הזמן חלף, ואולם אדם לא היה בטוח לגבי טיב העבירה אשר ביצעו, אלא שבעים יום לאחר כישלונה של חווה, עת חזרו המלכיצדקים הנאמנים לאורנטיה ולקחו לידיהם את הסמכות על ענייני העולם. או אז ידע כי הם נכשלו.
ואולם, צרות נוספות רחשו וקרבו: החדשות על אודות השמדתו של היישוב הנודי אשר בסמוך לעדן לא איחרו להגיע אל שבטי האב של שׂרפתתיה אשר בצפון; או אז הלך ונאסף צבא כביר מתוך מטרה לצעוד ולעלות על הגן. והייתה זו תחילתה של מלחמה ארוכה ומרה בין האדמים לבין הנודים, וזאת מכיוון שהעוינות הזו נמשכה עוד זמן רב לאחר שעזבו אדם וחסידיו והיגרו לגן השני אשר בעמק הפרת. איבה מרה וקשה שררה "בין אותו גבר ובין האישה, בין זרעו לבין זרעהּ".
משנודע לאדם כי הנודים החלו בצעידתם, הוא תר אחר עצתם של המלכיצדקים; ואולם, אלו סירבו לייעץ לו, ורק ציינו כי הוא חייב לפעול על-פי מיטב שיקול דעתו, והבטיחו לשתף פעולה באופן חברי, כפי יכולתם, בכל דרך פעולה שיבחר. נאסר על המלכיצדקים מלהתערב בתכניותיהם האישיות של אדם וחווה.
אדם ידע כי הוא וחווה נכשלו; נוכחותם של המלכיצדקים הנאמנים העידה בעבורו על-כך, זאת אף כי הוא לא ידע עדיין דבר על אודות מעמדם, או גורלם האישי לעתיד לבוא. במשך כל הלילה הוא קיים מפגש עם כאלף-ומאתיים חסידים נאמנים אשר התחייבו לנהות אחר מנהיגם, ולמחרת, בצהרי היום, יצאו עולי רגל אלו מעדן בחיפוש אחר בתים חדשים. אדם לא חיבב את המלחמה, ובהתאם לכך בחר להותיר את הגן הראשון לנודים ללא כל התנגדות.
שלושה ימים לאחר יציאתה של השיירה העדנית את הגן, היא נעצרה בשל הגעתם של ההיסעים השרפיים מירושם. ובפעם הראשונה נודע לאדם וחווה מה יהא גורל ילדיהם. ובעוד שההיסעים עומדים בסמוך, ניתנה לאותם ילדים אשר הגיעו לגיל בחירה (עשרים שנה) האפשרות להישאר באורנטיה עם הוריהם או לעבור אל תחת חסותם של הגבוהים ביותר של נורלטיאדק. שני-שלישים מן הילדים בחרו ללכת לעדנטיה; כשליש מן הילדים בחרו להישאר עם הוריהם. כל הילדים אשר טרם הגיעו לגיל בחירה נלקחו לעדנטיה. איש לא יכול היה לצְפות בפרידה המצערת של הבן והבת החומריים מילדיהם מבלי להיווכח בכך שדרכם של בוגדים קשה היא. צאצאים אלו של אדם וחווה מצויים כעת בעדנטיה; ואין אנו יודעים מהו הסידור אשר הוכן בעבורם.
הייתה זו שיירה עצובה, שיירה עצובה ביותר, אשר התכוננה להמשיך בדרכה. האם יש דבר טראגי מזה! להגיע אל עולם מתוך תקוות כה גדולות, להתקבל בכבוד כה גדול, ואז לצאת את עדן בבושת פנים, רק על-מנת לאבד יותר משלושה-רבעים מן הילדים עוד בטרם מציאת מקום מגורים חדש!
היה זה בעת שהשיירה מעדן עצרה, כאשר הובא לידיעת אדם וחווה טיב העבירות אשר ביצעו ונמסר להם הדבר אשר יעלה בגורלם. גבריאל הופיע על-מנת להכריז על גזר הדין. וכך נגזר: האדם והחווה הפלנטאריים של אורנטיה נמצאו בדין כושלים; הם הפרו את ברית הנאמנות שלהם כשליטיהם של עולם מיושב זה.
אף כי שפלה רוחם מפאת האשְמה, אדם וחווה שמחו ביותר לשמוע כי שופטיהם בסאלווינגטון זיכו אותם מכל אשמה של "ביזוי ממשל היקום". הם לא נמצאו אשמים במרד.
לזוג העדני נמסר כי הם הורידו עצמם בדרגה למעמד של בני-תמותה של העולם; וכי מכאן ואילך עליהם לנהוג כגבר ואישה של אורנטיה, ולבקש את עתידם בקרב עתיד גזעי העולם.
הרבה בטרם עזבו אדם וחווה את ירושם, מנחיהם הסבירו להם את מלוא המשמעות של כל חריגה משמעותית מן התכניות האלוהיות. ואני עצמי הזהרתי אותם חזור והזהר, הן לפני הגעתם לאורנטיה והן לאחריה, כי הורדה בדרגה למעמד של בני-תמותה בשר ודם תהא ללא ספק מנת חלקם כַּתוצאה הוודאית, כַּעונש הבטוח, אם ייכשלו בביצוע משימתם בפלנטה. ואולם, מן ההכרח להבין את המעמד האלמותי של סדר הבנים החומרי, על-מנת לתפוש בבירור את התוצאות אשר נלוו לכישלונם של אדם וחווה.
1. בדומה לעמיתיהם אשר בירושם, אדם וחווה שמרו על מעמד אלמותי הודות לחיבור אינטלקטואלי עם מעגל כבידת הדעת של הרוח. כאשר ההזנה החיונית הזו נקטעת בשל הפרדה מנטאלית, או אז אובד גם מעמד האלמותיות בלא תלות ברמתו הרוחנית של היצור הקיים. מעמד של בני-תמותה, ולאחריו התפוררות פיזית, היו התוצאות הבלתי-נמנעות של הכישלון האינטלקטואלי של אדם וחווה.
2. הבן והבת החומריים של אורנטיה, אשר קיבלו באופן אישי צורה דמוית בני-תמותה בשר ודם של העולם הזה, היו תלויים אף הרבה יותר בתחזוקתה של מערכת זרימה דואלית, הראשונה הנובעת מן הטבע הפיזי שלהם, והאחרת הנובעת מאנרגיית-העל השמורה בפרי עץ החיים. רב-המלאכית השומרת תמיד הזהירה את אדם וחווה כי במקרה של כישלון בתפקידם תחול ירידה במעמדם, ולאחר כישלונם בפועל נמנעה מהם הגישה למקור אנרגיה זה.
קאליגאסטיה אכן הצליח להפיל את אדם ואת חווה בפח, אך לא הצליח בתכניתו להוביל אותם למרד גלוי כנגד ממשלו של היקום. מה שהם עשו אכן נחשב לרוע, אך הם מעולם לא נמצאו אשמים בביזוי האמת, ואף מעולם לא הצטרפו ביודעין לְמרידה כנגד שלטון הצדק של האב האוניברסאלי ושל הבן הבורא שלו.
אדם וחווה אכן נפלו ממרום מעמדם כבנים חומריים למעמד הנמוך של בני-תמותה. אך לא הייתה זו נפילתו של האדם. המין האנושי רוּמם חרף התוצאות המיידיות של הכישלון האדמי. אף כי התכנית האלוהית של מתת הגזע הסגול לבני אורנטיה נכשלה, הגזעים בני התמותה יצאו נשכרים ביותר מן התרומה המוגבלת אשר תרמו אדם וצאצאיו לגזעים של אורנטיה.
לא חלה כל "נפילה של האדם". ההיסטוריה של הגזע האנושי היא כזאת של אבולוציה מדורגת, והמתת האדמית הותירה את עמי העולם במצב ביולוגי טוב בהרבה ממצבם הקודם. הזנים הנעלים יותר של אורנטיה כוללים כעת גורמי תורשה הנובעים מארבעה מקורות נפרדים: אנדוני, סאנגיק, נודי ואדמי.
אין ניתן להחשיב את אדם כמי שהטיל קללה על המין האנושי. אף שהוא אכן נכשל בהוצאתה אל הפועל של התכנית האלוהית, אף שהוא אכן הפר את בריתו עם האלוהות, אף שהוא ובת-זוגו בהחלט הורדו במעמדם כיצורים, על-אף כל זאת, תרומתם למין האנושי קידמה רבות את הציוויליזציה באורנטיה.
בניסיון להעריך את תוצאותיה של משימת אדם בעולמכם, מן הצדק להכיר בתנאים אשר שררו בפלנטה. אדם ניצב מול משימה חסרת-תקווה כמעט, כאשר הוא ובת-זוגו היפהפייה הוסעו מירושם לפלנטה החשוכה והמבולבלת הזו. ואולם, אילו מילאו אחר הנחיותיהם של המלכיצדקים ושל עמיתיהם, ואילו היו סבלניים יותר, כי אז היו מצליחים בסופו של דבר. ואולם, חווה האזינה לתעמולה הזדונית על אודות החירות האישית וחופש הפעולה הפלנטארי. היא הובלה לערוך ניסוי בפלסמת החיים של סדר הבנים החומרי, בכך שהרשתה לחיים הללו, אשר הופקדו בידיה, להתערבב בטרם עת באלו של הסדר המעורב של התוכן המקורי של נשאי החיים, אשר שולב, לפני כן, עם זה של הוויות בעלות יכולת רבייה אשר היו מסופחות בזמנו לסגל נסיך הפלנטארי.
לעולם, במהלך כל הרקעתכם לעבר פרדיס, לא תשיגו דבר בכך שתנסו לעקוף באופן חסר סבלנות את התכנית האלוהית המבוססת באמצעות קיצורי-דרך, המצאות אישיות, או כל שיטה אחרת לשיפור דרך המושלמות, הדרך אל המושלמות ובעבור המושלמות הנצחית.
אחרי ככלות הכול, התבונה לא נחלה ככל הנראה כישלון מאכזב יותר בשום פלנטה אחרת בנבאדון. אך אין זה מפתיע ששגיאות מעין אלה מתרחשות בענייניהם של היקומים האבולוציוניים. אנו מהווים חלק מבריאה כבירה ועצומה, ואין זה מוזר שלא הכול בגדרי הבריאה הזו פועל באופן מושלם; היקום שלנו לא נברא במושלמוּת. המושלמוּת הינה היעד הנצחי שלנו, אך לא המקור שלנו.
אילו היה זה יקום מכאניסטי, אילו המקור והמרכז הראשון הכביר היה אך ורק כוח ולא היה גם אישיות, אילו כלל הבריאה הייתה הצבר עצום של חומר פיזי הנשלט על-ידי חוקים מדויקים המאופיינים בפעולות אנרגטיות בלתי-משתנות, כי אז הייתה יכולה לשרור מושלמות, אפילו חרף מעמד חוסר השלמות של היקום. או אז לא היו כל חילוקי דעות; לא היה כל חיכוך. ואולם ביקום המתפתח שלנו, זה של מושלמוּת ושל חוסר-מושלמות יחסיים, הננו שמחים על כך שחילוקי דעות ואי-הבנות הינם מן האפשר, משום שאלה מהווים הוכחה בדבר עובדת האישיות ביקום ופעולתה. ואם הבריאה שלנו הינה בבחינת קיום הנשלט על-ידי אישיות, כי אז תוכלו להיות סמוכים ובטוחים בדבר האפשרות להישרדותה, להתקדמותה ולהישגיה של האישיות; ביכולתנו להיות בטוחים בכך שהאישיות צומחת, מתנסה וחוֹוה הרפתקה. איזה יקום מדהים הוא היקום האישי והמדורג, יקום אשר איננו מכאני גרידא או אפילו מושלם באופן סביל!
[הוצג בידי סוֹלוֹנִיָה, "הקול השׂרפי אשר בגן".]
בשעה שאדם בחר להותיר את הגן הראשון לנוֹדים ללא התנגדות, הוא וחסידיו לא יכולים היו ללכת מערבה, מכיוון שלא היו ברשות העדֵנים סירות מתאימות לשם הרפתקה ימית מעין זו. הם לא יכלו לפנות צפונה; שכן הנודים הצפוניים כבר החלו לצעוד אל עבר עדן. והם חששו ללכת דרומה; שכן הגבעות של אותו אזור שָׁרְצו שבטים עוינים. הדרך היחידה אשר הייתה פתוחה בפניהם הייתה הדרך מזרחה, וכך הם יצאו מזרחה אל עבר האזורים הנעימים דאז, בין נהר החידקל לנהר הפרת. ורבים מאלו אשר נותרו מאחור צעדו מאוחר יותר מזרחה על-מנת להצטרף לאדמיים בביתם החדש אשר בעמק.
קָיִן וסָאנְסַה נולדו שניהם בטרם הגיעה השיירה האדמית אל יעדהּ, בין הנהרות אשר במסופוטמיה. לַאוּטָה, אמה של סאנסה, נפטרה בעת לידת בתה; חווה סבלה רבות, אך שרדה הודות לכוחותיה הרבים יותר. חווה אימצה אל חיקה את סאנסה, ילדתה של לאוטה, והיא גדלה לצדו של קין. סאנסה גדלה להיות אישה ברוכת יכולות. היא הפכה לאשתו של סָארְגַן, מנהיג הגזעים הכחולים הצפוניים, ותרמה להתקדמותו של הגזע הכחול של אותם ימים.
לשיירתו של אדם נדרשה כמעט שנה שלמה על-מנת להגיע לנהר הפרת. הם מצאו את הנהר במצב של גאות ושל הצפה, והם נותרו לחנות במישורים אשר ממערב לנהר במשך קרוב לשישה שבועות בטרם חצו את השטח שבין הנהרות, השטח אשר עתיד היה להפוך לגן השני.
כאשר הגיעה אל שוכני השטח של הגן השני הידיעה כי המלך והכוהן הגדול של גן העדן צועד לקראתם, הם נסו בבהלה אל ההרים אשר ממזרח. עם הגעתו, מצא אדם את כלל השטח המבוקש חופשי לחלוטין. וכאן החלו אדם ועוזריו לעמול על בניית בתים חדשים ועל כינון מרכז חדש של תרבות ושל דת.
אתר זה היה ידוע לאדם כאחת משלוש הבחירות המקוריות של הוועדה האמונה על המשימה לבחור אתרים אפשריים לגן מאלה אשר הציעו ואן ואמאדון. באותם ימים שימשו שני הנהרות עצמם כהגנה טבעית; ומעט מִצפון לגן השני התקרבו הפרת והחידקל זה אל זה כך שניתן היה לבנות חומת הגנה, המשתרעת על-פני כתשעים קילומטרים, על-מנת להגן על השטח המצוי בין שני הנהרות ומדרומם.
משהתבססו בעדן החדשה, נדרש היה לאמץ שיטות מחייה גסות; אכן נדמה היה שהאדמה קוללה. הטבע שוב עשה את שלו. כעת נאלצו האדמיים לקיים את עצמם מאדמה בלתי-מוכנה, ולהתמודד עם מציאויות החיים אל מול העוינות וחוסר-ההתאמות הטבעיוֹת של הקיום בן התמותה. את הגן הראשון הם מצאו במצב מוכן חלקית בעבורם, ואילו את הגן השני נדרש היה להכין בעמל כפם ו"בזעת אפם".
פחות משנתיים לאחר הולדתו של קין, נולד הֶבֶל, הילד הראשון אשר נולד לאדם וחווה בגן השני. כאשר הגיע הבל לגיל שתים-עשרה הוא בחר להיות רועה צאן; קין בחר להיות עובד אדמה.
כעת, באותם ימים נהוג היה להגיש לכוהנים מנחות מכל אשר שהיה מצוי. רועי הצאן הביאו מנחות צאן, ואילו החקלאים הציעו מפרי השדה; ובהתאם לנוהג הזה, אף קין והבל הציעו מעת לעת את מנחותיהם לכוהנים. פעמים רבות התווכחו הנערים באשר לערך המקצועות אשר בהם עסקו, ועד מהרבה הבל הבחין כי המנחות מן החי הועדפו על-פני האחרות. לשווא ניסה קין לדבר בזכות הנוהג בגן הראשון ועל אודות העדיפות אשר ניתנה בעבר לפרי השדה. אך הבל לא שעה לדבריו אלו, ולעג לאחיו הבכור על מבוכתו.
בימיו של גן עדן הראשון, אדם אכן ביקש להניא מהנוהג להציע מנחות של קורבנות מן החי, ולפיכך לטענותיו של קין אכן היה תקדים מוצדק. יחד עם זאת, היה קשה מאוד לארגן את חיי הדת של גן עדן השני. אדם כרע תחת העוֹל של אלף-ואחד הפרטים הנוגעים לעבודות הבנייה, ההגנה והחקלאות. מכיוון שהיה מדוכדך מאוד מבחינה רוחנית, הוא הפקיד את מלאכת ארגון הפולחן והחינוך בידי אלו ממוצא נודי אשר שירתו בתפקידים הללו בגן הראשון; וכך, כעבור זמן קצר, החלו הכוהנים הנודים אשר היו מצויים בתפקיד לחזור לתקנות ולנהגים של ימי טרום-אדם.
שני הנערים מעולם לא הסתדרו היטב בינם לבין עצמם, ועניין הקורבנוֹת אך ליבה את השנאה אשר הלכה ותפחה ביניהם. הבל ידע כי הוא בנם המשותף של אדם וחווה, ומעולם לא שכח להזכיר לקין שאדם לא היה אביו. קין לא היה בעל דם סגול טהור, מכיוון שאביו היה מן הגזע הנודי, אשר לאחר מכן התערבב עם האדם הכחול ועם האדם האדום, וכן עם הזנים האבוריג'ינים האנדונים. וכל אלו, לצד התוקפנות הטבעית אשר ירש קין, גרמו לו לטפח שנאה הולכת וגדלה לאחיו הצעיר.
הנערים היו בגיל שמונה-עשרה ועשרים בהתאמה, כאשר המתח שביניהם הגיע אל נקודת הכרעה, כאשר, יום אחד, הצקותיו של הבל גרמו לאחיו התוקפן לזעם כה רב, עד כי קם ורצח אותו בחרון אפו.
התבוננות בהתנהגותו של הבל מבססת את הערך של הסביבה ושל החינוך כגורמים בפיתוח האופי. הבל קיבל ירושה אידיאלית, והירושה מונחת בבסיס האופי כולו; ואולם, ההשפעה של סביבה נחותה נטרלה כמעט לחלוטין את הירושה הנפלאה הזו. הבל הושפע מאוד מסביבתו השלילית, ובמיוחד בשנות צעירותו. הוא היה הופך לאדם שונה לחלוטין אילו חי עד גיל עשרים-וחמש או שלושים; או אז הירושה הנעלה שלו הייתה יוצאת אל האור. בעוד שסביבה טובה יכולה לתרום אך מעט ליכולת להתגברות על מכשלות האופי הנובעות מירושה בסיסית, סביבה רעה בהחלט יכולה לקלקל ירושה מצוינת, לכל הפחות בשנות החיים הראשונות. סביבה חברתית טובה וחינוך הולם הינם בבחינת קרקע וסביבה חיוניים הנדרשים על-מנת להפיק את המרב מירושה טובה.
מותו של הבל נודע להוריו כאשר כלביו החזירו את הצאן הביתה ללא אדונם. עבור אדם וחווה קין הפך לתזכורת עגומה לכסילותם, והם עודדו אותו בשעה שהחליט לעזוב את הגן.
חייו של קין במסופוטמיה לא היו בדיוק שמחים, זאת משום שהוא סימל בצורה ייחודית מאוד את הכישלון. לא שעמיתיו התייחסו אליו בצורה בלתי-נעימה, אך הוא הבחין בטינה הבלתי-מודעת אשר חשו כלפי נוכחותו. אך קין ידע, מכיוון שלא נשא כל אות שבטי, כי הוא ייהרג בידי איש השבט השכן הראשון שיפגוש. הפחד, וכן מידה מסוימת של חרטה, גרמו לו להכות על חטא. מעולם לא שכן בקין מכוונן, והוא תמיד מרד במשמעת המשפחתית וסלד מן הדת של אביו. ואולם כעת הוא הלך אל חווה, אמו, וביקש את עזרתה ואת הנחייתה הרוחנית, וכאשר הוא ביקש בכנות עזרה אלוהית, בא ושכן בו מכוונן. ומכוונן זה, אשר שכן בִּפנים והתבונן החוצה, נתן לקין יתרון מובחן של עליונות, באשר הוא שִייך אותו לשבט של אדם, אשר ממנו יראו מאוד.
וכך עזב קין לארץ נוד אשר ממזרח לעדן השנייה. הוא הפך למנהיג גדול בקרב אחת מן הקבוצות של אנשי אביו, ובמידה מסוימת קיים את התחזיות של שרפתתיה בכך שבמהלך חייו אכן קידם את השלום בין חטיבה זו של הנודים לבין האדמיים. קין נשא לאישה את רֶמוֹנָה, דודניתו הרחוקה, ובנם הראשון, חנוך, הפך למנהיגם של הנודים מעֵילם. ובמשך מאות בשנים המשיך השלום לשרור בין אנשי עילם ובין האדמים.
בחלוף הזמן בגן השני, השלכות הכישלון הלכו והתבררו. אדם וחווה התגעגעו מאוד אל ביתם הקודם, היפה והשלו, ולילדיהם אשר הועברו לעדנטיה. אכן היה זה פתטי לצפות בזוג נהדר זה יורד לרמתם של אנשים פשוטים של העולם, בשר ודם; אך הם נשאו את מעמדם המופחת בחן ובנחישות.
אדם נהג בתבונה בהקדישו את רוב זמנו לחינוך ילדיו וחבריהם בנושאי ממשל אזרחי, שיטות חינוך ומסירות דתית. אילולא ראה כך את הנולד, הייתה מתחוללת מהומה עם מותו. וכך, הייתה למותו של אדם השפעה מועטה בלבד על ניהול ענייני עמו. ואולם, הרבה בטרם הלכו אדם וחווה לעולמם, הם הכירו בכך שילדיהם וחסידיהם למדו בהדרגה לשכוח את ימי תהילתם בעדן. ומרבית חסידיהם יצאו נשכרים מכך שאכן שכחו את ההדר של עדן; הם לא הרגישו חוסר שביעות רצון שלא לצורך בשל הסביבה הפחות נעימה אשר בה שהו.
שליטיהם האזרחיים של האדמיים נקבעו בתורשה והמשיכו את הבנים של הגן הראשון. בנו הראשון של אדם, אדמסון (אדם בן אדם), יסד מרכז משנִי של הגזע הסגול מצפון לגן השני. בנו השני של אדם, חווסון, הפך להיות מנהיג ומנהלן מומחה; הוא היה עוזרו הגדול של אביו. חווסון לא חי זמן ממושך כאביו, ובנו הבכור, יָאנְסַאד, ירש את מקומו של אדם כמנהיג השבטים האדמיים.
ראשיתם של השליטים הדתיים, או הכוהנים, הינו שֵׁת, בנם הבוגר ביותר של אדם וחווה אשר נולד בגן השני ושרד. הוא נולד מאה עשרים-ותשע שנים לאחר הגעתו של אדם לאורנטיה. שת הקדיש את עצמו לעבודת שיפור המעמד הרוחני של אנשי אביו, והפך לראש הכוהנים החדשים של הגן השני. בנו, אֱנוֹשׁ, ייסד את סדר הפולחן החדש, ונכדו, קֵינָן, כונן את שירות מיסיון החוץ בעבור השבטים הסובבים, הן הקרובים והן הרחוקים.
מסְדר הכוהנים של שת היה מפעל בן שלושה חלקים, אשר כלל דת, בריאות וחינוך. כוהניו של מסדר זה אומנו לשמש כאנשי דת בטקסים דתיים, כרופאים וכמפקחים תברואתיים, ואף לפעול כמורים בבתי הספר של הגן.
השיירה של אדם נשאה עמה לארץ אשר בין שני הנהרות את הזרעים והפקעות של מאות צמחים ודגנים מן הגן הראשון; הם אף הביאו עמם כמות גדולה של עדרים, וכמות מסוימת מכל בעלי החיים המבויתים. מסיבה זו, היו להם יתרונות משמעותיים ביחס לשבטים השכנים. הם נהנו מרבים מן היתרונות של התרבות הקודמת של הגן המקורי.
עד למועד עזיבת הגן הראשון, אדם ומשפחתו ניזונו תמיד מפירות, דגנים ואגוזים. בדרכם למסופוטמיה, הם אכלו בפעם הראשונה עשבי מאכל וירקות. נוהג אכילת בשר הונהג במוקדם בגן השני, ואולם, אדם וחווה מעולם לא כללו בשר כחלק מתזונתם השגרתית. גם אדמסון, חווסון והילדים האחרים בני הדור הראשון של הגן הראשון מעולם לא הפכו לאוכלי בשר.
ביחס לעמי הסביבה, האדמיים התעלו עד מאוד בהישגיהם התרבותיים ובהתפתחותם האינטלקטואלית. הם ייצרו את האלף-בית השלישי, ובדרכים אחרות הניחו את היסודות להרבה ממה שקדם לאמנות, למדע ולספרות המודרניים. כאן, בארץ שבין החידקל לבין הפרת, הם שימרו את אומנויות הכתב, עיבוד המתכות, הקדרוּת והאריגה, והפיקו סוג ארכיטקטורה אשר לא השתוו אליו שוב במשך אלפי שנים לאחר מכן.
חיי המשפחה של האנשים הסגולים היו אידיאליים לימיהם. הילדים זכו לקבל קורסי הכשרה בחקלאות, מלאכות יד וטיפול בבעלי-חיים, או לחלופין חונכו לשמש בתפקיד המשולש של אנשי שת: כוהן, רופא וכמורה.
ובשעה שאתם הוגים בכוהניו של שת, אל לכם לבלבל בין אותם מורים מוסריים ונאצלים של בריאות ושל דת, בין אותם מחנכים אמיתיים, לבין הכוהנים המסחריים והשפלים של השבטים המאוחרים יותר ושל האומות הסובבות. מושגיהם על אודות האלוהות ועל אודות היקום היו מתקדמים, ופחות או יותר מדויקים; שיטות הבריאות שלהם היו מעולות לאותם זמנים; ושיטות חינוך טובות משלהם מעולם לא הופיעו מאז על-פני האדמה.
אדם וחווה היו מייסדיו של הגזע האנושי הסגול, הגזע האנושי התשיעי אשר הופיע באורנטיה. לאדם ולצאצאיו היו עיניים כחולות, והאנשים הסגולים התאפיינו בגוון עור בהיר ובצבע שיער בהיר – צהוב, אדום וחום.
חווה לא סבלה מכאבים בעת הלידה; כך היה בתחילה גם בקרב הגזעים האבולוציוניים. רק בקרב הגזעים המעורבים, אשר נוצרו כתוצאה מן האיחוד של האדם האבולוציוני עם הנודים, ולאחר מכן גם עם האדמיים, סבלו הנשים מכאבים לידה עזים.
בדומה לאחיהם אשר בירושם, אדם וחווה קיבלו אנרגיה משני מקורות הזנה, וניזונו הן ממזון והן מאור, זאת בנוסף לאנרגיות על-פיזיות מסוימות אשר נותרו עלומות באורנטיה. צאצאיהם באורנטיה לא ירשו מהוריהם את המתת של קליטת אנרגיה ושל זרימת אור. להם הייתה מערכת זרימה אחת, מערכת ההזנה האנושית של הדם. והם היו בני-תמותה במובחן אך האריכו ימים, אף שעם כל דור שחלף הלכה ונטתה אריכות הימים אל עבר הנורמה האנושית.
הן אדם וחווה והן בני הדור הראשון של ילדיהם לא ניזונו מבשרם של בעלי-חיים. הם ניזונו אך ורק "מפרי העץ". לאחר הדור הראשון, החלו כל צאצאיו של אדם לצרוך מוצרי חלב, ואולם רבים מהם המשיכו לדבוק בתזונה צמחונית. רבים מן השבטים הדרומיים שעמם הם התאחדו לאחר מכן, היו צמחוניים אף הם. ומאוחר יותר, רוב השבטים הצמחוניים הללו היגרו מזרחה ושרדו כפי שהם ממוזגים כיום בקרב עמי הודו.
חושי הראייה הפיזיים והרוחניים של אדם וחווה היו נעלים בהרבה על-פני אלו של בני האדם כיום. החושים המיוחדים שלהם היו הרבה יותר חדים, והם היו מסוגלים לראות את האמצעיונים ואת ציבור המלאכיות, את המלכיצדקים ואת הנסיך הכושל קאליגאסטיה, אשר פעמים רבות הגיע להיוועד עם מחליפו הנאצל. הם שמרו על היכולת לחזות בהוויות השמימיות האלה במשך מעל למאה שנים לאחר הכישלון. חושים מיוחדים אלו לא נמצאו באותה חדות בילדיהם, ובחלוף כל דור הם נטו להתמעט.
על-פי-רוב שכן מכוונן בקרב הילדים האדמיים, משום שהם כולם ניחנו ביכולת הישרדות בלתי-מוטלת בספק. הצאצאים הנעלים הללו סבלו מפחד פחות מאשר ילדיה של האבולוציה. כיום ממשיך לשרור פחד כה רב בקרב הגזעים של אורנטיה, הואיל ואבות אבותיכם קיבלו כה מעט מפלסמת החיים של אדם, וזאת בשל כישלונן המוקדם של תכניות הרוממות הפיזית של הגזעים.
תאי הגוף של הבנים החומריים ושל צאצאיהם עמידים בפני מחלות הרבה יותר מאלו של ההוויות האבולוציוניות הילידיות של הפלנטה. תאי הגוף של הגזעים הילידיים דומים לאלו של האורגניזמים המיקרוסקופיים והאולטרה-מיקרוסקופיים החיים אשר מחוללים מחלות בעולם. עובדות אלה מסבירות מדוע חייבים בני אורנטיה להרבות במאמציהם המדעיים על-מנת להתמודד עם תחלואים פיזיים רבים כל-כך. אילו נשאו גזעיכם יותר מן החיים האדמיים, הייתם הרבה יותר עמידים בפני מחלות.
לאחר שהתבסס בגן השני אשר על גדות נהר הפרת, בחר אדם להותיר אחריו ככל האפשר מפלסמת החיים שלו ובכך להיטיב עם העולם לאחר מותו. בהתאם לכך, הפכה חווה לראשת ועדת שיפור גזע אשר מנתה שנים-עשר חברים, ובטרם הלך אדם לעולמו, בחרה ועדה זו 1,682 נשים מן הטיפוסים הגבוהים ביותר באורנטיה, ונשים אלה הרו מתוך פלסמת החיים של אדם. למעט 112 ילדים, כל יתר ילדיהם גדלו והגיעו לבגרות, ובאופן זה נהנה העולם מתוספת של 1,570 גברים ונשים נעלים. אף כי האימהוֹת המועמדות האלה נבחרו מקרב כלל השבטים הסובבים, וייצגו את רוב הגזעים המצויים על-פני האדמה, מרביתן נבחרו מן הזנים הגבוהים יותר של הנודים, והן היוו את תחילתו המוקדמת של הגזע האָנְדִיטִי רב העוצמה. ילדים אלו נולדו וגודלו בסביבה השבטית של אימותיהם שלהם.
זמן לא רב לאחר כינון הגן השני, אדם וחווה יודעו כהלכה כי החרטה אשר הביעו התקבלה, וכי – אף שנגזר עליהם לשאת את הגורל של יתר בני התמותה של העולם – הם בהחלט יהיו מועמדים להצטרף לשורות השורדים הנמים של אורנטיה. הם האמינו באמונה שלמה בבשורה הזו, על אודות התחייה מן המתים והשיקום, אשר עליה הכריזו המלכיצדקים באופן כה נוגע ללב. שגיאתם הייתה שגיאה של שיקול דעת, ולא החטא המודע והמכוּון של המרד.
כאזרחי ירושם, לא היו ברשותם של אדם וחווה מכוונני מחשבה, ואף לא שכנו בהם מכווננים בעת שפעלו באורנטיה בתקופת הגן הראשון. ואולם, זמן קצר לאחר שהורדו למעמד של בני-תמותה, הם הפכו מודעים לנוכחות חדשה בתוכם והתעוררו להכרה בכך שהמעמד האנושי בצירוף חרטה כנה אִפשרה למכווננים לשכון בהם. הייתה זו הידיעה ששוכנים בהם מכווננים אשר שימחה את ליבם של אדם וחווה לאורך שארית חייהם; הם ידעו כי הם נכשלו כבנים חומריים של שטניה, אך הם גם ידעו שהנתיבה לפרדיס עדיין הייתה פתוחה בפניהם כבנים מרקיעים של היקום.
אדם ידע על אודות תחיית המתים של סיום העידן אשר התרחשה בו בזמן עם הגעתו לפלנטה, והוא האמין שהוא וזוגתו יהפכו בוודאי חזרה לאישיוּיוֹת בעת הגעת סדר הבנים הבא. הוא לא ידע שמיכאל, הריבון של היקום הזה, התעתד להופיע במהרה באורנטיה; הוא ציפה לכך שהבן הבא שיגיע יהיה מסדר אווֹנאל. ואף-על-פי-כן, אדם וחווה תמיד מצאו נחמה במסר האישי היחידי אשר קיבלו אי-פעם ממיכאל, אף כי התקשו להבינו במידת מה. מסר זה כלל, בנוסף לביטויי חברות ונחמה אחרים, את הדברים הבאים: "שקלתי את הנסיבות של כישלונכם, זכרתי את התשוקה אשר בליבכם להיות נאמנים תמיד לרצונו של אבי, ואתם תיקראו מעם חיבוק תנומת המוות בשעה שאבוא לאורנטיה ; זאת אם הבנים הכפיפים של היקום שלי לא ישְלחו לקרוא לכם לפני בוא העת הזאת".
והיה זה בבחינת מסתורין גדול עבור אדם וחווה. הם יכלו להבין כי במסר זה טמונה הבטחה מוסווית לאפשרות שתתרחש תחיית מתים מיוחדת, ואפשרות מעין זו שימחה אותם עד מאוד; ואולם, הם לא הצליחו לתפוש את פשר הרמז שיתכן והם ינוחו עד לעת שבה תתרחש תחיית מתים בהקשר של הופעתו האישית של מיכאל באורנטיה. וכך, תמיד הכריז הזוג מעדן כי במועד כזה או אחר יגיע בן של האל, והם שיתפו עם האהובים עליהם את האמונה הזו, או לכל הפחות את התקווה המיוחלת, על האפשרות שהעולם שבו שגו והצטערו עשוי להפוך לעולם שבו יבחר שליט היקום הזה לעשות שימוש כבן מתת של פרדיס. זה נדמה היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אך אדם אכן השתעשע במחשבה שאורנטיה השסועה עשויה, ככלות הכול, להפוך לַעולם בר המזל ביותר בשטניה, למושא הקנאה של הפלנטות בנבאדון.
אדם חי במשך 530 שנה; הוא נפטר ממה שניתן להגדיר כזקנה. המנגנון הפיזי שלו פשוט התבלה; תהליך ההתפרקות גבר בהדרגה על תהליך התיקון, והקץ הבלתי-נמנע הגיע. חווה נפטרה תשע-עשרה שנים קודם לכן, בשל לב שנחלש. שניהם נקברו מתחת למרכז מקדש הסגידה האלוהית, אשר נבנה בהתאם לתכניותיהם זמן קצר לאחר סיום בניית החומה של המושבה. וזהו הינו המקור לנוהג לקבור גברים ונשים אדוקים ומכובדים מתחת לרצפה של מקומות פולחן.
הממשל העל-חומרי של אורנטיה, תחת הכוונתם של המלכיצדקים, המשיך לפעול, אך נקטע הקשר הפיזי הישיר עם הגזעים האבולוציוניים. למן הימים הרחוקים של הגעת הסגל הגשמי של הנסיך, דרך ימיהם של ואן ואמאדון, ועד להגעתם של אדם וחווה, הוצבו בפלנטה נציגים פיזיים של ממשל היקום. ואולם, עם הכישלון האדמי, הסתיים ממשל זה, אשר השתרע על-פני תקופה בת למעלה מארבע-מאות-וחמישים אלף שנה. במישור הרוחני, המשיכו הסייעות המלאכיות ללחום בגבורה, לצד מכוונני המחשבה, למען הצלתו של היחיד; ואולם, עד להגעתו של מָאקִיווֶנְטָה מלכיצדק, לא הוצגה תכנית מקיפה המכוונת להגעה לרווחה כלל-עולמית עבור בני התמותה של כדור הארץ; והוא, אשר הגיע בימיו של אברהם, הודות לעוצמתו, לסבלנותו ולסמכותו כבן של האל, הניח את היסודות לרוממות נוספת ולשיקום רוחני של אורנטיה חסרת המזל.
אך מנת חלקה של אורנטיה לא הייתה רק מזל-ביש; פלנטה זו הייתה גם ברת המזל ביותר בכל רחבי היקום המקומי של נבאדון. שומה על בני אורנטיה לראות בכל אלו משום רווח, שכן השגיאות של אבותיהם הקדמונים והטעויות של שליטי העולם הקדומים דחפו את הפלנטה אל מעמקיו של בלבול חסר-תקווה – אשר הסתבך אף יותר בשל רוע וחטא – ובדיוק הרקע הזה של אפילה מצא חן ביותר בעיניו של מיכאל מנבאדון, עד כי הוא בחר בעולם זה כַּזירה אשר בה יחשוף את אישיותו האוהבת של האב אשר בשמיים. אין זאת כי אורנטיה נזקקה לבן בורא על מנת להסדיר את ענייניה; אלא שהרוע והחטא אשר באורנטיה העניקו לבן הבורא רקע ניגודי יותר לשם חשיפת אהבתו, סבלנותו וחסדו של אבי פרדיס, אשר אין דומה להם.
אדם וחווה הלכו אל מנוחת המוות מתוך אמונה חזקה בהבטחות אשר קיבלו מן המלכיצדקים, בכך שיום אחד יקיצו מתנומת המוות על-מנת להמשיך בחייהם בעולמות העליונים, עולמות אשר הינם כה מוכרים להם למן ימי טרם משימתם בגוף החומרי של הגזע הסגול באורנטיה.
הם לא נחו מנוחה ארוכה בשכחה של תנומת חוסר ההכרה של בני התמותה של העולמות. ביום השלישי לאחר מותו של אדם, יומיים לאחר קבורתו המכובדת, הגיעו הוראותיו של לאנאפורג' – אשר אושרו על-ידי הגבוה ביותר המכהן של עדנטיה וכן זכו להסכמת איחוד היומין בסאלווינגטון אשר פעל מטעם מיכאל – והושמו בידיו של גבריאל, הוראות אשר ציוו על הקראת שמות מיוחדת בעבור השורדים הנכבדים של הכישלון האדמי באורנטיה. ובהתאם לצו זה של תחיית מתים מיוחדת, העשרים-וששה במספר מסדרת אורנטיה, אדם וחווה הפכו מחדש לאישיויות והורכבו מחדש באולמות תחיית המתים של העולמות העליונים בשטניה, יחד עם 1,316 מעמיתיהם להתנסות של הגן הראשון. נשמות נאמנות רבות אחרות כבר הועתקו זה מכבר בזמן הגעתו של אדם, אשר נתלווה לה הליך שיפוט של סיום עידן הן בעבור השורדים הנמים והן בעבור בעלי זכות ההרקעה החיים.
אדם וחווה חלפו במהרה דרך עולמות ההרקעה המדורגת עד אשר השיגו אזרחות בירושם, ושוב שבו להיות תושבי הפלנטה אשר ממנה הגיעו, אך כעת כחברים בסדר אחר של האישיויות ביקום. הם עזבו את ירושם כאזרחים קבועים – בנים של האל; הם חזרו אליה כאזרחים מרקיעים – בני אנוש. ומייד הם סופחו לשירות אורנטיה בבירת המערכת, ולאחר מכן הוצבו כחברים בין ארבעה-ועשרים היועצים המהווים את גוף הייעוץ והשליטה הנוכחי של אורנטיה.
וכך מגיע לסיומו הסיפור על אודות האדם והחווה הפלנטאריים של אורנטיה, סיפור של מבחן, טרגדיה וניצחון; לכל הפחות ניצחון אישי לבן ולבת החומריים שלכם, בעלי הכוונות הטובות אך אשר הלכו שולל, וללא ספק, באחריתם של הדברים, זהו סיפור של ניצחון סופי גם בעבור עולמם ותושביו, אשר טולטלו בשל המרד והוטרדו מידו של הרוע. בסיכומם של הדברים כולם, אדם וחווה תרמו תרומה כבירה לתהליך התפתחות הציוויליזציה המהירה ולקדמה הביולוגית המואצת של המין האנושי. הם הותירו תרבות כבירה על-פני כדור הארץ, ואולם, ציוויליזציה מתקדמת שכזו לא יכלה לשרוד אל מול הדילול המוקדם ושקיעתה-לבסוף של מורשת אדם. אלו הם האנשים אשר עושים את הציוויליזציה; זו אינה הציוויליזציה אשר עושה את האנשים.
[הוצג על-ידי סוֹלוֹנִיָה, "הקול השרפי אשר בגן".]
במרבית העולמות המיושבים של נבאדון שוכנת קבוצה אחת, או יותר, של הוויות ייחודיות, אשר מתקיימות ברמת תפקוד-חיים המצויה בסביבות אמצע הדרך שבין בני התמותה של העולמות לבין סדרי המלאכיות; לפיכך הן נקראות הבריות האמצעיוניות. דומה כי הן מהוות תאונה של הזמן, אך הן מתרחשות באופן כה נפוץ והן בעלות-ערך כה רב כמסייעות, עד כי כולנו קיבלנו אותן זה מכבר כחלק מן הסדרים החיוניים בסעד הפלנטארי המשולב שלנו.
באורנטיה פועלים שני סדרים נבדלים של אמצעיונים: הסגל הראשי, או הוותיק יותר, אשר התהווה בימי העבר של דאלאמטיה, והסדר המשני, או הצעיר יותר, אשר מקורו בימי אדם.
מקורם של האמצעיונים הראשיים נעוץ בהתאגדות ייחודית שבין החומרי לרוחני באורנטיה. ידוע לנו על קיומם של יצורים דומים בְּעולמות ובְמערכות אחרות, אך מקורם של אלו הינו בטכניקות שונות.
ראוי לזכור כי המתת העוקבות של בני האל בְּפלנטה מתפתחת גורמות לשינויים מובחנים בכלכלה הרוחנית של העולם, ולעיתים משנות את אופן פעולת ההתאגדויות בין הסוכנויות החומריות והסוכנויות הרוחניות בפלנטה, כך שנוצרים מצבים שאכן הינם קשים להבנה. מעמדם של מאה החברים הגשמיים בסגל הנסיך קאליגאסטיה מדגים בדיוק התאגדות ייחודית מעין זו: כאזרחים מורונטיים מרקיעים של ירושם הם היו יצורים על-חומריים חסרי יכולות רבייה. כסועדים פלנטאריים יורדים באורנטיה הם היו יצורים מיניים חומריים בעלי יכולת הולדת צאצאים חומריים (כפי שכמה מהם אכן עשו לאחר מכן). מה שאיננו יודעים להסביר באופן משביע רצון זה כיצד יכלו המאה הללו לשמש בתפקידים ההוריים ברמה העל-חומרית, אך זהו בדיוק הדבר אשר אירע. התוצאה של זיווג על-חומרי (בלתי-מיני) בין חבר זכר וחברה נקבה מקרב הסגל הגשמי של הנסיך הייתה הופעתו של האמצעיון הראשי הבכור.
מייד התגלה כי ייצור מסדר זה – קרי ייצור המצוי באמצע הדרך שבין הרמה של בני התמותה לרמה של המלאכיות – יועיל ביותר לטיפול בענייניו של מטה הנסיך, ובהתאם לכך, ניתנה לכל זוג בסגל הגשמי הרשות לייצר הוויה דומה. מאמץ זה הניב את קבוצת האמצעיונים הראשונה בת חמישים החברים.
לאחר שנה שבה נצפתה עבודתה של קבוצה ייחודית זו, הרשה הנסיך הפלנטארי את הִתרבות האמצעיונים ללא כל הגבלה. תכנית זו הוצאה אל הפועל כל עוד נמשכה היכולת לברוא, וכך הגיע לעולם הסגל המקורי המונה 50,000 חברים.
תקופה בת חצי שנה הפרידה בין ייצורו של אמצעיון למשנהו, וכאשר נולדו לכל זוג אלף הוויות מעין אלה, לעולם לא נולדו עוד יותר מהם. ואין בנמצא כל הסבר לכך שיכולת זו מוצתה עם הופעת הצאצא האלף. כל הניסיונות אשר נעשו לאחר מכן הניבו אך ורק כישלון.
היצורים הללו הרכיבו את סגל המודיעין של ממשל הנסיך. הם שוטטו מקצה העולם ועד קצהו, בעודם משקיפים על גזעי העולם ולומדים אותם, וכן בעודם מעניקים שירותים רבי-ערך אחרים לנסיך ולסגלו בעבודת ההשפעה מרחוק על החברה האנושית מן המטה הפלנטארי.
תכנית זו נמשכה עד לימיה הטראגיים של המרידה הפלנטארית, אשר הפילה בפח מעט יותר מארבע חמישיות מקרב האמצעיונים הראשיים. הסגל הנאמן התקבל לשירותם של המלכיצדקים הנאמנים, ופעל תחת הנהגת ואן אשר נשא את תפקידו עד לימיו של אדם.
אף כי זהו הינו הסיפור על אודות המקור, הטבע והפעולה של היצורים האמצעיונים באורנטיה, בשל הקִרבה המשפחתית שבין שני הסדרים – הראשי והמשני – נחוץ להפסיק בנקודה זו את הסיפור על אודות האמצעיונים הראשיים על-מנת לעקוב אחר קו הירידה המתחיל בחבריו המורדים של הסגל הגשמי של הנסיך קאליגאסטיה אשר החל בימי המרידה הפלנטארית ונמשך עד לזמנים של אדם. היה זה קו הירושה הזה אשר סיפק, בימים המוקדמים של הגן השני, מחצית מן המורשת לַסדר המשני של היצורים האמצעיונים.
החברים הפיזיים בסגל הנסיך הורכבו כיצורים מיניים במטרה להשתתף בתכנית של הפקת צאצאים המשלבים את התכונות של הסדר המיוחד שלהם עצמם עם אלה של הזנים הנבחרים של השבטים האנדוניים, וכל זאת אירע תוך ציפייה להופעתו המאוחרת יותר של אדם. נשאי החיים תכננו טיפוס חדש של בני-תמותה, הכולל את האיחוד שבין צאצאיהם האחודים של סגל הנסיך לבין בני הדור הראשון של צאצאי אדם וחווה. וכך, בעיני רוחם הם תכננו סדר חדש של יצורים פלנטאריים, ואלו – כך הם קיוו – יהפכו להיות מוריה-שליטיה של החברה האנושית. הוויות מעין אלה תוכננו לשם עליונות חברתית, ולא לשם עליונות אזרחית. ואולם, הואיל והפרויקט הזה כשל כמעט לחלוטין, לעולם לא נדע איזו אריסטוקרטיה של מנהיגות נעימה ושל תרבות אשר אין-דומה-לה איבדה אורנטיה. וזאת משום שכאשר הסגל הגשמי התרבה לאחר מכן, היה זה בעקבות המרידה ולאחר שנמנע מהם החיבור שלהם לזרמי החיים של המערכת.
בעידן בתר-המרד באורנטיה נחזו מאורעות בלתי-שגרתיים רבים. ציוויליזציה כבירה – התרבות של דאלאמטיה – התפרקה לחתיכות. "הנפילים (הנודים) היו בארץ באותם ימים, וכאשר באו בני האלוהים אל בנות האדם אשר ילדו להם, היו ילדיהם 'הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם'." אף כי הם היו אך בקושי "בני האלוהים", כך החשיבו בני התמותה האבולוציוניים של אותם ימים רחוקים את בני הסגל ואת צאצאיהם המוקדמים; המסורת הגדילה אפילו את שיעור קומתם. זהו, אם כן, המקור לְסיפור העם הכמעט אוניברסאלי על אודות האלים אשר ירדו אל הארץ ועל בנות האדם אשר ילדו להם גזע עתיק של גיבורים. וכל האגדה הזו התבלבלה עוד יותר עם ההתמזגויות הגזעיות של האדמים אשר הופיעו לאחר מכן בגן השני.
הואיל ומאה החברים הגשמיים בסגל הנסיך נשאו בקרבם מטען פלזמה של הזנים האנושיים האנדוניים, מטבע הדברים הציפייה הייתה שאם וכאשר הם יחלו בהתרבות מינית, צאצאיהם יהיו דומים לחלוטין לאלו של הורים אנדונים אחרים. ואולם, כאשר החלו שישים החברים המורדים של הסגל – חסידיו של נוֹד – לעסוק ברבייה מינית הלכה למעשה, נמצא כי צאצאיהם עלו בהרבה על העמים האנדונים ועל עמי הסאנגיק כמעט בכל מובן. מצוינוּת בלתי-צפויה זו אפיינה לא רק את האיכויות הפיזיות והאינטלקטואליות, אלא גם את היכולות הרוחניות.
התכונות המוטאנטיות אשר הופיעו בדור הנודי הראשון נבעו כתוצאה משינויים מסוימים אשר נערכו בתצורה ובהרכב הכימי של גורמי התורשה של מִטען הפלזמה האנדוני. שינויים אלו נגרמו בשל הנוכחות, בגופם של חברי הסגל, של מעגלי קיום החיים רבי-עוצמה של מערכת שטניה. מעגלי החיים הללו גרמו לכרומוזומים של התבנית הייחודית של אורנטיה להתארגן-מחדש באופן הדומה יותר לתבניות הסטנדרטיות של התמחות שטניה של מופע החיים המצוּוה של נבאדון. הטכניקה לגרימת מטמורפוזת פלזמה זו באמצעות פעולת זרמי החיים של המערכת אינה שונה בהרבה מהשיטות שבהן משתמשים מדעניה של אורנטיה על-מנת להתאים את מִטען הפלזמה של צמחים ושל בעלי-חיים באמצעות שימוש בקרני X .
וכך קמו ועלו העמים הנודיים כתוצאה משינויים משונים ובלתי-צפויים מסוימים, אשר התרחשו בפלזמת החיים אשר הועתקה – על-ידי המנתחים מאָוַואלוֹן – מגוף התורמים האנדוניים אל אותם חברי סגל גשמיים.
ראוי להזכיר כי מאה התורמים של מטען הפלזמה האנדונית קיבלו בתורם את המשלימה האורגנית של עץ החיים, כך ששכנו בגופם מעגלי החיים של שטניה. גם ארבעים-וארבעה האנדונים המותאמים, אשר מרדו בעקבות הסגל, הזדווגו בינם לבין עצמם ובכך תרמו תרומה כבירה לזנים הטובים יותר מקרב העמים האנדוניים.
ושתי הקבוצות האלה – הכוללות 104 יחידים אשר נשאו את מטען הפלזמה האנדונית המותאם – מהוות את אבותיהם הקדמונים של הנודים, הגזע השמיני אשר הופיע באורנטיה. ומאפיין חדש זה של חיים אנושיים באורנטיה מייצג שלב נוסף בהתגוללות התכנית המקורית של השימוש בפלנטה זו כעולם התאמת-חיים, למעט העובדה שזו הייתה אחת מן ההתפתחויות אשר לא נצפו מראש.
הנודים של קו התורשה הטהור היוו גזע נהדר, ואולם, בהדרגה הם התערבבו עם העמים האבולוציוניים של הארץ, ובטרם חלף זמן רב חלה הדרדרות גדולה. עשרת-אלפים שנים לאחר המרידה הם נפלו עד לנקודה שבה תוחלת חייהם הממוצעת עלתה אך במעט על זו של הגזעים האבולוציוניים.
כאשר ארכיאולוגים חופרים ומגלים את רישומי לוחות החֵמר של צאצאיהם המאוחרים יותר של הנודים, השׁוּמֵרִים, הם מגלים רשימות של מלכים שוּמרים אשר חוזרות כמה אלפי שנים לאחור; וככל שהרישומים הללו הינם קדומים יותר, כך הולכת ומתארכת תקופת שלטונם של המלכים היחידים הללו, מעשרים-וחמש או שלושים שנה ועד למאה-וחמישים שנה ויותר. התארכות זו של שלטון המלכים הקדומים-יותר מציינת כי כמה מן השליטים הנודים המוקדמים (צאצאים מיידיים של סגל הנסיך) אכן חיו חיים ארוכים מאלו של יורשיהם המאוחרים יותר, ואף מרמזת על מאמץ למתוח את השושלות חזרה עד לדאלאמטיה.
הרישומים על אודות יחידים מאריכי-חיים נובעים גם כתוצאה מבלבול בין חודשים לשנים כפרקי זמן. ניתן להיווכח בכך גם באילן היוחסין של אברהם בתורה וברישומים המוקדמים של הסינים. הבלבול בין החודש, או העונה, בת עשרים-ושמונה הימים, לבין השנה בת יותר משלוש-מאות וחמישים הימים – אשר נכנסה לשימוש מאוחר יותר – אחראי למסורות על אודות חיים אנושיים ממושכים מעין אלו. קיימים רישומים על אודות אדם אשר חי מעל לתשע-מאות "שנה". תקופה זו מייצגת מעט פחות משבעים שנה, וחיים שכאלו נחשבו במשך עידנים כממושכים ביותר; ובהמשך כונה משך חיים מעין זה בשם "שלוש פעמים עשרים שנה, ועוד עשר".
מניין הזמן באמצעות החודשים בני עשרים-ושמונה הימים נמשך הרבה לאחר ימיו של אדם. ואולם, כאשר המצרִים לקחו על עצמם לערוך רפורמה בלוח השנה, לפני כשבעת-אלפים שנה, הם עשו כן בדיוק נמרץ, והכניסו לשימוש את השנה בת 365 הימים.
לאחר שקיעתה של דאלאמטיה נעו הנודים צפונה ומזרחה, ואז ייסדו את עירם החדשה, דִילְמוּן, כמטה הגזע והתרבות שלהם. וכחמישים-אלף שנה לאחר מותו של נוד, כאשר צאצאי סגל הנסיך התרבו מדי מכדי להתקיים בארצות הסמוכות לעירם החדשה דילמוּן, ולאחר שיצאו והחלו להינשא בנישואי תערובת עם האנדונים ועם שבטי הסאנגיק הסמוכים לגבולותיהם, סברו מנהיגיהם כי נדרש לעשות דבר-מה על-מנת לשמר את אחדותם הגזעית. בהתאם לכך כונסה מועצה של השבטים, ולאחר דיונים רבים אושרה תכניתו של בָּאבְּלוֹט, צאצא של נוד.
באבּלוט הציע להקים מקדש יומרני של האדרת הגזע במרכז הטריטוריה אשר אותה אכלסו אז. תוכנן כי המקדש הזה יכלול מגדל אשר טרם נראה כמותו בעולם. ומבנה זה עתיד היה להיות מצבת זיכרון כבירה לגדולתם החולפת. רבים ביקשו להקים את האנדרטה הזו בדילמון, אולם אחרים טענו שמוטב למקם מבנה עצום ממדים שכזה במרחק בטוח מסכנות הים; זאת בזכרם את המסורות על אודות הצפתה של בירתם הראשונה, דאלאמטיה.
בהתאם לתכניתו של באבלוט המבנים החדשים עתידים היו לשמש כגרעין המרְכז העתידי של התרבות והציוויליזציה הנודית. לבסוף התקבלה עצתו והבנייה החלה בהתאם לתכניותיו. שמה של העיר החדשה עתיד היה להיות באבלוט, על שם אדריכל ובנאי המגדל. מיקום זה נודע מאוחר יותר בשם בָּאבְּלוֹד, ולבסוף בשם בָּבֶל.
ואולם, הנודים היו עדיין חלוקים בדעותיהם באשר לתכניות ולתכליתו של המפעל הזה. ואף בין המנהיגים לא שררה הסכמה מלאה בנוגע לתכניות הבנייה ולשימוש אשר ייעשה במבנים לאחר השלמתם. לאחר ארבע שנים וחצי של עבודה, התעוררה מחלוקת גדולה באשר למטרה ולמניע העומדים מאחורי בניית המגדל. הוויכוח הפך כה מר עד שהעבודה נעצרה לחלוטין. נשאי המזון הפיצו את החדשות על אודות המחלוקת, והרבה מחברי השבטים החלו להתכנס באתר הבנייה. הוצגו שלוש נקודות מבט שונות באשר לתכלית בניית המגדל:
1. הקבוצה הגדולה ביותר, כמעט מחצית, ביקשה לראות במגדל אנדרטה להיסטוריה הנודית ולעליונות הגזעית. הם סברו כי הוא חייב להיות מבנה כביר ומרשים אשר יעורר את הערצת כלל דורות העתיד.
2. הקבוצה השנייה בגודלה ביקשה לתכנן מגדל אשר ינציח את תרבותהּ של דילמוּן. הם ראו בעיני רוחם את באבלוט הופכת למכרז מסחרי, אמנותי ותעשייתי גדול.
3. הקבוצה הקטנה ביותר, המיעוט, סברה שהקמתו של המגדל מהווה הזדמנות לכפר על טיפשותם של אבותיהם הקדמונים אשר השתתפו במריבה של קאליגאסטיה. הם טענו שיש להקדיש את המגדל לפולחנו של אבי הכול, ושכל תכליתה של העיר החדשה הינה להוות תחליף לדאלאמטיה – קרי לשמש מרכז תרבותי ודתי עבור כל הברברים הסובבים.
הצעת הקבוצה הדתית נדחתה מייד בהצבעה. הרוב דחה את התורה לפיה אבותיהם הקדמונים נאשמו במרידה; הם התרעמו על אות קלון גזעי מעין זה. לאחר שנפטרו מאחת מן הזוויות של המחלוקת, ומשלא הצליחו ליישב בדיון את חילוקי הדעות בין שתי האחרות – הם התדרדרו אל הלחימה. הדתיים – אלו אשר לא נלחמו – נסו אל בתיהם אשר בדרום, בעוד שאחיהם נלחמו עד אשר הושמדו כמעט כליל.
לפני כשתים-עשרה אלף שנה נערך ניסיון שני להקים את מגדל בבל. הגזעים הממוזגים של האנדיטים (נודים ואדמים) קיבלו על עצמם להקים מגדל חדש על חורבותיו של המבנה הראשון, אך המפעל לא זכה לתמיכה מספקת; והוא קרס תחת המשקל היומרני שלו עצמו. אזור זה נודע במשך זמן רב בשם ארץ בבל.
תפוצתם של הנודים הייתה תוצאה מיידית של מלחמת האחים אשר פרצה בשל מגדל בבל. מלחמה פנימית זו הפחיתה במידה משמעותית את מספרם של הנודים הטהורים, ובמובנים רבים הייתה אחראית לכישלונם לכונן ציוויליזציה קדם-אדמית גדולה. למן הזמן הזה ואילך, במשך מעל למאה-ועשרים אלף שנה, הלכה והידרדרה התרבות הנודית, עד אשר היא רוּממה באמצעות העירוי האדמי. אך אפילו בימיו של אדם הנודים היוו עדיין עם מוכשר. רבים מצאצאיהם המעורבים נמנו על בנאי הגן, ואחדים ממפקדי הקבוצות של ואן היו נודים. כמה מן המוחות המוכשרים ביותר אשר שירתו בסגלו של אדם נמנו על גזע זה.
שלושה מארבעת המרכזים הנודים הגדולים הוקמו מייד לאחר סכסוך באבלוט:
1. הנודים המערביים או הסורים. שאריות הלאומנים – או אלו אשר דגלו בזיכרון הגזע – נעו צפונה, חברו לאנדונים וייסדו, לאחר מכן, את המרכזים הנודים אשר בצפון-מערב מסופוטמיה. הייתה זו הפזורה הנודית הגדולה ביותר, והם תרמו רבות לזן האַשּׁוּרִי המאוחר יותר.
2. הנודים המזרחיים או העֵילָמִים. המצדדים בזכות הַתרבות והמסחר היגרו במספרים גדולים מזרחה, לעילָם, ושם התאחדו עם שבטי הסאנגיק המעורבים. העילמים של התקופה שלפני שלושים-אלף עד ארבעים-אלף שנה הפכו זה מכבר לסאנגיקים בטבעם, אף-על-פי שהם המשיכו לקיים ציוויליזציה נעלה על זו של הברברים אשר סביב.
לאחר כינונו של הגן השני נהוג היה לכנות את התיישבות הנודית הסמוכה הזו בשם "ארץ נוד"; ובמהלך התקופה הממושכת של שלום יחסי בין הקבוצה הנודית הזו לבין האדמים, שני הגזעים התערבבו במידה רבה, זאת מכיוון שהיה זה נהוג יותר ויותר כי בני האל (האדמים) יינשאו בנישואי תערובת עם בנות האדם (הנודים).
3. הנודים המרכזיים או הקדם-שוּמֵרִיים. קבוצה קטנה במוצא נהרות החידקל והפרת שימרה יותר ממורשתה הגזעית. בני קבוצה זו התקיימו במשך אלפי שנים ולבסוף סיפקו את המורשת הנודית אשר התמזגה עם האדמים על-מנת לכונן את העמים השוּמריים של ימי קדם.
וכל זה מסביר כיצד הופיעו השוּמרים לפתע ובאופן כה מסתורי בזירת הפעולה של מסופוטמיה. החוקרים לעולם לא יוכלו להתחקות אחר עקבותיהם של השבטים הללו חזרה עד לראשיתם של השומרים, אשר מקורם היה לפני מאתים-אלף שנה, לאחר שקיעתה של דאלאמטיה. השבטים הקדומים הללו הופיעו לפתע בְּאופק הציוויליזציה, ללא כל עקבות ממקור כלשהו בעולם, וברשותם תרבות נעלה ומפותחת לחלוטין הכוללת מקדשים, עבודת מתכת, חקלאות, בעלי-חיים, קדרות, אריגה, חוקי מסחר, חוקים אזרחיים, טקסים דתיים ושיטת כתב עתיקה. בתחילת התקופה ההיסטורית אבד להם מזה זמן רב האלף-בית של דאלאמטיה, והם אימצו את שיטת הכתב המשונה אשר מקורה בדילמוּן. השפה השומרית, אשר למעשה אבדה מן העולם, לא הייתה שֵמִית; היה לה הרבה מן המשותף לשפות המכוּנות אָריוֹת.
הרישומים המפורטים אשר הותירו מאחוריהם השומרים מתארים את האתר של היישוב הבלתי-רגיל אשר מוקם במפרץ הפרסי, בסמוך לעיר דילמוּן המוקדמת יותר. המצרים כינו עיר זו של תהילת עבר בשם דִילְמָאט, בעוד שהשומרים המאוחרים יותר – אלו אשר הפכו לאדמים – בלבלו הן בין העיר הנודית הראשונה והן בין העיר הנודית השנייה לבין דאלאמטיה, וכינו את שלושתן בשם דילמוּן. והארכיאולוגים מצאו זה מכבר את לוחות החמר השומריים אשר מגוֹללים את סיפורו של גן עדן ארצי זה אשר "בו ברכו האלים לראשונה את האנושות בדוגמא לחיים מתורבתים ותרבותיים". והלוחות הללו, אשר מתארים את דילמוּן, גן העדן של האדם ושל האל, מונחים כעת חרש על מדפיהם המאובקים של מוזיאונים רבים.
השומרים ידעו היטב על עדן הראשונה ועדן השנייה, ואולם, על-אף נישואי התערובת הנרחבים עם האדמים, הם המשיכו להתייחס אל שוכני הגן בצפון כאל בני גזע זר. הגאווה השומרית בתרבות הנודית הקדומה יותר הובילה אותם להתעלם מנופי התהילה המאוחרים יותר הללו לטובת ההדר והמסורות הפרדיסיות של העיר דילמון.
4. הנודים והאמדונים הצפוניים – הווָאנִים. קבוצה זו קמה לפני סכסוך באבלוט. הנודים הללו, הצפוניים מכולם, היו צאצאיהם של אלו אשר וויתרו על מנהיגותו של נוד ושל יורשיו לטובת זו של ואן ואמאדון.
כמה מעמיתיו המוקדמים של ואן התיישבו לאחר מכן סביב חופי האגם אשר עדיין נושא את שמו, ומסורותיהם צמחו מסביב למיקום זה. אררט הפך להר המקודש להם, ובעבור הוואנים של הימים המאוחרים יותר נודעה לו משמעות דומה לזו אשר נודעה להר סיני בעבור העברים. לפני עשרת-אלפים שנה לימדו אבותיהם הקדמונים הוואנים של האשורים כי חוק המוּסר שלהם, בן שבע הדיברות, ניתן לוואן מידי האלים על הר אררט. הם האמינו באמונה שלמה כי ואן, ועמיתו אמאדון, נלקחו מן הפלנטה בעודם בחיים בעת שעסקו בסגידה על ההר.
הר אררט היה ההר הקדוש של צפון מסופוטמיה, ומכיוון שהרבה מן המסורות שלכם על אודות ימי קדם אלו נרכשו בהקשר של הסיפור הבבלי על אודות המבול, אין זה מפתיע כי הר אררט והאזור אשר סביבו נשזרו אל תוך הסיפור היהודי המאוחר יותר על אודות נוח והמבול הכלל-עולמי.
בערך בשנת 35,000 לפני הספירה ביקר אדמסון באחד מן היישובים המזרחיים ביותר של הוואנים הקדומים על-מנת לייסד שם את מרכז הציוויליזציה שלו.
ולאחר ששרטטנו את מפת האבות הקדמונים הנודים אשר מהם ירשו האמצעיונים המשניים, שומה על סיפור זה לסקור כעת את המחצית האדמית של מורשתם; זאת הואיל והאמצעיונים המשניים הינם גם נכדיו של אדמסון, בנו הבכור של הגזע הסגול באורנטיה.
אדמסון נמנה עם אותה קבוצה מקרב ילדי אדם וחווה, אשר בחרה להישאר על-פני כדור הארץ יחד עם אביהם ואמם. כעת שמע בנו הבכור של אדם לעיתים תכופות מוואן ומאמאדון את הסיפור על אודות ביתם שבהרי הצפון, וזמן מה לאחר כינון הגן השני החליט לצאת ולחפש את ארץ חלומות הנעורים שלו.
בעת הזו, היה אדמסון היה בן 120 שנה והיה אביהם של שלושים-ושניים ילדים מזן טהור של הגן הראשון. הוא רצה להישאר עם הוריו ולסייע בעדם בבנייתו של הגן השני, אך הוטרד מאוד בשל אובדן בת-זוגו וילדיהם, אשר בחרו כולם ללכת לעדנטיה יחד עם אותם ילדים אדמים אחרים אשר בחרו להפוך למשרתיהם של הגבוהים ביותר.
אדמסון לא התכוון לנטוש את הוריו באורנטיה, והוא לא נטה לברוח מקושי או מסכנה, אך הוא מצא כי קשרי החברה בגן השני היו רחוקים מלהשביע רצון. הוא עשה רבות על-מנת לקדם את פעילויות הבנייה והביטחון המוקדמות, אך החליט לעזוב צפונה בהזדמנות הראשונה. ואף כי עזיבתו הייתה נעימה לחלוטין, אדם וחווה התעצבו על אובדן בנם בכורם, ועל כך שהוא עוזב לעבר עולם מוזר ועוין, וכפי שחששו – שלא על-מנת לחזור.
חבורה בת עשרים-ושבעה חברים נלוותה לאדמסון במסע צפונה, בחיפוש אחר האנשים הללו של פנטזיות ילדותו. תוך מעט יותר משלוש שנים מצאה המשלחת של אדמסון את מושא ההרפתקה שלה; ובקרב האנשים הללו הוא מצא אישה נפלאה ויפהפייה, בת עשרים, אשר טענה כי הינה הצאצאית האחרונה מן הזן הטהור של סגל הנסיך. אישה זו, רָאטַה, אמרה שאבות אבותיה היו כולם צאצאים של שניים מחברי סגל הנסיך אשר נפלו. היא הייתה השריד האחרון לגזעה, ולא היו לה אחים או אחיות אשר נותרו בחיים. היא כבר החליטה שלא להזדווג ולמות ללא צאצאים, אך ליבה הלך אחר שבי אדמסון המלכותי. וכאשר שמעה את הסיפור על אודות עדן, ועל האופן שבו תחזיותיהם של ואן ושל אמאדון אכן התגשמו, ובשעה שהקשיבה לסיפור על אודות כישלון הגן, אך ורק מחשבה אחת העסיקה את ראשה – להינשא לבן וליורש הזה של אדם. ואדמסון אימץ חיש מהר את הרעיון, ותוך פחות משלושה חודשים הם נישאו.
אדמסון וראטה הקימו משפחה בת שישים-ושבעה ילדים. הם ייסדו קו כביר של הנהגת העולם, אך הם עשו דבר-מה נוסף. ראוי לזכור כי שתי ההוויות האלה אכן היו על-אנושיות. כל ילד רביעי אשר נולד להם היה מסדר ייחודי. לעיתים קרובות, הוא היה בלתי-נראה. מעולם לא אירע כדבר הזה בהיסטוריה של העולם. ראטה נבהלה מאוד – אפילו האמינה באמונות טפלות – אך אדמסון ידע היטב על אודות קיומם של האמצעיונים הראשיים, והסיק שדבר-מה דומה לכך מתרחש לנגד עיניו. כאשר הגיע הצאצא השני בעל ההתנהגות המוזרה, הוא החליט לזווג ביניהם, מכיוון שהאחד היה זכר והשנייה הייתה נקבה, וזהו הינו המקור לסדר המשני של האמצעיונים. בחלוף מאה שנה, לפני שהתופעה הזו נפסקה, הובאו לעולם כמעט אלפיים מהם.
אדמסון חי 396 שנה. והוא חזר פעמים רבות על-מנת לבקר את אביו ואת אמו. מדי שבע שנים נסעו הוא וראטה דרומה אל הגן השני, ובינתיים המשיכו האמצעיונים ליידע אותו על אודות הקורות את אנשיו. במהלך חייו של אדמסון, הם שירתו שירות גדול בבנייתו של מרכז עולמי חדש ועצמאי של אמת ושל יושרה.
וכך עמד לפקודתם של אדמסון וראטה סגל נפלא זה של עוזרים, אשר עמלו יחד עמם במהלך חייהם הארוכים על-מנת לסייע בהפצתם של אמת מתקדמת ושל סטנדרטים גבוהים יותר של חיים רוחניים, אינטלקטואליים ופיזיים. והנסיגות אשר חלו מאוחר יותר מעולם לא האפילו עד תום על התוצאות של מאמץ זה לשיפור העולם.
האדמסונים קיימו תרבות גבוהה במשך כמעט שבעת-אלפים שנה לאחר זמנם של אדמסון ושל ראטה. מאוחר יותר הם התמזגו עם הנודים והאנדונים השכנים, ונכללו אף הם בין "הגיבורים אשר מעולם". וכמה מן ההתקדמויות של אותו עידן נשמרו והפכו לחלק רדום בפוטנציאל התרבותי אשר פרח לאחר מכן בציוויליזציה האירופאית.
מרכז ציוויליזציה זה מוקם באזור המזרחי של קצהו הדרומי של הים הכספי, ליד קוֹפֵּט דָאג. במרחק קצר במעלה הגבעות של טורקיסטאן נמצאים שרידיו של מה שהיה פעם המטה האדמסוני של הגזע הסגול. באתרים אלו של שטחי הרמה, הממוקמים ברצועה קדומה, צרה ופורייה השוכנת בגבעות הנמוכות של רכס קוֹפֵּט, קמו בזו אחר זו, בתקופות שונות, ארבע תרבויות נבדלות אשר טופחו בידי ארבע קבוצות שונות של צאצאי אדמסון. הייתה זו השנייה מקרב הקבוצות האלה אשר היגרה מערבה ליוון ואל איי הים התיכון. שארית צאצאיו של אדמסון היגרו צפונה ומערבה, ונכנסו לאירופה יחד עם הזן הממוזג של הגל האנדיטי האחרון אשר יצא ממסופוטמיה, והם אף נמנו עם הפולשים האנדיטים-ארים להודו.
בעוד שמקורם של האמצעיונים הראשיים היה על-אנושי כמעט לחלוטין, הסדר המשני מהווה נצר לזן האדמי אשר התאחד עם צאצאים אשר הפכו אנושיים של אבות קדמונים משותפים לאלו של הסגל הבכיר.
בקרב ילדיו של אדמסון היו אך ורק שישה-עשר מן האבות הקדמוניים הייחודיים של האמצעיונים המשניים. ילדים ייחודיים אלו נחלקו שווה בשווה באשר למינם, וביכולתו של כל זוג היה להפיק אמצעיון משני אחד מדי שבעים יום, זאת באמצעות טכניקה משולבת אשר כללה קשר מיני וקשר בלתי-מיני. ותופעה שכזו מעולם לא התאפשרה קודם לכן על-פני כדור הארץ, ואף לא חזרה להתרחש מאז.
שישה-עשר הילדים הללו חיו ומתו כבני-תמותה של העולם (זאת למעט המוזרויות שלהם), ואולם צאצאיהם הטעונים חשמלית ממשיכים לחיות עוד ועוד, מכיוון שהם אינם כפופים למגבלות הגוף בן התמותה.
בסופו של דבר הפיק כל אחד משמונת הזוגות 248 אמצעיונים, וכך הגיעו לעולם בני הסגל המשני המקורי, אשר בו 1,984 חברים. קיימות שמונה תת-קבוצות של אמצעיונים משניים. הם מכונות א-ב-ג הראשונה, השנייה, השלישית וכן הלאה. וכן, קיימות ד-ה-ו הראשונה, השנייה, השלישית וכן הלאה.
לאחר כישלונו של אדם חזרו האמצעיונים הראשיים לשרת את המלכיצדקים הנאמנים, זאת בעוד שהקבוצה המשנית סופחה למרכז של אדמסון עד יום מותו. שלושים-ושלושה מן האמצעיונים המשניים – מנהיגי הארגון שלהם בעת מות אדמסון – עמלו על-מנת לגייס את כלל המסדר לשירות המלכיצדקים, וכן כדי לכונן קשר עם הסגל הראשי. אולם, משהם נכשלו בכך, הם נטשו את חבריהם ועברו כגוף אחד לשרת את הנאמנים הפלנטאריים.
לאחר מותו של אדמסון, הפכו שאר האמצעיונים המשניים לגורם השפעה מוזר, בלתי-מאורגן, ובלתי-משויך באורנטיה. מאז אותם ימים ועד לימיו של מאקיוונטה מלכיצדק, הם התנהלו באופן בלתי-סדיר ובלתי-מאורגן. המלכיצדק הזה השתלט עליהם באופן חלקי, ואולם, הם המשיכו לגרום צרות רבות באורנטיה עד לימיו של מיכאל המשיח. ובעת שהותו על-פני כדור הארץ, הם כולם קיבלו החלטות סופיות באשר לגורלם העתידי, והרוב הנאמן התגייס לשרת תחת הנהגתם של האמצעיונים הראשיים.
מרבית האמצעיונים הראשיים נפלו לחטא בעת המרידה של לוציפר. כאשר נבדקה מנת ההרס של המרידה הפלנטארית, נתגלה, בין יתר האבדות, כי מתוך ה-50,000 המקוריים, 40,119 הצטרפו להסתלקותו של קאליגאסטיה.
המספר המקורי של אמצעיונים משניים היה 1984, ומתוך אלו 873 כשלו בהתיישרות עם שלטונו של מיכאל והושמו כנדרש במעצר כחלק מהליך השיפוט הפלנטארי באורנטיה ביום של פֶּנְטֵקוֹסְט. אף-אחד לא יוכל לחזות את גורלם של היצורים הכושלים הללו.
שתי קבוצות האמצעיונים המורדים מוחזקות כעת במעצר בהמתנה לגזר הדין הסופי בנוגע לענייני המרידה במערכת. ואולם, בטרם החל העידן הפלנטארי הנוכחי, הם עשו דברים מוזרים רבים בכדור הארץ.
האמצעיונים הבלתי-נאמנים הללו היו מסוגלים לחשוף את עצמם לעיני בני-תמותה בתנאים מסוימים, ובמיוחד היה הדבר נכון באשר לעמיתיו של בַעַל-זְבוּב, מנהיג האמצעיונים המשניים הבוגדים. ואולם, אין לבלבל בין היצורים הייחודיים הללו לבין כרובים ושרפים מוֹרדות, אשר אף הן היו בכדור הארץ עד לזמן מות ישוע המשיח וקימתו לתחייה לאחר מכן. כמה מן הסופרים הקדומים כינו את היצורים האמצעיונים המורדים בכינוי רוחות ושדים רעים, ואת השרפים הבוגדות בכינוי מלאכיות רעות.
בשום עולם לא יוכלו רוחות רעות להשתלט על דעת בת-תמותה לאחר חייו של בן פרדיס של מתת. ואולם, בטרם ימיו של מיכאל המשיח באורנטיה – בטרם הגיעו באופן אוניברסאלי מכוונני המחשבה ובטרם שטפה רוחו של המאסטר כל בשר – האמצעיונים המורדים הללו אכן היו מסוגלים להשפיע על דעתם של בני-תמותה נחותים מסוימים ולשלוט במידת מה בפעולותיהם. את זאת הם עשו ממש באותה דרך שבה פועלים היצורים האמצעיונים הנאמנים בשעה שהם משמשים כשומרי קשר יעילים של הדעת האנושית של סגל המילואים של הגורל באורנטיה, באותם זמנים שבהם המכוונן למעשה מתנתק מן האישיות למשך התקופה שבה הוא מצוי בקשר עם אינטליגנציות על-אנושיות.
לא הייתה זו אך צורת התבטאות גרידא כאשר אמר הכתוב: "ויביאו אליו את כל החולים המעונים בכל חוליָם ומכאובם, את אחוזי השדים ואת מוכי הירח". ישוע ידע והכיר אל-נכון בהבדל שבין אי-שפיות לבין השתלטות שדים, אף כי בדעתם של בני זמנו ודורו חל בלבול רב בין שני המצבים הללו.
ואפילו לפני פנטקוסט, לא יכלה רוח מרדנית לשלוט בדעת אנושית רגילה; ולמן אותו היום אפילו הדעת החלשה של בני-תמותה נחותים משוחררת מן האפשרות הזו. מאז הגיעה רוח האמת, הגירוש-לכאורה של שדים היה בבחינת בלבול בין אמונה בדיבוק של שד לבין היסטריה, אי-שפיות ופיגור. ואולם, אך ורק בשל העובדה שהמתת של מיכאל שחררה לעד את דעתו של כל בן-אנוש מן האפשרות של השתלטות שדים, אל לכם לדמות בעיני רוחכם כי אפשרות זו לא הייתה בבחינת מציאות בעידנים קודמים.
קבוצת האמצעיונים המורדים כולה כלואה לעת הזאת בפקודת הגבוהים ביותר של עדנטיה. הם לא נודדים יותר בעולם הזה מתוך כוונה לגרום צרות. בלא קשר לנוכחותם של מכוונני המחשבה, העובדה כי רוח האמת שטפה כל בשר, הפכה לעד את פלישתן של רוחות בלתי-נאמנות מכל סוג או תיאור אפילו לדעת האנושית החלשה ביותר, לבלתי-אפשרית. למן היום של פנטקוסט, לעולם לא תוכל להתרחש שוב השתלטות שדים על הדעת האנושית.
בהליך השיפוט האחרון של העולם הזה, כאשר העביר מיכאל את שורדי הזמן הנמים, נותרו היצורים האמצעיונים מאחור על-מנת לסייע בעבודה הרוחנית והרוחנית-למחצה בפלנטה. כעת הם פועלים כסגל אחד הכולל את שני הסדרים ומונה 10,992 חברים. האמצעיונים המאוחדים של אורנטיה נשלטים כעת לסירוגין בידי החבר הבכיר של כל אחד מן הסדרים הללו. שיטה זו הונהגה למן התמזגותם לכדי קבוצה אחת, זמן קצר לאחר פנטקוסט.
חברי הסדר הוותיק יותר, או הראשי, נודעים על-פי-רוב באופן מספרי; לעתים קרובות הם מכונים 1-2-3 הראשון, 4-5-6 הראשון וכן הלאה. באורנטיה, האמצעיונים האדמים מכונים באופן אלף-ביתי על-מנת להבחין בינם לבין הציון המספרי אשר ניתן לאמצעיונים הראשיים.
בכל הקשור לתזונה ולקליטת אנרגיה, שני הסדרים מהווים הוויות לא-חומריות; ואולם, הם חולקים רבות מן התכונות האנושיות ויכולים ולהבין את הומור שלכם וליהנות ממנו, כמו גם מן הפולחן. כאשר הם מסופחים לבני-תמותה, הם נכנסים לרוח העבודה, המנוחה והמשחק האנושיים. אך האמצעיונים אינם ישנים, ואף אין להם יכולת להתרבּוֹת. במובן מסוים, חברי הקבוצה המשנית מובחנים בקווים שבין זכריות לנקביות, ולעיתים קרובות מדובר עליהם כ"הוא" או כ"היא". לעיתים קרובות הם עובדים יחד בזוגות מעין כאלה.
אמצעיונים אינם בני-אדם ואף לא מלאכיות; ואולם, האמצעיונים המשניים קרובים יותר בטבעם לבני-אדם מאשר לְמלאכיות; במובן מסוים, הם מגיעים מקרב הגזעים שלכם, ולפיכך הינם מבינים ואוהדים מאוד בעת מגעיהם עם ישויות אנושיות; הם הינם בעלי ערך בל-יתואר עבור השרפים בעת עבודתן למען ועם הגזעים השונים של האנושות; ושני הסדרים הינם חיוניים לשרפים המשמשות כשומרות אישיות של בני-תמותה.
בהתאם למתנות המוּלדוֹת ולכישורים הנרכשים, האמצעיונים המאוחדים של אורנטיה מאורגנים לשירות עם השרפים הפלנטאריות בקבוצות הבאות:
1. שליחים אמצעיונים. חברי הקבוצה הזו נושאים שמות; הם מהווים סגל קטן ומסייעים רבות בְּעולם אבולוציוני במתן שירות של תקשורת אישית מהירה ואמינה.
2. זקיפים פלנטאריים. האמצעיונים הינם השומרים, הזקיפים, של עולמות החלל. הם משמשים בתפקיד החשוב של משקיפים על כלל התופעות הרבות וסוגי התקשורת בעלי החשיבות עבור ההוויות העל-טבעיות של העולם. הם מסיירים בעולם הרוח הבלתי-נראה של הפלנטה.
3. אישיויות קשר. בקשר הנוצר עם בני התמותה של העולמות החומריים, כמו גם עם היחיד אשר דרכו משודרים מסרים אלו, לעולם מופעלים היצורים האמצעיונים. והם מהווים גורם חיוני במסגרת קשרים מעין אלו של הרמות הרוחניות והחומריות.
4. סייעי קִדמה. אלו הם הרוחניים יותר מקרב היצורים האמצעיונים, והם פזורים כמסייעים לסדרים השונים של השרפים הפועלות בפלנטה בקבוצות מיוחדות.
קיים שוני ניכר ביכולותיהם של האמצעיונים להתקשר עם השרפים אשר מעל ועם דודניהם האנושיים אשר מתחת. לדוגמא, לאמצעיונים הראשיים קשה עד מאוד להתקשר ישירות עם הסוכנויות החומריות. הם קרובים הרבה יותר לטיפוסי ההוויות המלאכיים, ולפיכך מוצבים על-פי-רוב לעבודה עם הכוחות הרוחניים השוכנים בפלנטה ולסעד שלהם. הם משמשים כבני-לוויה וכמדריכיהם של המבקרים השמימיים ושל התלמידים השוהים; זאת בעוד שהיצורים המשניים מסופחים באופן כמעט-בלעדי לסעד ההוויות החומריות של העולם.
1,111 האמצעיונים המשניים הנאמנים עוסקים במשימות חשובות על-פני כדור הארץ. בהשוואה לעמיתיהם הראשיים, הם בהחלט חומריים. הם מתקיימים ממש מחוץ לטווח הראייה האנושי, ויש להם די יכולת להסתגל – כאשר זה רצונם – על-מנת ליצור קשר פיזי עם מה שבני-אדם מכנים "דברים חומריים". ליצורים ייחודיים אלו יש יכולות מובחנות מסוימות לשלוט בַּדברים של הזמן והמרחב, ואף בחיות של העולם.
רבות מן התופעות הממשיות יותר המיוחסות למלאכיות בוצעו על-ידי האמצעיונים המשניים. כאשר המורים המוקדמים של בשורת ישוע הושלכו לכלא על-ידי המנהיגים הדתיים הבורים של אותם ימים, הייתה זו "מלאכית אלוהים" של ממש, אשר עליה נאמר "ותפתח בלילה את דלתי בית הכלא ותוציאם". ואולם, במקרה של שחרור שִׁמְעוֹן כֵּיפָא לאחר רצח יעקב במצוות הורדוס, היה זה אמצעיוני משני אשר ביצע את העבודה אשר יוחסה למלאכית.
עבודתם העיקרית כיום הינה של עמיתי קשר אישיים בלתי-נתפשים לאותם גברים ונשים המרכיבים את סגל המילואים הפלנטארי של הגורל. הייתה זו עבודתה של קבוצה משנית זו – בסיוע יעיל של חלק מן הסגל הראשי – אשר הביאה לתיאום האישיויות והנסיבות באורנטיה, אשר גרמו בסופו של דבר למפקחים השמימיים של הפלנטה ליזום את הבקשות אשר הובילו לקבלת הצווים המאפשרים את מימושהּ של סדרת ההתגלויות, אשר מצגת זו מהווה חלק ממנה. ואולם, ראוי להבהיר כי היצורים האמצעיונים אינם מעורבים בהצגות השפלות המתרחשות תחת הכותרת הכללית של "ספיריטואליזם". האמצעיונים אשר נוכחים באורנטיה, ואשר לכולם מעמד נכבד, אינם קשורים לתופעה המכונה "תקשור עם מדיום"; על-פי-רוב הם אינם מתירים לבני-אדם להיות עדים לפעילויות הפיזיות שלהם, או לקשרים אחרים, עם עולם החומר – אשר נדרשים מעת לעת – כפי שאלו נתפשים בחושים האנושיים.
ניתן להחשיב את האמצעיונים כקבוצה הראשונה של תושבי קבע אשר אותם ניתן למצוא בקרב הסדרים השונים של העולמות ברחבי היקומים; וזאת בניגוד למרקיעים האבולוציוניים, כדוגמת היצורים בני התמותה וציבור המלאכיות. נוכל למצוא אזרחי קבע מעין אלו בנקודות שונות במהלך ההרקעה לעבר פרדיס.
שלא כסדרים שונים של הוויות שמימיות המוצבות בפלנטה על-מנת לסעוד, האמצעיונים חיים בעולם מיושב. השרפים באות והולכות, ואולם היצורים האמצעיונים נשארים וימשיכו להישאר, אף-על-פי שהם משמשים כסועדים עבור ההוויות הילידות של הפלנטה; והם מספקים את המשטר המתמשך היחיד אשר יוצר הרמוניה ומחבר בין כל ממשלותיהן המתחלפות של הצבאות המלאכיים.
כאזרחים בפועל של אורנטיה, לאמצעיונים יש עניין אינטימי בגורלה של הספֵרה הזו. הם מהווים איגוד נחוש, והם עובדים בהתמדה על-מנת לקדם את הפלנטה אשר בה נולדו. ניתן ללמוד על אודות נחישותם מן הקו המנחה של סדרם: "את אשר האמצעיונים המאוחדים מתכננים, האמצעיונים המאוחדים מבצעים".
אף-על-פי שהיכולת לחצות את מעגלי האנרגיה מאפשרת לכל אמצעיון לעזוב את הפלנטה, כל אחד מהם התחייב באופן אישי שלא לעזוב את פלנטה בטרם ישוחרר על-ידי שלטונות היקום לעשות זאת במועד כזה או אחר. האמצעיונים מעוגנים לפלנטה עד לעידנים המבוססים של אור וחיים. למעט 1-2-3 הראשון, מעולם לא עזב אמצעיון נאמן כלשהו את אורנטיה.
1-2-3 הראשון, הבכור מקרב הסדר הראשי, שוחרר מחובותיו הפלנטאריות המיידיות זמן קצר לאחר פנטקוסט. אמצעיון נאצל זה עמד איתן לצד ואן ואמאדון במהלך הימים הטרגיים של המרידה הפלנטארית, ומנהיגותו העשויה ללא-חת היוותה גורם משמעותי בהפחתת מספר החללים אשר נפלו מסדרו. כעת הוא משרת בירושם כחבר בקבוצת ארבעה-ועשרים היועצים, זאת לאחר ששימש כמושל הכללי של אורנטיה פעם אחת מאז פנטקוסט.
האמצעיונים נותרים בפלנטה, ואולם ממש כשם שבני-תמותה משוחחים עם נוסעים אשר מרחוק הגיעו וכך לומדים על אודות מקומות מרוחקים על-פני הפלנטה, כך משוחחים האמצעיונים עם נוסעים שמימיים ולומדים על המקומות המרוחקים של היקום. וכך הם לומדים על אודות המערכת והיקום הללו, ואפילו על אודות אורוונטון והבריאוֹת האחיות שלו; וכך הם מכינים את עצמם לאזרחות ברמות הגבוהות של הקיום כיצורים.
בעוד שהאמצעיונים הגיעו לידי קיום כשהם מפותחים לגמרי – קרי, הם לא חוו תקופת צמיחה או התפתחות בשל חוסר-בשלות – הם לעולם אינם מפסיקים להחכים ולצבור ניסיון. בדומה לבני-תמותה, הם יצורים אבולוציוניים, ויש להם תרבות אשר הינה הישג אבולוציוני אמיתי. בסגל האמצעיונים של אורנטיה נוכל למצוא מוחות גדולים רבים ורוחות עתירות-עוצמה רבות.
במובן הרחב, הציוויליזציה של אורנטיה מהווה יציר משותף של בני התמותה ושל האמצעיונים של אורנטיה; ודבר זה נכון למרות ההבדל הנוכחי בין שתי רמות התרבות, הבדל אשר לא יקבל פיצוי עד לעידני האור והחיים.
התרבות האמצעיונית, בהיותה יציר האזרחים האלמותיים של הפלנטה, הינה חסינה למדי בפני תהפוכות הזמן המכבידות על הציוויליזציה האנושית. בני האדם לדורותיהם שוכחים, ואילו סגל האמצעיונים זוכר; וזיכרון זה משמש כבית האוצר של המסורות של עולמכם המיושב. וכך נותרת תרבות של פלנטה נוכחת לנצח באותה פלנטה, ובנסיבות ההולמות יכולים להיות זיכרונות אצורים מעין אלו של מאורעות העבר, לחזור ולהיות זמינים, ממש כפי שהסיפור על אודות חייו ותורתו של ישוע ניתן על-ידי האמצעיונים של אורנטיה לדודניהם יצירי הבשר והדם.
האמצעיונים הינם הסועדים המוכשרים אשר מפצים על הפער אשר נוצר עם מותם של אדם וחווה בין ענייניה הרוחניים של אורנטיה לבין ענייניה החומריים. כמו כן, הם הינם גם אחיכם הבכורים, חברים לדרך הארוכה במאבק להשיג מעמד מבוסס של אור ושל חיים באורנטיה. האמצעיונים המאוחדים הינם סגל אשר עמד במרידה, והם יתרמו נאמנה את חלקם לאבולוציה הפלנטארית עד אשר ישיג עולם זה את תכלית הימים, עד לאותו יום רחוק שבו אכן ישרור שלום על-פני האדמה ואכן ישכון רצון טוב בלבבות כל האנשים.
בשל העבודה רבת הערך אשר מבצעים האמצעיונים הללו, מסקנתנו הינה שהם אכן חלק חיוני של הכלכלה הרוחנית של העולמות. ובמקומות שבהם לא הכתימה מרידה את ענייני הפלנטה, הם מסייעים לשרפים אפילו יותר.
כלל הארגון של הרוחות הגבוהות, קהילות המלאכיות והחברים האמצעיונים מוקדש בהתלהבות לקידומה של תכנית פרדיס להישג של הרקעה ומושלמות מדורגים של בני התמותה האבולוציוניים; זהו אחד מן העיסוקים הנשגבים של היקום – תכנית ההישרדות הנעלה המביאה את האל מטה אל האדם, ואז, במעין שותפות נשגבת, נושאת את האדם מעלה אל עבר האל, והלאה אל נצח השירות והישג האלוהיות – בעבור בן התמותה כמו גם בעבור האמצעיון.
[הוצג על-ידי רב-מלאכית מנבאדון.]
עֶדֶן השנייה הייתה ערש הציוויליזציה במשך כמעט שלושים-אלף שנים. כאן, במסופוטמיה, העמים האדמים החזיקו מעמד ושלחו את צאצאיהם אל קצות הארץ, ולאחר מכן, משאלו התמזגו עם השבטים הנודים ועם שבטי הסאנגיק, הם נודעו כאנדיטים. מן האזור הזה יצאו אותם גברים ונשים אשר יזמו את מפעלי הזמנים ההיסטוריים, ואשר האיצו במידה כה עצומה את הקִדמה התרבותית באורנטיה.
מסמך זה מתאר את ההיסטוריה הפלנטארית של הגזע הסגול, החל בזמן קצר לאחר כישלונו של אדם, בסביבות שנת 35,000 לפני הספירה, המשך דרך התמזגותם של בני הגזע הסגול עם גזעי הנודים והסאנגיק – התמזגות אשר יצרה את העמים האנדיטים ומתוארכת לסביבות שנת 15,000 לפני הספירה – והלאה עד להיעלמותם הסופית מארצות מולדתם במסופוטמיה, בסביבות שנת 2000 לפני הספירה.
אף-על-פי שעִם הגעתו של אדם היו הדעת והמוסר של הגזעים ברמה נמוכה, האבולוציה הפיזית המשיכה באין מפרע כמעט, בשל הדרישות אשר חוללה מרידת קאליגסטיה. תרומתו של אדם למעמדם הביולוגי של הגזעים, אף כי מפעל זה נכשל חלקית, רוממה עד מאוד את עמי אורנטיה.
אדם וחווה אף תרמו תרומה בעלת-ערך ביותר להתקדמות החברתית, המוסרית והאינטלקטואלית של המין האנושי; הציוויליזציה האיצה במאוד את קצב התקדמותה הודות לנוכחות צאצאיהם. ואולם, בכל העולם של לפני שלושים-וחמש אלף שנה התקיימה אך תרבות מועטה. פה ושם התקיימו מרכזי תרבות מסוימים, אך מרביתה של אורנטיה התבוססה בפראיות. הפיזור הגזעי והתרבותי היה כדלקמן:
1. הגזע הסגול – אדמים ואדמסונים. המרכז העיקרי של התרבות האדמית נמצא בגן השני, אשר מוקם במשולש הנהרות של החידקל והפרת; ואכן, היה זה ערש הציוויליזציות המערבית וההודית. המרכז המשני, או הצפוני, של הגזע הסגול היה המטה האדמסוני, אשר נמצא מזרחה מן החוף הדרומי של הים הכספי, ליד הרי קוּפֶּט. משני המרכזים הללו יצאו אל הארצות הסובבות התרבות ופלסמת החיים אשר האיצו מיידית את התקדמות כלל הגזעים.
2. קדם-שומריים ונודים אחרים. ליד מוצא הנהרות, במסופוטמיה, היו קיימים אף שיירים של התרבות הקדומה מימי דאלאמטיה. בחלוף אלפי השנים, התמזגה קבוצה זו לחלוטין עם האדמים אשר מצפון, אך הם מעולם לא איבדו עד תום את מסורותיהם הנודיות. ככלל, קבוצות נודיות רבות אחרות אשר התיישבו בלֶבַנְט נספגו על-ידי הגזע הסגול אשר הלך והתפשט לאחר מכן.
3. האנדונים החזיקו חמישה או שישה יישובים ייצוגיים-יחסית מצפון וממזרח למטה של אדמסון. הם אף היו מפוזרים ברחבי טורקיסטאן; זאת בעוד שאיים מבודדים שלהם שרדו ברחבי אירו-אסיה, ובייחוד באזורים ההרריים. האבוריג'ינים הללו עדיין החזיקו בארצות הצפון של היבשת האירו-אסייתית, יחד עם איסלנד וגרינלנד, אך הם סולקו זה מכבר ממישוריה של אירופה על-ידי האדם הכחול ומעמקי הנהרות של אסיה הרחוקה יותר על-ידי הגזע הצהוב המתפשט.
4. האדם האדום אכלס את האמריקות, זאת לאחר שנדחק מאסיה מעל לחמישים-אלף שנה בטרם הגעתו של אדם.
5. הגזע הצהוב. העמים הסיניים היו מבוססים בשליטתם במזרח-אסיה. יישוביהם המתקדמים ביותר היו מצויים בצפון-מערב סין המודרנית, באזורים הגובלים בטיבט.
6. הגזע הכחול. האנשים הכחולים היו מפוזרים בכל רחבי אירופה, ואולם מרכזי התרבות הטובים יותר שלהם מוקמו בעמקים הפוריים ד-אז של אגן הים התיכון ובצפון-מערב אירופה. ספיגת הניאנדרטליים עיכבה באופן משמעותי את תרבותו של האדם הכחול, אולם מלבד זאת, הוא היה העם התוקפני, ההרפתקני וצמא-התגליות ביותר מכל העמים האבולוציוניים של אירו-אסיה.
7. הודו הקדם-דְרָוִידִית. המזיגה הסבוכה של הגזעים בהודו – אשר כללה את כלל גזעי כדור-הארץ, ובמיוחד את הירוק, הכתום והשחור – החזיקה תרבות מעט יותר גבוהה מזו של האזורים הסובבים.
8. הציוויליזציה בסהרה. היסודות העליונים של גזע האינדיגו קיימו את יישוביהם המתקדמים ביותר במה שהיום הינו מדבר סהרה הגדול. קבוצה אינדיגו-שחורה זו נשאה בקרבה זנים נרחבים מן הגזע הכתום ומן הגזע הירוק אשר נספגו אל תוכה.
9. אגן הים התיכון. הגזע הממוזג ביותר מחוץ להודו אכלס את מה שהיום הינו אגן הים התיכון. כאן נפגשו האנשים הכחולים מן הצפון עם תושבי הסהרה מן הדרום והתערבבו עם הנודים והאדמים מן המזרח.
זו הייתה תמונה העולם לפני תחילת ההתפשטויות הגדולות של בני הגזע הסגול, לפני כעשרים-וחמש אלף שנה. התקווה לציוויליזציה עתידית שכנה בגן השני שבין הנהרות במסופוטמיה. כאן, בדרום-מערב אסיה, התקיים פוטנציאל לציוויליזציה כבירה, האפשרות להפצה של הרעיונות והאידיאלים אשר ניצלו מימי דאלאמטיה ומימי עדן אל שאר העולם.
אדם וחווה הותירו מאחור צאצאים בשיעור מוגבל אך בעלי-עוצמה, והמשקיפים השמימיים באורנטיה המתינו בכיליון עיניים על-מנת לגלות כיצד יזָכו את עצמם יורשים אלו של הבן והבת החומריים אשר שגו.
במשך אלפי שנים עמלו בניו של אדם לאורך נהרות מסופוטמיה על-מנת לפתור את בעיותיהם הנוגעות להשקיה ולשליטה בהצפות בדרום, על-מנת להפוך את מערכי ההגנה אשר בצפון למושלמים, וכן על-מנת לנסות ולשמר את מסורותיהם באשר לתהילת עדן הראשונה.
ההרואיות אשר הופגנה על-ידי מנהיגות הגן השני מהווה את אחד מן האֶפּוֹסים המדהימים ומעוררי ההשראה ביותר בהיסטוריה של אורנטיה. הנשמות הנפלאות האלה מעולם לא איבדו לחלוטין את הקשר עם תכלית המשימה האדמית; לפיכך, הן לחמו באומץ על-מנת להדוף את השפעות השבטים הנחותים אשר סביב, בה בעת ששלחו את מיטב בניהם ובנותיהם כזרם יציב של שליחים אל הגזעים של הארץ. לעיתים רוקנה ההתפשטות הזו את תרבות האם, ואולם העמים הנעלים הללו תמיד שיקמו את עצמם.
הציוויליזציה, החברה והמעמד התרבותי של האדמים היו ברמה גבוה בהרבה מרמתם הכללית של הגזעים האבולוציוניים של אורנטיה. רק בקרב ההתיישבות הוותיקה של ואן ואמאדון ובקרב האדמסונים התקיימה ציוויליזציה אשר עשויה הייתה להשתוות לזו. ואולם, הציוויליזציה של עדן השנייה הייתה מבנה מלאכותי – היא לא התפתחה – ולפיכך נידונה להידרדר עד אשר הגיעה לרמה אבולוציונית טבעית.
אדם הותיר אחריו תרבות אינטלקטואלית ורוחנית כבירה, אך היא לא הייתה מתקדמת בכל הנוגע למכשור מכאני, וזאת משום שעל-מנת להבטיח פירות המצאה, כל ציוויליזציה מוגבלת על-ידי המשאבים הטבעיים הזמינים, הגאונות המוּלדת והפנאי המספק העומדים לרשותה. הציוויליזציה של הגזע הסגול התבססה על נוכחותו של אדם ועל המסורות של עדן הראשונה. לאחר מותו של אדם וככל שהמסורות הללו הלכו והתעמעמו בחלוף אלפי השנים, רמתם התרבותית של האדמים הידרדרה בהתמדה, עד אשר הגיעה למצב של איזון הדדי אל מול מעמדם של העמים הסובבים ואל מול היכולות התרבותיות אשר התפתחו באופן טבעי בקרב הגזע הסגול.
ואולם, בסביבות שנת 19,000 לפני הספירה היוו האדמים אומה אמיתית בת כארבעה וחצי מיליון איש; וזאת לאחר שמיליונים מצאצאיהם שטפו זה מכבר את העמים הסובבים.
הגזע הסגול שמר במשך אלפים רבים של שנים על המסורות העדניות של שלום, ודבר זה מסביר מדוע התעכבו זמן רב בטרם כבשו שטחים. בעת שסבלו מלחצי אוכלוסין, בִּמקום להילחם ולכבוש שטחים נוספים, הם שלחו את עודפי התושבים אל הגזעים האחרים בדמות מורים. אף כי ההשפעות התרבותיות של ההגירה המוקדמת הזו לא נמשכו לאורך זמן, מבחינה ביולוגית הפיחה הספיגה הזו של מורים, סוחרים ומגלים אדמים רוח חיים בעמים אשר סביב.
כמה מן האדמים יצאו בתחילה מערבה אל עבר עמק הנילוס; אחרים חדרו מזרחה אל עבר אסיה, ואולם אלו היוו מיעוט. התנועה ההמונית של הימים המאוחרים יותר התקדמה באופן נרחב צפונה ומשם מערבה. בעיקרה, הייתה זו דחיפה הדרגתית אך מתמדת צפונה, כאשר החלק הגדול עשו את דרכם צפונה ואז מערבה בהקפה סביב הים הכספי אל תוך אירופה.
לפני כעשרים-וחמש אלף שנה, רבים מן האלמנטים הטהורים של האדמים כבר היו מצויים בעצם ההתקדמות במסעם צפונה. וככל שהם חדרו צפונה כך הם הפכו לפחות ופחות אדמים, עד אשר – בעת שבה אכלסו את טורקיסטאן – הם כבר היו ממוזגים לחלוטין עם הגזעים האחרים, ובייחוד עם הנודים. מעט מאוד מן האנשים הסגולים טהורי-הגזע הרחיקו מאז ומעולם בחדירתם לאירופה או לאסיה.
בתקופה שבין השנים 30,000 ו-10,000 לפני הספירה התרחשו ברחבי דרום-מערב אסיה התמזגויות גזעיות אשר עיצבו את העידן. תושבי רמות טורקיסטאן היוו עַם איתן ונמרץ. מרבית התרבות של ימי ואן נשמרה מצפון-מערב להודו. עוד צפונה מן היישובים הללו, נשמרו הטובים שבין האנדונים המוקדמים. ובתנועתם צפונה, ספגו האדמים אל קרבם את שני הגזעים הללו בעלי התרבות והאופי הנעלים. התמזגות זו הובילה לאימוץ רעיונות חדשים רבים; היא אפשרה את התקדמות הציוויליזציה וקידמה במאוד את כל צורות האמנות, המדע והתרבות החברתית.
עם סיומה של תקופת ההגירה האדמית המוקדמת, בסביבות שנת 15,000 לפני הספירה, כבר היו יותר צאצאים של אדם באירופה ובמרכז-אסיה מאשר בכל חלק אחר של העולם, אפילו לרבות מסופוטמיה. חלה הסתננות כמעט מלאה אל קרב הגזעים האירופיים הכחולים. החלקים הדרומיים של האדמות המכונות כעת רוסיה וטורקיסטאן היו מאוכלסות במאגר עצום של אדמים מעורבים בנודים, אנדונים וסאנגיקים אדומים וצהובים. דרום-אירופה ורצועת הים התיכון אוכלסו על-ידי גזע מעורב של אנדונים ושל עמי סאנגיק – כתומים, ירוקים ואינדיגו – עם מעט מן הזן האדמי. אסיה הקטנה וארצות מרכז-מזרח אירופה הוחזקו על-ידי שבטים אשר היו אנדונים בעיקרם.
גזע צבעוני ממוזג, אשר בעת הזו קיבל חיזוק משמעותי בדמותם של אלו אשר הגיעו ממסופוטמיה, התכונן במצרים לקראת כיבושהּ של התרבות ההולכת ונעלמת של עמק הפרת. העמים השחורים החלו לנוע דרומה יותר באפריקה, ובדומה לגזע האדום, היו מבודדים כמעט לחלוטין.
הציוויליזציה של אזור הסהרה שובשה בשל בַצוֹרת, וזו של אגן הים התיכון בשל הצפה. הגזעים הכחולים עדיין לא הצליחו לפתח תרבות מתקדמת. האנדונים היו מפוזרים עדיין באזור הארקטי ובאזורי מרכז אסיה. בני הגזע הירוק והכתום הושמדו ככאלו. גזע האינדיגו התקדם דרומה באפריקה, שם עתיד היה להתחיל בהידרדרותו הגזעית האיטית אך הממושכת.
עמי הודו רבצו בקיפאונם, עם ציוויליזציה אשר אינה מצויה בהתקדמות; האדם הצהוב ביסס את אחיזתו במרכזה של אסיה; האדם החוּם לא החל עדיין את הציוויליזציה שלו באיים הסמוכים של האוקיינוס השקט.
התפזורת הגזעית הזו – אשר נלוו לה שינויי אקלים נרחבים – הניחה את היסוד לתחילת התקופה האנדיטית בציוויליזציה של אורנטיה. ההגירות המוקדמות האלה השתרעו על-פני תקופה בת יותר מעשרת-אלפים שנים, מסביבות שנת 25,000 לפני הספירה ועד שנת 15,000 לפני הספירה. ההגירות האנדיטיות המאוחרות יותר השתרעו מסביבות שנת 15,000 לפני הספירה ועד לשנת 6000 לפני הספירה לערך.
לגלים הראשונים של האדמים נדרש זמן כה רב על-מנת לחצות את אירו-אסיה עד כי תרבותם אבדה ברובה במהלך המסע. רק האנדיטים המאוחרים יותר נעו במהירות מספקת על-מנת לשמר את התרבות העדנית בכל מרחק גדול שהוא ממסופוטמיה.
הגזעים האנדיטים היו המיזוגים הראשיים של הגזע הסגול מן הזן הטהור עם הנודים בנוסף לעמים האבולוציוניים. ככלל, ראוי להחשיב את האנדיטים ככאלו הנושאים בקרבם אחוז גדול בהרבה מן הדם האדמי מאשר הגזעים המודרניים. באופן כללי, המונח אנדיטי משמש לציון אותם עמים אשר מורשתם הגזעית הייתה סגולה בשיעור שבין שמינית לאחד חלקי שש-עשרה. בני אורנטיה המודרניים, ואפילו הגזעים הלבנים הצפוניים, מכילים הרבה פחות מהאחוז הזה מדמו של אדם.
מקורם של העמים האנדיטים המוקדמים באזורים הסמוכים למסופוטמיה לפני יותר מעשרים-וחמש אלף שנה; והם היו מורכבים ממיזוג של האדמים והנודים. הגן השני הוקף במעגלים משותפי-מרכז אשר בהם הלך ופחת שיעור הדם הסגול, ובְפֶּרִיפֶרְיָה של כור ההיתוך הגזעי הזה נולד הגזע האנדיטי. מאוחר יותר, כאשר נכנסו המהגרים האדמים והנודים לאזוריה הפוריים דאז של טורקיסטאן, הם התמזגו עד מהרה עם התושבים הנעלים יותר, והגזע הממוזג אשר נוצר הרחיב את הטיפוס האנדיטי צפונה.
האנדיטים היוו את הזן האנושי הטוב ביותר בכל המובנים אשר הופיע באורנטיה למן ימי העמים הסגולים מן הזן הטהור. הם כללו את רוב הטיפוסים הגבוהים ביותר משאריות הגזע האדמי והגזע הנודי אשר שרדו, ומאוחר יותר, גם כמה מן הזנים הטובים ביותר של האדם הצהוב, הכחול והירוק.
האנדיטים המוקדמים הללו לא היו אָרִים; הם היו קדם-ארים. הם לא היו לבנים; הם היו קדם-לבנים. הם לא היו עַם מערבי ואף לא מזרחי. ואולם, הייתה זו המורשת האנדיטית אשר הקנתה למזיגה הרב-לשונית, אשר מכונה בשם הגזעים הלבנים, את אותה הומוגניות כללית אשר מכונה קווקזית.
הזנים הטהורים יותר של הגזע הסגול שימרו את המסורות האדמיות של חיפוש אחר השלום, ודבר זה מסביר מדוע התנועות המוקדמות יותר של הגזע היוו יותר בבחינת הגירות שלוות בטבען. ואולם, כאשר התאחדו האדמים עם הזנים הנודים – אשר היוו באותה עת גזע לוחמני – הפכו הצאצאים האנדיטים שלהם לאנשי הצבא המוכשרים והחכמים ביותר אשר חיו אי-פעם באורנטיה עד לאותם הימים. ומנקודה זו ואילך נשאו תנועותיהם של בני מסופוטמיה אופי יותר ויותר צבאי ולבשו דמות של כיבושים של ממש.
האנדיטים הללו היו הרפתקניים; היו להם נטיות של שוטטות. כמות גדולה יותר מזן הסאנגיק או מן הזן האנדוני נטתה לאזן אותם. ואף-על-פי-כן, צאצאיהם המאוחרים יותר לא נחו עד אשר הקיפו את כדור הארץ, ועד אשר גילו את אחרונת היבשות המרוחקות ביותר.
תרבותו של הגן השני נשמרה במשך עשרים-אלף שנה, אך היא חוותה ירידה מתמדת עד לשנת 15,000 לפני הספירה, כאשר חידוש הכהונה של שֵת ומנהיגותו של אָמוֹסַאד חנכו עידן מזהיר. הגלים העצומים של הציוויליזציה, אשר התפשטו לאחר מכן בכל אירו-אסיה, באו מייד לאחר התחדשותו הכבירה של הגן, וזאת בשל האיחוד הנרחב של האדמים עם הנודים המעורבים הסובבים, איחוד אשר הביא ליצירתם של האנדיטים.
האנדיטים הללו החלו לנוע מחדש ברחבי אירו-אסיה וצפון-אפריקה. התַרבות האנדיטית שלטה ממסופוטמיה ועד שִׂינְגְ'יָאנְג, ועל ההגירה המתמדת אל-עבר אירופה פיצה זרם מתמיד של אנשים חדשים אשר הגיעו ממסופוטמיה. ואולם, לא יהא זה מדויק לדבר על אודות האנדיטים כעל גזע במסופוטמיה גרידא, אלא בסמוך למועד שבו החלו צאצאיו המעורבים של אדם בהגירתם הסופית. בעת הזאת, אפילו הגזעים אשר בגן השני הפכו להיות כה ממוזגים עד שלא ניתן היה להתייחס אליהם יותר כאל אדמים.
הציוויליזציה של טורקיסטאן קיבלה חיזוק וריענון מתמידים בדמותם של האנשים החדשים אשר הגיעו ממסופוטמיה, ובמיוחד בדמות הפרשים האנדיטים אשר הגיעו מאוחר יותר. ברמות של טורקיסטאן הייתה השפה המכונה אָרִית בתהליך היווצרות; היא הייתה מזיגה של הניב האנדוני של אותו אזור עם שפותיהם של האדמסונים ועם אלה של האנדיטים המאוחרים יותר. רבות מן השפות המודרניות נגזרות מן הדרך שבה דיברו השבטים המרכז-אסייתיים המוקדמים הללו אשר כבשו את אירופה, את הודו ואת החלקים הגבוהים של מישורי מסופוטמיה. שפה קדומה זו העניקה לשפות המערביות את כל אותו דמיון המכונה אָרִי.
עד שנת 12,000 לפני הספירה שלושה רבעים מן הזן האנדיטי של העולם שכנו בצפון ובמזרח אירופה; וכאשר התרחשה ההגירה ההמונית המאוחרת והסופית ממסופוטמיה, שישים-וחמישה אחוזים מגלי ההגירה האחרונים הללו נכנסו לאירופה.
האנדיטים לא היגרו רק לאירופה, אלא גם לצפון-סין ולהודו; זאת בעוד שקבוצות רבות אחרות חדרו עד לקצות העולם כשליחים, כמורים וכסוחרים. הם תרמו משמעותית לקבוצות הצפוניות של עמי הסאנגיק של הסהרה. ואולם, אך ורק מורים וסוחרים מועטים חדרו מאז ומעולם דרומה יותר באפריקה ממוצא הנילוס. מאוחר יותר, אנדיטים ומצרִים מעורבים ירדו מטה הן לאורך חופיה המזרחיים של אפריקה והן לאורך חופיה המערביים, הרבה מתחת לקו המשווה, אך הם לא הגיעו עד מדגסקר.
האנדיטים הללו היו אלו אשר כונו דְרָוִידִים, ומאוחר יותר – כובשיה הארים של הודו; ונוכחותם במרכז אסיה שיפרה במאוד את אבותיהם הקדמונים של הטוּרָאנִים. רבים מבני הגזע הזה עשו את דרכם לסין, הן דרך שִׂינְגְ'יָאנְג והן דרך טיבט, והוסיפו איכויות רצויות לזנים הסיניים המאוחרים יותר. מעת לעת קבוצות קטנות עשו דרכן אל תוך יפן, אל פורמוזה, איי הודו המזרחית וסין הדרומית, אף כי רק מעטים מאוד נכנסו לסין בדרך החוף.
מאה-שלושים-ושניים יחידים מקרב הגזע הזה יצאו במסע מיפן בצי של ספינות קטנות ולבסוף הגיעו לדרום-אמריקה; ובאמצעות נישואי תערובת עם ילידי האנדים, הם כוננו את השושלת של מי שלאחר מכן היו לשליטי האינקה. הם חצו את האוקיינוס השקט באמצעות התקדמות בשלבים קלים, והשתהו באיים הרבים אשר מצאו בדרכם. איי הקבוצה הפולינזית היו אז גם רבים יותר וגם גדולים יותר מאשר כיום, והמלחים האנדיטים הללו – כמו גם כמה מאלו אשר עקבו אחריהם – שינו במהלך מסעם את קבוצות הילידים מבחינה ביולוגית. כתוצאה מחדירת האנדיטים צמחו מרכזי ציוויליזציה משגשגים רבים בארצות האלה, אשר מצויות כעת מתחת לפני המים. במשך זמן רב היה אי הפסחא מרכזי דתי ומנהלי של אחת מן הקבוצות האלה אשר אבדו זה מכבר. ואולם, מתוך האנדיטים אשר חצו לפני זמן רב את האוקיינוס השקט, אותם מאה-שלושים-ושניים היו היחידים אשר הגיעו מאז ומעולם אל היבשות הראשיות של אמריקה.
כיבושי ההגירה הללו של האנדיטים נמשכו עד לפיזורם הסופי, אשר חל בין השנים 8000 ו-6000 לפני הספירה. וככל שהם נהרו החוצה ממסופוטמיה, כך הם המשיכו לדלדל את המאגרים הביולוגיים של ארץ מולדתם, בה בעת שחיזקו באופן משמעותי את העמים אשר סביב. ולכל אומה אשר אליה הגיעו הם הביאו עמם הומור, אמנות, הרפתקה, מוזיקה וייצור. הם היו מוכשרים בביות בעלי-חיים והיו חקלאים מומחים. בשלב זה, לכל הפחות, נוכחותם שיפרה על-פי-רוב את האמונות הדתיות ואת נהגי המוסר של הגזעים הוותיקים יותר. וכך התפשטה אט-אט תרבותה של מסופוטמיה החוצה לעבר אירופה, הודו, סין, צפון-אפריקה ואיי האוקיינוס השקט.
שלושת הגלים אשר יצאו אחרונים ממסופוטמיה עשו זאת בין שנת 8000 לשנת 6000 לפני הספירה. שלושת גלי התַרבות האדירים הללו נדחפו בכוח החוצה ממסופוטמיה בלחץ שבטי הגבעות במזרח וההטרדות של שוכני המישורים במערב. שוכני עמק הפרת והשטחים אשר סביבו יצאו, בעת הגירתם ההמונית האחרונה, במספר כיוונים:
שישים-וחמישה אחוזים מהם נכנסו לאירופה דרך נתיב הים הכספי על-מנת לכבוש ולהתמזג עם הגזעים הלבנים אשר הופיעו לאחרונה – המזיגה של האדם הכחול והאנדיטים המוקדמים יותר.
עשרה אחוזים מהם – ובכלל זה קבוצה גדולה של כוהנים בני שֵת – נעו מזרחה דרך הרמות של עילם אל מישורי איראן ואל טורקיסטאן. רבים מצאצאיהם נדחפו מאוחר יותר אל תוך הודו יחד עם אחיהם האָרִים מאזורי הצפון.
עשרה אחוזים מתושבי מסופוטמיה פנו מזרחה במהלך מסעם צפונה, נכנסו לשִׂינְגְ'יָאנְג, ושם התמזגו עם התושבים האנדיטים-הצהובים. מרבית הצאצאים המוכשרים של האיחוד הגזעי הזה נכנסו לאחר מכן לסין ותרמו רבות לשיפור המיידי של החטיבה הצפונית של האדם הצהוב.
עשרה אחוזים מן האנדיטים הנסים הללו חצו את חצי האי ערב ונכנסו למצרים.
חמישה אחוזים מן האנדיטים – התרבות העליונה ביותר במחוז החוף סביב מוצא נהרות החידקל והפרת – אלו אשר שמרו על עצמם מפני נישואי התערובת עם אנשי השבטים הנחותים אשר סביב, סירבו לעזוב את בתיהם. קבוצה זו ייצגה את הישרדותם של רבים מן הזנים הנודים והאדמים הנעלים.
עד לשנת 6000 פינו האנדיטים את האזור הזה כמעט לחלוטין, אף כי צאצאיהם – אשר התערבבו מאוד עם גזעי הסאנגיק אשר סביב ועם האנדונים של אסיה הקטנה – נותרו שם על-מנת ללחום בפולשים הצפוניים והמזרחיים במועד מאוחר הרבה יותר.
עידן התרבות של הגן השני הסתיים בעטיה של החדירה ההולכת וגדלה של הזנים הנחותים אשר מסביב. הציוויליזציה נעה מערבה אל עבר הנילוס ואיי הים התיכון, ושם המשיכה לשגשג ולהתקדם הרבה לאחר שמקורותיה ממסופוטמיה הידרדרו. ושטף בלתי-מרוסן זה של אנשים נחותים הכין את הקרקע לכיבושהּ המאוחר יותר של מסופוטמיה על-ידי הברברים הצפוניים, אשר סילקו את שאריות הזנים המוכשרים. ואפילו בשנים מאוחרות יותר המשיך השריד המתורבת להתמרמר על נוכחות הפולשים הבוּרים וגסי הרוח הללו.
שוכני הנהרות היו מורגלים לראות את הנהרות עולים על גדותיהם בעונות מסוימות; השיטפונות התקופתיים הללו היו מאורעות אשר חזרו בחייהם מדי שנה. ואולם, כתוצאה משינויים גיאולוגיים מדורגים מצפון לעמק של מסופוטמיה, איימו עליו סכנות חדשות.
ההרים סביב חופיו המזרחיים של הים התיכון, וכן אלו אשר מצפון-מזרח ומצפון-מערב למסופוטמיה, המשיכו להתרומם במשך אלפי שנים לאחר שקיעתה של עדן הראשונה אל מתחת לפני המים. התרוממות זו של האדמה הואצה מאוד בסביבות שנת 5000 לפני הספירה, ועובדה זאת, בצירוף עלייה משמעותית בירידת השלגים בהרים הצפוניים, גרמה מדי אביב לשיטפונות חסרי תקדים בכל רחבי עמק הפרת. שיטפונות אביב אלו הלכו והחמירו עד אשר תושבי אזורי הנהר נדחקו בסופו של דבר אל אזורי הרמה המזרחיים. במשך קרוב לאלף שנים עשרות ערים ננטשו כמעט לחלוטין בשל השיטפונות הנרחבים הללו.
כמעט חמשת-אלפים שנה לאחר מכן, כאשר ביקשו הכוהנים העבריים אשר היו בשבי הבבלים להתחקות אחר השושלת של העם היהודי חזרה אל אדם, הם התקשו מאוד לחבר יחד את כל החתיכות של הסיפור; ובמוחו של אחד מהם עלה הרעיון לנטוש את המשימה, לתת לכל העולם לטבוע ברשעותו בימי המבול של נוח, וכך להיות במצב עדיף לשם התחקות אחר מוצאו של אברהם הישר אל אחד מבני נוח.
המסורות על אודות תקופה שבה כיסו המים את כלל פני כדור הארץ הינן אוניברסאליות. גזעים רבים מספרים את הסיפור על אודות מבול כלל-עולמי אי-שם במהלך עידני העבר. הסיפור התנכי על אודות נוח, התיבה והמבול הינו המצאה של הכוהנים העבריים במהלך השבי בבבל. מאז כוננו החיים באורנטיה, מעולם לא היה מבול אוניברסאלי. הפעם היחידה שבה פני כדור הארץ היו מכוסים לחלוטין במים הייתה במהלך עידני הארכאיקון בטרם החלה היבשה להופיע.
ואולם, נוח אכן חי; הוא היה יינן מאָרַם, יישוב על גדות נהר בסמוך לאֶרֶך. הוא העלה על הכתב את רישום הימים של עליית הנהר משנה לשנה. הוא זכה לקיטונות של לעג על אשר ראו אותו צועד במעלה ובמורד עמק הנהר ומייעץ לבנות את כל הבתים מעץ ובדמות סירה, וכן כי ראוי למקם את בעלי החיים על סיפוּן הבית מדי לילה עם התקרב עונת השיטפונות. מדי שנה הוא נהג ללכת אל היישובים השכנים אשר על גדות הנהר ולהתריע באשר למספר הימים אשר נותרו עד בוא השיטפונות. לבסוף הגיעה השנה שבה התעצמו השיטפונות השנתיים עד מאוד – זאת בשל כמות גשמים גדולה מן הרגיל – כך שעלייתם המהירה של המים מחקה כליל את הכפר; אך ורק נוח ומשפחתו המיידית ניצלו בבית הסירה שלהם.
השיטפונות הללו השלימו את שיבושה של הציוויליזציה האנדיטית. עם סיומה של תקופת השיטפונות הזו, היה הגן השני כלא היה. אך ורק בדרום ובקרב השומֵרים נותר שריד כלשהו לתהילת העבר.
שייריה של זו, אחת מן הציוויליזציות העתיקות ביותר, מצויים באזורים הללו של מסופוטמיה ומצפון-מזרח וצפון-מערב להם. ואולם, קיימים שרידים עתיקים אף יותר מימי דאלאמטיה תחת מימי המפרץ הפרסי, ועדן הראשונה נחה שקועה מתחת לקצהו המזרחי של הים התיכון.
כאשר ההתפזרות האחרונה של האנדיטים שברה את עמוד השדרה הביולוגי של הציוויליזציה של מסופוטמיה, מיעוט קטן מקרב הגזע הנעלה הזה נותר במולדתו בסמוך למוצא הנהרות. היו אלו השוּמרים, ובשנת 6000 לפני הספירה הם הפכו להיות בעיקר אנדיטים במוצאם – וזאת אף-על-פי שתרבותם הייתה כמעט אך ורק נודית באופייה – והם שמרו על המסורות העתיקות של דאלאמטיה. אף-על-פי-כן, השוּמרים הללו של אזורי החוף היו האנדיטים האחרונים במסופוטמיה. ואולם, במועד המאוחר הזה היו הגזעים של מסופוטמיה כבר ממוזגים כדבעי, כפי שניתן להיווכח מסוגי הגולגולות אשר נמצאו בקברים מתקופה זו.
שׁוּשָׁן שגשגה מאוד בתקופות השיטפונות. העיר הראשונה והנמוכה יותר הוצפה, וכך החליפה אותה העיר השנייה, הגבוהה יותר, ושימשה כמטה של חפצי האמנות המיוחדים של אותה תקופה. מאוחר יותר, עם התמעטות השיטפונות, הפכה אוּר למרכז תעשיית הקדרות. לפני כשבעת-אלפים שנה שכנה אוּר על גדות המפרץ הפרסי, וסחף הנהרות העלה את מפלס האדמה זה מכבר עד לגבולותיו הנוכחיים. היישובים הללו סבלו פחות מן השיטפונות הודות למפעלי שליטה משופרים ולהתרחבות שפכי הנהרות.
מגדלי התבואה השלווים של עמקי נהרות הפרת והחידקל הוטרדו מזה זמן רב מפשיטות של ברברים מטורקיסטאן ומן הרמות של איראן. ואולם כעת, בשל בצורת הולכת וגוברת באזורי המרעה של הרמות, החלה פלישה משולבת אל תוך עמק הפרת. ופלישה זו הייתה רצינית הרבה יותר בשל העובדה שהיו ברשות רועי הצאן והציידים הללו מספר רב של סוסים מאולפים. העובדה שהיו מצוידים בסוסים הקנתה להם יתרון צבאי עצום ביחס לשכניהם העשירים מדרום. תוך זמן קצר הם כבשו את מסופוטמיה כולה, ודחקו החוצה את הגלים האחרונים של התַרבות אשר נפוצה ברחבי אירופה, מערב-אסיה וצפון-אפריקה.
הכובשים הללו של מסופוטמיה נשאו בשורותיהם רבים מן הזנים האנדיטים הטובים יותר של הגזעים המעורבים של צפון טורקיסטאן, לרבות חלק מן המטען הגזעי של אדמסון. השבטים הללו מן הצפון – המפותחים פחות אך הנמרצים יותר – ספגו ברצון ובזריזות את שאריות הציוויליזציה של מסופוטמיה, ואז התפתחו לכדי אותם עמים מעורבים אשר נמצאו בעמק הפרת עם ראשית תולדות ההיסטוריה. הם החיו במהירות רבים מן השלבים של הציוויליזציה החולפת של מסופוטמיה, אימצו את האמנויות של שבטי העמקים וחלק גדול מתַרבות השוּמרים. הם אפילו ביקשו לבנות מגדל בבל שלישי, ולאחר מכן אימצו את המונח בבל כשמם הלאומי.
בשעה שהפרשים הברברים הצפון-מזרחיים שטפו את כל עמק הפרת, הם לא כבשו את שאריות האנדיטים אשר שכנו במוצא הנהר במפרץ הפרסי. השוּמרים הללו יכלו להגן על עצמם הודות לאינטליגנציה גבוהה יותר, לכלי נשק טובים יותר ולמערכת התעלות הצבאיות המסועפת שלהם, אשר נלוותה למערכת ההשקיה שלהם הבנויה מברֵכות המחוברות זו אל זו. הם היו עַם מאוחד הודות לכך שהייתה להם דת קבוצתית אחידה. וכך הם הצליחו לשמר את שלמותם הגזעית והלאומית הרבה לאחר ששכניהם מצפון-מערב התפצלו לכדי ערי מדינה מבודדות. אף אחת מן הקבוצות שבערים האלה לא יכלה להתגבר על השוּמרים המאוחדים.
עד מהרה למדו הפולשים מן הצפון לתת אמון ולהעריך מאוד את השוּמרים שוחרי השלום כמורים וכמנהלים מוכשרים. כל העמים אשר מצפון וממצרים במערב, ועד להודו שבמזרח, רחשו להם כבוד רב וביקשו אותם כמורים לאמנות ולתעשייה, כמנהלי סחר וכשליטים אזרחיים.
לאחר התפרקות הקונפדרציה השוּמרית המוקדמת, נשלטו ערי המדינה המאוחרות יותר על-ידי צאצאיהם המשומדים של הכוהנים בני שֵת. אך ורק כאשר הכוהנים הללו כבשו את הערים השכנות הם כינו את עצמם מלכים. מלכי הערים המאוחרים יותר הללו לא הצליחו ליצור קונפדרציה חזקה בטרם ימיו של סָארְגוֹן, וזאת בשל קנאת אלילים. כל עיר האמינה שאליל העיר שלה הינו נעלה על כלל האלילים האחרים, ולפיכך סירבו אנשי הערים השונות להכפיף עצמם למנהיג משותף.
סיומה של תקופת השלטון החלשה הממושכת הזו של כוהני הערים הסתיימה עת הכריז סארגון, כוהן העיר כִּישׁ, על עצמו כמלך והחל בכיבוש כלל מסופוטמיה והארצות אשר סביב לה. ולעת עתה, התפתחות זאת סיימה את פרק ערי המדינה, אשר נשלטו בידי כוהנים ונמלאו בהם, כאשר כל עיר מחזיקה באליל עירוני ומנהגים טקסיים משלה.
לאחר התפרקותה של פדרציה זו של העיר כִּישׁ, הגיעה תקופה ארוכה שבה לחמו ערי העמק האלה באופן מתמיד על-מנת להשיג עליונות. או אז עבר השלטון פעמים רבות בין שׁוּמֵר, אָכַּד, כִּישׁ, אֶרֶךְ, אוּר ושׁוּשָׁן.
בסביבות שנת 2500 לפני הספירה סבלו השומרים הפסדים קשים לבני הסְוּוִיט ולבני הגְוּוִיט אשר מצפון. לָגַשׁ, הבירה השומרית אשר נבנתה על גבעות השיטפונות, נפלה. אֶרֶך החזיקה מעמד שלושים שנה לאחר נפילת אָכַּד. עד לכינון שלטון חמורבי נספגו השוּמרים אל תוך שורות השֵמִים הצפוניים, והאנדיטים ממסופוטמיה עברו מדברי ימי ההיסטוריה.
למן שנת 2500 ועד לשנת 2000 לפני הספירה השתוללו הנוודים מן האוקיינוס האטלנטי ועד לאוקיינוס השקט. הנֵרִים היוו את ההתפרצות הסופית של הקבוצה הכספית מקרב צאצאי הגזעים הממוזגים של האנדונים והאנדיטים ממסופוטמיה. את מה שלא הצליחו הברברים להרוס במסופוטמיה, הצליחו לעשות שינויי האקלים אשר הגיעו בשלב מאוחר יותר.
וזהו סיפור בני הגזע הסגול לאחר ימי אדם וגורלה של מולדתם בין החידקל לפרת. בסופו של דבר, הציוויליזציה העתיקה שלהם נפלה בשל ההגירה החוצה של העמים הנעלים וההגירה פנימה של שכניהם הנחותים. ואולם, הרבה בטרם נכבש העמק בידי הפרשים הברברים, תרבותו של הגן התפשטה במידה ניכרת לעבר אסיה, אפריקה ואירופה, ויצרה שם את גרעין התסיסה אשר הניב את הציוויליזציה של המאה העשרים באורנטיה.
[הוצג על-ידי רב-מלאכית מנבאדון.]
אסיה הינה מולדתו של המין האנושי. אָנְדוֹן ופוֹנְטָה נולדו בחצי-אי בדרומה של יבשת זו. ברמות של אפגניסטן ד-היום כונן צאצאם, בָּאדוֹנַן, מרכז תרבות פרימיטיבי אשר התקיים במשך למעלה מחצי מיליון שנה. כאן, במוקד המזרחי של המין האנושי, התבדלו עמי הסאנגיק מן הזן האנדוני, ואסיה הייתה מולדתם הראשונה, אזור הצייד הראשון שלהם, וכן זירת הקרב הראשונה שלהם. דרום-מערב אסיה חזתה ברצף בציוויליזציות של הדאלאמטים, הנודים, האדמים והאנדיטים; ומן האזורים הללו התפשטו הפוטנציאלים של הציוויליזציה המודרנית לכל רחבי העולם.
במשך למעלה מעשרים-וחמש אלף שנה, עד קרוב לשנת 2000 לפני הספירה, נשלט ליבה של אירו-אסיה בעיקרו על-ידי האנדיטים; זאת אף כי שליטה זו הלכה ונחלשה. בשטחיה הנמוכים של טורקיסטאן פנו האנדיטים מערבה, מסביב לאגמים הפנים-יבשתיים, אל תוך אירופה; זאת בעוד שמהרמות של האזור הזה הם הסתננו מזרחה. מזרח טורקיסטאן (שִׂינְגְ'יָאנְג) ובמידה פחותה מכך – טיבט, היו השערים העתיקים אשר דרכם חצו עמי מסופוטמיה הללו את ההרים אשר בצפון ארצותיו של האדם הצהוב. הסתננות האנדיטים להודו התרחשה דרך הרמות של טורקיסטאן לתוך הפּוּנְגָ'בּ, ומאזורי המרעה של איראן דרך בָּלוּכִיסְטָאן. ההגירות המוקדמות יותר האלה לא היו בבחינת כיבושים מכל בחינה שהיא, אלא נדידתם המתמשכת של השבטים האנדיטים אל תוך מערב-הודו ולתוך סין.
במשך כמעט חמש-עשרה אלף שנה השתמרו מרכזיה של התרבות האנדיטית המעורבת באגן נהר טָארִים שבשִׂינְגְ'יָאנְג, ומדרום, ברמות של טיבט, שם התמזגו האנדיטים והאנדונים באופן ניכר. עמק טָארִים היה המאחז המזרחי ביותר של התרבות האנדיטית האמיתית. כאן הם בנו את יישוביהם והחלו לקיים יחסי מסחר עם הסינים המתקדמים אשר במזרח ועם האנדונים אשר מצָפון. באותם ימים היה אזור טארים ארץ פורייה; הגשמים ירדו אז בשפע. בַּמזרח, אזור הגוֹבִּי היה אזור מרעה פתוח שבו החלו רועי הצאן לפְנות בהדרגה לעיסוק בחקלאות. הציוויליזציה חוסלה כאשר רוחות הגשם נעו דרום-מזרחה, ואולם, בשיאה, היא לא נפלה מזו של מסופוטמיה.
עד לשנת 8000 לפני הספירה החלה הצחיחות, אשר הלכה והתגברה באיטיות באזורי הרמות של מרכז אסיה, לדחוק את האנדיטים אל אזורי הנהר הנמוכים ואל חופי הים. הבצורת המחמירה הזו לא רק דחפה אותם אל עבר עמקי נהרות הנילוס, הפרת, האִינְדוּס והנהר הצהוב, אלא גם גרמה להתפתחות חדשה בציוויליזציה האנדיטית. מעמד חדש של אנשים – הסוחרים, החל להופיע במספרים גדולים.
כאשר תנאי האקלים המשתנים הפכו את הציד לבלתי-רווחי עבור האנדיטים המהגרים, הם לא נהו אחר הנתיב האבולוציוני של הגזעים הוותיקים יותר בעצם הפיכתם לרועי צאן. החיים המסחריים והעירוניים החלו להופיע. ממצרים, דרך מסופוטמיה וטורקיסטאן ועד לנהרות של סין ושל הודו, השבטים המתורבתים יותר החלו להיאסף בערים אשר הוקדשו לייצור ולמסחר. אָדוֹנִיָה הפכה למטרופוליס המסחרי של אסיה, והיא מוקמה בסמוך לעיר אָשְקָאבַאט ד-היום. המסחר באבן, במתכת ובעץ, וכן הקדרות, הואצו הן ביבשה והן בים.
ואולם, הבצורת אשר הלכה והתגברה ללא-קץ גרמה בהדרגה להגירה האנדיטית ההמונית והכבירה מן הארצות שמדרום וממזרח לים הכספי. הכיוון של גל ההגירה החל לנטות מהצפון לעבר הדרום, והפרשים הבבלים החלו לדחוף אל תוך מסופוטמיה.
הצחיחות ההולכת וגוברת במרכז אסיה גרמה לדלדול נוסף של האוכלוסין ולהפיכת העמים הללו לפּחות לוחמניים; וכאשר כמויות הגשם המתמעטות בצפון דחקו את הנוודים האנדונים דרומה, החלה הגירה המונית של אנדיטים מטורקיסטאן. הייתה זו תנועתם הסופית של אלו המכונים אָרִים אל תוך הלבנט והודו. ותנועה זו סימנה את סופו של הפיזור הממושך של צאצאיו המעורבים של אדם, אשר במהלכו כלל העמים האסיאתיים ומרבית תושבי איי האוקיינוס השקט שופרו במידה כזו או אחרת על-ידי הגזעים הנעלים הללו.
וכך, בעודם מתפזרים בחצי הכדור המזרחי, איבדו האנדיטים את אדמות מולדתם במסופוטמיה ובטורקיסטאן; זאת הואיל ותנועה מאסיבית זו של אנדיטים אל הדרום היא אשר דיללה את האנדיטים במרכז אסיה עד להיעלמותם כמעט.
ואולם אפילו במאה העשרים שלאחר ישוע, מצויים שרידי דם אנדיטי בקרב האוכלוסיות הטוּרַאנִיוֹת והטיבטיות, כפי שמעידה הופעתם מעת לעת של טיפוסים בלונדיניים באזורים הללו. דברי הימים המוקדמים של הסינים מתארים את נוכחותם של נוודים אדומי-שיער מצפון ליישובים שוחרי השלום של הנהר הצהוב, ועדיין נותרו ציורים המתארים נאמנה את נוכחותם באגן טארים, לפני זמן רב, של הטיפוס הבלונדיני-אנדיטי ושל הטיפוס החוּם-מונגולי.
המופע הכביר האחרון של גאונותם הצבאית הרדומה של האנדיטים ממרכז אסיה התקיים בשנת 1200 לאחר הספירה, עת החלו המונגולים, תחת הנהגתו של ג'ינגיס חאן, לכבוש את חלק הארי של יבשת אסיה. ובדומה לאנדיטים של ימי קדם, הלוחמים הללו הכריזו על קיומו של "אל אחד בשמיים". התפרקותה המוקדמת של האימפריה שלהם עיכבה במשך זמן רב את החליפין התרבותיים בין מזרח למערב, ושיבשה עד מאוד את צמיחתו של המושג המונותיאיסטי באסיה.
הודו הינה המקום היחידי שבו התמזגו כלל הגזעים של אורנטיה, והפלישה האנדיטית הוסיפה למזיגה זו את הזן האחרון. ברמות אשר מצפון-מערב להודו באו גזעי הסאנגיק לכדי קיום, ונציגים מכל אחד מן הגזעים הללו ללא יוצא-מן-הכלל חדרו בראשית ימיהם אל תת-היבשת של הודו, בהותירם מאחור את המזיגה הגזעית ההטרוגנית ביותר אשר התקיימה מאז ומעולם באורנטיה. הודו העתיקה שימשה כאגן הניקוז של הגזעים המהגרים. הבסיס של חצי-האי היה בעבר צר במידת-מה ממה שהוא כעת, זאת הואיל וחלק ניכר מהשפך של הגנגס ושל האינדוס נוצר רק בחמישים-אלף השנים האחרונות.
מזיגות הגזע המוקדמות בהודו חלו עת התערבבו המהגרים מן הגזע האדום והצהוב עם האנדונים האבוריג'ינים. קבוצה זו נחלשה בהמשך משום שספגה אל קרבה את החלק העיקרי של האדם הירוק המזרחי אשר נכחד, כמו גם מספר גדול של אנשים מן הגזע הכתום. הקבוצה שופרה מעט באמצעות התמזגות מוגבלת עם האדם הכחול, אך סבלה מאוד מספיגת מספר רב של אנשים מגזע האינדיגו. ואולם, אלו המכונים האבוריג'ינים של הודו כמעט שאינם מייצגים את האנשים המוקדמים הללו; הם מהווים דווקא את השוליים הדרומיים והמזרחיים הנחותים ביותר, אלו אשר מעולם לא נספגו במלואם על-ידי האנדיטים הראשונים, או על-ידי דודניהם האָרִים אשר הופיעו לאחר מכן.
עד לשנת 20,000 לפני הספירה כבר קיבלה אוכלוסיית מערב-הודו נגיעות מן הדם האדמי, ומעולם בהיסטוריה של אורנטיה לא היה עַם אחד אשר שילב גזעים שונים כה רבים. אך איתרע המזל וזני הסאנגיק המשניים היו אלו אשר שלטו, והיה זה בבחינת אסון של ממש שהן האדם הכחול והן האדם האדום כה חסרו בכור ההיתוך הגזעי הזה של הימים הרחוקים; שיעור גבוה יותר מקרב זני הסאנגיק הראשיים עשוי היה לתרום רבות לשיפור של מה שהיה יכול להפוך לציוויליזציה גדולה אף יותר. וכפי שאירע, האדם האדום היה עסוק בהרס עצמי באמריקות, האדם הכחול התהולל באירופה, ואילו צאצאיו המוקדמים של אדם (וגם רוב אלו אשר באו לאחריהם) הציגו אך רצון מועט להתערבב עם האנשים בעלי גוון העור הכהה יותר, בין שבהודו, בין שבאפריקה ובין שבכל מקום אחר.
בסביבות שנת 15,000 לפני הספירה, גרם לחץ אוכלוסין הולך וגובר ברחבי טורקיסטאן ואיראן לַתנועה האנדיטית הנרחבת הראשונה לעבר הודו. במשך יותר מחמש-עשרה מאות שנים שטפו האנשים הנעלים הללו דרך הרמות של בָּלוּכִיסטַאן, התפזרו על-פני העמקים של האינדוס ושל הגנגס, ונעו באיטיות דרומה אל תוך הדֶקַאן. הלחץ האנדיטי הזה מכיוון צפון-מערב, דחק רבים מן התושבים הנחותים בדרום ובמזרח אל עבר בורמה ודרום-סין, אך לא דחק אותם מספיק על-מנת להציל את הפולשים מפני שמד גזעי.
כישלונה של הודו להשיג הֶגְמוֹנְיָה באירו-אסיה היה בעיקרו תולדה של טופוגרפיה; לחץ אוכלוסין מן הצפון רק צופף את רוב האוכלוסייה דרומה, אל תוך השטח ההולך וקטן של הדקאן, אשר היה מוקף על-ידי הים מכל עבריו. אילו היו מסביב ארצות סמוכות אשר ניתן היה להגר אליהן, כי אז הנחותים היו נדחקים החוצה בכל הכיוונים, ואילו הזנים הנעלים היו משיגים ציוויליזציה גבוהה יותר.
למעשה, הכובשים האנדיטים המוקדמים יותר הללו ניסו נואשות לשמר את זהותם ולעצור את נחשול ההצפה הגזעית באמצעות כינון הגבלות קשיחוֹת על נישואי תערובת. ואף-על-פי-כן, עד לשנת 10,000 לפני הספירה האנדיטים הוצפו זה מכבר, אך כלל מסת האנשים שופרה באופן משמעותי הודות לספיגה זו.
לעולם עדיפה המזיגה הגזעית, משום שהיא מעודדת גיוון תרבותי ויוצרת ציוויליזציה מתקדמת; אך אם שולטים האלמנטים הנחותים של הזנים הגזעיים, כי אז ההישגים הללו יהיו קצרי מועד בלבד. תרבות רב-לשונית יכולה להשתמר אך ורק אם הזנים העליונים מתרבים יותר מן הזנים הנחותים ובפער בטוח מהם. הִתְרבות בלתי-מרוסנת של הנחותים, במקביל להצטמצמות ההִתְרבות של הנעלים יותר, מהווה ללא ספק מהלך אובדני של ציוויליזציה תרבותית.
אילו היה מספרם של הכובשים האנדיטים גדול פי שלושה, או לחלופין, אילו דחקו החוצה – או השמידו – את השליש הפחות רצוי של התושבים המעורבים של גזעי הכתום-ירוק-אינדיגו, כי אז הייתה הודו הופכת לאחד ממרכזי הציוויליזציה התרבותית המובילים, וללא ספק הייתה מושכת אליה יותר מן הגלים המאוחרים יותר של בני מסופוטמיה אשר זרמו אל תוך טורקיסטאן ולאחר מכן צפונה לאירופה.
אחרי ככלות הכול, התמזגותם של הכובשים האנדיטים עם הזן של ילידי הודו יצרה אנשים מעורבים אשר נקראו דְרָוִידִים. הדרווידים המוקדמים יותר והטהורים יותר ניחנו ביכולת כבירה להישגים תרבותיים, יכולת אשר הלכה ונחלשה ככל שמורשתם האנדיטית הידלדלה בהדרגה. וזה היה הדבר אשר סתם את הגולל על הציוויליזציה ההודית המתפתחת, זו של לפני כמעט שתים-עשרה אלף שנה. ואולם, אפילו העירוי המועט הזה מדמו של אדם גרם להאצה מובחנת בהתפתחות החברתית. הזן המשולב הזה יצר מייד את הציוויליזציה המגוּונת ביותר על-פני כדור הארץ של אותם ימים.
זמן מועט לאחר שכבשו את הודו, איבדו האנדיטים הדרווידים את הקשר הגזעי והתרבותי שלהם עם מסופוטמיה; ואולם, נתיבי הים ונתיבי השיירוֹת אשר נפתחו לאחר מכן כוננו-מחדש את הקשרים הללו; ובעשרת-אלפי השנים האחרונות לא הייתה נקודת זמן שבה הודו איבדה לחלוטין את הקשר עם מסופוטמיה שבמערב ועם סין שבמזרח; זאת אף-על-פי שהקשר עם המערב הועדף בהרבה בעטיים של המכשולים ההרריים.
ראשית תרבותם הנעלה של עמי הודו, כמו גם נטיותיהם הדתיות הנעלות, החלו בימים המוקדמים של תקופת השלטון הדרווידית, ובחלקן הן נובעות מן העובדה שכוהנים כה רבים מבני שֵת נכנסו להודו הן בפלישות האנדיטיות המוקדמות יותר והן בפלישות הארִיות המאוחרות יותר. לפיכך, חוט השני של המונותאיזם – אשר שזור לכל אורך ההיסטוריה הדתית של הודו – נובע מן הלימוד של האדמים בגן השני.
כבר בשנת 16,000 לפני הספירה נכנסה להודו חבורה בת מאה כוהנים בני שת, וכבשה כמעט לחלוטין – מן הבחינה הדתית – את המחצית המערבית של העַם מרובה הלשונות הזה. ואולם, דתם לא נשתמרה. ותוך חמשת-אלפים שנה הידרדרו הדוקטרינות שלהם על אודות שילוש פרדיס לכדי הפיכתן לסמל השילוש של אל האש.
ואולם, במשך למעלה משבעת-אלפים שנה, ועד לסיומן של ההגירות האנדיטיות, היה מעמדם הדתי של תושבי הודו גבוה בהרבה מזה של כלל תושבי העולם. במשך התקופה הזו היה להודו סיכוי טוב ליצור את הציוויליזציה המובילה בעולם מבחינה תרבותית, דתית, פילוסופית ומסחרית. ואילולא היו האנדיטים מוצפים לחלוטין על-ידי העמים שמדרום, כי אז, כפי הנראה – ייעוד זה אכן היה מתגשם.
מרכזי התרבות הדרווידים שכנו בעמקי הנהרות, בעיקר באלו של האינדוס ושל הגנגס, ובדקאן, לאורך שלושת הנהרות הכבירים אשר זרמו לים דרך מעברי ההרים המזרחיים. היישובים לאורך החופים של מעברי ההרים המערביים נחשבו חשובים בשל קשרי הים אשר קיימו עם שוּמֵר.
הדרווידים נמנו עם העמים המוקדמים ביותר אשר בנו ערים ועסקו באופן נרחב בעסקי ייצוא וייבוא, הן ביבשה והן בים. עד לשנת 7000 לפני הספירה שיירות גמלים עשו את דרכן באופן סדיר אל מסופוטמיה הרחוקה; משלוחי הים של הדרווידים התקדמו לאורך חופי הים הערבי אל-עבר הערים השומריות של המפרץ הפרסי, ואף שטו במימי מפרץ בנגל הרחק עד לאיי הודו המזרחית. הסוחרים והמלחים הללו ייבאו משוּמֵר את האלף-בית ואת אמנות הכתיבה.
יחסי המסחר הללו תרמו רבות ליצירת גיוון נוסף בתרבות הקוסמופוליטית, ותוצאתם הייתה הופעתם המוקדמת של הרבה מן הדברים המעודנים, ואפילו מדברי המוֹתרוֹת, של החיים העירוניים. כאשר נכנסו להודו האָרים, אשר הופיעו מאוחר יותר, הם לא הכירו בדרווידים כדודניהם האנדיטים אשר נשטפו על-ידי גזעי הסאנגיק, אך הם אכן מצאו ציוויליזציה מתקדמת ביותר. על-אף המגבלות הביולוגיות, ייסדו הדרווידים ציוויליזציה נעלה. היא התפשטה היטב בכל רחבי הודו, ובדקאן היא אף נשמרה עד לזמנים המודרניים.
החדירה האנדיטית השנייה להודו הייתה הפלישה הארית, אשר נמשכה כמעט חמש-מאות שנה ואירעה באמצע האלף השלישי לפני ישוע. הגירה זו סימנה את הגירתם ההמונית האחרונה של האנדיטים מארצות מולדתם אשר בטורקיסטאן.
המרכזים הראשונים של הארים היו פזורים בכל חציה הצפוני של הודו, ובמיוחד בצפון-מערבה של הודו. הפולשים הללו מעולם לא השלימו את כיבושה של הארץ, והזנחה זו היא אשר המיטה עליהם אסון בשלב מאוחר יותר; זאת הואיל והכמות המספרית הפחותה שלהם הפכה אותם לפגיעים לאפשרות להיספג על-ידי הדרווידים של הדרום, אשר לאחר מכן שטפו את כלל חצי האי, למעט מחוזות ההימליה.
הארים הותירו בהודו חותם גזעי מועט ביותר, למעט במחוזות הצפוניים. בדקאן הייתה השפעתם תרבותית ודתית יותר מאשר גזעית. ההשתמרות הגדולה יותר של מה שמכונה דם ארי בצפון-הודו אירעה לא רק בשל נוכחותם באזורים הללו במספרים גדולים, אלא גם בשל העובדה שהם קיבלו חיזוקים בדמותם של כובשים, סוחרים ומיסיונרים מאוחרים יותר. עירוי מתמיד של דם ארי המשיך להגיע אל תוך הפּוּנְגָ'אבּ ממש עד למאה הראשונה לפני ישוע, זאת כאשר המנה האחרונה נלוותה למערכותיהם של העמים ההֶלֶנִיסְטִים.
בסופו של דבר התמזגו הארים והדרווידים במישורי הגנגס ויצרו תרבות גבוהה; ומרכז זה חוזק לאחר מכן באמצעות תרומות מכיוון צפון-מזרח אשר הגיעו מסין.
מעת לעת פרחו בהודו סוגים רבים של ארגונים חברתיים, החל מן המערכות הדמוקרטיות-למחצה של הארים וכלה בצורות הממשל המלוכניות והעריצות. ואולם, התכונה האופיינית ביותר של החברה הייתה ההשתמרות של מערכת הקסטות החברתית הגדולה אשר נוסדה על-ידי הארים במאמץ להנציח את הזהות הגזעית. מערכת הקסטות המורכבת הזו נשתמרה עד עצם היום הזה.
מתוך ארבע הקסטות הגדולות, כולן פרט לראשונה כוּננו במאמץ חסר-תוחלת למנוע את התמזגות הגזע הארי של הכובשים עם נתיניהם הנחותים. ואולם הקסטה העליונה, זו של המורים ושל הכוהנים, מקורהּ בבני שת; הבְּרַהְמִינִים של המאה העשרים שלאחר ישוע עומדים בקו הצאצאים התרבותי של כוהני הגן השני, אף כי תורתם שונה עד מאוד מזו של קודמיהם המהוללים.
בשעה שנכנסו הארים להודו, הם הביאו עמם את מושגיהם על אודות האלוהות, כפי שאלו נשתמרו במסורות הדת אשר התקיימו למן ימי הגן השני. ואולם, הכוהנים הברהמינים מעולם לא הצליחו לעמוד בשטף המומנטום הפגאני אשר קם ועלה כתוצאה מהמגע הפתאומי עם הדתות הנחותות של הדקאן לאחר הימחקות הגזע הארי. וכך השתעבדה מרבית האוכלוסייה לאמונות האפלות והכובלות של הדתות הנחותות; ולפיכך, לא הצליחה הודו לייצר את הציוויליזציה הגבוהה אשר עליה התבשרה בזמנים קודמים.
ההתעוררות הרוחנית של המאה השישית שלפני ישוע לא שרדה בהודו, והיא אפילו גוועה בטרם הפלישה המוסלמית. ואולי יום אחד עשוי לקום גָאוּטָמַה גדול יותר על-מנת להוביל את הודו כולה בחיפוש אחר האל החי; או אז יחזה העולם בפירותיהם של הפוטנציאלים התרבותיים של עַם מגוּון אשר שכן בתרדמת במשך זמן כה ממושך תחת השפעתה המאלחשת של ראייה רוחנית בלתי-מתקדמת.
התַרבות אכן נחה על בסיס יסודות ביולוגיים, אך הקסטה לבדה לא תוכל להנציח את התרבות הארית, זאת הואיל ודת, דת של אמת, הינה המקור החיוני של אותה אנרגיה מרוּממת אשר מניעה את האדם לכונן ציוויליזציה נעלה המתבססת על אחווה בין בני-אדם.
בעוד שסיפורה של הודו הינו סיפור הכיבוש בידי האנדיטים ושקיעתם של אלו, בסופו של דבר, אל קרב העמים האבולוציוניים הוותיקים יותר, מהלך הסיפור במזרח-אסיה נסוב יותר על אודות הסאנגיק הראשיים, ובמיוחד על אודות האדם האדום והאדם הצהוב. שני הגזעים הללו חמקו כמעט לחלוטין מן ההתמזגות עם הזן הניאנדרטלי הנחות, אשר עיכב במידה כה רבה את האדם הכחול באירופה, ולפיכך נשמר בקרבם של שני גזעים אלו הפוטנציאל הנעלה של טיפוס הסאנגיק הראשי.
בעוד שהניאנדרטליים הראשונים היו פזורים לכל רוחבה של אירו-אסיה, האגף המזרחי היה המזוהם יותר בזנים חייתיים נחותים. הטיפוסים התת-אנושיים הללו נדחקו דרומה על-ידי הקרחון החמישי, אותה יריעת קרח אשר חסמה במשך זמן כה ממושך את הגירת הסאנגיק אל תוך אסיה המזרחית. וכאשר עקף האדם האדום את הרמות של הודו בתנועתו לכיוון צפון-מזרח, הוא מצא כי צפון-מזרח אסיה נקייה מן הטיפוסים התת-אנושיים הללו. הארגון השבטי של גזעי האדם האדום נוצר לפני אלו של כל יתר העמים, והם היו הראשונים אשר היגרו ממוקד הסאנגיק של מרכז אסיה. הזנים הניאנדרטליים הנחותים חוסלו או סולקו מן היבשת בידי השבטים הצהובים אשר היגרו לשם בשלב מאוחר יותר. ואולם, האדם האדום משל בכיפה במזרח-אסיה במשך מאה-אלף שנה כמעט בטרם הגיעו השבטים הצהובים.
לפני יותר משלוש-מאות אלף שנה נכנס הנתח העיקרי של הגזע הצהוב אל סין מדרום כמהגרים אשר הגיעו מן החוף. ומדי אלף שנים הם העמיקו יותר ויותר את חדירתם אל תוככי היבשת, אך הם לא יצרו מגע עם אחיהם אשר היגרו לטיבט עד לזמני העבר הקרוב יחסית.
לחץ אוכלוסין הולך וגובר גרם לגזע הצהוב אשר נע צפונה להתחיל להידחף אל תוך מרחבי הציד של האדם האדום. פלישה זו, לצד יריבות גזעית טבעית, באה לידי ביטוי בעוינות הולכת ומחמירה, וכך החל המאבק המכריע על האדמות הפוריות של אסיה הרחוקה.
סיפור המאבק הממושך בין הגזע האדום לבין הגזע הצהוב מהווה אֶפּוֹס בהיסטוריה של אורנטיה. שני הגזעים הנעלים הללו לחמו ללא לאות במלחמה מרה אשר נמשכה מעל למאתיים-אלף שנה. בקרבות המוקדמים יותר הצליח על-פי רוב האדם האדום, ופעולות הפשיטה שלו חוללו שָמות ביישובים הצהובים. אך בני גזע האדם הצהוב היו תלמידים עתירי כישרון של אמנות המלחמה, ולמן ההתחלה הדגימו יכולת מובחנת לחיות בשלום עם אחיהם; הסינים היו הראשונים ללמוד על העוצמה הטמונה באיחוד. השבטים האדומים המשיכו במלחמות האחים שלהם, ואז החלו לסבול מפלות חוזרות ונשנות מידיהם התוקפניות של הסינים הנחושים, אשר המשיכו במצעדם הנחרץ צפונה.
לפני מאה-אלף שנה נלחמו השבטים המצטמקים של הגזע האדום כאשר גבם אל הקרח הנסוג של הקרחון האחרון, וכאשר המעבר היבשתי מערבה דרך הגשר היבשתי של ברינג הפך אפשרי, הזדרזו השבטים הללו ונטשו את חופיה של יבשת אסיה, אשר לא הסבירה להם פניה. חלפו להן שמונים-וחמש אלף שנה מאז עזבו אחרוני טהורי הגזע האדומים את אסיה, ואולם המאבק הממושך הותיר את חותמו הגנטי על הגזע הצהוב המנצח. העמים הסיניים הצפוניים, כמו גם האנדונים מסיביר, ספגו אל קרבם הרבה מן הזן האדום והפיקו מכך תועלת משמעותית.
האינדיאנים של צפון-אמריקה מעולם לא באו במגע אפילו עם צאצאיהם האנדיטים של אדם וחווה, וזאת משום שהם נושלו מארצות מולדתם באסיה כחמישים-אלף שנה בטרם הגעת אדם. בעידן ההגירות האנדיטיות הלכו והתפזרו הזנים האדומים הטהורים ברחבי צפון-אמריקה בדמות שבטי נוודים, ציידים אשר עסקו במידה מועטה גם בחקלאות. הגזעים והקבוצות התרבותיות הללו נותרו מבודדים כמעט לחלוטין משאר העולם, למן הגעתם לאמריקות ועד לסיום האלף הראשון לספירת הנוצרים, עת התגלו על-ידי הגזעים הלבנים של אירופה. עד אותה עת, האסקימוסים היו הדבר הקרוב ביותר לאדם הלבן אשר חזה בו האדם האדום מימיו.
הגזע האדום והגזע הצהוב היו הזנים האנושיים היחידים אשר השיגו דרגה גבוהה של ציוויליזציה בנפרד מהשפעות האנדיטים. התרבות העתיקה ביותר של האינדיאנים של אמריקה הייתה זו של המרכז של אוֹנָאמוֹנָאלוֹנְטוֹן בקליפורניה, אך זו נעלמה זה מכבר עד לשנת 35,000 לפני הספירה. במקסיקו, במרכז-אמריקה ובהרי דרום-אמריקה, נוסדו הציוויליזציות המאוחרות והמתמידות יותר בידי גזע שהיה בעיקרו אדום, אך הכיל גם מזיגה משמעותית מן האדם הצהוב, האדם הכתום והאדם הכחול.
הציוויליזציות הללו היוו תוצרים אבולוציוניים של הסאנגיק, זאת למרות שנגיעות מן הדם האנדיטי הגיעו לפרו. למעט האסקימוסים בצפון-אמריקה וכמה אנדיטים פולינזיים בדרום-אמריקה, לעמים של חצי הכדור המערבי לא היה מגע עם שאר העולם עד לסיום האלף הראשון שלאחר ישוע. בתכנית המקורית של המלכיצדקים לשיפור הגזעים של אורנטיה צוין כי על מיליון מצאצאיו טהורי הגזע של אדם ללכת על-מנת לרומם את האדם האדום באמריקות.
זמן מה לאחר שדחקו את האדם האדום לצפון-אמריקה, ניקו הסינים המתפשטים את האנדונים מעמקי הנהרות של מזרח-אסיה ודחפו אותם צפונה אל עבר סיביר ומערבה אל תוך טורקיסטאן, שם הם היו עתידים לבוא במהרה במגע עם התרבות העליונה של האנדיטים.
בבורמה ובחצי האי של הודו-סין, התרבויות של הודו ושל סין התערבבו והתמזגו ליצירת הציוויליזציות העוקבות של אזורים אלו. כאן נשתמר הגזע הירוק הנעלם בשיעור גבוה יותר מבכל מקום אחר בעולם.
גזעים רבים ושונים אכלסו את איי האוקיינוס השקט. ככלל, האיים הדרומיים, שהיו אז גדולים יותר, אוכלסו בעמים אשר נשאו אחוז גדול מן הדם הירוק ומדם האינדיגו. האיים הצפוניים הוחזקו על-ידי אנדונים, ולאחר מכן על-ידי גזעים אשר נשאו בקרבם את הזן האדום ואת הזן הצהוב בשיעורים גדולים. אבותיו הקדמונים של העם היפני לא סולקו מן היבשת עד לשנת 12,000 לפני הספירה, אז סולקו דרומה אל-עבר החוף על-ידי דחיפה חזקה של השבטים הסיניים הצפוניים. הגירתם ההמונית הסופית אירעה פחות בשל לחץ אוכלוסין, ויותר כיוזמה של מנהיג אשר נחשב בעיניהם כאישיות אלוהית.
בדומה לעמים בהודו ובלבנט, השבטים המנצחים של האדם הצהוב כוננו את מרכזיהם הראשונים לאורך החוף ובמעלה הנהרות. בשנים שלאחר מכן היה גורלם של יישובי החוף מר, זאת ככל שגברו ההצפות וככל שהנהרות שינו את אפיקי זרימתם, עד אשר לא ניתן היה להגן עוד על הערים המצויות בשטחים הנמוכים.
לפני עשרים-אלף שנה אבותיהם הקדמונים של הסינים בנו זה מכבר שנים-עשר מרכזים חזקים של תרבות ושל לימוד פרימיטיביים, ובמיוחד לאורך הנהר הצהוב ונהר היָאנְגְצֶה. וכעת החלו המרכזים הללו לקבל חיזוק בדמות זרם מתמיד של עמים ממוזגים נעלים משִׂינְגְ'יָאנְג ומטיבט. ההגירה מטיבט לעמק היאנגצה לא הייתה נרחבת כבצפון, ואף המרכזים הטיבטים לא היו מתקדמים כאלו אשר באגן טָארִים. ואולם, שתי התנועות נשאו מידה מסוימת של דם אנדיטי מזרחה אל עבר ההתיישבות של הנהרות.
עליונותו של הגזע הצהוב הקדום נבעה מארבעה גורמים עיקריים:
1. גורם גנטי. שלא כדודניהם הכחולים באירופה, הן הגזע הצהוב והן הגזע האדום חמקו באופן ניכר מן ההתמזגות עם הזנים האנושיים הנחותים. הסינים הצפוניים, אשר התחזקו זה מכבר הודות לכמויות קטנות מן הזנים האדומים והאנדונים, נועדו ליהנות במהרה מעירוי משמעותי של דם אנדיטי. מזלם של הסינים הדרומיים בתחום הזה לא שפר עליהם עד כדי כך, והם סבלו במשך תקופה ממושכת מספיגת הגזע הירוק, בעוד שמאוחר יותר הם נחלשו עוד יותר בשל ההסתננות של נחילי האדם הנחותים אשר נדחקו החוצה מהודו בשל הפלישה הדרווידית-אנדיטית. ובסין של היום קיים הבדל מובחן בין הגזעים הצפוניים לדרומיים.
2. גורם חברתי. הגזע הצהוב למד במוקדם את ערכו של השלום הפנימי. נטייתם לשלום פנימי תרמה במידה כה רבה לגידול אוכלוסין נרחב אשר הבטיח את פיזור הציוויליזציה שלהם בקרב מיליונים רבים. משנת 25,000 לפני הספירה ועד לשנת 5000 לפני הספירה, הציוויליזציה ההמונית הגבוהה ביותר באורנטיה הייתה זו של מרכז וצפון סין. האדם הצהוב היה הראשון להשיג סולידריות גזעית – הוא הראשון אשר השיג ציוויליזציה תרבותית, חברתית ופוליטית בקנה מידה גדול.
הסינים של סביבות 15,000 לפני הספירה היו אנשי צבא תוקפניים; יראת-כבוד מוגזמת לַעבר עדיין לא החלישה אותם, ובהיותם פחותים במספרם משנים-עשר מיליון, הם יצרו גוף הדוק אשר דיבר שפה משותפת. במהלך התקופה הזו הם בנו אומה אמיתית הרבה יותר מאוחדת והומוגנית מן האיחודים הפוליטיים של הזמנים ההיסטוריים.
3. גורם רוחני. במהלך עידן ההגירות האנדיטיות נמנו הסינים עם העמים הרוחניים ביותר על-פני האדמה. דבקות ממושכת בפולחן האמת האחת שעליה הכריז סִינְגְלָאנְטוֹן שמרה על היתרון שלהם ביחס לרוב הגזעים האחרים. התמריץ שאותו מעניקה דת פרוגרסיבית ומתקדמת מהווה לעיתים קרובות גורם מכריע בהתפתחות התרבותית; ככל שהודו הלכה ודעכה, כך זינקה סין קדימה תחת ההשפעה המעוררת של דת אשר קידשה את האמת בדמות אלוהות עליונה.
הסגידה לאמת גרמה לחקירה ולגילוי נטולי מורא של חוקי הטבע ושל הפוטנציאלים של האנושות. ואפילו לפני ששת-אלפים שנה היו הסינים עדיין תלמידיה הנלהבים של האמת וביקשו אותה בתקיפות.
4. גורם גיאוגרפי. סין מוגנת על-ידי ההרים ממערב ועל-ידי האוקיינוס ממזרח. אך ורק מצפון פתוחה הדרך למתקפה, ולמן ימי האדם האדום ועד להגעת צאצאיהם המאוחרים יותר של האנדיטים, לא שכן בצפון אף לא גזע תוקפני אחד.
ואלמלא המכשולים ההרריים והדעיכה המאוחרת יותר בתרבותם הרוחנית, היה הגזע הצהוב ללא ספק מושך אליו את הנתח העיקרי של ההגירות האנדיטיות מטורקיסטאן, ואין כל ספק כי היה משתלט במהרה על הציוויליזציה העולמית.
לפני כחמש-עשרה אלף שנה היו האנדיטים מצויים בשלבי חצייה של מעבר טִי טָאוֹ במספרים גדולים, והם התפזרו ברחבי העמק העליון של הנהר הצהוב, בקרב ההתיישבות הסינית של קָאנְסוּ. או אז הם חדרו מזרחה אל חֶנָאן, שם מוקמו היישובים המתקדמים ביותר. הסתננות זו מן המערב הייתה בחציה אנדונית ובחציה אנדיטית.
מאז ומעולם היו מרכזי התרבות הצפוניים לאורך הנהר הצהוב מתקדמים יותר מן ההתיישבות הדרומית שעל היאנגצה. בחלוף אלפים אחדים של שנים למן הגעתם של בני התמותה הנעלים הללו, אף שהיו מועטים, זינקו היישובים אשר לאורך הנהר הצהוב קדימה ביחס לכפרים שעל היאנגצה והשיגו מעמד מתקדם יותר ביחס לאחיהם מדרום, מעמד משופר אשר נשמר מאז ועד היום.
אין זאת כי היו אנדיטים רבים כל-כך, ואף אין זאת כי תרבותם הייתה כה נעלה, אלא שההתמזגות עמם יצרה זן מגוּון יותר. הסינים הצפוניים קיבלו מן הזן האנדיטי רק במידה מספקת על-מנת לעורר במתינות את שכלם המוכשר מעצם טיבו, אך לא מספיק על-מנת לעורר בהם את הסקרנות המבעבעת של הגילוי המאפיינת כל-כך את הגזעים הלבנים הצפוניים. עירוי מוגבל יותר זה מן המורשת האנדיטית הפריע פחות ליציבות המוּלדת של טיפוס הסאנגיק.
הגלים המאוחרים יותר של האנדיטים הביאו עמם חלק מסוים מן ההתקדמות התרבותית של מסופוטמיה; והדבר נכון במיוחד בנוגע לגלי ההגירה האחרונים מן המערב. הם שיפרו באופן ניכר ביותר את נוהגי החינוך והכלכלה של הסינים הצפוניים; ובעוד שהשפעתם על התרבות הדתית של הגזע הצהוב הייתה קצרת מועד, צאצאיהם המאוחרים יותר תרמו רבות להתעוררות רוחנית מאוחרת יותר. ואולם, המסורות האנדיטיות באשר ליופיין של עדן ושל דאלאמאטיה אכן השפיעו על המסורות הסיניות; כך, אגדות סיניות מוקדמות ממקמות את "ארץ האלים" במערב.
העם הסיני לא החל בבניית ערים ובעיסוק בייצור עד לאחר שנת 10,000 לפני הספירה, לאחר שינויי האקלים בטורקיסטאן והגעת המהגרים האנדיטים המאוחרים יותר. עירוי זה של דם חדש לא הוסיף לציוויליזציה של האדם הצהוב במידה כה רבה, כשם שהוא עורר את נטיותיו הרדומות של הזן הסיני הנעלה, וקידם והאיץ את התפתחותן. מחֶנָאן ועד שַׁאַנְשִׂי החלו הפוטנציאלים של ציוויליזציה מתקדמת להניב פרי. תחילת עבודת המתכת וכל אמנויות הייצור מקורן בימים הללו.
הדמיון בין שיטות סיניות ומסופוטמיות מסוימות באשר למניין הזמן, אסטרונומיה וניהול הממשל, נבעו מיחסי המסחר אשר התקיימו בין שני המרכזים המרוחקים הללו. סוחרים סיניים נעו בנתיבי היבשה דרך טורקיסטאן אל מסופוטמיה אפילו בימי השוּמֵרים. והחילופין הללו לא היו חד-צדדיים – עמק הפרת נהנה מהם במידה מרובה, כפי שגם נהנו מהם העמים של מישור הגנגס. ואולם, שינויים האקלים ופלישות הנוודים של האלף השלישי שלפני ישוע הקטינו במאוד את היקף הסחורות אשר הוסע מעל נתיבי השיירות של מרכז-אסיה.
בעוד שהאדם האדום סבל מלוחמה מרובה מדי, לא יהא זה שגוי לומר שהתפתחות המדינה בקרב הסינים התעכבה מפאת היסודיות שבה כבשו את אסיה. היה להם פוטנציאל כביר לסולידריות גזעית, ואולם פוטנציאל זה לא הצליח להתפתח כיאות בשל היעדר תמריץ הדחף המתמיד הנובע מן הסכנה הנוכחת-לעולם של תוקפנות מן החוץ.
עם השלמת כיבוש מזרח-אסיה, החלה המדינה הצבאית הקדומה להתפורר בהדרגה – מלחמות העבר נשכחו. מן המאבק האפי עם הגזע האדום נשתמרו אך ורק המסורת המעורפלת על אודות מאבק קדום עם עמי הקשתים. הסינים פנו במוקדם לעיסוק בחקלאות, ודבר זה הוסיף וחיזק את נטיותיהם לעבר שלווה; במקביל לכך, שיעור אוכלוסייה נמוך בהרבה מן היחס שטח-נפש הנדרש לשם חקלאות, תרם לשלווה הולכת וגוברת ברחבי הארץ.
מודעוּת להישגי העבר (אשר פחתה בהווה במידת מה), השמרנות של עם אשר עסק באופן כמעט בלעדי בחקלאות, וחיי משפחה מפותחים ביותר הובילו להפצעת יחס של הערצה כלפי האבות הקדמונים; ותוצאתה של הערצה זו הינה המנהג של כיבוד אנשי העבר בשיעור הגובל בסגידה. גישה דומה מאוד שררה בקרב הגזעים הלבנים באירופה במשך כחמש-מאות שנה לאחר התפרקות הציוויליזציה היוונית-רומית.
מעולם לא פסקו לחלוטין האמונה ב"אמת האחת" והסגידה לה, כפי שלימד אותה סִינְגְלָאנְטוֹן; ואולם, בחלוף הזמן, הנטייה הגוברת לסגוד למה שכבר הושג הֶאפילה על החיפוש אחר אמת גבוהה יותר. אט-אט הוסטה הגאונות של הגזע הצהוב מן החיפוש אחר הבלתי-ידוע אל עבר השימור של הידוע. וזו הינה הסיבה לקיפאון של מי שהייתה הציוויליזציה אשר התקדמה מהר יותר מכל ציוויליזציה אחרת בעולם.
בין שנת 4000 לשנת 500 לפני הספירה הושלם האיחוד-מחדש הפוליטי של הגזע הצהוב, ואולם האיחוד התרבותי בין המרכזים של נהר היאנגצה ושל הנהר הצהוב התרחש זה מכבר. איחוד-מחדש פוליטי זה בין הקבוצות השבטיות המאוחרות יותר לא היה נטול עימות, ואולם החברה המשיכה להחשיב את המלחמה כפחותה; הסגידה לאבות הקדמונים, הניבים המתרבים, וכן העובדה שהם לא נקראו להילחם במשך אלפי שנים הפכו את העם הזה לשלו עד מאוד.
אף-על-פי שלא הצליח לממש את ההבטחה ולפתח מדינה מתקדמת במוקדם, הגזע הצהוב אכן התקדם בהדרגה במימוש אומנויות הציוויליזציה, ובייחוד בתחומי החקלאות והגננות. שיתוף פעולה קבוצתי נדרש על-מנת לפתור את הבעיות ההידראוליות אשר ניצבו בפני חקלאי שַׁאנְשִׂי וחֶנָאן. קשיים מעין אלו, הנוגעים להשקיה ולשימור הקרקע, תרמו במידה לא מועטה להתפתחות תלות הדדית בקרב קבוצות החוואים, תלות אשר באה לידי ביטוי בקידום השלום ביניהם.
עד מהרה חלו התפתחויות בַּכתב, ואלה, לצד כינונם של בתי-ספר, תרמו להפצת ידע בקנה מידה אשר טרם נודע כמותו עד אז. ואולם, על-אף הופעתו המוקדמת של הדפוס, אופייה המסורבל של שיטת הכתיבה האִידֵיאוֹגְרָאפִית הציבה חסם כמותי על גודל השכבות המלומדות. ומעל לכל אלה, המשיכו תהליכי הסטנדרטיזציה החברתית והדוגמטיזאציה הדתית-פילוסופית להתקדם במהירות. התפתחותה הדתית של הסגידה לאבות הקדמונים הפכה מסובכת בשל שטף של אמונות טפלות הנוגעות לפולחן הטבע, אך שיירים של מושג אמיתי של האל המשיכו להשתמר בדמות הסגידה לקיסר שָׁאנְגְדִי.
החולשה הגדולה שבסגידה לאבות קדמונים טמונה בכך שהיא מעודדת פילוסופיה המתבוננת לאחור. ככל שהדבר נבון להרבות חוכמה מן העבר, הרי שזוהי טיפשות להחשיב את העבר כמקור הבלעדי של האמת. האמת הינה יחסית ומתרחבת; לעולם היא חיה בהווה, ומשיגה ביטוי חדש בכל דור ודור – ואפילו בחייו של כל אדם.
החָזקה הגדולה של הסגידה לאבות הקדמונים טמונה בַּערך שגישה כזו מעניקה למשפחה. היציבות וההתמדה המדהימות של התרבות הסינית הינן תוצאה של המעמד העליון השמור למשפחה, הואיל והציוויליזציה תלויה במישרין בפעולתה היעילה של המשפחה; ובסין המשפחה הגיעה לדרגת חשיבות חברתית, ואפילו דתית, אשר אליה התקרבו רק עמים מועטים אחרים.
מסירוּת הצאצאים והנאמנות המשפחתית אשר נבעו מן הסגידה הגוברת לאבות הקדמונים, הבטיחו את בנייתן של מערכות יחסים נעלות במסגרת המשפחה ואת שרידותן של הקבוצות המשפחתיות; וכל אלו אפשרו לַגורמים הבאים לפעול לטובת שימור הציוויליזציה:
1. שימור הרכוש והעושר.
2. איגוד הניסיון של יותר מדור אחד.
3. חינוך יעיל של הילדים באמנויות ובמדעים של העבר.
4. פיתוח תחושת מחויבות חזקה, שיפור המוסר והעצמת הרגישות האתית.
תקופת ההיווצרות של הציוויליזציה הסינית, אשר נפתחת בבואם של האנדיטים, ממשיכה הלאה דרך ההתעוררות הכבירה – האתית, המוסרית והדתית-למחצה – של המאה השישית שלפני ישוע. והמסורת הסינית משמרת במעורפל את סיפור העבר האבולוציוני; המעבר ממשפחת האם לזו של האב, ייסוד החקלאות, התפתחות הארכיטקטורה ותחילתה של התעשייה – כל אלו מסופרים בזה אחר זה. וסיפור זה מציג – ובדייקנות גבוהה יותר מכל סיפור דומה אחר – את תמונת עלייתו המופלאה של עם נעלה מן הרמות של הברבריות. במשך הזמן הזה הם הפכו מחברה חקלאית פרימיטיבית לארגון חברתי גבוה יותר הכולל ערים, ייצור, עבודות מתכת, סחר חליפין, ממשל, כתב, מתמטיקה, אמנות, מדע ודפוס.
וכך נשתמרה הציוויליזציה הקדומה של הגזע הצהוב מאה אחר מאה. חלפו כמעט ארבעים-אלף שנה מאז התרחשו ההתקדמויות החשובות הראשונות בתרבות הסינית, ואף כי פעמים רבות חלו נסיגות, הציוויליזציה של בני האן הינה הציוויליזציה הקרובה מכולן להצגת תמונת התקדמות רציפה עד למאה העשרים ממש. ההתפתחויות המכאניות והדתיות של הגזעים הלבנים היו מסדר גבוה יותר, אך אלה מעולם לא עלו על הסינים בנאמנות למשפחה, באתיקה הקבוצתית ובמוסר האישי.
התרבות הקדומה הזו תרמה רבות לאושר האנושי; מיליוני בני-אדם חיו ומתו בה תוך שהם מתברכים בהישגיה. במשך מאות בשנים נחה הציוויליזציה הזו על זרי הדפנה של העבר, אך אפילו כעת היא מתעוררת מחדש על-מנת לחזות שוב במטרות הטרנסצנדנטיות של הקיום של בר התמותה, ומתחילה מחדש במאבק הבלתי-פוסק לקדמה אשר איננה חדלה לעולם.
[הוצג על-ידי רב-מלאכית מנבאדון.]
אף-על-פי שהאדם הכחול האירופי לא הגיע בכוחות עצמו לציוויליזציה תרבותית כבירה, הוא סיפק את הבסיס הביולוגי אשר יצר – כאשר התמזגו הזנים האדמים עם הפולשים האנדיטים המאוחרים יותר – את אחד הזנים החזקים ובעלי היכולת הרָבה ביותר ליצור את הציוויליזציה התוקפנית ביותר אשר הופיעה באורנטיה למן ימי הגזע הסגול וימי האנדיטים אשרה הגיעו לאחריו.
העמים הלבנים המודרניים משלבים בקרבם את הזנים האדמים השורדים אשר התמזגו עם גזעי הסאנגיק, עם מידה מסוימת מן האדום והאדם הצהוב, אך בייחוד עם האדם הכחול. בכל הגזעים הלבנים קיים אחוז ניכר מן הזן האנדוני המקורי, ואפילו עוד יותר מן הזנים הנודים המוקדמים.
בטרם נדחקו האנדיטים האחרונים אל מחוץ לעמק הפרת, רבים מאחיהם נכנסו לאירופה כהרפתקנים, מורים, סוחרים ולוחמים. בימים המוקדמים יותר של הגזע הסגול היה אגן הים התיכון מוגן באמצעות מצר גיברלטר והגשר היבשתי של סיציליה. חלק מן הסחר הימי התחילי של האדם החל באגמים הפנים-יבשתיים הללו, אשר בהם פגשו האדם הכחול מן הצפון ובני הסהרה מן הדרום בנודים ובאדמים מן המזרח.
בחלק המזרחי של אגן הים התיכון כוננו הנודים את אחת התרבויות הנרחבות ביותר שלהם, ומן המרכזים הללו הם חדרו במידת מה לדרום-אירופה ובמיוחד לצפון-אפריקה. הסורים הנודים-האנדונים בעלי הראש הרחב החלו לעסוק בשלב מוקדם מאוד בקדרות ובחקלאות ביישוביהם בשפך הנילוס העולה לאיטו. הם אף ייבאו כבשים, עיזים, בקר ובעלי-חיים מבויתים אחרים וחוללו שיפור ניכר בשיטות עבודת המתכת; זאת הואיל ובעת ההיא היוותה סוריה את מרכזה של התעשייה הזו.
במשך למעלה משלושים-וחמש אלף שנה קיבלה מצרים זרם מתמיד של אנשים ממסופוטמיה, ואלו הביאו עמם את אומנותם ואת תרבותם אשר העשירו את תרבות עמק הנילוס. ואולם, כניסתם של מספר רב מבני הסהרה דרדרה באופן ניכר את הציוויליזציה לאורך הנילוס, וכך הגיעה מצרים לנקודת השפל התרבותית שלה לפני כחמש-עשרה אלף שנה.
ואולם, בימים המוקדמים יותר, אך מעט יכול היה לעכב את הגירת האדמים מערבה. הסהרה היוותה אז שטח מרעה פתוח שבו התפזרו רועי צאן וחקלאים. ומעולם בני סהרה הללו לא עסקו בייצור, והם אף לא היו בוני ערים. הם היו קבוצה בגוון אינדיגו-שחור אשר נשאה בקרבה זנים רבים מן הגזעים הירוק והכתום אשר נכחדו זה מכבר. ואולם, הם קיבלו כמות מוגבלת מאוד מן המורשת הסגולה בטרם התרוממה האדמה ובטרם פיזרו הרוחות המשתנות ונושאות-הלחות את שיירי הציוויליזציה המשגשגת והשלווה הזו.
רוב גזעי המין האנושי חולקים בנשיאת דמו של אדם, אך חלק מן הגזעים קיבלו יותר מהאחרים. הגזעים המעורבים של הודו והעמים הכהים יותר של אפריקה לא היו מושכים עבור האדמים. הם היו מתערבבים בחופשיות עם האדם האדום, אילולא היה זה מצוי הרחק באמריקות, והם נטו חיבה כלפי האדם הצהוב, אך גם הגישה אליו, בהיותו אסיה המרוחקת, הייתה קשה. לפיכך, כל אימת שההרפתקנות או הזולתנות הניעה אותם, או כאשר הם נדחקו החוצה מעמק הפרת, הם בחרו באופן טבעי ביותר להתאחד עם בני הגזעים הכחולים של אירופה.
לאנשים הכחולים, אשר שלטו אז באירופה, לא היו מנהגים דתיים אשר דחו את המהגרים האדמים הראשונים; ומשיכה מינית חזקה שררה בין בני הגזע הסגול לבין בני הגזע הכחול. טובי הגברים הכחולים החשיבו את הרשות להזדווג עם אישה אדמית ככבוד גדול. כל גבר כחול שאף להיות מוכשר ואמנותי עד כדי כך שיוכל לזכות בחיבתה של אישה אדמית כלשהי, ושאיפתה העליונה של אישה כחולה נעלה הייתה לזכות בתשומת לבו של גבר אדמי.
אט-אט התאחדו המהגרים בני עדן עם הטיפוסים הגבוהים יותר של הגזע הכחול, והכניסו חיים במנהגיהם התרבותיים, בה בעת שחיסלו ללא רחם את שיירי הזן הניאנדרטלי. טכניקה זו של התמזגות גזעית, המשולבת בחיסולם של זנים נחותים, יצרה לכל הפחות שתים-עשרה קבוצות חסונות ומתקדמות של אנשים כחולים נעלים, אשר אחת מהן כונתה על-ידכם קְרוֹ-מָנְיוֹן.
בשל סיבות אלה ואחרות – כאשר העדיפות של נתיבי ההגירה אינה הפחותה שבסיבות אלה – עשו הגלים הראשונים מתרבות מסופוטמיה את דרכם כמעט אך ורק לאירופה. ונסיבות אלה הן אשר קבעו את האירועים הקודמים לציוויליזציה האירופית המודרנית.
ההתרחבות המוקדמת של בני הגזע הסגול אל תוך אירופה נקטעה באיבה בשל שינויים אקלימיים וגיאולוגיים פתאומיים יחסית. עם נסיגת שדות הקרח הצפוניים, הועתקו הרוחות נושאות הלחות מן המערב אל הצפון, ובהדרגה הפכו את אזורי המרעה הפתוחים הכבירים של הסהרה למדבר שומם. הבצורת פיזרה את האנשים נמוכי הקומה, חומי השיער, שחורי העין אך ארוכי הראש, של מישור הסהרה הגדול.
האלמנטים בגון האינדיגו הטהורים יותר נעו דרומה אל יערות מרכז-אפריקה, ומאז הם נותרו שם. הקבוצות המעורבות יותר התפזרו החוצה בשלושה כיוונים: השבטים הנעלים במערב היגרו לספרד ומשם לחלקים הסמוכים של אירופה, והם היוו את הליבה אשר מתוכה יצאו הגזעים חומי השיער וארוכי הראש המאוחרים יותר של הים התיכון. החטיבה הפחות מתקדמת ביותר ממזרח למישור הסהרה היגרה אל חצי-האי ערב, ומשם דרך צפון-מסופוטמיה והודו עד לסרי-לנקה הרחוקה. הקבוצה המרכזית נעה צפונה ומזרחה אל עמק הנילוס ואל תוך פלשתינה.
זוהי תת-שכבת הסאנגיק המשנית אשר מרמזת על קיומה של קרבת דם מסוימת בקרב העמים המודרניים הפזורים מן הדקאן, דרך איראן, מסופוטמיה ולאורך שני חופי הים התיכון.
בסביבות הזמן שבו אירעו שינויי האקלים הללו באפריקה, נפרדה אנגליה מן היבשת ודנמרק עלתה מן הים; זאת בעוד שמצר גיברלטר – אשר הגן על האגן המערבי של הים התיכון – נשבר בעטיה של רעידת אדמה, וכך עלה במהירות מפלס האגם הפנים-יבשתי הזה לרמתו של האוקיינוס האטלנטי. או אז שקע הגשר היבשתי של סיציליה, וכך נוצר ים תיכון אחד המחובר לאוקיינוס האטלנטי. אסון הטבע הזה הציף עשרות יישובים אנושיים, והיה להצפה אשר גרמה לאובדן הגדול ביותר של חיי אדם בכל ההיסטוריה העולמית.
הצפה זו של אגן הים התיכון קטעה באחת את תנועת האדמים בכיוון מערב, בעוד שהזרם הכביר של בני הסהרה הנכנסים גרם להם לבקש מוצא לריבוי האוכלוסין שלהם מצפון וממזרח לעדן. כאשר צאצאי אדם נעו צפונה מן העמקים של החידקל והפרת, הם נתקלו בחומות הרריות ובים הכספי, אשר היה מורחב אז. ובמשך דורות רבים האדמים צדו, רעו את צאנם ועבדו את האדמה מסביב ליישוביהם הפזורים ברחבי טורקיסטאן. אט-אט הרחיב העם המופלא הזה את הטריטוריה שלו אל תוך אירופה. ואולם בשעה זו נכנסים האדמים לאירופה ממזרח ומוצאים כי תרבותו של האדם הכחול מפגרת באלפי שנים אחרי זו של אסיה, וזאת מכיוון שאזור זה כמעט ולא היה בקשר עם מסופוטמיה.
מרכזי התרבות העתיקים של האדם הכחול היו ממוקמים לאורך כל נהרותיה של אירופה, ואולם אך ורק הסוֹם זורם כעת באותו ערוץ שבו זרם בימים אשר קדמו לקרחונים.
אף-על-פי שאנו מדברים על כך שהאדם הכחול חדר אל יבשת אירופה וחלש עליה, היו בנמצא עשרות טיפוסי גזע. ואפילו לפני שלושים-וחמש אלף שנה כבר היו הגזעים הכחולים האירופיים עמים ממוזגים ביותר, ונשאו זנים הן מן האדם האדום והן מן האדם הצהוב, זאת בעוד שבאזורים שלחוף האוקיינוס האטלנטי ובאזורי רוסיה ד-היום הם כבר ספגו אל קרבם כמות נכבדה מן הדם האנדוני, ובדרום הם היו במגע עם עמי הסהרה. ואולם, יהא זה חסר תועלת לנסות ולמנות את קבוצות הגזע הרבות.
הציוויליזציה האירופאית של תקופת בתר-אדם מוקדמת זו הייתה בבחינת מזיגה ייחודית של האון והאמנות של האדם הכחול עם הדמיון היצירתי של האדמים. האדם הכחול היה גזע רב-און, אך בניו דרדרו עד מאוד את מעמדם התרבותי והרוחני של האדמים. לאלו היה קשה ביותר ללמד את הקרו-מניונים את דתם, בשל נטייתם של כה רבים מהם לרמות את העלמות ולשדל אותן. וכך, במשך עשרת-אלפים שנה הייתה הדת באירופה בשפל המדרגה בהשוואה להתפתחויות בהודו ובמצרים.
האנשים הכחולים היו הגונים לחלוטין בכל עיסוקיהם וחופשיים לחלוטין מן ההפקרות המינית של האדמים המעורבים. הם כיבדו את העלמות, ואימצו את הפוליגמיה אך ורק כאשר המלחמה גרמה למחסור בזכרים.
אנשי הקרו-מניון הללו היוו גזע אמיץ ומרחיק ראות. הם קיימו מערכת חינוך יעילה עבור הילדים. שני ההורים השתתפו במלאכה זו, ושירותיהם של הילדים הבוגרים נוצלו אף הם במלואם. כל ילד הוכשר בקפדנות בתחזוקת המערות, באמנות ובמלאכת אבני הצור. כבר בגיל מוקדם הכירו הנשים היטב את מלאכות הבית ואת החקלאות הפשוטה, בעוד שהגברים היו ציידים מיומנים ולוחמים אמיצים.
האנשים הכחולים היו ציידים, דייגים ולקטי מזון; הם היו בוני סירות מומחים. הם ייצרו גרזני אבן, כרתו עצים, בנו בקתות עץ, אשר חלקן מתחת לפני האדמה וחלקן מעליה, ואשר גגותיהן כוסו בעורות בעלי-חיים. ובסיביר יש מי שעדיין בונים בקתות דומות לאלה. באופן כללי, הקרו-מניון הדרומיים חיו במערות ובגומחות סלע.
בשל תנאי החורף הקשים, לא היה זה בבחינת אירוע נדיר שהזקיפים אשר עמדו למשמר הלילה בפתחי המערות היו קופאים למוות. הם היו אמיצים, ומעל לכל היו אמנים; המזיגה האדמית האיצה לפתע פתאום את הדמיון היצירתי. אמנות האדם הכחול הגיעה לשיאה לפני כחמש-עשרה אלף שנה, לפני ימי עלייתם של הגזעים כהי העור צפונה מאפריקה דרך ספרד.
לפני כחמש-עשרה אלף שנה היערות האלפיניים היו מצויים במגמת התפשטות נרחבת. הציידים האירופאים נדחקו לעמקי הנהרות ולחופים על-ידי אותו אילוץ אקלימי אשר הפך את אזורי הצייד השוקקים של העולם למדבריות יבשים ושוממים. עם תזוזת הגשמים צפונה כוסו אזורי המרעה הכבירים של אירופה ביערות. השינויים האקלימיים הגדולים והפתאומיים-יחסית אילצו את הגזעים של אירופה להפוך מציידים של אזורים פתוחים לרועי צאן, ובמידת מה גם לדייגים ולעובדי-אדמה.
בעוד שהשינויים הללו יצרו התקדמויות תרבותיות, הם חוללו נסיגות מסוימות בהיבט הביולוגי. במהלך עידן הציד הקודם נישאו חברי השבטים הנעלים בנישואי תערובת עם הטיפוסים הגבוהים של שבויי המלחמה, ולעולם הם השמידו את אלו אשר החשיבו כנחותים. ואולם, עת החלו לכונן יישובים ולעסוק בחקלאות ובמסחר, הם החלו לשמור הרבה מן השבויים הבינוניים כעבדים. והיו אלו צאצאיהם של העבדים הללו אשר דרדרו במידה כה רבה את כלל הטיפוס של הקרו-מניון. נסיגה זו בתרבות נמשכה עד אשר היא קיבלה זריקת מרץ חדשה מן המזרח, כאשר שטפה את אירופה הפלישה ההמונית והסופית של תושבי מסופוטמיה; פלישה זו ספגה אל קרבה במהרה את הטיפוס ואת התרבות של הקרו-מניון והחלה-מחדש את הציוויליזציה של הגזעים הלבנים.
אף שהאנדיטים נהרו לאירופה בזרם מתמיד, התרחשו שבע פלישות עיקריות, כאשר האחרונים להגיע הגיעו רכובים על-גבי סוסים בשלושה גלים גדולים. חלק נכנסו לאירופה דרך איי הים הָאִגֶאִי ומעלה דרך עמק הדנובה, ואולם, מרבית הזנים הטהורים והמוקדמים יותר היגרו לצפון-מערב אירופה דרך הנתיב הצפוני אשר חצה את אדמות המרעה של הווֹלגָה והדוֹן.
בין הפלישה השלישית לרביעית נכנס לאירופה ערב רב של אנדונים מן הצפון, אשר הגיע מסיביר דרך הנהרות של רוסיה ודרך החבל הבלטי. והם נספגו מייד לתוך השבטים האנדיטים הצפוניים.
אירועי ההתרחבות המוקדמים של הגזע הסגול הטהור יותר היו הרבה יותר שלווים מאלו של צאצאיהם האנדיטים המאוחרים יותר, אשר היו בעלי אופי צבאי-למחצה ותאבי כיבוש. האדמים היו שוחרי-שלום; הנודים לוחמניים. האיחוד של שני הזנים הללו – אשר לאחר מכן התערבבו עם גזעי הסאנגיק – יצר את האנדיטים המוכשרים והאגרסיביים, אשר אכן עסקו בכיבושים צבאיים.
ואולם, הסוס היה הגורם האבולוציוני אשר קבע את שלטונם של האנדיטים במערב. הסוס העניק לאנדיטים המתפשטים את יתרון הניידות אשר לא היה קיים עד אז, ואִפשר לקבוצות האחרונות של הפרשים האנדיטים להתקדם במהירות מסביב לים הכספי ולשטוף את אירופה כולה. כלל הגלים הקודמים של האנדיטים נעו כה לאט, עד כי הם נטו להתפורר במרחק גדול ממסופוטמיה. אך הגלים המאוחרים יותר נעו מהר כל-כך, עד שהם הגיעו לאירופה כקבוצות קוהרנטיות בעודם שומרים עדיין על מידה מסוימת של תרבות גבוהה.
כאשר הפרשים האנדיטים הרכובים הופיעו באלף השישי והשביעי שלפני ישוע, התקדם כלל העולם המיושב – למעט סין ועמק הפרת – אך מעט מבחינה תרבותית במשך עשרת-אלפים השנים שלפני כן. בעודם חוצים את מישוריה של רוסיה בכיוון מערב, ובעודם סופגים את המיטב שבאדם הכחול ומשמידים את הגרוע שבו, הם התמזגו לכדי עם אחד. אלו היו אבותיהם הקדמונים של הגזעים המכונים נוֹרְדִים, אבותיהם הקדומים של העמים הסקנדינביים, הגרמנים והאנגלו-סקסים.
בחלוף זמן לא רב נספגו במלואם כלל הזנים הכחולים הנעלים על-ידי האנדיטים ברחבי צפון-אירופה כולה. רק בלֶפְּלָנד (ובמידת מה בבְּרִיטָנִי) שמרו האנדונים הוותיקים יותר על שארית זהות כלשהי.
השבטים של צפון-אירופה חוזקו ורוּממו בהתמדה באמצעות הזרם יציב של מהגרים ממסופוטמיה אשר הגיעו דרך האזורים של טורקיסטאן ודרום-רוסיה; וכאשר שטפו גלי הפרשים האחרונים של האנדיטים את אירופה, כבר היו באזור זה יותר אנשים ממורשת אנדיטית מאשר ניתן היה למצוא בכל שאר העולם.
במשך שלושת-אלפים שנה שכן המטה הצבאי של האנדיטים הצפוניים בדנמרק. מנקודה מרכזית זו יצאו בזה אחר זה גלי הכיבוש, אשר הפכו פחות ופחות אנדיטים ויותר ויותר לבנים, כפי שניתן היה לחזות בחלוף המאות בהתמזגות הסופית שבין הכובשים ממסופוטמיה לבין העמים הכבושים.
בעוד שהאדם הכחול נספג בצפון ונכנע לבסוף לפושטים הרכובים הלבנים אשר חדרו לדרום, השבטים המתקדמים של הגזע הלבן המעורב נתקלו בהתנגדות עיקשת וממושכת מן הקרו-מניונים, אך אינטליגנציה גבוהה יותר, כמו גם מאגרים ביולוגיים הולכים ומתעצמים-לעולם, אִפשרו להם למחוק את הגזע הוותיק יותר מגדר הקיום.
המאבקים המכריעים בין האדם הלבן לאדם הכחול נערכו בעמק הסוֹם. כאן התמודדו טובי בניו של הגזע הכחול אל מול האנדיטים אשר נעו דרומה, ובמשך מעל לחמש-מאות שנה הצליחו הקרו-מניונים הללו להגן על הטריטוריות שלהם, בטרם נכנעו לאסטרטגיה הצבאית העדיפה של הפולשים הלבנים. ת'וֹר, מפקדם המנצח של הצבאות מן הצפון בקרב המכריע של הסום, הפך לגיבור השבטים הלבנים הצפוניים ולאחר מכן נערץ כאל על-ידי כמה מהם.
מאחזי האדם הכחול אשר החזיקו מעמד במשך הזמן הממושך ביותר נמצאו בדרום-צרפת, ואולם ההתנגדות הצבאית הגדולה האחרונה הוכרעה לאורך הסום. לאחר מכן המשיך הכיבוש והתקדם באמצעות חדירה מסחרית, לחץ אוכלוסין לאורך הנהרות ונישואי תערובת מתמשכים עם הנעלים, לצד חיסול אכזרי של הנחותים.
כאשר מועצת זקני השבט האנדיטית מצאה כי שבוי נחות הינו בלתי-כשיר, הוא נלקח אחר כבוד אל הכוהנים השמאנים, אשר ליוו אותו אל הנהר וניהלו את טקס החניכה ל"אזורי הצייד השוקקים", קרי – מוות בטביעה. באופן זה חיסלו הפולשים הלבנים של אירופה את כל האנשים אשר נתקלו בהם ואשר לא נספגו במהרה אל שורותיהם, וכך אכן הגיע סופו של האדם הכחול – וסופו היה מהיר.
האדם הכחול הקרו-מניוני היווה את הבסיס הביולוגי של הגזעים האירופאיים המודרניים, אך הוא שרד אך ורק באופן שבו נספג על-ידי הכובשים החסונים המאוחרים יותר של מולדתו. הזן הכחול תרם תכונות איתנות רבות וחיוניוּת פיזית רבה לגזעים הלבנים של אירופה, ואולם ההומור והדמיון של העמים האירופאים הממוזגים מקורם באנדיטים. איחוד אנדיטי-כחול זה, אשר תוצאתו הינו הגזעים הלבנים הצפוניים, גרם לנסיגה מיידית בציוויליזציה האנדיטית, עיכוב בעל אופי ארעי. לבסוף, העליונות הרדומה של הברברים הצפוניים הללו באה לידי ביטוי ושיאה הינו הציוויליזציה האירופאית של ימינו-אנו.
עד לשנת 5000 לפני הספירה, הגזעים הלבנים המתפתחים שלטו בכל רחבי אירופה הצפונית, לרבות צפון-גרמניה, צפון-צרפת והאיים הבריטיים. מרכז אירופה נשלט במשך זמן מסוים בידי האדם הכחול ובידי האנדונים עגולי-הראש. אלו האחרונים היו מצויים בעיקר בעמק הדנובה, ומעולם הם לא סולקו לחלוטין על-ידי האנדיטים.
למן התקופה של ההגירות האנדיטיות הסופיות הידרדרה התרבות בעמק הפרת, והמרכז הקרוב של הציוויליזציה עבר לעמק הנילוס. מצרים תפשה את מקומה של מסופוטמיה כמטה של הקבוצה המתקדמת ביותר על-פני האדמה.
עמק הנילוס החל לסבול מהצפות מעט לפני העמקים של מסופוטמיה, אך מצבו היה טוב בהרבה. הזרם המתמיד של מהגרים אנדיטים הרבה יותר מפיצה על הנסיגה המוקדמת הזו, וכך, למרות שלאמיתו של דבר תרבות מצרים נגזרה במקור מזו של אזור הפרת, נדמה היה כי היא מזנקת קדימה. ואולם, בשנת 5000 לפני הספירה, במהלך תקופת ההצפות במסופוטמיה, היו במצרים שבע קבוצות מובחנות של בני-אדם; וכולן, פרט לאחת, הגיעו ממסופוטמיה.
כאשר התרחשה היציאה ההמונית האחרונה מעמק הפרת, שפר גורלה של מצרים בכך שקיבלה אליה רבים מן האמנים והאוּמנים המיומנים ביותר. האוּמנים האנדיטים הללו מצאו עצמם בסביבה מוכרת בהכירם היטב את החיים לחוף הנהר, את ההצפות שלו, את ההשקיה ואת עונות היובש. הם נהנו מן המיקום המוגן של עמק הנילוס; שם הם היו נתונים הרבה פחות לפשיטות ולתקיפות עוינות מאשר לאורך הפרת. והם הוסיפו רבות לכישורי עבודת המתכת של המצרִים. כאן הם עיבדו עַפְרוֹת-ברזל אשר הגיעו מהר סיני במקום אלה מאזורי הים השחור.
בשלב מוקדם מאוד קיבצו המצרים את אלילי העיר שלהם לכדי מערכת אלים לאומית מורכבת. הם פיתחו תיאולוגיה נרחבת, ובאותה מידה הייתה להם שכבת כוהנים נרחבת אך מעיקה. כמה מנהיגים שונים ניסו להחיות את שרידי הלימוד הדתי המוקדם של בני שֵת, אך מאמצים אלו גוועו במהרה. האנדיטים בנו את מבני האבן הראשונים במצרים. פירמידת האבן הראשונה והמעודנת ביותר נבנתה על-ידי אִמְחוֹתֶפְּ, גאון אדריכלי אנדיטי, בעת ששימש כראש-ממשלה. כבר היו קודם מבנים אשר נבנו מלבנים, ואף-על-פי שמבני אבן רבים קמו ועמדו בחלקים שונים של העולם, היה זה מבנה האבן הראשון במצרים. ואולם, אמנות הבנייה הידרדרה בהתמדה למן ימיו של אדריכל כביר זה.
התקופה המזהירה הזו של תרבותיות נקטעה באיבּה על-ידי מלחמת פנים אשר התנהלה לאורך נהר הנילוס, ובמהרה נשטפה הארץ – ממש כפי שאירע במסופוטמיה – בידי השבטים הנחותים מחצי-האי ערב, אשר איננו מסביר פנים, ובידי השחורים מן הדרום. כתוצאה מכך, הקִדמה החברתית הידרדרה בהתמדה במשך למעלה מחמש-מאות שנה.
במהלך תקופת ההידרדרות של התרבות במסופוטמיה, התקיימה במשך זמן מה ציוויליזציה נעלה באיים של מזרח הים התיכון.
בסביבות שנת 12,000 לפני הספירה היגר שבט של אנדיטים מבריקים לכרתים. היה זה האי היחיד אשר יושב כה מוקדם על-ידי קבוצה נעלה, וחלפו כמעט אלפיים שנה בטרם התפשטו צאצאיהם של יורדי הים הללו לאיים השכנים. הייתה זו קבוצת האנדיטים צרי-הראש ונמוכי הקומה אשר נישאו בנישואי תערובת עם החטיבה הוואנית של הנודים הצפוניים. קומתם של כל בני הקבוצה הייתה נמוכה ממטר ושמונים סנטימטרים והם נדחפו החוצה מן היבשת, פשוטו כמשמעו, על-ידי אחיהם הגדולים מהם והנחותים. אלו אשר היגרו לכרתים היו מומחים בטקסטיל, מתכות, קדרות, עבודות צנרת ושימוש באבן כחומר לבנייה. הם עסקו בכתיבה והתפרנסו מרעיית צאן ומחקלאות.
כמעט אלפיים שנה לאחר יישוב כרתים, עשתה דרכה קבוצה מצאצאיו הגבוהים של אדמסון אל האיים הצפוניים של יוון, לשם הגיעו במישרין מבתיהם אשר ברמות של צפון-מסופוטמיה. אבותיהם הקדמונים הללו של היוונים הונהגו מערבה בידי סָאטוֹ, צאצא ישיר של אדמסון ושל ראטה.
הקבוצה אשר התיישבה לבסוף ביוון כללה שלוש-מאות שבעים-וחמישה מן האנשים הנבחרים והנעלים אשר היוו את סיומה של הציוויליזציה השנייה של האדמסונים. הבנים המאוחרים יותר הללו של אדמסון נשאו אז את הזנים בעלי הערך הרב ביותר של הגזע הלבן המגיח. הם היו מסדר אינטלקטואלי גבוה, ומבחינה פיזית היו הגברים היפים ביותר מאז ימי עדן הראשונה.
או אז תפשו יוון ואיי האזור האגאי את מקומן של מסופוטמיה ושל מצרים כמרכז הסחר, האמנות והתרבות במערב. ואולם, כפי שקרה במצרים, שוב נגזרו כמעט כל האמנות והמדע של העולם האגאי ממסופוטמיה, למעט התרבות של האדמסונים אשר בישרו את בואם של היוונים. כל האמנות וכל הגאונות של העמים המאוחרים יותר הללו הינן מורשת ישירה של צאצאי אדמסון – בנם הבכור של אדם וחווה – ושל אשתו השנייה יוצאת-הדופן, בת ונצר, בקו ישיר, של הסגל הנודי הטהור של הנסיך קאליגאסטיה. אין להתפלא על כך שליוונים היו מסורות מיתולוגיות אשר גרסו כי הם הינם צאצאים ישירים של אלים ושל הוויות על-אנושיות.
האזור האגאי עבר דרך חמש תקופות תרבותיות נבדלות, כל אחת רוחנית פחות מקודמותיה, ובטרם חלף זמן רב, קרסה תקופת הזוהר האחרונה תחת המשקל של צאצאיהם הבינוניים – והמתרבים במהירות – של העבדים הדָנוּבִים אשר יובאו על-ידי הדורות המאוחרים יותר של היוונים.
במהלך תקופה זו בכרתים הגיע פולחן האםשל צאצאי קין לשיא האופנתיות שלו. כת זו היללה את חווה בפולחן ה"אם הגדולה". תמונותיה של חווה נמצאו בכל מקום. ברחבי כרתים ואסיה הקטנה הוקמו אלפי מקדשים ציבוריים. ופולחן-אֵם זה שרד עד לימיו של המשיח, ולאחר מכן שולב בדת הנוצרית המוקדמת במסווה של סגידה והלל למרים, אמו הארצית של ישוע.
עד לסביבות שנת 6500 לפני הספירה חלה הידרדרות גדולה במורשתם הרוחנית של האנדיטים. צאצאי אדם היו פזורים עד למאוד, ולמעשה נבלעו בקרב הגזעים האנושיים המרובים והקדומים יותר. וההתנוונות הזו של הציוויליזציה האנדיטית, לצד היעלמות הסטנדרטים הדתיים שלה, הותירה את הגזעים המרוששים-רוחנית של העולם במצב איום ונורא.
עד לשנת 5000 לפני הספירה נמצאו שלושת הזנים הטהורים ביותר של צאצאי אדם בשוּמֵר, בצפון-אירופה וביוון. מסופוטמיה כולה החלה להידרדר לאיטה בשל זרם הגזעים המעורבים והכהים יותר אשר הסתנן פנימה מחצי האי ערב. ובואם של העמים הנחותים הללו תרם עוד יותר לתפוצתה החוצה של השארית הביולוגית והתרבותית של האנדיטים. מכל רחבי הסהר הפורה שטפו החוצה העמים ההרפתקנים יותר בכיוון מערב אל עבר האיים. המהגרים הללו גידלו הן תבואה והן ירקות, והם הביאו עמם בעלי-חיים מבויתים.
בשנת 5000 לפני הספירה לערך, יצאה מעמק הפרת קהילה גדולה של בני מסופוטמיה מתקדמים והתיישבה באי של קפריסין; הציוויליזציה הזו נמחתה מעל פני האדמה אלפיים שנה מאוחר יותר בידי ערב רב ברברי מן הצפון.
מושבה גדולה אחרת התיישבה על הים התיכון, ליד האתר שמאוחר יותר היה לקרתגו. ומספר גדול של אנדיטים נכנס מצפון-אפריקה לספרד, והתערבב מאוחר יותר בשוויץ עם אחיהם אשר הגיעו לאיטליה עוד קודם לכן מן האיים האגאיים.
כאשר צעדה מצרים בעקבות מסופוטמיה בהידרדרותה התרבותית, רבות מן המשפחות המוכשרות והמתקדמות יותר נסו לכרתים, ובכך העצימו במאוד את הציוויליזציה הזו, אשר כבר אז הייתה מתקדמת. וכאשר הגעתן של קבוצות נחותות ממצרים העמידה את הציוויליזציה של כרתים בסכנה, המשיכו המשפחות המתורבתות יותר מערבה אל עבר יוון.
היוונים לא רק היו מורים ואמנים גדולים, אלא גם הסוחרים והמתיישבים הכבירים ביותר ברחבי העולם. בטרם נכנעו היוונים למבול הנחותים אשר שטף לבסוף את האמנות ואת המסחר שלהם, הם הצליחו לכונן במערב מאחזי תרבות כה רבים, כך שנשתמרו רבות מן ההתקדמויות של ראשית הציוויליזציה היוונית בעמים המאוחרים יותר של דרום-אירופה; ורבים מן הצאצאים המעורבים של האדמסונים הללו השתלבו בקרב שבטי הארצות הסמוכות.
העמים האנדיטים מעמק הפרת היגרו צפונה לאירופה על-מנת להתערות באדם הכחול, ומערבה אל תוך אזורי הים התיכון על-מנת להתערבב עם שאריות בני הסהרה אשר התערבבו זה מכבר עם האדם הכחול הדרומי. ושני הענפים הללו של הגזע הלבן הופרדו אז, ועדיין מופרדים כיום, על-ידי אנשי השבטים האנדונים המוקדמים ההרריים ורחבי-ראש אשר שרדו בהרים ואכלסו את האזורים המרכזיים הללו במשך תקופה ארוכה.
צאצאיו אלו של אנדון התפזרו ברחבי רוב האזורים ההרריים של מרכז ודרום-מזרח אירופה. לעיתים תכופות, הם קיבלו חיזוק בדמות אלו אשר הגיעו מאסיה הקטנה, אזור שבו החזיקו בכוח ניכר. החִתִּים של ימי קדם ירשו במישרין מן הזן האנדוני; גוון עורם הבהיר וראשיהם הרחבים היו אופייניים לגזע זה. זן זה נישא במורשתו של אברהם ותרם רבות לתווי הפנים הטיפוסיים של צאצאיו היהודיים המאוחרים יותר, אשר תרבותם ודתם נגזרו מן האנדיטים אך שפתם הייתה שונה מאוד. שפתם הייתה אנדונית בבירור.
השבטים אשר התגוררו בבתים אשר ניצבו על עמודים או בבתי עץ צפים באגמיהן של איטליה, שוויץ ודרום-אירופה, היוו את שוליהן המתרחבים של ההגירות מאפריקה, מהאזור האגאי ובייחוד מאזור הדנובה.
הדנובים היו אנדונים, חוואים ורועי צאן אשר נכנסו לאירופה דרך חצי האי של הבלקן ונעו לאיטם צפונה דרך עמק הדנובה. הם ייצרו כלי חרס ועיבדו את האדמה, והעדיפו להתגורר בעמקים. היישוב הצפוני ביותר של הדנובים היה ליאז' שבבלגיה. השבטים הללו הלכו והידרדרו במהירות ככל שהרחיקו מן המרכז ומן המקור של תרבותם. כלי החרס הטובים ביותר יוצרו ביישובים המוקדמים יותר.
הדנובים עברו לעסוק בפולחן האם כתוצאה של עבודת המיסיונרים מכְּרֵתים. מאוחר יותר התמזגו השבטים הללו עם קבוצות יורדי ים אשר הגיעו בסירות מחופי אסיה הקטנה, ואשר אף הם עסקו בפולחן האם. וכך, חלק גדול ממרכז-אירופה יושב במוקדם על-ידי הטיפוסים המעורבים רחבי הראש הללו מן הגזעים הלבנים, אשר עסקו בפולחן האם ונהגו לשרוף את המתים בטקסים דתיים, וזאת משום שהנוהג בקרב חברי כת האם היה לשרוף את מתיהם בבקתות אבן.
לקראת סיומן של ההגירות האנדיטיות, הוכללו המזיגות הגזעיות באירופה בשלושה גזעים לבנים, ואלו הם:
1. הגזע הלבן הצפוני. גזע זה, המכונה נוֹרדִי, הורכב בעיקרו מן האדם הכחול ומן האנדיטים, אך הכיל גם שיעור משמעותי של דם אנדוני, יחד עם שיעור קטן יותר מן הסאנגיק האדום והצהוב. וכך, כַּלל הגזע הלבן הצפוני את ארבעת הזנים האנושיים הרצויים ביותר הללו. ואולם, המורשת הגדולה ביותר הייתה מן האדם הכחול. הנורדים המוקדמים הטיפוסיים היו ארוכי-ראש, גבוהים ובלונדיניים. ואולם, לפני זמן רב התערבב גזע זה לחלוטין עם כל הענפים האחרים של האנשים הלבנים.
הנורדים הפולשים נתקלו בתרבות הפרימיטיבית של אירופה, אשר הייתה מזיגה בין תרבותם של הדנובים המידרדרים לזו של האדם הכחול. התרבות הנורדית-דנית וזו הדנובית-אנדונית נפגשו והתערו ברַיְן, כפי שמעיד קיומן של שתי קבוצות גזע בגרמניה של היום.
הנורדים המשיכו לסחור בענבר מן החוף הבלטי, ובנו יחסי מסחר ענפים עם הדנובים רחבי-הראש דרך מעבר בְּרֶנֶר. מגע מתמשך זה עם הדנובים הוביל את הצפוניים לפולחן האם, ובמשך מספר אלפי שנים שריפת המתים הייתה נוהג כמעט אוניברסאלי ברחבי סקנדינביה. עובדה זו מסבירה מדוע לא נוכל למצוא את שרידי הגזעים הלבנים המוקדמים, אף-על-פי שהם קבורים בכל רחבי אירופה, אלא אך ורק את עפרם בתוך כדי אבן וחרס. האנשים הלבנים הללו בנו גם בתי מגורים; הם מעולם לא חיו במערות. ושוב, עובדה זו מסבירה מדוע קיימות עדויות כה מועטות על אודות התַרבות המוקדמת של האדם הלבן, בעוד שהטיפוס הקרו-מניוני אשר קדם לו נשתמר היטב בכל מקום אשר נחתם במערות ובכוכי סלע. וכך נדמה כי בצפון-אירופה קיימת יום אחד תרבות פרימיטיבית של הדנובים המידרדרים ושל האדם הכחול, וביום המחרת מופיע לפתע האדם הלבן אשר עולה עליהם בהרבה.
2. הגזע הלבן המרכזי. בעוד שהקבוצה הזו כוללת זנים של כחול, צהוב ואנדיטי, היא בעיקרה אנדונית. אנשים אלו הינם רחבי-ראש, שחומים וחסונים. והם תקועים כטריז בין הגזעים הנורדים ובין אלו של הים התיכון, כאשר הבסיס הרחב שלהם מצוי באסיה והבסיס הצר חודר למזרח-צרפת.
במשך כמעט עשרים-אלף שנה דחקו האנדיטים את האנדונים בחלק המרכזי של אסיה יותר ויותר צפונה. עד לשנת 3000 לפני הספירה, הניעה הצחיחות ההולכת וגוברת את האנדונים הללו בחזרה אל טורקיסטאן. הדחיפה האנדונית הזו כלפי דרום נמשכה במשך למעלה מאלף שנה, ובעת שהתפצלה בין הים הכספי לים השחור, היא חדרה לאירופה הן דרך הבלקן והן דרך אוקראינה. פלישה זו כללה את שאריות הקבוצות של צאצאי אדמסון, ובמשך המחצית השנייה של תקופת הפלישה היא נשאה עמה מספר ניכר של אנדיטים איראנים, כמו גם הרבה מצאצאיהם של הכוהנים בני שֵת.
עד לשנת 2500 לפני הספירה הגיע לאירופה הדחף האנדוני לכיוון מערב. ופלישה זו של הברברים מן הגבעות של טורקיסטאן, אשר שטפה את כלל מסופוטמיה, אסיה הקטנה ואגן הדנובה, הייתה הנסיגה התרבותית הרצינית והמתמשכת ביותר עד אותה עת. הפולשים הללו בהחלט העניקו צביון אנדוני לגזעים של מרכז-אירופה, אשר נותרו מאז בעלי צביון אלפיני.
3. הגזע הלבן הדרומי. הגזע הים תיכוני חום השיער הזה היווה מזיגה של האנדיטים ושל בני האדם הכחול, בתוספת שיעור קטן יותר מן הזן האנדוני מאשר בצפון. קבוצה זו אף ספגה, דרך בני הסהרה, מידה ניכרת מן הדם הסאנגיקי המשני. ובזמנים המאוחרים יותר, קיבלה החטיבה הדרומית של הגזעים הלבנים עירוי בדמות אלמנטים אנדיטים חזקים ממזרח הים התיכון.
חופי המזרח התיכון לא אוכלסו באנדיטים עד לפלישות הנוודים הגדולות של שנת 2500 לפני הספירה. במשך המאות הללו, אשר בהן פלשו הנוודים למחוזות של מזרח הים התיכון, התנועה והסחר היבשתיים כמעט והושעו. הפרעה זו בתנועה היבשתית גרמה להתרחבות גדולה בתנועה הימית ובסחר הימי; הסחר הימי בים התיכון הגיעו לשיאו לפני כארבעת-אלפים וחמש-מאות שנה. והתפתחות זו בתנועה הימית גרמה להתפשטותם הפתאומית של צאצאי האנדיטים לכל אזורי החוף של אגן הים התיכון.
המזיגות הגזעיות הללו הניחו את היסודות לגזע הדרום-אירופאי, הממוזג מכולם. ולמן אותם ימים המשיך גזע זה להתמזג, ובעיקר עם העמים הכחולים-צהובים-אנדיטים מחצי האי ערב. למעשה, גזע ים-תיכוני זה ממוזג באופן כה חופשי עם העמים הסובבים אותו עד כי לא ניתן כמעט להבחין בו כטיפוס נפרד, ואולם ככלל, אלו הנמנים עמו הינם נמוכי קומה, ארוכי-ראש וחומי שיער.
באמצעות מלחמות ונישואין מחקו האנדיטים בצפון את האדם הכחול מעל פני האדמה, ואולם בדרום הוא שרד במספרים גדולים יותר. הבָּסְקִים והבֶּרְבֶּרִים מייצגים את שני הענפים אשר שרדו מהגזע הזה, אך אפילו העמים הללו התערבבו כדבעי עם בני הסהרה.
זו הייתה תמונה המזיגה הגזעית במרכז אירופה בסביבות שנת 3000 לפני הספירה. ולמרות הכישלון האדמי החלקי, הטיפוסים הגבוהים יותר אכן התמזגו.
היו אלו ימי החפיפה שבין תקופת האבן החדשה ובין תקופת הברונזה הממשמשת ובאה. בסקנדינביה הייתה זו תקופת ברונזה אשר נלווה אליה פולחן האם. בדרום-צרפת ובספרד הייתה זו תקופת האבן החדשה אשר נלווה אליה פולחן השמש. היה זה זמן בנייתם של מקדשי השמש העגולים ונטולי הגג. הגזעים הלבנים האירופאיים היו בנאים אנרגטיים, והם אהבו להקים מבני אבן גדולים כמנחה לשמש, ממש כפי שצאצאיהם המאוחרים יותר עשו בסְטוֹנְהֶאנְגְ'. האופנה של פולחן השמש מעידה על כך שהייתה זו תקופה חקלאית כבירה בדרום-אירופה.
האמונות הטפלות של פולחן השמש של התקופה המאוחרת-יחסית ממשיכות ושורדות אפילו כיום במנהגים העממיים של בריטני. על-אף שהברטונים הללו הפכו לנוצרים לפני יותר מאלף וחמש-מאות שנה, הם עדיין מחזיקים בקמעות נגד עין-הרע מתקופת האבן החדשה. והם עדיין מחזיקים אבני רעם בתוך ארובות הבתים כהגנה מפני ברקים. הברטונים מעולם לא התערבבו עם הסקנדינבים. הם הינם שריד לתושבים האנדונים המקוריים של מערב אירופה אשר התערבבו עם הזן הים-תיכוני.
ואולם, הניסיון לסווג את האנשים הלבנים כנורדים, אלפינים וים-תיכוניים מופרך מעיקרו. יותר מדי מזיגה התרחשה מכדי שסיווג מעין זה יתאפשר. בנקודת זמן מסוימת אכן התקיימה חלוקה מובחנת יחסית של בני הגזע הלבן למחלקות מעין אלה, אך מאז התרחש ערבול נרחב ביניהן, ולא ניתן עוד לזהות בבירור את ההבדלים הללו. ואפילו בשנת 3000 לפני הספירה הקבוצות החברתיות הקדומות לא השתייכו עוד לגזע אחד יותר מאלה שבקרב תושביה הנוכחיים של צפון-אמריקה.
התרבות האירופאית הזו המשיכה לצמוח ובמידת מה להתערבב במשך חמשת-אלפים שנה. ואולם, מחסום השפה מנע את יחסי הגומלין המלאים בין האומות המערביות השונות. לאורך המאה האחרונה תרבות זו מקבלת את ההזדמנות הטובה ביותר שלה למזיגה, וזאת באוכלוסייתה הקוסמופוליטית של צפון-אמריקה; ועתידה של יבשת זו ייקבע על-ידי איכות הגורמים הגזעיים אשר יורשו להיכנס אל תוך אוכלוסייתה הנוכחית והעתידית, כמו גם על-ידי רמת התרבות החברתית אשר תשתמר.
[הוצג על-ידי רב-מלאכית מנבאדון.]
בלא קשר לעליות ולמורדות אשר נגרמו בשל ניהולן הכושל של תכניות שיפור העולם, אשר תוכננו במסגרת משימותיהם של קאליגאסטיה ושל אדם, האבולוציה האורגנית הבסיסית של המין האנושי המשיכה להצעיד את הגזעים הלאה בסולם הקִדמה האנושית וההתפתחות הגזעית. ניתן לעכב את האבולוציה, אך לא ניתן לעצור אותה.
השפעתו של הגזע הסגול – אף-על-פי שהתרחשה בהיקף מספרי קטן מזה אשר תוכנן – גרמה להתקדמות בציוויליזציה אשר, מאז ימיו של אדם, עלתה בהרבה על הקִדמה של האנושות בכלל תקופת התקיימותה הקודמת אשר נמשכה כמעט מיליון שנה.
במשך כמעט שלושים-וחמש אלף שנה לאחר ימיו של אדם, נמצא ערש הציוויליזציה בדרום-מערב אסיה, והשתרע מעמק הנילוס במזרח ומעט צפונה לרוחב חצי האי ערב, דרך מסופוטמיה ועד לטורקיסטאן. והגורם המכריע לכינון ציוויליזציה באזור זה היה האקלים.
היו אלו השינויים האקלימיים והגיאולוגיים הכבירים בצפון-אפריקה ובמערב אסיה אשר הביאו לסיום ההגירות המוקדמות של האדמים, כאשר התפשטות הים התיכון מנעה מהם מלהגיע לאירופה והסיטה את זרם המהגרים צפונה ומזרחה אל תוככי טורקיסטאן. בעת השלמת ההתרוממות הזו של היבשה והשינויים האקלימיים אשר נלוו לה, בסביבת 15,000 לפני הספירה, התייצבה הציוויליזציה בקיפאון כלל-עולמי, למעט גורמי התסיסה התרבותיים והמאגרים הביולוגיים של האנדיטים אשר עדיין נותרו חסומים – במזרח על-ידי ההרים באסיה ובמערב על-ידי היערות המתפשטים באירופה.
האבולוציה האקלימית עתידה כעת להשיג את אשר לא הצליחו להשיג כל המאמצים האחרים, כלומר, להכריח את האדם האירו-אסייתי לזנוח את הציד לטובת העיסוקים המתקדמים יותר של רעיית-צאן וחקלאות. האבולוציה עשויה להיות איטית, אך היא יעילה ביותר.
מכיוון שהחקלאים המוקדמים העסיקו על-פי-רוב עבדים, הן הצייד והן רועה הצאן זלזלו בעבר בערכו של החקלאי. במשך עידנים נחשבה עבודת האדמה לבזויה; וזהו מקור הרעיון לפיו עבודת האדמה הינה קללה, בעוד שהיא הברכה הגדולה מכולן. אפילו בימיהם של קין והבל הוערכו מנחות הרועים יותר מאשר אלה של החקלאים.
על-פי-רוב התפתח האדם מן הצייד אל חקלאי דרך תקופת מעבר של רעיית-צאן, וכך היה הדבר גם בקרב האנדיטים; אך לעתים קרובות יותר האילוץ האבולוציוני הנובע מן הכורח האקלימי גרם לשבטים שלמים לעבור במישרין מהעיסוק בציד להיותם חקלאים מצליחים. ואולם, תופעה זו של מעבר מיידי מציד לחקלאות התרחשה אך ורק באזורים שבהם התקיימה דרגת מזיגה גבוהה עם הזן הסגול.
העמים האבולוציוניים (ובמיוחד ראויים לציון הסינים) למדו במוקדם לשתול זרעים ולטפח גידולים חקלאיים מתוך התבוננות בזרעים אשר נבטו כאשר ספגו בטעות לחות, או בזרעים אשר נטמנו בקברים כמזון בעבור המתים. ואולם, ברחבי דרום-מערב אסיה, לאורך עמקי הנהרות והמישורים הסמוכים להם, הפעילו האנדיטים את השיטות החקלאיות המשופרות שאותן ירשו מאבותיהם הקדמונים, אלו אשר הפכו את החקלאות ואת הגננות לעיסוקם העיקרי בתוך גבולותיו של הגן השני.
במשך אלפי שנים גידלו צאצאיו של אדם חיטה ושעורה, מן הזנים אשר שופרו בגן, ברחבי הרמות של הגבול העליון של מסופוטמיה. כאן צאצאיהם של אדם ושל אדמסון נפגשו, סחרו והתערו חברתית.
השינויים המאולצים הללו באורחות החיים הם אשר גרמו לשיעור כה גדול של המין האנושי לעבור להרגלי תזונה של אוכלי-כל. והשילוב של החיטה, האורז והתזונה מן הצומח, יחד עם בשר העדרים, היה בבחינת צעד גדול קדימה לטובת בריאותם וחיוניותם של אנשי-קדם אלו.
צמיחתה של תרבות מתבססת על פיתוחם של כלי הציוויליזציה. והכלים שבהם עשה האדם שימוש במהלך עלייתו מן הפראיות היו יעילים רק במידה שבה הם שחררו כוח-אדם לשם ביצוע משימות גבוהות יותר.
אתם, אשר חיים כעת בזמנים מאוחרים יותר וחוזים בניצני תרבות ובתחילתה של קדמה בענייני החברה, אלו מכם אשר ברשותם מעט זמן פנוי שאותו יוכלו להקדיש על-מנת לחשוב על החברה ועל הציוויליזציה, שומה עליכם שלא להתעלם מן העובדה כי לאבותיכם הקדמונים היה אך מעט פנאי, אם בכלל, אשר אותו יכולים היו להקדיש להתבוננות הגותית ולמחשבה חברתית.
ארבע ההתקדמויות הגדולות הראשונות בציוויליזציה האנושית היו:
1. השליטה באש.
2. ביותם של בעלי-חיים.
3. שעבוד השבויים.
4. קניין פרטי.
אף כי האש, התגלית הגדולה הראשונה, פתחה בסופו של דבר את שערי עולם המדע, היא לא הועילה רבות לאדם הפרימיטיבי בהיבט הזה. הוא סירב להכיר בגורמים טבעיים כהסברים לתופעות שכיחות.
כאשר נשאלה השאלה מנין הגיעה האש, הסיפור הפשוט על אודות אנדון ואבן הצור הוחלף במהרה באגדה המספרת כיצד גנב אותה מאן ד-הוא פרומתיאוס מן השמיים. אנשי קדם ביקשו הסבר על-טבעי לכל התופעות הטבעיות אשר היו מצויות מעבר לטווח הבנתם האישית; ואנשים מודרניים רבים ממשיכים לעשות כן. נדרשו עידנים על-מנת להפוך את מה שמכונה תופעות טבעיות לבלתי-אישיוֹת, ותהליך זה טרם הושלם. ואולם, החיפוש גלוי הלב, הכן ונטול הפחד אחר הסיבות האמיתיות הוליד את המדע המודרני: הוא הפך את האסטרולוגיה לאסטרונומיה, את האלכימיה לכימיה ואת מעשה הקסמים לרפואה.
בעידן הקודם למכונות, הדרך היחידה שבה יכול היה האדם להשלים עבודה מבלי לבצעה בעצמו הייתה באמצעות בעלי-חיים. ביותם של בעלי החיים העמיד לרשותו כלים חיים, והאופן האינטליגנטי שבהם עשה בהם שימוש סלל את דרכו הן אל החקלאות והן אל התחבורה. וללא בעלי החיים הללו, לא יכול היה האדם להתרומם ממעמדו הפרימיטיבי לרמות הציוויליזציה אשר באו לאחר מכן.
רוב בעלי החיים אשר התאימו באופן המיטבי לביות נמצאו באסיה, ובמיוחד מהאזור המרכזי ועד לאזור הדרום-מערבי של אסיה. הייתה זו אחת מהסיבות שבעטיין התקדמה הציוויליזציה מהר יותר במיקום זה ביחס לחלקי עולם אחרים. רבים מבעלי החיים הללו כבר בויתו פעמיים בעבר, ובעידן האנדיטים הם בויתו שוב. ואולם, הכלב נותר עם הציידים מאז אוּמץ על-ידי האדם הכחול, זמן רב קודם לכן.
האנדיטים של טורקיסטאן היו האנשים הראשונים אשר בייתו את הסוס באופן נרחב, וזו הייתה סיבה נוספת לכך שתרבותם שלטה במשך זמן כה רב. עד לשנת 5000 לפני הספירה, החלו החקלאים של מסופוטמיה, טורקיסטאן וסין לגדל כבשים, עיזים, פרות, גמלים, סוסים, עופות ופילים. הם השתמשו כבהמות משא בשור, בגמל, בסוס וביאק. בעבר שימש האדם עצמו כבהמת המשא. ברשות אחד השליטים מן הגזע הכחול היו פעם מאה-אלף גברים אשר חיו במושבת נושאי המשאות שלו.
מוסד העבדות ומוסד הבעלות הפרטית על האדמה הגיעו במקביל לחקלאות. העבדות העלתה את רמת החיים של הבעלים והעניקה יותר פנאי לתרבות חברתית.
הפרא הינו עבד לטבע, ואולם הציוויליזציה המדעית מעניקה אט-אט חופש הולך וגדל לאנושות. באמצעות בעלי-חיים, אש, רוח, מים, חשמל ומקורות אנרגיה עלומים אחרים, שחרר האדם, וימשיך לשחרר, את עצמו מן הצורך בעבודה בלתי-פוסקת. בלא תלות בצרות החולפות הנגרמות בשל שפע המצאות המיכון, לא ניתן לשער את התועלת אשר תופק מן ההמצאות המכאניות האלה. הציוויליזציה לעולם לא תוכל לשגשג, קל וחומר להתבסס, עד אשר יהיה לאדם הפנאי לחשוב, לתכנן, ולדמיין כיצד לעשות דברים בדרכים חדשות וטובות יותר.
בתחילה, האדם פשוט ביקש לעצמו מחסה, וחי תחת מדפי סלע או התגורר במערות. לאחר מכן, הוא אימץ חומרים טבעיים כדוגמת עץ ואבן על-מנת ליצור מהם בקתות משפחתיות. לבסוף, הוא נכנס לעידן היצירתי של בניית בתי מגורים, למד כיצד לייצר לְבֵנִים וחומרי בניין אחרים.
אנשי הרמות של טורקיסטאן היו הראשונים מקרב הגזעים המודרניים יותר אשר בנו את בתיהם מעץ, בתים לא שונים בהרבה מבקתות העץ המוקדמות של המתיישבים האמריקנים החלוצים. ברחבי המישורים נבנו בתי המגורים של האדם מלבֵנים; ובהמשך לכך, מלבֵנים שרופות.
בני גזעי הנהרות הוותיקים יותר בנו את בקתותיהם באמצעות מיקום עמודים גבוהים במעגל; ראשי העמודים קובצו אז יחדיו ליצירת שלד הבקתה, אשר לרוחבו נשזרו ענפים; והיצירה כולה דמתה לסלסילת ענק הפוכה. או אז ניתן היה למרוח מבנה זה בחמר, ומשזה התייבש בשמש התוצאה הייתה בית מגורים שמיש ועמיד בפני פגעי מזג האוויר.
והרעיון של שזירת סלים מסוגים שונים נבע לאחר מכן באופן בלתי-תלוי מן הבקתות הראשונות האלה. בקרב קבוצה אחת עלה הרעיון להכין כלי חרס כתוצאה מהתבוננות בתוצאות של מריחת מסגרות העמודים הללו בחֵמר לח. המנהג להקשות את כלי החרס באמצעות אפייה נתגלה כאשר אחת מן הבקתות הפרימיטיביות האלה, המכוסות חמר, עלתה באש במקרה. האמנויות של ימי קדם נולדו פעמים רבות כתוצאה מאירועים מקריים אשר התרחשו בחיי היום-יום של האנשים המוקדמים. כך, לכל פחות, נראתה כמעט כלל ההתקדמות האבולוציונית של האנושות עד הגיעו של אדם.
אף-על-פי שהקדרות הוצגה לראשונה על-ידי סגל הנסיך לפני כחצי מיליון שנה, יצירתם של כלי חמר הופסקה כמעט לחלוטין במשך מעל למאה-וחמישים אלף שנה. רק הנודים הקדם-שוּמֵרים אשר לחוף המפרץ המשיכו לייצר כלי חרס. אומנות הקדרות קמה לתחייה בתקופתו של אדם. הפצתה של אומנות זו התרחשה בד בבד עם התרחבות המדבריות של אפריקה, חצי האי ערב ומרכז אסיה, והיא נפוצה ממסופוטמיה – בגל רודף גל של שיפור בטכניקה – לכל רחבי חצי הכדור המזרחי.
לא תמיד ניתן להתחקות אחר עקבותיהן של הציוויליזציות האלה של העידן האנדיטי באמצעות השלב שבו מצויות הקדרות או האומנויות האחרות. משטריהן של דאלאמטיה ושל עדן סיבכו עד מאוד את המסלול החלַק של האבולוציה האנושית. לעיתים אף אירע שהכלים והמכשירים המאוחרים הינם נחותים ביחס למוצרים המוקדמים יותר של העמים האנדיטים הטהורים יותר.
ההרס אשר גרם האקלים לשטחי הציד והמרעה העשירים והפתוחים של ערבות טורקיסטאן, הרס אשר החל בסביבות שנת 12,000 לפני הספירה, חִייב את תושבי אותם האזורים לפְנות לצורות חדשות של תעשייה ושל שיטות ייצור גסות. חלק מהם פנה לגידול עדרים של בעלי-חיים מבויתים, אחרים הפכו לחקלאים או למלקטי מזון אשר גדל במים, ואולם האנדיטים האינטליגנטיים יותר בחרו לעסוק במסחר ובייצור. ואפילו נהוג היה כי שבטים שלמים יקדישו עצמם לפיתוח תעשייה מסוג אחד בלבד. מעמק הנילוס ועד להינדוּ-כּוּש, ומן הגנגס ועד לנהר הצהוב, העיסוק העיקרי של השבטים הנעלים היה עבודת האדמה תוך כדי עיסוק צדדי במסחר.
הגידול בסחר ובייצור של סחורות שונות מחומרי גלם פעל באופן ישיר ליצירתן של אותן קהילות שלוות-למחצה אשר השפיעו במידה כה רבה על הפצת התַרבות ואומנויות הציוויליזציה. לפני עידן הסחר העולמי הנרחב, הקהילות החברתיות היו שבטיות – קבוצות משפחתיות מורחבות. הסחר הביא לקיום קשר חברי בין סוגים שונים של בני-אדם, ובכך תרם להפריה-הדדית מהירה יותר של התרבות.
שחר תקופת הערים העצמאיות הפציע לפני כשנים-עשר אלף שנה. ותמיד הוקפו ערי הסחר והייצור הפרימיטיביות האלה באזורים חקלאיים ובאזורי גידול בקר. אף-על-פי שלאמיתו של דבר התעשייה קודמה בשל העלייה ברמת החיים, אל לכם להשלות את עצמכם באשר למנעמי ראשית החיים האורבניים. הגזעים המוקדמים לא היו נקיים ומסודרים יתר על המידה, ופני הקרקע של הקהילה הפרימיטיבית הממוצעת גבהו בכל עשרים-וחמש שנה בכשלושים עד כשישים סנטימטרים אך ורק בשל הצטברות הלכלוך והאשפה. כמה מן הערים העתיקות האלה התרוממו במהרה מעל לגובה של סביבתן הואיל ובקתות הבוץ הבלתי-שרופות החזיקו מעמד זמן קצר בלבד, והיה נהוג לבנות את בתי המגורים החדשים ממש מעל הריסות בתי המגורים הקודמים.
השימוש הנפוץ במתכות אפיין את התקופה הזו של ערי התעשייה והמסחר המוקדמות. כבר מצאתם בטורקיסטאן תרבות ברונזה המתוארכת לזמן קודם לשנת 9000 לפני הספירה, וכמו כן, האנדיטים למדו במוקדם לחרוש ברזל, זהב ונחושת. ואולם, הרחק ממרכזי הציוויליזציה המתקדמים יותר, התנאים היו שונים עד מאוד. במקומות הללו לא התקיימו תקופות מובחנות, כדוגמת תקופות האבן, הברונזה והברזל; כל השלוש התקיימו בעת ובעונה אחת במיקומים שונים.
זהב היה המתכת הראשונה אשר ביקש לו האדם; הזהב היה קל לעיבוד ובתחילה הוא שימש אך כקישוט. לאחר מכן השתמשו בנחושת, אך השימוש בה לא היה נפוץ, עד אשר ערבבו אותה עם בדיל על-מנת ליצור את הברונזה הקשה יותר. התגלית של ערבוב נחושת ובדיל לכדי יצירת ברונזה נזקפת לאחד מן האדמסונים של טורקיסטאן, אשר מכרֶה הנחושת שלו באזור הרמה נמצא במקרה לצד מרבץ בדיל.
עם הופעת הייצור הפשוט וראשית התעשייה, הפך המסחר במהרה לגורם המשפיע החזק ביותר על התפשטות הציוויליזציה התרבותית. פתיחתם של ערוצי סחר יבשתיים וימיים הֶקלה עד מאוד על התחבורה ועל עירוב התרבויות ומיזוג הציוויליזציות. בשנת 5000 לפני הספירה כבר היה הסוס בשימוש כללי ברחבי הארצות המתורבתות והמתורבתות-למחצה. לגזעים המאוחרים יותר הללו היו לא רק סוס המבוית, אלא גם סוגים שונים של עגלות ושל כרכרות. בגלגל נעשה שימוש עידנים קודם לכן, ואולם כעת שימשו כלי-רכב מצוידים בגלגלים באופן אוניברסאלי הן לסחר והן למלחמה.
הסוחר הנוסע והמגלה-המשוטט תרמו להתקדמות הציוויליזציה ההיסטורית יותר מכל ההשפעות האחרות גם יחד. הכיבושים הצבאיים, ההתיישבות, והמשימות המיסיונריות, שאותן קידמו הדתות המאוחרות יותר, היו אף הם גורמים אשר השפיעו על הפצת התרבות; ואולם, כל אלו היוו גורמים משניים בהשוואה ליחסי המסחר, אשר הואצו עוד ועוד כתוצאה מהתפתחותן המהירה של האומנויות ומדעי התעשייה.
העירוי של הזן האדמי אל קרב הגזעים האנושיים לא רק האיץ את קצב הציוויליזציה, אלא אף עורר במאוד את נטיותיהם להרפתקה ולגילוי, עד אשר רוב אירו-אסיה וצפון-אפריקה הייתה מאוכלסת בצאצאיהם המעורבים של האנדיטים אשר התרבו בקצב מהיר.
בשעה שהננו נוגעים בשחר ימי ההיסטוריה, נפוצים הגזעים המעורבים של האנושות בכל אירו-אסיה, צפון-אפריקה ואיי האוקיינוס השקט. והגזעים הללו של ימינו אנו נוצרו כתוצאה ממזיגה ומזיגה-מחדש של חמשת הזנים האנושיים הבסיסיים של אורנטיה.
כל אחד מן הגזעים של אורנטיה ניתן היה לזיהוי בשל מאפיינים פיזיים מסוימים. האדמים והנודים היו ארוכי-ראש; האנדונים היו רחבי-ראש; גזעי הסאנגיק היו בעלי ראש בינוני, בעוד שהאדם הצהוב והאדם הכחול נוטים לעבר רחבוּת ראש. כאשר התמזגו הגזעים הכחולים עם הזן האנדוני המעורב, הם נטו במובחן להיות רחבי-ראש. גזעי הסאנגיק המשניים היו בעלי ראש בינוני עד ארוך.
אף-על-פי שניתן להשתמש בממדי הגולגולת על-מנת לפענח את המקורות הגזעיים, ניתן להסתמך הרבה יותר על השלד בכללותו. בראשית התפתחותם של הגזעים באורנטיה היו במקור חמישה טיפוסי שלד שונים:
1. אנדוני, האבוריג'ינים של אורנטיה.
2. סאנגיק ראשי, אדום, צהוב וכחול.
3. סאנגיק משני, כתום, ירוק ואינדיגו.
4. נודים, צאצאי בני דאלאמטיה.
5. אדמים, הגזע הסגול.
ככל שחמשת קבוצות הגזע הגדולות האלה התערבבו זו בזו באופן ניכר, כך נטתה המזיגה הגזעית המתמשכת לגרום למורשת הסאנגיק השלטת להאפיל על הטיפוס האנדוני. הלָאפִּים והאסקימוסים מהווים מזיגות של הגזע האנדוני וגזע הסאנגיק-הכחול. מבני השלד שלהם משמרים במידה הרבה ביותר את זה של הטיפוס האבוריג'יני האנדוני. ואולם, האדמים והנודים התערבבו במידה כה רבה עם הגזעים האחרים, עד אשר ניתן להבחין בהם רק בדמות הסדר הקווקזי הכללי.
ולפיכך, ככלל, בשעה שמתגלים השרידים האנושיים מעשרים-אלף השנים האחרונות, יהא זה בלתי-אפשרי להבדיל בבירור בין חמשת הטיפוסים המקוריים. לימוד המבנה של שלדים מעין אלו יגלה כי האנושות נחלקת כעת לשלוש מחלקות בקירוב:
1. הקָוְקַזוֹאִיד – המזיגה האנדיטית של הזנים הנודי והאדמי, אשר הותאמה על-ידי מזיגה עם סאנגיק ראשי ו(במידת מה )עם סאנגיק משני, וכן על-ידי עירוב אנדוני משמעותי. בקבוצה זו נכללים הגזעים הלבנים המערביים, יחד עם עמים אחדים מהודו וכמה עמים טוראנים. הגורם המאחד בחטיבה זו הינו שיעור המורשת האנדיטית, בין אם גדול יותר או קטן יותר.
2. המוֹנְגוֹלוֹאִיד – טיפוס הסאנגיק הראשי, הכולל את הגזעים המקוריים האדום, הצהוב והכחול. הסינים והאינדיאנים מאמריקה נמנים עם קבוצה זו. באירופה, הותאם הטיפוס המונגולואידי באמצעות מזיגה של הסאנגיק המשני ושל האנדוני; ועוד יותר מכך באמצעות עירוי אנדיטי. העמים המָלַאִים ועמים אחרים באינדונזיה משתייכים לסיווג הזה, אף-על-פי שהם נושאים בקרבם אחוז גבוה של דם סאנגיק משני.
3. הנֶגְרוֹאִיד – טיפוס הסאנגיק המשני, אשר כלל במקור את הגזעים הכתום, הירוק והאינדיגו. טיפוס זה מודגם באופן המיטבי על-ידי האדם השחור, והוא יימצא ברחבי אפריקה, הודו ואינדונזיה, בכל מקום בו מצויים גזעי הסאנגיק המשניים.
בצפון-סין מצויה מזיגה מסוימת של טיפוסי הקווקזואיד והמונגולואיד; בלבנט התערבבו זה בזה הקווקזואיד והנגרואיד; בהודו, כמו בדרום-אמריקה, מיוצגים כל שלושת הטיפוסים. ומאפייני השלד של שלושת הטיפוסים אשר שרדו עדיין מתקיימים ומסייעים בזיהוי אבותיהם הקדמונים המאוחרים יותר של הגזעים האנושיים בני ימינו.
אין בהכרח מִתאם בין האבולוציה הביולוגית לבין הציוויליזציה התרבותית; בכל עידן נתון, האבולוציה האורגאנית עשויה להתקדם באין מפרע בעיצומה של התנוונות תרבותית. ואולם, כאשר בוחנים תקופות ארוכות של ההיסטוריה האנושית, מבחינים בכך שבסופו של דבר מתייחסות האבולוציה והתרבות זו לזו בקשרי סיבה ותוצאה. האבולוציה עשויה להתקדם בהיעדרה של תרבות, אך ציוויליזציה תרבותית לא תוכל ללבלב בלא רקע הולם של התקדמות גזעית מקדימה. אדם וחווה לא הציגו כל אומנות של ציוויליזציה אשר הייתה זרה לקִדמה של החברה האנושית, ואולם, הדם האדמי אכן העצים את היכולת הטבועה בגזעים, ואכן האיץ את קצב ההתפתחות הכלכלית והקדמה התעשייתית. המתת של אדם שיפר את היכולות המנטאליות של הגזעים, ולפיכך האיץ במידה רבה את תהליכי האבולוציה הטבעית.
באמצעות חקלאות, ביות בעלי-חיים וארכיטקטורה משופרת, חמקה האנושות בהדרגה מן המאבקים העיקשים הקשים ביותר לחיות, והחלה לתור אחר דרכים להמתיק את תהליך החיים; וזוהי הייתה תחילת הכמיהה המתמדת לרמות חיים חומריות הולכות ועולות. באמצעות הייצור והתעשייה מעצים האדם בהדרגה את מרכיב ההנאה שבחיים ברי התמותה.
ואולם, החברה התרבותית איננה מועדון זכויות כביר של זכאים אשר מקבלים את הזכות בירושה, ואשר לתוכו הם נולדים עם חברות חינם ועם שוויון מלא. לעומת זאת, היא הינה בבחינת איגוד מרוּמם של עובדים של כדור הארץ, אשר מתקדם בהתמדה ומקבל לשורותיו אך ורק את הנאצלים שבעובדים, אלו אשר מתאמצים להפוך את העולם למקום טוב יותר שבו יוכלו ילדיהם וילדי-ילדיהם לחיות ולהתקדם בדורות הבאים. ואיגוד זה של ציוויליזציה גובֶה דמי-כניסה גבוהים, אוכף משמעת נוקשה ומחמירה, מטיל עונשים כבדים על כל הבדלנים ועל אלו אשר אינם מסכינים עם המוסכמות, בעוד שהוא מעניק למספר מצומצם של פרטים אישורים וזכויות אשר מעבר לביטחון המוגבר מפני הסכנות המשותפות והאיומים הגזעיים.
התאגדות חברתית הינה צורת ביטוח הישרדותי אשר בני האדם למדו את תועלתה; לפיכך, מרבית היחידים מוכנים לשלם את אותן פרמיות של הקרבה עצמית ושל ויתור על זכויות-אישיות אשר החברה דורשת מחבריה בתמורה להגנה הקבוצתית המוגברת. קיצורו של דבר, המנגנון החברתי בן ימינו הינו תכנית ביטוח אשר גובשה תוך ניסוי וטעייה, ואשר נועדה להעניק מידה מסוימת של ביטחון והגנה מפני החזרה לתנאים האיומים והאנטי-חברתיים אשר אפיינו את התנסותו המוקדמת של המין האנושי.
וכך הופכת החברה לתכנית של שיתוף-פעולה המיועדת להבטיח חופש-אזרחי באמצעות מוסדות, חופש-כלכלי באמצעות ההון וההמצאה, חופש-חברתי באמצעות התרבות, וחופש-מאלימות באמצעות מנגנון שיטור.
החזק אינו תמיד צודק, אך הוא אוכף בכל דור ודור את הזכויות המוכרות לכל. משימתה הראשית של הממשלה הינה להגדיר את הזכות, לווסת באופן הוגן וצודק את ההבדלים שבין המעמדות, ולאכוף את שוויון ההזדמנויות תחת שלטון החוק. לכל זכות אנושית נלווית חובה חברתית; הזכות אשר מוקנית לקבוצה הינה מנגנון ביטוח אשר לעולם דורש תשלום מלא של פרמיות תובעניות בדמות שירות קבוצתי. ויש לשמור על זכויות הקבוצה, כמו גם על אלה של היחיד, לרבות וויסות הזיקה המינית.
חופש הכפוף לשליטת הקבוצה הינו היעד הלגיטימי של האבולוציה החברתית. חופש נטול-מגבלות הינו חלום הסרק הרטוב של מוחות אנושיים בלתי-יציבים ומעופפים.
בעוד שהאבולוציה הביולוגית התקדמה מעלה בהתמדה, הרבה מן האבולוציה התרבותית יצאה מעִם עמק הפרת גלים-גלים, ואלה הלכו ונחלשו בחלוף הזמן עד שלבסוף כל צאצאיו טהורי הזן של אדם יצאו על-מנת להעשיר את הציוויליזציות של אסיה ושל אירופה. הגזעים לא התמזגו במלואם, ואולם הציוויליזציות אכן התערבבו במידה משמעותית. התרבות אכן התפשטה לאיטה ברחבי העולם. ואת הציוויליזציה הזו נדרש לתחזק ולטפח משום שלא קיימים כיום מקורות חדשים של תרבות; אין בנמצא אנדיטים אשר ימריצו ויעוררו את ההתקדמות האיטית של האבולוציה של הציוויליזציה.
הציוויליזציה המתפתחת כעת באורנטיה צמחה מן הגורמים הבאים, וכן מתבססת עליהם:
1. נסיבות טבעיות. טיבה ושיעורה של ציוויליזציה חומרית נקבעים במידה רבה על-ידי משאבי הטבע שבנמצא. האקלים, מזג האוויר ותנאים פיזיים רבים מהווים גורמים המשפיעים על התפתחותה של תרבות.
בראשית העידן האנדיטי היו בנמצא ברחבי העולם כולו אך ורק שני אזורי ציד נרחבים ופוריים. אחד מהם היה בצפון-אמריקה, והוא אוכלס במלואו על-ידי האינדיאנים האמריקאים; האחר נמצא מצפון לטורקיסטאן והוא אוכלס בחלקו על-ידי גזע אנדוני-צהוב. הגורמים אשר קבעו את התפתחותה של תרבות נעלה בדרום-מערב אסיה היו גזע ואקלים. האנדיטים היו עם נהדר, אך הגורם המכריע אשר קבע את נתיב הציוויליזציה שלהם היה הצחיחות ההולכת וגדלה באיראן, בטורקיסטאן ובשינג'יאנג, צחיחות אשר אילצה אותם להמציא ולאמץ שיטות חדשות ומתקדמות על-מנת להתפרנס מאדמותיהם אשר הלכו ואיבדו מפוריותן.
תצורת היבשות ומצבים אחרים הנוגעים לסידורי השטח משפיעים וקובעים במידה רבה בענייני שלום או מלחמה. אך ורק מעטים מאוד מבני אורנטיה זכו ליתרון שבהזדמנות ליהנות מהתפתחות רציפה ובלתי-מופרעת כפי שזכו העמים של אמריקה הצפונית – אשר למעשה מוגנת מכל עבריה על-ידי אוקיינוסים עצומים.
2. נכסי הון. תרבות אף-פעם איננה מתפתחת בתנאי עוני; הפנאי הינו הכרחי להתקדמותה של ציוויליזציה. ניתן לרכוש אופי יחידני בעל ערך מוסרי ורוחני בהעדר עושר חומרי, ואולם ציוויליזציה תרבותית נגזרת אך ורק מאותם תנאים של שגשוג חומרי המעודדים פנאי משולב בשאפתנות.
בתקופות הפרימיטיביות החיים באורנטיה היו בבחינת עסק רציני ומפוכח. ועל-מנת לחמוק מן המאבק הבלתי-פוסק ומן העמל הבלתי-נגמר הללו, בני המין האנושי נטו בהתמדה לנדוד אל עבר אזורי האקלים הטרופיים היפים לבריאות. ואף כי אזורי המגורים החמימים יותר אפשרו מנוחה מסוימת ממאבק הקיום העיקש, רק לעתים רחוקות עשו הגזעים והשבטים אשר ביקשו אותם שימוש בפנאי, שאותו לא הרוויחו, על-מנת לקדם את הציוויליזציה. הקִדמה החברתית הגיעה תמיד ממחשבותיהם ומתכניותיהם של אותם גזעים אשר למדו, הודות לכך שעבדו בחכמה, כיצד להתפרנס מן האדמה בפחות מאמץ ובימי עבודה קצרים יותר, וכך הצליחו ליהנות ממרווח פנאי מועיל אשר אותו הרוויחו ביושר.
3. ידע מדעי. ההיבטים החומריים של הציוויליזציה חייבים תמיד להמתין להצטברותם של נתונים מדעיים. נדרש לאדם זמן רב מאז גילוי החץ והקשת והשימוש בבעלי-חיים כמקור לכוח, על-מנת ללמוד כיצד לרתום את כוח הרוח והמים, ולאחר מכן להשתמש בקיטור ובחשמל. ואולם, אט-אט השתפרו כלי הציוויליזציה. לאחר האריגה, הקדרות, ביות בעלי החיים ועבודת המתכת, הגיעה תקופה של כתב ושל דפוס.
ידע הוא כוח. ההמצאה לעולם קודמת להאצת ההתפתחות התרבותית בקנה מידה עולמי. המדע וההמצאה הפיקו את התועלת הרבה מכל ממכונת הדפוס, ויחסי הגומלין בין כל הפעילויות התרבותיות ופעילויות ההמצאה האלה האיצו באופן עצום את קצב ההתקדמות התרבותית.
המדע מלמד את האדם לדבר את שפתה החדשה של המתמטיקה, והוא מאמן את מחשבותיו ותובע מהן להיות חדות ומדויקות. המדע אף מייצב את הפילוסופיה בסלקו את השגיאה, בעודו מטהר את הדת על-ידי השמדת האמונות הטפלות.
4. כוח אדם. כוח אדם הוא הכרחי להתפשטותה של ציוויליזציה. כאשר כל יתר התנאים זהים, עַם גדול ישלוט בציוויליזציה של גזע קטן יותר. ומכאן שאם המספרים לא יצליחו לעלות עד לנקודה מסוימת, תימנע האפשרות להגשים את מלוא הייעוד הלאומי; אך גם קיימת אותה נקודה שמעבר אליה המשך הגידול באוכלוסין יהא אובדני. הִתְרבות מספרית מעבר לאופטימום של היחס הרגיל של שטח לאדם פירושה, או ירידה ברמת החיים או התרחבות מיידית של גבולות הטריטוריה באמצעות חדירה שלווה או באמצעות כיבוש צבאי, כיבוש בכוח.
לעיתים הנכם עומדים נדהמים נוכח אימת המלחמה, אך שומה עליכם להכיר בצורך לייצר מספר גדול של בני-תמותה על-מנת לאפשר את מלוא ההזדמנות עבור ההתפתחות החברתית והמוסרית; יחד עם פוריוּת פלנטארית מעין זו צצה מהר מאוד הבעיה הקשה של עודף אוכלוסין. רוב העולמות המיושבים הינם קטנים. אורנטיה הינה עולם בגודל ממוצע, אולי מעט קטנה מדי. הייצוב האופטימלי של אוכלוסיית האומה מקדמת את התַרבות ומונעת את המלחמה. ואומה נבונה יודעת מתי עליה להפסיק לגדול.
ואולם, אפילו היבשת העשירה ביותר במשאבי טבע, ובעלת הציוד המכאני המתקדם ביותר תתקדם אך מעט בשעה שהאינטליגנציה של אנשיה מצויה במגמת ירידה. ניתן לרכוש ידע באמצעות חינוך, ואולם את החוכמה, ההכרחית לשם קיום תרבות של אמת, ניתן לרכוש אך ורק באמצעות ההתנסות של הגברים והנשים אשר מטיבם הינם אינטליגנטיים. אנשים כאלו מסוגלים ללמוד מניסיון; הם עשויים להפוך לחכמים באמת.
5. יעילות המשאבים החומריים. הרבה תלוי במידת החוכמה שבה עושים שימוש במשאבי הטבע, בידע המדעי, בנכסי ההון ובפוטנציאלים האנושיים. הגורם העיקרי בראשית הציוויליזציה היה הכוח שאותו הפעילו אדוניה החכמים של החברה; הציוויליזציה הושלכה, פשוטו כמשמעו, על האדם הפרימיטיבי בידי אֶחיו בני-זמנו הנעלים ממנו. על-פי-רוב שלטו בעולם הזה מיעוטים נעלים ומאורגנים היטב.
החזק איננו תמיד צודק, אולם הכוח עשה את מה שקיים ואת מה שהיה קיים בהיסטוריה. רק לאחרונה הגיעה אורנטיה לנקודה שבה החברה מוכנה לדון באתיקה של הכוח ושל הצדק.
6. יעילות השפה. התפשטותה של ציוויליזציה חייבת להמתין לשפה. שפות חיות וצומחות מבטיחות את התפשטות המחשבה והתכנון המתורבתים. במהלך העידנים המוקדמים התרחשו התקדמויות חשובות בלשון. כיום קיימת דרישה גדולה להתפתחות לשונית נוספת, זאת על-מנת לאפשר את ביטויי המחשבה המתפתחת.
השפה התפתחה מתוך התאגדויות קבוצתיות, כאשר כל קבוצה מקומית פיתחה לעצמה מערכת חילופי המילים משלה. השפה צמחה דרך מחוות, סימנים, קריאות, חיקויי צליל, אינטונציה ומבטא, עד לְביטוי בקול של האלף-בית אשר הגיע לאחר מכן. השפה הינה כלי המחשבה הכביר והיעיל ביותר של האדם, ואולם היא מעולם לא פרחה עד אשר הקבוצות החברתיות רכשו לעצמן פנאי מסוים. הנטייה לשחק בשפה מייצרת מילים חדשות – עָגָה. אם הרוב מאמץ את העגה, כי אז השימוש מכשיר אותה כשפה. מקורם של הניבים מודגם בעונג ההשתעשעות ב"שפת תינוקות" בחיק משפחה.
מאז ומעולם היוו הבדלי השפה את המחסום הגדול בפני התפשטות השלום. לפני שתרבות יכולה להתפשט בקרב גזע, יבשת, או בעולם כולו, נדרש להשתלט על הניבים. שפה אוניברסאלית מקדמת את השלום, מבטיחה את התרבות ומעצימה את האושר. ואפילו בשעה שמספר השפות בעולם מצטמצם לכדי שפות מועטות, העובדה שאנשי התרבות המובילים שולטים בהן משפיעה במידה רבה על ההישגים הכלל-עולמיים של השכנת שלום ושל שגשוג.
אף-על-פי שבאורנטיה חלה התקדמות מועטה בלבד בכיוון של פיתוח שפה בינלאומית, הרבה הושג הודות לכינון יחסי סחר-חליפין בינלאומיים. ויש לטפח את כלל מערכות היחסים הבינלאומיות האלה, בין שהן נוגעות לשפה, למסחר, לאמנות, למדע, למשחק תחרותי או לדת.
7. יעילות המכשור המכאני. התקדמותה של ציוויליזציה קשורה במישרין לפיתוח כלים, מכונות וערוצי הפצה, וכן לבעלות עליהם. כלים משופרים, מכונות משוכללות ויעילות, קובעים את הישרדות הקבוצות המתחרות בזירת הציוויליזציה המתקדמת.
בראשית הימים היה כוחו של האדם הכוח היחיד אשר הופעל בעת עיבוד האדמה. מאבק ארוך נדרש על-מנת להחליף את האדם בשור, שכן עקב השינוי איבד האדם את עבודתו. לאחר מכן החלו המכונות להחליף את האדם, וכל התקדמות מעין זו תורמת במישרין לקדמה של החברה, הואיל והיא מפַנה כוח אדם לביצוען של משימות בעלות ערך רב יותר.
המדע, המוכוון בחוכמה, עשוי להיות המשחרר החברתי הגדול ביותר של האדם. עידן של מיכון יכול להתברר כהרה-אסון אך ורק בעבור אומה אשר רמתה האינטלקטואלית נמוכה מכדי לגלות את אותן שיטות חכמות וטכניקות בריאוֹת, אשר בעזרתן ניתן להסתגל בהצלחה לקשיי המעבר הנגרמים מאובדן פתאומי של מקומות עבודה רבים בשל המצאה מהירה מדי של סוגים חדשים של מכונות חוסכות-עבודה.
8. אופיים של נושאי הלפיד. המורשת החברתית מאפשרת לאדם לעמוד על כתפי כל קודמיו אשר תרמו דבר-מה לסך הכולל של התרבות ושל הידע. בעבודה הזו של העברת הלפיד התרבותי לדור הבא, לעולם ישמש הבית כמוסד הבסיס. חיי המשחק וחיי החברה הם הבאים בתור אחרי הבית, ובית הספר הינו המוסד האחרון, אך החיוני בהחלט, בחברה מורכבת ומאורגנת היטב.
החרקים נולדים מחונכים עד תום ומוכנים לגמרי לחיים – ואכן, קיומם הינו צר ביותר ואינסטינקטיבי לחלוטין. התינוק האנושי נולד ללא חינוך; לפיכך, באמצעות שליטה בחינוך הדור הצעיר, נתון בידי באדם הכוח לשנות באופן ניכר את הנתיב האבולוציוני של הציוויליזציה.
ההשפעות הגדולות ביותר במאה העשרים אשר תרמו לְהמשכיות התפתחות הציוויליזציה ולקידומה של התרבות, הינן העליות המשמעותיות בהיקף הנסיעות ברחבי העולם ובשיפורים חסרי התקדים בשיטות התקשורת. ואולם, השיפור בחינוך לא עמד בקצב התרחבות המבנה החברתי; ואף ההתפתחות אשר חלה בהערכה המודרנית לאתיקה איננה תואמת את הגידול שחל בהיבטים האינטלקטואלים והמדעיים הטהורים יותר. ובהיבטים של ההתפתחות הרוחנית והשמירה על מוסד הבית, מצויה הציוויליזציה המודרנית בקיפאון מוחלט.
9. האידיאלים הגזעיים. האידיאלים של דור אחד חורצים את ערוצי הגורל בעבור אלו המגיעים מיד לאחריו. איכותם של נושאי הלפיד החברתיים יקבעו אם הציוויליזציה תתקדם או תיסוג. הבתים, הכנסיות ובתי הספר של דור אחד קובעים מראש את נטיות האופי של הדור הבא. התנופה המוסרית והרוחנית של גזע, או של אומה, קובעת במידה רבה את מהירותה התרבותית של אותה ציוויליזציה.
האידיאלים מרוממים את המעיין הנובע החברתי. ושום נחל אינו יוכל להתרומם מעל למקור אשר ממנו הוא נובע, ואין זה משנה כלל איזו שיטה מופעלת לשם יצירת לחץ או לשם הכוונה. הכוח המניע העומד אפילו מאחורי ההיבטים החומריים ביותר של ציוויליזציה תרבותית, טמון בהישגים הכי פחות חומריים של החברה. אף כי האינטליגנציה עשויה לשלוט במנגנון הציוויליזציה, ואף כי החוכמה עשויה להכווין אותו, האידיאליזם הרוחני הינו האנרגיה אשר לאמיתו של דבר מרוממת ומקדמת את התרבות האנושית מרמת הישג אחת לאחרת.
בתחילה היו החיים מאבק לשם קיום; כעת הם מאבק על רמת חיים; בשלב הבא הם יהיו מאבק על איכות המחשבה, המטרה הארצית הבאה של הקיום האנושי.
10. תיאום בין מומחים. הציוויליזציה קודמה עד מאוד הודות לחלוקת העבודה המוקדמת והודות להתמחות אשר באה בעקבותיה. כעת תלויה הציוויליזציה בתיאום היעיל בין המומחים. ככל שהחברה מתרחבת, כך נדרש למצוא שיטה כלשהי אשר תקבץ יחדיו את שלל המומחים.
המומחים החברתיים, האמנותיים, הטכניים והתעשייתיים ימשיכו להתרבות ולחדד את כישוריהם ואת מומחיותם. וגיוון זה ביכולות וברמות השוני בעבודה יחליש ויפורר בסופו של דבר את החברה האנושית, אלא אם כן יפותחו אמצעים יעילים לתיאום ולשיתוף-פעולה. ואולם, האינטליגנציה המסוגלת להמציא ולהתמחות באופן הזה אמורה להיות מוכשרת לגמרי גם על-מנת לפתח שיטות הולמות לשליטה ולתיאום כל הבעיות הנובעות מן הגידול החד בכמות ההמצאות ומן הקצב המואץ של ההתרחבות התרבותית.
11. שיטות למציאת מקומות-עבודה. העידן הבא של ההתפתחות החברתית יתבטא בתיאום ובשיתוף-פעולה טובים ויעילים יותר בין מומחים, אשר רמת מומחיותם עולה ומתרחבת בהתמדה. וככל שכוח העבודה הופך מגוון יותר, כך נדרש יהיה לפתח טכניקה להכוונת היחידים למקומות עבודה הולמים. המיכון איננו הסיבה היחידה לאבטלה בקרב עמיה המתורבתים של אורנטיה. הסיבוכיות הכלכלית והמומחיות הגדלה בהתמדה במקצועות ובתעשייה תורמות נדבך משלהן לבעיות השמת העובדים.
אין זה מספיק להכשיר אנשים לעבודה; בחברה מורכבת נדרש אף לספק שיטות יעילות למציאת מקומות עבודה. בטרם יוכשרו אזרחים להתפרנס בשיטות הדורשות מומחיות גבוהה, יש להכשירם לאחד או יותר מן העבודות, המקצועות או העיסוקים הנפוצים, אשר בהם יוכלו לעסוק בשעה שהם מובטלים באופן זמני במעבר מעבודה ייחודית אחת לאחרת. אף ציוויליזציה לא תוכל לשרוד לאורך זמן כאשר בתוכה מצויות שכבות נרחבות של מובטלים. בחלוף הזמן, אפילו האזרחים הטובים ביותר יהפכו מעוותים ובעלי מורל נמוך בשל העובדה שהם מקבלים סעד מן הקופה הציבורית. ואפילו הצדקה הניתנת באופן פרטי ולאורך זמן לאזרחים כשירים לעבודה, הופכת להיות קטלנית.
חברה בעלת רמת מומחיות גבוהה שכזו לא תסבול את השיטות השיתופיוֹת והפיאודליוֹת העתיקות אשר בהן נהגו עמי קדם. נכון הדבר כי ניתן להפוך באופן הולם ורווחי רבים מן השירותים הנפוצים לציבוריים, אך השיטה הטובה ביותר לניהול בני האדם המוכשרים ובעלי הכישורים הייחודיים ביותר, הינה באמצעות טכניקת שיתוף-פעולה אינטליגנטית כלשהי. תיאום מודרני ושליטה חברית יעילים יותר לשם יצירת שיתוף-פעולה ארוך-טווח מאשר השיטות העתיקות והפרימיטיביות יותר של הקומוניזם או של מוסדות השלטון הדיקטטוריים המבוססים על כוח.
12. הנכונות לשיתוף-פעולה. אחת מן המכשלות הגדולות ביותר להתקדמותה של החברה האנושית הינה ההתנגשות שבין האינטרסים והרווחה של קבוצות בני האדם הגדולות והחברתיות יותר, לבין ההתאגדויות הקטנות יותר, האנטי-חברתיות והלעוּמתיוֹת של בני האנוש, שלא לדבר על היחידים הבודדים בעלי המנטאליות האנטי-חברתית.
אף ציוויליזציה לאומית לא תוכל להתקיים לאורך זמן, אלא אם כן שיטות החינוך והאידיאלים הדתיים שלה יעוררו השראה לסוג גבוה של פטריוטיות נבונה ושל מסירות לאומית. בהיעדר פטריוטיות נבונה וסולידריות תרבותית מעין אלה, נוטות כל האומות להתפורר כתוצאה מרגשות קנאה פרובינציאליים ואינטרסים מקומיים.
שימורה של ציוויליזציה כלל-עולמית תלוי בכך שבני האדם ילמדו לחיות יחדיו בשלום ובאחווה. בלא שיתוף-פעולה יעיל, עומדת הציוויליזציה התעשייתית בפני סכנות האולטרה-מומחיות: מונוטוניות, צרוּת והנטייה לטיפוח חוסר-אמון וקנאה.
13. מנהיגות יעילה ונבונה. הרבה, הרבה מאוד בציוויליזציה תלוי ברוח נלהבת ויעילה של נשיאה בעול. לצורך הרמתו של משא כבד, ערכם של עשרה גברים גבוה אך במעט מערכו של גבר אחד, אלא אם כן כולם מרימים יחדיו – כולם מרימים באותו הרגע. ועבודת צוות מעין זו – שיתוף-פעולה חברתי – תלוי במנהיגות. הציוויליזציות התרבותיות של העבר ושל ההווה התבססו תמיד על שיתוף הפעולה האינטליגנטי של האזרחים עם מנהיגים נבונים ומתקדמים; ועד אשר יתפתח האדם לרמות גבוהות יותר, תמשיך הציוויליזציה להיות תלויה במנהיגות נבונה ונמרצת.
ציוויליזציות גבוהות נולדות מן המתאם הנבון בין העושר החומרי, הגדולה האינטלקטואלית, הערך המוסרי, הפקחות החברתית והתובנה הקוסמית.
14. שינויים חברתיים. החברה איננה מוסד אלוהי; היא הינה תופעה של אבולוציה מדורגת; וציוויליזציה המצויה בהתקדמות לעולם תתעכב כאשר מנהיגיה איטיים בעריכת השינויים הנדרשים בארגון החברתי על-מנת לעמוד בקצב ההתפתחויות המדעיות של אותו עידן. ואף-על-פי-כן, אין לסלוד מדברים אך ורק בשל היותם ישָנים, ואף אין לאמץ רעיון ללא-תנאי אך ורק משום שהוא חדשני וחדש.
אל לו לאדם לחשוש מעריכת שינויים במנגנוני החברה. אך תמיד נדרש כי אלו המכירים היטב את ההיסטוריה של האבולוציה החברתית ישלטו בהרפתקאות האלה של התאמה תרבותית; ולעולם שומה על עורכי החידושים להיוועץ בחוכמת בעלי הניסיון המעשי בתחומי הניסיונות החברתיים או הכלכליים העומדים על הפרק. אין לנסות באופן פתאומי כל שינוי כלכלי או חברתי גדול. גורם הזמן חיוני לטובת כל סוגי ההסתגלות האנושית – הפיזית, החברתית או הכלכלית. ניתן לבצע בן-רגע אך ורק שינויים מוסריים ורוחניים, ואפילו אלו דורשים את חלוף הזמן לשם הגשמת מלוא ההשלכות החומריות והחברתיות שלהם. האידיאלים של הגזע הינם אלו המעניקים את הביטחון והתמיכה העיקריים במשך הזמנים הקריטיים שבהם מצויה ציוויליזציה בעת המעבר מרמה אחת לאחרת.
15. מניעת השבר בעת המעבר. החברה הינה צאצא של עידן-אחר-עידן של ניסוי וטעייה; היא הינה מה ששרד את ההתאמות ואת ההתאמות-מחדש אשר נבחרו במהלך השלבים העוקבים של עלייתה הממושכת של האנושות מרמת המעמד החייתי לרמת המעמד האנושי בפלנטה. הסכנה הגדולה לכל ציוויליזציה – בכל רגע נתון – הינה איום השבר בזמן המעבר מן השיטות המבוססות של העבר אל הפרוצדורות החדשות והמשופרות – אך אשר טרם נוסו – של העתיד.
המנהיגות הינה חיונית לשם קִדמה. חוכמה, בוננות וראיית העתיד הכרחיות לשם השתמרותן של אומות. הציוויליזציה לעולם איננה נתונה באמת בסכנה, עד אשר המנהיגות המוכשרת מתחילה להיעלם. והשיעור של מנהיגות חכמה שכזו מעולם לא עלה על אחוז אחד מן האוכלוסייה.
והודות לשלבים הללו בסולם האבולוציוני, העפילה הציוויליזציה למקום שממנו ניתן היה לאתחל את אותן השפעות כבירות, אשר שיאן בתרבות המתרחבת במהירות של המאה העשרים. ורק מתוך היצמדות לעיקרים הללו יוכל האדם לקוות לשמר את הציוויליזציות של ימינו-אנו, בעודו מאפשר את המשך התפתחותן הרציף ומבטיח את הישרדותן.
זוהי הינה תמצית המאבק הארוך-ארוך של עמי כדור הארץ, מאז ימי אדם, לכונן ציוויליזציה. התרבות בת-ימינו הינה תוצאת האבולוציה המאומצת הזו. בטרם גילוי הדפוס ההתקדמות הייתה איטית באופן יחסי, הואיל ודור נתון לא יכול היה ליהנות במהרה מהישגי הדורות אשר קדמו לו. ואולם כעת, החברה האנושית דוהרת קדימה בהשפעת כוח התנופה המצטבר של כלל העידנים אשר בהם נאבקה הציוויליזציה.
[הוצג בחסות רב-מלאכית מנבאדון.]
הנישואין – הזיווג – הינם תוצאה של הדוּ-מיניות. הנישואין הם האופן שבו מגיב האדם על-מנת להתאים את עצמו לְדו-מיניות מעין זו, בעוד שחיי המשפחה הינם הסך הכולל הנובע מכל ההתאמות האבולוציוניות והמסתגלות האלה. הנישואין מתמידים; הם אינם מהווים התפתחות ביולוגית אינהרנטית, אלא בסיס לכל אבולוציה חברתית, ולפיכך מובטח המשך קיומם בצורה כזו או אחרת. הנישואין העניקו לאנושות את הבית, והבית הינו גולת הכותרת של כל המאבק האבולוציוני הארוך והמייגע.
אף-על-פי שהמוסדות הדתיים, החברתיים והחינוכיים הינם כולם חיוניים להישרדותה של ציוויליזציה תרבותית, המשפחה הינה הגורם המְתַרְבֶּת הראשי. הילד לומד את רוב הדברים החיוניים לחיים ממשפחתו ומן השכנים.
לבני האדם של ימי קדם לא הייתה ציוויליזציה חברתית עשירה במיוחד, אך את אשר היה להם הם העבירו באמונה וביעילות לדור הבא. ושומה עליכם להכיר בכך שרוב ציוויליזציות העבר האלה המשיכו להתפתח תוך קיום מינימלי של השפעות מוסדיות אחרות, מכיוון שהבית פעל ביעילות. כיום הגזעים האנושיים מחזיקים במורשת חברתית ותרבותית עשירה, ונדרש להעביר אותה בחכמה וביעילות הלאה אל הדורות הבאים. נדרש לשמור אפוא על המשפחה כמוסד חינוכי.
על-אף תהום האישיות הפעורה בין גברים לבין נשים, די בדחף המיני על-מנת להבטיח את פגישתם לשם המשכיות המין. הדחף המיני פעל ביעילות זמן רב בטרם חוו בני-אדם הרבה ממה שנקרא לאחר מכן אהבה, מסירות ונאמנות בחיי הנישואין. ההזדווגות הינה נטייה מולדת, והנישואין הינם ההשלכה החברתית האבולוציונית שלה.
העניין והתשוקה המיניים לא היוו תאווֹת אשר שלטו באנשים הפרימיטיביים; הם פשוט ראו באלו דבר מובן מאליו. כלל ההתנסות ברבייה הייתה חופשית מקישוטי הדמיון. התשוקה המינית, אשר כובשת לחלוטין את האנשים המתורבתים יותר, נובעת בעיקרה מן המזיגות הגזעיות, ובמיוחד כל אימת שהטבע האבולוציוני גורה על-ידי הדמיון האסוציאטיבי וההערכה ליופיים של הנודים ושל האדמים. ואולם, מורשת אנדיטית זו נספגה אל קרבם של הגזעים האבולוציוניים בשיעורים כה מוגבלים, עד כי אין היא מספיקה על-מנת להעניק מידה מספקת של שליטה עצמית על אותן תשוקות חייתיות אשר הואצו והתעוררו על-ידי מתת המודעות המינית החדה יותר ודחפי הזיווג החזקים יותר. מקרב כלל הגזעים האבולוציוניים, לאדם האדום היה הקוד המיני הגבוה ביותר.
השליטה במין בהקשר של הנישואין מעידה על:
1. התקדמותהּ היחסית של הציוויליזציה. הציוויליזציה דרשה יותר ויותר כי הסיפוק המיני יתבצע בערוצים מועילים ובהתאם למוסכמות.
2. שיעור הזן האנדיטי בעם נתון כלשהו. בקרב קבוצות מעין אלה הפך המין לביטוי הן של היבטי הטבע הפיזיים והרגשיים הגבוהים ביותר, והן של הנמוכים ביותר.
לגזעי הסאנגיק הייתה תשוקה חייתית רגילה, אך הם הציגו דמיון או הערכה מועטים ביחס ליופיים ולמידת המשיכה הפיזית של בני המין השני. מה שמכונה משיכה מינית נעדר כמעט לחלוטין אפילו בגזעים הפרימיטיביים של ימינו; לאנשים הבלתי-ממוזגים הללו בהחלט יש אינסטינקט הזדווגות מובחן, אך המשיכה המינית מועטה מכדי ליצור בעיות רציניות הדורשות את שליטתה של החברה.
אינסטינקט ההזדווגות הינו אחד מן הכוחות הפיזיים הדומיננטיים המניעים את בני האדם; זהו הרגש האחד, אשר במסווה של סיפוק עצמי מצליח להערים על האדם האנוכי ולגרום לו להעמיד את רווחת הגזע ואת המשך קיומו גבוה מעל לנוחותו ולחופש האישי שלו מאחריות כאינדיבידואל.
למן תחילתם ועד לזמנים המודרניים, מציגים הנישואין, כמוסד, את תמונת האבולוציה החברתית של הנטייה הביולוגית לעבר הבטחת המשך הקיום-העצמי. המשך קיומו של המין האנושי המתפתח מובטחת הודות לנוכחותו של דחף ההזדווגות הגזעי הזה, דחף אשר מכונה באופן כללי בשם משיכה מינית. הדחף הביולוגי הכביר הזה הופך לציר של דחפים לכל מיני אינסטינקטים, רגשות ושימושים קשורים – פיזיים, אינטלקטואליים, מוסריים וחברתיים.
אצל הפרא, הדחף המניע היה אספקת המזון, ואולם, כאשר הציוויליזציה מבטיחה מזון בשפע, פעמים רבות הופך הדחף המיני לדחף הדומיננטי, ומשום כך הוא נדרש בכל עת להימצא תחת ויסות חברתי. אצל בעלי החיים, האינסטינקט המחזורי מרסן את הדחף להזדווגות, ואולם, מכיוון שהאדם הינו הוויה אשר במידה רבה שולטת בעצמה, התשוקה המינית איננה מחזורית כלל ועיקר; ולפיכך, שומה על החברה לכפות שליטה-עצמית על היחיד.
אין אף רגש או דחף אנושי אשר מסוגל, בשעה שהוא בלתי-מרוסן ונצרך בְּיֶּתֶר, לחולל כל-כך הרבה נזק וצער בדומה ליצר המיני רב-העוצמה. הכפפה מושכלת של הדחף הזה לתקנות החברתיות הינו המבחן העליון של הקיום הממשי בכל ציוויליזציה. האנושות המתקדמת נדרשת לשליטה-עצמית, ליותר ויותר שליטה-עצמית, וברמות גדלות בהתמדה. הסודיות, חוסר-הכנות והצביעות עשויות להסתיר את הבעיות המיניות, אך הן אינן מעניקות פתרונות, ואף אינן מקדמות את האתיקה.
סיפור האבולוציה של הנישואין הינו, בפשטות, ההיסטוריה של השליטה במין באמצעות הלחצים המופעלים על-ידי ההגבלות החברתיות, הדתיות והאזרחיות. הטבע כמעט ואיננו מכיר ביחידים; הוא אינו מכיר במה שמכונה אמות מידה מוסריות; עניינו היחיד והבלעדי נתון לרביית המינים. הטבע מתעקש בנחישות על הרבייה, אך מגלגל באדישות את הבעיות הנובעות מכך לפתחה של החברה, ובכך יוצר בעיה כבירה ונוכחת-לעולם עבור האנושות האבולוציונית. העימות החברתי הזה מורכב מן המלחמה המתמדת בין האינסטינקטים הבסיסיים לבין האתיקה המתפתחת.
בקרב הגזעים המוקדמים הייתה נהוגה שליטה מועטה, אם בכלל, ביחסים בין המינים. בשל המתירנות המינית הזו לא התקיימה הזנות כלל. כיום, מוסד הנישואין כלל אינו קיים בקרב הפִּיגְמִים, כמו גם בקרב קבוצות מפגרות אחרות; מחקר על אודות האנשים הללו מגלה את מנהגי הזיווג הפשוטים אשר היו נהוגים על-ידי הגזעים הפרימיטיביים. ואולם, ראוי ללמוד ולשפוט את כל האנשים הקדומים לאור אמות המידה המוסריות של המוסכמות אשר היו נהוגות בימיהם-הם.
לעומת זאת, לאהבה החופשית לא ניתן מעולם מעמד מכובד מידי אלו המצויים מעל לדרגת הפרא הגמור. ברגע שבו מתחילות להיווצר קבוצות חברתיות, מתחילים להתפתח הקודים של הנישואין והמגבלות של חיי הנישואין. וכך התקדמה הזוגיות, דרך שלבי-מעבר רבים, ממצב של מתירנות מינית מוחלטת כמעט, עד לאמת המידה של המאה העשרים של הגבלות מיניות מלאות באופן יחסי.
בשלביה המוקדמים ביותר של ההתפתחות השבטית, היו המוסכמות והטאבו גסים ביותר, אך הם אכן שמרו על ההפרדה בין המינים – ודבר זה הבטיח שקט, סדר ויצרנות – וכך החלה האבולוציה הארוכה של הנישואין ושל הבית. המקור למנהגים המיניים של הלבוש, הקישוט והנוהג הדתי היה בטאבו המוקדמים הללו, אשר הגדירו את טווח החופש המיני, ואשר יצרו בסופו של דבר את המושגים של ההפקרות, הפשע והחטא. ואולם, במשך זמן רב היה נהוג להשעות את כל ההגבלות המיניות בימי חגים גדולים, ובמיוחד בראשון למאי.
מאז ומעולם היו הנשים כפופות לטאבו מגבילים יותר מאשר הגברים. המוסכמות המוקדמות העניקו לנשים ולגברים הרווקים את אותו חופש מיני, אך תמיד נדרשו הנשים הנשואות להיות נאמנות לבעליהן. מוסד הנישואים הפרימיטיבי לא הגביל את החופש המיני של הגבר יתר-על-המידה, אך הוא הטיל מגבלות טאבו מיניות נוספות על הרעיה. נשים נשואות נשאו תמיד סימן אשר הבחין אותן כמעמד בפני עצמן, סימן כדוגמת פריט-לבוש לשיער, ביגוד, רעלה, הפרדה, קישוט וטבעות.
הנישואין הינם התגובה המוֹסדית של האורגניזם החברתי למתח הביולוגי הנוכח-תמיד של הדחף האנושי הבלתי-פוסק להתרבוֹת – הנכחה עצמית. הזיווג הינו טבעי באופן אוניברסאלי, וככל שהחברה התפתחה מן הפשוט אל המורכב, כך התפתחו במקביל מוסכמות הזיווג, ואלה היוו את ראשית מוסד הנישואין. בכל מקום שבו התקדמה האבולוציה החברתית לשלב שבו נוצרו מוסכמות, שם נמצא את הנישואין כמוסד מתפתח.
תמיד היו ותמיד יהיו שני מחוזות נפרדים של הנישואין; המוסכמוֹת, החוקים אשר מווסתים את ההיבטים החיצוניים של הזיווג, והיחסים הסודיים והאישיים בין גברים לנשים. מאז ומעולם התמרד היחיד כנגד התקנות המיניות אשר נקבעו על-ידי החברה; וזוהי הסיבה לבעיית המין ארוכת הימים הזו; השימור העצמי הינו יחידני, אך הוא מתבצע על-ידי הקבוצה; ההנצחה-העצמית הינה חברתית, אך היא מובטחת הודות לדחף של היחיד.
כאשר המוסכמות זכו לציות, היה להן מספיק כוח על-מנת לרסן את הדחף המיני ולשלוט בו, כפי שהדבר הודגם בקרב הגזעים כולם. אמות המידה של הנישואין היוו תמיד סמן אמיתי לעוצמת המוסכמות בהווה וליושרה התפקודית של הממשל האזרחי. ואולם, המוסכמות הראשונות בנוגע למין ולזיווג היו ערב-רב של תקנות גסות ובלתי-עקביות. לכולם – הורים, ילדים, קרובי המשפחה והחברה – היו אינטרסים מתנגשים באשר לתקנות הנישואין. ועל-אף כל זאת, אותם גזעים אשר רוממו את הנישואין והנהיגו אותם, התפתחו באופן טבעי לרמות גבוהות יותר ושרדו במספרים גדולים יותר.
בזמנים הפרימיטיביים היוו הנישואין את מחיר המעמד החברתי; בעלות על אישה הייתה אות של כבוד. הפרא ראה ביום נישואיו את תחילתן של האחריות ושל הגבריות. בעידן אחד נחשבו הנישואין כחובה חברתית; בעידן אחר, כחובה דתית; ובעידן שלישי, כדרישה פוליטית לספק אזרחים לטובת המדינה.
שבטים מוקדמים רבים דרשו לבצע מעשי גניבה כאות וכסמן לכשירות להינשא; לאחר מכן, החליפו אנשים את הפשיטות האלה בתחרויות אתלטיקה ובמשחקים תחרותיים. המנצחים בתחרויות האלה זכו בפרס הראשון – בחירה מבין הכלות של אותה עונה. בקרב ציידי הראשים, איש צעיר לא יכול היה להינשא עד אשר היה ברשותו לכל הפחות ראש אחד, אף כי לעיתים ניתן היה לרכוש גולגולות מעין אלה. כאשר נחלש המנהג לרכוש כלות, הפכו אלה לפרס בתחרויות של חידות, ונוהג זה עדיין שורר בקרב קבוצות רבות של האדם השחור.
ככל שהתקדמה הציוויליזציה, הפקידו שבטים מסוימים את מבחני הנישואין המחמירים של הסיבולת הגברית בידיהן של הנשים; וכך יכלו הן להעדיף את בחירי ליבן. מבחני הנישואין הללו כללו כישורי ציד, לחימה ויכולת לפרנס את המשפחה. במשך זמן רב נדרש החתן להצטרף למשפחת הכּלה למשך שנה אחת לפחות, על-מנת לחיות ולעבוד שם מתוך כוונה להוכיח כי הוא ראוי לאישה אשר אותה ביקש לעצמו.
הכישורים אשר נדרשו מהכלה היו היכולת לבצע עבודות קשות וללדת ילדים. היא נדרשה לבצע משימה חקלאית מסוימת תוך זמן נתון. ואם היא ילדה ילד בטרם הנישואין, כך עלה ערכה בהתאם; שכן פוריותה הייתה מובטחת.
העובדה שאנשי קדם החשיבו לחרפה, ואפילו לחטא, את עצם היותו של האדם לא-נשוי מסבירה את מקורם של נישואי הילדים; מכיוון שחובה היא להינשא, מוטב לעשות זאת במוקדם ככל האפשר. האמונה הרווחת הייתה כי אנשים בלתי-נשואים אינם מורשים להיכנס אל עולם הרוחות, וכך ניתן תמריץ נוסף להשיא ילדים אפילו עם היוולדם, ולעיתים עוד בטרם היוולדם, תוך תלות במינם. אנשי קדם האמינו שאפילו על המתים להינשא. השדכנים המקוריים עסקו בניהול משא ומתן לנישואי יחידים אשר מתו זה מכבר. הורה אחד ביקש מן המתווכים הללו לחתן את בנו המת עם בתם המתה של משפחה אחרת.
בקרב העמים המאוחרים יותר, היה נהוג להינשא בגיל ההתבגרות, ואולם גיל הנישואין הלך וגדל ביחס ישר להתקדמותה של הציוויליזציה. בתחילת ההתפתחות החברתית צצו סדרים יוצאי-דופן של מתנזרים, הן של גברים והן של נשים; סדרים אלו כוּננו ונשתמרו על-ידי יחידים אשר פחות או יותר היו נעדרי דחף מיני נורמלי.
שבטים רבים הרשו לחברי הקבוצה השלטת לקיים יחסי מין עם הכלה מיד בטרם ניתנה לבעלה. כל אחד מן הגברים הללו העניק לכלה מתנה, וזה היה המקור לנוהג להעניק מתנות חתונה. בקרב קבוצות מסוימות הציפייה מן הכלה הייתה כי תרוויח בעצמה את הנדוניה שלה, אשר כללה את המתנות אשר קיבלה בתמורה לשירותי המין שהעניקה באולם תצוגת הכלות.
שבטים מסוימים השיאו את הגברים הצעירים לאלמנות ולנשים המבוגרות יותר, וכאשר גברים אלו התאלמנו בעצמם, הם הורשו לשאת את הנשים הצעירות; וכך הובטח, כפי שהם עצמם הביעו זאת, ששני ההורים לא יהיו טיפשים, כפי שצפו שיקרה אילו הורשו שני צעירים להינשא. שבטים אחרים הגבילו את הזיווגים לקבוצות גילאים דומות. היה זה הנוהג להגביל את הנישואין לקבוצות גילאים דומות אשר גרם להתפתחות הרעיון של גילוי עריות. (בהודו, אפילו כעת אין הגבלות גיל על הנישואין.)
בהתאם למוסכמות מסוימות, עוררה אלמנוּתה של האישה מורא גדול, והאלמנוֹת נרצחו, או לחלופין הורשו להתאבד על קברי בעליהן; וזאת משום שנהוג היה לחשוב כי עליהן להתלוות אל בני זוגן בעולם הרוחות. כמעט תמיד הואשמה האלמנה אשר שרדה במות בעלה. שבטים מסוימים שרפו את האלמנות בעודן בחיים. אם המשיכה אלמנה לחיות, היא נידונה לחיי אבל מתמיד המלוּוים במגבלות חברתית קשות-מנשוא, זאת מכיוון שעל-פי-רוב לא הותר לה להינשא מחדש.
בימי קדם, מנהגים אשר כיום נחשבים לבלתי-מוסריים זכו לעידוד. לעיתים קרובות חשו הנשים הפרימיטיביות גאווה על הרומנים של בעליהן עם נשים אחרות. צניעותן של נערות היוותה מכשול גדול בפני נישואין; הולדת תינוק בטרם נישואין העלתה עד מאוד את קרנה של הנערה כרעיה, וזאת משום שלגבר הובטחה מראש פוריות בת-לווייתו.
שבטים רבים קיימו נישואי מבחן עד אשר נכנסה האישה להריון, ואז התקיים טקס הנישואין הרגיל; בקרב קבוצות אחרות לא נחגגה החתונה עד להולדת הילד הראשון. אם אישה הייתה עקרה, הוטל על הוריה לפדותה והנישואין בוטלו. המוסכמות תבעו שלכל זוג יהיו ילדים.
נישואי המבחן הפרימיטיביים הללו נעדרו לחלוטין כל מופע של מתירנות; הם היו פשוט מבחני פוריות כנים. היחידים אשר התקשרו בחוזה זה עם זה נישאו נישואין של קבע אך ורק עם שהתבררה עובדת הפוריות. כאשר בני-זוג מודרניים נישאים, כשבמוחם שוררת המחשבה על גירושין נוחים אם לא יהיו שבעי-רצון עד תום מחיי הנישואין שלהם, הם מתחילים לאמיתו של דבר בצורה של נישואי מבחן, ובצורה המצויה הרבה מתחת למעמדן של ההרפתקאות הכנות של אבותיהם הקדמונים המתורבתים פחות.
מאז ומעולם היו הנישואין קשורים הדוקות הן לקניין והן לדת. הקניין היה הגורם המייצב של הנישואין; ואילו הדת – הגורם המוסרי שלהם.
הנישואין הפרימיטיביים היוו השקעה, ספקולציה כלכלית; הם היו יותר בבחינת עסקה מאשר עניין של פלירטוט. אנשי קדם נישאו על-מנת לקדם את הקבוצה ואת רווחתה; לפיכך תוכננו ואורגנו נישואיהם על-ידי בני קבוצתם, על-ידי הוריהם ועל-ידי המבוגרים מהם. והעובדה שמוסכמות הקניין היוו גורם ייצוב יעיל של מוסד הנישואין, מודגמת בכך שהנישואין היו קבועים יותר בקרב השבטים המוקדמים מאשר הם קבועים בקרב עמים מודרניים רבים.
עם התקדמות הציוויליזציה, וככל שהקניין הפרטי קיבל הכרה נוספת במוסכמות, הפכה הגניבה לפשע הגדול מכולם. הניאוף הוכר כסוג של גניבה, כפגיעה בזכויות הקניין של הבעל; ומשום כך הוא אינו מצוין בנפרד בקודים ובמוסכמות המוקדמים יותר. האישה החלה את דרכה כקניינה של אביה, אשר העביר את הבעלות עליה לבעלה; וכל יחסי המין החוקיים נבעו מזכויות הקניין הקודמות האלה. התנ"ך מתייחס לנשים כאל צורה של רכוש; הקוראן מלמד כי הן נחותות. לגבר הייתה שמורה הזכות להשאיל את אשתו לחברו או לאורחו, ומנהג זה עדיין שורר בקרב עמים מסוימים.
הקנאה המינית המודרנית איננה טבועה; היא הינה תוצאת המוסכמות המתפתחות. הגבר הפרימיטיבי לא קינא לאשתו; הוא פשוט שמר על רכושו. הסיבה שבעטיה הוטלו על האישה מגבלות מיניות חמורות יותר מאשר על הבעל היא שחוסר נאמנותה בחיי הנישואין היה כרוך בענייני צאצאים וירושה. בשלב מוקדם ביותר במהלכה של הציוויליזציה הפך הילד הלא-לגיטימי לעניין בלתי-מכובד. בתחילה הוענשה אך ורק האישה באשמת הניאוף; מאוחר יותר, קבעו המוסכמות גם את עונשו של שותפהּ, ובמשך עידנים ארוכים ניתנה לבעל הנפגע, או לאב המגונן, הזכות המלאה להרוג את מסיג הגבול הזכרי. העמים המודרניים שומרים על המוסכמות האלה, אשר מתירות, תחת חוק בלתי-כתוב, את אשר מכונה פשעים של כבוד.
מכיוון שמקור הטאבו הנוגע לצניעות הוא במוסכמות הקניין, הוא היה תקף בתחילה לנשים נשואות אך לא כן באשר לנערות רווקות. בשנים מאוחרות יותר נדרשה הצניעות יותר על-ידי האב מאשר על-ידי המחזֵר; נערה בתולה נחשבה כנכס מסחרי עבור האב – מחירה היה גבוה יותר. ככל שעלתה הדרישה לצניעות, כך הפך שגור מנהג התשלום לאבי הכלה, כהכרה על כך שגידל כהלכה כלה צנועה עבור הבעל-לעתיד. ולאחר שרעיון הצניעות הנשית החל להתקיים, הוא קנה לו אחיזה כה חזקה בקרב הגזעים, עד כי נהוג היה הלכה למעשה לכלוא נערות, ממש לאסור אותן למשך שנים על-מנת להבטיח את היותן בתולות. וכך גרמו אמות המידה ומבדקי הבתולין המאוחרים יותר באופן אוטומטי להיווצרותו של מעמד הזונות המקצועי; הן היו הכלות אשר נדחו, אותן נשים אשר אימהות החתנים מצאו כי אינן בתולות.
הפרא שם לב בשלב מוקדם מאוד כי המזיגה הגזעית שיפרה את איכות הצאצאים. אין זאת כי רבייה בתוך אותה קבוצה הייתה תמיד רעה, אלא שביחס אליה הרבייה שמחוץ לקבוצה נתנה תמיד תוצאות טובות יותר; ומשום כך נטו המוסכמות להתקבע בהגבילן קיום יחסי מין בין בני משפחה קרובים. הוכר בכך שרבייה מחוץ לקבוצה שיפרה את הזדמנות הברירה עבור הגיוון וההתקדמות האבולוציוניים. היחידים אשר נולדו כתוצאה מרבייה מחוץ לקבוצה היו מגוונים יותר והייתה להם יכולת גבוהה יותר לשרוד בעולם עוין; אלו אשר התרבו בתוך הקבוצה נעלמו בהדרגה, על מוסכמותיהם. הייתה זו התפתחות איטית; הפרא לא חשב במודע על בעיות מעין אלה. ואולם, האנשים המאוחרים והמתקדמים יותר עשו כן, והם אף הבחינו בכך שמידה יתרה של רבייה בתוך הקבוצה יוצרת לעיתים חולשה כללית.
אף-על-פי שרבייה בתוך הקבוצה בין זנים טובים תרמה לעיתים לבנייתם של שבטים חזקים, המקרים המדהימים של התוצאות הרעות של רבייה בתוך הקבוצה, אשר התבטאו במומים תורשתיים, הרשימה בעוצמה רבה יותר את דעתו של האדם; והתוצאה הייתה שהמוסכמות המתקדמות גיבשו יותר ויותר את הטאבו על כל הנישואין בין בני משפחה.
במשך זמן רב היוותה הדת מחסום יעיל כנגד נישואין מחוץ לקבוצה; תורות דתיות רבות אסרו על נישואין מחוץ למעגל המאמינים. האישה נטתה על-פי-רוב להעדיף את הנישואין בתוך הקבוצה; הגבר, את אלו שמחוץ לקבוצה. הקניין תמיד השפיע על הנישואין, ולעיתים, במאמץ לשמר את הרכוש בתוך החמולה, התגבשו מוסכמות אשר חייבו את הנשים לבחור את בעליהן מבין חברי השבטים של אביהן. פסיקות מעין אלה גרמו לעלייה חדה בשיעור הנישואין בין בני-דודים. נעשה גם שימוש בזיווגים בתוך הקבוצה במאמץ לשמֵר סודות מקצועיים; אנשי מקצוע מוכשרים ביקשו לשמור את הידע המקצועי של מקצועם בגדרי המשפחה.
כאשר הן היו מבודדות, הקבוצות הנעלות תמיד שבו לנוהג להזדווג עם קרובי משפחה. במשך למעלה ממאה וחמישים-אלף שנה היו הנודים אחת מן הקבוצות הגדולות ביותר אשר נהגו להינשא בתוך הקבוצה. המוסכמות המאוחרות יותר בנוגע לנישואין בתוך הקבוצה הושפעו עד מאוד ממסורותיו של הגזע הסגול, אשר בתחילה, ומתוך הכרח, נהגו אנשיו לזווג בין אח לאחותו. ונישואין בין אחים לאחיות היו נפוצים במצרים, בסוריה ובמסופוטמיה הקדומות, וברחבי הארצות אשר אכלסו האנדיטים בעבר. במשך זמן רב נהגו המצרים להשיא אחים לאחיות במאמץ לשמור על טוהר הדם המלכותי, נוהג אשר השתמר בפרס במשך תקופה ממושכת יותר. בקרב תושבי מסופוטמיה, בטרם ימיו של אברהם, היו נישואי בני דודים בגדר חובה; לבני דודים עמדה זכות הראשונים לשאת בני דודים. אברהם עצמו נישא לאחותו-למחצה, ואולם איחודים מעין אלו לא הותרו עוד תחת מוסכמותיהם המאוחרות יותר של היהודים.
הצעד הראשון בהתרחקות מנישואין בין אחים לאחיות התרחש תחת המוסכמות הנוגעות לריבוי נשים; זאת משום שהאישה-האחות נהגה להשתלט באדנות על האישה או הנשים האחרות. מוסכמות שבטיות מסוימות אסרו על הנישואין לאלמנת האח המת, אך חייבו את האח אשר נותר בחיים להוליד ילדים עבור אחיו המת. אין כל אינסטינקט ביולוגי המנוגד לנישואין מכל דרגה שהיא בתוך הקבוצה; הגבלות מעין אלה הינן עניין של טאבו בלבד.
לבסוף שלטו הנישואין שמחוץ לקבוצה משום שזו הייתה העדפתו של הגבר; כאשר הגבר לקח לו אישה מבחוץ, הובטח לו על-פי-רוב חופש גדול יותר מחמו ומחמותו. הקִרבה מולידה סלידה; וכך, כאשר אלמנט הבחירה האינדיבידואלית החל לשלוט בזיווג, בחירת בני-זוג מחוץ לשבט הפכה לנוהג.
שבטים רבים אסרו לבסוף על הנישואין בתוך החמולה; שבטים אחרים הגבילו את הזיווג לקסטות מסוימות. הטאבו כנגד הנישואין עם אישה בעלת אותו טוטם, עודדה את הנוהג לגנוב נשים משבטים שכנים. מאוחר יותר, הנישואין ווּסתו יותר בהתאם למקום המגורים הטריטוריאלי מאשר על-פי קרבת הדם. האבולוציה של הנישואין בתוך הקבוצה עברה דרך שלבים רבים עד לנוהג המודרני של הנישואין מחוץ לקבוצה. אפילו לאחר שהוטל טאבו על הנישואין בתוך הקבוצה בקרב פשוטי העם, המנהיגים והמלכים הורשו לשאת את קרובות משפחתם על-מנת לשמור על ריכוז הדם המלכותי ועל טוהרו. על-פי-רוב המוסכמות התירו לשליטים ריבוניים מתירנות מסוימת בעניינים המיניים.
נוכחותם המאוחרת יותר של העמים האנדיטים תרמה רבות לעליה ברצון של בני גזעי הסאנגיק להזדווג מחוץ לשבטיהם-הם. ואולם, הנוהג להזדווג מחוץ לקבוצה לא יכול היה להפוך לנפוץ בטרם למדו הקבוצות השכנות לחיות יחד בשלום יחסי.
הנישואין מחוץ לקבוצה היוו בעצמם גורם מקדם שלום; הנישואין בין השבטים הקטינו את שיעורי העוינות. הנישואין מחוץ לקבוצה הובילו לתיאום שבטי ולבריתות צבאיות; הם הפכו לתופעה שלטת מכיוון שהעניקו עוצמה מוגברת; הם תרמו לבניין האומה. גם יחסי המסחר המתרחבים עודדו מאוד את הנישואין מחוץ לקבוצה; ההרפתקה והגילוי תרמו להרחבת גבולות הזיווג, ואִפשרו הפריה-הדדית קלה יותר בין תרבויות גזעיות.
הגורם אשר מסביר את חוסר-העקביות הרב שבמוסכמות הגזעיות באשר לנישואין – חוסר-עקביות אשר לא ניתן היה להסבירו אחרת – הינו במידה רבה מנהג הנישואין מחוץ לקבוצה, אשר אליו נלוו גם מנהגי גניבת וקניית נשים משבטים זרים; כל אלו תרמו לחיבורן יחד של המוסכמות השבטיות הנפרדות. העובדה שהטאבו הללו, אשר עודדו נישואין בתוך הקבוצה, היו חברתיים ולא ביולוגיים, מודגמת היטב בטאבו הנוגעים לנישואין בין קרובי משפחה, אשר כללו דרגות רבות של יחסים בין מחותנים, מקרים המייצגים היעדר של קשר דם מכל סוג שהוא.
אין בעולם כיום גזעים טהורים. בעולם שרדו אך ורק שני נציגים של העמים האבולוציוניים הצבעוניים המוקדמים המקוריים – האדם הצהוב והאדם השחור; ואפילו שני הגזעים הללו ממוזגים במידה רבה עם העמים הצבעוניים אשר נכחדו. בעוד שהגזע המכונה לבן הינו בעיקרו צאצא של האדם הכחול הקדום, הוא ממוזג פחות או יותר עם כל הגזעים האחרים, ממש כשם שהדבר נכון במקרה של האדם האדום של האמריקות.
מתוך ששת גזעי הסאנגיק הצבעוניים, שלושה היו ראשיים ושלושה היו משניים. אף כי הגזעים הראשיים – הכחול, האדום והצהוב – היו נעלים במובנים רבים על שלושת העמים המשניים, ראוי לזכור כי בקרב הגזעים המשניים הללו היו תכונות רצויות רבות אשר היו מעצימות במאוד את העמים הראשיים, אילו היו יכולים לספוג אל קרבם את הזנים הטובים יותר.
הדעה הקדומה השוררת כיום כנגד "בני-תערובת", "היברידים" ו"בני-כלאיים", נובעת מן העובדה שהרבייה הבין-גזעית המודרנית מתרחשת, ברובה הגדול, בין הזנים הנחותים ביותר של הגזעים אשר בהם מדובר. צאצאים לא מספקים מתקבלים גם כאשר הזנים המפגרים של אותו גזע נישאים זה לזה.
אילו יכלו הגזעים בני-ימינו באורנטיה להשתחרר מן הקללה בדמות השכבה הנמוכה ביותר של דוגמאות בני האדם המנוונים, האנטי-חברתיים, רפי-השכל והמוקצים, כי אז הייתה רק התנגדות מועטה להתמזגות גזעית מוגבלת. ואילו יכלו להתרחש ההתמזגויות הגזעיות בין הטיפוסים הגבוהים ביותר של הגזעים השונים, כי אז הייתה מוצעת התנגדות מועטה עוד יותר.
הכלאה בין זנים נעלים ושונים הינה הסוד המצוי מאחורי יצירתם של זנים חדשים ונמרצים יותר. והדבר נכון לגבי צמחים, בעלי-חיים ובני המין האנושי. ההכלאה מעצימה את החיוניות ומגדילה את הפוריות. מזיגות גזעיות בין השכבות הממוצעות או העליונות של עמים שונים מעצימה עד מאד את הפוטנציאל היצירתי, כפי שהדבר מודגם באוכלוסייתה הנוכחית של ארצות-הברית של צפון-אמריקה. כאשר הזדווגויות שכאלה מתרחשות בין השכבות הנמוכות או הנחותות, היצירתיות מתמעטת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי כיום בקרב עמי דרום-הודו.
מזיגה גזעית תורמת עד מאוד להופעתם הפתאומית של מאפיינים חדשים, ואם ההכלאה הינה האיחוד שבין זנים נעלים, כי אז המאפיינים החדשים הללו יהיו נעלים אף הם.
כל עוד הגזעים של ימינו עמוסים כל-כך בזנים נחותים ומפגרים, יהא עירוב גזעי בקנה-מידה גדול מזיק עד מאוד; ואולם, רוב ההתנגדויות לניסויים הללו נובעות מדעות קדומות חברתיות ותרבותיות, ולא משיקולים ביולוגיים. אפילו בקרב הזנים הנחותים, בני הכלאיים מהווים לעיתים קרובות שיפור ביחס לאבותיהם. ההכלאה תורמת לשיפורם של המינים בשל תפקידם של הגנים הדומיננטיים. ההתמזגות ההדדית בין הגזעים מגדילה את הסבירות להופעת מספר גדול של דומיננטיים רצויים בבן הכלאיים.
במהלך מאה השנים האחרונות התרחשה באורנטיה יותר הכלאה גזעית מאשר התרחשה במשך אלפי שנים. סכנת היווצרותן של תופעות בלתי-הרמוניות רבות כתוצאה מהכלאה הדדית של זנים אנושיים מתוארת בהגזמה רבה. הצרות העיקריות של "בני-כלאיים" נובעות מדעות קדומות חברתיות.
הניסוי בפִּיטְקֶרְן של מיזוג הגזע הלבן והגזע הפולינזי היה מוצלח למדי משום שהגברים הלבנים והנשים הפולינזיות היו מזנים טובים יחסית. רבייה בין-גזעית בין הטיפוסים הגבוהים ביותר של הגזע הלבן, האדום והצהוב, תוליד מיידית מאפיינים ביולוגים חדשים ויעילים רבים. שלושת העמים הללו משתייכים לגזעי הסאנגיק הראשיים. המזיגה בין הגזע הלבן לגזע השחור אינה מניבה מיידית תוצאות כה רצויות, אף כי אין להתנגד לצאצאים המולאטים הללו במידה כה רבה, כפי שדעות קדומות חברתיות וגזעניות מבקשות להציג את פני הדברים. מבחינה פיזית, בני-כלאיים לבנים-שחורים מעין אלו מהווים דוגמאות משובחות של בני המין האנושי, אף-על-פי שהם נחותים במידה קלה במובנים אחרים.
כאשר מתמזג גזע סאנגיק ראשי עם גזע סאנגיק משני, זה האחרון משתפר באופן מובחן על חשבונו של הראשון. ובקנה מידה קטן – אשר מתמשך לאורך תקופות זמן ארוכות – לא צריכה להיות התנגדות רצינית ורבה לקורבן כזה שבו תורמים הגזעים הראשיים לשיפור הקבוצות המשניות. מבחינה ביולוגית, בני הסאנגיק המשניים היו נעלים בהיבטים מסוימים ביחס לגזעים הראשיים.
אחרי ככלות הכול, הסכנה האמתית למין האנושי נעוצה בהתרבות הבלתי-מרוסנת של הזנים הנחותים והמפגרים בקרב העמים המתורבתים השונים, ולא מן הסכנה לכאורה שברבייה הבין-גזעית.
[הוצג על-ידי השרפים הראשית אשר מוצבת באורנטיה.]
זהו סיפורן של ההתחלות המוקדמות של מוסד הנישואין. מוסד זה התקדם בהתמדה – דרך וואריאציות והתאמות מרובות – למן ההזדווגויות המשוחררות והמופקרות בקרב העדר ועד להופעת אותן אמות-מידה לנישואין, אשר הגיעו לבסוף לשיאן ביצירת הזיווג בין בני הזוג: האיחוד שבין גבר אחד לאישה אחת, אשר נועד לכונן בית מן הסדר החברתי הגבוה ביותר.
פעמים רבות עמדו הנישואין בסכנה, ומוסכמות הנישואין נתמכו במידה רבה הן על-ידי הקניין והן על-ידי הדת; ואולם, ההשפעה האמיתית אשר לעולם תבטיח את הנישואין ואת המשפחה – המהווה את תוצאת הנישואין – היא העובדה הביולוגית הפשוטה והטבועה שהגבר והאישה בוודאות לא יחיו זה בלעדי זה, בין שהם הפראים הפרימיטיביים ביותר ובין שהינם בני האדם המתורבתים ביותר.
ובשל הדחף המיני, האדם האנוכי נדחף להפוך עצמו ליותר מבעל-חיים גרידא. מערכת היחסים המינית של החשיבה על העצמי והסיפוק העצמי, גוררת השלכות מסוימות של מניעה-עצמית ומבטיחה את נטילתם של תפקידים זולתניים ושל סוגים רבים של אחריויות-על-הבית אשר מיטיבים עם הגזע. לאור זאת היה המין לגורם מתרבת של הפרא, גורם אשר לא הוכר ולא נחשד ככזה; וזאת משום שאותו דחף מיני מאלץ את האדם לחשוב באופן אוטומטי ומהימן, ובסופו של דבר אף מוביל אותו לאהוב.
הנישואין מהווים מנגנון בשירות החברה אשר נועד לווסת ולשלוט באותן מערכות יחסים אנושיות מרובות הנובעות מן העובדה הפיזית של הדו-מיניות. כמוסד שכזה פועלים הנישואין בשני כיוונים:
1. בהסדרת מערכות היחסים המיניות האישיות.
2. בהסדרת ענייני המוצא, הירושה, המשכיות השושלת והסדר החברתי; וזהו היה תפקודו המקורי והישן יותר של מוסד הנישואין.
המשפחה, אשר נובעת מן הנישואין, מהווה בעצמה – לצד מוסכמות הקניין – גורם מייצב של מוסד הנישואין. גורמים רבי-עוצמה אחרים אשר מייצבים את הנישואין הינם הגאווה, היוהרה, האַבִּירוּת, התפקיד והאמונות הדתיות. ואולם, בעוד שנישואין עשויים לקבל אישור או דחייה מלמעלה, הם מהווים אך בקושי יציר-שמיים. המשפחה האנושית הינה מוסד אנושי במובחן, פיתוח אבולוציוני. הנישואין הינם מוסד של החברה, לא מחלקה בכנסייה. אכן, על הדת להשפיע על הנישואין בעוצמה, אך אל לה לשלוט בהם ולווסת אותם באופן בלעדי.
הנישואין הפרימיטיביים היו בראש ובראשונה תעשייתיים; ואפילו בעת המודרנית הם מהווים לעיתים קרובות עניין חברתי או עסקי. הודות להשפעת המזיגה של הזן האנדיטי, וכתוצאה ממוסכמות הציוויליזציה המתקדמת, הנישואין הופכים אט-אט להדדיים, רומנטיים, הוריים, פואטיים, מלאי-חיבה, אתיים ואפילו אידאליסטיים. לעומת זאת, גורם הבחירה, וכן מה שמכונה אהבה רומנטית, היו חלק מינימלי בלבד מן הזיווגים הפרימיטיביים. בימי קדם, הבעל והאישה לא בילו זמן רב זה עם זה; הם אפילו לא סעדו יחד לעתים קרובות. ואולם, בקרב עמי קדם, החיבה האישית לא נקשרה הדוקות למשיכה מינית; בני הזוג חיבבו זה את זה בעיקר משום שחיו ועבדו יחדיו.
מאז ומעולם תוכננו הנישואין הפרימיטיביים על-ידי הורי הנער והנערה. בשלב המעבר שבין הנוהג הזה לימי הבחירה החופשית שימשו מתווך הנישואין או השדכן המקצועי. בתחילה הספּרים שימשו כשדכנים; לאחר מכן, הכמרים. במקורם היו הנישואין עניינה של הקבוצה; בהמשך, עניין משפחתי; ורק לאחרונה הם הפכו להרפתקה יחידנית.
אילוץ, ולא משיכה, היה הגישה לנישואין הפרימיטיביים. בימי קדם האישה לא ניחנה בריחוק מיני, אלא בנחיתות מינית אשר הוטמעה בה על-ידי המוסכמות. והואיל והפשיטוֹת קדמו לסחר, כך קדמו גם הנישואין שבעקבות נפילה בשבי לאלו שבהסכם. נשים מסוימות היו מעלימות עין בעת נפילתן בשבי על-מנת לחמוק משליטת הגברים המבוגרים יותר בשבטן הן; הן העדיפו ליפול בידי גברים בני גילן משבט אחר. מעין-בריחה זו עם בן-זוג שימשה כשלב מעבר בין התפיסה בכוח לבין החיזור וההקסמה אשר הגיעו לאחר מכן.
סוג מוקדם של טקס חתונה היה חיקוי של בריחה, מעין תרגול בריחה עם בן-זוג אשר הייתה לפנים בבחינת נוהג נפוץ. בהמשך הפכה תפיסה מדומה בשבי לחלק מטקס החתונה הרגיל. העמדת הפנים של הנערה המודרנית כי היא מתנגדת ל"שבי", וכי היא עומדת באיפוק בפני הנישואין הינה כולה זכר למנהגים קדומים. נשיאת הכלה אל מעבר למפתן הדלת מהווה זכר למספר נוהגים קדומים, המשתייכים לימים שבהם הייתה נהוגה גניבת נשים.
במשך תקופה ארוכה ניטל מן האישה החופש המלא לארגון נישואיה בעצמה, אך הנשים האינטליגנטיות יותר תמיד מצאו דרך לעקוף את ההגבלה הזו תוך שימוש נבון בפקחותן. על-פי-רוב נטל הגבר את יוזמת החיזור, אך לא תמיד כך היה. לעיתים הייתה זו האישה אשר יזמה את הנישואין באופן גלוי או סמוי. וככל שהציוויליזציה הולכת ומתקדמת, כך נוטלות הנשים חלק גדל והולך בכל שלבי החיזור והנישואין.
מידה הולכת וגוברת של אהבה, רומנטיות ובחירה אישית בעת החיזור הקודם לנישואין הינה תרומה אנדיטית לגזעים של העולם. היחסים בין המינים מתפתחים היטב; עמים מתקדמים רבים מחליפים בהדרגה את המניעים הישנים יותר של תועלתנות ושל קניין במושג האידיאלי-משהו של המשיכה המינית. הדחף המיני ורגשות החיבה מתחילים לתפוס את מקום החישוב הקר בתהליך בחירת שותפים לחיים.
במקורם היו האירוסין שקולים לנישואין; ובקרב עמי קדם היה מקובל לקיים יחסי מין בתקופת האירוסין. בזמנים האחרונים, הדת הטילה טאבו על קיום יחסי מין בתקופה שבין האירוסין לבין הנישואין.
אנשי קדם לא סמכו על אהבה ועל הבטחות; הם סברו שאיחוד יחזיק מעמד לאורך זמן אך ורק אם יובטח על-ידי ערבון בר-קיימא כלשהו, על-ידי רכוש. מחיר הקנייה של הכלה נחשב לפיכך כפיקדון אשר לא יוחזר, ושהבעל עתיד לאבדו במקרה של גירושין או של עזיבה. מששולם מחיר רכישת הכלה, התירו שבטים רבים לבעל לצרוב את האות המייצגת אותו בבשרה של האישה. תושבים באפריקה עדיין רוכשים את נשותיהם. והם משווים את האישה של האהבה, את אשת האדם הלבן, לחתול, זאת הואיל והיא איננה עולה דבר.
תצוגות הכלות היו אירועים שבהם הבנות התלבשו והתקשטו לשם הצגתן בציבור, מתוך הנחה שכך יוכלו להשיג מחיר גבוה יותר כנשים. אך הן לא נמכרו כבעלי-חיים – בקרב השבטים המאוחרים יותר לא ניתן היה להעביר אישה שכזאת מיד ליד. ורכישתה אף לא הייתה בבחינת עסקה כספית קרה; במסגרת רכישת אישה היה השירות שקול לכסף מזומן. אם גבר אשר היה רצוי מבחינות אחרות לא יכול היה לשלם תמורת אשתו, הוא יכול היה להיות מאומץ כבן על-ידי אבי הנערה ואז לשאתה. ואם גבר עני ביקש אישה ולא יכול היה לעמוד במחיר שבו נקב אביה אשר החזיק בה, לעתים קרובות היו זקני השבט לוחצים על האב לשנות את דרישותיו שמא תתרחש בריחה עם בן הזוג.
וככל שהתקדמה הציוויליזציה, האבות אהבו פחות ופחות להיראות כאילו הם מוכרים את בנותיהם; ובעודם ממשיכים לקבל את מחיר הרכישה, הם החלו בנוהג של הענקת מתנות יקרות לבני הזוג, מתנות אשר היו פחות או יותר שקולות בערכן לדמי הרכישה. ולאחר מכן, כאשר פסק נוהג התשלום עבור הכלה, הפכו המתנות האלה לנדוניה של הכלה.
הרעיון של הנדוניה היה להעביר את המסר שהכלה עצמאית, ולהציג מרחק רב מן העבר הרחוק של הנשים-השפחות ובנות הלוויה שהינן קניין. הגבר לא היה יכול להתגרש מאשת נדוניה מבלי לשלם בחזרה את מלוא שיעורה. בקרב שבטים מסוימים הופקד פיקדון הדדי בין הורי החתן והורי הכלה, פיקדון אשר לא היה מוחזר במקרה שנטש מי מהם את רעהו; לאמיתו של דבר, היה זה שטר חוב של נישואין. במהלך תקופת המעבר שבין הרכישה לנדוניה, אם האישה נרכשה, הילדים היו שייכים לאב; ואם לאו, הם היו שייכים למשפחת האישה.
טקס החתונה נבע מן העובדה שבמקור היו הנישואין עניינה של הקהילה, ולא רק תוצאת ההחלטה שאותה קיבלו שני יחידים. הזיווג נגע לקבוצה ממש כשם שהיה פעולה אישית.
הקסם, הפולחן והטקס אפפו את כלל חייהם של אנשי קדם, והחתונה לא חרגה מכלל זה. עם התקדמות הציוויליזציה, ככל שהנישואין נחשבו לעניין רציני יותר כך הפך טקס החתונה יומרני יותר. הנישואין המוקדמים היוו גורם באינטרסים של רכוש, ממש כפי שהם כיום, ולפיכך דרשו טקס חוקי, בעוד שהמעמד החברתי של הילדים העתידיים תבע את הציבוריות הנרחבת ביותר האפשרית. לאדם הפרימיטיבי לא היו רישומים; לפיכך על טקס החתונה היה להתקיים בפני אנשים עדים רבים.
בתחילה היה טקס החתונה דומה יותר לאירוסין וכלל רק הצהרת כוונות פומבית על הכוונה להתגורר יחדיו; לאחר מכן הוא כלל גם ארוחה רשמית משותפת. בקרב שבטים מסוימים ההורים פשוט לקחו את בתם אל הבעל; במקרים אחרים הטקס הרשמי היחיד היה טקס החלפת מתנות, אשר לאחריו הציג אבי הכלה את הכלה בפני החתן. בקרב עמים רבים בלבנט הנוהג היה להיפטר מכל הרשמיות ולחתום את הנישואין באמצעות יחסים מיניים. האדם האדום היה הראשון אשר פיתח את טקסי החתונה המורכבים יותר.
פחד גדול שרר מפני היות חשוכי ילדים, ומכיוון שהעקרות יוחסה למזימותיהן של הרוחות, המאמץ להבטיח פוריות הוביל אף להצמדתם של טקסי כישוף או טקסים דתיים מסוימים לנישואין. שימוש רב בקמעות נעשה במאמץ הזה להבטיח נישואין מאושרים ופוריים; אפילו נועצו באסטרולוגים על-מנת לוודא מהם כוכבי הלידה של הצדדים השונים להסכם. בתקופה מסוימת, הקרבת קורבן-אדם נכללה ברגיל בכל חתונותיהם של האנשים האמידים.
האנשים ביקשו להם ימים ברי-מזל, ויום חמישי נחשב הראוי מכולם, כאשר חתונות אשר נחגגו בזמן שבו הירח מלא נחשבו לברות המזל מכולן. בקרב עמים רבים במזרח הקרוב נהוג היה לזרוק גרעיני תבואה על החתן והכלה אשר נישאו זה עתה; היה זה טקס של קסם אשר אמור להבטיח פוריות. עמים מזרחיים מסוימים השתמשו באורז לאותה מטרה.
האש והמים תמיד נחשבו לאמצעים הטובים ביותר כנגד רוחות רפאים ורוחות רעות; לפיכך, אש של מזבח, נרות דולקים וכן הזלפת מי טבילה קדושים, היו נוכחים על-פי-רוב בחתונות. במשך תקופה ממושכת היה שגור הנוהג לקבוע יום שקרי לחתונה, ואז, במפתיע, לדחות את האירוע, כאילו על-מנת לבלבל את רוחות הרפאים ואת הרוחות.
משחקי ההלצה אשר שוחקו על חשבון הזוג הנשוי הטרי, וכן מעשי הקונדס על חשבון היוצאים לירח הדבש, כולם זכר לאותם ימים רחוקים שבהם נהוג היה לחשוב כי מוטב להיראות מסכנים וחולים למבטן של הרוחות, על-מנת להימנע מלעורר את קנאתן. השימוש ברעלה להסתרת פני הכלה מהווה אף הוא זכר לימים שבהם נחשב נחוץ להסתיר את הכלה על-מנת שהרוחות לא יזהו אותה, וכן על-מנת להסתיר את יופייה מפני מבטי הרוחות הקנאיות. על רגלי הכלה לא לגעת אף-פעם בקרקע ממש בטרם הטקס. אפילו במאה העשרים, ובהתאם למוסכמות הנוצריות, עדיין נהוג לפרוש שטיחים ממקום עצירת הכרכרה ועד למזבח הכנסייה.
אחת הצורות הקדומות ביותר של טקס החתונה כללה את ברכתו של הכוהן את מיטת הכלולות, על-מנת להבטיח את פוריות האיחוד; הדבר נעשה זמן רב בטרם התבסס מנהג חתונה רשמי כלשהו. במהלך תקופה זו באבולוציה של מוסכמות הנישואין נתבקשו האורחים לעבור בלילה בזה אחר זה בחדר המיטות, ובעשותם זאת לשמש עדים חוקיים למימוש הנישואין.
אלמנט המזל, העובדה שעל-אף כל הבדיקות שנערכו בטרם הנישואין, חלק מהם לא צלחו, הובילה את האדם הפרימיטיבי לבקש הגנה של ביטוח כנגד כישלון הנישואין; היא הובילה אותו לבקש את הכוהנים ואת הקסם. ושיאה של תנועה זו הינה בנישואין המודרניים בכנסייה. ואולם, במשך תקופה ארוכה הוכרו הנישואין כהחלטה של ההורים המשמשים כצדדים להסכם – ולאחר מכן של בני הזוג – בעוד שבמשך חמש-מאות השנים האחרונות נטלו לעצמן הכנסייה והמדינה את הסמכות וכעת הן מתיימרות להכריז על הנישואין.
בראשית ההיסטוריה של הנישואין, האישה הרווקה השתייכה לגברים של השבט. לאחר מכן, היה לאישה אך ורק בעל אחד בו-זמנית. נוהג זה, של בעל-אחד-בו-זמנית, היה הצעד הראשון של ההתרחקות מן המתירנות של העדר. בעוד שלאישה הותר גבר אחד בלבד, יכול היה בעלה להתיר את היחסים הארעיים הללו בכל עת שחפץ בכך. ואולם, החברויות הרופפות האלה היוו את הצעד הראשון אל-עבר החיים בזוג, בשונה מן החיים בעדר. בשלב זה של התפתחות הנישואין הילדים השתייכו על-פי-רוב לאם.
הצעד הבא באבולוציה של הזיווג היה הנישואין הקבוצתיים. על שלב שיתופי זה של הנישואין היה לחצוץ בהתגוללות הסיפור של חיי המשפחה, הואיל ומוסכמות הנישואין לא היו חזקות דיין עדיין על-מנת להפוך את החברויות הזוגיות לקבועות. הנישואין בין אחים לאחיות השתייכו לקבוצה זו; חמישה אחים למשפחה אחת היו נישאים לחמש אחיות ממשפחה אחרת. בכל רחבי העולם התפתחו הצורות הרופפות של הנישואין השיתופיים לסוגים שונים של נישואים קבוצתיים. והחברויות הקבוצתיות האלה נשלטו במידה רבה על-ידי מוסכמות הטוטם. חיי המשפחה התפתחו לאיטם ובבטחה, משום שהשליטה במין ובנישואין העדיפה את הישרדותו של השבט עצמו באמצעות הבטחת ההישרדות של מספר גדול יותר של ילדים.
הנישואין הקבוצתיים פינו בהדרגה את מקומם, בקרב השבטים המתקדמים יותר, לפּוֹלִיגַמְיָה – פוליגִיניה ופוליאַנְדריה. ואולם, פוליאנדריה מעולם לא הייתה נחלת הכלל, אלא הייתה מוגבלת על-פי-רוב למלכות ולנשים עשירות; יתר-על-כן, נהוג היה לקיים אותה כעניין משפחתי, אישה אחת עבור מספר אחים. ענייני קסטות ומגבלות כלכליות דרשו לעיתים ממספר גברים להסתפק באישה אחת. ואפילו אז, האישה הייתה מתחתנת אך ורק עם אחד מהם, והיתר נחשבו כ"דודים" של הצאצאים המשותפים.
הנוהג היהודי אשר חייב אדם להתייחד עם אשת אחיו המת על-מנת "להקים זרע לאחיו", היה נהוג ביותר ממחצית העולם הקדום. היה זה זכר לימים שבהם הנישואין היו יותר עניין משפחתי מאשר חיבור בין יחידים.
בזמנים שונים הכיר מוסד הפוליגִיניה בארבעה סוגי רעיות:
1. הנשים הטקסיות או החוקיות.
2. הנשים של החיבה וההיתר.
3. פילגשים, נשים של הסכם.
4. נשים משועבדות.
הפוליגִיניה האמיתית, שבה לכל הנשים ולכל הילדים מוקנה מעמד שווה, הייתה נדירה ביותר. בדרך כלל, אפילו בנישואין מרובים, הבית נשלט בידי האישה הראשית, בת הלוויה בעלת המעמד. אך ורק היא עברה את טקס הנישואין הפולחני, ורק ילדיה של אישה שכזו – בת-זוג אשר נקנתה או אשר שולמה בעדה נדוניה – יכלו לרשת, אלא אם נערך הסדר מיוחד עם האישה הראשית.
האישה בעלת המעמד לא הייתה בהכרח האישה האהובה; לרוב, בזמנים המוקדמים, היא גם לא הייתה האישה האהובה. אשת החיק, אהובת הלב, לא הופיעה עד לאחר שהגזעים התקדמו במידה רבה, ובמיוחד לאחר המזיגה של השבטים האבולוציוניים עם הנודים והאדמים.
הטאבו של האישה – אישה יחידה בעלת מעמד חוקי – יצר את המוסכמות באשר לפילגשוּת. תחת המוסכמות האלה יכול היה גבר לשאת אישה אחת בלבד, אך הוא יכול היה לקיים יחסי מין עם מספר כלשהו של פילגשים. הפילגשוּת הייתה מדרגת הביניים אל עבר המונוגמיה, הצעד הראשון הלאה מן הפוליגיניה הגלויה. הפילגשים של היהודים, של הרומאים ושל הסינים היו לעיתים קרובות עוזרות הבית של האישה. לאחר מכן, כפי שנהוג היה אצל היהודים, נחשבה האישה החוקית לאם כל הילדים אשר נולדו לבעל.
הטאבו העתיק בנוגע לקיום יחסי מין עם אישה הרה או מיניקה נטה לעודד עד מאוד את הפוליגיניה. הנשים הפרימיטיביות הזדקנו במוקדם בשל הצירוף של לידות תכופות ושל עבודה קשה. (נשים אלה, אשר נשאו בעול כבד, הצליחו לשרוד רק בשל העובדה שכאשר לא היו בהיריון, הן הושמו בבידוד למשך שבוע ימים מדי חודש, כאשר לא נשאו ילד ברחמן.) לעיתים קרובות הייתה אישה שכזו מתעייפת מן הלידות ומבקשת מבעלה לקחת לו אישה שנייה וצעירה יותר, כזו המסוגלת לסייע הן בהולדת הילדים והן בעבודות הבית. לפיכך, הנשים החדשות התקבלו על-פי-רוב בברכה על-ידי בנות הזוג הוותיקות יותר; לא הייתה קיימת כל קנאה על רקע מיני.
מספר הנשים הוגבל אך ורק על-ידי יכולתו של הגבר לפרנס אותן. גברים עשירים ומוכשרים חשקו במספר גדול של ילדים, ומכיוון ששיעור תמותת התינוקות היה גבוה מאוד, נדרש חבר נשים על-מנת להניב משפחה גדולה. רבות מן הנשים המרובות הללו היו עובדות גרידא, נשים משועבדות.
המנהגים האנושיים מתפתחים, אך מאוד לאיטם. מטרת ההרמון הייתה לגייס גוף גדול וחזק של אחים לדם אשר יתמוך בכס המלוכה. מנהיג מסוים השתכנע פעם שמוטב לו מבלעדי ההרמון, ושעליו להסתפק באישה אחת; או אז הוא חיסל את ההרמון שלו באבחה אחת. הנשים המאוכזבות שבו לבתיהן, וקרובי משפחתן הנעלבים פשטו בזעם על המנהיג וחיסלו אותו בו במקום.
המונוגמיה הינה מונופול; היא מיטיבה עם אלו אשר השיגו את המצב הרצוי הזה, אך נוטה להקשות מבחינה ביולוגית על אלו אשר אינם כה ברי-מזל. ואולם, בלא תלות בהשפעתה על היחיד, המונוגמיה הינה הטובה ביותר למען הילדים.
המונוגמיה המוקדמת ביותר הייתה כורח הנסיבות, עוני. המונוגמיה הינה תרבותית וחברתית, והיא הינה מלאכותית ובלתי-טבעית, כלומר, בלתי-טבעית בעבור האדם האבולוציוני. היא הייתה טבעית לחלוטין עבור הנודים והאדמים הטהורים יותר, והיה לה ערך תרבותי עצום עבור כלל הגזעים המתקדמים.
השבטים של כָּשְׂדִים הכירו בזכותה של אישה לדרוש מבעלה בטרם הנישואין להתחייב שלא לקחת לו אישה שנייה או פילגש; הן היוונים והן הרומאים העדיפו נישואין מונוגמיים. הסגידה לאבות הקדמונים תמיד עודדה את המונוגמיה, כמו גם השגיאה הנוצרית להתייחס לנישואין כאל דבר שבקדושה. אפילו העלייה ברמת החיים עמדה בהתמדה כנגד ריבוי נשים. עד לעת שבה שהה מיכאל באורנטיה, למעשה כל העולם המתורבת הגיע לרמה של מונוגמיה תיאורטית. ואולם, מונוגמיה פסיבית זו לא העידה על כך שהאנושות התרגלה למנהג של נישואין אמיתיים בין שני בני-זוג.
בעוד שהחברה דולקת אחר המטרה המונוגמית של הנישואין האידיאליים בין שני בני-זוג, מטרה אשר בסופו של דבר הינה כהתאגדות מינית מונופוליסטית, שומה עליה שלא להתעלם מן המצב הבלתי-נעים של אותם גברים ונשים חסרי-מזל אשר אינם מצליחים למצוא את מקומם בסדר החברתי החדש והמשופר הזה, ואפילו לאחר שעשו כמיטב יכולתם לשתף עמו פעולה ולהתאים את עצמם לדרישותיו. הכישלון למצוא בני-זוג בזירה החברתית התחרותית עלול להיות תוצאתם של הקשיים העצומים והבלתי-עבירים ושל ההגבלות המרובות שאותן משיתות המוסכמות העכשוויות. אכן, המונוגמיה הינה אידיאלית עבור אלה המצויים בתוכה, ואולם בלתי-נמנע הוא שתקשה עד מאוד על אלו הנותרים בחוץ, בקיום הבודד והקר.
תמיד נדרשו המעטים חסרי המזל לסבול על-מנת שהרוב יוכל להתקדם בהתאם למוסכמות הציוויליזציה המתפתחת; ואולם, שומה על הרוב המועדף להתבונן תמיד בנועם ובהתחשבות באחיהם שמזלם פחות שפר עליהם, אלו הנדרשים לשלם את מחיר הכישלון להתקבל כחברים מן השורה באותן שותפויות מיניות אידיאליות אשר משביעות את כל הדחפים הביולוגיים ומאושרות על-ידי המוסכמות הגבוהות ביותר של האבולוציה החברתית המתקדמת.
המונוגמיה תמיד הייתה, הינה כעת ותמיד תהא המטרה האידיאליסטית של האבולוציה המינית האנושית. נישואין אידיאליים אלו בין בני-זוג כוללים מניעה-עצמית, ולפיכך נכשלים לעיתים כה קרובות, בעת שאחד מהצדדים להסכם, או שניהם, לוקים בחסר במידה האנושית הנעלה מכולן – שליטה-עצמית נחושה.
המונוגמיה הינה סרגל המדידה אשר באמצעותו נמדדת התקדמותה של הציוויליזציה החברתית, כפי שהיא נבדלת מן האבולוציה הביולוגית הטהורה. המונוגמיה איננה בהכרח ביולוגית או טבעית, ואולם היא חיונית לשם קיומה המיידי של הציוויליזציה החברתית והמשך התפתחותה. היא תורמת לעידונו של הרגש, לזיכוך האופי המוסרי ולצמיחה רוחנית אשר אין ניתן להשיגה במסגרת פוליגמיה. לעולם לא תוכל אישה להפוך לאם אידיאלית כאשר בה בעת היא נאלצת להתמודד עם יריבותיה על חיבת בעלה.
הנישואין בין שני בני-זוג מקדמים ומעודדים את ההבנה האינטימית ואת שיתוף הפעולה היעיל, אשר מיטיב יותר מכול עם אושרם של ההורים, עם רווחת הילדים ועם היעילות החברתית. מוסד הנישואין, אשר החל את דרכו מתוך אילוץ גס, מתפתח אט-אט לכדי היותו מוסד נפלא של חינוך-עצמי, שליטה-עצמית, ביטוי-עצמי והנצחה-עצמית.
בתחילת התפתחותן של המוסכמות הנוגעות לנישואין, היוו הנישואין איחוד רופף אשר ניתן היה לסיימו כאשר התעורר הרצון לעשות זאת, והילדים הלכו תמיד בעקבות האם; הקשר בין האם לילד הינו אינסטינקטיבי, והוא פעל ללא קשר לשלבי ההתפתחות של המוסכמות.
בקרב האנשים הפרימיטיביים רק כמחצית מן הנישואין התבררו כמשביעי-רצון. הסיבה הנפוצה ביותר לפרידה הייתה עקרוּת, אשר תמיד נחשבה לאשמת האישה; והאמונה הייתה כי נשים חשוכות ילדים תהפוכנה להיות נחשים בעולם הרוח. בהתאם למוסכמות הפרימיטיביות יותר, הברירה להתגרש הייתה נתונה בידיו של הגבר בלבד, ואמות המידה האלה שרדו בקרב עמים מסוימים עד למאה העשרים.
עם התפתחות המוסכמות פיתחו שבטים מסוימים שני סוגי נישואין: הסוג פשוט, אשר הותר להתגרש בו, ונישואי הכוהן, אשר לא התירו פרידה. כאשר החלו המנהגים של רכישת נשים ושל נדוניה, הם תרמו רבות להפחתת שיעור הפרידות, וזאת בשל הכנסת הקנס המופעל בעת כישלון הנישואין. ואכן, איחודים מודרניים רבים מיוצבים על-ידי גורם הקניין העתיק הזה.
הלחץ החברתי באשר למעמד בקהילה ולזכויות הקניין היווה מאז ומתמיד גורם רב-עוצמה בשימור הטאבו והמוסכמות הנוגעים לנישואין. לאורך העידנים התקדמו הנישואין בהתמדה ובעולם המודרני הם מצויים כעת במעמד מתקדם, אף-על-פי שהם מאוימים על-ידי המתקפה הנובעת מאכזבה נרחבת בקרב אותם אנשים המחשיבים עד מאוד את הבחירה האישית – חופש מסוג חדש. אף כי גלי המהומה הללו של ההתאמה מופיעים בקרב הגזעים המתקדמים יותר כתוצאה מהתקדמות חברתית פתאומית ומואצת, בקרב האנשים המתקדמים פחות ממשיך מוסד הנישואין לשגשג ולהשתפר אט-אט תחת הכוונתן של המוסכמות הישנות.
ההחלפה החדשה והפתאומית של מניע האהבה – האידיאלי יותר אך האינדיבידואלי באופן קיצוני – את מניע הקניין הישן, אשר התבסס מזה זמן רב, גרמה באופן בלתי-נמנע למוסד הנישואין לאי-יציבות זמנית. מניעי האדם באשר לנישואין התעלו תמיד הרבה מעל למוסכמות בפועל בעניינם, ובמאות התשע-עשרה והעשרים האידיאל המערבי באשר לנישואין רץ לפתע הרבה לפני הדחפים המיניים של הגזעים, האנוכיים אך המצויים תחת שליטה חלקית. נוכחותם של מספר רב של אנשים לא נשואים בחברה כלשהי מעידה על התפוררות זמנית של המוסכמות, או על הימצאותן בשלב מעבר.
המבחן האמיתי של הנישואין לכל אורך העידנים היה אותה אינטימיות רציפה אשר לא ניתן להימנע ממנה בחיי המשפחה. שני צעירים מפונקים ושבעים, אשר חונכו לצפות לכל עונג ולהשביע את כל משאלות האגו היהירוֹת, יתקשו עד מאוד להשיג הצלחה גדולה בנישואין ובבניית בית – בשותפות של חיים שלמים של הצנעה-עצמית, של פשרה, של מסירות ושל הקדשה נטולת-אנוכיות לחינוך הילדים.
הדרגה הגבוה של דמיון ושל רומנטיות פנטסטית אשר חודרים לתהליך החיזור אחראים במידה רבה לנטייה הגוברת לעבר גירושין בקרב העמים המודרניים במערב, ואת כל אלו מסבכים אף יותר החופש האישי והחופש הכלכלי המוגברים של האישה. גירושין קלים, אשר הינם תוצאה של היעדר שליטה-עצמית או של כישלון בהתאמה רגילה של האישיות, רק מובילים במישרין חזרה לעבר אותם שלבים חברתיים גסים אשר מהם הגיח האדם רק באחרונה, וכתוצאה מסבל גזעי ומייסורים אישיים כה רבים.
ואולם, כל זמן שהחברה נכשלת בהענקת חינוך הולם לילדים ולצעירים, וככל שהסדר החברתי נכשל במתן חינוך קדם-הורי הולם, וכל עת שבה האידיאליזם הבלתי-נבון והבלתי-בשל של הצעירים הוא הקובע באשר לכניסה לחיי הנישואין, כך ימשיכו וישררו הגירושין. ובכל עת שבה נכשלת הקבוצה החברתית בהכנת הצעירים לחיי הנישואין, ימשיכו וישמשו הגירושין כווסת ביטחון המונע מצבים גרועים אף יותר במהלך עידני הצמיחה המואצת החלה במוסכמות המתפתחות.
דומה כי אנשי העולם הקדום התייחסו לנישואין באותה מידה של רצינות כפי שעמים מסוימים עושים כעת. ונראה כי רבים מן הנישואין החפוזים והבלתי-מוצלחים בזמנים המודרניים אינם מהווים שיפור כלשהו ביחס למנהגים הקדומים של הכשרת גברים ונשים צעירים לזיווג. חוסר העקביות הגדול בחברה המודרנית הינו בכך שהיא מרוממת את האהבה ומחזיקה בתפישה אידיאלית של הנישואין, ובה בעת מסרבת לבחון את שניהם באופן מלא.
הנישואין, אשר תוצאתם הינה הבית, אכן הינם המוסד המרוּמם ביותר של האדם, ואולם הנישואין בבסיסם הינם אנושיים; הם לעולם לא היו אמורים להיקרא קדושים. הכוהנים בני שֵת הפכו את הנישואין לטקס דתי; ואולם, במשך אלפי שנים לאחר עדן, הזיווג נותר מוסד חברתי ואזרחי לחלוטין.
השוואתן של התאגדויות אנושיות להתאגדויות אלוהיות היא מצערת ביותר. האיחוד בין בעל לאישה במערכת היחסים של הנישואין ושל הבית הינו פעולה חומרית של בני התמותה בעולמות האבולוציוניים. אמת, נכון הדבר כי הודות למאמציהם האנושיים הכנים של הבעל והאישה להתקדם הם עשויים לעשות התקדמות רוחנית רבה, אך אין פירושו של דבר שהנישואין הינם בהכרח קדושים. התקדמות רוחנית הינה פועל יוצא של הקדשה כנה לתחומי פעילות אנושיים אחרים.
אין ניתן להשוות באמת את הנישואין ליחס שבין המכוונן לאדם, ואף לא לאחווה שבין מיכאל המשיח לבין אחיו האנושיים. כמעט בשום נקודה לא ניתן להשוות בין מערכות היחסים האלה לבין הקשר בין הבעל והאישה. ומאוד מצער שהתפישה האנושית השגויה של מערכות היחסים האלה יצרה בלבול כה רב ביחס למעמדם של הנישואין.
ואף מצער מאוד שקבוצות מסוימות של בני-תמותה תפשו את הנישואין כאילו הינם תוצאה של פעולה אלוהית. אמונות שכאלה מובילות במישרין לתפישה שלא ניתן להתיר את קשר הנישואין, בלא קשר לנסיבות או לרצונותיהם של הצדדים להסכם. ואולם, עצם העובדה שמתקיימת התרת קשרי נישואין, מעידה על כך שהאלוהות איננה צד משתתף באיחודים מעין אלו. אילו חיבר האל אי-פעם שני דברים או שני אנשים יחדיו, כי אז הם יוותרו מאוחדים כך עד לזמן שבו יכריז הרצון האלוהי על הפרדתם. ואולם, בנוגע לנישואין, באשר הינם מוסד אנושי, מי יוכל להתיימר לחרוץ דין ולומר אילו נישואין הינם איחוד העשוי לקבל את אישורם של המפקחים ביקום, בניגוד לאלו אשר הינם ממקור ומטבע אנושיים לחלוטין?
ואף-על-פי-כן, קיים אידיאל של הנישואין בספֵרות העליונות. בבירתה של כל מערכת מקומית מדגימים הבנים והבנות החומריים של האל את פסגת האידיאלים של האיחוד בין גבר לאישה בקשר הנישואין ובקשר למטרת רבייה והעמדת צאצאים. אחרי ככלות הכול, הנישואין האידיאליים בני-התמותה הינם קדושים באופן אנושי.
הנישואין היו תמיד ועודם עדיין החלום האנושי העילאי של האידיאל בן-הזמן. אף-על-פי שחלום יפהפה זה מוגשם במלואו רק לעיתים רחוקות, הוא ממשיך ושורד כאידיאל מרהיב, וממשיך לשדל את בני המין האנושי המתקדם לקראת מאמצים הולכים ומתגברים להשגת אושר אנושי. ואולם, נדרש ללמד את הגברים הצעירים ואת הנשים הצעירות דבר-מה על אודות המציאויות של חיי נישואין בטרם הם צוללים לתוך הדרישות המחמירות של הקשרים ההדדיים שבחיי המשפחה; על האידאליזציה של הצעירים לקבל מנה מסוימת של התפכחות לפני הנישואין.
עם זאת, אין לדכא את האידאליזציה של הצעירים על אודות חיי הנישואין; חלומות מעין אלה הינם החזון של המטרה העתידית של חיי המשפחה. גישה זו הינה מעוררת ואף מועילה, בהינתן שאיננה מביאה לחוסר-רגישות באשר להבנת הדרישות המעשיות והנפוצות של חיי הנישואין ושל חיי המשפחה המגיעים בעקבותיהם.
האידיאלים של הנישואין עשו התקדמו ניכרת בתקופה האחרונה; בקרב עמים מסוימים נהנית האישה משוויון זכויות למעשה ביחס לבן זוגה. המשפחה הופכת, לפחות באופן מושגי, לשותפות נאמנה לשם גידול צאצאים, אשר נלווית לה גם נאמנות מינית. ואולם, אפילו גרסה חדשה יותר זו של הנישואין איננה אמורה להתיימר ללכת עד הקצה ולהעניק מונופול הדדי על כלל האישיות ועל כלל האינדיבידואליות. הנישואין אינם אך ורק בבחינת אידיאל אינדיבידואליסטי; הם הינם שותפות חברתית מתפתחת בין גבר לאישה, אשר מתקיימת ופועלת בהתאם למוסכמות בהווה, מוגבלת על-ידי הטאבו ונאכפת על-ידי החוקים והתקנות של החברה.
קשרי הנישואין במאה העשרים עומדים גבוה בהשוואה לאלו של עידני העבר, זאת על-אף שמוסד הבית נתון כעת במבחן רציני בשל הבעיות אשר הושתו, ובאופן כה פתאומי, על הארגון החברתי לאחר ההרחבה הנמהרת של חרויות האישה, זכויות אשר נשללו ממנה במשך תקופה ממושכת כל-כך בשל האבולוציה המעוכבת של המוסכמות בדורות עברו.
[הוצג על-ידי השרפים הראשית המוצבת באורנטיה.]
הכורח החומרי ביסס את הנישואין, הרעב למין קישט אותם, הדת קידשה ורוממה אותם, המדינה דרשה וּויסתה אותם; זאת בעוד שבזמנים מאוחרים יותר מתחילה האהבה המתפתחת להצדיק ולהאדיר את הנישואין בבחינת האב הקדמון והבורא של המוסד היעיל והנאצל ביותר של הציוויליזציה – הבית. ובניית הבית חייבת להיות מרכזו ומהותו של כל מאמץ חינוכי.
הזיווג הינו פעולה של הנצחה-עצמית גרידא, המתרחשת בדרגות שונות של סיפוק-עצמי; הנישואין, בנייתו של בית, הינם בעיקרם עניין של קיום-עצמי, והם מרמזים על האבולוציה של החברה. החברה עצמה מהווה מבנה צבירי המורכב מיחידות משפחתיות. היחידים מהווים גורמים פלנטאריים ארעיים – ואך ורק המשפחות הינן סוכנויות מתמשכות באבולוציה החברתית. המשפחה הינה הערוץ אשר דרכו זורם נהר התרבות והידע מדור אחד למשנהו.
הבית הינו בעיקרו של דבר מוסד חברתי. הנישואין צמחו מתוך שיתוף-פעולה לשם קיום-עצמי ומתוך שותפות בהנצחה העצמית, בעוד שאלמנט הסיפוק העצמי היה שולי ברובו. אף-על-פי-כן, הבית כולל את כל שלושת התפקודים המהותיים של הקיום האנושי; זאת בעוד שהִתְרבות החיים הופכת את הבית למוסד האנושי היסודי, והמין מבדיל אותו מכול יתר הפעילויות החברתיות.
הנישואין לא התבססו על יחסים מיניים; היחסים המיניים היוו חלק שולי של הנישואין. הגבר הפרימיטיבי – אשר סיפק את תיאבונו המיני בחופשיות, מבלי ליטול אחריות על אישה, ילדים ובית – לא נזקק לנישואין.
האישה, בשל הקשר הפיזי והרגשי שלה עם צאצאיה, תלויה בשיתוף הפעולה של הזכר; והסיבה הזו היא אשר מניעה אותה לבקש מחסה בנישואין. אך לא דחף ביולוגי ישיר הניע את הגבר אל תוך הנישואין – וקל וחומר, הוא לא מה ששמר אותו בתוכם. לא הייתה זו האהבה אשר משכה את הגבר אל הנישואין, אלא הרעב למזון, אשר בתחילה משך את הגבר הפרא אל האישה ואל המחסה הפרימיטיבי אשר חלקה עם ילדיה.
הנישואין אף לא נוצרו כתוצאה מן ההבנה המודעת של האחריות הנלווית לקיום יחסי מין. האדם הפרימיטיבי לא הבין את הקשר שבין סיפוק מיני לבין לידת ילד בהמשך לכך. בעבר רווחה בעולם האמונה כי בתולה יכולה להרות. במוקדם הגה הפרא את הרעיון כי תינוקות נוצרים בעולם הרוחות; האמונה הייתה שהריון מתרחש כתוצאה מכך שחודרת אל תוך האישה רוח, רוח רפאים מתפתחת. עוד האמינו כי תזונה ועין הרע עשויות אף הן לגרום לבתולה או לרווקה להרות, זאת בעוד שאמונות מאוחרות יותר קָשרו בין ראשית החיים לבין נשימה ואור השמש.
רבים מן העמים המוקדמים קישרו את הרוחות עם הים; לפיכך הוגבלו בתולות עד מאוד במנהגי הרחצה שלהן; נשים צעירות פחדו הרבה יותר מן הרחצה בים בשעת גאות חזקה מאשר מקיום יחסי מין. תינוקות אשר נולדו מעוותים, או בטרם הבשלתם, נחשבו כבעלי-חיים אשר מצאו את דרכם אל תוך גוף האישה כתוצאה מרחצה בלתי-אחראית או מפעולה מזיקה של רוחות. הפראים לא הוטרדו, כמובן, מחניקת צאצאים מעין אלו עם היוולדם.
הצעד הראשון לקראת הארה הגיע יחד עם האמונה שיחסי המין סללו את הדרך לַרוח המעברת להיכנס אל האישה. מאז גילה האדם שהאב והאם תורמים במידה שווה את גורמי התורשה החיים אשר יוצרים צאצאים. ואולם, אפילו במאה העשרים הורים רבים עמלים לשמור את ילדיהם בבערות כזו או אחרת באשר למקורם של החיים האנושיים.
קיומה של משפחה פשוטה כלשהי הובטח הודות לעובדה שפונקציית הרבייה כרוכה בהכרח ביחסי אם-ילד. אהבת האם הינה אינסטינקטיבית; בשונה מהנישואין, מקורה של אהבת האם איננו נעוץ במוסכמות. אהבת האם של כלל היונקים מהווה מתת טבע של הרוחות סועדות הדעת של היקום המקומי, ועוצמתה – כמו גם מסירות האם – לעולם עומדת ביחס ישר לשיעור חוסר הישע של הוולד של אותו המין.
מערכת היחסים בין האם לילד הינה טבעית, חזקה ואינסטינקטיבית; ובהתאם לכך, היא כזו אשר אילצה את האישה הפרימיטיבית להסכים לתנאים משונים רבים ולעמוד בקשיים בל-יתוארו. אהבת אם עזה זו הינה רגש מגביל אשר מאז ומעולם העמיד את האישה בעמדת נחיתות עצומה בכל מאבקיה עם הגבר. ואף-על-פי-כן, האינסטינקט האימהי של המין האנושי איננו כזה שעוצמתו שולטת בכל; ניתן לסכלו באמצעות שאפתנות, אנוכיות ואמונה דתית.
אף-על-פי שהקשר אם-ילד איננו לא נישואין ואף לא בית, הוא היווה את הגרעין אשר ממנו הגיחו שני אלה. ההתקדמות הגדולה באבולוציה של הזוגיות הגיעה כאשר השותפויות הארעיות האלה החזיקו מעמד זמן ארוך דיו על-מנת לגדל את הצאצאים אשר נוצרו, הואיל וזו היוותה למעשה את בנייתו של בית.
בלא קשר ליריבות אשר שררה בקרב הזוגות המוקדמים הללו, ועל-אף עובדת היות הקשר רופף, סיכויי ההישרדות השתפרו במאוד הודות לשותפויות האלה בין זכר לנקבה. כאשר גבר ואישה משתפים פעולה, אפילו לא יהא זה לצורך הקמת משפחה וגידול צאצאים, הם עולים בהרבה, וברוב המובנים, על שני גברים או על שתי נשים. זיווג זה בין המינים חיזק את ההישרדות והיווה את ראשיתה ממש של החברה האנושית. חלוקת העבודה בין המינים אף תרמה לנוחות והרבתה את האושר.
הדם אשר מאבדת האישה מדי מחזור, ואובדן הדם הנוסף במהלך הלידה, הובילו לרעיון המוקדם לפיו הדם הוא בורא הילד (ואפילו מושבה של הנשמה), וזהו הינו המקור למושג קשרי הדם במערכות היחסים האנושיות. בזמנים המוקדמים שויכו כל קווי הירושה לצד האם, וזאת משום שזה היה חלק התורשה היחידי אשר היה ודאי בעיקרו.
המשפחה הפרימיטיבית, אשר צמחה מקשר הדם הביולוגי האינסטינקטיבי שבין האם לילד, הייתה באופן בלתי-נמנע משפחה-אם; ושבטים רבים המשיכו לקיים הסְדר זה במשך זמן רב. משפחת האם הייתה אפשרות המעבר היחידה משלב הנישואין הקבוצתיים של העדר לחיי הבית המאוחרים והמשופרים של משפחות האב הפוליגמיות והמונוגמיות. משפחת האם הינה טבעית וביולוגית; משפחת האב הינה חברתית, כלכלית ופוליטית. קיומה המתמשך של משפחת האם בקרב האדם האדום בצפון-אמריקה הינה אחת מן הסיבות העיקריות שבעטיין בני האירוקוואי – אשר היו מתקדמים מהיבטים אחרים – לא הפכו מעולם למדינה אמיתית.
תחת מוסכמות משפחת האם, נהנתה אם האישה מסמכות כמעט מוחלטת בבית; אפילו אחֵיה של האישה ובניהם היו פעילים יותר בפיקוח על המשפחה מאשר הבעל. לעיתים קרובות נקראו האבות מחדש בשמות ילדיהם שלהם.
הגזעים המוקדמים ביותר נתנו לאב אך נקודות זכות מועטות, וראו את הילד כיציר אשר הגיע מן האם לבדה. הם האמינו שהילדים דמו לאב אך ורק כתוצאה מן הקשר, או משום שהם "סומנו" כך מפאת רצונה של האם שידמו לאב. מאוחר יותר, כאשר חל המעבר ממשפחת האם למשפחת האב, לקח האב את כל נקודות הזכות על הילד; והרבה מן הטאבו אשר נגעו לאישה הרה הורחבו בהמשך כך שיכללו גם את בעלה. כך, בהתקרב מועד הלידה חדל האב לעתיד מעבודתו, ובעת הלידה נכנס למיטה ונותר לנוח, לצד האישה, במשך שלושה עד שמונה ימים. יש והאישה קמה למחרת היום ליום עבודה קשה, אך האב נותר לשכב במיטה ולקבל את הברכות; כל זה היה חלק מן המוסכמות המוקדמות אשר נועדו לבסס את זכותו של האב על הילד.
בתחילה נהג הגבר ללכת אל עמה של אשתו, ואולם בזמנים מאוחרים יותר, לאחר שהגבר עבד תמורת הכלה או שילם את מחירה, הוא היה רשאי לקחת את אשתו ואת ילדיו חזרה אל עמו שלו. המעבר ממשפחת האם למשפחת האב מסביר את האיסורים – אשר אחרת הינם חסרי משמעות – על סוגים מסוימים של נישואין בין בני-דודים, בעוד שקשרים אחרים מאותה דרגה זכו לקבל אישור.
עם התחלפות המוסכמות הנוגעות לציד, כאשר עדרי הצאן העניקו לגבר את השליטה על מקור המזון העיקרי, הגיעה משפחת האם אל סופה המהיר. היא נכשלה פשוט משום שלא הצליחה להתחרות במשפחת האב החדשה. העוצמה אשר שכנה בידי קרוביה ממין זכר של האם לא יכלה להתחרות בעוצמה אשר רוכזה בבעל-האב. האישה לא יכלה לעמוד במשימה המשולבת של גידול הילדים ושל הפעלת סמכות רציפה ועוצמה גוברת בבית. המנהגים העוקבים של גניבת נשים, ולאחר מכן של רכישת נשים, זירזו את קִצה של משפחת האם.
השינוי המדהים ממשפחת האם למשפחת האב הינו אחת מן ההתאמות הקיצוניות ביותר של היפוך-כיוון-מושלם אשר ביצע המין האנושי מעודו. שינוי זה הוביל מיד לביטוי חברתי גדול יותר ולהרפתקאות משפחתיות מועצמות.
יתכן שהאינסטינקט האימהי הוביל את האישה אל עבר הנישואין, אך היה זה כוחו העדיף של הגבר, לצד השפעת המוסכמות, אשר למעשה חייבו את האישה להישאר נשואה. החיים הכפריים נטו ליצור מערכת מוסכמות חדשה, את הטיפוס הפטריארכלי של חיי המשפחה; וסמכותו הבלתי-מעורערת והשרירותית של האב הייתה הבסיס לאחדות המשפחה תחת מוסכמות הרועה והמוסכמות החקלאיות המוקדמות. כל חברה, בין שהיא משפחתית ובין שמקורה באומה, עברה דרך שלב הסמכות האוטוקרטית של הסדר הפטריארכלי.
מעט הכבוד שאותו מקבל המין הנשי בתקופת התנ"ך משקף נאמנה את המוסכמות של רועה הצאן. הפטריארכים העברים היו כולם רועי צאן, כפי שניתן ללמוד מן האמרה, "אדוני רועי".
אך אין להאשים את הגבר על ההערכה המועטה אשר רחש לאישה בעידנים קודמים יותר ממה שראוי להאשים את האישה עצמה. בתקופות הפרימיטיביות, היא לא הצליחה לקבל הכרה חברתית משום שהיא לא פעלה בעתות חירום; היא לא הייתה גיבור מופלא או גיבור לשעת צרה. במאבק הקיום הייתה האימהות לרועץ במובחן; אהבת האם הגבילה את האישה בהשתתפות בהגנה על השבט.
הנשים הפרימיטיביות אף יצרו, שלא במתכוון, את תלותן בזכר; זאת בשל הערצתן את הלוחמנות שלו ואת חיוניותו. העובדה שהן רוממו כך את הלוחם ניפחה את האגו הזכרי, בה בעת שהשפילה את האגו הנקבי והפכה את האישה לתלותית יותר; מדים צבאיים עדיין מעוררים עד מאוד את הרגשות הנקביים.
בקרב הגזעים המתקדמים יותר, הנשים אינן כה גדולות או חזקות כגברים. האישה, בהיותה חלשה יותר, הפכה להיות זו בעלת הטקט הרב יותר; במוקדם היא למדה להסתמך על קסמיה המיניים. היא הפכה ערנית ושמרנית יותר מן הגבר, אף כי מעט פחות מעמיקה. הגבר התעלה על האישה בשדה הקרב ובשדות הציד; אך בבית, האישה פיקדה על-פי-רוב אפילו על הפרימיטיביים שבגברים.
רועה הצאן פנה אל עדריו על-מנת לבקש הזנה, ואולם במהלך העידנים הכפריים הללו האישה עדיין נדרשה לספק את המזון הצמחי. הגבר הפרימיטיבי התחמק מן האדמה; זו הייתה שלווה מדי ונטולת הרפתקה. בנוסף לכך שררה האמונה הטפלה הקדומה כי הנשים טובות יותר בגידול צמחים; הן היו אימהות. כיום, בקרב שבטים מפגרים רבים מבשלים הגברים את הבשר ואילו הנשים את הירקות; וכאשר השבטים הפרימיטיביים באוסטרליה מצויים בתנועה, הנשים לעולם לא תתקופנה את בעלי החיים הניצודים, בעוד שגבר לעולם לא יתכופף על-מנת לחלץ שורש מן האדמה.
מאז ומעולם נדרשה האישה לעבוד; ולפחות עד לזמנים המודרניים הייתה הנקבה יצרנית אמיתית. הגבר בחר על-פי-רוב את הדרך הקלה יותר, וחוסר-שוויון זה שרר לכל אורך ההיסטוריה של המין האנושי. תמיד הייתה האישה הנושאת בעול; היא טיפלה ברכוש המשפחה ובגידול הילדים, ובכך הותירה את ידי הגבר פנויות ללחימה ולצייד.
השחרור הראשון של האישה הגיע כאשר הגבר הסכים לעבד את האדמה; כאשר הוא הסכים לבצע את אשר היה עד אז בגדר עבודת אישה. היה זה בבחינת צעד גדול קדימה כאשר השבויים הזכרים לא נרצחו יותר, אלא שועבדו כעובדי חקלאות. ומהלך זה הוליד את שחרור האישה, אשר התפנתה להקדיש זמן רב יותר לעבודות הבית ולחינוך הילדים.
אספקת החלב לפעוטות הובילה לגמילה מוקדמת של התינוקות, ובהמשך לכך להולדתם של יותר ילדים לאימהות אשר השתחררו באופן זה מן העקרות הארעית אשר ממנה סבלו לעיתים; זאת בעוד שהשימוש בחלב פרה ובחלב עיזים הוביל להפחתה משמעותית של תמותת הפעוטות. לפני שהחברה נכנסה לשלב רעיית הצאן נהגו אימהות להניק את תינוקותיהן עד גיל ארבע או חמש.
התמעטות המלחמות הפרימיטיביות הובילה לצמצום ההבדל בחלוקת העבודה בין המינים. ואולם, הנשים עדיין נדרשו לבצע עבודה אמיתית, בעוד שהגברים לקחו על עצמם את תורנויות השמירה. לא ניתן היה להשאיר שום מחנה או כפר בלא שמירה, ביום כמו בלילה, ואולם, אפילו משימה זו הפכה קלה יותר הודות לביות הכלב. ככלל, הגעת החקלאות העלתה את יוקרת האישה ושיפרה את מעמדה החברתי; לכל הפחות, כך היה עד אשר הגבר הפך בעצמו לחקלאי. ומיד כאשר החל הגבר לעבד את האדמה, חלה התקדמות משמעותית בשיטות החקלאיות, התקדמות אשר נמשכה הלאה לאורך הדורות. הגבר למד את ערכו של הארגון בפעולות הציד והמלחמה, ולאחר מכן – כאשר השתלט על מרבית עבודת האישה – הוא הכניס את הטכניקות הללו לשימוש בתעשייה, ושיפר במאוד את שיטות העבודה הנרפות שלה.
באופן כללי, מעמד האישה בכל תקופה ותקופה משמש כְּקריטריון המעיד בבירור על התקדמותם האבולוציונית של הנישואין כמוסד חברתי; זאת בעוד שהתקדמות הנישואין עצמם משמשת כמדד סביר למדי לשיעור התקדמותה של הציוויליזציה האנושית.
מאז ומעולם היה מעמדה של האישה בבחינת פרדוקס חברתי; תמיד היא ניהלה גברים באופן ממולח; ותמיד היא ניצלה את הדחף המיני החזק יותר של הגבר לקידום האינטרסים שלה ולשם קידומה שלה. תוך שימוש מרומז בקסמיה המיניים, היא הצליחה לעיתים תכופות לשלוט בגבר שליטה מרובה, ואף הצליחה לשעבד אותו לחלוטין.
האישה המוקדמת לא שימשה לגבר כחברה, אהובה, מאהבת או שותפה, אלא דווקא הייתה כפיסת רכוש, כעבד, ולאחר מכן שותפה עסקית, שותפה למשחק ומולידת-ילדים. ואף-על-פי-כן, קיום יחסי מין ראויים ומספקים כללו תמיד את אלמנט הבחירה ואת שיתוף הפעולה של האישה, ועובדה זאת תמיד העניקה לאישה האינטליגנטית השפעה ניכרת על מעמדה המיידי והאישי, בלא תלות במעמדו החברתי של המגדר שאליו היא משתייכת. ואולם, העובדה שהנשים נדרשו מאז ומעולם לנהוג בפקחות על-מנת להקל על שעבודן, לא סייעה לחוסר האמון ולחשדנות של הגבר.
בני שני המינים התקשו עד מאוד להבין אלה את אלה. הגבר התקשה להבין את האישה, והתייחס אליה בעירוב משונה של חוסר-אמון, בורות וסקרנות מהולה בפחד, אם לא בחשדנות ובבוז. מסורות שבטיות וגזעיות רבות ייחסו את הצרות לחווה, לפנדורה, או לנציגה אחרת של המין הנשי. הסיפורים הללו עוּותו תמיד על-מנת שיציגו תמונה לפיה האישה המיטה אסון על הגבר; וכל אלו העידו על חוסר האמון המוחלט אשר שרר לפנים ביחס לאישה. בין הסיבות התומכות בכמורה המתנזרת ממין, העיקרית שבהן הייתה שיפלותה של האישה. העובדה שרוב המכשפות-לכאורה היו נשים, לא שיפרה את המוניטין העתיק של המגדר הנשי.
במשך תקופה ארוכה החשיבו הגברים את הנשים כמוזרות, ואפילו כבלתי-רגילות. הם אפילו האמינו כי לנשים אין נשמות; ומשום כך נמנעו מהם שמות. בימי קדם היה קיים פחד גדול מן הפעם הראשונה שבה קיימה האישה יחסי מין; מכאן שורש המנהג כי הכוהן הוא המקיים עם אישה יחסי מין בפעם הראשונה שלה. אפילו צלה של אישה נחשב למסוכן.
לידת ילדים נחשבה לפנים בעיני כל כפעולה ההופכת את האישה למסוכנת ובלתי-נקייה. וטאבו שבטיים רבים פסקו כי האם חייבת לעבור טקסי טיהור נרחבים לאחר הולדת הילד. למעט בקרב אותן קבוצות שבהן השתתף הבעל במשכב המנוחה, התחמקו מהאם היולדת והיא נעזבה לנפשה. אנשי קדם אפילו נמנעו מלערוך את לידת הילד בבית. לבסוף, הותר לנשים המבוגרות לסעוד את האם בשעת הלידה, ומנהג זה מהווה את המקור של מקצוע המיילדת. בשעת הלידה נאמרו ונעשו עשרות דברים מטופשים מתוך מאמץ לסייע לתהליך. כך, נהוג היה להזליף מים קדושים על הרך הנולד על-מנת למנוע את התערבות רוחות הרפאים.
בקרב השבטים הבלתי-מעורבים הייתה הלידה קלה יחסית ונמשכה רק שעתיים או שלוש שעות; ואולם רק לעיתים רחוקות הלידה הייתה כה קלה בקרב הגזעים המעורבים. כאשר מתה אישה במהלך הלידה, ובמיוחד בשעה שילדה תאומים, האמונה הייתה כי היא אשמה בניאוף עם רוחות. מאוחר יותר התייחסו השבטים הגבוהים יותר אל המוות בשעת הלידה כאל גזירה משמיים; האימהות האלה נחשבו ככאלה שמתו לטובת מטרה נאצלת.
מה שמכונה צניעות האישה, בנוגע למלבושן ולחשיפת גופן, צמח מתוך הפחד העמוק שמא יראו אותן בעת המחזור. לחזות כך באישה בעת המחזור נחשב לחטא כבד, להפרה של טאבו. בהתאם למוסכמות של ימי קדם, נדרשה כל אישה – החל מגיל ההתבגרות ועד לסיום התקופה שבה יכולה הייתה ללדת – להיכנס לבידוד מוחלט מן המשפחה ומן החברה למשך שבוע שלם בכל חודש. כל דבר שהייתה נוגעת בו, יושבת עליו או שוכבת עליו, נחשב כ"מחולל". במשך זמן רב נהוג היה להכות נערה באכזריות לאחר כל מחזור חודשי מתוך ניסיון לסלק החוצה מגופה את הרוח הרעה. ואולם, כאשר סיימה האישה את תקופת לידת הילדים, היא קיבלה, על-פי-רוב, יחס מתחשב יותר, זכויות ופריבילגיות. ולאור כל אלה, אין זה משונה שנשים נחשבו כנחותות. ואפילו היוונים החשיבו את האישה במחזור כאחד משלושת הגורמים הראשיים לחילול הקודש, כאשר השניים האחרים היו החזיר והשום.
עד כמה שהרעיונות הישנים הללו היו מטופשים, הייתה להם השפעה מיטיבה מסוימת, משום שהעניקו לנשים אשר עבדו יתר על המידה, לפחות בצעירותן, שבוע אחד בכל חודש שבו יכלו ליהנות ממנוחה ברוכה ומהגות מועילה. כך הן יכלו לחדד את פקחותן על-מנת להתמודד עם עמיתיהן הזכרים בכל שאר הזמן. בידוד זה של האישה אף הגן על הגברים מפני קיום יתר של יחסי מין, ובכך תרם בעקיפין גם להגבלת האוכלוסין ולהעצמת השליטה העצמית.
התקדמות כבירה חלה עת נמנעה מן הגבר הזכות לרצוח את אשתו כל אימת שחפץ בכך. בדומה לכך, היה זה צעד קדימה כאשר היא הייתה רשאית להיות הבעלים של מתנות החתונה. בהמשך היא קיבלה את הזכות החוקית להיות בעלים של רכוש, לנהל אותו ואף למכרו; ואולם, במשך זמן רב נמנעה ממנה הזכות לשמש בתפקיד בכנסייה או במדינה. מאז ומעולם נחשבה האישה כמעין רכוש, פחות או יותר, עד למאה העשרים שאחרי ישוע ובמהלכה. היא לא זכתה בחופש כלל-עולמי מהדרה תחת שליטתו של הגבר. ואפילו בקרב עמים מתקדמים, הניסיון של הגבר לגונן על האישה היווה תמיד הכרזה מרומזת על עליונותו.
אך הנשים הפרימיטיביות לא ריחמו על עצמן, כפי שנוטות לעשות אחיותיהן אשר השתחררו לאחרונה. אחרי ככלות הכול, הן היו די מאושרות ומרוצות; הן לא העזו לדמיין צורת קיום טובה יותר או שונה.
האישה שקולה לגבר בהנצחה העצמית, ואולם בשותפות של קיום-עצמי היא מתמודדת עם נחיתות מובחנת, ועל המגבלה הזו של האימהות הכפויה ניתן לפצות רק באמצעות המוסכמות הנאורות של ציוויליזציה מתקדמת, ובאמצעות חוש ההוגנות הגובר של הגבר.
עם התפתחות החברה התפתחו אמות המוסר המיניות יותר בקרב הנשים, הואיל והן סבלו יותר מן התוצאות של הפרת המוסכמות המיניות. אמות המוסר המיניות של הגבר משתפרות באיחור לאיטן כתוצאה מחוש ההוגנות הנדרש על-ידי הציוויליזציה. הטבע אינו יודע דבר על הוגנות – הוא מכריח את האישה לסבול לבדה מכאבי הלידה.
הרעיון המודרני של השוויון בין המינים הינו יפה וראוי לציוויליזציה מתרחבת, אך הוא לא יימצא בטבע. כאשר החזק הוא הצודק, הגבר מולך על האישה; כאשר שוררים יותר צדק, שלום והוגנות, היא מגיחה לאיטה מן העבדות ומן הצל. מעמדה החברתי של האישה השתנה בדרך כלל ביחס הפוך לשיעור הלוחמנות בכל אומה או בכל תקופה.
ואולם הגבר לא נטל את זכויותיה של האישה באופן מודע או מכוון ואז החזיר לה אותן בהדרגה ובחוסר-רצון; כל אלה היו בבחינת אפיזודה בלתי-מודעת ובלתי-מתוכננת של האבולוציה החברתית. כאשר באמת הגיע זמנה של האישה ליהנות מזכויות נוספות, היא קיבלה אותן, ובאופן יחסית בלתי-תלוי בגישה המודעת של הגבר. לאט אך בבטחה המוסכמות משתנות על-מנת לאפשר את ההתאמות החברתיות אשר מהוות חלק מן האבולוציה המתמדת של הציוויליזציה. המוסכמות המתקדמות השתפרו לאיטן ביחסן כלפי הנקבות; אותם שבטים אשר התמידו באכזריות כלפיהן לא שרדו.
האדמים והנודים העניקו לנשים הכרה גדולה יותר, ואותן קבוצות אשר הושפעו מן האנדיטים אשר היגרו, נטו להיות מושפעות מן התורות העדניות באשר למקום הנשים בחברה.
הסינים המוקדמים והיוונים התייחסו לנשים טוב יותר מאשר רוב העמים שמסביבם. אך העברים הפגינו כלפיהן חוסר-אמון עמוק ביותר. במערב נכון לאישה טיפוס לא קל תחת המוסכמות מבית פאולוס אשר הוצמדו לנצרות; זאת אף כי הנצרות אכן קידמה את המוסכמות בכך שהשיתה מחויבויות מיניות נוקשות יותר על הגבר. תחת הביזוי המוזר אשר מצמיד לה האסלאם, מעמדה של האישה טוב רק במעט מחוסר-תקווה מוחלט, ומצבה גרוע אף יותר תחת כמה מן התורות של דתות מזרחיות אחרות.
היה זה המדע אשר שחרר באמת את האישה, ולא הדת; היה זה בית החרושת המודרני אשר שחרר אותה במידה רבה מגבולות הבית. היכולות הפיזיות של הגבר חדלו מלהיות מהות הכרחית במנגנון הקיום החדש; המדע שינה את תנאי החיים במידה כזו שכוחו של הגבר חדל להיות כה נעלה על כוחה של האישה.
השינויים הללו נטו לעבר שחרור האישה מן השעבוד הביתי וגרמו לשינוי כזה במעמדה, עד כי כעת היא נהנית מדרגה של חופש אישי ובחירה מינית המשתווה למעשה לזו של הגבר. פעם נקבע ערכה של האישה על-פי יכולתה לייצר מזון, ואולם ההמצאה והעושר אפשרו לה לברוא עולם חדש שבו תוכל לפעול – בתחומי החן והקסם. וכך השיגה התעשייה ניצחון במלחמתה הבלתי-מודעת והבלתי-מכוונת לשחרור החברתי והכלכלי של האישה. ושוב הצליחה האבולוציה לעשות את מה שאפילו ההתגלות נכשלה בהשגתו.
תגובת העמים הנאורים כלפי המוסכמות הבלתי-שוויוניות הקובעות את מקומה של האישה בחברה, דמתה, בקיצוניותה, לתנועת מטוטלת. בקרב הגזעים המתועשים היא קיבלה כמעט את כל הזכויות והיא נהנית מפטור מחובות רבים, כגון מן השירות הצבאי. כל הקלה במאבק הקיום תרמה לשחרורה של האישה, והיא נהנתה במישרין מכל התקדמות אל עבר המונוגמיה. במסגרת האבולוציה המדורגת של החברה, החלש תמיד מרוויח באופן בלתי-יחסי מכל התאמה של המוסכמות.
באידיאלים של הנישואין בזוג, זכתה האישה בסופו של דבר בהכרה, בכבוד, בעצמאות, בשוויון ובחינוך; אך האם תוכיח כי היא ראויה לכל ההישגים החדשים וחסרי התקדים הללו? האם האישה המודרנית תענה להישג זה של שחרור חברתי בחוסר-מעש, באדישות, בעקרות ובחוסר-נאמנות? היום, במאה העשרים, עומדת האישה למבחן המכריע של קיומה הממושך בעולם!
האישה הינה שותפה שווה לגבר ברביית הגזע, ולפיכך חשובה כמוהו בדיוק לסיפור מעשה האבולוציה הגזעית; מסיבה זו חתרה האבולוציה במידה הולכת וגוברת לעבר מימוש זכויות האישה. ואולם, בשום מובן אין זכויותיה של האישה כזכויותיו של הגבר. האישה איננה יכולה לשגשג עם זכויותיו של הגבר יותר מאשר יכול הגבר להצליח עם זכויות האישה.
לכל מגדר קיימת ספֵרת קיום מובחנת משלו, ויחד עמהּ זכויותיו בגדרי אותה ספֵרה. אם האישה שואפת, הלכה למעשה, ליהנות מכול זכויותיו של הגבר, כי אז במוקדם או במאוחר וודאי תתחלפנה האבירות והיחס המיוחד שממנו נהנות נשים רבות – אשר אותם קיבלו רק לאחרונה מן הגברים – בתחרות חסרת-רחמים ונטולת-רגש.
הציוויליזציה לא תוכל למחוק לעולם את תהום ההתנהגות הפעורה בין המינים. אף כי המוסכמות מתחלפות מעידן למשנהו, האינסטינקט לעולם עומד. החיבה האימהית הטבועה בה אף-פעם לא תרשה לאישה החופשית להתחרות ברצינות עם הגבר בתעשייה. לעולם יוותר כל מגדר שליט בתחומו שלו, תחומים אשר נקבעים בידי הבדלים ביולוגיים ושוני מנטאלי.
לכל מין תהא לעולם ספֵרה מיוחדת משלו, אף כי מעת לעת הן יחפפו. הגברים והנשים יוכלו להתחרות בתנאים שווים אך ורק מן הבחינה החברתית.
לעולם מאחד דחף ההתרבוּת את הגבר ואת האישה למטרת ההנצחה העצמית, אך אין בדחף הזה לבדו על-מנת להבטיח כי הם יוותרו יחדיו וישתפו פעולה מתוך הדדיות – ייסודו של בית.
כל מוסד אנושי מצליח כולל בחובו יריבות בין אינטרסים אישיים אשר עברו התאמה על-מנת שיפעלו יחד בהרמוניה, ובנייתו של בית אינה יוצאת דופן בהקשר זה. הנישואין, הבסיס לבנייתו של בית, הינם המופע הגבוה ביותר של שיתוף-פעולה מתוך יריבות המאפיין לעיתים כה קרובות את הקשר בין הטבע לחברה. העימות הינו בלתי-נמנע. הזיווג הינו טבוע; הוא טבעי. אך הנישואין אינם ביולוגיים; הם הינם חברתיים. התשוקה מבטיחה שהגבר והאישה יחברו זה אל זה, אך האינסטינקט ההורי החלש יותר והמוסכמות החברתיות הם השומרים אותם יחדיו.
הזכר והנקבה הינם למעשה שני סוגים נפרדים של אותו מין, אשר שוכנים זה בסמוך לזה ומצויים בקשר אינטימי זה עם זה. נקודות המבט שלהם, כמו גם כלל תגובותיהם לחיים, הינן שונות במהותן; הם פשוט לא מסוגלים להבין זה את זה באמת. הבנה שלמה בין המינים היא בלתי-ניתנת להשגה.
דומה כי לנשים יש יותר אינטואיציה מאשר לגברים, אך נדמה גם שהן פחות הגיוניות במידת-מה. לעומת זאת, האישה תמיד הייתה נושאת הדגל המוסרי והמנהיגה הרוחנית של האנושות. היד המנענעת את העריסה עדיין מתרועעת עם הגורל.
ההבדלים בטבע, בתגובה, בנקודות ההשקפה ובחשיבה בין גברים לנשים רחוקים מלהיות מקור לדאגה, ודווקא יש להתייחס אליהם כמניבי-תועלת רבה למען האנושות, הן באופן יחידני והן באופן שיתופי. סדרים רבים של יצורים ביקום נוצרים במופעי אישיות דואליים. בקרב בני התמותה, בנים חומריים ואמצעופיים, מתואר הבדל זה במושגי זכר וכנקבה; בקרב השרפים, הכרובים ובני הלוויה המורונטיים, הוא כונה חיובי או אגרסיבי, ושלילי או נסוג. חיבורים דואליים מעין אלו מכפילים עד מאוד את הגמישות ומתְגברים על מגבלות טבועות, ממש כשם שעושות התאגדויות שילוּשיוֹת מסוימות במערכת פרדיס-האוונה.
גברים ונשים זקוקים אלה לאלה בקריירה המורונטית והרוחנית, כמו גם בזו האנושית. הבדלי ההשקפה בין הזכר לנקבה ממשיכים ומתקיימים אפילו מעבר לחיים הראשונים ולאורך כלל ההרקעה ביקום המקומי וביקום העל. ואפילו בהאוונה, ימשיכו עולי הרגל אשר היו לפנים גברים ונשים לסייע אלה לאלה בהרקעתם אל פרדיס. לעולם, ואפילו בסגל הסוֹפיונוּת, לא תמחַק המטמורפוזה שעובר היצור את הנטיות האישיות שאותן מכנים בני האדם זכר ונקבה; תמיד תמשֵכנה שתי הוואריאציות הבסיסיות של האנושות לסקרן, לעורר, לעודד ולסייע זו לזו; ולעולם הן תהיינה תלויות הדדית זו בשיתוף הפעולה של זו לשם פתרון בעיות היקום הסבוכות ובמהלך ההתגברות על מגוון הקשיים בקוסמוס.
אף כי אין למינים תקווה להבין בשלמות זה את זה, הם משלימים למעשה זה את זה; ואף כי שיתוף הפעולה ביניהם נגוע במידה כזו או אחרת של יריבות אישית, הוא מסוגל לשמר את החברה ולהרבותהּ. הנישואין הינם מוסד אשר נועד לשלב את ההבדלים בין המינים, בעוד שהוא מאפשר את המשכיות הציוויליזציה ומבטיח את הִתרבות הגזע.
הנישואין הינם אם כל המוסדות האנושיים, משום שהם מובילים במישרין לכינונו של הבית ולשימורו, דבר המהווה את הבסיס המבני של החברה. המשפחה קשורה באופן חיוני למנגנון השימור העצמי; היא הינה התקווה היחידה להנצחת הגזע תחת מוסכמות הציוויליזציה; ובה בעת היא מעניקה באופן יעיל ביותר צורות רצויות מאוד מסוימות של סיפוק-עצמי. המשפחה הינה ההישג האנושי גרידא הגדול ביותר, באשר היא משלבת כך את האבולוציה של מערכת היחסים הביולוגית בין הזכר והנקבה עם מערכת היחסים החברתית בין הבעל והאישה.
הזיווג המיני הינו אינסטינקטיבי ותוצאתו הטבעית הינה ילדים; וכך באה לידי קיום באופן אוטומטי המשפחה. דמות החברה הינה כדמות משפחות הגזע או משפחות האומה. אם המשפחות הינן טובות, החברה טובה בהתאם. היציבות התרבותית הכבירה של העם היהודי ושל העם הסיני נובעת מחוזק קבוצותיהן המשפחתיות.
האינסטינקט של האישה לאהוב ולדאוג לילדים זומם להציב אותה כצד המעוניין בקידום הנישואין וחיי המשפחה הפרימיטיביים. הגבר רק אולץ לבנות את הבית בלחץ המוסכמות והמנהגים החברתיים המאוחרים יותר; נדרש לו זמן להביע עניין בכינונם של הנישואין ושל הבית; וזאת בשל העובדה שהאקט המיני אינו גורר מבחינתו כל השלכות ביולוגיות.
ההתאגדות המינית הינה טבעית, אך הנישואין הינם חברתיים ומאז ומעולם הם נשלטו בידי המוסכמות. המוסכמות (הדתיות, המוסריות והאתיות), יחד עם הקניין, הגאווה והאבירוּת יצבו את מוסד הבית-נישואין. כל אימת שהמוסכמות משתנות, נעה ונדה גם יציבות מוסד הבית-נישואין. הנישואין עוברים כעת משלב הקניין לתקופה האישית. בעבר שמר הגבר על האישה משום שהייתה הנכס שלו, והיא צייתה לו מאותה סיבה. שיטה זו אכן העניקה יציבות, וזאת בלא קשר לרמתה הערכית. כעת האישה לא נחשבת עוד כנכס, והולכות ומגיחות מוסכמות חדשות אשר נועדו לייצב את מוסד הנישואין-בית:
1. תפקידה החדש של הדת – הלימוד כי הניסיון ההורי הינו הכרחי, הרעיון על אודות יצירת אזרחים קוסמיים, וכן ההבנה המורחבת של הזכות להתרבוֹת – של מתן בנים לאב.
2. תפקידו החדש של המדע – ההתרבות הופכת יותר ויותר רצונית וכפופה לשליטת האדם. בימי קדם חוסר ההבנה הבטיח את הופעתם של ילדים גם בהיעדר כל רצון בכך.
3. תפקידם החדש של פיתויי ההנאה – אלו מכניסים גורם חדש לתמונת ההישרדות הגזעית; האדם הקדום נטש ילדים בלתי-רצויים אל מותם; בני האדם המודרניים מסרבים להוליד את הילדים הללו.
4. התעצמות האינסטינקטים ההוריים – כל דור נוטה כעת להסיר מזרם היחידים המתרבה של הגזע את אלו אשר האינסטינקט ההורי שבהם איננו חזק דיו על-מנת להבטיח את הבאתם של ילדים לעולם, הוריהם העתידים של הדור הבא.
ואולם, ראשיתו של הבית כמוסד, כשותפות בין גבר אחד לאישה אחת, מתוארכת באופן מדויק יותר לימי דאלאמטיה, לפני כחצי-מיליון שנה; זאת הואיל ומנהגיהם המונוגמיים של אנדון ושל צאצאיו המידיים ננטשו זמן רב קודם לכן. לא ניתן להתפאר יתר-על-המידה בחיי משפחה בטרם ימיהם של הנודים, ושל האדמים אשר הגיעו לאחריהם. לאדם וחווה נודעה השפעה מתמשכת על האנושות כולה; הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שבה נצפו גבר ואישה עובדים זה לצד זו הייתה בגן. האידיאל העדני הזה, משפחה שלמה של גננים, היה בבחינת רעיון חדש באורנטיה.
בראשיתה היוותה המשפחה קבוצת עבודה, אשר כללה גם את העבדים, ואשר חיה כולה תחת קורת-גג אחת. לא תמיד התקיימה חפיפה בין הנישואין לבין חיי המשפחה, אך מתוך הכרח הם היו קשורים זה בזה בקשר של קרבה. מאז ומעולם חפצה האישה במשפחה יחידנית, ולבסוף היא קיבלה את מבוקשה.
אהבת הצאצאים היא אוניברסאלית-כמעט והינה בעלת ערך הישרדותי מובחן. אנשי קֶדם תמיד הקריבו את האינטרסים של האם לטובת רווחת הילד; אם אסקימוסית עדיין מלקקת את ילדה במקום לרחוץ אותו. ואולם, האימהות הפרימיטיביות הזינו ודאגו לילדיהן אך ורק בעת שאלה היו צעירים מאוד; בדומה לבעלי החיים, הן נטשו אותם מיד עם שבגרו. היחסים המתמשכים והרציפים בין בני-אדם מעולם לא התבססו אך ורק על חיבה ביולוגית. בעלי החיים אוהבים את ילדיהם; האדם – האדם המתורבת – אוהב את ילדי ילדיו. ככל שהציוויליזציה גבוהה יותר, כך גדלה בהתאם שמחתם של ההורים בהתקדמות ילדיהם ובהצלחתם; וכך מתגשמת ובאה לכדי קיום גאוות השם החדשה והגבוהה יותר.
המשפחות הגדולות בקרב עמי קדם לא היו קשורות בהכרח לחיבה. הרצון בילדים רבים נבע מהסיבות הבאות:
1. היה להם ערך רב כעובדים.
2. הם היוו ביטוח לעת זקנה.
3. הבנות היו ניתנות למכירה.
4. גאוות המשפחה דרשה את התפשטותו של השם.
5. בנים העניקו הגנה וביטחון.
6. הפחד מפני רוחות הרפאים גרם לאימה מפני היות לבד.
7. דתות מסוימות דרשו העמדת צאצאים.
אלו העובדים את האבות הקדמונים רואים בכישלון להוליד בנים את הגורם העליון לכל צרה בכל זמן ובנצח. יותר מכל הם משתוקקים לבנים אשר ישמשו בטקסי הסעודות שלאחר המוות, ואשר יקריבו את הקורבנות הדרושים להתקדמותה של הרוח בעולם הרוחות.
בקרב הפראים הקדמונים החל חינוך הילדים בגיל מוקדם ביותר; והילד הבין עד מהרה כי חוסר ציות פירושו כישלון או אפילו מוות, ממש כשם שהדבר היה נכון באשר לבעלי החיים. זוהי ההגנה שמקנה הציוויליזציה לילד מפני תוצאותיה הטבעיות של התנהגות מטופשת אשר תורמת כל-כך למרדנות המודרנית.
ילדיהם של האסקימוסים משגשגים גם עם מעט כל-כך משמעת וענישה פשוט משום שמטבעם הם כחיות קטנות וממושמעות; ילדי האדם האדום והאדם הצהוב הינם ממושמעים כמעט באותה המידה. ואולם, בגזעים המכילים מורשת אנדיטית, הילדים אינם כה רגועים; הצעירים בעלי הדמיון המפותח יותר וההרפתקנים הללו דורשים יותר אימון ומשמעת. הבעיות המודרניות של חינוך ילדים הופכות קשות יותר ויותר מהסיבות הבאות:
1. שיעור המזיגה הגבוה בין הגזעים.
2. חינוך מלאכותי ושטחי.
3. חוסר יכולתו של הילד להתחנך תוך חיקוי ההורים – שכן בחלק גדול מן הזמן ההורים נעדרים מן התמונה המשפחתית.
הרעיונות הישנים של המשמעת במשפחה נבעו ממקור ביולוגי, מההבנה כי ההורים היו אלו אשר בראו את הווייתו של הילד. הרעיונות המתקדמים באשר לחיי המשפחה מובילים למושג לפיו הבאת ילד לעולם, במקום שתקנה זכויות הוריות מסוימות, מהווה את האחריות העילאית של הקיום האנושי.
הציוויליזציה מחשיבה את ההורים כנושאים בחובות כולן, ומעניקה לילדים את כלל הזכויות. הכבוד של הילד להוריו נובע לא מן החובה המשתמעת מן העובדה שהוריו הולידו אותו, אלא צומח באופן טבעי מן הדאגה, האימון והחיבה המוענקת באהבה בדמות סיוע המוענק לילד על-מנת לנצח בקרב החיים. ההורה האמיתי עסוק בסעד-שירות מתמיד שאותו הילד הנבון לומד להכיר ולהוקיר.
בעידן התעשייתי והעירוני הנוכחי מתפתח מוסד הנישואין לאורך קווים כלכליים חדשים. חיי המשפחה הופכים יקרים יותר ויותר, בעוד שהילדים, אשר לפנים היו נכס, הפכו למעמסה כלכלית. ואולם, ביטחונה של הציוויליזציה עצמה עדיין מתבסס על כך שכל דור יסכים, בשיעור הולך וגדל, להשקיע ברווחת הדור הבא והדורות הבאים. וכל ניסיון להסיט את האחריות ההורית אל המדינה או אל הכנסייה תתברר כמכת מוות לרווחת הציוויליזציה ולהתקדמותה.
הנישואין, כולל הילדים וחיי המשפחה הנלווים להם, מעוררים את הפוטנציאלים הגבוהים ביותר בטבע האנושי ובה בעת מספקים את המצע האידיאלי לביטוין של התכונות החיוניות האלה באישיות האנושית. המשפחה מאפשרת את ההנצחה הביולוגית של המין האנושי. הבית הינו הזירה החברתית הטבעית שבה יכולים הילדים הגדלים לתפוש את האתיקה של אחוות קשר הדם. המשפחה הינה יחידת האחווה הבסיסית שבה לומדים ההורים והילדים את השיעורים על סבלנות, זולתנות, סובלנות והימנעות, שיעורים אשר הינם כה הכרחיים להגשמת האחווה בין כלל בני האדם.
החברה האנושית תשתפר עד מאוד אילו יחזרו הגזעים המתורבתים באופן כללי למנהגי המועצה-המשפחה של האנדיטים. האנדיטים לא קיימו שיטת ממשל משפחתית פטריארכלית או אוטוקרטית. הם היו ידידותיים וחבריים מאוד, חופשיים וכנים, והם דנו בכל הצעה או תקנה מטבע משפחתי. הם קיימו אחווה אידיאלית בכל ממשל המשפחה. במשפחה אידיאלית החיבה של האחים ושל ההורים מועצמות שתיהן באמצעות מסירות של אחווה.
חיי המשפחה הינם המקדימים של מוסריות של אמת, והם מולידים את המודעות של הנאמנות לחובה. ההתאגדויות ההכרחיות בחיי המשפחה מייצבות את האישיות ומעוררות את צמיחתה, וזאת בשל ההכרח להסתגל לאישיויות אחרות ושונות. אך יותר מכך, משפחה אמיתית – משפחה טובה – מגלה להורים אשר יצרו אותה את הגישה של הבורא לילדיו, ובה בעת הורים אמיתיים שכאלו מציגים לילדיהם את הראשונה מתוך שורה ארוכה של הצגות הולכות ומרקיעות על אודות האהבה אשר רוחש ההורה מפרדיס לכל ילדיו ביקום.
האיום הגדול הניצב אל מול חיי המשפחה הינו הנחשול העולה של הסיפוק העצמי, שגעון ההנאה המודרני. בעבר התמריץ הגדול להתחתן היה כלכלי; המשיכה המינית הייתה משנית. הנישואין אשר נוסדו על-בסיס השימור-עצמי הובילו להנצחה-עצמית, ובמקביל סיפקו את אחת מצורות הסיפוק-העצמי הרצויות ביותר. זהו המוסד היחידי בחברה האנושית אשר כולל את כל שלושת תמריצי החיים הגדולים.
במקור היה הקניין המוסד הבסיסי של הקיום-העצמי, בעוד שהנישואין פעלו כמוסד הבלעדי להנצחה-עצמית. אף-על-פי שההנאה ממזון, המשחק וההומור, יחד עם הנאה מינית מעת לעת, שימשו כצורות של סיפוק-עצמי, עובדה שרירה וקיימת היא כי המוסכמות המתפתחות נכשלו בבנייתו של מוסד מובחן כלשהו של סיפוק-העצמי. ובשל הכישלון הזה, הכישלון לפתח טכניקות ייחודיות לשמחה מהנה, מושפעים כל-כך המוסדות האנושיים מן הרדיפה הזו אחר ההנאה. צבירת הרכוש הופכת להיות אמצעי להעצמתן של כל צורות הסיפוק העצמי, בעוד שהנישואין נחשבים לעתים קרובות כצורת הנאה בלבד. והנאה עודפת זאת, שגעון רדיפת ההנאה הנפוץ הזה, מהווה כעת את האיום הגדול ביותר אשר הוצב מאז ומעולם אל מול המוסד האבולוציוני של חיי המשפחה, הוא הבית.
הגזע הסגול הכניס לתוך החוויה האנושית מאפיין חדש, אשר מומש באופן בלתי-שלם – אינסטינקט המשחק אשר מתלווה אליו חוש ההומור. הוא התקיים במידה מסוימת בסאנגיק ובאנדונים, ואולם הזן האדמי העלה את הנטייה הפרימיטיבית הזו לדרגה של פוטנציאל להנאה, שיטת חדשה ומהוללת של סיפוק עצמי. הסוג הבסיסי של סיפוק-עצמי, למעט השבעת הרעב, הינו הסיפוק המיני, וצורה זו של הנאה חושית התעצמה עד למאוד הודות למזיגה בין הסאנגיק לאנדיטים.
קיימת סכנה אמיתית בשילוב של מאפייני חוסר-המנוחה, הסקרנות, ההרפתקנות, והנטייה להיבלע בהנאה של הגזעים הבתר-אנדיטים. לא ניתן להשביע את רעב הנשמה באמצעות הנאות פיזיות; האהבה לבית ולילדים איננה מתעצמת מתוך רדיפה בלתי-נבונה אחר הנאה. אף כי תמצו את משאבי האמנות, הצבע, הצליל, הקצב, המוזיקה והקישוט העצמי, לא תוכלו לקוות לרומם כך את הנשמה או להזין את הרוח. היוהרה והאופנה לבדן לא תוכלנה לדאוג לבניית הבית ולחינוך הילדים; לגאווה וליריבות אין כל יכולת להעצים את איכויות ההישרדות של הדורות הבאים.
ההוויות השמימיות המתקדמות נהנות כולן ממנוחה ומן הסעד של מנהלי הבידור. כל המאמצים להתבדר באופן בריא ולעסוק במשחק מרומם הינם הגיוניים; שינה מרעננת, מנוחה, פנאי, וכל תחביבי העברת הזמן המונעים את השעמום שבמונוטוניות הינם ראויים. משחקים תחרותיים, סיפור סיפורים, ואפילו טעמו של מזון טוב עשויים לשמש כשיטות לסיפוק-עצמי. (כאשר אתם משתמשים במלח על-מנת לתבל את המזון, עצרו וחשבו על כך שבמשך כמעט מיליון שנה, האדם יכול היה להמליח את מזונו רק אגב טבילתו באפר.)
הניחו לאדם ליהנות; אפשרו למין האנושי למצוא הנאה באלף ואחת שיטות; תנו לאנושות האבולוציונית להתנסות בכל השיטות הלגיטימיות לסיפוק-עצמי, שהן פירותיו של המאבק הביולוגי הארוך כלפי מעלה. האדם הרוויח ביושר כמה מהנאותיו ומשִמחותיו העכשוויות. ואולם, התבוננו היטב בתכלית הגורל! ההנאות אכן אובדניות הן אם הן מצליחות להרוס את הקניין, אשר הפך למוסד הקיום-העצמי; והסיפוקים העצמיים אכן מהווים מחיר כבד מנשוא אם הם יביאו להתמוטטות הנישואין, להתנוונות חיי המשפחה ולהרס הבית – שהוא ההישג האבולוציוני העילאי של האדם והתקווה היחידה של הציוויליזציה להישרדות.
[הוצג על-ידי השרפים הראשית המוצבת באורנטיה.]
מקורהּ של הדת הפרימיטיבית היה ביולוגי, התפתחות אבולוציונית טבעית; זאת מעבר לְקישורים מוסריים ובנפרד מכל ההשפעות הרוחניות. לבעלי החיים הגבוהים יותר יש פחדים, אך הם נטולי אשליות, ולפיכך אין להם דת. האדם בורא את הדתות הפרימיטיביות שלו מתוך פחדיו ובאמצעות אשליותיו.
מופעי הפולחן הפרימיטיביים הופיעו באבולוציה של המין האנושי זמן רב בטרם הייתה דעתו של האדם מסוגלת לגבש את המושגים המורכבים יותר על אודות החיים בהווה ובעולם הבא, מושגים הראויים להיקרא דת. הדת המוקדמת הייתה אינטלקטואלית לחלוטין בטבעה והתבססה אך ורק על נסיבות אשר קושרו אלה לאלה. העצמים אשר שימשו כמושא הפולחן היו מרומזים לגמרי; והם כללו את אותם עצמים בטבע אשר היו סמוכים, או אלה אשר התנשאו לממדים גדולים בחוויה הרגילה של בני אורנטיה הפרימיטיביים ופשוטי-הדעת.
לאחר שהדת התפתחה מעבר לפולחן הטבע, היא הכתה שורשים אשר מקורם ברוח; ואף-על-פי-כן, מאז ומעולם הותנתה הדת על-ידי הסביבה החברתית. כאשר התפתח פולחן הטבע, ראה האדם בעיני רוחו את חלוקת התפקידים בַּעולם העל-חומרי; היו רוחות טבע של האגמים, העצים, המפלים, הגשם, ושל מאות תופעות ארציות ושגרתיות אחרות.
בזמן כזה או אחר סגד האדם בן התמותה לכל דבר על-פני האדמה, לרבות לו עצמו. הוא גם עבד כל מה שניתן היה לדמיין בשמיים ומתחת לפני הקרקע. האדם הפרימיטיבי ירא את כל מופעי העוצמה; והוא סגד לכל תופעת טבע אשר לא הצליח להבינה. ההתבוננות בכוחות הטבע רבי העוצמה, כדוגמת הסערות, השיטפונות, רעידות האדמה, המפולות, הרי הגעש, האש, החום והקור, הרשימה עד מאוד את דעתו המתרחבת של האדם. הדברים הבלתי-מוסברים בחיים עדיין מכונים "מעשי האל" או "הכוונה המסתורית של ההשגחה העליונה."
החפץ הראשון אשר אותו עבד האדם המתפתח היה אבן. כיום, אנשי העם הקָטֶרִי אשר בדרום-הודו סוגדים לאבן, וכך עושים גם שבטים רבים בצפונה של הודו. יעקב ישן על אבן מפני שהעריץ אותה; הוא אפילו יצק עליה שמן. רחל הסתירה באוהלה מספר אבנים קדושות.
בתחילה הרשימו האבנים את האדם הקדום בדרך יוצאת-הדופן שבה הופיעו לפתע על-פני השטח, בשדה המעובד או בשטח המרעה. האדם כשל באי-יכולתו להחשיב את סחף הקרקע ואת השלכות חריש האדמה. אבנים אף הרשימו מאוד את האנשים המוקדמים בשל הדמיון התכוף שלהן לבעלי-חיים. תשומת ליבו של האדם המתורבת נשבית בתצורות אבן שונות בהרים, כאלה הדומות כל-כך לפניהם של בעלי-חיים ואפילו לפני אדם. ואולם, ההשפעה המעמיקה ביותר נודעה לאבני מטאורים אשר בהן חזו בני האדם הפרימיטיביים בעודן בוערות באש מרהיבה בשעת מעופן באטמוספירה. הכוכב הנופל הדהים את האדם הקדום, והוא האמין בקלות כי הלהבות האלה סימנו את מעברה של רוח העושה את דרכה אל כדור הארץ. אין להתפלא, אם כן, על כך שהאדם נטה לסגוד לתופעות מעין אלה, בפרט כאשר גילה בהמשך לכך את המטאורים. ודבר זה הוביל להערצה גדולה אף יותר כלפי יתר האבנים. כך, אנשים רבים בְּבָּנְגָל סוגדים למטאור אשר נפל אל הארץ בשנת 1880 לספירה.
לכל החמולות והשבטים הקדומים היו אבנים קדושות משלהם, ומרבית האנשים המודרניים מגלים מידה כזו או אחרת של הערצה לסוגים מסוימים של אבנים – לתכשיטיהם. בהודו העריצו קבוצה בת חמש אבנים; ביוון היה זה מקבץ בן שלושים אבנים; ובקרב האדם האדום היה זה על-פי-רוב מעגל של אבנים. הרומאים תמיד השליכו אבן לאוויר כאשר התפללו ליוּפִּיטֶר. ובהודו יכולה אבן לשמש כעד עד עצם היום הזה. בכמה אזורים ניתן להשתמש באבן כקמע של החוק, ובשל היוקרה שלה עשוי פושע להיות מזומן לבית הדין. ואולם, בני-תמותה פשוטים לא מזהים תמיד את האלוהות עם עצם הסגידה בשעת הטקס. פֶטִישִים מעין אלו משמשים פעמים רבות כסמלים בלבד למושא הסגידה האמיתי.
אנשי קדם ייחסו חשיבות מיוחדת לחורים באבנים. אבנים מחוררות מעין אלה נחשבו לאמצעים יעילים באופן בלתי-רגיל לריפוי מחלות. האוזניים לא חוררו על-מנת לשאת אבנים, ואולם האבנים מוקמו בהן על-מנת לשמור את חורי האוזן פתוחים. אפילו בזמנים המודרניים בעלי אמונות טפלות מחוררים מטבעות. הילידים באפריקה עסוקים עד מאוד באבני הפֶטיש שלהם. ולאמיתו של דבר, בקרב כל השבטים והעמים המפגרים האבנים עדיין נערצות מתוך אמונה טפלה. אפילו כעת נפוצה בעולם הסגידה לאבנים. אבן המצבה הינה סמל ושריד לתמונות ולאלילים אשר נחרטו באבן בהקשר של האמונות בְּרוחות הרפאים ובַרוחות של אלו אשר הלכו לעולמם.
הסגידה לגבעות באה בעקבות הסגידה לאבנים, והגבעות הראשונות שאותן העריצו היו תצורות אבן גדולות. אז השתרש הנוהג להאמין כי האלים שוכנים בהרים, ומסיבה נוספת זו החלה הערצה גם לשטחי קרקע מוגבהים. בחלוף הזמן יוחסו הרים מסוימים לאלים מסוימים ומשום כך הפכו לקדושים. האבוריג'ינים הבוּרים ובעלי האמונות הטפלות האמינו כי המערות מובילות אל העולם התחתון, על הרוחות הרעות והשדים אשר בו; וזאת בניגוד להרים, אשר זוהו עם המושגים – אשר התפתחו לאחר מכן – של רוחות טובות ושל אלוהויות.
בתחילה שרר פחד מן הצמחים ולאחר מכן סגדו להם, וזאת בשל הנוזלים המשכרים אשר הופקו מהם. האדם הפרימיטיבי האמין כי ההשתכרות הפכה את השיכור לאלוהי. ההנחה הייתה שמשהו בלתי-רגיל וקדוש מתרחש במהלך חוויה מעין זו. ואפילו בזמנים המודרניים מכונה האלכוהול בשם "סְפִּירְטְ".
האדם הקדום התיירא מפני הזרע הנובט והסתכל עליו מתוך פליאה. השליח פאולוס לא היה הראשון להסיק מסקנות רוחניות מעמיקות על נבט הזרע ולבסס עליו אמונות דתיות.
הכתות של עובדי העצים נמנות עם הקבוצות הדתיות העתיקות ביותר. כל טקסי הנישואין המוקדמים נערכו מתחת לעצים, וכאשר נשים חפצו בילדים, ניתן היה למצוא אותן לעיתים תכופות ביער, מחבקות בחום עץ אלון חסון. רבים מן הצמחים והעצים משכו הערצה בשל כוחותיהם הרפואיים האמיתיים או המדומים. הפרא האמין כי כל ההשפעות הכימיות נגרמו עקב פעילותם הישירה של כוחות על-טבעיים.
הרעיונות על אודות הרוחות שבעצים השתנו במידה רבה בין שבטים וגזעים שונים. בעצים מסוימים שכנו רוחות נדיבות; ואילו באחרים שכנו הרוחות הרעות והאכזריות. בני פינלנד האמינו כי ברוב העצים שוכנות רוחות נדיבות. במשך תקופה ארוכה חשדו השוויצרים בעצים, בהאמינם כי שוכנות בהם רוחות תעלול. תושבי הודו ומזרח-רוסיה החשיבו את רוחות העצים כאכזריוֹת. תושבי פָּטַגוֹניָה עדיין סוגדים לעצים, בדומה לבני שֵם המוקדמים. זמן רב לאחר שהעברים חדלו מלעבוד את העצים, הם המשיכו לסגוד במטעים לאלוהויות השונות שלהם. לפנים התקיימה כת אוניברסלית של עץ החייםבכל מקום, למעט בסין.
האמונה כי ניתן לגלות מים או מתכות יקרות המצויים בבטן האדמה באמצעות מקל עץ קסום, הינה שריד לכָתות עבודת העצים העתיקות. העמוד של מָאִי, עץ חג המולד ומנהג האמונה הטפלה של הקשה על עץ, כל אלה מנציחים מנהגים קדומים מסוימים של עבודת העצים ושל הכתות המאוחרות יותר אשר במסגרתן סגדו לעצים.
רבות מן הצורות המוקדמות-ביותר האלה של הערצה לטבע נמזגו לתוך טכניקות הפולחן אשר התפתחו לאחר מכן; ואולם, סוגי הפולחן המוקדמים ביותר אשר הופעלו על-ידי הרוחות סועדות הדעת, פעלו הרבה לפני שטִבעה הדתי של האנושות – אשר התעורר לאחרונה – החל להגיב באופן מלא לְגירוי של השפעות רוחניות.
האדם הפרימיטיבי חש רגשות אחווה ייחודיים כלפי בעלי החיים הגבוהים. אבותיו הקדמונים חיו עימם ואפילו הזדווגו עימם. בדרום-אסיה שררה האמונה הקדומה לפיה נשמות בני האדם שבו בחזרה אל הארץ בדמות בעלי-חיים. אמונה זו הינה שריד למנהג קדום אף יותר של עבודת בעלי החיים.
בני האדם הקדומים העריצו את בעלי החיים בשל עוצמתם וערמומיותם. הם סברו שחוש הריח המפותח ועיניהם הרואות למרחוק של יצורים מסוימים העידו על כך שהרוחות מכווינות אותם. כל בעלי החיים היוו מושא פולחן של גזע כזה או אחר, ובזמן זה או אחר. בין העצמים הללו, אשר היוו מושא לפולחן, נכללו יצורים אשר נחשבו כחצי-אדם וחצי-חיה, כדוגמת הקֶנְטָאוּרים ובתולות הים.
העברים סגדו לנחשים עד לימיו של המלך חזקיה, וההינדים עדיין שומרים על קשרים ידידותיים עם נחשי הבית שלהם. סגידת הסינים לדרקון הינה שריד לכָּתות עובדי הנחשים. חוכמתו של הנחש הפכה לסמל הרפואה היוונית, והוא עדיין משמש כסמל הרופאים המודרניים. אמנות הקסמת הנחשים עברה מיד ליד מאז ימי השמאניות ממין נקבה של כת אוהבות הנחש, אלה אשר כתוצאה מנשיכות יומיומיות הפכו עמידות בפני הארס, ולמעשה הפכו מכורות לארס ולא יכלו להסתדר עוד ללא הרעל הזה.
הסגידה לחרקים ולבעלי-חיים אחרים קיבלה זריקת עידוד מפירוש שגוי ומאוחר יותר של כלל הזהב – לעשות עבור אחרים (כל צורה של חיים) את מה שהיית רוצה שיעשו עבורך. לפנים האמינו אנשי קדם שמקורה של כל רוח בנפנוף הכנפיים של הציפורים ומשום כך פחדו מכל בעלי הכנף ואף סגדו להם. העמים הנורדיים המוקדמים חשבו שליקויי המאורות נגרמו בשל זאב אשר בלע חלק מן השמש או מן הירח. לעיתים תכופות מציגים ההינדים את וִישְנוּ כבעל ראש של סוס. פעמים רבות מייצג סמל של בעל-חי אל אשר נשכח או כת אשר נמחתה מעל פני האדמה. בשלב מוקדם של הדת האבולוציונית הפך השֶׂה לבעל החיים הטיפוסי אשר מועלה כקורבן והיונה הייתה לסמל השלום והאהבה.
הסמליות בדת עשויה להיות טובה או רעה, וזאת בהתאם לשיעור שבו הסמל מחליף – או שאיננו מחליף – את רעיון הפולחן המקורי. ואין לבלבל את הסמליות עם הפולחן הישיר של עצמים, בו סוגדים בפועל ובמישרין לחפץ עצמו.
האנושות סגדה לאדמה, לאוויר, למים ולאש. הגזעים הפרימיטיביים העריצו את המעיינות וסגדו לנהרות. במונגוליה מתקיימת אפילו כעת כת רבת-השפעה העובדת את הנהרות. הטבילה הפכה לטקס דתי בבבל, ובשבט הקְרִיק נהוג היה טקס רחצה שנתי. לאנשי קדם קל היה לדמיין כי הרוחות שוכנות במעיינות המבעבעים, במפלים הגועשים, בנהרות הזורמים ובשיטפונות השוצפים. מים בתנועה הרשימו עד מאוד את המוחות הפשוטים הללו, ונטעו בהם אמונות על כך שהם מונפשים על-ידי רוחות וכי יש להם כוח על-טבעי. לעיתים הם סרבו להציל אדם טובע מפחד שמא יעליבו אל נהר כלשהו.
דברים רבים ומאורעות מרובים פעלו בתקופות שונות כגירויים דתיים עבור עמים שונים. רבים משבטי הגבעות בהודו עדיין סוגדים לקשת. הן באפריקה והן בהודו נחשבת הקשת לנחש שמימי ענק; העברים והנוצרים מחשיבים אותה כ"קשת הברית". בדומה לכך, השפעות הנחשבות למיטיבות בחלק אחד של העולם עשויות להיחשב כמזיקות באזורים אחרים. בדרום-אמריקה נחשבת רוח הקדים לאל, זאת הואיל והיא נושאת עמה גשם; בהודו היא בבחינת שד משום שהיא מביאה עמה אבק וגורמת לבצורת. הבדואים הקדמונים האמינו שרוח מן הטבע היא אשר מחוללת את מערבולות החול, ואפילו בימיו של משה הייתה האמונה ברוחות הטבע חזקה במידה כזו שהבטיחה כי הן תונצחנה בתיאולוגיה העברית בדמות מלאכיות אש, מים ואוויר.
שבטים פרימיטיביים רבים, וכן רבות מכָּתות הטבע הראשונות, התייראו מפני העננים, הגשם והברד וסגדו לכל אלו. רוחות סערה, רעמים וברקים הפחידו עד מאוד את האדם הקדמון. הוא התרשם כל-כך מן ההפרעות האלה של יסודות הטבע, עד כי הרעם נחשב כקולו של אל זועם. הסגידה לאש והפחד מן הברק נקשרו זו בזה והיו נפוצים בקרב קבוצות מוקדמות רבות.
במוחותיהם של בני התמותה הפרימיטיביים וחדורי-הפחדים, נקשרו יחדיו האש והקסם. תלמיד של קסם היה זוכר בבירור תוצאה אקראית אחת של תרגול נוסחאות הקסם שלו, בעוד שהיה שוכח כלאחר יד עשרות תוצאות שליליות, כישלונות מוחלטים. ההערצה לאש הגיעה לשיאה בפרס, שם היא נמשכה זמן רב. שבטים מסוימים סגדו לאש כאלוהות עצמה; אחרים העריצו אותה כסמל הלהבה המטהר והרוח המזככת של האלוהויות אשר להם סגדו. בתולות טהורות הופקדו על המשימה של שמירת אש הקודש, ובטקסים דתיים רבים במאה העשרים עדיין נהוג להדליק נרות.
עבודת האבנים, הגבעות, העצים ובעלי החיים התפתחה באופן טבעי דרך שלב ההערצה מתוך פחד של יסודות הטבע ועד להאלהת השמש, הירח והכוכבים. בהודו, כבמקומות אחרים, נחשבו הכוכבים כנשמותיהן המהוללות של אנשים גדולים אשר נפרדו מעם החיים בגוף בשר ודם. החברים בכָּתות הכוכבים של כשׂדים החשיבו עצמם כילדי האב-השמים ואימא-אדמה.
עבודת הירח קדמה לעבודת השמש. ההערצה לירח הגיעה לשיאה בעידן הציד, בעוד שעבודת השמש הפכה לטקס הדתי העיקרי בעידנים החקלאיים אשר הגיעו לאחריו. עבודת השמש הכתה בראשיתה שורשים נרחבים בהודו, שם נשתמרה במשך הזמן הממושך ביותר. בפרס הולידה עבודת השמש את הכת המאוחרת יותר של האל מִיטְרָס. בקרב עמים רבים נחשבה השמש כאביהם הקדמון של מלכיהם. הכשדים מיקמו את השמש במרכז "שבעת מעגלי היקום". ציוויליזציות מאוחרות יותר הוקירו את השמש בכך שהעניקו את שמה ליום הראשון בשבוע.
אל השמש היה לכאורה האב המיסטי של בנים-של-גורל אשר נולדו לאם בתולה, אשר מאז ומעולם נחשבו כגואלים של מתת של הגזעים הנבחרים. ילדים על-טבעיים אלו תמיד הונחו על נהר קדוש כלשהו על-מנת שיצילו אותם באופן יוצא-דופן, ולאחר מכן הם יוכלו להפוך לאישיויות נִסִיוֹת ולגואלי עַמם.
ולאחר שסגד לכל דבר על-פני האדמה מתחת ובשמים ממעל, לא היסס האדם להעטיר על עצמו את הכבוד שבהערצה הזו. הפרא פשוט-הדעת איננו מבחין בבירור בין בהמות, אנשים ואלים.
האדם הקדום החשיב את כל האנשים יוצאי הדופן כעל-אנושיים, ועל-כן התיירא מהוויות מעין אלה והתייחס אליהן בהערצה וביראת כבוד; במידה מסוימת הוא סגד להן, פשוטו כמשמעו. אפילו הולדת תאומים נחשבה למאורע מאוד ממוזל, או לחלופין למאורע ביש-מזל עד מאוד. לעיתים קרובות העריצו האנשים בעלי הדעת הרגילה את המשוגעים, את האפילפטיים ואת רפי השכל, והאמינו כי האלים שוכנים בהוויות בלתי-רגילות אלה. הם סגדו לכוהנים, מלכים ונביאים; הקדושים של ימי קדם נחשבו ככאלה אשר רוח האלוהויות נחה עליהם.
ראשי השבט מתו והועלו לדרגת אלים. לאחר מכן, נשמות מכובדות אשר הלכו לעולמן הוכרזו כקדושות. מעולם לא ייצרה האבולוציה, אשר לא קִבלה סיוע, אלים גבוהים מאלה של הרוחות המהוללות, המרוּממות והמפותחות של בני האדם אשר הלכו לעולמם. בתקופתה המוקדמת של האבולוציה יוצרת הדת את האלים שלה. במהלך ההתגלות יוצרים האלים את הדת. הדת האבולוציונית בוראת את אלוהיה בדמות ובצלם האדם בן התמותה; דת ההתגלות מבקשת לפתח את האדם בן התמותה ולהתמירו לצלם האל ולדמותו.
נדרש להבחין בין אלי הרפאים, אשר הינם לכאורה ממקור אנושי, ובין אלי הטבע, וזאת משום שעבודת הטבע אכן פיתחה פַּנְתֵּאוֹן – רוחות הטבע אשר הועלו לדרגת אלים. כתות הטבע המשיכו להתפתח במקביל לאלה של עבודת רוחות הרפאים, אשר הופיעו מאוחר יותר, ואלה השפיעו על אלה. מערכות דתיות רבות אימצו מושג אלוהות דואלי, של אלים מן הטבע ושל אלי רפאים; בתיאולוגיות מסוימות המושגים הללו משולבים באופן מבלבל, כפי שמדגים האל ת'וֹר, גיבור רפאים שהיה גם אדונו של הברק.
ואולם, ההערצה של אדם לאדם הגיעה לשיאה בשעה ששליטים בני הזמן פקדו על נתיניהם להעריצם במידה מרובה, ועל-מנת להצדיק דרישות מעין אלה טענו כי הינם ממוצא אלוהותי.
יתכן שנדמה כי הסגידה לטבע צצה באופן טבעי וספונטני במוחותיהם של הגברים והנשים הפרימיטיביים, ואכן כך היה; אך כל אותה עת פעלה בקרב אותם מוחות פרימיטיביים הרוח הסועדת השישית, אשר הוענקה לאנשים הללו כהשפעה מכוונת בשלב זה של האבולוציה האנושית. ורוח זו המריצה כל העת את דחף הסגידה של המין האנושי, בלא קשר למידת הפרימיטיביוּת של מופעיו הראשונים. רוח הפולחן הייתה זו אשר היוותה בבירור את המקור לדחף האנושי לסגוד, על-אף שהמניע לביטויי הסגידה היה הפחד מפני בעלי החיים, ואף-על-פי שבהתחלה היא סבבה סביב עצמים של הטבע.
שומה עליכם לזכור כי ההרגשה – ולא המחשבה – הינה ההשפעה המכוונת והשולטת בכל מהלך ההתפתחות האבולוציונית. בעבור הדעת הפרימיטיבית אין קיים הבדל גדול בין הפחד, ההתחמקות, מתן הכבוד והסגידה.
בשעה שהבינה – המחשבה ההגותית ההתנסותית – מעוררת ומכווינה את הדחף לסגוד, כי אז הוא מתחיל להתפתח לכדי תופעה של דת אמיתית. כאשר הרוח הסועדת השביעית, רוח הבינה, מצליחה לסעוד ביעילות, או אז מתחילה הסגידה לפְנות הלאה מן הטבע ומן העצמים הטבעיים לעבר האל של הטבע ואל הבורא הנצחי של הדברים הטבעיים כולם.
[הוצג על-ידי כוכבת ערב זוהרת מנבאדון.]
התפתחות הדת מתוך דחף הסגידה הפרימיטיבי אשר קדם לה איננה תלויה בהתגלות. פעולתה הרגילה של הדעת האנושית, תחת ההשפעה המכוונת של הרוחות סועדות הדעת השישית והשביעית – המהוות מתת מן הרוח האוניברסאלית – מספיקה בהחלט על-מנת להבטיח התפתחות שכזו.
ככל שהטבע הפך לאישי, לרוחני ולבסוף לאלוהי בתודעה האנושית, כך הפך בהדרגה פחדו הקדם-דתי המוקדם ביותר של האדם מפני איתני הטבע לדתי באופיו. לפיכך, הדת מן הסוג הפרימיטיבי הייתה תוצאה ביולוגית טבעית של כוח ההתמד הפסיכולוגי של דעת חייתית מתפתחת, לאחר שדעת שכזו הגתה זה מכבר במושגים של העל-טבעי.
מלבד הדחף הטבעי לסגוד, נעוצים שורשי הדת האבולוציונית המוקדמת בהתנסויות האנושיות של המקריות – מה שמכונה מזל, התרחשויות נפוצות. האדם הפרימיטיבי צד את מזונו. ולעולם חלים שינויים בתוצאות הציד, ועובדה זו מהווה מקור לאותן חוויות אשר האדם מפרש כמזל טוב וכְבִּיש-מזל. מקריות לא טובה היוותה גורם משמעותי ביותר בחייהם של גברים ונשים, אשר חיו באופן מתמיד על הקצה המאיים של קיום מסוכן ומטריד.
האופק האינטלקטואלי המוגבל של הפרא מרכז את תשומת ליבו בַּמקריות במידה כזו שהמזל הופך לגורם מתמיד בחייו. תושביה הפרימיטיביים של אורנטיה נלחמו על קיומם, לא על רמת חייהם; הם חיו חיי סכנה שבהם המקריות שיחקה תפקיד חשוב. האימה המתמדת מפני אסון בלתי-ידוע ובלתי-נראה היה תלוי כענן של ייאוש מעל לפראים הללו, ענן אשר האפיל, למעשה, על כל הנאה; הם חיו בפחד מתמיד שמא יעשו דבר אשר יביא להם מזל רע. הפראים בעלי האמונות הטפלות תמיד פחדו מפני רצף של מזל טוב; הם ראו במזל טוב מעין זה אות וודאי לאסון ממשמש ובא.
האימה הקבועה הזו מפני ביש המזל הייתה משתקת. מדוע לעבוד קשה ולקצור ביש-מזל – שום דבר בעבור משהו – כאשר אדם יכול לנוע ולנוד ולהיתקל במזל טוב – משהו בעבור כלום? האנשים אשר אינם חושבים שוכחים את המזל הטוב – הם מתייחסים אליו כאל מובן מאליו – אך הם זוכרים בכאב את ביש המזל.
בתחילה חי האדם בחוסר וודאות ובפחד מתמיד מן המקרה – ממזל הביש. החיים היוו משחק מרגש של מזל; הקיום היה בבחינת הימור. אין להתפלא על כך שאנשים מתורבתים-חלקית עדיין מאמינים במזל ומגלים נטייה מקדמית מתמשכת להימורים. האדם הפרימיטיבי נע הלוך ושוב בין שני עניינים רבי-עוצמה: התשוקה לקבל משהו בתמורה לשום-דבר והפחד לא לקבל דבר בתמורה למשהו. וההימור הזה של הקיום היה העניין הראשי והקסם העילאי בדעתו של הפרא המוקדם.
הרועים המאוחרים יותר שמרו על אותן השקפות על אודות המקריות והמזל, בעוד שהחקלאים, אשר הגיעו לאחריהם, היו מודעים יותר ויותר כי היבולים הושפעו במישרין מדברים רבים אשר לאדם הייתה אך מעט שליטה עליהם, או שלא הייתה לו שליטה כלל. החוואי מצא את עצמו קורבן לבצורת, לשיטפונות, לברד, למזיקים ולמחלות צמחים, כמו גם לחום ולקור. ומכיוון שכל ההשפעות הטבעיות האלה השפיעו על שיעור העושר של היחיד, הן נחשבו כמזל טוב או כביש-מזל.
מושג זה של המקריות והמזל חדר בעוצמה לפילוסופיות של עמי קדם. ואפילו בזמנים האחרונים כתוב בספר חוכמת שלמה: "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, וְגַם לֹא לַחֲכָמִים הַלֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים הַעֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים הַחֵן: כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. כִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים נֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים אֲחֻזוֹת בַּפָּח; כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם הֵמָה, לְעֵת רָעָה כְּאֲשֶׁר תִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם".
החרדה הייתה מצבהּ הטבעי של הדעת הפראית. כאשר גברים ונשים נופלים קורבן לחרדה יתרה, הם פשוט חוזרים אחורה למצב הטבעי של אבותיהם הקדמונים הרחוקים; וכאשר החרדה מכאיבה הלכה למעשה, היא מעכבת את הפעילות ותמיד גורמת לשינויים אבולוציוניים ולהתאמות ביולוגיות. הכאב והסבל הינם הכרחיים לאבולוציה המדורגת.
המאבק לחיים הוא כה כואב עד ששבטים מפגרים מסוימים עדיין מייללים ומקננים עם כל זריחת חמה חדשה. האדם הפרימיטיבי שאל את עצמו כל הזמן, "מי הוא המייסר אותי?" ומכיוון שלא מצא מקור חומרי למסכנותו, פנה לעבר הסבר רוחני. וכך נולדה הדת מתוך הפחד מן המסתורין, מתוך יראת הבלתי-נראה ומתוך אימת הבלתי-ידוע. כך הפך הפחד מן הטבע לגורם במאבק הקיום, בתחילה בשל המקריות ולאחר מכן בשל המסתורין.
הדעת הפרימיטיבית הייתה לוגית, אך הכילה רעיונות מעטים בלבד אשר ניתן היה לקשר ביניהם באופן אינטליגנטי; דעתו של הפרא הייתה בלתי-מחונכת ולחלוטין נעדרת תחכום. אם מאורע אחד הגיע לאחר מאורע אחר, הפרא החשיב אותם כסיבה ותוצאה. מה שהאדם המודרני מחשיב כאמונה טפלה היה אצל הפרא בוֹרוּת פשוטה. האנושות למדה לאיטה כי אין בהכרח קשר בין התכליות לבין התוצאות. בני האדם מתחילים להבין רק כעת כי תגובות הקיום מופיעות בין המעשים לבין תוצאותיהם. הפרא מתאמץ להאניש כל דבר בלתי-מוחשי ומופשט, וכך הפכו הן הטבע והן המקריות לאישיוֹת בדמות רוחות רפאים – רוחות – ולאחר מכן בדמות אלים.
באופן טבעי, האדם נוטה להאמין במה שהוא מחשיב כדבר הטוב ביותר עבורו, במה שנמצא בתוך תחום העניין המיידי או הרחוק שלו; האינטרס העצמי מאפיל במידה רבה על ההיגיון. ההבדל בין דעתו של הפרא לבין זו של האדם המתורבת הוא יותר הבדל של תוכן מאשר של טיב, יותר של מידה מאשר של איכות.
ואולם, להמשיך ולשייך דברים אשר קשה להבינם לגורמים על-טבעיים אינו אלא דרך נוחה ועצלה להתחמק מכלל צורות העבודה האינטלקטואלית הקשה. מזל הינו מונח אשר הוגדר אך ורק על-מנת לכסות על מה שלא ניתן היה להסבירו בתקופה כלשהי של הקיום האנושי; הוא מציין את אותן תופעות אשר האדם אינו מסוגל, או אינו רוצה, לרדת לעומקן. מקריות הינה מילה המסמנת כי האדם בּוּר מדי, או עצל מדי, מכדי לקבוע את הגורמים. אנשים מתייחסים להתרחשות טבעית כאל תאונה או כביש-מזל אך ורק כאשר הם נעדרי סקרנות ודמיון, כאשר הגזעים הינם נעדרי יוזמה והרפתקנות. חקירת תופעות החיים משמידה במוקדם או במאוחר את אמונת האדם במקריות, במזל ובמה שמכונה תאונות, ומחליפה אותן ביקום של חוק וסדר, יקום שבו גורמים מובחנים מקדימים את כל התוצאות. וכך מתחלף הפחד מפני הקיום באושר של החיים.
הפרא התבונן בכלל הטבע כדבר חי, כאילו דבק בו משהו. האדם המתורבת עדיין בועט באותם עצמים דוממים אשר עומדים בדרכו ונתקלים בו, ומקלל אותם. האדם הפרימיטיבי מעולם לא התייחס לדבר כאל מקרי; הכול היה מכוּון תמיד. עבור האדם הפרימיטיבי היה התחום של הגורל, של פעולת המזל, של עולם הרוחות, בלתי-מאורגן ואקראי כשם שהייתה החברה הפרימיטיבית. המזל נחשב כתגובה הגחמנית וההפכפכה של עולם הרוחות; ומאוחר יותר, כהומור של האלים.
אך לא כל הדתות התפתחו מן האָנִימִיזְם. מושגים אחרים של העל-טבעי התקיימו בה בעת שהתקיים האָנִימִיזְם, ואמונות אלה הובילו אף הן אל עבר הפולחן. הנָטוּרָלִיזְם איננו דת – הוא הינו הצאצא של הדת.
המוות היה בבחינת ההלם העילאי עבור האדם המתפתח, היה זה השילוב המבלבל ביותר בין המקריות למסתורין. לא קדושת החיים היא אשר עוררה פחד, אלא הלם המוות, והפחד הזה טיפח את הדת ביעילות. בקרב הפראים המוות הגיע על-פי-רוב כתוצאה של אלימות, וכך הפך המוות הבלתי-אלים למסתורי יותר ויותר. המוות כסוף הטבעי והצפוי של החיים לא היה ברור לתודעתם של האנשים הפרימיטיביים, ונדרשו לו לאדם עידנים על-גבי עידנים על-מנת להבין כי המוות הינו בלתי-נמנע.
האדם הקדום קיבל את החיים כעובדה, בעוד שהוא התייחס אל המוות כאל אסון מסוג כזה או אחר. בקרב כלל הגזעים קיימות אגדות על אודות אנשים אשר לא מתו, שריד למסורות המוקדמות ביחס למוות. בדעת האנושית כבר היה קיים המושג המעורפל של עולם רוחות מבולבל ובלתי-מאורגן, ממלכה שממנה הגיע כל מה שאינו מובן בחיים האנושיים, והמוות התווסף לרשימה הארוכה הזו של תופעות בלתי-מוסברות.
בתחילה הייתה שגורה האמונה לפיה כלל המחלות האנושיות והמוות הטבעי נבעו מהשפעות של רוחות. אפילו כיום מתייחסים מספר גזעים מתורבתים למחלות כאל דבר אשר נוצר "בידי האויב", והם נעזרים בטקסים דתיים על-מנת לחולל ריפוי. מערכות תיאולוגיות מאוחרות ומורכבות יותר עדיין מייחסות את המוות לפעולת עולם הרוחות, וכל אלו הובילו לדוקטרינות כדוגמת החטא הקדמון ונפילתו של האדם.
היו אלה ההבנה של חוסר האונים אל מול איתני הטבע, לצד ההכרה בחולשה האנושית אל מול אסונות המחלה והמוות, אשר הניעו את הפרא לבקש סיוע בעולם העל-חומרי, עולם שאותו דמיין במעורפל כמקור של תהפוכות החיים המסתוריות האלה.
המושג של שלב על-חומרי של האישיות בת התמותה נולד כתוצאה מן הקישור הבלתי-מודע והאקראי לחלוטין בין מאורעות בחיי היום-יום לבין החלום על רוח הרפאים. החלימה במקביל של כמה מחברי השבט על מנהיג אשר הלך לעולמו, נחשבה כהוכחה לכך שהמנהיג הזקן אכן חזר בצורה כזו או אחרת. כל אלו היו מציאותיים עד מאוד עבור הפרא, אשר היה מקיץ מחלומות שכאלה נוטף זיעה, רועד וצווח.
החלום כמקור לאמונה בקיום עתידי, מסביר את הנטייה לדמיין תמיד דברים בלתי-נראים במושגי הדברים הנראים. ובהמשך לכך, המושג החדש הזה של חלום-החיים-העתידיים-כרוח החל להוות נוגדן יעיל לפחד המוות הנלווה לאינסטינקט הביולוגי של השימור-העצמי.
האדם הקדום היה אף עסוק עד מאוד בנשימתו, במיוחד באזורי האקלים הקרים, שם לבשה הנשיפה דמות ענן. נשימת החיים נחשבה לתופעה האחת אשר הבדילה בין החיים למתים. האדם ידע שהנשימה יכולה לעזוב את הגוף, וחלומותיו על עשיית דברים שונים ומשונים בעודו ישן שכנעו אותו כי היה דבר-מה בלתי-חומרי ביציר האנוש. הרעיון הפרימיטיבי ביותר על אודות הנשמה האנושית, רוח הרפאים, נגזר ממערכת הרעיונות של הנשימה-חלום.
לבסוף תפש הפרא את עצמו ככפילות – גוף ונשימה. הנשימה פחות הגוף הייתה שקולה לרוח, לרוח רפאים. בעוד שרוחות הרפאים, או הרוחות, היו בהחלט ממקור אנושי, הן נחשבו לעל-אנושיות. ונדמה כי אמונה זו בקיומן של רוחות חסרות גוף, העניקה הסבר לכל ההתרחשויות הבלתי-שגרתיות, יוצאות הדופן, הנדירות והבלתי-מוסברות.
הדוקטרינה הפרימיטיבית על אודות ההישרדות לאחר המוות לא היוותה בהכרח אמונה בחיי נצח. הוויות אשר לא יכלו לספור אחרי המספר עשרים התקשו עד מאוד לתפוש את האינסופיות ואת הנצח; לעומת זאת, הם חשבו על גלגולים חוזרים ונשנים.
הגזע הכתום נטה במיוחד להאמין בגלגול נשמות ובהתגשמות-מחדש-בגוף. מקורו של רעיון ההתגשמות-מחדש-בגוף הינו בהבחנה בדמיון התורשתי ובדמיון בתכונות שבין צאצאים לקודמיהם. המנהג של קריאת שם ילד על שם הסבים, או על שם אחרים אשר קדמו לו, נובע מן האמונה בגלגול נשמות. בזמנים מאוחרים יותר האמינו כמה מן הגזעים כי האדם מת בין שלוש לשבע פעמים. ניתן למצוא אמונה זו (שארית מהלימוד של אדם על אודות העולמות העליונים) ושרידים רבים אחרים של דת של התגלות, בין הדוקטרינות המגוחכות של הברברים של המאה העשרים.
האדם הקדום לא התעסק ברעיונות של גיהינום או של עונש עתידי. הפרא ראה את החיים העתידיים ממש כאלו אשר חי בהווה, פחות המזל הרע. מאוחר יותר נהֶגו גורלות שונים עבור רוחות הרפאים הטובות ועבור הרוחות הרעות – גן העדן והגיהינום. אך מכיוון שגזעים פרימיטיביים רבים האמינו כי בני האדם נכנסים לחיים הבאים ממש כפי שעזבו את אלו הנוכחיים, הם לא אהבו את הרעיון שיזדקנו ויתנוונו. הזקנים העדיפו להירצח לפני שיהפכו חולים יתר-על-המידה.
כמעט לכל קבוצה היה רעיון שונה על אודות גורלה של נשמת רוח הרפאים. היוונים האמינו כי לאנשים חלשים יש ככל הנראה נשמות חלשות; וכך הם המציאו את הָאדֶס כמקום ראוי שבו תוכלנה להתקבל נשמות חלושות מעין אלה; למיני האדם החלשים הללו היה גם לכאורה צל קצר יותר. האנדיטים המוקדמים חשבו שרוחות הרפאים שלהם שבו לארצות המולדת של אבותיהם. הסינים והמצרים האמינו פעם כי הנשמה והגוף נותרים יחדיו. בקרב המצרים הובילה אמונה זו לבנייה מוקפדת של המצבה ולמאמצים לשימור הגוף. אפילו אנשים מודרניים מנסים לעצור את ריקבון המתים. העברים סברו כי תעתיק רוחי של היחיד ירד לשאול; הוא לא יכול היה לחזור לארץ החיים. הם אכן ביצעו את צעד ההתקדמות החשוב הזה בדוקטרינת האבולוציה של הנשמה.
החלק הבלתי-חומרי של האדם כונה בשמות שונים: רוח רפאים, רוח, צל, פנטום, צל רפאים ולאחרונה – נשמה. בתחילה הייתה הנשמה כפילת החלום של האדם; היא הייתה זהה לחלוטין לבן התמותה לכל דבר ועניין, למעט העובדה שלא הגיבה למגע. האמונה בכפילי החלום הובילה במישרין למסקנה כי בנוסף לבני האדם, לכל הדברים הייתה נשמה, בין אם הם חיים ובין אם הם דוממים. מושג זה נטה לבסס את האמונות ברוחות הטבע למשך זמן ממושך; בעיני האסקימוסים עדיין לכל דבר בטבע יש רוח.
ניתן היה לשמוע ולראות את נשמת רוח הרפאים אך לא ניתן היה לגעת בה. חיי החלום של הגזע התפתחו בהדרגה והרחיבו את הפעילויות של עולם הרוחות המתפתח הזה, עד אשר המוות נחשב בסופו של דבר כ"השבת הנפש". כל השבטים הפרימיטיביים, למעט אלו אשר היו מעט מעל לרמת בעלי-חיים, פיתחו מושג כזה או אחר של הנשמה. עם התקדמות הציוויליזציה, מושג זה על אודות הנשמה, מושג של אמונה טפלה, מתחסל, והאדם תלוי לחלוטין בהתגלות ובהתנסות הדתית האישית לגיבוש הרעיון החדש שלו על אודות הנשמה כיצירה משותפת של דעת בן התמותה יודע-האל ושל הרוח האלוהית אשר שוכנת בו, מכוונן המחשבה.
בני התמותה המוקדמים לא הצליחו להבחין בין המושגים של רוח שוכנת ושל נשמה בעלת טבע אבולוציוני. הפרא היה מבולבל במידה רבה באשר לסוגיה האם רוח הרפאים של הנשמה הינה חלק מן הגוף או שמא סוכנות חיצונית אשר השתלטה עליו. היעדר המחשבה ההגיונית אל מול הסיבוכיות מסבירה את חוסר העקביות הגדול הקיים בהשקפות הפרא על אודות נשמות, רוחות רפאים ורוחות.
הקשר בין הנשמה לגוף נחשב כקשר שבין הניחוח לפרח. אנשי קדם האמינו שהנשמה יכולה לעזוב את הגוף בדרכים שונות, כגון:
1. התעלפות רגילה וארעית.
2. שינה, חלימה טבעית.
3. תרדמת ואובדן ההכרה הנלווים למחלות ולתאונות.
4. מוות, עזיבה לתמיד.
הפרא החשיב את העיטוש כניסיון כושל של הנשמה לחמוק מן הגוף. כאשר הגוף היה ער וערני, הוא יכול היה לסכל את ניסיון הבריחה של הנשמה. מאוחר יותר נלוותה לכל התעטשות ברכה דתית כלשהי, כדוגמת "אלוהים יברך אותך!"
בתקופה המוקדמת של האבולוציה נחשבה השינה כהוכחה לכך שרוח הרפאים של הנשמה יכולה להיעדר מן הגוף, והאמונה הייתה כי ניתן לקרוא לה בחזרה באמצעות קריאה או צעקה בשמו של האדם הישן. בצורות אחרות של אובדן הכרה הסברה הייתה כי הנשמה הרחיקה יותר, ואולי אף מנסה לברוח לתמיד – מוות ממשמש ובא. החלומות נחשבו כהתנסויותיה של הנשמה בזמן השינה, בעת שהיא נעדרת באופן ארעי מן הגוף. הפרא מאמין שחלומותיו הינם מציאותיים ממש כמו כל חלק אחר מהתנסויותיו בשעת העֵרות. אנשי קדם נהגו להעיר את הישנים בהדרגה, כך שיינתן לנשמה זמן לחזור חזרה אל תוך הגוף.
לכל אורך העידנים עמדו בני האדם בהשתאות נוכח חזיונות הלילה, ואף העברים לא יצאו מכלל זה. הם אכן האמינו שאלוהים מדבר אליהם בחלומות, למרות שמשה ציווה אותם אחרת. ואכן צדק משה, משום שחלומות רגילים אינם האופן שבו משתמשות אישיויות עולם הרוח בשעה שהן מבקשות לתקשר עם הוויות חומריות.
אנשי קדם האמינו שנשמות יכולות לחדור לתוך בעלי-חיים ואפילו לתוך עצמים דוממים. האמונות האלה על אודות ההזדהות עם בעלי-חיים הגיעו עד לרעיונות כדוגמת האדם-זאב. אדם יכול היה להיות אזרח שומר חוק במשך היום, ואולם כאשר נרדם, יכולה נשמתו להיכנס לתוך זאב, או בעל-חיים אחר, על-מנת לשוטט ולבזוז במהלך הלילה.
האנשים הפרימיטיביים סברו כי הנשמה הייתה קשורה לנשימה, ושאיכויותיה יכלו להינתן, או להיות מועברות, באמצעות הנשימה. ראש השבט האמיץ יכול היה לנשוף על הרך הנולד ובכך להעניק לו אומץ. בקרב הנוצרים המוקדמים כלל טקס מתן רוח הקודש נשיפה על משתתפי הטקס. אמר סופר תהילים: "בִּדְבַר אֱלוֹהִים שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל-צְבָאָם". במשך תקופה ארוכה היה שגור המנהג לפיו הבן הבכור ניסה לתפוש את נשימתו האחרונה של אביו הגוסס.
לאחר מכן הגיע הצל, וממנו פחדו ואותו העריצו ממש כמו הנשימה. ההשתקפות של האדם במים נחשבה לעיתים אף היא כהוכחה לקיום הכפיל העצמי, ומפני המראות התייראו ביראת כבוד של אמונות טפלות. אפילו כעת אנשים מתורבתים רבים עדיין מַפנים את המראה אל עבר הקיר במקרה של מוות. שבטים מפגרים מסוימים עדיין מאמינים שהכנתן של תמונות, ציורים, דגמים או דמויות, מסלקת חלק מן הנשמה, או את כולה, מן הגוף; ולפיכך הם הינם אסורים.
הנשמה זוהתה על-פי-רוב עם הנשימה, אך היא גם מוקמה על-ידי אנשים שונים בראש, בשיער, בלב, בכבד, בדם ובשומן. "צעקת דמי הבל מן האדמה" מבטאת את האמונה אשר רווחה באותה עת בנוכחותה של רוח רפאים בדם. בני שֵם לימדו כי הנשמה שוכנת בשומן הגוף, ובקרב רבים חל טאבו על אכילת שומן מן החי. ציד ראשים היה שיטה לתפיסת נשמתו של האויב, כמו גם הקִרְקוּף. בזמנים האחרונים נחשבו העיניים כחלון הנשמה.
אלו אשר האמינו בדוקטרינה של שלוש או ארבע נשמות האמינו שאובדן של נשמה אחת גרם לחוסר-נוחות, של שתי נשמות – למחלה, ושל שלוש – למוות. נשמה אחת חיה בנשימה, אחת בראש, אחת בשיער, אחת בלב. החולים צוו להתהלך בחוץ בתקווה שיוכלו לתפוס מחדש את נשמותיהם התועות. המרפאים הגדולים ביותר היו אמורים להחליף את נשמתו החולה של אדם באחת חדשה, "לידה מחדש".
ילדיו של בָּאדוֹנַן פיתחו אמונה בשתי נשמות, הנשימה והצל. הגזעים הנוֹדִים הראשונים התייחסו לאדם כאילו הוא מורכב משני אנשים, נשמה וגוף. פילוסופיה זו על אודות הקיום האנושי השתקפה לאחר מכן בהשקפתם של היוונים. היוונים עצמם האמינו בשלוש נשמות; הצמחית אשר שכנה בקיבה, החייתית אשר שכנה בלב והאינטלקטואלית אשר שכנה בראש. האסקימוסים מאמינים כי לאדם שלושה חלקים: גוף, נשמה ושם.
האדם ירש סביבה טבעית, רכש סביבה חברתית ודמיין סביבה של רוחות רפאים. המדינה מהווה את תגובת האדם לסביבתו הטבעית, הבית, לסביבתו החברתית, ואילו הכנסייה לסביבתו המדומה של רוחות הרפאים.
בשלב מוקדם ביותר בהיסטוריה של האנושות, האמונה במציאויות של העולם הדמיוני של רוחות הרפאים ושל הרוחות הפכה לאוניברסאלית, ועולם רוחות חדש ומדומיין זה הפך לגורם רב-עוצמה בחברה הפרימיטיבית. החיים המנטאליים והמוסריים של האנושות כולה השתנו לעד בשל הופעתו של גורם חדש זה בחשיבה ובפעולה האנושית.
אל תוך ההנחה העיקרית הזו אשר מקורה באשליה ובבורות, דחס הפחד של בני התמותה את כלל האמונות הטפלות ואת הדת של האנשים הפרימיטיביים, אשר הופיעו לאחר מכן. עד לזמני ההתגלות הייתה זו הדת היחידה של האדם, וכיום, רבים מגזעי העולם מחזיקים אך ורק בדת אבולוציה גסה זו.
עם התקדמות האבולוציה נקשר המזל הטוב ברוחות טובות ואילו ביש המזל נקשר ברוחות רעות. חוסר הנוחות של הסתגלות מאולצת לתנאי סביבה משתנים נחשב כביש-מזל, לחוסר שביעות רצון של רוחות הרפאים. האדם הפרימיטיבי פיתח לאיטו את הדת מתוך הדחף המולד שלו לסגוד, ומתוך התפישה השגויה שלו את המקריות. על-מנת להתגבר על אירועים מקריים אלו, מספק האדם המתורבת תכניות ביטוח; במקום הרוחות הבדויות והאלים הגַּחֲמָנִיים ממקם המדע המודרני אָקְטוּאר בעל הבנה מתמטית.
כל דור שחולף מחייך נוכח האמונות הטפלות הטיפשיות של קודמיו, בעוד שהוא עצמו ממשיך ומשתעשע ברעיונות מופרכים מעיקרם על אודות המחשבה והפולחן, רעיונות אשר ימשיכו לשעשע בחיוך את הדורות המוארים אשר יבואו לאחריו.
ואולם, בסופו של דבר החלה דעתו של האדם הפרימיטיבי להתמלא במחשבות אשר התעלו מעל לכל דחפיו הביולוגיים הטבועים; לבסוף עתיד היה האדם לפתח אמנות חיים אשר תתבסס על יותר מאשר תגובותיו לגירויים חומריים. ראשיתה של פילוסופיית חיים פרימיטיבית החלה מגיחה. אמות מידה על-טבעיות לחיים היו עתידות להופיע, שכן אם רוח הרפאים גורמת למזל רע בשעת כעסה ולמזל טוב בשעה שהיא נהנית, על האדם לווסת את ההתנהגות האנושית בהתאם. ולבסוף התפתח המושג של נכון ושגוי; וכל אלה התרחשו הרבה בטרם אירעה התגלות כלשהי בכדור הארץ.
עם הופעת המושגים הללו החל המאבק הארוך והבזבזני לרַצות את הרוחות אשר אף-פעם אין ניתן לרצותן, שעבוד העבדות לפחד הדתי האבולוציוני, אותו בזבוז של מאמץ אנושי לטובת מצבות, מקדשים, קורבנות וכוהנים. היה זה מחיר נורא ואיום, אך הוא היה שווה את מחירו, שכן הודות לו השיג האדם מודעות טבעית של נכון ושגוי יחסיים; נולדה לה האתיקה האנושית!
הפרא חש את הצורך בביטוח, ולפיכך שילם ברצון את הפרמיות המכבידות של הפחד, האמונה הטפלה, האימה והמתנות לכוהנים, כסוג של ביטוח קסום מפני ביש המזל. הדת הפרימיטיבית היוותה פשוט תשלום פרמיות ביטוח כנגד הסכנות שטומן בחובו היער; האדם המתורבת משלם פרמיות חומריות כדי לבטח את עצמו מפני התאונות של התעשייה ומפני הדרישות הנובעות מצורות החיים המודרניות.
החברה המודרנית מעבירה את עסקי הביטוח מידי הכוהנים ומידי הדת וממקמת אותם בעולם הכלכלה. הדת מעסיקה את עצמה יותר ויותר בביטוח החיים שמעבר לקבר. האנשים המודרניים – או לפחות האנשים החושבים שביניהם – מפסיקים לשלם פרמיות מבוזבזות אשר נועדו לשלוט במזל. הדת מעפילה לאיטה לרמות הפילוסופיות הגבוהות יותר, וזאת בניגוד לתפקודה הקודם כתוכנית ביטוח מפני מזל ביש.
ואולם, רעיונות דת עתיקים אלו מנעו מבני האדם מלהפוך לפטליסטים ולפסימיסטים חסרי תקנה; הם האמינו כי לכל הפחות הם יכולים לעשות דבר-מה על-מנת להשפיע על הגורל. הדת של הפחד מפני רוחות הרפאים שכנעה את בני האדם שהם חייבים לווסת את התנהגותם, וכן שקיים עולם על-חומרי אשר שלט בגורל האנושי.
הגזעים המודרניים המתורבתים רק החלו להגיח מן הפחד מפני רוחות הרפאים כגורם המסביר את המזל ואת חוסר השוויון המצוי בקיום. האנושות משיגה שחרור מן השעבוד להסבר שלה את ביש המזל באמצעות רוח-הרפאים. אך בעוד שבני האדם מוותרים על הדוקטרינה השגויה הגורסת גורם מסוג של רוח לתהפוכות החיים, הם מדגימים נכונות מפתיעה לקבל לימוד מופרך כמעט באותה מידה אשר מעודד אותם לשייך חוסר-שוויון אנושי לחוסר התאמה פוליטי, לחוסר צדק חברתי ולתחרות בתעשייה. ואולם, עד כמה שחקיקה חדשה, נדבנות בשיעור גדל וארגון מחודש של התעשייה הינם טובים כשלעצמם, הם לא יכולים לפצות על עובדות הלידה ותאונות בחיים. אך ורק הבנה של העובדות האלה ותפעול חכם שלהן במסגרת חוקי הטבע יאפשרו לאדם להשיג את מבוקשו ולהימנע מן הבלתי-רצוי. ידע מדעי אשר מוביל לפעולה מדעית הינו הנוגדן היחידי למה שמכונה חולי אקראי.
התעשייה, המלחמה, העבדות והממשל האזרחי הופיעו כתגובה לאבולוציה החברתית של האדם בסביבתו הטבעית; בדומה לכך, הופיעה הדת כתגובתו לסביבה הדמיונית של עולם רוחות הרפאים הבדיוני. הדת הייתה התפתחות אבולוציונית של קיום-עצמי, והיא פעלה, על-אף שהמושג שלה היה שגוי בייסודו ולחלוטין חסר-היגיון.
הדת הפרימיטיבית הכשירה את קרקע הדעת האנושית, באמצעות כוחו רב העוצמה של הפחד הכוזב, למתת של כוח רוחני אמיתי ממקור על-טבעי, הוא מכוונן המחשבה. ומני אז עמלים המכווננים האלוהיים על-מנת להתמיר את הפחד מפני האל לאהבת האל. יתכן שהאבולוציה הינה איטית, אך היא תמיד יעילה.
[הוצג על-ידי כוכבת ערב של נבאדון.]
הכָּתות של עבודת רוחות הרפאים התפתחו כפיצוי על הסיכון של ביש המזל; מנהגיהן הדתיים הפרימיטיביים נבעו כתוצאה מן החרדה באשר לביש המזל ולפחד הבלתי-רגיל מפני המתים. לאף אחת מן הדתות הראשונות האלה לא הייתה נגיעה רבה להכרה באלוהות או להערצת העל-אנושי; טקסיהן היו שליליים ברובם, ומטרתם הייתה הימנעות מרוחות הרפאים, סילוקן או אילוצן. כתות העבודה של רוחות הרפאים היו לא פחות ולא יותר מאשר ביטוח נגד אסונות; לא הייתה להן כל נגיעה להשקעה אשר נועדה לשאת פירות עתידיים גבוהים יותר.
האדם נלחם מלחמה ארוכה ומרה בכת עבודת רוחות הרפאים. דבר בהיסטוריה האנושית אינו מעורר רחמים יותר מאשר התמונה הזו של השעבוד הבזוי של האדם לפחדיו מרוחות הרפאים. עם היוולדו של פחד זה החל האדם בתהליך השכלול של האבולוציה הדתית. הדמיון האנושי הפליג מעם חופיו של העצמי, ולא יימצא לו מקום לעגון בו עד אשר יגיע למושג של אלוהות אמיתית, של אל אמת.
מן המוות התייראו מפני שפירושו היה שחרורה של רוח רפאים נוספת מן הגוף הפיזי שלה. אנשי קדם עשו כמיטב יכולתם על-מנת למנוע את המוות, להימנע מהצרה של הצורך להתמודד עם רוח רפאים חדשה. הם תמיד ביקשו לדחוק את רוח הרפאים לעזוב את זירת המוות, להניע אותה לצאת למסעה לארץ המתים. יותר מכל פחדו מרוח הרפאים בתקופה שנתפשה כתקופת המעבר, מן הרגע שבו הגיחה – רגע המוות – ועד אשר יצאה לדרכה אל המולדת של רוחות הרפאים, מושג מעורפל ופרימיטיבי של גן-עדן לכאורה.
אף-על-פי שהפרא ייחס לרוחות הרפאים כוחות על-טבעיים, הוא בקושי ייחס להן אינטליגנציה על-טבעית. הוא הפעיל תכסיסים ואסטרטגיות רבות במאמץ לרמות ולהטעות את רוחות הרפאים; האדם המתורבת עדיין מאמין במידה רבה, ומקווה, שביטוי אדיקות כלפי חוץ יוליך שולל, בצורה כזו או אחרת, אפילו את האלוהות יודעת-הכול.
האנשים הפרימיטיביים פחדו מן החולי משום שהבחינו כי לעתים קרובות הוא מבשר את בוא המוות. אם מרפא השבט לא הצליח לרפא אדם חולה, היה האדם החולה נלקח מבקתת המשפחה לבקתה קטנה יותר, או מושאר תחת כיפת השמיים למות לבדו. על-פי-רוב, הרסו בית שבו אירע מקרה מוות; ואם לאו, תמיד נמנעו ממנו, ופחד זה מנע מן האנשים המוקדמים מלבנות מבני מגורים איתנים. הוא אף השפיע כנגד בנייתם של כפרים וערים של קבע.
כאשר מת חבר בשבט, ישבו האנשים הפראים ודיברו כל הלילה; הם פחדו שאף הם ימותו אם הם יירדמו בקרבתה של גופה. הידבקות מגופה חיזקה את הפחד מפני המתים, ובזמן כזה או אחר נהגו כל העמים להשתמש בטקסי טהרה מורכבים אשר יועדו לטהר את האדם לאחר שבא מגע עם המת. אנשי קדם האמינו שנדרש לספק אור לגופת המת; ואף פעם לא הותר להשאיר גופה בחשיכה. במאה העשרים עדיין דולקים נרות בחדרי מתים, ובני האדם עדיין יושבים עם המת. האדם המכונה מתורבת טרם סילק לחלוטין מפילוסופיית החיים שלו את הפחד מפני גופות המתים.
ואולם, למרות כל הפחד הזה, עדיין ביקשו האנשים להונות את רוח הרפאים. אם הבקתה שבה אירע המוות לא נהרסה, הגופה הוצאה ממנה דרך חור בקיר ולעולם לא דרך הדלת. האמצעים הללו ננקטו על-מנת לבלבל את רוח הרפאים, למנוע את הישארותה ולהבטיח שלא תשוב. האבלים אף חזרו מטקס הלוויה בדרך אחרת מזו שבה הלכו אליה, שמא הרוח תעקוב אחריהם. ההליכה לאחור, כמו עשרות תכסיסים אחרים, הייתה נהוגה על-מנת להבטיח שרוח הרפאים לא תשוב מן הקבר. לעיתים החליפו בני שני המינים את בגדיהם על-מנת להערים על רוח הרפאים. מנהגי האבלות נועדו להסוות את אלו שנותרו בחיים; ובהמשך לכך, להפגין כבוד כלפי המתים ובכך לפייס את רוחות הרפאים.
במסגרת הדת קדמה התכנית השלילית, זו של פיוס רוחות הרפאים, לזו החיובית של אילוץ הרוחות והפצרה בהן. מעשי הפולחן האנושיים הראשונים היוו תופעות של הגנה, לא של הערצה. האדם המודרני סבור כי נבון הדבר לבטח את עצמו מפני האש; באותה מידה סבר הפרא כי נכון ונבון לו לבקש ביטוח מפני ביש המזל של רוח הרפאים. המאמץ לקבל את ההגנה הזו כונן את הטכניקות ואת הטקסים של כת עבודת רוח הרפאים.
לפנים רווחה הסברה שתשוקתה העילאית של רוח הרפאית היא "להישכב" במהרה, כך שתוכל להמשיך באין מפרע אל ארץ המתים. כל שגיאה מצד החיים במהלך טקס האשכבה, במעשה או בהיעדר מעשה, גררה בהכרח עיכוב בהתקדמות רוח הרפאים אל עבר ארץ רוחות הרפאים. האמונה הייתה שבכך מתעורר אי-נחת אצל הרוח, וזעמה של רוח הרפאים היה אמור להיות מקור לאסונות, לחוסר-מזל ולאומללות.
מקורו של טקס הלוויה נעוץ במאמצי האדם לעודד את נשמת רוח הרפאים לעזוב אל ביתה העתידי, ודברי ההספד בטקס הלוויה תוכננו במקור על-מנת להנחות את רוח הרפאים החדשה כיצד להגיע לשם. היה נהוג לספק לרוח מזון ובגדים לשם מסעה, וחפצים אלו הונחו בתוך הקבר או בסביבתו. הפרא האמין כי נדרשים בין שלושה ימים לשנה על-מנת "להשכיב את רוח הרפאים" – להרחיק אותה מסביבת הקבר. האסקימוסים עדיין מאמינים שהנשמה נותרת יחד עם הגוף במשך שלושה ימים.
השתיקה או האבל היו נהוגים לאחר המוות על-מנת שלא למשוך את הרוח חזרה הביתה. עינוי-עצמי – פציעות – היווה צורת אבֵל נפוצה. מורים מתקדמים רבים ניסו לְהָנִיא מפני הפעולות האלה, אך הדבר לא צלח בידם. הצום וצורות אחרות של מניעה-עצמית נחשבו כמה שגורם סיפוק לרוחות הרפאים, אשר נהנו לראות את חוסר הנוחות של החיים במהלך תקופת המעבר שבה התגנבו לכאן ולשם בטרם יצאו בפועל אל עבר ארץ המתים.
תקופת ממושכות ותכופות של אבל בחוסר מעש היוו את אחד המכשולים הגדולים ביותר להתקדמות הציוויליזציה. שבועות ואפילו חודשים בכל שנה התבזבזו לריק, הלכה למעשה, באבל הלא-יצרני וחסר התוחלת הזה. העובדה שנשכרו שירותיהם של מתאבלים מקצועיים למטרות טקסי הלוויה מעידה על כך שהאבל היה טקס ולא עדות לצער. יש והאנשים המודרניים מתאבלים על המת מתוך כבוד ובשל האובדן, ואולם אנשי קדם עשו כן מתוך פחד.
שמות המתים מעולם לא נהגו. לאמיתו של דבר, לעתים קרובות הם סולקו מן השפה. השמות הללו הפכו לטאבו, ובאופן הזה התרוששו השפות באופן מתמיד. לבסוף יצרה התופעה הזו ריבוי של שיטות דיבור סמליות ושל ביטויים מושאלים, למשל האמירה השם או היום "שאף-אחד לא מזכיר".
אנשי קדם כל-כך חפצו להיפטר מרוח הרפאים, עד כי הציעו לה את כל מה שהיא הייתה עשויה לרצות בחייה. רוחות רפאים חשקו בנשים ובמשרתים; פרא אמיד ציפה כי בעת מותו תיקבר לצדו לפחות אישה משועבדת אחת בעודה בחיים. נוהג זה הפך בהמשך למנהג שבו האלמנה מתאבדת על קבר בעלה. כאשר מת ילד, לעיתים תכופות היו חונקים את אמו, דודתו או סבתו, על-מנת להבטיח שרוח בוגרת תלווה את רוח הרפאים של הילד ותדאג לה. ואלו אשר וויתרו כך על חייהם עשו זאת, על-פי-רוב, מרצונם; לאמיתו של דבר, אילו נותרו בחיים מתוך הפרה של המנהג, הייתה האימה מפני זעם רוח הרפאים שוללת מחייהם גם את מעט ההנאות שמהן נהנו האנשים הפרימיטיביים.
נהוג היה לשלוח מספר רב של נתינים על-מנת שיתלוו למנהיג מת; עבדים נרצחו עם מות בעליהם, כך שיוכלו לשרתו בארץ הרוחות. תושבי בוֹרְנֵיאוֹ עדיין מספקים בן-לוויה למסע; עבד משופד למוות שיערוך את מסע הרוחות לצד בעליו המת. האמונה הייתה שרוחותיהם של הנרצחים התענגו על כך שהרוחות של רוצחיהם תהיינה משועבדות להם; רעיון זה הניע את האדם לעבר צייד הראשים.
רוחות הרפאים נהנו לכאורה מריחות המזון; מנחות מזון בסעודות האשכבה היוו לפנים נוהג כלל עולמי. השיטה הפרימיטיבית לברך על המזון לפני אכילתו הייתה כרוכה בהשלכת חתיכת מזון אל האש על-מנת לפייס את הרוחות, תוך מלמול נוסחת קסם.
המתים השתמשו לכאורה ברוחות הרפאים של הכלים ושל כלי הנשק אשר היו ברשותם במהלך חייהם. פירושו של שבירת חפץ היה "הריגתו" ובכך שחרור רוח הרפאים שלו, כך שתוכל להמשיך הלאה ולעבור לשרת בארץ רוחות הרפאים. מנחות רכוש הוצעו גם באמצעות שריפת הרכוש או קבורתו. בלוויות של ימי קדם התרחש בזבוז עצום. גזעים מאוחרים יותר הכינו דגמים מנייר והחליפו בטקסי קורבנות המוות הללו חפצים ובני-אדם אמיתיים בציורים. התקדמות כבירה התרחשה בציוויליזציה כאשר ירושת בני המשפחה החליפה את שריפתו וקבורתו של הרכוש. האינדיאנים בני שבט האִירוֹקְוָאי ערכו רפורמות רבות בבזבוז הכרוך בלוויה. ושימור זה של הרכוש הוא אשר אִפשר להם להפוך לאנשים האדומים החזקים ביותר בצפון. האדם המודרני אינו אמור לפחד מפני רוחות הרפאים, ואולם הנוהג הינו חזק, ועדיין עושר ארצי רב נצרך בטקסי לוויה ובטקסי מוות.
התקדמות כת עבודת רוחות הרפאים הפכה את הסגידה לאבות הקדמונים לבלתי-נמנעת, משום שזו הפכה לחוליה המקשרת שבין רוחות הרפאים הפשוטות לרוחות הגבוהות יותר, האלים המצויים בהתפתחות. האלים המוקדמים היו פשוט בני-תמותה מהוללים אשר הלכו לעולמם.
במקור היוותה הסגידה לאבות הקדמונים יותר פחד מאשר סגידה, ואולם אמונות מעין אלה בהחלט תרמו להמשך התפשטותם של הפחד מפני רוחות הרפאים והסגידה להן. המאמינים בכתות המוקדמות של עבודת האבות הקדמונים והרוחות פחדו אפילו לפהק, שמא תחדור באותו רגע רוח רעה לגופם.
מנהג אימוץ הילדים נועד להבטיח שמישהו יציע את המנחות שלאחר המוות, המנחות למען שלום הנשמה והתקדמותה. הפרא בילה את חייו בפחד מפני רוחות הרפאים של אחַיו, והקדיש את זמנו הפנוי לתכנון המעבר הבטוח של רוח הרפאים שלו עצמו לאחר המוות.
מרבית השבטים קיימו את משתה כל-הנשמות לפחות פעם בשנה. הרומאים קיימו מדי שנה שנים-עשר משתים לכבוד רוחות הרפאים, וכן את הטקסים הנלווים להם. מחצית מן הימים בשנה הוקדשו לטקס מסוג כזה או אחר הקשור בכָּתות הנושנות האלה. קיסר רומי אחד ניסה לערוך רפורמה בנהגים הללו באמצעות צמצום מספר ימי המשתה ל-135 ימים בשנה.
כת עבודת רוחות הרפאים הייתה מצויה באבולוציה מתמדת. וכשם שאנשים אלו ראו בעיני רוחם את רוחות הרפאים חולפות ממצב קיום בלתי-שלם לשלב הקיום הגבוה יותר, כך התקדמה הכת בסופו של דבר לסגידה לרוחות ואפילו לאלים. ואולם, בלא תלות באמונות השונות ברוחות מתקדמות יותר, כלל השבטים האמינו ברוחות רפאים במועד כזה או אחר.
הפחד מפני רוחות הרפאים היווה את המעיין הנובע של כל הדת בעולם; ובמשך עידנים נאחזו שבטים רבים באמונה הנושנה בסוג אחד של רוחות רפאים. הם לימדו שהאדם זכה למזל טוב כאשר הרוח הייתה מרוצה ולביש-מזל כאשר היא הייתה מרוגזת.
עם התרחבות כת הפחד מפני רוחות הרפאים, התבססה ההכרה בסוגים גבוהים יותר של רוחות, רוחות אשר לא ניתן היה לזהותן בוודאות עם בן-אנוש כלשהו. אלה היו רוחות רפאים בוגרות או מהוללות, רוחות אשר התקדמו מעבר לתחום של ארץ הרוחות, אל המחוזות הגבוהים יותר של עולם הרוחות.
הרעיון על שני סוגי רוחות רפאים התקדם ברחבי העולם לאט אך בבטחה. לא נדרש היה להפיץ את הספיריטיזם הדואלי משבט לשבט; הוא הגיח באופן בלתי-תלוי בכל רחבי העולם. העוצמה של רעיון, בעודו משפיע על הדעת האבולוציונית המתרחבת, איננה מצויה במידה שבה הוא מציאותי או הגיוני, אלא במידת החִיּוּת שלו ובמידה שבה ניתן ליישמו בקלות ובפשטות באופן כלל עולמי.
מאוחר יותר הגה האדם בדמיונו את המושג של סוכנויות על-טבעיות טובות ורעות גם יחד; רוחות מסוימות מעולם לא התפתחו לרמה של רוחות טובות. הפחד המוקדם מפני רוח הרפאים האחת, המונו-ספיריטיזם, החל מתפתח בהדרגה לספיריטיזם דואלי, מושג חדש של שליטה בלתי-נראית בעניינים ארציים. לבסוף הצטיירו המזל הטוב והמזל הרע בתמונה שבה נכללו אלו השולטים בהם. ומשני הסוגים הללו, הקבוצה אשר גרמה לביש-מזל נחשבה כפעילה יותר וכגדולה יותר.
כאשר הבשילה לבסוף הדוקטרינה על אודות הרוחות הטובות והרעות, היא הפכה לאמונה הדתית הנפוצה והנחושה ביותר. דואליזם זה ייצג התקדמות דתית-פילוסופית כבירה משום שהוא אִפשר לאדם להסביר הן את המזל הטוב והן את ביש המזל, ובה בעת להאמין בהוויות על-אנושית בעלות התנהגות עקבית במידה מסוימת. ניתן היה לסמוך על כך שהרוחות תהיינה או טובות או רעות; הן לא נחשבו כגחמניות עד תום, כפי שנחשבו רוחות הרפאים המוקדמות של המונו-ספיריטיזם בדתות הפרימיטיביות ביותר. סוף-סוף הצליח האדם להגות כוחות על-אנושיים בעלי התנהגות עקבית, וזו הייתה אחת מתגליות האמת החשובות ביותר בכלל ההיסטוריה של האבולוציה של הדת ובהתרחבות הפילוסופיה האנושית.
לעומת זאת, הדת האבולוציונית שילמה מחיר נורא עבור המושג של הספיריטיזם הדואלי. הפילוסופיה האנושית המוקדמת הצליחה ליישב את הסתירה בין עקביות הרוחות לבין תהפוכות הגורל של הזמן, אך ורק באמצעות הנחת קיומם של שני סוגי רוחות, האחד טוב והאחר רע. ובעוד שאמונה זו אכן אפשרה לאדם ליישב את הסתירה בין משתני המקריות למושג של כוחות על-אנושיים ובלתי-משתנים, מאז הקשתה הדוקטרינה הזו עד מאוד על אנשי הדת להגות את האחדות הקוסמית. באופן כללי, כוחות האופל ניצבו אל מול האלים של הדת האבולוציונית.
הטרגדיה בכל זה טמונה בעובדה שכאשר רעיונות אלו מצאו אחיזה בדעתו הפרימיטיבית של האדם, ברחבי העולם לא באמת היו קיימות רוחות רעות או בלתי-הרמוניות. מצב ביש זה לא התפתח עד לאחר מרידתו של קאליגאסטיה ונמשך רק עד לפנטֶקוֹסט. אפילו במאה העשרים, המושג של טוב ורע כגורמים קוסמיים מתואמים חי וקיים בפילוסופיה האנושית; מרבית דתות העולם עדיין נושאות את כתם הלידה התרבותי הזה, שריד לימים הרחוקים שבהם הגיחו כתות עבודת רוחות הרפאים.
האדם הפרימיטיבי היה סבור כי לרוחות ולרוחות הרפאים היו זכויות בלתי-מוגבלות כמעט וכי לא היו להן חובות כלל; הוא סבר שהרוחות החשיבו את האדם כבעל חובות רבים וכנעדר כל זכויות. האמונה הייתה כי הרוחות מזלזלות באדם על שום כישלונו המתמיד בביצוע חובותיו הרוחניות. האמונה הכוללת אשר רווחה בקרב האנושות הייתה כי הרוחות הטילו חובה של שירות מתמיד כמחיר לאי-התערבותן בעניינים האנושיים, ואילו התקלה הקטנה ביותר יוחסה לפעילותן. האנשים המוקדמים פחדו כל-כך שמא יישכחו לכבד אל כזה או אחר בכבוד המגיע להם, עד שלאחר שסיימו להקריב קורבנות לכל הרוחות אשר הכירו, הם ערכו סיבוב נוסף לכבוד ה"רוחות הלא-נודעות", וזאת רק ליתר ביטחון.
וכעת, לאחר הכת הפשוטה של עבודת רוחות הרפאים, מגיעים מנהגיה של כת עבודת רוחות הרפאים המורכבת-יחסית והמתקדמת יותר, השירות והסגידה לרוחות הגבוהות יותר, ככל שאלה התפתחו בדמיונו של האדם הפרימיטיבי. הטקסים הדתיים חייבים לצעוד יד ביד עם הקצב של האבולוציה והקִדמה של הרוח. הכת המורחבת הייתה לא יותר מאשר אמנות הקיום העצמי, כפי שנעשה בה שימוש בדת ביחס לאמונה בהוויות על-טבעיות, הסתגלות-עצמית לתנאי הסביבה של הרוח. הארגונים התעשייתיים והצבאיים היוו התאמות לתנאי הסביבה הטבעיים והחברתיים. וכפי שהנישואין נולדו על-מנת לעמוד בדרישות של כפילות מינים, כך התפתח הארגון הדתי בתגובה לאמונה בהוויות רוחניות וכוחות רוח גבוהים יותר. הדת מייצגת את הסתגלות האדם לאשליותיו שלו על אודות המסתורין של המקריוּת. הפחד מפני הרוח, וכן הסגידה שבאה לאחריו, אומצו כביטוח מפני מזל רע, כמדיניות של שגשוג.
הפרא מדמיין את הרוחות הטובות ככאלה העוסקות בענייניהן ומבקשות אך מעט מבני האדם. אלה רוחות הרפאים והרוחות הרעות אשר הפרא נדרש לדאוג שתהיינה מרוצות. בהתאם לכך, הקדישו האנשים הפרימיטיביים יותר תשומת לב לרוחותיהם הרעות מאשר לאלה הטובות.
לכאורה התקנאו הרוחות הרעות בעיקר בשגשוג האנושי, והשיטה שבה הן התנקמו הייתה השבת פגיעה באמצעות סוכנות אנושית ותוך שימוש בטכניקה של עין הרע. אותו חלק בכת אשר עסק בהימנעות מרוחות עסק רבות בתכסיסי עין הרע. הפחד מפניה הפך לנחלת הכלל כמעט ברחבי העולם. נשים יפות עטו רעלה על-מנת להגן על עצמן מפני עין הרע; לאחר מכן, ניכסו לעצמן מנהג זה נשים רבות אשר ביקשו להיחשב יפות. בשל הפחד הזה מפני הרוחות הרעות, רק לעיתים נדירות הורשו ילדים לשהות בחוץ לאחר רדת החשיכה, והתפילות המוקדמות כללו תמיד את הבקשה "הצילנו מידי עין הרע".
הקוראן מקדיש פרק שלם לעין הרע וללחשי קסם, והיהודים האמינו בהם באופן מלא. כלל הכת הפָאלִית צמחה כהגנה מפני עין הרע. הסברה הייתה שאברי הרבייה היו הפֶטיש היחיד אשר גרם לה לאבד מכוחה. מן העין הרע צמחו האמונות הטפלות הראשונות על סימון ילדים לפני הלידה, הטבעות אימהיות, ובזמן מסוים הייתה הכת כמעט כלל-עולמית.
הקנאה הינה תכונה אנושית בעלת שורשים עמוקים; לפיכך שִייך אותה האדם הפרימיטיבי לאלים הראשונים שלו. ומכיוון שהאדם נהג להונות את רוחות הרפאים, הוא החל במהרה להונות גם את הרוחות. וכך הוא אמר, "אם הרוחות מקנאות ביופיינו ובעושרנו, הבה נטיל בעצמנו מום ונמעיט בדיבור על אודות הצלחתנו". לפיכך, הענווה בראשיתה לא הייתה בבחינת השפלה של האגו, אלא ניסיון להערים על הרוחות אחוזות הקנאה ולהונות אותן.
השיטה שבה עשו שימוש על-מנת למנוע מן הרוחות מלקנא בשגשוג האנושי הייתה להכפיש אדם או חפץ בר-מזל או אהוב. זה היה המקור לנוהג להפחית מן המחמאות באשר לאדם עצמו או למשפחתו, נוהג אשר התפתח, בסופו של דבר, לכדי צניעות, איפוק ונימוס תרבותיים. ומאותם מניעים נהוג היה להיראות מכוערים. היופי היווה מושא לקנאת הרוחות; הוא רמז על חטא הגאווה האנושי. הפרא ביקש לעצמו שם מכוער. תכונה זו של הכת עמדה כמכשול כביר בדרך להתפתחותה של האמנות, ובמשך זמן רב הותירה את העולם עגמומי ומכוער.
תחת כת עבודת רוחות הרפאים היו החיים, במקרה הטוב, הימור, תוצאה של השליטה ברוח. עתידו של האדם לא היה תוצאה של מאמץ, חריצות או כישרון, אלא במקרה שנעשה באלו שימוש על-מנת להשפיע על הרוחות. הטקסים לפיוס הרוחות היוו עול כבד והפכו את החיים למעמסה, ולמעשה לבלתי-נסבלים. מעידן לעידן ומדור לדור, גזע אחר גזע ניסה לשפר את הדוקטרינה הזו הנוגעת לרוחות-רפאים עליונות, ואולם אף דור לא העז עדיין לדחות אותה במלואה.
כוונותיהן ורצונותיהן של הרוחות נלמדו באמצעות אותות, אוֹרַקְלִים וסימנים. והמסרים הללו מן הרוחות פורשו באמצעות חיזוי, נבואה, קסם, ניסיונות ואסטרולוגיה. כלל הכת הייתה בבחינת תכנית אשר נועדה לפייס, לרצות ולשחד את הרוחות באמצעות השוחד המוסווה הזה.
וכך צמחה לה פילוסופיית עולם חדשה ומורחבת אשר כללה את:
1. החובה – אותם דברים אשר חייבים לעשותם על-מנת לשמור את הרוחות בצד האוהד, או לפחות במעמד ניטראלי.
2. זכות – ההתנהגות והטקסים הנכונים אשר מיועדים לרתום באופן פעיל את הרוחות לאינטרסים של האדם.
3. אמת – ההבנה הנכונה של הרוחות ושל הגישה הנכונה כלפיהן, וכן בנוגע לחיים ולמוות.
אנשי קדם ביקשו לדעת את העתיד לא רק מתוך סקרנות גרידא; הם רצו להימנע ממזל ביש. החיזוי היה פשוט ניסיון להימנע מצרות. בזמנים הללו נחשבו החלומות לנבואיים, בעוד שכל דבר שמחוץ לשגרה נחשב כאות. ואפילו כיום, קללה רובצת על הגזעים המתורבתים בדמות האמונה בסימנים, באותות ובשרידים אחרים של אמונה טפלה מימי כתות רוחות הרפאים הנושנות. האדם נוטש לאט, מאוד לאט, את השיטות האלה אשר עמן העפיל בהדרגה ומתוך כאב בסולם האבולוציוני של החיים.
כאשר בני האדם האמינו אך ורק ברוחות, היו הטקסים הדתיים יותר אישיים, פחות מאורגנים, ואולם ההכרה ברוחות הגבוהות יותר דרשה את השימוש ב"שיטות רוחניות גבוהות יותר" בשעה שהתמודדו איתן. ניסיון זה לשיפור הטכניקה לפיוסן של הרוחות ולהרחבתה, הוביל במישרין ליצירתן של הגנות מפני הרוחות. האדם אכן חש חסר-ישע אל מול הכוחות הבלתי-נשלטים הפועלים בחיים הארציים, ותחושת הנחיתות שלו הובילה אותו לנסות ולבקש התאמה כלשהי של פיצוי, טכניקה כלשהי שבאמצעותה יוכל להשוות את סיכויי ההצלחה במאבקו החד-צדדי של האדם מול הקוסמוס.
בימיה המוקדמים של הכת, מאמציו של האדם להשפיע על רוח הרפאים הסתכמו בפיוס, בניסיונות לשחדה על-מנת להימנע מביש-מזל. עם ההתקדמות שחלה באבולוציה של כת עבודת רוחות הרפאים אל עבר המושג של רוחות טובות, כמו גם רוחות רעות, כוּונו הטקסים הללו אל עבר ניסיונות חיוביים יותר, ניסיונות להשיג מזל טוב. דתו של האדם לא הייתה עוד שלילית לגמרי, והוא אף לא עצר בניסיונות להשיג מזל טוב; תוך זמן קצר הוא החל להגות תכניות שבאמצעותן יוכל לאלץ את הרוחות לשתף פעולה. לא עוד יעמוד איש הדת חסר הגנה אל מול דרישותיהן הבלתי-פוסקות של רוחות הרפאים שהוא עצמו הגה; הפרא מתחיל להמציא כלֵי נשק אשר באמצעותם יהיה ביכולתו לאלץ את הרוח לפעול ולהכריחה לסייע בעדו.
מאמצי ההגנה הראשונים של האדם כוונו כנגד רוחות הרפאים. בחלוף העידנים, החלו החיים להגות שיטות אשר באמצעותן יוכלו לעמוד בפני המתים. פותחו טכניקות רבות אשר נועדו להפחיד רוחות רפאים ולגרשן, וביניהן ניתן לציין את הבאות:
1. עריפת הראש וקשירת הגוף בקבר.
2. סקילת בית המת באבנים.
3. סירוס הגופה או שבירת רגליה.
4. קבורה מתחת לגל אבנים, אחד מן המקורות לאבן המצבה המודרנית.
5. שריפה, המצאה מאוחרת יותר אשר נועדה למנוע מרוחות הרפאים לגרום צרות.
6. השלכת הגופה לים.
7. הפקרת הגופה בטבע על-מנת שתיאכל על-ידי חיות הבר.
הרוחות הופרעו ונבהלו לכאורה כתוצאה מרעש; הצעקות, הפעמונים והתופים הרחיקו אותן מעִם החיים; והשיטות הנושנות האלה עדיין נהוגות כעין אופנה ב"טקסי אשכבה" למתים. על-מנת לסלק רוחות רפאים בלתי-רצויות נעשה שימוש בשיקויים בעלי ריח איום ונורא. ציורים מזוויעים של הרוחות נבנו מתוך מטרה שהן תנוסנה על נפשן בבהלה בשעה שתראינה את עצמן. האמונה הרווחת הייתה שכלבים יכולים לחוש ברוחות רפאים מתקרבות, ושהם מייללים כאות אזהרה; וכן כי תרנגולים היו קוראים עם התקרבותן. השימוש בתרנגול בשבשבת מזג האוויר מנציחה אמונה טפלה זו.
המים נחשבו כהגנה הטובה היותר מפני הרוחות. מים קדושים, מים שבהם טבלו הכוהנים את רגליהם, היו טובים מכל המים האחרים. האמונה הייתה כי הן המים והן האש משמשים כמחסומים בלתי-עבירים לרוחות הרפאים. הרומאים נשאו מים שלוש פעמים מסביב לגופה; במאה העשרים מזליפים מים קדושים על הגוף, ונטילת ידיים בבית העלמין עדיין הינה טקס שגור בקרב היהודים. הטבילה הייתה חלק מטקס המים המאוחר יותר; הרחצה הפרימיטיבית הייתה טקס דתי. אך ורק לאחרונה הפכה הרחצה למנהג של ניקיון.
ואולם האדם לא עצר בשלב של הכפייה על רוחות הרפאים; באמצעות טקסים דתיים ומנהגים אחרים הוא החל עד מהרה לנסות לחייב את הרוחות לפעול. גירוש שדים היה השימוש ברוח אחת על-מנת לשלוט ברוח אחרת או לגרש אותה, ובטקטיקות האלה נעשו אף שימוש על-מנת להפחיד רוחות רפאים ורוחות. מושג הספיריטיזם-הדואלי, על אודות כוחות הטוב והרשע, הקנה לאדם הזדמנויות רבות לעמֵת סוכנות אחת אל מול אחרת, וזאת משום שאם אדם רב-עוצמה יכול להכניע אדם חלש יותר, כך בוודאי רוח חזקה תוכל לשלוט ברוח רפאים נחותה ממנה. הקללות הפרימיטיביות היוו מנהג של כפייה אשר נועד להפחיד רוחות פחותות. מאוחר יותר, התפשט מנהג זה לכלל הפטרת קללות על אויבים.
במשך זמן רב שררה האמונה שבאמצעות שימוש במוסכמות העתיקות יותר, ניתן להכריח את הרוחות ואת האלים-למחצה לפעול באופן רצוי. האדם המודרני חוטא באותו הליך. אתם פונים זה אל זה בשפה היומיומית המקובלת, ואולם, כאשר אתם פונים להתפלל, אתם חוזרים ומשתמשים בסגנון אשר שייך לדור אחר, סגנון המכונה כבד-ראש.
הדוקטרינה הזו אף מסבירה טקסים דתיים רבים בעלי אופי מיני שבהם הייתה משום חזרה לאחור, כדוגמת הזנות במקדשים. החזרות האלה אל המנהגים הפרימיטיביים נחשבו כהגנה בטוחה מפני אסונות רבים. ועבור האנשים פשוטי הדעת הללו היו כל המעשים הללו נעדרים לחלוטין ממה שעשוי האדם המודרני לכנות הפקרוּת.
לאחר מכן הגיע הנוהג לנדור נדרים טקסיים, ובמהרה לאחריו הגיעו ההבטחות הדתיות והשבועות הקדושות. למרבית הנדרים הללו נלוו עינויים-עצמיים והטלת מומים עצמיים; ולאחר מכן נלוו להם תעניות ותפילות. המניעה העצמית נחשבה בהמשך כשיטת כפייה בטוחה; והדבר היה נכון במיוחד בכל הנוגע להדחקה המינית. וכך פיתח האדם הפרימיטיבי סגפנות מובחנת במנהגיו הדתיים, אמונה ביעילות העינוי העצמי והמניעה העצמית כטקסים אשר בכוחם לכפות את הרוחות הסרבניות להגיב באופן אוהד לכל הסבל והמניעה הללו.
האדם המודרני אינו מנסה עוד לכפות על הרוחות במופגן, אף כי הוא עדיין מפגין נטייה לשאת ולתת עם האלוהות. והוא עדיין מקלל, נוקש על עץ, מצליב אצבעות ומפטיר לאחר היריקה אמרה שחוקה; לפנים הייתה זו נוסחת קסם.
הארגון החברתי מסוג הכת נשמר משום שהוא סיפק סִימְבּוֹלִיזְם לשימור ולגירוי הרגשות המוסריים והנאמנויות הדתיות. הכת צמחה ממסורות "המשפחות הנושנות" והונצחה כארגון מבוסס; לכל המשפחות יש כת מסוג כזה או אחר. כל אידיאל מעורר השראה מבקש לעצמו סִימְבּוֹלִיזְם אשר ינציח אותו – מחפש שיטת ביטוי תרבותית אשר תבטיח את ההישרדות ותעצים את ההכרה – והכת משיגה זאת הודות לטיפוח הרגש ולסיפוקו.
למן שחר הציוויליזציה, כל תנועה מושכת של תרבות חברתית או של קִדמה דתית פיתחה לעצמה פולחן, טקס סמלי. ככל שפולחן זה צמח באופן יותר בלתי-מודע, כן התחזקה אחיזתו בקרב מאמיניו. הכת שימרה את הרגשנות וסיפקה את הרגש, אך מאז ומעולם הייתה היא המכשול הגדול ביותר לבנייתה מחדש של החברה ולקדמה הרוחנית.
אף-על-פי שהכת עכבה תמיד את הקדמה החברתית, מצער הדבר שלרבים מן המאמינים המודרניים בסטנדרטים מוסריים ובאידיאלים רוחניים אין כל סימבוליזם הולם – אין להם כת של תמיכה הדדית – שום דבר להשתייך אליו. ואולם, לא ניתן לייצר כת דתית; היא חייבת לצמוח. ובשום שתי קבוצות לא יהיו אלו זהים, אלא אם טקסיהן עברו סטנדרטיזציה שרירותית מטעם גורם של סמכות.
הכת הנוצרית המוקדמת הייתה הפולחן היעיל, המושך והמתמשך ביותר אשר נהגה או נבנה מאז ומעולם, אך הרבה מערכּהּ הושמד במהלך עידן המדעי, עקב השמדתן של כה רבות מאמונות הבסיס המקוריות שלה. הכת הנוצרית איבדה מחיוניותה בשל האובדן של רבים מרעיונותיה הבסיסיים.
בעבר, כאשר הכת ניחנה בגמישות, האמת צמחה במהירות והתרחבה באופן חופשי, הסימבוליזם ניתן היה להרחבה. אמת שופעת וכת ברת-התאמה תרמו למהירות ההתפתחות החברתית. כת נעדרת משמעות משחיתה את הדת כאשר היא מנסה להחליף את הפילוסופיה ולשעבד את ההיגיון; הכת האותנטית צומחת.
ללא קשר לחסרונות ולמכשולים, כל התגלות חדשה של אמת הצמיחה כת חדשה, ואפילו ההצגה-מחדש של דתו של ישוע חייבת לפתח סימבוליזם חדש והולם. האדם המודרני חייב למצוא סימבוליזם הולם כלשהו לרעיונות, לאידיאלים ולנאמנות החדשים והמתרחבים שלו. סמל מורחב זה חייב לצמוח מתוך החיים הדתיים, מתוך ההתנסות הרוחנית. וסימבוליזם גבוה יותר זה, של ציוויליזציה גבוהה יותר, חייב להתבסס על מושג אבהותו של האל ולהתמלא באידיאל רב העוצמה של אחוות האדם.
הכתות הישנות היו מדי אגוצנטריות; הכתות החדשות חייבות לצמוח מתוך אהבה הנתונה בפעולה. בדומה לכת הישנה, על הכת החדשה לעודד רגשיוּת, לספק את הרגשות ולקדם נאמנות; אך בנוסף לזאת היא צריכה גם: לאפשר את ההתקדמות הרוחנית, להעצים את המשמעויות הקוסמיות, להרחיב את ערכי המוסר, לעודד את ההתפתחות החברתית ולהמריץ סוג גבוה של חיים דתיים אישיים. על הכת החדשה לספק עבור החיים מטרות עילאיות, הן של הזמן והן של הנצח – מטרות חברתיות כמו גם רוחניות.
שום כת איננה מסוגלת להחזיק מעמד ולתרום לקדמה של הציוויליזציה החברתית ולהישג הרוחני של היחיד, אלא אם כן היא מבוססת על משמעותו הביולוגית, החברתית והדתית של הבית. כת שורדת חייבת לסמל את מה שהינו תמידי בנוכחות השינוי הבלתי-פוסק; היא חייבת להלל את מה שמאחד את זרם המטמורפוזה החברתית המשתנה-לעולם. היא חייבת להכיר משמעויות של אמת, לרומם מערכות יחסים יפות ולהלל את ערכיה הטובים של נאצלות אמיתית.
ואולם, הקושי הכביר במציאתו של סימבוליזם חדש ומספק טמון בכך שהאדם המודרני, כקבוצה, דבֵק בגישה מדעית, נמנע מאמונות טפלות וסולד מן הבורות, בעוד שכיחידים, כל בני האדם כמהים למסתורין ומעריצים את הבלתי-נודע. שום כת לא תוכל לשרוד, אם כן, אלא אם תגשים מסתורין-על כלשהו ותסתיר דבר-מה ראוי ובלתי ניתן להשגה. שוב, הסימבוליזם החדש חייב להיות משמעותי לא רק עבור הקבוצה, אלא מוכרח להיות גם בעל-משמעות עבור היחיד. הצורות של כל סימבוליזם שימושי חייבות להיות כאלה שאותן יכול היחיד לבצע מיוזמתו שלו, ושמהן הוא יכול ליהנות גם בחברת חבריו. אילו יכולה הייתה הכת החדשה להיות רק דינאמית ולא סטאטית, ייתכן שהיא הייתה יכולה באמת לתרום משהו ראוי לקדמה של האנושות, הן מבחינה ארצית והן מבחינה רוחנית.
ואולם, הכת – סימבוליזם של פולחן, סיסמאות או מטרות – לא תוכל לתפקד אם תהיה מורכבת מדי. והיא חייבת לכלול את הדרישה למסירות, את תגובת הנאמנות. כל דת יעילה תפַתח תמיד סימבוליזם ראוי, וטוב אם מאמיניה ימְנעו את התמצקותו של פולחן כזה לכדי טקסים סטראוטיפיים מעַוותים, מעוּותים ומדכאים, כאלה אשר יכולים אך ורק לעכב ולסכל את כלל הקדמה החברתית, המוסרית והרוחנית. שום כת לא תוכל לשרוד אם היא מעכבת את הצמיחה המוסרית ונכשלת בטיפוח הקדמה הרוחנית. הכת הינה המבנה השלדי אשר סביבו צומח הגוף החי והדינאמי של התנסות רוחנית אישית – דת אמיתית.
[הוצג על-ידי כוכב ערב זוהרת של נבאדון.]
המושג של חדירת רוח אל תוך חפץ דומם, בעל-חיים או בן-אדם, מהווה אמונה עתיקה ומכובדת ביותר אשר שררה למן תחילת התפתחות הדת. הדוקטרינה של הדיבוק בידי רוח הינה לא יותר ולא פחות מאשר פֶטִישִיזְם. הפרא איננו סוגד בהכרח לפטיש; הוא סוגד ומעריץ את הרוח השוכנת בפטיש, והוא עושה כן באופן הגיוני ביותר.
בתחילה רווחה האמונה כי הרוח של הפטיש הייתה רוחו של אדם מת; לאחר מכן סברו כי בפטישים שכנו הרוחות הגבוהות יותר. וכך, בסופו של דבר ספגה אל תוכה כת הפטישים את כלל הרעיונות הפרימיטיביים על אודות רוחות רפאים, נשמות, רוחות ודיבוק בידי שדים.
מאז ומעולם ביקש האדם הפרימיטיבי להפוך כל דבר יוצא-דופן לפטיש; והמקרה, אפוא, היה המקור לפטישים למכביר. אדם חולה, דבר-מה מתרחש, והאדם מבריא. אותו דבר נכון לגבי המוניטין של תרופות רבות ושל צורות ריפוי מחלות המבוססות על המקריות. לעצמים אשר נקשרו לחלומות היה סיכוי טוב להפוך לפטישים. הרי געש הפכו לפטישים, אך לא הרים רגילים; כוכבי שביט, אך לא כוכבים. האנשים המוקדמים סברו כי הכוכבים הנופלים והמטאורים מעידים על הגעתן לכדור הארץ של רוחות מבקרות מיוחדות.
הפטישים הראשונים היו חלוקי נחל בעלי סימונים מיוחדים, ומני אז ביקש לו האדם "אבנים קדושות"; מחרוזת של חרוזים הייתה פעם אוסף של אבנים קדושות, סוללת לחשים. שבטים רבים היו בעליהן של אבנים קדושות, ואולם מעט מהן שרדו כפי ששרדו הכָּעַבָּה והאבן של סְקוֹן. המים והאש נמנו אף הם על הפטישים המוקדמים, ועדיין שורדות עבודת האש לצד האמונה במים קדושים.
פטישים של עצים היוו התפתחות מאוחרת יותר, ואולם בקרב שבטים מסוימים הובילה התמשכות עבודת הטבע אל האמונה בקמעות שבהן שוכנת רוח טבע כזו או אחרת. כאשר צמחים ופירות הפכו לפטישים, הם היו בבחינת טאבו כמזון. התפוח היה בין הראשונים ליפול תחת הקטגוריה הזו; עמֵי הלֶבָאנְט מעולם לא אכלו אותו.
אם בעל-חיים אכל בשר אדם, הוא הפך לפטיש. באופן הזה הפך הכלב לבעל החיים הקדוש של הפרסים. אם הפטיש הינו בעל-חיים ורוח הרפאים שוכנת לעולם בקרבו, כי אז עשוי הפטישיזם להתקרב באופן גבולי אל גלגול הנשמות. במובנים רבים קינאו הפראים בבעלי-חיים; הם לא חשו נעלים עליהם ונקראו לעיתים קרובות על שם חיות הפרא המועדפות עליהם.
לאחר שבעלי-חיים הפכו לפטישים, הגיעו הטאבו על אכילת בשר בעל החיים שהינו פטיש. בשל דמיונם לאדם, במוקדם הפכו הקופים דמויי-אדם והקופים לבעלי-חיים של פטיש; לאחר מכן, נחשבו ככאלה גם נחשים, בעלי-כנף וחזירים. בתקופה מסוימת נחשבה הפרה לפטיש, ובעוד שעל החלב חל טאבו, נחשבו ההפרשות כמוערכות ביותר. הנחש היה נערץ בפלשתינה, במיוחד בעיני הפניקים, אשר יחד עם היהודים, ראו בו את השופר של הרוחות הרעות. אפילו אנשים מודרניים רבים מאמינים בכוחות הלחש של זוחלים. למן חצי האי ערב והלאה, דרך הודו, ועד לריקוד הנחש של אדומי העור של שבט המוֹקִי, הנחש היה נערץ.
ימים מסוימים בשבוע היוו פטישים. במשך עידנים נחשב יום שישי ליום של ביש-מזל, והמספר שלוש-עשרה כמספר של רשע. מספרי המזל, שלוש ושבע, הגיעו מהתגלויות מאוחרות יותר; המספר ארבע היה מספר המזל של האדם הפרימיטיבי, והוא נגזר מכך שהכיר במוקדם את ארבעת כיווני המצפן. מניית בקר, או כל רכוש אחר, נחשבה לפעולה של ביש-מזל; אנשי קדם התנגדו תמיד למִפקד, לכך "שימנו את העם".
האדם הפרימיטיבי לא הפך את המין לפטיש יתר-על-המידה; פונקציית הרבייה קיבלה אך ורק כמות מוגבלת של תשומת-לב. הפרא היה בעל מנטאליות טבעית, ולא היה מגונה או שטוּף זימה.
הרוק היווה פטיש רב-עוצמה; ניתן היה לסלק שדים אגב יריקה על אדם. כאשר אדם זקן או נעלה ירק על מישהו, נחשבה פעולה זו למחמאה העילאית. חלקים מגוף האדם נחשבו לפטישים בפוטנציה, ובמיוחד השיער והציפורניים. הציפורניים הארוכות של המנהיגים נחשבו לפרס רב-ערך, וכאשר נקצצו נחשבו לפטיש רב-עוצמה. בימים מאוחרים יותר, תרמה האמונה בפטיש הגולגולת במידה רבה לציד הראשים. חבל הטבור נחשב לפטיש יקר-ערך; ואפילו כיום הוא נחשב ככזה באפריקה. הצעצוע הראשון של המין האנושי היה חבל טבור משומר. כאשר קבעו בתוכו פנינים, כפי שנהוג היה לעשות לעיתים תכופות, היווה זה את המחרוזת הראשונה של אדם.
ילדים בעלי גיבנת וילדים נכים נחשבו לפטישים; המשוגעים נחשבו כמוכי-ירח. האדם הפרימיטיבי לא מסוגל היה להבחין בין גאונות לבין שיגעון; את האידיוטים או שהיכו למוות או שהעריצו כאישיויות פטיש. ההיסטֶריה נתנה יותר ויותר תוקף לאמונות הרווחות בכישוף; חולי האפילפסיה שימשו לעתים תכופות ככוהנים וכמרפאים. השִכרות נחשבה כצורה של דיבוק על-ידי רוח; כאשר הפרא השתולל, הוא שם עלֶה בשיערו על-מנת לפטור את עצמו מאחראיות למעשיו. רעלים וחומרים משכרים הפכו לפטישים; הם נחשבו כדברים שנועדו להיות אחוזי דיבוק.
אנשים רבים ראו בְּגאונים אישיויות פטיש אשר אחזה בהם רוח חָכַמה. ובמהרה למדו בני האדם המוכשרים הללו להשתמש במרמה ובתכסיסים על-מנת לקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם. אדם פטיש נחשב ליותר מבן-אנוש; הוא היה אלוהי, ואפילו נחשב כמי שאיננו יכול לטעות. וכך, בסופו של דבר, קיבלו לידיהם מנהיגים, מלכים, כוהנים, נביאים ושליטי כנסייה כוח רב, והפעילו סמכות בלתי-מוגבלת.
רוחות הרפאים העדיפו, לכאורה, לשכון בחפץ כלשהו אשר השתייך להן בזמן שהן חיו בגוף בשר ודם. אמונה זו מסבירה את יעילותן של מזכרות מודרניות רבות. אנשי קדם העריצו מאז ומעולם את עצמות מנהיגיהם, ושרידי השלד של קדושים וגיבורים עדיין גורמים לרבים להתיירא מפניהם מתוך אמונה טפלה. ואפילו כיום, אנשים עולים לרגל לקבריהם של בני-אדם דגולים.
האמונה במזכרות צמחה מתוך כת עבודת הפטיש הנושנה. המזכרות של הדתות המודרניות מייצגות את הניסיון להצדיק באופן הגיוני את הפטיש של הפרא, ובכך לרומם אותו למקום של ערך ומכובדוּת במערכות הדת המודרניות. האמונה בפטישים ובקסמים נחשבת לעבודת אלילים, ואולם, לכאורה ראוי הדבר לקבל מזכרות וניסים.
האח – מקום בעירת אש – הפכה פחות או יותר לפטיש, למקום קדוש. בתחילה היו המקומות הקדושים והמקדשים בבחינת פטישים הואיל והמתים נקברו בהם. אוהל המועד של העברים רוּמָם בידי משה אל מקום שבו שכן פטיש-על, המושג דאז על אודות חוק האל. ואולם, בני ישראל מעולם לא וויתרו על האמונה הכנענית הייחודית במזבח האבן: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּיהַ מַצֵּבָה, תהא בֵּית אלוהִים." הם האמינו באמת ובתמים שרוח אלוהיהם אכן שכנה במזבחות אבן מעין אלה, אשר לאמיתו של דבר היו פטישים.
התמונות המוקדמות ביותר נוצרו על-מנת לשמר את הופעתם של המתים המהוללים ואת זיכרונם; לאמיתו של דבר, הם היוו אנדרטאות. אלילים היוו עידון של הפטישיזם. האנשים הפרימיטיביים האמינו שטקס הקדשה גורם לרוח לחדור אל תוך התמונה; ובדומה לכך, כאשר עצמים מסוימים קיבלו ברכה, הם הפכו לקמיעות.
בנוסף לדיבֵר השני בקוד המוסרי העתיק של דאלאמטיה, ניסה משה לשלוט בעבודת הפטיש בקרב העברים. הוא הנחה בקפדנות שלא יכינו שום תמונה אשר אותה ניתן להקדיש כפטיש. בפשטות אמר הוא, "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ." ואף כי דיבר זה עיכב במידה רבה את האמנות בקרב היהודים, הוא אכן הפחית את עבודת הפטיש. ואולם, משה היה נבון מכדי לנסות להחליף באופן פתאומי את הפטישים הנושנים, ולפיכך הסכים למקם מזכרות מסוימות בתוך ארון הברית, אשר שימש כמזבח מלחמה וכמקדש דתי במשולב.
בסופו של דבר הפכו מילים לפטישים, ובייחוד אלה אשר נחשבו למילותיו של האל; באופן זה הפכו ספרי הקודש של דתות רבות לבתי-כלא של פטיש אשר בהם כלוא דמיונו הרוחני של האדם. אותו מאמץ של משה כנגד הפטישים הפך לפטיש העילאי; לאחר מכן נעשה שימוש בדיבֵר שלו על-מנת ללעוג לאמנות ולעכב את ההנאה ואת הערצת היפה.
בימי קדם הייתה מילת הפטיש של הסמכות לְדוקטרינה מעוררת-פחד, הרודן האיום ביותר מכל העריצים אשר משעבדים את האדם. פטיש של דוקטרינה יניע אדם לבגוד בעצמו וליפול טרף לציפורני צרוּת האופקים, הפנאטיות, האמונה הטפלה, חוסר הסובלנות ומעשי האכזריות הברבריים והמפלצתיים ביותר. הכבוד המודרני לחכמה ולאמת אינו אלא הבריחה – אשר התרחשה אך לאחרונה – מן הנטיות לעשיית-פטישים, הלאה עד לרמות הגבוהות יותר של החשיבה וההיגיון. בנוגע לכתבי הפטיש אשר הצטברו, ואשר אנשי דת שונים מתייחסים אליהם כאל ספרי קודש, האמונה היא לא רק שמה שנכלל בספר הינו אמת, אלא גם שכל האמיתות מצויות בספר. אם אירע שאחד מכתבי הקודש הללו התייחס לכדור הארץ כאל משטח, כי אז במשך דורות ארוכים מסרבים אנשים אשר לכל דבר ועניין הינם בריאים בנפשם, לקבל את ההוכחות החותכות לכך שהפלנטה עגולה.
הנוהג לפתוח את אחד מכתבי הקודש הללו, לתת לעין ליפול באקראי על פסקה, ולאחר מכן להחליט על-פיה החלטות חשובות לגבי החיים או לגבי פרויקטים, אינה אלא פטישיזם גמור. שבועה ב"ספר קדוש", או שבועה בעצם נערץ כזה או אחר, הינה צורה מעודנת של פטישיזם.
ואולם, הדבר אכן מייצג התקדמות אבולוציונית, ההתקדמות מפחד הפטיש מפני ציפורניו הקצוצות של מנהיג פראי ועד להערצה של אוסף של מכתבים, חוקים, אגדות, אלֶגוריות, מיתוסים, שירים ודברי ימים, אשר אחרי-ככלות הכול משקפים את חוכמת המוסר אשר לוקטה במשך מאות רבות של שנים, לפחות עד למועד ולאירוע ליקוטם לכדי "ספר קדוש".
על-מנת שתהפוכנה לפטישים, היו מילים נדרשות להיחשב כבעלות השראה, והתפילה לאל, תוך שימוש בכתבים אשר קיבלו לכאורה השראה אלוהית, הובילה במישרין לכינונה של סמכות הכנסייה; זאת בעוד שהאבולוציה של צורות אזרחיות הובילה להתגשמותה של סמכות המדינה.
הפטישיזם עבר כחוט השני דרך כל הכָּתות הפרימיטיביות, למן האמונה הקדומה ביותר באבנים קדושות, דרך עבודת אלילים, קניבליזם ופולחן הטבע ועד לטוֹטֶמִיזְם.
טוטמיזם הינו שילוב בין מנהגים חברתיים לבין מנהגים דתיים. הסברה המקורית הייתה כי כיבוד בעל החיים של הטוטם, אשר הינו ממקור ביולוגי לכאורה, מבטיחה את אספקת המזון. הטוטמים היו בעת ובעונה אחת הן סמלי הקבוצה והן האל של חבריהּ. אל מעין זה היווה התגלמות אישית של החמולה. טוטמיזם היה שלב אחד בניסיון לְחַבְרֵת את הדת, אשר אחרת הייתה אישית לכל דבר ועניין. בסופו של דבר התפתח הטוטם לכדי הדגל, או הסמל הלאומי, של העמים המודרניים השונים.
שק של פטישים, תיק רפואי, היה שק אשר הכיל מגוון מכובד של חפצים אשר רוח-חדרה-לתוכם, והמרפא של ימי קדם מעולם לא הרשה לתיק שלו, לסמל עוצמתו, לגעת באדמה. בדומה לכך, עמים מתורבתים במאה העשרים מוודאים שדגליהם, סמלי מודעותם הלאומית, לעולם לא ייגעו בקרקע.
סמלי התפקיד של הכוהנים והמלכים נחשבו לבסוף כפטישים, ועליונות הפטיש של המדינה עבר דרך שלבי התפתחות רבים, מן החמולות לשבטים, מן הריבונות-הכפיפה לריבונות, מן הטוטמים לדגלים. מלכי פטיש שלטו מתוקף "זכות אלוהית", והתקבלו צורות ממשל רבות אחרות. בני-אדם אף יצרו פטיש מן הדמוקרטיה, מן הרוממות וההערצה לרעיונותיו של האדם הפשוט, אשר כאשר מצורפים יחדיו הם מכונים "דעת הציבור". דעתו של אדם אחד, כשלעצמה, איננה שווה הרבה, אך כאשר אנשים רבים פועלים יחד כדמוקרטיה, נחשב אותו שיקול דעת בינוני לבורר של צדק ולאמַת המידה של צדיקוּת.
האדם המתורבת תוקף את הבעיות של סביבה מציאותית באמצעות המדע שלו; האדם הפרא ניסה לפתור את בעיות האמת של סביבה דמיונית שבה מצויות רוחות רפאים באמצעות הקסם. קסם היה הטכניקה שבה תפעלו את סביבת הרוחות המשוערת, אשר פעולתה הסבירה ללא-הרף את אשר לא ניתן להסבירו; הייתה זו האמנות של קבלת שיתוף הפעולה מרצון של הרוחות ושל הכפייה עליהן לסייע גם שלא-מרצונן באמצעות שימוש בפטישים וברוחות אחרות חזקות יותר.
מטרתם של הקסם, הכישוף וההעלאה באוב הייתה כפולה:
1. להבטיח תובנה אל תוך העתיד.
2. להשפיע באופן רצוי על הסביבה.
מטרותיו של המדע זהות לאלו של הקסם. האנושות מתקדמת מן הקסם אל המדע, אך לא תוך הגות והגיון, אלא דווקא דרך התנסות ממושכת, בהדרגה ומתוך כאב. האדם נסוג לאיטו אל עבר האמת, הוא החל בשגיאה, המשיך בשגיאה וכעת הוא מגיע אל סף האמת. רק עם הגעת השיטה המדעית הוא החל לִפְנות קדימה. ואולם, האדם הפרימיטיבי היה חייב לנסות או להיכחד.
המשיכה שבאמונה הטפלה המוקדמת הייתה אימהּ הורתהּ של הסקרנות המדעית המאוחרת יותר. באמונות הטפלות הפרימיטיביות האלה היה רגש דינאמי מקדם – פחד הצמוד לסקרנות; בקסם הנושן היה כוח מניע מקדם. האמונות הטפלות האלה ייצגו את האופן שבו הגיחה התשוקה האנושית להכיר את הסביבה הפלנטארית ולשלוט בה.
הקסם קנה לו אחיזה כה חזקה בפרא משום שהוא לא היה מסוגל לתפוש את המושג של המוות הטבעי. הרעיון המאוחר יותר של החטא המקורי סייע רבות להחלשת אחיזתו של הקסם בגזע, בכך שהוא סיפק הסבר למוות הטבעי. בתקופה מסוימת, לא נדיר היה לראות עשרה אנשים מומתים בשל אחריותם לכאורה למוות טבעי אחד. הייתה זו אחת מן הסיבות שבעטיין עמי קדם לא התרבו מהר יותר, והיא עדיין תקפה לגבי שבטים מסוימים באפריקה. על-פי-רוב, היחיד אשר הואשם באשמה הודה בה, אפילו כשר ניצב בפני מותו.
הקסם הינו טבעי בעיני הפרא. הוא מאמין שאכן ניתן להרוג אויב באמצעות כישוף המערֵב את מחלפות שיערו או ציפורניו הקצוצות. קטלניות נשיכות הנחש יוחסה לקסמו של המכשף. הקושי במלחמה בקסם נובע מכך שפחד מסוגל להמית. האנשים הפרימיטיביים חששו כל-כך מן הקסם, עד שהוא אכן המית, ותוצאות שכאלה הספיקו על-מנת לבסס את האמונה השגויה הזו. במקרה של כישלון, תמיד ניתן היה למצוא הסבר הולם כזה או אחר; המזור לקסם שנכשל היה עוד קסם.
מכיוון שכל דבר הקשור לגוף יכול היה להפוך לפטיש, נגעו הקסמים המוקדמים ביותר לשיער ולציפורניים. הסודיות אשר נלוותה לעשיית הצרכים צמחה מתוך הפחד שמא ינכס לעצמו אויב דבר-מה שמקורו בגוף ויעשה בו שימוש בקסמים מזיקים; משום כך, כל הפְרשות הגוף נקברו בקפדנות. אף נמנעו מיריקה בפרהסיה, בשל הפחד שמא ישמש הרוק בקסמים פוגעניים; את הרוק תמיד כיסו. אפילו שיירי מזון, פריטי לבוש וקישוטים יכלו לשמש ככלי שרת בידי הקסם. הפרא מעולם לא השאיר את שיירי ארוחתו על שולחן. וכל אלו נעשו מתוך הפחד שמא האויב יעשה שימוש בדברים הללו בטקסי קסם, ולא בשל ההערכה כלשהי לערכם הבריאותי של מנהגים מעין אלו.
קמעות קסומים נוצרו מכמות אדירה של דברים: בשר-אדם, טפרים של נמר, שיני תנין, זרעים של צמחי-רעל, ארס נחשים ושיער אדם. עצמות המתים היו קסומות ביותר. אפילו אבק טביעות הרגליים יכול היה לשמש בקסם. אנשי קדם האמינו מאוד בקמעות של אהבה. דם והפרשות גוף אחרות שימשו על-מנת להבטיח השפעה קסומה על האהבה.
תמונות נחשבו לחפצים יעילים לקסם. נעשו תבליטים, ובשעה שאלו קיבלו טיפול הולם או גרוע, הסברה הייתה שהאדם האמיתי ייהנה או יסבול מאותן השפעות. כאשר התבצעו רכישות, האנשים אשר האמינו באמונות טפלות היו לועסים חתיכת עץ קשה על-מנת לרכך את ליבו של המוכר.
חלב של פרה שחורה היה קסום במידה רבה; וכך היו גם חתולים שחורים. מקל ההליכה או השרביט היו קסומים, וכך גם התופים, הפעמונים והקשרים. כל החפצים הקדומים שימשו כקמיעות. מנהגיה של ציוויליזציה חדשה או גבוהה יותר נחשבו בלתי-ראויים, וזאת בשל טבעם הקסום השלילי לכאורה. במשך זמן ממושך נחשבו ככאלה אף הכתיבה, הדפוס והתמונות.
האדם הפרימיטיבי האמין שיש להתייחס בכבוד לשמות, ובמיוחד לשמות האלים. השם נחשב כישות, השפעה נבדלת מהאישיות הפיזית; הוא נחשב כשווה לנשמה ולצל. ניתן היה לקבל הלוואה תמורת משכון השם; אדם לא יכול היה להשתמש בשמו עד אשר פדה אותו עם תשלום ההלוואה. כיום חותם אדם את שמו על שטר. שמו של היחיד הפך עד מהרה לדבר חשוב בקסם. לפרא היו שני שמות; השם החשוב יותר נחשב לקדוש מכדי להשתמש בו כדבר שבשגרה, ומכאן מקור השם היומיומי – כינוי החיבה. הפרא מעולם לא סיפר את שמו האמיתי לזרים. כל התנסות יוצאת דופן גרמה לו להחליף את שמו; לעיתים היה זה בניסיון לרפא מחלה או לעצור שטף של ביש מזל. הפרא יכול היה לקבל שם חדש באמצעות קנייתו ממנהיג השבט; אנשים עדיין משקיעים בתארים ובדרגות. ואולם, בקרב הפרימיטיביים שבשבטים, כדוגמת הבּוֹּשְׁמֵנִים האפריקנים, לא קיימים שמות יחידניים.
העיסוק בקסם התבצע תוך שימוש בשרביטים, בטקסים "רפואיים" ובלחשים; ונהוג היה כי העוסק בקסם יעבוד כשאינו לבוש. בקרב הקוסמים הפרימיטיביים עלה מספר הנשים על מספר הגברים. בקסם, "רפואה" פירושה מסתורין, לא טיפול. הפרא מעולם לא טיפל בעצמו; הוא מעולם לא השתמש בתרופות, אלא בהתאם לעצתו של המומחה לקסם. ורופאי הווּדוּ של המאה העשרים דומים באופן טיפוסי לקוסמים הקדומים.
לקסם היה חלק ציבורי, כמו גם חלק פרטי. הקסם אשר בוצע על-ידי המרפא, השמאן או הכוהן, היה אמור להיטיב עם כלל השבט. המכשפות, המכשפים, והקוסמים ביצעו קסמים פרטיים, קסם אישי ואנוכי אשר נעשה בו שימוש כשיטת כפייה אשר נועדה להטיל רוע על אויביו של האדם. המושג של ספיריטיזם דואלי, רוחות טובות ורעות, הוליד לאחר מכן את האמונות בקסם לבן וקסם שחור. וככל שהתפתחה הדת, כך שימש המונח קסם לציון הפעולות הרוחניות אשר מחוץ לכת של האדם, ואף נעשה בו שימוש לציון האמונות הנושנות ברוחות רפאים.
צירופי מילים, טקסי המזמורים והלחשים, היו קסומים ביותר. כמה מן הלחשים הקדומים התפתחו לבסוף לכדי תפילות. נהוג היה לבצע אז קסם של חיקוי; התפילות שוחקו; ריקודים קסומים לא היו אלא תפילות אשר הומחזו. בהדרגה החליפה התפילה את מקום הקסם כשותפתו של הקורבן.
המחוות, אשר קדמו לדיבור, נחשבו לקדושות וקסומות יותר, והחיקוי נחשב כבעל כוח קסם רב. האדם האדום הציג לעיתים קרובות ריקוד בופאלו שבו שיחק אדם אחד מקרבם את תפקיד הבופאלו, ותפיסתו של זה הבטיחה את הצלחת הציד הממשמש ובא. חגיגות המין של יום מאי היו פשוט קסם של חיקוי, פנייה מרומזת אל התשוקות המיניות של עולם הצומח. האישה העקרה הייתה הראשונה אשר עשתה שימוש בבובה כקמע קסום.
הקסם היה הענף בעץ הדת האבולוציונית אשר הניב לבסוף את פירות העידן המדעי. האמונה באסטרולוגיה הובילה לפיתוחהּ של האסטרונומיה; האמונה באבן החכמים הובילה להתמחות במתכות, בעוד שהאמונה במספרים קסומים היוותה את הבסיס למדע המתמטיקה.
ואולם, עולם כה מלא בקמעות, תרם רבות להרס כלל השאיפה והיוזמה האישית. פירותיה של עבודה נוספת, או של חריצות, נחשבו לקסומים. אם בשדה של אדם צמחה יותר תבואה מאשר בשדה של שכנו, הוא היה עלול להיקרא בפני המנהיג ולהיות מואשם בכך שפיתה את התבואה העודפת מן השדה של שכנו העצל. ואכן, בימי הברבריזם היה זה מסוכן לדעת יתר-על-המידה; תמיד היה סיכוי שתוצא להורג באשמת עיסוק באמנות שחורה.
המדע מסיר בהדרגה את יסוד ההימורים מן החיים. ואולם, אם ייכשלו שיטות החינוך המודרניות, תתרחש כמעט באופן מיידי חזרה לאמונות הפרימיטיביות בקסם. האמונות הטפלות האלה עדיין שוכנות בדעתם של אנשים רבים אשר נקראים מתורבתים. השפה מכילה מאובנים רבים אשר מעידים על כך שהגזע היה רווי באמונה טפלה קסומה במשך זמן רב, מילים כמו להלך קסם, חוסר מזל, דיבוק, השראה, נמוג כרוח, פקחות, מוכה ברק ומוכה הלם. ובני אדם אינטליגנטיים עדיין מאמינים במזל טוב, בעין הרע ובאסטרולוגיה.
הקסם הקדום היווה את הפקעת אשר ממנה הגיח המדע המודרני; בזמנו הקסם היה הכרחי ואולם כעת הוא איננו נחוץ עוד. וכך המריצו רוחות הרפאים של האמונה הטפלה והבורות את דעתם הפרימיטיבית של בני האדם, עד אשר יכלו המושגים המדעיים להיוולד. כיום מצויה אורנטיה באזור הדמדומים של האבולוציה האינטלקטואלית הזו. מחצית מן העולם נאחזת בשקיקה באור האמת ובעובדות של התגליות המדעיות, בעוד שהמחצית השנייה של העולם מתבוססת בזרועות האמונה הטפלה הקדומה והקסם, אשר מוסווה אך קמעה.
[הוצג על-ידי כוכבת ערב זוהרת של נבאדון.]
האדם הפרימיטיבי החשיב את עצמו כבעל חוב של הרוחות, כמי שמצוי בעמדה של זה אשר נזקק לגאולה. מנקודת המבט של הפראים, בדין היו רשאיות הרוחות להטיל עליהם מזל ביש גדול הרבה יותר. עם חלוף הזמן התפתח המושג הזה לכדי דוקטרינה של חטא וגאולה. הנשמה נחשבה כמי שהגיעה אל העולם מתוך מצב נפסד – החטא המקורי. נדרש תשלום כופר בעבור הנשמה; נדרש לספק שעיר לעזאזל. צייד הראשים, בנוסף לעיסוקו בעבודת כת הגולגולות, היה מסוגל לספק תחליף לחייו שלו עצמו, אדם שעיר לעזאזל.
במוקדם אחז בפרא הדיבוק בדמות הרעיון שהרוחות מפיקות הנאה עילאית למראה האומללות, הסבל וההשפלה האנושיים. בתחילה נִטרד האדם אך ורק בשל החטאים הקשורים לעשייה, ואולם לאחר מכן הוא נטרד בשל חטאים הקשורים לאי-עשייה. וכל מערכת הקרבת הקורבנות אשר הגיעה לאחר מכן סבבה סביב שני הרעיונות הללו. הטקס החדש הזה היה קשור לקיום טקסי הפיוס של הקרבת הקורבן. האדם הפרימיטיבי האמין כי נדרש לעשות דבר-מה מיוחד על-מנת לזכות בחיבת האלים; רק ציוויליזציה מתקדמת מכירה באל מיטיב, השרוי לעולם במזג נוח. הפיוס היווה תעודת ביטוח כנגד מזל הביש, ולאו דווקא השקעה באושר עתידי. וכלל טקסי ההימנעות, גירוש השדים, הכפייה והפיוס מתמזגים אלו אל תוך אלו.
השמירה על הטאבו הייתה הדרך שבה התאמץ האדם לחמוק ממזל ביש, להמשיך ולהימנע מלהעליב את רוחות הרפאים על-ידי הימנעות מדבר כלשהו. בתחילה היו הטאבו בלתי-דתיים, ואולם במוקדם הם רכשו את הצורך באישורן של רוחות הרפאים והרוחות, וכאשר הטאבו חוזקו באופן הזה הם הפכו להיות גורם אשר יצר חוקים וכונן מוסדות. הטאבו הוא המקור לאמות המידה הטקסיות ואביה הקדמון של השליטה העצמית הפרימיטיבית. הוא היווה את הצורה הקדומה ביותר של תקנה חברתית, ובמשך זמן רב היווה את הצורה היחידה; והוא עדיין מהווה יחידה בסיסית במבנה השליטה החברתי.
הכבוד אשר רחש הפרא בדעתו כלפי האיסורים הללו השתווה בדיוק למידת הפחד שלו מפני הכוחות שהיו אמורים לאכוף אותם. בתחילה צצו הטאבו בשל התנסות מקרית עם ביש מזל; לאחר מכן הם הוצעו על-ידי המנהיגים והשמאנים – אנשי פֶטִיש אשר נחשבו כמונחים בידי רוח רפאים, ואפילו בידי האל. הפחד מפני נקמת רוח הרפאים אשר שכן בדעתו של הפרימיטיבי היה כה גדול, עד כי כאשר הוא הפר טאבו, לפעמים הוא מת מפחד; ומאורע דרמטי מעין זה חיזק בשיעור עצום את אחיזת הטאבו בדעתם של השורדים.
בקרב האיסורים המוקדמים ביותר ניתן למנות את ההגבלות על לקיחת נשים ורכוש מסוג אחר. ככל שהדת החלה לשחק תפקיד הולך וגדל בהתפתחות הטאבו, כך נחשב נשוא הטאבו לבלתי-כשר, ולאחר מכן לבלתי-קדוש. רישומיהם של העברים מלאים באזכורי דברים כשרים ובלתי-כשרים, קדושים ובלתי-קדושים; ואולם, אמונותיהם בנושאים הללו היו הרבה פחות מכבידות ונרחבות בהשוואה לעמים רבים אחרים.
שבע המצוות של דאלאמטיה ושל עדן, כמו גם עשרת הדברות של העברים, היו טאבו בבירור, וכולן נוסחו באותה צורת ניסוח שלילית כפי שהיו האיסורים הקדומים ביותר. ואולם, הקודים החדשים הללו אכן הביאו לשחרור, בכך שהם תפסו את מקומם של אלפי טאבו אשר קדמו להם. ויתר על-כן, הדיברות המאוחרות יותר האלה בהחלט הבטיחו דבר-מה בתמורה לציות.
מקורם של הטאבו הראשונים על מזון הינו בפֶטִישיזם ובטוטמיזם. החזיר היה קדוש לפיניקים, הפרה הייתה קדושה להינדים. הטאבו של המצרים על בשר החזיר הונצח באמונות של העברים ושל המוסלמים. סוג מסוים של טאבו היה האמונה בכך שאישה הרה יכולה לחשוב כה רבות על סוג מזון מסוים, עד שהילד, לכשייוולד, יהווה הד של המזון הזה. מעדנים מעין אלו היוו טאבו אשר חל על הילד.
עד מהרה הפכו שיטות אכילה לטאבו, וזהו מקורם של נימוסי השולחן הנושנים, כמו גם של אלו המודרניים. מערכות הקסטות והרמות החברתיות הינן זכר ושריד לאיסורים נושנים. הטאבו היו יעילים ביותר לארגונהּ של החברה, אך הם הכבידו באופן נורא; מערכת האיסורים השלילית שימרה לא רק תקנות מועילות ותומכות, אלא גם טאבו אשר אבד עליהם הכלח, טאבו מרופטים וטאבו חסרי תועלת.
בכל אופן, אלמלא הטאבו הנרחבים והרב-צדדיים הללו, לא הייתה מתקיימת כל חברה מתורבתת בעלת יכולת לבקר את האדם הפרימיטיבי; והטאבו הללו לעולם לא היו שורדים, אלמלא העונשים אשר קיימו אותם בהתאם לתקנות הדת הפרימיטיבית. רבים מן הגורמים החיוניים באבולוציה של האדם עלו ביוקר רב, מחירם היה כאוצר צבור של מאמץ, של קורבן ושל מניעה-עצמית; ואולם הישגים אלו של שליטה-עצמית היו שלבי הסולם האמיתיים אשר באמצעותם טיפס האדם מעלה בסולם הציוויליזציה.
הפחד מן המקריות והאימה מפני ביש המזל דחקו, פשוטו כמשמעו, את האדם להמציא את הדת הפרימיטיבית כתעודת ביטוח, לכאורה, מפני אסונות מעין אלו. הדת התפתחה החל בקסם וברוחות הרפאים, דרך הרוחות והפטישים ועד לטאבו. לכל שבט פרימיטיבי היה עץ פרי אסור, כפשוטו היה זה התפוח, ואולם באופן ציורי כלל עץ זה אלף ענפים אשר קרסו תחת העומס של מיני טאבו שונים. והעץ האסור אמר תמיד, "לא תעשה".
בשעה שדעתו של הפרא התפתחה עד לנקודה שבה הייתה מסוגלת לדמיין הן רוחות טובות והן רוחות רעות, וכאשר קיבל הטאבו את אישורה כבד-הראש של הדת המתפתחת, הוכנה הזירה להופעתו של המושג החדש של החטא. הרעיון על אודות החטא היה מבוסס בכל העולם עוד בטרם דת ההתגלות נכנסה לתמונה. אך רק הודות למושג של החטא יכול היה המוות הטבעי לקבל הסבר אשר התקבל על הדעת הפרימיטיבית. החטא היה הפרתו של הטאבו, והעונש על החטא היה המוות.
החטא היה טקסי, לא הגיוני; מעשה, לא מחשבה. וכלל המושג הזה על אודות החטא טוּפח בידי המסורות אשר נותרו מימיה של דִילְמוּן, ומימיו של גן העדן הקטן עלי אדמות. המסורות על אודות אדם וגן העדן העניקו תוקף לחלום על "עידן זהב" קדום של שחר הגזעים. וכל אלו אישרו את הרעיונות אשר בוטאו מאוחר יותר באמונה כי מקורו של האדם בבריאה מיוחדת, וכי הוא החל את דרכו מתוך מושלמוּת, וכן כי הפרתם של הטאבו – החטא – הפילה אותו מאוחר יותר למצבו האומלל.
ההפרה השגרתית של טאבו הפכה למידה רעה; החוק הפרימיטיבי הפך את המידה הרעה לפשע; הדת הפכה אותה לחטא. בקרב השבטים המוקדמים נחשבה הפרתו של טאבו לפשע ולחטא השלובים זה בזה. האסונות אשר נפלו על הקהילה נחשבו תמיד כעונש על חטאי השבט. עבור אלו אשר האמינו שהשגשוג והיושרה הולכים יד ביד, גרמה הצלחתם של הרשעים לדאגה כה רבה, עד כי הם נדרשו להמציא מחוזות גיהינום שבהם יבואו מְפֵרֵי הטאבו על עונשם; מספרם של מקומות העונשין העתידיים האלה נע בין אחד לחמישה.
הרעיון של ההתוודות והמחילה הופיע בדת הפרימיטיבית במוקדם. אנשים נהגו לבקש מחילה במפגש ציבורי על חטאים שאותם התכוונו לבצע בשבוע שלאחר מכן. ההתוודות הייתה אך בבחינת טקס מחילה, ואף הודעה פומבית בחילול, טקס שבו קראו "מלוכלך, מלוכלך!" ושלאחריו באו כל טקסי הטהרה. כלל העמים הקדומים קיימו את הטקסים נעדרי המשמעות הללו. רבים ממנהגי הניקיון לכאורה של השבטים המוקדמים היו טקסיים בעיקרם.
ההתכחשות היוותה את הצעד הבא באבולוציה הדתית; הצום הפך מנהג נפוץ. במהרה היה נהוג לוותר על צורות רבות של הנאה פיזית, ובמיוחד על אלה בעלות האופי המיני. טקס הצום השתרש עמוקות בדתות עתיקות רבות והועבר כמעט לכל מערכות המחשבה התיאולוגיות המודרניות.
ממש בעת שבה החל האדם הברברי להתאושש מן נוהג הבזבזני של שריפת הרכוש עם המתים וקבורתו איתם, ממש בעת שבה החל המבנה הכלכלי של הגזעים ללבוש צורה, הופיעה הדוקטרינה הדתית החדשה הזו של ההתכחשות, ועשרות-אלפי נשמות כֵּנות החלו לחזר על פתחי העוני. הרכוש נחשב למכשלה רוחנית. המושגים הללו של סכנות רוחניות הטמונות בקניין החומרי היו נפוצים עד מאוד בזמניהם של פִּילוֹן ופאולוס, והם השפיעו מני אז במידה רבה מאוד על הפילוסופיה האירופית.
העוני היה אך חלק מטקס השפלת הגוף בשר ודם, אשר הפך, למרבה הצער, לחלק מן הכתבים ומן הלימוד של דתות רבות, ובאופן ראוי לציון – של הנצרות. הסיגוף הינו הצורה השלילית של טקס ההתכחשות המטופש מימים עברו. ואולם, כל אלו לימדו את הפרא את השליטה העצמית, וזו הייתה התקדמות ראויה בהתפתחות החברתית. המניעה העצמית והשליטה העצמית היוו שניים מן הרווחים הגדולים ביותר אשר הפיקה החברה מן הדת האבולוציונית. השליטה העצמית העניקה לאדם פילוסופיית חיים חדשה; היא לימדה אותו את האמנות של הגדלת שבר החיים, על-ידי הקטנת המכנה של הדרישות האישיות במקום לנסות לעולם להגדיל את המונה של הסיפוקים האנוכיים.
הרעיונות הנושנים הללו על אודות משמעת עצמית כללו הלקאות ושיטות שונות של עינויים פיזיים. כוהניה של כת עבודת האֵם היו פעילים במיוחד בלימוד הערך שבסבל הפיזי, והם היוו דוגמה בכך שעברו בעצמם סירוס. העברים, ההינדים והבודהיסטים היו תלמידים מסורים של הדוקטרינה הזו של ההשפלה הפיזית.
לאורך כלל הזמנים העתיקים, ביקש לו האדם לקבל נקודות זכות נוספות בספרי המניעה העצמית של אלוהיו באמצעות הדרכים האלה. לפנים היה נהוג, בעתות של מצוקה רגשית, לנדור נדרים של מניעה-עצמית ושל עינוי-עצמי. בחלוף הזמן לבשו הנדרים הללו צורה של חוזים עם האלים, ובמובן הזה הם ייצגו התקדמות אבולוציונית אמיתית, זאת בכך שהאלים חויבו, לכאורה, לעשות דבר ברור בתמורה לעינוי העצמי הזה ולסיגוף של הגוף. הנדרים היו הן חיוביים והן שליליים. דוגמאות טובות ביותר להתחייבויות מהסוג המזיק והקיצוני הזה ניתן לראות כיום בקרב קבוצות מסוימות בהודו.
היה זה אך טבעי שכת ההימנעות וההשפלה תשית ליבה אל הסיפוק המיני. המקור לכת ההינזרות הינו בטקס אשר היה נהוג בקרב חיילים בטרם יציאתם לקרב; בימים מאוחרים יותר הפך הדבר למנהגם של "הקדושים". כת זו סבלה את הנישואין אך ורק כרע במיעוטו בהשוואה ליחסי מין מחוץ לנישואין. רבות מן הדתות הגדולות של העולם הושפעו לרעה מהכת הנושנה הזו, אך ההשפעה המובחנת מכולן הייתה על הדת הנוצרית. השליח פאולוס התמסר לכת הזו, והשקפותיו האישיות באות לידי ביטוי בתורה שאותה שידך לתיאולוגיה הנוצרית: "טוֹב לְגֶבֶר שֶׁלֹא יִגַּע בְּאִשָּׁה". "מִי יִתֵּן וְכָל אָדָם הָיָה כָּמונִי". "וְאֶל הַפְּנוּיים וְאֶל הָאַלְמָנוֹת אֹמֵר אֲנִי כִּי טוֹב לָהֶם לַעֲמֹד כָּכָה, כְּמוֹ גַם אָנִי". פאולוס ידע היטב כי תורה שכזאת לא הייתה חלק מבשורתו של ישוע, והכרתו בעובדה הזו מודגמת בהצהרתו, "אֲנִי אֹמֵר זֹאת בְּדֶרֶךְ רְשׁוּת וְלֹא בְּדֶרֶךְ מִצְוָה". ואולם, כת זו הובילה את פאולוס לזלזל בנשים. והמצער בכל זה הוא שדעותיו האישיות השפיעו במשך זמן רב על התורה של דת-עולם כבירה. אילו נהגו כולם על-פי עצתו של תופר-האוהלים המורה ככתבה וכלשונה, כי אז היה המין האנושי מגיע לקץ פתאומי ומביש. יתר על-כן, החיבור של דת עם כת ההינזרות העתיקה מוביל במישרין למלחמה כנגד הנישואין וכנגד הבית, היסודות האמיתיים של החברה והמוסדות הבסיסיים של הקִדמה האנושית. ואין להתפלא על כך שכל האמונות האלה עודדו את התפתחותם של מסדרי כוהנים מתנזרים ברבות מן הדתות של העמים השונים.
ביום מן הימים ילמד האדם כיצד ליהנות מן החופש ללא המתירנות, מן התזונה ללא הגרגרנות ומן ההנאה ללא ההוללות. השליטה העצמית הינה מדיניות אנושית טובה יותר לשליטה בהתנהגות מאשר ההימנעות העצמית הקיצונית. ואף ישוע מעולם לא לימד את ההשקפות הבלתי-סבירות האלה את אלו אשר הלכו בדרכו.
בדומה לטקסים פולחניים רבים אחרים, מקורה של הקרבת הקורבנות כחלק מן המסירות הדתית איננו פשוט ויחיד. על הנטייה להרכין את הראש אל מול כוח, ולהשתטח אפיים ארצה בהערצה של סגידה בנוכחות המסתורין, מרמזת התרפסותו של הכלב לרגלי אדוניו. בין הדחף-לסגידה לבין מעשה ההקרבה מפריד אך צעד אחד. האדם הפרימיטיבי אמד את ערכה של הקרבתו באמצעות הכאב אשר סבל. כאשר רעיון ההקרבה נקשר לראשונה לטקסי הדת, לא עלתה על הפרק שום מנחה אשר לא גרמה לכאב. סוגי ההקרבה הראשונים היו מעשים כגון מריטת השיער, חיתוך הבשר, הטלת מום, עקירת שיניים וחיתוך אצבעות. ככל שהתקדמה הציוויליזציה, המושגים הגסים הללו של ההקרבה רוּממו לדרגת טקסי התכחשות-עצמית, סגפנות, צום, מניעה והדוקטרינה הנוצרית המאוחרת יותר על אודות הקידוש באמצעות צער, סבל, וסיגוף הגוף.
בראשית ההתפתחות של הדת היו קיימים שני מושגים של הקורבן: הרעיון על אודות קורבן המנחה, אשר נלוותה אליו הגישה של הודיה, וקורבן החוב, אשר כלל את רעיון הפדיון. לאחר מכן התפתח המושג של התמורה.
ואף לאחר מכן, הגה האדם את הרעיון שקורבנותיו, מכל סוג שהוא, עשויים לשמש כאמצעי העברת מסרים אל האלים; כריח הניחוח בנחירי האלוהות. וכך נולד המנהג להוסיף לטקסי הקורבן קטורת ואף מאפיינים אסתטיים אחרים, ואלו הלכו והתפתחו לכדי המשתה הטקסי, אשר הפך יותר ויותר מפורט ומצועצע ככל שחלף הזמן.
ככל שהתפתחה הדת, כך תפסו טקסי ההשלמה והפיוס את מקום השיטות הישנות יותר של ההימנעות, הריצוי וגירוש השדים.
הרעיון הקדום ביותר של הקורבן היה בבחינת שוּמה של ניטרליוּת אשר אותה ערכו הרוחות של האבות הקדמונים; רק לאחר מכן התפתח רעיון הכפרה. כאשר נטש האדם את הרעיון של מקור אבולוציוני של הגזע, ככל שהמסורות על אודות ימיו של הנסיך הפלנטארי ושהותו של אדם חלחלו מטה במורד הזמן, כך הלך והתפשט המושג של החטא ושל החטא הקדמון, וכך התפתח הקורבן בעבור החטא האישי בשוגג אל תוך הדוקטרינה של קורבן לכפרת חטאו של הגזע. הכפרה שאותה העניק הקורבן שימשה כתעודת ביטוח כללית אשר סיפקה הגנה אפילו כנגד התרעומת והקנאה של אל בלתי-ידוע.
בהיות האדם הפרימיטיבי מוקף בכל-כך הרבה רוחות רגישות ואלים רודפי בצע, הוא ניצב פנים אל פנים מול אוסף כה גדול של אלוהויות בדמות נוֹשִים, עד אשר במשך כל חייו נצרך לכל הכוהנים, הטקסים והקורבנות על-מנת לחלץ אותו מחובותיו הרוחניים. הדוקטרינה של החטא הקדמון, או אשמתו של הגזע, גרמה לכך שכל אדם החל את דרכו כחייב הנושא בחוב גדול לכוחות הרוח.
המתנות והשוחד ניתנים לבני האדם; ואולם, כאשר הם מוצעים לאלים, הם מתוארים כדברים שהוקדשו, שקוּדשוּ, או שהם מכונים בשם קורבנות. ההתכחשות הייתה צורתו השלילית של הפיוס; הקורבנות הפכו לצורתו החיובית. מעשה הפיוס כלל שבח, הלל, חנופה ואפילו בידור. ושרידי המנהגים החיוביים הללו, של כת הפיוס הקדומה, מהווים את הצורות המודרניות של פולחן האלוהות. צורות הפולחן של ימינו אנו הינן פשוט טכניקות הקורבן העתיקות האלה של הפיוס החיובי אשר הפכו לטקס.
קורבנות בדמות בעלי-חיים היו משמעותיים לאדם הפרימיטיבי הרבה יותר מאשר הם עשויים להיות אי-פעם עבור הגזעים המודרניים. למעשה, הברברים הללו התייחסו אל בעלי החיים כאל קרובי משפחה. בחלוף הזמן, הפך האדם לממולח בקורבנותיו, והפסיק להציע כמנחות את בהמות העבודה שלו. בתחילה הוא הקריב את הטוב ביותר מכל דבר, לרבות בעלי החיים המבויתים שלו.
לא היה זה בבחינת התפארות ריקה מתוכן, כאשר שליט מצרי מסוים ציין כי הקריב: 113,433 עבדים, 493,386 ראשי בקר, 88 סירות, 2,756 דיוקנאות של זהב, 331,702 כדי דבש ושמן, 228,380 כדי יין, 680,714 אווזים, 6,744,428 ככרות לחם ו-5,740,352 שקי תירס. ועל-מנת לעשות כן, הוא נאלץ להטיל על נתיניו העמלים מסים כבדים.
ההכרח הוא אשר דחק לבסוף את הפראים-למחצה הללו לאכול את החלק החומרי של הקורבנות, ולתת לאלים ליהנות מנשמת הקורבנות. ומנהג זה מצא את צידוקו תחת האמתלה של סעודת הקודש העתיקה, ובמונחים מודרניים, טקס ההתייחדות.
הרעיונות המודרניים על אודות ראשית הקניבליזם הינם שגויים לחלוטין; המנהג היווה חלק ממוסכמות החברה המוקדמת. אף כי בעיני הציוויליזציה המודרנית נחשב הקניבליזם לזוועתי, הוא היווה חלק מן המבנה החברתי והדתי של החברה הפרימיטיבית. אינטרסים של הקבוצה הכתיבו את נוהג הקניבליזם. הוא צמח מתוך הדחף של הצורך והשתמר בשל השעבוד לאמונות הטפלות ולבורות. הוא היווה מנהג חברתי, כלכלי, דתי וצבאי.
האדם המוקדם היה קניבל; הוא נהנה מבשר אדם, ולפיכך הציע אותו כמנחת מזון לרוחות ולאליו הפרימיטיביים. מאחר שרוחות הרפאים היו אך בבחינת בני-אדם אשר עברו התאמה, ומאחר שהמזון היווה את הצורך הגדול ביותר של האדם, מכך נובע שבאותו אופן הוא חייב להיות גם הצורך הגדול ביותר של הרוח.
לפנים היה הקניבליזם נפוץ בקרב הגזעים האבולוציוניים כמעט בכל רחבי העולם. הסאנגיק כולם היו קניבלים, ואולם במקורם האנדונים לא היו כאלו, ואף לא הנודים והאדמים; ואף האנדיטים לא היו כאלו, עד אשר התמזגו במידה רבה עם הגזעים האבולוציוניים.
טעם בשר האדם הינו טעם נרכש. לאחר שהחל הנוהג לאכול בשר-אדם בשל רעב, חברוּת, נקמה או כטקס דתי, הוא ממשיך ומתפתח לכדי ההרגל של הקניבליזם. אכילת-אדם החלה בשל מחסור במזון, אף כי רק לעתים רחוקות זו הייתה הסיבה הבסיסית. בכל אופן, האסקימוסים והאנדונים המוקדמים היו קניבלים אך לעתים רחוקות, למעט בתקופות של רעב. האדם האדום, בייחוד במרכז-אמריקה, היה קניבל. לפנים היה זה בבחינת מנהג נפוץ בקרב אימהות פרימיטיביות להרוג את ילדיהן ולאכול אותם, וזאת על-מנת לחדש את הכוחות אשר אבדו במהלך ההיריון והלידה, ובקווינסלנד עדיין נפוץ המנהג להרוג ולאכול כך את הילד הבכור. בזמנים האחרונים נהגו שבטים רבים באפריקה להשתמש בקניבליזם כאמצעי מלחמה, כשיטה להטיל מורא ופחד על שכניהם.
חלק מהקניבליזם נבע כתוצאה מההידרדרות של זנים אשר היו לפנים נעלים, ואולם הוא היה הנפוץ ביותר בעיקר בקרב הגזעים האבולוציוניים. אכילת האדם הגיעה בזמן שבו חווה האדם רגשות עזים ומרים כלפי אויביו. אכילת בשר אדם הפכה לחלק מטקס נקמה כבד-ראש; האמונה הרווחת הייתה כי באופן הזה ניתן להשמיד את רוח הרפאים של האויב, או להתיכה עם זו של הסועד. פעם רווחה האמונה כי הקוסמים רכשו את עוצמתם הודות לאכילת בשר אדם.
קבוצות מסוימות של אוכלי-אדם צרכו אך ורק את בשר חברי השבט שלהן עצמן, מעין זיווג תוך-שבטי אשר היה אמור לחדד את הסולידריות השבטית. ואולם, הם אכלו אף אויבים כמעשי נקמה ומתוך כוונה לנכס לעצמם את כוחותיהם. אכילת גופו של רע, או של חבר לשבט, נחשבה להענקת כבוד לנשמתו, בעוד שאכילת האויב היוותה לא יותר מאשר עונש צודק. דעתו של הפרא כלל לא התיימרה להיות עקבית.
בקרב שבטים מסוימים, ביקשו הורים זקנים להיאכל על-ידי ילדיהם; בקרב אחרים, נהוג היה להימנע מלאכול את קרובי המשפחה; גופותיהם של אלו נמכרו או הוחלפו תמורת אלה של זרים. התקיים מסחר ער בנשים ובילדים אשר פוטמו לצורך שחיטה. כאשר המחלות או המלחמות לא הצליחו לשלוט בגידול האוכלוסייה, העודף פשוט נאכל, ללא כחל וסרק.
הקניבליזם הלך ונעלם בהדרגה בשל ההשפעות הבאות:
1. לפעמים הוא הפך לטקס קהילתי, לקיחת אחריות קבוצתית משותפת על הטלת עונש מוות על חבר בשבט. אשמת הדם חדלה מלהיות פשע כאשר כולם נוטלים בה חלק. סוג הקניבליזם האחרון אשר נהוג היה באסיה היה זה של אכילת פושעים לאחר הוצאתם להורג.
2. במוקדם הוא הפך להיות טקס דתי, ואולם הגידול בפחד מפני רוחות הרפאים לא תמיד פעל להקטין את שיעור אכילת האדם.
3. לבסוף הוא התקדם עד לנקודה שבה נאכלו אך ורק חלקים, או איברים, מסוימים, אותם איברים אשר הכילו לכאורה את הנשמה או חלקים מן הרוח. שתיית דם הפכה נפוצה, ונהוג היה לערבב את חלקי הגוף "הראויים למאכל" עם תרופות.
4. הוא הוגבל לגברים בלבד; על הנשים נאסר לאכול בשר אדם.
5. לאחר מכן, הוא הוגבל למנהיגים, כוהנים ושאמנים.
6. בהמשך לכך, הוא הפך לטאבו בקרב השבטים הגבוהים יותר. מקורו של הטאבו על אכילת בשר-אדם נמצא בדאלאמטיה, וטאבו זה התפשט לאיטו ברחבי העולם. הנודים עודדו את שריפת הגופות כאמצעי למלחמה בקניבליזם, משום שפעם היה נהוג לחפור ולהעלות גופות מקבריהן ולאכול אותן.
7. הקרבת קורבנות אדם שימשה כפעמון המוות של הקניבליזם. לאחר שבשר אדם הפך למזונם של האנשים הנעלים, המנהיגים, הוא נשמר, בסופו של דבר, עבור הרוחות הנעלות עוד יותר; וכך היו אלו קורבנות האדם אשר חיסלו באופן יעיל את הקניבליזם, למעט בשבטים הנמוכים ביותר. כאשר התבסס עד תום המנהג להקריב קורבנות אדם, הפכה אכילת בשר-אדם לטאבו; בשר האדם נועד אך ורק עבור האלים; האדם הורשה לאכול אך מנה טקסית קטנה בלבד, לחם קודש.
לבסוף הפכו קורבנות בעלי החיים לקורבנות הנפוצים, ואפילו בקרב השבטים המפגרים יותר הפחיתה אכילת בשר הכלב את שיעור אכילת בשר האדם. הכלב היה בעל החיים המבוית הראשון, ונחשב מאוד הן כחיית בית והן כמזון.
קורבנות האדם היו הן תוצאה עקיפה של הקניבליזם והן המזור שלו. גם אספקת בני לוויה של רוח לעולם הרוחות הובילה להפחתה בשיעור אכילת בשר אדם, וזאת משום שמעולם לא שרר הנוהג לאכול את קורבנות המוות הללו. בצורה כזו או אחרת ובזמן כזה או אחר, שום גזע לא היה חופשי לחלוטין מן הנוהג להקריב קורבנות אדם, אף שבקרב האנדונים, הנודים והאדמים היה שיעור ההתמכרות לקניבליזם הנמוך ביותר.
קורבנות האדם היו בבחינת תופעה כלל-עולמית כמעט; והם התקיימו כחלק ממנהגי הדת של הסינים, ההינדים, המצרים, העברים, בני מסופוטמיה, היוונים, הרומאים ועמים רבים אחרים, ואפילו עד לזמנים האחרונים בקרב השבטים המפגרים באפריקה ובאוסטרליה. לאינדיאנים המאוחרים יותר של אמריקה הייתה ציוויליזציה אשר הגיחה מתוך הקניבליזם, ולפיכך הייתה שרויה עמוקות בתוך הנוהג של הקרבת קורבנות האדם, במיוחד במרכז-אמריקה ובדרומה. הכשדים היו בין הראשונים אשר זנחו את מנהג קורבנות אדם כדבר שבשגרה, והחליפו אותם בבעלי-חיים. לפני כאלפיים שנה, קיסר יפני טוב-לב הכניס לשימוש דמויות חימר במקום קורבנות האדם, ואולם רק לפני מעט פחות מאלף שנה נמוגו המנהגים הללו מצפון-אירופה. בקרב שבטים מפגרים מסוימים עדיין נהוגים קורבנות אדם בצורה של המתת מתנדבים, מעין התאבדות דתית או טקסית. שאמן אחד ציווה פעם להקריב איש זקן ומכובד מאוד בשבט מסוים. בני השבט התמרמרו; הם סירבו למלא את מצוותו. או אז ביקש האיש הזקן מבנו להרגו; אנשי קדם האמינו במנהג הזה באמת ובתמים.
אין אזכור רשום המהווה חוויה טראגית ופתטית יותר מאשר הסיפור העברי על יפתח ובתו היחידה, חוויה המעידה על העימות קורע הלב בין מנהגי הדת הקדומים משכבר הימים ודרישותיה של ציוויליזציה מתקדמת. כפי שהיה נהוג, אדם זה, בעל הכוונות הטובות, נדר נדר טיפשי, הוא נשא ונתן עם "אלוהי המלחמות", והסכים לשלם מחיר מסוים תמורת ניצחון על אויביו. והמחיר הזה היה להקריב את האדם הראשון אשר ייצא מביתו לקבל את פניו עם שובו לביתו. יפתח חשב שאחד מעבדיו הנאמנים יהיה זה אשר יבוא לקבל את פניו, אלא שבתו היחידה היא זו אשר יצאה לקבל את פניו עם שובו הביתה. וכך, אפילו במועד כה מאוחר ובקרב עם מתורבת לכאורה, הוצעה עלמת חן זו כקורבן אדם בידי אביה, לאחר שניתנו לה חודשיים להתאבל על מר גורלה, וזאת באישור אחַיו לשבט. וכל זאת נעשה למרות המצוות הקפדניות כנגד הקרבת קורבנות אדם אשר ציווה משה. ואולם, גברים ונשים התמכרו למנהג לנדור נדרים מטופשים ובלתי-נחוצים, ואנשי קדם סברו שכל ההבטחות הללו הינן קדושות ביותר.
בימי קדם, כאשר החלה בנייתו של מבנה בעל חשיבות, נהוג היה להרוג אדם ולהקריבו כ"קורבן יסודות". וכך הובטח כי תעמוד שם רוח רפאים שתשמור ותגן על המבנה. כאשר הסינים התכוננו לצקת פעמון, ציווה המנהג על הקרבתה של עלמת-חן אחת לפחות, וזאת על-מנת לשפר את צליל הפעמון; הנערה הנבחרת נזרקה בעודה בחיים אל תוך המתכת המומסת.
במשך זמן רב נהוג היה בקרב קבוצות רבות לקבור עבדים חיים בתוך קירות בעלי חשיבות. בזמנים מאוחרים יותר, החליפו השבטים הצפון-אירופאיים את המנהג לקבור אנשים חיים בתוך קירות בהצבתו של צל של אדם חולף בתוך הקירות של המבנים החדשים. הסינים קברו בתוך הקיר את הבנאים אשר מתו בזמן שבנו אותו.
בעת שמלך זוטר בפלשתינה בנה את חומות יריחו, "בַּאֲבִירָם בְּכורוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ". באותו זמן, לא זו בלבד שאותו אב הציב שניים מבניו החיים בתוך בורות היסודות של שערי העיר, אלא אף נרשם כי פעולה זו נעשתה "כִּדְבַר אדונָי". משה אסר על קורבנות היסודות הללו, ואולם בני ישראל חזרו ונהגו כך זמן קצר לאחר מותו. הטקס הנהוג במאה העשרים, בו מניחים באבן הפינה של מבנה חדש חפצים ומזכרות הינו זכר לקורבנות היסודות הפרימיטיביים.
במשך זמן רב נהוג היה בקרב עמים רבים להקדיש לרוחות את ביכורי הפירות. והמנהגים הללו, אשר כיום הינם פחות או יותר סמליים, הינם כולם זכר ושריד לטקסים המוקדמים שבהם הקריבו קורבנות אדם. הרעיון להציע כקורבן את הבן הבכור היה נפוץ מאוד בקרב אנשי קדם, ובמיוחד בקרב הפיניקים, אשר היו האחרונים לנטוש את המנהג הזה. בעת עריכת הקורבן נהוג היה לומר, "נפש תחת נפש". כעת אתם אומרים בשעת המוות, "מעפר אל עפר."
המחזה שבו מצוּוה אברהם להקריב את בנו יצחק, למרות שהוא מעורר אימה ברגישויות המתורבתות, לא היה בבחינת רעיון חדש או מוזר בעיני אנשי הימים ההם. במשך זמן רב נהגו אבות, בשעה של מצוקה נפשית קשה, להקריב את בניהם בכוריהם. מסורת דומה לזו קיימת בקרב עמים רבים, משום שלפנים התקיימה אמונה כלל-עולמית אשר גרסה כי נדרש להקריב קורבן אדם כל אימת שמתרחש דבר-מה יוצא מגדר הרגיל.
משה ניסה לשים קץ לקורבנות האדם באמצעות הגדרת הכופר כתחליף. הוא ייסד מערכת שיטתית אשר אפשרה לאנשיו לחמוק מן התוצאות הרות האסון של נדריהם החפוזים והמטופשים. ניתן היה לפדות אדמות, רכוש, וילדים בהתאם לתמורה אשר נקבעה מראש ושולמה לכוהנים. הקבוצות אשר חדלו מלהקריב את בניהם בכוריהם, רכשו במהרה יתרונות גדולים ביחס לשכניהם הפחות מתקדמים אשר המשיכו לבצע את מעשי הזוועה הללו. שבטים מפגרים רבים לא רק שנחלשו במידה רבה בשל אובדן הבנים, אלא שאפילו שרשרת הירושה של המנהיגות שלהם נפגעה לעתים קרובות.
הנוהג למרוח דם על משקוף הדלת על-מנת להגן על הבן הבכור, צמח מתוך מנהג הקרבת הילדים אשר חלף מן העולם. לעיתים תכופות נהגו כך בהקשר לאחת מן הסעודות הקדושות של השנה, והטקס הזה היה נהוג בתקופות מסוימות כמעט בכל רחבי העולם, ממצרים ועד מקסיקו.
ואפילו לאחר שרוב הקבוצות זנחו את ההמתה הטקסית של הילדים, היה נהוג להשאיר את העולל לבדו, להניחו בטבע או בתוך סירה קטנה על הנהר. אם הילד שרד, הסברה הייתה שהאלים התערבו על-מנת לשומרו, כפי שמעידות המסורות על אודות משה, סָרְגוֹן, כּוֹרֵש ורוֹמוּלוּס. אז הגיע הנוהג להקדיש את הבנים הבכורים כקדושים או כקורבנות, לאפשר להם לגדול ואז להגלותם במקום להמיתם; זה היה המקור לקוֹלוֹנִיזַצְיָה. הרומאים שמרו על מנהג זה באדיקות בתכניות הקוֹלוֹנִיזַצְיָה שלהם.
מקורם של רבים מן החיבורים המשונים אשר נעשים בין המתירנות המינית לפולחן הפרימיטיבי נעוץ בקורבנות האדם. בימי קדם, אם פגשה אישה בציידי ראשים, היא יכולה הייתה לפדות את חייה באמצעות כניעה מינית. מאוחר יותר, עלמה אשר הוקדשה כקורבן לאלים יכולה הייתה לפדות את חייה בכך שהקדישה את גופה, למשך כל ימי חייה, לשירות המיני המקודש במקדש; באופן הזה היא הייתה יכולה להרוויח את כספי הפדיון. אנשי קדם ראו בקיום יחסי מין עם אישה אשר פדתה את חייה מעשה מרומֵם ביותר. ההתייחדות עם העלמות הקדושות האלה נחשבה לטקס דתי, ובנוסף לכך, הטקס הזה כולו סיפק תירוץ מקובל לסיפוק המיני הנפוץ. הייתה זו צורה מעודנת של הונאה-עצמית, אשר אותה נהנו לתרגל הן העלמות והן בני זוגן. המוסכמות לעולם משתרכות מאחורי ההתקדמות האבולוציונית של הציוויליזציה, ובכך הן מאשרות את מנהגיהם המיניים הקדומים והפראיים יותר של הגזעים המתפתחים.
בסופו של דבר נפוצה הזנות במקדשים ברחבי דרום-אירופה ואסיה. הכספים שאותן הרוויחו הזונות במקדשים נחשבו עד מאוד בקרב כלל העמים – מתנה שראוי לְתִתָּהּ לאלים. סוגי הנשים הגבוהים ביותר צבאו על פתחי שווקי המין במקדשים, ואלה הקדישו את רווחיהן לסוגים שונים של שירותי קודש ומפעלים לטובת הציבור. רבות מן הנשים במעמדות הגבוהים ביותר אספו את כספי הנדוניה שלהן באמצעות מתן שירותי מין במשך תקופת-מה במקדשים, ומרבית הגברים העדיפו לשאת לאישה נשים מעין אלה.
הפדיון הטקסי והזנות במקדשים היוו למעשה התאמות של קורבנות האדם. לאחר מכן, הגיעו קורבנות הדֶּמֶה של הבנות. טקס זה כלל הקזת-דם, והקדשה לחיות חיים שלמים כבתולות; הטקס היווה תגובה מוסרית לזנות המקדשים הקדומה יותר. בזמנים מאוחרים יותר, הקדישו עצמן בתולות לשירות הטיפול באש הקדושה של המקדשים.
לבסוף הגו האנשים את הרעיון להציע חלק מן הגוף כמנחה וכתחליף לקורבן האדם השלם. הטלת מום פיזי נחשבה אף היא כתחליף מקובל. הוקרבו שערות, ציפורניים, דם ואפילו אצבעות ובהונות. טקס המילה הקדום אשר הגיע לאחר מכן והיה כלל-עולמי כמעט, צמח מתוך כת הקורבן החלקי; הוא היה לגמרי למטרות קורבן, ולא נלוותה לו כל מחשבה על גֵּהוּת. את הגברים מלו; לנשים ניקבו את האוזניים.
לאחר מכן היה נהוג לקשור את האצבעות יחדיו במקום לחתוך אותן. גילוח הראש והתספורת נחשבו אף הם כצורות של מסירות דתית. בתחילה היה סירוסם של גברים בבחינת התאמה של רעיון קורבן האדם. באפריקה עדיין נהוג לחורר את האף והשפתיים, והקעקוע הינו התפתחות אמנותית של השיטה הקדומה יותר והגסה להטיל צלקות בגוף.
כתוצאה מלימוד מתקדם, מנהג הקורבן נקשר לבסוף לרעיון הברית. סוף-סוף נחשבו האלים כאילו הם חותמים הסכמי אמת עם האדם; והיה זה צעד חשוב בייצובהּ של הדת. החוק, הברית, תופס את מקומם של המזל, הפחד והאמונה הטפלה.
האדם לא היה מסוגל אפילו לחלום על כניסה להסכם עם האלוהות, עד אשר התקדם המושג שלו עצמו על אודות האל לרמה שבה נחשבו שליטי היקום כמהימנים. והרעיון המוקדם של האדם על אודות האל היה כה אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִי, עד שהוא לא היה מסוגל להגות אלוהות מהימנה לפני שהפך הוא עצמו למהימן, מוסרי ואתי, באופן יחסי.
ואולם, הרעיון של כריתת ברית עם האלים אכן הגיע בסופו של דבר. האדם האבולוציוני רכש יושרה מוסרית במידה כזו שאפשרה לו להעז לשאת ולתת עם אלוהיו. וכך, העסק של מנחות הקורבנות התפתח בהדרגה לכדי המשחק של המשא ומתן הפילוסופי של האדם עם האל. וכל זה ייצג שיטה חדשה לרכישת ביטוח מפני מזל רע, או טכניקה מתקדמת לרכישה מוגדרת יותר של שגשוג. אל נא תשתעשעו ברעיון השגוי כי הקורבנות המוקדמים הללו היו בבחינת מתנת חינם לאלים, מנחות ספונטניות של הכרת תודה או של הודיה; הן לא היו ביטויי אמת של סגידה.
צורות התפילה הפרימיטיביות היו לא יותר ולא פחות מאשר משא ומתן עם הרוחות, ויכוח עם האלים. היה זה סוג של משא ומתן שבו ההפצרה והשכנוע ניתנו בתמורה למשהו יותר מוחשי ויקר ערך. התפתחות המסחר בקרב הגזעים החדירה את רוח המסחר ופיתחה את השנינות של סחר החליפין; וכעת החלו תכונות אלה להופיע בשיטות הפולחן של האדם. וכפי שאנשים מסוימים היו סוחרים טובים יותר מאחרים, כך נחשבו אנשים מסוימים כמתפללים טובים מאחרים. תפילתו של אדם צדיק נחשבה עד מאוד. אדם צדיק היה אדם אשר שילם את כל חובותיו לרוחות, אחד שמילא עד תום את כל חובותיו הטקסיות לאלים.
לא היה בתפילות המוקדמות כמעט דבר מן הסגידה; הן היו בבחינת הפצרה של משא ומתן לשם השגת בריאות, עושר וחיים. ובמובנים רבים, התפילות לא השתנו בחלוף העידנים. הן עדיין נקראות מתוך ספרים, נאמרות באופן רשמי, ונכתבות כך שיושמו בגלגלים וייתלו על עצים, שם תחסוך הרוח הנושבת מן האדם את הטרחה של השימוש בנשימתו שלו עצמו.
במהלך נתיב האבולוציה של הטקסים של אורנטיה, התקדם קורבן האדם מן העיסוק המדמם של אכילת-אדם ועד לרמות הגבוהות יותר והסמליות יותר. טקסי הקורבן המוקדמים הולידו את טקסי הסַקְרָמֶנְט המאוחרים יותר. בזמנים מאוחרים יותר, רק הכוהן לבדו היה טועם כזית מן הקורבן הקניבליסטי, או מטיפת דם-אדם, ואז היו חולקים כולם בתחליף של בעל החיים. כל הרעיונות המוקדמים על אודות הכופר, הפדיון, והבריתות התפתחו לכדי טקסי הסַקְרָמֶנְט של הימים המאוחרים יותר. ולכל האבולוציה הטקסית הזו נודעה השפעה מְחַבְרֶתֶת כבירה.
במקסיקו ובמקומות אחרים נקשר הסקרמנט של עוגות ויין לכָּת עבודת אֵם האל, ושימש לבסוף במקום הבשר והדם של קורבנות האדם הנושנים. העברים נהגו כך במשך זמן רב בטקס סדר הפסח, ומן הטקס הזה נולדה גרסת הסקרמנט הנוצרית המאוחרת יותר.
האחוות החברתיות הקדומות התבססו על טקס שתיית הדם; האחווה היהודית המוקדמת התבססה על קורבן הדם. פאולוס החל לבנות כת נוצרית חדשה על בסיס "דמה של ברית-עולם". ואף-על-פי שיתכן שהוא הכביד על הנצרות שלא לצורך בלימוד על אודות הדם והקורבן, הוא חיסל אחת ולתמיד את כלל הדוקטרינות על אודות פדיון באמצעות קורבנות אדם או קורבנות מן החי. הפשרות התיאולוגיות שלו מעידות על כך שאפילו על ההתגלות להיכנע בפני שליטתה ההדרגתית של האבולוציה. אליבא ד-פאולוס, ישוע הפך לקורבן האנושי האחרון והמספק לגמרי; השופט האלוהי הִתרצה כעת, ולנצח.
וכך, לאחר עידנים ארוכים, התפתחה כת הקורבנות לכדי כת הסקרמנט. וכך מהווים הסקרמנטים של הדתות המודרניות ממשיכים כשרים לאותם טקסים מוקדמים מזעזעים של הקרבת קורבנות האדם, ולמנהגים הקניבליסטיים הקודמים אפילו יותר. רבים עדיין תלויים בדם על-מנת להיגאל, אך לכל הפחות הדבר הפך לביטוי מושאל, סמלי ומיסטי.
האדם הקדום רכש מודעות לאהדת האל אך ורק באמצעות הקורבן. על האדם המודרני לפתח טכניקות חדשות לרכישת מודעות-עצמית של גאולה. בדעתו של בן התמותה עדיין מצויה המודעות של החטא, אך התבניות המחשבתיות על אודות הגאולה ממנו התרפטו והתיישנו. עדיין שרירה וקיימת המציאות של הצורך הרוחני, אך ההתקדמות האינטלקטואלית השמידה את הדרכים הנושנות שבאמצעותן הובטחו השקט והשלווה, הן בעבור הדעת והן בעבור הנשמה.
נדרש להגדיר מחדש את החטא כחוסר-נאמנות המכוּונת כלפי האלוהות. קיימות רמות שונות של חוסר-נאמנות: חוסר הנאמנות החלקי של ההיסוס; הנאמנות החלוקה של העימות; הנאמנות הגוססת של האדישות; והמוות של הנאמנות כפי שזה מתבטא בהתמסרות לאידאלים מרושעים.
תחושת האשמה ורגש האשמה הינם המודעות להפרת המוסכמות; אלו אינם מהווים בהכרח חטא. בהיעדר חוסר-נאמנות מודעת לאלוהות לא מתקיים באמת חטא.
האפשרות לזהות את תחושת האשמה מהווה אות טרנסצנדנטי של כבוד עבור האנושות. היא איננה מסמנת את האדם כרשע, אלא דווקא מבדילה אותו כייצור בעל פוטנציאל לגדולה ולתהילה מרקיעה-לעולם. תחושה מעין זו של חוסר ערך הינה התמריץ הראשוני, אשר חייב להוביל במהרה ובבטחה אל-עבר אותם כיבושי אמונה המעתיקים את הדעת בת התמותה אל הרמות הנשגבות של נאצלות מוסרית, תבונה קוסמית וחיים רוחניים; וכך משתנות כלל המשמעויות של הקיום האנושי מן הזמני אל הנצחי, וכלל הערכים מוגבהים מן האנושי אל האלוהי.
הכאה על חטא הינה הדרך שבה דוחה האדם את חוסר הנאמנות, אך היא איננה מפחיתה כהוא זה מן ההשלכות בזמן ובמרחב של חוסר נאמנות שכזו. ואולם התוודות – חרטה כנה על טבעו של החטא – הינה הכרחית לשם צמיחה דתית והתקדמות רוחנית.
המחילה של האלוהות על החטא הינה החידוש של יחסי הנאמנות, לאחר תקופה שבה פסקה המודעות האנושית מלקיים מערכת יחסים שכזו כתוצאה מן ההשלכות של מרידה במודע. אין צורך לבקש את המחילה, אלא רק לקבלה כמודעוּת לכינונה מחדש של מערכת יחסים של נאמנות בין הברוא לבין הבורא. וכלל בני האל הנאמנים הינם שמחים, אוהבי-שירות ומתקדמים-לעד בהרקעה לעבר פרדיס.
[הוצג על-ידי כוכבת ערב זוהרת של נבאדון.]
האבולוציה של המצוות הדתיות התקדמה מן הריצוי, ההימנעות, גירוש השדים, הכפייה, הפישור והפיוס אל הקורבן, הכפרה והפדיון. הטכניקה של הטקס הדתי עברה מן הצורות של הכת הפרימיטיבית, דרך הפֶטִישים ועד לקסמים ולניסים; וככל שהטקס הפך מורכב יותר, בתגובה למושג המורכב יותר ויותר שגיבש האדם על אודות העולמות העל-חומריים, כך הוא נשלט באופן בלתי-נמנע על-ידי המרפאים, השמאנים והכוהנים.
במונחים המתקדמים של האדם הפרימיטיבי, נחשב עולם הרוחות בסופו של דבר ככזה אשר איננו מגיב לבן-תמותה רגיל. אך ורק בני האדם יוצאי הדופן מסוגלים ללחוש באזני האלים; אך ורק הגבר או האישה היוצאים מן הכלל היו נשמעים על-ידי הרוחות. וכך נכנסת הדת לשלב חדש, שלב שבו היא הופכת בהדרגה לדת מיד-שנייה; לעולם נדרש מרפא, שמאן, או כוהן, לתווך בין האדם הדתי לבין מושא סגידתו. וכיום רוב מערכות האמונה הדתיות המאורגנות באורנטיה עוברות דרך השלב הזה של התפתחות אבולוציונית.
הדת האבולוציונית נולדת כתוצאה מן הפחד הפשוט והכול-יכול, הפחד אשר מתפרץ בדעת האנושית כאשר זו ניצבת אל מול הבלתי-נודע, אל מול זה אשר אין לו הסבר ואל מול הבלתי-ניתן להבנה. לבסוף מגיעה הדת להכרה המעמיקה והפשוטה של אהבה כל-יכולה, האהבה אשר שוטפת את הנשמה האנושית, בלא שזו תוכל להתנגד, כאשר היא מתעוררת למושג של החיבה חסרת הגבולות אשר רוחש האב האוניברסאלי לבני היקום. ואולם, בתווך שבין התחלת האבולוציה הדתית לבין סיומהּ, מפרידים העידנים הארוכים של השמאנים, אשר מתיימרים לעמוד בין האדם לבין האל כאנשי ביניים, כפרשנים וכשתדלנים.
השמאן היה המרפא הבכיר, איש הפֶטִיש הטקסי והאישיות המצויה במוקד כלל מנהגיה של הדת הפרימיטיבית. בקבוצות רבות עלה השמאן בדרגתו על המנהיג הצבאי, עובדה אשר סימנה את תחילת שלטון הכנסייה במדינה. לעתים פעל השמאן ככוהן ואפילו ככוהן-מלך. לכמה מן השבטים המאוחרים יותר היו הן שמאנים-מרפאים (רואים) והן שמאנים-כוהנים אשר הופיעו מאוחר יותר. ובמקרים רבים הפך תפקידו של השמאן לתפקיד העובר בירושה.
מכיוון שבימי קדם נחשב כל דבר יוצא מגדר הרגיל לדיבוק בידי רוח, כל תכונה מנטאלית או פיזית יוצאת-דופן נחשבה ככישור לשמש בתפקיד של מרפא. רבים מן הגברים הללו היו אפילפטיים, רבות מן הנשים היו היסטריות, ורוב המקרים של האנשים הקדומים בעלי ההשראה, כמו גם אלו אשר דבקו בהם רוח או שד, השתייכו לשני הטיפוסים הללו. לא מעט מן הכוהנים המוקדמים ביותר הללו השתייכו לקבוצה אשר חבריה זכו מאז בכינוי חולים במחלת הרדיפה.
אף כי הם נהגו לרמות בעניינים פעוטים, רוב רובם של השמאנים האמינו בעובדה שאכן רוח דבקה בהם. נשים אשר היו מסוגלות להכניס עצמן לטרנס או להתקף שיתוק הפכו להיות שאמניות רבות-עוצמה; מאוחר יותר, הפכו נשים שכאלה לנביאות ולמדיומים אשר תקשרו עם רוחות. על-פי-רוב, נכללה בהתקפי הטרנס-שיתוק שלהן תקשורת לכאורה עם רוחות המתים. רבות מן הנשים השמאניות אף היו רקדניות במקצוען.
ואולם, לא כל השמאנים השלו את עצמם; רבים מהם היו תכסיסנים ממולחים ומוכשרים. עם התפתחות המקצוע, על-מנת להיחשב כראוי לשמש כמרפא, נדרש בעל המקצוע המתחיל לשרת כשוליה במשך עשור שנים של קושי ושל מניעה-עצמית. השמאנים פיתחו צורת לבוש מקצועית והתנהגו באופן מסתורי. לעיתים קרובות, הם עשו שימוש בסמים על-מנת לייצר מצבים פיזיים מסוימים אשר ירשימו את חברי השבט וידהימו אותם. אנשים פשוטים החשיבו טריקים של זריזות-ידיים כתופעה על-טבעית, וכוהנים שנונים היו הראשונים להשתמש בדיבור מן הבטן. רבים מן השמאנים הנושנים נתקלו ללא כוונה בהיפנוזה; אחרים הפנטו את עצמם תוך כדי התבוננות ממושכת בטבורם שלהם.
בעוד שרבים השתמשו בתכסיסים ובתרמיות, אחרי ככלות הכול המוניטין שלהם כקבוצה התבסס על הישגים בפועל. כאשר השמאן נכשל בפעולותיו, אם לא היה מסוגל להציג אליבי ראוי לכישלונו, הוא היה מודח מתפקידו או מומת. וכך, השמאנים ההגונים היו הראשונים להיעלם; שרדו רק השחקנים הממולחים.
היה זה השמאניזם אשר נטל את מושכות ההכוונה הבלעדית של ענייני השבט מידי הזקנים והחזקים ומסרם לידי הממולחים, הפיקחים ומרחיקי הראות.
העלאת רוחות היוותה פרוצדורה מדויקת מאוד וסבוכה ביותר, בדומה לטקסי הכנסייה ד-היום המתנהלים בשפה עתיקה. כבר בראשיתו ביקש המין האנושי עזרה ממקורות על-אנושיים, הוא ביקש לו התגלות; והאדם האמין כי השמאן אכן קיבל התגלויות מעין אלה. אף כי השמאנים השתמשו בעבודתם בכוחה הרב של ההַשָּׁאָה, כמעט תמיד הייתה זו השאה שלילית; ורק לאחרונה נעשה שימוש בטכניקת ההשאה החיובית. בתחילת ההתפתחות של מקצועם החלו השמאנים לרכוש מומחיות במקצועות כמו הורדת גשם, ריפוי מחלות ופענוח פשעים. בכל אופן, ריפוי מחלות לא היה תפקידו העיקרי של המרפא השמאני; תפקידו היה להכיר את סכנות החיים ולשלוט בהן.
האמנות השחורה הקדומה – הן זו הדתית והן החילונית – נקראה אמנות לבנה בשעה ששימשה בידי הכוהנים, הרואים, השמאנים או המרפאים. אלו אשר עסקו באמנות שחורה נקראו מכשפים, קוסמים, מכשפות, מהלכי קסם, מעלים באוב, מאחזי עיניים ומגידי עתידות. בחלוף הזמן, סוּוג כל קשר לכאורה עם העל-טבעי כעבודת-כישוף או כעבודת השמאן.
הכישוף כלל את הקסם אשר בוצע על-ידי הרוחות הקדומות יותר, הבלתי-סדירות והבלתי-מוכרות; עבודת-שמאן הייתה קשורה בניסים שביצעו רוחות סדירות וכן אלים המוכָּרים לשבט. בזמנים מאוחרים יותר נקשר המכשף לשטן, ובכך הוכנה הקרקע לרבים ממפגני חוסר הסובלנות הדתית של הזמנים האחרונים יחסית. הכישוף היווה דת עבור שבטים פרימיטיביים רבים.
השמאנים האמינו עד מאוד בתפקיד המקריות כְּזו המגלה את רצון הרוחות; לעיתים קרובות הם הפילו גורל על-מנת לקבל החלטות. שרידים מודרניים לנטייה זו להפיל גורל ניתן לראות לא רק במשחקי המזל הרבים, אלא גם בשירי ילדים ידועים כדוגמת "האחרון הוא ה...". פעם האחרון נידון למוות; כיום הוא רק האחרון בכמה משחקים ילדותיים. מה שהיווה עניין רציני עבור האדם הפרימיטיבי, שרד אך כשעשוע של הילד המודרני.
המרפאים סמכו עד מאוד על אותות ועל סימנים, כדוגמת האמירה "בשעה שתשמע את רשרוש העלים בצמרת עץ התות, עליך להזדרז". מוקדם מאוד בהיסטוריה של הגזע היפנו השמאנים את תשומת ליבם אל הכוכבים. האסטרולוגיה הפרימיטיבית היוותה אמונה רווחת ונוהג שכיח בכל רחבי העולם; גם פירוש חלומות הפך נפוץ. ולאחר כל אלו הופיעו עד מהרה אותן שאמניות רגשניוֹת אשר טענו כי ביכולתן לתקשר עם רוחות המתים.
אף-על-פי שמקורם הינו עתיק, שרדו מורידי הגשם, או השמאנים של מזג האוויר, במורד הזמן לאורך העידנים. בשביל החקלאים הקדומים פירושה של בצורת קשה היה מוות; השליטה במזג האוויר היוותה מושא של קסם קדום רב. ואפילו האדם המודרני עוסק במזג האוויר כנושא שיחה נפוץ. כלל העמים הקדומים האמינו בכוחותיו של השמאן כמוריד גשם, ואולם הנוהג היה להרוג אותו כאשר נכשל, אלא אם כן היה מסוגל להמציא הסבר המניח את הדעת לכישלונו.
שוב ושוב סילקו הקיסרים את האסטרולוגים, אך אלו שבו וחזרו בשל האמונה הרווחת בכוחותיהם. לא ניתן היה לסלקם, ואפילו במאה השש-עשרה שלאחר ישוע, פרשו מנהלי הכנסייה והמדינה במערב את חסותם על האסטרולוגיה. אלפי אנשים אינטליגנטיים לכאורה עדיין מאמינים שאדם יכול להיוולד תחת שליטתו של כוכב בן-מזל או של כוכב ביש-מזל; וכן כי המיקום היחסי של גרמי השמיים קובע את תוצאות ההרפתקאות השונות על-פני האדמה. הפתיים עדיין מבקשים את מוצא פיותיהם של מגידי העתידות.
היוונים האמינו ביעילותה של העצה הנבואית של האורקל, הסינים השתמשו בקסמים כהגנה מפני שדים, השמאניזם שגשג בהודו ועדיין מתקיים באופן פתוח במרכז אסיה. ורק לאחרונה ננטשו מנהגים אלו במקומות רבים ברחבי העולם.
מאז ומעולם קמו נביאים ומורים של אמת על-מנת להוקיע ולחשוף את השמאניזם. אפילו בקרב האדם האדום, ההולך ונעלם, הופיע במאה החולפת נביא שכזה, שוֹנִי טֶנְסְקְוָאטָאוָאה, אשר ניבא את ליקוי החמה של 1806 והוקיע את מידותיו הרעות של האדם הלבן. מורים רבים של אמת הופיעו בקרב השבטים והגזעים השונים במהלך העידנים הארוכים של ההיסטוריה האבולוציונית. ולעד הם ימשיכו להופיע ולאתגר את השמאנים, או את הכוהנים, של כל העידנים, אשר מתנגדים להשכלה הכללית ומנסים לדכא את הקִדמה המדעית.
באופנים רבים ובשיטות פתלתלות ביססו השמאנים של ימי קדם את המוניטין שלהם כקולותיו של האל וכנאמני ההשגחה. הם הזליפו מים על העוללים אשר זה עתה נולדו ונתנו להם שמות; הם מלו את הגברים. הם ניהלו את כל טקסי הקבורה והיו אלו אשר הכריזו, כנדרש, על הגעת המתים בבטחה אל ארץ הרוחות.
הודות לצבירת התשלומים השונים אשר לכאורה הוצעו לרוחות, התעשרו הכוהנים והמרפאים השמאנים עד מאוד. לעיתים תכופות היה השמאן צובר כמעט את כל הרכוש החומרי של השבט. עם מותו של אדם אמיד, היה נהוג לחלק את רכושו, בחלקים שווים, בין השמאן למפעל ציבורי או מפעל צדקה כלשהו. נוהג זה עדיין קיים בחלקים מסוימים של טיבט, שם משתייכת כמחצית מאוכלוסיית הגברים למעמד בלתי-יצרני זה.
השמאנים התלבשו היטב ובדרך כלל היו להם מספר נשים; הם היו ראשוני האריסטוקרטים, בהיותם פטורים מכל המגבלות השבטיות. לעיתים קרובות הם היו בעלי דעת ומוסר ירודים. הם דיכאו את יריביהם בכך שכינו אותם מכשפים או אשפים, ולעיתים קרובות ביותר רכשו עמדות השפעה וכוח כה חזקות עד כי היו מסוגלים לשלוט בכוהנים או במלכים.
האדם הפרימיטיבי החשיב את השמאן כרע הכרחי; הוא ירא ממנו אך לא אהב אותו. האדם המוקדם רחש כבוד לידע; הוא כיבד את החוכמה ותגמל אותה. השמאן היה בבחינת רמאות ברובו, אך ההערצה כלפי השמאניזם מדגימה היטב את החשיבות הגבוהה אשר נודעה לחוכמה באבולוציה של הגזע.
מכיוון שהאדם הקדום התייחס לסביבתו החומרית כסביבה המגיבה במישרין לגחמות רוחות הרפאים ולרצונות הרוחות, אין זה מוזר שדתו עסקה במידה כה רבה של בלעדיות בעניינים של חומר. האדם המודרני תוקף את בעיותיו במישרין; הוא מכיר בעובדה שהחומר מגיב לתפעול האינטליגנטי של הדעת. באופן דומה, האדם הפרימיטיבי ביקש לשנות ואפילו לשלוט בחיים ובאנרגיות של מחוזות החומר; ומכיוון שהבנתו המוגבלת על אודות הקוסמוס הובילה אותו לאמונה כי רוחות הרפאים, הרוחות והאלים עסקו באופן אישי ומיידי בשליטה מדוקדקת בחיים ובחומר, הוא הכווין את מאמציו, באופן הגיוני, על-מנת לנסות ולרכוש את אהדתן ואת תמיכתן של הסוכנויות העל-אנושיות האלה.
לאור כל זאת, ניתן להבין הרבה ממה שהינו חסר-הסבר ולא-הגיוני בכתות העתיקות. טקסיה של הכת היו בבחינת ניסיונות של האדם הפרימיטיבי לשלוט בעולם החומר אשר בו מצא את עצמו. ורבים ממאמציו כוונו לעבר הארכת החיים והבטחת הבריאות. מכיוון שבמקור נחשבו כל המחלות, כמו גם המוות עצמו, כתופעות של רוח, היה זה בלתי-נמנע שהשמאנים, בעודם פועלים כמרפאים וכוהנים, יעבדו גם כרופאים וכמנתחים.
יתכן שהדעת הפרימיטיבית מוגבלת בשל היעדרן של עובדות, ואולם אף-על-פי-כן היא הינה לוגית. כאשר בני-אדם עמוקים במחשבתם צופים במחלות ובמוות והוגים בהם, הם מבקשים לקבוע מה גורם לתופעות האלה; ובהתאם למידת הבנתם ביטאו השמאנים והמדענים את התיאוריות הבאות על אודות הסבל:
1. רוחות רפאים – השפעות רוח ישירות. ההיפותזות המוקדמות ביותר אשר הוצעו כהסבר למחלות ולמוות גרסו כי הרוחות גרמו למחלות בכך שפיתו את הנשמה לעזוב את הגוף; אם זו לא הצליחה לחזור, נגרם מוות. אנשי קדם פחדו כל-כך ממעשיהן המרושעים של רוחות הרפאים מחוללות המחלות, עד כי לעיתים קרובות היו פרטים חולים ננטשים אפילו ללא מזון או מים. בלא קשר לבסיס השגוי של האמונות האלה, הן אכן בודדו באופן יעיל את היחידים החולים ומנעו את התפשטותן של מחלות מדבקות.
2. אלימות – גורמים מובנים מאליהם. גורמיהן של תאונות ומיתות מסוימות היו כה קלים לזיהוי, עד כי אלו הוסרו מן הקטגוריה של מעורבות פעילה של רוחות רפאים. מיתות ופצעים אשר נגרמו במלחמה, בקרבות עם בעלי-חיים ועל-ידי סוכנויות אשר קל היה לזהותן, נחשבו כתופעות טבעיות. ואולם, במשך זמן רב רווחה האמונה כי הרוחות עדיין היו אחראיות לעיכוב בתהליך הריפוי או לגרימת דלַקות, ואפילו באותם פצעים אשר נגרמו באופן "טבעי". אם לא ניתן היה לגלות כל גורם טבעי, עדיין הוטלה האחריות למחלות ולמוות על רוחות הרפאים.
כיום, הן באפריקה והן במקומות אחרים, ניתן למצוא עמים פרימיטיביים אשר הורגים מישהו כל אימת שמתרחש מוות בלתי-אלים. המרפאים שלהם מצביעים על הצדדים האשמים. אִם נפטרה האֵם בשעת הלידה, מייד חונקים את הילד – נפש תמורת נפש.
3. קסם – השפעתם של אויבים. הסברה הייתה שמחלות רבות נגרמו בשל כישוף, בשל פעולתה של עין הרע, או בשל הצבעה בקשת קסומה. בזמנים מסוימים אכן היה מסוכן להצביע על מישהו; ועדיין פעולת ההצבעה לעבר מישהו נחשבת בלתי-מנומסת. במקרים שבהם המחלות והמוות היו עלומים, היו אנשי קדם עורכים חקירה רשמית, מנתחים את הגופה ומבססים את סיבת המוות על גורם כזה או אחר; אלמלא כן, היה המוות מיוחס לכישוף, ובכך היה מצריך את הוצאתו להורג של המכשף האחראי לו. החקירות האלה של חוקרי המוות הקדומים הצילו חיים רבים של אלו אשר נחשדו כמכשפים לכאורה. בקרב קבוצות מסוימות התקיימה הסברה שאיש שבט יכול למות כתוצאה מן הכישוף שלו עצמו, ובמקרה כזה לא הואשם איש.
4. חטא – עונש על הפרת טאבו. לאחרונה באופן יחסי, רווחה האמונה שמחלה הינה עונש על חטא, אישי או גזעי. בקרב אנשים אשר חולפים דרך רמת האבולוציה הזו, רווחת התיאוריה כי אדם לא יוכל לסבול, אלא אם כן הפר טאבו. התייחסות אל המחלה ואל הסבל כאל "חיצי אדוֹנַי בתוכם" הינה טיפוסית לאמונות מן הסוג הזה. במשך זמן רב החשיבו הסינים ובני מסופוטמיה את המחלה כתוצאה של פעולת שדים רעים, זאת בעוד שהכשׂדים הצביעו גם על הכוכבים כגורמים לסבל. תיאוריה זו על אודות המחלה כתוצאתו של זעם אלוהי, עדיין רווחת בקרב קבוצות רבות של תושבי אורנטיה הנחשבות מתורבתות.
5. גורמים טבעיים. האנושות הייתה מאוד איטית בלימודה את הסודות החומריים של יחסי הגומלין בין סיבה לתוצאה במחוזות הפיזיים של האנרגיה, החומר והחיים. היוונים הקדומים, בשמרם את מסורות הלימוד של אדמסון, היו בין הראשונים להכיר בעובדה שכל המחלות הינן תוצאתן של גורמים טבעיים. לאט ובבטחה מחסלת התפתחות העידן המדעי את התיאוריות הנושנות של האדם על אודות המחלה והמוות. החוֹם היווה את אחת מן המחלות האנושיות הראשונות אשר הוסרו מן הקטגוריה של חוליים על-טבעיים, ובהדרגה התיר עידן המדע את אזיקי הבורות אשר כלאו את דעתו של האדם במשך זמן כה ממושך. הבנה על אודות הזקנה וההידבקות מחסלת בהדרגה את הפחד של האדם מפני רוחות הרפאים, הרוחות והאלים כְּאלו אשר אשמים אישית באומללות האנושית ובסבלם של בני התמותה.
האבולוציה לעולם אינה נכשלת בהשגת מטרתה; היא משרישה אצל האדם את אותו פחד של האמונה הטפלה מפני הבלתי-ידוע ואת האימה מפני הבלתי-נראה, אשר מהווה את הפיגום עבור המושג של האל. ולאחר שחזתה בלידתה של הבנה מתקדמת של האלוהות, אותה טכניקה של האבולוציה, הפועלת ללא דופי, מניעה את אותם כוחות מחשבה אשר ישמידו בנחרצות את הפיגום, אשר מילא זה מכבר את ייעודו.
כלל חייו של האדם הקדום נועדו למנוע מחלות; דתם הייתה במידה לא מבוטלת טכניקה למניעת מחלות. וללא קשר לשגיאות שנפלו בתיאוריות שלהם, הם הוציאו אותן אל הפועל בלב שלם; הייתה להם אמונה בלתי-מסויגת בשיטות הטיפול שלהם, וזו כשלעצמה הינה תרופה רבת-עוצמה.
אחרי ככלות הכול, האמונה אשר נדרשה על-מנת להבריא הודות לסיוע המטופש של אחד מן השמאנים הנושנים הללו, לא הייתה שונה במידה רבה מזו אשר נדרשת על-מנת להבריא תחת ידם של כמה מאלו שהחליפו אותם בימים מאוחרים יותר, ואשר עוסקים בטיפול הבלתי-מדעי במחלות.
השבטים הפרימיטיביים יותר התייראו עד מאוד מן החולים, ובמשך עידנים ארוכים נמנעו מהם בקפידה, ולבוּשתם, הזניחו אותם. הייתה זו בבחינת התקדמות הומניטרית כבירה כאשר האבולוציה של השמאניזם הולידה מרפאים אשר הסכימו לטפל במחלות. או אז הפכה לנוהג ההסתופפות של כלל השבט בחדר החולה על-מנת לסייע בידי השמאן לסלק את רוחות הרפאים של המחלה באמצעות יללות. לא היה זה בלתי-נפוץ לאישה לשמש בתפקיד השמאן המאבחן, בעוד שהגבר מעניק את הטיפול. השיטה הרגילה לאבחון מחלות הייתה בחינת בני מעיו של בעל-חיים.
מחלות טופלו באמצעות שירת מזמורים, יללות, הנחת ידיים, נשימה על החולה וטכניקות רבות אחרות. בזמנים מאוחרים יותר הפך לנפוץ הנוהג לישון במקדש, והריפוי אירע, לכאורה, בשעת השינה. לבסוף ביצעו המרפאים ניתוחים, הלכה למעשה, בעת השינה במקדש; קידוח החור בגולגולת נמנה על הניתוחים הראשונים, ונעשה במטרה לאפשר לרוח כאב הראש לחמוק. השמאנים למדו לטפל בשברים ובנקעים, לפתוח חבורות ומורסות; השמאנית הפכה למיילדת מומחית.
שיטת טיפול נפוצה כללה שפשוף המקום המודלק או המוכתם בגוף באמצעות חפץ קסום, השלכת הקמע, ואז, לכאורה, הגיע הריפוי. אם איתרע מזלו של מאן דהוא להרים את הקמע אשר הושלך, האמונה הייתה שהוא יקבל מייד את הדלקת או את הכתם. הדבר התקיים זמן רב בטרם הוכנסו לשימוש צמחי מרפא ותרופות אמת אחרות. העיסוי פוּתח בהקשר של לחשים ונועד לשפשף את הרוח החוצה מן הגוף; לפניו קדמו המאמצים למרוח תרופות פנימה אל תוך הגוף, ממש כמו הניסיונות המודרניים למרוח משחות אל הגוף פנימה. הנחת כוסות רוח ושאיבה של החלקים שנפגעו, יחד עם הקזת דם, נחשבו לבעלות-ערך רב לשם היפטרות מן הרוח מחוללת המחלות.
מכיוון שהמים היוו פֶטִיש רב-עוצמה, נעשה בהם שימוש בטיפול בחוליים רבים. במשך זמן רב שררה האמונה כי באמצעות ההזעה ניתן לחסל את הרוח אשר גורמת למחלות. אמבט האדים נחשב עד מאוד; עד מהרה שגשגו מעיינות מים חמים כאתרי נופש פרימיטיביים. האדם המוקדם גילה כי החום יכול להקל על כאב; הוא השתמש באור השמש, באיברים טריים של בעלי-חיים, בחֵמר חם ובאבנים חמות, ורבות מן השיטות האלה משמשות עד היום. במאמץ להשפיע על הרוחות נעשה שימוש בקצב; תופי הטום-טום היו בשימוש כלל-עולמי.
עמים מסוימים סברו כי הגורם למחלה הוא קנוניה מרושעת בין הרוחות לבעלי החיים. וכך נולדה האמונה כי לכל מחלה אשר נגרמת על-ידי בעל-חי קיים צמח מרפא ומועיל אשר משמש לה כמזור. האנשים האדומים התמסרו במיוחד לתיאוריה על אודות צמחים כתרופות-לכל; ותמיד הם שמו טיפת דם בבור השורש שנוצר כאשר הם עקרו צמח מן האדמה.
הצום, התזונה והחומרים אשר טיפלו בגירויים שימשו לעיתים קרובות כשיטות מרפא. ההפרשות האנושיות, בהיותן קסומות בהחלט, נחשבו עד מאוד; וכך נוכל למנות את הדם ואת השתן בין התרופות המוקדמות ביותר, אשר אליהן נוספו במוקדם שורשים ומלחים השונים. השמאנים האמינו כי ניתן לסלק את רוחות המחלות אל מחוץ לגוף באמצעות תרופות בעלות ריח רע וטעם מר. מוקדם מאוד הפכה ההקאה לטיפול שגרתי, והערך אשר נודע לקקאו ולכִינִין במצבם הנא היו בין התגליות הפרמצבטיות הראשונות.
היוונים היו הראשונים לפתח שיטות הגיוניות באמת לטיפול בחולים. הן היוונים והן המצרים קיבלו את הידע הרפואי שלהם מעמק הפרת. שמן ויין שימשו כתרופות מאוד מוקדמות לטיפול בפצעים; השוּמֵרים עשו שימוש בשמן קיק ובאוֹפּיוּם. רבות מן התרופות הקדומות, היעילות והסודיוֹת האלה איבדו מעוצמתן כאשר נודעו ברבים; מאז ומעולם הייתה הסודיוּת הכרחית להצלחת פעולת התרמית והאמונה הטפלה. אך ורק העובדות והאמת מזמנות את מלוא אור ההבנה ועולזות באורו ובהארתו של המחקר המדעי.
מהות הטקס הינה הביצוע המושלם שלו; בקרב הפראים הוא חייב להיות מבוצע בדיוק רב. אך ורק כאשר הטקס נערך באופן הנכון, יש בו בכדי להפעיל כוח על הרוחות. אם הטקס פגום, הוא רק מעורר את הזעם ואת התרעומת של האלים. לפיכך, מכיוון שדעתו המתפתחת של האדם הגתה שהטכניקה של הטקס הייתה הגורם המכריע ביעילותו, היה זה בלתי-נמנע שבמוקדם או במאוחר יתפתחו השמאנים המוקדמים לכדי קבוצת כוהנים המוכשרת לנהל את הטקס על מלוא דקדוקיו. וכך, במשך עשרות אלפי שנים, הכבידו אין ספור טקסים על החברה, הטילו קללה על הציוויליזציה, והיוו משא כבד מנשוא על כל פעולה בחיים ועל כל דבר שהגזע ביצע.
הטקס הינו הטכניקה שבה הופך מנהג לקדוש; הטקס יוצר מיתוסים ומנציח אותם, וכמו כן תורם לשימורם של המנהגים החברתיים והדתיים. שוב, הטקס עצמו נברא על-ידי המיתוסים. הטקסים מתחילים את דרכם על-פי-רוב כחברתיים, לאחר מכן הופכים לכלכליים, ולבסוף הם רוכשים את הקידוש ואת הכבוד של הטקס דתי. הטקס עשוי להתבצע באופן אישי או קבוצתי – או שניהם גם יחד – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתפילה, בריקוד ובדרמה.
מילים הופכות לחלק מן הטקס, כדוגמת השימוש במילים אמן וסֶלה. ההרגל לקלל, ניבול הפה, מייצג הדרדרות של הנוהג אשר קדם לו, החזרה הטקסית על שמות קודש. העלייה לרגל למקומות קדושים מהווה טקס קדום מאוד. לאחר מכן התפתח הטקס לכדי טקסים מפורטים של טיהור, זיכוך וקידוש. לאמיתו של דבר, טקסי החניכה של החברות הסודיות, השבטיות והפרימיטיביות, היוו טקס דתי בוסרי. טכניקת הפולחן של כָּתות המסתורין הנושנות היוו שורה ארוכה של טקסים דתיים אשר נצברו ואוגדו יחדיו. בסופו של דבר התפתח הטקס לכדי הטקסים החברתיים והפולחן הדתי המודרניים, טקסים הכוללים תפילה, שירה, קריאה בצוותא, ודרכים אישיות וקבוצתיות אחרות להתמסרות רוחנית.
הכוהנים התפתחו מן השמאנים אל המעמד הנוכחי של מנהלי הפולחן הדתי בפועל, דרך מגידי העתידות, המנחשים, הזמרים, הרקדנים, מחוללי מזג האוויר, נאמני שכיות החמדה הדתיות, נאמני המקדש וחוזי האירועים. בסופו של דבר עבר התפקיד בירושה; צמח ועלה מעמד רציף של כוהנים.
ככל שהתפתחה הדת כך החלו הכוהנים להתמחות בהתאם לכישוריהם המוּלדים ולנטיותיהם המיוחדות. חלקם הפכו לזמרים, אחרים למתפללים, ואילו אחרים למקריבי קורבנות; לאחר מכן הגיעו נושאי הדברים – המטיפים. וכאשר הדת הפכה ממוסדת, טענו הכוהנים הללו כי בידיהם מצוי "המפתח לגן העדן".
מאז ומעולם ביקשו הכוהנים להרשים את פשוטי העם ולעורר בקרבם יראת כבוד, ולשם כך ניהלו את הטקס הדתי בשפה קדומה ועשו שימוש בשלל אמרות קסם על-מנת לעורר את המסתורין בקרב משתתפי הטקס ולהעצים את דבקותם, כמו גם את סמכותם שלהם. הסכנה הגדולה בכל זה היא שהטקס נוטה להפוך לתחליף של הדת.
הכוהנים עשו רבות על-מנת לעכב את ההתפתחות המדעית ולהשהות את הקִדמה הרוחנית, אך הם גם תרמו לייצובה של הציוויליזציה ולהעצמת סוגים מסוימים של תרבות. ואולם, כוהנים מודרניים רבים חדלו מלשמש כמנהליהם של טקסי הסגידה לאל, בכך שהפנו את תשומת ליבם לתיאולוגיה – לניסיון להגדיר את האל.
אין להכחיש כי הכוהנים היוו אבן ריחיים על צווארם של הגזעים, ואולם למנהיגי הדת האמיתיים נודע ערך לא-יסולא בפז כאלו אשר הצביעו על הדרך אל מציאויות גבוהות וטובות יותר.
[הוצג על-ידי מלכיצדק של נבאדון.]
התפילה, כסוכנות של הדת, התפתחה מתוך ביטויים קודמים בדמות המונולוג והדיאלוג הבלתי-דתיים. עם שהאדם הפרימיטיבי השיג מודעות-עצמית, התרחשה כתוצאה בלתי-נמנעת מכך המודעות-לאחֶר, קרי הפוטנציאל הדואלי של התגובה החברתית ושל ההכרה באל.
הצורות הראשונות של התפילה לא כוונו אל אלוהות. אלה היו ביטויים כדוגמת מה שהייתם אתם אומרים לחבר לפני התחלת משימה חשובה, "אחל לי הצלחה". האדם הפרימיטיבי היה משועבד לקסם; המזל – הטוב והביש – חדר לכל תחומי החיים. בתחילה היו הבקשות האלה למזל בעלות אופי מונולוגי – מעין מחשבות בקול רם שחשב זה אשר שירת את הקסם. לאחר מכן ביקשו המאמינים הללו במזל את תמיכת חבריהם ומשפחותיהם, וכך נערך סוג כלשהו של טקס אשר כלל את כל החמולה או את כל השבט.
כאשר התפתחו המושגים של רוחות הרפאים ושל הרוחות, הפכו הבקשות האלה לפניות המכוונות לגורם על-אנושי, ועם המודעות לאלים, הגיעו ביטויים מעין אלו לרמות של תפילה אמיתית. כדוגמא לכך, ניתן להיווכח כי בקרב שבטים אוסטרליים מסוימים, קדמו התפילות הדתיות לאמונות ברוחות ובְאישיוּיוֹת על-אנושיות.
שבט הטוֹדָה בהודו מקיים כעת נוהג זה של תפילה אשר איננה מכוונת אל אף-אחד באופן מיוחד, ממש כשם שנהגו האנשים המוקדמים בזמני טרום המודעות הדתית. אלא שבקרב בני הטודה מהווה נוהג זה משום נסיגה של דתם המתנוונת אל הרמה הפרימיטיבית הזו. הטקסים הנוכחיים של הכוהנים אנשי-החלב של בני הטודה אינם מייצגים טקס דתי, הואיל והתפילות הבלתי-אישיות האלה אינן תורמות מאום לשימורם או להעצמתם של ערכים חברתיים, מוסריים או רוחניים כלשהם.
התפילה הקדם-דתית הייתה חלק ממנהג המָנַה של המֶלָאנֶזִים, מאמונות האוּדָה של הפִּיגְמִים אשר באפריקה, ומן האמונות הטפלות על אודות המָאנִיטוּ של האינדיאנים בצפון-אמריקה. רק לאחרונה הגיחו שבטי הבָּגַאנְדַה שבאפריקה מן התפילה ברמת המָנַה. בשלב הבלבול האבולוציוני המוקדם הזה, מתפללים בני-אדם אל אלים – מקומיים ולאומיים – וכן אל פִטִישים, קמעות, רוחות רפאים, שליטים ובני-אדם מן השורה.
הדת האבולוציונית משמשת בתחילתה לשימור ולהעצמת הערכים החברתיים, המוסריים והרוחניים אשר קורמים צורה לאיטם. האנושות איננה מבחינה באופן מודע במשימתה זו של הדת, אך זו מושגת בעיקר באמצעות תפקודה של התפילה. תרגול התפילה מייצג את המאמץ הבלתי-מכוון, ואף-על-פי-כן, המאמץ האישי והקבוצתי של קבוצה כלשהי להבטיח (קרי להביא לידי מימוש) את שימור הערכים הגבוהים יותר. ואלמלא שמרה אותם התפילה, היו במהרה יורדים כל ימי הקודש חזרה למעמד של ימי חג גרידא.
הדת וסוכנויותיה, אשר העיקרית שבהן הינה התפילה, הינן בנות ברית אך ורק של אותם ערכים אשר מקבלים הכרה חברתית, קרי את אישור הקבוצה. לפיכך, כל אימת שהאדם הפרימיטיבי ניסה לספק את תחושותיו הבזויות יותר, או להגשים את שאיפותיו האנוכיות אשר אינן יודעות גבול, נמנעו ממנו הנחמה של הדת והסיוע של התפילה. אם ביקש היחיד להגשים מטרה אנטי-חברתית כלשהי, הוא נדרש לבקש את הסיוע של הקסם הבלתי-דתי, להיוועץ במכשפים, וכך נמנע ממנו הסיוע של התפילה. לפיכך, הפכה התפילה במוקדם לגורם רב-עוצמה אשר קידם את האבולוציה החברתית, את הקִדמה המוסרית ואת ההישג הרוחני.
ואולם, הדעת הפרימיטיבית לא הייתה לוֹגית ואף לא עקבית. האדם הקדמון לא תפש שמחוזות התפילה אינם בדברים של חומר. נשמות פשוטות-דעת אלה הסיקו כי המזון, המחסה, הגשם, הציד והטובין החומריים האחרים העצימו את רווחת החברה, ולפיכך החלו להתפלל למען הברכות הפיזיות האלה. ואף כי היה בזה בבחינת עיווּת של התפילה, הוא עודד את המאמצים להגשים את המטרות החומריות האלה באמצעות פעולות חברתיות ואתיות. ואף כי הזניה כזו של התפילה הורידה לשפל את ערכיהם הרוחניים של בני האדם, היא רוממה במישרין את מוסכמותיהם הכלכליות, החברתיות והאתיות.
בסוגי הדעת הפרימיטיביים ביותר, מקבלת התפילה אך צורת מונולוג. במוקדם הופכת צורה זו לדיאלוג, והיא מתרחבת עד מהרה לרמה של פולחן קבוצתי. התפילה מסמנת כי לחשי קדם-הקסם של הדת הפרימיטיבית התפתחו עד לרמה שבה מכירה הדעת האנושית במציאותם של כוחות מיטיבים, או של הוויות מיטיבות, אשר ביכולתם להעצים את הערכים החברתיים ולהרחיב את האידיאלים המוסריים, ויתרה מכך, כי ההשפעות האלה הינן על-אנושיות ונפרדות מן האגו של האדם המודע-לעצמו ומזה של חבריו בני התמותה. לפיכך, תפילת אמת איננה מופיעה עד אשר מקבלת סוכנות הסעד הדתי חזות אישית.
קיים קשר קלוש בין תפילה לבין אנימיזם, אך אמונות מעין אלה יכולות להתקיים לצד הרגשות הדתיים המגיחים. פעמים רבות לדת ולאנימיזם היו מקורות שונים לחלוטין.
בעבור אותם בני-תמותה אשר לא השתחררו מן השעבוד הפרימיטיבי לפחד, קיימת סכנה אמיתית שכל תפילה עלולה להוביל לתחושה מורבידית של חטא, לאמונות בלתי-מוצדקות באשמה, אמיתיות או מדומות. ואולם, בזמנים המודרניים אין זה סביר כי רבים יבלו בתפילה זמן מספק על-מנת שיוביל אותם להרהורים מזיקים אלו על אודות היות האדם בלתי-ראוי או שרוי-בחטא. הסכנות הנלוות לעיוות התפילה ולהפיכתה לסטייה הינן הבּוֹרוּת, האמונה הטפלה, ההתגבשות, היעדר החיוניות, החומרנות והקנאוּת.
התפילות הראשונות היו אך בבחינת משאלות אשר הובעו במילים, ביטוי של תשוקות אמת. לאחר מכן הפכה התפילה לטכניקה להשגת שיתוף הפעולה של הרוחות. ואז הגיעה התפילה לתפקוד הגבוה יותר של סיוע לדת בשימורם של כלל הערכים הראויים.
הן התפילה והן הקסם צמחו כתוצאה מן האופן שבו התאים האדם את תגובותיו לתנאי הסביבה של אורנטיה. ואולם, למעט הקשר הכוללני הזה, יש להם רק מעט מן המשותף. התפילה תמיד הצביעה על פעולה חיובית של האגו המתפלל; מאז ומעולם היא הייתה נפשית ולעתים רוחנית. על-פי-רוב הצביע הקסם על ניסיון לתפעל את המציאות מבלי להשפיע על האגו של המְתַפעֵל, של העוסק בקסם. למרות מקורותיהם הבלתי-תלויים, הקסם והתפילה התייחסו תכופות זה לזו בשלבי ההתפתחות המאוחרים שלהם. לעתים התעלה הקסם באמצעות רוממות מטרותיו מעל הנוסחאות, דרך טקסים ולחשים, ועד לסִפהּ של תפילת אמת. התפילה הפכה לעיתים כה חומרנית עד אשר הידרדרה לכדי טכניקה של קסם-מדומה, של הימנעות ממה שנדרש להשקיע על-מנת לפתור את הבעיות של אורנטיה.
משלמד האדם שהתפילה לא תוכל לכפות דבר על האלים, או אז היא הפכה יותר להפצרה, לבקשת טובה. ואולם, לאמיתו של דבר התפילה האמיתית ביותר הינה התייחדות שבין האדם לבין בוראו.
הופעתו של רעיון הקורבן גורמת בכל דת לפיחות ביעילותה הגבוהה יותר של תפילת האמת, זאת משום שבני האדם מבקשים להעניק את מנחות הרכוש החומריות במקום מנחת רצונם שלהם המוקדש לעשיית רצון האל.
כאשר דת נעדרת אל אישי, מועתקות תפילותיה אל הרמות של התיאולוגיה והפילוסופיה. כאשר המושג הגבוה ביותר של האל בדת הינו זה של אלוהות בלתי-אישית, כמו באידיאליזם הפנתיאיסטי, אף-על-פי שהדבר מאפשר את הבסיס לצורות מסוימות של התייחדות מיסטית, הוא מחסל את עוצמתה של תפילת האמת, אשר לעולם מהווה התייחדות של האדם עם הוויה אישית ונעלה ממנו.
במהלך הזמנים המוקדמים יותר בהתפתחות הגזע, ואפילו בהווה, התפילה, כחלק מן ההתנסות היומיומית של בן התמותה הממוצע, הינה בעיקרה תופעה שבה האדם מקיים קשר עם תת המודע שלו עצמו. אך קיים גם מחוז של תפילה שבו יחידים ערים מבחינה אינטלקטואלית, המצויים בהתקדמות רוחנית, מגיעים פחות-או-יותר לקשר עם רמות של מוּדעוּת-על בדעת האנושית, מחוזותיו של מכוונן המחשבה השוכן. בנוסף לכך, קיים שלב רוחני מובחן של תפילת אמת, אשר נוגע לקבלתה ולהכרתה על-ידי הכוחות הרוחניים של היקום, שלב אשר הינו נפרד לחלוטין מכל קשר אנושי ואינטלקטואלי.
התפילה תורמת במידה רבה להתפתחותו של הרגש הדתי של דעת אנושית מתפתחת. ונודעת לה השפעה כבירה הפועלת על-מנת למנוע את בידודה של האישיות.
התפילה מייצגת טכניקה אחת אשר קשורה לדתות הטבעיות של האבולוציה הגזעית, ואשר מהווה אף חלק מן הערכים ההתנסותיים של הדתות הגבוהות יותר והמצטיינות מבחינה אתית, דתות ההתגלוּת.
כאשר הילדים לומדים לראשונה להשתמש בשפה, הם נוטים לחשוב בקול רם, לבטא את מחשבותיהם במילים, אפילו אם לא נוכח איש אשר יקשיב. עם הנץ הדמיון היצירתי, הם מפגינים נטייה לשוחח עם בני-לוויה דמיוניים. בדרך זו מנסה האגו המתפתח להתייחד עם אלטר-אגו מדומה. באמצעות הטכניקה הזו, הילד לומד במוקדם להפוך את שיחות המונולוג שלו לפסבדו-דיאלוגים, אשר במסגרתם משיב אלטר-אגו זה למחשבותיו המילוליות ולמשאלות אשר ביטא. הרבה ממחשבתו של המבוגר מתבצעת, מבחינה מנטאלית, בצורת שיחה.
צורת התפילה המוקדמת והפרימיטיבית דמתה עד מאוד לדקלומים הקסומים-למחצה של שבט הטוֹדָה בן ימינו-אנו, תפילות אשר לא כוונו אל אף-אחד במיוחד. ואולם, טכניקות תפילה מעין אלה נוטות להתפתח לכדי שיטת התקשורת של הדיאלוג, וזאת באמצעות הופעתו של רעיון האלטר-אגו. בחלוף הזמן מרוּמם מושג האלטר-אגו למעמד של כבוד אלוהי, ומופיעה התפילה המשמשת כסוכנת של הדת. דרך שלבים רבים ולאורך עידנים ממושכים, עתיד סוג תפילה פרימיטיבי זה להתפתח בטרם יגיע למדרגה של תפילה אינטליגנטית ובאמת אתית.
באופן שבו נתפש האלטר-אגו על-ידי בני התמותה המתפללים במהלך הדורות העוקבים, הוא מתפתח ועולה דרך רוחות רפאים, פֶטִישים ורוחות, אל האלים הפּוֹלִיתֵאִיסטיים, ולבסוף אל האל האחד, הוויה אלוהית אשר מגלמת את האידיאלים הגבוהים ביותר ואת השאיפות הנשגבות ביותר של האגו אשר נושא תפילה. וכך, התפילה אכן משמשת כסוכנת העוצמתית ביותר של הדת לצורך שימורם של הערכים והאידיאלים הגבוהים ביותר של אלו אשר מתפללים. למן הרגע שבו נהגה האלטר-אגו ועד להופעת המושג של אב אלוהי ושמימי, התפילה הינה תמיד נוהג מְחַבְרֵת אשר מקדם את המוסר ואת הרוחניות.
תפילת האמונה הפשוטה מעידה על התפתחות כבירה בהתנסות האנושית, התפתחות שבה הפכו השיחות הנושנות עם סמל האלטר-אגו המדומה של הדת הפרימיטיבית להיות מרוּממות עד לרמה של התייחדות עם רוח האינסוף, ובעלות מודעות אמיתית למציאותו של האל הנצחי ואב פרדיס של כל הברואים התבוניים.
ומלבד כל מה שהינו על-עצמי בהתנסות של התפילה, ראוי לזכור כי התפילה האתית הינה דרך נפלאה לרומם את האגו של האדם ולחזק את העצמי במטרה לחיות חיים טובים יותר ולהשיג הישגים גבוהים יותר. התפילה מניעה את האגו האנושי לחפש סיוע בשני אופנים: לבקש את הסיוע החומרי מן המאגר התת-מודע של ההתנסויות האנושיות, ולבקש את ההשראה ואת ההכוונה בגבולות של מודעות-העל של הקשר בין החומרי לרוחני בקרב משגוח המסתורין.
התפילה תמיד הייתה ותמיד תהא התנסות אנושית בעלת שני פנים: נוהל פסיכולוגי אשר קשור בקשר הדדי לטכניקה רוחנית. ולְעולם לא ניתן להפריד לגמרי בין שני תפקידים אלו של התפילה.
תפילה מוארת חייבת להכיר לא רק באל חיצוני ואישי, אלא גם באלוהיות פנימית ובלתי-אישית, במכוונן השוכן. ראוי ביותר שהאדם, בעת שהוא נושא תפילה, יתאמץ לתפוש את מושג האב האוניברסאלי אשר בפרדיס; ואולם, הטכניקה היעילה יותר לרוב השימושים המעשיים תהא לחזור אל מושג האלטר-אגו הסמוך, ממש כשם שנטתה לעשות הדעת הפרימיטיבית, ואז להכיר בכך שהרעיון של אלטר-האגו הזה התפתח מדמיון גרידא ועד לאמת לפיה האל שוכן בתוך האדם בן התמותה, עובדת נוכחותו של המכוונן, כך שלכאורה יכול האדם לשוחח פנים-אל-פנים עם אלטר-אגו אמיתי ואלוהי אשר שוכן בו והינו הנוכחות הממשית והמהות של האל החי, של האב האוניברסאלי.
שום תפילה לא תוכל להיחשב אתית כאשר העותר מבקש לרכוש לעצמו יתרון אנוכי על-פני חבריו. התפילה האנוכית והמטריאליסטית איננה תואמת את הדתות האתיות אשר מתבססות על אהבה נטולת-אנוכיות ואלוהית. כלל התפילות הבלתי-אתיות מעין אלה חוזרות לרמות הפרימיטיביות של מעין-קסם, ואינן ראויות לציוויליזציות מתקדמות ולדתות מוארות. התפילה האנוכית מנוגדת לרוח של כל אתיקה המבוססת על צדק אוהב.
לעולם אין להזנות את התפילה עד שתהפוך לתחליף לפעולה. כל תפילה אתית הינה תמריץ לפעולה, והיא אף מכווינה את המאמץ המדורג לעבר המטרות האידיאליסטיות של ההישג המצוי מעל לעצמי.
היו הוגנים בכל תפילותיכם; אל תצפו מן האל לגלות יחס מועדף, לאהוב אתכם יותר מאשר את ילדיו האחרים, את חבריכם, את שכניכם ואפילו את אויביכם. ואולם, תפילותיהן של הדתות הטבעיות, או המתפתחות, אינן אתיות בראשיתן, כפי שהדבר נכון בעבור דתות ההתגלוּת המאוחרות יותר. כל התפילות, בין אם של היחיד ובין אם של הקבוצה, עשויות להיות או אנוכיות או זוּלָתָנִיּוֹת. כלומר, התפילה עשויה להתמקד בעצמי או באחרים. כאשר התפילה איננה כוללת בקשה כלשהי עבור המתפלל או עבור חבריו, או אז נוטות גישות מעין אלה של הנשמה אל הרמות של סגידת אמת. התפילה האנוכית כוללת התוודויות ובקשות, ולעיתים קרובות בנויה מדרישות טובות הנאה חומריות. התפילה הינה במידת-מה אתית יותר כאשר היא עוסקת בסליחה ותרה אחר חוכמה למטרת שליטה-עצמית טובה יותר.
בעוד שתפילה מן הסוג הבלתי-אנוכי מחזקת ומנחמת, ככל שהתגליות המדעיות מדגימות את העובדה כי האדם חי ביקום פיזי של חוק וסדר, כך עתידה התפילה החומרנית לגרום לאכזבה ולהתפכחות מאשליות. ילדותו של יחיד, או של גזע, מאופיינת בתפילה הפרימיטיבית, האנוכית והחומרנית. ובמידה מסוימת, כל הבקשות האלה מועילות בכך שהן תמיד מובילות אל עבר אותם ניסיונות ומאמצים אשר תורמים להשגת מענה לתפילות האלה. לעולם תורמת תפילת האמת של האמונה להעצמת טכניקת החיים, אפילו אם בקשות מעין אלה אינן ראויות להכרה רוחנית. ואולם, על האדם המתקדם מבחינה רוחנית לנקוט במשנה זהירות בבואו לנסות ולהניא את הדעת הפרימיטיבית, או הבלתי-בשלה, מלהתפלל תפילות מעין אלה.
זכרו שאפילו אם התפילה איננה משנה את האל, לעיתים קרובות מאוד יש לה השפעה כבירה ומתמשכת על זה המתפלל באמונה ומתוך ציפייה בוטחת. בקרב הגברים והנשים של הגזעים המתפתחים, קדמה התפילה והביאה להרבה שקט-נפשי, עליזות, רוגע, אומץ, שליטה-עצמית ושוויון-נפש.
התפילה במסגרת פולחן האבות הקדמונים מובילה לטיפוח אידיאלים של האבות הקדמונים. ואולם התפילה, כחלק מפולחן האלוהות, מתעלה מעל לכל המנהגים הללו מכיוון שהיא מובילה לטיפוח אידיאלים אלוהיים. ככל שהמושג של אלטר-אגו של התפילה הופך נשגב ואלוהי, כך מרוּממים בהתאמה האידיאלים של האדם מאידיאלים אנושיים גרידא לעבר הרמות הנשגבות והאלוהיות, וכתוצאה מכל התפילה הזו הולך משתפר האופי האנושי והאישיות האנושית מתאחדת באופן מעמיק.
ואולם, התפילה לא תמיד חייבת להיות יחידנית. התפילה הקבוצתית, או התפילה בקהילה, הינה יעילה ביותר, בכך שהשלכותיה תורמות רבות לחִברוּת. כאשר קבוצה עוסקת בתפילה קהילתית המיועדת להעצים את המוסר ולרומם את הרוח, פועלת מסירות שכזו בחזרה על היחידים אשר מרכיבים את הקבוצה; הודות להשתתפותם משתפרים כולם. מסירות שכזו בתפילה יכולה לסייע אף לעיר שלמה, או לאומה שלמה. ההתוודות, החרטה והתפילה הובילו יחידים, ערים, אומות וגזעים שלמים לנקוט מאמצים כבירים של שינוי ופעולות אמיצות של הישגים נועזים.
אם אתם משתוקקים באמת ובתמים להתגבר על ההרגל של מתיחת ביקורת על חבר כלשהו, הדרך המהירה והבטוחה ביותר להשיג שינוי גישה שכזה, הינה לבסס את ההרגל להתפלל עבור אותו אדם בכל יום מימי חייכם. ואולם, ההשלכות החברתיות של תפילות מעין אלה תלויות בעיקר בשני תנאים:
1. האדם אשר מתפללים בעבורו צריך לדעת שמתפללים בעבורו.
2. האדם המתפלל צריך ליצור קשר חברתי קרוב עם האדם שעבורו הוא מתפלל.
התפילה הינה הטכניקה שבאמצעותה מתמסדת כל דת במוקדם או במאוחר. ובחלוף הזמן נקשרת התפילה לסוכנויות משניות רבות אחרות, חלקן מועילות וחלקן בהחלט מזיקות, כגון הכוהנים, ספרי הקודש, טקסי הפולחן והטקסיוּת.
ואולם, שומה על אלו בעלי ההארה הרוחנית הגדולה יותר להיות סבלניים וסובלניים כלפי אלו בעלי מתת האינטלקט הפחוּת, אלו הזקוקים לסמליוּת על-מנת להניע את התובנה הרוחנית החלשה שלהם. אל להם לחזקים לזלזל בחלשים. אל להם, לאלו אשר הינם יודעי-אל ללא הסמליות, למנוע את סעד-החסד של הסמל מאלו המתקשים לסגוד לאלוהות ולהעריץ את האמת, היופי והטוּב, ללא צורה וללא טקס. בעת שהם מתפללים תפילה של סגידה, מדמיינים רוב בני התמותה סמל כזה או אחר של מושא ותכלית התמסרותם.
לא יכולה להיות לתפילה כל השפעה ישירה על סביבתו הפיזית של האדם, אלא אם כן היא קשורה ברצונותיהם ובפעולותיהם של הכוחות הרוחניים האישיים ושל המפקחים החומריים של עולם. בעוד שקיים גבול מאוד מובחן למחוזות של בקשות התפילה, גבולות מעין אלו אינם תקפים במידה שווה לאמונתם של אלו המתפללים.
התפילה איננה טכניקת ריפוי של מחלות גוף אמיתיות ואורגאניות, ואולם היא תרמה תרומה עצומה להנאה משפע של בריאות ולריפוין של מחלות מנטאליות, רגשיות ועצביות רבות. ואפילו במחלה שהיא חיידקית הלכה למעשה, פעמים רבות הוסיפה התפילה ליעילותן של שיטות ריפוי אחרות. התפילה הפכה נכים מרוגזים ומתלוננים רבים למופת של סבלנות ולמקור של השראה לכל בני האדם האחרים המצויים בסבל.
בלא תלות במידה שבה תתקשו ליישב בין הספקות המדעיים באשר ליעילות התפילה ובין הדחף הנוכח-תמיד לבקש סיוע והכוונה ממקורות אלוהיים, לעולם אל לכם לשכוח כי תפילת האמונה הכֵּנה הינה כוח רב-עוצמה לקידום האושר האישי, השליטה העצמית של היחיד, ההרמוניה החברתית, הקִדמה המוסרית וההישג הרוחני.
התפילה, אפילו כמנהג אנושי לגמרי, כדיאלוג של האדם עם האלטר-אגו שלו, מהווה את טכניקת הגישה היעילה ביותר להגשמתן של אותן עתודות עוצמה מטבע אנושי אשר מאוחסנות ושמורות במחוזותיה הבלתי-מודעים של הדעת האנושית. התפילה הינה נוהג פסיכולוגי בריא, גם מעבר להשלכות הדתיות ולמשמעות הרוחנית. זוהי עובדה של ההתנסות האנושית כי רוב האנשים יתפללו בדרך כזו או אחרת אל גורם מסייע כזה או אחר, אם רק גבם יילחץ אל הקיר במידה מספקת.
אל תתעצלו עד כדי לבקש מן האל לפתור את קשייכם, אך לעולם אל תהססו לבקש ממנו חוכמה וכוחות רוח אשר יכווינו ויקיימו אתכם בה בשעה שאתם עצמכם תוקפים בנחישות ובאומץ את הבעיות העומדות לפתחכם.
התפילה היוותה גורם חיוני לקִדמתהּ של הציוויליזציה הדתית ולשימורהּ, ועדיין נכונות לה תרומות כבירות להמשך התפתחותה של החברה והפיכתה לרוחנית, אם רק יתפללו כל אלו העושים כן לאור העובדות המדעיות, החוכמה הפילוסופית, הכנות האינטלקטואלית והאמונה הרוחנית. התפללו באופן שבו לימד ישוע את תלמידיו – בכנות, ללא אנוכיות, בהוגנות וללא-ספקות.
ואולם, יעילותה של התפילה בהתנסותו הרוחנית האישית של המתפלל איננה תלויה כלל בהבנה האינטלקטואלית של הסוגד, בפקחותו הפילוסופית, ברמתו החברתית, במעמדו התרבותי, או בכל הישג אנושי אחר. בני הלוויה הנפשיים והרוחניים של תפילת האמונה הינם מידיים, אישיים והתנסותיים. לא קיימת שום טכניקה אחרת שבאמצעותה יכול כל אדם, בלא תלות כלל בהישגיו האנושיים האחרים, להתקרב באופן כה יעיל ומיידי אל סף המחוז שבו הוא יכול לתקשר עם בוראו, המקום שבו פוגש היצור במציאותו של הבורא, במכוונן המחשבה השוכן.
המיסטיקה, כטכניקת הטיפוח של המודעות לנוכחותו של האל, ראויה בהחלט לשבח, אף-על-פי שכאשר תרגולים מעין אלו מובילים לבידוד חברתי ומסתיימים בקנאות דתית, הם כמעט ראויים לגינוי. בסך הכול, לעיתים קרובות מדי מה שהמיסטיקן הנסער יתר-על-המידה מעריך שהינו השראה אלוהית אינו אלא מה שעולה ממעמקי דעתו שלו עצמו. אף כי מדיטציה מסורה מסייעת לעיתים קרובות לקשר שבין הדעת בת התמותה לבין המכוונן השוכן בה, לעיתים תכופות יותר מתאפשר הקשר הזה באמצעות שירות אוהב הנעשה בלב שלם במסגרת סעד נטול-האנוכיות של אדם לחבריו הברואים.
מורי הדת והנביאים הגדולים של העבר לא היו מיסטיקנים קיצוניים. הם היו גברים ונשים יודעי-אל אשר שירתו את האל באופן מיטבי בכך שסעדו ללא-אנוכיות את חבריהם בני התמותה. לעיתים קרובות לקח ישוע את שליחיו למקום אחר, לבדם, על-מנת לתרגל במשך זמן קצר מדיטציה ותפילה, ואולם מרבית הזמן הוא שמר אותם במגע של שירות עם ההמונים. נשמת האדם זקוקה הן לתרגול רוחני והן להזנה רוחנית.
האקסטזה הדתית מותרת כאשר היא נובעת כתוצאה מגורמים שפויים, ואולם, לעיתים תכופות יותר נובעות החוויות האלה כתוצאה מהשפעות רגשיות לגמרי יותר מאשר הן מהוות מופע של אופי רוחני עמוק. אל להם, לאנשים הדתיים, להחשיב כל תחושה פסיכולוגית ברורה המבשרת את הבאות וכל התנסות רגשית חזקה כהתגלות אלוהית או כמסר רוחני. לאקסטזה הרוחנית האמיתית נלווים, בדרך-כלל, רוגע גדול כלפי-חוץ ושליטה רגשית כמעט-מושלמת. ואולם, ראייה נבואית אמיתית הינה תחושה באשר לעתיד לבוא המתעלה מעל הפסיכולוגיה. מראות מעין אלה אינם בגדר פסבו-הזיות, והם אף אינם בגדר אקסטזה דמוית בטראנס.
הדעת האנושית עשויה לפעול בתגובה למה שמכונה השראה, כאשר היא רגישה למה שעלה מן התת-מודע או לגירוי מן העל-מודע. בכל אחד מן המקרים הללו נדמה ליחיד כי מה שמתווסף לתוכן התודעה הינו זר, פחות או יותר. ההתלהבות המיסטית הבלתי-מרוסנת והאקסטזה הדתית המשתוללת אינם סימני ההיכר של ההשראה, סימני היכר אלוהיים לכאורה.
המבחן המעשי של כל התופעות הדתיות המוזרות של המיסטיקה, האקסטזה וההשראה מצוי בהתבוננות – האם התופעות האלה גורמות ליחיד לדברים הבאים:
1. ליהנות מבריאות פיזית טובה ומלאה יותר.
2. לפעול באופן יעיל ומעשי יותר בחייו המנטאליים.
3. לשתף בחברה את התנסותו הדתית באופן מלא ושמח יותר.
4. להפוך את חיי היומיום שלו לרוחניים יותר, בעודו ממלא באדיקות את החובות הרגילים של הקיום האנושי השגרתי.
5. להעצים את אהבתו ואת הערכתו כלפי האמת, היופי והטוּב.
6. לשמר את הערכים המוכרים באותה עת במישורים החברתי, המוסרי, האתי והרוחני.
7. להעצים את בּוֹנְנוּתוֹ הרוחנית – את תודעת האל.
ואולם, אין לתפילה קשר ממשי להתנסויות הדתיות יוצאות הדופן האלה. כאשר התפילה הופכת לאסתטית יתר על המידה, כאשר היא כוללת כמעט אך ורק הגות באלוהיות שבפרדיס, היא מאבדת הרבה מהשפעתה המחברתת, ונוטה אל-עבר המיסטיקה והבידוד של אלו המסורים לה. קיימת סכנה מסוימת בתפילה המתקיימת בפרטיות יתר שאותה מתקנים ומונעים התפילה בקבוצה, טקסי מסירות קהילתיים.
אכן קיים לתפילה היבט ספונטני, וזאת משום שהאדם הפרימיטיבי מצא את עצמו מתפלל הרבה בטרם היה לו מושג ברור על אודות אֵל כלשהו. בראשיתו, נטה האדם לשאת תפילה בשני מצבים נפרדים: כאשר הוא היה שרוי במצוקה גדולה הוא הרגיש את הדחף לבקש עזרה מבחוץ; וכאשר הוא שמח מאוד הוא התענג על ביטויי אושר פתאומיים.
התפילה איננה מהווה התפתחות של הקסם; התפילה והקסם הופיעו באופן בלתי-תלוי זה בזה. הקסם היווה את הניסיון להתאים את האלוהות לתנאים; התפילה הינה המאמץ להתאים את האישיוּת לרצון האלוהות. תפילת אמת הינה מוסרית ודתית כאחד; ואילו הקסם איננו דבר מאלו.
התפילה עשויה להפוך למנהג מבוסס; רבים מתפללים משום שאחרים עושים כן. אחרים מתפללים משום שהם חוששים שדבר מה איום יקרה אם לא ישטחו את בקשותיהם באופן קבוע.
עבור יחידים מסוימים, התפילה מהווה ביטוי שליו של הכרת-תודה; עבור אחרים, היא הינה ביטוי של שבח הנעשה בקבוצה, טקס התמסרות חברתי; לעיתים היא הינה חיקוי של הדת של האחר, ואולם תפילת אמת הינה התקשורת הכנה והבוטחת של טיבו הרוחני של הברוא עם רוח הבורא הנוכחת בכל מקום.
תפילה עשויה להיות ביטוי ספונטני של ידיעת האל, או מלמול חסר משמעות של נוסחאות תיאולוגיות. היא עשויה להיות שבח אסתטי של נשמה יודעת-אל, או קידה כנועה של בן-תמותה אחוז מורא. לעיתים היא בבחינת ביטוי נלעג של השתוקקות רוחנית ולעיתים בבחינת צריחה בוטה של אמרות חסודות. התפילה עשויה להיות שבח עולז או בקשת מחילה ענווה.
תפילה עשויה להיות בבחינת בקשה של ילד את הבלתי-אפשרי, או כהפצרה של בוגר עבור צמיחה מוסרית ועוצמה רוחנית. הבקשה עשויה לכוון למזון היומי או עשויה להגשים כמיהה בלב שלם למצוא את האל ולעשות את רצונו. היא עשויה להיות בקשה אנוכית לחלוטין, או מחוות אמת מרהיבה לכיוון הגשמתה של אחווה נטולת-אנוכיות.
התפילה עשויה להיות בקשת נקמה כועסת או בקשת חמלה עבור האויב. היא עשויה להיות ביטוי לתקווה לשנות את האל, או הטכניקה רבת העוצמה שבה משנה אדם את עצמו. היא עשויה להיות ההתרפסות הכנועה של חוטא אשר אבד אל מול שופט נוקשה לכאורה, או הביטוי העולז של בן משוחרר של האב השמימי החומל והחי.
האדם המודרני נבוך נוכח המחשבה כי הוא יכול לשוחח עם האל על אודות הדברים. רבים נטשו את התפילה כדרך שגרה; הם מתפללים אך ורק כאשר הם מצויים תחת לחץ יוצא-דופן – בעתות חירום. אל לו לאדם לפחד מלשוחח עם האל, אך רק ילד רוחני ינסה לשכנע את האל, או יתיימר לשנותו.
ואולם, התפילה האמיתית אכן מגשימה מציאות. אפילו כאשר זרמי האוויר עולים, תוכל הציפור לנסוק מעלה רק אם תפרוש את כנפיה. התפילה מרוֹממת את האדם משום שהיא הינה טכניקה של התקדמות תוך שימוש בזרמים הרוחניים העולים של היקום.
התפילה האמיתית תורמת לצמיחה הרוחנית, משנה את הגישות ומניבה את אותה שביעות-רצון אשר נובעת מהתייחדות עם האלוהיות. היא הינה פרץ ספונטני של ידיעת-אל.
האל משיב לתפילותיו של האדם בכך שהוא מעניק לו התגלות גדולה יותר של אמת, הערכה רבה יותר ליופי, ומושג מועצם של הטוּב. התפילה הינה מחווה סובייקטיבית, ואולם היא נוגעת במציאויות אובייקטיביות רבות-עוצמה ברמות הרוחניות של ההתנסות האנושית; התפילה הינה בבחינת הושטת-יד משמעותית של האדם אל עבר הערכים העל-אנושיים. היא הינה התמריץ החזק ביותר לצמיחה הרוחנית.
אין למילים משמעות בעבור התפילה; המילים הן רק הערוץ האינטלקטואלי שדרכו עשוי לזרום נהר הבקשה הרוחנית. הערך המילולי של המילה בהתמסרות האישית הינו של השאה-עצמית, ובהתמסרות בקבוצה, של השאה-קבוצתית. האל משיב לגישתה של הנשמה, לא למילים.
התפילה איננה טכניקה לבריחה מן העימות, אלא תמריץ לצמיחה נוכח העימות עצמו. התפללו אך ורק עבור ערכים, לא עבור דברים; התפללו לצמיחה, לא לסיפוק היצרים.
אם תרצו לעסוק בתפילה יעילה, זכרו את החוקים של התפילות אשר נענות:
1. אתם חייבים להיות מתפללים רבי-עוצמה באמצעות עמידה כנה ואמיצה נוכח בעיות המציאות ביקום. עליכם לרכוש סיבולת קוסמית.
2. עליכם למצות בכנות את היכולת האנושית להסתגלות אנושית. עליכם להיות חרוצים.
3. עליכם להכפיף כל משאלה של הדעת וכל תשוקה של הנשמה לחיבוקה המתמיר של הצמיחה הרוחנית. בוודאי תתנסו בהעצמתן של המשמעויות וברוממותם של הערכים.
4. אתם חייבים לבחור ברצון האלוהי בלב-שלם. אתם חייבים למחוק כל זכר ושריד לנקודה המתה של חוסר-ההחלטה.
5. אתם לא רק מכירים ברצון של האב ובוחרים לעשותו, אלא גם ביצעתם הקדשה בלתי-מסויגת, וכן התמסרות דינאמית, לעשות את רצונו של האב הלכה למעשה.
6. תפילתכם תכוון אך ורק עבור החוכמה האלוהית הדרושה לפתרון הבעיות האנושיות המסוימות אשר בהן תתקלו במסגרת ההרקעה אל עבר פרדיס – ההישג של מושלמות אלוהית.
7. ועליכם להיות בעלי-אמונה – אמונה חיה.
[הוצג על-ידי האמצעיון הראשי של אורנטיה.]
כחלק מן ההתנסות האבולוציונית שלו, הייתה לאדם דת ממקור טבעי הרבה בטרם התרחשו התגלויות שיטתיוֹת כלשהן באורנטיה. ואולם, הדת הזו ממקור טבעי הייתה כשלעצמה תוצאת המתת העל-חייתית אשר ניתנה לאדם. הדת האבולוציונית צמחה לאיטה לאורך אלפי השנים של נתיבתה ההתנסותית של האנושות, וזאת הודות לסעד של ההשפעות הבאות, הפועלות על ובתוככי האדם הפרא, האדם הברברי והאדם המתורבת:
1. המסייעת של הפולחן – ההופעה בתודעה החייתית של פוטנציאלים על-חייתיים לתפישת המציאות. ניתן לכנות זאת בשם האינסטינקט האנושי הקדום כלפי האלוהות.
2. המסייעת של הבינה – ההופעה בדעת סוגדת של הנטייה להכווין את הערצתה בערוצי ביטוי גבוהים יותר ולעבר מושגים הולכים ומתרחבים בהתמדה של מציאות של אלוהות.
3. רוח הקודש – זו היא המתת התחילית של דעת-העל, ולעולם היא מופיעה בכל האישיויות האנושיות של ממש. סעד זה, עבור הדעת המשתוקקת לסגוד והכמהה לתבונה, יוצר את היכולת להגשמתה-עצמית של ההשערה על אודות ההישרדות האנושית, הן כמושג תיאולוגי והן כהתנסות אישית ממשית ועובדתית.
פעולתם המתואמת של שלושת הסעדים האלוהיים הללו מספיקה בהחלט על-מנת לאתחל את צמיחת הדת האבולוציונית ולקדמה בהתמדה. לאחר מכן מועצמות ההשפעות האלה על-ידי מכוונני מחשבה, השרפים ורוח האמת, וכל אלו מאיצים את קצב ההתפתחות הדתית. הסוכנויות האלה פועלות באורנטיה מזה זמן רב, והן תמשכנה לפעול בה כל עוד תישאר פלנטה זו בבחינת ספֵירה מיושבת. הרבה מן הפוטנציאל הטמון בסוכנויות האלוהיות האלה טרם קיבל הזדמנות ביטוי; הרבה יתגלה בעידנים אשר יבואו, כאשר תעפיל הדת של בני התמותה, שלב אחר שלב, אל עבר הפסגות הנשגבות של ערך מורונטי ואמת של רוח.
עקבנו אחרי האבולוציה של הדת מראשית הפחד ורוחות הרפאים, מטַה דרך שלבי התפתחות עוקבים רבים, לרבות אותם מאמצים אשר נעשו בתחילה על-מנת לכפות על הרוחות ולאחר מכן על-מנת לשדלן. הפֶטִישִים השבטיים צמחו לכדי טוטמים ואלים שבטיים; נוסחאות הקסם הפכו לתפילות המודרניות. ברית המילה, אשר בראשיתה הייתה בבחינת קורבן, הפכה להליך הִיגְיֶנִי.
לאורך ילדותם הפראית של הגזעים, התקדמה הדת למן פולחן הטבע ומעלה דרך פולחן רוחות הרפאים אל הפֶטִישִיזְם. עם שחר הציוויליזציה, אימץ המין האנושי אמונות מיסטיות וסמליוֹת יותר, ואילו כעת, עם התקרבותהּ לגיל בשלות, מבשילה האנושות עד שביכולתה להעריך דת של אמת, ואפילו עד כדי תחילתה של התגלות האמת עצמה.
הדת צומחת כתגובה ביולוגית של הדעת לאמונות רוחניות ולסביבה; הדת היא הדבר האחרון אשר משתנה או נכחד בגזע מסוים. הדת הינה האופן שבו החברה מתאימה עצמה, בכל תקופה, לכל מה שהוא מסתורי. כמוסד חברתי היא כוללת טקסים, סמלים, כָּתות, כתבים, מזבחות, אתרי קודש ומקדשים. המים הקדושים, המזכרות, הפֶטִישים, הקמעות, המלבושים, הפעמונים, התופים והכהונה, כל אלו משותפים לכל הדתות. ולא ניתן להפריד לחלוטין את הדת האבולוציונית לגמרי מן הקסם או מן הכישוף.
מאז ומעולם המריצו המסתורין והעוצמה את הרגשות ואת הפחדים הדתיים, זאת בעוד שהרגשות תמיד שימשו כגורם התניה רב-עוצמה להתפתחותם. הפחד תמיד היווה את התמריץ הדתי הבסיסי. הפחד מוליד את אֵלֶיהָ של הדת האבולוציונית ומניע את טקסי הדת של המאמינים הפרימיטיביים. עם התקדמות הציוויליזציה, מסגלים יראת הכבוד, ההערצה, הכבוד והסימפטיה את הפחד, אשר ממשיך והופך מותנה על-ידי החרטה וההכאה על חטא.
עם אסיאתי אחד לימֵד כי "האל הינו מורא גדול"; וזו תוצאת צמיחתה של דת אבולוציונית לגמרי. ישוע, ההתגלות של הסוג הגבוה ביותר של חיים דתיים, הכריז כי "האל הינו אהבה".
הדת הינה המוסד הקשיח והבלתי-מתפשר ביותר מבין כלל המוסדות האנושיים, אך היא אכן מסתגלת לאיטה להשתנות החברה. בסופו של דבר, הדת האבולוציונית אכן משקפת את המוסכמות המשתנוֹת, אשר בתורן ייתכן שהושפעו מדת ההתגלות. לאט ובבטחה, אך בחוסר-רצון, אכן הולכת הדת (הפולחן) בעקבות הבינה – הידע המוכוון על-ידי היגיון ההתנסוּתי והמואר על-ידי ההתגלות האלוהית.
הדת דבקה במוסכמות; מה שהיה הינו קדום ולכאורה קדוש. אך ורק מסיבה זו, ולא מכל סיבה אחרת שהיא, שרדו חפצי אבן במשך זמן רב אל תוך עידן הברונזה ועידן הברזל. הצהרה זו מופיעה בכתובים: "ואִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּקִים לִּי, לֹא תִבְנֶהוּ גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עַלָיו, וַתְּחַלְלֶהוּ." אפילו כיום מדליקים ההינדים את האש במזבח באמצעות מתקן פרימיטיבי להדלקת אש. לאורך קיומה של הדת האבולוציונית, החדשנות תמיד נחשבה לחילול הקודש. על המזון המשמש לקורבנות לא לכלול את המזון החדש, המיוצר, אלא את המעדנים הפרימיטיביים ביותר: "צלי-אש ומצות על מרורים". כל סוגי המנהגים החברתיים, ואפילו ההליכים המשפטיים, נאחזים בשיטות הישנות.
כאשר האדם המודרני מתפלא על העובדה שכתבי הקודש של דתות שונות מכילים דברים כה רבים אשר עלולים להיחשב כמגונים, עליו לעצור ולחשוב על כך שהדורות החולפים פחדו לסלק את מה שהחשיבו אבותיהם כקדוש וכמקודש. הרבה ממה שעשוי להיראות מגונה בעיני דור מסוים, נראה בעיני דורות קודמים כחלק מן המוסכמות המקובלות עליהם, ואפילו כטקס דתי מקובל. מחלוקות דתית רבות נגרמו בשל הניסיונות הבלתי-נגמרים ליישב בין מנהגים קדומים הראויים לגינוי לבין ההיגיון החדש והמתקדם, הניסיונות למצוא תיאוריות מתקבלות על הדעת אשר מצדיקות את הנצחתן של אמונות דתיות במנהגים קדומים אשר אבד עליהם הכלח.
ואולם, יהא זה טיפשי לנסות ולהאיץ יתר על המידה את הצמיחה הדתית. גזע או אומה יכולים לספוג מדת מתקדמת כלשהי אך ורק את מה שעקבי ותואם למעמד האבולוציוני הנוכחי שלהם עצמם, בתוספת לגאונותם המוכוונת לשם הסתגלות. לכל התנאים החברתיים, האקלימיים, הפוליטיים והכלכליים נודעת השפעה על קביעת נתיב האבולוציה הדתית ועל קדמתהּ. המוסריות החברתית איננה נקבעה על-ידי הדת, כלומר על-ידי הדת האבולוציונית; דווקא צורותיה של הדת הן אלה אשר מוכתבות על-ידי המוסריות של הגזע.
הגזעים של האדם מקבלים עליהם דת חדשה ומוזרה רק מן השפה אל החוץ; למעשה, הם מתאימים אותה למוסכמותיהם ולמערכות האמונות הנושנות שלהם. עובדה זו מודגמת היטב באמצעות שבט מסוים בניו-זילנד אשר כוהניו, לאחר שקיבלו לכאורה את הנצרות, התוודו מייד כי קיבלו במישרין התגלויות מגבריאל אשר הגדירו שבט זה ממש כעם הסגולה של האל; כמו כן הורו הכוהנים כי יוּתר לבני השבט להמשיך וליהנות ממתירנות במערכות היחסים המיניות הרופפות, ולהמשיך ולנהוג בהתאם למנהגיהם הנושנים הרבים הראויים לגינוי. ומיד עברו כלל הנוצרים החדשים לסוג זה של נצרות תובענית פחות.
בזמן כזה או אחר קידשה הדת סוגי התנהגות סותרים ובלתי-עקביים שונים, ובזמן כזה או אחר היא אישרה למעשה כמעט את כל מה שנחשב היום לבלתי-מוסרי ולחטא. מצפון שלא למד מניסיון ואיננו מגובֶּה בהיגיון לעולם לא הנחה, ולעולם לא יוכל להנחות, בבטחה ובמהימנות את ההתנהגות האנושית. המצפון איננו קול אלוהי אשר דובר אל נשמת האדם. הוא פשוט סך כל תוכנן המוסרי והאתי של המוסכמות בשלב קיום נוכחי מסוים; הוא פשוט מייצג את אידיאל התגובה אשר הגה האדם בכל מערכת נתונה של נסיבות.
מחקר הדת האנושית הינו בחינתם של רבדי החברה נושאי המאובנים של עידני העבר. המוסכמות של האלים האנתרופומורפיים מהווים שיקוף אמיתי למוסריות האנשים אשר הגו לראשונה אלוהויות מעין אלה. הדתות והמיתולוגיות הקדומות משקפות נאמנה את אמונותיהם ואת מסורותיהם של עמים אשר נמוגו אל האפלה לפני זמן רב. מנהגי הכת הנושנים הללו שורדים לצד מנהגים כלכליים והתפתחויות חברתיות חדשים יותר, ומובן כי חוסר העקביות הגס שלהם נראה לעין. שרידיה של הכת מציירים תמונה נאמנה של דתות הגזע של העבר. זכרו תמיד כי הכָּתות לא נוצרות על-מנת לגלות אמת, אלא על-מנת להפיץ את אמונותיהן.
מאז ומעולם עסקה הדת בעיקר בטקסי פולחן, בריטואלים, בקיום-מצוות, בטקסים ובדוֹגמוֹת. על-פי-רוב, העיבה עליה אותה שגיאה אשר גורמת תמיד לצרות, האשליה על אודות העם הנבחר. הרעיונות הדתיים העיקריים על אודות הלחשים, ההשראה, ההתגלות, הפיוס, החרטה, הכפרה, הבקשה עבור האחר, הקורבנות, התפילה, ההתוודות, הסגידה, ההישרדות שלאחר המוות, טקסי הקודש, הריטואלים, הכופר, הגאולה, הפדיון, הברית, חוסר הטוהר, ההיטהרות, הנבואה, החטא הקדמון – כולם כאחד חוזרים לאחור אל הימים המוקדמים של הפחד הקדמון מפני רוחות הרפאים.
הדת הפרימיטיבית הינה לא פחות ולא יותר מאשר המאבק לקיום חומרי, אשר הורחב כך שיכלוֹל את הקיום שמעבר לקבר. המצוות של אמונה מעין זו מייצגות את הרחבתו של מאבק הקיום העצמי אל המרחב של עולם בדיוני של רוחות-רפאים ושל רוחות. ואולם, היו זהירים בשעה שאתם מתפתים לבקר את הדת האבולוציונית. זכרו כי זה הדבר אשר אירע; זכרו שזוהי עובדה היסטורית. ועוד זכרו כי עוצמתו של רעיון כלשהו איננו טמון במידת הביטחון או האמת שבו, אלא דווקא במידת החיוּת שבה הוא קוסם לאדם.
הדת האבולוציונית איננה מותירה מקום לשינוי או לתיקון; שלא כמדע, היא איננה מאפשרת את התיקון המדורג שלה עצמה. הדת המתפתחת מקבלת ממאמיניה כבוד משום שאלו מאמינים כי היא הינה האמת; "האֱמוּנָה הַמְּסוּרָה פַּעַם אַחַת לַקְּדוֹשִׁים" חייבת להיות, מבחינה תיאורטית, הן סופית והן מהימנה. הכת מתנגדת להתפתחות משום שקִדמה אמיתית תגרום בוודאי לשינוי או להרס של הכת עצמה; ולפיכך לעולם נדרש לכפות עליה את השינוי.
אך ורק שתי השפעות יכולות להתאים ולרומם את הדוֹגמוֹת של הדת הטבעית: הלחץ של המוסכמות, המתקדמות לאיטן, וההארה, אחת לתקופה, של ההתגלות התקופתית. ואין זה מוזר שהקִדמה נעה לאיטה; בימי קדם, להיות מתקדם או חדשני פירושו של דבר היה לקבל גזר דין מוות באשמת כישוף. הכת מתקדמת לאיטה בעידנים אשר משכם שנות-דור ובמחזורים ארוכים עד למאוד. אך היא אכן מתקדמת. האמונה האבולוציונית ברוחות רפאים הניחה את היסוד לפילוסופיה של דת התגלות אשר תהרוס, בסופו של דבר, את האמונה הטפלה אשר ממנה הגיחה.
הדת הגבילה את ההתפתחות החברתית באופנים רבים, ואולם, אלמלא הדת לא היו מתקיימים לאורך זמן לא המוסר ולא האתיקה; לא הייתה מתקיימת כל ציוויליזציה ראויה לשמה. הדת שימשה כאֵם לתרבות לא-דתית מרובה: הפיסול החל את דרכו בהכנת אלילים, הארכיטקטורה בבניית מקדשים, השירה בלחשים, המוזיקה במזמורי הפולחן, הדרמה במשחק אשר מטרתו לבקש הנחיה מן הרוחות, והריקוד בפסטיבלי הפולחן העונתיים.
ואולם, בעודנו מסבים את תשומת הלב לעובדה שהדת הייתה נחוצה להתפתחותה של הציוויליזציה ולשימורה, ראוי כי תירשם לפנינו העובדה שהדת הטבעית פגעה והגבילה רבות את הציוויליזציה אשר אותה קידמה ושימרה בדרכים אחרות. הדת עיכבה את הפעילויות התעשייתיות ואת ההתפתחות הכלכלית; היא השתמשה באופן בזבני בכוח העבודה ובאופן פזרני בהון; לא תמיד היא סייעה בעד המשפחה; לא תמיד היא קדמה כראוי את השלום ואת הרצון הטוב; לעיתים היא הזניחה את החינוך ועיכבה את המדע; והיא רוששה שלא כראוי את החיים למען העשרתו, לכאורה, של המוות. ואכן, הדת האבולוציונית, הדת האנושית, אשמה בכל אלו ובשגיאות, בטעויות, ובמשגים רבים נוספים; ואף-על-פי-כן, היא אכן שימרה אתיקה תרבותית, מוסריות מתורבתת ואחדות חברתית, ואִפשרה לדת ההתגלות, המאוחרת יותר, לפצות על רבים מן החסרונות האבולוציוניים הללו.
הדת האבולוציונית הייתה המוסד האנושי היקר ביותר, ובה בעת הבלתי-יעיל בעליל בהשוואה לכך. ניתן להצדיק את הדת האנושית אך ורק לאור הציוויליזציה האבולוציונית. אלמלא היה האדם פרי ההרקעה של האבולוציה החייתית, כי אז לא ניתן היה להצדיק נתיב התפתחות דתית שכזה.
הדת אפשרה את צבירת ההון; היא טיפחה עבודה מסוגים מסוימים; הפנאי אשר רכשו הכוהנים קידם את האמנות ואת הידע; בסופו של דבר, הגזע הרוויח רבות כתוצאה מכל השגיאות המוקדמות האלה בטכניקת האתיקה. השמאנים – ההגונים שביניהם כמו גם הרמאים – היו יקרים להחריד, אך היו שווים כל מחיר. המקצועות המלומדים והמדע עצמו הגיחו מסדרי הכהונה הטפיליים. הדת טיפחה את הציוויליזציה וסיפקה המשכיות חברתית; היא היוותה את כוח השיטור המוסרי של כל הזמנים. הדת סיפקה את אותה משמעת ושליטה-עצמית אנושיות אשר הפכו את החוכמה לאפשרית. הדת הינה כשוט היעיל של האבולוציה, אשר מצליף ודוחק ללא רחם באנושות העצלה והסובלת החוצה מן המצב הטבעי של הרפיון האינטלקטואלי, וקדימה ומעלה אל רמות ההיגיון והחוכמה הגבוהות יותר.
ונדרש להמשיך לזקק ולהאדיר ללא הרף את המורשת הקדושה של ההעפלה מעולם החי, את הדת האבולוציונית, וזאת באמצעות הצנזורה המתמשכת של דת ההתגלות ובאמצעות כבשן האש של המדע האמיתי.
ההתגלות הינה אבולוציונית, אך לעולם היא מדורגת. בחלוף עידני ההיסטוריה של עולם, מתרחבות התגלויות הדת בהתמדה והופכות נאורות יותר ויותר. זוהי משימתה של ההתגלות לסווג ולצנזר את דתות האבולוציה העוקבות. ואולם, אם נדרשת ההתגלות להשביח ולרומֵם את דתות האבולוציה, כי אז חייבות התגלויות אלוהיות מעין אלה להציג לימוד אשר איננו מרוחק יתר-על-המידה מן החשיבה ומן התגובות של העידן שבו הן מוצגות. לפיכך, ההתגלות לעולם חייבת לשמור על קשר עם האבולוציה, ואכן כך היא עושה. על דת ההתגלות להיות תמיד מוגבלת ליכולת הקליטה של האדם.
ואולם, מבלי להתחשב בקשר או במקור הגלויים לעין, דתות ההתגלות תמיד מתאפיינות באמונה באלוהות כלשהי בעלת ערך סופי, ובמושג כזה או אחר של הישרדות זהות האישיות לאחר המוות.
הדת האבולוציונית הינה רגשנית ואיננה לוגית. היא הינה תגובתו של האדם לאמונה בעולם היפותטי של רוחות רפאים ורוחות – רפלקס האמונה האנושי, אשר מתרגש בשל התגשמותו של הלא נודע והפחד ממנו. דת ההתגלות מוצעת על-ידי עולם הרוח האמיתי; היא הינה תשובת הקוסמוס בעל אינטלקט-העל לרעב בן התמונה המבקש להאמין באלוהויות אוניברסאליות ולהִתלוֹת בהן. הדת האבולוציונית מציגה את הליכתה של האנושות סחור-סחור בחיפוש אחר האמת; דת ההתגלות הינה אותה אמת ממש.
אירועים רבים של התגלות דתית התרחשו, אך רק לחמישה מהם נודעה משמעות תקופתית. ואלו היו כדלקמן:
1. הלימוד של דאלאמטיה. מאה החברים הגשמיים של סגל הנסיך קאליגאסטיה היו הראשונים אשר הכריזו באורנטיה על המושג האמיתי של המקור והמרכז הראשון. התגלות מורחבת זאת על אודות האלוהות נמשכה במשך למעלה משלוש-מאות אלף שנה, עד אשר הופסקה לפתע בשל הפרישה הפלנטארית ובשל שיבושהּ של תכנית הלימוד. למעט עבודתו של ואן, השפעתה של ההתגלות הדאלאמטית אבדה כמעט לחלוטין לַעולם כולו. ואפילו הנוֹדים שכחו את האמת הזו עד לזמן הגעתו של אדם. מכל אלו אשר קיבלו את הלימוד של חבורת המאה, האדם האדום החזיק בהן במשך הזמן הממושך ביותר, ואולם, הרעיון של הרוח הגדולה היה בבחינת מושג מעורפל בלבד בדת של האינדיאנים של אמריקה עד אשר המגע עם הנצרות הבהיר וחיזק אותו במאוד.
2. הלימוד העדני. אדם וחווה הציגו שוב בפני העמים האבולוציוניים את המושג של אבי הכול. השיבוש אשר חל בעדן הראשונה הפסיק את מהלכה של ההתגלות האדמית עוד בטרם החלה במלואה. ואולם, הלימוד של אדם, אשר הופסק, נמשך בידי הכוהנים בני שֵת, וכמה מן האמיתות האלה מעולם לא אבדו לחלוטין לַעולם. כלל המגמה של האבולוציה של הדתות בלֶבָאנט הותאמה על-ידי הלימוד של בני שת. ואולם, עד לשנת 2500 לפני הספירה, איבדה האנושות במידה רבה את הקשר להתגלות אשר הוצגה בימיה של עדן.
3. מלכי-צדק בן שָלֵם. בן זה לעת-חירום של נבאדון חנך את התגלות האמת השלישית באורנטיה. עיקרי המצוות אשר נכללו בלימוד שלו היו אמון ואמונה. הוא לימד כי יש לתת אמון בחסדו הכול-יכול של האל והכריז כי האמונה הייתה האופן שבו רכש האדם את חסדו של האל. בהדרגה התמזג הלימוד שלו עם אמונותיהן ועם מנהגיהן של הדתות האבולוציוניות השונות, עד שלבסוף התפתח לכדי אותן מערכות תיאולוגיות אשר התקיימו באורנטיה בתחילת האלף הראשון שלאחר הספירה.
4. ישוע מנצרת. מיכאל המשיח הציג בפעם הרביעית באורנטיה את המושג של האל כאב האוניברסאלי, ובאופן כללי, שרד הלימוד שלו עד עצם היום הזה. המהות של הלימוד שלו הייתה אהבה ושירות, הסגידה האוהבת אשר מעניק מרצונו בן ברוּא מתוך הכרה בסעד האוהב של האל, אביו, וכתגובה לסעד זה; השירות מתוך רצון חופשי אשר מעניקים בנים ברואים שכאלה לאחיהם, מתוך הכרה של שמחה כי אגב מתן שירות זה הם משרתים כך גם את האל האב.
5. המסמכים של אורנטיה. המסמכים, אשר זהו אחד מהם, מהווים את מצגת האמת האחרונה לבני התמותה של אורנטיה. מסמכים אלו נבדלים מכל ההתגלויות אשר קדמו להם בכך שאינם מעשי ידיה של אישיויות יקום אחת ויחידה, אלא מצגת משולבת מטעם הוויות רבות. ואולם, כל התגלות אשר הינה פחותה מהגעה לאב האוניברסאלי עצמו לעולם לא תוכל להיות שלמה. כל הסעדים השמימיים האחרים אינם יותר מאשר חלקיים, חולפים ומותאמים למעשה לתנאים המקומיים בזמן ובמרחב. ובעוד שהודאה מעין זו עלולה להפחית מן העוצמה ומן הסמכות המיידית של כל ההתגלויות כולן, בשלה העת באורנטיה להכרזת הכרזות כנות מעין אלה, ואפילו תוך לקיחת סיכון בכך שבעתיד תיחלש השפעתה וסמכותה של התגלות זו, המאוחרת ביותר מבין התגלויות האמת לבני התמותה של אורנטיה.
בדת האבולוציונית נתפשים האלים כאילו הם מתקיימים בדמות האדם; במסגרת דת ההתגלות לומדים בני האדם כי הם בניו של האל – ואפילו נוצרו בדמות סופית של אלוהיוּת; ובאמונות המשולבות אשר מורכבות מלימוד ההתגלות ומתוצרי האבולוציה, מושג האל הינו מזיגה של הדברים הבאים:
1. רעיונותיהן משכבר הימים של הכָּתות האבולוציוניות.
2. רעיונותיה הנשגבים של דת ההתגלות.
3. השקפותיהם האישיות של מנהיגי הדת הכבירים, נביאיה ומוריה של האנושות.
מרבית תקופות הדת הכבירות נחנכו בתקופת חייה ולימודהּ של אישיות יוצאת-דופן כלשהי; מקורן של רוב התנועות המוסריות הראויות בהיסטוריה נעוץ במנהיגות. ובני האדם תמיד נטו להעריץ את המנהיג, ואפילו תוך הקרבת הלימוד שלו עצמו; לסגוד לאישיותו, אפילו תוך איבוד הקשר לאמיתות שעליהן הכריז. וזאת לא בלי סיבה; בלִבו של האדם האבולוציוני שוכנת כמיהה אינסטינקטיבית לסיוע מלמעלה וממעבר. תשוקה זו תוכננה להקדים את הופעתם בכדור הארץ של הנסיך הפלנטארי, ומאוחר יותר – של הבנים החומריים. באורנטיה נמנעו מן האדם המנהיגים והשליטים העל-אנושיים אלו, ולפיכך הוא מבקש כל העת להשלים לעצמו את אשר הפסיד, בכך שהוא עוטף את מנהיגיו האנושיים באגדות אשר טוענות למקורות על-טבעיים ולקריירות מופלאות.
בני גזעים רבים סברו כי מנהיגיהם נולדו מרחם בתולה; הקריירות שלהן שזורות במאורעות מופלאים רבים, ותמיד מצפות הקבוצות האלה לשובם של מנהיגיהם. במרכז אסיה עדיין ממתינים בני השבטים לשובו של ג'ינגיס חאן; בטיבט, בסין ובהודו, זהו הבודהה; באסלאם זה מוחמד; בקרב האינדיאנים באמריקה היה זה הֶסוּנָאנִין אוֹנָאמוֹנָאלוֹנְטוֹן; אצל העברים, ככלל, הייתה זו חזרתו של אדם כשליט חומר. בבבל הנציח האל מַרְדוּךְ את האגדה על אודות אדם, את הרעיון של בן האל, החוליה המקשרת בין האדם לבין האל. לאחר הופעתו של אדם על-פני כדור הארץ נפוצו בקרב גזעי העולם אלו המכונים בני האל.
ואולם, בלא תלות ביחס של יראת הכבוד של האמונה הטפלה אשר בה הם החזיקו לעיתים קרובות, עובדה היא כי המורים הללו שימשו כאישיויות הזמן אשר היו נקודות המשען שעליהן התבססו מנופי אמֶת ההתגלות לשם קידום המוסר, הפילוסופיה והדת של האנושות.
במיליון השנים של ההיסטוריה האנושית באורנטיה, היו מאות על-גבי מאות של מנהיגי דת, מאוֹנָאגַר ועד לגוּרוּ נָאנָאק. במשך הזמן הזה חלו עליות ומורדות רבים בזרימת האמת הדתית ובאמונה הרוחנית; ובעבר זוהתה כל התחדשות בדת באורנטיה עם חייו ולימודו של מנהיג דתי כלשהו. בשעה שהננו בוחנים את המורים של התקופות האחרונות, ייתכן שיהא זה לעזר אם נחלקם לשבע תקופות הדת העיקריות בתר-אדם באורנטיה:
1. תקופתם של בני שֵת. הכוהנים בני שת, כפי שהתארגנו מחדש תחת הנהגתו של אָמוֹסַאד, הפכו למוריה הגדולים של התקופה בתר-אדם. הם פעלו ברחבי ארצותיהם של האנדיטים, והשפעתם נשתמרה למשך הזמן הארוך ביותר בקרב היוונים, השומֵרים וההינדים. בקרב האחרונים הם המשיכו עד עצם היום הזה, בדמות הברהמנים של הדת ההינדית. בני שת ומאמיניהם מעולם לא איבדו לחלוטין את מושג השילוש אשר התגלה על-ידי אדם.
2. תקופת המיסיונרים של מלכי-צדק. הדת באורנטיה התחדשה במידה רבה הודות למאמציהם של אותם מורים אשר גויסו לשירות בידי מאקיוונטה מלכי-צדק, כאשר הוא חי ולימד בשלֵם כמעט אלפיים שנה לפני ישוע. המיסיונרים הללו הכריזו על האמונה כמחיר הנדרש לקבלת חסדי האל, ואף-על-פי שהלימוד שלהם לא גרם להופעתה המיידית של דת כלשהי, הוא הניח את היסודות שעליהם בנו מורי-אמת מאוחרים יותר את הדתות של אורנטיה.
3. התקופה בתר-מלכי-צדק. אף כי הן אָמֶנֶמוֹפְּ והן אָחֶנָתוֹן לימדו בתקופה זו, הגאון הדתי יוצא הדופן של התקופה בתר-מלכי-צדק היה מנהיגהּ של קבוצת בדווים בלבנט והמייסד של הדת העברית – משה. משה לימד מונותאיזם. כה אמר משה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדוֹנָי אֱלוהֵינוּ, אדוני אֶחָד." "אֲדוֹנָי הוּא הַאֱלוֹהִים, וְאֵין אֱלוֹהִים בִּלְתוֹ." הוא ביקש בהתמדה לעקור מן השורש מקרב בני עמו את כל שרידי כת רוחות הרפאים, ואפילו ציווה על גזר דין מוות לאלו אשר עסקו בה. המונותאיזם של משה סולף על-ידי אלו אשר הגיעו בעקבותיו, ואולם בזמנים מאוחרים יותר הם אכן שבו להרבה מן הלימוד שלו. גדולתו של משה הייתה טמונה בחוכמתו ובתבונתו. אנשים אחרים ניחנו במושגים גדולים יותר של האל, אך מעולם לא הצליח איש לגרום לכמות כה גדולה של אנשים לאמץ אמונות כה מתקדמות מעין אלה.
4. המאה השישית לפני ישוע. במאה הזו, אחת מן המאות הגדולות ביותר בהקשר של התעוררות דתית אשר נחוו באורנטיה מאז ומעולם, קמו רבים להכריז על האמת. בין אלו אשר ראוי למנותם מצויים גָאוּטָמַה, קונפוציוס, לאו-טסה, זרתוסטרא והמורים בני הגָ'יִין. הלימוד של גאוטמה הפך נפוץ באסיה, ומיליונים מעריצים אותו בדמות הבודהה. קונפוציוס היווה עבור המוסריות של הסינים את מה שפלאטו היווה עבור הפילוסופיה היוונית, ואף כי ללימוד של שניהם היו השלכות דתיות, אם נדייק, לא זה ולא זה היו מורים דתיים; לאו-טסה חזה יותר מן האל בטָאוּ מאשר חזו קונפוציוס באנושות או פלאטו באידיאליזם. אף כי זרתוסטרא הושפע רבות מן המושג הנפוץ של הספיריטיזם הדואלי, הטוב והרע, בה בעת הוא בהחלט רומם את הרעיון של אלוהות נצחית אחת ושל נצחונו בסופו של דבר של האור על-פני החושך.
5. המאה הראשונה לאחר ישוע. כמורה של דת, ישוע מנצרת החל עם הכת שאותה ייסד יוחנן המטביל והתקדם ככל שיכול היה הרחק מן הצומות ומן המנהגים. למעט ישוע, היו פאולוס הַתָרְסִי ופִּילוֹן האָלֶכְּסַנְדְרוֹנִי מוריה הגדולים ביותר של תקופה זו. למושגיהם על אודות הדת נודע תפקיד חשוב באבולוציה של האמונה אשר נושאת את שמו של המשיח.
6. המאה השישית לאחר ישוע. מוחמד ייסד דת אשר הייתה נעלה על רבות מן האמונות הרווחות של תקופתו. הוא מחה כנגד דרישותיהן החברתיות של דתות הזרים וכנגד חוסר העקביות של החיים הדתיים של בני עמו שלו.
7. המאה החמש-עשרה לאחר המשיח. תקופה זו חזתה בשתי תנועות דתיות: הפיצול באחדות בנצרות במערב והסינתזה של דת חדשה במזרח. באירופה הגיעה הנצרות המוסדית לדרגת חוסר-גמישות אשר הפכה את המשך צמיחתה לבלתי-תואמת לאחדות. במזרח, שולבו על-ידי נאנאק ועל-ידי אלו אשר הגיעו לאחריו הלימוד של האיסלאם, ההינדואיזם והבודהיזם לכדי הסינתזה שהינה הדת הסִיקִית, אחת מן הדתות המתקדמות באסיה.
עתידה של אורנטיה יתאפיין ללא ספק בהופעת מורים של אמת דתית – אבהותו של האל והאחווה שבין כל הברואים. ואולם, יש לקוות שמאמציהם הנחושים והכנים של נביאי עתיד אלו יכוּונו פחות אל-עבר חיזוקן של החומות הבין-דתיות ויותר אל-עבר העצמתה של האחווה הדתית של הסגידה הרוחנית בקרב מאמיניהן הרבים של התיאולוגיות האינטלקטואליות השונות המאפיינות כל-כך את אורנטיה של שטניה.
הדתות של המאה העשרים באורנטיה מציגות מחקר מעניין של האבולוציה החברתית בדחף הפולחן של האדם. אמונות רבות התקדמו אך מעט למן ימי כת רוחות הרפאים. כקבוצה, אין לבני הפיגמים מאפריקה שום תגובות דתיות, אף כי אחדים מהם מאמינים במקצת בסביבה של רוחות. הם מצויים כיום במקום שבו נמצא האדם הפרימיטיבי בתחילת האבולוציה של הדת. האמונה הבסיסית של הדת הפרימיטיבית הייתה בהישרדות שלאחר המוות. הרעיון של סגידה לאל אישי מעיד על התפתחות אבולוציונית מתקדמת, ואפילו על השלב הראשון של התגלות. בני הדַייָאק פיתחו אך ורק את המנהגים הדתיים הפרימיטיביים ביותר. לאסקימוסים ולאינדיאנים של אמריקה של הזמנים המאוחרים יותר, היו מושגים קלושים מאוד של האל; הם האמינו ברוחות רפאים והיה להם רעיון מעורפל של הישרדות מסוג כזה או אחר לאחר המוות. תושבי אוסטרליה של ימינו אנו מפחדים אך ורק מרוחות הרפאים, יראים מן החושך וסוגדים סגידה בסיסית לאבותיהם. בני הזולו מפתחים כעת דת של רוחות רפאים ושל קורבנות. שבטים אפריקניים רבים טרם התקדמו מעבר לשלב הפֶטיש של האבולוציה הדתית, למעט דרך עבודתם המיסיונרית של נוצרים ושל מוסלמים. ואולם, קבוצות מסוימות החזיקו לאורך זמן ברעיון של המונותאיזם, קבוצות כמו התְרָאקִים בעבר, אשר אף האמינו בחיי נצח.
באורנטיה מתקדמות הדת האבולוציונית ודת ההתגלות זו לצד זו, בעודן מתמזגות ומתאחדות על-מנת ליצור את המערכות התיאולוגיות המגוונות אשר אותן ניתן למצוא בעולם בה בעת שמסמכים אלו מוכתבים. ניתן למנות את הדתות האלה, הדתות של המאה העשרים באורנטיה, כדלקמן:
1. הינדואיזם – הדת העתיקה ביותר.
2. הדת העברית.
3. בודהיזם.
4. התורה של קונפוציוס.
5. האמונות הטאואיסטיות.
6. דת זרתוסטרא.
7. שינטוֹ.
8. ג'ייניזם.
9. נצרות.
10. איסלאם.
11. הדת הסיקית – הדת המאוחרת ביותר.
הדתות המתקדמות ביותר של ימי קדם היו היהדות וההינדואיזם, וכל אחת מהן השפיעה רבות על מהלך ההתפתחות הדתית במערב ובמזרח, בהתאמה. הן ההינדים והן העברים האמינו שעל דתותיהם נחה השראת הרוח, ושהן הינן דתות של התגלות, וכמו כן הם האמינו כי כל הדתות האחרות הינן צורות מנוונות של דת האמת האחת.
הודו מחולקת בין ההינדים, הסיקים, המוסלמים והג'יין, וכל אחד מאלו מציג את האל, את האדם ואת היקום באופן השונה שבו הגו אותם. סין דבקה בלימוד הטאואיסטי ובלימוד של קונפוציוס; דת השינטו נהוגה ביפן.
הדתות הבינלאומיות והבין-גזעיות הגדולות הינן הדת העברית, הדת הבודהיסטית, הנצרות והאסלאם. הבודהיזם משתרע מסרי-לנקה ועד בּוּרמה, דרך טיבט וסין ועד ליפן. דת זו הדגימה את יכולתה להתאים עצמה למוסכמותיהם של עמים רבים, במידה שרק הנצרות השתוותה לה.
הדת העברית כוללת את המעבר הפילוסופי מפוליתאיזם למונותאיזם; והיא מהווה חולייה אבולוציונית מקשרת בין דתות האבולוציה לבין דתות ההתגלות. העברים היו העם היחיד במערב אשר דבק באליו האבולוציוניים המוקדמים הישר עד לאל ההתגלות. ואולם, אמת זו לא התקבלה על-ידי רבים עד לימיו של ישעיה, אשר לימד שוב את הרעיון הממוזג על אודות אלוהות של גזע המשולבת עם הבורא האוניברסאלי: "אֲדוֹנָי צְבָאוֹת, אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה הוּא הָאֱלוהִים לְבַדְּךָ; אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ." ברגע נתון הייתה טמונה התקווה להישרדותה של הציוויליזציה במערב במושגים העבריים הנשגבים של הטוּב ובמושגים ההלניים המתקדמים של היופי.
הדת הנוצרית הינה הדת הנסבה סביב חייו ותורתו של המשיח, בהתבסס על התיאולוגיה של היהדות, אשר הותאמה הלאה באמצעות ספיגת לימוד מסוים מן הדת של זרתוסטרא ומן הפילוסופיה היוונית, ונוסחה בעיקר על-ידי שלושה יחידים: פִּילוֹן, פטרוס ופאולוס. מאז ימיו של פאולוס, דת זו חלפה דרך תמורות אבולוציה רבות והפכה כה מערבית עד כי עמים בלתי-אירופיים רבים רואים בנצרות, מטבע הדברים, התגלות מוזרה של אל מוזר המיועדת עבור זרים.
האסלאם מהווה חוליה דתית-תרבותית מקשרת בין צפון-אפריקה, הלבנט ודרום-מזרח אסיה. היו אלו התיאולוגיה היהודית והקשר שלה ללימוד הנוצרי המאוחר יותר אשר הפכו את האסלאם למונותאיסטי. חסידיו של מוחמד מעדו נוכח הלימוד המתקדם על אודות השילוש; הם לא היו מסוגלים להבין את הדוקטרינה על אודות שלוש אישיויות אלוהיוֹת ואלוהות אחת. תמיד קשה לגרום למוחות אבולוציוניים לקבל לפתע פתאום אמת התגלות מתקדמת. האדם הינו יצור אבולוציוני ובעיקרו של דבר עליו לקבל את דתו באמצעות טכניקות אבולוציוניות.
בזמן נתון, היווה פולחן הדורות הקודמים התקדמות מובחנת באבולוציה הדתית, ואולם, מדהים ומצער כאחד לראות את המושג הפרימיטיבי הזה מתקיים עדיין בסין, ביפן, ובהודו, ובינות לכל-כך הרבה דברים מתקדמים הרבה יותר, כדוגמת הבודהיזם וההינדואיזם. פולחן הדורות הקדומים במערב התפתח לכדי הערצתם של אלים לאומיים והענקת כבוד לגיבורי הגזע. במאה העשרים, דת לאומנית זו של הערצת גיבורים עורכת את הופעתה בדמות התנועות החילוניות והקיצוניות השונות אשר מאפיינות הרבה מן הגזעים ומן האומות במערב. נוכל למצוא הרבה מן הגישה הזו גם באוניברסיטאות הגדולות ובקהילות המתועשות הגדולות יותר של העמים דוברי האנגלית. הרעיון כי הדת איננה אלא "חיפוש במשותף אחר החיים הטובים," אינו שונה מאוד מן המושגים הללו. "הדתות הלאומיות" אינן אלא חזרה לפולחן הקיסר הרומי המוקדם ולשינטוֹ – פולחן המדינה בדמות המשפחה הקיסרית.
לעולם לא תוכל הדת להפוך לעובדה מדעית. אכן, הפילוסופיה עשויה להתבסס על בסיס מדעי, ואולם הדת לעולם תיוותר או דת אבולוציונית או דת של התגלות, או שילוב אפשרי מסוים של השתיים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעולם כיום.
לא ניתן להמציא דתות חדשות; או שהן מתפתחות או שהן מתגלות לפתע פתאום. כלל הדתות האבולוציוניות אינן אלא ביטויים מתקדמים של האמונות הנושנות, התאמות והסתגלויות חדשות. הישן אינו חדל מלהתקיים; הוא מתמזג עם החדש, ממש כשם שהדת הסיקית הנצה ופרחה מן הקרקע ומן הצורות של ההינדואיזם, הבודהיזם, האסלאם וכָּתות נוספות בנות התקופה. הדת הפרימיטיבית הייתה דמוקרטית עד מאוד; הפרא שאל או השאיל בקלות. אך ורק עם הגעתה של דת ההתגלות, החל להופיע האגואיזם התיאולוגי האוטוקרטי והבלתי-סובלני.
כל הדתות הרבות באורנטיה הינן טובות במידה שבה הן מביאות את האדם אל האל, ומביאות לאדם את ההכרה באב. הרעיון של אנשי דת לפיו אמונתם שלהם הינה האמת הינו רעיון מופרך מעיקרו; גישות מעין אלה מעידות יותר על יוהרה תיאולוגית מאשר על וודאות באמונה. אין דת באורנטיה אשר איננה יכולה ללמוד ולהפיק תועלת מכך שתספוג אל קרבה את הטוב ביותר שבאמיתוֹת הקיימות בכל דת אחרת, וזאת משום שכולן מכילות אמת. טוב יעשו אנשי הדת אילו ישאלו משכניהם את מיטב האמונה הרוחנית החיה בהם, ולא יוקיעו אותם על הגרוע שבאמונותיהם הטפלות ועל טקסיהם המרופטים אשר שרדו.
כלל הדתות האלה הופיעו כתוצאה מהשוני בתגובה האינטלקטואלית של האדם להכוונה הרוחנית הזהה שלו. הדתות האלה לעולם לא תוכלנה להשיג אחדות באמונות, בדוגמות ובטקסים – הואיל ואלו הינם אינטלקטואליים; ואולם, הן אכן יכולות להגשים – ויום אחד הן אכן תגשמנה – אחדות של סגידת אמת לאבי הכול, משום שזאת הינה רוחנית, ולעולם נכון כי ברוח כל בני האדם הינם שווים.
הדת הפרימיטיבית הייתה בעיקרה מוּדעוּת לערכי-חומר, ואולם הציוויליזציה מרוממת את ערכי הדת, משום שדת של אמת הינה ההקדשה של העצמי לשירות ערכים עליונים ובעלי-משמעות. ככל שהדת מתפתחת כך הופכת האתיקה לפילוסופיה של ערכי המוסר, והמוסריות הופכת למשמעת של העצמי בהתאם לאמות המידה של המשמעויות הגבוהות ביותר ושל הערכים הנעלים – אידיאלים אלוהיים ורוחניים. וכך הופכת הדת למסירות ספונטאנית מעודנת, ההתנסות החיה בנאמנות של האהבה.
על איכותה של דת מעידים הבאים:
1. רמות הערכים – הנאמנויות.
2. עומק המשמעויות – הרמה שבה היחיד רגיש להערכה האידיאליסטית של הערכים הגבוהים ביותר הללו.
3. עוצמת ההקדשה – שיעור ההתמסרות לערכים האלוהיים הללו.
4. התקדמותה ללא-עצור של האישיות בנתיב הקוסמי הזה של חיים רוחניים אידאליסטיים, ההכרה בהיות בן האל וההתקדמות המדורגת והבלתי-נגמרת במעמד האזרחי ביקום.
המשמעויות הדתיות מתקדמות בתודעה העצמית בשעה שהילד מעביר את רעיונותיו על אודות יכולת-הכול מהוריו אל האל. וכלל החוויה הדתית של ילד מעין זה תלויה בעיקרה באם היה זה הפחד אשר שלט במערכת היחסים שבין ההורה לילד או שהייתה זו האהבה. עבדים חוו מאז ומעולם קושי רב בהעברת פחדם מפני בעליהם אל המושגים של אהבת האל. על הציוויליזציה, המדע והדתות המתקדמות לשחרר את האנושות מפני אותם פחדים אשר נולדו מיראת תופעות הטבע. כמו כן, על ההארה הגדולה יותר לשחרר את בני התמותה המחונכים מפני כל תלות במתווכים לשם ההתייחדות עם האלוהות.
שלבי הביניים הללו של היסוס עבודת האלילים במעבר מן ההערצה את האנושי והנראה אל האלוהי והבלתי-נראה, הינם בלתי-נמנעים, ואולם יש לקצרם באמצעות המודעות לסעד המאפשר של הרוח האלוהית השוכנת. אף-על-פי-כן, הושפע האדם עד מאוד לא רק ממושגיו שלו עצמו על אודות האלוהות, אלא גם מאופי הגיבורים אשר אותם הוא בחר להוקיר. מצער ביותר להיווכח שאלו אשר באו לכבד את המשיח האלוהי אשר קם לתחייה, התעלמו מן האדם – הגיבור הנועז והאמיץ – ישוע בן יוסף.
האדם המודרני ניחן במודעות-עצמית הולמת באשר הדת, ואולם מנהגי הפולחן שלו הינם מבולבלים ואיבדו מכוחם בשל המטמורפוזה החברתית המואצת שלו וההתפתחויות המדעיות חסרות התקדים שלו. גברים ונשים חושבים רוצים בדת מוגדרת מחדש, ותביעה זו תחייב את הדת להעריך את עצמה מחדש.
על האדם המודרני מוטלת המשימה לערוך יותר התאמות-מחדש בערכים האנושיים במשך דור אחד מאשר אלה אשר נערכו במשך אלפיים שנה. וכל אלה משפיעות על גישתה של החברה כלפי הדת, הואיל והדת הינה צורת חיים כמו גם טכניקת מחשבה.
דת של אמת חייבת תמיד להיות, בעת ובעונה אחת, הן הבסיס הנצחי לכל הציוויליזציות המתמשכות והן הכוכב המכווין שלהן.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
המלכּי-צדקים ידועים לרוב כבנים לעת-חירום, וזאת משום שהם עוסקים במִגוון מדהים של פעילויות בעולמותיו של יקום מקומי. כאשר מתעוררת בעיה יוצאת-דופן, או כאשר נדרש לנסות דבר-מה יוצא מגדר הרגיל, לעיתים קרובות יהא זה מלכי-צדק אשר יקבל על עצמו את המשימה. יכולתם של בני מלכי-צדק לפעול בעתות חירום וברמות משתנות של היקום, ואפילו ברמה הפיזית של מופע האישיות, הינה ייחודית לסדרם. אך ורק נשאי החיים חולקים עמם, בשיעור מסוים, את הטווח המטמורפי הזה של פעילות האישיות.
סדר בני היקום המלכי-צדקים היה פעיל ביותר באורנטיה. סגל בן שנים-עשר חברים אשר שירת יחד עם נשאי החיים. מעט לאחר פרישתו של קאליגאסטיה, הפך סגל מאוחר יותר בן שנים-עשר חברים לנאמן של עולמכם והמשיך והחזיק בסמכות עד לזמנם של אדם וחווה. אותם שנים-עשר מלכי-צדקים שבו לאורנטיה עם כישלונם של אדם וחווה, ולאחר מכן המשיכו ושימשו כנאמנים הפלנטאריים עד לימים שבהם קיבל ישוע מנצרת, כבן האדם, את תואר הנסיך הפלנטארי של אורנטיה.
באלפי השנים שלאחר כישלון המשימה האדמית באורנטיה, עמדה אמֶת ההתגלות בסכנת הכחדה. אף-על-פי שהגזעים האנושיים התקדמו מבחינה אינטלקטואלית, הם הלכו ודעכו מן הבחינה הרוחנית. בסביבות שנת 3000 לפני הספירה, הפך מושג האל בדעתם של בני האדם למעורפל עד מאוד.
שנים-עשר המלכי-צדקים הנאמנים ידעו על המתת הממשמשת ובאה של מיכאל בפלנטה שלהם, אך הם לא ידעו עוד כמה זמן זו תתרחש; לפיכך, הם התאספו לכדי ועידה כבדת ראש וביקשו מהגבוהים ביותר של עדנטיה כי תינקט פעולה כלשהי על-מנת לשמֵר את אור האמת באורנטיה. בקשה זו נדחתה תוך מתן הציווי "כי ניהול ענייניה של 606 של שטניה נתון במלואו בידיהם של הנאמנים המלכי-צדקים." או אז פנו הנאמנים אל האב מלכי-צדק בבקשת עזרה, ותגובתו היחידה הייתה כי עליהם להמשיך ולקיים את האמת באופן שבו יבחרו "עד להגעתו של בן של מתת," אשר "יציל את התארים הפלנטאריים מאובדן ומחוסר-וודאות."
וכתוצאה מן העובדה שצווּ להסתמך על עצמם במידה כה שלמה, התנדב אחד משנים-עשר הנאמנים הפלנטאריים, מאקיוונטה מלכי-צדק, לבצע את אשר בוצע עד אז אך ורק שש פעמים בכלל ההיסטוריה של נבאדון: להתגשם אישית בכדור הארץ כאדם בר-חלוף בעולם, להעניק את עצמו כבן לעת חירום של סעד לעולם. האישור להרפתקה זו ניתן מאת הרשויות בסאלווינגטון, והתגשמותו למעשה של מאקיוונטה מלכי-צדק הושלמה ליד מה שעתיד היה להפוך לעיר שָלֵם, אשר בפלשתינה. כלל מלאכת ההגשמה של בן מלכי-צדק זה בגוף של חומר הושלמה על-ידי הנאמנים הפלנטאריים בשיתוף נשאי החיים, בקרים פיזיים בכירים מסוימים ואישיויות שמימיות אחרות אשר שוכנות באורנטיה.
היה זה 1,973 שנים בטרם לידתו של ישוע שמאקיוונטה ניתן לגזעים בני התמותה באורנטיה. הגעתו היוותה מחזה רגיל; עין אנוש לא חזתה בתהליך התגשמותו לכדי חומר. הפעם הראשונה שבה הוא נצפה בעיני אדם הייתה כאשר נכנס אל אוהלו של אָמְדוֹן, רועה צאן כשדי ממוצא שומֵרי. והכרזת משימתו התגלמה בהצהרה הפשוטה אשר אותה הצהיר בפני רועה צאן זה, "אני מלכי-צדק, כוהן לאל עליון, הגבוה ביותר, האל האחד והיחיד."
כאשר התאושש הרועה מתדהמתו, ולאחר שהמטיר על הזר הזה שאלות למכביר, הוא ביקש את מלכי-צדק לסעוד עמו; וזו הייתה הפעם הראשונה במהלך נתיבתו הארוכה ביקום שבה מאקיוונטה אכל מזון חומרי, התזונה אשר עתידה הייתה להזין אותו לאורך תשעים-וארבע שנות חייו כהוויה חומרית.
ובאותו לילה, לאחר ששוחחו תחת כיפת שמיים זרועי כוכבים, החל מלכי-צדק את משימתו, משימת גילוי האמת על אודות מציאותו של האל, כאשר פנה בתנועת יד אל אמדון ואמר, "אל עליון, הגבוה ביותר, הינו הבורא האלוהי של כוכבי השמים ואפילו של ארץ זו אשר עליה אנו חיים, והוא אף הינו האל העליון אשר במרומים."
תוך שנים אחדות קיבץ סביבו מלכי-צדק קבוצת תלמידים, חסידים ומאמינים אשר יצרו את הגרעין של קהילת שלם המאוחרת יותר. ובמהרה הוא נודע ברחבי פלשתינה ככוהן לאל עליון, כגבוה ביותר וכחכם משָלֵם. בקרב כמה מן השבטים אשר סביב הוא כונה השֵייח', או המלך, של שלם. שלם הייתה המקום אשר הפך לאחר היעלמות מלכי-צדק לעיר יֵבוּס, ולאחר מכן היא נקראה בשם ירושלים.
בהופעתו האישית דמה מלכי-צדק למזיגה דאז שבין הנודים לשומֵרים, בכך שהיתמר לגובה של כמאה-ושמונים סנטימטרים והיה בעל נוכחות מעוררת יראה. הוא דיבר כשדית ושש שפות נוספות. הוא עטה את לבושם של הכוהנים הכנעניים, למעט העובדה שעל חזהו התנוסס הסמל של שלושת המעגלים משותפי המרכז, הסמל בשטניה של שילוש פרדיס. לאורך שירותו הפך עיטור זה, של שלושת המעגלים משותפי המרכז, לכה קדוש בעיני חסידיו עד שהם מעולם לא העזו להשתמש בו; וכך, בחלוף דורות מעטים, הוא נשתכח עד מהרה.
אף-על-פי שמאקיוונטה חי באופן שבו חיו בני האדם של העולם, הוא מעולם לא התחתן, ואף לא יכול היה להותיר אחריו צאצאים בכדור הארץ. למרות שגופו הפיזי דמה לגופו של גבר בן-אנוש, לאמיתו של דבר הוא היה מן הסדר של אותם גופים מיוחדים אשר נעשה בהם שימוש בידי מאה חברי הסגל הגשמי של הנסיך קאליגאסטיה, למעט העובדה שהוא לא נשא בחובו פלזמת חיים של גזע אנושי כלשהו. כמו כן, עץ החיים לא היה בנמצא באורנטיה. אילו נשאר מאקיוונטה בכדור הארץ במשך תקופה ארוכה, היה המנגנון הפיזי שלו מדרדר בהדרגה; למעשה, הוא סיים את משימת המתת שלו בחלוף תשעים-וארבע שנים, הרבה לפני שגופו החומרי החל להתפרק.
מלכי-צדק זה, אשר התגשם בגוף, קיבל מכוונן מחשבה אשר שכן באישיות העל-אנושית שלו ושימש כמשגוח הזמן וכמורה הבשר, וכך הוא רכש את הניסיון ואת ההיכרות המעשית עם הבעיות באורנטיה ועם טכניקת המשכן בבן אשר התגשם בגוף; ודבר זה אִפשר לרוח זו של האב לפעול באומץ כה רב בדעתו האנושית של בן האל המאוחר יותר, מיכאל, כאשר הופיע על-פני כדור הארץ בדמות בשר ודם. וזהו מכוונן המחשבה היחידי אשר פעל מאז ומעולם באורנטיה בשתי דעות, ואולם שתי הדעות האלה היו הן אלוהיות והן אנושיות.
במהלך התגשמותו בגוף בשר ודם, היה מאקיוונטה מצוי בקשר מלא עם אחד-עשר חבריו בסגל הנאמנים הפלנטאריים, ואולם, הוא לא יכול היה לתקשר עם סדרים אחרים של אישיויות שמימיות. למעט הקשר שהחזיק עם הנאמנים המלכי-צדקים, לא היה לו יותר קשר עם הוויות על-אנושיות תבוניות מאשר היה לבן-אנוש מן השורה.
בחלוף עשור ארגן מלכי-צדק את בתי הספר שלו בשלם, והוא יצר אותם בדמות תבנית המערכת הנושנה אשר פותחה בידי הכוהנים הראשונים בני שֵת בעדן השנייה. ואפילו הרעיון של שיטת המעשֵׂר, אשר הוצג על-ידי אברהם, זה אשר הומר מאוחר יותר, נגזר גם הוא מן המסורות המתמידות של שיטות בני שת הקדומים.
מלכי-צדק לימד את מושג האל אחד, אלוהות אוניברסאלית, ואולם הוא התיר לבני האדם לשייך את הלימוד הזה לאב הקונסטלציה של נורלטיאדק, שאותו כינה אל עליון – הגבוה ביותר. מלכי-צדק חתם את פיו בכל הנוגע למעמדו של לוציפר ולמצב העניינים בירושם. לָאנָאפוֹרְגְ', ריבון המערכת, עסק אך מעט באורנטיה עד לאחר השלמת המתת של מיכאל. בעבור מרבית התלמידים בשלם, עדנטיה הייתה גן העדן, ואילו הגבוה ביותר היה האל.
מרבית בני האדם פירשו את הסמל של שלושת המעגלים משותפי המרכז – אשר אותו אימץ מלכי-צדק כעיטור המסמל את המתת שלו – כמייצג את שלושת המלכויות: זו של בני האדם, זו של המלאכים וזו של האל. והם הורשו להמשיך ולהאמין בכך; רק מתי-מעט מחסידיו ידעו מעולם כי שלושת המעגלים הללו סימלו את אינסופיותה, את נצחיותה ואת האוניברסאליות של שילוש פרדיס של הקיום וההכוונה האלוהיים; אפילו אברהם התייחס לסמל הזה כמייצג את שלושת הגבוהים של עדנטיה, לפי שלימדוהו כי שלושת הגבוהים ביותר פועלים כאיש אחד. במידה שבה לימד מלכי-צדק את מושג השילוש אשר אותו סימל העיטור שלו, על-פי-רוב הוא קישר אותו לשלושת השליטים הווֹרוֹנְדָאדֶקִים של קונסטלציית נוֹרְלָטְיָאדֶק.
הוא לא התאמץ להציג בפני מרבית חסידיו מן השורה כל לימוד שמעבר לעובדת שלטונם של הגבוהים ביותר של עדנטיה – אליהּ של אורנטיה. ואולם, מלכי-צדק לימד אחדים אמת מתקדמת, אמת אשר כללה את התנהלות היקום המקומי וארגונו; ואילו את תלמידו המבריק, נוֹדָאן הקֵינִי, ואת חבר תלמידיו הכנים, הוא לימד את האמיתות על אודות יקומי העל ואפילו על אודות האווֹנה.
בני משפחתו של קָאתְרוֹ, אשר עִמם חי מלכי-צדק במשך למעלה משלושים שנה, ידעו הרבה על אודות האמיתות הגבוהות יותר האלה והנציחו אותן בקרב משפחתם במשך זמן רב, אפילו עד לימיו של צאצאם המוכשר משה, אשר כך קיבל לידיו, מצד אביו, גישה למסורת המרתקת של ימי מלכי-צדק, וכן דרך מקורות אחרים מצד אמו.
מלכי-צדק לימד את חסידיו את כל אשר היה ביכולתם לקלוט ולספוג. ואף רעיונות דתיים מודרניים רבים על השמים והארץ, האדם, האל והמלאכיות, אינם כה רחוקים מן הלימוד הזה של מלכי-צדק. ואולם, מורה כביר זה הכפיף הכול לדוקטרינה על אודות האל האחד, האלוהות האוניברסאלית, הבורא השמימי, האב האלוהי. הוא שם את הדגש על לימוד זה מתוך מטרה לפנות אל הערצתו של האדם ועל-מנת להכשיר את הקרקע להופעתו המאוחרת יותר של מיכאל כבן של אותו אב אוניברסאלי ממש.
מלכי-צדק לימד כי בזמן כלשהו בעתיד יופיע בן אחר של האל בדמות בשר ודם, ממש כפי שהוא עצמו עשה, ואולם בן זה יהא ילוד אישה; וזוהי הסיבה שבעטיהּ סברו מאוחר יותר מורים רבים כי ישוע היה כוהן, או סועד, "לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק."
וכך הכשיר מלכי-צדק את הקרקע וחנך את השלב של הנטייה העולמית המונותאיסטית כהכנה למתת של בן פרדיס ממשי של האל האחד, האל שאותו הציג בחיוּת רבה כאבי הכול, ואשר אותו הציג לפני אברהם כאל אשר יקבל את האדם על הבסיס הפשוט של אמונה ותו לא. ומיכאל, כאשר הופיע בכדור הארץ, העניק תוקף לכל מה שלימד מלכי-צדק באשר לאב פרדיס.
טקסי הפולחן של שלם היו פשוטים ביותר. כל אדם אשר חתם או סימן את מגילות-החֵמר של כנסיית מלכי-צדק שינן בזיכרונו, ואימץ את האמונות הבאות:
1. אני מאמין באל עליון, האל הגבוה ביותר, האב האוניברסאלי היחיד ובורא כל הדברים כולם.
2. אני מקבל את בריתו של מלכי-צדק עם הגבוה ביותר, אשר מעניקה את חסד האל בשל אמונתי, ולא בשל קורבנות או מנחות שרופות.
3. אני מתחייב לציית לשבע הדברות של מלכי-צדק, וכן לספר את החדשות הטובות של הברית עם הגבוה ביותר לכל בני האדם.
וזוהי הייתה כלל מערכת האמונות של קהילת שלם. אך אפילו הצהרת אמונה קצרה ופשוטה שכזו הייתה הרבה יותר מדי, והייתה מתקדמת מדי עבור אנשי הימים ההם. הם פשוט לא יכלו לתפוש את הרעיון של קבלת חסד אלוהי ללא כל תמורה – מתוך אמונה. האמונה שהאדם נולד מתוך עונש לאלים השתרשה בהם יתר על המידה. במשך זמן ממושך מדי ובכנות עזה מדי הם הקריבו קורבנות והעניקו מתנות לכוהנים מכדי שיוכלו להבין את החדשות הטובות, כי הגאולה, החסד האלוהי, הינה מתנת חינם לכל אלו אשר יאמינו בבריתו של מלכי-צדק. ואילו אברהם האמין, אם כי לא בלב שלם, ואפילו זאת "נחשבה לו צדקה."
שבע הדברות שעליהן הכריז מלכי-צדק גובשו על-פי תבנית החוק העליון העתיק של דאלאמטיה ודמו עד מאוד לשבע המצוות שאותן לימדו בעדן הראשונה ובעדן השנייה. שבע המצוות של דת שָלֵם היו:
1. לא תעבוד כל אל מלבד הבורא הגבוה ביותר של השמיים והארץ.
2. לא תטיל ספק בכך שהאמונה הינה הדרישה היחידה לגאולת נצח.
3. לא תישא עדות שקר.
4. לא תרצח.
5. לא תגנוב.
6. לא תנאף.
7. לא תנהג בחוסר-כבוד בהוריך ובזקניך.
אף-על-פי שבתוך המושבה לא הותרו הקורבנות, מלכי-צדק ידע היטב כמה קשה לעקור באחת מן השורש מנהגים של משכבר הימים, ובהתאם לזאת הציע בחכמה לאנשים הללו להחליף את הקורבנות בשר ודם בלחם וביין. וכך נרשם כי "מַלְכִּי-צֶדֶק, מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן." ואולם, אפילו החידוש הזהיר הזה לא צלח עד תום; כל השבטים השונים קיימו מרכזי עזר מסביב לשלם, שם הציעו קורבנות ושרפו מנחות. ואפילו אברהם חזר למנהג הברברי הזה לאחר ניצחונו על כְּדָרְלָעֹמֶר; הוא פשוט לא הרגיש שליו לגמרי, עד אשר הציע קורבן כמקובל. ומלכי-צדק מעולם לא הצליח למחוק לחלוטין את הנטייה הזו להקרבת קורבנות ממנהגי הדת של חסידיו, ואפילו לא מאברהם.
בדומה לישוע, פעל מלכי-צדק באדיקות לשם השלמת משימת המתת שלו. הוא לא ניסה לערוך שינויים במוסכמות, לשנות את מנהגי העולם, ואף לא לעודד מנהגים תברואתיים מתקדמים או להכריז על אמיתות מדעיות. הוא הגיע על-מנת להשלים שתי משימות: לשמור בחיים בכדור הארץ את האמת על אודות האל האחד ולהכשיר את הקרקע למתת המאוחרת יותר של בן פרדיס של האב האוניברסאלי כבן-תמותה.
מלכי-צדק לימד בשלם אמת בסיסית של התגלות במשך תשעים-וארבע שנים, ובמהלך הזמן הזה פקד אברהם את בית הספר של שלם שלוש פעמים נפרדות. לבסוף, הוא הפך לְחסיד של הלימוד של שלם, ולאחד התלמידים המבריקים ביותר והתומכים העיקריים של מלכי-צדק.
אף שייתכן שתהא זו שגיאה לדבר על "עם סגולה", אין זה שגוי להתייחס אל אברהם כאל יחיד נבחר. מלכי-צדק אכן הטיל על אברהם את האחריות לשמור בחיים את האמת על אודות האל האחד, כפי שזו נפרדת מן אמונה הרווחת באלוהויות רבות.
בחירתה של פלשתינה כאתר פעילויותיו של מאקיוונטה התבססה בחלקה על הרצון ליצור קשר עם משפחה אנושית שבה טמונים הפוטנציאלים להנהגה. בשעה שמלכי-צדק התגשם בגוף היו בכדור הארץ משפחות רבות אשר היו מוכנות לקבל את הדוקטרינה של שלם ממש כמשפחתו של אברהם. היו אף משפחות בעלות אותם כישורים ממש בקרב האדם האדום, בקרב האדם הצהוב ובקרב צאצאי האנדיטים ממערב ומצפון. אך שוב, אף לא אחד מן האתרים הללו התאים להופעתו המאוחרת יותר של מיכאל בכדור הארץ באותה מידה שהתאים החוף המזרחי של הים התיכון. משימתו של מלכי-צדק בפלשתינה והופעתו המאוחרת יותר של מיכאל בקרב העם העברי נקבעו במידה לא מבוטלת בשל הגיאוגרפיה, הודות לעובדה שפלשתינה מוקמה במרכז הסחר, התחבורה והציוויליזציה של העולם באותם ימים.
במשך זמן-מה התבוננו הנאמנים המלכי-צדקים באבותיו הקדמונים של אברהם, והם ציפו בבטחה להופעתם, בדור כלשהו, של צאצאים אשר יתאפיינו באינטליגנציה, ביוזמה, בחכמה ובכנות. ילדיו של תֶּרַח, אבי אברהם, אכן ענו על כל הציפיות האלה במלואן. והאפשרות הזו של יצירת קשר עם ילדיו המגוונים של תרח, היוותה גורם משמעותי לכך שמאקיוונטה הופיע בשָלֵם, ולא במצרים, בסין, בהודו או בקרב השבטים הצפוניים.
תרח וכל משפחתו המירו את דתם לדת שלם, זו אשר הטיפו אליה בכשדים, אך לא עשו כן בלב שלם; הם למדו על אודות מלכי-צדק דרך ההטפה של אוֹוִיד, מורה פיניקי אשר הטיף לדוקטרינות של שלם באוּר. הם עזבו את אור מתוך כוונה לצעוד ישירות אל שלם, אך נחור, אחי אברהם, אשר לא חזה במלכי-צדק במו עיניו, לא היה נלהב ושכנע אותם להתמהמה בחָרָן. וחלף זמן רב לאחר שהגיעו לפלשתינה עד שהיו מוכנים להשמיד את כלאלילי הבית אשר הביאו עמם; לאיטם הם נטשו את אליהּ הרבים של מסופוטמיה לטובת האל האחד של שלם.
שבועות מספר לאחר מותו של תרח אבי אברהם, שלח מלכי-צדק את חָרַם החִיתי, אחד מתלמידיו, והזמין הן את אברהם והן את נחור: "בואו לשלם, שם תשמעו את הלימוד שלנו של האמת על אודות הבורא הנצחי, ויראה כל העולם ברכה בפרי זרע שניכם, בצאצאיהם המוארים של שני האחים." אך נחור לא קיבל את בשורת מלכי-צדק במלואה; הוא נותר מאחור ובנה עיר-מדינה חזקה אשר נשאה את שמו; ואילו לוט, אחיינו של אברהם, החליט להתלוות אל דודו במסע לשלם.
עם הגעתם לשלם, בחרו אברהם ולוט מצודה על גבעה בסמוך לעיר, שם יכלו להגן על עצמם מפני התקפות הפתע הרבות של הפושטים מן הצפון. בעת ההיא היו החיתים, האשורים, הפלישתים, וכן בני קבוצות אחרות, פושטים ללא הרף על שבטי מרכז ודרום פלשתינה. וממאחזם בגבעות עלו אברהם ולוט לרגל אל שלם לעיתים תכופות.
זמן לא רב לאחר שהתבססו ליד שלם, ירדו אברהם ולוט אל עמק נהר הנילוס על-מנת לבקש מצרכי מזון, שכן בצורת שררה בפלשתינה. במהלך שהותו הקצרה של אברהם במצרים הוא גילה כי קרוב משפחה רחוק שלו יושב על כס המלוכה, והא שירת מלך זה כמפקדם של שני מבצעים צבאיים מוצלחים. במהלך החלק המאוחר יותר של שהותם על הנילוס, התגוררו אברהם ואשתו, שרה, בחצר המלך, וכאשר הם עזבו את מצרים קיבל אברהם חלק מן השלל אשר נאסף במבצעיו הצבאיים.
נחישות גדולה נדרשה לו לאברהם על-מנת לוותר על כיבודי חצר-המלוכה המצרית ולחזור לעבודה הרוחנית יותר שבה עסק מאקיוונטה. אך מלכי-צדק היה נערץ אף במצרים, וכאשר נפרש בפני פרעה מלוא הסיפור, הוא דחק באברהם לחזור ולמלא את נדריו למען טובתה של שלם.
לאברהם היו שאיפות מלוכה, ובדרכם חזרה ממצרים הוא גלל בפני לוט את תכניתו לכבוש את כלל כנען ולהכפיף את תושביה תחת שליטת שלם. לוט נטה יותר לעסקים; ומאוחר יותר, לאחר מחלוקת שנתגלעה ביניהם, הוא פנה לסדום על-מנת לעסוק שם במסחר ובגידול בעלי-חיים. לבו של לוט לא נהה אחר חיי הלוחם או הרועה.
עם חזרתו עם משפחתו לשלם, החל אברהם להבשיל את הפרויקטים הצבאיים שלו. במהרה הוא הוכר כשליט האזרחי של מחוז שלם והכפיף למרותו שבעה שבטים שכנים. אכן, בקושי רב ריסן מלכי-צדק את אברהם, שבערה בו אש אשר הניעה אותו לצאת ולהביא בכוח החרב את השבטים השכנים על-מנת שילמדו מהר יותר את האמיתות של שלם.
מלכי-צדק שמר על יחסי שלום עם כלל השבטים אשר סביב; הוא לא היה לוחם באופיו ומעולם לא הותקף בידי מי מן הצבאות אשר נעו הלוך ושוב. הוא לחלוטין היה מוכן שאברהם יגבש עבור שלם מדיניות הגנתית, כמו זאת אשר אכן יושמה לאחר מכן, אך הוא לא אישר את תכניות הכיבוש השאפתניות של תלמידו; וכך קרה שהקשר נותק באופן חברי, ואברהם ירד לחברון על-מנת להקים שם את בירתו הצבאית.
בשל קשריו הקרובים עם מלכי-צדק המהולל, נודע לאברהם יתרון כביר על המלכים הזוטרים אשר סביבו; כל אלו העריצו את מלכי-צדק ופחדו שלא לצורך מאברהם. אברהם ידע על הפחד הזה ורק חיכה לשעת כושר על-מנת לתקוף את שכניו, והתירוץ ניתן לו כאשר כמה מן השליטים הללו פשטו, לכאורה, על רכוש אחיינו לוט אשר התגורר בסדום. עת שמע על כך, יצא אברהם בראש שבעת השבטים אשר איגד סביבו, ותקף את האויב. המשמר האישי שלו, אשר מנה 318 קצינים, פיקד על הצבא אשר יצא למלחמה בעת הזו, ואשר מנה למעלה מ-4,000 חיילים.
כאשר שמע מלכי-צדק על הכרזת המלחמה של אברהם, הוא יצא לעומתו על-מנת להניאו מכוונתו, ואולם הצליח לפגוש בתלמידו לשעבר רק עת חזר כמנצח מן הקרב. אברהם התעקש על כך שהאל של שלם נתן בידיו את הניצחון על אויביו והמשיך והעניק מעשר מן השלל לאוצר של שלם. את תשעים האחוזים הנותרים לקח אל חברון, בירתו.
לאחר קרב זה, קרב שִּׂדִּים, הפך אברהם למנהיגה של ברית שנייה בת אחד-עשר שבטים, והוא לא רק העלה מעשר למלכי-צדק, אלא דאג לכך שכל שכניו לברית יעשו כמותו. כתוצאה של עסקיו הדיפלומטיים עם מלך סדום, בנוסף לפחד שהטיל באופן כללי, מלך סדום ואחרים הצטרפו לברית הצבאית של חברון; ואכן, אברהם היה בדרכו לבסס בפלשתינה מדינה רבת עוצמה.
אברהם ראה בעיני רוחו את כיבוש כנען כולה. נחישותו נחלשה אך ורק בשל העובדה שמלכי-צדק לא תמך במשימה הזו. ואולם, אברהם היה קרוב להחליט לצאת למשימה כאשר נטרד מן המחשבה שאין לו בן אשר ישלוט בממלכה שכזו אחריו. הוא ארגן פגישה נוספת עם מלכי-צדק; ובמהלך הריאיון הזה שכנע הכוהן משלם, בן האל הנראה לעין, את אברהם לנטוש את תכנית הכיבוש החומרית ואת השלטון הזמני לטובת המושג הרוחני של ממלכת השמיים.
מלכי-צדק הסביר לאברהם עד כמה חסר תוחלת יהא זה לעמוד אל מול ברית האמורי, אך בה בעת הבהיר לו שהחמולות המפגרות האלה אכן מאבדות את עצמן לדעת באמצעות מנהגיהן המטופשים, כך שבעוד דורות מספר הן תחלשנה עד כדי כך שצאצאיו של אברהם, אשר בינתיים יגדלו וירבו במאוד, יוכלו להתגבר עליהן בקלות.
ובשלם כרת מלכי-צדק ברית רשמית עם אברהם. כה הוא אמר לאברהם: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם; כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." ואברהם האמין למלכי-צדק, "וַיַּחְשְׁבֶהָּ לּוֹ לִצְדָקָה." או אז גלל מלכי-צדק בפני אברהם את הסיפור על אודות כיבושהּ העתידי של כנען בידי זרעו, לאחר צאתם ממצרים.
ברית זו של מלכי-צדק עם אברהם מייצגת את ההסכם הכביר באורנטיה בין האלוהות לאדם, הסכם שבמסגרתו האל מסכים לעשות את הכול; ואילו האדם רק מסכים להאמין בהבטחותיו של האל ולמלא אחר הוראותיו. עד אותה עת האמונה הייתה כי הגאולה ניתנת אך ורק תמורת מעשים – קורבנות ומנחות; ואילו כעת, הביא מלכי-צדק שוב לאורנטיה את הבשורות הטובות על כך שהגאולה, חסדו של האל, ניתנת הודות לאמונה. ואולם בשורה זו על אודות אמונה פשוטה באל, הייתה מתקדמת מדי; לאחר מכן העדיפו השבטים השֵמִיים לחזור למנהגיהם הקדומים של הקרבת קורבנות וכפרת עוונות תוך הקזת דם.
זמן לא רב חלף מכינון ברית זו ועד לדת יצחק, בנו של אברהם, בהתאם להבטחתו של מלכי-צדק. לאחר הולדתו של יצחק, אברהם התייחס בכובד ראש לבריתו עם מלכי-צדק, והוא הלך לשָלֵם על-מנת להעלות אותה על הכתב. במועד זה, שבו קיבל על עצמו בפומבי ובאופן רשמי את הברית, הוא שינה את שמו מאברם מאברהם.
רוב מאמיני שלם נהגו להימול, אף כי מלכי-צדק מעולם לא הפך נוהג זה למחייב. ואף-על-פי שעד אז אברהם התנגד תמיד למילה, במעמד הזה הוא החליט לכבד את המאורע בכך שקיבל על עצמו את הטקס הזה באופן רשמי כאות וכסמל לאשרור ברית שלם.
והיה זה לאחר וויתור אמיתי ופומבי זה על שאיפותיו האישיות לטובת תכניותיו הנרחבות יותר של מלכי-צדק, ששלוש ההוויות השמימיות נגלו אליו במישור מָמְרֶא. הופעה זו התרחשה באופן עובדתי, למרות ששויכה לסיפורים אשר נבדו מאוחר יותר על אודות ההרס הטבעי של סדום ועמורה. והאגדות האלה על אודות מאורעות אותם ימים, מעידות על מידת הפיגור של המוסר והאתיקה, ואפילו בעת קרובה כל-כך.
לאחר מימוש הברית הטקסית, הושלם הפיוס בין אברהם למלכי-צדק. אברהם נטל על עצמו שוב את ההובלה האזרחית והצבאית של מושבת שלם, אשר בשיאה מנתה מעל למאה-אלף מעלֵי מעשֵר קבועים אשר נמנו על שורות אחוות מלכי-צדק. אברהם שיפר עד מאוד את מקדש שלם וסיפק אוהלים חדשים לבית הספר כולו. הוא לא רק הרחיב את מערכת המעשר, אלא גם הציג שיטות משופרות רבות לניהול עסקֵי בית הספר, וזאת בנוסף לתרומה הגדולה אשר תרם לניהול טוב יותר של המחלקה לתעמולה מיסיונרית. הוא אף תרם רבות למען שיפור מצב העדרים ולארגון-מחדש של מיזמי החלב של שלם. אברהם היה איש עסקים פיקח ויעיל, ואדם עשיר בימיו; הוא לא היה אדוק יתר על המידה, אך היה כן לגמרי, והוא אכן האמין במאקיוונטה מלכי-צדק.
במשך שנים מספר, המשיך מלכי-צדק ללמד את תלמידיו ולאמן את המיסיונרים של שלם, אשר חדרו לכל השבטים אשר סביב, ובמיוחד למצרים, למסופוטמיה ולאסיה הקטנה. ובחלוף העשורים, הרחיקו המורים הללו יותר ויותר משלם, בעודם נושאים עמם את בשורתו של מאקיוונטה על אודות האמונות והאמונה באל.
צאצאיו של אדמסון, אשר התקבצו סביב חופי אגם ואן, הקשיבו ברצון למוריה החיתים של כת שלם. ומן המרכז הזה, אשר היה לפנים אנדיטי, נשלחו מורים לאזורים המרוחקים הן של אירופה והן של אסיה. מיסיונרים של שלם חדרו לכל אירופה, ואפילו הגיעו לאיים הבריטיים. קבוצה אחת נסעה דרך איי פָארוֹ עד לאנדונים של איסלנד, ואילו קבוצה אחרת חצתה את סין והגיעה אל היפנים של האיים המזרחיים. חייהם והתנסויותיהם של הגברים והנשים אשר יצאו מעִם שלם, מסופוטמיה ואגם ואן על-מנת להאיר את השבטים של חצי הכדור המזרחי מציגים פרק של גבורה בתולדות המין האנושי.
ואולם המשימה הייתה כה גדולה והשבטים היו כה מפגרים, עד כי התוצאות היו מעורפלות ובלתי-מוגדרות. מדור לדור מצאה בשורת שלם אחיזה כאן ושם, אך למעט בפלשתינה, מעולם לא שמר שבט או גזע שלם אמונים ברציפות לרעיון של אל אחד. הרבה בטרם הגיע ישוע, הלימוד של המיסיונרים המוקדמים של שלם נספג, על-פי-רוב, בתוך מערך האמונות והאמונות-הטפלות הרווחות והישנות יותר. בשורתו המקורית של מלכי-צדק נספגה כמעט כולה אל תוך האמונות באֵם הגדולה, בשמש ובכָּתות נושנות אחרות.
אתם, אשר נהנים כיום מיתרונותיה של אמנות הדפוס, תתקשו להבין עד כמה קשה היה להנציח את האמת בימים המוקדמים הללו; וכמה קל היה לאבד את הקשר לדוקטרינה חדשה מדור אחד למשנהו. הדוקטרינה החדשה תמיד נטתה להיספג אל תוך גוף הלימוד הדתי ומנהגי הקסם הקדומים יותר. האמונות האבולוציוניות הישנות יותר תמיד מזהמות התגלות חדשה.
היה זה מעט לאחר השמדתן של סדום ועמורה, שמאקיוונטה החליט לסיים את מתת החירום שלו באורנטיה. החלטתו של מלכי-צדק לסיים את שהותו בגוף בשר ודם הושפעה מתנאים רבים, והעיקרי שבהם היה נטייתם ההולכת וגוברת של השבטים הסובבים, ואפילו של עמיתיו הקרובים, להתייחס אליו כאל הוויה חצי-אלוהית, כפי שאכן היה; ואולם, הם החלו להעריץ אותו שלא כראוי ומתוך פחד גדול של אמונה טפלה. בנוסף לסיבות האלה, ביקש מלכי-צדק לעזוב את זירת הפעילות הארצית שלו די זמן לפני מותו של אברהם, וזאת על-מנת להבטיח שהאמת על אודות האל האחד והיחיד תתבסס בחוזקה בדעת חסידיו. ובהתאם לכך, מאקיוונטה פרש לילה אחד לאוהלו אשר בשלם, לאחר שברך את עמיתיו האנושיים בברכת ליל מנוחה, וכאשר הם ביקשו לקרוא לו למחרת בבוקר, הוא לא היה שם, משום שעמיתיו לקחוהו משם.
מבחן גדול נכון לאברהם עת עזב מלכי-צדק בפתאומיות גדולה כל-כך. אף-על-פי שהזהיר כהלכה מבעוד מועד את חסידיו כי יום אחד יעזוב כלעומת שבא, הם לא הצליחו להשלים עם אבדן מנהיגם הנפלא. הארגון הגדול אשר נבנה בשלם כמעט ונעלם, אך המסורות של אותם ימים היו אלה שעליהן התבסס משה בשעה שהוביל את העבדים העברים אל מחוץ למצרים.
אובדן מלכי-צדק גרם לאברהם להצטער בלבו, צער שעליו לא הצליח להתגבר מעולם. לפנים הוא נטש את חברון כאשר וויתר על שאיפתו לבנות ממלכת חומר; ואילו כעת, עם אובדן עמיתו לבניית ממלכת הרוח, הוא יצא את שלם ונסע דרומה לגור בקרבת רכושו, בגְּרָר.
מיד לאחר היעלמותו של מלכי-צדק, הפך אברהם לפחדן והססן. עם הגעתו לגרר הוא הסתיר את זהותו, וכך לקח אבימלך את אשתו. (לילה אחד, מעט לאחר נישואיו לשרה, שמע אברהם כדרך אגב מזימה לרצוח אותו על-מנת לקחת את אשתו המבריקה. פחד זה הפך למורא של קבע בלבו של מי שמלבד זאת היה מנהיג אמיץ ונחוש; במשך כל חייו הוא פחד שמישהו ירצח אותו בסתר על-מנת לקחת את שרה. וזהו ההסבר לכך שאדם אמיץ זה נהג בפחדנות בשלושה מקרים שונים.)
ואולם, רתיעתו של אברהם ממשימתו כיורשו של מלכי-צדק לא ארכה עוד זמן רב. במהרה הוא המיר אנשים מקרב הפלישתים ומקרב אנשי אבימלך, כרת עמם ברית, ובתורו הזדהם ברבות מן האמונות הטפלות שלהם, ובייחוד במנהגם להקריב את הבנים הבכורים. וכך, שוב הפך אברהם למנהיג גדול בפלשתינה. כל הקבוצות העריכו אותו, וכל המלכים כבדוהו. הוא היה המנהיג הרוחני של כל השבטים הסובבים, והשפעתו נמשכה עוד זמן מה לאחר מותו. במהלך שנות חייו האחרונות, הוא שב פעם נוספת לחברון, זירת פעילותו המוקדמת והמקום שבו עבד בצמוד למלכי-צדק. פעולתו האחרונה של אברהם הייתה שליחת משרתים נאמנים לעירו של אחיו, נחור, אשר שכנה לגבול מסופוטמיה, על-מנת לבקש אישה מבני עמו בעבור בנו יצחק. במשך זמן רב נהגו בני עמו של אברהם לערוך נישואין בין בני דודים. ואברהם הלך לעולמו באמונה בטוחה באל, אמונה שאותה רכש בבתי הספר של שלם, אשר נעלמו זה מכבר.
הדור הבא התקשה להבין את הסיפור על אודות מלכי-צדק; בתוך חמש-מאות שנה רבים החשיבו את הסיפור כולו כמיתוס. יצחק שלט יחסית היטב בלימוד של אביו והזין את בשורתה של מושבת שלם, ואולם יעקב התקשה לתפוש את המשמעות של המסורות האלה. יוסף האמין באמת במלכי-צדק, ובעיקר בשל עובדה זו נחשב בעיני אחָיו כחולמני. הכבוד אשר רחשו ליוסף במצרים נבע בעיקר בשל זכרו של אברהם, אבי-סבו. ליוסף הוצע הפיקוד על צבאות מצרים, ואולם בשל אמונתו האמיתית הזו במסורותיו של מלכי-צדק ובלימוד המאוחר יותר של אברהם ושל יעקב, הוא בחר לשמש כמנהל אזרחי, זאת בהאמינו שבאופן הזה יוכל לקדם טוב יותר את מלכות השמיים.
לימודו של מלכי-צדק היה שלם ומלא, ואולם הרשומות על אודות אותם ימים נדמו לכוהנים העבריים המאוחרים יותר כבלתי-אפשריות וכפנטסטיות, אף כי רבים מהם הבינו במידת-מה את המאורעות האלה, לפחות עד לימים שבהם רשומות הברית הישנה נערכו באופן נרחב בבבל.
הדבר שרשומות הברית הישנה מתארות כשיחות בין אברהם לבין האל היו לאמיתו של דבר פגישות בין אברהם למלכי-צדק. כותבים מאוחרים יותר החשיבו את המונח מלכי-צדק כזהה במשמעותו לאל. הרישום על מפגשים רבים כל-כך בין אברהם ושרה לבין "מלאך אדוני" מתייחס לביקורים הרבים של מלכי-צדק.
סיפורי העברים על אודות יצחק, יעקב ויוסף הינם מהימנים הרבה יותר מאשר אלו העוסקים באברהם, למרות שגם הם מכילים סטיות מרובות מן העובדות, שינוים אשר נערכו במכוון ושלא במכוון בעת שבה רוכזו רשומות אלה בידי הכוהנים העבריים במהלך תקופת השבי בבבל. קטורה לא הייתה אשתו של אברהם; בדומה להגר, היא הייתה אך פילגש. יצחק, בנה של שרה, האישה בעלת המעמד, ירש את כל רכושו של אברהם. אברהם לא היה כה מבוגר כפי שמציגות הרשומות, ואשתו הייתה צעירה בהרבה. הגילאים הללו שונו במכוון על-מנת להצדיק את לידתו המופלאה של יצחק מאוחר יותר.
האגו הלאומי של היהודים ספג מכה קשה בשבי בבבל. תגובתם לנחיתותם הלאומית כללה תנועה אל הקצה השני של אגוטיזם לאומי וגזעי קיצוני, שבמסגרתו הם עיוותו וסילפו את מסורותיהם מתוך מגמה לרומם את עצמם מעל לכל הגזעים האחרים כעם הסגולה של האל; ומהסיבה הזאת הם ערכו בקפידה את כל רשומותיהם מתוך כוונה לרומם את אברהם ואת כל מנהיגיהם הלאומיים האחרים מעל לכלל האנשים האחרים, ואף מעל למלכי-צדק עצמו. ולפיכך השמידו הכותבים העבריים את כל הרשומות האחרות אשר מצאו על אודות הימים רבי החשיבות ההם, ושימרו אך ורק את הסיפור על פגישתם של אברהם ומלכי-צדק לאחר קרב שידים, מכיוון שסברו שזו משפיעה כבוד רב על אברהם.
וכך, באבדם את הקשר עם מלכי-צדק, הם אף איבדו את הקשר ללימודו של בן זה לעת-חירום, לימוד הנוגע למשימתו הרוחנית של בן המתת המובטח; הם איבדו את הקשר לטיבה של משימתו באופן כה מלא ושלם, עד כי רק מתי מעט מצאצאיהם יכלו או רצו להכיר ולקבל את מיכאל, בשעה שזה הופיע בכדור הארץ בדמות בשר ודם, כפי שניבא מאקיוונטה.
ואולם, אחד מכותבי האיגרת על העברים הבין את משימתו של מלכי-צדק, ככתוב: "כִּי זֶה מַלְכִּי-צֶדֶק, כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, היָה אָף מֶלֶךְ הַשָׁלוֹם; בְּאֵין אָב, בְּאֵין אֵם, בְּאֵין יַחַשׂ, וּלְיָמָיו אֵין תְּחִלָּה וּלְחַיָּיו אֵין סוֹף וּבְזֹאת נִדְמֶה לְבֶן הָאֱלֹהִים, הוּא עוֹמֵד בִּכְהֻנָּתוֹ לָנֶצַח." כותב זה קבע כי מלכי-צדק הינו מן הטיפוס של המתת המאוחרת יותר של מיכאל, וכן תיקף את העובדה כי ישוע היה "כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי, מַלְכִּי-צֶדֶק." ואף כי השוואה זו איננה לגמרי הולמת, אכן היה זה נכון, פשוטו כמשמעו, כי ישוע קיבל לידיו בנאמנות את התואר של אורנטיה, "לפקודתם של שנים-עשר המלכי-צדקים הנאמנים" אשר שירתו בזמן שבו קיים הוא את המתת שלו בעולם.
במהלך שנות התגשמותו של מאקיוונטה בגוף, תיפקדו הנאמנים המלכי-צדקים של אורנטיה כגוף המונה אחד-עשר במספר. כאשר מאקיוונטה החליט כי הסתיימה משימתו כבן לעת-חירום, הוא מסר עובדה זו לאחד-עשר עמיתיו, והם הכינו מיד את הטכניקה שבאמצעותה הוא שוחרר מן הבשר והוחזר בבטחה אל מעמדו המקורי כמלכי-צדק. וביום השלישי שלאחר היעלמותו משלם הוא הופיע בקרב אחד-עשר חבריו, בעלי המשימה אשר באורנטיה, וחידש את הקריירה שלו, אשר הופרעה, כאחד מן הנאמנים הפלנטאריים של 606 של שטניה.
מאקיוונטה סיים את המתת שלו כייצור בשר-ודם באותה פתאומיות ובאותו אופן נעדר טקסיות שבהם החל אותה. להופעתו ולהיעלמותו לא נלוו הכרזות או הדגמות יוצאות-דופן כלשהן; ואת הופעתו באורנטיה לא סימנה קריאת שמות הקמים לתחייה ואף לא סיום של עידן; המתת שלו הייתה מתת לעת-חירום. ואולם, מאקיוונטה לא סיים את שהותו בגוף בן-אנוש עד אשר שוחרר כיאות מידי האב מלכי-צדק, ועד אשר נודע לו כי המתת שלו לעת-חירום קיבלה את אישורו של המנהל הכללי של נבאדון, גבריאל מסאלווינגטון.
מאקיוונטה מלכי-צדק המשיך להתעניין עד מאוד בענייניהם של צאצאי אותם אנשים אשר האמינו ללימודו בשעה ששכן בגוף. ואולם, צאצאיו של אברהם, דרך יצחק, אשר נישאו לקֵינים, היו קו הירושה היחידי אשר המשיך והזין לאורך זמן מושג ברור כלשהו של הלימוד של שלם.
אותו מלכי-צדק המשיך ושיתף פעולה במשך תשע-עשרה המאות הבאות עם הנביאים והחוזים הרבים, וכך עמל להמשיך ולהחזיק בחיים את האמיתות של שלם, עד לזמן שבו בשלה העת להופעתו של מיכאל בכדור הארץ.
מאקיוונטה המשיך לשמש כנאמן פלנטארי עד לימי ניצחונו של מיכאל באורנטיה. לאחר מכן, הוא סופח לשירות אורנטיה בירושם כאחד מארבע-ועשרים המנהלים, ורק לאחרונה הועלה בדרגה לתפקיד שגרירו האישי של הבן הבורא בירושם, הנושא בתואר בא-כוחו של הנסיך הפלנטארי של אורנטיה. היננו מאמינים כי כל אימת שאורנטיה תישאר פלנטה מיושבת, לא יחזור מאקיוונטה מלכי-צדק למלא את כלל החובות של סדר הבנים שעליו הוא נמנה, אלא יוותר לנצח, במונחים של זמן, סועד פלנטארי המייצג את מיכאל המשיח.
מכיוון שהמתת שלו באורנטיה הייתה מתת לעת-חירום, על-פי הרשומות לא ניתן לראות מה עשוי עתידו של מאקיוונטה להיות. ייתכן שסגל המלכי-צדקים של נבאדון יצטרך לשאת את אובדנו לנצח של אחד מחבריו. פסיקות אשר ניתנו לאחרונה על-ידי הגבוהים ביותר של עדנטיה, ואשר אושרו מאוחר יותר על-ידי עתיקי היומין של אוורסה, מעידות על כך שסביר כי מלכי-צדק זה של מתת מיועד לתפוש את מקומו של קאליגאסטיה, הנסיך הפלנטארי אשר נפל. אם השערותינו בנושא זה הינן נכונות, בהחלט ייתכן שמאקיוונטה מלכי-צדק יופיע שוב באופן אישי באורנטיה וימלא, באופן כזה או אחר, את תפקידו של הנסיך הפלנטארי אשר הורד מכיסאו, או לחילופין יופיע בכדור הארץ על-מנת לשמש כבא-כוח הנסיך הפלנטארי המייצג את מיכאל המשיח, אשר מחזיק כעת בפועל בתואר הנסיך הפלנטארי של אורנטיה. אף-על-פי שכלל לא ברור לנו מה עשוי להיות עתידו של מאקיוונטה, המאורעות אשר התרחשו ממש לאחרונה מעידים על סבירותה של האפשרות כי ככל הנראה ההשערות אשר צוינו לעיל אינן כה רחוקות מן האמת.
הננו מבינים היטב כיצד, הודות לניצחונו באורנטיה, הפך מיכאל הן ליורשו של קאליגסטיה והן ליורשו של אדם; כיצד הפך לנסיך השלום ולאדם השני. וכעת הננו חוזים במלכי-צדק זה מקבל את התואר בא-כוח הנסיך הפלנטארי של אורנטיה. האם ישמש גם כבא-כוח הבן החומרי של אורנטיה? או שמא קיימת אפשרות שיתרחש מאורע בלתי-צפוי וחסר תקדים, חזרתם לפלנטה, במועד כזה או אחר, של אדם וחווה או של מי מצאצאיהם כנציגיו של מיכאל, עם התואר באי-כוחו של אדם השני באורנטיה?
וכל ההשערות האלה, הקשורות לוודאות הופעתם העתידית של בנים של סמכות, כמו גם של בנים מורים של השילוש, יחד עם הבטחתו המפורשת של הבן הבורא לחזור, במועד כזה או אחר, הופכים את אורנטיה לפלנטה בעלת עתיד של חוסר-וודאות ולאחת מן הספֵרות המעניינות והמסקרנות ביותר בכל היקום של נבאדון. בהחלט אפשרי כי בעידן עתידי כזה או אחר, כאשר אורנטיה תתקרב לעידן של אור ושל חיים, ולאחר שייגזר סופית דין העניינים הנוגעים למרידתו של לוציפר ולפרישתו של קאליגסטיה, הננו עשויים לחזות בנוכחותם באורנטיה, בעת ובעונה אחת, של מאקיוונטה, של אדם, של חווה, ושל מיכאל המשיח, כמו גם של בן של סמכות או אפילו של בן מורה של השילוש.
מזה זמן רב מחזיק הסדר שלנו בדעה כי נוכחותו של מאקיוונטה בסגל המנהלים של אורנטיה בירושם, ארבע-ועשרים חברי המועצה, מהווה הוכחה מספקת על-מנת להבטיח את האמונה כי הוא עתיד ללכת בעקבות בני התמותה של אורנטיה, הלאה דרך תכנית ההתקדמות וההרקעה של היקום, ואפילו עד לסגל הסופיונות של פרדיס. הננו יודעים כי אדם וחווה מיועדים להתלוות כך אל חבריהם מכדור הארץ בהרפתקה אל פרדיס כאשר תתבסס אורנטיה באור ובחיים.
לפני פחות מאלף שנה נכח מאקיוונטה מלכי-צדק זה, אשר היה לפנים החכם משלם, באופן בלתי-נראה באורנטיה למשך תקופה בת מאה שנים, ושימש כמושל הכללי השוכן של הפלנטה; ואם המערכת הנוכחית להכוונת ענייני הפלנטה תמשיך ותתנהל, הוא עתיד לחזור ולשמש באותו תפקיד בעוד מעט יותר מאלף שנה.
זהו סיפורו של מאקיוונטה מלכי-צדק, אחת מן הדמויות היותר ייחודיות אשר נקשרו מאז ומעולם להיסטוריה של אורנטיה, ואישיות אשר יש ותשמש בעתיד בתפקיד חשוב בהתנסות העתידית של עולמכם הבלתי-שגרתי ויוצא-הדופן.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
מוריה המוקדמים של דת שָלֵם חדרו אל קרב השבטים המרוחקים ביותר באפריקה ובאירו-אסיה, ובכל עת התמידו והטיפו את בשורתו של מלכי-צדק על אודות אמונתו ובטחונו של האדם באל האוניברסאלי האחד כמחיר היחיד הנדרש לשם קבלת חסדי האל. בריתו של מלכי-צדק עם אברהם היוותה את התבנית לכל התעמולה המוקדמת אשר נשלחה משלם וממרכזים אחרים. מעולם, בשום דת אחרת, לא נראו באורנטיה מיסיונרים נלהבים ונחושים יותר מן הגברים והנשים הנאצלים הללו אשר נשאו את לימודו של מלכי-צדק אל כל רחבי חצי הכדור המזרחי. המיסיונרים הללו גויסו מקרב שורות עמים וגזעים רבים, והם הפיצו את הלימוד בעיקר באמצעות המרת הילידים. הם הקימו מרכזי אימון בחלקים שונים של העולם, שם הם לימדו את הילידים על אודות דת שלם, ואז גייסו את התלמידים הללו על-מנת שישמשו כמורים בקרב בני עמם.
בימיו של מלכי-צדק הייתה הודו מדינה קוסמופוליטית, אשר זה עתה הוכפפה לשליטתם הפוליטית והדתית של הפולשים הארים-אנדיטים מצפון וממערב. באותה עת חדרו הארים באופן נרחב אך ורק לחלקיו הצפוניים והמערביים של חצי-האי. הוֶדים הללו, אשר זה עתה הגיעו, הביאו עמם את אליליהם השבטיים הרבים. צורות הפולחן הדתיות שלהם דמו עד מאוד למנהגי הטקס של אבותיהם המוקדמים יותר, האנדיטים, בכך שהאב עדיין שימש ככוהן והאם ככוהנת, ואילו הקמין המשפחתי עדיין שימש כמזבח.
הכת הוודית נמצאה אז בתהליך של צמיחה ומטמורפוזה תחת הכוונת קסטת הברהמינים, קסטת המורים-הכוהנים, אשר נטלו לידיהם בהדרגה את השליטה על טקסי הפולחן המתרחבים. המיזוג של שלושים-ושלוש האלוהויות האריות כבר היה מצוי בעיצומו בשעה שהמיסיונרים של שלם חדרו לצפונה של הודו.
הפוליתאיזם של הארים הללו ייצג התנוונות של המונותאיזם המוקדם יותר שלהם, התנוונות אשר נגרמה בעטיה של היפרדותם ליחידות שבטיות, כאשר כל שבט סגד לאל משלו. התנוונות זו של דוקטרינת השילוש והמונותאיזם המקוריים של האנדיטים במסופוטמיה, הייתה מצויה בתהליך של הרכבה מחדש במהלך המאות הראשונות של האלף השני לפני ישוע. האלים הרבים אורגנו בפנתיאון בהנהגתם המשולשת של דִיָאוּס פִּיטָאר, אדון השמים; של אִינְדְרַא, אדון האטמוספירה הסוער; ושל אָגְ'נִי, אל האש בעל שלושת הראשים, אדון הארץ וסמל אשר נותר כשריד ממושג קודם של השילוש.
התפתחויות הֶנוֹתֶאִיסְטִיוֹת מובחנות סללו את הדרך לעבר מונותאיזם התפתחותי. לעיתים קרובות היה זה אג'ני, האלוהות הקדומה ביותר, אשר רוּמם כאבי הפנתיאון כולו וכעומד בראשו. עיקרון אלוהות האב, אשר לפעמים נקרא פְּרָגַ'אפָּטִי, ולעיתים כונה בְּרָהְמַה, שקע אל תוך הקרב התיאולוגי שבו לחמו מאוחר יותר הכוהנים הברהמינים עם מוריה של שלם. הברהמן נתפש כעיקרון האנרגיה האלוהית אשר מפעיל את כלל הפנתיאון הוודי.
המיסיונרים משלם הטיפו על אודות האל האחד של מלכי-צדק, הגבוה ביותר שבשמיים. תיאור זה לא עמד בסתירה גמורה למושג המגיח של האב-ברהמה כמקור של כל האלים כולם, ואולם הדוקטרינה של שלם הייתה בלתי-ריטואלית, ולפיכך עמדה בניגוד ישיר לדוגמות, למסורות וללימודי הכהונה הברהמינית. הכוהנים הברהמינים לעולם לא יקבלו את הלימוד של שלם על אודות גאולה דרך אמונה, ועל אודות חסד האל העומד בנפרד מהמצוות הריטואליסטיות ומטקסי הקורבנות.
דחייתה של בשורת מלכי-צדק על אודות הביטחון באל והגאולה דרך אמונה, היוותה עבור הודו נקודת תפנית חיונית. המיסיונרים משלם תרמו רבות לאובדן האמונה בכל האלים הוודיים הקדומים, ואולם המנהיגים, כוהני הוֶודה, סירבו לקבל את הלימוד של מלכי-צדק על אודות האל האחד ועל אודותיה של אמונה פשוטה אחת.
במאמץ ללחום במוריה של שלם, ליקטו הברהמינים את כתבי הקודש של אותם ימים; ואיגוד זה, כפי שתוקן מאוחר יותר, הגיע עד לזמנים המודרניים בדמותה של הרִיג-וֶודה, אחד מן הספרים העתיקים והקדושים ביותר. לאחר מכן הגיעו הוודות השנייה, השלישית, והרביעית, במסגרת המאמץ של הברהמינים לגבש ולנסח את טקסי הפולחן והקורבן שלהם, ולקבע אותם עבור העמים של אותם ימים. במיטבם, הכתבים הללו מהווים מקבילה לכל גוף אחר בעל אופי דומה של יופי מושגי ושל הבחנה באמת. ואולם, ככל שהלכה הדת העליונה הזו והזדהמה באלפים על-גבי אלפים של אמונות טפלות, כתות, וריטואלים מדרום-הודו, כך היא עברה מטמורפוזה מדורגת והפכה למערכת התיאולוגית הרב-גונית ביותר אשר פיתח האדם בן התמותה מעודו. בחינתן של הוודות תגלה כמה מן המושגים הגבוהים ביותר על אודות האלוהות אשר נהגו מאז ומעולם, לצד כמה מן המושגים הבזויים יותר אודותיה.
ככל שהמיסיונרים משלם הלכו וחדרו דרומה אל תוך הדֶקָאן הדְרָוִינִי, הם נתקלו במערכת קסטות הולכת וגדלה, תכניתם של הארים אשר נועדה למנוע את אובדן זהותם הגזעית אל מול נחשול גואה של עמי סאנגיק משניים. מכיוון שקסטת הכוהנים הברהמינים הייתה המרכז והמהות של מערכת זו, הסדר החברתי הזה עיכב עד מאוד את התקדמותם של המורים משלם. מערכת הקסטות הזו לא הצליחה להציל את הגזע הארי, ואולם היא אכן הצליחה להנציח את הברהמינים, אלו אשר בתורם שמרו על עליונותם הדתית בהודו עד עצם היום הזה.
וכעת, עם היחלשות הוודיזם בשל דחייתה של אמת גבוהה יותר, עמדה הכת של הארים אל מול התקפות הולכות וגוברות מן הדקאן. במאמץ נואש לעמוד בפרץ נוכח הנחשול הגואה של ההכחדה הגזעית ושל ההשמדה הדתית, ביקשה הקסטה הברהמינית לרומם את עצמה מעל לכל דבר אחר. הם לימדו כי הקרבת הקורבנות לאלוהות הייתה יעילה ביותר בפני עצמה, וכי עוצמתה הייתה כזו אשר לא ניתן לעמוד בפניה. הם הכריזו כי בין שני העקרונות האלוהיים המהותיים ביקום, האחד היה אלוהות הברהמן, ואילו האחר היה הכהונה הברהמינית. כוהניו של שום עם אחר באורנטיה לא התיימרו לרומם את עצמם אפילו מעל לאלוהיהם, ולהעטיר על עצמם את הכבוד אשר היה מנת חלקם של אלוהיהם. ואולם, הם הרחיקו באופן כה אבסורדי בטענותיהם המתיימרות, עד אשר כלל המערכת הרעועה התמוטטה אל מול הכָּתות הקלוקלות אשר שטפו פנימה מן הציוויליזציות הסובבות הפחות מתקדמות. הכהונה הוודית העצומה עצמה נכשלה ושקעה מתחת לשטף השחור של הרפיון והפסימיזם, אשר יומרתם האנוכית ונעדרת החוכמה שלהם עצמם הביאה על הודו כולה.
ההתרכזות הבלתי-ראויה בעצמי הובילה ללא ספק לפחד מהנצחתו הבלתי-אבולוציונית של העצמי במעגל בלתי-פוסק של התגשמויות עוקבות בדמות אדם, חיה או צמח. ומכלל האמונות המזהמות, אשר יכלו להידבק למה שעשוי היה להיות מונותאיזם בהתהוות, אף אחת לא הייתה מכשילה כמו האמונה הזו בגלגול נשמות – הדוקטרינה על אודות התגשמותן-מחדש של נשמות – אשר הגיעה מן הדקאן הדרוויני. אמונה זו, במעגל המונוטוני החוזר על עצמו של התגשמויות מחדש, שללה מבני התמותה הנאבקים את תקוותם היקרה משכבר הימים, למצוא במוות את אותה גאולה ואת אותה התקדמות רוחנית, אשר הייתה מנת חלקה של האמונה הוודית המוקדמת יותר.
במהרה לאחר לימוד זה, לימוד מתיש מבחינה פילוסופית, הגיעה ההמצאה של הדוקטרינה על אודות הבריחה הנצחית מן העצמי באמצעות שקיעה אל תוך המנוחה והשלווה האוניברסאליות של האיחוד המוחלט עם ברהמן, נשמת-העל של כלל הבריאה. תשוקותיהם של בני התמותה והשאפתנות האנושית הודחקו ביעילות והושמדו כמעט לגמרי. במשך יותר מאלפיים שנה ניסו המוחות הטובים יותר בהודו לחמוק מכל תשוקה, ובכך פתחו לרווחה את השער לכניסתם, מאוחר יותר, של אותן כָּתות ושל אותו לימוד, אשר אזקו כמעט לחלוטין את נשמותיהם של הינדים רבים בשלשלאות של חוסר-תקווה רוחנית. מכל הציוויליזציות, הציוויליזציה הארית-וודית הייתה זו אשר שילמה את המחיר הנורא ביותר בשל דחייתה של בשורת שלם.
הקסטות לבדן לא יכלו להנציח את המערכת הדתית-תרבותית של הארים, וככל שנפוצו ברחבי הצפון הדתות הנחותות מן הדקאן, כך התפתח עידן של ייאוש ושל חוסר-תקווה. במהלך הימים החשוכים הללו התפתחה הכת של אי-נטילת-חיים כלשהם, והיא שרדה מאז ועד עצם היום הזה. רבות מן הכָּתות החדשות היו אתאיסטיות הלכה למעשה, והן טענו כי ניתן להשיג את הגאולה אך ורק הודות למאמציו העצמיים של האדם, וללא עזרה. ואולם, ניתן למצוא שרידים מעוותים של הלימוד של מלכי-צדק, ואפילו של הלימוד של אדם, בתוך חלק גדול מן הפילוסופיה האומללה הזו.
אלו היו הזמנים שבהם נאספו כתבי הקודש המאוחרים יותר של הדת ההינדית, הבְּרָהְמַנוֹת והאוּפָּנִישָׁאדוֹת. לאחר שדחו את הלימוד על אודות הדת האישית באמצעות התנסות האמונה האישית עם האל האחד, ולאחר שהזדהמו בנחשול מבזה ומתיש של כתות ושל אמונות מן הדקאן, על האנתרופומורפיזם שלהם ועל רעיון גלגולי הנשמות אשר הביאו איתן, חוותה הכהונה הברהמינית תגובה אלימה כנגד האמונות המשחיתות האלה; ובאופן מובחן חל מאמץ לתור אחר המציאות האמיתית ולמצוא אותה. הברהמינים יצאו לדרך במטרה להסיר את האנתרופומורפיזם מתוך מושג האלוהות ההודי, אך בעשותם כן הם נכשלו בשגיאה הגסה של הסרת האישיות ממושג האל, וכאשר הם הגיחו לא היה ברשותם אידיאל נשגב ורוחני של אב פרדיס, אלא רעיון מרוחק ומטאפיזי על אודות מוחלט חובק-כל.
מתוך מאמציהם לשימור-עצמי, דחו הברהמינים את האל האחד של מלכי-צדק, וכעת הם מצאו את עצמם עם ההיפותזה של ברהמן, אותו עצמי פילוסופי סתָמי ומתעתע, אותו זה בלתי-אישי וחסר-עוצמה אשר הותיר את חייה הרוחניים של הודו חסרי-ישע וחסרי-אונים למן אותו יום אומלל ועד למאה העשרים.
עליית הבודהיזם בהודו התרחשה בתקופה שבה נכתבו האופנישאדוֹת. ואולם, על-אף ההצלחות שנחל הבודהיזם במשך אלף שנים, הוא לא הצליח להתחרות בהינדואיזם המאוחר יותר; למרות מוסריות גבוהה יותר, האופן שבו הציג בתחילה את האל היה אף פחות מוגדר מזה של ההינדואיזם, אשר סיפק אלוהוּיוֹת נחותות יותר ואישיוֹת. לבסוף נסוג הבודהיזם בצפון-הודו אל מול הסתערותו של האסלאם המיליטנטי, אשר כלל מושג ברור וחד של אַלְלָה כאל העליון של היקום.
אף-על-פי שהחלק הגבוה ביותר בברהמיניזם היווה אך בקושי דת, הייתה זו אחת מן ההעפלות הנאצלות ביותר של הדעת האנושית אל מרחבי הפילוסופיה והמטפיזיקה. המוח ההודי, לאחר שיצא לדרכו במטרה לגלות את המציאות הסופית, לא פסק עד אשר גיבש השערות בנוגע לכל היבט כמעט בתיאולוגיה, למעט המושג הדואלי המהותי של הדת: קיומו של האב האוניברסאלי של כלל הברואים ביקום, ועובדת התנסות ההרקעה בַּיקום של ברואים אלו ממש, בעודם מבקשים להשיג את האב הנצחי, אשר ציווה עליהם להיות מושלמים, ממש כשם שהוא עצמו מושלם.
הדעות של אותם ימים אכן תפשו, באמצעות מושג הברהמן, את הרעיון של מוחלט מְחָדֵר-כל, וזאת משום שהשערה זו זוהתה בעת ובעונה כאנרגית יצירה וכתגובה קוסמית. ברהמן נתפש כמצוי מעבר לכל הגדרה, כניתן להבנה אך ורק על-ידי שלילה של כל האיכויות הסופיות בזו אחר זו. בהחלט הייתה זו אמונה בהוויה מוחלטת, אפילו אינסופית, ואולם מושג זה נעדר כמעט לחלוטין תכונות אישיוּת, ומשום כך לא יכלו אנשי-דת יחידים להתנסות בו.
ברהמן-נָארָיַאנָה נתפש כזֶה הָהוֹוֶה המוחלט, האינסופי, כעוצמת הפוטנציאל הקדומה של הקוסמוס הפוטנציאלי, כעצמי האוניברסאלי אשר מתקיים לאורך כלל הנצח באופן סטטי ופוטנציאלי. אילו יכלו הפילוסופים של אותם ימים להתקדם אל הצעד הבא בהמשגת האלוהות, אילו יכלו לתפוש את ברהמן כסימוכי וכיצירתי, כאישיות אשר הוויות ברואות ומתפתחות יכולות לגשת אליה, כי אז ייתכן שלימוד מעין זה היה הופך לתצוגה המתקדמת ביותר של האלוהות באורנטיה, וזאת משום שהיא הייתה כוללת את חמש הרמות הראשונות של הפעולה הכוללת של האלוהות, והייתה עשויה לחזות בעיני הרוח את שתי הרמות הנותרות.
בשלבים מסוימים, המושג של נשמת העל האוניברסאלית האחת, כסכום הכולל של כלל הקיום של הברואים את הוביל הפילוסופים ההודים לקרבה רבה לאמת על אודות ההוויה העליונה, ואולם אמת זו כלל לא הועילה להם, לפי שהם לא הצליחו לפתח כל גישה אישית סבירה או הגיונית להשגת מטרתם התיאורטית והמונותאיסטית של ברהמן-נָארָיַאנָה.
ושוב, עיקרון הקארמה של המשכיות הסיבתיות, הינו קרוב ביותר לאמת של סינתזת ההשלכות של כלל הפעולות בזמן-מרחב בנוכחות האלוהות של העליון; ואולם, השערה זו מעולם לא סיפקה אפשרות ליחיד דתי להשיג את האלוהות באופן אישי ומתואם, אלא רק את היבלעותה של כלל האישיות בתוך נשמת העל האוניברסאלית.
בנוסף, הפילוסופיה של הברהמיניזם התקרבה עד מאוד להכרה בשכינתם של מכוונני המחשבה, אך זו עוּותה בשל תפישה שגוייה של האמת. הלימוד כי הנשמה הינה הברהמן השוכן היה סולל את הדרך לדת מתקדמת, אילולא הושחת לחלוטין על-ידי האמונה כי לא קיימת כל אינדיבידואליות אנושית למעט האוניברסאלי האחד השוכן.
במסגרת הדוקטרינה על אודות התמזגות נשמת העצמי עם נשמת העל, לא הצליחו התיאולוגים של הודו להותיר מקום להישרדותו של דבר-מה אנושי, דבר-מה חדש וייחודי, דבר-מה אשר נולד כתוצאה מן האיחוד בין רצון האדם לבין רצון האל. הלימוד על חזרת הנשמה אל הברהמן מקביל וקרוב לאמת על חזרתו של המכוונן אל חיק האב האוניברסאלי, ואולם קיים דבר-מה נפרד מן המכוונן אשר שורד אף הוא, והוא המקבילה המורונטית של האישיות האנושית. ומושג חיוני זה נעדר היעדרות אנושה מן הפילוסופיה הברהמינית.
הפילוסופיה הברהמינית תיארה בקירוב הרבה מן העובדות ביקום והתקרבה לאמיתות קוסמיות רבות, ואולם לעיתים קרובות מדי היא נפלה קורבן לשגיאה של הכישלון להבחין בין מספר רמות של מציאות, כדוגמת הרמה המוחלטת, הרמה הטרנסצנדנטאלית והרמה הסופית. היא לא הצליחה להביא בחשבון כי מה שעשוי להיות סופי ובבחינת אשליה ברמה המוחלטת, עשוי להיות מציאותי לחלוטין ברמה הסופית. והיא אף כלל לא הבחינה באישיותו החיונית של האב האוניברסאלי, אשר עמו ניתן להתקשר באופן אישי בכל הרמות, למן התנסותו המוגבלת של היצור האבולוציוני ומעלה עד להתנסותו הבלתי-מוגבלת של הבן הנצחי עם האב האוניברסאלי.
בחלוף המאות חזרו התושבים בהודו במידת-מה לריטואלים העתיקים של הוודות, כפי שאלו הותאמו על-ידי הלימוד של המיסיונרים של מלכי-צדק, וכפי שגובשו בידי הכהונה הברהמינית המאוחרת יותר. דת זו, העתיקה והקוסמופוליטית ביותר מבין דתות העולם, השתנתה במידה נוספת בתגובה לבודהיזם ולגָ'אִינִיזְם, וכן בתגובה להשפעות האסלאם והנצרות אשר הופיעו בשלב מאוחר יותר. ואולם, עד לזמן שבו הגיע הלימוד של ישוע, הפך לימוד זה כה מערבי עד שהוא סווג "כדת של אדם לבן", ולפיכך גם זר ומוזר לדעת ההינדית.
כיום מתארת התיאולוגיה ההינדית ארבע רמות יורדות של אלוהות ושל אלוֹהיוּת:
1. הברהמן, המוחלט, האחד האינסופי, זה אשר הווה.
2. הטְרִימוּרטִי, השילוש העליון של ההינדואיזם. בהתאגדות זו נחשב ברהמה, החבר הראשון, ככזה אשר נוצָר-מעצמו מתוך הברהמן – אינסופיות. אילולא זוהה במידה כה קרובה לאינסופי האחד הפנתיאיסטי, יכול היה ברהמה להוות את הבסיס למושג של האב האוניברסאלי. ברהמה אף מזוהה עם הגורל.
הפולחן לחברים השני והשלישי בטרימורטי, שִיוָה וּוִישְנוּ, החל באלף הראשון לאחר ישוע. שיווה הינו אדונם של החיים והמוות, אל הפוריות ושליט החורבן וההרס. וישנו הינו פופולרי עד מאוד בשל האמונה שאחת תקופה הוא מתגשם בגוף אנושי. וכך הופך וישנו למציאותי וחי בדמיונם של ההודים. יש המחשיבים את שיווה ואת וישנו לעליונים על הכול.
3. אלוהויות וודיות ובתר-וודיות. רבים מן האלים הנושנים של הארים, כדוגמת אג'ני, אינדרא, סוֹמָא, המשיכו והתקיימו במעמד משני לשלושת חברי הטרימורטי. למן ימיה הראשונים של הודו הוודית הגיחו והופיעו אלים נוספים רבים, ואף אלו השתלבו בפנתיאון ההינדי.
4. האלים למחצה: סוּפֶּרמֶנִים, אלים-למחצה, גיבורים, שדים, רוחות רפאים, רוחות רעות, שֵדונים, מפלצות, גוֹבְּלִינִים וקדושי הכָּתות של הימים המאוחרים יותר.
אף-על-פי שבמשך זמן רב לא הצליחה הדת ההינדית להחיות את העם ההודי, בה בעת היא הייתה דת סובלנית בדרך-כלל. עוצמתה הגדולה טמונה בעובדה שהוכיחה את עצמה כדת הסתגלנית והאמורפית ביותר אשר הופיעה באורנטיה מאז ומעולם. היא מסוגלת לשנות עצמה כמעט ללא גבול, וניחנה בטווח יוצא-דופן של אפשרות התאמה גמישה, למן ההשערות הגבוהות, המונותאיסטיות-למחצה של הברהמן האינטלקטואלי, ועד לפֶטִישיזם הגמור ולמנהגי הכת הפרימיטיביים של המעמדות הבזויים והנחותים של המאמינים הבורים.
ההינדואיזם שרד בשל העובדה שהוא מהווה למעשה חלק בלתי-נפרד מרקמתה החברתית הבסיסית של הודו. אין לו היררכיה נרחבת אשר ניתן להפריעהּ או להשמידהּ; הוא שזור בתבנית החיים של האנשים. יש לו יכולת הסתגלות לתנאים משתנים אשר מתעלה מעל לזו של כלל הכתות האחרות, והוא מפגין גישה סובלנית של אימוץ כלפי דתות רבות אחרות; ובהתאם לכך נטען כי גאוטמה בודהה ואפילו המשיח בעצמו הינם התגשמויות של וישנו.
מה שנדרש עד מאוד בהודו של היום הוא תצוגה של בשורת ישוע – אבהותו של האל והיותנו בנים, ולפיכך חברים באחוות כלל בני האדם, בשׂורה המתגשמת באופן אישי בסעד אוהב ובשירות לחברה. בהודו קיימת המסגרת הפילוסופית, ומצוי בה מבנה הכת; כל אשר נדרש הינו הניצוץ המחייה של אהבה דינאמית, אשר מוצג בבשורתו המקורית של בן האדם, כאשר מפשיטים ממנה את הדוֹגמוֹת ואת הדוקטרינות המערביות, אשר נטו להפוך את חיי המתת של מיכאל לדת של האדם הלבן.
עת חלפו המיסיונרים של שלם דרך אסיה, בה בעת שהם הפיצו את הדוקטרינה על אודות הגבוה ביותר ועל הגאולה דרך האמונה, הם ספגו הרבה מן הפילוסופיה ומן המחשבה הדתית של הארצות השונות שדרכן הם עברו. ואולם, המורים אשר גייסו מלכי-צדק וממשיכיו לא מעלו באמון אשר ניתן בהם; הם אכן חדרו לכלל העמים ביבשת אירו-אסיה, והיה זה במחצית האלף השני לפני ישוע עת הם הגיעו לסין. ובמשך למעלה ממאה שנים קיימו בני שלם את המטה שלהם בסוּיפוּ, שם הם אימְנו מורים סיניים אשר לימדו בכל רחבי מחוזות הגזע הצהוב.
כתוצאה ישירה של הלימוד הזה הגיחה בסין הצורה המוקדמת ביותר של הטָאוֹאִיזְם, והייתה זו דת שונה עד מאוד מזו הנושאת את אותו שם כיום. הטאואיזם המוקדם, או הפְּרוֹטוֹ-טאואיזם, היה שילוב של הגורמים הבאים:
1. הלימוד השורד של סִינְגְלָאנְגְטוֹן אשר נשמר במושג של שָאנְגְ-טִי, אל השמיים. בימיו של סינגלאנגטון הפך העם הסיני למונותאיסטי הלכה למעשה; פולחנם התרכז באמת האחת, אשר נודעה לאחר מכן כרוח השמיים, השליטה האוניברסאלית. והגזע הצהוב מעולם לא איבד עד תום מושג תחילי זה של אלוהות, אף כי במאות העוקבות התגנבו בעורמה אל תוך דתם אלים ורוחות משניים רבים.
2. דת שלם של האלוהות הבוראת הגבוהה ביותר אשר מעניקה את חסדה לאנושות בתגובה לאמונת האדם. ואולם, נכון בהחלט כי עד לעת שבה חדרו המיסיונרים של מלכי-צדק אל ארצות האדם הצהוב, המסר המקורי שלהם היה שונה למדי מן הדוקטרינות הפשוטות של שלם בימי מאקיוונטה.
3. מושג הברהמן-המוחלט של הפילוסופים ההודים, יחד עם התשוקה לחמוק מכול רע. ייתכן וההשפעה המיותרת הגדולה ביותר אשר השפיעה על דת שלם בעת התפשטותה מזרחה, נגרמה על-ידי מוריהּ ההודים של האמונה הוודית, אשר הזריקו את תפישתם על אודות הברהמן – המוחלט – אל תוך מחשבות הגאולה של בני שלם.
האמונה המשולבת הזו נפוצה ברחבי ארצות האדם הצהוב והאדם החוּם כהשפעה בסיסית במחשבה הדתית-פילוסופית. ביפן, הפרוטו-טאואיזם הזה היה ידוע בשם שִינְטוֹ, ובארץ רחוקה זו, הרחק משלם אשר בפלשתינה, למדו בני האדם על אודות מאקיוונטה מלכי-צדק, אשר שכן על-פני האדמה על-מנת ששמו של האל לא יימחה מזיכרון האנושות.
כלל האמונות האלה התבלבלו מאוחר יותר בסין והשתלבו עם כת פולחן האבות, אשר צמחה וממשיכה לצמוח בהתמדה. ואולם, למן ימיו של סינגלאנגטון, מעולם לא השתעבדו הסינים שעבוד חסר-ישע לעבודת הכוהנים. הגזע הצהוב היה הגזע הראשון אשר הגיח מן השעבוד הברברי אל הציוויליזציה הסדורה, וזאת משום שהיה הראשון להשיג מידה מסוימת של חופש מן הפחד הגמור מפני האלים, והוא לא פחד אפילו מפני רוחות הרפאים של המתים, כפי שפחדו מהן בני גזעים אחרים. סין הוכרעה מפני שלא הצליחה להתקדם מעבר לחופש המוקדם מן הכוהנים אשר רכשה לה; היא נפלה אל שגיאה אשר כמעט משתווה לזה בחומרתה – פולחן האבות.
ואולם, בני שלם לא עמלו לשווא. היה זה על בסיס בשורתם שהפילוסופים הגדולים של המאה הששית בסין בנו את תורותיהם. האווירה המוסרית והרגשות הרוחניים בימיהם של לאו-טסה וקונפוציוס צמחו מן הלימוד של המיסיונרים של שלם בעידן מוקדם יותר.
שש-מאות שנים בקירוב לפני הגעתו של מיכאל, נדמה היה למלכי-צדק, אשר עזב את הגוף זמן רב קודם, כי טוהר הלימוד שלו עומד בסכנה מופרזת בכדור-הארץ, בשל כל הדברים אשר נספגו אל תוך האמונות הקדומות יותר באורנטיה. למשך זמן מסוים, נדמה היה שמשימתו כמבשר בואו של מיכאל מצויה בסכנת כישלון. ובמאה השישית לפני ישוע, הודות לתיאום יוצא-דופן בין סוכנויות רוחניות, אשר אפילו המפקחים הפלנטאריים אינם מבינים אותו במלואו, חזתה אורנטיה בתצוגה יוצאת-דופן ביותר של אמיתות דתיות רבות. באמצעות מורים אנושיים אחדים, הוצגה מחדש בשורת שלם וקיבלה זריקת חיים, הרבה ממנה, כפי שהוצגה אז, שרד עד לזמן כתיבת שורות אלה.
מאה ייחודית זו של קדמה רוחנית התאפיינה, בכל רחבי העולם, במורים דתיים, מוסריים ופילוסופיים גדולים. שני המורים הבולטים בסין היו לאו-טסה וקונפוציוס.
לאו-טסה התבסס ישירות על מושגי המסורות של שלם בשעה שהצהיר על הטאו כעל הגורם הראשון והאחד של הבריאה בכללותה. לאו היה אדם בעל ראייה רוחנית כבירה. הוא לימד כי גורלו של האדם הינו "איחוד של נצח עם הטאו, האל העליון והמלך האוניברסאלי". הבנתו את הגורמים האולטימטיביים הייתה חדה ביותר, לפי שכתב: "האחדות עולה מתוך הטאו המוחלט, ומתוך האחדות מופיעה הדואליות הקוסמית, ומדואליות מעין זו, יוצא ומתקיים שילוש אשר הינו המקור הקדמון למציאות כולה." "המציאות כולה מצויה לעולם באיזון שבין הפוטנציאלים של הקוסמוס למה שממשי בו בפועל, ואלו לעולם נמשכים להרמוניה על-ידי רוח האלוהיות."
לאו-טסה אף הציג את אחת ההצגות הראשונות של הדוקטרינה על אודות גמילת טובה כנגד רעה: "טוּב מזמן טוּב, ואולם, לזה אשר הינו טוֹב באמת, אף הרוע מזמן טוּב".
הוא לימד את חזרתו של היצור אל הבורא, וצייר את החיים כהופעתה של אישיות מתוך הפוטנציאלים הקוסמיים; זאת בעוד שאת המוות הוא דימה לשיבתה הביתה של אישיות יצור זו. המושג שלו על אודות אמונת אמת היה יוצא-דופן, והוא אף דימה אותה ל"גישת ילד קטן".
הבנתו את תכלית הנצח של האל הייתה ברורה, לפי שאמר: "האלוהות המוחלטת איננה מתאמצת, אך היא תמיד יוצאת כאשר ידה על העליונה; היא איננה כופה על האנושות, אך לעולם היא עומדת הכן לענות על רצונותיה האמיתיים; רצונו של האל הינו נצחי בסבלנותו, ונצחי בכך שביטויוֹ הינו בלתי-נמנע". ועל איש הדת האמיתי אמר, בשעה שביטא את האמת כי ברכה גדולה היא לתת מאשר לקבל: "האדם הטוב איננו מבקש לשמור את האמת לעצמו, אלא מנסה להעניק את האוצרות הללו לחבריו, מכיוון שזאת הינה הגשמתה של האמת. רצונו של האל המוחלט מיטיב תמיד, ולעולם איננו הורס; תכליתו של המאמין האמיתי הינה לפעול תמיד, אך לעולם לא לכפות".
הלימוד של לאו על אודות אי-ההתנגדות, וכן ההבחנה אשר ערך בין פעולה לבין כפייה, עוותו מאוחר יותר בדמות האמונות של "לא לראות, לא לעשות ולא לחשוב דבר". ואולם, לאו מעולם לא לימד שגיאה מעין זו, זאת למרות שהצגתו את אי-ההתנגדות שימשה כגורם בהמשך התפתחותן של נטיותיהם הפציפיסטיות של העמים הסינים.
ואולם, קיים אך מעט במשותף לטאו הפופולרי במאה העשרים באורנטיה ולרגשות הנשגבים והמושגים הקוסמיים של הפילוסוף הנושן אשר לימד את האמת באופן שבו תפש אותה, כך: האמונה באל המוחלט הינה המקור לאנרגיה האלוהית אשר תיבנה מחדש את העולם, ובאמצעותה ירקיע האדם אל איחוד רוחני עם הטאו, האלוהות הנצחית והבורא המוחלט של היקומים.
קונפוציוס (קונג פו-טצה) היה פילוסוף בן זמנו של לאו, במאה השישית בסין, וצעיר ממנו. קונפוציוס ביסס את הדוקטרינות שלו על המסורות המוסריות הטובות יותר מההיסטוריה הארוכה של הגזע הצהוב, והוא אף הושפע במידת-מה מן המסורות אשר נשתמרו מן המיסיונרים של שלם. עבודתו העיקרית כללה את איסוף אמרות החוכמה של הפילוסופים הקדומים. במהלך חייו שלו הוא היה מורה דחוי, אולם לכתביו וללימודו נודעו מאז השפעה כבירה בסין וביפן. קונפוציוס קבע אמת-מידה חדשה לשמאנים, בכך שהחליף את הקסם במוסריות. ואולם, הוא בנה טוב מדי; הוא הפך את הסדר לפֶטיש חדש, וביסס כבוד למנהגיהם של האבות הקדמונים, כבוד אשר עדיין נערץ על הסינים, עד לזמן כתיבתן של שורות אלה.
ההטפה הקונפוציוניסטית על אודות המוסריות התבססה על התיאוריה אשר גרסה כי הדרך הארצית הינה אך כצל מעוות של הדרך השמימית; כי התבנית האמיתית עבור הציוויליזציה בת החלוף הינה הבבואה של הסדר הנצחי בשמיים. במסגרת הקונפוציוניזם, היה המושג הפוטנציאלי של האל כפוף כמעט לחלוטין לדגש אשר הושם על דרך השמיים, היא תבנית הקוסמוס.
להוציא מתי מעט במזרח, הלימוד של לאו אבד כמעט לכולם, ואולם, כתביו של קונפוציוס היוו מני אז את הבסיס למרקם המוסרי של התרבות של כשליש מתושבי אורנטיה. אף-על-פי שהעקרונות הקונפוציוניים הללו הנציחו את המיטב מן העבר, הם היו עוינים במידת-מה לאותה רוח חקירה הסינית אשר השיגה את ההישגים הנערצים הללו. הקיסר צִ'ין שְׁה-חְוָאנְגְ-דִי התאמץ להילחם בהשפעותיהן של הדוקטרינות האלה, וכמוהו עשה, באמצעות לימודו, מוֹ טִי, אשר הכריז על אחווה המבוססת לא על חובה אתית אלא על אהבת האל, אך מאמצים אלו עלו בתוהו. מוֹ טִי ביקש להעיר מחדש את החיפוש הקדום אחר אמת חדשה, ואולם לימודו כשל אל מול התנגדותם הנמרצת של חסידי קונפוציוס.
בדומה למורים רוחניים ומוסריים רבים אחרים, מאמיניהם של לאו-טסה ושל קונפוציוס הפכו אותם בסופו של דבר לאלוהיים, באותם עידני חושך רוחניים בסין, אשר חצצו בין דעיכתה והתנוונותה של האמונה הטאואיסטית לבין בואם של המיסיונרים הבודהיסטית מהודו. במשך המאות הללו של ניוון רוחני, הידרדרה דתו של הגזע הצהוב לכדי תיאולוגיה אומללה שורצת שדים, דרקונים ורוחות רעות, וכל אלו העידו על חזרתם של פחדיה של הדעת האנושית הבלתי-מוארת. וסין, אשר הודות לדתה המתקדמת עמדה לפנים בראש החברה האנושית, החלה לפגר מאחור, בשל כישלונהּ הארעי להתקדם במסגרת נתיב האמת של הפיתוח של אותה מודעות לאל, מודעות אשר הינה הכרחית לשם קדמה אמיתית, לא רק של בני-תמותה יחידים, אלא גם של הציוויליזציות הסבוכות והמורכבות המאפיינות את התקדמות התרבות והחברה בפלנטה אבולוציונית של זמן ומרחב.
בתקופתם של לאו-טסה ושל קונפוציוס בסין, קם בהודו מורה גדול אחר של אמת. גאוטמה סידהרתא נולד במאה השישית לפני ישוע, במחוז נפאל אשר בצפון הודו. לאחר מכן טענו חסידיו כי היה בנו של שליט עשיר ביותר, אלא שלאמיתו של דבר היה יורש העצר של מנהיג זוטר אשר שלט ללא התנגדות בעמק הררי קטן ונידח בדרום הרי ההימלאיה.
לאחר שש שנים של תרגול יוגה חסר-תוחלת, גיבש גאוטמה את התיאוריות אשר גדלו והפכו לפילוסופיה של הבודהיזם. סידהרתא לחם מלחמה נחושה אך נטולת-הצלחה במערכת הקסטות ההולכת וצומחת. הנסיך הנביא הצעיר הזה ניחן בכנות נשגבת ובחוסר אנוכיות ייחודית, ואלו משכו עד מאוד את אנשי הימים ההם. הוא פסק מן הנוהג לבקש גאולה עצמית באמצעות סבל פיזי וכאב אישי. והוא האיץ בחסידיו לשאת את בשורתו אל כל קצוות תבל.
הלימוד השפוי והמתון יותר של גאוטמה הגיע כהקלה מרעננת עבור הודו של ימי הבלבול ושל מנהגי הכת הקיצוניים. הוא הוקיע את האלים, את הכוהנים ואת קורבנותיהם, אך גם הוא כשל באשר להבחנתו באישיותוֹ של האוניברסאלי האחד. מכיוון שלא האמין בקיומה של נשמה אנושית יחידנית, לָחם גאוטמה, כמובן, באמונה עתיקת היומין בגלגול הנשמות. הוא עשה מאמץ אצילי לשחרר את בני האדם מן הפחד, לגרום להם להרגיש בנוח ובבית ביקום העצום, ואולם הוא לא הצליח להראות להם את הנתיב לעבר אותו בית אמיתי ונשגב של בני התמותה המרקיעים – פרדיס – ולשירות המתרחב של קיום נצחי.
גאוטמה היה נביא של אמת, ואילו מילא אחר הוראותיו של הנזיר גוֹדָאד, ייתכן שהיה מעורר את הודו כולה הודות להשראה של תחיית בשורת שלם על אודות הגאולה מתוך אמונה. גודאד היה צאצא למשפחה אשר מעולם לא איבדה את מסורות המיסיונרים של מלכי-צדק.
בבֶּנָארֵס ייסד גאוטמה את בית ספרו, והיה זה בשנה השנייה להיווסדו כאשר בָּאוּטָן, אחד מן התלמידים, דיווח למורו על אודות מסורותיהם של המיסיונרים של שלם באשר לבריתם של מלכי-צדק ואברהם; ואף כי לסידהרתא לא היה מושג ברור על אודות האב האוניברסאלי, הוא תמך בבירור בגאולה מתוך אמונה – אמונה פשוטה. הוא אף הצהיר על אמונתו בפני חסידיו, והחל לשלוח תלמידים בקבוצות של שישים על-מנת להכריז לכל תושבי הודו על "החדשות הטובות על אודות הגאולה ללא תמורה; על כך שכל בני האדם, גבוהים כנמוכים, יכולים להגיע לאושר באמצעות אמונה ביושרה ובצדק".
אשתו של גאוטמה האמינה בבשורת בעלה והייתה המייסדת של סדר נזירות. בנו הפך ליורשו והרחיב את הכת עד מאוד; הוא תפש את הרעיון החדש של גאולה באמצעות אמונה, אך בשנותיו המאוחרות היסס באשר לבשורת שלם על אודות חסד בתמורה לאמונה בלבד, ולעת זקנה הוא נפרד מן העולם במילים "פעלו למען גאולתכם שלכם".
כאשר הטיפו אותה במיטבה, הייתה בשורתו של גאוטמה על גאולה לכל, על חופש מן הקורבן, העינוי, הריטואל והכוהן, דוקטרינה מהפכנית ומדהימה לזמנה. ולמרבה הפליאה, היא התקרבה עד מאוד לכדי היותה תחייה של בשורת שלם. היא סייעה בידי מיליוני נשמות מיואשות, ועל-אף העיוותים הנלעגים שלה במהלך מאות השנים שלאחר מכן, היא עדיין שרירה וקיימת כתקוותם של מיליונים בני-אדם.
סידהרתא לימד הרבה יותר אמת מזו אשר שרדה בכָּתות המודרניות הנושאות את שמו. הבודהיזם המודרני הינו תורתו של סידהרתא לא יותר מאשר הנצרות הינה תורתו של ישוע מנצרת.
על-מנת להפוך לבודהיסט, על האדם היה רק להתוודות בפומבי באשר לאמונתו, בכך שדקלם את תפילת לקיחת המפלט: "אני מוצא מפלט בבודהה; אני מוצא מפלט בדוקטרינה; אני מוצא מפלט באחווה".
מקורו של הבודהיזם באישיות היסטורית ולא במיתוס. חסידיו של גאוטמה כינו אותו סָאסְטַַה, כלומר מאסטר או מורה. על-אף שהוא עצמו לא טען להיותו על-אנושי או להיות לימודו כזה, במוקדם החלו תלמידיו לקרוא לו האחד המואר, הבודהה; ומאוחר יותר, בודהה סָקִיָאמוּני.
בשורתו המקורית של גאוטמה התבססה על ארבע אמיתות נאצלות:
1. האמיתות הנאצלות על אודות הסבל.
2. מקורותיו של הסבל.
3. חיסולו של הסבל.
4. הדרך לחסל את הסבל.
קשורה בקשר הדוק לדוקטרינה על אודות הסבל והבריחה ממנו, הייתה הפילוסופיה של הדרך המתומנת האצילה: נקודת המבט, השאיפה, הדיבור, ההתנהלות, הפרנסה, המאמץ, המודעות והריכוז הנכונים. גאוטמה לא התכוון לנסות ולהשמיד את כל המאמץ, התשוקה והחיבה במהלך ההימלטות מן הסבל; אלא כי לימודו נועד להציג בפני בן התמותה את חוסר התוחלת שבתליית מלוא התקוות והשאיפות במטרות בנות-חלוף ובתכליות חומריות. מה שנדרש מן המאמין האמיתי לא היה דווקא ההתנזרות מאהבה לרעיו, אלא ההתבוננות אל-מעבר לקשרים שבעולם החומר, אל המציאויות של עתיד הנצח.
חמישה היו הצווים המוסריים אשר להם הטיף גאוטמה:
1. לא תרצח.
2. לא תגנוב.
3. לא תנאף.
4. לא תשקר.
5. לא תשתה משקאות משכרים.
וכן היו מספר צווים נוספים, או משניים, אשר הבחירה לשמור אותם הייתה נתונה בידי המאמינים.
סידהרתא האמין אך בקושי באלמותיות האישיוּת האנושית; הפילוסופיה שלו סיפקה אך סוג של המשכיות פונקציונאלית. הוא מעולם לא הגדיר בבירור מה התכוון לכלול בדוקטרינה של הנירוואנה. העובדה שניתן היה, תיאורטית, להתנסות בה במהלך הקיום בן התמותה מעידה על כך שלא נחשבה כמצב של השמדה מוחלטת. מושג הנירוואנה רמז על מצב של הארה עילאית ושל אושר נשגב, אשר בהם הותרו כל האזיקים הכובלים את האדם אל עולם החומר; התקיים חופש מכל התשוקות של החיים האנושיים וישועה מן הסכנה שאי-פעם תתרחש מחדש התנסות של התגשמות בגוף.
בהתאם ללימוד המקורי של גאוטמה, הגאולה מושגת הודות למאמץ האנושי, ובלא תלות בסיוע אלוהי; אין כל מקום, אם כן, לאמונה גואלת או לתפילות לכוחות על-אנושיים. גאוטמה, במאמץ להפחית באמונותיה הטפלות של הודו, ניסה להסיט את בני האדם הרחק מן הטענות הבוטות על גאולה קסומה. ובעשותו כן, הוא הותיר את הדלת פתוחה לרווחה לאלו אשר הגיעו אחריו לפרש באופן שגוי את לימודו, ולהכריז כי כלל המאמץ האנושי המכוון להישגיות הינו פוגעני ומכאיב. אלו אשר באו אחריו התעלמו מן העובדה שהאושר הגבוה ביותר קשור לעיסוק אינטליגנטי ונלהב המכוון להגשמתן של מטרות ראויות, וכי הישגים מעין אלו מהווים קִדמה אמיתית בהגשמה העצמית הקוסמית.
האמת הגדולה בתורתו של סידהרתא הייתה הכרזתו על יקום של צדק מוחלט. הוא לימד את הטובה שבפילוסופיות נטולות-האל אשר הומצאו מאז ומעולם על-ידי האדם; היה זה ההומניזם האידיאלי, והוא ביער ביעילות גדולה את כלל הבסיס של האמונות הטפלות, של טקסי הקסם ושל הפחד מפני רוחות הרפאים והשדים.
חולשתה הגדולה ביותר של הבשורה המקורית של הבודהיזם הייתה העובדה שהיא לא ייצרה דת של שירות נטול-אנוכיות לחברה. במשך זמן רב הייתה האחווה הבודהיסטית קהילה של תלמידים-מורים, ולא אחוות מאמינים. גאוטמה אסר עליהם לקבל כסף וכך ביקש למנוע את צמיחתן של נטיות היררכיות. גאוטמה עצמו היה חברתי ביותר; ואכן, חייו היו גדולים יותר ממה שלו הטיף.
הבודהיזם שגשג משום שהציע גאולה באמצעות אמונה בבודהה, באחד המואר. יותר מכל מערכת דתית אחרת במזרח אסיה, הבודהיזם ייצג את אמיתותיו של מלכי-צדק. ואולם הבודהיזם לא הפך נפוץ כדת, עד אשר אימץ אותו בן המלוכה מן המעמד הנמוך אָשׁוֹקָה, אשר עשה כן מתוך הגנה עצמית, ואשר לצד אִחְנַתוֹן שבמצרים, היה אחד מן השליטים האזרחיים הבולטים בתקופה שבין מלכי-צדק למיכאל. אשוקה, באמצעות תעמולת המיסיונרים הבודהיסטים שלו, בנה אימפריה הודית כבירה. במשך תקופה שנמשכה עשרים-וחמש שנה הוא הכשיר ושילח יותר משבעה-עשר אלף מיסיונרים אל הקצוות הרחוקים ביותר של העולם המוכר. תוך דור אחד, הוא הפך את הבודהיזם לדת השלטת במחצית העולם. במהרה התבסס הבודהיזם בטיבט, בקשמיר, בסרי-לנקה, בבורמה, בג'אווה, בסיאם, בקוריאה, בסין וביפן. וככלל, הייתה זו דת נעלה בהרבה על אלה אשר החליפה או באה לשפר.
סיפור תפוצתו של הבודהיזם ממולדתו שבהודו אל אסיה כולה, הינו אחד מן הסיפורים המרגשים ביותר על אודות מסירותם הרוחנית ונחישותם המיסיונרית של אנשי דת כנים. מוריה של בשורת גאוטמה לא רק שרדו באומץ את הסכנות שבדרכי השיירות היבשתיות, אלא גם עמדו אל מול הסכנות הימיות של סין, בעודם ממשיכים במשימתם ביבשת אסיה ומביאים אל העמים כולם את מסר אמונתם. ואולם, הבודהיזם הזה לא היה עוד הדוקטרינה הפשוטה של גאוטמה; הוא היה לבשורת הנס אשר הפכה אותו לאל. וככל שהבודהיזם נפוץ הרחק ממולדתו אשר ברמות של הודו, הוא הפך שונה יותר ויותר מן הלימוד של גאוטמה, ודומה יותר ויותר לדתות אשר אותן החליף.
ומאוחר יותר הושפע הבודהיזם עד מאוד מן הטאואיזם בסין, מן השינטו ביפן ומן הנצרות בטיבט. בחלוף אלף שנה הבודהיזם בהודו פשוט קמל ונמוג. הוא עבר תהליך של ברהמיניזציה, ולאחר מכן נכנע באופן משפיל לאסלאם, בעוד שברוב חלקי שאר המזרח הוא התנוון לכדי טקס שגאוטמה סידהרתא מעולם לא היה מזהה.
בדרום שרד הסְטֶרֵיאוֹטִיפּ הפונדמנטליסטי של תורתו של סידהרתא, בסרי-לנקה, בבורמה ובחצי האי של הודו-סין. זהו זרם ההִינְיָאנָה של הבודהיזם, אשר נאחז בדוקטרינה המוקדמת, או האנטי-חברתית.
ואולם, אף בטרם הקריסה בהודו, החלו קבוצות של חסידי גאוטמה בסין ובצפון-הודו לפתח את לימוד המַאהַיַאנָה, "הדרך הגדולה" לגאולה, וזאת בניגוד לטהרנים בדרום אשר דבקו בהיניאנה, או "הדרך הקטנה". ואנשי זרם המאהיאנה הללו השתחררו מן המגבלות החברתיות אשר היו טבועות בדוקטרינה הבודהיסטית, ומני אז המשיך הזרם הצפוני של הבודהיזם להתפתח בסין וביפן.
כיום הבודהיזם הינו דת חיה וצומחת משום שהיא מצליחה לשמֵר הרבה מן הערכים המוסריים הגבוהים ביותר של אלו הדבקים בה. היא מעודדת שלווה ושליטה-עצמית, מעצימה את הרוגע ואת האושר, ותורמת רבות למניעת הצער והאבל. אלו המאמינים בפילוסופיה הזו חיים חיים טובים יותר מאשר רבים שלא מאמינים בה.
בטיבט ניתן למצוא את החיבור המוזר ביותר של הלימוד של מלכי-צדק עם הבודהיזם, ההינדואיזם, הטאואיזם והנצרות. כאשר המיסיונרים הבודהיסטים נכנסו לטיבט, הם מצאו מצב של פראיות פרימיטיבית אשר דמה עד מאוד לזה אשר מצאו המיסיונרים הנוצרים המוקדמים בקרב שבטיה הצפוניים של אירופה.
הטיבטים פשוטי הדעת הללו לא היו מוכנים לוותר לחלוטין על קסמיהם ועל קמעותיהם הנושנים. בחינה של טקסי הדת של הריטואלים הטיבטיים ד-היום מגלה אחוות כוהנים גלוחי ראש אשר תפחה יתר-על-המידה, ואשר מתרגלת ריטואל מורכב הכולל שימוש בפעמונים, לחשים, קטורת, מצעדים, מחרוזות תפילה, דיוקנאות, קמעות, תמונות, מים קדושים, תלבושות מרהיבות ושירת מקהלה מפותחת. יש להם דוֹגמוֹת קשיחות ואמונות מגובשות, טקסים מיסטיים וצומות מיוחדים. ההיררכיה שלהם כוללת נזירים, נזירות, ראשי מנזרים ואת הלָמַה הגדול. הם מתפללים למלאכים, לקדושים, לאם קדושה ולאלים. הם מתוודים ומאמינים בפּוּרְגָטוֹרְיוּם. מנזריהם נרחבים והקתדרלות שלהם מרהיבות. הם ממשיכים ומתרגלים רצף בלתי-נגמר של ריטואלים קדושים ומאמינים שטקסים מעין אלו יקנו להם גאולה. התפילות מחוברות לגלגל, והם מאמינים שכאשר מסובבים אותו בקשותיהם הופכות יעילות יותר. בזמנים המודרניים לא קיים עם אחר שבקרבו ניתן למצוא מנהגים רבים כל-כך אשר מקורם בדתות רבות כל-כך; והדבר בלתי-נמנע שהצבר מעין זה של פולחנים דתיים יהפוך להיות מגושם באופן יוצא-דופן ומעיק באופן בלתי-נסבל.
לטיבטים יש דבר-מה מכל הדתות המובילות בעולם, למעט מן הלימוד הפשוט של הבשורה הישועית: היות בנים לאל, היות אחים לאדם והיות אזרחים המרקיעים בהתמדה ביקום הנצח.
הבודהיזם נכנס לסין באלף הראשון לאחר ישוע, והוא התאים ביותר למנהגים הדתיים של הגזע הצהוב. במסגרת פולחן האבות הקדמונים, הם התפללו מזה זמן רב למתים; כעת הם היו יכולים גם להתפלל עבורם. עד מהרה התמזג הבודהיזם עם המנהגים הריטואליסטיים אשר שרדו מן הטאואיזם, אשר הלך והתפרק. דת משולבת חדשה זו, על מקדשי הפולחן ועל טקסי הדת המובחנים שלה, הפכה במהרה לכת המקובלת באופן כללי על אנשי סין, קוריאה ויפן.
אף-על-פי שבמובנים מסוימים מצער הדבר כי הבודהיזם לא הופץ בעולם בטרם עיוותו חסידיו של גאוטמה את מסורות הכת ואת תורתה, עד כדי כך שהפכו את גאוטמה להוויה אלוהית; למרות זאת, התברר כי מיתוס זה על אודות חייו כבן-אנוש, אשר יוּפָּה בעזרת ניסים רבים, מאוד מצא חן בעיני תלמידי הבשורה הצפונית של הבודהיזם, המאהיאנה.
כמה מחסידיו המאוחרים יותר לימדו כי רוחו של בודהה סָקִיָאמוּני חזרה מדי תקופה לכדור הארץ בדמות בודהה חי, וכך פתחו את השער להנצחתם הבלתי-נגמרת של דיוקנאות, מקדשים, וריטואלים של הבודהה, כמו גם של "בודהה חיים" מתחזים. וכך מצאה את עצמה לבסוף דתו של המורד ההודי הגדול כבולה באותם מנהגים טקסיים ולחשים טקסיים אשר כנגדם הוא נלחם באומץ כה רב, ואשר אותם הוקיע בגבורה שכזו.
ההתקדמות הגדולה ביותר במסגרת הפילוסופיה הבודהיסטית הייתה בהבנה כי כל אמת הינה יחסית. באמצעות הפעלת ההיפותזה הזו הצליחו הבודהיסטים להתאים וליישב סתירות בתוך כתבי הקודש של דתם הם, וכן הבדלים שבין כתביהם לבין כתבים רבים אחרים. נלמד כי האמת הקטנה הינה בעבור הדעת הקטנה, ואילו האמת הגדולה הינה בעבור דעת כבירה.
עוד טענה פילוסופיה זו כי טבע הבודהה (האלוהי) מצוי בכל בני האדם; כי האדם, באמצעות מאמציו שלו, יכול להגיע ולהגשים את אלוהותו הפנימית. ולימוד זה הינו אחת מן התצוגות הבהירות ביותר של האמת על אודות המכווננים השוכנים אשר הוצגה על-ידי דת כלשהי באורנטיה מאז ומעולם.
ואולם, מגבלה גדולה בבשורתו המקורית של סידהרתא, כפי שנתפרשה על-ידי הבאים אחריו, הייתה הניסיון לשחרר את העצמי האנושי לחלוטין מכל מגבלות הטבע האנושי בן התמותה באמצעות הטכניקה של בידוד העצמי מן המציאות האובייקטיבית. ההגשמה הקוסמית האמיתית הינה תוצאה של הזדהות עם המציאות הקוסמית ועם הקוסמוס הסופי של האנרגיה, הדעת והרוח, כפי שהוא מוגבל על-ידי המרחב ומותנה על-ידי הזמן.
ואף-על-פי שהטקסים והמצוות החיצוניות של הבודהיזם הזדהמו עד מאוד בידי אלו של הארצות שאליהן הוא הגיע, התנוונות זו לא הייתה לחלוטין מנת חלקם של החיים הפילוסופיים של הוגי הדעת הגדולים, אשר מעת לעת אימצו מערכת חשיבה ואמונה זו. במשך למעלה מאלפיים שנה, התרכזו רבים מן המוחות הגדולים ביותר באסיה בבעיה של קביעת האמת המוחלטת והאמת על אודות המוחלט.
האבולוציה של מושג גבוה על אודות המוחלט הושגה באמצעות ערוצי חשיבה רבים ונתיבי היסק עקלקלים. העפלתה מעלה של הדוקטרינה על אודות האינסופיות לא הייתה מובחנת כשם שהייתה האבולוציה של מושג האל בתיאולוגיה העברית. ואף-על-פי-כן, המוחות הבודהיסטיים הגיעו לרמות נרחבות מסוימות, שהו בהן, וחלפו דרכן בדרכם להגות במקור הקדמון של היקומים:
1. האגדה על אודות גאוטמה. בבסיס המושג עמדה העובדה ההיסטורית על אודות חייו ולימודו של סידהרתא, הנסיך הנביא של הודו. האגדה, בעודה חולפת דרך מאות בשנים ולרוחב ארצות אסיה הנרחבות, צמחה לכדי מיתוס, עד אשר התעלתה אפילו מעל המעמד של הרעיון של גאוטמה כאחד המואר, והחלה לספח אליה תכונות נוספות.
2. הבודהות המרובים. הוסק כי אם גאוטמה בא אל עמי הודו, כי אז בעבר הרחוק ובעתיד הרחוק, בורכו גזעיה של האנושות, וללא ספק יבורכו, במורים אחרים של אמת. וכך נולד הלימוד על אודות הבודהה המרובים, אשר מספרם הינו בלתי-מוגבל ואינסופי, וכן כי כל אחד יכול לשאוף להפוך לכזה – להגיע לרמת האלוהיות של בודהה.
3. הבודהה המוחלט. בזמן שבו החל מספרם של הבודהה להתקרב לאינסוף, נדרשו המוחות של אותם הימים לאחֶד-מחדש את המושג המסורבל הזה. ובהתאם לכך, החלו ללמד כי כל הבודהה כולם לא היו אלא מופע של מהות גבוהה יותר, אחד נצחי כלשהו מתוך הקיום האינסופי והבלתי-מוגדר, מקור מוחלט כלשהו של המציאות בכללותה. מכאן ואילך, נפרד מושג האלוהות של הבודהיזם, בצורתו הגבוהה ביותר, מאישיותו האנושית של גאוטמה סידהרתא, ומתנתק מן המגבלות האנתרופומורפיות אשר ריסנו אותו. מושג סופי זה על אודות הבודהה הנצחי יכול להזדהות היטב עם המוחלט, ולעתים אף עם ה'אני הוא זה' האינסופי.
בעוד שהמושג הזה של אלוהות מוחלטת מעולם לא היה פופולרי בקרב עמי אסיה, הוא אכן אפשר לאינטלקטואלים של הארצות האלה לאחד את הפילוסופיה שלהם ולהביא את הקוסמולוגיה שלהם לידי הרמוניה. מושג הבודהה המוחלט הינו לעיתים אישי-כביכול, ולעיתים לחלוטין בלתי-אישי – אפילו כוח יצירתי אינסופי. מושגים מעין אלו, אף כי הם מסייעים לפילוסופיה, אינם הכרחיים להתפתחות הדתית. אפילו ליהוה האנתרופומורפי יש ערך דתי רב יותר מאשר למוחלט המרוחק באופן אינסופי של הבודהיזם או הברהמיניזם.
לעיתים נחשב המוחלט אפילו כְּמוּכָל בתוך ה'אני הוא זה' האינסופי. ואולם, ההשערות האלה היו חשובות כקליפת השום להמונים הרעבים, אשר כמהו לשמוע מילות הבטחה, לשמוע את הבשורה הפשוטה של שָלֵם, על כך שאמונה באל תבטיח את החסד האלוהי ואת ההישרדות הנצחית.
החולשה הגדולה ביותר בקוסמולוגיה של הבודהיזם הייתה כפולת פנים: ההזדהמות שלו באמונות הטפלות הרבות של הודו ושל סין; ורוממותו של גאוטמה, ראשית כאחד המואר, ולאחר מכן כבודהה הנצחי. ממש כשם שהנצרות סבלה מספיגת כמות ניכרת של פילוסופיה אנושית שגוייה, כך גם הבודהיזם נושא את סימן הלידה האנושי שלו. ואולם, לימודו של הבודהה המשיך להתפתח במשך אלפיים וחמש-מאות השנים האחרונות. עבור אדם בודהיסטי נאור, מושג הבודהה אינו קשור לאישיותו האנושית של גאוטמה יותר מאשר המושג של יהוה זהה לרוח השד של חורב עבור אדם נוצרי נאור. לעיתים קרובות גורמים המחסור במונחים וההיאחזות הרגשנית במערכת מונחים נושנה, לכישלון בהבנת משמעותה האמיתית של האבולוציה של המושגים הדתיים.
בהדרגה החל להופיע בבודהיזם מושג האל, כפי שהוא עומד בניגוד למוחלט. שורשיו מצויים בימיו המוקדמים של הפיצול בין חסידי הדרך הקטנה לבין חסידי הדרך הגדולה. בקרב חטיבה שנייה זו של הבודהיזם הבשיל לבסוף המושג הדואלי של האל ושל המוחלט. צעד אחר צעד, מאה אחר מאה, התפתח מושג האל, עד אשר, עם לימודיהם של רִיוֹנִין, הוֹנֶן שוֹנִין ושִינְרָאן ביפן, נשא מושג זה לבסוף פרי בדמות האמונה בבודהה אָמִידַה.
המאמינים הללו לומדים כי הנשמה יכולה, עם התנסותה במוות, לבחור לשהות בפרדיס בטרם תיכנס לנירוואנה, שהינה הקיום האולטימטיבי. מוכרז כי גאולה חדשה זו מושגת באמצעות אמונה בחסד האלוהי ובדאגה האוהבת של אמידה, אל הפרדיס אשר במערב. במסגרת הפילוסופיה שלהם, מאמינים חסידיו של אמידה כי המציאות האינסופית מצויה מעבר לכל הבנה בת-תמותה וסופית; במסגרת דתם, הם נאחזים באמונתם באמידה רב-החסד, אשר אוהב את העולם עד כדי כך שלא יסבול שאפילו בן-תמותה אחד הקורא בשמו באמונת אמת ובלב טהור ייכשל בהשגת האושר הנשגב של פרדיס.
חוזקו הגדול של הבודהיזם הינו בכך שמאמיניו חופשיים לבחור באמת מכל הדתות כולן; רק לעיתים רחוקות אפיין חופש בחירה שכזה דת כלשהי באורנטיה. במובן הזה, כת השִין שביפן הפכה לאחת מן הקבוצות הדתיות המתקדמות ביותר בעולם; היא החייתה את רוח המיסיונריות הנושנה של חסידי גאוטמה והחלה לשלוח מורים אל עמים אחרים. הנכונות לאמץ אמת ממקור כלשהו היא אכן נטייה ראויה לשבח, באשר היא הופיעה בקרב מאמינים דתיים במחצית הראשונה של המאה העשרים לאחר ישוע.
הבודהיזם עצמו חוֹוה תחייה במאה העשרים. הודות למגע עם הנצרות, ההיבטים החברתיים של הבודהיזם השתפרו במאוד. בלבבות הכוהנים הנזירים של האחווה ניצתה מחדש הכמיהה ללמוד, ותפוצתו של החינוך ברחבי מחוזות האמונה הזו תגרום בוודאי להתקדמויות חדשות באבולוציה הדתית.
בזמן כתיבת שורות אלה, תלויה תקוותה של מרבית אסיה בבודהיזם. האם שוב תקבל אמונה נאצלת זו – אשר התמידה להתקדם באומץ כה רב דרך עידני החושך של העבר – את האמת על אודות המציאויות הקוסמיות המתרחבות, ממש כשם שתלמידיו של המורה הגדול בהודו הקשיבו לפנים להכרזתו על אמת חדשה? האם תענה אמונה קדומה זו שוב לתמריץ המחייה של תצוגת מושגים חדשים על אודות האל והמוחלט, מושגים שאותם חיפשה במשך זמן כה רב?
אורנטיה כולה ממתינה להכרזה על המסר המרוֹמם של מיכאל, חופשי מכל הדוקטרינות והדוֹגמות אשר הצטברו במשך תשע-עשרה מאות של מגע עם הדתות ממקור אבולוציוני. בשלה השעה להצגה בפני הבודהיזם, הנצרות, ההינדואיזם, ואף בפני אנשים מכל הדתות כולן, לא את הבשורה על אודות ישוע, אלא את המציאות החיה והרוחנית של בשורת ישוע.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
כשם שהודו הולידה רבות מן הדתות והפילוסופיות של מזרח-אסיה, כך שימש הלבנט כמולדתן של דתות העולם המערבי. המיסיונרים של שָלֵם נפוצו בכל רחבי דרום-מערב אסיה, דרך פלשתינה, מסופוטמיה, מצרים, אירן וחצי האי ערב, ובכל מקום הכריזו על החדשות הטובות של בשורת מאקיוונטה מלכי-צדק. בכמה מן הארצות האלה הניב לימודם פרי; בארצות אחרות הם נחלו הצלחה במידות משתנות. לעיתים נגרמו כישלונותיהם בשל היעדר חוכמה, ולעיתים בשל נסיבות אשר היו מצויות מעבר לשליטתם.
עד לשנת 2000 לפני הספירה הדתות של מסופוטמיה איבדו כמעט לחלוטין את הקשר ללימודם של בני שֵת, והיו נתונות במידה רבה תחת השפעותיהן של האמונות הפרימיטיביות של שתי קבוצות פולשים: הבדווים השֵמִיים אשר הסתננו מן המדבר אשר במערב, והפרשים הברברים אשר ירדו מן הצפון.
ואולם, במסופוטמיה מעולם לא נעלם לחלוטין מנהגם של האדמים המוקדמים, מנהג כיבוד היום השביעי. אלא שבתקופתו של מלכי-צדק נחשב היום השביעי כיום בעל המזל הרע ביותר. יום זה היה ספוג טאבו; ביום השביעי הרע היה זה בלתי-חוקי לנסוע, לבשל מזון או להדליק אש. היהודים נשאו עמם בחזרה לפלשתינה רבים מן הטאבו של מסופוטמיה אשר נכללו בקרב המנהגים הבבלים הנוגעים ליום השביעי, שָבַּתוּם.
אף-על-פי שמוריהּ של שלם עשו רבות על-מנת לעדן ולרומם את דתות מסופוטמיה, הם לא הצליחו להביא את העמים השונים להכיר באל אחד דרך קבע. לימוד מעין זה שלט בכיפה במשך למעלה ממאה-וחמישים שנה, ואז החל לסגת בהדרגה מפני האמונה הישנה יותר בריבוי אלילים.
מורי שלם הפחיתו עד מאוד את מספר אליליה של מסופוטמיה, ובנקודת זמן מסוימת הם העמידו את מספר האלילים העיקריים על שבעה: בֶּל, שָׁמַשׁ, נָבּוּ, אָנוּ, אֶאָה, מַרְדוּךְ וסִין. בשיאו של הלימוד החדש, הם רוממו שלושה מן האלים הללו למעמד של עליונות ביחס לשאר, השילוש הבבלי: בל, אאה ואנו, אלי הארץ, הים והשמים. במקומות שונים צצו שילושים אחרים, וכולם הזכירו את לימודם של האנדיטים והשומֵרים על אודות השילוש, והתבססו על אמונתם של בני שלם בסמלו של מלכי-צדק בעל שלושת העיגולים.
מוריהּ של שלם מעולם לא הצליחו להתגבר לגמרי על הפופולריות של אִשְתָר, אֵם האלים ורוח הפוריות המינית. הם עשו רבות על-מנת לעדן את הסגידה לאלה זו, אך הבבלים ושכניהם מעולם לא נגמלו עד תום מן הצורות המוסוות של פולחן המין. בכל רחבי מסופוטמיה היה נהוג כי כל הנשים תעמדנה את עצמן, לפחות פעם אחת במהלך צעירותן, ליחסים עם זרים; והדבר נחשב למסירות אשר נדרשה על-ידי אִשתר, כשהאמונה הייתה כי הפוריות תלויה במידה רבה בקורבן מיני זה.
ההתקדמות המוקדמת של הלימוד של מלכי-צדק היה משביע רצון ביותר, עד אשר נָבּוֹדָאד, מנהיג בית הספר של כִּיש, החליט לתקוף באופן מאורגן את המנהגים הרוֹוחים של זנות המקדשים. ואולם, המיסיונרים של שלם לא הצליחו לגרום לרפורמה חברתית זו לקרום עור וגידים, ואגב הכישלון הזה, נחלו מפלה גם כל התורות הרוחניות והפילוסופיות החשובות יותר.
מיד לאחר תבוסתה של בשורת שלם עלתה עד מאוד הכת של אִשתר, שהיוותה ריטואל אשר פלש זה מכבר לפלשתינה כעַשְׁתּוֹרֶת, למצרים כאִיזִיס, ליוון כאפרודיטה ולשבטי הצפון כעַשְׁתְּרוֹת. והיה זה בהקשר של תחייה זו של פולחנה של אשתר שהכוהנים הבבלים פנו מחדש לצפות בכוכבים; האסטרולוגיה חוותה את תחייתה הגדולה האחרונה במסופוטמיה, חיזוי העתיד הפך לַאופנה, ובמשך מאות בשנים הכהונה הלכה והידרדרה.
מלכי-צדק הפציר בחסידיו כי ילָמדו על אודות האל האחד, אבי הכול ובורא הכול, וכי יטיפו אך ורק על אודות בשורת החסד האלוהי הנקנה באמצעות אמונה בלבד. ואולם, לעיתים תכופות שגו המורים של האמת החדשה בכך שניסו לעשות יתר על המידה, בכך שניסו להחליף אבולוציה איטית במהפכת פתאום. המיסיונרים של מלכי-צדק במסופוטמיה הציבו רף מוסרי גבוה מדי בפני העם; הם ניסו לעשות יותר מדי, ושאיפתם הנאצלת הובילה לתבוסה. הם גויסו על-מנת להטיף בשורה מובחנת, להטיף לאמת על אודות מציאותו של האב האוניברסאלי, ואולם הם הסתבכו במשימה הנאצלת לכאורה של עריכת רפורמה במוסכמות, וכך הוסטה משימתם הגדולה ממסלולה ואבדה כמעט לחלוטין במעבה התסכול והשכחה.
תוך דור אחד חוסל המטה של שלם בכִּיש, והתעמולה על אודות האמונה באל אחד פסקה כמעט לחלוטין ברחבי מסופוטמיה. ואולם, נותרו שרידים מבתי הספר של שלם. חבורות קטנות הפזורות פה ושם התמידו באמונתן בבורא האחד ונלחמו בעבודת האלילים ובהיעדר המוסריות של כוהני מסופוטמיה.
היו אלו המיסיונרים של שלם אשר כתבו, בתקופה שלאחר דחיית לימודם, רבים ממזמורי התהילים של הברית הישנה וחקקו אותם בסלע, שם מצאו אותם כוהנים עברים בימי השבי המאוחרים יותר, ושילבו אותם בהמשך באסופת המזמורים המיוחסת למחברים עבריים. מזמורי התהילים היפהפיים הללו מבבל לא נכתבו במקדשיו של בֶּל-מרדוּך; הם היו פרי עטם של הצאצאים של המיסיונרים המוקדמים של שלם, והם עומדים בניגוד חד לאסופות הקסומות של הכוהנים הבבלים. ספר איוב משקף היטב את הלימוד בבתי הספר של שלם בכיש וברחבי מסופוטמיה.
הרבה מן התרבות הדתית של מסופוטמיה מצאה את דרכה אל תוך הפולחן הדתי והספרות העבריים, וזאת דרך מצרַים והודות לעבודתם של אָמֶנֶמוֹפּ ואָחֶנָתוֹן. המצרִים שימרו באופן מפליא את הלימוד על אודות החובות החברתיים, לימוד אשר נגזר מן האנדיטים המוקדמים יותר של מסופוטמיה ואשר אבד במידה כה רבה בקרב הבבלים אשר ישבו מאוחר יותר בעמק הפרת.
הלימוד המקורי של מלכי-צדק היכה את שורשיו העמוקים ביותר במצרים, ומשם הוא נפוץ לאחר מכן לאירופה. דתו האבולוציונית של עמק הנילוס התעצמה באופן תקופתי הודות להגעת זנים נעלים מן העמים הנודים, מן העמים האדמיים, ולאחר מכן מן העמים האנדיטים של עמק הפרת. מעת לעת, רבים מן המנהלים האזרחיים המצריים היו שומֵרים. וכשם שבימים הללו מאכלסת הודו את המזיגה הגדולה ביותר של הגזעים של העולם, כך טיפחה מצרים את הפילוסופיה הדתית הממוזגת ביותר אשר ניתן היה למצוא באורנטיה, וזו התפשטה מעמק הנילוס לחלקים רבים של העולם. היהודים שאבו הרבה מרעיונותיהם על אודות בריאת העולם מן הבבלים, ואולם את מושג ההשגחה העליונה הם שאבו מן המצרִים.
היו אלה הנטיות הפוליטיות והמוסריות ולא הנטיות הפילוסופיות או הדתיות, אשר הפכו את מצרים למקום נוח יותר עבור הלימוד של שלם. כל מנהיג שבטי במצרים, לאחר שכבש את דרכו אל כס המלוכה, ביקש להנציח את שושלתו באמצעות הכרזה על אל השבט שלו כעל האלוהות המקורית וכבוראם של כל האלים האחרים. ובדרך הזו הסתגלו המצרים בהדרגה לרעיון של אֵל-עַל, מדרגה בדרך לדוקטרינה המאוחרת יותר של אל בורא אוניברסאלי. רעיון המונותאיזם התנדנד במצרים הלוך ושוב במשך מאות בשנים, ואף כי האמונה באל אחד הלכה והתפשטה, היא מעולם לא הצליחה לגבור ממש על המושגים המתפתחים של הפוליתאיזם.
לאורך עידנים נטו העמים במצרים לסגוד לאלי הטבע; ובאופן מפורט יותר, לכל אחד מארבעים השבטים הנפרדים היה אל קבוצתי משלו: אחד סגד לשור, אחר לאריה, השלישי לאיל וכן הלאה. מוקדם יותר מכך היו להם טוטמים שבטיים, ממש כמו לאינדיאנים באמריקה.
בחלוף הזמן הבחינו המצרים בכך שגופות אשר נקברו בקברים שלא נבנו מלבנים השתמרו – נחנטו – הודות לפעולתו של חול מהול בסוֹדָה, בעוד שאלה שנקברו בקברים אשר נבנו מלבנים, נרקבו. הבחנות אלה הובילו לעריכת אותם ניסויים, אשר תוצאתם הייתה המנהג המאוחר יותר של חניטת גופות המתים. המצרים האמינו כי שימורו של הגוף הֵקֵלָּה על חייו העתידיים של האדם. ועל-מנת שהיחיד יוכל להיות מזוהה כיאות בעתיד הרחוק, לאחר הריקבון של הגופה, הם מיקמו פסל קבורה בתוך הקבר, יחד עם הגופה, וגילפו את דמותו על ארון הקבר. הכנתם של פסלי הקבורה הללו הובילה לשיפור כביר באמנות המצרית.
במשך מאות בשנים השליכו המצרים את יהבם על קברים לשם שימור הגוף, ובהמשך לכך גם לשם הישרדות מהנה לאחר המוות. ואף כי מנהגי הקסם אשר התפתחו מאוחר יותר הכבידו עד מאוד על החיים, מן העריסה ועד הקבר, הם הצליחו לגאול אותם ביעילות רבה מפני דת הקברים. הכוהנים נהגו לחקוק לחשים על ארונות הקבורה, והאמונה הייתה שאלו יגנו על האדם מפני האפשרות ש"ליבו יילקח ממנו בעולם התחתון". ואז נאספו ושוּמרו מגוון מן הטקסטים הקסומים הללו לכדי ספר המוות. ואולם, בעמק הנילוס חבר הריטואל הקסום במוקדם למחוזות המצפון והאופי, ובמידה שלא הושג כמותה בקרב הריטואלים של אותם ימים. ולאחר מכן, התבססה הגאולה על האידיאלים המוסריים והאתיים הללו, ולא על קברים מפוארים.
האמונה הרווחת ביעילותו של הרוק כגורם מרפא – רעיון אשר מקורו במצרים, שממנה הוא נפוץ לחצי האי ערב ולמסופוטמיה – מדגימה היטב את האמונות הטפלות של אותם זמנים. בקְרב האגדי של הוּרוּס מול סֵת, איבד האל הצעיר את עינו, אך לאחר חיסולו של סת, הוחזרה עין זו לקדמותה בידי האל החכם תְּחוּת, אשר ירק על הפצע וריפא אותו.
במשך זמן רב האמינו המצרים כי נצנוץ הכוכבים בשמי הלילה מייצג את הישרדותן של נשמות המתים הראויים; הם סברו כי שורדים אחרים נספגים אל תוך השמש. במשך תקופה מסוימת הפך פולחן השמש לסוג של פולחן לאבות הקדמונים. הכניסה המשופעת של הפירמידה הגדולה פונה הישר לעבר כוכב הצפון, וזאת על-מנת שכאשר תגיח נשמת המלך מן הקבר, תוכל לפנות הישר אל-עבר מערכות הכוכבים הקבועות והמבוססות, שם לכאורה מצוי משכנם של המלכים.
כאשר נצפו קרני השמש חודרות מטה אל הארץ מבעד לפתח בעננים, האמונה הייתה כי אלה סימלו את הורדתו של גרם מדרגות שמימי שעליו יוכל המלך, ותוכלנה אף נשמות צדיקות אחרות, להעפיל מעלה. "המלך פֶּפִֹּי הוריד למרגלותיו גרם מדרגות מואר, עליו יעפיל אל אִמו".
כאשר התגשם מלכי-צדק בגוף, דתם של המצרים עלתה בהרבה על זו של העמים אשר סביבם. הם האמינו כי אם נשמות ללא גוף תצטיידנה כראוי בנוסחאות קסם, הן תוכלנה לחמוק מן הרוחות הרעות אשר בדרך ולהגיע אל אולם המשפט של אוֹסִירִיס, ושם, אם תמצאנה חפות מ"רצח, שוד, שקר, ניאוף, גניבה ואנוכיות," הן תתקבלנה אל מחוזות האושר. אם תישקלנה נשמות אלה במאזניים ותימצאנה חסרות, אזי הן תישלחנה לגיהינום, אל המאכלת. והיה זה מושג יחסית מתקדם על אודות חיי העתיד בהשוואה לאמונות של רבים מן העמים אשר מסביב.
מושג המשפט בעולם הבא על חטאי האדם בעודו בגוף בכדור הארץ, עבר ממצרים אל תוך התיאולוגיה העברית. המילה 'משפט' בהוראה המסוימת הזו מופיעה רק פעם אחת בכל ספר תהילים העברי, ומזמור תהילים זה נכתב בידי איש מצרי.
אף-על-פי שתרבותה ודתה של מצרים נגזרו בעיקר ממסופוטמיה האנדיטית והועברו ברובן לציוויליזציות העוקבות דרך העברים והיוונים, הרבה מאוד מן האידיאליזם החברתי והאתי של המצרִים צמח בעמק הנילוס וכהתפתחות אבולוציונית גרידא. ועל-אף היבוא של אמת ושל תרבות ממקורות אנדיטיים, במצרים התפתחה, וכהתפתחות אנושית לגמרי, יותר תרבות מוסרית מאשר הופיעה, באמצעות טכניקות טבעיות דומות, בכל אזור מובחן אחר לפני המתת של מיכאל.
האבולוציה של המוסר איננה תלויה לחלוטין בהתגלות. מושגים מוסריים גבוהים יכולים לנבוע מן ההתנסות של האדם עצמו. האדם יכול אפילו לפתח ערכים רוחניים ולהפיק תובנות קוסמיות מתוך חיי ההתנסות האישיים שלו, וזאת משום ששוכנת בו רוח אלוהית. התפתחויות טבעיות מעין אלה של מצפון ושל אופי הועצמו גם הודות להגעתם התקופתית של מורים של אמת, מעדן השנייה בימי קדם, ומן המטה של מלכי-צדק בשָלֵם מאוחר יותר.
אלפי שנים בטרם חדרה בשורת שלם למצרַים, לימדו מנהיגיה המוסריים על אודות הצדק, ההוגנות וההימנעות מתאוות הבצע. שלושת-אלפים שנה בטרם נכתבו כתבי הקודש העבריים, המוטו של המצרִים היה: "מבוסס הוא האדם אשר היושרה הינה מידתו; ואשר לפיה יפעל." הם לימדו עדינות, מתינות ושיקול הדעת. המסר של אחד מן המורים הגדולים של התקופה היה: "פעל נכון ונהג בהגינות עם הכול." השילוש המצרי של אותו עידן היה אמת-צדק-יושרה. מכל הדתות האנושיות לחלוטין של אורנטיה, לא הייתה מעולם אחת אשר התעלתה מעל לאידיאלים החברתיים ומעל להדר המוסרי של ההומניזם אשר שרר באותה עת בעמק הנילוס.
הדוקטרינות אשר שרדו מדת שלם לבלבו על קרקע הרעיונות האתיים המתפתחים והאידיאלים המוסריים הללו. מושגי הטוב והרע מצאו קרקע פורייה בלבבות האנשים, אשר האמינו כי "החיים ניתנים לשוחרי השלום ואילו המוות ניתן לאשמים." "שוחר השלום הוא אשר עושה את שאהוב; האשם עושה את ששנוא." במשך מאות בשנים חיו תושבי עמק הנילוס בהתאם לאמות המידה האתיות והחברתיות האלה, אשר הלכו והתפתחו, אפילו בטרם עלו בדעתם מושגי הנכון והשגוי – הטוב והרע.
מצרים הייתה אינטלקטואלית ומוסרית, אך לא הייתה רוחנית יתר על המידה. במשך ששת-אלפים שנה קמו בקרב המצרים אך ורק ארבעה נביאים גדולים. הם צייתו לאמנמופ במשך תקופה; רצחו את אוֹחְבָּאן; קיבלו בלב חצוי את אִחְנָתוֹן למשך דור אחד בלבד, ודחו את משה. ושוב, היו אלה נסיבות פוליטיות, ולא דתיות, אשר אפשרו לאברהם, ומאוחר יותר ליוסף, להשפיע במידה רבה ברחבי מצרים בשם הלימוד של שלם על אודות האל האחד. ואולם, כאשר נכנסו ראשוני המיסיונרים של שלם למצרים, הם פגשו בתרבות האבולוציונית הזו בעלת האתיקה הגבוהה, אשר התמזגה עם אמות המוסר המותאמות של המהגרים ממסופוטמיה. המורים המוקדמים הללו בעמק הנילוס, היו הראשונים להכריז על המצפון כעל ציווי מן האל, כעל קול האלוהות.
בהגיע העת צמח במצרים מורה אשר כונה בפי רבים "בן האדם" ובפי אחרים אָמֶנֶמוֹפּ. חוזה זה רומם את המצפון אל פסגת ההבחנה בין נכון ושגוי, לימד על אודות העונש על החטא, והכריז על גאולה באמצעות פנייה לאלוהות השמש.
אמנמופ לימד כי העושר והמזל הינם מתת האל, ומושג זה נפוץ עד מאוד בפילוסופיה העברית אשר הופיעה מאוחר יותר. מורה נאצל זה האמין כי המוּדעוּת לאל הייתה הגורם הקובע בכל התנהגות; כי ראוי לחיות כל רגע מתוך הכרת נוכחות האל והאחריות כלפיו. תורותיו של חכם זה תורגמו לאחר מכן לעברית, והפכו לספר הקדוש של עם זה הרבה בטרם הועלתה הברית הישנה על הכתב. עיקר ההטפה של האיש הטוב הזה נגעה להדרכה אשר הדריך את בנו לנהוג ביושרה ובהגינות בתפקידי אֵמון ממשלתיים, ואף-על-פי שגישה אצילה זו מקורה בתקופה כה רחוקה בעבר, יש בה לכבד כל מדינאי מודרני.
חכם הנילוס הזה לימד כי "העושר עשֹה יעשה לו כנפיים ויתעופף לדרכו" – זאת הואיל וכל הדברים הארציים הינם בני חלוף. תפילתו הגדולה הייתה "להינצל מן הפחד." הוא דחק בכול לשוב "ממילותיו של האדם" אל "מעשי האל." מהות לימודו: האדם מחשב דרכו והאל מכין צעדו. תורתו, אשר תורגמה לעברית, קבעה את הפילוסופיה של ספר משלי בברית הישנה. ולאחר שתורגמה ליוונית, היא צבעה את כלל הפילוסופיה הדתית ההלניסטית המאוחרת יותר. ברשותו של פִּילוֹן, הפילוסוף המאוחר יותר מאלכסנדריה, היה עותק מן הספר חוכמת שלמה.
אמנמופ פעל לשמֵר את אתיקת האבולוציה ואת מוסר ההתגלות, והוא העבירם בכתביו הן לעברים והן ליוונים. הוא לא היה הגדול ביותר מקרב מורי הדת של תקופה זו, אך נודעה לו ההשפעה הגדולה מכולם בכך שצבע את המחשבה המאוחרת יותר של שתי חוליות חיוניות בצמיחתה של הציוויליזציה המערבית – העברים, אשר בקרבם התפתחה פסגת האמונה הדתית במערב, והיוונים, אשר פיתחו את המחשבה הפילוסופית הטהורה לשיאיה הכבירים ביותר באירופה.
בספר משלי, פרקים חמש-עשרה, שבע-עשרה, עשרים, ופרק עשרים-ושתיים מפסוק י"ז ועד פרק עשרים-וארבע פסוק כ"ב, כמעט כל מילה ומילה שאולה מספר החוכמה של אמנמופ. המזמור הראשון בספר תהילים נכתב על-ידי אמנמופ, והוא מהווה את לב ליבה של תורת אָחֶנָתוֹן.
תורתו של אמנמופ איבדה לאיטה את אחיזתה בדעתם של המצרים, כאשר – הודות להשפעתו של רופא מצרי איש שָלֵם – אימצה אישה מבית המלוכה את הלימוד של מלכי-צדק. אישה זו שכנעה את בנה, אָחֶנָתוֹן, פרעה של מצרים, לקבל את הדוקטרינות האלה על אודות אל אחד.
מאז נעלם מלכי-צדק כישות בשר ודם ועד אותה עת, איש לא השתווה לאחנתון במידת הבהירות המדהימה שבה תפש את המושג של דת ההתגלות של שלם. ובמובנים מסוימים, מלך מצרי צעיר זה הינו אחד מן האנשים יוצאי הדופן ביותר בתולדות היסטוריה האנושית. בעת הזו, שבה הלך והעמיק השפל הרוחני במסופוטמיה, הוא שמר את חִיותה של הדוקטרינה על אודות אל עליון, האל האחד, ובכך שימר את הערוץ המונותאיסטי הפילוסופי, אשר היה חיוני לרקע הדתי הנחוץ לשם קיום המתת של מיכאל, המתת העתידית נכון לאותה שעה. ומתוך הכרה בהצלחה זו, בין היתר, נלקח הילד ישוע למצרים, שם ראו אותו כמה ממשיכי אחנתון הרוחניים, והם הבינו במידת מה חלקים מסוימים מתוך משימתו האלוהית באורנטיה.
משה, הדמות הכבירה אשר הופיעה בין מלכי-צדק לבין ישוע, היה מתנתם המשותפת לעולם של העברים ושל משפחת המלוכה המצרית; ואילו ניחן אחנתון בגמישות וביכולת של משה, אילו ניחן בגאונות פוליטית תואמת למנהיגותו הדתית המפתיעה, כי אז הייתה מצרים הופכת לאומה המונותאיסטית הכבירה של אותה התקופה; ואילו אכן כך היה קורה, ייתכן מאוד שישוע היה חי את מרבית חייו כבן-תמותה במצרים.
מעולם לאורך ההיסטוריה לא פעל מלך אחד באופן כה שיטתי על-מנת להסיט אומה שלמה מפוליתאיזם לעבר מונותאיזם, כפי שעשה אחנתון יוצא דופן זה. בנחישות מדהימה, ניתק שליט זה מגע עם העבר, שינה את שמו, עזב את בירתו, בנה עיר חדשה לחלוטין ויצר אומנות וספרות חדשות עבור עם שלם. אך אצה לו הדרך; הוא בנה יתר על המידה, הרבה מכפי שיכול היה להישאר על כנו בשעה שעזב. ושוב, הוא לא הצליח לספק את היציבות החומרית ואת השגשוג לעמו, אשר התקומם כנגד לימודו הדתי בשעה שנחשולי הקושי והדיכוי שטפו לאחר מכן את המצרִים.
אילו אדם זה – אשר ניחן בראייה מדהימה בבהירותה, ובתכליתיות המכוונת למטרה יחידה – היה ניחן בחוכמתו הפוליטית של משה, כי אז הוא היה משנה לגמרי את ההיסטוריה של האבולוציה של הדת ואת התגלות האמת בעולם המערבי. במשך תקופת חייו הוא היה מסוגל לבלום את פעילותם של הכוהנים, אשר בהם הוא פקפק באופן כללי ; ואולם הם שמרו על כָּתותיהם בסתר וחזרו לפעולה מיד כאשר איבד המלך הצעיר את השלטון; והם מיהרו לקשור את כל הצרות אשר ניחתו על מצרים לאחר מכן למונותאיזם אשר כונן בתקופת שלטונו.
בחוכמתו ביקש אחנתון לכונן את המונותאיזם במסווה של הסגידה לאל השמש. את ההחלטה לגשת לפולחן האב האוניברסאלי באמצעות ספיגת כלל האלים אל תוך פולחן השמש הוא קיבל בעקבות עצתו של הרופא איש שלם. אחנתון לקח מתוך דת אָתוֹן של אותה עת את הדוקטרינות הכלליות אשר היו קיימות אז על האבהות והאימהות של האלוהות, ויצר דת אשר הכירה במערכת יחסים אינטימית של סגידה בין האדם לאל.
אחנתון היה חכם דיו על-מנת לשמֵר כלפי חוץ את פולחנו של אָתוֹן, אל השמש, בעוד שבמסווה הוא הוביל את עמיתיו לסגוד לאל האחד, בוראו של אתון והאב העליון של הכול. המלך-המורה הצעיר הזה היה סופר פורה ביותר, והוא חיבר את התיאור שכותרתו "האל האחד", ספר בן שלושים-ואחד פרקים אשר הכוהנים השמידו לחלוטין עם חזרתם אל השלטון. אחנתון אף חיבר מאה-שלושים-ושבעה מזמורים, אשר שנים-עשר מהם נשתמרו בספר תהילים בברית הישנה, המיוחס למחברים עבריים.
בחיי היומיום הייתה "היושרה" לגולת הכותרת של דת אחנתון, ובמהרה הוא הרחיב את מושג הפעולה הנכונה הן עבור האתיקה הלאומית והן עבור האתיקה הבינלאומית. היה זה דור של אדיקות אישית מדהימה, דור בו הגברים והנשים האינטליגנטיים התאפיינו בשאיפה אמיתית למצוא את האל ולדעת אותו. באותם ימים המעמד החברתי או העושר לא הקנו לשום מצרי עדיפות בעיני החוק. חיי המשפחה במצרים תרמו רבות לשימורהּ ולהעצמתהּ של התרבות המוסרית, וכן שימשו כהשראה לחיי המשפחה הנעלים המאוחרים יותר של היהודים בפלשתינה.
חולשתה הקטלנית של בשורת אחנתון הייתה האמת הגדולה ביותר שבה, הלימוד שאתון היה לא רק הבורא של מצרים, אלא גם של "העולם כולו, של אדם ובהמה, של כל הארצות, ואפילו עד סוריה ועד כוש, לצד ארץ מצרים. הוא אשר שם את כולם במקומם, והוא המספק להם את כל צרכם." המושגים הללו על אודות האלוהות היו רמים ונעלים, אך הם לא היו לאומניים. מיקומם של רגשות בינלאומיים מעין אלה בדת לא הצליחו להרים את המורל של צבא מצרים הלוחם, בעוד שהם שימשו כתחמושת יעילה בידי הכוהנים אשר הפנו אותה כנגד המלך הצעיר וכנגד דתו. המושג שלו על אודות האלוהות עלה בהרבה על זה של העברים שלאחריו, ואולם, המושג הזה היה מתקדם מדי מכדי לשמש לצרכיו של בונה אוּמה.
אף-על-פי שהאידיאל המונותאיסטי ספג מכה עם מותו של אחנתון, הרעיון על אודות האל האחד נשתמר בדעתן של קבוצות רבות. חתנו של אחנתון הצטרף לכוהנים, חזר לסגוד לאלים הנושנים ושינה את שמו לתות ענח' אמון. הבירה חזרה לשכון בתָבַּאִי, והכוהנים פשטו על הארץ והשתלטו לבסוף על שביעית מכלל שטחה של מצרים; או אז, אחד מסדרי הכוהנים הללו אזר אומץ לתפוס את כס המלוכה.
ואולם, הכוהנים לא יכלו לגבור לחלוטין על הגל המונותאיסטי. יותר ויותר הם נאלצו לשלב ולאחד את אליהם; ומשפחת האלים הצטמצמה והלכה. אחנתון קישר את גלגל האש שבשמיים לאל הבורא, והרעיון הזה המשיך לבעור בללבות האנשים, ואפילו בללבות הכוהנים, גם הרבה לאחר מותו של הרפורמטור הצעיר. המושג המונותאיסטי מעולם לא נמוג מלבבות תושבי מצרַים ותושבי העולם. הוא המשיך והתקיים אפילו עד להגעת בנו הבורא של אותו אב אלוהי, של האל האחד אשר עליו הכריז אחנתון בקנאות, למען תסגוד לו מצרים כולה.
חולשתה של דוקטרינת אחנתון הייתה נעוצה בעובדה שהדת שהציע הייתה כה מתקדמת עד שרק המצרים המחונכים יכלו להבין את לימודה במלואו. הפועלים החקלאיים הפשוטים מעולם לא תפשו באמת את בשורתו, ולפיכך היו נכונים לחזור יחד עם הכוהנים אל הפולחן העתיק של איזיס ובת-לווייתו אוֹסִירִיס, אשר קמה לכאורה לתחייה מן המוות האכזר אשר חוותה מידי סֵת, אל האופל והרוע.
הלימוד על אודות האלמוֹתיוּת לכול אדם באשר הוא היה מתקדם מדי בעבור המצרים. תחיית המתים הובטחה אך רק למלכים ולעשירים; ולפיכך הם חנטו בזהירות רבה את גופותיהם בתוך הקברים ושימרו אותם עד הגיע יום הדין. ואולם, לבסוף שררה הדמוקרטיה של הגאולה ושל תחיית המתים, כפי שלימד אחנתון, אפילו עד כדי כך שבשלב מאוחר יותר האמינו המצרים בגאולת בעלי החיים.
אף כי נדמה שמאמציו של שליט מצרי זה לחייב את פולחן האל האחד בקרב עמו נחלו כישלון, ראוי לזכור כי ההשלכות של עבודתו התמידו במשך מאות בשנים הן בפלשתינה והן ביוון, וכי כך הפכה מצרים לסוכנת ההעברה של השילוב בין התרבות האבולוציונית של הנילוס לבין דת ההתגלות של הפרת, לכל עמי המערב אשר הגיעו לאחר מכן.
הדר תקופת ההתפתחות המוסרית והצמיחה הרוחנית הכבירה של עמק הנילוס, נמוג במהרה בסביבות הזמן שבו החלו חייהם הלאומיים של העברים; ולאחר שהותם של אלו במצרים, נשאו עמם הבדווים הללו הרבה מן הלימוד הזה, והם הנציחו רבות מן הדוקטרינות של אחנתון בדת הגזע שלהם.
כמה מן המיסיונרים של מלכי-צדק יצאו מפלשתינה, חלפו דרך מסופוטמיה והגיעו למישור הגדול של אירן. במשך למעלה מחמש-מאות שנה התקדמו מוריהּ של שלם באירן, והאומה כולה נעה לעבר הדת של מלכי-צדק, עד אשר התחלף השלטון וכתוצאה מכך נרדפה כת שלם עד חורמה, ובכך למעשה הגיע הלימוד המונותאיסטי אל קיצו. הדוקטרינה על הברית עם אברהם נכחדה כמעט לחלוטין בפרס, כאשר במאה של התחייה המוסרית הגדולה, המאה השישית לפני ישוע, הופיע זרתוסטרא על-מנת להפיח רוח חיים בגחלים המתעממות של בשורת שלם.
מייסד זה של דת חדשה היה צעיר איתן והרפתקני, אשר במסעו הראשון כעולה רגל לאוּר אשר במסופוטמיה למד – בין מסורות רבות אחרות – את המסורות על אודות קאליגסטיה ומרידתו של לוציפר, וכל אלה השפיעו עד מאוד על טבעו הרוחני. בהתאם לכך, בעקבות חלום שחלם בעודו באוּר, הוא תכנן לשוב אל ביתו אשר בצפון ולעסוק בעיצוב מחדש של דת עמו. הוא ספג את הרעיון העברי על אל צדק, את המושג של משה על אודות האלוֹהיוּת. בדעתו התגבש בבהירות הרעיון על אודות אל עליון, ואת כל האלים האחרים הוא הוריד לדרגת שדים, כמות אלו אשר שמע עליהם במסופוטמיה. הוא למד את הסיפור על שבע רוחות האב מן המסורת אשר נשתמרה באור, ובהתאם לכך יצר פנתיאון בן שבעה אלים עליונים ואֲהוּרַה-מָזְדַא בראשו. את האלים הכפיפים הוא קישר לאידיאליזציה של החוקים הנכונים, של המחשבה הטובה, של הממשל הנאצל, של האופי הקדוש, של הבריאות ושל האלמותיוּת.
והייתה זו דת של פעולה – עבודה – ולא של תפילה וריטואלים. האל שלה היה הוויה בעלת חוכמה עליונה ומי שחסותו פרושה על הציוויליזציה; הייתה זו פילוסופיה דתית לוחמנית אשר העזה ללחום ברוע, בחוסר-המעש ובפיגור.
זרתוסטרא לא לימד את פולחן האש, אך הוא ביקש לנצל את הלהבה כסמל לַרוח הטהורה והחכמה של השליטה העליונה ביקום (אף שלאמיתו של דבר, מאוחר יותר העריצו חסידיו את האש הסמלית הזו וסגדו לה). לבסוף, כאשר הומר נסיך אירני, נפוצה דת חדשה זו בכוח החרב. וזרתוסטרא נפל בגבורה ומת בקרב על מה שהאמין כי היא "האמת של אדון האוֹר".
הדת הזוֹרוֹאָסְטרִית היא האמונה היחידה באורנטיה אשר מנציחה את הלימוד של דאלאמטיה ושל עדן על אודות שבע רוחות האב. למרות שלא הצליחה לפתח את מושג השילוש, היא אכן התקרבה במובן מסוים למושג האל בעל שבעת ההיבטים. הזורואסטריות המקורית לא דגלה בדואליות טהורה; אף כי בראשיתו הציג הלימוד הזה את הרוע כמתואם-בזמן עם הטוּב, בנצח הוא אכן היה כפוף למציאות האולטימטיבית של הטוֹב. רק בזמנים מאוחרים יותר נפוצה האמונה בכך שהטוב והרע נאבקים זה בזה מתוך עמדה של שוויון.
אף-על-פי שהמסורות היהודיות על אודות גן העדן והגיהינום, וכן הדוקטרינה על השדים, אשר נרשמו בכתבי הקודש העבריים, מבוססות על המסורות אשר נשתמרו על אודות לוציפר וקאליגסטיה, הן נגזרות בעיקר מן הזורואסטרים, בתקופות שבהן נמצאו היהודים תחת שליטתם התרבותית והפוליטית של הפרסים. זרתוסטרא, כמו המצרִים, לימד על אודות "יום הדין", אך הוא קישר מאורע זה לקץ העולם.
אפילו הדת אשר החליפה את הזורואסטריות בפרס הושפעה ממנה רבות. כאשר ביקשו הכוהנים האירניים לסלק את הלימוד של זרתוסטרא, הם החיו את הפולחן העתיק למִיתְרַה. והמיתְרַאיזם נפוץ ברחבי הלבנט ובאזורי הים התיכון, ולזמן מה התקיים לצד היהדות והנצרות. וכך הלימוד של זרתוסטרא השפיע על שלוש דתות גדולות בזו אחר זו: על היהדות ועל הנצרות, ודרכן על האסלאם.
ואולם, מרחק רב מפריד בין הלימוד המרוּמם והמזמורים הנאצלים של הזורואסטריות לבין העיוותים המודרניים אשר עיוותו הפרסים את בשורתו, על פחדם העצום מפני המתים, בצירוף אמונותיהם בהתחכמויות אשר זרתוסטרא מעולם אף לא פזל לעברן.
אדם כביר זה נמנה על אותה קבוצה ייחודית, אשר הגיחה במאה השישית לפני ישוע על-מנת לשמר את אורה של שלם מפני חידלון מוחלט וסופי, והביאה לכך שאור זה המשיך לנצנץ עמומות על-מנת להאיר לאדם בחשכת עולמו את נתיב האור המוליך אל חיי הנצח.
הלימוד של מלכי-צדק על אודות האל האחד התבסס במדבר הערבי לאחרונה באופן יחסי. בדומה ליוון, גם בחצי האי ערב נכשלו המיסיונרים של שלם בכך שהבינו באופן שגוי את הנחיותיו של מאקיוונטה באשר לארגון-יתר. אך הפירוש אשר נתנו לאזהרותיו, שלא להתאמץ ולהפיץ את הבשורה באמצעות כוח צבאי או כפייה אזרחית, לא עיכבה אותם.
אפילו ברומא ובסין לא נחל הלימוד של מלכי-צדק כישלון כה חרוץ ומוחלט כפי שנחל באזור מדברי זה, בסמוך כל-כך לשלם עצמה. הרבה לאחר שמרבית עמי המזרח והמערב הפכו לבודהיסטים ולנוצרים, בהתאמה, המשיך מדבר ערב כדרכו מזה אלפי שנים. כל שבט סגד לפֶטִיש הנושן שלו, ולמשפחות יחידניות רבות היו אלילי בית משלהן. לאורך זמן רב נמשך המאבק בין אִשתר הבבלית, יהוה העברי, אהורה האירני והאב הנוצרי של אדוננו ישוע המשיח. ואף אחד מן המושגים הללו לא הצליח לסלק לגמרי את האחרים.
כאן ושם ברחבי חצי האי ערב היו משפחות וחמולות אשר נאחזו ברעיון המעורפל של האל האחד. קבוצות מעין אלה נצרו את מסורותיהם של מלכי-צדק, אברהם, משה וזרתוסטרא. התקיימו מרכזים רבים אשר היו עשויים להגיב לבשורת הישועית, ואולם המיסיונרים הנוצרים בארצות המדבר היוו קבוצה קשוחה ובלתי-מתפשרת ביחס לפשרנים ולחדשנים אשר שימשו כמיסיונרים בארצות הים התיכון. אילו ענו חסידיו של ישוע ברצינות רבה יותר לקריאתו "ללכת לכלל העולם ולקרוא את הבשורה," ואילו היו נעימים יותר בהטפתם, ופחות קשוחים בדרישות החברתיות הנלוות אשר גיבשו הם בעצמם, כי אז ארצות רבות היו מקבלות בשמחה את הבשורה הפשוטה של בן הנגר, וארצות ערב ביניהן.
אף-על-פי שהאמונות המונותאיסטיות הגדולות של הלבנט לא הצליחו להכות שורש בחצי האי ערב, ארץ מדבר זו הייתה מסוגלת לייצר אמונה אשר הייתה מונותאיסטית, אך דרישותיה החברתיות היו פחות נחרצות.
אך ורק גורם שבטי, גזעי, או לאומי, אחד חיבר את האמונות הפרימיטיביות והבלתי-מאורגנות של המדבר, והיה זה הכבוד המוזר אשר רחשו ככלל כמעט כל שבטי ערב לאבן פֶטִיש שחורה מסוימת, אשר שכנה במקדש מסוים בעיר מֶכָּה. נקודת מגע והערצה משותפת זו הובילה לכינונה של דת האסלאם. מה שהיווה יהוה, רוח הר הגעש, עבור היהודים השֵמִיים, הפכה אבן הכעבה להיות עבור דודניהם הערבים.
חוזקו של האסלאם היה הצגתו הברורה והמובחנת היטב של אללה כאלוהות האחת והיחידה; חולשתו הייתה הקשר בין הכוח הצבאי לבין התפשטותו, וכן ביזוי האישה. ואולם, הוא שמר בהתמדה על הצגת אלוהות אוניברסאלית אחת לכל, "זה היודע את הבלתי-נראה, כמו גם את הנראה. והוא רחום וחנון." "אכן האל הינו נדיב בטובו כלפי כל אדם." "ובאשר אפול למשכב, הוא אשר מרפאני." "וכל אימת ששלושה משוחחים, האל נוכח כרביעי במספר," שהרי אין הוא "הראשון והאחרון, הנראה ואף החבוי"?
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
כאשר האדם הוגה באלוהות, ראשית הוא מכליל את כל האלים כולם. לאחר מכן הוא מכפיף את כל האלים הזרים לאלוהות השבט שלו, ולבסוף הוא מחריג את כולם פרט לאל האחד, האל בעל הערך הסופי והעילאי. היהודים גיבשו את כלל האלים לכדי מושגם הנשגב יותר של אדונַי אלוהי ישראל. ההינדים, בדומה להם, שילבו את מגוון האלוהויות שלהם לכדי "הרוחניות האחת של האלים" אשר מוצגת ברִיג-וֶודה, בעוד שתושבי מסופוטמיה הפחיתו את אליליהם לכדי המושג הממורכז יותר של בֶּל-מָרְדוּך. הרעיונות הללו על אודות המונותאיזם הבשילו בכל רחבי העולם זמן קצר לאחר הופעתו של מאקיוונטה מלכי-צדק בשָלֵם אשר בפלשתינה. ואולם, מושג האלוהות של מלכי-צדק היה שונה מהמושגים של הכללה, הכפפה והחרגה בפילוסופיה האבולוציונית; הוא התבסס באופן בלעדי על כוח הבריאה ובמהרה השפיע על המושגים הגבוהים ביותר של האלוהות במסופוטמיה, הודו ומצרים.
דת שלם הייתה מסורת מוערכת בעיני הקֵינִים, כמו גם בעיני שבטים כנעניים אחרים. וזו הייתה אחת מן המטרות אשר לשמן התגלם מלכי-צדק בגוף: כי דת של אל אחד תתפתח במידה כזו שתסלול את הדרך אל המתת הארצית של בן של אותו אל יחיד. מיכאל היה מתקשה להגיע לאורנטיה בטרם חיו בה בני-אדם אשר האמינו באב האוניברסאלי, ואשר בקרבם יכול היה להופיע.
דת שלם המשיכה להתקיים בקרב הקֵינים בפלשתינה ושימשה כדתם. דת זו, כפי שאומצה לאחר מכן על-ידי העברים, הושפעה, ראשית, מתורות המוסר המצריות; לאחר-מכן על-ידי המחשבה התיאולוגית הבבלית; ולבסוף, על-ידי המושגים האירניים על אודות הטוב והרע. עובדתית, הדת העברית מתבססת על הברית שבין אברהם לבין מאקיוונטה מלכי-צדק; מבחינה אבולוציונית, היא הינה תוצאה של נסיבות מיקום ייחודיות רבות; ואילו תרבותית, היא שאלה באופן חופשי מן הדת, מן המוסר ומן הפילוסופיה של הלבנט כולו. הרבה מן המוסר ומן המחשבה הדתית של מצרים, של מסופוטמיה ושל אירן הועברו לעמים במערב באמצעות הדת העברית.
השֵמִיים המוקדמים סברו כי בכל דבר שוכנת רוח. היו הרוחות של עולמות החי והצומח; רוחות שנתיות, אדוניות הצאצאים; רוחות האש, המים והאוויר; פנתיאון רוחות אמיתי אשר ממנו יש להתיירא ואותו יש להעריץ. ומעולם לא הצליחה תורתו של מלכי-צדק על אודות הבורא האוניברסאלי לחסל לחלוטין את האמונה ברוחות הנחותות האלה או באלילי הטבע.
התקדמותם של העברים מן הפוליתאיזם, דרך ההֵנוֹתאיזם, אל המונותאיזם, לא הייתה התפתחות מושגית רציפה. במהלך התפתחות מושגיהם על אודות האלוהות, הם חוו נסיגות רבות, זאת בעוד שבכל תקופה התקיימו בקרב קבוצות מאמינים שֵמיות שונות רעיונות שונים על אודות האל. מעת לעת שימשו מונחים רבים את מושגיהם על אודות האל, ועל-מנת למנוע בלבול יוגדרו להלן התארים השונים אשר ניתנו לאלוהות והנוגעים לאבולוציה של התאולוגיה העברית:
1. יָהוֶה היה האל של השבטים הדרומיים בפלשתינה, אשר קישרו מושג זה לאליל של הר חורב, הר הגעש אשר בסיני. יהוה היה רק אחד מתוך מאות ואלפי אלילי טבע אשר משכו את תשומת ליבם של השבטים ושל העמים השֵמיים, ואשר להם הם סגדו.
2. אל עליון. מאות בשנים לאחר שהותו של מלכי-צדק בשלם, נשתמרה דוקטרינת האלוהות שלו בגרסאות שונות, אך ככלל היא הייתה קשורה למונח אל עליון, האל הגבוה ביותר בשמיים. בני שֵם רבים, לרבות הצאצאים המידיים של אברהם, סגדו בזמנים שונים הן ליהוה והן לאל עליון.
3. אֵל שַׁדַּי. קשה להסביר מה ייצג המונח אל שדי. רעיון זה על אודות האל היה רעיון משולב אשר נגזר מן הלימוד בספר החוכמה של אמנמופ, כפי שזה הותאם על-ידי דוקטרינת אתון של אחנתון, וכפי שהושפע עוד מתורתו של מלכי-צדק אשר התגלמה במושג של אל עליון. ואולם, ככל שחלחל המושג אל שדי אל הדעת העברית, כך הוא נצבע לחלוטין באמונות המדבר על אודות יהוה.
אחד מרעיונות הדת השולטים בתקופה זו היה המושג המצרי על אודות ההשגחה העליונה, הלימוד אשר גרס כי השגשוג החומרי הינו גמול למשרת את אל שדי.
4. אֵל. בתוככי בלבול המונחים וערפול המושגים הללו, מאמינים אדוקים רבים ניסו לסגוד בכֵּנות לכל הרעיונות המתפתחים הללו של אלוהיות, ונוצר הנוהג לכנות את האלוהות המשולבת הזו בשם אֵל. ומונח זה עדיין כלל כמה מאלילי הטבע של הבדווים.
5. אלוהים. בכִּיש ובאוּר נשתמרו במשך זמן רב קבוצות שוּמֵריוֹת-כָּשדיות אשר לימדו מושג של שלושה-אלים-באחד, מושג אשר התבסס על המסורות מימיהם של אדם ומלכי-צדק. דוקטרינה זו הובאה למצרים, ושם סגדו לשילוש הזה תחת השם אלוהים, וביחיד – אלוה. אחדות זו של ריבוי אלים נלמדה בקרב קבוצות המורים הפילוסופים ממוצא עברי במצרים, ולאחר מכן על-ידי המורים באלכסנדריה, ורבים מיועציו של משה בזמן יציאת מצרים האמינו בשילוש הזה. ואולם, המושג של אלוהים השילוּשִי מעולם לא הפך לחלק אמיתי מן התיאולוגיה העברית, אלא רק לאחר שהעברים שהו תחת ההשפעה הפוליטית של הבבלים.
6. שמות שונים. בני שֵם לא אהבו לקרוא בקול בשם אלוהיהם, ובשל כך נדרשו מעת לעת לכינויים שונים כדוגמת: רוח אלוהים, אדוני, מלאך אדוני, הכול יכול, הגבוה ביותר, אדונַי, עתיק היומין, אדוני אלוהי ישראל, בורא השמים והארץ, קְרַיִות, יָה, יהוה צבאות ואבינו שבשמיים.
יְהֹוָה הינו מונח אשר השתמשו בו לאחרונה על-מנת לציין את המושג המושלם על אודות יְהֹוָה, אשר התפתח לבסוף מתוך התנסותם הארוכה של העברים. ואולם, השימוש בשם יְהֹוָה החל כאלף וחמש-מאות שנה לאחר ימיו של ישוע.
עד לסביבות שנת 2000 לפני הספירה היה הר סיני הר געש פעיל לסירוגין אשר התפרץ מעת לעת, וכך היה אפילו עד לזמן שבו שהו בני ישראל באזור זה. האש, העשן, והפיצוצים הרועמים, אשר נלוו להתפרצויותיו של הר הגעש הזה, הרשימו את הבדווים אשר סביב, הטילו עליהם מורא, וכן גרמו להם להתיירא עד מאוד מפני יהוה. רוח זו של הר חורב הפכה לאחר מכן לאל של העברים השֵמִיים, ובסופו של דבר הם האמינו כי הוא נעלה על כל האלים כולם.
במשך זמן רב סגדו הכנענים ליהוה, ואף כי רבים מן הקֵינים האמינו, מי פחות ומי יותר, באל עליון, אל העַל של דת שלם, המשיכו מרבית הכנענים לסגוד באופן רופף לאליליהם השבטיים הנושנים. הם לא היו מוכנים לנטוש לחלוטין את אליליהם הלאומיים לטובת אל בינלאומי, שלא לדבר על אל בין-פלנטארי. דעתם לא נטתה אל-עבר אלוהות אוניברסאלית, ולפיכך המשיכו השבטים הללו לסגוד לאליליהם השבטיים, לרבות יהוה ועגל הכסף והזהב אשר שימשו את רועי הצאן הבדווים כסמל לרוחו של הר הגעש, הר סיני.
אף-על-פי שהסורים סגדו לאליליהם, הם האמינו גם ביהוה של העברים, וכך אמרו נביאיהם למלך הסורי: "אֱלוֹהֵי הָרִים אֱלוֹהֵיהֶם, עַל-כֵּן, חָזְקוּ מִמֶּנּוּ; וְאוּלָם, נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם."
ככל שהאדם מתקדם יותר בתרבותו, כך מוכפפים האלילים הנחותים יותר לאלוהות הנעלה; יופיטר הגדול משתמר אך ורק כקריאה. המונותאיסטים שומרים על אליליהם הנחותים בדמות רוחות, שדים, מוֹיְרוֹת, נימפות-ים, פיות, אוּרִיסְקִים, ננסים, בָּאנְשִׁי ועין הרע. העברים חלפו דרך ההנותאיזם ובמשך זמן רב האמינו גם בקיומם של אלים אחרים פרט ליהוה, אך הם התחזקו בסברה כי אלילים זרים אלו כפופים ליהוה. הם הכירו בממשותו של האל כְּמוֹשׁ, אל המואבים, אך טענו כי הוא כפוף ליהוה.
הרעיון של יהוה התפתח באופן הנרחב ביותר מכל התאוריות האנושיות על אודות האל. ניתן להשוות את האבולוציה המדורגת שלו אך ורק עם המטמורפוזה שעבר מושג הבודהה באסיה, אשר לבסוף הובילה אל המושג של האוניברסאלי המוחלט, ממש כשם שהמושג של יהוה הוביל לבסוף לרעיון של האב האוניברסאלי. ואולם, עובדה היסטורית היא, וראוי להבין זאת, כי בעוד שהיהודים שינו את השקפותיהם על אודות האלוהות, מאליל השבט של הר חורב ועד לאב הבורא האוהב והרחום של הזמנים המאוחרים יותר, הם לא שינו את שמו; לכל אורך הדרך הם המשיכו לכנות את המושג המתפתח הזה של האלוהות בשם יהוה.
השֵמיים של המזרח היו פרשים מאורגנים ומונהגים היטב אשר פלשו לאזוריו המזרחיים של הסהר הפורה ושם התאחדו עם הבבלים. הכשדים בסמוך לאוּר נמנו עם השמיים המזרחיים המתקדמים ביותר. הפֵינִיקִים היו קבוצה נעלה ומאורגנת היטב של שֵמיים מעורבים, אשר אחזה בחלקה המערבי של פלשתינה לאורך חופי הים התיכון. מבחינה גזעית נמנו השֵמיים על העמים הממוזגים ביותר באורנטיה, והם הכילו גורמי תורשה כמעט מכל תשעת גזעי העולם.
שוב ושוב לחמו הערבים השֵמיים על-מנת לחדור אל חלקה הצפוני של הארץ המובטחת, "ארץ זבת חלב ודבש", וכמעט בכל הפעמים הם נדחקו החוצה בידי השֵמיים הצפוניים ובידי החיתים, אשר היו מאורגנים ומתורבתים יותר. מאוחר יותר, בעיצומו של רעב חמור ויוצא-דופן בהיקפו, נכנס מספר גדול מן הבדווים הנוודים הללו למצרים, ושם הם נשכרו כפועלים בעבודות הציבוריות של מצרים, וחוו התנסות מרה של שיעבוד למלאכת היומיום המפרכת של הפועלים הפשוטים והמנוצלים של עמק הנילוס.
רק לאחר ימיהם של מאקיוונטה מלכי-צדק ושל אברהם כונו שבטים שֵמיים מסוימים – בשל אמונותיהם הדתיות המובחנות – ילדי ישראל, ולאחר מכן העברים, היהודים ו"עם סגולה". אברהם לא היה אביהם הגזעי של כל העברים; הוא אפילו לא אביהם הקדמון של כל הבדווים השֵמיים אשר נישבו במצרים. אמת היא כי צאצאיו, בעת שיצאו ממצרים, היוו את הגרעין למה שלאחר מכן היה העם היהודי, ואולם רוב רובם של הגברים והנשים אשר שולבו אל תוך שבטי ישראל מעולם לא שהו במצרים. הם היו פשוט אחיהם הנוודים אשר בחרו ללכת אחר משה, בשעה שבני אברהם וחבריהם השֵמיים ממצרים עברו דרך צפון חצי האי ערב.
תורתו של מלכי-צדק – באשר לאל עליון, הגבוה ביותר וברית החסד האלוהי אשר ניתן בתמורה לאמונה – נשכחה כמעט לחלוטין בשעה ששועבדו במצרים העמים השֵמיים אשר היו עתידים להפוך תוך זמן קצר לאומה העברית. ואולם, לאורך תקופת השבי הזו שמרו הנוודים הערבים הללו על מסורת האמונה ביהוה כאליל הגזע שלהם.
למעלה ממאה שבטים ערביים נפרדים סגדו ליהוה, ולמעט הגוון של המושג אל עליון אשר נשתמר בקרב המעמדות המחונכים יותר של מצרַים, לרבות זה של הזן המצרי-עברי המעורב, הייתה דתם של העבדים העברים הפשוטים בבחינת גרסה מותאמת של הריטואל הנושן של הקסמים ושל הקורבנות אשר הוקרבו ליהוה.
תחילת האבולוציה של המושגים והאידיאלים העבריים על אודות הבורא העליון, מתוארכים לימים שבהם עזבו השֵמיים את מצרים תחת הנהגתו של משה – המנהיג, המורה והמארגן הכביר. אמו השתייכה למשפחת המלוכה המצרית; אביו היה שֵמי ושימש כקצין קישור בין הממשל לבין השבויים הבדווים. לפיכך ניחן משה באיכויות אשר נגזרו ממקורות גזעיים נעלים; מקורותיו היו כה ממוזגים, עד כי לא ניתן לסווגו תחת קבוצה גזעית כזו או אחרת. אילולא היה מטיפוס ממוזג מעין זה, לעולם הוא לא יכול היה להציג את אותה גמישות ואת אותו כושר הסתגלות יוצאי-דופן אשר אִפשרו לו לנהל את אותו ערב-רב מגוּון, אשר התחבר לבסוף תחת הנהגתו עם הבדויים השֵמיים אשר ברחו ממצרים אל מדבריות ערב.
חרף פיתוייה של תרבות ממלכת הנילוס, בחר משה לקשור את גורלו בזה של עַם אביו. בזמן שבו גיבש המארגן הכביר את תכניותיו לשחרור העַם של אביו, לא הייתה לשבויים הבדויים דת אשר הייתה ראויה להיקרא בשם הזה; הם חיו ללא מושג אמיתי של האל וללא כל תקווה בעולם.
אף מנהיג לא לקח על עצמו מעולם את המשימה לשנות ולרומם קבוצת בני-אדם נטושה, מושפלת, מיואשת ונבערת יותר מזו. ואולם, העבדים הללו נשאו בקרבם – בתוך הזנים אשר אותם ירשו – אפשרויות התפתחות רדומות, והיו בנמצא מספר מספיק של מנהיגים מחונכים, אשר אומנו בידי משה כהכנה ליום ההתקוממות ולניסיון להשתחרר לחופשי, ואלו היוו סגל מארגנים יעיל. האנשים הנעלים הללו הועסקו כמשגיחים על בני עמם; הם קיבלו חינוך כלשהו בשל ההשפעה אשר נודעה למשה אצל השליטים המצריים.
משה פעל על-מנת לשאת ולתת באופן דיפלומטי על שחרורם של אחיו השֵמיים. הוא ואחיו כרתו ברית עם מלך מצרים, לפיה ניתנה להם הרשות לעזוב בשלום את עמק הנילוס ולצאת אל מדבריות ערב. על-פי הברית הזאת, הם היו עתידים לקבל תשלום תמורת שירותם הממושך במצרים בדמות סחורות וסכום כסף צנוע. מצדם, הסכימו העברים לשמור על יחסי ידידות עם הפרעונים ולא להצטרף לשום ברית אשר כוונה כנגד מצרים. ואולם, המלך החליט לאחר מכן לסגת מן הברית הזו, והצדיק החלטתו זו בתירוץ שמרגליו חשפו גילויי חוסר-נאמנות בקרב העבדים הבדווים. הוא טען כי הם ביקשו להשתחרר במטרה לצאת אל המדבר ולארגן את הנוודים כנגד מצרַים.
אך משה לא אמר נואש; הוא המתין לשעת כושר, ותוך פחות משנה, כאשר כוחות הצבא המצריים היו עסוקים עד מאוד במגננה בו-זמנית כנגד מתקפה לובית חזקה מדרום ופלישה ימית יוונית מצפון, הוציא המארגן הנועז הזה את בני עמו אל מחוץ למצרים בבריחה מדהימה באישון ליל. בריחה זו לחופשי תוכננה בקפדנות והוצאה אל הפועל במיומנות. והם נחלו הצלחה אף-על-פי שפרעה דלק בעקבותיהם בראש צבא מצרי קטן, צבא אשר חוסל כולו נוכח המגננה של הבורחים, והותיר מאחוריו שלל רב אשר העשיר את הונו של צבא העבדים הבורחים, בשעה שזה צעד אל עבר ארצות מולדתו אשר במדבר.
האבולוציה של תורת משה ורוממותה השפיעה על כמעט מחצית מן העולם, ועדיין היא עושה כן אפילו במאה העשרים. אף כי משה הבין את הפילוסופיה הדתית המצרית המתקדמת יותר, העבדים הבדווים ידעו אך מעט על אודות הלימוד הזה, אך הם לעולם לא שכחו את אלוהי הר חורב, זה אשר אבותיהם כינו בשם יהוה.
משה שמע על תורתו של מאקיוונטה מלכי-צדק הן מאביו והן מאמו, והעובדה ששניהם חלקו אמונות דתיות משותפות מהווה הסבר לזיווג הבלתי-שגרתי בין אישה ממעמד המלוכה ואדם מגזע השבויים. חתנו של משה היה קֵיני אשר סגד לאל עליון, אך הוריו של המשחרר האמינו באל שדי, ולפיכך חונך משה כמאמין באל שדי; הודות להשפעת חתנו הוא הפך למאמין באל עליון; ועד לזמן שבו חנו העברים מסביב להר סיני – לאחר בריחתם ממצרים – הוא כבר גיבש מושג חדש ומורחב של האלוהות (מושג אשר נגזר מכלל אמונותיו הקודמות), ובתבונתו הוא החליט להכריז על המושג הזה בפני עמו כהרחבה של מושג אליל השבט הנושן שלהם, יהוה.
משה ניסה ללמד את הבדווים הללו את הרעיון של אל עליון, אך עוד בטרם עזב את מצרים השתכנע כי הם לעולם לא יוכלו להבין את הדוקטרינה הזו במלואה. לפיכך הוא החליט בכוונה תחילה להתפשר ולאמץ את אליל השבט מן המדבר כאל האחד והיחיד עבור חסידיו. משה לא לימד באופן ספציפי כי לעמים ולאומות אחרות אין אלים אחרים, אך הוא טען בתוקף כי יהוה מצוי מעל לכולם, ובמיוחד עבור העברים. תמיד הקשתה עליו המגבלה המוזרה אשר נגרמה בשל הניסיון להציג בפני העבדים הנבערים הללו רעיון חדש וגבוה יותר של האלוהות, במסווה של המונח הנושן על אודות יהוה, אותו תמיד סימל עגל הזהב של השבטים הבדווים.
העובדה שיהוה היה האל של העברים הנסים ממצרים משמשת הסבר לשהותם הממושכת לפני הר סיני, ותשובה לשאלה מדוע קיבלו שם את עשרת הדברות אשר עליהם הכריז משה בשם יהוה, אל חורב. הטקסים הדתיים של הפולחן החדש והמתפתח של הדת העברית, המשיכו להשתכלל במשך השהות הממושכת הזו לפני הר סיני.
דומה כי משה מעולם לא היה מצליח לכונן פולחן טקסי מתקדם-יחסית זה, וכן לשמור על חסידיו כמקשה אחת לאורך רבע מאה, אלמלא התפרץ הר חורב באלימות במהלך השבוע השלישי לשהותם למרגלותיו למטרות פולחן. "הר יהוה נאכל באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאוד." באורו של המחזה המרעיש הזה, אין לתמוה על כך שמשה הצליח לשכנע את אחיו כי אלוהיהם הינו אל "גיבור, נורא, אש אוכלה, מטיל אימה וכל-יכול."
משה הכריז כי יהוה הינו אדונַי אלוהי ישראל אשר אימץ את העברים כעמו הנבחר; משה עסק בבנייתה של אומה חדשה ובחוכמתו הפך את תורתו הדתית ללאומנית, באומרו לחסידיו כי יהוה הינו אדון אשר קשה לרצותו, "אל קנאי." ואף-על-פי-כן, הוא ביקש להרחיב את מושגיהם על אודות האלוהיות בשעה שלימד אותם כי יהוה הינו "אלוהי הרוחות לכל בשר", וכאשר אמר "מְעֹנָה אֱלוֹהֵי קֶדֶם, וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם." משה לימד כי יהוה הינו אל שומר-ברית; וכי הוא "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם."
משה עשה מאמץ עילאי על-מנת לרומם את יהוה למעמד הראוי של אלוהות עליונה כאשר הציגו כ"אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר בכל דרכיו." ועדיין, למרות התורה המרוּממת הזו, נוכח הבנתם המוגבלת של חסידיו הוא נאלץ לדבר על האל כעל הוויה בדמות אדם, כישות הנתונה להתקפי כעס, זעם וקשיחות, ואפילו כעל אל נוקם ונוטר המושפע בקלות ממנהגו של האדם.
תחת תורתו של משה הפך אל הטבע השבטי הזה, יהוה, לאדוני אלוהי ישראל, זה אשר הלך אחריהם אל החרבה ואפילו אל הגלוּת, שם הפך לאל של כל העמים כולם. שביים המאוחר יותר של היהודים בבבל שחרר לבסוף את המושג המתפתח של יהוה כך שיוכל לקבל על עצמו את התפקיד המונותאיסטי של אל האומות כולן.
התכונה הייחודית והמדהימה ביותר בהיסטוריה הדתית של העברים נוגעת להתפתחות הרציפה הזו במושג האלוהות, החל מן האל הפרימיטיבי של הר חורב ומעלה, דרך תורותיהם העוקבות של מנהיגיהם הרוחניים, ועד לרמת ההתפתחות הגבוהה המתוארת בדוקטרינות האלוהות של יְשַׁעְיָהוּ, אשר הטיף לאותו מושג נפלא של האב הבורא הרחום והאוהב.
משה גילם שילוב יוצא-דופן של מנהיג צבאי, מארגן חברתי ומורה של דת. הוא היה המורה והמנהיג האחד החשוב ביותר בעולם בין תקופתו של מאקיוונטה לזו של ישוע. משה ניסה להכניס בקרב בני ישראל שינויים רבים שעל אודותיהם לא קיים רישום. במהלך תקופת חייו של אדם אחד הוא הוציא את האספסוף הרב-לשוני המכונה עברים מעבדות ומנוודות בלתי-מתורבתת לחירות, בעודו מניח את היסודות להולדתה המאוחרת יותר של אומה ולהנצחתו של גזע.
כה מעט נרשם על עבודתו הכבירה של משה הואיל ולעברים לא הייתה שפה כתובה בזמן יציאת מצרים. התיאורים על אודות זמנו ופועלו של משה נגזרו ממסורות אשר נשתמרו למעלה מאלף שנה לאחר מותו של המנהיג הגדול.
הרבה מן ההתקדמות הדתית של משה, מעל ומעבר לדתם של המצרים ושל העמים הסובבים בלבנט, התרחשה בזכות המסורות הקֵינִיוֹת מתקופתו של מלכי-צדק. בלעדי הלימוד אשר לימד מקיוואנטה את אברהם ואת בני-זמנו, היו העברים יוצאים ממצרים בחשכה נטולת תקווה. משה וחתנו, יתרו, קיבצו את שרידי המסורות מימי מלכי-צדק, והתורות האלה, בנוסף ללימודם של המצרים, הנחו את משה בשעה שיצר את הדת ואת הפולחן המשופרים של בני ישראל. משה היה איש ארגון; הוא בחר את המיטב מן הדת ומן המוסכמות של מצרים ושל פלשתינה, ובעת שחיבר את המנהגים הללו עם המסורות מתורת מלכי-צדק, הוא ארגן את מערכת הפולחן הטקסית של העברים.
משה האמין בהשגחה העליונה; הוא הושפע עד מאוד מן הדוקטרינות המצריות על השליטה העל-טבעית בנילוס ובאתני הטבע האחרים. הייתה לו ראייה נרחבת של האל, אך הוא היה כן לחלוטין בשעה שלימד את העברים כי אם יצייתו לאל, "הוא יאהב, יברך וירבה את פרי בטנכם ופרי אדמתכם – דגן, תירוש יצהר וצאן. ברוכים תהיו מכל העמים; והסיר יהוה מכם כל חולי וכל מַדְוֵי מצרים הרעים." והוא אף אמר כך: "וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל." "והַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט; וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ."
ואולם, מצער היה להתבונן בדעתו הכבירה של משה המנסה להתאים את המושג הנשגב של אל עליון, הגבוה ביותר, אל הבנתם הנבערת של העברים אשר לא ידעו קרוא וכתוב. בפני אסיפת המנהיגים הוא הרְעים בקולו, "יְהוָה הוּא הָאֱלוהִים; וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"; זאת בעוד שבפני הציבור הכללי המעורב הוא הכריז, "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים יְהוָה?" משה עמד באומץ, ובהצלחה חלקית, אל מול הפֶטִישים ואל מול עבודת האלילים בשעה שהכריז, "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ." הוא גם אסר על יצירת תמונות מכל סוג שהוא.
משה חשש להטיף לחסדו של יהוה, והעדיף להטיל על עמו מורא מפחד משפטו של האל. זאת באומרו: "יְהוָה אֱלוֹהֵיכֶם הוּא אֱלוֹהֵי הָאֱלוֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּיבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָּנִים." ושוב הוא ניסה להשתלט על החמולות הסוערות כאשר הכריז כי "ינגפכם אלוהיכם, אם לא תשמעון אליו; והיה כי שמוע תשמעו אל דברו, ירפאכם ויחייכם." ואולם, משה לימד את השבטים הללו כי הם יהפכו לעם הסגולה של האל אך ורק בתנאי "שישמרו כל מצוותיו וחוקותיו."
במהלך הימים המוקדמים הללו, למדו העברים אך מעט על אודות רחמי האל. הם למדו על האל כ"אל שדי; אדונַי איש מלחמה, אל עזוז, נאדר כוח, מנתץ אויביו לרסיסים." "כִּי יְהוָה אֱלוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ." בני ישראל חשבו על אלוהיהם כעל אל אשר אוהב אותם, אך גם כעל אל אשר "חיזק את לב פרעה" ואשר "קילל את אויביהם."
אף-על-פי שלרגעים משה הציג בפני בני ישראל הצצות חטופות אל אלוהות אוניברסאלית ומיטיבה, ככלל היה המושג היומיומי שלהם על אודות יהוה כזה של אל טוב אך במעט מאלילי השבט של העמים הסובבים. המושג שלהם על אודות האל היה פרימיטיבי, גס ואנתרופומורפי; עת הלך משה לעולמו, השבטים הבדויים הללו מיהרו לחזור לרעיונות הברבריים-למחצה על אודות אלילי חורב ואלֵי המדבר הנושנים שלהם. עד מהרה נעלם מן העין המבט הנשגב, המורחב, של האל אשר אותו הציג משה מפעם לפעם בפני מנהיגיו, בעוד שרוב האנשים חזרו אל פולחן הפֶטיש של עגלי הזהב, אשר סימלו עבור רועי הצאן הפלשתינים את יהוה.
כאשר מסר משה לידי יהושע את הפיקוד על העברים, הוא כבר אסף אליו אלפים מצאצאיהם המקבילים של אברהם, נחור, לוט ושל אחרים מן השבטים המקורבים, וגיבש אותם לכדי אומת לוחמים כפריים, אשר הייתה מסוגלת לכלכל את עצמה ואף לנהל את עצמה באופן חלקי.
עם מותו של משה הידרדר במהירות המושג הנשגב שלו על אודות יהוה. אף כי יהושע ומנהיגי ישראל המשיכו להאמין במסורות של משה על אודות אל כל-יודע, מיטיב וכל-יכול, פשוטי העם חזרו במהירות לרעיון הישן יותר, המדברי, של יהוה. והסחף הנסוג הזה במושג האלוהות המשיך והתעצם תחת שלטונם העוקב של השיח'ים השבטיים השונים, המכונים שופטים.
הקסם שבאישיותו יוצאת הדופן של משה שמר בלבבות חסידיו על ההשראה של מושג הולך ומתרחב של האל; ואולם, כאשר הם הגיעו אל אדמותיה הפוריות של פלשתינה, הם התפתחו במהירות מרועי צאן נוודים לכדי חקלאים מבוססים ובמידת-מה גם רגועים. והתפתחות זו במנהגי חייהם, כמו גם השינוי בנקודת השקפתם הדתית, תבעו שינוי מוחלט כמעט באופי המשגתם את טיב אלוהיהם, יהוה. במהלך התקופה של תחילת ההתמרה של אל מדבר סינַי הקפדן, הגס, התובעני והרועם לכדי המושג אשר הופיע לאחר מכן של אל של אהבה, צדק ורחמים, העברים כמעט ואיבדו לחלוטין את הקשר ללימוד הנשגב של משה. והם היו קרובים מאוד לאיבוד כל קשר למונותאיזם; הם כמעט ואיבדו את ההזדמנות להפוך לַעם אשר ישמש כחוליה חיונית בהתפתחותה הרוחנית של אורנטיה, הקבוצה אשר תשמֵר את תורת מלכי-צדק על אודות אל אחד עד לזמנים שבהם יתגשם בגוף בן של מתת לאותו אב, אבי הכול.
יהושע ניסה נואשוֹת לשמֵר את המושג על אודות יהוה עליון בדעתם של השבטים, והביא לידי ההכרזה: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ; לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ." יהושע ראה לנכון להטיף בנוקשות לבני עמו חסרי האמונה, אלו אשר היו נכונים לחזור ולהאמין בדתם הישנה והילידית, אך לא לצעוד קדימה בדת האמונה והיושרה. עיקר המשקל בלימודו של יהושע הושם על: "יְהוָה אֱלוֹהִים קְדֹשִׁים הוּא; אֵל-קַנּוֹא הוּא; לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאוֹתֵיכֶם." המושג הגבוה ביותר של תקופה זו צייר את יהוה כ"אל של כוח, משפט וצדק."
ואולם, אפילו בתקופה חשוכה זו קם מפעם לפעם מורה בודד אשר הטיף למושג האלוהיות של משה: "פשעתם ולא תוכלו לעבוד את יהוה, כי אלוהים קדושים הוא." "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק? אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר?" "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא? אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא? הֶן אֵל שַׂגִּיא, וְלֹא נֵדָע. שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ."
תחת הנהגת השייח'ים והכוהנים שלהם, התבססו העברים במידת מה בפלשתינה. אך במהרה הם חזרו לאמונות המדבר החשוכות, והזדהמו במנהגי הדת המתקדמים פחות של הכנענים. הם הפכו להיות עובדי אלילים ומופקרים, והרעיון שלהם על אודות האלוהות נפל לרמה נמוכה בהרבה מזו של המושגים המצריים והמסופוטמיים על אודות האל, מושגים אשר נשתמרו בקרב קבוצות מסוימות של שרידי שלם, ואשר נרשמו בכמה ממזמורי התהילים ובספר המכונה ספר איוב.
מזמורי התהילים חוברו בידי תריסר מחברים ויותר; רבים מהם נכתבו בידי מורים ממצרים וממסופוטמיה. בתקופה הזו, בשעה שבלבנט סגדו לאלילי הטבע, מספר ניכר של אנשים עדיין האמינו בעליונותו של אל עליון, הגבוה ביותר.
שום אוסף של כתבי קודש איננו משתווה לספר תהילים בביטויי עושר-המסירות, וברעיונות מעוררי ההשראה על אודות האל שבו. והיה זה מועיל ביותר אילו – בעת העיון בלקט ספרות הפולחן המופלא הזה – ניתן היה להתייחס למקור ולזמן של כל מזמור נפרד של הלל ושל שבח, מתוך ידיעה כי שום אוסף אחר אינו משתרע על-פני תקופת זמן כה ממושכת. ספר תהילים מהווה סיכום של המושגים המשתנים על אודות האל, כפי שהחזיקו בהם מאמיניה של דת שָלֵם ברחבי הלבנט, והוא משתרע על-פני כל התקופה למן אמנמופ ועד לישעיהו. במזמורים מתואר האל בכל השלבים שבהם נהגה, למן הרעיון הגס של אליל שבט ועד לאידיאל המורחב עד מאוד של העברים המאוחרים יותר, לפיו יהוה מתואר כשליט אוהב וכאַב רחמן.
וכאשר מתייחסים אליה כך, מהווה קבוצת מזמורי התהילים הללו את האוסף הערכי והמועיל ביותר של רגשות-מסירות אשר קוּבץ אי-פעם על-ידי האדם עד לימי המאה העשרים. רוח הסגידה השורה על אוסף מזמורים זה מתעלה מעל לזאת של כל ספרי הקודש האחרים בעולם.
התמונה המגוונת של אלוהות המוצגת בספר איוב הינה תוצאת עבודתם של יותר מתריסר מורי דת במסופוטמיה לאורך תקופה של כמעט שלוש-מאות שנה. וכאשר תקראו את המושג המרוּמם של אלוהיות המצוי באוסף זה של אמונות מסופוטמיות, תגיעו למסקנה כי בעת שפלשתינה הייתה שרויה בימיה החשוכים, נשתמר הרעיון של אל אמת באופן המיטבי בסביבת אוּר כשדים.
בפלשתינה נתפשו לעיתים קרובות חוכמתו ומציאותו-בכל של האל, ואולם, רק לעיתים רחוקות נתפשו אהבתו וחסדו. יהוה של אותם ימים היה "שולח רוחות רעות לבעת את לב אויביו"; הוא מברך בשפע את ילדיו הצייתנים שלו עצמו, בעודו מקלל את כל השאר וממטיר עליהם מכות. "הוּא לוֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם; וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה."
רק באוּר עלה קול זעקה אל חסד האל, באומרו: "יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ, וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה, וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ." וכך הטיפו באוּר לגאולה, לחסד-אלוה, באמונה: "פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה וַיֹּאמֶר, 'פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת, מָצָאתִי כֹפֶר.' ואם יאמרו, 'חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי.' יפדה האל נפשו מעבור בשָּׁחַת, ואור יראה." מאז ימיו של מלכי-צדק לא נשמע ברחבי הלבנט מסר כה צלול וברור על גאולת האדם כמות הלימוד יוצא הדופן הזה של אֱלִיהוּא, נביא אוּר וכוהן למאמיני שלם, כלומר אלו אשר שרדו מן המושבה הנושנה של מלכי-צדק במסופוטמיה.
וכך שמרו שרידי המיסיונרים של שלם במסופוטמיה על אוֹר האמת במשך תקופת חוסר-הארגון של עם העברים, עד להופעתו של הראשון בשורה ארוכה של מורים בישראל, אשר לא פסקו מלבנות, מושג על-גבי מושג, עד אשר הגיעו להכרה באידיאל של אבי הכול האוניברסאלי והבורא, הכרה אשר הינה בבחינת פסגת האבולוציה של המושג יהוה.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
המנהיגים הרוחניים של העברים עשו את מה שאיש לפניהם לא הצליח לעשות – הם הפכו את מושג האל שלהם לבלתי-אנתרופומורפי, וזאת מבלי שהפכו אותו למושג מופשט של אלוהות הנהיר אך ורק לפילוסופים. אפילו פשוטי העם יכולים היו להתייחס אל המושג הבשל של יהוה כְּאַב, אם לא של היחיד, אז לכל הפחות כאבִי הגזע.
המושג על אודות אישיותו של האל, בעודו נלמד בבהירות בשלם בימיו של מלכי-צדק, היה מעורפל ועמום בימי יציאת מצרים, ובדעת העברית הוא התפתח אך בהדרגה, מדור לדור, בתגובה ללימוד של המנהיגים הרוחניים. התפישה של אישיותו של יהוה הייתה הרבה יותר רציפה בהתפתחה המדורגת מאשר זו של תכונות אחרות ורבות של האלוהיות. ממשה ועד מלאכי, התרחשה בדעת העברית צמיחה רעיונית רציפה כמעט באשר לאישיותו של האל, ומושג זה רוּמם והואדר לבסוף באמצעות לימודו של ישוע על האב שבשמים.
במהרה למדו השֵׁיחִ'ים העבריים, בעקבות הלחץ העוין מצד העמים הסובבים אותם בפלשתינה, כי הם לא יוכלו לקוות לשרוד, אלא אם כן יאגדו את הארגונים השבטיים לכדי ממשל מרכזי. והריכוז הזה של הסמכות המנהלית העניקה לשמואל הזדמנות טובה יותר לפעול כמורה וכרפורמטור.
שמואל הגיח מקרב שורה ארוכה של מורי שָלֵם אשר התמידו בשימור אמיתותיו של מלכי-צדק כחלק ממנהגי הפולחן שלהם. מורה זה היה אדם איתן והחלטי. אך ורק בשל מסירותו הגדולה, בצירוף נחישותו יוצאת-הדופן, הוא הצליח לעמוד בהתנגדות הכוללת-כמעט, שבה נתקל בשעה שהחל להפנות את כלל עם ישראל בחזרה אל פולחן יהוה העליון מימי משה. ואפילו אז הוא נחל הצלחה חלקית בלבד; הוא הצליח להחזיר לעבודת המושג הגבוה יותר של יהוה אך ורק את המחצית האינטליגנטית יותר של העברים; המחצית השנייה המשיכה לסגוד לאלילי השבט של הארץ ולמושג הנחות של יהוה.
שמואל היה טיפוס קשוח ותכליתי, רפורמטור מעשי אשר היה מסוגל ללכת עם חבריו ולחסל תריסר מקדשי בעל ביום אחד. ההתקדמות אשר עשה הייתה הודות לכוח כפייה גרידא; הוא הטיף אך מעט, לימד עוד פחות, אך הוא אכן פעל. יום אחד הוא לעג לכוהן בעל; למחרת הוא קרע לגזרים מלך שבוי. הוא האמין באדיקות באל אחד, והיה לו מושג ברור על אודות אותו אל כבורא השמים והארץ: "כִּי לַיְהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ, וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל."
ואולם, תרומתו הגדולה ביותר של שמואל להתפתחות מושג האלוהות הייתה הכרזתו הצלולה כי יהוה הינו בלתי-משתנה, ולנצח מגלם הוא במהימנות את אותן מושלמות ואלוהיות. בימים ההם נתפש יהוה כאל הנוטה להתקפי קנאה, אשר תמיד מצר על מעשיו; ואילו כעת, לראשונה מאז יצאו בני ישראל ממצרים, הם שמעו את המילים המבהילות האלה, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִינָּחֵם." הוא הטיף ליציבות ביחסים עם האלוהיות. שמואל שב וחזר על דבר הברית של מלכי-צדק עם אברהם, והכריז כי אדוני אלוהי ישראל הינו המקור לכל האמת, היציבות והקביעות. העברים תמיד ראו את אלוהיהם כאדם, כסופרמן וכרוח מרוממת ממקור לא-נודע; ואולם, כעת, הם שמעו על מי שהייתה פעם רוח חורב, המואדרת לרמה של אל בלתי-משתנה של מושלמוּת כבורא. שמואל סייע למושג המתפתח של האל להעפיל לגבהים המצויים מעל לדעתם המשתנה של בני האדם ולתהפוכות הקיום האנושי. על-פי תורתו, אלוהי העברים החל להעפיל מרעיון מן הסדר של אלילי השבט לעבר האידיאל של בורא כל-יכול ובלתי-משתנה, והממונהעל הבריאה בכללותה.
והוא חזר והטיף את דבר כנותו של האל, ועל כך שהוא נאמן ושומר על בריתו. כה אמר שמואל: "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה אֶת עַמּוֹ." "כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לָנוּ עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה." וכך, ברחבי פלשתינה נשמעה הקריאה לחזור לעבודת יהוה העליון. והמורה הנמרץ הזה המשיך והטיף, "עַל כֵּן גָּדַלְתָּ, יְהוָה אֱלוֹהִים, כִּי אֵין כָּמוֹךָ, וְאֵין אֱלוֹהִים זוּלָתֶךָ."
עד אז מדדו העברים את חסדו של יהוה בעיקר במונחים של שגשוג חומרי. בני ישראל חוו הלם גדול, והדבר כמעט ועלה לשמואל בחייו, כאשר העז להכריז: "יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִיסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם." מאז משה לא הוכרזו הבטחות מעודדות שכאלה עבור פשוטי העם וחסרי המזל, ואלפים מקרב העניים המיואשים החלו לקוות שיוכלו לשפר את מעמדם הרוחני.
ואולם, שמואל לא התקדם הרבה מעבר למושג של אליל שבטי. הוא הכריז על יהוה כעל הבורא של כל בני האדם, אך גם כעל אל אשר עיקר עניינו נתון לעברים, העם הנבחר שלו. ואפילו כך, האל שוב הוצג, כבימיו של משה, כאלוהות קדושה וישרה. "אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה, כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ. מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ?"
בחלוף השנים התקדם המנהיג המזדקן בהבנתו את האל, ולפיכך קרא: "כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה, וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת. יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ, עִם חָסִיד יתְחַסָּד, עִם תָּמִים יִתַּמָּם." וכאן מתגלֶה אפילו שחר החסד, אף כי הוא מוגבל לאלו אשר מגלים חסד בעצמם. לאחר מכן, בעת מצוקה, הוא התקדם צעד נוסף כאשר דחק בעמו: "נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו." "כִּי אֵין לַיְהוָה עַצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט."
והתפתחות הדרגתית זו של המושג על אודות אופיו של יהוה המשיכה תחת הסעד של ממשיכי דרכו של שמואל. הם ניסו להציג את יהוה כאל שומר ברית, אך היו רחוקים מלדבוק בקצב שאותו הכתיב שמואל; הם כשלו בניסיון לפתח את רעיון החסד של האל אשר הגה שמואל בערוב ימיו. החלה נסיגה מתמדת חזרה אל עבר ההכרה באלים אחרים, אף כי נטען כי יהוה עומד מעל כולם. "לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה, לְךָ הַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ."
הרעיון המרכזי בתקופה זו היה כוח אלוהי; נביאי התקופה הטיפו לדת אשר נועדה להושיב את המלך על כס המלוכה של העברים. "לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד. וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל." וזה היה מעמדו של מושג האל בימיו של שמואל ושל ממשיכי דרכו המידיים.
במאה העשירית לפני ישוע התפצלה האומה העברית לשתי ממלכות. בשתי החטיבות הפוליטיות האלה ניסו מורים רבים של אמת לעצור את נחשול התגובה של ההתנוונות הרוחנית אשר אחזה בהן, ואשר המשיך לזרוע הרס לאחר מלחמת ההיפרדות. ואולם, מאמצים אלו לקידומה של הדת העברית לא נשאו פרי, עד אשר החל ללמד לוחם הצדק הנחוש והעשוי לבלי חת, אליהו. אליהו השיב לממלכה הצפונית מושג של אל אשר השתווה לזה אשר שרר בימי שמואל. לאליהו הייתה אך הזדמנות קלושה להציג מושג מתקדם יותר של האל; כשמואל לפניו, הוא היה עסוק בחיסולם של מקדשי הבעל ובהריסתם של אלילי שווא. והוא ערך את הרפורמות שלו אל מול התנגדותו של מלך עובד אלילים; משימתו הייתה עצומה וקשה אפילו מזו אשר עמדה בפני שמואל.
כאשר נקרא אליהו לעזוב, תפש את מקומו עמיתו הנאמן אלישע, והודות לסיוע רב-ערך מצד מִיכָיְהוּ – אשר לא נודע היטב ברבים – שמר בחיים את אור האמת בפלשתינה.
ואולם, לא היו אלה זמנים של התקדמות במושג האלוהות. העברים לא העפילו אפילו לאידיאל של משה. תקופתם של אליהו ואלישע הסתיימה עם חזרתם של בני המעמדות הטובים יותר לעבוד את יהוה העליון, ורעיון הבורא האוניברסאלי שב לסביבות המצב שבו הניח אותו שמואל.
המחלוקת הממושכת בין המאמינים ביהוה לבין חסידי הבעל הייתה בבחינת מאבק סוציו-אקונומי בין אידיאולוגיות שונות יותר מאשר שוני באמונות דתיות.
תושבי פלשתינה היו חלוקים באשר לגישתם כלפי הבעלות הפרטית על הקרקע. השבטים הדרומיים, או הנוודים, הערבים (חסידי יהוה) ראו בקרקע דבר אשר לא ניתן להעבירו – מתת אלוה לחמולה. הם טענו כי לא ניתן למכור או למשכן קרקע. "כֹּה אָמַר יְהוָה, וְהָאָרֶץ לֹא תִימָּכֵר לִעוֹלָמִים, כִּי לִי הָאָרֶץ."
הכנענים המבוססים יותר בצפון (חסידי הבעל) קנו, מכרו ומשכנו את אדמותיהם בחופשיות. המילה בעל מתייחסת למושג 'בעלים'. כת הבעל התבססה על שתי דוקטרינות עיקריות: ראשית, מתן תוקף להעברת קניין, לחוזים ולבריתות – הזכות לקנות ולמכור קרקע. ושנית, הבעל היה אמור לשלוח גשמים – הוא היה אל פוריות האדמה. ויבול מוצלח היה תלוי בהשפעת טובה מצדו. הכת עסקה בעיקר בענייני אדמה, בקניין שלה ובפוריותה.
ככלל, חסידיו של בעל היו בעליהם של בתים, אדמות ועבדים. הם היו בעלי הרכוש האריסטוקרטיים והתגוררו בערים. לכל בעל היה מקום קדוש, מסדר כוהנים ואת ה"נשים הקדושות", הזונות לשם פולחן.
העימותים המרים בין גישות הכנענים לבין גישות העברים בנושאים החברתיים, הכלכליים, המוסריים והדתיים נבעו מן ההבדל הבסיסי הזה. המחלוקת הסוציו-אקונומית הזו לא הפכה במובחן לנושא דתי עד לימי אליהו. החל מימיו של הנביא התוקפני הזה, נסב המאבק ביתר שאת על נושאי הדת – יהוה נגד בעל – והוא הסתיים בניצחונו של יהוה, ובדחיפה אשר הגיעה לאחר מכן אל עבר המונותאיזם.
אליהו הסיט את המחלוקת בין יהוה לבין הבעל מנושאים הקשורים לקרקע להיבטיהן הדתיים של האידיאולוגיות של העברים ושל הכנענים. כאשר רצח אחאב את בני נָבוֹת, מתוך מזימה לנכֵס לעצמו את אדמותיהם, הפך אליהו את המוסכמות הנושנות על אודות הקרקע לנושא מוסרי ויצא במתקפה נמרצת כנגד חסידי בעל. הייתה זו גם מלחמה של אנשי הכפר כנגד שליטתם של שוכני הערים. יהוה הפך לאלוהים בעיקר תחת אליהו. הנביא החל את דרכו כמחולל רפורמות אגרריות וסיים אותה כמרומם האלוהות. היו בעלים רבים, אך רק יהוה אחד – המונותאיזם ניצח את הפוליתאיזם.
עמוס, אשר הופיע מן הגבעות שבדרום על-מנת להוקיע את הפשע, את השכרות, הדיכוי וחוסר המוסריות של שבטי הצפון, היה זה אשר עשה צעד גדול במעבר מאליל השבט – האל לו סגדו במשך זמן ממושך כל-כך באמצעות קורבנות וטקסים, יהוה של העברים בתקופות קודמות – לאל אשר מעניש על הפשע ועל חוסר המוסריות אפילו את בני עמו שלו. מאז ימיו של משה לא נשמעו בפלשתינה אמיתות כה צלולות ורמות.
עמוס לא רק החזיר דברים לקדמותם או רק ערך רפורמות; הוא היה מגלה של מושגי אלוהות חדשים. הוא הכריז על אודות האל הרבה יותר מאשר הכריזו קודמיו, ותקף באומץ את האמונה בְּהוויה אלוהית אשר מעודדת חטא בקרב מה שמכונה עם הסגולה. בפעם הראשונה מאז ימי מלכי-צדק שמעו אוזני האדם דברי תוכחה על המוסר הכפול שבו נקטה האומה ביחס לצדק ולמוסר. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם, שמעו אוזני העברים כי אלוהיהם שלהם, יהוה, לא יסבול פשע וחטא בחייהם יותר מאשר בחיי כל עם אחר. עמוס ראה בעיני רוחו את האל הנוקשה של שמואל ואליהו, אך גם אל אשר יעניש את העברים על חטאם ממש ככל עם אחר. הייתה זו בבחינת מתקפה ישירה על הדוקטרינה האגואיסטית של "העם הנבחר", ועברים רבים בני תקופתו נטרו לו על כך טינה עזה.
כה אמר עמוס: "יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, בָּקֵשׁ אֶת עֹשֵׂה שִׁבְעָת הַכוֹכַבִים וְאֶת אוֹרְיוֹן, וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, וְיוֹם כַּלַיְלָה הֶחְשִׁיךְ." ובעת שהוקיע את אחיו הדתיים-למחצה, האופורטוניסטיים והבלתי-מוסריים לעיתים, הוא ביקש להציג את הצדק ההחלטי של יהוה הבלתי-משתנה באומרו על החוטאים: "אִם יַחְתְּרוּ בִּשְׁאוֹל, מִשָּׁם תִיקָּחֵם יָדִי; וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם אוֹרִידֵם." "וְאִם יֵלְכוּ בַּשְּׁבִי לִפְנֵי אֹויְבֵיהֶם, מִשָּׁם אֲצַוֶּוה אֶת הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם." עמוס המשיך והבהיל את שומעיו, כאשר הפנה אליהם אצבע מאשימה והכריז בשם יהוה כי: "אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיכם." "וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹייִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בִּכְבָרָה."
עמוס הכריז על יהוה כעל "אל כל עמים" והזהיר את בני ישראל לבל תתפוסנה העצרות את מקום היושרה. ובטרם נסקל מורה אמיץ זה למוות, הוא זרע מספיק זרעים של אמת על-מנת להציל את הדוקטרינה של יהוה העליון; הוא הבטיח את המשך התפתחותה של התגלות מלכי-צדק.
הושע הלך בעקבות עמוס ובעקבות הדוקטרינה שלו על אודות אל צדק אוניברסאלי, והחייה את המושג של משה על אל של אהבה. הושע הטיף למחילה באמצעות חרטה, ולא באמצעות קורבנות. הוא הכריז על בשורה של נדיבות-אוהבת וחסד אלוהי, באומרו: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה." "אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ."
כמו עמוס גם הושע המשיך להזהיר באדיקות בנוגע למוסר, ואמר על האל, "בְּאַוָּתִי, וְאֶסֳּרֵם." ואולם, בני ישראל החשיבו זאת כהתאכזרות, על גבול הבגידה, כאשר אמר: "וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי 'עַמִּי-אַתָּה'; וְהוּא יֹאמַר 'אֱלוהָי'." הוא המשיך והטיף לחרטה ולמחילה, באומרו "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם; אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ." הושע תמיד הטיף לתקווה ולמחילה. ותמיד עיקר המסר שלו היה: "וְאֶת עַמִי אֲרַחֵם. וֵאֱלוֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי."
עמוס האיץ במוסר האומה העברית להכיר בעובדה שיהוה לא יעודד את הפשע ואת החטא בקרבם אך ורק מפני שהם העם הנבחר, לכאורה; ואילו הושע ניגן את הצלילים הראשונים של מנגינת הרחמים המאוחרת יותר של החמלה והחסד האלוהיים, אשר הושרו בעידון כה רב בפי ישעיהו ועמיתיו.
היו אלו הזמנים שבהם הכריזו בקרב החמולות בצפון על איום בעונש על חטאים אישיים ועל פשעי האומה, בעוד שאחרים ניבאו שאסונות יתרחשו כעונש על עבירות אשר בוצעו בממלכה הדרומית. ישעיהו הראשון הופיע לאחר התעוררות מצפּונית ותודעתית זו בקרב אומות העבריות.
ישעיהו המשיך להטיף על אודות טיבו האינסופי של האל, על חכמתו האינסופית ועל מהימנותו המושלמת אשר אינה משתנה. הוא יִצג את אלוהֵי ישראל באומרו: "וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקוֹלֶת." "הֵנִיחַ יְהוָה לְךָ, מֵעָצְבְּךָ, וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבודָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ." "וְאוֹזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחוֹרֶיךָ, לֵאמוֹר, 'זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ.'" "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי; אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה." "'לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה', יֹאמַר יְהוָה, 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִי, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ; אִם יַאְדִּימוּ כַּתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.'"
כה אמר הנביא הזה, בדבּרו אל העברים המפוחדים ובעלי הנשמות הרעבות: "קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח." "רוּחַ אֲדוֹנָי יְהוָה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים; שְׁלָחַנִי לַחֲבושׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ." "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאֱלוֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטֵנִי." "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם."
לאחר ישעיהו זה הגיעו מיכה ועובדיה, ואלו אישרו ועיטרו את בשׂורת נחמת הנשמה שלו. ושני השליחים האמיצים הללו הוקיעו באומץ את טקסי העברים אשר מלאו בכוהנים, ותקפו ללא חת את כלל מערכת הקורבנות.
ומיכה הוקיע את "רָאשֶׁיהָ אֲשֶׁר בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְאֶת כּוהֲנֶיהָ אֲשֶׁר בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, אֲשֶׁר בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ." הוא לימד על אודות יום משוחרר מאמונות טפלות ומן הכהונה, באומרו: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלוהָיו."
ומעולם היה המסר של מיכה לאמור: "בְּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְּעוֹלוֹת? הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ." והייתה זו תקופה כבירה; אכן היו אלו זמנים מסעירים, אשר בהם שמע האדם בן התמותה מסרים משחררים מעין אלו, ולעיתים אף האמין להם, לפני יותר מאלפיים וחמש-מאות שנה. ואילולא התנגדותם העיקשת של הכוהנים, כי אז היו המורים הללו מצליחים להשמיד את כלל מערכת הטקס שותתת הדם של פולחן העברים.
בעוד שמספר מורים המשיכו להרחיב את בשורתו של ישעיהו, היה זה ירמיהו אשר עשה את הצעד הנועז הבא קדימה בהפיכת יהוה, אל העברים, לבינלאומי.
ירמיהו הכריז באין מורא כי יהוה אינו עומד לצד העברים במאבקיהם הצבאיים כנגד אומות אחרות. הוא טען כי יהוה הינו האל של הארץ כולה, אל כל האומות ואל כל הגויים. תורתו של ירמיהו היוותה את פסגתו של הגל הגואה של מהלך הפיכתו של אלוהֵי ישראל לאל בינלאומי; סוף-סוף, ולתמיד, הכריז המורה הנועז הזה כי יהוה הינו אל כל האומות, וכי אין קיימים אוזיריס של המצרים, בֶּל של הבבלים, אשוּר של האשורים או דָגוֹן של הפלישתים. וכך, חלקה דת העברים את אותה תחייה מונותאיסטית אשר התרחשה בכלל רחבי העולם בסביבות התקופה הזו ולאחריה; סוף-סוף הרקיע המושג של יהוה לרמה של אלוהות פלנטארית, ואפילו אלוהות בעלת מעמד קוסמי. ואולם, רבים מעמיתי ירמיהו התקשו לתפוש את יהוה בנפרד מן האומה העברית.
ירמיהו הטיף אף לאל היָשר והאוהב אשר תיאר ישעיהו, והכריז: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד." "כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי-אִישׁ."
כה אמר הנביא הזה, העשוי ללא-חת: "צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילה. אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְּקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו." ואולם, דבריו נחשבו דברי כפירה בוגדניים בשעה שהכריז, בעת המצור על ירושלים: "וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, עַבְדִּי." וכאשר יעץ ירמיהו לעיר להיכנע, השליכו אותו הכוהנים ושליטי העיר אל תוך הבור המרוּפש של הצינוק העגום.
אלמלא פעולתה הנחושה של הכהונה, היו יכולים ההרס אשר חוותה האומה העברית, כמו גם השבי במסופוטמיה, להתברר כמועילים ביותר בעבור התאולוגיה ההולכת ומתרחבת שלהם. מדינתם נפלה בידי צבאות בבל, ויהוה הלאומני שלהם סבל מהטפות המנהיגים הרוחניים אשר תיארו אותו כבינלאומי. הטינה אשר חשו הכוהנים היהודים בעקבות אובדן האל הלאומי היא אשר הובילה אותם להרחיק כל-כך בהמצאת אגדות ולהגזים במניין הניסים בהיסטוריה העברית, וזאת מתוך כוונה להחזיר ליושנה את עטרת היהודים כעם הנבחר, ואפילו את הרעיון המורחב והחדש על אודות האל אשר הפך לבינלאומי, האל של כל האומות כולן.
במהלך השבי הושפעו היהודים רבות מן המסורות ומן האגדות הבבליות, אף כי ראוי לציין שהם תמיד שיפרו את הגוון המוסרי ואת המשמעות הרוחנית של הסיפורים הכשדיים אשר אותם אימצו; זאת על-אף שהם תמיד עיוותו את האגדות האלה כך שתשקפנה כבוד והדר לאבות ישראל ולהיסטוריה של עמם.
אך ורק רעיון אחד שכן בדעתם של הכוהנים והסופרים העבריים הללו, והוא לשקם את האומה היהודית, להלל את מסורות העברים ולרומם את היסטוריית הגזע שלהם. אם קיימת תרעומת על-כך שהכוהנים הללו כפו את רעיונותיהם השגויים על חלק כה גדול מן העולם המערבי, ראוי לזכור כי הם לא עשו זאת במתכוון; הם לא טענו שכתביהם נכתבים מתוך השראה; הם לא טענו שהם מחברים כתב קודש. הם בסך הכול הכינו ספר לימוד אשר נועד לחזק את ידיהם ואת לבבותיהם של אחיהם השבויים. הם בהחלט התכוונו לחזק את רוח האומה ואת המורל של אחיהם. אנשים בני תקופה מאוחרת יותר היו אלו אשר קיבצו את הכתבים הללו, כמו גם כתבים אחרים, לכדי מדריך אשר הכיל תורה מהימנה לכאורה.
לאחר השבי עשו הכוהנים היהודים שימוש חופשי בכתבים הללו, ואולם השפעתם על אחיהם השבויים התגמדה מול נוכחותו של נביא צעיר, עשוי ללא חת, ישעיהו השני, אשר האמין עד תום באל המשפט, האהבה, הצדק והרחמים של ישעיהו הקודם. כירמיהו, אף הוא האמין כי יהוה הפך להיות אל כל הגויים כולם. הוא הטיף לתאוריות האלה על אודות טיבו של האל בצורה כה משכנעת, עד אשר המיר במידה שווה הן אנשים מקרב היהודים והן אנשים מקרב שוביהם. והמטיף הצעיר הזה העלה על הכתב את תורתו, זו אשר הכוהנים אשר היו נגדו לא סלחו לו עליה, וניסו לנתק כל קשר בינו לבינה, אך מפאת הכבוד ליופייה ולהדרה שילבוה בינות כתביו של ישעיהו הקודם. וכך ניתן למצוא את כתביו של ישעיהו השני, ואלו מצויים בפרקים מ' עד מ"ה כולל, בספר הנושא את שמו.
למן ימיו של מאקיוונטה ועד לימיו של ישוע, שום נביא או מורה רוחני לא הגיע למושג הגבוה של האל אשר לו הטיף ישעיהו השני בימי השבי הללו. המנהיג הרוחני הזה לא הטיף לשום אל קטן, אנתרופומורפי, מעשה ידי אדם. "הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל." "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם."
וסוף-סוף חזה מאקיוונטה מלכי-צדק במורים אנושיים אשר הכריזו בפני בני האדם על אל אמיתי. בדומה לישעיהו הראשון, הטיף מנהיג זה לְאל אשר ברא את היקום ומקיים אותו. "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי. לֹא תֹהוּ בְרָאתִיהַּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָתִיהַּ." "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן; וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלוֹהַ." וכה אמר נביא חדש זה, בדברו בשם אדוני אלוהי ישראל: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה, אךְ צִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּכּוֹן וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים." "אַל תִּירָא כִּי אָנֹוכִי עִמְּךָ; אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלוהֶיךָ." "וְאֵין עוֹד אֱלוֹהִים מִבַּלְעָדַי – אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ."
וניחמו היהודים השבויים, כפי שניחמו מאז אלפים על-גבי אלפים, לשמע המילים: "כֹּה אָמַר יְהוָה, 'בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ; לִי אָתָּה.'" "כִּי תַעֲבוֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, אֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי." "הֲתִשְׁכַּח אִישָּׁה עוּלָהּ אוֹתוֹ לֹא תַחְמוֹל? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹוכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ; וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ." "יַעֲזֹוב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹותָיו, וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלוֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ."
שימעו שוב אל בשורת ההתגלות החדשה הזו של אל שָלֵם: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה; בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂאֵם. הַנֹותֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְקוֹוֵי יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹּחַ; יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ; יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ."
ישעיהו זה ניהל מערכת תעמולה נרחבת בשירות בשורת המושג המתרחב של יהוה עליון. ברהיטות אשר התחרתה בזו של משה, הוא תיאר את אדוני אלוהי ישראל כבורא האוניברסאלי. בפיוטיות רבה הוא תיאר את תכונותיו האינסופיות של האב האוניברסאלי. מאז ומעולם לא נאמרו דברים יפים יותר על אודות האב שבשמיים. כתביו של ישעיהו, כמו מזמורי התהילים, נמנים עם המצגות הנשגבות והאמיתיות ביותר של המושג הרוחני של האל אשר נפלו מאז ומעולם על אוזנֵי האדם בטרם בואו של מיכאל לאורנטיה. הַקשיבו נא להצגה זו של האלוהות: "רָם אֲנִי וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד." "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלוֹהַ." "הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְהוָה מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ." וכאשר הנביא המיטיב אך הסמכותי המשיך והטיף על הקביעות האלוהית, ועל נאמנותו של האל, הייתה זו בבחינת דוקטרינה חדשה ביהדות. הוא הכריז כי "יְהוָה לֹא יְשְׁכָּחֵךָ, לֹא יָעֲזְבֵךָ."
המורה הנועז הזה הכריז כי האדם הינו קרוב ביותר לאל, ואמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, תְּהִילָּתִי יְסַפֵּר. אָנֹוכִי אָנֹוכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר."
שמעו כיצד משמיד העברי הכביר הזה את המושג של אל לאומי, בעודו מכריז בפאר על אלוֹהיוּתוֹ של האב האוניברסאלי, אשר עליו הוא מעיד: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי"; והאל של ישעיהו לא היה פחות קדוש, מלכותי, צודק ובלתי-מושג. המושג של יהוה הזועם, הנוקם והקנאי של הבדווים במדבר נעלם כמעט לחלוטין. מושג חדש של יהוה עליון ואוניברסאלי הופיע בדעת האדם, מושג אשר מעולם לא אבד לאדם. ההכרה בצדק האלוהי החלה להשמיד את הקסם הפרימיטיבי ואת הפחד הביולוגי. סוף-סוף מוצג בפני האדם יקום של חוק וסדר, וכן אל אוניברסאלי בעל תכונות סופיוֹת ומהימנות.
ומטיף זה המשיך להכריז ללא הרף על אל נשגב, אל האהבה. "שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ." ועוד דיבר מורה גדול זה מילות נחמה אל בני-זמנו: "וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. כִּי יָבוֹא אוֹיֵב כַנָּהָר צָר רוּחַ יְהוָה נֹסְסָה בוֹ." ושוב זרחו בשׂורת מלכי-צדק מהרסת-הפחד ודת שלם נוסכת האמון, וברכתן שורה על האנושות.
ישעיהו האמיץ ומרחיק-הראות עמעם ביעילות את דמותו של יהוה הלאומני, בכך שסיפק תיאור נשגב של מלכותו ושל עוצמתו האוניברסאלית של יהוה העליון, אל האהבה, שליט היקום, ואביה האוהב של האנושות בכללותה. למן אותם ימים מלאי מאורעות, נכללו בגדרי המושג הגבוה ביותר של האל במערב, המשפט האוניברסאלי, החסד האלוהי, והצדק הנצחי. בלשון נשגבת ובהדר אשר אין דומה לו, תיאר מורה כביר זה את הבורא הכל-יכול כאב אוהב-כל.
נביא של שבי זה הטיף לעמו ולגויים רבים אחרים ביושבם על נהרות בבל. וישעיהו השני הזה פעל רבות על-מנת לתקן רבים מן המושגים השגויים, האגואיסטיים מבחינה גזעית, של משימתו של המשיח המובטח. ואולם, במאמציו אלו הוא לא נחל הצלחה מלאה. אלמלא הקדישו הכוהנים את עצמם למלאכת בנייתה של לאומנות שגוייה, כי אז היו תורותיהם של שני אלו הקרויים ישעיהו מכשירות את הקרקע לזיהויו של המשיח המובטח ולקבלתו.
הנוהג המתייחס לדברי ימי העברים כאל היסטוריה של קודש, ולמאורעות אשר התרחשו ביתר חלקי העולם כאל היסטוריה של חוֹל, אחראי להרבה מן הבלבול השורר בדעת האנושית באשר לפירוש ההיסטוריה. וקושי זה עולה מכיוון שלא קיימת היסטוריה יהודית חילונית. לאחר שהכוהנים בגלות בבל הכינו את הסיפור על אודות התייחסותו הפלאית לכאורה של האל כלפי העברים – ההיסטוריה הקדושה של ישראל כפי שזו מתוארת בברית הישנה – הם הקפידו להשמיד עד תום את כל התיאורים הקיימים על אודות העברים – ספרים כדוגמת "דברי מלכי ישראל" ו"דברי מלכי יהודה," ויחד עמם כמה רישומים אחרים, מדויקים פחות או יותר, על ההיסטוריה של העברים.
על-מנת להבין מדוע גרמו הלחץ ההרסני והכפייה אשר לא היה ממנה מנוס, של ההיסטוריה החילונית, לאימה גדולה בקרב היהודים השבויים תחת שלטון זר, במידה כזו שהם ניסו לשכתב את ההיסטוריה שלהם ולשנות אותה לחלוטין, עלינו לסקור בקצרה את אשר אירע בהתנסותם הלאומית הסבוכה. ראוי לזכור כי היהודים לא הצליחו לפתח פילוסופית חיים בלתי-תיאולוגית. הם נאבקו במושגם המצרי המקורי של גמול אלוהי הניתן על מעשֵי-צדק ושל עונש מר אשר מגיע בתגובה לחטא. הדרמה של איוב הייתה כעין מחאה כנגד הפילוסופיה השגויה הזו. הפסימיות הכּנה של קהלת הייתה תגובה נבונה ומחוברת לְקרקע המציאות כנגד האמונות האופטימיסטיות יתר-על-המידה בהשגחה העליונה.
אך חמש-מאות שנה של חיים תחת שלטון זר היו יותר מדי אפילו עבור הסבלניים שבקרב היהודים למודי הסבל. הנביאים והכוהנים החלו לזעוק: "עַד מָתַי אֲדֹונָי, עַד מָתַי?" וכאשר חיפש היהודי הכּן בכתבי הקודש, הבלבול שלו אך התעצם. נביא מימי קדם הבטיח כי האל ישמור על "עמו הנבחר" ויושיע אותו. עמוס איים כי האל יעזוב את ישראל, אלא אם כן בניו יחזרו אל אמות המידה של היושרה הלאומית. מחבר ספר דברים הציג את הבחירה הגדולה – הבחירה בין טוב לרע, בין ברכה לקללה. ישעיהו הראשון הטיף למלך-גואל מיטיב. ירמיהו הכריז על תקופת יושרה-פנימית – הברית החקוקה על לוחות הלב. ישעיהו השני דיבר על גאולה באמצעות קורבן וחרטה. יחזקאל הכריז על גאולה באמצעות שירות מסור, ועזרא הבטיח שגשוג של המקיים את דבר החוק. ואולם, על-אף כל זאת, הם נותרו בשבי והגאולה התמהמהה. או אז הציג דניאל את הדרמה של ה"משבר" ההולך ומתקרב – הריסת הצלם הכביר וכינונה המיידי של מלכות הצדק הנצחית, המלכות המשיחית.
וכל תקוות-השווא הזו הובילה לרמה כזו של אכזבה ותסכול בקרב הגזע, עד כי מנהיגי היהודים היו מבולבלים במידה כזו שלא הצליחו להכיר ולקבל את משימתו ואת סעדו של בן אלוהי של פרדיס, בשעה שזה הגיע אליהם בדמות בשר ודם – בהתגשמותו כבן-אדם.
כלל הדתות המודרניות שגו שגיאה גסה בכך שניסו לתת פירוש פלאי לתקופות שונות בהיסטוריה האנושית. בעוד שנכון הדבר כי האל שולח יד אבהית של התערבות משגיחה אל תוך שטף העניינים האנושיים, שגיאה היא להחשיב את הדוֹגמוֹת התאולוגיות ואת האמונות הטפלות הדתיות כזרע על-טבעי הנזרע הודות לפעולה פלאית בשטף ההיסטוריה האנושית. העובדה כי "הגבוהים ביותר מולכים בממלכות האדם" איננה הופכת את ההיסטוריה של החול למה שמכונה היסטוריה של קודש.
מחברי הברית החדשה, וכן הסופרים הנוצרים המאוחרים יותר, סיבכו עוד יותר את העיוות אשר נוצר בהיסטוריה העברית, בכך שניסו להפוך בכוונת מכוון את הנביאים היהודים לטרנסצנדנטאליים. וכך נוצלה ההיסטוריה העברית באופן הרסני הן על-ידי הסופרים הנוצרים והן על-ידי הסופרים היהודים. ההיסטוריה החילונית העברית הפכה דוגמטית לחלוטין. היא הומרה לכדי היסטוריה קדושה בדויה הקשורה בקשרים סבוכים למושגים המוסריים וללימוד הדתי של מה שמכונה האומות הנוצריות.
סקירה קצרה של הנקודות העיקריות בהיסטוריה היהודית תדגים כיצד העובדות הרשומות בידי הכוהנים היהודים שונו בבבל מתוך כוונה להפוך את היסטוריה החילונית היומיומית של עמם להיסטוריה בדויה של קודש.
בני ישראל מעולם לא מנו שנים-עשר שבטים – רק שלושה או ארבעה שבטים התיישבו בפלשתינה. האומה העברית נוצרה כתוצאה מן האיחוד בין אלו אשר כונו בני ישראל לבין הכנענים. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי. וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם." העברים מעולם לא דחקו את הכנענים אל מחוץ לפלשתינה, על-אף שהרישום אשר ערכו הכוהנים על אודות המאורעות האלה הכריז ללא היסוס כי אכן כך נעשה.
מקורה של המוּדעוּת הישראלית מצוי בארץ הגבעות של אפרים; המודעות היהודית המאוחרת יותר נולדה בשבט יהודה הדרומי. היהודים (בני יהודה) ביקשו תמיד להכפיש ולהשחיר את הרישום על אודות בני ישראל הצפוניים (בני אפרים).
ההיסטוריה העברית המנופחת מתחילה בשאוּל, אשר אסף את שבטי הצפון והוביל אותם להדוף מתקפה של העמונים על אחיהם לשבט – הגלעדים - ממזרח לנהר הירדן. בראש צבא שמנה מעט למעלה משלושת-אלפים חיילים הוא הביס את האויב, וניצחון זה הוא אשר הוביל את שבטי הגבעות להמליך אותו למלך. כאשר הכוהנים אשר בגלות שיכתבו את הסיפור הזה, הם העלו את מניין החיילים בצבאו של שאול ל-330,000 והוסיפו לרשימת השבטים אשר השתתפו בקְרב את שבט "יהודה".
מיד לאחר תבוסתם של העמונים, הוכתר שאול למלך בהתאם לבחירה עממית של חייליו. במעשה זה לא השתתף כל כוהן או נביא. ואולם, לאחר מכן רשמו הכוהנים כי שאול הומלך בידי הנביא שמואל, וזאת בהתאם לצו אלוהי. הם עשו כן על-מנת לייסד "קו ירושה אלוהי" לשושלת המלוכה של דוד מבני יהודה.
העיוות הגדול מכולם בהיסטוריה היהודית מתייחס לדוד. לאחר ניצחון שאול על העמונים (ניצחון אשר אותו ייחס ליהוה), נזעקו הפלישתים והחלו לתקוף את שבטי הצפון. דוד ושאול לא הצליחו להסכים ביניהם. דוד, אשר עמד בראש צבא בן שש-מאות איש, כרת ברית עם הפלישתים וצעד במעלה החוף עד ליזרעאל. בגת הורו הפלישתים לדוד לסגת מן המערכה; הם חששו כי יחבור לשאול. דוד נסוג; הפלישתים תקפו והביסו את שאול. הם לא יכלו לעשות כן אילו דוד נשאר נאמן לבני ישראל. צבאו של דוד הורכב מערב רב של פורקי-עול, וברובו כלל אנשים אשר נפלטו מן החברה וכאלו אשר נמלטו מן החוק.
מפלתו הטראגית של שאול בגלבוע מידיהם של הפלישתים הורידה את דמותו של יהוה בין האלים בעיניהם של הכנענים הסובבים לשפל המדרגה. ניתן היה לייחס את מפלתו של שאול לכפירה ביהוה, אך כאן ייחסו אותה העורכים מבני יהודה לשגיאות אשר נפלו בריטואל. הם נזקקו למסורות על אודות שאול ושמואל כרקע למלכות דוד.
דוד, יחד עם צבאו הקטן, קבע את מטהו בעיר הלא-עברית חברון. או אז הכריזו עליו בני עמו כעל מלך ממלכת יהודה החדשה. יהודה הורכבה ברובה מיסודות בלתי-עבריים - קֵינִים, כָלֵבִיים, יבוסים וכנענים אחרים. הם היו נוודים – רועי צאן – ואי לכך היו מסורים לרעיון העברי של קניין האדמה. הם דגלו באידיאולוגיה של החמולות של המדבר.
ההבדל בין ההיסטוריה הקדושה לזו החילונית מודגם היטב בשני הסיפורים השונים המצויים בברית הישנה באשר להכתרתו של דוד. חלק מן הסיפור החילוני על אודות האופן שבו חסידיו הקרובים (אנשי צבאו) הכתירו אותו הושאר בספר שלא במתכוון על-ידי הכוהנים אשר הכינו לאחר מכן את הסיכום הארוך והפרוזאי של ההיסטוריה הקדושה, סיכום המתאר כיצד בחר הנביא שמואל, מתוך הכוונה אלוהית, את דוד מקרב אחיו ומשח אותו למלך העברים והכריז עליו כיורשו של שאול באופן רשמי ובמסגרת טקס רציני ומורכב.
לאחר שהכינו את הסיפור הבדוי שלהם על התנהלותו הפלאית של האל עִם בני ישראל, פעמים כה רבות הכוהנים לא הצליחו למחוק לחלוטין את ההצהרות העובדתיות אשר כבר נכללו ברשומות.
דוד ביקש לחזק את עצמו מבחינה פוליטית, בכך שנשא לאישה, ראשית, את בתו של שאול, לאחר מכן את אלמנתו של נבל, אדומי אמיד, ואז את בתו של תָלְמַי מלך גְּשׁוּר. הוא לקח שש נשים מקרב נשות יבוּס, שלא להזכיר את בת-שבע, אשת החיתי.
ובשיטות האלה בנה דוד – מתוך אנשים מעין אלו – את הבדיה של ממלכה אלוהית, ממלכת יהודה, כיורשת של המסורות והמורשת של ממלכתם הצפונית הדועכת של בני ישראל באפרים. השבט הקוסמופוליטי של דוד, שבט יהודה, היה יותר גוי מאשר יהודי; ואף-על-פי-כן ירדו זקני אפרים הנדכאים "ומשחו אותו למלך על ישראל." לאחר שאיים עליהם צבאית, כרת דוד ברית עם היבוסים וכונן את בירת הממלכה המאוחדת ביבוס (ירושלים), אשר הייתה עיר-חומה חזקה באמצע הדרך בין יהודה לישראל. הפלישתים ניעורו ובמהרה התקיפו את דוד. לאחר קרב מר הם הובסו, ופעם נוספת התבסס יהוה כ"אדוני אלוהי צבאות."
ואולם, יהוה נדרש בהכרח לחלוק חלק מן התהילה הזו עם האלים הכנעניים, וזאת מכיוון שחלק הארי של צבא דוד לא היה עברי. וכך מופיעה ברישומיכם ההצהרה החושפנית הזו (אשר זכתה להתעלמות מצד העורכים בני יהודה): "פָּרַץ יְהוָה אֶת אוֹיְבַי לְפָנַי. עַל-כֵּן, קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים." והם עשו כן משום ששמונים אחוזים מחייליו של דוד היו עובדי בעל.
דוד הסביר את מפלת שאול בגלבוע בהצביעו על כך ששאול תקף עיר כנענית, גבעון, אשר אנשיה כרתו ברית שלום עם בני אפרים. ולפיכך נטש אותו יהוה. אפילו בימיו של שאול הגן דוד על העיר הכנענית קעילה מפני הפלישתים, ואז קבע את בירתו בעיר כנענית. מתוך שמירה על מדיניות הפשרה אשר ננקטה עם הכנענים, דוד מסר לתלייה בידי הגבעונים שבעה מיורשיו של שאול.
לאחר תבוסת הפלישתים, דוד קיבל לידיו את "ארון יהוה," הביא אותו לירושלים, והפך את הפולחן ליהוה לפולחן הרשמי של ממלכתו. אז הטיל מס כבד על השבטים השכנים – האדומים, המואבים, העמונים והסורים.
המנגנון הפוליטי המושחת של דוד החל לנכס לעצמו בעלות על קרקעות בצפון – תוך הפרת המוסכמות העבריות – והשתלט על גביית מסי השיירות אשר נגבו קודם לכן על-ידי הפלישתים. אז הגיעה סדרת זוועות אשר הגיעה לשיאה ברצח אוריה. כל הערעורים המשפטיים נשמעו בירושלים; לפיכך "זקני השבט" לא היו יכולים לפסוק עוד בדין. אין להתפלא, אם כן, על פרוץ המרד. כיום אבשלום היה מכונה דמגוג; אמו הייתה כנענית. פרט לבנה של בת-שבע, שלמה, היו שישה טוענים אחרים לכתר.
לאחר מות דוד טיהר שלמה את המנגנון הפוליטי מכל ההשפעות הצפוניות, אך הוא המשיך בכל מדיניות המיסוי והרודנות של שלטון אביו. שלמה רושש את קופת האומה בכך שניהל חצר מלוכה פזרני ובעקבות תכניות הבנייה הנרחבות שלו: היה שם בית הלבנון, ארמון המלוכה של בת פרעה, המקדש ליהוה, ארמון המלך ושחזור חומותיהן של ערים רבות. שלמה הקים צי עברי כביר, אשר הופעל בידי מלחים סורים וסחר עם כלל העולם. ההרמון שלו מנה כמעט אלף נשים.
בעת ההיא פחת מעמדו של מקדש יהוה בשילֹה, וכלל הפולחן של האומה התמקד ביבוס, במקדש המלכותי היפהפה. הממלכה הצפונית חזרה יותר לעבר פולחן אלוהים. הם נהנו מחסדם של הפרעונים, אשר לאחר מכן שיעבדו את יהודה וחייבו אותה בתשלום מסים.
היו עליות ומורדות – מלחמות בין יהודה לישראל. לאחר ארבע שנים של מלחמת אזרחים ושלוש שושלות, נפלה ישראל תחת שלטונם של שליטי ערים עריצים אשר החלו לסחור בקרקעות. אפילו המלך עָמְרִי ניסה לקנות את אחוזת שֶׁמֶר. אך הסוף התקרב כאשר שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי החליט לשלוט בחופי הים התיכון. אחאב מלך אפרים איגד תחתיו עשר קבוצות אחרות ועמד מולו בקרב קָרְקַר; הקרב הסתיים בלא הכרעה. האשורי נעצר, אך בני הברית איבדו חיילים רבים. קרב כביר זה מעולם לא הוזכר בברית הישנה.
צרות חדשות החלו עת ניסה המלך אחאב לקנות קרקעות מנבות. אשתו הפיניקית זייפה את שמו של אחאב על צו אשר הורה להחרים מנבות קרקע באשמת כפירה "באלוהים ובמלך." הוא ובניו הוצאו מיד להורג. בזירה הופיע אליהו הנמרץ, אשר הוקיע את אחאב על רצח בני נבות. וכך החל אליהו, אחד מגדולי הנביאים, את הלימוד שלו כמי שמגן על מוסכמות העבר כנגד מנהגי מכירת הקרקעות של עובדי הבעל, וכנגד הניסיון של הערים לחלוש על אזורי הכפר. ואולם, הרפורמה לא נחלה הצלחה בטרם חבר מנהיג הכפריים יֵהוּא למפקד הצועני יְהוֹנָדָב ויחד השמידו את נביאי הבעל בשומרון (סוכני הנדל"ן).
חיים חדשים הפציעו כאשר שחררו יְהוֹאָשׁ ובנו יָרָבְעָם את ישראל מיד אויביה. ואולם, בעת ההיא שלטה בשומרון כנופיית אצילים אשר זוועותיה השתוו לאלה של שושלת דוד הנושנה. הדת והמדינה התקדמו יחדיו יד ביד. הניסיון לדכא את חופש הביטוי הוביל את אליהו, את עמוס ואת הושע להתחיל לכתוב בסתר, וזו הייתה הראשית האמיתית של כתבי הקודש היהודיים והנוצריים.
ואולם, הממלכה הצפונית לא חלפה מן העולם עד אשר זממו יחדיו מלך ישראל ומלך מצרים וסירבו להעלות מסים לאשור. או אז החל המצור בן שלוש השנים, אשר בסיומו נפוצה הממלכה הצפונית לגמרי. וכך נעלמו בני אפרים (ישראל). בני יהודה – היהודים, "שארית ישראל" – החלו לרכז את האדמות בידי מעטים, כפי שאמר ישעיהו, "בית לבית ושדה לשדה." אז שכן בירושלים מקדש בעל לצד המקדש ליהוה. שלטון אימה זה הסתיים עת הונהגה התקוממות מונותאיסטית בידי המלך הנער יֹואָשׁ, אשר נלחם למען יהוה במשך שלושים-וחמש שנה.
המלך הבא, אמציה, התקשה לעמוד מול משלמי המיסים מאדום ושכניהם. לאחר שנחל ניצחון כביר, הוא פנה לתקוף את שכניו מצפון ונחל תבוסה כבירה באותה מידה. או אז התמרדו התושבים הכפריים; הם רצחו את המלך והמליכו תחתיו את בנו בן השש-עשרה. היה זה עזריה, אשר אותו כינה ישעיהו בשם עוזיה. לאחר עוזיה, המצב הלך מדחי אל דחי, ובמשך מאה שנה התקיימה יהודה הודות לתשלום מס למלכים האשוריים. ישעיהו הראשון אמר להם כי ירושלים, בהיותה עירו של יהוה, לעולם לא תיפול. ואולם ירמיהו לא היסס להכריז על מפלתה.
הגורם האמיתי להידרדרותה של יהודה היה חבורה של פוליטיקאים עשירים אשר פעלה תחת שלטונו של מלך-נער, מְנַשֶּׁה שמו. הכלכלה המשתנה עודדה את חזרתו פולחן הבעל, אשר עסקאות הקרקעות הפרטיות שבמסגרתו היו מנוגדים לאידיאולוגיה של יהוה. נפילת אשור ועליית מצרים הקלו על יהודה לזמן מה, ותושבי הכפרים נטלו את השליטה. תחת הנהגת יֹאשִׁיָּהוּ הם חיסלו את מעגל הפוליטיקאים המושחתים מירושלים.
ואולם, תקופה זו הגיעה אל קיצה הטראגי כאשר יאשיהו התיימר לעצור את עלייתו של צבא נֶכוֹ העצום, כאשר זה עלה במעלה החוף ממצרים על-מנת לתמוך באשור במאבקה נגד בבל. הוא חוסל לגמרי, ויהודה הושמה תחת שלטון מצרי. המפלגה הפוליטית של עובדי הבעל חזרה לשלוט בירושלים, וכך החלה תקופת העבדות המצרית האמיתית. או אז החלה תקופה שבה שלטו הפוליטיקאים עובדי הבעל הן בבתי המשפט והן בכהונה. עבודת הבעל הייתה מערכת כלכלית וחברתית אשר עסקה בזכויות קניין כמו גם בפריון הקרקע.
כאשר הובס נכו על-ידי נבוכדנצר, נפלה יהודה תחת שלטון בבל וזכתה לעשר שנים של חסד, אך במהרה היא התמרדה. כאשר עלה עליהם נבוכדנצר, החלו בני יהודה בסדרת רפורמות חברתיות, כדוגמת שחרור עבדים, על-מנת להשפיע על יהוה. כאשר נסוג צבא בבל לתקופת-מה, צהלו העברים וסברו כי רפורמות הקסם שלהם גאלו אותם. אלו היו הימים שבהם הזהירם ירמיהו מפני האסון הממשמש לבוא, ואז שב נבוכדנצר.
וכך הגיע לפתע קיצה של יהודה. העיר חרבה ותושביה הובלו הרחק אל בבל. עם השבי תם המאבק בין יהוה לבעל. והשבי הימם את שארית ישראל ודחק אותם אל חיק המונותאיזם.
בבבל הגיעו היהודים למסקנה כי לא יוכלו לשרוד בפלשתינה כקבוצה קטנה בעלת מנהגים חברתיים וכלכליים ייחודיים, וכי אם ירצו כי האידיאולוגיה שלהם תשרור יהיה עליהם להמיר את הגויים. וכך נולד המושג החדש שלהם על אודות הגורל – הרעיון כי היהודים חייבים להפוך למשרתיו הנבחרים של יהוה. לאמיתו של דבר, הדת היהודית של הברית הישנה התפתחה במהלך תקופת השבי של גלות בבל.
גם הדוקטרינה על אודות האלמותיות התעצבה בבבל. היהודים סברו כי הרעיון של חיים עתידיים הפחית מן הדגש שאותו שמו על בשורת הצדק החברתי שלהם. כעת דחקה התיאולוגיה לראשונה את מקום הסוציולוגיה והכלכלה. הדת החלה ללבוש צורה בדמות מערכת חשיבה והתנהגות אנושית נפרדת יותר ויותר מן הפוליטיקה, הסוציולוגיה והכלכלה.
וכך מגלה האמת על אודות העם היהודי כי הרבה ממה שנחשב כהיסטוריה קדושה היה אך מעט יותר מדברי הימים של ההיסטוריה החילונית הרגילה. היהדות הייתה המצע אשר ממנה צמחה הנצרות, ואולם היהודים לא היו עם פלאי.
מנהיגיהם לימדו את בני ישראל כי הם הינם עם סגולה, ולא על-מנת לקבל טובת הנאה או את כלל החסד האלוהי, אלא למטרת השירות המיוחד של הפצת הבשורה על אודות האל האחד לכל האומות. והם הבטיחו ליהודים כי אם ימלאו את הייעוד הזה, כי אז הם יהפכו למנהיגיהם הרוחניים של הגויים כולם, וכן שהמשיח, בשעה שיגיע, ימלוך עליהם ועל העולם כולו כנסיך השלום.
כאשר שוחררו היהודים בידי הפרסים, הם שבו לפלשתינה רק על-מנת ליפול שבי לידי אוסף החוקים, הקורבנות והריטואלים של הכוהנים. וכפי שדחו החמולות העבריות את הסיפור המופלא של האל, אשר הציג בפניהם משה בנאום הפרידה ממנהגי הקרבן והחרטה, כך דחתה שארית בני ישראל את המושג המופלא של ישעיהו השני לטובת החוקים, התקנות והריטואלים של סדר הכוהנים ההולך וגדל שלהם.
אגואיזם לאומני, אמונת שווא במשיח מובטח אשר אותו לא הבינו כראוי, והרודנות והשעבוד הגוברים לכוהנים השתיקו את קולות המנהיגים הרוחניים (למעט אלו של דניאל, יחזקאל, חגי ומלאכי); ולמן אותו יום ועד לימיו של יוחנן המטביל, חוותה ישראל נסיגה רוחנית הולכת וגדלה. ואולם, היהודים מעולם לא איבדו את המושג של האב האוניברסאלי; ואפילו עד למאה העשרים לאחר ישוע הם המשיכו לדבוק במושג זה של האלוהות.
שורה רציפה של מורים נאמנים השתרעה ממשה ועד יוחנן המטביל, ואלו העבירו מדור לדור את לפיד האור המונותאיסטי, בעודם גוערים בשליטים חסרי-מצפון, מוקיעים כוהנים העוסקים במסחר, וממשיכם כתמיד להאיץ בעַם לדבוק בפולחן יהוה העליון, אדוני אלוהי ישראל.
כאומה, היהודים איבדו לבסוף את זהותם הפוליטית, אך הדת העברית, אשר כללה אמונה כנה באל האוניברסאלי האחד, ממשיכה לחיות בלבבות הגולים אשר בפזורה. ודת זו ממשיכה ושורדת משום שהיא פעלה ביעילות על-מנת לשמֵר את הערכים הגבוהים ביותר של חסידיה. הדת היהודית אכן שימרה את האידיאלים של עַם, ואולם היא לא הצליחה לתרום לקדמה ולעודד את תגליות פילוסופיות יצירתיוֹת במחוזות האמת. פגמים רבים נכללו בדת היהודית – היא נמצאה חסרה מבחינה פילוסופית, והייתה כמעט נטולת איכויות אסתטיות – אך היא אכן שימרה ערכי מוסר; ולפיכך נשתמרה. בהשוואה למושגים אחרים על אודות האלוהות, היה יהוה העליון ברור, חי, אישי ומוסרי.
מעטים הם העמים אשר אהבו משפט, חכמה, אמת וצדקה כפי שאהבו יהודים, ואולם הם תרמו פחות מכל העמים לתפישה האינטלקטואלית ולהבנה הרוחנית של האיכויות האלוהיות האלה. אף-על-פי שהתיאולוגיה העברית סירבה להתרחב, נודע לה תפקיד חשוב בהתפתחותן של שתי דתות עולמיות אחרות – הנצרות והאסלאם.
הדת היהודית נשתמרה גם הודות למוסדותיה. קשה לדת לשרוד כתרגול פרטי של יחידים מבודדים. מאז ומתמיד הייתה זאת שגיאתם של מנהיגי דת: בראותם את הרעוֹת החולות של הדת הממוסדת, הם מבקשים להשמיד את השיטה שבה פועלת הקבוצה. במקום להשמיד את כל הריטואלים, מוטב היה לו היו עורכים בהם רפורמה. במובן הזה היה יחזקאל חכם יותר מבני זמנו; אף כי הוא הצטרף אליהם בדרישה לאחריות מוסרית אישית, הוא גם הנהיג את המצווה לקיים ריטואל מטוהר ונעלה.
וכך השיגו המורים העוקבים של ישראל את ההישג הגדול ביותר באבולוציה של הדת אשר הושג מאז ומעולם באורנטיה: ההתמרה ההדרגתית, אך הרציפה, של המושג הברברי על אודות השד הדמוני יהוה – אליל הרוח הקנאי והאכזרי של הר הגעש המתפרץ של סיני – לכדי המושג המרוּמם והנשגב המאוחר יותר של יהוה העליון, בורא כל הדברים כולם ואביה האוהב והרחום של כלל האנושות. והמושג העברי הזה על אודות האל היה הדימוי האנושי הגבוה ביותר של האב האוניברסאלי עד לזמן שבו הוא הורחב והועצם באופן כה מעודן הודות ללימוד האישי ולדוגמה אשר נתן בחייו בנו – מיכאל מנבאדון.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
תורתו של מלכי-צדק נכנסה לאירופה בדרכים רבות, אך שער הכניסה העיקרי היה מצרים; ותורתו התגלמה בפילוסופיה המערבית לאחר שעברה תהליך התמרה הֶלֶנִי, ולאחר מכן נוצרי. בבסיסם היו האידיאלים של העולם המערבי סוקראטיים, ומאוחר יותר הפכה הפילוסופיה הדתית שלו להיות זו של ישוע, כפי שזו סוגלה וכפי שהוכנסו בה פשרות באמצעות הקשר עם הפילוסופיה והדת המערביות המתפתחות, וכל אלה הפכו בסופו של דבר לכנסייה הנוצרית.
במשך זמן רב המשיכו המיסיונרים של שָלֵם בפעילותם באירופה, ובהדרגה הם נספגו אל תוך הכָּתוֹת וקבוצות הריטואל הרבות אשר קמו מעת לעת. עם אלו אשר שימרו את תורת שלם באופן הטהור ביותר, ראויים לציון הציניקנים. מטיפים אלו לאמונה ולמתן אמון באל, עדיין פעלו באירופה הרומית במאה הראשונה לאחר ישוע, ולאחר מכן שולבו אל תוך הדת הנוצרית המתהווה.
הרבה מן הדוקטרינה של שלם הופצה באירופה על-ידי שכירי החרב היהודים, אשר לחמו ברבים מן המאבקים הצבאיים במערב. בימי קדם נודעו היהודים הן בשל האומץ הצבאי והן בשל הייחודיות התיאולוגית.
הדוקטרינות הבסיסיות של הפילוסופיה היוונית, התיאולוגיה היהודית והאתיקה הנוצרית היו בבסיסן השלכות של לימודיו המוקדמים יותר של מלכי-צדק.
אפשר שהמיסיונרים של שלם היו מקימים מבנה דתי כביר בקרב היוונים, אלמלא העובדה שהם פירשו כפשוטה את שבועת האמונים אשר נשבעו, התחייבות אשר כפה עליהם מאקיוונטה ואשר אסרה על התארגנות בלעדית של קהילות לשם פולחן, וכן אסרה לעולם על כל מורה שהוא לשמש ככוהן או לקבל תמורה עבור שירותי דת, מלבד מזון, לבוש וקורת-גג. כאשר חדרו מורי מלכי-צדק ליוון הטרום-הלנית, הם מצאו עַם אשר דבק עדיין במסורותיו של אדמסון ובאלה מימי האנדיטים, אך התורות האלה הזדהמו במושגיהם ובאמונותיהם של המוני העבדים הנחותים אשר הובאו אל חופיה של יוון במספרים הולכים וגדלים. הזדהמות זו גרמה לנסיגה אל תרגול של אנימיזם גס אשר כלל טקסי דם; והמעמדות הנמוכים אפילו הפכו לטקס את הוצאתם להורג של הפושעים המורשעים.
השפעתם המוקדמת של מורי שלם כמעט ונמחקה עקב הפלישה מדרום-אירופה ומן המזרח, פלישה המכונה הפלישה האָרִית. הפולשים ההלניים הללו הביאו עמם מושגים אנתרופומורפיים של האל, מושגים דומים לאלו שאותם נשאו חבריהם האָרִיים אל הודו. ייבוא זה חנך את התפתחותה של משפחת האלים והאלות היוונית. דת חדשה זו התבססה בחלקה על הכָּתות של הברברים ההלניים הנכנסים, אך היא גם חלקה במיתוסים של תושביה הוותיקים יותר של יוון.
היוונים ההלניים מצאו כי העולם הים-תיכוני נשלט ברובו על-ידי כת פולחן האם, והם כפו על העמים הללו את האדם-אל שלהם, דִיִאוּס-זאוס, אשר הפך משכבר לראש כלל פנתיאון האלים היווניים הכפיפים, בדומה ליהוה בקרב העמים השֵמִיים ההנותאיסטיים. ואלמלא שמרו היוונים על שליטת העל בגורל, כי אז הם היו מגיעים בסופו של דבר לכדי מונותאיזם אמיתי במושג של זאוס. אל בעל ערך סופי חייב להיות, הוא עצמו, חורץ הגורלות ובורא הייעוד.
כתוצאה של גורמי ההתפתחות הדתית הללו, התפתחה אז האמונה הרווחת באלים העליזים של הר אולימפוס, אלים אשר היו יותר אנושיים מאשר אלוהיים, אלים אשר היוונים האינטליגנטיים מעולם לא התייחסו אליהם ברצינות יתרה. הם לא אהבו יתר על המידה את האלוהויות הללו, אשר הם עצמם יצרו, ואף לא התייראו מפניהם יתר על המידה. הם חשו כלפי זאוס וכלפי משפחת אלי-האדם שלו רגשות לאומניים וגזעיים, אך הם כמעט ולא סגדו להם או עבדו אותם.
בקרב ההלניסטים שררו הדוקטרינות נוגדות-הכהונה של מורי שלם הקודמים במידה כה רבה, כך שביוון מעולם לא התפתח שום סדר כהונה בעל חשיבות. ואפילו יצירת צלמי האלים הייתה יותר בבחינת עבודת לשם אמנות מאשר לשם פולחן.
אלי האולימפוס מהווים דוגמה לאנתרופומורפיזם אנושי טיפוסי. ואולם, המיתולוגיה היוונית הייתה יותר אסתטית מאשר אתית. הדת היוונית סייעה בכך שהציגה יקום הנשלט על-ידי קבוצה של אלוהויות. ואולם, המוסר, האתיקה והפילוסופיה היוונית התקדמו אז הרבה מעבר למושג של האל, וחוסר האיזון הזה בין צמיחה אינטלקטואלית לצמיחה רוחנית, סיכן את יוון כפי שסיכן את הודו.
דת שטחית הנתפשת בקלות ראש לא תוכל לשרוד, במיוחד כאשר אין לה סדר כוהנים אשר מקדם את מנהגיה וממלא את לבבות המאמינים בפחד וביראה. דת האולימפוס לא הבטיחה גאולה, ואף לא הרוותה את צימאונם הרוחני של מאמינה; ולפיכך היא נידונה לאבדון. תוך אלף שנה למן היווסדה היא נעלמה כמעט לחלוטין, ובשעה שאלי האולימפוס חדלו מלאחוז במוחות הטובים יותר שבין היוונים, הם נותרו ללא דת לאומית.
וזה היה המצב כאשר, במאה השישית לפני ישוע, חוו המזרח והלבנט התעוררות במודעות הרוחנית וניעורו מחדש להכרה במונותאיזם. אך המערב לא נטל חלק בהתפתחות החדשה הזו; לא אירופה ולא צפון-אפריקה נטלו חלק משמעותי בתחייה הדתית הזו. היוונים, לעומתם, אכן חוו התקדמות אינטלקטואלית נפלאה. הם החלו לשלוט בפחד והפסיקו לבקש מן הדת לשמש לו כנוגדן; אך הם לא תפשו כי דת של אמת מהווה מזור לרעב הנשמה, לאי השקט הרוחני ולייאוש המוסרי. הם ביקשו נחמה לנשמה במחשבה המעמיקה – בפילוסופיה ובמטפיזיקה. הם פנו הלאה מן ההגות בשימור העצמי – בגאולה – אל עבר ההגשמה העצמית וההבנה העצמית.
באמצעות מחשבה שיטתית ניסו היוונים להגיע למודעות של ביטחון, אשר נדרשה לשמש כתחליף לאמונה בהישרדות, אך הם נחלו כישלון חרוץ. אך ורק האינטליגנטיים יותר מקרב המעמדות הגבוהים יותר של העמים ההלניסטיים יכלו לתפוש את התורה החדשה הזו; לפשוטי העם, צאצאי העבדים מימים עברו, לא הייתה כל יכולת לקלוט את תחליף הדת החדש הזה.
הפילוסופים סלדו מכל צורות הפולחן, אף-על-פי שכמעט כולם החזיקו באופן רופף ברקע של אמונה בדוקטרינת שלם על אודות "האינטליגנציה של היקום", "רעיון האל" ו"המקור הגדול". בכך שהם הכירו בַּאלוהִי ובעל-סופי היוו הפילוסופים היווניים מונותאיסטים כנים; הם התייחסו במידה מועטה בלבד לגלקסיה השלמה של האלים והאלות האולימפיים.
המשוררים היווניים של המאות החמישית והשישית, וביניהם ראוי לציון במיוחד פִּינְדָארוּס, ניסו לערוך רפורמות בדת היוונית. הם רוֹממו את האידיאלים שלה, אך היו יותר אמנים מאשר אנשי דת. והם לא הצליחו לפתח טכניקה לקידום ערכים נעלים ולשימורם.
קְסֶנוֹפָנֶס לימד על אודות האל האחד, אך מושג האלוהות שלו היה פנתיאיסטי מדי מכדי לשמש כאב אישי לבן האדם. אָנַכְּסָגוֹרַס היה מכאניסט, למעט העובדה שהכיר בגורם ראשון, בדעת תחילית. סוקראטס וממשיכי דרכו, אפלטון ואריסטו, לימדו כי הידע הוא מידה טובה; כי הטוּב הינו בריאות של הנשמה; כי מוטב לסבול מחוסר צדק מאשר לנהוג בו, כי שגיאה היא לגמול על רוע ברוע, וכי האלים הינם חכמים וטובים. המידות הטובות הראשיות היו: חכמה, אומץ, מתינות וצדק.
התפתחותה של הפילוסופיה הדתית בקרב העמים ההלניים והיהודיים מספקת הדגמה בונה של תפקוד הכנסייה כמוסד מעצב של ההתקדמות התרבותית. בפלשתינה, נשלטה המחשבה האנושית על-ידי הכהונה והוכוונה על-ידי כתבי הקודש במידה כזו שהפילוסופיה והאסתטיקה נבלעו לחלוטין בתוך הדת והמוסר. ביוון, היעדרם המוחלט-כמעט של הכוהנים ושל "כתבי הקודש" הותיר את הדעת האנושית חופשיה מכבלים, והתוצאה הייתה התפתחות מדהימה בעומק המחשבה. ואולם, הדת כהתנסות אישית לא הצליחה להדביק את קצב התפתחותה של החקירה האינטלקטואלית אל תוך טיבו ומציאותו של הקוסמוס.
ביוון הוכפפה האמונה לחשיבה; בפלשתינה החשיבה נשבתה בידי האמונה. הרבה מעוצמתה של הנצרות נובעת מכך שהיא שאלה במידה רבה הן מן המוסר היהודי והן מן המחשבה היוונית.
הדוֹגמה הדתית התגבשה בפלשתינה במידה שסיכנה את המשך הצמיחה; ביוון הפכה המחשבה האנושית לכה מופשטת, עד שמושג האל כמו התאדה לכדי ערפילי אדים של השְערה פנתאיסטית, דומה למדי לאינסופיות הבלתי-אישית של הפילוסופים הברהמינים.
ואולם, האנשים הממוצעים באותה תקופה לא יכלו לתפוש את הפילוסופיה היוונית על ההגשמה העצמית ועל האלוהות המופשטת, והם אף לא התעניינו במיוחד בדברים הללו; הם דווקא כמהו להבטחות גאולה, לצד אל אישי אשר יוכל להקשיב לתפילותיהם. הם הגלו את הפילוסופים, רדפו את שרידי כת שלם, זאת משום ששתי הדוקטרינות התמזגו במידה רבה זו בזו, והתכוננו לצלילה אורגזמית נוראית אל תוך דברי ההבל של כתות המסתורין, אשר נפוצו אז עד מאוד ברחבי ארצות הים התיכון. המסתורין של אֶלֶאוּסִינָה צמח יחד עם הפנתיאון של האולימפוס, גרסה יוונית לפולחן הפוריות; פולחן הטבע של דיוניסוס פרח ולבלב; הכת הטובה ביותר הייתה האחווה של אורפיאוס, אשר הטפתה המוסרית והבטחותיה לגאולה קסמו לרבים.
יוון כולה החלה לעסוק בשיטות החדשות האלה להשגת גאולה, בטקסים הרגשיים והיוקדים הללו. מעולם לא הגיעה אומה כלשהי לפסגות הגבוהות ביותר של הפילוסופיה האמנותית בזמן כה קצר; שום אומה לא יצרה מערכת אתיקה מתקדמת שכזו, נעדרת אלוהות הלכה למעשה, ולחלוטין נעדרת הבטחה לגאולה אנושית; ושום אומה לא צללה באופן כה מהיר, עמוק ואלים לקיפאון אינטלקטואלי, לשחיתות מוסרית, להתרוששות רוחנית כה עמוקים כמו אותם עמים יוונים, כאשר אלו השליכו עצמם למערבולת המטורפת של כָּתות המסתורין.
דתות שרדו לאורך תקופות ממושכות ללא תמיכה פילוסופית, ואולם רק פילוסופיות מועטות הצליחו לשרוד ככאלה לאורך זמן ללא הזדהות כלשהי עם דת. הפילוסופיה מתייחסת לדת כמו שהרעיון מתייחס לפעולה. ואולם, המצב האנושי האידיאלי הוא זה שבו הותכו הפילוסופיה, הדת והמדע לכדי אחדות בעלת משמעות הודות לפעולתם של החכמה, האמונה והניסיון.
מכיוון שהדת המאוחרת יותר של הלטינים צמחה מתוך צורות הפולחן המוקדמות יותר של משפחת האלים אל תוך הפולחן השבטי לאל מארס, אל המלחמה, אך טבעי הוא שהיא הייתה יותר בבחינת מצווֹת פוליטיות מאשר היו המערכות האינטלקטואליות של היוונים ושל הברהמינים, או הדתות הרוחניות יותר של עמים אחרים.
במסגרת התחייה המונותאיסטית הכבירה של בשורת מלכי-צדק, במהלך המאה השישית לפני ישוע, חדרו לאיטליה מעט מדי מקרב המיסיונרים של שלם, ואלו אשר הצליחו בכך לא היו מסוגלים להתגבר על השפעת הכהונה האֶטְרוּסְקִית, אשר הלכה והתפשטה במהירות, על הגלקסיה החדשה שלה של אלים ומקדשים, אשר התארגנו כולם בדמות דת המדינה הרומית. דת זו של השבטים הלטיניים לא הייתה טריוויאלית ומושחתת כמו זו של היוונים, ואף לא סגפנית ורודנית כמו זו של העברים; היא כללה בעיקר ציות למנהגים, שבועות וטאבו ותו לא.
הדת הרומית הושפעה עד מאוד בעקבות ייבוא תרבותי נרחב מיוון. בסופו של דבר, מרבית האלים היווניים הועתקו ושולבו אל תוך הפנתאון הלטיני. היוונים סגדו במשך זמן רב לאש האח המשפחתית – הֶסְטִיָה הייתה האלה הבתולה של האח; וֶסְטָה הייתה אלת הבית הרומית. זאוס הפך ליופיטר; אפרודיטה הפכה לוונוּס; וכך הלאה לאורך השורה הארוכה של האלים האולימפיים הרבים.
החניכה הדתית של הצעירים הרומיים הייתה מועד הקדשתם הרצינית לשירות המדינה. ולמעשה, שבועות האזרחות היוו טקסים דתיים. לעמים הלטיניים היו מקדשים, מזבחות ומקומות קדושים, ובעתות משבר הם נועצו באוֹרַקְל. הם שמרו על עצמות הגיבורים, ומאוחר יותר, על עצמות הקדושים הנוצרים.
הלאומנות הרשמית נטולת הרגש והפסבדו-דתית הזו נידונה להתמוטט, ממש כפי שהפולחן האמנותי והאינטלקטואלי ביותר של היוונים נפל קורבן אל מול הפולחן המשולהב, הרגשי עד מאוד, של כָּתות המסתורין. הכבירה מכל הכתות ההרסניות הייתה זו של דת המסתורין של אֵם האל, אשר המטה שלה נמצא באותם ימים בדיוק במקום שבו שוכנת כיום כנסיית פטרוס הקדוש ברומא.
המדינה הרומית המגיחה כבשה פוליטית, אך נכבשה, בתורהּ, בידי הכָּתות, הריטואלים, המסתורין והמושגים של אלי מצרים, יוון והלבנט. הכתות המיובאות האלה המשיכו לפרוח ברחבי המדינה הרומית עד לימיו של אוֹגוּסטוּס, אשר, עקב סיבות פוליטיות ואזרחיות גרידא, ניסה באומץ ובמידה מסוימת של הצלחה, להרוס את המסתורין ולהחיות את הדת הפוליטית הנושנה.
אחד מכוהניה של דת המדינה סיפר לאוגוסטוס על ניסיונותיהם הקודמים של מורי שלם להפיץ את הבשורה על אודות האל האחד, אלוהות סופית החולשת על כלל ההוויות העל-טבעיות; ורעיון זה מצא אחיזה כה איתנה בדעתו של הקיסר, עד שהוא בנה מקדשים רבים, מילא אותם בצלמים יפהפיים, ארגן מחדש את הכהונה מטעם המדינה, כונן מחדש את דת המדינה, מינה עצמו לכוהן הגדול בפועל, ואף לא היסס, כקיסר, להכריז על עצמו כעל האל העליון.
דת חדשה זו, פולחן אוגוסטוס, פרחה והתקיימה בכל רחבי האימפריה בתקופת חייו, למעט בפלשתינה, מולדת היהודים. ותקופה זו של האלים האנושיים נמשכה עד אשר מנתה הכת הרומית למעלה מעשרים-וארבע אלוהויות של אנשים שרוממו את עצמם, ואשר טענו כולם כי נולדו באורח פלאי וכי הם ניחנים בתכונות על-אנושיות אחרות.
הפעם האחרונה שבה נקטה הקבוצה המידלדלת של חסידי שלם עמדה התרחשה באמצעות קבוצת מטיפים כנים, הציניקנים, אשר דחקו ברומאים לזנוח את הריטואלים הדתיים הפרועים וחסרי התוחלת שלהם ולשוב לצורת פולחן אשר כללה את בשורת מלכי-צדק, כפי שזו סוגלה והזדהמה בעקבות המגע עם הפילוסופיה של היוונים. ואולם, העם בכללותו דחה את הציניקנים; הם העדיפו לצלול אל תוך הריטואלים של המסתורין, אשר לא רק הציעו תקווה בדמות גאולה אישית, אלא אף הרוו את התשוקה להסחת הדעת, לריגוש ולבידור.
תשומת ליבם של רוב האנשים בעולם היווני-רומי, אשר איבדו את הדתות הפרימיטיביות של המשפחה ושל המדינה, ולא יכלו או לא רצו לתפוס את משמעות הפילוסופיה היוונית, הופנתה לעבר כָּתות המסתורין המרהיבות והרגשניות של מצרים ושל הלבנט. פשוטי העם כמהו להבטחות גאולה – לנחמה דתית בהווה ולהבטחה של תקווה לחיי נצח לאחר מוות.
שלוש כתות המסתורין אשר הפכו לפופולריות ביותר היו:
1. הכת הפְרִיגִית של קִיבֶּלֶה ובנה אָטִיס.
2. הכת המצרית של אוֹזִירִיס ואמו אָיְזִיס.
3. הכת האירנית של פולחן מִיתְרָאס, גואל ומשחרר האנושות החוטאת.
כתות המסתורין הפְרִיגִית והמצרית לימדו כי הבן האלוהי (אטיס ואוזיריס, בהתאמה) התנסה במוות וקם לתחייה הודות לכוח אלוהי; ועוד הן לימדו כי כל אלו אשר קיבלו חניכה ראויה עם הצטרפותם לכת המסתורין, ואשר חגגו כיאות את יום השנה למותו של האל ולתחייתו מן המתים, יחלקו בתכונותיו האלוהיות ובאלמוֹתיוּתוֹ.
הטקסים הפריגיים היו מרשימים אך משפילים; פסטיבלי הדם שלהם מעידים על השיעור שבו הפכו כָָּתות המסתורין הלבנטיניות האלה למנוונות ולפרימיטיביות. היום הקדוש ביותר היה יום שישי השחור ,"יום הדם," לזכר מותו של אטיס מידיו שלו. לאחר שלושה ימים שבהם נחגגו קורבנו ומותו של אטיס, עבר הפסטיבל לשמחה בתחייתו מן המתים.
ריטואלי הפולחן של איזיס ואוזיריס היו מעודנים ומרשימים יותר מאלו של הכת הפריגית. הריטואל המצרי הזה נסב סביב האגדה על אודות אל נילוס הקדום, אל אשר מת וקם לתחייה, ואשר המושג על אודותיו נגזר מתוך ההתבוננות במחזור השנתי, שבמהלכו פסקה הצמחייה מלצמוח ושבה וחזרה לצמוח עם בוא אביב. הדבקות שבה פעלו כתות המסתורין האלה – על האורגיות של טקסיהן – אשר הייתה אמורה, לכאורה, להוביל לעבר ה"התלהבות" של ההכרה האלוהיות, הייתה לעיתים דוחה ביותר.
לבסוף פינו כתות המסתורין הפריגית והמצרית את הדרך לכת המסתורין הגדולה מכולן, הפולחן למיתראס. הכת המיתראית פנתה לטווח רחב של תכונות בטבע האנושי, ובהדרגה תפשה את מקומן של שתי קודמותיה. המיתראיזם התפשט בכל רחבי האימפריה הרומית הודות למאמצי התעמולה של הלגיונות הרומיים אשר גויסו בלבנט, שם דת זו הייתה מצויה באופנה, באשר הם נשאו את האמונה הזו בכל אשר הלכו. וריטואל דתי חדש זה היווה שיפור משמעותי ביחס לכתות המסתורין המוקדמות יותר.
כת מיתראס קמה באירן ונשתמרה בארץ מולדתה במשך תקופה ארוכה, למרות התנגדותם התקיפה של חסידי זרתוסטרא. ואולם, עד לעת שבה הגיע המיתראיזם לרומא, הוא השתפר עד מאוד באמצעות ספיגה ניכרת מתורת זרתוסטרא. והשפעתה של דת זרתוסטרא על הנצרות, עת זו הופיעה בשלב מאוחר יותר, התרחשה בעיקר דרך הכת המיתראית.
הכת המיתראית הציגה אל נחרץ אשר מקורו בסלע כביר, אל אמיץ במעלליו, שהחיצים אשר ירה על סלע גרמו למים לפרוץ מתוכו. סופר גם על שיטפון אשר ממנו חמק אדם אחד בסירה שנבנתה במיוחד לשם כך, ועל ארוחה אחרונה שבה חגג מיתראס עם אל השמש בטרם עלייתו השמימה. אל שמש זה, סוֹל אִינְוִיקְטוּס, היווה מושג מנוון של מושג האל אֲהוּרָה-מָזְדָה בדת זרתוסטרא. מיתראס נחשב למפקדו השורד של אל השמש ממלחמתו באל החושך. וכהכרה בכך שחיסל את השור המיתולוגי הקדוש, זכה בחיי נצח, וכן הועלה לדרגת נציג המין האנושי בקרב האלים שבשמים.
מאמיניה של הכת קיימו את הפולחן במערות ובמקומות סודיים אחרים, שרו מזמורים, מלמלו מילות קסם, אכלו את בשר הקורבנות ושתו את דמם. הם סגדו שלוש פעמים ביום, ערכו טקסים מיוחדים ביום של אל השמש, ואת הטקסים הנרחבים מכולם שמרו לפסטיבל השנתי למיתראס, בעשרים-וחמישה בדצמבר. האמונה הייתה כי טעימה מן הקורבן הבטיחה חיי נצח, את המעבר אל חיקו של מיתראס מיד לאחר המוות, ואפשרה לשהות שם באושר עד הגיע יום הדין. ביום הדין יפְתחו מפתחות הרקיעים של מיתראס את שערי גן העדן, אשר אליו יתקבלו המאמינים; או אז, עם חזרתו של מיתראס אל כדור הארץ, יושמדו כלל האנשים החיים והמתים אשר לא הוטבלו. לימדו כי עם מותו של אדם הוא עומד לדין בפני מיתראס, ובשעת סוף העולם יזמן מיתראס אליו את כלל המתים מן הקברים על-מנת שיעמדו למשפט האחרון. את הרשעים תאכל האש, ואילו הצדיקים ימלכו לצד מיתראס לנצח נצחים.
בתחילה הייתה זו דת לגברים בלבד, והמאמינים יכלו לקבל חניכה באחד משבעה סדרים שונים. מאוחר יותר התקבלו בנותיהם ונשותיהם של המאמינים למקדשיה של האם הגדולה, אשר שכנו בסמוך למקדשים המיתראיים. הכת של הנשים היוותה מזיגה בין הריטואל המיתראי לבין טקסי הכת הפריגית של קיבּלה, אמו של אטיס.
בטרם הגעתן של כָּתות המסתורין ושל הנצרות לארצות המתורבתות של צפון-אפריקה ואירופה, כמעט שלא התפתחה שם דת אישית כמוסד בלתי-תלוי; היה זה יותר עניין למשפחה, לעיר-המדינה, לפוליטיקה ולקיסר. היוונים ההלניסטיים מעולם לא פיתחו מערכת פולחן מרכזית; הריטואל היה עניין מקומי; לא הייתה להם כהונה ואף לא "ספר קודש." בדומה מאוד לרומאים, נעדרו מוסדותיהם הדתיים את הדחף רב העוצמה הנדרש לשם שימור הערכים המוסריים והרוחניים הגבוהים יותר. אף כי נכון הדבר שהתמסדותה של דת גורעת על-פי-רוב מאיכותה הרוחנית, נכון גם, מן הבחינה העובדתית, כי עד כה שום דת לא הצליחה לשרוד ללא התארגנות מוסדית בשיעור כזה או אחר.
וכך דשדשה הדת במערב עד לימיהם של הסקפטיים, הציניקנים, האפיקורוסים והסטואיים, והחשוב מכל – עד לימי המאבק הכביר בין המיתראיזם לנצרות, דתו החדשה של פאולוס.
במהלך המאה השלישית שלאחר ישוע, הכנסיות המיתראיות והנוצריות דמו עד מאוד אלה לאלה, הן במראה והן באופי הריטואל אשר נערך בהן. רוב מקומות הפולחן הללו שכנו מתחת לפני אדמה, ושני הסוגים כללו מזבחות אשר הציגו ברקע, באופנים מגוּונים, את סבלו של המושיע אשר הביא גאולה למין האנושי החוטא.
המאמינים המיתראיים תמיד נהגו לטבול את אצבעותיהם במים קדושים עם כניסתם למקדש. ומכיוון שבמחוזות מסוימים היו כאלו אשר השתייכו לשתי הדתות בעת ובעונה אחת, הם הכניסו את המנהג הזה לרוב הכנסיות הנוצריות בקרבת רומא. שתי הדתות הטבילו ונטלו חלק בסקרמנט הלחם והיין. מלבד ההבדל בין הדמויות של מיתראס וישוע, הבדל הגדול האחד בין המיתראיזם לנצרות היה שהאחת עודדה מיליטנטיות ואילו האחרת הייתה שוחרת שלום עד מאוד. סובלנותו של המיתראיזם כלפי דתות אחרות (למעט הנצרות בשלב מאוחר יותר) היא אשר גרמה לאובדנו. ואולם, הגורם המכריע במאבק שבין השתיים היה קבלתן של הנשים כחברות מן המניין לדת הנוצרית.
בסופו של דבר שלטה הדת הנוצרית הרגילה במערב. הפילוסופיה היוונית סיפקה את המושגים על אודות הערכים האתיים; המיתראיזם, את מנהגי הריטואל והפולחן; והנצרות, ככזו, סיפקה את הטכניקה שבה נשתמרו הערכים המוסריים והחברתיים.
בן בורא לא התגשם בגוף בשר ודם והעניק את עצמו לאנושות באורנטיה על-מנת לרַצות אל זועם, אלא דווקא על-מנת לגרום לאנושות כולה להכיר באהבתו של האב, ובהיות כולם ילדי האל. אחרי ככלות הכול, אפילו הטוען הגדול בזכות דוקטרינת כפרת העוונות הבין משהו מהאמת הזו, באשר הוא הכריז כי "אֱלוֹהִים הָיָה בַּמָּשִׁיחַ מְרַצֶּה אֶת הָעוֹלָם לְעַצְמוֹ."
מסמך זה איננו עוסק במקורה של הדת הנוצרית ובתהליך התפשטותה. מספיק לציין כי היא נבנתה סביב אישיותו של ישוע מנצרת, מיכאל בן נבאדון אשר התגשם בגוף אדם, הידוע באורנטיה כמשיח, זה אשר נמשח. הנצרות הופצה ברחבי הלבנט והמערב על-ידי חסידיו של איש גלילי זה, ודבקותם המיסיונריות השתוותה לזו של קודמיהם רבי המעללים, בני שֵת ובני שָלֵם, כמו גם של בני זמנם האסייתיים, המורים הבודהיסטים.
הדת הנוצרית, כמערכת אמונה באורנטיה, נוצרה הודות לשילוב בין התורות, ההשפעות, האמונות, הכתות והגישות האישיות היחידניות הבאות:
1. תורתו של מלכי-צדק, אשר היוותה גורם בסיסי בכל הדתות במזרח ובמערב אשר קמו בארבעת-אלפים השנים האחרונות.
2. המערכת המוסרית, האתית והתיאולוגית של העברים, כמו גם האמונה בהשגחה העליונה וביהוה העליון.
3. מושגיו של זרתוסטרא על אודות המאבק בין הטוב והרע הקוסמיים, מאבק אשר הותיר זה מכבר את חותמו הן על היהדות והן על המיתראיזם. בשל המגע הממושך אשר נגרם בעקבות המאבק בין המיתראיזם לבין הנצרות, הפכו הדוקטרינות של הנביא האירני לגורם רב-עוצמה בקביעת התבנית התיאולוגית והפילוסופית והמבנה של הדוֹגמוֹת, העקרונות והקוסמולוגיה של הגרסאות ההלניסטיות והלטיניות של תורת ישוע.
4. כתות המסתורין, במיוחד המיתראיזם, אך גם פולחן האם הגדולה של הכת הפריגית. אפילו האגדות על אודות לידתו של ישוע באורנטיה נצבעו בגווני הגרסה הרומית ללידתו הפלאית של הגואל-הגיבור האירני, מיתראס, אשר בהגעתו לכדור הארץ חזו לכאורה אך ורק מתי מעט רועי צאן נושאי-מתנות, אשר למדו מראש על מאורע זה מפי מלאכיות.
5. העובדה ההיסטורית של חייו האנושיים של ישוע בן יוסף, המציאות של ישוע מנצרת כמשיח המהולל, בן האל.
6. נקודת המבט האישית של פאולוס התרסי. וראוי לציין כי בשנות נערותו, המיתראיזם הייתה הדת השלטת בתָרסוּס. פאולוס לא חלם שהאגרות אשר כתב למומרים מתוך כוונה ראויה ייחשבו יום אחד כ"דבר האל." אין לייחס למורים מעין אלו, בעלי הכוונות הטובות, את האחריות לשימוש שבו יעשו חסידיהם המאוחרים יותר בכתביהם.
7. המחשבה הפילוסופית של העמים ההלניסטיים, מאלכסנדריה ואנטיוכיה, דרך יוון, ועד לסִירָקוּזה ורומא. הפילוסופיה של היוונים הייתה מצויה בהרמוניה עם גרסת הנצרות של פאולוס יותר מאשר עם כל מערכת דתית אחרת, והפכה לגורם חשוב בהצלחתה של הנצרות במערב. עד היום מהוות הפילוסופיה היוונית, יחד עם התאולוגיה של פאולוס, את הבסיס לאתיקה האירופאית.
ככל שחדרה תורתו המקורית של ישוע למערב, כך היא הפכה יותר ויותר מערבית, וככל שהפכה מערבית, כך היא החלה לאבד את הפוטנציאל לקסום אוניברסאלית לכלל הגזעים ולכל סוגי בני האדם. כיום הפכה הנצרות לדת המותאמת היטב למסוכמות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של האנשים הלבנים. מזה זמן רב שהנצרות חדלה מלהיות דתו של ישוע, אף כי היא עדיין מציגה בעוז דת יפה על אודות ישוע ליחידים המבקשים בכנות ללכת בדרכיו. היא היללה את ישוע כמשיח, כַּאחד אשר נמשח מעִם האל, אך שכחה כמעט לחלוטין את בשורתו האישית של המאסטר: אבהותו של האל והאחווה האוניברסאלית של כלל בני האדם.
וזהו הסיפור הארוך על אודות תורתו של מאקיוונטה מלכי-צדק באורנטיה. חלפו כמעט ארבעת-אלפים שנה למן המתת של בן של חירום זה של נבאדון באורנטיה, ובזמן שחלף חדרה התורה על אודות "הכוהן לאל עליון, האל הגבוה ביותר," לכל הגזעים ולכל העמים. ומאקיוונטה הצליח להשיג את מטרת המתת הבלתי-שגרתית שלו; כאשר התכונן מיכאל להופיע באורנטיה, התקיים בלבבות הגברים והנשים המושג על אודות האל, אותו מושג על אודות האל אשר עדיין יוקד מחדש בהתנסותם הרוחנית החיה של ילדיו הרבים של האב האוניברסאלי, בעודם חיים את חייהם המסקרנים ובני החלוף בפלנטות הסובבות בחלל.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
הדת מגשימה את הסעד החברתי הגבוה ביותר שלה כאשר הקשר בינה לבין המוסדות החילוניים של החברה הינו המצומצם ביותר. בעידנים עברו הדת לא נאלצה להתאים את גישתה לשינויים הנרחבים במערכות הכלכליות והפוליטיות, הואיל והרפורמות החברתיות הוגבלו בעיקר לתחום המוסרי. הבעיה העיקרית של הדת היא ניסיונה להחליף את הרע בטוב בתוך הסדר החברתי הקיים של התרבות הכלכלית והפוליטית. וכך נטתה הדת, בעקיפין, להנציח את הסדר החברתי הקיים, לעודד את שימורהּ של הציוויליזציה מהסוג הקיים.
אך הדת איננה אמורה לעסוק במישרין, לא ביצירתם של סדרי חברה חדשים ולא בשימורם של סדרים ישנים. דת של אמת אכן תתנגד לאלימות כטכניקה להתפתחות חברתית, אך לא תתנגד למאמציה המושכלים של החברה להתאים את מנהגיה ואת מוסדותיה לתנאים כלכליים חדשים ולדרישות תרבותיות חדשות.
במאות שעברו הדת אכן אישרה רפורמות חברתיות, כפי שאלה חלו מעת לעת, ואולם במאה העשרים היא נדרשת לעבור התאמה לחברה הנבנית מחדש באופן נרחב ומתמשך. תנאי החיים משתנים כה מהר עד שנדרש להאיץ עד מאוד את השינויים המוסדיים, ובהתאמה נדרשת הדת להאיץ את קצב הסתגלותה לסדר החברתי החדש המשתנה בהתמדה.
ההמצאוֹת המכאניות ותפוצת הידע משנות את פני הציוויליזציה; על-מנת להימנע מאסון תרבותי, נדרַש בהכרח לבצע התאמות כלכליות מסוימות ושינויים חברתיים מסוימים. הסדר החברתי החדש הזה, הממשמש ובא, לא יגיע להתייצבות בוטחת באלף השנים הבאות. המין האנושי חייב להשלים עם סדרה של שינויים, של התאמות ושל התאמות-מחדש. האנושות צועדת לקראת ייעוד פלנטארי חדש ועלום.
הדת חייבת להפוך לגורם השפעה רב-עוצמה המכוון לעבר יציבות מוסרית וקדמה רוחנית, זאת בעודה פועלת באופן דינמי בתוך התנאים הללו, המשתנים תמידית, ובתוככי השינויים הכלכליים הבלתי-פוסקים.
החברה באורנטיה לא תוכל לקוות להתייצב כבימים עברו. הספינה החברתית הפליגה לדרכה אל מחוץ למפרציה המוגנים של המסורת המבוססת, והחלה לשוט במימיו הגועשים של ים הייעוד האבולוציוני; ונשמת האדם נדרשת, יותר מאשר אי-פעם בהיסטוריה של העולם, לבחון בקפדנות את מפות המוסר שלה, ולהיצמד בנחישות למצפן ההכוונה הדתית. משימתה העליונה של הדת כגורם השפעה על החברה הינה ייצוב האידיאלים של האנושות במשך תקופת המעבר המסוכנת משלב אחד של הציוויליזציה למשנהו, מרמה תרבותית אחת לאחרת.
אין לדת חובות חדשים, אך היא נדרשת בבהילות לשמש כמנחה נבונה וכיועצת מנוסה בכל המצבים האנושיים החדשים הללו, המשתנים במהירות. החברה הופכת יותר מכאנית, יותר דחוסה, יותר סבוכה ויותר תלויה-הדדית באופן קריטי. על הדת לפעול על-מנת למנוע מכל מערכות היחסים ההדדיות החדשות והאינטימיות האלה מלהסיג אלה את אלה לאחור, או אפילו מלהרוס אלה את אלה. שומה על הדת לשמש כמֶלַח הקוסמי אשר מונע את תסס הקִדמה מלהרוס את טעמה התרבותי של הציוויליזציה. רק הודות לסעד הדת יכולות מערכות היחסים החברתיות והתהפוכות הכלכליות האלה להוביל לאחווה ארוכת-טווח.
אם לנקוט בלשון אנושית, אנושיוּת נטולת-אל הינה מחווה נאצלת, אך דת אמיתית הינה הכוח היחידי אשר יכול להגביר, לאורך זמן, את התגובתיות של קבוצה חברתית אחת לצרכיהן ולסבלן של קבוצות אחרות. בעבר הדת המוסדית הייתה יכולה לעמוד מן הצד בעת ששכבותיה הגבוהות יותר של החברה אטמו את אוזניהן נוכח הסבל והדיכוי אשר חוו השכבות הנמוכות, חסרות הישע, ואולם בעת המודרנית סדרי החברה הנמוכים יותר הללו אינם בורים במידה כה משפילה, ואף אינם כה חסרי-ישע מבחינה פוליטית.
אין הדת צריכה להתערב באופן מעשי במלאכה החילונית של בנייתה-מחדש של החברה וארגונה-מחדש של הכלכלה. ואולם, עליה לשמור באופן פעיל על קצב ההתקדמות של הציוויליזציה בכך שתצהיר מחדש, ובאופן ברור ונחרץ, על ציוויה המוסריים ועל עקרונותיה הרוחניים, על הפילוסופיה המתקדמת של החיים האנושיים והגאולה הטרנסצנדנטאלית. רוחה של הדת נצחית היא, אך צורת ביטויה חייבת להתחדש כל אימת שמשתנה מילון המונחים של שפת האדם.
הדת המוסדית איננה יכולה להעניק השראה ולספק מנהיגות בעת הבנייה-מחדש של החברה וארגונה-מחדש של הכלכלה, הממשמשות ובאות ברחבי העולם, הואיל והיא הפכה, למרבה הצער, לחלק אורגאני פחות או יותר מן הסדר החברתי ומן המערכות הכלכליות אשר נועדו להיבנות מחדש. במשבר הנוכחי של הציוויליזציה יכולה לפעול ביעילות וביצירתיות רק דת האמת של ההתנסות הרוחנית האישית.
הדת המוסדית שבויה כעת במבוי סתום של מעגל קסמים שלילי. היא איננה יכולה לבנות-מחדש את החברה מבלי לבנות-מחדש קודם את עצמה; ובהיותה חלק בלתי-נפרד מן הסדר המבוסס, היא איננה יכולה לבנות-מחדש את עצמה, בטרם נבנתה-מחדש החברה באופן קיצוני.
אנשים דתיים חייבים לפעול בחברה, בתעשייה ובפוליטיקה כיחידים, לא כקבוצות, כמפלגות או כמוסדות. קבוצה דתית המתיימרת לפעולה ככזו, בנוסף לפעולתה הדתית, הופכת מיד למפלגה פוליטית, לארגון כלכלי או למוסד חברתי. מאמצי הפעולה הקבוצתית הדתיים חייבים להצטמצם לקידומן של תכליות דתיות.
אנשים דתיים אינם ערכיים יותר בכל הנוגע למשימות בנייתה-מחדש של החברה מאשר אנשים בלתי-דתיים, אלא במידה שבה דתם העניקה להם ראייה קוסמית מועצמת וציידה אותם בחכמה חברתית נעלה, כזו אשר נולדת מן התשוקה הכנה לאהוב עד מאוד את האל ולאהוב כל אדם כאח בממלכת השמיים. סדר חברתי אידיאלי הוא זה אשר במסגרתו כל אדם אוהב את רעהו כמוהו עצמו.
יש ונדמה כי הכנסייה המוסדית שירתה בעבר את החברה בכך שהיללה את הסדר הפוליטי והכלכלי הקיים, אך אם ברצונה לשרוד עליה לחדול מלעשות כן ומהר. הגישה הראויה היחידה הינה לימוד תורת אי-האלימות, הדוקטרינה של האבולוציה השלווה במקום זו של המהפכה האלימה – שלום על הארץ ורצון טוב בין כלל בני האדם.
הדת המודרנית מתקשה להתאים את גישתה לשינויים החברתיים המהירים רק משום שהרשתה לעצמה להפוך, ובמידה כה רבה, למסורתית, דוגמטית וממוסדת. הדת של חיי ההתנסות כלל איננה מתקשה לצעוד לפני כל ההתפתחויות החברתיות והתהפוכות הכלכליות האלה, ובקרב כל אלה היא פועלת תמיד כמייצבת מוסרית, כמנחה חברתית וכמכווינה רוחנית. דת של אמת נושאת מעידן אחד למשנהו את אותה תרבות ראויה ואת אותה חכמה אשר נולדת מתוך ההתנסות של ידיעת האל והשאיפה להידמות לו.
הנצרות המוקדמת הייתה חופשית לחלוטין מסיבוכים אזרחיים, ממחויבויות חברתיות ומהתקשרויות כלכליות. רק לאחר מכן הפכה הנצרות הממוסדת לחלק בלתי-נפרד מן המבנה הפוליטי והחברתי של הציוויליזציה המערבית.
ממלכת השמיים איננה סדר חברתי ואף איננה סדר כלכלי; היא אחווה רוחנית לגמרי של יחידים יודעי-אל. אכן, אחווה מעין זו כשלעצמה הינה תופעה חברתית חדשה ומדהימה אשר נלוות לה השלכות פוליטיות וכלכליות כבירות.
האדם הדתי איננו נטול אהדה לסבל חברתי, דעתו איננה מוסחת מאי-צדק אזרחי, והוא אף איננו מבודד ממחשבה כלכלית או חסר-רגישות באשר לרודנות פוליטית. הדת משפיעה במישרין על בנייתה-מחדש של החברה, לפי שהיא הופכת את האזרח היחיד לרוחני ולאידיאלי. בעקיפין, מושפעת הציוויליזציה התרבותית מגישתם של אותם יחידים דתיים בשעה שאלו הופכים חברים פעילים ומשפיעים בקבוצות החברתיות, המוסריות, הכלכליות והפוליטיות השונות.
השגת ציוויליזציה תרבותית גבוהה דורשת, בראש ובראשונה, אזרח מסוג אידיאלי, וכן את המנגנונים החברתיים האידאליים וההולמים אשר באמצעותם יכולים אזרחים מעין אלו לשלוט במוסדות הכלכליים והפוליטיים של חברה אנושית מתקדמת מעין זו.
הכנסייה, בשל עודף רגשנות כוזבת, סעדה במשך זמן רב את המקופחים ואת חסרי המזל, וכל זה היה טוב ויפה, אך אותה רגשנות הובילה להנצחתם הלא-נבונה של זנים גזעיים מנוונים, אשר עיכבו את התקדמות הציוויליזציה במידה רבה.
אחרי ככלות הכול, יחידים רבים העוסקים בבנייה-מחדש של החברה דוחים מכול וכל את הדת המוסדית, ובה בעת מפיצים בקנאות דתית את הרפורמות החברתיות שלהם עצמם. וכך קורה כי למניע הדתי, מניע אישי ופחות או יותר בלתי-מזוהה, נודע תפקיד גדול בתכנית לבנייתה-מחדש של החברה בימינו אנו.
החולשה הגדולה בכל הפעילות הדתית מהסוג הבלתי-מזוהה והבלתי-מודע הזה היא שהדת איננה יכולה ליהנות מביקורת דתית פתוחה, ובכך להגיע לרמה מועילה של תיקון-עצמי. עובדה היא כי הדת איננה צומחת, אלא כשהיא סרה למרותה של הביקורת הבונה, מועצמת על-ידי הפילוסופיה, מטוהרת על-ידי המדע וניזונה מרעוּת נאמנה.
תמיד קיימת סכנה גדולה שהדת תתעוות ותסטה לעבר הגשמת מטרות כוזבות, כמו בעתות מלחמה, כאשר כל אומה לוחמת מזנה את דתה בכך שהיא רותמת אותה לשירות התעמולה הצבאית. הקנאות נטולת-האהבה לעולם מזיקה לדת, בעוד שהרדיפה מסיטה את פעילויות הדת אל מטרות הגשמת תכליות חברתיות או תיאולוגיות.
ניתן לשמור את הדת חופשיה מהתקשרויות חילוניות בלתי-מקודשות אך ורק באמצעות:
1. פילוסופיה מתקנת ביקורתית.
2. חופש מכלל ההתקשרויות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות.
3. חברויות יצירתיות, מנחמות ומעצימות-אהבה.
4. הרחבה מדורגת של תובנות רוחניות והערכה של ערכים הקוסמיים.
5. מניעת קנאות באמצעות איזון של הגישה המנטאלית המדעית.
כקבוצה, על האנשים הדתיים לעסוק אך ורק בדת ולא בשום דבר אחר, זאת למרות שכל אדם דתי בודד שכזה עשוי להפוך, כאזרח יחידני, למנהיג יוצא-דופן של תנועה חברתית, כלכלית או פוליטית כלשהי של בנייה-מחדש.
זהו עניינה של הדת לעסוק ביצירתהּ, בשימורהּ ובמתן השראה למידה כזו של נאמנות קוסמית באזרח היחיד, אשר תוביל אותו להצליח בהתקדמות בכל השירותים החברתיים הקשים אך הנדרשים הללו.
דת אמיתית הופכת את האדם הדתי למקור של ניחוח חברתי, וכן מובילה להבנת האחווה האנושית. ואולם, פעמים רבות מחסלת היווצרותן הפורמאלית של קבוצות דתיות את אותם ערכים ממש אשר לשֵם קידומם התארגנה הקבוצה. הרעות האנושית והדת האלוהית מסייעות הדדית זו ביד זו ומאירות באור של משמעות, במידה שהצמיחה בכל אחת מהן משתווה והרמונית. הדת מעניקה משמעות חדשה לכל ההתאגדויות הקבוצתיות – משפחות, בתי ספר ומועדונים. היא מעניקה ערכים חדשים למשחק ומרוֹממת את ההומור האמיתי כולו.
המנהיגות החברתית מותמרת באמצעות תובנה רוחנית; הדת מוֹנעת מכל התנועות השיתוּפיוֹת מלאבד את הקשר למטרות האמת שלהן. הדת, לצד הילדים, הינה הגורם המאחד הגדול בחיי המשפחה, בתנאי שמדובר באמונה חיה וצומחת. אין חיי משפחה ללא ילדים; ניתן לחיות כמשפחה ללא דת, ואולם מגבלה שכזו מעצימה במאוד את הקשיים במערכת היחסים אנושית אינטימית זו. במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים, חיי המשפחה – לצד ההתנסות הדתית האישית – הם אלה אשר סובלים במידה הרבה ביותר מן ההתנוונות המתרחשת כתוצאה של המעבר מן הנאמנויות הדתיות הישנות אל המשמעויות והערכים החדשים.
דת של אמת הינה דרך משמעותית לחיות באופן דינאמי נוכח המציאויות הנפוצות של חיי היומיום. ואולם, על-מנת שהדת תמריץ את התפתחותו היחידנית של האופי ותעצים את האינטגרציה של האישיוּת, אסור להפוך אותה לסטנדרטית. על-מנת שהיא תמריץ את ההערכה של ההתנסות ותשמש כגורם משיכה ערכי, אסור להפוך אותה לסטראוטיפית. ועל-מנת שתקדם נאמנויות עליונות, אסור להפוך אותה לפורמאלית.
בלא קשר לתהפוכות הנלוות לצמיחתה החברתית והכלכלית של הציוויליזציה, הדת הינה אמיתית וראויה אם היא מטפחת ביחיד התנסוּת שבה שולטים האמת, היופי והטוב; זאת משום שזהו המושג הרוחני האמיתי של המציאות העליונה. ודרך אהבה וסגידה, דבר זה מקבל משמעות בצורה אחווה עם אדם והיות בן של האל.
אחרי ככלות הכול, הדבר שאדם מאמין בו – ולא מה שהאדם יודע – הוא אשר קובע את ההתנהגות ושולט על הפעולות האישיות. ידע עובדתי גרידא משפיע אך במעט על האדם הממוצע, אלא אם כן הוא מופעל באופן רגשי. ואולם, ההפעלה אשר מחוללת הדת הינה על-רגשית, באשר היא מאחדת את כלל ההתנסות האנושית בְּרמות טרנסצנדנטאליות באמצעות המגע עם אנרגיות רוחניות ושחרורן בחיי האדם.
במהלך הזמנים המעורערים מבחינה פסיכולוגית של המאה העשרים, בתוככי התהפוכות הכלכליות, הזרמים המנוגדים מבחינה מוסרית וגאות הקרעים הסוציולוגיים של המעברים הציקלוניים של עידן המדע, אלפים על-גבי אלפים של גברים ונשים מוצאים את עצמם תלושים מבחינה אנושית; הם חרדים, חסרי-מנוחה, אחוזי פחד, מצויים בחוסר-וודאות ומעורערים; הם זקוקים לנחמתה וליציבותה של דת יציבה כפי שלא נזקקו מעולם במהלך ההיסטוריה העולמית. לעומת הישגים מדעיים והתקדמות מכאנית חסר תקדים, שוררים קיפאון רוחני וכאוס פילוסופי.
אין סכנה בכך שהדת תהפוך יותר ויותר לעניין פרטי – להתנסות אישית – בתנאי שלא תאבד את המוטיבציה שלה לשירות אוהב ונטול אנוכיות. הדת סבלה מהשפעות משניות רבות: עירוב פתאומי בין תרבויות, התערבבות של אמונות אלה באלה, פיחות בסמכות הכנסייה, שינויים בחיי המשפחה לצד תהליכי עיוּר ומיכון.
הסכנה הרוחנית הגדולה ביותר האורבת לאדם הינה ההתקדמות החלקית, הסכנה שבצמיחה אשר לא הגיעה אל סופה: הוויתור על הדתות האבולוציוניות של הפחד ללא אימוץ מיידי של דת ההתגלות של האהבה. המדע המודרני, ובייחוד הפסיכולוגיה, החליש רק את אותן דתות אשר התבססו בעיקרן על פחד, אמונות טפלות ורגש.
שלב מעבר תמיד מלוּוה בבלבול, ורק מעט שקט ישרור בעולם הדת עד אשר יסתיים המאבק הגדול בין שלושת הפילוסופיות של הדת אשר מתמודדות ביניהן:
1. האמונה הספיריטיסטית (באלוהות של השגחה) של בדתות רבות.
2. האמונה ההומניסטית והאידיאליסטית של פילוסופיות רבות.
3. המושגים המכאניסטיים והטבעיים של רבים מן המדעים.
ולבסוף נדרש להביא את שלוש הגישות החלקיות האלה למציאותיותו של הקוסמוס לכדי הרמוניה, וזאת באמצעות תצוגת ההתגלות של דת, פילוסופיה וקוסמולוגיה, אשר תציג את קיומן המשולש של רוח, דעת ואנרגיה, אשר בוקעות מעם שילוש פרדיס ומשיגות איחוד של זמן-מרחב בקרב האלוהות של העליון.
בעוד שהדת הינה בבחינת התנסות רוחנית אישית בלעדית – לַדעת את האל כאב – המסקנה מן ההתנסות הזו – לדעת את האדם כאח – גוררת בעקבותיה את ההתאמה בין העצמי לעצמיים אחרים, ועניין זה נוגע בהיבטים החברתיים, או הקבוצתיים, של חיי הדת. הדת הינה, בראש ובראשונה, בבחינת התאמה פנימית, או אישית, ורק לאחר מכן היא נקשרת לשירות לחברה או להתאמה קבוצתית. מן העובדה שהאדם הינו יצור חברותי נובע בהכרח שקבוצות דתיות תיוולדנה. מה שקורה לקבוצות הדתיות האלה תלוי במידה רבה במנהיגות נבונה. בחברה הפרימיטיבית, הקבוצות הדתיות אינן שונות בהרבה מאלה הכלכליות או הפוליטיות. מאז ומעולם שימשה הדת גורם אשר שימֵר את המוסר וייצֵב את החברה. וכל זאת נכון עדיין, למרות שרבים מן הסוציאליסטים וההומניסטים של העת המודרנית טוענים אחרת.
זכרו תמיד: דת של אמת משמעה לדעת את האל כאב ואת רעך כאח. דת איננה אמונה של שעבוד באמצעות איומים בעונש, או הבטחות קסומות לגמול מיסטי עתידי.
דתו של ישוע היוותה את ההשפעה הדינאמית ביותר אשר פעלה על המין האנושי מעודו. ישוע ניפץ את המסורת, חיסל את הדוֹגמה וקרא לאנושות להשיג את האידיאלים הגבוהים ביותר שלה בזמן ובנצח – להיות מושלמים, ממש כשם שהאב שבשמיים מושלם הוא.
ניתנת לדת אפשרות מועטה בלבד לפעול בטרם נפרדת הקבוצה הדתית מכל שאר הקבוצות – ההתאגדות החברתית של החברוּת הרוחנית בממלכת השמיים.
הדוקטרינה על אודות אפסותו הכוללת של האדם חיסלה הרבה מן הפוטנציאל של הדת לחולל השלכות חברתיות מטבע מרומם ומעורר השראה. ישוע ביקש לכונן מחדש את כבוד האדם בהצהירו כי כל בני האדם הינם ילדיו של האל.
כל אמונה דתית המשמשת ביעילות להפיכת המאמין בה לרוחני, ניחנת לבטח בהשלכות חברתיות רבות-עוצמה על חיי החברה של אדם דתי מעין זה. לעולם מניבה ההתנסות הדתית את "פירות הרוח" בחיי היומיום של האדם המוכוון על-ידי הרוח.
ממש כשם שמובטח כי בני האדם יחלקו את אמונותיהם הדתיות, מובטח כי הם יגבשו קבוצה דתית מסוג כזה או אחר, אשר תגדיר לבסוף מטרות משותפות. ביום מן הימים יתקבצו יחדיו אנשים דתיים וישתפו פעולה על בסיס אחדות האידיאלים והתכליות, ולא ינסו לעשות כן על בסיס דעותיהם הפסיכולוגיות או אמונותיהם התיאולוגיות. מה שנדרש על-מנת לאחד את האנשים הדתיים הינו תכליות ולא אמונות. מכיוון שדת של אמת הינה עניין של חוויה רוחנית אישית, בלתי-נמנע הוא שכל אדם דתי יגבש לעצמו את הפירוש האישי שלו למה שהוא תופש כהגשמתה של אותה התנסות רוחנית. תנו למונח "אמונה" לייצג את מערכת היחסים האישית בין האדם לבין האל, ולא לאמונות אשר גובשו בידי קבוצה כזו או אחרת של בני תמותה אשר הסכימו על גישה דתית משותפת. "יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה? תְּהִי לְךָ לְבַדְּךָ."
העובדה שאמונה נוגעת אך ורק לתפישתם של ערכים אידיאליים מודגמת בהגדרה הנכללת בברית החדשה, אשר מצהירה כִּי הָאֱמוּנָה הִיא בִטָּחוֹן בְּמַה שֶׁנְּצַפֶּה לוֹ וְהוֹכָחַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים.
האדם הפרימיטיבי כלל לא התאמץ לנסח את אמונותיו הדתיות במילים. את הדת שלו הוא רקד, הוא לא חשב אותה. האנשים המודרניים חשבו על אמונות רבות, וכן ניסחו מבחנים רבים לאמונה דתית. על אנשי הדת בעתיד לחיות את דתם, להקדיש את עצמם לשירות בלב שלם של אחוות האדם. הגיע הזמן שהאדם הדתי יחווה התנסות דתית כה אישית וכה נשגבת, עד שהיא תוכל להתגשם ולבוא לידי ביטוי אלא ב"רגשות עמוקים מדי מכדי לבטאם במילים."
ישוע לא דרש מחסידיו שיתקבצו מעת לעת על-מנת להקריא מילים המעידות על אמונותיהם המשותפות. הוא רק ציווה שהם יתאספו יחדיו על-מנת לעשות משהו – לסעוד סעודה משותפת על-מנת לזכור את חיי המתת שלו באורנטיה.
איזו שגיאה עושים הנוצרים, כאשר בעודם מציגים את המשיח כאידיאל העליון למנהיגות רוחנית, הם מעזים לדרוש מגברים ונשים יודעי-אל לדחות את מנהיגותם ההיסטורית של אנשים יודעי-אל אשר תרמו להארה של אומתם או של גזעם במהלך העידנים אשר חלפו.
החלוקה לזרמים הינה מחלה שבה לוקה הדת המוסדית, והדוגמטיות הינה שעבוד של הטבע הרוחני. דת ללא כנסייה, טובה בהרבה מכנסייה ללא דת. הסערות הדתיות של המאה העשרים אינן מעידות, כשלעצמן, על התנוונות רוחנית. הבלבול מקדים הן את הצמיחה והן את ההרס.
קיימת תכלית אמיתית לחִברוּת של הדת. מטרתן של הפעילויות החברתיות הדתיות הינה לעורר בדרמטיות את הנאמנויות של הדת; להעצים את משיכתם של האמת, היופי והטוּב; לטפח את משיכתם של ערכים עליונים; לשפר את השירות נטול האנוכיות לזולת; להאדיר את הפוטנציאלים של חיי המשפחה; לקדם את החינוך הדתי; לספק עצה נבונה והכוונה רוחנית; ולעודד פולחן בקבוצה. וכל הדתות החיוֹת מעודדות את הרעוּת האנושית, משמרות את המוסר, מעודדות את רווחת השכנים, ומאפשרות להפיץ את בשורותיהן המהותיות, מסריהן על אודות גאולת הנצח.
ואולם, ככל שהדת הולכת ומתמסדת, כך הולכת ופוחתת יכולתה לעשות טוב, בעוד שהאפשרויות לחולל רע מתרבות עד מאוד. הסכנות שבדת פורמאלית הינן: התקבעות האמונות והתגבשות הרגשות; הצטברות אינטרסים ככל שהחילוניות מתעצמת; הנטייה לתקנן את האמת ולקבע אותה; ההסטה של הדת משירות האל לשירותה של הכנסייה; נטיית המנהיגים להפוך למנהלים במקום לסועדים; הנטייה ליצור כתות וחלוקות משנה אשר מתחרות אלה באלה; כינונה של סמכות כנסייתית מדכאת; יצירת גישה אריסטוקרטית של "עם סגולה"; קידום רעיונות כוזבים ומוגזמים על אודות קדושה; הפיכתה של הדת לשגרתית והתאבנות הפולחן; הנטייה לסגוד לעבַר תוך כדי התעלמות מדרישות ההווה; הכישלון לפרש את הדת פירושים עדכניים; ההסתבכות עם פעולותיהם של מוסדות חילוניים, הסתבכות אשר יוצרת את האפליה המרושעת של המעמדות הדתיים; היא אשר הופכת לשופטת אורתודוקסית בלתי-סבלנית; והיא כושלת בשימור האינטרסים של הצעירים ההרפתקניים ומאבדת בהדרגה את המסר המושיע של בשורת הגאולה הנצחית.
הדת הפורמאלית מרסנת את בני האדם בפעילותם הרוחנית האישית, במקום לשחרר אותם לשרת שירות גבוה כבנאֵי הממלכה.
למרות שעל הכנסיות – כמו גם על כל הקבוצות הדתיות האחרות – להתרחק מכל הפעילויות החילוניות, בה בעת נדרשת הדת שלא לעכב בצורה כלשהי את התיאום החברתי בין המוסדות האנושיים או לחבל בו. על החיים להמשיך ולצמוח במשמעותם; האדם חייב להמשיך ולערוך רפורמות בפילוסופיה ולהבהיר את הדת.
מדעי המדינה חייבים לבנות מחדש את הכלכלה ואת התעשייה באמצעות הטכניקות שאותן ירכשו ממדעי החברה, ובאמצעות התובנות והמניעים שאותם יספקו החיים הדתיים. בכל תהליך בנייתה-מחדש של החברה, מספקת הדת נאמנות מייצבת לתכלית טרנסצנדנטאלית, מטרה מייצבת המצויה מעל ומעבר למטרות הזמניות. בתוך הבלבול של סביבה המשתנה חדשות לבקרים, האדם בן התמותה זקוק להזנה מפרספקטיבה קוסמית מרחיקת-ראות.
הדת מעוררת באדם השראה לחיות באומץ ובאושר על-פני האדמה; היא מצמידה את הסבלנות לתשוקה, את התובנה לדבקות, את הסימפטיה לעוצמה ואת האידיאלים לאנרגיה.
האדם לעולם לא יוכל להחליט בתבונה באשר לנושאים ברי-חלוף, או להתעלוֹת מעל לַאנוכיות של האינטרסים האישיים שלו, אלא אם כן ימדוט על נוכחות ריבונותו של האל ויכיר במציאויות של המשמעויות האלוהיות ושל הערכים הרוחניים.
התלות ההדדית הכלכלית והרעוּת החברתית יובילו, בסופו של דבר, לאחווה. האדם מטבעו הינו חולם, אך המדע גורם לו לפקוח את עיניו כך שביכולתה של הדת להפעיל אותו, תוך סיכון קטן בהרבה מפני תגובות קנאיות מועצמות. הצרכים הכלכליים קושרים את האדם אל קרקע המציאות, ואילו ההתנסות הדתית האישית מביאה את אותו אדם להתייצב פנים-אל-פנים אל מול המציאויות הנצחיות של אזרחות קוסמית מתרחבת ומתקדמת בהתמדה.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
חוויית החיים הדתיים הדינאמיים מתמירה את היחיד הבינוני לכדי אישיוּת בעלת עוצמה אידיאליסטית. הדת סועדת את התקדמות הכלל באמצעות טיפוח התקדמותו של כל יחיד, והתקדמותו של כל יחיד מועצמת באמצעות התקדמות הכלל.
צמיחה רוחנית מומרצת באופן הדדי באמצעות קרבה אינטימית לאנשים דתיים אחרים. האהבה מספקת את המצע לצמיחה הדתית – גורם משיכה אובייקטיבי במקום הסיפוק הסובייקטיבי – אף-על-פי שממנה נובע הסיפוק הסובייקטיבי העליון. והדת מאצילה את עבודת הפרך הנפוצה בחיי היומיום.
בעוד שהדת מובילה לצמיחתן של המשמעויות ולהעצמתם של הערכים, כאשר מרוממים הערכות אישיות לחלוטין לדרגה של מוחלטות, לעולם התוצאה היא רוע. הילד מעריך את ההתנסות בהתאם לשיעור תכולת ההנאה שבה; הבשלות הינה פרופורציונית לשיעור שבו מחליפות משמעויות גבוהות יותר את ההנאה האישית, ואפילו את הנאמנות למושגים הגבוהים ביותר על אודות מצבי חיים מגוונים ומערכות יחסים קוסמיות.
אנשים מסוימים הינם עסוקים מדי מכדי לצמוח, ולפיכך מצויים בסכנה חמורה של קיפאון רוחני. יש לאפשר למשמעויות לצמוח בעידנים שונים, בתרבויות עוקבות ובשלבים שדרכם מתקדמת הציוויליזציה. המעכבים העיקריים של הצמיחה הינם הדעה הקדומה והבורות.
העניקו לכל ילד מתפתח את ההזדמנות להצמיח את ההתנסות הדתית שלו עצמו; אל תכפו עליו את ההתנסות המוכנה מראש של הבוגר. זכרו כי התקדמות במסגרת תכנית חינוך מבוססת שנה-אחר-שנה אינה מעידה בהכרח על התקדמות אינטלקטואלית, קל וחומר על צמיחה רוחנית. גידול באוצר המילים אינו מעיד על התפתחות האופי. ההתקדמות היא אשר מעידה באמת על הצמיחה, ולא התוצרים גרידא. על צמיחה חינוכית אמיתית מעידים התרחבותם של אידיאלים, הערכה גדולה יותר לערכים, משמעויות חדשות של ערכים ונאמנות מועצמת לאידיאלים עליונים.
ילדים מתרשמים לצמיתות אך ורק מנאמנותם של עמיתיהם הבוגרים; לפקודות אין השפעה לאורך זמן, ואפילו לא לדוגמה. בני-אדם נאמנים הינם בני-אדם צומחים, והצמיחה הינה מציאות מרשימה ומעוררת השראה. חיו היום בנאמנות – צִמחו – והמחר כבר ידאג לעצמו. הדרך המהירה ביותר של הראשן להפוך לצפרדע הינה לחיות בנאמנות מדי רגע את חייו כראשן.
המצע ההכרחי לצמיחה דתית מניח מראש חיים מתקדמים של הגשמה עצמית, את התיאום בין הנטיות הטבעיות, את הפעלתה של הסקרנות וההנאה מן ההרפתקה הסבירה, את חווית רגשות שביעות הרצון, את פעולת גירוי הפחד של תשומת הלב והמודעות, את המשיכה לפלאי והמודעות הרגילה של קטנוּת, ענווה. הצמיחה אף מתבססת על גילוי העצמי שאליו נלווית ביקורת עצמית – מצפוּן, וזאת משום שלאמיתו של דבר המצפון הינו הביקורת שמבקר אדם את עצמו על-פי ערכיו-הרגליו, על-פי האידיאלים האישיים שלו.
ההתנסות הדתית מושפעת באופן ניכר מן הבריאות הפיזית, מן המזג שנתקבל בירושה ומן הסביבה החברתית. ואולם, התנאים הללו, ברי החלוף, לא יוכלו לעכב את התקדמותה הרוחנית הפנימית של נשמה אשר מקדישה עצמה לעשיית רצון האב שבשמיים. בכל בני התמותה הרגילים קיימים דחפים מוּלדים מסוימים אשר מניעים לעבר צמיחה והגשמה עצמית, ואשר פועלים כל זמן שאינם מעוכבים באופן ספציפי. הדרך הבטוחה לטפח את המתת המובנית הזאת של הפוטנציאל לצמיחה רוחנית, היא להישאר מסורים בלב שלם לערכים עליונים.
את הדת לא ניתן להעניק, לקבל, להשאיל, ללמוד או לאבד. זוהי התנסות אישית אשר גדלה ביחס ישר לחיפוש המתרחב אחר ערכים סופיים. וכך נלווית צמיחה קוסמית לצבירתן של משמעויות, ולרוממות המתרחבת-לעולם של הערכים. ואולם, האצילות עצמה הינה לעולם בבחינת צמיחה בלתי-מודעת.
הרגלי חשיבה ופעולה דתיים תורמים לכלכלה של הצמיחה הרוחנית. אדם יכול לפתח נטייה לעבר תגובה חיובית לגירוי רוחני, מעין רפלקס רוחני מותנה. הרגלים התורמים לצמיחה דתית כוללים טיפוח רגישות לערכים אלוהיים, הכרה בחייו הדתיים של הזולת, מדיטציה אשר הוגה במשמעויות קוסמיות, פתרון בעיות באמצעות סגידה, שיתוף של האדם את אחַיו בחייו הרוחניים, הימנעות מאנוכיות, סירוב להסתמך על הרחמים האלוהיים, וחיים כאילו הם נחיים בנוכחות האל. הגורמים לצמיחה הדתית עשויים להיות מכוּונים, אך הצמיחה עצמה הינה תמיד בלתי-מודעת.
ואולם, טבעה הבלתי-מודע של הצמיחה הדתית אינו מעיד על כך שזוהי פעילות המתרחשת במחוזותיהם המשוערים התת-מודעים של האינטלקט האנושי; אלא דווקא היא מעידה על פעילויות יצירתיוֹת ברמות העל-מוּדעוֹת של הדעת בת התמותה. ההתנסות של ההכרה במציאותיותה של הצמיחה הדתית הבלתי-מודעת הינה אחת מן ההוכחות החותכות לקיומו התפקודי של העל-מודע.
התפתחות רוחנית תלויה, בראש ובראשונה, בשמירה על קשר רוחני חי עם כוחות הרוח האמיתיים, ושנית, בהענקה מתמדת של פירות רוח: תנובת הסעד שבו מעניק האדם לאחיו את מה שקיבל מאלו אשר היטיבו עמו רוחנית. התקדמות רוחנית מתבססת על ההכרה האינטלקטואלית בעוני הרוחני, יחד עם מודעות-עצמית לרעב-למושלמות, התשוקה לדעת את האל ולהידמות לו, וההתכוונות בלב שלם לעשות את רצון האב שבשמיים.
בתחילתה, הצמיחה הרוחנית הינה התעוררות לצרכים, לאחר מכן הבחנה במשמעויות, ואז גילוי ערכים. ההוכחה להתפתחות רוחנית אמיתית כרוכה בהצגתה של אישיות אנושית אשר מונעת על-ידי אהבה, מופעלת על-ידי סעד בלתי-אנוכי ונשלטת על-ידי הסגידה בְּלב שלם לאידיאלי המושלמות של האלוהיות. וכלל ההתנסות הזו מהווה את מציאותה של הדת, וזאת בניגוד לאמונות תיאולוגיות גרידא.
הדת יכולה להתקדם לאותה רמת ניסיון שבה היא הופכת לטכניקה מוארת ולחכמה של תגובה רוחנית ליקום. דת מהוללת שכזו יכולה לפעול בשלוש רמות של אישיוּת אנושית: הרמה האינטלקטואלית, הרמה המורונטית והרמה הרוחנית; לפעול על הדעת, בתוך הנשמה המתפתחת, ויחד עם הרוח השוכנת.
ובאחת הופכת הרוחניות למחוון המצביע על מידת הקרבה של האדם אל האל ולמידה שבה האדם מועיל לאחיו. הרוחניות מעצימה את היכולת לגלות יופי בדברים, להכיר אמת במשמעויות ולגלות טוּב בערכים. ההתפתחות רוחנית נקבעת על-פי היכולות האלה, ועומדת ביחס ישר לשיעור חיסול איכויותיה האנוכיות של האהבה.
הרוחניות בפועל הינה השיעור שבו הושגה האלוהות, שיעור ההתכווננות למכוונן. הישג של סופיוּת של רוחניוּת שקול להישג המקסימום של המציאות, המקסימום של היות כמות האל. חיי הנצח הינם החיפוש הבלתי-נגמר אחר ערכים אינסופיים.
על המטרה האנושית של הגשמה עצמית להיות רוחנית, ולא חומרית. המציאויות היחידות אשר שווה לשאוף אליהן הינן אלוהיוּת, רוחניוּת ונצחיוּת. האדם בן התמותה זכאי ליהנות מן המנעמים הפיזיים ומן הסיפוק שבחיבה האנושית; הוא יוצא נשכר מן הנאמנות לחבריו האנושיים ולמוסדות ברי-חלוף; אך אין אלה היסודות הנצחיים שעליהם יש לבנות את האישיות האלמותית אשר חייבת להתעלות מעל המרחב, לכבוש את הזמן ולהשיג את יעד המושלמות האלוהית ואת השירות הסוֹפְיוֹנִי.
ישוע הציג את הביטחון העילאי של בן-תמותה יודע-אל באומרו: "עבור המאמין בממלכה, אדם יודע-אל, מה משנה אם כל הדברים הארציים קורסים?" הביטחונות ברי החלוף הינם פגיעים, אך את ביטחונות הרוח לא ניתן להבקיע. כאשר עולים נחשולי המצוקה, האנוכיות, האכזריות, השנאה, הרוע והקנאה האנושיים, ומכים בנשמתו של האדם, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי קיימת מצודה פנימית, עיר החומה של הרוח, אשר אותה לא ניתן לתקוף; או לפחות נכון הדבר לגבי כל אדם אשר הפקיד את נשמתו בידי רוח האל הנצחית השוכנת בו.
לאחר הישג רוחני שכזה – בין אם הושג הודות לצמיחה הדרגתית או עקב משבר ספציפי – משנה האישיות כיוון ומתפתחת אמת מידה חדשה של ערכים. יחידים ילידי-רוח מעין אלה מקבלים מוטיבציה מחודשת בחייהם במידה כזו שמאפשרת להם לעמוד בשלווה בעת שנמחקות שאיפותיהם הכמוסות ביותר ובעת שמתמוטטות תקוותיהם הכנות ביותר; הם יודעים אל נכון כי האסונות הללו אינם אלא תהפוכות הכיוון-מחדש אשר מחסלות את יצירותיו בנות החלוף של האדם, בטרם יוקמו מציאויות נאצלות ועמידות יותר של ברמה חדשה ונשגבת יותר של הישג ביקום.
הדת איננה טכניקה להשגת שלווה מנטאלית סטאטית של אושר עילאי; היא הינה דחף לארגונה של הנשמה לשם שירות דינאמי. היא הינה הגיוס הכללי של העצמי לשם השירות הנאמן של אהבת האל והאדם. על-מנת להגיע למטרה העליונה, לפרס הנצח, תשלם הדת כל מחיר שיידרש. בנאמנות הדתית מתקיימת מושלמוּת מוּקְדֶּשֶׁת אשר הינה נשגבת ביותר. והנאמנויות האלה הינן יעילות מבחינה חברתית ומקדמות מבחינה רוחנית.
עבור האדם הדתי, המילה "אֵל" הופכת להיות סמל להתקרבות למציאות העליונה ולהכרה בערך אלוהי. האהבות והסלידות של האדם אינן קובעות מה טוב ומה רע; הערכים המוסריים אינם צומחים מתוך מילוי הרצונות או מתוך תסכול רגשי.
כאשר אתם הוגים בערכים, עליכם להבדיל בין מה שהינו ערך לבין מה שיש בו ערך. עליכם להכיר ביחס שבין פעילויות מהנות לבין שילובן באופן משמעותי והגשמתן המועצמת ברמות התנסות אנושית הולכות ומגביהות בהתמדה.
משמעות הינה דבר שההתנסות מוסיפה לערך; היא הינה המודעוּת ההערכתית של ערכים. הנאה מבוּדדת ואנוכית לחלוטין עשויה להצביע על פיחות ווירטואלי במשמעויות, על הנאה חסרת-משמעות הגובלת ברוע יחסי. הערכים הינם התנסותיים כאשר המציאוּיוֹת הינן משמעותיוֹת ומחוברות באופן מנטאלי, כאשר הדעת מכירה במערכות יחסים מעין אלה ומוקירה אותן.
אף-פעם הערכים אינם יכולים להיות סטאטיים; המציאות מעידה על שינוי, על צמיחה. שינוי ללא צמיחה, התרחבות במשמעות ורוממות הערך, הינו חסר-ערך – הוא הינו בבחינת רוע פוטנציאלי. ככל שמתרחבת איכות ההסתגלות הקוסמית, כך גדל שיעור המשמעות המצוי בהתנסות כלשהי. ערכים אינם אשליות מושגיוֹת; הם הינם אמיתיים, אך תמיד הם תלויים בקיום מערכות היחסים. ערכים הינם לעולם הן ממשיים והן פוטנציאליים – לא מה שהיה, אלא מה שהווה ומה שעתיד להיות.
החיבור בין הממשיים לפוטנציאליים שקול לצמיחה, לַהבנה ההתנסותית של ערכים. ואולם צמיחה איננה התקדמות גרידא. התקדמות היא תמיד משמעותית, אך ללא צמיחה היא נעדרת ערך באופן יחסי. הערך העליון בחיים האנושיים טמון בצמיחתם של ערכים, בהתקדמות במשמעויות, ובהבנת האופן שבו שתי ההתנסויות האלה מתייחסות קוסמית זו אל זו. והתנסות שכזו שקולה לידיעת האל. אף כי בן-תמותה שכזה איננו על-טבעי, הוא אכן הופך להיות על-אנושי; נשמה אלמותית מתפתחת.
האדם איננו יכול לגרום לצמיחה, אך הוא יכול לספק לה תנאים מתאימים. צמיחה הינה לעולם בלתי-מודעת, בין שהיא פיזית, אינטלקטואלית או רוחנית. וכך צומחת אהבה; לא ניתן ליצור, לייצר או לרכוש אותה; היא חייבת לצמוח. האבולוציה הינה טכניקת צמיחה קוסמית. לא ניתן להבטיח צמיחה חברתית באמצעות חקיקה, ולא ניתן לגרום לצמיחה מוסרית באמצעות מִנהל. אדם יכול לייצר מכונה, ואולם, ערכה האמיתי חייב להיגזר מן התרבות האנושית ומהערכה אישית. התרומה היחידה של אדם לצמיחה הינה גיוס כלל כוחות אישיותו – אמונה חיה.
חיים דתיים הינם חיים מסורים, וחיים מסורים הינם חיים יצירתיים, מקוריים וספונטניים. תובנות דתיות חדשות נובעות מתוך עימותים הגורמים לבחירתם של הרגלי תגובה חדשים וטובים יותר במקומן של תבניות התגובה הישנות והנחותות יותר. משמעויות חדשות נובעות אך ורק מתוך עימות; והעימות נמשך כל עוד קיים הסירוב לאמץ את הערכים הגבוהים יותר המרומזים במשמעויות נעלות יותר.
התסבוכת הדתית הינה בלתי-נמנעת; לא תיתכן צמיחה ללא עימות נפשי וללא סערת נפש רוחנית. ארגונה של אמת-מידה פילוסופית לחיים כוללת מהומה רבתי במחוזות הפילוסופיים של הדעת. הנאמנות לכביר, לטוב, לאמיתי ולנאצל איננה ניתנת ללא מאבק. מאמץ נדרש לשם התבהרות הראייה הרוחנית והעצמת התובנה הקוסמית. והאינטלקט האנושי מוחה כנגד הדרישה להיגמל מקיום המתבסס על האנרגיות הבלתי-רוחניות של הקיום בר החלוף. הדעת החייתית העצלה מתקוממת נוכח המאמץ הנדרש להתמודדות עם פתרון בעיות קוסמיות.
ואולם, הבעיה הגדולה מכולן בחיים הדתיים הינה משימת איחוד כוחות הנשמה של האישיות תחת שליטת האהבה. הבריאות, היעילות המנטלית והאושר נובעים מאיחודן של מערכות פיזיות, מערכות של דעת ומערכות רוחניות. האדם מבין הרבה על אודות הבריאות והשפיות, ואולם, הוא אכן למד אך מעט על אודות האושר. האושר הגבוה ביותר קשור בקשר בל-יינתק להתקדמות רוחנית. הצמיחה הרוחנית מניבה אושר מתמשך, שלווה המצויה מעבר לכל הבנה.
בחיים הפיזיים, החושים מעידים על קיומם של דברים; הדעת מגלה את המציאות של המשמעויות; אך ההתנסות הרוחנית מגלה ליחיד את הערכים האמיתיים של החיים. רמות החיים הגבוהות האלה של חיי בן אנוש מושגות באהבה העליונה את האל ובאהבה נטולת האנוכיות את האדם. אם הנכם אוהבים את רעיכם, וודאי גיליתם את ערכם. ישוע אהב כל-כך את בני אדם, משום שהוא העריך אותם עד מאוד. הדרך הטובה ביותר לגלות את ערכי רעיכם היא להבין את מניעיהם. אם מישהו מעצבן אתכם, גורם לכם לחוש תרעומת, עליכם לבקש – מתוך אהדה – להבין את נקודת המבט שלו, את הסיבות שבעטיין הוא נוהג באופן בלתי-נעים שכזה. אם פעם אחת תבינו את שכנכם, אתם תהפכו לסובלניים, וסובלנות זו תצמח לכדי חברות ותבשיל לכדי אהבה.
שוו בעיני רוחכם את המחזה שבו נראה אחד מאבות אבותיכם בעידן של שוכני המערות – גוש אדם נמוך, מעוות בצורתו, מטונף, חשוף-שיניים, עומד בפיסוק, אלתו מונפת מעלה, עיניו רושפות שנאה ומבטו הנחוש מופנה קדימה. מחזה שכזה ממש לא מעיד על כבודו האלוהי של האדם. אך הרשו לנו להרחיב כעת את התמונה. ממול לאדם הזה רוכן נמר בעלי ניבי-חרב, ומאחוריו אישה ושני ילדים. מיד אתם מכירים בכך שתמונה זו מעידה על ראשיתם של דברים רבים טובים ונאצלים במין האנושי, אף שהאדם שבשתי התמונות הוא אותו אדם. אלא שבתמונה השנייה עומדת לרשותכם תמונה רחבה יותר. באמצעותה אתם מבינים את המניע של בן התמותה המתפתח הזה. גישתו הופכת ראויה לשבח הואיל ואתם מבינים אותו. עד כמה יכולתם להבין טוב יותר את רעיכם, אילו רק יכולתם לתפוש את מניעיהם. אילו יכולתם לדעת את רעיכם, הייתם בסופו של דבר מתאהבים בהם.
אינכם יכולים לאהוב באמת את רעיכם באמצעות כוח הרצון בלבד. האהבה נולדת אך ורק מתוך הבנה מלאה של המניעים והרגשות של שכנכם. אין זה חשוב כל-כך שתאהבו היום את כל בני האדם, כפי שחשוב שתלמדו לאהוב בכל יום אדם אחד נוסף. אילו בכל יום, או בכל שבוע, תגיעו להבנה של רֵע אחד נוסף, ואם זוהי מלוא יכולתכם, כי אז לבטח אישיותכם עוברת תהליך של חִברוּת והופכת לרוחנית. האהבה מדבקת, וכאשר המסירות האנושית הינה נבונה וחכמה, האהבה מדבקת יותר מן השנאה. אך רק אהבה אמיתית ונטולת אנוכיות אכן הינה מדבקת. אילו כל בן-תמותה יכול היה להפוך למוקד של חיבה דינאמית, היה ווירוס אהבה שפיר זה ממלא את זרם רגשותיה של האנושות במידה כזו שכלל הציוויליזציה הייתה מתמלאת באהבה, וזו הייתה הגשמתה של אחוות האדם.
העולם מלא נשמות אבודות, אבודות לא במובן התיאולוגי אלא במובן של כיווניות המשמעות, של השוטטות בבלבול אנה ואנה בנבכי הדוקטרינות והכָּתות של עידן פילוסופי מתוסכל. מעטים מדי למדו כיצד להתקין פילוסופיה לחיים שתבוא במקומהּ של הסמכות הדתית. (אין לראות בבוז את סמליה של הדת המחוּבְרֶתֶת כערוצי צמיחה, אף כי הדלתא של הנהר איננה הנהר.)
התקדמות הצמיחה הדתית מובילה מקיפאון, דרך עימות, אל עבר תיאום; מחוסר-ביטחון לאמונה נטולת ספקות; מבלבול של מודעות קוסמית אל איחוד האישיוּת; מן המטרות ברות החלוף אל הנצחיוֹת; מן השעבוד לפחד אל החופש של היות בנים לאֵל.
ראוי להבהיר כי הצהרת הנאמנות לאידיאלים העליונים – המודעות לאל בנפש, ברגש וברוח – עשויה להיות בבחינת התפתחות טבעית ומדורגת, ושלפעמים היא בבחינת חוויה המתרחשת בצמתים מסוימים, כמו בזמן משבר. השליח פאולוס חווה המרה פתאומית ומדהימה באותו יום רב מאורעות בְּדרך דמשק. גאוטמה סידהרתא חווה חוויה דומה בלילה שבו ישב לבדו וביקש לחדור את המסתורין של האמת הסופית. רבים אחרים חוו חוויות דומות, ומאמינים אמיתיים רבים התקדמו מבחינה רוחנית ללא המרת פתע.
מרבית מן התופעות המדהימות הנקשרות למה שמכונה המרות דתיות הינן פסיכולוגיות לחלוטין, אך מדי פעם אכן מתרחשות חוויות אשר מקורן גם רוחני. כאשר ההתגייסות המנטאלית הינה מוחלטת בכל רמה של השאיפה הנפשית מעלה כלפי הישג הרוח, כאשר קיימת מושלמות של מניעי האדם כלפי הנאמנות לרעיון האלוהי, או אז מתרחשת לעיתים קרובות אחיזה פתאומית כלפי מטה של הרוח השוכנת על-מנת להסתנכרן עם תכליתו הממוקדת והמוקדשת של דעתו העַל-מוּדַעַת של המאמין האנושי. וחוויות מעין אלה, שבהן מתאחדות תופעות אינטלקטואליות ורוחניות, מהוות את ההמרה אשר כוללת גורמים המצויים מעל ומעבר למעורבות פסיכולוגית גרידא.
ואולם, הרגש לבדו מהווה המרה כוזבת; על האדם להיות הן בעל אמונה והן בעל רגש. ככל שההתגייסות הרגשית הינה חלקית, ובמידה שבה מניע הנאמנות האנושית הינו בלתי-שלם, כך יהא השיעור של חווית ההמרה מציאות ממוזגת של האינטלקט, הרגש והרוח.
אם אדם מוכן להכיר מן הבחינה התיאורטית בקיומו של תת-מודע, כהיפותזת עבודה פרקטית בתוך מה שאחרת הינו חיים אינטלקטואליים אחודים, כי אז, ועל-מנת להיות עקבי, על האדם להניח את קיומו של מחוז דומה ותואם של פעילות אינטלקטואלית עולה, בדמות הרמה העל-מודעת, אזור המגע המיידי עם הרוח השוכנת, הוא מכוונן המחשבה. הסכנה הגדולה הטמונה בכל ההשערות האלה על אודות הנפש הינה שהחזיונות, כמו גם החוויות האחרות המכונות מיסטיות, לצד חלומות יוצאי-הדופן, עשויים להיחשב כמסרים אלוהיים לדעת האנושית. בימים עברו, הוויות אלוהיות גילו עצמן לאנשים יודעי-אל מסוימים, לא בשל הטרנס המיסטי שבו הם היו שרויים, או בשל חזיונותיהם המבעיתים, אלא דווקא למרות כל התופעות האלה.
בניגוד לחיפוש אחר ההמרה, הדרך הטובה יותר לגשת לאזורים המורונטיים שבהם ייתכן מגע עם מכוונן המחשבה, עוברת דרך אמונה חיה וסגידה כנה, תפילה נטולת אנוכיות הנעשית בלב שלם. יותר מדי ממה שעולה כזיכרונות מן הרמות הבלתי-מודעות של הדעת האנושית סווג בטעות כהתגלויות אלוהיות וכהכוונה רוחנית.
סכנה גדולה טמונה בתרגול קבע של חלימה דתית בהקיץ; המיסטיות עלולה להפוך לטכניקה של בריחה מן המציאות, אף כי לעיתים היא שימשה לשם התייחדות רוחנית אמיתית. התנתקות משגרת החיים העמוסה למשך פרקי זמן קצרים אינה עשויה להיות מסוכנת מדי, אך בידודהּ המתמשך של האישיות הינו מצב מאוד בלתי-רצוי. בשום אופן אין לטפח את המצב דמוי-הטרנס של המודעות הדמיונית כהתנסות דתית.
מה שמאפיין את המצב המיסטי הינו פיזורה של המוּדעוּת, יחד עם איים חיוניים של תשומת-לב ממוקדת אשר פועלים על אינטלקט סביל באופן יחסי. וכל אלו מושכים את המודעות לעבר תת-המודע, ולא לכיוון אזור המגע הרוחני, העל-מודע. מיסטיקנים רבים דחפו את הפירוד המנטאלי שלהם לרמה של מופעים מנטאליים חריגים.
הגישה הבריאה יותר של המדיטציה הרוחנית מצויה בסגידת ההגות ובתפילת הוקרת התודה. אין להתבלבל בין התייחדותו הישירה של האדם עם מכוונן המחשבה שלו, כפי שאירעה לישוע בשנות חייו האחרונות בגוף, לבין מה שמכונה חוויות מיסטיות. הגורמים אשר תורמים לתחילת ההתייחדות המיסטית מעידים על הסכנה שבמצבי הנפש הללו. הדברים הבאים מעודדים את המצב המיסטי: תשישות גופנית, צום, פירוד נפשי, חוויות אסתטיות מעמיקות, דחפים מיניים חיוניים, פחד, חרדה, זעם וריקוד פראי. מקורם של רבים מן החומרים העולים כתוצאה מן ההכנות המקדמיות הוא בתת-המודע.
עד כמה שהתנאים עשויים היו להתאים לתופעות מיסטיות, ראוי שיובן בבהירות כי ישוע מנצרת מעולם לא השתמש בשיטות מעין אלה על-מנת להתייחד עם אב פרדיס. ישוע לא סבל מהזיות תת-מוּדעוֹת, ואף לא מאשליות על-מוּדעוֹת.
הדתות האבולוציוניות ודתות ההתגלות עשויות להיבדל עד מאוד אלה מאלה בשיטותיהן, ואולם מניעיהן דומים עד מאוד. הדת איננה פונקציה ספציפית של חיים, אלא אופן חיים. דת של אמת הינה התמסרות בלב שלם למציאות כלשהי שאותה מחשיב האדם הדתי כבעלת ערך עליון לעצמו ולאנושות בכללותה. והמאפיינים יוצאי-הדופן של כלל הדתות הינם: נאמנות ללא-תנאי ומסירות בלב שלם לערכים עליונים. ניתן לחזות במסירות דתית זו לערכים עליונים ביחסה של אם לא-דתית לכאורה לילדהּ, ובנאמנות הלוהטת של אנשים חילוניים למטרה כלשהי שאותה אימצו לעצמם.
הערך העליון שאותו מקבל האדם הדתי עשוי להיות שפל, או אפילו כוזב, ואף-על-פי-כן הוא הינו דתי. דת הינה אמיתית במידה שבה הערך אשר נחשב לעליון הינו אכן מציאות קוסמית בעלת ערך רוחני אמיתי.
סימני ההיכר של התגובה האנושית לדחף הדתי כוללים את איכויות האצילות והגדלות. האדם הדתי הכֵּן מודע להיותו אזרח ביקום, והוא מודע לכך שהוא מקיים קשר עם מקורות עוצמה על-אנושיים. הוא נלהב ומלא אנרגיה מפאת ביטחונו בהשתייכותו לאחווה העליונה והנאצלת של בני האל. המודעות לערך העצמי הועצמה הודות לגירוי של החיפוש אחר התכליות הגבוהות ביקום – המטרות העליונות.
העצמי נכנע לדחף המסקרן של מוטיבציה חובקת-כל אשר אוכפת משמעת-עצמית מוגברת, מפחיתה עימותים רגשיים והופכת את החיים האנושיים לכאלה שבאמת ראוי לחיותם. ההכרה המורבידית במוגבלויות האנושיות מתחלפת במודעות הטבעית לחסרונות האנושיים, ונלווים לה נחישות מוסרית ושאיפה רוחנית להשיג את המטרות הגבוהות ביותר ביקום וביקום-העַל. ודחף עז זה להישג של אידיאלים על-אנושיים, מתאפיין תמיד בסבלנות, הימנעות, עוז-רוח וסובלנות הולכים וגדלים.
ואולם הדת האמיתית הינה אהבה חיה, חיים של שירות. הניתוק של האדם הדתי מהרבה ממה שהינו בר-חלוף וטריוויאלי אף-פעם איננו מוביל לבידוד מן החברה, והוא לא חייב לחסל את חוש ההומור. דת של אמת לא נוטלת דבר מן הקיום האנושי, אלא דווקא מוסיפה משמעות חדשה לכל החיים; היא מחוללת סוגים חדשים של התלהבות, של קנאות ושל אומץ. היא אפילו עשויה ליצור את רוח מסע הצלב, וזו יותר מאשר מסוכנת, אלא אם כן היא נשלטת על-ידי תבונה רוחנית ומסירות נאמנה לחובות החברתיות הנפוצות של הנאמנויות האנושיות.
אחד מסימני ההיכר המדהימים ביותר של חיים דתיים הינו אותה שלווה דינאמית ונשגבת, אותה שלווה אשר מתעלה מעל לכל הבנה אנושית, אותה נינוחות קוסמית המעידה על היעדרם של ספק ושל סערה. רמות כאלה של יציבות רוחנית חסינות בפני האכזבה. אנשים דתיים שכאלה הינם כמו השליח פאולוס, אשר אמר: "וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁלּא הַמָּוֶות וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת, וְלֹא גְבוּרוֹת, לֹא הַהוֹוֶה וְלֹא הֶעָתִיד, לֹא הָרוֹם וְלֹא הָעומֶק, וְלֹא כָל בְּרִיָּה יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלוֹהִים."
במודעותו של האיש הדתי אשר תפש את המציאות של העליון, ואשר דבק במטרת הַמְּרַבִּי, שורר סוג של ביטחון, אשר נלווית לו הכרה של הדר הניצחון.
אפילו הדת האבולוציונית הינה כל אלה בנאמנות ובהדר, וזאת משום שהיא הינה התנסות אמיתית. ואולם דת ההתגלות היא גם מצוינת וגם אמיתית. הנאמנויות החדשות של הראייה הרוחנית המועצמת יוצרות רמות חדשות של אהבה ושל מסירות, של שירות ושל אחווה; וכלל האופק החברתי המועצם הזה מחולל מודעות מורחבת באשר לאבהותו של האל ולאחוות האדם.
ההבדל המאפיין בין דת מתפתחת לדת של התגלות הוא איכות חדשה של חכמה אלוהית, אשר מתווספת לחכמה ההתנסותית האנושית גרידא. ואולם, ההתנסות בתוך הדתות האנושיות ועמן היא אשר מפתחת את היכולת העוקבת לקבל את המתת הנרחבת יותר של החכמה האלוהית ושל התובנה הקוסמית.
אף כי בן התמותה הממוצע באורנטיה אינו יכול לקוות להגיע למושלמות הגבוהה של האופי אשר הגיע אליה ישוע מנצרת בעודו חי בגוף בשר ודם, כל בן אנוש מאמין יכול בהחלט לפתח אישיות חזקה ואחודה לאורך קווי המתאר של אישיותו של ישוע אשר הפכו למושלמים. התכונה הייחודית באישיותו של המאסטר הייתה הסימטריה שלה, האיחוד המעודן והמאוזן שלה, יותר מאשר מושלמותה. ההצגה האפקטיבית ביותר של ישוע כלולה בדוגמא של אותו אחד אשר אמר, בשעה שהצביע על המאסטר העומד בפני מאשימיו, "הִנֵּה הָאָדָם!"
נדיבותו המתמדת של ישוע נגעה ללב אנוש, אך חוזק אופיו הוא אשר הדהים את חסידיו. הוא אכן היה כן; לא דבק בו רבב של צביעות. הוא היה חף מהעמדת פנים; הוא תמיד היה אמיתי באופן כה מרענן. הוא מעולם לא התחזה, ומעולם לא השתמש בתרמית. הוא חי את האמת, ממש באופן שבו הוא לימד אותה. הוא היה האמת. הוא אולץ להטיף לבני דורו על אודות האמת הגואלת, אף כי כנות מעין זו גרמה לפעמים לכאב. הוא היה נאמן ללא סייג לכלל האמת.
אך המאסטר היה כה הגיוני וכה נגיש. הוא היה מעשי עד מאוד בכל הסעד שלו, בעוד שכל תכניותיו התאפיינו בכזה הגיון בריא ומקוּדש. הוא היה חף כל-כך מכל הנטיות המוזרות, הבלתי-יציבות והחריגות. הוא מעולם לא היה גחמני, מרושע או היסטרי. בכל תורתו ובכל אשר עשה, תמיד שררה הבחנה מעודנת אשר לה נלווה חוש יוצא-דופן להלימוּת.
בן האדם תמיד היה אישיות נינוחה. אפילו אויביו כיבדו אותו כבוד שלם; הם אפילו התייראו מנוכחותו. ישוע לא פחד. הוא היה טעון בהתלהבות אלוהית, אך מעולם לא הפך לקנאי. הוא היה פעיל רגשית אך מעולם לא נטה לברוח. הוא היה בעל דמיון, אך תמיד מעשי. הוא ניצב בכנות אל מול המציאויות של החיים, אך מעולם לא היה קהה או משמִים. הוא היה אמיץ אך לעולם לא חסר-אחריות; זהיר אך מעולם לא פחדן. הוא היה אוהד אך לא רגשן; ייחודי אך לא מוזר. הוא היה אדוק אך לא מתחסד. והוא היה נינוח כל-כך משום שהיה מאוחד באופן מושלם.
לא ניתן היה להחניק את מקוריותו של ישוע. הוא לא היה כבול על-ידי מסורת או מוגבל על-ידי השעבוד למוסכמות צרות. הוא דיבר בביטחון ללא סייג ולימד מתוך סמכות מוחלטת. ואולם, מקוריותו הנשגבת לא גרמה לו לפספס את פניני האמת המצויים בתורותיהם של קודמיו ובני זמנו. והלימוד המקורי היותר בתורתו היה הדגש אשר נתן לאהבה ולחסד במקומם של הפחד והקורבן.
ראייתו של ישוע הייתה רחבה מאוד. הוא האיץ בחסידיו לבשר את הבשורה לעמים כולם. הוא היה חף מצרות-מוחין. לבו האוהד חבק את כלל האנושות, ואפילו יקום שלם. ותמיד הזמנתו הייתה, "כי הוא אשר חפץ לבוא, מוזמן להגיע."
אמת נאמרה על ישוע, כי "הוּא בָּטַח בְּאֱלוֹהִים." הוא בטח באב אשר בשמיים באופן נשגב כאדם בין בני-אדם. הוא בטח באביו כשם שילד קטן בוטח באביו הארצי. אמונתו הייתה תמיד מושלמת אך לעולם נטולת יומרה. בלא תלות במידה שבה הטבע עשוי להיראות אכזר, או אדיש לרווחתו של האדם על-פני האדמה, ישוע מעולם לא היסס באמונתו. הוא היה חסין בפני האכזבה ועמיד בפני הרדיפה. הוא לא הושפע ממה שנראה ככישלון.
הוא אהב את בני האדם כאחיו, ובה בעת הכיר בהבדלים שבין מתנותיהם המולדות ואיכויותיהם הנרכשות. "וַיַּעֲבוֹר בָּאָרֶץ עוֹשֵׂה חֶסֶד."
ישוע היה אדם שמח בצורה יוצאת-דופן, הוא היה אופטימיסט עיוור ובלתי-הגיוני. הוא תמיד האיץ בכל באומרו, "יְאֱמָץ לְבַבְכֶם." הוא היה מסוגל לשמור על גישת בטוחה זו בשל אמונתו היציבה באל וביטחונו הבלתי-מעורער באדם. הוא תמיד היה מתחשב בכל באופן נוגע ללב, משום שאהב את בני האדם והאמין בהם. ועדיין, הוא תמיד היה נאמן לאמונותיו ונחוש באופן נפלא במסירותו לעשות את רצון האב.
המאסטר היה תמיד נדיב. הוא מעולם לא התעייף מלומר כי "טוֹב אֲשֶׁר תִּיתֵּן מִשֶּׁתּיקָּח." כה אמר, "חִינָּם לְקַחְתֶּם חִינָּם תִּתֵּנוּ." ועדיין, יחד עם כל הנדיבות השופעת הזו, הוא מעולם לא נהג בבזבזנות או בראוותנות. הוא לימד כי עליכם להאמין על-מנת לקבל גאולה. "כִּי כָּל הַדּורֵשׁ יִמְצָא."
הוא היה ישיר, אך תמיד נדיב. וכה אמר, "וְאִם לֹא כֵן, הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם." הוא היה כן אך תמיד חברי. הוא דיבר בחופשיות על אהבתו לחוטא ועל שנאתו את החטא. ואולם, בכל יושר הלב המדהים הזה, הוא מעולם לא פסק להיות הוגן.
ישוע היה שמח בהתמדה, אף-על-פי שלעיתים לגם לגימות נדיבות מכוס המרורים של הצער האנושי. הוא עמד ללא-חת אל מול המציאויות של הקיום, אך היה חדור התלהבות באשר לבשורת הממלכה. ואולם הוא שלט בהתלהבותו; מעולם לא שלטה היא בו. הוא התמסר ללא סייג ל"עִיסוּק בַּאֲשֶׁר לְאָבִי." התלהבותו האלוהית הובילה את אחיו הבלתי-רוחניים לחשוב שיצא מדעתו, ואולם היקום אשר צפה במתרחש החשיב אותו כמודל השפיות וכתַבנית למסירות העליונה של האדם לאמות המידה הגבוהות של החיים הרוחניים. והתלהבותו המרוסנת הייתה מדבקת; רעיו נאלצו לחלוק עמו את האופטימיות האלוהית שבו.
האדם הגלילי הזה לא היה איש של צער; הוא היה נשמה מלאת שמחה. כה אמר תמיד, "שִׂמְחוּ וְגִילוּ עַד מְאוֹד." אך כאשר החובה דרשה זאת, הוא היה מוכן לצעוד באומץ גם ב"גיא צלמוות." הוא היה שמח, אך יחד עם זה עניו.
רק סבלנותו השתוות לאומץ שבו. כאשר דחקו בו לפעול בטרם עת, הוא נהג לענות, "עִתִּי עֲדַיִין לֹא בָאָה." הוא מעולם לא מיהר; הנינוחות שלו הייתה מעודנת. אך לעיתים תכופות הוא התמרמר על הרוע, ולא סבל את החטא. לעיתים קרובות הוא התנגד בעוז למה שעלול היה לפגוע ברווחת ילדיו אשר על פני הארץ. ואולם התמרמרותו כלפי החטא מעולם לא הובילה אותו לכעוס על החוטא.
האומץ שלו היה מופלא, אך הוא מעולם לא היה נמהר. סיסמתו הייתה "אַל תִּירָאוּ." אומץ לבו היה נשגב, ולעיתים אף הרואי. אך אומץ הלב שלו היה קשור להבחנה ונשלט בידי ההיגיון. היה זה אומץ אשר נולד מאמונה, ולא מן ההתיימרות העיוורת. הוא אכן היה אמיץ אך אף-פעם לא חצוף.
המאסטר היווה תבנית של יראת שמיים. אפילו בצעירותו החלה תפילתו במילים, "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִתְקַדַּשׁ שְׁמֶךָ." הוא כיבד אפילו את סגידתם הלקויה של רעיו. אך הדבר לא הרתיע אותו מלתקוף את המסורות הדתיות, או את השגיאות אשר נפלו באמונות האנושיות. הוא כיבד את הקדושה האמיתית, אך עדיין יכול היה לטעון בצדק כלפי רעיו, באומרו, "מִי בָכֶם עַל עָוֹן יוֹכִיחֵנִי?"
ישוע היה גדול מפני שהיה טוב, ועדיין הוא התרועע עם הזאטוטים. בחייו האישיים היה נדיב וצנוע, ועדיין היה האדם של היקום אשר הפך למושלם. עמיתיו קראו לו מאסטר בלא שנדרשו לעשות כן.
ישוע היה האישיות האנושית המאוחדת המושלמת. וכיום, כפי שהיה אז בגליל, הוא ממשיך לאחד את ההתנסות האנושית ולתאם את מאמצי בני האדם. הוא מאחד את החיים, מאציל את האופי ומפשט את ההתנסות. הוא חודר לדעת האדם על-מנת לרומם, להתמיר ולשנות אותה. אכן נכון, פשוטו כמשמעו, כי "מִי שֶׁיְשׁוּעַ הַמַשִׁיח בּוֹ, בְּרִיָּה חֲדָשָׁה הוּא; הָרִאשׁוֹנוֹת עָבָרוּ; הִנֵּה הַכּוֹל נַעֲשׂוּ חֲדָשׁוֹת."
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
הדת, כהתנסות אנושית, מצויה בטווח שבין פחד השעבוד הפרימיטיבי של הפרא המתפתח לבין חופש האמונה הנשגב והמופלא של אותם בני-תמותה מתורבתים אשר מודעים באופן עילאי להיותם בנים של האל הנצחי.
הדת הינה המקדימה של המוסר והאתיקה המתקדמים של האבולוציה החברתית המדורגת. ואולם, הדת כשלעצמה איננה תנועה מוסרית גרידא, אף כי מופעיה החיצוניים והחברתיים של הדת מושפעים עד מאוד מן הדחף האתי והחברתי של החברה האנושית. הדת מהווה תמיד את ההשראה לטבעו המתפתח של האדם, אך היא איננה הסוד שמאחורי התפתחות זו.
הדת, ביטחון אמונתה של האישיוּת, לעולם תוכל לגבור על לוגיקת הייאוש השטחית והסותרת אשר נולדת מן הדעת החומרית הלא-מאמינה. אכן קיים קול פנימי אמיתי ואותנטי, אותו "אוֹר אֲמִיתִּי אֲשֶׁר מֵּאִיר לְכָל אָדָם אֲשֶׁר בָּא אֶל הָעוֹלָם." וההכוונה הרוחנית הזו נבדלת מן הדחיפה האתית של המצפון האנושי. תחושת הביטחון הדתית הינה יותר מאשר תחושה רגשית. הביטחון של הדת מתעלה מעל להיגיון הדעת, ואפילו מעל ללוגיקה של הפילוסופיה. הדת הינה אמונה, אמון וביטחון.
דת אמיתית איננה מערכת אמונות פילוסופיות אשר ניתן להסיק ולתקף אותה באמצעות הוכחות טבעיות, והיא אף איננה התנסות פנטסטית ומיסטית של תחושות אקסטזה בלתי ניתנות לתיאור, אשר מהן יוכלו ליהנות אך ורק חסידיה הרומנטיים של המיסטיקה. הדת איננה תוצר של ההיגיון, אך בשעה שמתבוננים בה מבפנים היא הגיונית לגמרי. לא ניתן לגזור את הדת מתוך הלוגיקה של הפילוסופיה האנושית, ואולם כהתנסות אנושית היא לוגית לחלוטין. דת הינה ההתנסות באלוהיוּת בתוך מודעותה של הוויה מוסרית ממקור אבולוציוני; היא מייצגת התנסות אמיתית במציאויות נצחיות בזמן, את הגשמתם של סיפוקים רוחניים עוד במסגרת הקיום בגוף.
לרשות מכוונן המחשבה אין מנגנון מיוחד אשר דרכו הוא יכול לקבל ביטוי עצמי; לא קיימת יכולת דתית מיסטית לשם קליטת רגשות דתיים או לשם ביטויָם. ההתנסויות האלה מתאפשרות באמצעות המנגנון הרגיל של הדעת, אשר נצטווה בדרך הטבע. וכאן טמון אחד ההסברים לקושי של המכוונן לעמוד בקשר ישיר עם הדעת החומרית אשר בה הוא שוכן באופן קבוע.
הרוח האלוהית יוצרת קשר עם בן התמותה, לא באמצעות תחושות או רגשות, אלא במישור של המחשבה הגבוהה והרוחנית ביותר. מחשבותיכם – ולא תחושותיכם – הן אלה אשר מובילות אתכם אל-עבר האל. ניתן להבחין בטבע האלוהי אך ורק מבעד לעיני הדעת. ואולם, הדעת אשר באמת מבחינה באל, קרי שומעת את המכוונן השוכן, הינה הדעת הטהורה. "הַקְדֻשָּׁה אֲשֶּׁר בִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן." כל התייחדות רוחנית ופנימית שכזו מכונה תובנה רוחנית. התנסויות דתיות שכאלה נובעות מן הרושם שמותירות בדעתו של האדם פעולותיהם המשולבות של מכוונן המחשבה ושל רוח האמת, בשעה שהם פועלים בתוך ובינות לרעיונות, לאידיאלים, לתובנות ולשאיפות הרוחניות של בני האל המתפתחים.
לפיכך, הדת חיה ומשגשגת לא באמצעות מראות ותחושות, אלא דווקא באמצעות אמונה ותובנה. היא איננה מורכבת מתגליות של עובדות חדשות או ממציאתה של התנסות ייחודית, אלא דווקא מגילוין של משמעויות חדשות ורוחניות בעובדות שהאנושות כבר מכירה היטב. ההתנסות הדתית הגבוהה ביותר איננה תלויה בפעולה קודמת של אמונות, מסורת או סמכות; והדת אף איננה תולדה של תחושות נשגבות ושל רגשות מיסטיים לחלוטין. אלא היא הינה דווקא התנסות עמוקה וממשית של התייחדות רוחנית עם ההשפעות הרוחניות אשר שוכנות בדעת האנושית, וככל שניתן להגדיר התנסות מעין זו במונחים פסיכולוגיים, היא פשוט ההתנסות של חוויית מציאותהּ של האמונה באל כַּמציאות של התנסות אישית לגמרי מעין זו.
אף-על-פי שהדת איננה תוצר של השערות רציונליות על אודות קוסמולוגיה חומרית, היא הינה תוצר של תובנה הגיונית לחלוטין אשר מקורה בהתנסות המנטאלית של האדם. הדת איננה נולדת מתוך מדיטציות מיסטיות ואף לא מתוך מחשבות הגוּת מבודדות, אף כי היא הינה מסתורית, פחות או יותר, ובלתי ניתנת להגדרה או להסבר במונחי ההיגיון האינטלקטואלי הטהור או במונחי הפילוסופיה הלוגית הטהורה. הגרעינים של דת אמיתית מקורם במחוזות המודעוּת המוסרית של האדם, והם מתגלים בדמות הגידול בתובנה הרוחנית של האדם, באותה יכולת של האישיות האנושית אשר הולכת ונצברת כתוצאה מנוכחותו של מכוונן המחשבה אשר מגלה את האל בדעת האדם הרעבה לאל.
האמונה מאחדת את התובנה המוסרית ואת ההבחנה המודעת בערכים, ואת אבותיה הקדמונים של דת אמיתית משלים רגש החובה האבולוציוני הקודם לה. בסופו של דבר, התוצאות של ההתנסות בדת הינם מידה מסוימת של מודעוּת לאל וביטחון נטול-ספקות בהישרדותה של האישיות המאמינה.
וכך ניתן לראות כי הכמיהה הדתית והדחפים הרוחניים אינם כאלו אשר מטבעם מובילים את בני האדם לרצות להאמין באל, אלא דווקא מן הסוג והעוצמה אשר גורמים לבני האדם להיספג במשוכנעות כי הם חייבים להאמין באל. חוש החובה האבולוציוני והמחויבויות הנובעות כתוצאה מהארת ההתגלות משפיעים על טיבו המוסרי של האדם במידה כזו שבסופו של דבר הוא מגיע למצב הדעת ולגישת הנשמה שבהם הוא מסיק כי אין לו כל זכות שלא להאמין באל. החכמה הגבוהה יותר והעל-פילוסופית של יחידים מוארים וממושמעים מעין אלו, מנחה אותם לבסוף להבין כי להטיל ספק באל, או לא לסמוך על טוּבו, יהא כבגידה בדבר האמיתי והעמוק ביותר אשר שוכן בדעת ובנשמה האנושיים – במכוונן האלוהי.
עובדת קיום הדת מתבססת לחלוטין על התנסותם הדתית של בני אדם רציונליים וממוצעים. וזהו האופן היחידי שבו הדת תוכל להיחשב אי-פעם כמדעית או אפילו כפסיכולוגית. ההוכחה לכך שהתגלות הינה התגלות היא אותה עובדה של ההתנסות האנושית: העובדה שההתגלות אכן יוצרת סינתזה בין מדעי הטבע והתיאולוגיה של הדת, אשר נדמים רחוקים זה מזה, ויוצרת מהם פילוסופיה עקבית ולוגית על אודות היקום, הסבר מתואם ורציף הן של המדע והן של הדת; ובכך יוצרת ההתגלות הרמוניה של דעת וסיפוק של רוח, אשר נותנים מענה בחוויה האנושית לאותן תהיות של הדעת בת התמותה אשר כמהה לדעת כיצד האינסופי מוציא אל הפועל את תכניותיו בחומר, עם דעת ועל הרוח.
ההיגיון הינו שיטתו של המדע; האמונה הינה שיטתה של הדת; הלוגיקה הינה הטכניקה שאותה מנסה הפילוסופיה. ההתגלות מפצה על היעדרה של נקודת מבט מורונטית בכך שהיא מספקת טכניקה להשגת אחדות בהבנתן של המציאות ושל מערכות היחסים בין החומר לבין הרוח באמצעות התיווך של הדעת. והתגלות של אמת לעולם לא תהפוך את המדע לבלתי-טבעי, את הדת לבלתי-הגיונית או את הפילוסופיה לבלתי-לוגית.
ההיגיון, באמצעות לימוד המדע, עשוי להוביל לאחור דרך הטבע אל הגורם הראשון, ואולם, על-מנת להתמיר את הגורם הראשון של המדע להיותו אל הגאולה נדרשת אמונה דתית; וההתגלות נדרשת אף על-מנת לתקף אמונה שכזו, תובנה רוחנית שכזו.
קיימות שתי סיבות בסיסיות להאמין באל אשר מטפח את ההישרדות האנושית:
1. הניסיון האנושי, הביטחון האישי, התקווה אשר נרשמה והאמון אשר אותחל באופן כלשהו על-ידי מכוונן המחשבה השוכן.
2. התגלות האמת, בין אם באמצעות סעד אישי של רוח האמת, באמצעות המתת בעולם של בנים אלוהיים, או באמצעות ההתגלויות של המילה הכתובה.
המדע מסיים את החיפוש בדרך ההיגיון בהשערה על אודות גורם ראשון. הדת איננה עוצרת במעוף האמונה עד אשר היא בטוחה באל של גאולה. המחקר הבוחן של מדע מצביע, לוגית, על קיומו ועל מציאותו של מוחלט. הדת מאמינה ללא סייג בקיומו ובמציאותו של אל אשר מטפח את הישרדות האישיות. ההתגלות עושה את מה שהמטפיזיקה נכשלת בו כישלון חרוץ, ואפילו הפילוסופיה נכשלת בו באופן חלקי; כלומר, ההתגלות מתקפת את ההבנה כי גורם ראשון זה של המדע ואל הגאולה של הדת הינם אותה אלוהות יחידה.
ההיגיון הינו הרְאָיָה של המדע, האמונה הינה הראיה של הדת, הלוגיקה הינה הראיה של הפילוסופיה, אך ההתגלות מתוקפת אך ורק באמצעות ההתנסות האנושית. המדע מניב ידע; הדת מניבה אושר; הפילוסופיה מניבה אחדות; ההתגלות מאשרת את ההרמוניה ההתנסותית של גישה משולשת זו לְמציאות ביקום.
ההגות בטבע יכולה לגלות אך ורק אל של טבע, אל של תנועה. הטבע מציג רק חומר, תנועה והנפשה – חיים. תחת תנאים מסוימים, חומר פלוס אנרגיה מופיעים בדמות צורות חיות, ואולם בעוד שהחיים הטבעיים הללו הינם רציפים באופן יחסי כתופעה, בעבור היחידים הם לחלוטין ברי-חלוף. הטבע אינו מספק בסיס לאמונה לוגית בהישרדותה של האישיות האנושית. האדם הדתי אשר מוצא את האל בטבע כבר מצא בתחילה וקודם לכן את אותו אל אישי בנשמתו שלו.
האמונה חושפת את האל בנשמה. ההתגלות, התחליף לתובנה מורונטית בעולם אבולוציוני, מאפשרת לאדם לראות בטבע את אותו אל אשר מציגה לו האמונה בנשמתו. ובאופן הזה ההתגלות אכן מצליחה לגשר על התהום הפעורה בין החומרי לרוחני, ואפילו בין הברוא לבורא, בין האדם לאל.
ההגות בטבע אכן מצביעה מן הבחינה הלוגית לעבר הכְוונה תבונית, ואפילו לעבר פיקוח חי, ואולם היא איננה מגלה באופן משביע רצון כלשהו אל אישי. מאידך גיסא, הטבע איננו מציג דבר אשר מונע מאתנו מלהתבונן ביקום כמעשה ידיו של האל של הדת. לא ניתן למצוא את האל אך ורק דרך הטבע, אך לאחר שהאדם מצא את האל בדרך אחרת, הלימוד של הטבע הופך להיות עקבי לחלוטין עם פירוש רוחני וגבוה יותר של היקום.
כתופעה תקופתית, ההתגלות הינה מחזורית; כהתנסות אנושית אישית, היא רציפה. האלוהיות פועלת באישיות בת התמותה כמתת המכוונן של האב, כרוח האמת של הבן וכרוח הקודש של רוח היקום; זאת בעוד שכל שלושת התשורות העל-אנושיות האלה מאוחדות באבולוציה ההתנסותית האנושית בדמות הסעד של העליון.
דת של אמת הינה בוננות אל תוך המציאות, בת האמונה של התודעה המוסרית, ולא הסכמה אינטלקטואלית גרידא על אוסף כלשהו של דוקטרינות דוגמטיות. דת של אמת מהווה את ההתנסות שבה "הָרוּחַ עַצְמָה מֵעִידַה בְּרוּחֵנוּ כִּי בְנֵי אֱלוֹהִים אֲנָחְנוּ." הדת מורכבת מבוננות רוחנית ומן השגב של אמון הנשמה, ולא מטענות תיאולוגיות.
הטבע העמוק ביותר שלכם – המכוונן האלוהי – מחולל בתוככם רעב וצמא ליושרה, כמיהה מסוימת למושלמות אלוהית. הדת הינה פעולת האמונה של הכרת הדחף הפנימי הזה להישג אלוהי; וכך נולדים אותם אמון וביטחון של הנשמה אשר אליהם אתם הופכים מודעים כַּדרך אל הגאולה, טכניקת ההישרדות של האישיות ושל כל אותם ערכים אשר למדתם להחשיבם כאמיתיים וכטובים.
הגשמתה של הדת מעולם לא הייתה, ולעולם לא תהא, תלויה בלימוד רב או בלוגיקה פקחית. זוהי תובנה רוחנית, וזוהי בדיוק הסיבה שבעטיה כמה מן המורים הדתיים הגדולים של העולם, ואפילו נביאים, ניחנו לעיתים בשיעור כה מועט של החכמה הארצית. האמונה הדתית זמינה באותה מידה הן למלומדים והן לבלתי-מלומדים.
לעולם על הדת להיות המבקרת והשופטת שלה עצמה; לעולם לא ניתן להתבונן בה, וקל וחומר להבינה, מן החוץ. הביטחון היחידי שלכם באל אישי הינו הבוננות שלכם עצמכם באמונתכם בדברים רוחניים ובהתנסותכם בהם. כל חבריכם אשר התנסו בחוויה דומה אינם זקוקים לכל טיעון באשר לאישיותו או למציאותו של האל; זאת בעוד ששום טיעון לא יוכל לשכנע באמת את כל יתר בני האדם אשר אינם בטוחים באל באופן הזה.
אכן, הפסיכולוגיה תוכל לנסות ללמוד את תופעות התגובות הדתיות לסביבה החברתית, אך לעולם לא תוכל לקוות לחדור אל המניעים הממשיים והפנימיים שבהם פועלת הדת. רק התיאולוגיה, מחוז האמונה וטכניקת ההתגלות, יכולים להעניק הסבר אינטליגנטי כלשהו על אודות טיבה ותכולתה של החוויה הדתית.
הדת הינה כה חיונית עד כי היא שורדת אף בהיעדרו של לימוד. היא חיה למרות שקוסמולוגיות שגויות ופילוסופיות כוזבות מזהמות אותה; היא מצליחה לשרוד אף את הבלבול של המטפיזיקה. בכל עליותיה ומורדותיה של הדת בהיסטוריה, ובמהלכן, לעולם שורד מה שהינו הכרחי לקדמה ולהישרדות האנושית: המצפון האתי והמוּדעוּת המוסרית.
תובנת-אמונה, או אינטואיציה רוחנית, הינה המתת של הדעת הקוסמית ושל מכוונן המחשבה, אשר הינו מתנתו של האב לאדם. ההיגיון הרוחני – האינטליגנציה של הנשמה – הינו מתת רוח הקודש, מתנתה של הרוח היצירתית לאדם. הפילוסופיה הרוחנית, החכמה על אודות מציאויות רוחניות, הינה מתת רוח האמת, מתנתם המשולבת של בני המתת לבני האדם. והתיאום והקשרים ההדדיים בין כל מתנות הרוח האלה מעניקים לאדם ייעוד פוטנציאלי כאישיות רוחנית.
וזוהי אותה אישיות רוח ממש, בצורתה הפרימיטיבית והעוברית, הקניין של המכוונן, אשר שורדת את המוות הטבעי של הגוף. לישות משולבת זו, ישות בעלת מקור רוחני שלה נלווית ההתנסות האנושית, מתאפשר לשרוד (במשמורת של המכוונן) באמצעות הדרך החיה אשר אותה מעניקים הבנים האלוהיים, כאשר מתמוסס העצמי החומרי של דעת ושל חומר, עת תמה שותפות חולפת זו בין החומרי לרוחני בשל סיום התנועה החיונית.
דרך אמונה דתית נשמת האדם מגלה את עצמה ומדגימה את פוטנציאל האלוהיות של טיבה המגיח, וזאת הודות לצורה האופיינית שבה היא גורמת לאישיות האנושית להגיב במצבי מבחן אינטלקטואליים וחברתיים מסוימים. אמונה רוחנית אמיתית (מודעות מוסרית אמיתית) מתגלה כך:
1. היא גורמת לאתיקה ולמוסר להתקדם על-אף הנטיות המולדות החייתיות המזיקות.
2. היא מחוללת אמון נשגב בטובו של האל אפילו נוכח אכזבה מרה ותבוסה מוחצת.
3. היא מייצרת אומץ וביטחון-עצמי רב למרות הקושי הטבעי והאסונות הפיזיים.
4. היא מציגה קור רוח בלתי-מוסבר, וכן שלווה מתמדת, למרות מחלות מטעות ואפילו כאב פיזי חמור.
5. היא שומרת על קור רוח מסתורי ועל שלוות האישיות אל מול יחס פוגעני וחוסר הצדק הדוחה ביותר.
6. היא משמרת אמון אלוהי בניצחון הסופי, למרות אכזריותו העיוורת-לכאורה של הגורל, והרושם של אדישות גמורה של כוחות הטבע לרווחת האדם.
7. היא שורדת באמונתה האיתנה באל למרות כל ההדגמות הלוגיות המנוגדות לכך, ועומדת בהצלחה מול כל ההתחכמויות האינטלקטואליות האחרות.
8. היא ממשיכה לבטא אמונה נטולת סייג בהישרדות הנשמה, בלא קשר לתורותיו המטעות של המדע הכוזב ואשליותיה המשכנעות של הפילוסופיה הבלתי-מבוססת.
9. היא חיה ומנצחת בלא תלות בְּעומס היתר המוחץ של הציוויליזציות הסבוכות והחלקיות של העת המודרנית.
10. היא תורמת להמשך הישרדותה של הזולתנות חרף האנוכיות האנושית, העימותים החברתיים, רדיפת הבצע התעשייתית וחוסר ההתאמות הפוליטיות.
11. היא ממשיכה לדבוק בהתמדה באמונה הנשגבת באחדות היקום ובהכוונה האלוהית בלא קשר לנוכחותם המתמיהה של הרוע ושל החטא.
12. היא ממשיכה לסגוד לאל, למרות כל הדברים כולם. והיא מעזה להכריז, "הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל."
והודות לשלוש תופעות הננו יודעים, אפוא, כי בקרב האדם שוכנת רוח אלוהית, או רוחות אלוהיות: ראשית – הודות להתנסות אישית – אמונה דתית; שנית, הודות להתגלות – אישית וגזעית; ושלישית, הודות לתצוגה המדהימה של תגובות יוצאות דופן ובלתי-טבעיות אלה לסביבה החומרית שלו, המובאות ברשימה לעיל בת שתים-עשרה התגובות דמויות-הרוח נוכח מצבי המבחן הממשיים של הקיום האנושי האמיתי. וקיימות אף תגובות אחרות.
ומופעי אמונה חיוניים ואיתנים מעין אלו במחוזות הדת הם אלו המעניקים לאדם בן התמותה את הזכות להכריז על היותה של ההתנסות הדתית – גולת הכותרת של הטבע האנושי – כעל קניין אישי וכעל מציאות רוחנית.
הואיל ועולמכם לוקה על-פי-רוב בבורות באשר למקורות, ואפילו באשר למקורות פיזיים, הרעיון של מתן הנחייה בקוסמולוגיה, מעת לעת, נדמה כרעיון נבון. ומאז ומעולם הוא גרם לצרות עתידיות. חוקי ההתגלות מגבילים אותנו עד מאוד בשל האיסור על מתן ידע אשר אינכם זכאים לו עדיין, או ידע שטרם הגיעה העת לגלותו. כל קוסמולוגיה אשר תוצג כחלק מדת של התגלות עתידה להתגלות תוך זמן קצר כקטנה מדי במידותיה. ובהתאם לכך, עתידים תלמידיה של ההתגלות בעתיד להתפתות לבטל כל יסוד של אמת דתית אותנטית אשר היא עשויה להכיל, משום שגילו שגיאות בקוסמולוגיה הנכללת בה.
על האנושות להבין כי אנו, אלו המשתתפים בהתגלותה של האמת, נמצאים מוגבלים באופן מחמיר על-ידי ההנחיות אשר קיבלנו מן הממונים עלינו. איננו מורשים לגלות בטרם עת את התגליות המדעיות של אלף השנים הבאות. על המגלים לפעול בהתאם להנחיות הנכללות בצו ההתגלות. איננו רואים דרך להתגבר על קושי זה, לא כעת ולא בזמן כלשהו בעתיד. יודעים אנו היטב כי, כי אף שהעובדות ההיסטוריות והאמיתות הדתיות המובאות בסדרת מצגות התגלות זו יוותרו בדברי הימים של העידנים העתידים לבוא, תוך מספר מועט של שנים הרבה מן ההצהרות בנוגע למדעיים הפיזיים תידרשנה לעדכון, כתוצאה מהתפתחויות מדעיות נוספות וכפועל יוצא של תגליות חדשות. ביכולתנו לחזות אפילו כעת את ההתפתחויות הללו, אך נאסר עלינו לכלול עובדות מעין אלה שלא נתגלו בידי אדם. נבהיר בזאת כי על ההתגלויות האלה לא בהכרח נחה הרוח. על הקוסמולוגיה של ההתגלויות האלה לא נחה הרוח. היא מוגבלת בשל אופי הרשות אשר ניתנה לנו לתאם ולסדר את הידע הקיים כיום. בעוד שהתובנה האלוהית, או הרוחנית, מהווה מתנה, החכמה האנושית נדרשת להתפתח.
האמת הינה תמיד התגלות: התגלות-עצמית כאשר היא נובעת כתוצאה מעבודתו של המכוונן השוכן; והתגלות תקופתית כאשר היא מוצגת באמצעות סוכנות, קבוצה, או אישיות, שמימיים אחרים.
בסופו של דבר, יש לשפוט את הדת בהתאם לפירות שהיא מניבה, בהתאם לאופן ולשיעור שבהם היא מציגה את המצוינוּת המוּלדת והאלוהית שלה עצמה.
האמת עשויה לנבוע מהשראה יחסית בלבד, אף-על-פי שהתגלות הינה תמיד תופעה רוחנית. ובעוד שהצהרות הנוגעות לְקוסמולוגיה לעולם אינן נובעות מהשראה, להתגלויות מעין אלה נודע ערך עצום בכך שהן מבהירות את הידע, לפחות באופן זמני, על-ידי:
1. הפחתת שיעור הבלבול באמצעות הסילוק המוסמך של שגיאות.
2. התיאום בין עובדות ותצפיות ידועות, או בין עובדות העתידות להיוודע בקרוב.
3. שחזור של פיסות ידע חשובות אשר אבדו ואשר נוגעות למאורעות של תקופות העבר הרחוק.
4. אספקת מידע אשר ימלא פערים חיוניים בידע אשר נרכש בדרכים אחרות.
5. הצגת נתונים קוסמיים באופן שיאיר את התורה הרוחנית הנכללת בהתגלות הנלווית להם.
ההתגלות הינה טכניקה אשר באמצעותה נחסכים עידנים על-גבי עידנים של זמן הנדרש בהכרח לעבודת המיון וההפרדה של שגיאות האבולוציה מן האמיתוֹת הנרכשות ברוח.
המדע עוסק בעובדות; הדת מתעניינת אך ורק בערכים. באמצעות פילוסופיה מוארת, מנסה הדעת לאחד את המשמעויות של העובדות ושל הערכים, ובכך להגיע למושג של מציאות שלמה. זכרו כי המדע הינו מחוז הידע, הפילוסופיה הינה תחום החכמה, ואילו הדת הינה מרחב התנסות האמונה. אף-על-פי-כן, הדת מופיעה בשני חלקים:
1. דת אבולוציונית. ההתנסות בסגידה פרימיטיבית, הדת אשר נגזרת מן הדעת.
2. דת של התגלות. הגישה ליקום אשר נגזרת מן הרוח; הביטחון והאמונה בהשתמרותן של מציאויות נצחיות, בהישרדותה של האישיוּת, ובהשגתה בסופו של דבר של האלוהות הקוסמית, אשר תכליתהּ גרמה לכל זה להיות אפשרי. חלק מן התכנית של היקום היא שבמוקדם או במאוחר עתידה הדת האבולוציונית לקבל את ההרחבה הרוחנית של ההתגלות.
הן המדע והן הדת מתבססים כהנחה על מספר עובדות בסיס מקובלות, שעל-גביהן ניתן לבנות היסקים לוגיים. וכך, גם הפילוסופיה חייבת להתחיל את דרכה מתוך הנחת המציאוּת של שלושה דברים:
1. הגוף החומרי.
2. החלק העל-חומרי של האדם, הנשמה, או אפילו הרוח השוכנת.
3. הדעת האנושית, המנגנון שבאמצעותו מתַקשרים ומתייחסים זה לזה החומר והרוח, החומרי והרוחני.
המדענים מקבצים עובדות, הפילוסופים מתאמים רעיונות ואילו הנביאים מרוממים אידיאלים. התחושות והרגשות הינן תמיד תוצאת לוואי של הדת, אך הן אינן דת. הדת עשויה להיות תחושת ההתנסות, אך היא איננה כלל ועיקר ההתנסות בתחושה. לא הלוגיקה (הרציונליזציה) ולא התחושה (הרגשה) הן חלק מהותי מן ההתנסות הדתית, אף כי ניתן לשייך את שתיהן בדרכים שונות לפעולתה של האמונה בקידום התובנה הרוחנית של המציאות, הכול בהתאם למעמד ולנטיות המזג של הדעת של אותו יחיד.
הדת האבולוציונית הינה תוצאת פעולתה של מתת סייעת הדעת של היקום המקומי, אשר מופקדת על יצירתו וקידומו של מאפיין הסגידה באדם המתפתח. דתות פרימיטיביות מעין אלה עוסקות במישרין באתיקה ובמוסר, ברגש החובה האנושי. דתות מעין אלה מתבססות על ביטחון המצפון, ותוצאתן הינה ייצובן של ציוויליזציות אתיות באופן יחסי.
דתות אשר מתגלות באופן אישי מגיעות בחסות רוחות המתת אשר מייצגות את שלושת האישיויות של שילוש פרדיס, ועוסקות בעיקר בהרחבת האמת. הדת האבולוציונית מבססת אצל היחיד את רעיון החובה האישית; דת ההתגלות שמה דגש הולך וגדל על אהבה, על כלל הזהב.
הדת המתפתחת מתבססת לחלוטין על אמונה. ההתגלות נהנית מן הביטחון הנוסף הנובע מהצגתן המורחבת את האמיתות של האלוהיוּת והמציאוּת, והעדויות הערכיוֹת עוד יותר על אודות ההתנסות הממשית המצטברת כתוצאה מעבודת האיחוד המעשי של אמונת ההתפתחות ושל אמת ההתגלות. עבודת איחוד מעין זו של האמונה האנושית ושל האמת האלוהית, מהווה פיתוח של אופי מתקדם למדי, בדרך להשגתה בפועל של אישיות מורונטית.
הדת האבולוציונית מספקת אך ורק את ביטחון האמונה ואת אישור המצפון; דת ההתגלות מספקת את ביטחון האמונה, בנוסף לַאמת של התנסות חיה במציאויות ההתגלויות. החלק השלישי של הדת, או השלב השלישי בהתנסות של הדת, נוגע למצב המורונטי, לתפישה האיתנה יותר של המוֹטָה. במהלך ההתקדמות המורונטית, הולכות ומורחבות בהתמדה אמיתותיה של דת ההתגלות; יותר ויותר תדעו את האמת של הערכים העליונים, הטוּב האלוהי, מערכות היחסים האוניברסאליות, המציאויות הנצחיות והייעודים המרביים.
במהלך ההתקדמות המורונטית, ביטחון האמת מחליף בהתמדה את ביטחון האמונה. כאשר תתקבלו לבסוף כחברים מן המניין בעולם הרוח הממשי, או אז יפעל ביטחון התובנה הרוחנית הטהורה במקום אמונה ובמקום אמת, או דווקא, בצירוף של הטכניקות הקודמות האלה של ביטחון האישיות, וכאשר הוא מתווסף על-גביהן.
השלב המורונטי של דת ההתגלות נוגע לחוויית ההישרדות, והדחף העיקרי שלו הינו להישג של מושלמות רוחנית. קיים אף הדחף הגבוה יותר לסגידה, אשר לו נלווית קריאה המדרבנת לשירות אֶתי נרחב יותר. התובנה המורונטית מובילה למודעות מתרחבת בהתמדה של זה בעל שבעת ההיבטים, של העליון ואפילו של המרבי.
במהלך ההתנסות הדתית כולה, החל בתחילתה ברמה החומרית, ומעלה עד לזמן ההישג של מעמד רוחני מלא, הסוד שמאחורי הבנתה של האישיות את מציאות קיומו של העליון הינו המכוונן; ואותו מכוונן ממש אף מחזיק בסודות המצויים מאחורי אמונתכם בהישג הטרנסצנדנטאלי של המרבי. האישיות ההתנסותית של האדם המתפתח, אשר מתאחדת עם מהות המכוונן של האל הקיומי, מהווה את פוטנציאל ההשלמה של הקיום העליון והינה, מעצם טבעה, הבסיס להתממשותה העל-סוֹפית לבסוף של אישיוּת טרנסצנדנטית.
הרצון המוסרי כולל החלטות המתבצעות על-בסיס ידע של היסק, אשר מתעצם על-ידי החכמה ומקודש על-ידי האמונה הדתית. בחירוֹת מעין אלה הינן פעולות מטבע מוסרי, והן מעידות על קיומה של אישיות מוסרית, היא המבשרת את האישיות המורונטית והיא אשר תזכה לבסוף במעמד רוחני אמיתי.
ידע מהסוג האבולוציוני אינו אלא הצטברות של חומר זיכרון פרוטופלזמי; זוהי צורת המודעות הפרימיטיבית ביותר של היצור. החכמה כוללת את הרעיונות אשר גובשו מן הזיכרון הפרוטופלזמי בתהליכים של שיוך ושילוב-מחדש, ותופעות מעין אלה מבדילות בין דעת האדם לדעתו של בעל החיים. לבעלי החיים יש ידע, אך רק לאדם יש אפשרות לרכוש חכמה. האמת מונגשת ליחיד אשר ניחן בחכמה באמצעות המתת שמקבלת דעת שכזו בדמות רוחותיהם של האב ושל הבנים, מכוונן המחשבה ורוח האמת.
בעת המתת של מיכאל המשיח באורנטיה, הוא חי תחת משטר הדת האבולוציונית עד לזמן שבו הוטבל. למן אותו רגע – עד רגע הצליבה שלו כולל רגע הצליבה – הוא המשיך תחת הכוונתן המשולבת של הדת האבולוציונית ושל דת ההתגלות. למן בוקר תחייתו מן המתים ועד להרקעתו, הוא חלף דרך שלבי המעבר השונים של החיים המורונטיים מעולם החומר אל עולם הרוח. לאחר הרקעתו הפך מיכאל למאסטר בחוויית העליונוּת, בהבנת העליון; ומכיוון שהוא הינו האישיות היחידה בנבאדון אשר ניחנה ביכולת בלתי-מוגבלת להתנסוֹת במציאותו של העליון, משם ואילך הוא הגיע למעמד של ריבונות עליונה ביקומו המקומי ועליו.
עבור האדם, ההיתוך אשר מתרחש בסופו של דבר עם המכוונן השוכן והאחדות אשר הינה תוצאתו – הסינתזה בין אישיות האדם למהותו של האל – גורמת לו, באופן פוטנציאלי, להיות חלק חי מתוך העליון ומבטיחה למי שהיה בעברו הווייה בת-תמותה את הזכות המוּלדת והנצחית לשירות של סוֹפיוּת ביקום עבור העליון ועִמו.
ההתגלות מלמדת את האדם בן התמותה כי על-מנת להתחיל בהרפתקה מדהימה ומסקנת שכזו בחלל באמצעות ההתקדמות בזמן, עליו להתחיל בארגון הידע לכדי רעיונות-החלטות; או אז, עליו להטיל על החכמה לפעול ללא לאות במשימה הנאצלת של התמרת רעיונותיו שלו אלו לכדי אידיאלים יותר ויותר מעשיים, ויחד עם זאת נשגבים, ואפילו לכדי אותם מושגים אשר הינם סבירים כל-כך כרעיונות וכה הגיוניים כאידיאלים, עד שהמכוונן מעז לשלבם ולהפכם לרוחניים על-מנת לאפשר להם להיות נגישים לשם התאגדות בדעת הסופית, התאגדות אשר תהווה את המשלימה האנושית בפועל, אשר כך תהא מוכנה לפעולתה של רוח האמת של הבנים, המופע בזמן-מרחב של אמת פרדיס – האמת האוניברסאלית. התיאום בין הרעיונות-החלטות, לאידיאלים הלוגיים ולאמת האלוהית, בונה את האופי הישר, אשר מהווה תנאי-מקדים לקבלת בן התמותה אל המציאויות המתרחבות בהתמדה, והרוחניות יותר ויותר, של עולמות מורונטיה.
תורתו של ישוע הייתה הדת הראשונה באורנטיה אשר אימצה באופן שלם כל-כך תיאום של הרמוניה בין הידע, החכמה, האמונה, האמת והאהבה, וזאת בשלמות כזו ובעת ובעונה אחת, על-מנת לספק שלווה של זמן, וודאות אינטלקטואלית, הארה מוסרית, יציבות פילוסופית, רגישות אתית, מודעות לאל ואת הביטחון הוודאי בהישרדות האישית. אמונתו של ישוע סימנה את הדרך לסוֹפיוּתהּ של הגאולה האנושית, להישג המרבי של בן התמותה ביקום, וזאת מכיוון שסיפקה:
1. גאולה מאזיקי החומר בדמות ההכרה האישית בהיות האדם בן האל, אשר הינו רוח.
2. גאולה משעבוד אינטלקטואלי: שומה על האדם לדעת את האמת, וזו תוציאו לחירות.
3. גאולה מעיוורון רוחני, ההכרה האנושית באחווה בין ההוויות בנות התמותה והמודעוּת המורונטית לאחוות כלל היצורים ביקום; תגלית השירות של המציאות הרוחנית וסעד ההתגלות שבטוּבם של הערכים הרוחניים.
4. גאולה מאי-שלמות העצמי באמצעות השגת הרמות הרוחניות ביקום והודות להכרה, בסופו של דבר, בהרמוניה של האווֹנה ובמושלמות פרדיס.
5. גאולה מן העצמי, שחרור ממגבלותיה של המודעות העצמית דרך השגת הרמות הקוסמיות של הדעת העליונה, ובאמצעות תיאום עם ההישגים של הוויות אחרות בעלות מודעות-עצמית.
6. הגאולה מן הזמן, ההישג של חיי נצח של התקדמות ללא-סוף בהכרת האל ובשירות לאל.
7. גאולה מן הסופי, האחדות המושלמת עם האלוהות בעליון ודרכו, שבאמצעותן מנסה היצור לגלות באופן טרנסצנדנטאלי את המרבי ברמות הבָּתַר-סוֹפִיוּת של המוּחלָטוֹפי.
וגאולה שכזו, בעלת שבעת ההיבטים, שקולה לשלמותה ולמושלמותה של התגשמות ההתנסות המרבית באב האוניברסאלי. וכל אלו קיימים, באופן פוטנציאלי, בתוככי מציאוּת האמונה של ההתנסות האנושית בדת. והדבר יכול להיות מוכל כך משום שאמונתו של ישוע הוזנה על-ידי מציאויות שאפילו מעבר למרביות, וכן גילתה אותן; אמונתו של ישוע התקרבה למעמד של מוחלט ביקום, ככל שהדבר יכול להופיע בקוסמוס המתפתח של הזמן והמרחב.
בנכסו לעצמו את אמונתו של ישוע, יכול האדם בן התמותה לטעום מבעוד מועד, ובעודו בזמן, את מציאויות הנצח. ישוע גילה את האב הסופי בהתנסות האנושית, ואחַיו לבשר החיים בני התמותה יכולים ללכת בעקבותיו באותה התנסות של גילוי האב. והם אפילו יוכלו להשיג, כפי שהם, את אותו סיפוק בהתנסות זו עם האב, כשם שהשיג ישוע, כפי שהיה הוא. בעקבות המתת הסופי של מיכאל, פוטנציאלים חדשים ביקום של נבאדון הפכו לממשיים, ואחד מהם היה האור החדש אשר נשפך על נתיב הנצח המוביל אל אבי הכול, ואשר אפילו בני התמותה בשר ודם יכולים לצעוד בו במהלך חייהם התחיליים בפלנטות החלל. ישוע היה ועודנו הדרך החדשה והחיה שבה יכול האדם לרכוש את הירושה האלוהית אשר ציווה האב לתתו, אם רק יבקשה. בישוע התגלמו שפע דוגמאות לתחילתה ולסופה של חוויית האמונה של האנושות, ואפילו של האנושות האלוהית.
רעיון הינו אך בבחינת תכנית פעולה תיאורטית, בעוד שהחלטה בוטחת הינה תכנית פעולה אשר קיבלה תוקף. סטריאוטיפ הינו תכנית פעולה אשר מתקבלת ללא מתן תוקף. החומרים שמהם נבנית פילוסופיה אישית של הדת מופקים הן מהתנסויותיו הפנימיות של היחיד והן מהתנסויותיו עם הסביבה. המעמד החברתי, התנאים הכלכליים, ההזדמנויות החינוכיות, הנטיות המוסריות, ההשפעות המוסדיות, ההתפתחויות הפוליטיות, הנטיות הגזעיות והלימוד הדתי בתקופתו של האדם ובמקום שבו הוא נמצא, כל אלו הופכים להיות גורמים בגיבושה של פילוסופיה אישית של הדת. ואפילו המזג המוּלד והנטייה האינטלקטואלית קובעים את תבניתה של הפילוסופיה הדתית. המקצוע, חיי הנישואין ומקורביו של האדם, כל אלו משפיעים על התפתחותן של אמות המידה האישיוֹת שלו לחיים.
פילוסופיה של דת מתפתחת מתוך מצע בסיסי של רעיונות אשר אליו נוספים החיים ההתנסותיים, ובאופן שבו שניהם מותאמים על-ידי הנטייה לחקות את הזולת. איתנות המסקנות הפילוסופיות תלויה במחשבה חריפה, כנה וּמַבְחִינָה באשר לרגישות למשמעויות ולדיוק בהערכה. פחדנים מוסריים לעולם לא יעפילו לרמות העליונות של המחשבה הפילוסופית; נדרש אומץ על-מנת לפלוש לרמות התנסות חדשות ועל-מנת לנסות לגלות מחוזות בלתי-נודעים של חיים אינטלקטואליים.
ואז באות לכדי קיום מערכות ערכים חדשות; מושגים עקרונות ואמות-מידה חדשים; הרגלים ואידיאלים מעוצבים מחדש; מושג רעיון כלשהו של אֵל אישי, ולאחריו מתרחבים המושגים של מערכת היחסים עמו.
ההבדל הגדול בין פילוסופיית חיים דתית לפילוסופיית חיים בלתי-דתית נעוץ בטיבם וברמתם של הערכים שבהם היא מכירה ובמושא הנאמנות. קיימים ארבעה שלבים בהתפתחות של הפילוסופיה הדתית: התנסות שכזו עלולה להפוך להתנסות של הליכה בתלם, תוך קבלת הדין וכניעה למסורת ולסמכות. לחלופין, היא עשויה למצוא סיפוק בהישגים קטנים, כאלו המספיקים על-מנת לייצב את חיי היומיום, ולפיכך היא נתקעת בשלב מוקדם ברמה מיטיבה שכזו. בני-תמותה מעין אלו מאמינים כי מוטב להניח לדברים כפי שהם בשעה שהם טובים דיים. הקבוצה השלישית מתקדמת עד לרמה של אינטלקטואליות לוגית, אך קופאת שם בשל שעבוד תרבותי. אכן, כה מצער לראות מוחות כבירים לפותים חזק כל-כך באחיזתו האכזרית של השעבוד התרבותי. ופתטי באותה מידה להתבונן באלו הממירים את שעבודם התרבותי באזיקיו החומריים של מה שמכונה לשווא, מדע. ברמתה הרביעית מגיעה הפילוסופיה לחופש מכל המגבלות הרגילות והמסורתיות ומעזה לחשוב, לפעול ולחיות בכנות, בנאמנות, ללא-מורא ובאופן אמיתי.
מבחן הלקמוס של פילוסופיה דתית כלשהי הינו הבחנתה, או אי-הבחנתה, בהבדל שבין המציאויות של עולמות החומר ושל עולמות הרוח, ובה בעת בהכירה באיחודם במאמץ האינטלקטואלי ובשירות לחברה. פילוסופיה דתית איתנה איננה מבלבלת בין מה שהוא לאלוהים לבין מה שהוא לקיסר. והיא אף איננה מכירה בכת האסתטית של הפלא הגמור כתחליף לדת.
הפילוסופיה מתמירה את אותה דת פרימיטיבית, אשר הייתה בעיקרה מצפוּן מן האגדות, לכדי התנסות חיה בערכיה המרקיעים של המציאות הקוסמית.
אמונות מגיעות לרמה של אמונה כאשר הן מניעות את החיים ומעצבות את צורת החיים. קבלתה של תורה כאמת איננה בבחינת אמונה; היא אך בבחינת דבר אשר מאמינים לו. גם הביטחון והשכנוע אינם אמונה. מצב מנטאלי מגיע לרמה של אמונה אך ורק כאשר הוא אכן שולט בצורת החיים. האמונה הינה מאפיין חי של התנסות דתית אישית אותנטית. האדם מאמין לאמת, מעריך יופי ורוחש כבוד לטוּב, אך הוא איננו סוגד לכל אלו; התייחסות מעין זו של אמונה גואלת מתמקדת באל לבדו, אשר הינו כל אלו כשהם מגולמים באישיות, ואינסוף יותר מכך.
האמונות תמיד מגבילות וכובלות; האמונה מרחיבה ומתירה. האמונות מקבעות, האמונה משחררת. ואולם, לחיות באמונה דתית פירושו הרבה יותר מאשר אוסף של אמונות נאצלות; הרבה יותר מאשר מערכת פילוסופית מרוּממת; זוהי התנסות חיה הנוגעת למשמעויות רוחניות, לאידיאלים אלוהיים ולערכים עליונים; היא יודעת-אל ומשרתת את האדם. אמונות עשויות להפוך לנחלת הקבוצה, אך האמונה חייבת להיות אישית. ניתן להציע אמונות תיאולוגיות לקבוצה, אך האמונה יכולה לעלות אך ורק בלבו של היחיד הדתי.
כאשר האמונה מתיימרת להתכחש לְמציאויות ולהעניק לחסידיה ידע-לכאורה, היא מועלת באמון. כאשר היא מטפחת בגידה ביושרה האינטלקטואלית ומזלזלת בנאמנות לערכים עליונים ולאידיאלים אלוהיים, היא בוגדת. האמונה לעולם לא תתחמק מן החובה של פתרון הבעיות בחיים האנושיים. אמונה חיה איננה מטפחת צרוּת אופקים, רדיפה או חוסר-סובלנות.
האמונה איננה אוזקת את הדמיון היצירתי, והיא אף איננה מחזיקה בדעות קדומות בלתי-הגיוניות כלפי תגליות המחקר המדעי. האמונה מחייה את הדת ומאלצת את האדם הדתי לחיות באומץ עילאי על-פי כלל הזהב. ההתלהבות באמונה עומדת בהתאם לשיעור הידע, ומאמציה מבשרים את בוא השלווה העילאית.
שום דת אשר מעידה על עצמה כדת של התגלות לא תוכל להיחשב כאותנטית, אלא אם כן תכיר בדרישות ובחובות של המחויבויות האתיות אשר נוצרו וטופחו על-ידי הדתות האבולוציוניות אשר קדמו לה. לעולם ההתגלות מרחיבה את האופק האתי של הדת האבולוציונית, בה בעת שהיא מרחיבה, ללא יוצא מן הכלל, את החובות המוסריות של כל ההתגלויות אשר קדמו לה.
כאשר אתם מתיימרים לשבת בדין ולבקר את הדת הפרימיטיבית של האדם (או את הדת של האדם הפרימיטיבי), עליכם לזכור כי עליכם לשפוט את הפראים הללו, ולהעריך את התנסותם הדתית, בהתאם לשיעור ההארה שלהם ועל-פי מצב מצפונם. בל תטעו ותשפטו את דתו של האחר על-פי אמות המידה שלכם באשר לידע ולאמת.
דת של אמת הינה אותה משוכנעות נשגבת ועמוקה בתוככי הנשמה, אשר מפצירה באדם בעוז ומתרה בו שיהא זה בלתי-נכון עבורו שלא להאמין באותן מציאויות מורונטיות המהוות את מושגיו האתיים והמוסריים הגבוהים ביותר, את פרשנותו הגבוהה ביותר לערכי החיים הכבירים ביותר ואת המציאויות העמוקות ביותר של היקום. ודת מעין זו הינה פשוט ההתנסות של שמירת אמונים אינטלקטואלית לצוויה הגבוהים ביותר של מודעות רוחנית.
החיפוש אחר היופי הינו חלק מן הדת כל אימת שהינו אתי, ובשיעור שבו הוא מעשיר את המושג של המוסרי. האמנות הינה דתית אך ורק כאשר היא חדורה בתכלית הנגזרת ממניעים רוחניים גבוהים.
המודעות הרוחנית המוארת של האדם המתורבת עוסקת פחות באמונה אינטלקטואלית כזו או אחרת, או בצורת חיים כזו או אחרת, ויותר בגילוי האמת על אודות החיים, טכניקת התגובה הטובה והנכונה למצבי הקיום האנושי החוזרים והנשנים. המודעות המוסרית הינה שֵם הניתן למודעות ולהכרה האנושית באותם ערכים אתיים ובאותם ערכים מורונטיים המבצבצים בעטיים, אשר החובה תובעת מן האדם לפעול בהתאם להם באופן שבו הם מנחים את התנהגותו ושולטים בה בחיי היומיום.
בעודנו מכירים בכך שהדת הינה בלתי-מושלמת, קיימים לפחות שני מופעים תכליתיים של טיבהּ ושל תפקודה:
1. הדחף הרוחני והלחץ הפילוסופי של הדת נוטים לגרום לאדם להשליך את האופן שבו הוא מעריך את הערכים המוסרים החוצה כלפי ענייני רעיו – זוהי התגובה המוסרית של הדת.
2. הדת יוצרת בעבור הדעת האנושית מודעות ההופכת לרוחנית על אודות המציאות האלוהית, וזו מתבססת על, ואף נגזרת הודות לאמונה, ממושגים קודמים על אודות ערכים מוסריים המתואמים עם מושגים על אודות ערכים רוחניים המתווספים מעליהם. הדת הופכת, אפוא, לצנזור של העניינים האנושיים, מעין צורת אמון מוסרית מהוּללת וביטחון במציאות, במציאויות המורחבות של הזמן ובמציאויות המתמשכות יותר של הנצח.
האמונה הופכת לחיבור שבין המודעות המוסרית למושג הרוחני של המציאות המתמדת. הדת הופכת לאופן העיקרי שבו חומק האדם ממגבלות החומר של העולם הטבעי ובר החלוף אל המציאויות הנשגבות של העולם הרוחני והנצחי, וזאת באמצעות והודות לטכניקת הגאולה, ההתמרה המורונטית המדורגת.
האדם האינטליגנטי יודע שהוא ילד טבע, חלק מן היקום החומרי; בהתאם לכך, הוא איננו מבחין בכל זכר להישרדותה של אישיות יחידנית בתנועות ובמתחים שברמה המתמטית של היקום האנרגטי. והאדם אף לא יוכל להבחין אף-פעם במציאות הרוחנית באמצעות חקר הגורמים והתוצאות הפיזיים.
בן-אדם אף מודע לכך שהוא מהווה חלק מקוסמוס רעיוני, אך בעוד שהמושג יכול לשרוד מעבר לתקופת החיים של אדם, אין במושג דבר המרמז, מעצם טבעו, על הישרדות אישית של האישיות אשר הגתה אותו. ואף מיצוי כל אפשרויות הלוגיקה וההיגיון לא תצלחנה לגלות לאדם הלוגי, או לאדם המסיק, את האמת הנצחית על אודות הישרדות האישיות.
הרמה החומרית של החוק מספקת המשכיות סיבתית, התגובה הבלתי-נגמרת של התוצאה לפעולה אשר קדמה לה; הרמה המנטאלית מציעה את הנצחתה של ההמשכיות הרעיונית, הזרם הבלתי-נגמר של פוטנציאליות מושגית, הנובע מתוך המושגים אשר קדמו להם. ואולם, אף אחת משתי רמות היקום האלה איננה מגלה לבן התמותה הבוחן אותן ערוץ אשר דרכו יוכל לחמוק מחלקיות המעמד, ומן המתח הבלתי-נסבל של היותו מציאות ברת-חלוף ביקום, אישיות ברת-חלוף אשר נידונה להיעלם עם שתכלנה אנרגיות החיים המוגבלות.
אך ורק באמצעות הגישה המורונטית המובילה לתובנה רוחנית, יוכל האדם להצליח ולהשתחרר מן הכבלים אשר הינם חלק טבוע ממעמדו כבן-תמותה ביקום. האנרגיה והדעת אכן מובילות בחזרה לפרדיס ולאלוהות, אך לא מתת האנרגיה ולא מתת הדעת של האדם מגיעות ישירות מעִם אלוהות פרדיס שכזו. האדם הינו בנו של האל אך ורק במובן הרוחני. וזוהי אמת, משום שלעת הזו אב פרדיס שוכן באדם אך ורק במובן רוחני. לעולם לא תוכל האנושות לגלות את האלוהיות, אלא באמצעות התנסות דתית ואמונה אמיתית. קבלת האמת על אודות האל מתוך אמונה, מאפשרת לאדם לחמוק מן המֵצרים של המגבלות החומריות ומעניקה לו תקווה הגיונית לצאת בביטחון מתוך מחוזות החומר, שם ממתין לו המוות, אל מחוזות הרוח, שם ממתינים לו חיי נצח.
תכליתה של הדת איננה לרָצות את הסקרנות על אודות האל, אלא להעניק יציבות אינטלקטואלית וביטחון פילוסופי, לייצב ולהעשיר את החיים האנושיים באמצעות המזיגה שבין האנושי והאלוהי, בין החלקי והמושלם ובין האדם והאל. הודות להתנסות הדתית מוענקת מציאותיוּת למושגיו האידיאליים של האדם.
לעולם לא תוכלנה להתקיים הוכחות מדעיות או לוגיות לאלוהיות. ההיגיון לבדו לא יוכל לתקֵף את ערכיה ואת טוּבהּ של ההתנסות הדתית. אך לעולם נכון הדבר כי: כל אשר חפץ לעשות את רצון האל יבין את תקפותם של ערכים רוחניים. זוהי הגישה הקרובה ביותר אשר ניתן לנקוט בה מן הרמה בת התמותה לקבלת הוכחות למציאותה של ההתנסות הדתית. אמונה מעין זו מספקת את הדרך היחידה לחמוק מאחיזתו המכאנית של עולם החומר, ומעיוות השגיאה של חוסר-שלמותו של עולם האינטלקט; זהו הפתרון היחידי אשר נתגלה למבוי הסתום בחשיבה האנושית באשר להישרדותה המתמשכת של האישיות היחידנית. וזהו הדרכון היחיד לשלמות המציאות ולחיי נצח בבריאה אוניברסאלית של אהבה, חוק, אחדות והישג מדורג של האלוהות.
הדת מרפאת הלכה למעשה את תחושת האדם שעניינה בידוד אידאליסטי או בדידות רוחנית; היא מבססת את המאמין כבנו של האל, כאזרח ביקום חדש ובעל משמעות. הדת מבטיחה לאדם כי בשעה שהוא הולך אחר שביב היושרה ההומה בנשמתו, הוא מזהה את עצמו עם תכניתו של האינסופי ועם תכליתו של הנצחי. נשמה משוחררת שכזו מתחילה מיד להרגיש בבית ביקום חדש זה, היקום שלה.
כאשר אתם מתנסים בהתמרת אמונה מעין זו, אתם חדלים להיות עבדים של הקוסמוס המתמטי, והופכים, מרצונכם שלכם, לבנים משוחררים של האב האוניברסאלי. בן משוחרר שכזה איננו נלחם עוד לבדו מול התהום הנחרצת של קץ קיומו בר החלוף; הוא איננו נדרש עוד ללחום לבדו אל מול הטבע כולו, כאשר כל הסיכויים נגדו; הוא איננו נתקף עוד בַּפחד המשתק שמא, אם איתרע מזלו, הוא שם את מבטחו ברוח רפאים חסרת-תוחלת, או האמין בשגיאה דמיונית כלשהי.
וכעת דווקא, מגויסים בני האל במלחמת ניצחון המציאות על צלליות הקיום החלקיות. סוף-סוף הופכים כלל היצורים להיות מודעים לעובדה שהאל, יחד עם כל צבאותיו האלוהיים בְּיקום בלתי-מוגבל כמעט, עומדים לצדם במאבקם הנשגב להשיג חיי נצח ומעמד של אלוהיות. בנים משוחררי אמונה שכאלו בהחלט התגייסו למאבקי הזמן לצד הכוחות העליונים והאישיויות האלוהיות של הנצח; אפילו הכוכבים במסלוליהם לוחמים בעבורם; סוף-סוף הם מתבוננים ביקום מבפנים, מנקודת מבטו של האל, והכל מותמר, החל באי-הוודאויות של הבידוד החומרי, וכלה בביטחונות ההתקדמות הרוחנית הנצחית. אפילו הזמן עצמו הופך להיות אך צללית של הנצח, אשר אותה מטילות המציאויות של פרדיס על אדרת החלל המצויה בתנועה.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
עבור המטריאליסט הלא-מאמין, האדם מהווה אך תאונה אבולוציונית. תקוותיו להישרדות תלויות על בדל אמונה בדיוני ובר-חלוף; פחדיו, אהבותיו, כמיהותיו ואמונותיו אינם אלא תגובתם של אטומי חומר חסרי-חיים מסוימת הצמודים אלו לאלו כדרך המקרה. אין כל מופע של אנרגיה, או ביטוי של אמון, אשר יכול להוליכו אל מעבר לקבר. פעולותיהם המסורות והגאונות בעלת ההשראה של הטובים בבני האדם נידונים לכליה מידי המוות, מידי הלילה הארוך והבודד של הכיליון הנצחי ושל השמדת הנשמה. הגמול היחידי של האדם בעבור חייו ופועלו תחת שמש הארעית של הקיום כבן-תמותה הינו ייאוש חסר-שֵם. כל יום של חיים מהדק, לאט אך בבטחה, את אחיזתו של האבדון חסר הרחמים, אשר ציווה עליו יקום חומר עוין ונוקשה כפסגת העלבונות כלפי כל תשוקותיו היפות, הנאצלות, המרוּממות והטובות של האדם.
ואולם, זהו איננו סופו ואין זהו ייעודו הנצחי של האדם; חזון מעין זה הינו אך בבחינת קריאת הייאוש של נשמה טועה כלשהי אשר אבדה בחשיכה רוחנית, ואשר נלחמת באומץ אל מול ההתחכמויות המכאניסטיות של פילוסופיה מטריאליסטית, בעוד שהבלבול והעיוות של לימוד סבוך מעוורים אותה. ואת כל אבדון החשיכה וייעוד הייאוש הללו מסלקת אבחה אחת אמיצה של אמונה מצדו של ילד האל הצנוע והבּוּר ביותר על-פני האדמה.
האמונה הגואלת נולדת בלבו של האדם כאשר מודעותו המוסרית מבינה כי ניתן להתמיר את הערכים האנושיים במהלך ההתנסות בת התמותה מן החומרי אל הרוחני, מן האנושי אל האלוהי ומן הזמן אל הנצח.
בעבודתו של מכוונן המחשבה טמון ההסבר להתמרת רגש החובה הפרימיטיבי, האבולוציוני, של האדם, לכדי אותה אמונה גבוהה וודאית יותר במציאויות הנצח של ההתגלות. על-מנת להבטיח כי האדם יוכל להבין את נתיבי האמונה להישג העליון, חייב לשרור בלבו רעָב למוּשלמוּת. אם אדם כלשהו בוחר לעשות את הרצון האלוהי, הוא יידע את דרך האמת. אכן נכון הוא, פשוטו כמשמעו, כי "על-מנת לאהוב את דברי האדם יש להכירם, אך על-מנת להכיר את הדברים האלוהיים יש לאהוב אותם תחילה." ואולם, ספקות ושאלות כנים אינם בבחינת חטא; גישות מעין אלה רק מרמזות על עיכוב במסע המדורג לעבר הישג המושלמות. אמון כשל ילד הוא אשר מבטיח את כניסת האדם אל ממלכת ההרקעה השמימית, אך ההתקדמות תלויה לחלוטין בהפעלתה האיתנה של אמונתו הנחושה והבטוחה של האדם הבוגר.
ההיגיון המדעי מתבסס על עובדות אשר ניתן לצפות בהן בזמן; אמונת הדת טוענת מכוח תכנית הרוח של הנצח. מה שהידע וההיגיון אינם יכולים לעשות למעננו, דוחקת בנו החכמה האמיתית לאפשר לאמונה להשיג באמצעות בוננות דתית והתמרה רוחנית.
בשל הבידוד אשר חל בעקבות המרידה, לעיתים תכופות מדי התערבבה באורנטיה התגלות האמת עם ההצהרות של קוסמולוגיות חלקיות וברות-חלוף. אף כי האמת נותרת ללא שינוי מדור אחד למשנהו, מגוון התורות על אודות העולם הפיזי משתנות מיום ליום ומשנה לשנה. אין לזלזל באמונה נצחית, כאשר היא נקשרת במקרה לרעיונות אשר אבד עליהם הכלח באשר לעולם החומרי. ככל שתדעו יותר מדע, כך תוכלו להיות פחות ופחות בטוחים; ככל שתהיה לכם יותר דת, כך יגדל שיעור וודאותכם.
ודאויות המדע נובעות במלואן מן האינטלקט; ודאויות הדת נובעות מן היסודות ממש של כלל האישיות. המדע פונה אל הבנתה של הדעת; הדת פונה אל נאמנותם ואל מסירותם של הגוף, הדעת והרוח, ואפילו של האישיות בכללותה.
האל הינו כה אמיתי ומוחלט, עד כדי כך שלא ניתן להציע כל אות חומרי או כל הדגמה בצורת נס כעדות למציאותו. לעולם הננו יודעים אותו משום שאנו בוטחים בו, ואמונתנו בו מתבססת אך ורק על השתתפותנו באופן אישי במופעיה האלוהיים של מציאותו האינסופית.
מכוונן המחשבה השוכן מעיר תמיד בנשמת האדם רעָב אמיתי של חיפוש אחר מושלמות, ואף סקרנות מרחיקת-לכת אשר תוכל לדעת שובע אך ורק באמצעות התייחדות עם האל, המקור האלוהי של אותו מכוונן. נשמתו הרעבה של האדם מסרבת להתרצות עם כל מה שהינו פחות מהכרה אישית של האל החי. אף כי האל עשוי להיות יותר מאשר אישיות מוסרית גבוהה ומושלמת, הוא לא יוכל להיות דבר פחוּת מזה, בהתאם למושג הרעֵב והסופי שלנו.
מוחות חדי-הבחנה ונשמות פקחיות מכירים בדת בשעה שהם מוצאים אותה בחיי רעיהם. הדת איננה נזקקת לכל הגדרה; כולנו מכירים את פירותיה החברתיים, האינטלקטואליים, המוסריים והרוחניים. וכל זה נובע מעצם העובדה שהדת הינה תכונה של המין האנושי; היא איננה יציר התרבות. אכן נכון הדבר כי האופן שבו תופש האדם את הדת הינו אנושי עדיין, ולפיכך כפוף לשעבוד הבורות, לעבדות האמונות הטפלות, לתרמיות ההתחכמות ולאשליותיה של הפילוסופיה הכוזבת.
אחד מן המאפיינים הייחודיים של הבטחה דתית אותנטית הינו העובדה שהרוח שבאמצעותה היא מתבטאת הינה כה נינוחה ושקולה, עד כי לעולם לא נוצר אף שביב רושם של חשיבות-עצמית או של רימום האגו, וזאת למרות מוחלטות הצהרותיה ונחישות גישתה. החכמה של ההתנסות הדתית הינה בבחינת פרדוקס, וזאת מפני שהיא בעת ובעונה אחת ממקור אנושי ונגזרת מן המכוונן. הכוח הדתי איננו תוצר של זכויותיו האישיות של היחיד, אלא דווקא התוצאה של אותה שותפות נשגבת בין האדם לבין המקור הנצחי לכל החכמה כולה. וכך הופכים מילותיה ומעשיה של דת אמיתית, אשר לא טומאה, לסמכות רבת-עצמה בעבור כלל בני התמותה המוארים.
קשה לזהות ולנתח את גורמיה של התנסות דתית, אך קל להבחין באופן שבו חיים אנשים אשר מתרגלים דת, כאילו הם כבר מצויים בנוכחותו של הנצחי. המאמינים מגיבים לחיים ברי החלוף הללו כאילו האלמותיות כבר מצויה בהישג ידם. בחייהם של בני-תמותה כאלו נמצא מקוריות תקפה וביטוי ספונטני אשר לעולם יבדילו אותם מרעיהם, אלו אשר טעמו אך ורק מחכמת העולם. דומה כי אנשים דתיים חיים למעשה בחופש מן החיפזון המטריד ומן הלחץ המכאיב של התהפוכות הטבועות בזרמי הזמן ברי החלוף; אישיותם מציגה יציבות ואופיים מציג שלווה אשר לא ניתן להסבירם באמצעות חוקי הפיזיולוגיה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה.
הזמן הינו אלמנט קבוע בתהליך השגת הידע; הדת מעניקה את מתנותיה באופן מיידי, אף כי מתקיים הגורם החשוב של גידול בחסד, של התקדמות מובחנת בכל שלבי ההתנסות הדתית. הידע הינו חיפוש נצחי; לעולם הנכם לומדים, ואף פעם לא תוכלו להגיע לידיעה שלמה של האמת המוחלטת. לעולם לא תוכל לשרור וודאות מוחלטת בשל ידע בלבד, אלא רק סיכוי הולך וגדל לקירוב; ואולם, הנשמה הדתית בעלת ההארה הרוחנית יודעת, והיא יודעת כעת. ואף-על-פי-כן, וודאות עמוקה ובטוחה זו איננה מובילה את האדם הדתי האיתן בדעתו להתעניין פחות בעליותיו ובמורדותיו של הליך התקדמות החכמה האנושית, אשר קשור בקצה החומרי שלו להתפתחויות המדע הנע לאיטו.
אפילו תגליות המדע אינן ממשיוֹת באופן אמיתי במודעות ההתנסות האנושית בטרם הן מוסברות ומתואמות, ועד אשר העובדות הרלוונטיות הופכות למעשה למשמעות הודות לשילוב בזרמי המחשבה של הדעת. האדם בן התמותה רואה אפילו את סביבתו החומרית מרמת הדעת, מן הפרספקטיבה של הרישום הפסיכולוגי שלה. לפיכך, אין זה מוזר כלל שהאדם ישליך על היקום פירוש אַחוד עד מאוד, ולאחר מכן יבקש לזהות אחדות אנרגיה זו של המדע שלו עם אחדות הרוח של התנסותו הדתית. הדעת הינה אחדות; המודעות בת התמותה חיה ברמת הדעת ותופשת את המציאויות של היקום באמצעות עיני מתת הדעת. מן הפרספקטיבה של הדעת לא תנבע האחדות הקיומית של המקור למציאות, המקור והמרכז הראשון, אך זו יכולה להציג לאדם – ולעיתים היא אף מציגה – את הסינתזה ההתנסותית בין האנרגיה, הדעת והרוח, אשר מתרחשות בהוויה העליונה ובדמותה. ואולם, לעולם לא תצליח הדעת לאחד את המגוון שבמציאוּת, אלא אם כן דעת שכזו מודעת עד מאוד לדברים חומריים, למשמעויות אינטלקטואליות ולערכים רוחניים; האחדות מצויה אך ורק בהרמוניה של שילושיוּת המציאוּת התפקודית, ורק באחדות מקבלת האישיות את הסיפוק שבהכרה ביציבות ובעקביות הקוסמית.
הדרך הטובה ביותר למצוא אחדות בהתנסות האנושית הינה הפילוסופיה. אך בעוד שמכלול המחשבה האנושית חייב תמיד להתבסס על עובדות חומריות, הבוננות הרוחנית האנושית הינה נשמת אפה והאנרגיה של דינאמיקה פילוסופית אמיתית.
מעצם טבעו, האדם האבולוציוני איננו שש לקראת עבודה קשה. במהלך ניסיון חייו, על-מנת לעמוד בדחף הדרישות ובדחפים המחייבים של התנסות דתית צומחת, הוא נדרש להיות פעיל ללא הרף בצמיחה רוחנית, בהתרחבות אינטלקטואלית, בהרחבת מלאי העובדות ובשירות לחברה. לא קיימת דת אמיתית בנפרד מאישיות פעילה עד מאוד. ולפיכך, בני האדם העצלים יותר מבקשים לעיתים קרובות לחמוק מן המאמץ של הפעילויות הדתיות האמיתיות באמצעות סוג של אשליה-עצמית מחוכמת, אשר גורסת כי מוטב להתכנס בחוף המבטחים הכוזב של דוקטרינות ודוגמות דתיות סטראוטיפיות. ואולם, דת של אמת היא דת חיה. התגבשותם האינטלקטואלית של המושגים הדתיים שקוּלה למוות רוחני. לא תוכלו לדמיין את הדת ללא מושגים, אך כאשר הדת מצטמצמת לכדי רעיון בלבד, היא איננה דת יותר; היא הפכה לסוג של פילוסופיה אנושית ותו לא.
ושוב, קיימים סוגים אחרים של נשמות בלתי-יציבות ובעלות משמעת מועטה אשר מנצלות את הרעיונות הסנטימנטליים של הדת כנתיב בריחה מן הדרישות המרגיזות של החיים. כאשר בני-תמותה הססנים ופחדנים מסוימים מבקשים לחמוק מן הלחץ הבלתי-פוסק של החיים האבולוציוניים, מנקודת מבטם מספקת הדת את מקום המקלט הקרוב, את נתיב הבריחה המיטבי. ואולם, משימתה של הדת היא להכין את האדם לעמוד מול תהפוכות החיים באומץ, ואפילו בהרואיות. הדת הינה המתת האבולוציונית העילאית של האדם, הדבר היחידי אשר יכול לאפשר לו להמשיך ו"לְהַחְזִיק מַעְמָד כְּרוֹאֶה אֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נִרְאֶה." לעומתה, המיסטיות משמשת לעיתים קרובות כמעין נסיגה מן החיים, ומאמצים אותה אותם בני-אדם אשר אינם ששים לקחת חלק בפעילות הנמרצת יותר של חיים דתיים בזירות הפתוחות של החברה והמסחר האנושיים. דת אמיתית חייבת לפעול. כאשר אדם אכן ניחן בה, התנהגותו תהא תוצאתה של הדת, או לחלופין יתרחש הדבר גם כאשר הדת מורשית באמת לשלוט באדם. הדת לעולם לא תסתפק במחשבות גרידא או בתחושות אשר לא מתבטאות במעשה.
איננו עיוורים לעובדה כי לעיתים קרובות פועלת הדת שלא בחכמה, ואפילו באופן בלתי-דתי, אך היא פועלת. אמונות דתיות מעווּתות הובילו לרדיפות דמים, אך תמיד הדת עושה משהו; היא דינאמית!
בלתי-נמנע כי לקות אינטלקטואלית או עוני חינוכי יגבילו הישג דתי גבוה יותר, וזאת מכיוון שסביבה ענייה מבחינה רוחנית מעין זו שוללת מן הדת את הערוץ העיקרי שדרכו היא יוצרת מגע פילוסופי עם עולם הידע המדעי. אף-על-פי שגורמיה האינטלקטואלים של הדת הינם חשובים, פיתוח היתר שלהם עשוי לעיתים להיות מגביל ומביך ביותר. הדת מחויבת לעבוד ללא-הרף תחת צורך פרדוקסלי: הצורך לעשות שימוש יעיל במחשבה, ובה בעת להפחית בתועלת שיש לכלל המחשבה עבור הרוח.
השערות דתיות הינן בלתי-נמנעות, אך תמיד מזיקות; ההשערות לעולם מזייפות את מושא ההשערה. ההשערה נוטה לתרגם את הדת לדבר-מה חומרי או הומניסטי, וכך, בעוד שהיא מתערבת במישרין בבהירות המחשבה, היא גורמת בעקיפין לדת להיראות כאילו היא פונקציה של העולם בר-החלוף, בדיוק אותו עולם שלעומתו עליה להתייצב תמיד. משום כך, תמיד יאפיינו את הדת הפרדוקסים, אלו הנובעים מהיעדרו של הקשר ההתנסותי בין רמותיו החומריות של היקום לרמותיו הרוחניות – מוטה של מורונטיה, הרגישות העל-פילוסופית להבחנה באמת ולתפישת האחדות.
התחושות החומריות, הרגשות האנושיים, מובילים במישרין לפעולות חומריות, למעשים אנוכיים. תובנות דתיות, מניעים רוחניים, מובילים במישרין לפעולות דתיות, מעשים נטולי-אנוכיות של שירות לחברה ושל נדיבות זולתנית.
התשוקה הדתית הינה רעב החיפוש אחר מציאות אלוהית. ההתנסות הדתית הינה התממשותה של מודעות מציאת האל. וכאשר בן-אנוש מוצא את האל, שורֶה בתוך נשמתה של הוויה זו חוסר שקט בל-יתואר של ניצחון התגלית, אשר מניע אותו לבקש מגע אוהב של שירות עם חבריו הפחות המוארים, ולא על-מנת לגלות להם כי מצא את האל, אלא על-מנת לאפשר לגודש הבריא של הטוּב הנצחי בתוככי נשמתו לרענן ולרומם את חבריו. דת אמיתית מובילה להתרחבות בשירות לחברה.
המדע, הידע, מוביל למודעות לעובדות; הדת, ההתנסות, מובילה למודעות לערכים; הפילוסופיה, החכמה, מובילה למודעות מתואמת; ההתגלות (התחליף למוטה של מורונטיה) מובילה למודעות למציאות אמיתית; זאת בעוד שהתיאום בין המודעוּת לעובדות, לערכים ולְמציאות אמיתית מהווה מודעות לְמציאות האישיות, הוויה מקסימאלית, יחד עם האמונה באפשרות של הישרדותה של אותה אישיות ממש.
הידע מוביל למיקומם של בני-אדם, וממנו נובעים מעמדות חברתיים וקסטות. הדת מובילה לשירות של בני האדם, ובכך יוצרת אתיקה וזולתנות. החכמה מובילה לאחווה גבוהה וטובה יותר, הן של רעיונות והן של עמיתים. ההתגלות משחררת את בני האדם ומוציאה אותם אל ההרפתקה הנצחית.
המדע ממיין בני-אדם; הדת אוהבת בני-אדם, ואפילו כמוך עצמך; החכמה משליטה צדק בין בני האדם השונים; ואולם, ההתגלות מהללת את האדם וחושפת את יכולתו לשותפות עם האל.
לשווא שואף המדע ליצור את אחוות התרבות; הדת מולידה את אחוות הרוח. הפילוסופיה שואפת לאחוות החכמה; הִתגלות מציגה את האחווה הנצחית, סגל הסוֹפיוֹנוּת של פרדיס.
הידע מניב גאווה בעובדת האישיות; החכמה הינה המודעות למשמעותה של אישיות; הדת הינה ההתנסות בהכרה בערכה של אישיות; ההתגלות הינה הביטחון בהישרדותה של אישיות.
המדע מבקש לזהות, לנתח ולסווג את חלקיו של היקום חסר הגבולות. הדת תופשת את הרעיון-השלם, היקום בכללותו. הפילוסופיה מנסה לזהות את חלקיו החומריים של המדע עם מושגי התובנה הרוחנית של השלם. במקום שבו נכשלת הפילוסופיה בניסיון הזה, ההתגלות מצליחה ומאשרת כי המעגל הקוסמי הינו אוניברסאלי, נצחי, מוחלט ואינסופי. לפיכך, הקוסמוס של ה"אני הוא זה" האינסופי הינו ללא-קץ, חסר גבולות וכולל-כל – חסר-זמן, חסר-מרחב ובלתי-מוגדר. והננו מעידים על כך כי ה"אני הוא זה" האינסופי הינו גם אביו של מיכאל מנבאדון ואל גאולת האדם.
המדע מצביע על האלוהות כעל עובדה; הפילוסופיה מציגה את הרעיון של מוחלט; הדת רואה האל כאישיות רוחנית אוהבת. ההתגלות מתקפת את האחדות בין עובדת קיום האלוהות, הרעיון של המוחלט ואישיותו הרוחנית של האל, ובנוסף, מציגה את המושג הזה כאבינו – עובדת הקיום האוניברסאלית, רעיון הדעת הנצחי ורוח החיים האינסופית.
החיפוש אחר ידע מהווה את המדע; החיפוש אחר חכמה הינו הפילוסופיה; אהבת האל הינה הדת; הרעב לאמת הינו התגלות. ואולם, מכוונן המחשבה השוכן הוא אשר מצמיד את תחושת המציאות לתובנות הרוחניות של האדם על אודות הקוסמוס.
במדע, הרעיון קודם לביטוי של התממשותו; בדת, ההתנסות בהתממשות קודמת לביטוי של הרעיון. קיים הבדל עצום בין הרצון-להאמין האבולוציוני והתוצר של ההיגיון המואר, התובנה הדתית, לבין ההתגלות – הרצון אשר מאמין.
באבולוציה, לעיתים קרובות מובילה הדת לכך שהאדם יוצר את מושגיו על אודות האל; ההתגלות מגלה את התופעה של האל אשר מפתח את האדם עצמו, בעוד שבחייו הארציים של מיכאל המשיח הננו חוזים בתופעה של אל המגלה את עצמו לאדם. האבולוציה נוטה להפוך את האל לדמוי-אדם; ההתגלות נוטה להפוך את האדם לדמוי-אל.
המדע מסתפק אך ורק בגורמים ראשונים, הדת מסתפקת באישיות עליונה ואילו הפילוסופיה מסתפקת באחדות. ההתגלות מאשרת כי שלושת אלו חד הם, וכי כולם טובים. מה שמציאותי לנצח הינו הטוֹב של היקום ולא אשליות הזמן של הרע במרחב. בהתנסותן הרוחנית של כלל האישיויות, לעולם נכון הדבר כי האמיתי הינו הטוב וכי הטוב הינו האמיתי.
בשל נוכחותו של מכוונן המחשבה בדעתכם, העובדה שאתם יכולים לדעת את דעתו של האל איננה מסתורית יותר מן הביטחון שלכם בכך שאתם מודעים לידיעת כל דעת אחרת, אנושית או על-אנושית. המשותף בין הדת למודעות החברתית הוא כי שתיהן מתבססות על המודעות לדעת-אחרת. הטכניקה שבאמצעותה אתם יכולים לקבל רעיון של האחר כאילו היה שלכם זהה לטכניקה שבאמצעותה אתם יכולים לתת "לִלְבַבְכֶם לִהְיוֹת כִּלְבַב הַמָּשִׁיחַ."
מהי התנסות אנושית? בפשטות, המשחק ההדדי בין עצמי פעיל ושואל לבין כל מציאות חיצונית פעילה אחרת. מסת ההתנסות נקבעת על-ידי עומק המושג ועוד שלמות ההכרה במציאותו של החיצוני. תנועתה של התנסות שווה לכוח של הדמיון המצפה ועוד חדות התגלית החושית של האיכויות החיצוניות של המציאות שבה הוא נוגע. עובדת ההתנסות טמונה במודעות-עצמית ועוד האחר-שקיים – אחר-של-דבר, אחר-של-דעת ואחר-של-רוח.
במוקדם מאוד הופך האדם להיות מודע לכך שהוא איננו מצוי לבדו בעולם או ביקום. מתפתחת מודעות-עצמית טבעית וספונטאנית לכך שבסביבתו של העצמי קיים אחר-של-דעת. האמונה מתרגמת את ההתנסות הטבעית הזו לדת, להכרה של האל כמציאותו – מקורו, טיבו וייעודו – של אחר-של-דעת. ואולם, מאז ומתמיד ולנצח תהא ידיעה כזו של האל בבחינת מציאות של התנסות אישית. אילולא היה האל אישיות, הוא לא יכול היה להפוך לחלק חי מן ההתנסות הדתית האמיתית של האישיות האנושית.
יסוד השגיאה אשר טמון בהתנסות הדתית האנושית עומד ביחס ישר לתכולת המטריאליזם אשר מזהמת את המושג הרוחני של האב האוניברסאלי. התקדמותו הקדם-רוחנית של האדם ביקום כרוכה בהתנסות שבה הוא משיל מעצמו את אותם רעיונות שגויים על טיבו של האל ועל מציאותה של רוח טהורה ואמיתית. אלוהות הינה יותר מאשר רוח, ואולם הגישה הרוחנית היא היחידה העומדת לרשות האדם המתעלה.
התפילה הינה אכן חלק מן ההתנסות הדתית, אך הדתות המודרניות שגו בכך ששמו עליה את הדגש, תוך כדי שהזניחו במידה רבה את התייחדות הסגידה החיונית יותר. הסגידה מעמיקה ומרחיבה את יכולות ההגות של הדעת. התפילה עשויה להעשיר את החיים, אך הסגידה מאירה את הייעוד.
דת ההתגלות הינה היסוד המאחד של הקיום האנושי. ההתגלות מאחדת את ההיסטוריה ומתאמת בין הגיאולוגיה, האסטרונומיה, הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. ההתנסות הרוחנית הינה נשמתו האמיתית של קוסמוס האדם.
אף-על-פי שביסוסה של עובדת קיום האמונה איננה שקולה לעובדת קיום מושא האמונה, התקדמותם האבולוציונית של חיים פשוטים למעמד של אישיות אכן מדגימה את עובדת קיום הפוטנציאל לְאישיות מלכתחילה. וביקומי הזמן, לעולם נעלה הפוטנציאל על הממשי. בקוסמוס המתפתח, הפוטנציאל הינו מה שעתיד להיות, ומה שעתיד להיות הינו התממשותם של צוויה התכליתיים של האלוהות.
עליונות תכליתית זו ממש מוצגת בהתפתחות צורת המחשבה הרעיונית של הדעת, בעת שהפחד החייתי הפרימיטיבי מותמר לכדי יראת כבוד הולכת ומעמיקה בהתמדה לאל ולכדי יראת קודש הולכת וגדלה מפני היקום. האדם הפרימיטיבי ניחן יותר בפחד דתי מאשר באמונה, ועליונותם של פוטנציאלי הרוח ביחס למה שהתממש בפועל בדעת, מודגם בעת שפחד שפל זה מועתק לכדי אמונה חיה במציאויות רוחניות.
תוכלו להפוך את הדת האבולוציונית לפסיכולוגית, אך לא כך הוא באשר לדת ההתנסות האישית אשר מקורה ברוח. המוסריות האנושית עשויה להכיר בערכים, אך רק הדת יכולה לשמֵר ולרומם ערכים שכאלה ולהפוך אותם לרוחניים. ואולם, למרות פעולות שכאלה, הדת הינה יותר מאשר מוסריות אשר הפכה רגשית. דת מתייחסת למוסריות כמו שהאהבה מתייחסת לחובה, כמו יחס-של-בֵּן לשעבוד, כמו המהות לחומר. המוסריות מגלה שולט כל-יכול, אלוהות אשר יש לשרתה; הדת מגלה אב כל-אוהב, אל אשר יש לסגוד לו ולאהבו. ושוב, מאחורי כל אלו עומדת העובדה כי הפוטנציאל הרוחני של הדת שולט על החובה בפועל של מוסריות האבולוציה.
חיסולו הפילוסופי של הפחד הדתי והתקדמותו המתמדת של המדע תורמים רבות למותם של אלילי כזב; ואפילו אם החללים הללו, של אלוהויות מעשה ידי אדם, עלולים להאפיל באופן רגעי על הראייה הרוחנית, בסופו של דבר הם מחסלים את אותה בורות ואת אותן אמונות טפלות אשר האפילו במשך זמן כה רב על האל החי של אהבת הנצח. היחסים בין הברוא והבורא הינם יחסים של התנסות חיה, אמונה דתית דינאמית אשר לא ניתנת להגדרה מדויקת. בידוד חלק מן החיים וכינויו בשם דת פירושו פירוקם של החיים ועיוות של הדת. וזוהי הסיבה לכך שאל הסגידה דורש נאמנות של הכול או לא-כלום.
ייתכן שהאלים של בני האדם הפרימיטיביים לא היו אלא צלליות שלהם עצמם; האל החי הינו האור האלוהי אשר ההתערבויות שלו מהוות את צלליות הבריאה של כלל החלל.
לאיש הדת בעל ההישג הפילוסופי יש אמונה באל אישי של גאולה אישית; דבר-מה יותר מאשר מציאוּת, ערך, רמה של הישג, תהליך מרוּמם, התמרה, המֵרבי של הזמן-מרחב, אידאליזציה, האנרגיה אשר הפכה אישית, ישות הכבידה, ההשלכה של בן-אנוש, האידאליזציה של העצמי, הדחיפה כלפי מעלה של הטבע, הנטייה לעבר הטוּב, הדחף קדימה של האבולוציה, או היפותזה נשגבת. לאיש הדת יש אמונה באל של אהבה. אהבה הינה המהות של הדת והמקור אשר ממנו נולדת ציוויליזציה נעלה.
האמונה מתמירה את אל ההסתברות הפילוסופי להיותו אל הוודאות הגואל של ההתנסות הדתית האישית. יש והסקפטיות מאתגרת את התיאוריות של התיאולוגיה, אך הביטחון במהימנותה של ההתנסות האישית מאשר את האמת של אותן אמונות אשר צמחו לכדי אמונה.
ניתן להגיע לוודאות באשר לאל באמצעות היסק נבון, ואולם רק באמצעות האמונה, באמצעות ההתנסות האישית, הופך היחיד ליודע-אל. בתחומי חיים רבים נדרש להתמודד עם הסתברויות, אך כאשר באים במגע עם המציאות הקוסמית, כאשר ניגשים למשמעויות ולערכים הללו מתוך אמונה חיה, ניתן לחוות וודאות. הנשמה יודעת-האל מעזה לומר, "יודעת אני," אפילו כאשר אלו אשר אינם מאמינים מטילים ספק בידיעה זו את האל, מכיוון שהיא איננה נתמכת לחלוטין בידי הלוגיקה האינטלקטואלית. לכל אדם לא-מאמין שכזה ישיב המאמין "איך אתה יודע שאינני יודע?" ותו לא.
אף-על-פי שתמיד יכול ההיגיון לפקפק באמונה, האמונה יכולה להחליף הן את ההיגיון והן את הלוגיקה. ההיגיון מייצר את ההסתברות אשר אותה יכולה האמונה להתמיר לכדי וודאות מוסרית, ואפילו לכדי התנסות רוחנית. האל הינו האמת הראשונה והעובדה האחרונה; לפיכך מקורה של כל האמת בו, ואילו כל העובדות מתקיימות ביחס אליו. האל הינו אמת מוחלטת. אדם יוכל לדעת את האל כאמת, ואולם, על-מנת להבין – להסביר – את האל, אדם חייב לחקור את עובדת יקום היקומים. רק אמונה חיה תוכל לגשר על התהום העצומה הפעורה בין התנסות האמת של האל והבורות באשר לעובדת האל. ההיגיון לבדו אינו מסוגל להביא לידי הרמוניה בין אמת אינסופית לבין עובדה אוניברסאלית.
האמונות עלולות שלא לעמוד אל מול הספק ושלא להתגבר על הפחד, אך האמונה לעולם תגבר על הספק, וזאת משום שאמונה הינה הן חיובית והן חיה. ולחיובי לעולם מוקנה יתרון ביחס לשלילי, לאמת ביחס לשגיאה, להתנסות ביחס לתאוריה, למציאויות רוחניות ביחס לעובדות המבוּדדות של הזמן והמרחב. את הראייה המשכנעת באשר לוודאות הרוחנית הזו מספקים הפירות החברתיים שאותם מניבים מאמינים שכאלה, נושאי האמונה, כתוצאה מהתנסותם הרוחנית האותנטית הזו. כה אמר ישוע: "כִּי כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶתְכֶם כֵּן גַּם אַתֶּם אִישׁ אֶת אָחִיו תֶּאֱהָבוּן, בָּזֹאת יֵדְעוּ כֻלָם כִּי תַלְמִידִים אַתֶּם לִי."
עבור המדע האל הינו בחזקת אפשרות, עבור הפסיכולוגיה כרְצִיָּה, עבור הפילוסופיה כהסתברות, ואילו עבור הדת כוודאות, כממשות של התנסות דתית. הדעת דורשת כי פילוסופיה אשר איננה מסוגלת למצוא את אל ההסתברות תכבד עד מאוד את האמונה הדתית אשר יכולה למצוא את אל הוודאות, ואף עושה כן. ואף ראוי כי המדע לא יבטל את ההתנסות הדתית בנימוק של תמימות, או לפחות לא יעשה כן כל עוד הוא ממשיך ומניח כי כישוריו האינטלקטואליים והפילוסופיים של האדם נבעו מיצורים אינטליגנטיים פחות ופחות, ככל שמרחיקים לאחור, ולבסוף מגיעים לְמקור בחיים הפרימיטיביים שמהם נעדרו לחלוטין המחשבה וההרגשה.
אין להעמיד את עובדות האבולוציה כנגד אמֶת המציאות של וודאות ההתנסות הרוחנית בחייו הדתיים של בן התמותה יודע האל. שומה על אנשים נבונים להפסיק לחשוב כילדים ולנסות להשתמש בלוגיקה העקבית של הבגיר, לוגיקה המאפשרת למושג האמת לעמוד לצד התצפית בעובדה. זה מכבר פשט המטריאליזם המדעי את הרגל, כאשר אל מול כל תופעה חוזרת ונשנית ביקום הוא ממשיך לחזק את התנגדויותיו בהווה בכך שהוא מתייחס למה שברור מאליו כי הוא גבוה, כאל דבר שברור כי הוא נמוך. העקביות דורשת הכרה בפעילויותיו של בורא בעל תכלית.
האבולוציה האורגנית הינה עובדה; אבולוציה תכליתית, או מדורגת, הינה אמת המעניקה עקביות לתופעות, אשר היו סותרות אחרת, של ההישגים המעפילים בהתמדה של האבולוציה. ככל שירחיק המדען ויתקדם בתחום המדעי שאותו בחר, כך הוא ייטוש את תאוריות העובדות המטריאליסטיות לטובת האמת הקוסמית על שליטתה של הדעת העליונה. המטריאליזם מוזיל את חיי האדם; בשורתו של ישוע מעצימה עד מאוד כל בן-תמותה ומרוממת אותו באופן נשגב. יש לראות את הקיום האנושי כהתנסות המסקרנת והמרתקת של התממשות מציאות המפגש בין יד האדם השואפת מעלה לבין היד האלוהית הגואלת המושטת מטה.
האב האוניברסאלי, בהיותו קיים-לעצמו, אף מסביר-את-עצמו; הוא חי בפועל בתוככי כל בן-תמותה רציונאלי. ואולם, לא תוכלו להיות בטוחים באשר לאל עד אשר תדעו אותו; היותכם בנים היא ההתנסות היחידה אשר הופכת את האבהות לוודאית. היקום מצוי במהלך של שינוי בכל אתר ואתר. יקום במהלך של שינוי הינו יקום תלוי; בריאה מעין זו איננה יכולה להיות סופית ואף לא מוחלטת. יקום סופי תלוי לחלוטין במרבי ובמוחלט. היקום והאל אינם היינו הך; אחד הינו הסיבה והאחר הינו התוצאה. הסיבה הינה מוחלטת, אינסופית, נצחית ובלתי-משתנה; התוצאה הינה של זמן ומרחב וטרנסצנדנטאלית, אך לעולם משתנה, לעולם צומחת.
האל הינו העובדה היחידה ביקום אשר גרמה-את–עצמה. הוא הינו הסוד שמאחורי הסדר, התכנית והתכלית של כלל הבריאה של הדברים וההוויות. היקום אשר משתנה בכל אתר ואתר מווּסת ומיוצב בידי חוקים אשר הינם לחלוטין בלתי-משתנים, הרגליו של אל אשר איננו משתנה. עובדת האל, החוק האלוהי, הינה בלתי-משתנה; אמת האל, היחס שלו ליקום, הינה התגלות יחסית אשר מותאמת בהתמדה לַיקום המצוי בהתפתחות מתמדת.
אלו אשר ימציאו דת ללא אל הינם כְּאלה אשר יקטפו פירות ללא עצים ויילדו ילדים ללא הורים. התוצאות לא תתקיימנה ללא הגורמים; אך ורק ה"אני הוא זה" הינו חסר-גורם. עובדת ההתנסות הדתית מצביעה על האל, ואל כזה של התנסות אישית מוכרח להיות אלוהות אישית. אינכם יכולים להתפלל אל נוסחה כימית, לכרוע ברך בפני נוסחה מתמטית, לסגוד להיפותזה, לספר סוד להשערה, להתייחד עם תהליך, לשרת הפשטה או להחזיק ברעות אוהבת עם החוֹק.
אכן, תכונות דתיות רבות עשויות לצמוח משורשים בלתי-דתיים לכאורה. יכול אדם להכחיש מבחינה אינטלקטואלית את האל ועדיין להיות טוב מוסרית, נאמן, חברי, ישר, ואף אידיאליסטי. האדם יכול להרכיב על טיבו הרוחני הבסיסי ענפים לגמרי הומניסטיים למכביר, ובכך להוכיח לכאורה את טענותיו באשר לדת נטולת אל, אך התנסות מעין זו הינה נעדרת ערכי הישרדות ונטולת ידיעת-אל והרקעה אל האל. התנסות אנושית מעין זו מניבה אך ורק פירות חברתיים, לא רוחניים. ההרכבה קובעת את טיב הפרי, על-אף שהתזונה החיה מופקת משורשי המתת האלוהית המקוריים, הן של הדעת והן של הרוח.
סימן ההיכר האינטלקטואלי של הדת הינו הוודאות; המאפיין הפילוסופי שלה הינו העקביות; והפירות החברתיים הינם אהבה ושירות.
היחיד יודע האל איננו זה אשר עוצם עין אל מול הקשיים, או מתעלם מן המכשולים הניצבים בדרך למציאת האל במבוך האמונות הקדומות, המסורת, והנטיות המטריאליסטיות של העת המודרנית. הוא זה אשר פגש את כל העכבות האלה ויכול להן, הוא ניצח אותן באמצעות אמונה חיה, וטיפס לרמות ההתנסות הרוחנית הגבוהות חרף כל זאת. ואולם, אכן נכון כי רבים מאלו אשר כלפי פנים בטוחים באשר לאל, פוחדים להצהיר על רגשות הוודאות האלה בשל הריבוי והפקחות של אלו המקבצים התנגדויות לאמונה באל ומערימים קשיים בדרכה. לא נדרשת מידה רבה של אינטליגנציה על-מנת למצוא פגמים, לשאול שאלות או להעלות התנגדויות. אך נדרשת דעת מבריקה על-מנת לענות על השאלות האלה ולפתור את הקשיים הללו; וודאות האמונה הינה הטכניקה הטובה מכולן להתמודדות עם כל הטיעונים השטחיים הללו.
אם המדע, הפילוסופיה או הסוציולוגיה מעזים להפוך לדוגמטיים בטיעוניהם כלפי נביאי דת האמת, כי אז חייבים אנשים יודעי-אל אלו לענות לדוגמטיזם הבלתי-מוצדק הזה בדוגמטיזם מרחיק ראות הרבה יותר, זה של הוודאות בהתנסות הרוחנית האישית, "אני יודע במה התנסיתי משום שאני הוא בנו של ה"אני הוא זה"." אם הדוֹגמה טוענת כלפי התנסותו האישית של האדם המאמין, כי אז עשוי בן זה יליד-אמונה של האב אשר ניתן להתנסות בו, לענות באמצעות הדוֹגמה אשר לא ניתן להפריכה, ההצהרה על עובדת היותו בן בפועל של האב האוניברסאלי.
אך ורק מציאות בלתי-מוגדרת, מוחלט, יכולה להעז ולהיות דוגמטית בהתמדה. אלו המתיימרים להיות דוגמטיים, אם הם נותרים עקביים, ייפלו במוקדם או במאוחר לידיו של המוחלט של האנרגיה, האוניברסאלי של האמת והאינסופי של האהבה.
אם הגישות הבלתי-דתיות למציאות הקוסמית מתיימרות לקרוא תיגר על וודאות האמונה על בסיס היותה בלתי-מוכחת, כי אז, בדומה לכך, עשוי זה אשר התנסה-ברוח לקרוא תיגר דוגמטי אף הוא על עובדות המדע ועל אמונות הפילוסופיה, בהתבססו על הטענה כי אף הם אינם מוכחים; אף הם הינם התנסויות במודעותו של המדען או של הפילוסוף.
באל – הנוכחות אשר ממנה ניתן להתחמק באופן המועט ביותר, העובדה המציאותית מכולן, האמת החיה מכולן, החבר האוהב מכולם, והערך האלוהי מכל – אנו זכאים להיות וודאיים במידה הרבה ביותר מכל ההתנסויות האוניברסאליות.
הראייה הגבוהה ביותר למציאותה וליעילותה של הדת מצויה בעובדת ההתנסות האנושית; במילים אחרות, הראייה שלאדם, אשר מטיבו הינו פוחד וחושד, ואשר ניחן באינסטינקט מולד חזק של שימור עצמי, האדם אשר כמֵהַ לשרוד לאחר המוות – מוכן להפקיד מתוך אמון מלא את האינטרסים העמוקים ביותר שלו באשר להווה ולעתיד למשמורת ולהנחייתם של הכוח והאישיות אשר אמונתו מכנה בשם האל. זוהי האמת המרכזית האחת של כל דת. אין שתי דתות אשר מסכימות באשר למה שמבקש הכוח, או למה שמבקשת האישיות, בתמורה להשגחה ולהישרדות הסופית האלה; למעשה, כולן פחות או יותר מצויות בחוסר הסכמה.
הדרך הטובה ביותר לשפוט את מעמדה של דת כלשהי בסולם האבולוציוני היא באמצעות בחינת צוויה המוסריים ואמות המידה האתיות שלה. ככל שהדת הינה מטיפוס גבוה יותר, כך היא מעודדת ומקבלת עידוד ממוסריות חברתית ומתַרבות אתית אשר משתפרות בהתמדה. לא נוכל לשפוט את הדת בהתאם למעמדה של הציוויליזציה הנלווית לה; מוטב כי נעריך את טיבה האמיתי של ציוויליזציה בהתאם לטוהר ולאצילות של דתהּ. רבים ממורי הדת הראויים ביותר לציון בעולם לא ידעו קרוא וכתוב. חכמת המילה איננה הכרחית לשם פעולתה של אמונה גואלת במציאויות נצחיות.
ההבדלים בין הדתות של העידנים השונים נובעים אך ורק מהבדלים באופן הבנתו של האדם את המציאות, ומהבדלים באופן שבו הכיר בערכים מוסריים, במערכות יחסים אתיות ובמציאויות רוחניות.
האתיקה הינה המראה החברתית, או הגזעית, החיצונית המשקפת נאמנה את הקִדמה בהתפתחויות הרוחניות והדתיות הפנימיות, אשר לא ניתן להבחין בהן אחרת. מאז ומעולם חשב האדם על האל במונחים הטובים ביותר אשר עמדו לרשותו, באמצעות רעיונותיו העמוקים ביותר והאידיאלים הגבוהים ביותר שלו. אפילו הדת ההיסטורית גיבשה תמיד את מונחיה באשר לאל מתוך הערכים הגבוהים ביותר שהכירה. כל יצור תבוני נותן את שם האל לדבר הטוב והגבוה ביותר שאותו הוא יודע.
כאשר צמצמו את הדת למונחי ההיגיון ולביטוי אינטלקטואלי, היא תמיד העזה למתוח ביקורת על הציוויליזציה ועל הקִדמה האבולוציונית בהתאם למשפט אמות המידה שלה עצמה באשר לְתרבות אתית ולְקדמה מוסרית.
בעוד שהדת האישית מקדימה את התפתחותן של אמות המוסר האנושיות, עובדה מצערת היא שהדת המוסדית תמיד פיגרה מאחורי המוסכמות המשתנות לאיטן של הגזעים האנושיים. הדת המאורגנת הוכיחה את עצמה כאיטית באופן שמרני. על-פי-רוב, הנביאים הובילו את העם להתפתחות דתית; על-פי-רוב התיאולוגים עיכבו אותם. מכיוון שהדת הינה נשוא התנסות פנימית או אישית, היא לעולם לא תוכל להתפתח הרבה מעבר לאבולוציה האינטלקטואלית של הגזעים.
ואולם, הדת לעולם לא תתעצם בשל פנייה אל מה שמכונה הפלאי. החיפוש אחר ניסים הינו בבחינת היזכרות בדתות הקסם הפרימיטיביות. לדת אמיתית אין כל נגיעה לניסים לכאורה, ולעולם לא תצביע דת התגלות על ניסים כעל הוכחה לסמכותה. הדת לעולם מתבססת וצומחת מתוך ההתנסות האישית. והדת הגבוהה ביותר שלכם, חייו של ישוע, הייתה התנסות אישית שכזו; אדם, אדם בן-תמותה, מבקש את האל ומוצא אותו באופן מלא במהלך תקופת חיים אחת קצרה בגוף, זאת בעוד שבאותה התנסות אנושית מופיע האל אשר מבקש את האדם ומוצא אותו, באופן אשר משביע עד תום את הנשמה המושלמת של העליונות האינסופית. וזו הינה דת, ואפילו הדת הגבוהה ביותר אשר נתגלתה עד כה ביקום של נבאדון – חייו הארציים של ישוע מנצרת.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
כלל תגובותיו הדתיות האמיתיות של האדם נתמכות על-ידי הסעד המוקדם של מסייעת הסגידה ומאושרות על-ידי מסייעת החכמה. המתת הראשונה של דעת-עַל אשר מקבל האדם היא זו של חיבור האישיות למעגל רוח הקודש של הרוח היצירתית של היקום; והרבה לפני המתת של הבנים האלוהיים, או מתת האוניברסאלית של המכווננים, פועלת השפעה זו על-מנת להרחיב את השקפתו של האדם על האתיקה, הדת והרוחניות. לאחר המתת של בני פרדיס, תורמת רוח האמת המשוחררת תרומות משמעותיות להרחבת היכולת האנושית להבחין באמיתות דתיות. ככל שמתקדמת האבולוציה בעולם מיושב, כך מתרחבת השתתפותם של מכוונני המחשבה בתהליך התפתחותן של התובנות האנושיות הדתיות מן הסוגים הגבוהים יותר. מכוונן המחשבה הינו החלון הקוסמי אשר דרכו יוכל היצור הסופי לקבל הצצה-של-אמונה אל הוודאויות ואל האלוהיוּת של האלוהות חסרת הגבולות, האב האוניברסאלי.
הנטיות הדתיות של הגזעים האנושיים הינן מוּלדוֹת; הן מתבטאות באופן אוניברסאלי ודומה כי מקורן מן הטבע; מקורן של הדתות הפרימיטיביות הינו תמיד אבולוציוני. ככל שההתנסות הדתית הטבעית ממשיכה להתקדם, כך מדגישות התגלויות תקופתיות של אמת את נתיב האבולוציה הפלנטארי, אשר הינו איטי מטבעו מבלעדי התגלויות אלה.
קיימים באורנטיה ארבעה סוגים של דתות:
1. דת טבעית, או אבולוציונית.
2. דת על-טבעית, או דת של התגלות.
3. הדת המעשית, או הנוכחית, מידות משתנות של מזיגה בין הדתות הטבעיות והעל-טבעיות.
4. דתות פילוסופיות, דוקטרינות תיאולוגיות מעשה ידי אדם, או תוצר של מחשבה פילוסופית, וכן דתות אשר נבראו מתוך היגיון.
אחדותה של ההתנסות הדתית בקרב קבוצה חברתית או גזעית נובעת מטבעו הזהה של רסיס האל השוכן ביחיד. מקורו של העניין הזולתני של האדם ברווחת זולתו נעוץ בחלק אלוהי זה המצוי באדם. ואולם, בשל העובדה כי האישיות הינה ייחודית – אין שני בני-תמותה זהים – נובע בהכרח כי שני בני-אדם שונים לא יוכלו לפרש באופן דומה את הכוונתה ואת דחפיה של רוח האלוהיוּת אשר חיה בדעתם. קבוצת בני-תמותה תוכל לחוות אחדות רוחנית, אך לעולם לא תוכל להשיג אחידות פילוסופית. ומגוון הפירושים הללו של החשיבה וההתנסות הדתית, מוצג בעובדה לפיה התיאולוגים והפילוסופים של המאה העשרים גיבשו מעל לחמש-מאות הגדרות שונות של הדת. לאמיתו של דבר, כל אדם מגדיר דת במונחי הפירוש ההתנסותי שלו עצמו לדחפים האלוהיים הנובעים מרוח האל השוכנת בקרבו, ולפיכך שומה על פירוש מעין זה להיות ייחודי ושונה לחלוטין מן הפילוסופיה הדתית של כל יתר בני האדם.
כאשר בן-תמותה אחד מסכים לחלוטין עם הפילוסופיה הדתית של חברו בן התמותה, מצביעה תופעה זו על כך ששתי ההוויות האלה חוו התנסות דתית דומה, ככל שהדבר נוגע לדמיון בין הפירושים הפילוסופיים הדתיים שלהם.
בעוד שהדת שלכם הינה עניין של התנסות אישית, חשוב ביותר שתחַשפו לידע על אודות מספר רב של התנסויות דתיות אחרות (הפירושים השונים הניתנים על-ידי מגוון בני-תמותה אחרים), וזאת על-מנת שתוכלו למנוע מחייכם הדתיים מלהפוך לאגוצנטריים – מוגבלים, אנוכיים ובלתי-חברתיים.
הרציונליזם שוגה בהניחו שהדת הינה בראש ובראשונה אמונה פרימיטיבית במשהו, אשר לאחריה מגיע החיפוש אחר ערכים. דת הינה בראש ובראשונה חיפוש אחר ערכים, ולאחריו של החיפוש הזה מגיע גיבוש מערכת של אמונות מְפַרשות. הרבה יותר קל לבני-אדם להסכים על ערכים דתיים – מטרות – מאשר על אמונות – פירושים. ועובדה זו מסבירה כיצד יכולה הדת להסכים על ערכים ועל מטרות בעודה מציגה את התופעה המבלבלת של אמונה במאות אמונות סותרות – במערכות אמונה. וזהו אף ההסבר לכך שאדם נתון יכול לקיים את התנסותו הדתית בעודו מוותר על אמונותיו הדתיות, או מחליף רבות מהן. הדת מתקיימת למרות שינויים מהפכניים באמונות הדתיות. לא התיאולוגיה היא אשר יוצרת דת; הדת היא זו היוצרת פילוסופיה תיאולוגית.
העובדה שאנשים דתיים האמינו בכל-כך הרבה דברים כוזבים איננה מערערת את תקפותה של הדת, לפי שהדת מתבססת על ההכרה בערכים ומקבלת תוקף באמצעות אמונה של התנסות דתית אישית. הדת מתבססת, אפוא, על התנסות ועל מחשבה דתית; התיאולוגיה, הפילוסופיה של הדת, מהווה ניסיון כן לפרש את אותה התנסות. אמונות של פרשנות מעין אלה עשויות להיות נכונות או שגויות, או מזיגה שבין אמת לכזב.
התממשות ההכרה בערכים רוחניים הינה התנסות על-רעיונית. בשום שפה אנושית לא קיימת מילה אשר בה ניתן להשתמש על-מנת לתאר את ה"תחושה," "ההרגשה," "האינטואיציה" או "ההתנסות" אשר אנו בחרנו לכנות בשם מודעוּת-האל. רוח האל השוכנת באדם איננה אישית – המכוונן הינו קדם-אישי – אך משגוח זה מציג ערך, מפיץ ניחוח אלוהיות, דבר אשר הינו אישי במובן הגבוה והאינסופי ביותר. אלמלא היה האל לכל הפחות אישי, הוא לא יכול היה להיות מודע, ואילולא היה מודע, כי אז היה נחות מן האדם.
הדת פועלת בדעת האנושית והתממשה בַּהתנסות עוד בטרם הופיעה במודעות האנושית. הילד התקיים זה מכבר במשך תשעה חודשים בטרם הוא חוֹוה לידה. ואולם, "לידתה" של דת איננה פתאומית; היא מופיעה במדורג דווקא. ואף-על-פי-כן, במקודם או במאוחר, נרשם "יום ההולדת." אינכם נכנסים לממלכת השמיים אלא אם כן אתם "נולדים מחדש" – נולדים מן הרוח. ללידות רוחניות רבות נלווֹת מועקה רוחנית ותמורות פסיכולוגיות ניכרות, ממש כשם שלידות פיזיות רבות מתאפיינות ב"חבלי לידה סוערים" ובתופעות בלתי-רגילות אחרות בתהליך ה"מסירה". לידות רוחניות אחרות הינן בבחינת צמיחה טבעית, או רגילה, של ההכרה בערכים עליונים, לצד העצמתה של ההתנסות הרוחנית, אף כי שום התפתחות דתית איננה מתרחשת ללא מאמץ מודע ונחישות יחידנית חיובית. הדת לעולם איננה התנסות פאסיבית, גישה שלילית. מה שמכונה "לידתה של דת" אינו קשור במישרין למה שמכונה התנסויות המרה, אשר מאפיינות על-פי-רוב מאורעות דתיים המתרחשים בשלב מאוחר בחיים כתוצאה מהתנגשויות מנטאליות, הדחקה רגשית ותהפוכות המזג.
ראוי לאותם אנשים אשר גדלו לצד הוריהם במודעות של היותם בנים לאב שמימי אוהב, כי לא יביטו בחשדנות בחבריהם בני התמותה אשר הצליחו להגיע למודעות מעין זו של אחווה עם האל רק הודות למשבר פסיכולוגי, תהפוכות של רגש.
מצע הקרקע האבולוציוני בדעתו של אדם, אשר בו נובט זרע דת ההתגלות, הינו הטבע המוסרי אשר כה במוקדם מוליד מודעות חברתית. הסימנים הראשונים לטיבו המוסרי של ילד אינם נוגעים למין, לאשמה, או לגאווה אישית, אלא נוגעים דווקא לדחפים של צדק, הוגנות ונדיבות – סעד של עזרה לזולת. וכאשר ניצני המוסר המוקדמים הללו מוזנים, מתרחשת התפתחות הדרגתית של חיי הדת, אשר הינה, באופן יחסי, חסרת עימותים, תהפוכות ומשברים.
במוקדם מאוד חווה כל אדם סוג של עימות בין הדחפים לסיפוק-עצמי לבין הדחפים הזולתניים, ופעמים רבות ניתן להגיע להתנסות הראשונה בידיעת האל כתוצאה מבקשת עזרה ממקור על-אנושי לצורך פתרון בעיות מוסריות מעין אלה.
הפסיכולוגיה של ילד הינה חיובית, לא שלילית. בני-תמותה כה רבים הינם שליליים מפני שאומנו בדרך הזאת. כאשר נאמר כי הילד הינו חיובי, ההתייחסות הינה לדחפיו המוסריים, אותם כוחות דעת אשר ניצניהן מרמזים על הגעתו של מכוונן המחשבה.
בהיעדרו של לימוד שגוי, דעתו של הילד נעה באופן חיובי בכיוון הופעתה של מודעות דתית, לעבר יושרה מוסרית וסעד חברתי, ולא באופן שלילי, הרחק מחטא ומאשמה. בהתפתחותה של ההתנסות הדתית עלול להתקיים עימות, או שלא להתקיים, אך באופן בלתי-נמנע מצויות שם ההחלטות, המאמץ ופעולת הרצון האנושי.
הבחירה המוסרית מלוּוה על-פי-רוב בקונפליקט מוסרי, רב או מועט. וקונפליקט ראשון זה בדעתו של הילד מצוי בין הדחפים האגואיסטיים לדחפים הזולתניים. אף כי מכוונן המחשבה איננו מתעלם מערכי האישיות של הדחף האנוכי, הוא אכן פועל על-מנת לתת עדיפות קלה לדחף הזולתני כְּזה אשר מוביל למטרת האושר האנושי ולשמחות של ממלכת השמיים.
בעת שהוויה מוסרית ניצבת אל מול הדחף להיות אנוכית ובוחרת להיות בלתי-אנוכית, זוהי התנסות דתית פרימיטיבית. אין בעל-חיים המסוגל לבחור באופן הזה; החלטה מעין זו הינה גם אנושית וגם דתית. היא כוללת את עובדת מודעוּת-האל ומציגה את דחף השירות החברתי, דחף המהווה את הבסיס לאחוות האדם. בשעה שהדעת בוחרת בחירה מוסרית נכונה כפעולה מתוך רצון חופשי, החלטה מעין זו מהווה התנסות דתית.
ואולם, בטרם התפתח הילד במידה מספקת על-מנת לרכוש יכולת מוסרית המאפשרת לו לבחור בשירות זולתני, הוא פיתח זה מכבר טבע אגואיסטי חזק ומאוחד-היטב. מתוך המצב העובדתי הזה נובעת התיאוריה על אודות המאבק בין הטבע "הגבוה" לטבע "הנמוך", בין "האדם הישן של החטא" לבין "טבע החסד החדש". מוקדם מאוד במהלך חייו לומד ילד רגיל כי "טוֹב לתת מאשר לקחת."
האדם נוטה לזהות את הדחף לדאגה-עצמית עם האגו שלו – עם עצמו. בניגוד לכך, הוא נוטה לזהות את הרצון להיות זולתני עם השפעה חיצונית כלשהי – עם האל. והבחנה זו אכן נכונה, הואיל ומקורן של כל התשוקות אשר אינן עבור העצמי הינו בהכוונת מכוונן המחשבה, ומכוונן זה מהווה רסיס של האל. הדחף של משגוח הרוח מתממש במודעות האנושית כדחף להיות זולתני, לחשוב על הזולת. לכל הפחות, זוהי ההתנסות המוקדמת והבסיסית של דעת הילד. כאשר הילד המתבגר איננו מצליח לאחד את אישיותו, יש והדחף הזולתני מתפתח יתר על המידה וגורם נזק רציני לרווחתו של העצמי. מצפון מוטעה עלול להיות אחראי לקונפליקט, לדאגה ולצער מרובים ולאינסוף אומללות אנושית.
אף-על-פי שהאמונה ברוחות, בחלומות ובמגוון אמונות טפלות אחרות, היוו גורמים בהולדתן האבולוציונית של הדתות הפרימיטיביות, ראוי שלא תתעלמו מהשפעתה של החמולה או מרוח הסולידאריות של השבט. מערכת היחסים בקבוצה שימשה כמצב החברתי המדויק אשר סיפק את האתגר לקונפליקט האגואיסטי-זולתני בטיבה המוסרי של הדעת האנושית בראשיתה. על-אף אמונתם ברוחות, תושבי אוסטרליה הפרימיטיביים עדיין ממקדים את דתם בחמולה. בחלוף הזמן, נוטים מושגים דתיים מעין אלו להפוך לאישיים, ראשית בדמות בעלי-חיים ומאוחר יותר בדמות אדם-עליון, או בדמות אל. אפילו גזעים נחותים כבּוּשמנים של אפריקה, אשר עדיין לא הגיעו לאמונות בטוטמים, אכן מבחינים בהבדל בין האינטרס העצמי לאינטרס הקבוצתי, הבחנה פרימיטיבית בין הערכים החילוניים לקדושים. ואולם, הקבוצה החברתית איננה המקור להתנסות הדתית. בלא תלות בהשפעת תרומתם של כלל הגורמים הפרימיטיביים הללו לדתו של האדם המוקדם, עובדה היא כי מקורו של הדחף הדתי האמיתי הינו בנוכחויות הרוח האמיתיות אשר מפעילות את הרצון להיות בלתי-אנוכי.
על הדת המאוחרת יותר מבשרת האמונה הפרימיטיבית בפלאי הטבע ובמסתוריו, המָנַה הבלתי-אישית. אך במוקדם או במאוחר דורשת הדת המתפתחת מן היחיד להקריב קורבן אישי כלשהו לטובת הקבוצה החברתית, מחייבת אותו לעשות דבר-מה על-מנת להיטיב עם הזולת ולשמחו. בסופו של דבר, הדת עתידה להפוך לשירות של האל ושל האדם.
הדת בנויה כך שתשנה את סביבתו של האדם, אך הרבה מן הדת אשר אותה ניתן למצוא בקרב בני התמותה כיום כלל איננה מסוגלת לעשות כן. פעמים רבות מדי הסביבה היא השולטת בדת.
זכרו כי בדתות של כל העידנים, ההתנסות החשובה ביותר הינה התחושה ביחס לערכים מוסריים ומשמעויות חברתיות, ולא המחשבה על אודות דוֹגמוֹת תיאולוגיות או תיאוריות פילוסופיות. הדת מתפתחת יפה בעת שאלמנט הקסם מוחלף במושג של אמות המידה המוסריות.
האדם התפתח דרך האמונות הטפלות על אודות המָנַה, הקסם, פולחן הטבע, הפחד מפני הרוחות ופולחן בעלי החיים, אל הטקסים השונים שבהם הפכה גישתו הדתית של היחיד לתגובותיה הקבוצתיות של החמולה. או אז מוקדו הטקסים הללו והתגבשו לכדי אמונות שבטיות, ולבסוף הפכו הפחדים והאמונות הללו לאישיוֹת בדמות אלים. ואולם, מכל ההתפתחות הדתית הזו היסוד המוסרי מעולם לא נעדר לחלוטין. הדחף של האל בתוככי האדם היה מאז ומעולם רב-עצמה. וההשפעות החזקות האלה – האחת אנושית והאחרת אלוהית – הבטיחו את הישרדות הדת במהלך כל תהפוכות העידנים, וזאת למרות שאלפי נטיות חתרניות ומתנגדים עוינים איימו עליה לכלותה לעיתים כה קרובות.
ההבדל האופייני ביו מאורע חברתי לכינוס דתי הוא כי בניגוד לחילוני, הדתי רווי באווירה של התייחדות. כך יוצר המפגש האנושי תחושה של אחווה עם האלוהי, וזוהי תחילתה של הסגידה בקבוצה. צורת ההתייחדות החברתית הקדומה ביותר הייתה הסעודה המשותפת, וכך הקצו הדתות המוקדמות חלק מן הקורבן הטקסי למאכל המאמינים. אפילו בנצרות משמרת סעודת האדון צורת התייחדות זו. אווירת ההתייחדות מספקת תקופת רגיעה מרעננת ומנחמת מן הקונפליקט בין האגו המבקש-לעצמו לבין הדחף הזולתני של משגוח הרוח השוכן. וזוהי ההקדמה לסגידה אמיתית – תרגול של נוכחות האל המוביל בסופו של דבר להולדתה של אחוות האדם.
בשעה שהאדם הפרימיטיבי הרגיש כי נקטעה התייחדותו עם האל, הוא ביקש להקריב קורבן מסוג כזה או אחר על-מנת לכפר, על-מנת לחדש את יחסי הרעות. הרעב והצמא ליושרה מובילים לגילויה של האמת, והאמת מעצימה את האידיאלים, וכך נוצרות בעיות חדשות עבור האנשים הדתיים, זאת משום שבעוד שהאידיאלים שלנו נוטים לצמוח כסדרה הנדסית, היכולת שלנו לחיות בהתאם להם מתרחבת אך ורק כסדרה חשבונית.
חוש האשמה (לא המודעות לחטא) נובע או מהתייחדות רוחנית שנפסקה או מהנמכת האידיאלים המוסריים של האדם. גאולה ממצב קשה מעין זה יכולה להגיע אך ורק הודות להבנה כי האידיאלים המוסריים הגבוהים ביותר של האדם אינם זהים בהכרח לרצונו של האל. האדם לא יוכל לקוות לחיות על-פי האידיאלים הגבוהים ביותר שלו עצמו, אך הוא יוכל להיות נאמן למטרתו למצוא את האל ולהפוך להיות יותר ויותר כמותו.
ישוע השליך לפח את כל טקסי הקורבן והכפרה. הוא חיסל את הבסיס לאשמה הבדויה הזו ולתחושת הבידוד ביקום בכך שהכריז כי האדם הינו ילדו של האל; מערכת היחסים בין הברוא לבורא הוגדרה על בסיס מערכת היחסים של ילד והורה. האל הופך להיות אב האוהב את בניו ובנותיו בני התמותה. כל הטקסים אשר אינם מהווים חלק לגיטימי ממערכת יחסים משפחתית אינטימית שכזו בטלים לעד.
האל האב מתייחס לילדו לא על בסיס מידותיו הטובות או ערכו בפועל, אלא מתוך הכרה במניעיו של הילד – בתכליתו ובכוונתו של היצור. מערכת היחסים הינה של קשר בין הורה לילד והיא פועלת מתוך אהבה אלוהית.
הדעת האבולוציונית המוקדמת מביאה ליצירתן של תחושות חובה חברתיות ומוסריות אשר נגזרות בעיקר מפחד רגשי. הדחף החיובי יותר של שירות לחברה ואידיאליזם של הזולתנות נגזרים מן הדחף הישיר של הרוח האלוהית השוכנת בדעתו של האדם.
הרעיון-אידאל הזה של להיטיב עם הזולת – הדחף למנוע מן האגו דבר-מה לטובת רעו של האדם – הינו מאוד מוגבל בתחילה. האדם הפרימיטיבי מחשיב כרֵעים אך ורק את אלו אשר קרובים אליו ביותר, אלו אשר מתייחסים אליו ברֵעות; עם התקדמות הציוויליזציה הדתית, מושג רעו של האדם מתרחב ועובר לכלול את החמולה, את השבט ואת האומה. או אז הרחיב ישוע את טווח הרעות כך שתכלול את האנושות כולה, ואפילו החיל את החובה לאהוב את אויבינו. ובתוך כל אדם נורמלי קיים דבר-מה אשר מורה לו כי תורה זו הינה מוסרית – נכונה. ואפילו אלו המתרגלים אידיאל זה פחות מכולם, מודים כי הוא נכון בתיאוריה.
כלל בני האדם מכירים במוסריותו של הדחף האנושי האוניברסאלי להיות בלתי-אנוכי וזולתני. ההומניסט משייך את מקורו של הדחף הזה לפעולתה הרגילה של הדעת החומרית; האדם הדתי צודק יותר בכך שהוא מזהה כי הדחף הזולתני האמיתי של הדעת בת התמותה מגיע כתגובה להכוונת הרוח הפנימית של מכוונן המחשבה.
ואולם, לא תמיד ניתן לסמוך על הפירוש שאותו נותן האדם לקונפליקטים המוקדמים הללו שבין רצון האגו לרצונו של האחר-מן-העצמי. אך ורק אישיות מאוחדת דיה יכולה לפסוק בין כל הטענות מרובות הצורה של תשוקות האגו לבין המודעות החברתית המניצה. לַעצמי יש זכויות כמו גם לרֵע. ולאף אחד מהם אין זכות לתבוע את מלוא תשומת הלב והשירות של היחיד. כישלון בפתרון בעיה זו מוליד את תחושות האשמה האנושיות המוקדמות ביותר.
האושר האנושי מושג אך ורק כאשר תשוקות האגו של העצמי והדחף הזולתני של העצמי הגבוה (הרוח האלוהית) מתואמים ומיושבים בידי רצונה המאוחד של האישיות המפקחת והמשלבת אותם. דעתו של האדם האבולוציוני לעולם ניצבת אל מול הבעיה הסבוכה של שיפוט בתחרות שבין התרחבותם הטבעית של הדחפים הרגשיים והצמיחה המוסרית של הדחפים הזולתניים המתבססים על תובנה רוחנית – על מחשבה מעמיקה דתית אמיתית.
הניסיון להבטיח מידה שווה של טוֹב עבור העצמי ולמען מספר גדול של עצמי אחרים, מהווה בעיה אשר לא תמיד ניתן לפתור אותה באופן משביע רצון במסגרת של זמן-מרחב. בהינתן חיי נצח, ניתן לפתור ניגודים מעין אלו, אך במסגרת של תקופת חיים אנושית אחת קצרה הפתרון הינו חמקמק. ישוע התייחס לפרדוקס מסוג זה כאשר אמר: ״הַמֹּצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי הוּא יִמְצָאֶנָּה.״
המרוץ אחר האידיאל – המאמץ להידמות לאל – הינו מאמץ רציף הן לפני המוות והן לאחריו. החיים שלאחר המוות אינם שונים במהותם מאלו של הקיום בן התמותה. כל דבר טוֹב שאנו עושים בחיים הללו תורם במישרין להעצמתם של החיים העתידיים. דת של אמת איננה מעודדת בטלנות מוסרית ועצלות רוחנית, בכך שהיא מעודדת את תקוות השווא לפיה כל המידות הטובות של אופי נאצל תוענקנה לאדם אך כתוצאה ממעבר דרך שערי המוות הטבעי. דת של אמת איננה מגמדת את מאמצי ההתקדמות של האדם במהלך חייו כבשר ודם. כל רווח של בן-אנוש תורם במישרין להעשרת שלביה הראשונים של חווית ההישרדות האלמותית.
האידיאליזם של האדם סופג מכה קשה כאשר מלמדים אותו כי כל דחפיו הזולתניים אינם אלא פיתוח של אינסטינקט העדר הטבעי שלו. ואולם, הוא הופך נאצל וזוכה לזריקת אנרגיה חזקה כאשר הוא לומד כי דחפים גבוהים יותר אלו של נשמתו נובעים מכוחות הרוח השוכנים בדעתו בת התמותה.
כאשר אדם מבין עד תום כי בתוכו חי ומתאמץ דבר-מה נצחי ואלוהי, הוא כמו מתעלה ויוצא מתוך עצמו ומעבר לעצמו. וכך מתַקפת אמונה חיה במקור העל-טבעי של האידיאלים שלנו, את האמונה שלנו כי הננו בניו של האל, וכך הופך לאמיתי השכנוע שלנו בזולתנות, תחושותינו ביחס לאחוות האדם.
אכן מוקנה לאדם רצון חופשי בתחומו הרוחני. האדם בן התמותה איננו עבד נרצע לריבונותו הנוקשה של אל כל-יכול, ואף איננו הקורבן לפטאליות חסרת התקווה של דטרמיניזם קוסמי מכאניסטי. האדם הינו באמת ובתמים האדריכל של הייעוד הנצחי שלו עצמו.
ואולם, האדם איננו הופך נאצל או נגאל תחת לחץ. צמיחה רוחנית נובעת מתוככי הנשמה המתפתחת. לחץ עלול לעוות את צורתה של האישיות, אך לעולם איננו מעודד צמיחה. אפילו לחץ חינוכי יכול לסייע רק באופן שלילי, בכך שהוא עלול לסייע במניעתן של התנסויות הרות אסון. הצמיחה הרוחנית הינה הגדולה ביותר בשעה שכל הלחצים החיצוניים הינם מינימאליים. "וּבַאֲשֶׁר רוּחַ הָאָדוֹן, שָׁם חֵרוּת." האדם מתפתח באופן המיטבי כאשר הלחצים מבית, מן הקהילה, מן הכנסייה ומן המדינה הינם הפחותים ביותר. אך אין פירושם של דברים אלו שאין בחברה המתקדמת מקום לבית, למוסדות חברתיים, לכנסייה ולמדינה.
כאשר חבר בקבוצה חברתית דתית מילא אחר דרישותיה של קבוצה שכזו, ראוי שיקבל עידוד לנהוג בחופש דתי, תוך מתן ביטוי מלא לפירוש האישי שלו לאמיתות האמונה הדתית ולעובדות ההתנסות הדתית. הביטחון שבקבוצה דתית תלוי באחדות רוחנית, ולא באחידות תיאולוגית. ראוי שקבוצה דתית תיהנה מן החופש לחשוב בחופשיות ללא הצורך להפוך לקבוצה של ״חושבים-חופשיים.״ תקווה גדולה שוכנת בכל כנסייה אשר סוגדת לאל החי, מתַקפת את אחוות האדם ומעזה להסיר את כלל הלחצים האמוניים מעל חבריה.
התיאולוגיה הינה הלימוד של פעולותיה ותגובותיה של הרוח האנושית; ולעולם היא לא תוכל להפוך למדע, משום שתמיד נדרש לשלבה, פחות או יותר, עם פסיכולוגיה בביטויה האישי ועם פילוסופיה בתצוגתה המערכתית. התיאולוגיה לעולם הינה הלימוד של הדת שלכם; לימוד דתו של הזולת הינו פסיכולוגיה.
כאשר אדם ניגש ללמוד ולבחון את יקומו מבחוץ, הוא מביא לידי קיום את מדעי הטבע השונים; כאשר הוא ניגש לחקור את עצמו ואת היקום מבפנים, הוא מוליד את התיאולוגיה ואת המטפיזיקה. אמנות הפילוסופיה המאוחרת יותר מתפתחת במאמץ להביא לידי הרמוניה את הסתירות הרבות העתידות להתגלע לראשונה בין הממצאים והלימוד של שתי הגישות המנוגדות האלה כלפי היקום של הדברים ושל ההוויות.
הדת נוגעת לנקודת המבט הרוחנית, המודעות לפנימיותה של ההתנסות האנושית. טיבו הרוחני של האדם מעניק לו את ההזדמנות להפוך את היקום מן החוץ אל הפנים. לפיכך, נכון הוא כי כאשר מתבוננים בבריאה בכללותה אך רק מנקודת המבט של פנימיות ההתנסות האישית, דומה כי היא רוחנית מטיבה.
כאשר האדם בוחן את היקום מבעד לחושים הפיזיים החומריים אשר הוענקו לו, ומבעד להבחנה המנטאלית הנלווית להם, הקוסמוס נדמה כמכאני ואנרגטי-חומרי. טכניקה מעין זו ללימוד המציאות כרוכה בהפיכת היקום מן הפנים אל החוץ.
לא ניתן לבנות מושג פילוסופי לוגי ועקבי של היקום על בסיס ההנחות של המטריאליזם או של הספיריטיזם, וזאת מכיוון שכאשר מפעילים באופן אוניברסאלי את שתי מערכות החשיבה האלה, מן ההכרח כי הן תראינה את היקום במעוות; הראשונה באה במגע עם היקום מן הפנים אל החוץ, ואילו השנייה מבינה את טיבו של היקום מן החוץ אל הפנים. ולכן, לעולם לא יוכלו לקוות המדע או הדת – לבדם וכשלעצמם – לרכוש הבנה הולמת של אמיתות ומערכות יחסים אוניברסאליות ללא הכוונתה של הפילוסופיה האנושית וללא ההארה המוקנית על-ידי ההתגלות האלוהית.
לעולם חייבת רוחו הפנימית של האדם להיות תלויה במנגנון ובטכניקה של הדעת לשם ביטויה והתממשותה העצמית. בדומה לכך, התנסותו החיצונית של האדם במציאות החומרית חייבת להתבסס על מודעות הדעת של האישיות המתנסה. לפיכך, ההתנסויות האנושיות הפנימיות והחיצוניות, החומריות הרוחניות, מתואמות תמיד עם תפקודה של הדעת, ומותנות בפעולתה של הדעת, לשם התממשותן המודעת. האדם חוֹוה את החומר בדעתו; הוא חווה את המציאות הרוחנית בנשמה, אך הופך מודע להתנסות הזו בדעתו. האינטלקט הינו הגורם אשר מביא לכדי הרמוניה, הגורם המתנה הנוכח-תמיד, וכן הגורם המגדיר את סך כל ההתנסות האנושית. הן דברים-של-אנרגיה והן ערכי הרוח נצבעים בידי הפירוש אשר ניתן להם על-ידי תיווך הדעת של המודעות.
הקושי שאתם חווים בהשגתו של תיאום הרמוני יותר בין המדע לבין הדת נובע מהעובדה שאתם נעדרים כל מודעות לתחום הביניים של עולם הדברים וההוויות המורונטי. היקום המקומי כולל שלוש רמות, או שלושה שלבים של מופע המציאות: חומר, מורונטיה ורוח. זווית הגישה המורונטית מחסלת את כל ההבדלים בין ממצאיהם של המדעים הפיזיים לבין פעולת הרוח של הדת. ההיגיון הינו טכניקת ההבנה של המדעים; האמונה הינה טכניקת התובנה של הדת; מוטה הינה הטכניקה של הרמה המורונטית. מוטה הינה רגישות על-חומרית למציאות, אשר מתחילה לפצות על צמיחה בלתי-שלמה, מכיוון שהיא עשויה ידע-היגיון ומהותה הינה של אמונה-תובנה. מוטה מיישבת באופן על-פילוסופי את ההבדלים בתפישת המציאות המפוצלת אשר איננה ניתנת להשגה על-ידי אישיויות חומריות; היא מתבססת, בחלקה, על התנסות ההישרדות שלאחר החיים החומריים בגוף. ואולם, בני-תמותה רבים הכירו בנחיצותה של שיטה אשר תיישב את יחסי הגומלין בין תחומי המדע והדת הנבדלים עד מאוד זה מזה; והמטפיזיקה הינה תוצאת ניסיונו הכושל של האדם לגשר על תהום מוכרת עד מאוד זו. ואולם, המטפיזיקה האנושית התבררה כיותר מבלבלת מאשר מאירה. המטפיזיקה מייצגת את ניסיונו הכן אך חסר התוחלת של האדם לפצות על היעדרה של המוטה המורונטית.
המטפיזיקה התבררה ככישלון; את המוטה אין האדם יכול לתפוש. ההתגלות, אם כן, הינה הטכניקה היחידה אשר באמצעותה ניתן לפצות על היעדר הרגישות לאמת של המוטה בעולם של חומר. ההתגלות מבהירה באופן סמכותי את הבלבול של המטפיזיקה, אשר פותחה מתוך היגיון בספירה אבולוציונית.
המדע הינו הניסיון של האדם ללמוד את סביבתו הפיזית, העולם של אנרגיה-חומר; הדת הינה התנסותו של האדם בקוסמוס של ערכי הרוח; הפילוסופיה פותחה הודות למאמצי דעת האדם לארגן ולתאם את ממצאיהם של המושגים הללו, הנבדלים מאוד זה מזה, לכדי דבר-מה הדומה לגישה הגיונית ומאוחדת כלפי הקוסמוס. הפילוסופיה, כאשר היא מובהרת על-ידי ההתגלות, עשויה לפעול באופן מתקבל על הדעת בהיעדרה של המוטה ובנוכחותה של המטפיזיקה – הניסיון הכושל של היגיון האדם להחליף את המוטה.
האדם המוקדם לא הבחין בין רמות האנרגיה לרמות הרוח. היו אלו בני הגזע הסגול והאנדיטים שבאו לאחריהם אשר ניסו לנתק לראשונה את המתמטי מן הרצוני. האדם המתורבת הלך יותר ויותר בעקבות היוונים המוקדמים ביותר והשומֵרים אשר הבחינו בין הדומם לבין החי. וככל שתתקדם הציוויליזציה, כך תוטל על הפילוסופיה מלאכת הגישור על התהומות המתרחבים והולכים בין מושג הרוח לבין מושג האנרגיה. ואולם, בזמן של המרחב, הבדלים הללו הינם כאחד בעליון.
המדע חייב תמיד להיות מעוגן בהיגיון, אף כי הדמיון וההשערה מסייעים להרחבת גבולותיו. הדת לעולם תתבסס על האמונה, אף כי ההיגיון מהווה השפעה מייצבת ומסייע בידה. ותמיד היו, ותמיד תהיינה, פרשנויות מטעות של מופעי עולמות הטבע והרוח, אשר מכונים שלא כראוי מדעים ודת.
האדם ניסה לגבש את רעיונותיו הפילוסופיים מתוך תפישתו הבלתי-שלמה את המדע, מתוך אחיזתו הרפה את הדת, ומתוך ניסיונותיו הכושלים במטפיזיקה. ואכן, האדם המודרני יכול היה לבנות פילוסופיה ראויה ומרתקת של עצמו ושל יקומו אילו צלח החיבור המטפיזי בין עולמות החומר לבין עולמות הרוח, חיבור חשוב וחיוני ביותר, ואילו צלחה המטפיזיקה במלאכת הגישור על התהום המורונטית הפעורה בין החומרי לבין הרוחני. לאדם החומרי חסרים המושגים של החומר ושל הדעת המורונטיים; וההתגלות הינה הטכניקה היחידה שבאמצעותה יוכל לפצות האדם על החוסר בנתונים מושגיים, אשר להם נזקק הוא בדחיפות כה רבה לשם בניית פילוסופיה לוגית של היקום, ועל-מנת להגיע להבנה מספקת של מקומו המובטח והמבוסס בְּיקום זה.
ההתגלות הינה תקוותו היחידה של האדם האבולוציוני לגישור על התהום המורונטית. האמונה וההיגיון לבדם לא יוכלו להגות יקום לוגי ולבנות אותו ללא הסיוע של המוטה. ללא תובנת המוטה, לא יוכל בן התמותה להבחין בטוּב, באהבה ובאמת בתופעות העולם החומרי.
כאשר הפילוסופיה של האדם נוטה באופן ניכר אל עבר עולם החומר, היא הופכת לרציונליסטית או לנטורליסטית. כאשר הפילוסופיה נוטה במיוחד אל הרמה הרוחנית, היא הופכת לאידיאליסטית, או אפילו למיסטית. כאשר איתרע מזלה של הפילוסופיה והיא נשענת על המטפיזיקה, היא תמיד הופכת לסקפטית, למבולבלת. בעידני העבר נפלו רוב הידע וההערכות האינטלקטואליות של האדם למסגרת של אחת משלוש ההבחנות המעוּותות האלה. הפילוסופיה איננה מעזה להשליך את פירושיה על אודות המציאות באופן הקווי שבו נוקטת הלוגיקה; תמיד היא תידרש להתחשב בסימטריה האליפטית של המציאות ובעקמומיות המהותית המצויה בכל מושגי היחס.
אך הגיוני הוא כי הפילוסופיה הגבוהה ביותר שאליה יוכל האדם בן התמותה להגיע תהא חייבת להתבסס על היגיון המדע, על אמונת הדת ועל תובנת האמת אשר מקנה ההתגלות. באמצעות איחוד זה יוכל האדם לפצות באופן כלשהו על כישלונו לפתח מטפיזיקה ראויה, ועל חוסר יכולתו להבין את המוטה המורונטית.
המדע נתמך על-ידי ההיגיון, הדת נתמכת על-ידי האמונה. אף כי האמונה איננה מתבססת על היגיון, היא הגיונית; אף כי היא בלתי-תלויה בלוגיקה, אין זאת כי לוגיקה מבוססת תעודד אותה. ואפילו פילוסופיה אידיאלית לא תוכל להזין את האמונה; לאמיתו של דבר, היא, יחד עם המדע, מהווה את המקור לפילוסופיה מעין זו. האמונה, התובנה הדתית האנושית, תוכל לקבל הנחייה בטוחה אך ורק מן ההתגלות, תוכל להרקיע בבטחה אך ורק הודות להתנסות האישית של בן התמותה עם נוכחות המכוונן הרוחנית של האל, אשר הינו רוח.
גאולה אמיתית הינה טכניקת ההתפתחות האלוהית של הדעת בת התמותה, החל מן ההזדהות עם החומר, דרך מחוזות הקישור המורונטיים, ועד למעמד הגבוה ביקום של התיאום הרוחני. וכפי שבאבולוציה הארצית קודם האינסטינקט האינטואיטיבי החומרי להופעתו של ידע מוסק, כך מבשרת הופעתה של תובנה רוחנית אינטואיטיבית את הופעתם העוקבת של ההיגיון וההתנסות המורונטיים והרוחניים במסגרת התכנית הנשגבת של האבולוציה השמימית, מפעל ההתמרה של הפוטנציאלים של האדם בר החלוף לכדי הממשות והאלוהיות של האדם הנצחי, סופיון פרדיס.
אך ככל שהאדם המרקיע יתקרב פנימה ואל עבר פרדיס בבקשו את חווית האל, כך הוא יגיע כלפי חוץ ואל עבר החלל למען ההבנה האנרגטית של הקוסמוס החומרי. התקדמות המדע איננה מוגבלת לחייו הארציים של האדם; במידה רבה, חווית ההרקעה שלו ביקום וביקום העל תכלול את הלימוד על התמרת האנרגיה ועל המטמורפוזה של החומר. האל הינו רוח, ואולם האלוהות הינה אחדות, ואחדות האלוהות כוללת לא רק את ערכי הרוח של האב האוניברסאלי ושל הבן הנצחי, אלא גם מודעות לעובדות האנרגיה של הבקר האוניברסאלי ושל אי פרדיס, זאת בעוד ששני חלקי המציאות האוניברסאלית הללו מתואמים באופן מושלם ביחסי הדעת של הפועל האחוד, ומאוחדים ברמה הסופית באלוהות המגיחה של ההוויה העליונה.
האיחוד בין הגישה המדעית לבין התובנה הדתית באמצעות הגישור של הפילוסופיה ההתנסותית הינו חלק מהתנסותו הארוכה של האדם בהרקעתו אל עבר פרדיס. תמיד תידרש פעולתה של לוגיקת הדעת על-מנת להביא להרמוניה בין הקירובים של המתמטיקה לבין וודאויות התובנה, וזאת בכל רמות ההתנסות אשר נופלות מן ההישג המקסימאלי של העליון.
ואולם, לעולם לא תצליח הלוגיקה להביא לידי הרמוניה בין ממצאיו של המדע לבין תובנות הדת, אלא אם כן גם ההיבט המדעי וגם ההיבט הדתי של האישיות נשלטים על-ידי האמת, וחפצים בכנות ללכת בעקבות האמת באשר היא תוביל, ובלא תלות במסקנות שאליהן היא עשויה להגיע.
הלוגיקה הינה הטכניקה של הפילוסופיה, צורת הביטוי שלה. בתוך מחוזות המדע האמיתי, לעולם עונה ההיגיון לקול הלוגיקה האותנטית; בתוך מחוזות הדת האמיתית, האמונה הינה לוגית תמיד מנקודת המבט הפנימית, אף כי אמונה שכזו עלולה להידמות כחסרת בסיס למדי מנקודת מבטה של הגישה המדעית המתבוננת פנימה. למתבונן מבחוץ פנימה עשוי היקום להיראות חומרי; למתבונן מבפנים כלפי חוץ עשוי אותו יקום להיראות רוחני לחלוטין. ההיגיון צומח מתוך מודעות חומרית, האמונה צומחת מתוך מודעות רוחנית, אך באמצעות הגישור של פילוסופיה המחוזקת על-ידי ההתגלות, עשויה הלוגיקה לאשר הן את ההשקפה אשר מתבוננת פנימה והן את זו המתבוננת החוצה, ובכך לייצב הן את המדע והן את הדת. וכך, באמצעות המגע המשותף שלהן עם הלוגיקה של הפילוסופיה, יכולים הן המדע והן הדת להפוך ליותר ויותר סובלניים זה כלפי זה, ולפחות פחות סקפטיים.
מה שהן המדע והן הדת המתפתחים זקוקים לו זה יותר חיפוש וביקורת-עצמית נטולת פחד, מודעות גדולה יותר לחוסר המושלמות שבמעמדן האבולוציוני. לעיתים קרובות מדי, מורי המדע והדת כאחד בטוחים מדי בעצמם ודוגמטיים מדי. המדע והדת יכולים לבקר את עצמם אך ורק באשר לעובדות. ברגע שעוזבים את זירת העובדות, ההיגיון מתפטר או מתדרדר במהירות לכדי בן לוויה של לוגיקה כוזבת.
הדרך הטובה ביותר לרכוש את האמת – קרי ההבנה של מערכות יחסים קוסמיות, של עובדות ביקום ושל ערכים רוחניים – הינה באמצעות סעד רוח האמת, והדרך הטובה ביותר לבקר אותה הינה באמצעות התגלות. אך ההתגלות איננה המקור למדע, ואף לא לדת; תפקודה הינו לתאם את המדע, כמו גם את הדת, עם האמת של המציאות. בהיעדר התגלות או בשל הכישלון לקבל או לתפוש אותה, תמיד חוזר האדם בן התמותה למחווה חסרת התוחלת של המטפיזיקה, וזאת משום שזו הינה התחליף האנושי היחיד להתגלות של אמת, או למוטה של האישיות המורונטית.
המדע של עולם החומר מאפשר לאדם לשלוט בסביבתו הפיזית, ובמידת מה אף לחלוש עליה בשליטתו. דת ההתנסות הרוחנית הינה המקור לדחף-האחווה אשר מאפשר לבני האדם לחיות יחדיו בתוככי מסובכות הציוויליזציה של עידן מדעי. המטפיזיקה, ובוודאות רבה יותר – ההתגלות, מספקת נקודת מפגש משותפת הן לתגליות המדע והן לתגליות הדת, ומאפשרת את הניסיון האנושי לתאם באופן לוגי את תחומי המחשבה הללו – הנפרדים אך התלויים זה בזה – לכדי פילוסופיה מאוזנת היטב של יציבות מדעית וּודאות דתית.
במצב האנושי לא ניתן להוכיח דבר באופן מוחלט; הן המדע והן הדת מתבססים על הנחות. ברמה המורונטית, ניתן להוכיח באופן חלקי את ההנחות הן של המדע והן של הדת תוך שימוש בלוגיקת מוטה. ברמה הרוחנית בעלת המעמד המקסימאלי, הולך ונעלם בהדרגה הצורך בהוכחות סופיות אל מול ההתנסות הממשית במציאות ועמה; אך אפילו שם, הרבה ממה שמצוי מעבר לסופי נותר בלתי-מוכח.
כלל חטיבות המחשבה האנושית מתבססות על הנחות מסוימות אשר מתקבלות, אף כי אינן מוכחות, הודות לרגישות המובנית למציאות המצויה במתת הדעת של האדם. המדע מתחיל את קריירת ההיגיון המפוארת שלו תוך שהוא מניח את מציאותם של שלושה דברים: החומר, התנועה והחיים. הדת מתחילה עם הנחת תקפותם של שלושה דברים: הדעת, הרוח והיקום – ההוויה העליונה.
המדע הופך למחוז המחשבה של המתמטיקה, של האנרגיה ושל החומר של הזמן במרחב. הדת מתיימרת לעסוק לא רק ברוח הסופית וברת-החלוף, אלא גם ברוח הנצח והעליונות. אך ורק באמצעות התנסות ממושכת במוטה תוכלנה שתי נקודות השקפה קיצוניות אלה על היקום להניב פירושים אנאלוגיים של המקורות, התפקודים, היחסים, המציאויות והייעודים. מקסימום ההרמוניה בפער שבין אנרגיה לרוח מצוי במעגל של שבע רוחות האב; האיחוד הראשון ביניהן, באלוהות של העליון; האיחוד הסופי שלהן, באינסופיותו של המקור והמרכז הראשון, ה"אני הוא זה".
היגיון הינו מעשה ההכרה במסקנותיה של המודעוּת באשר להתנסות בתוך העולם הפיזי של האנרגיה והחומר ועמו. אמונה הינה מעשה ההכרה בתקפותה של המודעות הרוחנית – דבר-מה אשר לא ניתן להוכיחו באמצעות הוכחה אנושית אחרת. לוגיקה הינה ההתקדמות הסינטטית בחיפוש אחר האמת של האחדות בין האמונה להיגיון, והיא מתבססת על מתת הדעת המובנית של ההוויות בנות התמותה, ההכרה המוּלדת בדברים, במשמעויות ובערכים.
בנוכחותו של מכוונן המחשבה מתקיימת הוכחה אמיתית למציאות רוחנית, אך תקפותה של נוכחות זו איננה ניתנת להדגמה לעולם החיצון, אלא רק לאותו אחד אשר מתנסה בכך שהאל שוכן בו. המודעות של המכוונן מתבססת על הקליטה האינטלקטואלית של האמת, על התפישה העל-דעתית של הטוּב, ועל ההנעה של האישיות לאהוב.
המדע מגלה את עולם החומר, הדת מעריכה אותו, ואילו הפילוסופיה מנסה לפרש את משמעויותיו בעודה מתאמת את נקודת המבט המדעית החומרית עם המושג הדתי הרוחני. ואולם, היסטוריה הינה מחוז שבו ייתכן שהמדע והדת לעולם לא יגיעו להסכמה מלאה.
אף-על-פי שבהתאם להיגיון וללוגיקה שלהם עשויים הן המדע והן הפילוסופיה להניח את סבירותו של האל, אך ורק ההתנסות הדתית האישית של אדם המונחה על-ידי רוח יכולה לאשר את וודאותה של אלוהות עליונה ואישית שכזו. באמצעות הטכניקה של התגשמות שכזו של אמת חיה, הופכת ההשערה הפילוסופית על אודות סבירותו של האל למציאות דתית.
הבלבול באשר להתנסות בוודאותו של האל נובע מתוך הפירושים והתיאורים השונים שנותנים יחידים שונים וגזעים אנושיים שונים לאותה חוויה. יש וההתנסות באל עשויה להיות תקפה לחלוטין, אך הדיון על אודות האל, בהיותו אינטלקטואלי ופילוסופי, הינו משתנה ולעיתים מטעה באופן מבלבל.
אדם טוב ונאצל עשוי להיות מאוהב עד כלות באשתו, ובה בעת לא לעבור מבחן בכתב בנושא הפסיכולוגיה של האהבה בין בני-זוג. אדם אחר, אשר כמעט ואיננו אוהב את אשתו, עשוי לעבור מבחן מעין זה באופן משביע-רצון. אי השלמות של תובנת האוהב ביחס לטיבה האמיתי של האהובה איננה פוגמת כהוא זה במציאותה או בכנותה של אהבתו.
באם תאמינו באמת באל – תדעו ותאהבו אותו באמונה – כי אז לא תתירו למציאותה של התנסות מעין זו להצטמצם או להיפגם באופן כלשהו בשל רמיזותיו הספקניות של המדע, קטנוניותה של הלוגיקה, השערותיה של הפילוסופיה, או הצעותיהן הפקחיות של נשמות בעלות כוונה טובה אשר היו יוצרות דת נעדרת אל.
ראוי לה לוודאותו של האיש הדתי יודע האל, כי היא לא תופרע בשל אי-וודאותו של המטריאליסט הספקן; ודווקא, ראוי שאי-וודאותו של זה אשר איננו מאמין תאותגר במידה משמעותית על-ידי האמונה העמוקה ועל-ידי הוודאות הבלתי-מעורערת של המאמין ההתנסותי.
פילוסופיה, על-מנת שתשרת את הדת ואת המדע באופן המיטבי, ראוי לה כי תימנע מן הקצוות, הן של המטריאליזם והן של הפנתאיזם. רק פילוסופיה אשר מכירה במציאותה של האישיות – קביעוּת בנוכחותו של שינוי – יכולה להיות בעלת-ערך מוסרי בעבור האדם, עשויה לשמש כחוליית קישור בין תיאוריות של המדע החומרי לבין הדת הרוחנית. ההתגלות הינה הפיצוי על שבריריותה של הפילוסופיה המתפתחת.
התיאולוגיה עוסקת בתוכן האינטלקטואלי של הדת, המטפיזיקה (התגלות) עוסקת בהיבטים הפילוסופיים. ההתנסות הדתית הינה התוכן הרוחני של הדת. על-אף הגחמות המיתולוגיות והאשליות הפסיכולוגיות של התוכן האינטלקטואלי של הדת, ההנחות המטפיזיות השגויות וטכניקות הרמייה העצמית, העיוותים הפוליטיים והסטיות הסוציו-אקונומיות של התוכן הפילוסופי של הדת, ההתנסות הרוחנית של הדת האישית נותרת אמיתית ותקפה.
הדת עוסקת בתחושות, בפעולה ובחיים, ולא בחשיבה גרידא. החשיבה קשורה יותר לחיים החומריים, וראוי לה כי בעיקרה, אף כי לא לגמרי, תישלט על-ידי ההיגיון, עובדות המדע והאמת, כאשר זו האחרונה שואפת באופן בלתי-חומרי אל עבר מחוזות הרוח. אין זה משנה עד כמה התיאולוגיה של האדם הינה שגויה או מתעתעת, הדת שלו עשויה להיות אותנטית לחלוטין ואמיתית לעד.
בצורתו המקורית, הבודהיזם הינו אחת מן הדתות הטובות ביותר מבין הדתות חסרות האל אשר קמו במהלך כל ההיסטוריה האבולוציונית של אורנטיה, אף כי, ככל שאמונה זו הלכה והתפתחה, היא לא נותרה חסרת-אל. דת ללא אמונה הינה בבחינת סתירה; דת ללא אל הינה בבחינת חוסר-עקביות פילוסופי ואבסורד אינטלקטואלי.
הוריה של הדת הטבעית, הקסם והמיתולוגיה, אינם פוגעים בתקפות מציאותן ואמיתוּתן של דתות ההתגלות המאוחרות יותר, וכן בבשורת הגאולה המושלמת של דת ישוע. חייו ותורתו של ישוע הפשיטו באופן סופי את הדת מן האמונות הטפלות של הקסם, מאשליות המיתולוגיה ומן השעבוד לדוגמטיזם המסורתי. ואולם, הקסם והמיתולוגיה המוקדמים הללו סללו ביעילות את הדרך אל הדת המאוחרת והנעלה יותר, זאת בכך שהניחו את קיומם ואת מציאותם של ערכים על-חומריים ושל הוויות על-חומריות.
אף כי ההתנסות הדתית הינה תופעה רוחנית סובייקטיבית לגמרי, התנסות מעין זו מאמצת גישה חיה וחיובית של אמונה כלפי מחוזותיה הגבוהים ביותר של המציאות האובייקטיבית ביקום. האידיאל של הפילוסופיה הדתית הינו אמונה-אמון מסוג כזה אשר יוביל אדם להתבסס ללא סייג על אהבתו המוחלטת של האב האינסופי של יקום היקומים. התנסות דתית אמיתית מעין זו מתעלה בהרבה מעל להחפצה פילוסופית של תשוקה אידיאליסטית; למעשה, היא לוקחת את הגאולה כמובן מאליו ועוסקת אך ורק בלימוד של רצון האב בפרדיס ובמילוי של רצון זה. סימני ההיכר של דת מעין זו הינם: אמונה באלוהות עליונה, תקווה לגאולת נצח, ואהבה, במיוחד כלפי הזולת.
כאשר התיאולוגיה משתלטת על דת, הדת מתה; היא הופכת לדוקטרינה במקום לחיים. משימתה של התיאולוגיה הינה אך לאפשר את המודעות העצמית לַהתנסות הדתית האישית. התיאולוגיה כוללת את המאמצים הדתיים להגדרתן, הבהרתן, פירושן והצדקתן של טענותיה ההתנסותיות של הדת, אשר, אחרי ככלות הכול, יכולות לקבל תוקף אך ורק באמצעות אמונה חיה. בפילוסופיית היקום הגבוהה יותר, הופכת החכמה, כמו ההיגיון, לבת בריתה של האמונה. ההיגיון, החכמה והאמונה הינם הישגיו האנושיים הגבוהים ביותר של האדם. ההיגיון מכיר לאדם את עולם העובדות, את הדברים; החכמה מכירה לאדם את עולם האמת, את מערכות היחסים; האמונה חונכת אותו אל תוך עולם של אלוהיוּת, התנסות רוחנית.
האמונה נושאת ברצון את ההיגיון ככל שההיגיון מסוגל לצעוד קדימה, ואז ממשיכה עם החכמה עד לקצה הגבול הפילוסופי; או אז, היא מעזה לצאת למסע חסר הגבולות, והבלתי-נגמר ביקום בחברתה הבלעדית של האמת.
המדע (ידע) מתבסס על ההנחה הטבועה (רוח מסייעת) כי ההיגיון הינו תקף, כי ניתן להבין את היקום. הפילוסופיה (הבנה מתואמת) מתבססת על ההנחה הטבועה (רוח החכמה) כי החכמה הינה תקפה, כי ניתן לתאם את היקום החומרי עם היקום הרוחני. הדת (האמת של התנסות דתית אישית) מתבססת על ההנחה הטבועה (מכוונן המחשבה) כי האמונה הינה תקפה, כי ניתן לדעת את האל ולהשיגו.
המימוש המלא של מציאותם של החיים בני התמותה כולל את הרצון המתקדם להאמין בהנחות האלה על אודות ההיגיון, החכמה והאמונה. חיים שכאלה מוּנעים על-ידי אמת ונשלטים על-ידי אהבה; ואלו הם האידיאלים של מציאות קוסמית אובייקטיבית אשר את מציאותם לא ניתן להדגים באופן חומרי.
כאשר ההיגיון מכיר לראשונה בנכון ובשגוי, הוא מדגים חכמה; כאשר החכמה בוחרת בין הנכון לשגוי, בין האמת לשגיאה, היא מדגימה הובלה בידי הרוח. וכך, תמיד מאוחדים בקרבה וקשורים זה לזה בתפקודם תפקודי הדעת, הנשמה והרוח. ההיגיון עוסק בידע עובדתי; החכמה, בפילוסופיה ובהתגלות; האמונה, בהתנסות רוחנית חיה. באמצעות האמונה משיג האדם את היופי ובאמצעות האהבה הרוחנית הוא מעפיל אל הטוּב.
האמונה מובילה לידיעת האל, ולא רק לתחושה מיסטית של הנוכחות האלוהית. ראוי לאמונה כי לא תושפע יתר-על-המידה על-ידי ההשלכות הרגשיות שלה. דת אמת הינה התנסות של אמונה וידיעה, כמו גם של סיפוק של תחושה.
בהתנסות הדתית קיימת מציאות אשר עומדת ביחס ישר לתוכן הרוחני, ומציאות שכזו מתעלה מעל ההיגיון, המדע, הפילוסופיה, החכמה, וכן מעל לכל ההישגים האנושיים האחרים. השכנוע של התנסות מעין זו אינו ניתן לערעור; הלוגיקה של החיים הדתיים איננה ניתנת להפרכה; הוודאות של ידע מעין זה הינה על-אנושית; הסיפוק הינו עליון ואלוהי, האומץ עשוי לבלי-חת, המסירות אינה נתונה בסימני שאלה, הנאמנויות הינן עליונות והגורלות הינם סופיים – נצחיים, מרביים ואוניברסאליים.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
אין לבלבל את מושג השילוש של דת ההתגלות עם האמונות על שלשות של הדתות האבולוציוניות. הרעיונות של שלשות צמחו מתוך יחסים מרומזים רבים, ובעיקר בשל שלושת הפרקים שבאצבעות, משום ששלוש הינו המספר המינימאלי של רגליים אשר יכול לייצב שרפרף, ומשום שאוהל יכול להיסמך על שלוש נקודות משען; יתרה מזאת, במשך זמן רב האדם הפרימיטיבי לא ידע לספור מעבר לשלוש.
מעבר לכמה זוגות טבעיים, כגון עבר והווה, יום ולילה, חם וקר, זכר ונקבה, האדם נוטה בדרך כלל לחשוב בשלשות: אתמול, היום ומחר; זריחה, צהרי-היום ושקיעה; אבא, אימא וילד. המנצח זוכה לשלוש קריאות הידד. את המתים קוברים ביום השלישי, ואת רוח הרפאים מרָצים באמצעות שלוש הזלפות של מים.
כתוצאה מן החיבורים הטבעיים הללו בהתנסות האנושית הופיעה השלשה בדת, תופעה אשר אירעה הרבה לפני שהתגלה שילוש האלוהויות של פרדיס, או מי מנציגיו, בפני האדם. מאוחר יותר, לפרסים, להינדים, ליוונים, למצרים, לבבלים, לרומאים ולתושבי סקנדינביה, לכל אלו היו שלשות של אלים, ואולם אלו עדיין לא היו שילושים אמיתיים. מקורן של כלל השלשות של האלוהויות היה טבעי, והן הופיעו בזמן כזה או אחר בקרב רוב העמים התבוניים של אורנטיה. לעיתים מתערבב המושג של שלשה אבולוציונית עם זה של שילוש של התגלות; במקרים הללו לרוב בלתי-אפשרי להבדיל בין האחד למשנהו.
ההתגלות הראשונה באורנטיה אשר הובילה להבנתו של שילוש פרדיס נעשתה בידי הסגל של הנסיך קאליגסטיה לפני כחצי מיליון שנה. מושג זה, המוקדם ביותר על אודות השילוש, אבד לַעולם בתקופות המעורערות שלאחר המרידה הפלנטארית.
ההצגה השנייה של השילוש נעשתה על-ידי אדם וחווה בגן הראשון ובשני. תורה זו לא אבדה לחלוטין מן העולם אפילו עד לימיו של מאקיוונטה מלכי-צדק, כשלושים-וחמש אלף שנה לאחר מכן, מכיוון שהמושג של בני שת על אודות השילוש נשתמר הן במסופוטמיה והן במצרים, אך במיוחד בהודו, שם הוא נשתמר למשך זמן רב בדמות אָגְנִי, אל האש הוודי בעל שלושת הראשים.
ההצגה השלישית של השילוש נעשתה בידי מאקיוונטה מלכי-צדק, ואת הדוקטרינה הזו סימלו שלושת המעגלים משותפי המרכז אשר אותם ענד החכם משלם על לוח חזהו. אך מאקיוונטה מצא שקשה מאוד ללמד את הבדווים מפלשתינה על אודות האב האוניברסאלי, הבן הנצחי והרוח האינסופית. מרבית תלמידיו סברו כי השילוש מורכב משלושת הגבוהים ביותר של נורלטיאדק; מעטים הבינו כי השילוש מורכב מריבון המערכת, אב הקונסטלציה והאלוהות של בורא היקום המקומי; ואף פחות מאלו תפשו בקושי את הרעיון של התאגדות פרדיס בין האב, הבן והרוח.
הודות לפעולותיהם של המיסיונרים משלם, נפוצו בהדרגה תורותיו של מלכי-צדק על אודות השילוש ברחבי אזורים נרחבים של אירו-אסיה וצפון-אפריקה. בעידנים של האנדיטים, ובעידנים שאחרי מלכי-צדק, לעיתים קרובות קשה להבדיל בין השלשות לשילושים, הואיל ושני המושגים התערבבו זה בזה והתמזגו במידה מסוימת.
מושג השילוש השתרש בקרב ההינדים בדמות הוויה, תבונה ואושר. (המשגה הודית מאוחרת יותר לבשה את דמויותיהם של ברהמה, שיווה ווִישנו.) אף כי הכוהנים בני שת היו אשר הביאו להודו את התיאורים המוקדמים יותר של השילוש, הרעיונות המאוחרים יותר יובאו על-ידי המיסיונרים של שלם ופותחו על-ידי התבונה הילידית של הודו באמצעות שילוב של הדוקטרינות האלה עם מושגי השלשות האבולוציוניות.
הדת הבודהיסטית פיתחה שתי דוקטרינות בעלות טבע שילושי: המוקדמת שבהן הייתה של מורֶה, חוק ואחווה; הצגה זו נערכה בידי גאוטמה סידהרתא. הרעיון המאוחר יותר, אשר התפתח בקרב הענף הצפוני של חסידי בודהה, כלל את האדון העליון, את רוח הקודש ואת הגואל אשר התגשם בגוף.
ורעיונות אלו של ההינדים ושל הבודהיסטים היו השערות שילושיות אמיתיות, כלומר, הרעיון של מופע משולש של אל מונותאיסטי. מושג אמיתי של השילוש איננו קיבוץ של שלושה אלים נפרדים ותו לא.
העברים ידעו על אודות השילוש ממסורותיהם של הקינים בימיו של מלכי-צדק, אך קנאותם לאל האחד, יהוה, האפילה במידה כזו על כל התורות מסוג זה, עד כי בזמן הופעתו של ישוע הדוקטרינה של אלוהים כמעט ונמחקה לחלוטין מן התיאולוגיה היהודית. הדעת העברית לא יכולה הייתה ליישב בין מושג השילוש לבין האמונה המונותאיסטית באל אחד, אדוני אלוהי ישראל.
בדומה לכך, גם חסידי דת האסלאם לא הצליחו לתפוש את רעיון השילוש. תמיד קשה למונותאיזם בהתהוות להיות סבלני כלפי הטְרִינִיטָרְיָאנִיזֵם, כאשר הוא מתעמת עם הפוליתאיזם. רעיון השילוש מוצא אחיזה בצורה הטובה ביותר באותן דתות אשר מתאפיינות במסורת מונותאיסטית בטוחה, ושאליה נלווית גמישות דוקטרינאלית. המונותיאיסטים הגדולים, העברים והמוסלמים, התקשו להבחין בין סגידה לשלושה אלים, פוליתאיזם, לבין הטְרִינִיטָרְיָאנִיזֵם, הסגידה לאלוהות אחת אשר מתקיימת במופע אלוהיות ואישיות שילושי.
ישוע לימד את שליחיו את האמת על אודות שילוש פרדיס, אך הם חשבו שהוא דיבר באופן ציורי וסמלי. מכיוון שהם ניזונו מן המונותאיזם העברי, הם התקשו לאמץ אמונה אשר עמדה לכאורה בסתירה למושג השולט שלהם על אודות יהוה. והנוצרים המוקדמים ירשו את דעתם הקדומה של העברים באשר למושג השילוש.
השילוש הראשון של הנצרות הוכרז באנטיוכיה וכלל את האל, את דברו ואת חכמתו. פאולוס ידע על אודות שילוש פרדיס של האב, הבן והרוח, אך הטיף לו והזכיר אותו אך ורק במעטים מן המכתבים אשר שלח לכנסיות החדשות שהיו מצויות בשלבי היווצרות. ואפילו אז, ממש כמו רעיו השליחים, בלבל פאולוס בין ישוע, הבן הבורא של היקום המקומי, לבין אישיות האלוהות השנייה, הבן הנצחי של פרדיס.
המושג הנוצרי של השילוש, אשר החל לזכות בהכרה לקראת סיומה של המאה הראשונה שלאחר המשיח, כלל את האב האוניברסאלי, את הבן הבורא של נבאדון ואת הסועדת האלוהית של סאלווינגטון – רוח האם של היקום המקומי ובת לווייתו היצירתית של הבן הבורא.
עובדת זהותו של שילוש פרדיס לא הייתה ידועה באורנטיה (למעט ליחידים בודדים אשר להם התגלתה במיוחד) למן ימיו של ישוע ועד להצגתה בחשיפה התגלותית זו. ואף כי המושג הנוצרי של השילוש היה שגוי באשר לעובדות, הוא היה נכון למעשה באשר למערכות היחסים הרוחניות. מושג זה סבל ממבוכה רק באשר להשלכות הפילוסופיות ולתוצאות הקוסמולוגיות שלו: רבים מאלו בעלי המודעות לקיום הקוסמי התקשו להאמין כי אישיות האלוהות השנייה – החבר השני בְּשילוש אינסופי – אכן שכנה אי-פעם באורנטיה; ובעוד שרוח הדברים הינה נכונה, בפועל זוהי איננה עובדה. הבוראים מסוג מיכאל אכן מגשימים את אלוהיותו של הבן הנצחי, אך הם אינם האישיות המוחלטת.
המונותיאיזם צמח כמחאה פילוסופית כנגד חוסר עקביותו של הפוליתאיזם. בראשיתו, הוא התפתח באמצעות ארגון הפנתיאון על-פי חלוקת הפעילויות העל-טבעיות למחלקות, לאחר מכן באמצעות הרוממות ההנותאיסטית של אל אחד מעל לַאלים רבים, ולבסוף באמצעות החרגתם של כלל האלים, למעט האל היחיד בעל הערך הסופי.
הטְרִינִיטָרְיָאנִיזֵם צומח מתוך המחאה ההתנסותית כנגד היעדר האפשרות לתפוש את יחידותה של אלוהות בודדת אשר עברה תהליך של דה-האנשה, ואשר הינה בעלת חשיבות בַּיקום אך נעדרת יחסים. בהינתן מספיק זמן, נוטה הפילוסופיה להפשיט את איכויות האישיות ממושג האלוהות של המונותאיזם הטהור, ובכך לצמצם את הרעיון הזה, של אל נעדר יחסים, לכדי מעמד של מוחלט פנתיאיסטי. מאז ומעולם היה קשה להבין את טיבו האישי של אל אשר נעדר מערכות יחסים אישיות שוות עם הוויות אחרות ומתואמות לו. האישיות באלוהות תובעת כי אלוהות שכזו תתקיים ביחס לאלוהות אישית אחרת ושקולה לה.
באמצעות ההכרה במושג השילוש, יכולה דעת האדם לקוות לתפוש משהו מיחסי הגומלין בין האהבה לחוק בקרב בריאוֹת הזמן-מרחב. באמצעות אמונה רוחנית לומד האדם על אודות אהבתו של האל, אך במהרה הוא מגלה כי לאמונה רוחנית זו אין כלל השפעה על החוקים אשר צווּ ליקום החומרי. בלא קשר לנחישות שבה מאמין האדם באל בדמות אביו מפרדיס, האופקים הקוסמיים המתרחבים תובעים אף כי יכיר במציאותה של אלוהות פרדיס כחוק האוניברסאלי, כי יכיר בריבונותו של השילוש המתפרשת החוצה מעם פרדיס וחולשת אפילו על היקומים המקומיים המתפתחים של הבנים הבוראים ושל הבנות היצירתיות של שלוש האישיויות הנצחיות, אשר איחודן האלוהי הינו עובדת שילוש פרדיס, מציאותו, והיותו לנצח בלתי ניתן לחלוקה.
ואותו שילוש פרדיס ממש הינו ישות אמיתית – הוא לא אישיות ואף-על-פי-כן הינו מציאות אמיתית ומוחלטת; הוא לא אישיות ואף-על-פי-כן הוא תואם לאישיויות המתקיימות לצידו – אישיויותיהם של האב, הבן והרוח. השילוש הינו מציאות של אלוהות המתעלָה מעל לסכום חלקיה, ואשר מתממשת לבסוף מתוך האיחוד של שלוש אלוהויות פרדיס. איכויותיו, מאפייניו ותפקודיו של השילוש אינם בבחינת סכום פשוט של תכונותיהן של שלוש אלוהויות פרדיס; תפקודי השילוש הינם דבר-מה ייחודי, מקורי ובלתי ניתן לחיזוי מלא בהסתמך על ניתוח תכונותיהם של האב, הבן והרוח.
לדוגמא: בהיותו בכדור הארץ, התריע המאסטר בפני חסידיו כי השיפוט לעולם איננו פעולה אישית; תמיד הוא תפקידה של קבוצה. ואף האלים, כאישיויות, אינם שופטים. אך הם מבצעים תפקיד זה ממש כשלם שיתופי, כשילוש פרדיס.
התפישה המושגית של שילוש ההתאגדות בין האב, הבן והרוח מכין את הדעת האנושית להצגה הנוספת של מערכות יחסים אחרות של שלשות. ייתכן שההיגיון התיאולוגי בא על סיפוקו המלא באמצעות המושג של שילוש פרדיס, אך ההיגיון הפילוסופי, כמו גם זה הקוסמולוגי, תובעים הכרה בהתאגדויות אחרות של שילוש של המקור והמרכז הראשון, אותם שילושים מסדר שני שבהם פועל ומופיע האינסופי ביקום באופנים אחרים מאשר בתפקיד האב – במערכות היחסים של אל הכוח, האנרגיה, העוצמה, הסיבתיות, התגובה, הפוטנציאל, הממשות, הכבידה, המתח, התבנית, העיקרון והאחדות.
אף כי מעת לעת האנושות הגיעה להבנה מסוימת על אודות השילוש של שלושת אישיויות האלוהות, העקביות תובעת כי האינטלקט האנושי יבחין כי קיימות מערכות יחסים מסוימות בין כל שבעת המוחלטים. ואולם, כל מה שנכון בנוגע לשילוש פרדיס איננו בהכרח נכון בנוגע לשילוש מסדר שני, זאת משום ששילוש מסדר שני הינו דבר-מה אחר משילוש. בהיבטים תפקודיים מסוימים עשוי שילוש מסדר שני להיות אנאלוגי לשילוש, אך מטיבו הוא לעולם איננו הומולוגי לשילוש.
האדם בן התמותה באורנטיה חולף דרך עידן כביר של התרחבות אופקים וגידול מושגים, והפילוסופיה הקוסמית שלו חייבת להאיץ את התפתחותה על-מנת שלא לפגר אחר התרחבות הזירה האינטלקטואלית של המחשבה האנושית. ככל שמתרחבת מודעותו הקוסמית של האדם, הוא מבחין בקשרי הגומלין בין כל מה שהוא מוצא במדעי החומר, בפילוסופיה האינטלקטואלית ובתובנה הרוחנית שלו. ועדיין, עם כל האמונה באחדותו של הקוסמוס, האדם מבחין בריבוי אשר קיים בקיום. למרות כל המושגים הנוגעים לעובדת היותה של האלוהות בלתי-משתנה, האדם רואה שהוא חי ביקום של שינוי מתמיד ושל צמיחה התנסותית. בלא קשר להבנת הישרדותם של ערכים רוחניים, האדם נדרש תמיד לקחת בחשבון את המתמטיקה ואת קדם-המתמטיקה של הכוח, האנרגיה והעוצמה.
באופן כזה או אחר, נדרש ליישב את שלמותה הנצחית של האינסופיוּת עם צמיחתם-בזמן של היקומים המתפתחים, ועם חוסר-שלמותם של תושביהם ההתנסותיים. נדרש לחלק ולסייג את מושג האינסופיות הכוללת, באופן כזה שהאינטלקט בן התמותה והנשמה המורונטית יוכלו לתפוש מושג זה של ערך סופי אשר לו משמעות ההופכת לרוחנית.
בעוד שהיגיון תובע את אחדותה המונותאיסטית של המציאות הקוסמית, ההתנסויות הסופיות דורשות את הנחת קיומם של מוחלטים רבים, ואת התיאום ביניהם במערכות היחסים הקוסמיות. ללא קיומים מתואמים, לא קיימת אפשרות להופעתן של מערכות יחסים מוחלטות מגוונות, ואין סיכוי לפעולתם של דיפרנציאלים, משתנים, מסגלים, מנחֵתים, מגדירים או מפחיתים.
במסמכים הללו הוצגה המציאות הכוללת (אינסופיוּת) כאילו היא מתקיימת בשבעת המוחלטים:
1. האב האוניברסאלי.
2. הבן הנצחי.
3. הרוח האינסופית.
4. אי פרדיס.
5. המוחלט האלוהי.
6.המוחלט האוניברסאלי.
7. המוחלט הבלתי-מוגדר.
המקור והמרכז הראשון, אשר הינו אבי הבן הנצחי, משמש גם כתבנית לאי פרדיס. הוא מהווה אישיות בלתי-מוגדרת בבן, אך אישיות אשר הפכה לפוטנציאלית במוחלט האלוהי. האב הינו אנרגיה אשר התגלתה בפרדיס-האוונה, ובעת ובעונה אחת – אנרגיה מוסתרת במוחלט הבלתי-מוגדר. האינסופי מתגלה תמיד בפעולותיו הבלתי-פוסקות של הפועל האחוד, בעוד שהוא פועל לנצח בפעולותיו המפצות, אך המוסוות, של המוחלט האוניברסאלי. וכך מתייחס האב לששת המוחלטים המתואמים, וכך חובקים כל השבעה את מעגל האינסופיות במהלך מחזורי הנצח הבלתי-נגמרים.
נדמה כי שילושים מסדר שני של מערכות יחסים מוחלטות הינם בלתי-נמנעים. אישיוּת מבקשת קשר לאישיויות אחרות ברמה המוחלטת, כמו גם בכל הרמות האחרות. וההתאגדות של שלוש אישיויות פרדיס מנציחה את השילוש הראשון מסדר שני, איחוד האישיויות של האב, הבן והרוח. זאת מכיוון שכאשר שלוש האישיויות האלה, כאישיויות, חוברות לשם פעולה אחודה, הן מהוות בכך שילוש מסדר שני של אחדות תפקודית, לא שילוש – ישות אורגאנית – ואף-על-פי-כן שילוש מסדר שני, איגוד תפקודי של שלושה שהם תמימי דעים.
שילוש פרדיס איננו שילוש מסדר שני; הוא איננו אחדות תפקודית של תמימות דעים; אלא הינו אלוהות בלתי-מחולקת ואשר איננה ניתנת לחלוקה. מכיוון שהשילוש הינו אלוהותם הבלתי-מחולקת, יכולים האב, הבן, והרוח (כאישיויות) לקיים מערכת יחסים עם שילוש פרדיס. האב, הבן והרוח אינם מקיימים מערכת יחסים אישית שכזו עם השילוש הראשון מסדר שני, משום שזהו הינו איחודם התפקודי כשלוש אישיויות. הם מקיימים במשותף מערכת יחסים אישית כלפי השילוש מן הסדר השני של אוסף אישיויותיהם אך ורק כשילוש – כאלוהות בלתי-מחולקת.
וכך ניצב שילוש פרדיס כמערכת יחסים ייחודית בינות למערכות היחסים המוחלטות; קיימים מספר שילושים קיומיים מסדר שני, אך רק שילוש קיומי אחד. שילוש מסדר שני איננו ישות. הוא הינו תפקודי ולא אורגאני. חבריו הינם שותפים ולא איגודים. השילושים מסדר שני עשויים להיות מורכבים מישויות, ואולם שילוש מסדר שני הינו כשלעצמו התאגדות.
למרות זאת, קיימת נקודת השוואה אחת בין השילוש מן הסדר הראשון לשילוש מן הסדר השני: שניהם מתממשים לבסוף כפונקציות אשר הינן דבר-מה אחר מאשר סך כל תכונות החברים המרכיבים אותם. ואולם, בעודם ניתנים להשוואה כך, מנקודת המבט התפקודית, אין נראית ביניהם שום מערכת יחסים קטגורית מעבר לכך. הם מתייחסים זה אל זה בערך כמו היחס שבין הפונקציה למבנה. אך התפקוד של התאגדות השילוש מן הסדר השני איננו התפקוד של מבנה השילוש או ישותו.
אף-על-פי-כן, השילושים מן הסדר השני הינם אמיתיים; הם אמיתיים עד מאוד. בהם עצמם הופכת המציאות הכוללת לתפקודית, ודרכם מפעיל האב האוניברסאלי שליטה מיידית ואישית על תפקודי שליטת האינסוף.
בניסיון לתאר את שבעת השילושים מסדר שני, יש לכוון את תשומת הלב לעובדה כי האב האוניברסאלי הינו החבר הראשי בכל אחד מהם. הוא הינו, היה ולעולם יהיה: האב-מקור האוניברסאלי הראשון, המרכז המוחלט, הגורם הקדמון, הבקר האוניברסאלי, מעניק האנרגיה חסר-הגבולות, האחדות המקורית, המקיים הבלתי-מסויג, אישיות האלוהות הראשונה, התבנית הקוסמית הקדמונית והמהות האינסופיות. האב האוניברסאלי הינו המחולל האישי של המוחלטים; הוא הינו המוחלט שבמוחלטים.
ניתן להציע כי טיבם ומשמעותם של שבעת השילושים מן הסדר השני הינו כדלקמן:
השילוש הראשון מסדר שני – השילוש האישי-תכליתי מסדר שני. זהו קיבוצן של שלושת אישיויות האלוהות:
1. האב האוניברסאלי.
2. הבן הנצחי.
3. הרוח האינסופית.
זהו הינו האיחוד המשולש של האהבה, החסד והסעד – ההתאגדות האישית והתכליתית של שלוש אישיויות פרדיס הנצחיות. זוהי ההתאגדות של הרעות האלוהית, אהבת היצורים, הפעולה כאב וקידום ההרקעה. האישיויות האלוהיות של שילוש ראשון זה מסדר שני הינם אלים מנחילי-אישיות, נותני-רוח ומעניקי-דעת.
זהו השילוש מסדר שני של הרצון האינסופי; הוא פועל לאורך ההווה הנצחי ובכל זרימת הזמן של העבר-הווה-עתיד. התאגדות זו מניבה אינסופיות רצונית ומספקת את המנגנונים שבאמצעותם הופכת האלוהות האישית לאלוהות של התגלות-עצמית עבור יצורי הקוסמוס המתפתח.
השילוש השני מסדר שני – השילוש מסדר שני של העוצמה-תבנית. בין אם זה אוּלטִימָאטוֹן זעיר, כוכב רושף, או ערפילית סובבת, ואפילו היקום המרכזי או יקומי העל, למן התארגנויות החומר הקטנות ביותר ועד לגדולות ביותר, לעולם נגזרת התבנית הפיזית – התצורה הקוסמית – מתפקודו של שילוש מסדר שני זה. התאגדות זו מורכבת מ:
1. האב-בן.
2. אי פרדיס.
3. הפועל האחוד.
האנרגיה מאורגנת על-ידי הסוכנים הקוסמיים של המקור והמרכז השלישי; האנרגיה נוצרת בהתאם לתבנית פרדיס, ההתגשמות החומרית המוחלטת; ואולם מאחורי כל התפעול המתמיד הזה עומדת נוכחותם של האב-בן, אשר איחודם הפְעיל לראשונה את תבנית פרדיס, עת הופיעה האוונה יחד עם לידתה של הרוח האינסופית, הפועל האחוד.
בשעת ההתנסות הדתית, יוצרים היצורים מגע עם האל, אשר הינו אהבה, אך לעולם אסור לתובנה רוחנית מעין זו להאפיל על ההכרה התבונית בעובדה ביקום של התבנית אשר הינה פרדיס. אישיויות פרדיס מגייסות את סגידתם מרצון של כלל היצורים באמצעות כוח האהבה האלוהית המשכנע, ומובילות את כל האישיויות ילידות-הרוח האלה אל תוך התענוגות הנשגבים של השירות הבלתי-כלה של בני האל הסופיונים. השילוש השני מסדר שני הינו האדריכל של זירת החלל שבה מתרחשים האירועים הללו; הוא קובע את תבניות התצורה הקוסמית.
אם האהבה היא זו המאפיינת את אלוהיותו של השילוש הראשון מסדר שני, כי אז התבנית הינה המופע בגלקסיה של השילוש השני מן הסדר השני. מה שמהווה השילוש הראשון מסדר שני עבור האישיויות המתפתחות, מהווה השילוש השני מסדר שני עבור היקומים המתפתחים. תבנית ואישיות הינם שניים מן המופעים הכבירים של פעולות המקור והמרכז הראשון; ואין זה משנה עד כמה קשה להבין זאת, עדיין נכון הדבר כי העוצמה-תבנית והאישיות האוהבת הינם מציאות יקום אחת יחידה וזהה; אי פרדיס והבן הנצחי הינם התגלויות מתואמות אך קוטביות של טיבו הבלתי-נתפס של אב-הכוח האוניברסאלי.
השילוש השלישי מסדר שני – השילוש מסדר שני של רוח-התפתחות. כלל המופע הרוחני מתחיל ונגמר בהתאגדות זו, המורכבת מ:
1. האב האוניברסאלי.
2. הבן-רוח.
3. המוחלט האלוהי.
למן עוצמת הרוח ועד לרוח פרדיס, כלל הרוח מוצאת את ביטויה בַּמציאות בהתאגדות זו של שילוש מסדר שני של מהות הרוח הטהורה של האב, ערכי הרוח הפעילים של הבן-רוח, ופוטנציאלי הרוח הבלתי-מוגבלים של מוחלט האלוהות. ראשיתם הקדמונית, מופעם השלם וייעודם הסופי של ערכי הרוח הקיומיים הינו בשילוש מסדר שני זה.
האב קיים לפני הרוח. הבן-רוח פועל כרוח יצירתית פעילה; מוחלט האלוהות קיים כרוח כוללת-כל, ואפילו מעבר לרוח.
השילוש הרביעי מסדר שני – השילוש מסדר שני של אינסופיות אנרגיה. בתוככי שילוש זה מסדר שני הופכים-לנצחיים ההתחלות והסופים של כלל מציאות האנרגיה, למן עוצמת החלל ועד למוֹנוֹטָה. התקבצות זו כוללת את הבאים:
1. האב-רוח.
2. אי פרדיס.
3. המוחלט הבלתי-מוגדר.
פרדיס הינו מרכז הפעלת הכוח-אנרגיה של הקוסמוס – מיקומו ביקום של המקור והמרכז הראשון, המוקד הקוסמי של המוחלט הבלתי-מוגדר, ומקור כל האנרגיה כולה. בתוך שילוש מסדר שני זה נוכח קיומית פוטנציאל האנרגיה של הקוסמוס-אינסוף, אשר היקום המקיף ויקום האב הינם אך ביטויים חלקיים שלו.
השילוש הרביעי מסדר שני שולט באופן מוחלט ביחידוֹת הבסיסיות של האנרגיה הקוסמית, ומשחרר אותן מאחיזתו של המוחלט הבלתי-מוגדר ביחס ישר להופעת היכולת, באלוהויות ההתנסותיות בעלות היכולות התת-מוחלטות, לשלוט ולייצב את הקוסמוס המצוי במטמורפוזה.
שילוש זה מסדר שני הינו כוח ואנרגיה. אינסוף האפשרויות של המוחלט הבלתי-מוגדר מתרכזות מסביב לאָבְּסוֹלוּטוּם של אי פרדיס, משם נובעים הזעזועים אשר אין לתארם, במה שמלבד זאת הינו שלוותו הסטאטית של הבלתי-מוגדר. והלימתו האינסופית של לב פרדיס החומרי של הקוסמוס האינסופי, פועמת בהרמוניה עם התבנית הבלתי-נתפשת ועם התכנית העלומה של מעניק האנרגיה האינסופי, המקור והמרכז הראשון.
השילוש החמישי מסדר שני – השילוש מסדר שני של אינסופיות תגובתית. התאגדות זו כוללת את:
1. האב האוניברסאלי.
2. המוחלט האוניברסאלי.
3. המוחלט הבלתי-מוגדר.
קיבוץ זה מניב את הנצחתה של התממשות האינסוף התפקודית של כל אשר ניתן לממש בתוככי מחוזות המציאות הבלתי-אלוהית. שילוש מסדר שני זה מציג יכולת תגובה בלתי-מוגבלת לפעולות ולנוכחויות הרצוניוֹת, הסיבתיוֹת, המתיחוּתיוֹת והתבניתיות של השילושים האחרים מסדר שני.
השילוש השישי מסדר שני – השילוש מסדר שני של האלוהות הקשורה-לקוסמוס. קבוצה זו כוללת את:
1. האב האוניברסאלי.
2. המוחלט האלוהי.
3. המוחלט האוניברסאלי.
זוהי ההתאגדות של האלוהות-בקוסמוס, פנימיותה של האלוהות יחד עם התעלותה של האלוהות. זוהי הושטת היד האחרונה של האלוהיות ברמות האינסופיות לעבר אותן מציאויות אשר מצויות מחוץ למחוזות המציאות אשר הפכה לאלוהית.
השילוש השביעי מסדר שני – השילוש מסדר שני של האחדות האינסופית. זוהי אחדות האינסופיות אשר מופיעה באופן תפקודי בזמן ובנצח, האחדתם המתואמת של הממשיים עם הפוטנציאלים. קבוצה זו כוללת את:
1. האב האוניברסאלי.
2. הפועל האחוד.
3. המוחלט האוניברסאלי.
הפועל האחוד מתכלֵל באופן אוניברסאלי את מִגוון ההיבטים התפקודיים של כל המציאות אשר התממשה בכל רמות מופעיה, למן הסופיים, דרך הטרנסצנדנטאליים ועד למוחלטים. המוחלט האוניברסאלי מפצה באופן מושלם על ההבדלים הטבועים בהיבטים המגוּונים של כלל המציאות הבלתי-שלמה, למן הפוטנציאלים הבלתי-מוגבלים של המציאות האלוהית הפעילה-רצונית והסיבתית, ועד לאפשרויות הבלתי-חסומות של המציאות הסטאטית, התגובתית והבלתי-אלוהית במחוזות הבלתי-נתפשים של המוחלט הבלתי-מוגדר.
בשעה שהם פועלים בשילוש מסדר שני זה, הן הפועל האחוד והן המוחלט האוניברסאלי מגיבים גם לנוכחויות אלוהות, וגם לאלה של לא-אלוהות, כפי שעושה זאת אף המקור והמרכז הראשון, אשר במערכת יחסים זו לא ניתן להבחין מושגית, לכל דבר ועניין, בהבדל שבינו לבין ה"אני הוא זה".
הקירובים הללו מספיקים על-מנת להבהיר את מושג השילושים מן הסדר השני. בשל העובדה שאינכם מכירים את הרמות המֵרביות של השילושים מן הסדר השני, לא תוכלו להבין באופן שלם את שבעת הראשונים. אף כי איננו סבורים שנבון הוא להמשיך ולפרט, הננו רשאים להצהיר על כך שקיימים חמישה-עשר שילושים מסדר שני של המקור והמרכז הראשון, שמונה מהם נותרו עלומים במסמכים הללו. התאגדויות עלומות אלה נוגעות למציאויות, לממשויות ולפוטנציאלים אשר מצויים מעבר לרמה ההתנסותית של העליונוּת.
השילושים מן הסדר השני הינם גלגל האיזון של האינסופיות, איחוד הייחוד של שבעת המוחלטים האינסופיים. נוכחותם הקיומית של השילושים מן הסדר השני היא זו אשר מאפשרת לאב-"אני הוא זה" להתנסות באחדות-אינסופיות תפקודית למרות הגיוון של האינסופיות לכדי שבעה מוחלטים. המקור והמרכז הראשון הינו החבר המאחד את כלל השילושים מן הסדר השני; בקרבו מצויים ההתחלות ללא-סייג, הקיומים-לנצח והייעודים באינסוף של כלל הדברים – "כל הדברים כולם קיימים בו."
אף-על-פי שההתאגדויות האלה אינן יכולות להעצים את אינסופיותו של האב-"אני הוא זה", נדמה כי הן יכולות לאפשר את מופעיה התת-אינסופיים והתת-מוחלטים של מציאותו. שבעת השילושים מן הסדר השני מרבים את הגמישות, מנציחים עומקים חדשים, הופכים ערכים חדשים לאלוהותיים, מגלים פוטנציאלים חדשים וחושפים משמעויות חדשות; וכל מגוון המופעים הללו, בזמן ובמרחב ובקוסמוס הנצחי, קיימים בתוככי הקיפאון ההיפותטי של האינסופיות המקורית של ה"אני הוא זה".
קיימות מערכות יחסים משולשות מסוימות אחרות אשר אינן מורכבות מן האב, אך הן אינן באמת שילושים מסדר שני, ותמיד הן נבדלות מן השילושים מן הסדר השני של האב. הן מכונות בשמות שונים, כגון התאגדויות של שילושים מסדר שני, שילושים מתואמים מסדר שני ושילושים מסדר שלישי. הן נובעות מקיומם של השילושים מן הסדר השני. שתיים מן ההתאגדויות האלה מורכבות באופן הבא:
השילוש מן הסדר השלישי של הממשות. שילוש מסדר שלישי זה מורכב מיחסיהם ההדדיים של שלושה מוחלטים ממשיים:
1. הבן הנצחי.
2. אי פרדיס.
3. הפועל האחוד.
הבן הנצחי הינו המוחלט של מציאות הרוח, האישיות המוחלטת. אי פרדיס הינו המוחלט של מציאות הקוסמוס, התבנית המוחלטת. הפועל האחוד הינו המוחלט של מציאות הדעת, זה המתואם עם מציאות הרוח המוחלטת, וסינתזת האלוהות הקיומית של אישיות ושל עוצמה. התאגדות של שילוש מסדר שני זה מנציחה את התיאום של סך כל המציאות אשר התממשה – הרוחנית, הקוסמית, או של דעת. הוא הינו בלתי-מסויג בממשותו.
השילוש מסדר שלישי של הפוטנציאליוּת. שילוש מסדר שלישי זה מורכב מן ההתאגדות של שלושה מוחלטים של פוטנציאליוּת:
1. המוחלט האלוהי.
2. המוחלט האוניברסאלי.
3. המוחלט הבלתי-מוגדר.
כך מתקשרים ביניהם מאגרי האינסופיות של כלל מציאות האנרגיה הרדומה – זו של רוח, זו של דעת, או זו הקוסמית. התאגדות זו מניבה את התכלול של כלל מציאות האנרגיה הרדומה. והיא הינה נצחית באופן פוטנציאלי.
כשם שהשילושים מן הסדר השני נוגעים בראש ובראשונה לאיחודה התפקודי של האינסופיות, כך מעורבים השילושים מן הסדר השלישי בהופעתן של האלוהויות ההתנסותיוֹת בקוסמוס. השילושים מן הסדר השני עוסקים בעקיפין, אך אלו מן הסדר השלישי עוסקים במישרין, באלוהויות ההתנסותיות - העליון, המֵרבי והמוחלט. ואלה מופיעות בסינתזת העוצמה-אישיוּת המתהווה של ההוויה העליונה. ועבור יצורי הזמן של החלל, ההוויה העליונה הינה התגלות אחדותו של ה"אני הוא זה".
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
אפילו לסדרים הגבוהים של ההוויות התבוניות ביקום, האינסופיוּת ניתנת להבנה חלקית בלבד, וסוֹפיוּת המציאות מובנת להן אך ורק באופן יחסי. בעת שהדעת האנושית מנסה לחדור את נצח המסתורין של המקור והייעוד של כל מה שקרוי אמיתי, יכולה לסייע לה הגישה לבעיה באמצעות בחינת הנצח-אינסופיות כאליפסה חסרת-גבולות כמעט אשר מופקת על-ידי גורם מוחלט אחד, אשר פועלת ברחבי מעגל אוניברסאלי זה של גיוון ללא קץ, ולעד מבקשת פוטנציאל מוחלט ואינסופי כלשהו של ייעוד.
כאשר האינטלקט בן התמותה מנסה לתפוש את המושג של שלמות המציאות, ניצבת דעת סופית מעין זו פנים אל פנים מול אינסופיוּת-מציאות; שלמות המציאות הינה אינסופיוּת, ולפיכך לעולם לא תוכל להיות מובנת בשלמותה לדעת כלשהי בעלת מושג תפישה תת-אינסופי.
הדעת האנושית תתקשה לגבש מושג הולם על אודות קיומיים נצחיים, ובהיעדר הבנה מעין זו בלתי-אפשרי להציג אפילו את מושגינו-אנו על אודות שלמות המציאות. אף-על-פי-כן, אנו יכולים לנסות לערוך מצגת שכזו, למרות שהננו מודעים לחלוטין לעובדה שמושגינו חייבים להתעוות עד מאוד בתהליך התרגום והשינוי לרמת ההבנה של הדעת האנושית.
הפילוסופים של היקומים מייחסים את הסיבתיות הראשונית המוחלטת באינסופיוּת לאב האוניברסאלי הפועל כ"אני הוא זה" האינסופי, הנצחי והמוחלט.
אלמנטים רבים של סכנה נלווים להצגת רעיון זה של "אני הוא זה" אינסופי בפני האינטלקט בן התמותה; זאת משום שמושג זה הינו כה מרוחק מן ההבנה ההתנסותית האנושית, עד כי מעורבים בו עיוותים רציניים במשמעויות ותפישות שגויות של ערכים. אף-על-פי-כן, המושג הפילוסופי "אני הוא זה" אכן מספק להוויות סופיוֹת בסיס כלשהו לנסות ולגשת מתוכו להבנה חלקית של מקורות מוחלטים ושל ייעודים אינסופיים. ואולם, בכל ניסיונותינו להסביר את ראשיתה ואת התממשותה של המציאות, נבהיר כי מושג זה של ה"אני הוא זה", הינו מושג נרדף, בכל המשמעויות והערכים של האישיות, לאישיות האלוהות הראשונה, האב האוניברסאלי של כלל האישיויות. אך הנחה זו על אודות ה"אני הוא זה" איננה ניתנת לזיהוי באופן כה ברור במחוזות המציאות האוניברסאלית הבלתי-אלוהיים.
ה"אני הוא זה" הינו האינסופי; ה"אני הוא זה" הוא גם אינסופיוּת. מנקודת מבט סדרתית של הזמן, מקורה של כלל המציאות הינו ב"אני הוא זה" האינסופי, אשר קיומו הבודד בעבר האינסופי חייבת להיות ההנחה הפילוסופית הראשונה של היצור הסופי. המושג על אודות ה"אני הוא זה" מרמז על אינסופיות בלתי-מסויגת, על המציאות הבלתי-מובחנת של כל מה שאי-פעם יוכל להיות במשך נצח אינסופי.
כמושג קיומי ה"אני הוא זה" איננו אלוהי ואף איננו בלתי-אלוהי, איננו ממשי ואף לא פוטנציאלי, איננו אישי ואף לא בלתי-אישי, איננו סטאטי ואף לא דינאמי. לא ניתן לשייך שום הגדרה לאינסופי, מלבד ההצהרה כי ה"האני הוא זה" הינו. ההנחה הפילוסופית על ה"אני הוא זה" הינו מושג אחד ביקום, אשר במידת מה קשה יותר להבינו מאשר את המוחלט הבלתי-מוגדר.
עבור הדעת הסופית פשוט חייבת להיות התחלה, ואף כי למציאות מעולם לא הייתה התחלה אמיתית, עדיין מתקיימות מערכות יחסים מסוימות של מקור בין המציאות לאינסופיוּת. ניתן לחשוב על המצב של קדם-המציאות, הקדמוני, הנצחי, כעל משהו דמוי זה: ברגע אחד מרוחק באופן אינסופי, רגע היפותטי של עבר הנצח, ניתן להגות ב"אני הוא זה" הן כדבר והן כלא-דבר, הן כסיבה והן כתוצאה, הן כרצון והן כתגובה. ברגע נצח היפותטי זה אין מתקיימת הבחנה בכל רחבי האינסופיוּת. האינסופיוּת מלאה באינסופי. זהו הרגע ההיפותטי הסטאטי של הנצח; ההתממשויות עדיין מוכלות בתוככי הפוטנציאלים שלהן, והפוטנציאלים עדיין לא הופיעו בתוך אינסופיותו של ה"אני הוא זה". אך אפילו במצב המשוער הזה, אנו חייבים להניח את קיומה של האפשרות לרצון-עצמי.
זכרו תמיד כי הבנתו של האדם את האב האוניברסאלי הינה התנסות אישית. האל, כאביכם הרוחני, ניתן להבנה לכם ולכל בני התמותה האחרים; אך מושג הסגידה ההתנסותי של האב האוניברסאלי חייב תמיד להיות פחוּת מן ההנחה הפילוסופית שלכם על אודות אינסופיוּתו של המקור והמרכז הראשון, ה"אני הוא זה". כאשר אנו מדברים על האב, אנו מתכוונים לאל כפי שהוא מובן ליצורים, גבוהים כנמוכים, אך יש עוד הרבה מן האלוהות אשר איננו מובן ליצורי היקום. האל, אביכם ואבי, הינו אותו חלק של האינסופי אשר אנו מבחינים בו באישיותנו כמציאות התנסותית בפועל, אך לעולם נותר ה"אני הוא זה" כהיפותזה שלנו על אודות כל מה שאנו מרגישים שהינו בלתי-ניתן-לידיעה על אודות המקור והמרכז הראשון. וככל הנראה, אפילו היפותזה זו תימצא חסרה ביחס לאינסופיותה הבלתי-נתפשת של המציאות המקורית.
יקום היקומים, על המספר הבלתי-נספר של אישיויות השוכנות בו, הינו אורגניזם עצום ומורכב, אך המקור והמרכז הראשון הינו מורכב יותר בשיעור אינסופי מן היקומים והאישיויות אשר הפכו למציאות בתגובה לצו רצונו. כאשר אתם עומדים נפעמים אל מול שיעורו של יקום האב, עצרו לרגע וחישבו כי אפילו בריאה בלתי-נתפשת זו איננה יכולה להיות אלא התגלות חלקית של האינסופי.
האינסופיוּת אכן מרוחקת מרמת ההתנסות של ההבנה בת התמותה, ואולם, אפילו בעידן הזה באורנטיה, הולכים וגדלים מושגיכם על אודות האינסופיות, והם ימשיכו לגדול במהלך הקריירות הבלתי-נגמרות שלכם, אשר משתרעות הלאה אל תוך עתיד הנצח. עבור היצור הסופי, האינסופיות הבלתי-מסויגת הינה חסרת משמעות, אך האינסופיות מסוגלת להגביל עצמה ונוטה לביטוי במציאות בכל רמות הקיום ביקום. והפנים אשר מפנה האינסופי כלפי כלל האישיויות ביקום הינם פניו של אב, האב האוניברסאלי של האהבה.
כאשר אתם שוקלים את ראשית המציאות, זכרו תמיד כי כלל המציאות המוחלטת הינה מן הנצח וכי אין ראשית של לקיומה. כמציאות המוחלטת אנו מתייחסים לשלוש אישיויות האלוהות הקיומיות, לאי פרדיס ולשלושת המוחלטים. שבע המציאויות האלה הינן נצחיות באופן מתואם, על-אף העובדה שאנו נדרשים לשפה של זמן-מרחב בהציגנו את הסדרתיוּת שבמקורותיהן לבני-אדם.
בשעה שאנו עוקבים אחר הצגתם הכרונולוגית של מקורות המציאות, חייב להיות רגע תיאורטי משוער של ביטוי רצוני "ראשון", וכן תוצאת תגובה "ראשונה" בתוך ה"אני הוא זה". בניסיונותינו לתאר את ראשית המציאות ואת היווצרותה, ניתן לתפוש שלב זה כהיבדלותו העצמית של האחד האינסופי מתוך האינסופיוּת, אך תמיד נדרש להרחיב את ההשערה על אודות מערכת היחסים הדואלית הזו למושגיות של שילוש על-ידי ההכרה ברצף הנצחי של האינסוף, של ה"אני הוא זה".
המטמורפוזה העצמית הזו של ה"אני הוא זה" מגיעה לשיאה במספר בידולים: הבידול של המציאות האלוהית והבלתי-אלוהית, הבידול של המציאות הפוטנציאלית והמציאות בפועל, והבידול של מציאויות מסוימות אחרות אשר לא ניתן לסווגן כך כלל ועיקר. בידולים אלו של ה"אני הוא זה" המוֹניסטי התיאורטי, מתוכללים באופן נצחי על-ידי מערכות יחסים סימולטניות, הנרקמות בתוככי אותו "אני הוא זה" – קדם-המציאות הקדם-פוטנציאלית, הקדם-ממשית והמונותטית, אשר, אף כי הינה אינסופית, מתגלה כְּמוחלט בנוכחותו של המקור והמרכז הראשון, וכאישיות באהבתו האינסופית של האב האוניברסאלי.
באמצעות המטמורפוזות הפנימיות האלה מניח ה"אני הוא זה" את הבסיס למערכת יחסים עצמית בעלת שבעה היבטים. המושג הפילוסופי (של זמן) של ה"אני הוא זה" הבודד, ומושג המעבר (של זמן) של ה"אני הוא זה" כשילוש, יכול כעת להתרחב על-מנת לכלול את ה"אני הוא זה" כבעל שבעה היבטים. האופן המיטבי שבו ניתן לתאר טבע זה בעל שבעה היבטים – או שבע פנים – הינו ביחס לשבעת מוחלטי האינסופיוּת:
1. האב האוניברסאלי. "אני הוא אב" לבן הנצחי. זוהי מערכת היחסים האישית הראשית של ממשויות. אישיותו המוחלטת של הבן הופכת את עובדת אבהותו של האל למוחלטת ומבססת את הפוטנציאל של היות בנים עבור כלל האישיויות. מערכת יחסים זו מכוננת את אישיותו של האינסופי ומשלימה את התגלותה הרוחנית באישיותו של הבן המקורי. בהיבט זה של ה"אני הוא זה" ניתן להתנסות באופן חלקי ברמות רוחניות, אפילו על-ידי בני-תמותה, אשר בעודם בגוף עשויים לסגוד לאבינו.
2. השולט האוניברסאלי. "אני הוא הגורם" לפרדיס הנצחי. זוהי מערכת היחסית הבלתי-אישית הראשית של ממשויות, ההתאגדות הבלתי-רוחנית המקורית. האב האוניברסאלי הינו האל-כאהבה; השולט האוניברסאלי הינו האל-כְּתבנית. מערכת יחסים זו מבססת את הפוטנציאל של הצורה – התצורה – וקובעת את תבנית האב של מערכת היחסים הבלתי-אישית והבלתי-רוחנית – תבנית האב אשר ממנה נוצרים כל העותקים כולם.
3. הבורא האוניברסאלי. "אני הוא זה" האחד עם הבן הנצחי. איחוד זה בין האב לבן (בנוכחות פרדיס) מאתחל את המחזור היצירתי, אשר נשלם עם הופעתם של האישיות האחודה ושל היקום הנצחי. מנקודת מבטו הסופית של בן התמותה, תחילתה האמיתית של המציאות הינה עם הופעתה הנצחית של הבריאה של האוונה. מעשה בריאה זה של האלוהות מתבצע על-ידי ובאמצעות אל הפעולה, אשר במהותו הינו האחדות של האב-בן המתבטאת בכל רמות הממשי ועבורן. לפיכך היצירתיות האלוהיות לעולם מתאפיינת באחדות, ואחדות זו הינה השתקפותן כלפי חוץ של היות הדואליות של האב-בן והשילוש של האב-בן-רוח אחד באופן מוחלט.
4. המקיים האינסופי. "אני הוא זה" החובר לעצמו. זוהי ההתאגדות הראשונית של מרכיביה הסטאטיים והפוטנציאליים של המציאות. במערכת יחסים זו מפוצים כלל המסויגים והבלתי-מסויגים. האופן המיטבי שבו ניתן להבין היבט זה של ה"אני הוא זה" הוא כמוחלט האוניברסאלי – כמאחד בין האלוהות למוחלטים הבלתי-מסויגים.
5. הפוטנציאל האינסופי. "אני הוא זה" המסייג את עצמו. זהו קריטריון האינסופיוּת אשר לנצח מעיד על הגבלתו העצמית הרצונית של ה"אני הוא זה", אשר הודות לה הושגו ביטוי עצמי והתגלות עצמית בעלי שלושה היבטים. בדרך-כלל מובן היבט זה של ה"אני הוא זה" כמוחלט האלוהות.
6. הקיבולת האינסופית. "אני הוא" סטאטי-מגיב. זוהי המטריצה האינסופית, האפשרות לכל התרחבות קוסמית עתידית. ייתכן שהאופן המיטבי שבו ניתן לתפוש היבט זה של ה"אני הוא זה" הינו כנוכחות העל-כבידה של המוחלט הבלתי-מסויג.
7. האחד האוניברסאלי של האינסופיוּת. "אני הוא זה" כפי ש"אני הוא זה". זהו ייצוב היחס העצמי של האינסופיוּת, העובדה הנצחית של האינסופיוּת-מציאות והאמת האוניברסאלית של המציאות-אינסופיוּת. ככל שניתן להבחין במערכת יחסים זו כאישיוּת, היא מתגלה ליקומים כאב האלוהי של כלל האישיוּת – ואפילו של האישיות המוחלטת. ככל שמערכת יחסים זו ניתנת לביטוי לא-אישי, היקומים נוגעים בה בדמות העקביות המוחלטת של האנרגיה הטהורה ושל הרוח הטהורה בנוכחותו של האב האוניברסאלי. ככל שניתן לתפוש מערכת יחסים זו כמוחלט, היא מתגלה בעליונותו של המקור והמרכז הראשון; בו כולנו חיים ומתנועעים ומתקיימים, החל מיצורי החלל ועד לאזרחי פרדיס; והדבר נכון באותה מידה לגבי יקום האב, כמו גם לגבי האולטימאטון זעיר הממדים, ונכון באותה מידה לגבי מה שיהיה כמו גם לגבי מה שהווה ומה שהיה.
שבע מערכות היחסים הראשיות שבתוך ה"אני הוא זה" מתממשות בנצח כשבעת מוחלטי האינסופיות. ואולם, אף כי אנו עשויים להציג את מקורותיה של המציאות ואת הבידול באינסופיות באמצעות תיאור סדרתי, לאמיתו של דבר כל שבעת המוחלטים הינם נצחיים באופן בלתי-מסויג ומתואם. ייתכן שעבור הדעת בת התמותה יהא זה נחוץ להגות בהתחלותיהם, אך לעולם ראוי לה לְמושגיות זו כי תעמוד בצל ההבנה כי לשבעת המוחלטים לא הייתה ראשית; הם הינם נצחיים וככאלה תמיד היו. שבעת המוחלטים הינם הנחת היסוד של המציאות. והם תוארו במסמכים האלה כדלקמן:
1. המקור והמרכז הראשון. אישיות האלוהות הראשונה ותבנית האי-אלוהות הראשית, האל, האב האוניברסאלי, בורא, שולט ומקיים; אהבה אוניברסאלית, רוח נצחית ואנרגיה אינסופית; פוטנציאל כל הפוטנציאלים ומקור כל מה שקיים בפועל; יציבות כל הסטאטיות ודינאמיוּת כלל השינוי; מקור התבנית ואב האישיויות. יחד, כל שבעת המוחלטים שקולים לאינסופיוּת, אך האב האוניברסאלי עצמו הינו אינסופי בפועל.
2. המקור והמרכז השני. אישיות האלוהות השנייה, הבן הנצחי והמקורי; מציאויות האישיות המוחלטת של ה"אני הוא זה" והבסיס להתממשותו-התגלותו של "אני הוא אישיות." שום אישיות לא תוכל לקוות להגיע אל האב האוניברסאלי, אלא דרך בנו הנצחי; ואישיות אף לא תוכל להגיע לרמות הקיום הרוחניות בנפרד מפעולתה ומסיועה של תבנית מוחלטת זו לכל האישיויות. במקור והמרכז השני, הרוח הינה בלתי-מסויגת, בעוד שהאישיות הינה מוחלטת.
3. מקור ומרכז פרדיס. תבנית האי-אלוהות השנייה, אי פרדיס הנצחי; הבסיס להתממשותו-התגלותו של "האני הוא כוח" והיסוד לכינונה של שליטת הכבידה ברחבי היקומים. פרדיס הינו המוחלט של התבניות, בכל הנוגע לכלל המציאות אשר התממשה בפועל, הבלתי-רוחנית, הבלתי-אישית והבלתי-רצונית. בדיוק כשם שאנרגיה של רוח מתייחסת לאב האוניברסאלי דרך אישיותו המוחלטת של הבן-האם, כך אחוזה כלל האנרגיה הקוסמית בשליטת הכבידה של המקור והמרכז הראשון דרך התבנית המוחלטת של אי פרדיס. פרדיס איננו בחלל; החלל מתקיים ביחס לפרדיס, וסדר התנועה נקבע באמצעות היחס לפרדיס. האי הנצחי מצוי במנוחה מוחלטת; כל שאר האנרגיה המאורגנת, וזו המצויה בתהליך של ארגון, מצויות בתנועה נצחית; בכלל החלל, אך ורק נוכחותו של המוחלט הבלתי-מסויג מצויה במנוחה, והבלתי-מסויג מתואם עם פרדיס. פרדיס נמצא במוקד החלל, הבלתי-מסויג מחדֵר אותו, וכלל המציאות היחסית מתקיימת בתוך תחום זה.
4. המקור והמרכז השלישי. אישיות האלוהות השלישית, הפועל האחוד; המְתַכלל האינסופי של אנרגיות פרדיס הקוסמיות ואנרגיות הרוח של הבן הנצחי; המתאם המושלם בין מניעי הרצון והמכניקה של הכוח; המאחד של כל המציאות בפועל ושל זו המצויה בתהליך התממשות. באמצעות הסעדים של ילדיו המרובים, מגלה הרוח האינסופית את רחמיו של הבן הנצחי, ובה בעת פועלת כמתפְעלת האינסופית, זו אשר לנצח רוקמת את תבנית פרדיס אל תוך אנרגיות החלל. אותו פועל אחוד, אל זה של פעולה, הינו ביטוי מושלם של תכניותיו נעדרות הגבולות ושל תכליותיו של האב-הבן, בעודו פועל בעצמו כמקור הדעת וכמעניק האינטלקט ליצורים של קוסמוס עצום בממדיו.
5. מוחלט האלוהות. האפשרויות הסיבתיוֹת ובעלות הפוטנציאל האישי של המציאות האוניברסאלית, כלל פוטנציאל האלוהיוּת. מוחלט האלוהות הינו זה הפועל במכוּון כמסייג המציאויות הבלתי-מסויגות, המציאויות המוחלטות והמציאויות של אי-האלוהות. מוחלט האלוהות הינו מסייג המוחלט וההופך את המסויג למוחלט – מקור ראשית הייעוד.
6. המוחלט הבלתי-מסויג. סטאטי, מגיב וממתין לשימוש; אינסופיותו הקוסמית העלומה של ה"אני הוא זה"; כלל המציאות אשר לא הפכה לאלוהית וסופיות כלל הפוטנציאל הלא-אישי. החלל מגביל את פעולתו של הבלתי-מסויג, ואולם נוכחותו של הבלתי-מסויג הינה חסרת גבולות, אינסופית. ליקום האב קיים היקף מושגי, ואולם נוכחותו של הבלתי-מסויג הינה חסרת גבול; ואפילו הנצח לא יוכל לעשות שימוש ממצה במלוא השלווה חסרת הגבולות של מוחלט לא-אלוהי זה.
7. המוחלט האוניברסאלי. המאחד בין מה שהפך לאלוהי לבין מה שאיננו אלוהי; המתאם בין המוחלט ליחסי. המוחלט האוניברסאלי (בהיותו סטאטי, פוטנציאלי ואיגודי) מפצה על המתח בין הקיים-לעד לבין הבלתי-שלם.
שבעת מוחלטי האינסופיוּת מהווים את תחילתה של המציאות. כפי שתתייחס לכך דעתו של בן-תמותה, המקור והמרכז הראשון נדמה כקודם לכל המוחלטים. ואולם הנחה מעין זו, ככל שהיא עשויה להיות מועילה, הינה מופרכת בידי הקיום-הנצחי-בצוותא של הבן, הרוח, שלושת המוחלטים ואי פרדיס.
אמת היא שהמוחלטים מהווים מופעים של ה"אני הוא זה"-המקור והמרכז הראשון; עובדה היא כי מעולם לא הייתה למוחלטים הללו ראשית, אך הם נצחיים מתואמים של המקור והמרכז הראשון. לא תמיד ניתן להציג את מערכות היחסים של המוחלטים בנצח ללא שימוש בפרדוקסים בשפת הזמן ובתבניות מושגי המרחב. אך בלא קשר לבלבול הנוגע למקורם של שבעת מוחלטי האינסופיוּת, הן עובדה והן אמת כי כלל המציאות מתבססת על קיומם הנצחי ועל מערכות יחסיהם באינסופיוּת.
הפילוסופים של היקום מניחים את קיומו הנצחי של ה"אני הוא זה" כמקור הראשוני של כלל המציאות. כפועל יוצא מכך, הם מיד מניחים את התחלקותו של ה"אני הוא זה" למערכות היחסים העצמיות הראשיות – שבעת היבטיה של האינסופיוּת. ובד בבד עם הנחה זו, הם מניחים הנחה שלישית – הופעתם הנצחית של שבעת מוחלטי האינסופיוּת והתממשותה-בנצח של ההתאגדות הדואלית בין שבעת היבטיו של ה"אני הוא זה" ובין שבעת המוחלטים הללו.
וכך מתקדמת לה התגלותו-העצמית של ה"אני הוא זה", למן העצמי הסטאטי, דרך חלוקה-עצמית ויחסים-עצמיים למערכות יחסים מוחלטות, יחסים עם המוחלטים הנגזרים ממנו עצמו. וכך מתקיימת הדואליות בהתאגדות הנצחית שבין שבעת מוחלטי האינסופיוּת לבין האינסופיוּת בעלת שבעת ההיבטים של שלבי החלוקה-העצמית של ה"אני הוא זה" המגלה את עצמו. מערכות יחסים דואליות אלה, אשר מתממשות-בנצח בדמות שבעת המוחלטים, מנציחות את היסודות הבסיסיים לכלל המציאות ביקום.
לפעמים נטען כי האחדות מביאה לדואליות, כי הדואליות מביאה לשילושיות, וכי השילושיות הינה האב הקדמון הנצחי של כלל הדברים. ואכן, קיימות שלוש מחלקות גדולות של מערכות יחסים ראשוניות, ואלה הן:
1. מערכות יחסים של אחדות. מערכות יחסים הקיימות בתוך ה"אני הוא זה" כפי שנתפשת אחדותו כבידול-עצמי בן שלושה היבטים, ואז בן שבעה היבטים.
2. מערכות יחסים של דואליות. מערכות יחסים הקיימות בין ה"אני הוא זה" כבן שבעה היבטים לבין שבעת מוחלטי האינסופיוּת.
3. מערכות יחסים של שילוש. אלה ההתאגדויות התפקודיוֹת של שבעת מוחלטי האינסופיוּת.
מערכות יחסים שילושיוֹת קמות מעל ליסודות דואליים משום שלא ניתן למנוע את התאגדות המוחלטים בינם לבין עצמם. התאגדויות שילושיות מעין אלה מנציחות את הפוטנציאל של כלל המציאות; הן כוללות הן המציאות אשר הפכה לאלוהית והן את זו אשר לא הפכה לאלוהית.
ה"אני הוא זה" הינו אינסופיוּת בלתי-מסויגת כאחדות. המערכות הדואליות מנציחות את יסודותיה של המציאות. המערכות השילושיות מממשות-לבסוף את התממשותה של האינסופיוּת כפונקציה אוניברסאלית.
בשבעת המוחלטים הופכים הקדם-קיומיים לקיומיים, ואילו הקיומיים הופכים לתפקודיים בשילושים מן הסדר השני, ההתאגדויות הבסיסיות של מוחלטים. ובה בעת עם הפיכתם של השילושים מן הסדר השני לנצחיים, עומדת הכן הבמה האוניברסאלית – הפוטנציאלים קיימים והממשיים נוכחים – ומלאות הנצח עדה לגיוון באנרגיה הקוסמית, להתפשטותה כלפי חוץ של רוח פרדיס ולמתת הדעת, זאת יחד עם מתת האישיות, אשר הודות לה מאוחדים כל אלו אשר נגזרו מן האלוהות ומפרדיס על-ידי ההתנסות, ברמתם של היצורים, ובאמצעות טכניקות אחרות ברמה שמעל ליצורים.
ממש כשם שנדרש לייחס את הגיוון הראשוני של ה"אני הוא זה" לרצון העצמי הטבוע והמוכל בעצמו, כך נדרש לייחס את תיקוף המציאות הסופית לפעולותיה הרצוניות של אלוהות פרדיס, ולהתאמות אשר מבצעים בתגובה השילושים התפקודיים מן הסדר השני.
בטרם הפך הסופי לאלוהי, נדמה כי כלל הגיוון במציאות התרחש ברמות מוחלטות; ואולם, הפעולה הרצונית המעניקה תוקף למציאות הסופית מרמזת על סיוגהּ של המוחלטות, ומעידה על הופעתן של היחסויות.
אף-על-פי שהננו מציגים תיאור זה כסדרה ומתארים את הופעתו ההיסטורית של הסופי כנגזרת ישירה של המוחלט, ראוי לזכור כי הטרנסצנדנטאליים גם קדמו לכל מה שהינו סופי וגם יִירשו את כל זאת. ביחס לסופי, הטרנסצנדנטאליים המֵרביים הינם הן סיבתיים והן מגשימים.
האפשרות הסופית טבועה בתוככי האינסופי, ואולם נדרש לייחס את התמרתה של האפשרות לסבירות ולמה שהינו בלתי-נמנע, לרצונו החופשי והקיים-מעצמו של המקור והמרכז הראשון, אשר מפעיל את כל ההתאגדויות השילושיות מן הסדר השני. אך ורק אינסופיותו של רצון האב יכולה הייתה לסייג אי-פעם כך את רמת הקיום המוחלטת, על מנת לממש-לבסוף מֵרבי או ליצור סופי.
עם הופעתה של המציאות היחסית והמסויגת, עולה ומגיח לכדי קיום מחזור מציאות חדש – מחזור הצמיחה – מחווה רבת הוד של ירידה כלפי מטה מן הגבהים של האינסופיוּת אל מחוזות הסופי, ולנצח ינוע זה פנימה אל עבר פרדיס והאלוהות, ותמיד יבקש את אותם ייעודים גבוהים אשר תואמים לְמקור של אינסופיות.
הפעולות הבלתי-נתפשות האלה מסמנות את תחילת ההיסטוריה של היקום, מסמנות את ההגעה לכדי קיום של הזמן עצמו. עבור יצור, ראשיתו של הסופי הינו ראשיתה של המציאות; מנקודת מבטה של דעת היצור, לא ניתן לתפוש ממשות כלשהי בטרם הסופי. מציאות סופית זו, אשר מופיעה כחדשה, מתקיימת בשני היבטים מקוריים:
1. מקסימומים ראשיים, המציאות העליונה המושלמת, היקום והיצור מטיפוס האוונה.
2. מקסימומים משניים, המציאות העליונה אשר הפכה למושלמת, הבריאה והיצור מטיפוס יקום העל.
אלה, אם כן, הינן שתי התופעות המקוריות: אלה אשר נבנו מושלמוֹת ואלה אשר הופכות למושלמוֹת באופן אבולוציוני. השתיים מתואמות במערכות היחסים של הנצח, אך בתוך מגבלות הזמן נדמה כי הן שונות. למה שצומח, משמעותו של גורם של זמן הינה צמיחה; סופיים משניים צומחים; ומכאן שאלו אשר צומחים חייבים להיראות בזמן כבלתי-מושלמים. ואולם, ההבדלים הללו, אשר הינם כה חשובים בצד הזה של פרדיס, הינם בלתי-קיימים בנצח.
אנו מזכירים את המושלם ואת זה אשר הפך למושלם כמקסימומים ראשיים ומשניים, אך עדיין קיים טיפוס נוסף: התוצאה של הליך שילוש, וכן של מערכות יחסים אחרות, בין הראשיים למשניים, הינה הופעתם של מקסימומים שלישוניים – דברים, משמעויות וערכים אשר אינם מושלמים ואף לא כאלה אשר הפכו למושלמים, ועדיין, הינם מתואמים עם שני הגורמים אשר קדמו להם.
כלל מתן התוקף לקיומים הסופיים מייצג העברה מן הפוטנציאלים אל הממשויות בתוך ההתאגדויות המוחלטות של האינסופיוּת התפקודית. בין ההשלכות הרבות של התממשותו היצירתית של הסופי, ניתן למנות:
1. תגובת האלוהות, הופעתן של שלוש רמות של עליונות התנסותית: הממשות של עליונות רוח-אישית בהאוונה, הפוטנציאל לעליונות כוח-אישית ביקום המקיף העתיד להיות, והיכולת לתפקוד בלתי-ידוע כלשהו של דעת התנסותית הפועלת ברמת עליונות מסוימת ביקום האב העתידי.
2. תגובת היקום כללה הפעלה של התוכניות הארכיטקטוניות לרמת החלל של יקום העל, ואבולוציה זו עדיין מצויה בתהליך התקדמות ברחבי הארגון הפיזי של שבעת יקומי העל.
3. תוצאה של מתן התוקף למציאות-סופית כהשלכה על היצור הייתה הופעתן של הוויות מושלמות מסדר התושבים הנצחיים של האוונה ושל מרקיעים אבולוציוניים אשר הפכו-למושלמים משבעת יקומי העל. ואולם, ההגעה לשלמות בהתנסות אבולוציונית (של זמן-יצירה) גוררת דבר אחר-ממושלם כנקודת מוצא. וכך נולד חוסר-המושלמות בבריאות האבולוציוניות. וזהו הינו המקור לרוע הפוטנציאלי. חוסר-ההתאמה, הדיסהרמוניה והעימות, כל אלו טבועים בצמיחה האבולוציונית, החל ביקומים הפיזיים וכלה ביצורים אישיים.
4. תגובת האלוהיות לחוסר המושלמות הטבוע בשיהוי הזמן של האבולוציה מתגלה בנוכחותו המפצה של האל בעל שבעת ההיבטים, אשר הודות לפעילויותיו של זה אשר הופך למושלם הוא מתוכלל הן עם המושלם והן עם זה אשר הפך למושלם. שיהוי זה בזמן הינו בלתי-נפרד מן האבולוציה, אשר הינה יצירתיות בזמן. ובעטיו, כמו גם בשל סיבות אחרות, מתבססת עוצמתו הכול-יכולה של העליון על הצלחות האלוהיוּת של האל בעל שבעת ההיבטים. שיהוי זה בזמן הופך את השתתפות היצור ביצירה האלוהית לאפשרית, זאת בכך שהיא מתירה לאישיויות יצורים להפוך לשותפותיה של האלוהות בהשגתה את ההתפתחות המקסימלית. אפילו דעתו החומרית של היצור בן התמותה הופכת כך לשותפתו של המכוונן האלוהי בתהליך הדוּאַליזָציַה של הנשמה האלמוֹתית. האל בעל שבעת ההיבטים אף מספק טכניקות לפיצוי על המגבלות ההתנסותיות של המושלמות הטבועה, כמו גם פיצוי על המגבלות הקדם-הרקעתיוֹת של חוסר-המושלמות.
הטרנסצנדנטאלים הינם תת-אינסופיים ותת-מוחלטים, אך על-סופיים ועל-יצוריים. הטרנסצנדנטאלים מתממשים-לבסוף כרמה מתכללת המתאמת את ערכי-העל של המוחלטים עם ערכי המקסימום של הסופיים. מנקודת מבטו של היצור, מה שהינו טרנסצנדנטאלי יידמה כאילו התממש-לבסוף כתוצאה מן הסופי; מנקודת המבט של הנצח, מתוך ציפייה לסופי; ויש את אלו אשר החשיבו אותו כ"קדם-הד" של הסופי.
זה אשר הינו טרנסצנדנטאלי איננו בהכרח בלתי-התפתחותי, אך הוא על-אבולוציוני במובן הסופי; ואף איננו בלתי-התנסותי אך הינו על-התנסות, כפי שזו מובנת ליצורים. ייתכן שההדגמה הטובה ביותר לפרדוקס מעין זה הינו יקום המושלמות המרכזי: הוא רחוק מלהיות מוחלט – אך ורק אי פרדיס הינו באמת מוחלט במובן "החומרי". והוא אף איננו בריאה אבולוציונית סופית, כפי שהינם שבעת יקומי העל. האוונה הינה נצחית אך לא בלתי-משתנה, במובן של יקום אשר איננו צומח. שוכנים בה יצורים (ילידי האוונה) אשר למעשה מעולם לא נבראו, משום שהם קיימים-לנצח. וכך מדגימה האוונה דבר-מה אשר איננו בדיוק סופי ואף עדיין לא מוחלט. יתרה מכך, האוונה פועלת כחיץ בין פרדיס המוחלט לבין הבריאות הסופיות, ובכך מדגימה היבט נוסף של תפקוד הטרנסצנדנטאלים. אך האוונה עצמה איננה טרנסצנדנטאל – היא הינה האוונה.
כשם שהעליון משויך לסופיים, כך מזוהה המרבי עם הטרנסצנדנטאלים. ואולם, אף כי הננו משווים כך את העליון ואת המרבי, ההבדל ביניהם הוא יותר מאשר הבדל של שיעור; ההבדל נוגע אף לאיכות. המרבי הינו דבר-מה יותר מאשר על-עליון המושלך על הרמה הטרנסצנדנטאלית. המרבי הינו כל אלה, אך יותר מכך: המרבי הינו ההתממשותן-לבסוף של מציאויות אלוהות חדשות, הסיוג של היבטים חדשים של הבלתי-מסויג אשר עד כה טרם סויגו.
ובין המציאויות אשר משויכות לרמה הטרנסצנדנטאלית ניתן למנות את אלה:
1. נוכחות האלוהות של המרבי.
2. המושג של יקום האב.
3. אדריכלי יקום האב.
4. שני הסדרים של מארגני הכוח של פרדיס.
5. שינויים מסוימים בעוצמת החלל.
6. ערכי רוח מסוימים.
7. משמעויות דעת מסוימות.
8. איכויות ומציאויות מוּחְלָטוֹפִיוֹת.
9. יכולת-כל, ידיעת-כל והימצאות-בכל.
10. חלל.
ניתן לחשוב על היקום שאנו חיים בו כעת כעל יקום המתקיים ברמות סופיות, טרנסצנדנטאליות ומוחלטות. זוהי הבמה הקוסמית שעליה מוצגת הדרמה האינסופית של מופע האישיות והמטמורפוזה של האנרגיה.
וכל המציאויות הרבות האלה מאוחדות באופן מוחלט על-ידי כמה מן השילושים מן הסדר השני, באופן תפקודי על-ידי אדריכלי יקום האב, ובאופן יחסי על-ידי שבע רוחות האב, המתאמות התת-עליונות של אלוהיות האל בעל שבעת ההיבטים.
האל בעל שבעת ההיבטים מייצג את האישיות ואת התגלות האלוהיות של האב האוניברסאלי ליצורים, הן אלו בעלי מעמד מקסימום והן אלו בעלי מעמד נמוך-ממקסימום, ואולם קיימות מערכות יחסים אחרות בעלות שבעה היבטים של המקור והמרכז הראשון, אשר אינן נוגעות לביטוי של הסעד הרוחני האלוהי של האל אשר הינו רוח.
בנצח העבר זעו כוחותיהם של המוחלטים, רוחותיהן של האלוהויות ואישיות האלים בתגובה לרצון העצמי הראשוני של רצון עצמי הקיים-לעצמו. בעידן זה של היקום, כולנו חוזים בהשלכות הכבירות של הפנורמה הקוסמית עצומת הממדים של הביטויים התת-מוחלטים של הפוטנציאלים הבלתי-מוגבלים של כל המציאויות האלה. ובהחלט אפשרי כי הגיוון המתמשך במציאותו המקורית של המקור והמרכז הראשון תמשיך הלאה והחוצה במשך עידן אחר עידן, הלאה והלאה, אל תוך המרחבים הבלתי-נתפשים של האינסופיוּת המוחלטת.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
אין זה מספיק שבן התמותה המרקיע יידע דבר-מה על אודות יחסיהן של האלוהויות לראשיתה של המציאות הקוסמית ולתופעותיה; עליו גם להבין משהו על היחסים המתקיימים בינו עצמו לבין רמותיהן המרובות של המציאויות הקיומיות וההתנסותיות, ומשהו על מציאויות פוטנציאליות ומציאויות ממשיות. הן הכיוון הארצי של האדם, הן התובנה הקוסמית שלו והן הכיווניות הרוחנית שלו, משתפרים הודות להבנה טובה יותר של המציאויות ביקום ושל הטכניקות שבאמצעותן הן חוברות זו לזו, מתַכללות ומאחדות.
היקום המקיף הנוכחי ויקום האב המגיח עשויים מצורות ומרמות שונות של מציאות, אשר בתורן מתקיימות במספר רמות של פעילות תפקודית. כבר נרמז על אודות דברים קיימים ורדומים מרובים אלו במסמכים הללו, ולשם נוחות התפישה הם מקובצים כעת תחת הקטגוריות הבאות:
1. סופיים בלתי-שלמים. זהו מעמדם הנוכחי של היצורים המרקיעים של היקום המקיף, מעמדם הנוכחי של בני התמותה של אורנטיה. רמה זו כוללת את היצורים הקיימים החל מן הרמה של בן האנוש הפלנטארי ועד, אך לא כולל, אלו אשר השיגו את ייעודם. הוא נוגע ליקומים החל מקיומם הפיזי המוקדם ועד, אך לא כולל, התייצבותם באור ובחיים. רמה זו מהווה את הפריפריה של הפעילות היצירתית הנוכחית בזמן ובמרחב. נדמה כי היא נעה החוצה מעִם פרדיס, מכיוון שעם סיומו של העידן הנוכחי ביקום, אשר יחזה ביקום המקיף המשיג אור וחיים, בוודאי נחזה גם בהופעתו של סדר חדש כלשהו של צמיחה התפתחותית ברמת החלל החיצון הראשונה.
2. סופיים של מקסימום. זהו מעמדם הנוכחי של כלל היצורים ההתנסותיים אשר השיגו את ייעודם – הייעוד כפי שהתגלה בטווח העידן הנוכחי ביקום. אפילו יקומים יכולים להגיע למעמד של מקסימום, הן רוחנית והן פיזית. ואולם, המונח "מקסימום" עצמו הוא מונח יחסי – מקסימום ביחס למה? וזה אשר הינו מקסימום, ונדמה כסופי, בעידן הנוכחי ביקום, עשוי להיות לא יותר מאשר התחלה אמיתית במונחי העידנים העתידים לבוא. נדמה כי כמה מהיבטיה של האוונה הינם מסדר מקסימום.
3. טרנסצנדנטאליים. רמה על-סופית זו באה בעקבות ההתקדמות הסופית (באופן שקדם לה). היא מרמזת על ראשיתן הקדם-סופית של ההתחלות הסופיות ועל החשיבות הבתר-סופית של כל הסופים או הייעודים הסופיים לכאורה. נדמה כי הרבה מפרדיס-האוונה מצוי בסדר הטרנסצנדנטאלי.
4. מֵרביים. רמה זו כוללת את כל מה שהינו בעל חשיבות ביקום האב ואשר פוגש את רמת הייעוד של יקום האב אשר הפך שלם. במובנים רבים, פרדיס-האוונה (ובמיוחד המעגל של עולמות האב) הינו בעל חשיבות מרבית.
5. מוחלטים-בצוותא. רמה זו מרמזת על השלכתם של ההתנסותיים על שדה ביטוי יצירתי המצוי מעל ליקום האב.
6. מוחלטים. רמה זו מעידה על נוכחותם בנצח של שבעת המוחלטים הקיומיים. היא אף עשויה לערב שיעור מסוים של הישג התנסותי אָסוֹצְיָאטִיבִי, ואם כך הדבר, איננו מבינים כיצד הוא נעשה, אולי באמצעות פוטנציאל המגע של האישיות.
7. אינסופיוּת. רמה זו הינה קדם-קיומית ובתר-התנסותית. אחדותה הבלתי-מסויגת של האינסופיות הינה מציאות היפותטית הקודמת לכל ההתחלות ומאוחרת מכל הסוֹפים.
רמות מציאות אלה הינן ייצוגים סמליים של פשרה נוחה של העידן הנוכחי ביקום ועבור נקודת המבט האנושית. קיימות מספר דרכים אחרות להתבונן במציאות מנקודות מבט אשר אינן-אנושיות, ומתוך עמדה של עידני יקום אחרים. וכך, ראוי להכיר בכך שהמושגים המוצגים בזאת הינם יחסיים לחלוטין, יחסיים במובן שהם מותנים ומוגבלים על-ידי:
1. מגבלות השפה האנושית.
2. מגבלות הדעת האנושית.
3. ההתפתחות המוגבלת של שבעת יקומי העל.
4. בורותכם באשר לשש התכליות הראשיות של התפתחות יקומי העל, אשר אינן נוגעות להרקעה האנושית לפרדיס.
5. חוסר יכולתכם לתפוש אפילו נקודת מבט חלקית של הנצח.
6. חוסר האפשרות לתאר את האבולוציה ואת הייעוד הקוסמיים ביחס לכלל העידנים ביקום, ולא רק ביחס לעידן הנוכחי שבו נפרשים אבולוציונית שבעת יקומי העל.
7. חוסר היכולת של כל יצור שהוא לתפוש לְמה באמת הכוונה בקדם-קיומיים ובבתר-התנסותיים – זה אשר מצוי לפני ההתחלות ולאחר הייעודים.
הצמיחה במציאות מותנית בנסיבות של עידני היקום העוקבים. בעידן של האוונה היקום המרכזי לא עבר כל שנוי אבולוציוני, ואולם בתקופות הנוכחיות של עידן יקום העל הוא חווה שינויים מדורגים, אשר נגרמים כתוצאה של התיאום עם יקומי העל האבולוציוניים. שבעת יקומי העל המתפתחים כעת יגיעו ביום מן הימים לַמעמד המבוסס של אור וחיים, הם יגיעו למגבלת הצמיחה של היקום בעידן הנוכחי. ואולם, מעבר לכל ספק, העידן הבא, עידן רמת החלל החיצון הראשונה, ישחרר את יקומי העל ממגבלות הייעוד של העידן הנוכחי. השפע מוסף-על-גבי השלמוּת באופן מתמשך.
אלה הן כמה מן המגבלות שבהן הננו נתקלים בניסיוננו להציג מושג מאוחד של הצמיחה הקוסמית של הדברים, המשמעויות והערכים, ושל הסינתזה שלהם ברמות מציאות מרקיעות והולכות.
היבטיה הראשיים, או אלו ממקור-רוחני, של המציאות הסופית, מוצאים ביטוי מיָדי ברמות היצורים בדמות אישיויות מושלמות, וברמות היקום בדמות הבריאה המושלמת של האוונה. אפילו האלוהות ההתנסותית מוצאת ביטוי שכזה בדמות אישיות האל העליון בהאוונה. אך היבטיו המשניים, האבולוציוניים, של הסופי, אלו המותנים בזמן ובחומר, מתוכללים מבחינה קוסמית אך ורק כתוצאה של צמיחה ושל הישג. בסופו של דבר, עתידים כלל הסופיים המשניים, אלו ההופכים למושלמים, להגיע לרמת המשתווה לשלמות הראשית, ואולם ייעוד שכזה כפוף לשיהוי בזמן, סגולה מכוֹננת שביסוד יקום העל אשר איננה מצויה בגנטיקה של הבריאה המרכזית. (הננו יודעים על אודות קיומם של סופיים מסדר שלישי, ואולם הטכניקה לתכלולם הינה עלומה עדיין.)
השיהוי בזמן של יקומי העל, מכשול זה להשגת המושלמות, מאפשר את השתתפותם של היצורים בצמיחה האבולוציונית. וכך הוא מאפשר ליְצור להפוך לשותפו של הבורא באבולוציה של יצור זה עצמו. ובזמנים הללו של התרחבות הצמיחה, מתואם הבלתי-שלם עם המושלם באמצעות סעד האל בעל שבעת ההיבטים.
האל בעל שבעת ההיבטים מסמל את העובדה כי אלוהות פרדיס מכירה בחומות הזמן ביקומים האבולוציוניים של המרחב. בלא תלות במרחק מפרדיס, בלא תלות בעומק בחלל שבו תיוולד אישיות חומרית של הישרדות, האל בעל שבעת ההיבטים יימצא שם, נוכח ועסוק בסעד האוהב והרחום של האמת, היופי והטוּב ליצור בלתי-שלם, נאבק ואבולוציוני מעין זה. סעד האלוהיות של בעל שבע ההיבטים מגיע פנימה דרך הבן הנצחי עד לאב האוניברסאלי, והחוצה דרך עתיקי היומין אל אבות היקום – הבנים הבוראים.
האדם, בהיותו אישי ומרקיע באמצעות התקדמות רוחנית, מוצא את האלוהיות האישית והרוחנית של האלוהות בעלת שבע ההיבטים; ואולם, קיימים שלבים אחרים של בעל שבעת ההיבטים אשר אינם נוגעים להתקדמותה של האישיות. היבטי האלוהיות של קיבוץ אלוהות זה מתוכללים בהווה בקישור שבין שבע רוחות העל לבין הפועל האחוד, אך הם עתידים להיות מאוחדים באופן נצחי באישיותה המגיחה של ההוויה העליונה. בעידן היקום הנוכחי, מתוכללים היבטיה האחרים של האלוהות בעלת שבעת ההיבטים בדרכים שונות; ואולם, בדומה לכך, עתידים כולם להיות מאוחדים בעליון. בעל שבעת ההיבטים, בכל שלביו, הינו המקור לאחדותה היחסית של המציאות התפקודית של היקום המקיף הנוכחי.
כשם שהאל בעל שבעת ההיבטים מתאם את האבולוציה הסופית מבחינה תפקודית, כך מסנתזת בסופו של דבר ההוויה העליונה את הישג הייעוד. ההוויה העליונה הינה פסגת האלוהות של האבולוציה של היקום המקיף – אבולוציה פיזית מסביב לגרעין רוחני, והשליטה, בסופו של דבר, של הגרעין הרוחני על מרחבי האבולוציה הפיזית הסובבים אותו והנעים סביבו. וכל אלו מתרחשים בהתאם לצווי האישיות: אישיות פרדיס במובן הגבוה ביותר, אישיות בורא במובן של היקום, אישיות בת-תמותה במובן האנושי, אישיות עליונה במובן השיא, או במובן ההתנסות הכוללני.
המושג של העליון חייב לאפשר הכרה נפרדת באישיות הרוח, בעוצמה האבולוציונית ובסינתזה שבין אישיות לְעוצמה – איחודה של העוצמה האבולוציונית עם אישיות הרוח, והשליטה של אישיות הרוח בעוצמה האבולוציונית.
הרוח, אחרי ככלות הכול, מגיעה מפרדיס דרך האוונה. דומה כי האנרגיה-חומר מתפתחת בנבכי החלל ומאורגנת כעוצמה בידי ילידיה של הרוח האינסופית, יחד עם בניו הבוראים של האל. וכל אלו הינם התנסותיים; זוהי פעולה בזמן ובמרחב המערבת טווח רחב של הוויות חיות, ואפילו אלוהויות בוראות ויצורים אבולוציוניים. שליטתן של האלוהויות הבוראות בעוצמה ביקום המקיף מתרחבת לאיטה, עד להתבססותן ולהתייצבותן של בריאות הזמן-מרחב, וזהו הינו הלבלוב של עוצמתו ההתנסותית של האל בעל שבעת ההיבטים. והוא כולל את מלוא טווח הישג האלוהיות בזמן ובמרחב, למן מתת המכווננים של האב האוניברסאלי ועד למתת החיים של בני פרדיס. זוהי עוצמה נרכשת, עוצמה מודגמת, עוצמה התנסותית; והיא ניצבת מנגד לעוצמה הנצחית, העוצמה הבלתי-נתפשת, העוצמה הקיומית של אלוהויות פרדיס.
עוצמה התנסותית זו, אשר עולה מתוך הישגי האלוהיות של האל בעל שבעת ההיבטים, מתבטאת בעצמה בדמות איכויות האלוהיות המלכדות אשר עוברות סינתזה – הופכות לכוללניות – בדמות העוצמה הכול-יכולה של הישג השליטה ההתנסותי בבריאות המתפתחות. ובְתורה, מוצאת עוצמה כול-יכולה זו התלכדות בעולם הקבלה של החגורה החיצונית של עולמות האוונה, וזאת תוך איחוד עם אישיות הרוח של נוכחות האוונה של האל העליון. וכך מסיימת האלוהות ההתנסותית את המאבק האבולוציוני הממושך, עת היא מפקידה את תוצר העוצמה של הזמן והמרחב בידי נוכחות הרוח והאישיות האלוהית השוכנת בבריאה המרכזית.
וכך, בסופו של דבר מצליח העליון לחבוק את כל אשר מתפתח בזמן ובמרחב, בעודו מפקיד איכויות אלה בידי אישיות רוח. ומכיוון שיצורים, ואפילו בני-תמותה, משתתפים כאישיויות בפעולה רבת-הוד זו, הם בוודאי משיגים באופן הזה את היכולת לדעת את העליון ולראות את העליון כילידיה האמיתיים של אלוהות אבולוציונית מעין זו.
מיכאל מנבאדון דומה לאב פרדיס מפני שהוא חולק במושלמות פרדיס שלו; כך יהיו יום אחד בני-תמותה אבולוציוניים דומים לעליון ההתנסותי, משום שהם יחלקו באמת ובתמים במושלמותו האבולוציונית.
האל העליון הינו התנסותי; ולפיכך ניתן להתנסות בו באופן מלא. לא ניתן להבחין במציאויות הקיומיות של שבעת המוחלטים באמצעות טכניקת ההתנסות; אישיות היצור הסופי אשר נוקטת בגישה של תפילה-סגידה יכולה לתפוש אך ורק את מציאויות האישיוּת של האב, הבן והרוח.
בתוך סינתזת עוצמת-האישיות השלמה של ההוויה העליונה תהא מאוגדת כל המוחלטוּת של מספר השילושים מן הסדר השלישי אשר ניתנים לאיגוד באופן הזה, ואישיות אבולוציה מלכותית זו תהא ברת-השגה התנסותית וברת-הבנה עבור כלל האישיויות הסופיות. כאשר מרקיעים משיגים את שלב הקיום הרוחני השביעי המשוער, או אז הם יתנסו בהגשמתה של משמעות-ערך חדשה במוחלטותם ובאינסופיותם של השילושים מן הסדר השלישי, כפי שאלה מתגלים ברמות תת-מוחלטות בהוויה העליונה, אשר הינה ברת-התנסות. ואולם, ההישג של רמות התפתחות מקסימום אלה ימתין, ככל הנראה, להתייצבותו המתואמת של כלל היקום המקיף באור ובחיים.
האדריכלים המוּחלטוֹפיים מנציחים את התכנית; הבוראים העליונים מגשימים אותה; ההוויה העליונה תהווה את שיא שלמותה, כפי שנבראה בזמן על-ידי הבוראים העליונים, וכפי שנחזתה במרחב על-ידי אדריכלי האב.
במהלך עידן היקום הנוכחי, התיאום המנהלי של יקום האב הינו תפקידם של אדריכלי יקום האב. ואולם, הופעתו של העליון הכול-יכול עם סיומו של עידן היקום הנוכחי, יעיד על כך שהסופי האבולוציוני השיג את השלב הראשון בייעודו ההתנסותי. מאורע זה וודאי יוביל לתפקודו השלם של השילוש ההתנסותי הראשון – האיחוד של הבוראים העליונים, ההוויה העליונה ואדריכלי יקום האב. שילוש זה נועד לממש את המשך התכלול האבולוציוני של בריאת האב.
שילוש פרדיס אכן הינו שילוש של אינסופיוּת, ושום שילוש לא יוכל להיות אינסופי, אלא אם כן יכלול את השילוש המקורי הזה. ואולם, השילוש המקורי הינו תוצאת התאגדותן הבלעדית של אלוהויות מוחלטוֹת; להוויות תת-מוחלטוֹת לא הייתה כל נגיעה להתאגדות ראשית זו. השילושים ההתנסותיים אשר הופיעו לאחר מכן כוללים תרומות אפילו של אישיויות יצור. והדבר בוודאי נכון באשר לשילוש המֵרבי, אשר עצם נוכחותם של הבנים הבוראים מסוג מאסטר בקרב הבוראים העליונים החברים בו, מעידה על נוכחות נלווית של התנסות אמיתית, התנסות בפועל, של יצורים בתוככי התאגדות שילוש זו.
השילוש ההתנסותי הראשון מאפשר את ההישג הקבוצתי של אפשרויות מֵרביות. התאגדויות קבוצתיות יכולות לִצְפות, ואפילו להתעלות מעל ליכולות היחידניות; והדבר נכון אפילו מעבר לרמה הסופית. בעידנים העתידים לבוא, לאחר ששבעת יקומי העל יתייצבו זה מכבר באור ובחיים, סגל הסופיונות יוציא אל הפועל, ללא ספק, את תכליותיהן של אלוהויות פרדיס, וזאת בהתאם לצו השילוש המרבי וכפי שהן מאוחדות כעצמה-אישיותית בהוויה העליונה.
לאורך כלל ההתפתחיות הכבירות של עבר ועתיד הנצח, הננו מבחינים בהתרחבותם של האלמנטים הניתנים להבנה של האב האוניברסאלי. בדמות ה"אני הוא זה", הננו משערים באופן פילוסופי כי הוא ממלא את האינסופיות בכללותה, אך שום יצור איננו מסוגל לתפוש באופן התנסותי השערה מעין זו. עם התרחבותם של היקומים, ועם שהכבידה והאהבה מרחיקות החוצה אל תוך חלל המתארגן בזמן, הננו מסוגלים להבין יותר ויותר את המקור והמרכז הראשון. הננו צופים בפעולת הכבידה החודרת אל נוכחות החלל של המוחלט הבלתי-מסויג, והננו מבחינים ביצורים רוחניים המתפתחים ומתרחבים בתוככי נוכחות האלוהיות של המוחלט האלוהי, זאת בעוד שהן האבולוציה הקוסמית והן זו הרוחנית, מתאחדות באמצעות הדעת וההתנסות, ברמות האלוהות הסופיות, בדמות ההוויה העליונה, והולכות והופכות מתואמות ברמות הטרנסצנדנטאליות בדמות השילוש המֵרבי.
שילוש פרדיס בהחלט מתאם במובן המרבי, אך פועל כן כמוחלט המסייג את עצמו; השילוש המרבי ההתנסותי מתאם את הטרנסצנדנטאלי כטרנסצנדנטאלי. באמצעות אחדות הולכת ומתרחבת יפעיל שילוש התנסותי זה בעתיד הנצח את נוכחותה המתממשת-לבסוף של האלוהות המרבית.
בעוד שהשילוש המרבי נועד לתאם את בריאת האב, האל המרבי הינו עוצמת-האישיותיות הטרנסצנדנטאלית של כיווניות כלל יקום האב. התממשותו המושלמת לבסוף של המרבי מרמזת על השלמתה של בריאת האב, ומעידה על הופעתה המלאה של אלוהות טרנסצנדנטאלית זו.
אין אנו יודעים אילו שינויים יתחוללו כתוצאה מהופעתו המלאה של המרבי. ואולם, כפי שהעליון נוכח כעת בהאוונה, רוחנית ואישית, כך גם המרבי נוכח שם במובן המוחלטופי והעל-אישי. וכבר נמסר לכם על אודות קיומם של באי הכוח המוגדרים של המרבי, אף כי לא נמסר על אודות מיקומם ותפקודם הנוכחי.
ואולם, בלא תלות בהשלכות המנהליות אשר תתלווינה להופעתה של האלוהות המרבית, כלל האישיויות אשר השתתפו בהתממשותה של רמת אלוהות זו יוכלו להתנסות בערכיה האישיים של אלוהיותה הטרנסצנדנטאלית. ההתעלות מעל לסופי יכולה להוביל אך ורק להשיג מרבי. האל המרבי קיים תוך התעלות מעל לזמן ולמרחב, ואף-על-פי-כן הוא הינו תת-מוחלט, חרף יכולתו הטבועה להתאגד תפקודית עם מוחלטים.
המרבי הינו פסגת המציאות הטרנסצנדנטאלית, ממש כשם שהעליון הינו פסגת המציאות האבולוציונית-התנסותית. והופעתן בפועל של שתי האלוהויות ההתנסותיות האלה מניחה את היסוד לשילוש ההתנסותי השני. זהו הינו השילוש המוחלט, האיחוד של האל העליון, האל המרבי והמשלים העלום של הגורל האוניברסאלי. ולשילוש הזה קיימת היכולת התיאורטית להפעיל את מוחלטי הפוטנציאל – זה של האלוהות, זה האוניברסאלי וזה הבלתי-מסויג. ואולם, היווצרותו השלמה של שילוש מוחלט זה תוכל להתרחש אך ורק לאחר שכלל יקום האב יתפתח במלואו, למן האוונה ועד לרמת החלל הרביעית והחיצונית ביותר.
ראוי להבהיר כי השילושים ההתנסותיים הללו הינם מתאמים לא רק של האיכויות האישיוֹת של האלוהיות ההתנסותית, אלא גם של כלל האיכויות השונות-מאישיוֹת המאפיינות את אחדות האלוהות אשר אותן השיגו. ובעוד שמצגת זו עוסקת בעיקר בהיבטים האישיים של איחוד הקוסמוס, אמת היא כי בדומה לכך מיועדים ההיבטים הבלתי-אישיים של יקום היקומים לעבור איחוד, כפי שמודגם בסינתזת העוצמה-האישיותית המתרחשת כעת בהקשר של התפתחות ההוויה העליונה. איכויות הרוח האישיוֹת של העליון הינן בלתי-נפרדות מזכויות העוצמה של הכול-יכול, ואת שניהם משלים הפוטנציאל הבלתי-ידוע של הדעת העליונה. ואף את האל המרבי לא ניתן להחשיב כאישיוּת בנפרד מהיבטיה השונים-מאישיים של האלוהות המרבית. וברמה המוחלטת, לא ניתן להפריד ולא ניתן להבחין בהבדל שבין מוחלט האלוהות והמוחלט הבלתי-מסויג, זאת בנוכחותו של המוחלט האוניברסאלי.
שילושים, בעצמם וכשלעצמם, אינם אישיים ואף אינם מתנגשים עם אישיוּת. הם דווקא כוללים אותה ומתאמים אותה באופן שיתופי עם תפקודים בלתי-אישיים.אם כן, שילושים הינם תמיד מציאות של אלוהות, ואף-פעם לא מציאות של אישיוּת. היבטי האישיות של שילוש טבועים ביחידים שהם חבריו, וכאישיויות יחידניות הן אינן אותו שילוש. רק במשותף הם הינם שילוש; זהו שילוש. אך תמיד כולל השילוש את כלל האלוהות המוכלת; שילוש הינו אחדות של אלוהות.
שלושת המוחלטים – של האלוהות, האוניברסאלי והבלתי-מסויג – אינם מהווים שילוש, משום שלא כולם הינם אלוהות. אך ורק מה שהפך לאלוהי יכול להפוך לשילוש; כל שאר ההתאגדויות הינן שילושים מסדר שני או מסדר שלישי.
הפוטנציאל הנוכחי של יקום האב רחוק מלהיות מוחלט, אף כי הוא עשוי להיות קרוב-למֵרבי, והננו סבורים כי השגת התגלות מלאה של משמעויות-ערכים מוחלטים הינה בלתי-אפשרית במסגרת קוסמוס תת-מוחלט. לפיכך, הננו נתקלים בקשיים מרובים במהלך ניסיונותינו להגות ביטוי כולל של אינסוף האפשרויות של שלושת המוחלטים, או אפילו בניסיון לשוות בעיני רוחנו את ההתממשות האישית ההתנסותית של האל המוחלט ברמה הנוכחית הבלתי-אישית של המוחלט האלוהי.
דומה כי זירת החלל של יקום האב הינה הולמת עבור התממשותה בפועל של ההוויה העליונה, עבור היווצרותו ומלוא פעולתו של השילוש המרבי, עבור התממשותו-לבסוף של האל המרבי, ואפילו עבור ראשיתו של השילוש המוחלט. ואולם, נדמה כי מושגנו על אודות מלוא תפקודו של שילוש התנסותי שני זה מרמזים על דבר-מה אשר מצוי אפילו מעבר ליקום האב רחב הממדים.
אם הננו מניחים קוסמוס-אינסופי – קוסמוס כלשהו ללא גבול, המצוי הלאה מעבר ליקום האב – ואם הננו רואים את התפתחותו הסופית של השילוש המוחלט ככזה שיתרחש בזירת פעולה על-מֵרבית מעין זו, כי אז ניתן לשער כי פעולתו השלמה של השילוש המוחלט תקבל ביטוי סופי בַּבריאוֹת של האינסופיוּת ותגיע לשיאה בהתממשותם המוחלטת בפועל של כלל הפוטנציאלים. תכלולם ואיגודם של מגזרי מציאות הולכים וגדלים בהתמדה תתקרב למעמד של מוחלטוּת, העומד ביחס ישר להכללתה של כלל המציאות בתוך המגזרים אשר כך אוגדו.
במילים אחרות: השילוש המוחלט, כפי שמעיד שמו, הוא אכן מוחלט בתפקודו הכולל. אין אנו יודעים כיצד יכולה פונקציה מוחלטת למצוא ביטוי כולל על בסיס מסויג, מוגבל או חסום באופן כלשהו. לפיכך, שומה עלינו להניח כי כל תפקוד כוללני מעין זה יהא בלתי-מותנה (בפוטנציאל). וכן, דומה כי זה אשר הינו בלתי-מותנה יהא גם בלתי-מוגבל, לפחות מנקודת מבט איכותית, אף כי איננו כה בטוחים באשר למערכות יחסים כמותיות.
לעומת זאת, הננו בטוחים באשר לזאת: בעוד ששילוש פרדיס הקיומי הינו אינסופי, ובעוד שהשילוש המֵרבי ההתנסותי הינו תת-אינסופי, הסיווג של השילוש המוחלט אינו כה קל. אף כי ראשיתו ומבנהו הינם התנסותיים, הוא בהחלט משיק למוחלטֵי הפוטנציאליוּת הקיומיים.
אף כי אין ערך רב לכך שדעת האדם תעמול על-מנת לתפוש מושגים כה מרוחקים ועל-אנושיים, הננו מציעים את האפשרות לחשוב על פעולתו בנצח של השילוש המוחלט כעל שיאו של תהליך מסוים אשר בו הופכים מוחלטי הפוטנציאלים להתנסותיים. זו עשויה להיות מסקנה הגיונית בנוגע למוחלט האוניברסאלי, אם כי לא לגבי המוחלט הבלתי-מסויג; לכל הפחות, הננו יודעים כי המוחלט האוניברסאלי איננו רק סטאטי ופוטנציאלי, אלא גם התאגדותי, במובן האלוהות הכוללני של מילים אלה. ואולם, באשר לערכים הנתפשים של אלוהיות ואישיוּת, מאורעות משוערים אלו מרמזים על הפיכתו של מוחלט האלוהות לאישי, ועל הופעת אותם ערכים על-אישיים ואותן משמעויות אולטרה-אישיוֹת, אשר הינם אינהרנטיים להשלמת אישיותו של האל המוחלט – השילוש ההתנסותי השלישי והאחרון.
כמה מן הקשיים בגיבוש המושגים על אודות תכלול המציאות האינסופית הינם אינהרנטיים לעובדה שכל הרעיונות הללו כוללים משהו מן הסופיות של ההתפתחות האוניברסאלית, סוג מסוים של התממשות התנסותית של כל מה שאי-פעם יוכל להתקיים. ובלתי-נתפש הדבר שאינסופיוּת כמותית תוכל אי-פעם להתממש לחלוטין בְּסופיוּת. לעולם חייבות להיוותר בתוך שלושת המוחלטים הפוטנציאליים אפשרויות אשר טרם נוסו, ואשר שום כמות של התפתחות התנסותית לא תוכל למצות. הנצחי עצמו, אף כי הינו מוחלט, איננו יותר מאשר מוחלט.
אפילו מושג טנטטיבי על אודות תכלול סופי הינו בלתי-נפרד מפירות הנצח הבלתי-מסויג, ולפיכך הינו בלתי-ניתן-להגשמה הלכה למעשה בכל זמן עתידי מתקבל על הדעת.
הייעוד מכוּנן על-ידי פעולתן הרצונית של האלוהויות המרכיבות את שילוש פרדיס; הייעוד מכוּנן בממדיהם העצומים של שלושה פוטנציאלים כבירים אשר מוחלטותם חובקת את האפשרויות של כלל ההתפתחות העתידיות; הייעוד מגיע ככל הנראה לשיאו בפעולתו של משלים הגורל האוניברסאלי, ופעולה זו מערבת, קרוב לוודאי, את העליון ואת המרבי בשילוש המוחלט. כל ייעוד התנסותי ניתן להבנה, לפחות חלקית, על-ידי יצורים מתנסים; ואולם כמעט בלתי ניתן להבין ייעוד המשיק לקיומיים האינסופיים. ייעוד של סופיוּת הינו הישג קיומי-התנסותי אשר נדמה כי הוא מערב את המוחלט האלוהי. ואולם, המוחלט האלוהי עומד ביחסים נצחיים עם המוחלט הבלתי-מסויג הודות למוחלט האוניברסאלי. ושלושת המוחלטים הללו, אשר אפשרי כי הינם התנסותיים, הם למעשה קיומיים ויותר מכך, בהיותם חסרי-גבולות, נעדרי-זמן, חסרי-מרחב, בלתי-חסומים ובלתי-ניתנים למדידה – אינסופיים באמת ובתמים.
חרף היעדר הסבירות להשיג את היעד הזה, הפילוסופיה איננה מנועה מלגבש תיאוריות על אודות ייעודים היפותטיים מעין אלו. התממשותו בפועל של המוחלט האלוהי כאֵל מוחלט אשר ניתן להשיגו עשויה להוות למעשה מאורע שאין סבירות להתממשותו; ואף-על-פי-כן, הבשלה סופיותית מעין זו נותרת בגדר אפשרות תיאורטית. מעורבותו של המוחלט הבלתי-מסויג בְּקוסמוס אינסופי בלתי-נתפש כלשהו, עשויה להיות מרוחקת באופן בלתי-מדיד בעתידיותו של נצח חסר-סוף, ואולם היפותזה מעין זו עודה תקפה. עבור בני התמותה, המורונטיים, הרוחות, הסוֹפיוֹנים, הטרנסצנדנטאליים ואחרים, יחד עם היקומים עצמם וכלל היבטי המציאות האחרים, קיים בהחלט ייעוד סופי פוטנציאלי אשר הינו בעל ערך מוחלט; ואולם, הננו מסופקים באשר לאפשרות שהוויה כלשהי, או יקום כלשהו, ישיגו אי-פעם את כלל ההיבטים של ייעוד מעין זה.
בלא קשר למידה שבה תגדל הבנתכם את האב, לעולם תעמוד דעתכם נפעמת נוכח אינסופיותו העלומה של האב "אני הוא זה", אל מול המרחבים העצומים אשר לא נחקרו ואשר תמיד יוותרו כבלתי-ניתנים לתיאור וכבלתי-נתפשים לאורך כל מחזורי הנצח. בלא תלות בכמה מן האל תוכלו להשיג, לעולם יוותר הרבה יותר ממנו שאפילו לא תוכלו לחשוד בקיומו. והננו מאמינים כי הדבר נכון ברמות הטרנסצנדנטאליות כמו גם במרחבים של הקיום הסופי. החיפוש אחר האל הינו אין-סופי!
חוסר יכולת שכזה להשיג את האל במובן הסופי איננו אמור להניא את היצורים ביקום בשום צורה שהיא; אכן, ביכולתכם להשיג – ואומנם אתם משיגים – את רמות האלוהות של בעל שבעת ההיבטים, העליון והמרבי, אשר משמעותם עבורכם הוא מה שמהווה ההבנה האינסופית של האל האב עבור הבן הנצחי ועבור הפועל האחוד, במעמדם המוחלט של קיום נצח. אינסופיותו של האל רחוקה מלהציק ליצור, ושומה עליה כי תהא הביטחון העילאי כי למשך כל העתידיוּת האינסופית תעמודנה לרשות אישיות מרקיעה כלל אפשרויות ההתפתחות האישיותיות וההתאגדות עם האלוהות, אשר אפילו הנצח לא ימצה או יסיים.
עבור היצורים הסופיים של היקום המקיף נדמה מושג יקום האב כאינסופי כמעט, ואולם אין ספק כי אדריכליו המוחלטופיים רואים אותו כעומד ביחס להתפתחויות עתידיות אשר אינן ניתנות לדמיוּן בתוך ה"אני הוא זה" הבלתי-נגמר. ואפילו החלל עצמו איננו אלא התניה מֵרבית, התניה של סיוג בתוככי המוחלטות היחסית של האזורים השוקטים של אמצע-החלל.
ברגע מרוחק באופן בלתי-נתפש בנצח העתיד שבו יושלם יקום האב כולו, בוודאי נתבונן לאחור על כלל ההיסטוריה שלו ונדַמה אותה להתחלה בלבד, פשוט נדמה אותה לבריאתם של יסודות סופיים וטרנסצנדנטאליים מסוימים עבור מטמורפוזה גדולה ומסעירה אף יותר בגדרי האינסופיוּת הבלתי-מוכרת. ברגע כזה של נצח העתיד יידמה יקום האב כצעיר; ואכן, לעולם הוא יישאר צעיר ביחס לאפשרויות הבלתי-מוגבלות של הנצח הבלתי-נגמר.
אי-הסבירות שבהישג של הייעוד האינסופי איננו מונע כלל ועיקר את ההשתעשעות ברעיונות על אודות ייעוד שכזה, ואיננו מהססים כלל לומר כי אילו שלושת הפוטנציאלים המוחלטים אכן היו יכולים להתממש עד תום, כי אז ניתן היה לדמיין את התכלול הסופי של כלל המציאות. ההתגשמות ההתפתחותית מתבססת על התממשותם השלמה של המוחלט הבלתי-מסויג, של המוחלט האוניברסאלי ושל המוחלט האלוהי, שלושת הפוטנציאלים אשר איחודם מהווה את ההיבט הרדום של ה"אני הוא זה", את מציאויות הנצח המושהות, ואת אפשרויות כלל העתיד התלויות ועומדות, ועוד יותר מכך.
אפשרויות שכאלה הינן מרוחקות למדי, בלשון המעטה; ואף-על-פי-כן, הננו מאמינים כי אנו מבחינים באפשרות התיאורטית של האיחוד-מחדש של שבעת היבטיו המוחלטים של האב "אני הוא זה" במנגנונים, באישיויות ובהתאגדויות של שלושת השילושים. ודבר זה מביא אותנו לעמוד פנים-אל-פנים אל מול המושג של השילוש המשולש, אשר כולל את שילוש פרדיס בעל המעמד הקיומי ואת שני השילושים אשר מופיעים לאחריו, שילושים אשר טיבם ומקורם הינו התנסותי.
קשה לתאר לדעת האנושית את טיבו של שילוש השילושים; שהינו הסכום בפועל של כלל האינסופיוּת ההתנסותית, כפי שזו באה לידי ביטוי באינסופיוּת תיאורטית המתממשת בנצח. בשילוש השילושים משיג האינסופי ההתנסותי זהות לאינסופי הקיומי, ושניהם כאחד הינם ב"אני הוא זה" הקדם-התנסותי והקדם-קיומי. שילוש השילושים הינו הביטוי הסופי של כל מה שמשתמע מחמישה-עשר השילושים מסדר שני והשילושים מסדר שלישי הנלווים להם. ליצורים יחסיים קשה להבין את הסוֹפיוּתיים, בין שהם קיומיים ובין שהם התנסותיים; ולפיכך לעולם עליהם להיות מוצגים בתור יחסויות.
שילוש השילושים מתקיים במספר היבטים. הוא מכיל אפשרויות, סבירויות ודברים בלתי-נמנעים אשר מזעזעים גם את דמיונן של הוויות המצויות ברמה גבוהה בהרבה מזו האנושית. טמונות בו השלכות אשר, ככל הנראה, אף הפילוסופים השמימיים לא חושדים בקיומן, וזאת מכיוון שההשלכות הינן בשילושים מן הסדר השני; ואחרי ככלות הכול, השילושים מן הסדר השני הינם בלתי ניתנים לתיאור.
ניתן לתאר את שילוש השילושים במספר אופנים. אנו בוחרים להציג את המושג בן שלוש הרמות כדלקמן:
1. רמת שלושת השילושים.
2. רמת האלוהות ההתנסותית.
3. רמת ה"אני הוא זה".
אלה רמות של האחדה גוברת. למעשה שילוש השילושים הינו הרמה הראשונה, בעוד שהרמות השנייה והשלישית הינן נגזרות-האחדה של זו הראשונה.
הרמה הראשונה: ברמה ראשונית זו של התאגדות, האמונה היא ששלושת השילושים פועלים בקבוצות של אישיויות אלוהות נפרדות הפועלות בסנכרון מושלם.
1. שילוש פרדיס, התאגדותן של שלוש אלוהויות פרדיס – האב, הבן והרוח. ראוי לזכור כי משילוש פרדיס משתמע תפקוד בעל שלושה היבטים – תפקוד מוחלט, תפקוד טרנסצנדנטאלי (שילוש המֵרביות) ותפקוד סופי (שילוש העליונות). בכל רגע נתון שילוש פרדיס הינו כל אחד מאלה וכל אלה גם יחד.
2. השילוש המרבי. זוהי התאגדות האלוהות של הבוראים העליונים, האל העליון ואדריכלי יקום האב. בעוד שזוהי הצגה הולמת של היבטי האלוהיות של שילוש זה, ראוי לרשום כי קיימים היבטים אחרים של שילוש זה, אשר למרות זאת נראים כמצויים בתיאום מושלם עם ההיבטים האלוהיים.
3. השילוש המוחלט. זהו הקיבוץ של האל העליון, האל המרבי ומשלים הגורל האוניברסאלי בנוגע לכלל הערכים האלוהיים. היבטים מסוימים אחרים של קיבוץ משולש זה נוגעים לערכים אחרים-מאשר-אלוהיים בקוסמוס המתרחב. ואולם, אלו מתאחדים עם ההיבטים האלוהיים ממש כשם שהיבטי העוצמה והאישיות של האלוהויות ההתנסותיות מצויים כעת בתהליך של סינתזה התנסותית.
התאגדותם של שלושת השילושים הללו בשילוש השילושים מאפשר את תכלולה הבלתי-מוגבל של המציאות. קיבוץ זה כולל את הסיבות, את המתווכים ואת הסופיים; את אלו שמתחילים, מממשים ומסיימים; את ההתחלות, הקיומים והייעודים. השותפות של האב-בן הפכה לבן-רוח, ואז לרוח-עליון והלאה לעליון-מרבי ומרבי-מוחלט, ואפילו למוחלט ולאב-אינסופי – השלמתו של מעגל המציאות. בדומה לכך, בהיבטים אחרים אשר אינם נוגעים במידה כה רבה לאלוהיות ולאישיות, המקור והמרכז הראשון אכן מממש-בעצמו את חוסר מוגבלותה של המציאות מסביב למעגל הנצח, למן המוחלטוּת של הקיום-העצמי, דרך היעדר הסוף של ההתגלות העצמית, ועד לסופיות של ההתממשות העצמית – וזאת למן מוחלטי הקיומיים ועד לסופיות ההתנסותיים.
הרמה השנייה: התיאום בין שלושת השילושים כרוך באופן בלתי-נמנע באיחוד ההתאגדותי בין האלוהויות ההתנסותיות, אשר קשורות גנטית לשילושים הללו. טיבה של הרמה השנייה הזו הוצגה לעיתים כך:
1. העליון. זוהי האלוהות אשר הינה תוצאתה של האחדות בין שילוש פרדיס בקשר ההתנסותי עם ילדיה הבוראים-היצירתיים של אלוהויות פרדיס. העליון הינו האלוהיות המגלמת את השלמת השלב הראשון בהתפתחות הסופית.
2. המֵרבי. זוהי האלוהות אשר הינה תוצאת האיחוד אשר התממש-לבסוף של השילוש השני, התגלמותה האישית הטרנסצנדנטאלית והמוחלטופית של האלוהיות. המרבי מורכב מאחדות של איכויות רבות, אשר אליהן ניתן להתייחס באופנים שונים, וראוי לה למושגיות האנושית כי תכלול לפחות את אותם היבטים של המרביות אשר מכווינים את השליטה, אשר ניתן להתנסות בהם באופן אישי ואשר מאחדים באמצעות מתח; ואולם, קיימים היבטים עלומים רבים של האלוהות אשר התממשה-לבסוף. אף כי ניתן להשוות בין העליון למרבי, הם אינם זהים, והמרבי אף איננו בבחינת העצמה גרידא של העליון.
3. המוחלט. תיאוריות רבות נשמעות על אודות אופיו של הרכיב השלישי ברמה השנייה של שילוש השילושים. האל המוחלט מעורב, ללא ספק, בהתאגדות זו כתוצאת האישיות של תפקודו הסופי של השילוש המוחלט, ולמרות זאת המוחלט האלוהי הינו מציאות קיומית בעלת מעמד של נצח.
הקושי המושגי הנוגע לרכיב שלישי זה טבוע בעובדה שקדם-ההנחה באשר לחברות מעין זו פירושה, לאמיתו של דבר, רק מוחלט אחד. באופן תיאורטי, אם מאורע מעין זה היה יכול להתרחש, כי אז היינו חוזים באיחוד ההתנסותי של שלושת המוחלטים כאחד. ולימדונו כי, בַּאינסופיות ובאופן קיומי, יש מוחלט אחד. אף כי הכי פחות ברור מי יכול לשמש כחבר זה, ההשערה הרווחת הינה כי חבר כזה עשוי להיות מורכב מקשר וממופע-בקוסמוס בלתי-ניתנים לדמיוּן כלשהם הכולל את המוחלט האלוהי, המוחלט האוניברסאלי והמוחלט הבלתי-מסויג. ודאי הוא כי שילוש השילושים יוכל אך בקושי להשיג תפקוד שלם בטרם יתאחדו באופן מלא שלושת המוחלטים, ולא ניתן לאחד את שלושת המוחלטים בטרם יתממשו במלואם כלל הפוטנציאלים האינסופיים.
ככל הנראה, יהא זה בבחינת עיוות מינימאלי של האמת אם נחשיב את המוחלט האוניברסאלי כחבר השלישי בשילוש השילושים, וזאת בהינתן שהתייחסות זו מחשיבה את האוניברסאלי לא רק כסטאטי וכפוטנציאלי אלא גם כהתאגדותי. ואולם, עדיין איננו תופשים עדיין את היחס אל היבטיה היצירתיים והתפתחותיים של פעולת האלוהות הכוללת.
אף כי קשה לגבש מושג שלם של שילוש השילושים, אין זה כה קשה לגבש מושג מסויג אודותיו. אם מחשיבים את הרמה השנייה של שילוש השילושים כאישית במהותה, כי אז ניתן להניח די בקלות כי האיחוד בין האל העליון, האל המרבי והאל המוחלט הינו התוצאה האישית של האיחוד בין השילושים האישיים, אשר קודמים לאלוהויות ההתנסותיות האלה. הננו מעזים להביע בזאת את דעתנו כי שלושת האלוהויות ההתנסותיות האלה ודאי יתאחדו ברמה השנייה כתוצאה ישירה של האחדות ההולכת וגדלה בין השילושים הקודמים להם, אשר הינם הסיבה לקיומן, ואשר מהווים את הרמה הראשונה.
הרמה הראשונה מורכבת משלושה שילושים; הרמה השנייה מתקיימת כאיגוד האישיות בין אישיויות האלוהות ההתנסותיות אשר-התפתחו, אישיויות האלוהות ההתנסותיות שהתממשו-לבסוף, ואישיויות האלוהות ההתנסותיות-קיומיות. ובלא כל קשר לקושי המושגי בהבנתו של שילוש השילושים השלם, האיגוד האישי של שלושת האלוהויות האלה, ברמה השנייה, קיבל ביטוי בעידן היקום שלנו בדמות התופעה של הפיכת מָאגֶ'סְטוֹן לאלוהי; הוא אשר התממש ברמה שנייה זו באמצעות מוחלט האלוהות, פועל באמצעות המרבי ובתגובה לצו היצירתי הראשוני של ההוויה העליונה.
הרמה השלישית: המתאם בין כל היבט של כל סוג של מציאות אשר הינה, או הייתה, או תוכל להיות, בנצח בכללותו, נכלל במסגרת היפותזה בלתי-מסויגת של הרמה השנייה של שילוש השילושים. ההוויה העליונה איננה רק רוח, אלא גם דעת, עוצמה והתנסות. המֵרבי הינו כל זאת ועוד הרבה יותר מכך, בעוד שבה בעת, במושג המאוחד על אודות אחדות המוחלטים של האלוהות, האוניברסאלי והבלתי-מסויג, נכללת הסופיות המוחלטת של כלל התממשות המציאות.
באיחוד שבין העליון, המֵרבי והמוחלט השלם, עשוי להתרחש חיבור-תפקודי-מחדש של אותם היבטי אינסופיוּת אשר הופרדו במקור על-ידי ה"אני הוא זה", ואשר כתוצאה מהפרדה זו הופיעו שבעת מוחלטי האינסופיוּת. אף כי הפילוסופים של היקום מחשיבים את ההסתברות הזאת כנמוכה ביותר, עדיין, הננו שואלים את עצמנו תכופות את השאלה הבאה: אילו הרמה השנייה של שילוש השילושים הייתה יכולה להשיג אי-פעם אחדות של שילוש, מה היה מתרחש אז כתוצאה מאחדות זו של אלוהות? איננו יודעים מה התשובה לשאלה זו, אך אנו סמוכים ובטוחים כי הדבר היה מוביל במישרין להתממשותו של ה"אני הוא זה" ככזה אשר ניתן להשגה התנסותית. מנקודת מבטן של הוויות אישיוֹת, המשמעות עשויה להיות שה"אני הוא זה" אשר איננו-ניתן-לידיעה הפך לכזה אשר ניתן-להתנסוּת בדמות האב-האינסופי. מנקודת מבט בלתי-אישית, המשמעות האפשרית של התכליות המוחלטות האלה הן נושא אחר לגמרי, נושא שרק הנצח עשוי להבהירו. ואולם, מכיוון שהננו מתבוננים באפשרויות המרוחקות האלה כיצורים אישיים, הננו מסיקים כי תכליתן הסופית של כלל האישיויות הינה הידיעה הסופית של האב האוניברסאלי של אותן אישיויות ממש.
כפי שאנו תופשים מבחינה פילוסופית את ה"אני הוא זה" בנצח העבר, הוא לבדו, אין עוד מלבדו. כאשר אנו מתבוננים אל נצח העתיד, איננו רואים כיצד יוכל ה"אני הוא זה" להשתנות כדבר קיומי, ואולם אנו נוטים לחזות הבדל התנסותי עצום. מושג מעין זה של ה"אני הוא זה" מרמז על הגשמה-עצמית מלאה – הוא כולל גלקסיה נעדרת גבולות של אישיויות אשר הפכו מרצונן לשותפוֹת בהתגלותו העצמית של ה"אני הוא זה", ואשר תיוותרנה לנצח כחלקים מוחלטים בכוללנות האינסופיוּת, בנים סופיים לאב המוחלט.
במסגרת המושג של שילוש השילושים הננו מניחים כי ייתכן שהמציאות הבלתי-מוגבלת תתאחד באופן התנסותי, ולעיתים הננו מציגים את התיאוריה כי כל זה עשוי להתרחש במרחקי הנצח המרוחק מאוד. ואולם, על-אף זאת קיים בהווה איחוד ממשי בפועל של האינסופיוּת, בעידן יקום זה ממש, כמו גם בכל עידני היקום של העבר ושל העתיד; איחוד שכזה הינו קיומי בקרב שילוש פרדיס. אף כי איחוד האינסופיות כמציאות התנסותית מהווה אפשרות המרוחקת מרחק רב מעבר לכל מחשבה, איחוד בלתי-מסויג של האינסופיות שולט כעת ברגע הנוכחי של הקיום ביקום ומאחד את הסתעפויותיה של כלל המציאות בהוד קיומי אשר הינו מוחלט.
בשעה שיצורים סופיים מנסים להגות באיחוד אינסופי ברמות הסופיוֹת של פסגת הנצח, הם ניצבים פנים אל פנים אל מול מגבלות האינטלקט הטבועות בקיומם הסופי. הזמן, המרחב וההתנסות מהווים מחסומים להמשגתו של היצור; ועדיין, ללא הזמן, בנפרד מן המרחב ולמעט ההתנסות, לא יוכל שום יצור להשיג אפילו הבנה מוגבלת של המציאות ביקום. ללא רגישות לזמן, לעולם לא יוכל יצור אבולוציוני להבחין ביחסים הסדרתיים. ללא הבחנה במרחב, לא יוכל היצור להבין את יחסי הבוֹ-זמניוּת. ללא התנסות, יצור אבולוציוני אפילו לא יוכל להתקיים; אך ורק שבעת מוחלטי האינסופיות מתעלים באמת מעל להתנסות, ואפילו אלו עשויים להיות התנסותיים בהיבטים מסוימים.
הזמן, המרחב וההתנסות הם אלו העוזרים במידה הרבה ביותר לאדם בבואו להבחין במציאות היחסית, ויחד עם זאת, מהווים את המכשולים הגדולים ביותר להבחנה במציאות הכוללת. בני-תמותה, כמו יצורים אחרים ביקום, נדרשים לחשוב על פוטנציאלים כאילו הם מתממשים במרחב ומתפתחים עד להבשלתם בזמן, ואולם התהליך הזה בכללותו הינו תופעה של הזמן-מרחב אשר איננה מתרחשת בפועל בפרדיס ובנצח. ברמה המוחלטת אין לא זמן ולא מרחב; שם ניתן להבחין בכל הפוטנציאלים ככאלו אשר התממשו בפועל.
בבסיסו, המושג של איחודהּ של כלל המציאות, בין שבעידן יקום זה ובין שבכל עידן יקום אחר, הינו בעל שתי פנים: קיומי והתנסותי. אחדות מעין זו מצויה בתהליך התממשות התנסותית בשילוש השילושים, ואולם, השיעור שבו נראית התממשותו של השילוש הזה, בעל שלושת ההיבטים, מצוי ביחס ישר להיעלמות הסייגים ולחוסר המושלמות של המציאות בקוסמוס. ואולם, תכלול כולל של המציאות קיים באופן בלתי-מסויג, נצחי וקיומי בשילוש פרדיס, אשר בקרבו, ממש ברגע זה של היקום, מאוחדת המציאות האינסופית באופן מוחלט.
הפרדוקס הנוצר על-ידי נקודות המבט ההתנסותית והקיומית הינו בלתי-נמנע, ובחלקו מתבסס על העובדה ששילוש פרדיס, כמו גם שילוש השילושים, הינו מערכת יחסים נצחית אשר בני התמותה יכולים לתפוש אך ורק כדבר יחסי בזמן-מרחב. למושג האנושי של התממשותו ההתנסותית המדורגת של שילוש השילושים – נקודת המבט של הזמן – חייבת להתווסף ההנחה הנוספת לפיה זוהי הינה כבר עובדה – נקודת המבט של הנצח. אך כיצד ניתן ליישב בין שתי נקודות המבט האלה? לבני התמותה הננו מציעים לקבל את האמת כי שילוש פרדיס הינו האיחוד הקיומי של האינסופיוּת, וכי חוסר היכולת להבחין בנוכחותו בפועל ובמופע השלם של שילוש השילושים ההתנסותי נובע, בחלקו, בשל עיוות הדדי הנגרם כתוצאה מהדברים הבאים:
1. נקודת המבט האנושית המוגבלת, חוסר היכולת לתפוש את מושג הנצח הבלתי-מסויג.
2. המעמד הבלתי-מושלם של האדם, המרחק מרמתם המוחלטת של הקיומיים.
3. תכלית הקיום האנושית, העובדה כי האדם תוכנן להתפתח באמצעות טכניקת ההתנסות, ולפיכך חייב, מטיבו ובמהותו, להתבסס על התנסות. אך ורק מוחלט יכול להיות קיומי והתנסותי בעת ובעונה אחת.
האב האוניברסאלי בשילוש פרדיס הינו ה"אני הוא זה" של שילוש השילושים, והכישלון לחוות את האב כאינסופי נובע מן המגבלות הסופיוֹת. מושג ה"אני הוא זה" הקיומי, הבודד, של קדם-השילוש אשר איננו ניתן-להשגה, וההנחה על אודות ה"אני הוא זה" ההתנסותי של בתר-שילוש השילושים אשר ניתן-להשגה, הינן היפותזה אחת ויחידה; שום שינוי בפועל לא חל באינסופי; כל ההתפתחויות הנראות לעין נובעות כתוצאה מיכולת מורחבת להבחין במציאות ולהעריך את הקוסמוס.
אחרי ככלות הכול, ה"אני הוא זה" חייב להתקיים לפני כל הקיומיים ולאחר כל ההתנסותיים. ובעוד שהרעיונות הללו עשויים שלא להבהיר את הפרדוקסים של הנצח ושל האינסופיוּת לדעת האנושית, לכל הפחות נדרש מהם כי ימריצו אינטלקטים סופיים מעין אלו על-מנת להתמודד מחדש עם הבעיות הבלתי-נגמרות האלה, בעיות אשר ימשיכו להעסיק אתכם בסאלווינגטון, וגם לאחר מכן כסופיונים והלאה במהלך העתיד הבלתי-נגמר של הנתיבות הנצחיות שלכם ביקומים הנרחבים.
במוקדם או במאוחר מתחילות כל האישיויות ביקום להבין כי החיפוש של הנצח הינו החקר הבלתי-נדלה של האינסופיוּת, מסע הגילוי הבלתי-נגמר אל תוך המוחלטות של המקור והמרכז הראשון. במוקדם או במאוחר, כולנו הופכים מודעים לכך שכל צמיחה של יצור עומדת ביחס ישר להזדהותו עם האב. הננו מגיעים להבנה כי לחיות את רצונו של האל הינו הדרכון הנצחי לאפשרויותיה הבלתי-נדלות של האינסופיוּת עצמה. במועד כזה או אחר בני-תמותה מבינים כי ההצלחה בחיפוש אחר האינסופי עומדת ביחס ישר לשיעור שבו ידמו לאב, וכי בעידן היקום הנוכחי מתגלות המציאויות של האב בתוך איכויותיה של האלוהיות. ויצורים ביקום יכולים לרכוש באופן אישי איכויות אלוהיות אלה באמצעות ההתנסות של חיים אלוהיים, וכי לחיות באופן אלוהי פירושו לחיות הלכה למעשה את רצון האל.
ועבור היצורים החומריים, האבולוציוניים והסופיים, חיים אשר מתבססים על רצון האב יובילו במישרין להישג של עליונות הרוח בתחום האישיות, ויקרבו יצורים מעין אלו צעד נוסף להבנת האב-האינסופי. חיי אב מעין אלו מתבססים על אמת, רגישים ליופי ונשלטים על-ידי הטוּב. אדם יודע-אל שכזה מואר מתוכו על-ידי הסגידה, ומקדיש עצמו כלפי חוץ בלב שלם לשירות האחווה האוניברסאלית של כלל האישיויות, סעד של שירות מלא חסד המונע מתוך אהבה; ובה בעת מאוחדות כלל איכויות החיים האלה באישיות המתפתחת ברמות הולכות ומרקיעות של תבונה קוסמית, הגשמה-עצמית, מציאת-האל וסגידה לאב.
[הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]
אף-על-פי שהאב האוניברסאלי שוכן אישית בפרדיס, ממש במרכזם של היקומים, הוא אף נוכח בעולמות החלל בדעתם של אינספור ילדיו של הזמן, זאת הואיל והוא שוכן בקרבם בדמות משגוחי המסתורין. האב הנצחי הינו, בעת ובעונה אחת, המרוחק ביותר מבניו הפלנטאריים והקרוב אליהם בקרבה האינטימית הגדולה ביותר.
המכווננים הינם ממשותהּ של אהבת האב אשר התגלמה בנשמות בני האדם; הם הינם ההבטחה האמיתית לקריירה הנצחית של האדם אשר כלוא בתוככי הדעת האנושית; הם הינם מהות אישיוּת הסופיון של האדם אשר הפכה למושלמת, ואשר ממנה יוכל לקבל טעימה בזמן בעודו מתמחה בהדרגה בטכניקה האלוהית של הישג החיים בהתאם לרצון האב, צעד אחר צעד, באמצעות הרקעה דרך יקום אחר יקום, עד אשר ישיג בפועל את נוכחותו האלוהית של אביו מפרדיס.
לאחר שציווה האל על האדם להיות מושלם ממש כשם שהוא עצמו הינו מושלם, הוא ירד בדמות המכוונן על-מנת לשמש כשותפו ההתנסותי של האדם בהישג של אותו ייעוד נשגב אשר אותו ציווה. רסיס האל אשר שוכן בדעת האדם הינו ההבטחה המוחלטת והבלתי-מסויגת לכך שהאדם יוכל למצוא את האב האוניברסאלי תוך שותפות עם מכווננו האלוהי, זה אשר בא מעם האל על-מנת למצוא את האדם ולאמצו כבן אפילו בימיו כבשר ודם.
כל בן-תמותה אשר חזה בבן בורא חזה גם באב האוניברסאלי, וזה אשר שוכן בו מכוונן אלוהי, שוכן בו גם אב פרדיס. כל בן-תמותה אשר עוקב אחר הנחיותיו של המכוונן השוכן, בין שבמודע ובין שלא במודע, חי על-פי רצון האל. המודעות לנוכחותו של המכוונן הינה מודעות לנוכחותו של האל. ההיתוך הנצחי בין המכוונן לבין נשמתו האבולוציונית של האדם הינה עובדת ההתנסות באיחוד הנצחי עם האל כחבר עמית של האלוהות ביקום.
המכוונן הוא זה אשר יוצר בתוככי האדם את הכמיהה אשר איננה יודעת שובע ואת התשוקה הבלתי-פוסקת להידמות לאל, להגיע לפרדיס, ושם לסגוד למקור האינסופי של מתת האלוה, בעצם נוכחותה של אישיות האלוהות. המכוונן הינו הנוכחות החיה אשר מחברת למעשה את הבן האנושי אל אביו מפרדיס ומושכת אותו קרוב יותר ויותר אל האב. המכוונן הינו גורם הפיצוי המאזן שלנו למתח העצום הקיים ביקום, ואשר נגרם כתוצאה מן המרחק של האדם מן האל ובשל שיעור חלקיוּתוֹ אל מול האוניברסאליות של האב הנצחי.
המכוונן הינו מהות מוחלטת של הוויה אינסופית אשר כלוא בתוך דעתו של יצור סופי, ובתלות בבחירתו של בן-תמותה מעין זה, יוכל לבסוף להביא לשיא את האיחוד הזמני בין האל לבין האדם, ולממש הלכה למעשה הוויה מסדר חדש של שירות בלתי-נגמר ביקום. המכוונן הינו מציאות היקום האלוהית אשר הופכת לעובדה את האמת כי האל הינו אביו של האדם. המכוונן הינו המצפן הקוסמי המהימן של האדם, אשר לעולם מכווין בביטחון את הנשמה אל-עבר האל.
יצורים בעלי רצון בעולמות אבולוציוניים עוברים דרך שלושה שלבי התפתחות כלליים של הוויה: למן הגעתו של המכוונן ועד לבגרות יחסית מלאה, בסביבות גיל עשרים באורנטיה, המשגוחים מכונים לעיתים מְשַׁנֵּי מחשבה. למן הזמן הזה ועד להגעה לגיל של שיקול דעת, בסביבות גיל ארבעים, מכונים משגוחי המסתורין מכוונני מחשבה. למן הישג שיקול הדעת ועד לשחרור מן הגוף, הם מכונים לעיתים קרובות בַּקָּרֵי מחשבה. אין כל קשר בין שלבי החיים הללו של בני התמותה לבין שלושת שלבי ההתקדמות של המכוונן בשכפול הדעת ובפיתוחהּ של הנשמה.
מכיוון שמהותם של מכוונני המחשבה הינה מן האלוהות המקורית, אף-אחד אינו יכול לטעון בסמכותיות באשר לטיבם ולמקורם; ביכולתי רק לספר על המסורות הרווחות בסאלווינגטון ועל האמונות הרווחות באוורסה; אוכל רק להסביר כיצד אנו מתייחסים למשגוחי המסתורין הללו ולישויות הנלוות להם ברחבי היקום המקיף.
אף-על-פי שקיימות דעות מגוּונות באשר לאופן המתת של מכוונני המחשבה, אין קיימים הבדלים שכאלה בנוגע למקורם; כולם מסכימים כי הם מגיעים ישירות מעם האב האוניברסאלי, המקור והמרכז הראשון. הם אינם הוויות שנבראו; הם הינם רסיסי ישויות אשר מהוות את עובדת נוכחותו של האל האינסופי. יחד עם עמיתיהם העלומים הרבים, המכווננים הינם אלוֹהיוּת בלתי-מדוללת ובלתי-מעורבת, חלקי אלוהות בלתי-מסויגים ובלתי-מופחתים; הם הינם של האל, וככל שהננו מסוגלים להבחין, הם הינם האל.
ובאשר לזמן שבו החלו להתקיים בנפרד מן המוחלטות של המקור והמרכז הראשון, על כך איננו יודעים; ואף איננו יודעים את מספרם. אנו יודעים אך מעט על הקריירה שלהם עד לשלב שבו הם מגיעים לפלנטות של הזמן על-מנת לשכון בדעת האנושית, ואולם, החל מהזמן הזה אנו מכירים פחות או יותר את מהלך ההתקדמות הקוסמי שלהם עד, ולרבות, הגשמת התכלית המשולשת שלהם: הישג של אישיות באמצעות היתוך עם מרקיע בן-תמותה כזה או אחר, הישג של אישיות בפקודת האב האוניברסאלי, או שחרור ממשימותיהם הידועות של מכוונני המחשבה.
אף כי איננו יודעים, הננו משערים כי מכווננים נוספים הופכים ליחידים בהתמדה עם התרחבות היקום, וככל שעולה מספר המועמדים להיתוך עם מכוונן. ואולם, באותה מידה, ייתכן שאנו שוגים בניסיון לשער את מספרם של המכווננים; כמו האל עצמו, ייתכן שרסיסים אלו מטיבו הבלתי-נתפש הינם אינסופיים באופן קיומי.
טכניקת המקור של מכוונני המחשבה הינה אחד מן התפקודים העלומים של האב האוניברסאלי. יש לנו את כל הסיבות להאמין כי לאף-אחד מעמיתיו המוחלטים של המקור והמרכז הראשון אין כל נגיעה להפקתם של רסיסי האב. המכווננים הינם פשוט מתת אלוה נצחית; הם הינם של האל ומעִמו, והם הינם כמות האל.
ביחסם ליצורי היתוך, הם מגלים אהבה נשגבת וסעד של רוח אשר מתקפים עמוקות את ההצהרה כי האל הינו רוח. ואולם, דברים רבים אחרים מתרחשים בנוסף לסעד טרנסצנדנטי זה, דברים אשר מעולם לא התגלו לבני התמותה באורנטיה. כמו כן, איננו מבינים עד תום את אשר מתרחש באמת בשעה שהאב האוניברסאלי מעניק מעצמו והופך לחלק מאישיותו של יצור של זמן. ובנוסף, התקדמותם ההרקעתית של סוֹפיוֹנֵי פרדיס עדיין לא גילתה את מלוא האפשרויות הטבועות בשותפות נשגבת מעין זו בין האדם לבין האל. אחרי ככלות הכול, רסיסי האב בוודאי הינם מתת של האל המוחלט לאותם יצורים אשר ייעודם כולל את האפשרות להשיג את האל כמוחלט.
כשם שהאב האוניברסאלי מחלק את אלוהותו הקדם-אישית, כך גם הרוח האינסופית הופכת מנות של רוח קדם-הדעת שלה ליחידות על-מנת שאלה תשכונה בנשמות האבולוציוניות של בני התמותה השורדים מסדרת מותכי-הרוח, וכן שתעבורנה בפועל היתוך עִמן. ואולם, טיבו של הבן הנצחי איננו מאפשר חלוקה לרסיסים כאמור; רוחו של הבן המקורי הינה או מפוזרת או אישית במובחן. יצורים מוּתַכֵי-בן מתאחדים עם מתת יחידניות מרוחם של בניו הבוראים של הבן הנצחי.
המכווננים הופכים ליחידים כישויות בתוליות, וכולם מיועדים להפוך למשגוחים משוחררים, למשגוחים מותכים או למשגוחים אישיים. אנו מבינים כי קיימים שבעה סדרי מכוונני מחשבה, אף כי איננו מבינים לגמרי את החלוקות האלה. לרוב אנו מתייחסים לסדרים השונים באופן הבא:
1. מכווננים בתוליים, אלו המשרתים במשימתם הראשונה בדעתם של מועמדים אבולוציוניים להישרדות של נצח. משגוחי מסתורין הינם לנצח אחידים בטיבם האלוהי. ועם יציאתם לראשונה מדִיוִינִינְגְטוֹן, הם אף אחידים בטיבם ההתנסותי; לאחר מכן, נגרמים הבדלים התנסותיים בשל ההתנסות בפועל בסעד ביקום.
2. מכווננים מתקדמים, אלו אשר שירתו תקופה אחת או יותר יחד עם יצורים רצוניים, בעולמות שבהם ההיתוך הסופי מתרחש בין זהותו של יצור הזמן לבין מנה יחידנית מן הרוח של מופע המקור והמרכז השלישי ביקום המקומי.
3. מכווננים עליונים, אותם משגוחים אשר שירתו בהרפתקת הזמן בעולמות האבולוציוניים, ואולם שותפיהם האנושיים סירבו מסיבה זו או אחרת לשרוד לנצח, ואלו אשר הוקצו לאחר מכן להרפתקאות אחרות בבני-תמותה אחרים בעולמות מתפתחים אחרים. אף כי מכוונן עליון איננו אלוהי יותר ממכוונן בתולי, הוא בעל ניסיון רב יותר, ויכול לעשות בדעת האנושית דברים אשר מכוונן מנוסה פחות אינו מסוגל לבצע.
4. מכווננים אשר נעלמו, כאן מתרחשת קטיעה במאמצינו לעקוב אחר הקריירות של משגוחי המסתורין. קיים שלב רביעי של שירות שעל אודותיו איננו בטוחים. המלכי-צדקים מלמדים כי מכווננים בשלב הרביעי עוסקים במשימות בלתי-קשורות, ומשוטטים ביקום היקומים. השליחים הבודדים נוטים להאמין כי הם כאחד עם המקור והמרכז הראשון, וכי הם נהנים מתקופת התייחדות מרעננת עם האב עצמו. וייתכן בהחלט כי מכוונן יכול לשוטט ביקום האב ובעת ובעונה אחת להיות אחד עם האב אשר נמצא-בכול.
5. מכווננים משוחררים, אותם משגוחי מסתורין אשר שוחררו לנצח משירות הזמן עבור בני התמותה בספֵרות המתפתחות. מה עשויה להיות התפקוד שלהם, את זאת איננו יודעים כלל.
6. מכווננים מותכים – סוֹפיוֹנִים – אלו אשר הפכו לאחד עם היצורים המרקיעים של יקומי העל, שותפי הנצח של מרקיעי הזמן של סגל הסופיונות של פרדיס. לרוב הופכים מכוונני המחשבה להיות מותכים עם בני התמותה המרקיעים של הזמן, ויחד עם בני-תמותה שורדים שכאלה הם נרשמים בכניסה מאַסֶנְדִינְגְטוֹן וביציאה ממנה; הם עוקבים אחר הנתיב של הוויות מרקיעות. עם שהמכוונן מותך עם נשמה אבולוציונית מרקיעה, נדמה כי הוא מועתק מרמת הקיום המוחלטת ביקום לרמת ההתנסות הסופית של צימוד תפקודי לאישיות מרקיעה. אף כי הוא שומר על כלל אופיו הקיומי והאלוהי, מכוונן מותך נקשר באופן בלתי-ניתן-להפרדה לקריירה המרקיעה של בן-תמותה מרקיע.
7. מכווננים אשר הפכו לאישיים, אלו אשר שירתו עם בני פרדיס שהתגלמו בגוף, יחד עם רבים אשר קיבלו הכרה יוצאת-דופן בעת ששכנו בבן-תמותה, אך נתיניהם סירבו לשרוד. יש לנו סיבות להאמין כי מכווננים מעין אלו הופכים לאישיים על-פי המלצות עתיקי היומין של יקום-העל אשר בו שירתו.
קיימות דרכים רבות שבאמצעותן ניתן לסווג את רסיסי האל המסתוריים הללו: בהתאם למשימתם ביקום, בהתאם לשיעור הצלחתם בעת ששכנו בבן-תמותה יחיד, או אפילו בהתאם למקור הגזעי של בן התמותה המועמד להיתוך.
דומה כי כל הפעילויות ביקום הנוגעות לשילוחם, ניהולם והחזרתם של משגוחי המסתורין לשירות בכל שבעת יקומי העל מתרכזות בספֵרה הקדושה של דיווינינגטון. ככל שידיעתי מגעת, אך ורק מכווננים וישויות אחרות של האב שהו בספרה הזו. אך סביר כי ישויות קדם-אישיות עלומות רבות חולקות יחד עם המכווננים את דיוינינגטון כספֵרת בית. הננו משערים כי ישויות עמיתות אלה עשויות להיות קשורות, בצורה כזו או אחרת, לסעד הנוכחי והעתידי של משגוחי המסתורין. אך לאמיתו של דבר איננו יודעים.
כאשר מכוונני המחשבה שבים אל האב, הם חוזרים למחוזות שמהם לכאורה באו, לדיווינינגטון; וככל הנראה, כחלק מחוויה זו, מתקיים בפועל מגע עם אישיותו של האב בפרדיס, כמו גם עם המופע הייחודי של אלוהיות האב, אשר ממוקם, על-פי הדיווחים, בספֵרה סודית זו.
אף כי הננו יודעים דבר-מה על אודות כל שבע הספֵרות הסודיות של פרדיס, על אודות דיווינינגטון אנו יודעים פחות מאשר על הספרות האחרות. הוויות מסדרים רוחניים גבוהים מקבלות שלושה איסורים אלוהיים בלבד, ואלו הם:
1. כָּבדו תמיד באופן הולם את ניסיונם ואת כישוריהם של הבכירים והוותיקים מכם.
2. לעולם התחשבו במגבלותיהם ובחוסר ניסיונם של הכפופים אליכם והצעירים מכם.
3. אל תנסו אף-פעם לנחות על חופי דיווינינגטון.
לעיתים מזומנות חשבתי כי יהא זה די חסר-תועלת עבורי ללכת אל דיווינינגטון; ככל הנראה לא אוכל לראות איש משוכניו, למעט אלו כדוגמת המכווננים בעלי האישיות, ואת אלו כבר ראיתי במקומות אחרים. אני סמוך ובטוח שאין בדיווינינגטון דבר בעל תועלת עבורי, דבר אשר חיוני לצמיחה או להתפתחות שלי, שכן אלמלא כך היה, לא היה נאסר עלי ללכת לשם.
מכיוון שמדיווינינגטון נוכל ללמוד אך מעט על אודות טיבם ומקורם של המכווננים, הננו מחויבים לאסוף מידע מאלף ואחד גורמים שונים, ונדרש לקבץ, לאגד ולתאם את הנתונים אשר נצברו על-מנת שניתן יהיה ללמוד מן הידע הזה.
הגבורה והחכמה אשר מציגים מכוונני המחשבה מרמזים על כך שקיבלו אימון בעל היקף וטווח עצומים. מכיוון שהם אינם אישיוּיוֹת, מן ההכרח שאימון מסוג זה יינתן במוסדות החינוך של דיווינינגטון. הסגל של מוסדות האימון של המכווננים של דיוינינגטון מורכב בוודאי מן המכווננים הייחודיים אשר הפכו לאישיים. ואכן הננו יודעים כי בראש סגל מרכזי זה של פיקוח עומד מכוונן, אשר כעת הינו אישי, של הבן הראשון מפרדיס מסדר מיכאל, אשר סיים את המתת שלו בת שבעת החלקים לגזעים ולעמים של מחוזות יקומו.
אכן, הננו יודעים אך מעט על אודות המכווננים הבלתי-אישיים; אנו באים במגע ומתקשרים רק עם הסדרים אשר הפכו לאישיים. אלו נמשחים בדיווינינגטון ולעולם הם ידועים בשמם ולא במספרם. המכווננים אשר הפכו לאישיים שוכנים דרך קבע בדיווינינגטון; ספֵרה קדושה זו הינה ביתם. הם יוצאים ממשכנם זה אך ורק בהתאם לרצונו של האב האוניברסאלי. רק מעטים מהם יימצאו במחוזות היקומים המקומיים, ואולם רבים יותר מהם נוכחים ביקום המרכזי.
האמרה לפיה מכוונן מחשבה הינו אלוהי פשוט מכירה בטבע מקורו. קרוב לוודאי כי טוהר אלוהיות שכזה כולל את מהות הפוטנציאל של כל תכונות האלוהות אשר עשויות להיכלל בתוך רסיס מעין זה של המהות המוחלטת של הנוכחות האוניברסאלית של אב פרדיס הנצחי והאינסופי.
המקור בפועל של המכוונן חייב להיות אינסופי, ובטרם ההיתוך עם נשמתו האלמותית של בן-תמותה מתפתח, מציאותו של המכוונן חייבת להשיק למוחלטוּת. המכווננים אינם מוחלטים במובן האוניברסאלי, במובן האלוהות, ואולם, הם ככל הנראה מוחלטים אמיתיים בתוככי הפוטנציאלים של טיבם המקוטע. הם הינם מסויגים ביחס לאוניברסאליות, אך לא ביחס לטבע; הם מוגבלים בהיקפם, אך הם הינם מוחלטים באינטנסיביות המשמעות, הערך והעובדה. מסיבה זו, לעיתים הננו מכנים את המתת האלוהית בשם רסיסיו המוחלטים המסויגים של האב.
שום מכוונן מעולם לא הפגין חוסר נאמנות כלפי האב; סדרי היצורים האישיים מן הסדרים הנמוכים יותר נדרשים מעת לעת להתמודד עם חברים בלתי-נאמנים, אך לא כן המכווננים; הם הינם עליונים ומהימנים בספֵרה הנשגבת שלהם של סעד ליצור ותפקוד ביקום.
מכווננים אשר לא הפכו לאישיים נראים אך ורק לעיני המכווננים אשר הפכו לאישיים. בני הסדר שלי, סדר השליחים הבודדים, יחד עם רוחות השילוש בעלות ההשראה, יכול להבחין בנוכחותם של מכווננים באמצעות תופעות של תגובתיות רוחנית; ואפילו שרפיוֹת יכולות לעיתים להבחין באוריוּת הרוחנית אשר נלווית לכאורה לנוכחותם של משגוחים בדעתם החומרית של בני-אדם; אך אף אחד מאיתנו איננו יכול להבחין הלכה למעשה בנוכחותם האמיתית של המכווננים, אלא אם אלו הפכו לאישיים, אף כי ניתן להבחין בטיבם באיחוד עם האישיויות המותכות של בני התמותה המרקיעים מן העולמות האבולוציוניים. היות המכווננים בלתי-נראים לכלל היקום מרמזת במידה ניכרת על מקורם וטיבם האלוהי הגבוה והייחודי.
קיים אור אופייני, אוריוּת רוחנית אשר נלווית לנוכחות אלוהית זו, ואשר עם הזמן שויכה בדרך-כלל למכוונני המחשבה. ברחבי היקום של נבאדון ידועה אוריות זו של פרדיס בשם "אור מְכַוֵּן"; באוורסה היא מכונה בשם "אור החיים." באורנטיה כונתה תופעה זו לעיתים בשם "הָאוֹר הָאֲמִתִּי הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם אֲשֶׁר בָא אֶל הָעוֹלָם."
המכווננים אשר הפכו לאישים נראים לעיני כל ההוויות אשר השיגו את האב האוניברסאלי. אותן אישיויות בוראות עליונות אשר מקורן באלוהויות פרדיס, ואשר חולשות על הממשלות העיקריות של היקום המקיף, לעולם תוכלנה להבחין במכווננים מכל השלבים, ובכל ההוויות, הישויות, הרוחות, האישיויות ותופעות הרוח האחרות.
האם תוכלו להבין לאשורה את משמעות העובדה שהמכוונן שוכן? האם תוכלו לתפוש באמת את משמעות העובדה כי רסיס מוחלט של האלוהות המוחלטת והאינסופית, האב האוניברסאלי, שוכן בכם ועובר היתוך עם טיבכם הסופי ובן התמותה? כאשר האדם בן התמותה עובר היתוך עם רסיס בפועל של הגורם הקיומי של כלל הקוסמוס, אף פעם לא תוכל לחול מגבלה כלשהיא על ייעודה של שותפות מעין זו, שותפות חסרת תקדים ובל-תשוער. בנצח יגלה האדם לא רק את אינסופיותה של האלוהות האובייקטיבית, אלא גם את הפוטנציאל הבלתי-נגמר של הרסיס הסובייקטיבי של אותו אל ממש. לעולם יגלה המכוונן לאישיות בת התמותה את הפלא של האל, ואף פעם לא תוכל התגלות נשגבת זו להסתיים, זאת משום שהמכוונן הינו מעִם האל, ועבור בן התמותה הינו כאל.
בני-תמותה אבולוציוניים נוטים לראות בדעת כמתווכת קוסמית בין הרוח לבין החומר, וזאת משום שאכן זהו הסעד העיקרי של הדעת שבו אתם יכולים להבחין. ולפיכך, די קשה לבני האדם להבחין בכך שלמכוונני מחשבה יש דעת; זאת משום שמכווננים הינם רסיסים של האל ברמה מוחלטת של המציאות, אשר הינה לא רק קדם-אישית, אלא גם קודמת לכל התפצלות בין האנרגיה לרוח. ברמה מוניסטית אשר קודמת לבידול בין אנרגיה לרוח, לא תוכל להתקיים פונקציית תיווך של דעת, זאת הואיל ואין קיימים הבדלים הדורשים תיווך.
מכיוון שהמכווננים יכולים לתכנן, לעבוד ולאהוב, הם חייבים להיות ניחנים בכוחות של עצמיוּת אשר תואמים לדעת. הם ניחנים ביכולת בלתי-מוגבלת לתקשר בינם לבין עצמם, כלומר הדבר נכון לגבי כל צורות המכווננים שמעבר לקבוצה הראשונה, הבתולית. ביכולתנו לגלות אך מעט על אודות טיבה ומטרתה של התקשורת ביניהם, זאת הואיל ואיננו יודעים. עוד אנו יודעים כי חייבת להיות להם דעת מסוג כלשהו, מכיוון שאחרת לעולם הם לא היו יכולים להפוך לאישיים.
מתת הדעת של מכוונני המחשבה הינה כמתת הדעת של האב האוניברסאלי ושל הבן הנצחי – זו אשר קודמת לדעת של הפועל האחוד.
סוג הדעת המשוער של מכוונן חייב להיות דומה למתת הדעת של סדרי ישויות קדם-אישיים רבים אשר, בדומה להם, מקורם המשוער אף הוא הינו המקור והמרכז הראשון. אף כי רבים מן הסדרים הללו לא התגלו באורנטיה, כולם מציגים איכויות של דעת. תוצריה היחידניים הללו של אלוהות מקורית אף יכולים להתאחד עם הוויות רבות מן הסוגים הבלתי-אנושיים, ואפילו עם מספר מוגבל של הוויות בלתי-אבולוציוניות אשר פיתחו יכולת היתוך עם רסיסי אלוהות מעין אלו.
כאשר מכוונן מחשבה מותך עם נשמתו המורונטית, האלמותית, המתפתחת, של בן תמותה שורד, ניתן לזהות את דעתו של המכוונן כמתקיימת בנפרד מדעתו של היצור, עד אשר משיג בן התמותה המרקיע את רמות ההתקדמות הרוחניות של היקום.
לאחר השגתן של רמות הסופיונות של ההתנסות ההרקעתית, נדמה כי רוחות אלה, של השלב השישי, מתמירות גורם דעת כלשהו, אשר מייצג את האיחוד בין היבטים מסוימים של הדעת של בן התמותה לבין היבטים של דעת המכוונן, ואשר קודם לכן תיפקד כגורם קישור בין ההיבטים האנושיים והאלוהיים של אישיויות מרקיעות מעין אלה. איכות דעת התנסותית זו בוודאי "הופכת לעליונה", ולאחר מכן מעצימה את מתת ההתנסות של האלוהות האבולוציונית – ההוויה העליונה.
באופן שבו פוגשים את מכוונני המחשבה בהתנסותו של היצור, הם מגלים את נוכחותה ואת הנחייתה של השפעה רוחנית. המכוונן אכן הינו רוח, רוח טהורה, אך רוח ועוד משהו. מעולם לא הצלחנו לסווג באופן הולם את משגוחי המסתורין; כל אשר ניתן לומר על אודותיהם הוא כי הם אכן הינם בדמות האל.
עבור האדם, המכוונן הינו האפשרות הנצחית; עבור המכוונן, האדם הינו האפשרות לאישיוּת. המכווננים היחידניים שלכם עמלים על-מנת להפוך אתכם לרוחניים, זאת מתוך תקווה להפוך את זהותכם החולפת לנצחית. המכווננים רוויים באהבתו היפהפייה והמעניקה-מעצמה של אבי הרוחות. הם אכן אוהבים אתכם באופן אלוהי; הם הינם אסירי תקוות הרוח הכלואים בתוככי דעת האדם. הם כמהים להישג האלוהיות של דעתכם האנושית ולסיום בדידותם, וגאולתם, יחד עמכם, ממגבלות ההתגלמות החומרית וממלבושי הזמן.
הנתיב שלכם אל עבר פרדיס הינו נתיב הישג הרוח, וטיבו של המכוונן יפרוש בפניכם במהימנות את ההתגלות על אודות טיבו הרוחני של האב האוניברסאלי. מעבר להרקעה לפרדיס ובשלבי הקריירה הנצחית של הבתר-סופיונוּת, ייתכן שהמכוונן יבוא במגע עם השותף אשר היה לפנים אנושי באמצעות סעד אחר-מן-הרוחני; ואולם, ההרקעה לפרדיס והקריירה של הסוֹפיוֹן מהווים שותפות בין בן התמותה יודע-האל ההופך לרוחני לבין הסעד הרוחני של המכוונן אשר מגלה את האל.
הננו יודעים כי המכווננים הינם רוחות, רוחות טהורות, וככל הנראה רוחות מוחלטוֹת. ואולם, המכוונן חייב להיות דבר-מה יותר מאשר מציאות רוחנית בלעדית. בנוסף לדעת, שאותה הננו משערים, נוכחים גם גורמי אנרגיה טהורה. אם תזכרו כי האל הינו המקור לאנרגיה הטהורה ולרוח הטהורה, לא יקשה עליכם לדמיין גם כי רסיסיו הינם כאלה. ועובדה היא כי המכווננים חוצים את החלל על-גבי מעגלי הכבידה המידיים והאוניברסאליים של אי פרדיס.
העובדה שמשגוחי המסתורין משויכים כך למעגלים החומריים של יקום היקומים היא אכן מפליאה. ואולם, אכן עובדה היא כי הם מבזיקים ברחבי היקום המקיף על-גבי מעגלי הכבידה החומרית. בהחלט ייתכן שהם אף חודרים לרמות החלל החיצון; הם מסוגלים לגמרי לעקוב אחר נוכחות הכבידה של פרדיס אל תוך האזורים הללו, ואף כי סדר האישיויות אשר עליו הנני נמנה יכול לחצות את מעגלי הדעת של הפועל האחוד אל מעבר לגבולות היקום המקיף, מעולם לא היינו בטוחים בכך שהבחנו בנוכחותם של מכווננים באזורי החלל החיצון הבלתי-ממופים.
ואף-על-פי שהמכווננים מנצלים את מעגלי הכבידה החומרית, הם לא כפופים לה כשם שכפופה לה בריאת החומר. המכווננים הינם רסיסים של מה שקדם לכבידה, ולא תוצאותיה של הכבידה; הם הפכו לנפרדים ברמת קיום ביקום אשר קודמת מִבְּחינה היפותטית להופעת הכבידה.
מכוונני המחשבה לעולם אינם נחים; וזאת למן רגע המתת שלהם ועד ליום שבו הם משתחררים ומתחילים במסעם לדיווינינגטון, עם מותם הטבעי של נתיניהם בני התמותה. והמכווננים אשר נתיניהם אינם חולפים מבעד לשערי המוות הטבעי אף לא מקבלים את המנוחה הזמנית הזו. מכוונני מחשבה אינם נדרשים לספוג אנרגיה; הם הינם אנרגיה, האנרגיה מן הסדר הגבוה והאלוהי ביותר.
מכוונני מחשבה אינם אישיויות, אך הם הינם ישויות אמיתיות; הם אכן הינם יחידניים, באופן מושלם, אף כי לעולם הם אינם הופכים הלכה למעשה לאישיים בעודם שוכנים בבני-תמותה. מכוונני מחשבה אינם אישיויות אמיתיות; הם הינם מציאויות אמיתיות, מציאויות מן הסדר הטהור ביותר המוכר ביקום היקומים – הם הינם נוכחות אלוהית. ואף כי אינם אישיים, על-פי-רוב נחשבים רסיסי מופלאים אלו של האב להוויות, ולעיתים – לאור השלב הרוחני של הסעד הנוכחי שלהם לבני התמותה – הם אף נחשבים לישויות רוח.
אם מכוונני מחשבה אינם אישיויות הניחנות ברצון וביכולת בחירה, כיצד הם יכולים לבחור נתינים בני-תמותה ולהתנדב לשכון ביצורים הללו של העולמות האבולוציוניים? קל לשאול את השאלה הזו, אף כי קרוב לוודאי ששום הוויה ביקום היקומים מעולם לא מצאה את התשובה המדויקת. אפילו סדר האישיויות שעליו הנני נמנה, השליחים הבודדים, איננו מבין לחלוטין את מתת הרצון, הבחירה והאהבה בקרב ישויות אשר אינן אישיוֹת.
לעיתים קרובות שיערנו כי מכוונני המחשבה חייבים להיות בעלי רצון בכל רמות הבחירה הקדם-אישיוֹת. הם מתנדבים לשכון בבני-אדם, הם מתכננים את הקריירה הנצחית של האדם, הם מסתגלים, משתנים ומחליפים בהתאם לנסיבות, והפעילויות הללו מעידות על רצון אמיתי. הם חשים חיבה כלפי בני-תמותה, הם פועלים בעתות משבר ביקום, הם תמיד מוכנים לפעול בנחישות בהתאם לבחירתו של האדם, וכל אלה הינן תגובות רצוניות לעילא. בכל המצבים אשר אינם נוגעים לתחום הרצון האנושי, הם מפגינים בבירור התנהגות המעידה על הפעלת כוחות השקולים, בכל מובן שהוא, לרצון, למקסימום יכולת ההחלטה.
אם מכוונני המחשבה ניחנים אפוא ברצון, מדוע הם כפופים לרצון האנושי? אנו מאמינים שכך הוא הדבר משום שהרצון של המכוונן, אף כי הוא מוחלט מטיבו, מופיע כקדם-אישי. הרצון האנושי פועל ברמת המציאות האישית של היקום, וברחבי הקוסמוס תמיד מגיב הבלתי-אישי – הלא-אישי, התת-אישי והקדם-אישי – לרצונותיה ולפעולותיה של האישיות הקיימת.
ברחבי יקום של הוויות ברואות ושל אנרגיות לא-אישיות, איננו מבחינים ברצון, בנחישות, בבחירה ובאהבה בנפרד מאישיוּת. למעט המכווננים, וישויות אחרות הדומות להם, איננו מבחינים בפעולתן של תכונות אישיוּת אלה בהקשר של מציאויות בלתי-אישיוֹת. יהא זה בלתי-נכון להגדיר מכוונן כתת-אישי, ואף לא יהא זה ראוי להתייחס לישות מעין זו כאל על-אישית, אך יהא זה מותר לגמרי לכנות הוויה שכזו בכינוי קדם-אישית.
בקרב סדרי ההוויות שלנו, ידועים רסיסי אלוהות אלו בשם המתת האלוהי. הננו מכירים בכך שמקורם של המכווננים הינו אלוהי, וכי ככל הנראה הם מהווים את ההוכחה, ואת ההדגמה, לכך שהאב האוניברסאלי שומר לעצמו את היכולת לתקשר ישירות ובאופן בלתי-מוגבל עם כלל היצורים החומריים ברחבי מחוזותיו האינסופיים, וכל זאת די בנפרד מנוכחותו באישיויות בניו מפרדיס, או על-ידי הסעדים העקיפים שלו בדמות אישיויות הרוח האינסופית.
אין כל הוויה ברואה אשר לא תשתוקק לארח את משגוחי המסתורין, אך הם אינם שוכנים בשום סדר של הוויות, למעט סדר היצורים הרצוניים האבולוציוניים בעלי היעוד הסוֹפיוֹני.
[הוצג על-ידי שליח בודד של אוֹרְווֹנְטוֹן.]
משימתם של מכוונני המחשבה בקרב הגזעים האנושיים הינה לייצג, ולהוות, את האב האוניברסאלי עבור היצורים בני התמותה של הזמן והמרחב; זוהי העבודה הבסיסית של המתת האלוהית. משימתם אף הינה לרומם את הדעת של בני התמותה ולהעתיק את הנשמות האלמותיות של בני האדם מעלה אל הגבהים האלוהיים ואל הרמות הרוחניות של מושלמוּת פרדיס. ובהתנסות של העתקת טיבו האנושי של היצור בר החלוף כך, אל טיבו האלוהי של הסופיון הנצחי, מביאים המכווננים לכדי קיום הוויה מטיפוס ייחודי, הוויה המורכבת מן האיחוד הנצחי של המכוונן המושלם ושל היצור אשר הפך למושלם, ואשר לא ניתן היה לשכפל כמוה באמצעות טכניקת יקום אחרת.
דבר ביקום היקומים לא יוכל להחליף את עובדת ההתנסות ברמות לא-קיוּמיוֹת. האל האינסופי הינו, כתמיד, שלם ומושלם, וכולל את אינסופיות כל הדברים כולם, למעט הרוע והתנסות היצור. האל איננו יכול לשגות; הוא חסין בפני השגיאה. האל איננו יכול לדעת באופן התנסותי את מה שמעולם לא התנסה בו בעצמו; ידיעתו המקדימה של האל הינה קיומית. לפיכך יורדת רוח האב מעם פרדיס על-מנת להשתתף יחד עם בני התמותה הסופיים בכל התנסות אמיתית שלהם בנתיבת הרקעתם; אך ורק באופן הזה יוכל האל הקיומי להפוך באמת ובתמים לאביו ההתנסותי של האדם. אינסופיותו של האל הנצחי כוללת את הפוטנציאל להתנסות סופית, והדבר אכן הופך ממשי הודות לסעד של רסיסי המכווננים, החולקים הלכה למעשה את החליפות והתמורות של חיי בני האדם.
כאשר המכווננים נשלחים מדיווינינגטון לשירות אצל בני התמותה, הם הינם זהים במתת האלוהיות הקיומית, אך נבדלים זה מזה באיכויות ההתנסותיות בהתאם לשיעור מגעם הקודם עם יצורים אבולוציוניים ובקרבם. איננו יכולים להסביר את הבסיס שעל-פיו מושמים המכווננים, אך הננו משערים כי מתת אלוהית זו מוענקת בהתאם למדיניות חכמה ויעילה כלשהי התואמת את כשירותם הנצחית להסתגל לאישיות שבה הם שוכנים. אנו אכן מבחינים כי על-פי-רוב המכוונן המנוסה יותר שוכן בדעת אנושית מטיפוס גבוה יותר; התורשה האנושית מהווה ככל הנראה גורם משמעותי בתהליך הבחירה וההשמה.
אף כי איננו יודעים זאת בוודאות, הננו מאמינים באמונה שלמה כי כל המכווננים הינם מתנדבים. אך בטרם הם מתנדבים, מצויים ברשותם מלוא הנתונים הנוגעים למועמד אשר בקרבו ישכנו. טיוטות התורשה השרפיוֹת ותבניות התנהגות החיים המשוערות משודרות דרך פרדיס אל סגל המילואים של המכווננים בדיווינינגטון, וזאת באמצעות טכניקת המַחְזִירוּת המשתרעת פנימה למן בירות היקומים המקומיים ועד לְמָטוֹת יקומי העל. התחזית כוללת לא רק את גורמי התורשה הקודמים של בן התמותה המועמד, אלא גם את אומדן היכולת האינטלקטואלית והקיבולת הרוחנית המשוערות. וכך, המכווננים מתנדבים לשכון בדעת אשר את טבעה האינטימי העריכו זה מכבר באופן מלא.
המכוונן המתנדב מתעניין בעיקר בשלוש מן האיכויות של המועמד האנושי:
1. היכולת האינטלקטואלית. האם הדעת הינה נורמלית? מהו הפוטנציאל האינטלקטואלי, הקיבולת האינטלקטואלית? האם יוכל היחיד להתפתח לכדי יצור רצוני של ממש? האם תינתן לחוכמה הזדמנות לפעול?
2. הבחנה רוחנית. מהי ההסתברות להתפתחותה של הוקרה, להולדתו ולצמיחתו של טבע דתי. מהו הפוטנציאל של הנשמה, ומה סביר שתהא היכולת הרוחנית לקלוט?
3. עוצמות אינטלקטואליות ורוחניות משולבות. השיעור שבו ניתן לאגד או לשלב בין שתי התכונות האלה, על-מנת ליצור אופי אנושי איתן ולתרום להתפתחותה הוודאית של נשמה אלמותית בעלת ערך הישרדותי.
הננו מאמינים כי כאשר מוצגות לפניהם העובדות האלה, המכווננים מתנדבים למשימה מרצונם החופשי. ככל הנראה יותר ממכוונן אחד מתנדב; וייתכן שחברי הסדרים המפקחים אשר הפכו לאישיים בוחרים מתוך קבוצת המכוונים המתנדבים את המתאים ביותר למשימת הפיכתה של אישיות המועמד בן התמותה לרוחנית ולנצחית. (בהשמת המכוונן ובשירותו אין כלל חשיבות למין היצור.)
הזמן הקצר המפריד בין ההתנדבות לבין המשלוח בפועל של המכוונן, מנוצל, ככל הנראה, בבתי הספר של המשגוחים אשר הפכו לאישיים בדיווינינגטון, שם נעשה שימוש בתבנית פעולת הדעת של בן התמותה הממתין, על-מנת להורות למכוונן הנבחר מהן התכניות היעילות ביותר לגשת לאישיות ולהפוך את הדעת לרוחנית. מודל הדעת נוצר משילוב של נתונים המסופקים על-ידי שירות המחזירוּת של יקום העל. זוהי לכל הפחות הבנתנו שלנו, אמונה אשר גיבשנו כתוצאה מצירוף מידע שהתקבל הודות למגע עם מכווננים רבים אשר הפכו לאישיים, במהלך הקריירות הממושכות של השליחים הבודדים ביקום.
כאשר המכווננים נשלחים בפועל מדיווינינגטון, למעשה אין הבדל בזמן בין רגע השילוח לשעת הופעתם בדעת של נתיניהם הנבחרים. זמן הנסיעה הממוצע של מכוונן מדיווינינגטון לאורנטיה הינו 117 שעות, 42 דקות ו-7 שניות. וכמעט כל הזמן הזה מנוצל ברישום באוורסה.
אף-על-פי שהמכווננים מתנדבים לשירות מיד עם שתחזיות האישיוּת מועברות לדיווינינגטון, למעשה הם לא מוצבים עד אשר הנתינים האנושיים מקבלים את ההחלטה המוסרית הראשונה של האישיות. החלטתו המוסרית הראשונה של ילד אנושי מקבלת חיווי באופן אוטומטי במסייעת הדעת השביעית, ונרשמת בו ברגע באמצעות הרוח היצירתית של היקום המקומי – זאת דרך מעגל כבידת הדעת האוניברסאלי של הפועל האחוד ובנוכחותו של רוח האב הממונה על יקום העל – וזו מעבירה את המידע הזה ללא דיחוי לדיווינינגטון. בממוצע מגיעים המכווננים אל נתיניהם האנושיים מעט לפני יום הולדתם השישי. הממוצע בדור הנוכחי עומד על גיל של חמש שנים, עשרה חודשים וארבעה ימים; במילים אחרות, המכווננים מגיעים אל נתיניהם ביום ה-2,134 לחייהם הארציים.
המכווננים אינם יכולים לפלוש אל תוך הדעת האנושית בטרם זו הוכנה כהלכה על-ידי הסעד השוכן של הרוחות סועדות הדעת והוכנסה אל מעגל רוח הקודש. ופעולתן המתואמת של כל שבע המסייעות נדרשת על-מנת להכשיר כך את הדעת האנושית לשם קבלת המכוונן. על דעת היצור להדגים את הכמיהה אל הסגידה ולהצביע על פעולת החכמה באמצעות היכולת לבחור בין ערכי הטוֹב והרע המופיעים – הבחירה המוסרית.
זהו השלב של הדעת האנושית הנדרש לשם קבלת המכווננים, ואולם ככלל, הם אינם מופיעים ומשתכנים מיידית בדעת שכזו, אלא באותם עולמות שבהם פועלת רוח האמת כמתאמת רוחנית של כלל הסעדים הרוחניים השונים הללו. אם נוכחת רוח זו של בני המתת, תמיד יגיעו המכווננים ברגע שמתחילה הרוח מסייעת הדעת השביעית בפעולתה, וכך מסמלת לרוח האם של היקום כי היא השיגה בפוטנציאל את התיאום של ששת המסייעות הנלוות אשר סעדו לפניה אינטלקט בן-תמותה מעין זה. לפיכך הוענקו המכווננים האלוהיים באופן גורף לכל דעת נורמלית בעלת מעמד מוסרי באורנטיה, וזאת למן היום שבו חל פנטקוסט.
ואפילו משניתנה רוח האמת לַדעת, המכווננים אינם יכולים לפלוש באופן שרירותי אל תוך אינטלקט בן התמותה בטרם הופיעה החלטה מוסרית. ואולם, משבוצעה החלטה מוסרית שכזו, מקבלת רוח מסייעת זו את הסמכות הישר מעם דיווינינגטון. אין שום מתווכים, סמכויות או כוחות ביניים, הפועלים בין המכווננים האלוהיים לבין נתיניהם האנושיים; האל והאדם מתייחסים ישירות זה לזה.
בימים הקודמים להשפעתה של רוח האמת על כלל תושביו של עולם אבולוציוני, נדמה כי מתת המכווננים נקבעה בהתאם להשפעות רוחניות רבות ולנטיות רבות של האישיוּת. איננו מבינים עד תום את החוקים השולטים במתת מסוג זה; איננו מבינים מה בדיוק גורם לשחרורם של המכווננים אשר התנדבו לשכון בדעת מתפתחת שכזו. ואולם, הננו מבחינים בהשפעות ובתנאים רבים, אשר נדמה כי הם נוגעים להגעת המכווננים אל דעת שכזו בטרם הוענקה רוח האמת, ואלו הם:
1. השמתן של שומרות שרפיוֹת אישיות. אם בבן-תמותה לא שכן בעבר מכוונן, השמתה של שומרת אישית מביאה את המכוונן באופן מיידי. קיים קשר מובחן ביותר, אך בלתי-ידוע, בין סעדם של המכווננים לבין סעדן של השומרות השרפיוֹת האישיוֹת.
2. ההישג של מעגל ההישג האינטלקטואלי והרוחני השלישי. צפיתי במכווננים אשר הגיעו לשכון בדעת של בן תמותה – כאשר זה השיג את המעגל השלישי – אף בטרם ניתן היה להודיע על הישג שכזה לאישיויות היקום המקומי שעניינים מעין אלה נוגעים להן.
3. בעת קבלתה של החלטה עילאית בעלת חשיבות רוחנית יוצאת-דופן. על-פי-רוב, התנהגות אנושית שכזו בעת משבר פלנטארי מלוּוה בהגעתו של המכוונן הממתין.
4. רוח האחווה. בלא תלות בהישג של המעגליים הנפשיים ובהשמתה של שומרת אישית – ובהיעדר מה שנראה כהחלטה של עת משבר – כאשר בן-תמותה מתפתח הופך להיות נשלט על-ידי האהבה לרעיו ומקדיש את עצמו באופן נטול-אנוכיות לסעד של אחיו בשר ודם, לעולם יורד המכוונן הממתין לשכון בדעתו של סועד בן-תמותה מעין זה.
5. הצהרה על כוונה לעשות את רצון האל. הננו צופים בכך שנדמה שבני-תמותה רבים בעולמות החלל מוכנים לקבל מכווננים, ועדיין המשגוחים אינם מופיעים. אנו ממשיכים להתבונן ביצורים מעין אלו בחיי היום-יום שלהם, ואז, בשקט ובאופן בלתי-מודע כמעט, הם מגיעים להחלטה להתחיל לבקש לעשות את רצון האל שבמרומים. או אז הננו מבחינים במשלוח המיידי של מכווני המחשבה.
6. השפעתה של ההוויה העליונה. בעולמות שבהם המכווננים אינם מותכים עם נשמותיהן המתפתחות של תושביהם האנושיים, הננו מבחינים כי לעיתים מוענקים מכווננים בתגובה להשפעות המצויות לגמרי מעבר להבנתנו. הננו משערים כי מתת שכזו נקבעת על-ידי רפלקס קוסמי כלשהו אשר מקורו בהוויה העליונה. איננו יודעים אל נכון את הסיבה שבעטיה המכווננים הללו אינם יכולים להיות מותכים, או אינם מותכים, עם טיפוסי הדעת האנושית הללו. התרחשויות מעין אלה מעולם לא נגלו בפנינו.
ככל שידיעתנו מגעת, מכווננים מאורגנים כיחידת פעולה עצמאית המצויה ביקום היקומים ולמעשה הם מנוהלים במישרין מדיווינינגטון. הם הינם אחידים ברחבי שבעת יקומי העל, כאשר כלל היקומים המקומיים מקבלים שירות מטיפוסי משגוחי מסתורין זהים. הננו יודעים הודות לתצפיות כי קיימות סדרות מכוונים רבות אשר נוגעות לארגון סדרתי המשתרע על-פני גזעים, עידנים, וכן בעולמות, במערכות וביקומים. למרות זאת, קשה מאוד לעקוב אחר המתנות האלוהיות האלה, לפי שהן פועלות באופן חליפי ברחבי היקום המקיף.
רישום מלא של המכווננים (מחוץ לדיווינינגטון) מצוי אך ורק במטות של שבעת יקומי העל. מספרו ומיקומו בסדרה של כל מכוונן אשר שוכן ביצור מרקיע, מדוּוח מרשויות פרדיס והחוצה אל המטֵה של יקום העל, ומשם הוא משודר אל מטֵה היקום המקומי האמור, ומועבר לפלנטה אשר לה הוא נוגע. ואולם, הרישומים ביקום המקומי אינם מגלים את מספרם המלא של מכוונני המחשבה; הרישומים של נבאדון כוללים אך ורק את מספר ההצבה של היקום המקומי, כפי שזה נקבע על-ידי נציגיהם של עתיקי היומין. המשמעות האמיתית של מספרו השלם של המכוונן ידועה רק בדיווינינגטון.
נתינים אנושיים ידועים לרוב בהתאם למספר המכוונן שלהם; בני-תמותה אינם מקבלים שמות אמיתיים ביקום, אלא לאחר ההיתוך עם המכוונן, ועל איחוד זה מעיד מתן השם החדש ליצור החדש על-ידי שומר הגורל.
אף כי מצויים ברשותנו הרישומים על אודות מכוונני המחשבה אשר באורוונטון, ואף כי אין לנו כל סמכות עליהם, או כל קשר מנהלי איתם, הננו מאמינים באמונה שלמה כי קיים קשר ניהולי בין העולמות היחידניים של היקומים המקומיים לבין משכנן המרכזי של המתנות האלוהיות בדיוינינגטון. הננו יודעים, כי לאחר הופעתו של בן של מתת של פרדיס, מוצב בעולם אבולוציוני מכוונן אשר הפך-לאישי בתפקיד המפקח הפלנטארי על המכווננים.
מעניין להיווכח כי בעת שמפקחים מן היקום המקומי עורכים ביקורת בפלנטה, לעולם הם מכוונים את אמירותיהם כלפי מכוונן המחשבה הראשי של הפלנטה, ממש כפי שהם מטילים משימות על ראש השרפיוֹת, ועל מנהיגי סדרים אחרים של הוויות המסופחים לממשל של עולם מתפתח. לפני זמן לא רב, עברה אורנטיה בחינה תקופתית אשר נערכה על-ידי טָאבָּאמָנְטִיָה, המפקח הממונה על כלל הפלנטות של ניסויי-החיים ביקום של נבאדון. והרשומות מגלות כי, בנוסף לנזיפות ולהאשמות אשר הפנה כלפי המנהלים השונים של האישיויות העל-אנושיות, הוא אף העביר את המסר הבא למכוונן הראשי. בין אם זה היה מצוי בסאלווינגטון, באוורסה, או בדיוינינגטון, איננו יודעים בוודאות, אך כך הוא אמר:
"וכעת בא אני אליכם, אלו העומדים הרחק מעלי, כאחד אשר קיבל לזמן מה את הסמכות על סדרת הפלנטות הניסוייות; ובא אני אליכם על-מנת לבטא את הערכתי ואת הכבוד העמוק אשר אני רוחש לקבוצה המדהימה הזו של סועדים שמימיים, משגוחי המסתורין אשר התנדבו לשרת בספֵרה הבלתי-שגרתית הזו. אין זה משנה כמה קשים המשברים, לעולם אינכם כושלים. הרשומות של נבאדון, והרשומות הקודמות של וועדות אורוונטון, יעידו כי מעולם לא הואשם מכוונן אלוהי באשמה כלשהי. הייתם והנכם נאמנים למה שהופקד בידיכם; הייתם והנכם נאמנים באופן אלוהי. סייעתם לתקן את השגיאות ולפצות על המגבלות של כל אלו העמלים בפלנטה המבולבלת הזו. אתם הנכם הוויות מופלאות, שומריו של מה שטוב בנשמות של העולם המפגר הזה. אני רוחש לכם כבוד, אף שלכאורה הנכם מצויים תחת סמכותי כסועדים מתנדבים. אני קד בפניכם בענווה מתוך הכרה בחוסר האנוכיות המעודן שלכם, בסעד המבין שלכם, ובמסירותכם חסרת הפניות. אתם ראויים לשם אשר ניתן לכם, המשרתים דמויי-האל של תושביו בני התמותה של עולם מוכה סכסוכים, צער וחולי. אני מכבד אתכם! ואך כפסע ביני לבין הסגידה אליכם!"
כתוצאה מסדרות רבות של הוכחות אשר מעידות על כך, הננו מאמינים כי המכווננים מאורגנים עד מאוד, וכי קיים מנהל אינטליגנטי לעילא ויעיל ביותר, אשר מכווין את המתנות האלוהיות האלה ממקום מרכזי ומרוחק עד מאוד, ככל הנראה מדיווינינגטון. הננו יודעים כי מדיווינינגטון הם מגיעים אל העולמות, וכי ללא ספק לשם הם יחזרו עם מות נתיניהם.
בקרב סדרי הרוח הגבוהים קשה עד מאוד לגלות את מנגנוני הניהול. סדר האישיויות אשר עליו אני נמנה – בעודו עוסק בחובות הספציפיים המוטלים עליו – משתתף ללא ספק באופן בלתי-מודע בְּפעולה עם קבוצות רבות – אישיוֹת, לא-אישיוֹת ותת-אלוהיוֹת – הפועלות באופן מאוחד כמתאמי היקום רחב היריעה. הננו חושדים בכך שהננו משרתים באופן הזה לפי שהננו הקבוצה היחידה של יצורים אשר הפכו לאישיים (למעט המכווננים אשר הפכו לאישיים), אשר כולם כאחד מודעים לנוכחותם של סדרים רבים של ישויות קדם-אישיוֹת.
הננו מודעים לנוכחותם של המכווננים, אשר הינם רסיסיה של אלוהותו הקדם-אישית של המקור והמרכז הראשון. הננו חשים בנוכחותן של רוחות השילוש בעלות ההשראה, אשר הינן ביטויים על-אישיים של שילוש פרדיס. בדומה לכך, הננו מבחינים בוודאות בנוכחות הרוח של סדרים עלומים מסוימים, אשר נובעים מעם הבן הנצחי והרוח האינסופית. וכמו כן, הננו מגיבים במידת-מה לישויות אחרות אשר נותרו עלומות מעיניכם.
המלכי-צדקים של נבאדון מלמדים כי השליחים הבודדים הינם מתאמי האישיות של ההשפעות המגוּונות האלה, כפי שהן נרשמות באלוהותה המתרחבת של ההוויה העליונה האבולוציונית. אפשרי עד מאוד כי אנו משתתפים באיחוד ההתנסותי של רבות מן התופעות הבלתי-מוסברות של הזמן, אך איננו בטוחים באופן מודע בכך שהננו פועלים באופן הזה.
בנפרד מן העובדה שייתכן שמכוונני המחשבה מתואמים עם רסיסי אלוהות אחרים, הם פועלים די לבדם במרחבי הפעולה שלהם בדעת האנושית. משגוחי המסתורין מעידים ברהיטות על העובדה שאף-על-פי שנדמה שהאב נמנע מלהפעיל את כלל העוצמה והסמכות האישית הישירה ברחבי היקום המקיף, למרות עצם הוויתור הזה לטובת ילדיו הבוראים העליונים של שילוש פרדיס, וודאי הוא כי האב שמר לעצמו את הזכות, אשר אין עליה עוררין, להיות נוכח בדעתם ובנשמותיהם של יצוריו המתפתחים, כך שיוכל לפעול על-מנת למשוך לעברו את כלל היצורים הברואים, וזאת באופן המתואם עם הכבידה הרוחנית של בני פרדיס. כה אמר בן פרדיס של המתת שלכם בעודו באורנטיה, "וַאֲנִי, בְּהִינָּשְׂאִי מֵעַל הָאָרֶץ, אֶמְשֹׁךְ אֶת כֻּלָּם אֵלָי." הננו מכירים בעוצמת המשיכה הרוחנית של בני פרדיס, ושל עמיתיהם היצירתיים, והננו מבינים אותה, אך איננו מבינים באופן כה מלא את שיטותיו של האב החכם-בכל הפועל במשגוחי המסתורין הללו ודרכם, המשגוחים אשר חיים ופועלים בגבורה כה רבה בתוככי הדעת האנושית.
בעוד שהנוכחויות המסתוריות האלה אינן כפופות לעבודתו של יקום היקומים, אינן מתואמות עמה ואף נדמה כי אינן קשורות אליה – ולמרות שהן פועלות באופן עצמאי בדעת ילדי האדם – הן דוחקות ללא-הרף ביצורים אשר בהן הן שוכנות לעבר אידיאלים אלוהיים, ולעולם הן מושכות אותם כלפי מעלה לעבר התכליות והמטרות של חיים עתידיים טובים יותר. משגוחי המסתורין הללו מסייעים באופן רציף לכינון שלטונו הרוחני של מיכאל ברחבי היקום של נבאדון, זאת בעודם תורמים באופן מסתורי לייצוב ריבונותם של עתיקי היומין באורוונטון. המכווננים הינם רצון האל, ומכיוון שהבוראים העליונים אף הם ילדי האל, הם מגלמים באופן וודאי את אותו רצון, ובלתי-נמנע הוא שפעולותיהם של המכווננים וריבונותם של שליטי היקום תהיינה תלויות-הדדית אלה באלה. בעוד שלכאורה אין קשר ביניהם, נוכחות האב במכווננים, וכן ריבונות האב של מיכאל מנבאדון, חייבות להוות מופעים שונים של אותה אלוהיוּת.
דומה כי מכוונני המחשבה באים והולכים באופן בלתי-תלוי יחסית בכל הנוכחויות הרוחניות האחרות; דומה כי הם פועלים בהתאם לחוקי יקום נפרדים יחסית מאלו השולטים ומבקרים את פעולותיהן של כלל ההשפעות הרוחניות האחרות. ואולם, בלא תלות בעצמאות לכאורה הזו, תצפיות ארוכות טווח מגלות ללא ספק כי פעולתם בדעת האנושית מצויה בסנכרון ובתיאום מושלמים עם כל הסעדים הרוחניים האחרים, לרבות אלו של הרוחות מסייעות הדעת, רוח הקודש, רוח האמת והשפעות אחרות.
כאשר עולם נכנס לבידוד עקב מרידה, כאשר עולם מנותק מכל מעגלי התקשורת החיצוניים, כפי שאירע לאורנטיה לאחר ההתקוממות של קאליגסטיה, נותרת רק שיטה ישירה אחת – מלבד שליחים אישיים – לתקשורת בין-פלנטארית ישירה או לתקשורת עם היקום, והיא דרך הקישור של מכוונני הספֵרה. בלא תלות במה שקורה בְּעולם או בְּיקום, המכווננים לעולם לא יהיו מעורבים בכך ישירות. בידודה של פלנטה לא משפיע בשום צורה שהיא על המכווננים ועל יכולתם לתקשר עם כל חלק ביקום המקומי, בְּיקום-העל או ביקום המרכזי. וזוהי הסיבה שבעטיהּ נערכים מגעים כה תכופים, בעולמות המצויים תחת הסגר, עם המכווננים העילאיים והפועלים מעם עצמם של סגל המילואים של גורל. טכניקה מעין זו משמשת לעקיפת המגבלות המושתות על פלנטה מבוּדדת. בשנים האחרונות פעל באורנטיה המעגל של מלאכיוֹת העל, ואולם, שיטת התקשורת הזו מוגבלת בעיקרה לפעולות סגל המלאכיות עצמו.
הננו מודעים לתופעות רוח רבות ביקום עצום הממדים, אשר איננו מבינים לגמרי. אין אנו שולטים עדיין בכל המתרחש סביבנו; והנני מאמין כי הרבה מן העבודה הבלתי-מובנת מתבצעת בידי שליחי הכבידה ובידי סוגים מסוימים של משגוחי מסתורין. אינני מאמין שהמכווננים מקדישים עצמם אך ורק לעיצובה-מחדש של הדעת האנושית. הנני משוכנע כי המכווננים אשר הפכו-לאישיים – כמו גם סדרי רוחות קדם-אישיוֹת אחרות – מייצגים את הקשר הישיר והבלתי-מוסבר של האב האוניברסאלי עם היצורים בעולמות.
כאשר הם מתנדבים לשכון בקרב יצורים משולבים כמו אלו החיים באורנטיה, המכווננים מקבלים על עצמם משימה קשה. ואולם, הם קיבלו על עצמם את המשימה לשכון בדעתכם, על-מנת לקבל שם את ההנחיות של האינטליגנציות הרוחניות של העולמות, ואז לנסות למסור, או לתרגם, את המסרים הרוחניים הללו אל הדעת החומרית; הם הינם הכרחיים לשם הרקעה לפרדיס.
את מה שמכוונן המחשבה לא יוכל לנצל בחייכם הנוכחיים, את אותן אמיתות אשר הוא לא יוכל לשדר בהצלחה אל האדם אשר בקרבו הוא נישא, הוא ישמור בנאמנות לשם שימוש בשלב הקיום הבא, ממש כשם שכעת הוא נושא ממעגל למעגל את אותם פריטים אשר הוא אינו מצליח לרשום בהתנסות הנתין האנושי, בשל חוסר יכולתו, או כישלונו, של היצור לשיתוף-פעולה בשיעור מספק.
על דבר אחד תוכלו לסמוך: המכווננים לעולם לא יאבדו דבר ממה שהופקד למשמרתם; מעולם לא חזינו בכישלונו של מסייע רוח שכזה. מלאכיוֹת, כמו גם סוגי הוויות רוחניות גבוהים אחרים, ואפילו כמו הבנים של היקום המקומי, עלולים לאמץ מעת לעת את הרוע, עלולים לסטות לעיתים מן הדרך האלוהית, אך המכווננים לא ייכשלו אף פעם. הם הינם מהימנים לחלוטין, ועובדה זו נכונה באותה המידה ביחס לכל שבע הקבוצות.
המכוונן שלכם הינו הפוטנציאל של סדר הקיום החדש והבא שלכם, המתת המתקדמת של היותכם לנצח בנים לאל. בהסכמתכם, והודות לה, נתונה בידי המכוונן העוצמה להפעיל על הנטיות של דעתו החומרית של היצור, פעולות התמרה של מניעי הנשמה המורונטית המגיחה ותכליותיה.
משגוחי המסתורין אינם מסַייעֵי מחשבה; הם מכוונני מחשבה. באמצעות הכוונון ותהליך ההפיכה לרוחני, הם עמלים עם הדעת החומרית לשם בנייתה של דעת חדשה עבור העולמות החדשים והשם החדש של הקריירה העתידית שלכם. משימתם העיקרית נוגעת לחיים העתידיים, לא לחיים האלה. הם מכונים מְסַיְּעִים שמימיים, לא מסייעים ארציים. אין להם כל עניין בהקלת הקריירה של בן התמותה; הם דווקא מבקשים להפוך את חייכם לקשים ולנוקשים במידה סבירה, ובכך להרבות ולהמריץ את ההחלטות. נוכחותו של מכוונן מחשבה כביר אינה מקנה חיים קלים ונטולי מחשבה מאומצת, ואולם מתת אלוהית מעין זו תקנה שקט נפשי נשגב ושלוות רוח עילאית.
רגשות השמחה והצער שלכם – החולפים והמשתנים כל העת – הינם בעיקרם תגובות אנושיות וחומריות לחלוטין למצב הנפש הפנימי שלכם ולסביבה החומרית החיצונית. לפיכך, אל נא תבקשו מן המכוונן כי ינחם אתכם נחמה אנוכית, ואל נא תבקשו ממנו נוחות אנושית. המכוונן עסוק בהכנתכם להרפתקה הנצחית, בהבטחת הישרדותכם. אין זה ממשימתו של משגוח המסתורין ליישר את הדורי רגשותיכם או לסעוד את גאוותכם הפגועה; תשומת לבו וזמנו של המכוונן נתונים להכנת נשמתכם לקריירת ההרקעה הממושכת.
אני בספק אם אני מסוגל להסביר לכם מה בדיוק עושים המכווננים בדעתכם ועבור נשמתכם. אינני יודע אם אני מודע לחלוטין למה שבאמת קורה בחיבור הקוסמי בין משגוח אלוהי לבין דעת אנושית. במידת מה, כל אלו הינם בבחינת מסתורין עבורנו, לא ביחס לתכנית ולתכלית, אלא ביחס לאופן שבו אלה מושגות הלכה למעשה. וזוהי בדיוק הסיבה שבעטיה הננו ניצבים נוכח קושי שכזה בשעה שאנו מנסים למצוא שם הולם למתנות הנשגבות האלה אשר מקבלים האנשים בני התמותה.
מכוונני המחשבה היו רוצים לשנות את רגשות הפחד שלכם לאמונה באהבה ובביטחון; ואולם, הם אינם מסוגלים לעשות דברים מעין אלו באופן מכני ושרירותי; זוהי משימתכם שלכם. כאשר אתם מבצעים את אותן החלטות אשר משחררות אתכם מאזיקי הפחד, אתם מספקים, פשוטו כמשמעו, את נקודת המשען שעליה יכול המכוונן להציב את הפיגום הרוחני של ההארה המרוממת והמקדמת.
ככל שהדבר נוגע לעימותים החדים והמובחנים-היטב בין נטיותיהם הגבוהות לנטיותיהם הנמוכות של הגזעים, בין מה שבאמת נכון לבין השגוי (ולא רק מה שאתם קוראים לו נכון ושגוי), אתם יכולים לסמוך על כך שהמכוונן לעולם ישתתף באופן מובחן ופעיל בהתנסויות מעין אלה. העובדה שפעילות מכוונן מעין זו עשויה להיות בלתי-מודעת לשותף האנושי איננה גורעת כהוא זה מערכה וממציאותה.
אם עומדת לרשותכם שומרת אישית של גורל ותיכשלו בהישרדות, תידרש אותה מלאכית שומרת לעמוד למשפט בנוגע לביצוע של מה שהופקד בנאמנותה. ואולם, מכווני המחשבה אינם כפופים לבחינה מעין זו כאשר נתיניהם אינם מצליחים לשרוד. כולנו יודעים כי, בעוד שמלאכית עלולה שלא להגיע למושלמות של סעד, עבודתם של מכווני המחשבה מתבצעת במושלמות של פרדיס; הסעד שלהם מתאפיין בטכניקה נטולת רבב המצויה מעבר לביקורתה של הוויה כלשהי מחוץ לדיווינינגטון. עומדים לרשותכם מדריכים מושלמים; ולפיכך, יעד המושלמות ניתן להשגה בוודאות.
אכן, הצעת המכווננים המרוּממים והמושלמים להתקיים בפועל בדעתם של היצורים החומריים, כדוגמת בני התמותה של אורנטיה, ולהביא לידי מימוש איחוד על-תנאי עם ההוויות אשר מקורן חייתי בכדור הארץ, הינו פלא של ירידה אלוהית מטה אל הארץ.
בלא קשר למעמדם הקודם של תושביו של עולם, לאחר המתת של בן אלוהי ומשניתנה לכל אדם מתת רוח האמת, נוהרים המכווננים אל עולם שכזה על-מנת לשכון בדעת כל היצורים הרצוניים הרגילים. לאחר סיום משימתו של בן פרדיס של מתת, אכן הופכים משגוחים אלה ל"ממלכת השמיים בתוככם." באמצעות המתת של המתנות האלוהיות מתקרב האב במידה הקרובה ביותר אל החטא ואל הרוע, זאת משום שנכון הדבר, הלכה למעשה, שהמכוונן נדרש להתקיים בצוותא בדעת האנושית ואפילו ממש בתוככי חוסר היושר של האדם. המכווננים השוכנים נסערים במיוחד בשל אותן מחשבות מטונפות ואנוכיות; הם מתייסרים בשל חוסר הכבוד כלפי מה שיפה ואלוהי; והרבה מפחדיו החייתים והמטופשים של האדם, כמו גם רבות מחרדותיו הילדותיות, מעכבות את עבודתם של המכווננים, הלכה למעשה.
אין כל ספק כי משגוחי המסתורין הינם המתת של האב האוניברסאלי, השתקפות צלם האל ברחבי היקום. מורה גדול אחד התריע פעם באזני בני האדם כי עליהם להתחדש בָּרוח אשר בדעתם; עליהם להפוך לבני-אדם חדשים, אשר נבראו, כמו האל, ביושרתהּ של האמת ובשלמותהּ. המכוונן הינו סימן האלוהיות, נוכחותו של האל. המונח "צלם אלוהים" איננו מתייחס לדמיון פיזי, או למגבלות אשר הינן מנת חלקו של היצור החומרי, אלא דווקא למתת של נוכחות רוחו של האב האוניברסאלי, בדמות המתת הנשגבת של מכוונני המחשבה המוענקת לפחותים שביצורים אשר ביקומים.
המכוונן הינו המעיין אשר ממנו נובעים ההישג הרוחני והתקווה לְאופי אלוהי בתוככם. הוא הינו העוצמה, הזכות והאפשרות להישרדות, זו אשר מבדילה אתכם לגמרי ולנצח מיצורים חייתיים גרידא. הוא הינו הגירוי למחשבה הפנימית הגבוהה יותר, האמיתית, בניגוד לגירוי החיצוני והפיזי, אשר מגיע אל הדעת דרך מנגנון האנרגיה העצבית של הגוף החומרי.
נאמנים מסורים אלו, המופקדים על הקריירה העתידית שלכם, משכפלים במהימנות כל יצירה מנטאלית לכדי מקבילתה הרוחנית; וכך הם בוראים אתכם מחדש, לאט אך בבטחה, כפי שאתם הנכם באמת (אך ורק רוחנית) על-מנת להקים אתכם לתחיה בעולמות ההישרדות. וכל יצירות הרוח החדשות האלה משתמרות במציאות המגיחה של נשמתכם האלמותית והמתפתחת, בעצמי המורונטי שלכם. מציאויות אלה אכן מצויות שם, אף-על-פי שרק לעתים רחוקות יוכל המכוונן לרומם את היצירות המשוכפלות האלה במידה הנדרשת על-מנת להציגן לאור המודעות.
וכפי שאתם הנכם ההורה האנושי, כך משמש המכוונן כהורה האלוהי של העצמי האמיתי שלכם, העצמי הגבוה והמתקדם שלכם, העצמי הטוב יותר, המורונטי, והרוחני לעתיד, שלכם. וזוהי הנשמה המורונטית המתפתחת אשר מוערכת על-ידי השופטים והפוסקים, בשעה שהם מצהירים על הישרדותכם ומעבירים אתכם מעלה אל העולמות החדשים ואל הקיום הבלתי-פוסק המצוי בקשר-של-נצח עם שותפכם הנאמן – האל, המכוונן.
המכווננים הינם אבותיכם הקדמונים הנצחיים, המקורות האלוהיים של נשמותיכם האלמותיות המתפתחות; הם הינם הדחף הבלתי-פוסק המוביל את האדם לנסות ולשלוט בקיום החומרי הנוכחי לאור הקריירה הרוחנית העתידית. המשגוחים הינם כאסירי התקווה אשר לעולם אינה גוועת, המעיינות הנובעים של הקִדמה הנמשכת לעד. ואיך שהם שמחים לתקשר עם נתיניהם בערוצים פחות או יותר ישירים! ואיך שהם עולזים כאשר הם יכולים להיפטר מן הסמלים, ומשיטות עקיפות אחרות, ולהבזיק את מסריהם הישר אל האינטלקט של השותף האנושי שלהם!
אתם, בני האדם, התחלתם בפרישתם הבלתי-נגמרת של נוף אינסופי כמעט, של ספֵרות של אפשרויות בלתי-נדלות, בלתי-נגמרות, והולכות ומתרחבות לעולם, לשירות מעוֹרר, לְהרפתקה אשר אין דומה לה, לְחוסר-וודאות נשגב ולהישג חסר-גבולות. כאשר מתקבצים העננים מעל לראשיכם, שומה על אמונתכם כי תקבל את עובדת נוכחותו של המכוונן השוכן, וכך תוכלו להרחיק ולראות אל מעבר לערפילי חוסר-הוודאות האנושי, אל בוהק זריחתה של שמש היושרה הנצחית, הניצבת בגבהי העולמות העליונים של שטניה, אשר מזמנים אתכם אליהם.
[הוצג על-ידי שליח בודד של אורוונטון.]
מכוונני המחשבה הינם ילדיה של נתיבת היקום, ואכן, המכווננים הבתוליים חייבים לרכוש ניסיון בעוד שהיצורים בני התמותה צומחים ומתפתחים. ממש כשם שאישיות הילד האנושי מתרחבת על-מנת להכיל את מאבקי הקיום האבולוציוני, כך הולך וצומח המכוונן לעבר גדולה במהלך החזרות לקראת השלב הבא בחיי ההרקעה. ממש כשם שהילד רוכש, באמצעות חיי המשחק והחברה של ראשית ילדותו, את הגמישות ההסתגלותית הנחוצה לפעילויותיו כבגיר, כך גם המכוונן השוכן רוכש כישורים לשלב הבא בחיים הקוסמיים באמצעות התכנון המקדמי בן התמותה והחזרה על הפעילויות הנוגעות לקריירה המורונטית. הקיום האנושי מהווה תקופת תרגול שאותה מנצל המכוונן ביעילות על-מנת להתכונן לאחריויות המוגדלות ולהזדמנויות הרחבות יותר אשר בחיים העתידיים. ואולם, בעודו חי בתוככם, מאמצי המכוונן אינם נוגעים יתר על המידה לענייני החיים החולפים והקיום הפלנטארי. ניתן לומר כי כיום מכוונני המחשבה עורכים חזרות על המציאויות של נתיבת היקום בתוככי הדעת המתפתחת של בני האדם.
בוודאי קיימת תכנית מקיפה ומפורטת לאימונם ולפיתוחם של המכווננים הבתוליים בטרם הם נשלחים מעִם דיווינינגטון, אך למעשה איננו יודעים רבות על אודותיה. ובוודאי אף קיימת מערכת נרחבת לאימונם-מחדש של מכווננים אשר התנסו זה מכבר בשכינה, בטרם ייצאו למשימות חדשות של קשר עם בני-תמותה, אך שוב, למעשה איננו יודעים.
נאמר לי על-ידי מכוונן אשר הפך אישי כי בכל פעם שבן-תמותה אשר בקרבו שוכן-משגוח אינו מצליח לשרוד, עובר המכוונן, עם חזרתו לדיווינינגטון, הכשרה ואימון נרחבים. אימון נוסף זה מתאפשר על-ידי התנסות השכינה בקרב יציר אנוש, והוא תמיד ניתן בטרם מוחזר המכוונן אל העולמות האבולוציוניים של הזמן.
אין תחליף קוסמי להתנסות ממשית של חיים. מושלמות האלוהיות של מכוונן מחשבה אשר זה עתה נוצר, איננה מעניקה בשום צורה שהיא למשגוח מסתורין זה יכולת התנסותית לסעוד. ההתנסות הינה חלק בלתי-נפרד מקיום החיים; זהו הדבר האחד והיחיד אשר שום שיעור של מתת אלוהי לא יוכל לפטור אתכם מן הצורך לרכוש באמצעות חיים בפועל. לפיכך, בדומה לכל ההוויות החיות והפועלות בתוך הספֵרה הנוכחית של העליון, חייבים מכוונני המחשבה לרכוש ניסיון; הם חייבים להתפתח מן הקבוצות הנמוכות, חסרות הניסיון, אל הקבוצות הגבוהות והמנוסות יותר.
בתוככי הדעת האנושית חולפים המכווננים דרך קריירה התפתחותית מובחנת; הם אכן משיגים מציאות של הישג אמיתי אשר לנצח נותר שלהם. בהדרגה הם רוכשים כישורים ויכולות של מכוונן, וזאת כתוצאה מכל מגע שהוא עם בני הגזעים החומריים, ובלא תלות בעובדת ההישרדות או אי-ההישרדות של נתיניהם בני התמותה המסוימים. הם אף מהווים שותפים שווים של הדעת האנושית במלאכת טיפוח התפתחות הנשמה האלמותית בעלת יכולת ההישרדות.
השלב הראשון בהתפתחותו של מכוונן מושג בהיתוך עם נשמתו השורדת של בן-תמותה. וכך, בעוד שמטבעכם הנכם מתפתחים פנימה ומעלה, מן האדם אל עבר האל, המכווננים, מטבעם, מתפתחים החוצה ומטה מן האל אל עבר האדם; וכך, לנצח יהא התוצר הסופי של איחוד זה בין אלוהיוּת ואנושיוּת הן בבחינת בן של האדם והן בבחינת בן של האל.
נמסר לכם על אודות סיווגם של המכווננים בהתאם לניסיונם – בתוליים, מתקדמים ועליונים. כדאי לכם להכיר גם בסיווג תפקודי מסוים – המכווננים הפועלים מעצמם. מכוונן הפועל מעצמו הוא כזה אשר:
1. כבר רכש ניסיון נדרש מסוים בחיים המתפתחים של יצור רצוני, או כשוכן ארעי בסוג של עולם שבו מכווננים אך ורק מושאלים לנתיניהם בני התמותה, או בפלנטה שבה מתרחש היתוך בפועל ושבה נכשל בן התמותה בהישרדותו. משגוח שכזה הינו מכוונן מתקדם או עליון.
2. כבר רכש את איזון העוצמה הרוחנית בקרב אדם אשר הגיע למעגל הנפשי השלישי, ואשר הוקצתה לו שומרת שרפית אישית.
3. רכש נתין אשר קיבל את ההחלטה העילאית, והתארס בכנות וברצינות עם המכוונן. המכוונן מתבונן קדימה אל הזמן שבו יקרה ההיתוך בפועל ומקבל את האיחוד כמאורע עובדתי.
4. יש לו נתין אשר התקבל לסגל המילואים של הגורל בעולם אבולוציוני אשר ממנו מרקיעים בני-תמותה.
5. בזמן כזה או אחר שבו ישן בן האדם, התנתק ארעית מן הדעת האנושית אשר בקרבה נכלא, על-מנת לבצע סוג מסוים של קשר, מגע, רישום-מחדש, או כל שירות חוץ-אנושי אחר הקשור למנהל הרוחני של העולם אשר בו הוצב.
6. שרת בעתות משבר בהתנסותו של אדם כזה או אחר, אשר שימש כמשלים החומרי של אישיות רוח אשר הופקדה על מימושו של הישג קוסמי כלשהו הנדרש לשם כלכלתה הרוחנית של הפלנטה.
דומה כי מכווננים הפועלים-מעצמם הינם בעלי שיעור משמעותי של רצון בכל הנוגע לעניינים אשר אינם נוגעים לאישיויות האנושיות שבהן הם שוכנים בפועל, ועל כך מעידים מעלליהם הרבים, הן בקרב הנתינים האנושיים אשר להם הם צמודים והן מחוצה להם. מכווננים מעין אלו משתתפים בפעילויות רבות בעולם, ואולם, לעיתים תכופות יותר הם משמשים כשוכניהם הבלתי-מורגשים של המקדשים הארציים אשר הם בחרו בעצמם.
אין ספק כי סוגי המכווננים הללו, הגבוהים והמנוסים יותר, יכולים לתקשר עם אלו המצויים בעולמות אחרים. ואולם, בעוד שמכווננים הפועלים מעצמם אכן מתקשרים בינם לבין עצמם באופן הזה, הם עושים כן אך ורק ברמות של עבודתם המשותפת ולצורך שימור הנתונים אשר עליהם הם מופקדים, ואשר נחוצים לסעד המכווננים בעולם שבו הם שוהים; זאת אף כי מעת לעת ידוע כי הם פועלים בנושאים בין-פלנטאריים בעתות משבר.
מכווננים עליונים ופועלים-מעצמם יכולים לעזוב את גוף האדם כל אימת שרצונם בכך. השוכנים אינם חלק אורגאני או ביולוגי מחיי בני האדם; הם מתווספים מעליהם כתוספות אלוהיות. הם תוכננו בתכניות החיים המקוריות, אך אינם הכרחיים לשם הקיום החומרי. ואף-על-פי-כן, ראוי לציין כי לאחר שהשתכנו זה מכבר במקדשיהם האנושיים, הם עוזבים אותם רק לעתים רחוקות ביותר, ואפילו תהא זו עזיבה ארעית בלבד.
המכוונים העוסקים בפעילות-העַל הינם אלו אשר השלימו את המשימות אשר הופקדו בידם, והם רק ממתינים להתפרקות הכלי של חיי החומר, או להעתקת הנשמה האלמותית.
אופי עבודתם המפורטת של משגוחי המסתורין משתנה בהתאם לטיב משימותיהם, וזאת בתלות בהיותם מכווננים של קשר או מכווננים של היתוך. מכווננים מסוימים מושאלים באופן זמני למשך חיי נתיניהם; אחרים מוענקים כמועמדים לאישיוּת, ומורשים לעבור היתוך נצחי אם וכאשר נתיניהם שורדים. קיימים אף שינויים קלים בעבודתם של הטיפוסים הפלנטאריים השונים, וכן במערכות שונות וביקומים שונים. ואולם, ככלל, מלאכתם הינה אחידה במידה יוצאת דופן, הרבה יותר מחובותיו של כל אחד מן הסדרים האחרים של ההוויות השמימיות הברואות.
בעולמות פרימיטיביים מסוימים (הקבוצה של סדרה מספר אחת) שוכן המכוונן בדעתו של היצור למטרת אימון התנסותי, ובעיקר על-מנת לחנך את עצמו ולהתקדם בהדרגה. על-פי-רוב נשלחים מכווננים בתוליים לעולמות שכאלה בתקופות הקדומות, עת מתקרבים בני האדם הפרימיטיביים אל עמק ההחלטה, אך כאשר רק מעט מהם, באופן יחסי, עתידים לבחור להרקיע אל הפסגות המוסריות המצויות מעבר לגבעות השליטה העצמית ורכישת האופי אשר נועדו להשיג את הרמות הגבוהות יותר של רוחניות מתגלה. (יחד עם זאת, רבים מאלו אשר נכשלים בהיתוך עם המכוונן אכן שורדים כמרקיעים מותכי-רוח.) בעת החיבור הארעי עם הדעת הפרימיטיבית, מתאמנים המכווננים אימון לא יסולא בפז ורוכשים התנסות נהדרת, אשר לאחר מכן ביכולתם לנצלה לטובת הוויות נעלות יותר בעולמות אחרים. שום דבר בעל ערך הישרדותי אינו יורד אף פעם לטמיון בכל רחבי היקום הרחב.
בעולם מטיפוס אחר (הקבוצה של סדרה מספר שתיים) המכווננים רק מושאלים להוויות בנות התמותה. כאן, המכווננים לעולם לא יוכלו להשיג היתוך של אישיות באמצעות משכן זה, אך הם מעניקים סיוע רב לנתיניהם האנושיים במהלך חייהם בני התמותה, הרבה יותר מפכי שיוכלו להעניק לבני התמותה של אורנטיה. כאן מושאלים המכווננים ליצורים האנושיים למשך תקופת חיים יחידה כְּתבניות עבור הישגיהם הרוחניים הגבוהים יותר, מסייעים זמניים למשימה המסקרנת של הפיכת אופי הישרדותי למושלם. המכווננים אינם שבים לאחר המוות הטבעי; בני-תמותה שורדים אלו משיגים חיי נצח הודות להיתוך עם רוח.
בעולמות כדוגמת אורנטיה (הקבוצה של סדרה מספר שלוש) קיים קשר אמיתי של אירוסין עם המתת האלוהית, קשר של חיים ומוות. אם תשרדו, יתרחש איחוד של נצח, היתוך לעד, אדם ומכוונן יהפכו לאחד.
בעולמות מהסדרה של בני התמותה בעלי שלושת המוחות, המכווננים יכולים להשיג בפועל מגע נרחב הרבה יותר עם נתיניהם במהלך החיים ברי החלוף בהשוואה לטיפוסים בעלי מוח אחד או שני מוחות. ואולם, בקריירה שלאחר-המוות, הטיפוסים בעלי שלושת המוחות מתקדמים ממש כמו הטיפוס בעל המוח הבודד או האנשים בעלי שני המוחות – הגזעים של אורנטיה.
בעולמות של שני מוחות, לאחר שהייתו של בן פרדיס של מתת, רק לעתים רחוקות יוקצו מכווננים בתוליים עבור אנשים בעלי יכולת הישרדות אשר איננה מוטלת בספק. הננו מאמינים כי בעולמות שכאלה כמעט כל המכווננים השוכנים בגברים ובנשים אינטליגנטיים בעלי יכולת הישרדות, משתייכים לטיפוס המתקדם או לטיפוס העליון.
ברבים מן הגזעים האבולוציוניים המוקדמים של אורנטיה התקיימו שלוש קבוצות של הוויות. היו אלו אשר היו כה חייתיים, עד כי הם נעדרו כל יכולת לקבל מכוונן. היו אלו אשר הציגו יכולת בלתי מעורערת לקבל מכווננים, והם אכן קיבלו אותם מיד עם שהגיעו לגיל האחריות המוסרית. והייתה קבוצה שלישית אשר נמצאה בתפר; הייתה להם הקיבולת לקבל מכוונן, אך המשגוחים יכלו לשכון בדעתו של אותו אדם אך ורק אם היחיד ביקש זאת באופן אישי.
ואולם, מכווננים בתוליים רבים שירתו בהתנסות מקדמית רבת ערך באמצעות מגע עם הדעת האבולוציונית של אותן הוויות אשר נפסלו להישרדות, הואיל ומורשתם הינה מאבות קדמונים בלתי-כשירים או נחותים; ובכך הם הוכשרו טוב יותר למשימה מאוחרת יותר בדעת מטיפוס גבוה יותר בעולם אחר.
צורות התקשורת הבין-אישיות האינטליגנטיות והגבוהות יותר בין בני-אדם מסתייעות במידה רבה במכווננים השוכנים. בעלי-חיים אכן מרגישים תחושות של רעוּת, אך הם אינם משתפים מושגים זה עם זה; הם יכולים להביע רגשות, אך לא רעיונות או אידיאלים. ובני-אדם ממקור חייתי, אף הם אינם מתנסים בקשר אינטלקטואלי מסוג גבוה, או בהתייחדות רוחנית עם רעיהם, עד אשר הוענקו להם מכוונני המחשבה; זאת אף כי כאשר יצורים אבולוציוניים שכאלו מפתחים שפה, הם כבר מצויים בדרך הנכונה לקבלת מכווננים.
בעלי-חיים אכן מתַקשרים זה עם זה באופן גס, אך במגע פרימיטיבי מעין זה מצויה אך מעט אישיוּת, אם בכלל. מכווננים אינם מהווים אישיוּת; הם הינם הוויות קדם-אישיוֹת. ואולם, הם מגיעים מעם מקור האישיוּת, ונוכחותם אכן מעצימה את מופעיה האיכותיים של האישיוּת האנושית; ובמיוחד נכון הדבר אם למכוונן הייתה התנסות קודמת.
טיפוס המכוונן נוגע במידה רבה לפוטנציאל הביטוי של האישיות האנושית. במהלך העידנים, רבים מן המנהיגים האינטלקטואליים והרוחניים הגדולים של אורנטיה השפיעו את השפעתם הרבה בעיקר בשל עליונותם ובשל ניסיונם הקודם של המכווננים אשר שכנו בקרבם.
המכווננים השוכנים שיתפו פעולה במידה לא מבוטלת עם השפעות רוחניות אחרות בתהליך התמרתם של צאצאי האדם הפרימיטיביים של ימי קדם והפיכתם של אלו לאנושיים. אילו נסוגו המכווננים השוכנים בדעת של תושבי אורנטיה, כי אז היה העולם חוזר לאיטו אל רבים מן המחזות והמנהגים של בני האדם של התקופות הפרימיטיביות; המשגוחים האלוהיים מהווים אחד מן הפוטנציאלים האמיתיים לשם התקדמותה של הציוויליזציה.
צפיתי במכוונן מחשבה אשר שוכן כעת בדעת באורנטיה, ואשר על-פי רשומות אוורסה שכן לפני-כן בחמישה-עשר מוחות באורוונטון. איננו יודעים אם היו למשגוח זה התנסויות דומות ביקומי-על אחרים, אך אני חושד כי אכן כך הדבר. זהו מכוונן מופלא, והוא מהווה את אחד מן הכוחות היעילים ביותר ובעלי-העוצמה הרבה ביותר באורנטיה לעת הזו. מה שאחרים איבדו, בכך שסירבו לשרוד, מרוויח כעת בן-אדם זה (וכן כלל עולמכם). זה אשר לא ניחן באיכויות הישרדות, יילקח ממנו אף אותו מכוונן מנוסה אשר לו, ולזה אשר ניחן בפוטנציאל לשרוד יינתן אפילו מכוונן זה, בעל ניסיון הקדם, אשר ניתן לפנים לעריק עצל.
במובן מסוים, ייתכן שהמכווננים מקדמים שיעור מסוים של הפרייה הדדית בפלנטה בתחומי האמת, היופי והטוּב. ואולם, רק לעתים רחוקות ניתנות למכווננים שתי התנסויות שכינה באותה פלנטה; לא קיים כעת מכוונן אשר משרת באורנטיה ואשר היה בעולם הזה קודם לכן. אני יודע את אשר אני אומר משום שמצויים ברשותי המספרים שלהם והרשומות על אודותיהם מן הארכיונים של אוורסה.
מכווננים עליונים ופועלים-מעצמם מסוגלים לעתים קרובות לתרום לדעת האנושית גורמים בעלי חשיבות רוחנית, בעת שזו זורמת חופשיה בערוציו המשוחררים, אך המבוקרים, של הדמיון היצירתי. בעתות שכאלה, ולפעמים בזמן השינה, המכוונן מסוגל לעצור את הזרמים המנטאליים, לעצור את הזרימה, ואז להסיט את מצעד הרעיונות; וכל אלו נעשים על-מנת לגרום להתמרות רוחניות מעמיקות במדרגות הגבוהות יותר של מוּדעוּת-העַל. וכך מכוּונים כוחותיה של הדעת, והאנרגיות שלה, באופן מלא יותר עם סולם צלילי המגע של הרמה הרוחנית בהווה ובעתיד.
לעיתים ניתן להאיר את הדעת, לשמוע את הקול האלוהי אשר דובר ברציפות בתוככם, כך שתוכלו להיות מודעים באופן חלקי לחכמה, לאמת, לטוּב וליופי אשר הינם מנת חלקה של האישיות הפוטנציאלית השוכנת בקרבכם כל עת.
ואולם, לעתים קרובות קורה שהנטיות המנטאליות הבלתי-יציבות שלכם, אשר משתנות במהירות, משבשות את תכניותיהם של המכווננים וקוטעות את עבודתם. מלאכתם מופרעת לא רק בשל טיבם המולד של הגזעים האנושיים, אלא גם מתעכבת במידה רבה בשל הדעות אשר גיבשתם זה מכבר, הרעיונות אשר התבססו אצלכם ודעותיכם הקדומות משכבר הימים. בשל המגבלות האלה, פעמים רבות מגיחות אל תוך התודעה רק יצירותיהם הבלתי-מוגמרות, ויוצא שבלבול המושגים הינו בלתי-נמנע. לפיכך, כאשר תבחנו מצבים מנטאליים, הדבר הבטוח הינו לבחון כל מחשבה או כל התנסות כשלעצמה וכפי שהיא בבסיסה, ולהתעלם מכל מה שהיה עשוי להיות.
הבעיה הגדולה בחיים הינה התאמתן של נטיות החיים הקדומות לדרישותיהם של הדחפים הרוחניים המופעלים על-ידי נוכחותו האלוהית של משגוח המסתורין. בעוד שבקריירה ביקום וביקום-העל לא יוכל שום אדם לשרת שני אדונים, בחיים אשר אותם אתם חיים כעת באורנטיה חייב כל אדם לשרת שני אדונים בהכרח. הוא חייב להתמחות באמנות הפשרה האנושית בת-החלוף, בעודו נשבע אמונים מבחינה רוחנית לאדון אחד בלבד; וזוהי הסיבה שבעטיה כה רבים נכשלים ונופלים, מתעייפים ונופלים קורבן למתח הכרוך במאבק האבולוציוני.
אף כי המורשות התורשתיות של הכישורים המוחיים ושל שליטת-העל האלקטרוכימית פועלות שתיהן, על-מנת להגדיר את ספֵרת הפעילות היעילה של המכוונן, לעולם לא תוכל שום מגבלה תורשתית (בדעת רגילה) למנוע, בסופו של דבר, את ההישג הרוחני. התורשה עלולה להפריע לקצב כיבושהּ של האישיות, אך לא תמנע את השלמתה, לבסוף, של הרפתקת ההרקעה. אם תשתפו פעולה עם המכוונן שלכם, במוקדם או במאוחר תפַתֵח המתת האלוהית את הנשמה האלמותית, ולאחר שתעבור עמה היתוך, תציג את היצור החדש בפני בן המאסטר הריבון של היקום המקומי, ובסופו של דבר בפני אבי המכווננים אשר בפרדיס.
מכווננים אף-פעם אינם נכשלים; שום דבר בעל ערך הישרדותי לעולם אינו אובד; כל ערך בעל משמעות בקרב כל יצור רצוני מובטח כי ישרוד, בלא תלות בהישרדותה או אי-הישרדותה של האישיות אשר גילתה את המשמעות או העריכה אותה. וכך הוא הדבר, בן-תמותה עלול לדחות את ההישרדות; ועדיין, התנסות החיים איננה יורדת לטמיון; המכוונן הנצחי נושא עמו את ההיבטים הראויים של חיים מעין אלה של כישלון לכאורה, לוקח אותם לעולם אחר ושם מעניק את המשמעויות האלה, אשר שרדו, לדעת אנושית אחרת מטיפוס גבוה יותר, דעת בעלת יכולת הישרדות. שום התנסות ראויה לעולם אינה מתרחשת לשווא; משמעויות אמת או ערכים אמיתיים לעולם אינם אובדים.
ככל שהדבר הנוגע למועמדים להיתוך, אם משגוח המסתורין ננטש בידי שותפו האנושי, אם השותף האנושי מסרב להמשיך בנתיבת ההרקעה, כי אז, משהוא משוחרר על-ידי המוות הטבעי (או לפני כן), נושא המכוונן עמו את כל מה שהינו בעל ערך הישרדותי, ואשר התפתח בדעתו של אותו יצור בלתי-שורד. אם שוב ושוב מכוונן איננו מצליח להשיג אישיות של היתוך בשל אי-הישרדותם, בזה אחר זה, של נתיניו האנושיים, ואם משגוח זה יהפוך לאחר מכן לאישי, כי אז כל הניסיון אשר נרכש בעת ששכן ושלט בדעת כלל האנשים הללו, יהפוך לקניין בפועל של מכוונן זה אשר הפך זה עתה לאישי, וזה יוכל ליהנות מן הקניין הזה ולהשתמש בו במהלך כל עידני העתיד. מכוונן אישי מסדר זה הינו אוסף משולב של כלל תכונות ההישרדות של כל היצורים אשר אירחו אותו בעבר.
כאשר מכווננים בעלי התנסות ממושכת ביקום מתנדבים לשכון בקרב בנים אלוהיים במשימות המתת שלהם, הם יודעים אל נכון כי לא לעולם ניתן להשיג הישג של אישיות באמצעות שירות זה. אך לעיתים קרובות מעניק אבי הרוחות אישיות למתנדבים הללו ומכוֹנן אותם כמנהלים של בני מינם. אלה הן האישיויות אשר מקבלות אחר כבוד את הסמכות בדיווינינגטון. והטבע הייחודי שלהם מגלם את פסיפס האנושיות של התנסויותיהם הרבות בשכינה בבני-תמותה, כמו גם את רישום הרוח של אלוהיותו האנושית של בן פרדיס של מתת בשעת במתת האחרונה שלו.
את הפעילויות של המכווננים ביקום המקומי שלכם מכווין המכוונן האישי של מיכאל מנבאדון, אותו משגוח אשר הנחה אותו צעד אחר צעד כאשר חי את חייו כבן האנוש ישוע בן יוסף. מכוונן יוצא-דופן זה נשאר נאמן למשימתו, ומשגוח אמיץ זה הנחה בחכמה את הטבע האנושי, כאשר תמיד הכווין את דעתו האנושית של בן פרדיס לבחור בנתיב הרצון המושלם של האב. מכוונן זה שירת לפני כן עם מאקיוונטה מלכי-צדק בימי אברהם, ועסק במעללים מופלאים, הן לפני שכינה זו והן בין שתי התנסויות המתת האלה.
מכוונן זה אכן ניצח בדעתו של ישוע – אותה הדעת אשר בכל אחד ממצבי החיים החוזרים ונשנים שמרה על הקדשה מסורה לעשיית רצון האב, באומרה, "אַךְ לֹא כִּרְצוֹנִי, כִּי אִם כִּרְצוֹנֶךָ יְעֲשֶׂה." הקדשה נחושה שכזו הינה הדרכון האמיתי אל מחוץ למגבלות הטבע האנושי ואל סופיוּת ההישג האלוהי.
אותו מכוונן ממש משקף כעת את הטבע הבלתי-נתפש של אישיותו האנושית הכבירה של ישוע בן יוסף, זו שלפני הטבילה, וכן את הרישום הנצחי והחי של הערכים הנצחיים והחיים אשר יצר הכביר שבכל אנשי אורנטיה, מתוך הנסיבות הצנועות של חיים פשוטים, אשר נחוו תוך מיצוי מלוא הערכים הרוחניים אשר אותם ניתן להשיג בַּהתנסות בת התמותה.
כל מה שהוא בעל ערך תמידי, ואשר מופקד בידי מכוונן, מובטח כי ישרוד לנצח. במקרים מסוימים שומר המשגוח על קניין זה על-מנת להעניק אותו לדעת אנושית אחרת אשר בה ישכון בעתיד; במקרים אחרים, בשעה שהוא הופך לאישי, מוחזקות המציאויות השמורות האלה אשר שרדו בנאמנות לשם ניצול עתידי בשירות אדריכלי יקום האב.
איננו יודעים לומר אם רסיסי אב אשר אינם מכַווננים יכולים להפוך לאישיים, ואולם נמסר לכם כי אישיוּת הינה המתת אשר נותן האב האוניברסאלי מרצונו החופשי הריבוני. ככל שאנו יודעים, רסיס האב מטיפוס מכוונן משיג אישיוּת אך ורק באמצעות רכישת תכונות של אישיוּת דרך שירות של סעד להוויה אישית. ביתם של המכווננים הללו, אשר הפכו לאישיים, הינו בדיווינינגטון, שם הם מלמדים ומכוונים את עמיתיהם הקדם-אישיים.
מכוונני המחשבה אשר הפכו אישיים הינם הגורמים המייצבים והמפצים הבלתי-מוגבלים, הבלתי-מוקצים והריבוניים, של יקום היקומים עצום הממדים. הם משלבים בין התנסות היצור להתנסות הבורא – בין הקיומי להתנסותי. הם הינם הוויות אחודות של זמן ושל נצח. בממשל היקום, הם מאגדים בין הקדם-אישי לאישי.
מכווננים אשר הפכו אישיים הינם מנהליהם החכמים-בכל ובעלי-העוצמה של אדריכלי יקום האב. והם משמשים כסוכנים האישיים של מלוא הסעד של האב האוניברסאלי – הסעד האישי, הקדם-אישי והעל-אישי. הם הינם סועדיהם האישיים של יוצא-הדופן, הבלתי-רגיל והבלתי-צפוי, ברחבי כלל מחוזות הספֵרות הטרנסצנדנטאליות המוּחלטוֹפיוֹת של תחומי האל המֵרבי, ואפילו עד לרמות של האל המוחלט.
הם הינם ההוויות הבלעדיות של היקומים, אשר כוללות בתוככי הווייתן את כלל מערכות היחסים הידועות של האישיוּת; הם אישיים-בכל – הם הווים לפני אישיוּת, הם הינם אישיוּת, והם הווים לאחר אישיוּת. הם סועדים את אישיותו של האב האוניברסאלי בנצח העבר, בנצח ההווה ובנצח העתיד.
אישיוּת קיומית מן הסדר האינסופי והמוחלט הוענקה מטעם האב האוניברסאלי לבן הנצחי, ואולם הוא בחר לשמור לשם סעדו שלו את האישיות ההתנסותית מן הסוג של המכוונן אשר הפך לאישי ואשר מוענק למכוונן הקדם-אישי הקיומי; וכך שניהם מיועדים לאישיות-העל העתידית הנצחית של הסעד הטרנסצנדנטאלי במחוזות המוחלטופיים של המֵרבי, העליון-מרבי, ואפילו אל עבר הרמות של המרבי-מוחלט.
המכווננים אשר הפכו לאישיים נראים אך רק לעיתים רחוקות באופן נרחב ביקומים. לעיתים הם נועצים עם עתיקי היומין, ולעיתים מגיעים מכוונניהם האישיים של הבנים הבוראים מן הסדר השביעי אל עולמות המטה של הקונסטלציות, על-מנת להיוועד עם השליטים הווֹרוֹנְדאדקים.
בשעה שהצופה הפלנטארי הוורונדאדקי של אורנטיה – הנאמן הגבוה ביותר אשר קיבל על עצמו זה מכבר את יורשות העצר של מצב החירום בעולמכם – הפעיל את סמכותו בנוכחות המושל הכללי של הפלנטה, הוא החל את שלטון החירום שלו ועמו מלוא אנשי הסגל אשר אותם בחר. הוא הקצה מיד לכל עמיתיו ולכל עוזריו את משימותיהם הפלנטאריות. ואולם, הוא לא בחר את שלושת המכווננים אשר הפכו לאישיים, ואשר הופיעו לצדו ברגע שבו קיבל לידיו את יורשות העצר. הוא אפילו לא ידע שהם עתידים להופיע כך, לפי שנוכחות אלוהית שכזו לא התממשה בעת יורשות העצר הקודמת. והמושל יורש העצר הגבוה ביותר לא הועיד שירות לשלושת המכווננים המתנדבים הללו אשר הפכו לאישיים, ואף לא הקצה להם משימות. אף-על-פי-כן, שלושת ההוויות הכול-אישיוֹת האלה היו בין ההוויות השמימיות הפעילות ביותר מקרב הסדרים הרבים של הוויות שמימיות אשר שירתו אז באורנטיה.
מכווננים אשר הפכו לאישיים מעניקים מגוון רחב של שירותים לסדרים רבים של אישיויות ביקום, ואולם איננו מורשים לשוחח על הסעדים הללו עם יצורים אבולוציוניים משוּכָּנֵי-מכוונן. האלוֹהוּיוֹת האנושיות יוצאות הדופן האלה נמנות עם האישיויות הראויות ביותר לציון בכלל היקום המקיף, ואיש אינו מעז לנבא מה תהיינה משימותיהן העתידיות.
[הוצג על-ידי שליח בודד של אורוונטון.]
מתת החופש המוענקת להוויות בלתי-מושלמות פירושה טרגדיה בלתי-נמנעת, ומטבעה של האלוהות הקדמונית שהיא חולקת בסבל הזה באהבה, באופן אוניברסאלי ומתוך שותפות חברית אוהבת.
עד כמה שידיעתי מגעת באשר לענייניו של יקום, הנני סבור כי אהבתו ומסירותו של מכוונן מחשבה הינה החיבה האלוהית האמיתית ביותר בקרב הבריאה בכללותה. אהבת הבנים בעצם סעדם לגזעים הינה עילאית, ואולם, מסירותו של מכוונן ליחיד היא נוגעת ללב באופן נשגב, והיא דומה באופן אלוהי למסירות האב. דומה כי אב פרדיס שמר לעצמו צורת מגע אישית זו בינו לבין יצוריו היחידניים כזכות הנתונה בלעדית לו כבורא. ואין שום דבר בכלל יקום היקומים אשר ניתן להשוותו לסעד המופלא של הישויות הבלתי-אישיוֹת האלה, אשר שוכנות באופן כה מרתק בקרב ילדי הפלנטות האבולוציוניות.
אין לחשוב על המכווננים כעל דבר שחי בתוך המוחות החומריים של בני האדם. הם אינם חלקים אורגניים של היצורים הפיזיים בעולמות. ראוי יותר לראות במכוונני המחשבה ככאלו השוכנים בדעת בת התמותה של האדם, ולא ככאלו המתקיימים בגבולות איבר פיזי בודד. והמכוונן מתַקשר ברציפות, בעקיפין ובאופן בלתי-מזוהה, עם הנתין האנושי, ובמיוחד במהלך אותן התנסויות נשגבות של מגע הסגידה של הדעת עם הרוח במוּדעוּת העל.
הנני מייחל להיות מסוגל לסייע לבני התמותה המתפתחים להבין טוב יותר, ולהעריך באופן מלא יותר, את מלאכתם הבלתי-אנוכית והעילאית של המכווננים החיים בקרבם, אשר הינם כה מסורים בנאמנותם למשימת קידום רווחתו הרוחנית של האדם. המשגוחים הללו סועדים ביעילות את ההיבטים הגבוהים יותר של דעת האדם; הם הינם מתָפְעלים חכמים ומנוסים של הפוטנציאל הרוחני של האינטלקט האנושי. הסייעים השמימיים הללו מתמסרים למשימה הכבירה של הנחייתכם בבטחה פנימה ומעלה אל מחוז המבטחים השמימי של האושר. אלו אשר עמלים ללא לאות, מקדישים עצמם לעתיד ההופך אישי של ניצחון האמת האלוהית בחיי הנצח שלכם. אלו הם הפועלים פקוחי העין המובילים את דעת האדם יודע-האל הלאה משרטוני הרשע, בעודם מובילים במומחיות את נשמתו המתפתחת של האדם אל עבר הנמלים האלוהיים של המושלמוּת, השוכנים לחופים רחוקים עד מאוד ונצחיים. המכווננים הינם מנהיגים אוהבים, אלו אשר ידריכו אתכם בביטחון ובבטחה דרך המבוכים החשוכים של אי-הוודאות בנתיבה הארצית הקצרה שלכם; הם הם המורים הסבלניים אשר מאיצים בהתמדה בנתיניהם להתקדם קדימה בנתיבי המושלמות המדורגת. הם הם השומרים בנאמנות זהירה על ערכי האופי הנעלים של היצור. תקוותי היא כי תאהבו אותם יותר, תשתפו עמם פעולה באופן מלא יותר ותנצרו אותם בחיבה גדולה יותר.
אף כי השוכנים האלוהיים עסוקים בעיקר בהכנתכם הרוחנית לשלב הבא בקיום הבלתי-נגמר, הם גם מתעניינים עד מאוד ברווחתכם בת החלוף ובהישגיכם האמיתיים על-פני כדור הארץ. הם ששים לתרום לבריאותכם, לאושרכם ולשגשוגכם האמיתי. הם אינם אדישים להצלחתכם בכל העניינים הנוגעים להתקדמותכם בפלנטה, עניינים אשר אינם פוגעים בחייכם העתידים של הקִדמה הנצחית.
המכווננים מתעניינים במעשיכם בחיי היומיום ובפרטים הרבים הנוגעים לחייכם, ועוסקים בהם במידה שאלו משפיעים על הבחירות המשמעותיות, בנות החלוף, שלכם, ועל ההחלטות הרוחניות החיוניות שלכם, ולפיכך מהווים גורמים בפתרונכם את בעיית הישרדות הנשמה והקִדמה הנצחית. ובעוד שהמכוונן הינו סביל באשר לרווחה בת החלוף גרידא, הוא הינו פעיל באופן אלוהי באשר לכל ענייני עתיד הנצח שלכם.
המכוונן נותר עמכם בכל האסונות ובכל המחלות אשר אינן פוגעות לחלוטין ביכולות המנטאליוֹת. וכמה אכזרי מצדכם לחלל ביודעין את הגוף הפיזי, או לזהמו בכוונה תחילה באופן כלשהו, הגוף אשר נדרש לשמש כמקדשה הארצי של מתת אל מופלאה זו. כל הרעלים הפיזיים מעכבים עד מאוד את מאמצי המכוונן לרומם את הדעת החומרית; זאת בעוד שבדומה לכך, הרעלים המנטאליים של הפחד, הכעס, הקנאה, צרות העין, החשדנות וחוסר-הסובלנות, פוגעים עד מאוד בהתקדמותה הרוחנית של הנשמה המתפתחת.
היום הנכם חולפים דרך שלב החיזור אחר המכוונן שלכם; ואם רק תהיו נאמנים לאמון אשר נתנה בכם הרוח האלוהית, אשר מבקשת להתאחד לנצח עם דעתכם ועם נשמתכם, תתרחש לבסוף אותה אחדות מורונטית, אותה הרמוניה נשגבת, אותו תיאום קוסמי, אותה התכווננות אלוהית, אותו היתוך שמימי, אותה התמזגות בלתי-נגמרת של זהות, אותה אחדות של הוויה אשר הינה כה מושלמת וכה סופית עד שאפילו האישיויות המנוסות ביותר לעולם לא תוכלנה להפריד ביניהן, או להכיר את השותפים להיתוך – את האדם בן התמותה ואת המכוונן האלוהי – כזהויות נפרדות.
כאשר מכוונני מחשבה שוכנים בדעת האנושית, הם מביאים עמם את הקריירה לדוגמא, את החיים האידיאליים, כפי שאלו נקבעו ונצטווו על-ידם ועל-ידי המכווננים מדיווינינגטון אשר הפכו לאישיים, וכפי שאלו אושרו על-ידי המכוונן אשר הפך אישי של אורנטיה. וכך הם מתחילים לעבוד תחת תכנית מובחנת אשר נקבעה מראש לשם פיתוחם האינטלקטואלי והרוחני של נתיניהם האנושיים, אך שום אדם אינו מחויב לקבל את התכנית הזו. כולכם נתונים תחת ייעוד אשר נקבע מראש, אך לא נגזר עליכם לקבל את היעוד האלוהי אשר נקבע מראש; הנכם חופשיים לחלוטין לדחות כל חלק מתכניתו של המכוונן, או אפילו את כולה. משימתם שלהם הינה לחולל בדעת שינויים כאלו ולבצע התאמות רוחניות אשר אתם עשויים לאשר מרצונכם באופן אינטליגנטי, כך שהם ירכשו השפעה גדולה יותר על הכוונתה של האישיות; ואולם, המשגוחים האלוהיים לא ינצלו אתכם בשום מקרה, ולא ישפיעו עליכם באופן שרירותי כלשהו, בבחירותיכם ובהחלטותיכם. המכווננים מכבדים את ריבונות האישיות שלכם; ולעולם הם כפופים לרצונכם שלכם.
בשיטות עבודתם הם מתמידים, יצירתיים ומושלמים, אך הם לא ינקטו אף-פעם באלימות כלפי הרצון העצמי של מארחיהם. משגוח אלוהי אף-פעם לא יהפוך אדם כלשהו לרוחני בניגוד לרצונו; ההישרדות הינה מתת האלים ונדרש כי יצורי הזמן ישתוקקו אליה. אחרי ככלות הכול, בלא תלות במה שהמכוונן יצליח לעשות עבורכם, הרשומות יראו כי ההתמרות הושלמו בהסכמתכם שבשיתוף-פעולה; אתם הייתם שותפים מרצון של המכוונן בהשגתו של כל צעד וצעד בהתמרה הכבירה של קריירת ההרקעה.
המכוונן איננו מנסה לשלוט במחשבתכם ככזאת, אלא להפוך אותה לרוחנית ולנצחית. לא המלאכיוֹת ולא המכווננים מוקדשים במישרין להשפעה על המחשבה האנושית; זוהי זכותה הבלעדית של האישיוּת. המכווננים מוקדשים לשיפורו, שינוייו, התאמתו וכיוונונו של התהליך המחשבתי שלכם; ואולם, במיוחד ובאופן ספציפי יותר הם מוקדשים למלאכת בנייתם של העתקים רוחניים של הקריירה שלכם, רישומים מורונטיים של העצמי האמיתי המתקדם שלכם, וזאת למטרות הישרדות.
המכווננים עובדים בספֵרות הגבוהות יותר של הדעת האנושית, ומבקשים ללא הרף לייצר העתקים מורונטיים של כל מושג באינטלקט האנושי. לפיכך, קיימות שתי מציאויות אשר משיקות למעגלי הדעת האנושית ומתמקדות בהם: האחת, העצמי בן התמותה אשר התפתח מתכניותיהם המקוריות של נשאי החיים, והאחרת – ישות אלמותית מן הספֵרות הגבוהות של דיווינינגטון, מתת אל שוכנת. ואולם העצמי בן התמותה הינו גם עצמי אישי; יש לו אישיוּת.
כיצורים אישיים, יש לכם דעת ורצון. כיצור קדם-אישי, יש למכוונן קדם-דעת וקדם-רצון. אם אתם עושים כמצוות דעת המכוונן, כך שאתם רואים עמה עין בעין, כי אז תהפוכנה דעותיכם לאחת, ואתם תקבלו את החיזוק של דעת המכוונן. אם לאחר מכן מצווה רצונכם את הוצאתן לפועל של החלטותיה של הדעת החדשה והמשולבת הזו, ואף אוכף את אותן החלטות, כי אז ישיג קדם הרצון של המכוונן ביטוי של אישיות דרך החלטתכם, וככל שהדבר נוגע לאותו מיזם, אתם והמכוונן הנכם אחד. דעתכם השיגה התכוונות אלוהית, ורצון המכוונן השיג ביטוי של אישיות.
בשיעור שבו מתגשמת זהות זו, אתם מתקרבים מן הבחינה המנטאלית לסדר הקיום המורונטי. דעת מורונטית הינה ביטוי המסמל את המהות ואת הסך הכולל של הדעות המשתפות-פעולה, דעות בעלות טבע שונה מבחינה חומרית ורוחנית. לפיכך, המושג "אינטלקט מורונטי" מעיד על דעת דואלית ביקום המקומי אשר נשלטת בידי רצון אחד. ובקרב בני התמותה זהו רצון ממקור אנושי אשר הולך והופך אלוהי באמצעות הזדהות האדם בעל הדעת האנושית עם דעתו של האל.
המכווננים משחקים את המשחק הקדוש והעילאי של העידנים; הם עוסקים באחת מן ההרפתקאות העילאיות של הזמן במרחב. וכמה שמחים הם כאשר שיתוף הפעולה שלכם מאפשר להם לסייע בידכם במאבקיכם הקצרים בזמן, בעוד שהם ממשיכים להוציא אל הפועל את משימותיהם הגדולות יותר של הנצח. אך על-פי-רוב, כאשר המכוונן שלכם מנסה לתקשר אתכם, המסר אובד בזרמי החומר של שטפי האנרגיה של הדעת האנושית; רק מדי פעם תקלטו הד, הד קלוש ומרוחק של הקול האלוהי.
הצלחת המכוונן שלכם במפעל הנחייתכם דרך החיים בני התמותה, וכן בהגשמתה של הישרדותכם, אינה תלויה כל-כך בתיאוריות של אמונותיכם כמו בהחלטותיכם, בנחישותכם וביציבות אמונתכם. כל התנועות האלה של צמיחה באישיוּת הופכות להשפעות רבות-עוצמה המסייעות להתקדמותכם, מכיוון שהן מסייעות לכם לשתף פעולה עם המכוונן; הן מסייעות לכם להפסיק להתנגד. מכוונני מחשבה מצליחים במלאכתם הארצית או נכשלים בה לכאורה, רק במידה שבה בני התמותה מתחילים לשתף פעולה עם התכנית שבעטיה הם מקודמים לאורך נתיבת ההרקעה של הישג המושלמוּת. סוד ההישרדות טמון בתשוקה האנושית העליונה להידמות לאל ובנכונות הנלווית לה לעשות ולהיות כל אחד ואחד מן הדברים הנחוצים להגשמת ההישג הסופי של תשוקה מכלה זו.
בשעה שאנו מדברים על הצלחתו או על כישלונו של המכוונן, אנו מדברים במונחים של הישרדות אנושית. המכווננים לעולם אינם נכשלים; הם הינם ממהות אלוהית, ולעולם הם יוצאים, בכל דבר שאותו הם עושים, כאשר ידם על העליונה.
אינני יכול שלא להבחין בכך שכה רבים מכם משקיעים זמן ומחשבה כה רבים על זוטות בחיים, בעוד שאתם מתעלמים כמעט לחלוטין מן המציאויות המהותיות יותר, אלה של החשיבות הנצחית, מאותם הישגים הנוגעים להתפתחותו של הסכם עבודה הרמוני יותר בינכם לבין המכווננים שלכם. היעד הכביר של הקיום האנושי הינו להתכוונן לאלוֹהיוּתוֹ של המכוונן השוכן; ההישג הכביר של החיים בני התמותה הינו ההתכווננות להקדשה אמיתית, הקדשה מתוך הבנה, לתכליות הנצחיות של הרוח האלוהית אשר ממתינה ועובדת בתוך דעתכם. ואולם, מאמץ מוקדש ונחוש להגשמתו של ייעוד נצח הינו תואם לחלוטין חיים מאושרים ונטולי דאגות, וכן קריירה מכובדת על-פני האדמה. שיתוף פעולה עם המכוונן איננו כרוך בעינוי-עצמי, באדיקות כוזבת, או בהשפלה עצמית צבועה ויומרנית; החיים האידיאליים הינם אלו של שירות אוהב ולא קיום של מורא ופחד.
בלבול, תמיהה, ולעיתים אפילו ייאוש או היסח הדעת, כל אלו אינם מעידים בהכרח על התנגדות להובלתו של המכוונן השוכן. גישות מעין אלה מעידות לעיתים על חוסר בשיתוף פעולה פעיל עם המשגוח האלוהי, ולפיכך הן עלולות לעכב במידת מה את ההתקדמות הרוחנית, אך קשיים אינטלקטואליים רגשיים מעין אלו אינם מונעים כהוא זה את הישרדותה הוודאית של נשמה יודעת-אל. הבורוּת לבדה לעולם לא תוכל למנוע את ההישרדות; ואף לא ספקות הבלבול או הפחד שבאי-הוודאות. אך ורק התנגדות מודעת להובלתו של המכוונן יכולה למנוע את הישרדותה של הנשמה האלמותית המתפתחת.
אל לכם לחשוב כי שיתוף הפעולה עם המכוונן הינו תהליך מודע באופן מיוחד, משום שאין כך הדבר; ואולם, מניעיכם והחלטותיכם, נחישות האמונה שלכם ותשוקותיכם הנעלות, אכן מהווים שיתוף פעולה אמיתי ויעיל. ואתם יכולים להעצים את ההרמוניה עם המכוונן בכך שתעשו את הדברים הבאים:
1. תבחרו להיענות להכוונה האלוהית; תבססו בכנות את החיים האנושיים על המודעות הגבוהה ביותר לאמת, ליופי ולטוּב, ואז תתאמו את האיכויות האלוהיות האלה באמצעות חכמה, סגידה, אמונה ואהבה.
2. תאהבו את האל ותשאפו להידמות לו – תכירו באמת באבהות האלוהית ותאהבו ותסגדו להורה השמימי.
3. תאהבו את האדם ותשאפו בכנות לשרתו – תכירו בלב שלם באחוות האדם, וכן תתמלאו בחיבה אינטליגנטית וחכמה כלפי כל אחת ואחד מאחיותיכם ומאחיכם בני התמותה.
4. תקבלו בשמחה את אזרחותכם הקוסמית – תכירו הכרה כנה במחויבויות המדורגות שלכם להוויה העליונה, מודעות לתלות ההדדית בין האדם האבולוציוני לבין האלוהות המתפתחת. זוהי הולדתה של המוסריות הקוסמית וזהו שחר ההבנה של החובה ביקום.
המכווננים מסוגלים לקלוט ברציפות את זרם האינטליגנציה הקוסמית אשר מגיע דרך מעגלי המאסטר של הזמן והמרחב; הם עומדים בקשר מלא עם אינטליגנציית הרוח ועם האנרגיה של היקומים. ואולם שוכנים רבי-עוצמה אלו אינם מסוגלים לשדר הרבה מעושר החכמה והאמת האלה אל דעת נתיניהם האנושיים, זאת בשל החוסר בטבע משותף ובשל היעדר הכרה מגיבה.
מכוונן המחשבה עסוק במאמץ מתמיד להפוך את דעתכם לרוחנית, ובכך לפתח את נשמתכם המורונטית; ואולם, על-פי-רוב, אתם עצמכם הנכם בלתי-מודעים לסעד הפנימי הזה. אתם כמעט ואינכם יכולים להבדיל בין תוצרי האינטלקט החומרי שלכם עצמכם לבין פעילויותיהם האחודות של נשמתכם ושל המכוונן.
תצוגות פתאומיות מסוימות של מחשבות, מסקנות ותמונות מנטאליות אחרות, הינן לעיתים תוצרים ישירים או עקיפים של עבודת המכוונן; אך לעיתים קרובות הרבה יותר זו פשוט הופעה פתאומית בתודעה של רעיונות אשר הלכו והתקבצו יחד ברמות המנטאליות המצויות מתחת לפני השטח, מופעיו הטבעיים והשגרתיים של התפקוד הנפשי הרגיל של המעגלים של דעת חייתית מתפתחת. (בניגוד למופעים התת-מודעים הללו, ההתגלויות של המכוונן מופיעות במחוזות העל-מודע.)
הפקידו את כל ענייני הדעת שמעל לרמת המודעות הבסיסית בידי המכווננים. בעת המתאימה – אם לא בעולם הזה כי אז בעולמות העליונים – הם יציגו סיכום ראוי של כל מלאכתם, ובסופו של דבר יציגו את אותם ערכים ומשמעויות אשר הופקדו למשמורת בידם. אם תשרדו, הם יקימו לתחייה כל אוצר בעל ערך של הדעת בת התמותה.
תהום גדולה פעורה בין האנושי לאלוהי, בין האדם לאל. הגזעים באורנטיה נשלטים במידה כה רבה באופן חשמלי וכימי, התנהגותם כה דומה לזו של בעלי החיים, תגובותיהם השגורות הינן כה רגשיות, עד כי המשגוחים מתקשים מאוד להנחות ולהכווין אותם. כל-כך חסרים לכם ההחלטות האמיצות ושיתוף הפעולה המוקדש, עד שעבור המכווננים השוכנים בכם כמעט בלתי-אפשרי לתקשר ישירות עם הדעת האנושית. ואפילו כאשר מתאפשר להם להבזיק פיסת אמת חדשה אל הנשמה האנושית המתפתחת, התגלות רוחנית זו מעוורת לעיתים קרובות את היצור וגורמת לעווית של קנאות, או לתחילתה של מהומה אינטלקטואלית אשר מסתיימת באסון. הרבה מן הדתות החדשות וה"איזמים" המוזרים הגיחו כתוצאה מתקשורת שנקטעה, תקשורת בלתי-שלמה, ותקשורת אשר לא הובנה כהלכה מעם מכוונן המחשבה.
הרישומים בירושם מראים כי במשך אלפים רבים של שנים, בכל דור חיו פחות ופחות בני-אדם אשר היו מסוגלים לפעול בבטחה עם מכווננים הפועלים-מעצמם. זוהי תמונה מעוררת דאגה, והאישיויות השולטות בשטניה הסתכלו בעין אוהדת על הצעותיהם של כמה מן המפקחים הפלנטאריים הקרובים לכם באופן מיידי, אשר טענו כי יש לנקוט בפעולות לקידום ולשימור הטיפוסים הרוחניים יותר מבין הגזעים של אורנטיה.
אל לכם לבלבל בין משימתם והשפעתם של המכווננים לבין מה שמכונה על-פי-רוב מצפון; שני הדברים הללו אינם קשורים במישרין זה לזה. המצפון מהווה תגובה אנושית ונפשית לחלוטין. אין לסלוד מקול המצפון, אך הוא רחוק מלהיות קול האל הפונה אל הנשמה, הקול אשר אמנם המכוונן עשוי היה להיות, אילו ניתן היה לשמוע קול שכזה. הצדק עם המצפון כאשר הוא מאיץ בכם לנהוג נכונה; ואולם המכוונן, בנוסף לכך, מנסה לומר לכם מה באמת נכון; כלומר, הוא עושה כן כאשר אתם יכולים להבחין בהכוונתו של המכוונן, ובמידה שאתם מסוגלים לעשות כן.
התנסות החלום של האדם, אותו מצעד בלתי-סדור ומנותק של הדעת הישנה והבלתי-מתואמת, מהווה ראייה חותכת לכישלון המכווננים להביא את הגורמים המסועפים של דעת האדם לכדי הרמוניה ולאגד ביניהם. המכווננים פשוט אינם יכולים לתאם ולסנכרן, במהלך תקופת חיים אחת, באופן שרירותי שתי צורות מחשבה כל-כך שונות ומגוונות כמו זו האנושית וזו האלוהית. וכאשר הדבר עולה בידם, כפי שקורה מעת לעת, מועתקות נשמות שכאלה ישירות לעולמות העליונים מבלי שתידרשנה בהכרח לעבור דרך חוויית המוות.
במהלך פרק השינה, מנסה המכוונן להשיג אך ורק את מה שהאישיות שבקרבה הוא שוכן כבר אישרה אישור מלא, באמצעות ההחלטות והבחירות אשר התבצעו בזמנים של מודעות עֵרות מלאה, ולפיכך הושמו במחוזות עַל-הדעת, מחוזות הקישור של יחסי הגומלין האנושיים והאלוהיים.
בשעה שמארחיהם בני התמותה ישנים, המכווננים מנסים לרשום את יצירותיהם ברמות הגבוהות יותר של הדעת החומרית, וכמה מן החלומות הגרוטסקיים שלכם מעידים על כישלונם ליצור מגע יעיל. האבסורדיות של חיי החלום מעידה לא רק על הלחץ של רגשות בלתי-מבוטאים, אלא גם על העיוות הנורא של ייצוגי המושגים הרוחניים שאותם מציגים המכווננים. תשוקותיכם, הדחפים שלכם, ונטיות מולדות אחרות, מעתיקות את עצמן אל תוך התמונה, ותשוקות שלא בוטאו מחליפות את המסרים האלוהיים אשר מנסים המשתכנים בקרבכם לרשום ברשומות הנפש בזמן השינה הבלתי-מודעת.
מסוכן עד מאוד לשער את התוכן של המכוונן בחיי החלום. המכווננים אכן פועלים בזמן השינה, ואולם התנסויות החלום השגרתיות שלכם הינן פיזיולוגיות ופסיכולוגיות לחלוטין. בדומה לכך, יהא זה מסוכן לנסות ולהבחין בין הרישום המושגי של המכוונן לבין הקליטה הרציפה, פחות או יותר, והמודעת, של הכוונת המצפון האנושי. אלה הן בעיות אשר תידרשנה לפתרון באמצעות אבחנה יחידנית והחלטה אישית. ואולם, מוטב לו לאדם לשגות בכך שידחה את ביטוי המכוונן בהאמינו שזוהי הינה התנסות אנושית לגמרי, מאשר שישגה בכך שירומם את תגובתה של הדעת החומרית מעלה לספֵרה של כבוד אלוהי. זכרו כי השפעתו של המכוונן באה לידי ביטוי – ברובה, אף כי לא במלואה – כהתנסות על-מודעת.
ככל שאתם מעפילים במעלה המעגלים הנפשיים, אתם אכן מתקשרים עם המכווננים שלכם בשיעורים שונים ומתגברים, לעיתים במישרין אך לרוב בעקיפין. ואולם, יהא זה מסוכן להשתעשע ברעיון כי כל מושג חדש המגיח בדעת האנושית הינו הכתבה של המכוונן. לעיתים קרובות יותר בקרב הוויות מן הסדר שלכם, מה שאתם מקבלים כקולו של המכוונן בוקע לאמיתו של דבר מן האינטלקט שלכם עצמכם. זהו מדרון חלקלק, וראוי לכל אדם כי ייַשֵב את הבעיות האלה בעצמו, בהתאם לחכמתו האנושית הטבעית ולתובנתו העל-אנושית.
המכוונן של בן האנוש אשר דרכו מתבצעת תקשורת זו, נהנה ממרחב פעילות רחב בעיקר משום שאדם זה הינו אדיש כמעט לחלוטין לכל מופעיה החיצוניים של הנוכחות הפנימית של המכוונן; אכן, זהו בבחינת מזל טוב שאותו אדם נותר כמעט בלתי-מוטרד באופן מודע מכלל הפרוצדורה הזו. הוא אוחז באחד מן המכווננים המנוסים ביותר של זמנו ושל דורו, ועדיין תגובתו הפסיבית, כמו גם חוסר היטרדותו מן התופעות הקשורות לנוכחות של מכוונן גמיש זה בדעתו, כונתה על-ידי שומרת הגורל תגובה נדירה וברת-מזל. וכל אלו מהווים תיאום ממוזל ורציף של השפעות, אשר מיטיבות הן עם המכוונן בספֵרת הפעולה הגבוהה יותר והן עם השותף האנושי, מנקודת המבט של הבריאות, היעילות והשלווה.
סך כל התגשמות האישיות בְּעולם חומרי נכלל בכיבושם הרציף של שבעת המעגלים הנפשיים של הפוטנציאל של בני התמותה. הכניסה למעגל השביעי מסמלת את תחילת פעילותה של האישיות האנושית האמיתית. השלמתו של המעגל הראשון מעידה על בשלותו היחסית של בן האדם. אף כי חצייתם של שבעת מעגלי הצמיחה הקוסמית איננה שקולה להיתוך עם המכוונן, השגתם של המעגלים הללו מסמנת את השגת אותם צעדים אשר הינם קודמים להיתוך עם המכוונן.
המכוונן הינו שותף שווה שלכם בהישג של שבעת המעגלים – הישג של בשלות אנושית יחסית. המכוונן מעפיל אתכם דרך המעגלים, מן השביעי אל הראשון, אך מתקדם למעמד של עליונוּת ופעולה-עצמית באופן בלתי-תלוי יחסית בשיתוף הפעולה הפעיל של הדעת האנושית.
המעגלים הנפשיים אינם אינטלקטואליים גרידא, ואף אינם מורונטיים לחלוטין; הם נוגעים למעמד האישיות, להישג הדעת, לצמיחת הנשמה ולהתכוונות ביחס למכוונן. חצייה מוצלחת של הרמות האלה דורשת את פעולתה ההרמונית של כלל האישיות, ולא רק של חלק כזה או אחר ממנה. צמיחתו של חלק אחד איננה שקולה להבשלתו של הכלל; החלקים צומחים לאמיתו של דבר ביחס להתרחבות העצמי כולו – העצמי השלם – החומרי, האינטלקטואלי והרוחני.
כאשר הטבע האינטלקטואלי מתפתח מהר יותר מן הטבע הרוחני, הופכת התקשורת עם המכוונן לקשה ואף למסוכנת. בדומה לכך, התפתחות-יתר רוחנית נוטה לגרום לפירוש קנאי ומעוּות של הכוונתו הרוחנית של השוכן האלוהי. היעדר יכולת רוחנית מקשה עד מאוד על שידורן של האמיתות הרוחניות המצויות בתודעת העל הגבוהה יותר לאינטלקט החומרי הזה. ניתן להעניק את מקסימום האור והאמת, במינימום סכנה בת-חלוף – או סיכון ממשי לרווחתה האמיתית של אותה ההוויה – לדעת בעלת מנח מושלם, אשר מתארחת בגוף בעל הרגלים נקיים, אנרגיות ניטראליות ומיוצבות, וכן תפקוד כימי מאוזן – זאת כאשר הכוחות הפיזיים, המנטאליים והרוחניים מצויים בהרמוניה התפתחותית משולשת. באמצעות צמיחה מאוזנת שכזו יכול האדם להעפיל דרך מעגלי ההתקדמות הפלנטאריים, בזה אחר זה, למן השביעי ועד הראשון.
לעולם מצויים המכווננים בסמוך לכם והינם שלכם, ואולם רק לעיתים רחוקות הם יוכלו לשוחח אתכם ישירות, כהוויה אחרת. מעגל אחר מעגל, תתווספנה החלטותיכם האינטלקטואליות, בחירותיכם המוסריות והתפתחותכם הרוחנית ליכולתו של המכוונן לפעול בתוככי דעתכם; וכך תעפילו, מעגל אחרי מעגל, מן השלבים הנמוכים יותר של הקשר עם המכוונן ושל התכווננות הדעת, כך שהמכוונן יוכל לרשום, באופן הולך ומתרחב, את הדמיות הגורל שלו בחיוניות ובמשוכנעות מתגברות בתודעה המתפתחת של דעת-נשמה מבקשת אל זו.
כל החלטה שאתם עושים מסייעת לפעולת המכוונן או מעכבת אותה; בדומה לכך, החלטות אלה ממש הן אשר קובעות את התקדמותכם במעגלי ההישג האנושי. נכון הדבר כי עליונותה של החלטה, הקשר שלה למצב חירום, נוגעת במידה רבה להשפעתה על ההתקדמות במעגל; יחד עם זאת, מספר ההחלטות, החזרות התכופות, החזרות בהתמדה, אף הן הכרחיות לשם וודאות יצירת ההרגל של תגובת מעין אלה.
קשה להגדיר במדויק את שבע רמות ההתקדמות האנושיות, זאת בשל העובדה שהרמות האלה הינן אישיות; הן משתנות מיחיד ליחיד ונקבעות ככל הנראה ביחס ליכולת הצמיחה של כל אדם. כיבושן של רמות האבולוציה הקוסמית האלה משתקף בשלושה אופנים:
1. התכוונות למכוונן. הדעת ההופכת לרוחנית מתקרבת לנוכחות המכוונן ביחס ישר להישג המעגל.
2. התפתחות הנשמה. הופעתה של הנשמה המורונטית מעידה על שיעור ועל עומק ההתמחות במעגל.
3. מציאותהּ של האישיות. שיעור מציאותו של העצמי נקבע במישרין על-ידי כיבושו של המעגל. אנשים הופכים ליותר ויותר מציאותיים ככל שהם מעפילים מרמת הקיום האנושית השביעית אל עבר הראשונה.
עת נחצים המעגלים, צומח ילד האבולוציה החומרית לכדי הבוגר הבשל בעל פוטנציאל האלמוֹתיוּת. המציאות המעורפלת, העוּבָּרית, של זה המצוי במעגל השביעי נסוגה מפני המופע הברור יותר של הטבע המורונטי המגיח של אזרח ביקום המקומי.
בעוד שלא ניתן להגדיר במדויק את שבע רמות הצמיחה האנושית, את המעגלים הנפשיים, ניתן להציע את הגבולות המינימאליים והמקסימאליים של השלבים הללו של התממשות הבָּשלוּת:
המעגל השביעי. בני האדם נכנסים לרמה זו כאשר הם מפתחים את יכולות הבחירה האישית, יכולות ההחלטה היחידנית, האחראיוּת המוסרית והיכולת להשיג אינדיבידואליות רוחנית. כל אלו מעידים על תפקודן המאוחד של שבע הרוחות מסייעות הדעת תחת הכוונתה של רוח החוכמה, על הכללתו של היצור האנושי במעגל ההשפעה של רוח הקודש, ובאורנטיה, על ראשית תִפקודה של רוח האמת, יחד עם קבלתו של מכוונן מחשבה עבור הדעת האנושית. הכניסה למעגל השביעי מכוננת יצור בן-תמותה כאזרח פוטנציאלי אותנטי של היקום המקומי.
המעגל השלישי. עבודתו של המכוונן יעילה הרבה יותר לאחר שהמרקיע האנושי משיג את המעגל השלישי ומקבל שומרת אישית שרפית של גורל. בעוד שנדמה כי אין תיאום בין מאמצי המכוונן לאלו של השומרת השרפית, אף-על-פי-כן, ניתן לצפות בשיפור ברור בכל היבטי ההישג הקוסמי וההתפתחות הרוחנית לאחר שהושמה בת הלוויה השרפית האישית. משהושג המעגל השלישי, המכוונן מנסה להפוך את דעתו של האדם למורונטית במשך תקופת החיים אשר נותרה בגוף, לחצות את שאר המעגלים, ולהשיג את המעמד הסופי של הקשר בין האלוהי לאנושי בטרם ימוסס המוות הטבעי את השותפות הייחודית.
המעגל הראשון. על-פי-רוב, המכוונן אינו יכול לשוחח אתכם ישירות ובאופן בלתי-אמצעי בטרם הגעתכם למעגל הראשון, המעגל הסופי של ההישג האנושי המדורג. רמה זו מייצגת את ההגשמה האפשרית הגבוהה ביותר של מערכת היחסים בין הדעת למכוונן בהתנסות האנושית בטרם התפשטה הנשמה המורונטית משמלת החומר של הגוף בשר ודם. ובאשר לדעת, לרגשות ולתובנה קוסמית, הישג זה של המעגל הנפשי הראשון, הינו הקִרבה המרבית האפשרית בהתנסות האנושית בין הדעת החומרית למכוונן הרוחני.
יתכן שראוי יותר לכנות את המעגלים הנפשיים הללו בכינוי רמות קוסמיות – התפישה בפועל של המשמעויות וההבנה של הערכים אשר באמצעותם מתקרבים במדורג למודעות המורונטית לראשיתה של מערכת היחסים בין הנשמה האבולוציונית לבין ההוויה העליונה המגיחה. ומערכת יחסים זו ממש היא אשר גורמת לכך שלנצח בלתי-אפשרי להסביר לדעת החומרית עד תום את המשמעות של המעגלים הקוסמיים. הישגי המעגלים הללו נוגעים למודעות באשר לאל רק באופן יחסי. מישהו במעגל השביעי או השישי יכול להיות יודע-אל – מודעות של היות בן – כמעט כמו מישהו במעגל השני או הראשון, אך הוויות כאלה, המצויות במעגלים הנמוכים יותר, מודעות הרבה פחות ליחסם ההתנסותי עם ההוויה העליונה, לאזרחות האוניברסאלית. אם יכשלו בהשגת הישג שכזה לפני המוות הטבעי, יהפוך הישג המעגלים הקוסמים הללו למנת חלקה של התנסות המרקיע בעולמות העליונים.
הנעת האמונה הופכת להתנסותית את מלוא ההכרה בעובדת היות האדם בנו של האל, ואולם הפעולה, השלמתן של החלטות, הינה הכרחית על-מנת להשיג באופן אבולוציוני מודעות לקִרבה ההולכת וגדלה לממשותה הקוסמית של ההוויה העליונה. האמונה מתמירה את הפוטנציאלים לכדי ממשיים בעולם הרוחני, ואולם הפוטנציאלים הופכים לממשיים במחוזותיו הסופיים של העליון אך ורק באמצעות הגשמת בחירת ההתנסות ודרכה. ואולם, הבחירה לעשות את רצון האל מחברת בין האמונה הרוחנית להחלטות החומריות בעצם הפעולה האישית, ובכך מספקת נקודת משען אלוהית ורוחנית לתִפקוד היעיל יותר של מנוף הרעב-לאֵל. תיאום חכם שכזה, בין הכוחות החומריים לרוחניים, מעצים עד מאוד הן את ההבנה הקוסמית על אודות העליון והן את ההבנה המורונטית על אודות אלוֹהוּיוֹת פרדיס.
כיבושם של המעגלים הקוסמיים עומד ביחס ישר לצמיחה הכמותית של הנשמה המורונטית, להבנתן של משמעויות עליונוֹת. ואילו המעמד האיכותי של נשמה אלמותית זו תלוי לחלוטין בתפישת האמונה החיה של עובדת-הערך הפרדיסי הפוטנציאלי לפיו האדם בן התמותה הינו בנו של האל הנצחי. לפיכך, מישהו המצוי במעגל השביעי ממשיך אל העולמות העליונים על-מנת להגשים צמיחה קוסמית כמותית נוספת, ממש כפי שעושה כזה אשר נמצא במעגל השני או הראשון.
קיים רק קשר עקיף בין הישג המעגל הקוסמי לבין ההתנסות הרוחנית הדתית בפועל; הישגים מעין אלו תורמים הדדית אלה לאלה ומשום כך מועילים אלה לאלה. ייתכן שלהתפתחות רוחנית טהורה יש רק נגיעה קלושה לשגשוג חומרי בפלנטה, ואולם, הישג המעגל לעולם מעצים את הפוטנציאל להצלחה אנושית ולהישגים של בני התמותה.
מן המעגל השביעי ועד לשלישי מתרחשת פעולה מוגברת ומאוחדת של שבע הרוחות מסייעות הדעת במשימה של גמילת הדעת האנושית מתלותה במציאויות של מנגנוני חיי החומר, וזאת כהכנה להצגה הולכת וגדלה של רמות ההתנסות המורונטיות. למן המעגל השלישי והלאה, השפעתן של המסייעות פוחתת בהדרגה.
שבעת המעגלים כוללים את ההתנסות האנושית, אשר נעה למן הרמה החייתית הטהורה הגבוהה ביותר ועד לרמה המורונטית הנמוכה ביותר, אשר עמה מתרחש מגע בפועל ובה המודעות העצמית מהווה התנסות של האישיוּת. כיבושו של המעגל הראשון מסמל את הישג הבשלות הקדם-מורונטית בת התמותה, ומסמנת את סיום הסעד האחוד של הרוחות מסייעות הדעת כהשפעה בלעדית על פעולת הדעת של האישיוּת האנושית. מעבר למעגל הראשון, הופכת הדעת דומה יותר ויותר לאינטליגנציה של שלב האבולוציה המורונטי, הסעד המשולב של הדעת הקוסמית והמתת מסייעת-העל של הרוח היצירתית של יקום מקומי.
הימים הגדולים בקריירה היחידנית של המכוונן הינם: ראשית, כאשר הנתין האנושי פורץ את המעגל הנפשי השלישי, ובכך מבטיח את פעולתו העצמית של המכוונן ואת הרחבת טווח פעולתו (זאת בתנאי שהמכוונן לא היה פעיל-עצמית קודם לכן); אז, כאשר משיג השותף האנושי את המעגל הנפשי הראשון, וכך מתאפשרת ביניהם תקשורת הדדית, לפחות במידת מה; ולבסוף, כאשר הם מותכים סופית ולנצח.
הישג שבעת המעגלים הקוסמיים איננו שקול להיתוך עם המכוונן. באורנטיה חיים היום בני-אדם רבים אשר השיגו את מעגליהם; ואולם, ההיתוך תלוי בהישגים רוחניים גדולים ומעודנים עוד יותר. הוא תלוי בהגעה להתכוונות סופית ומלאה של הרצון בן התמותה אל רצונו של האל, כפי שזה מתגשם במכוונן המחשבה השוכן.
משהשלים בן אנוש את מעגלי ההישג הקוסמיים, והלאה מכך, כאשר הבחירה הסופית של הרצון האנושי מתירה למכוונן להשלים את קישורהּ של הזהות האנושית עם הנשמה המורונטית עוד במשך החיים הפיזיים והאבולוציוניים, כי אז חיבור מושלם זה של נשמה ומכוונן ממשיך באופן עצמאי אל העולמות העליונים, ומאוורסה יוצא הצו המתיר את ההיתוך המיידי בין המכוונן לנשמה המורונטית. היתוך זה במהלך החיים הפיזיים מְאַכֵּל באופן מיידי את הגוף הפיזי; אדם אשר הינו עד למחזה מעין זה רק יראה את בן התמותה המועתק נעלם "ברכב של אש".
רוב המכווננים אשר העתיקו את נתיניהם מאורנטיה היו מנוסים מאוד, והם נרשמו ככאלו אשר שכנו קודם לכן בקרב בני-תמותה רבים אחרים בספֵרות אחרות. זכרו, המכווננים רוכשים ניסיון השתכנות רב ערך בפלנטות מסדר ההשאלה; אין להבין מכך שמכווננים רוכשים את הניסיון הדרוש לעבודה מתקדמת אך ורק בקרב אותם בני-תמותה אשר אינם מצליחים לשרוד.
לאחר ההיתוך עם בן התמותה, המכווננים חולקים אתכם את ייעודכם ואת התנסותכם; הם הינם אתם עצמכם. לאחר ההיתוך בין הנשמה המורונטית האלמותית והמכוונן הקשור, כל הערכים וההתנסויות של האחד הופכים בסופו של דבר לנחלתו של האחר, כך שהשניים הינם למעשה ישות אחת. במובן מסוים, הוויה חדשה זו הינה הוויה של נצח העבר כמו גם של נצח העתיד. כל מה שלפנים היה אנושי בנשמה השורדת, וכל אשר הינו התנסותי באופן אלוהי במכוונן, הופכים כעת לקניין בפועל של האישיות החדשה ביקום, המצויה בעיצומה של הרקעה מתמדת. ואולם, בכל רמה ביקום יוכל המכוונן להעניק ליצור החדש אך ורק את אותם מאפיינים אשר הינם משמעותיים ובעלי-ערך לאותה רמה. אחדות מוחלטת עם המשגוח האלוהי, מיצוי שלם של כלל מתת המכוונן יוכל להיות מושג בנצח אך ורק לאחר ההישג הסופי של האב האוניברסאלי, אב הרוחות, ולעולם המקור של המתנות האלוהיות האלה.
כאשר הנשמה המתפתחת והמכוונן האלוהי מותכים באופן סופי ולנצח, כל אחד מהם רוכש את כלל האיכויות של האחר אשר ניתן להתנסות בהן. בבעלות אישיות מתואמת זו מצוי כלל זיכרון ההישרדות ההתנסותי אשר לפנים היה נחלת הדעת האנושית הקודמת, ושלאחר מכן דר בקרבה של הנשמה המורונטית, ובנוסף לכך, כולל סופיון פוטנציאלי זה את כל הזיכרון ההתנסותי של המכוונן, אשר נצבר במשך כל ההשתכנויות בנות התמותה מאז ומעולם. ואולם, למכוונן יידרש נצח של עתיד על-מנת להעניק לשותפות האישיוּת את מלוא המשמעויות והערכים אשר נושא עמו המשגוח האלוהי קדימה והלאה למן נצח העבר.
ואולם, עבור רוב רובם של בני אורנטיה יידרש המכוונן להמתין בסבלנות עד להגעתה של גאולת המוות; הוא חייב להמתין לשחרורה של הנשמה המגיחה משליטתן הכמעט מוחלטת של תבניות האנרגיה ושל הכוחות הכימיים, שליטה הטבועה בסדר הקיום החומרי שלכם. הקושי העיקרי שאותו אתם חווים במגע עם המכווננים שלכם נובע בדיוק מטבע חומרי אינהרנטי זה. כה מעטים מבני התמותה הינם הוגי דעות אמיתיים; אינכם מתפתחים רוחנית ואינכם מטילים משמעת על דעותיכם על-מנת לעודד את הקשר עם המכווננים האלוהיים. אוזנו של האדם הינה חירשת כמעט לגמרי באשר להפצרותיו הרוחניות של המכוונן, אשר מתרגם את מסרי האהבה הרבים המגיעים מעם אב הרחמים. המכוונן מוצא כי כמעט בלתי-אפשרי עבורו לרשום את ההנחיות הרוחניות ומעוררות ההשראה האלה בדעת חייתית, אשר נשלטת במידה כל שלמה על-ידי הכוחות הכימיים והחשמליים אשר הינם אינהרנטיים לטבעכם הפיזי.
המכווננים שמחים ביצירת הקשר עם הדעת האנושית; ואולם, עליהם להתאזר בסבלנות במשך השנים הארוכות שבהן הם שוכנים בשקט וללא יכולת לפרוץ מבעד להתנגדות החייתית על-מנת לתקשר עמכם ישירות. ככל שמכוונני המחשבה מעפילים הלאה בסולם השירות, כך הם הופכים יותר ויותר יעילים. ואולם, הם אף-פעם לא יוכלו לברך אתכם, בעודכם בגוף בשר ודם, באותה חיבה שלמה, אוהדת ומלאת-ביטוי, כפי שיעשו זאת בשעה שתבחינו בהם, דעת אל דעת, בעולמות העליונים.
במהלך החיים בני התמותה, מפרידים הגוף והדעת החומריים בינכם לבין המכוונן שלכם ומונעים תקשורת חופשית; בעקבות המוות, לאחר ההיתוך הנצחי, אתם והמכוונן שלכם הנכם אחד – לא ניתן להבחין ביניכם כהוויות נפרדות – ולפיכך אין כל צורך בתקשורת, באופן שבו אתם מבינים אותה.
אף-על-פי שקולו של המכוונן מצוי לעולם בקרבכם, רובכם תשמעו אותו אך ורק לעתים רחוקות במהלך חייכם. בני-אדם המצויים מתחת למעגלי ההישג השני והשלישי שומעים את קולו הישיר של המכוונן אך לעיתים רחוקות מאוד; למעט ברגעי תשוקה עילאית, במצב עילאי וכתוצאה מהחלטה עילאית.
בעת שנוצר ונקטע המגע בין הדעת האנושית של איש מילואים של גורל לבין המפקחים הפלנטאריים, לעיתים ממוקם המכוונן השוכן באופן המאפשר שידור של מסר לשותף האנושי. לפני זמן לא רב, שודר באורנטיה מסר שכזה על-ידי מכוונן פועל-עצמית לשותף האנושי, חבר בסגל המילואים של הגורל. המסר הזה החל במילים הבאות: "וכעת, ללא כוונה לפגוע או לסכן את הנתין שלו אני מוקדש ביראה, ללא כוונה לנזוף יתר על המידה, או לרפות את ידיו, עבורי, אנא רשמו את פנייתי אליו." ואז נשלחה תוכחה יפהפייה ונוגעת ללב. בין היתר, ביקש המכוונן "כי יעניק לי שיתוף פעולה כן יותר, יעמוד בשמחה גדולה יותר במשימות שאני מציב בפניו, יבצע בנאמנות גדולה יותר את התכנית אשר ארגנתי, יעמוד בסבלנות גדולה יותר בניסיונות שבחרתי, ידבק בנחישות ובשמחה גדולים יותר בדרך שבה בחרתי, יקבל בענווה גדולה יותר את האשראי העשוי להצטבר כתוצאה ממאמציי הבלתי-פוסקים – אנא שדרו כך את תוכחתי לאדם שבקרבו הנני שוכן. הנני מעניק לו את המסירות העילאית ואת החיבה של רוח אלוהית. ועוד אִמרו לנתיני האהוב, כי אפעל בחוכמה ובעוצמה עד הסוף ממש, עד אשר ייתם אחרון המאבקים הארציים; ואשאר נאמן לאישיות אשר עליה הנני מופקד. והנני מאיץ בו לשרוד, לא על-מנת שלא אתאכזב, לא על-מנת שלא למנוע ממני את הגמול על המאבק המאומץ והסבלני שלי. הישג האישיות שלנו תלוי ברצון האנושי. מעגל אחר מעגל העפלתי בתוככי דעת אנושית זו, וכהוכחה לכך יעיד הבכיר בבני מיני. מעגל אחר מעגל הנני עובר לשיפוט. הנני ממתין בהנאה וללא-מורא לקריאת העולים בגורל; והנני מוכן להעמיד כל זאת לבחינת בתי הדין של עתיקי היומין."
[הוצג על-ידי שליח בודד של אורוונטון.]
נוכחותו של המכוונן האלוהי בדעת האנושית גורמת לכך שעבור המדע או הפילוסופיה, לעולם יהא זה בלתי-אפשרי להגיע להבנה משביעת רצון של הנשמה המתפתחת של האישיות האנושית. הנשמה המורונטית הינה ילדה של היקום, וניתן לדעת אותה אל נכון אך ורק באמצעות תובנה קוסמית וגילוי רוחני.
המושג של נשמה ושל רוח שוכנת איננו חדש באורנטיה; הוא הופיע באופן תדיר במערכות אמונה שונות בפלנטה. רבות מן הדתות של המזרח, כמו גם כמה מדתות המערב, הבחינו כי האדם הינו אלוהי במורשתו יחד עם שהוא אנושי בירושתו. התחושה של נוכחות פנימית, בנוסף לנוכחות-בכל החיצונית של האלוהות, מהווה מזה זמן רב מנת חלקן של דתות רבות באורנטיה. במשך זמן רב האמינו בני האדם כי דבר-מה צומח בתוככי הטבע האנושי, דבר-מה חיוני אשר נועד להחזיק מעמד מעבר לתקופת החיים הקצרים וברי החלוף.
בטרם הבין האדם שנשמתו המתפתחת הינה בת לרוח אלוהית, הסברה הייתה כי היא שוכנת באיברים פיזיים שונים – בעין, בכבד, בכליות, בלב, ולאחר מכן, במוח. הפרא קישר את הנשמה לדם, לנשימה, לצללים ולהשתקפויות של העצמי במים.
במושגיות על אודות אטמןהמורים ההינדים אכן התקרבו להערכת טיבו של המכוונן ונוכחותו, ואולם, הם לא הצליחו להבחין בנוכחותה-בצוותא של הנשמה המתפתחת, בעלת הפוטנציאל לאלמוֹתיוּת. לעומתם, הסינים אכן הכירו בשני היבטים של בן האנוש, היָאנג והיִין, הנשמה והרוח. המצרים ושבטים אפריקניים רבים האמינו אף הם בשני גורמים – הקָא והבָּא; על-פי-רוב, האמונה הייתה כי הנשמה איננה קודמת לקיום, אלא רק הרוח.
תושבי עמק הנילוס האמינו כי כל יחיד אשר טובתו רצויה קיבל בעת הלידה, או מיד לאחריה, רוח שומרת, שאותה הם כינו בשם קא. הם לימדו כי רוח שומרת זו נותרת עם הנתין בן התמותה לאורך חייו ועוברת לפניו אל המעמד העתידי. על קירות מקדש בלוקסור, שם מתוארת לידתו של אָמֶנְחוֹתֶפּ השלישי, מצויר הנסיך הקטן על זרועו של אל הנילוס, ולידו נמצא ילד נוסף, אשר זהה לחלוטין בדמותו לנסיך, ואשר מסמל את הישות אשר כונתה במצרים בשם קא. פסל זה הושלם במאה החמש-עשרה שלפני ישוע.
הסברה הייתה כי הקא הינו גאון הרוח העליון אשר שואף להנחות את הנשמה האנושית הקשורה אליו לצעוד בנתיבים הטובים יותר של החיים ברי החלוף, ובמיוחד להשפיע על מזלו של הנתין האנושי בעולם הבא. כאשר מת מצרי בן התקופה הזו, הצפייה הייתה כי הקא ימתין לו בצדו השני של "הנהר הגדול". בתחילה, רק מלכים נחשבו כבעלי קא, אך לאחר מכן האמונה הייתה כי הקא הינו קניינם של כלל הצדיקים. אמר אחד משליטי מצרים, בדברו על הקא אשר בלבו: "לא התעלמתי ממילותיו; פחדתי להמרות את הנחיותיו; לפיכך שגשוגי היה גדול; הצלחתי בשל מה שהוא גרם לי לעשות; והייתי ראוי לציון הודות להנחיותיו." רבים האמינו כי הקא היה "אורקל של האל המצוי בכל אדם." רבים האמינו כי הם עתידים "לבלות ימי נצח בשמחת הלב בחסדו של האל השוכן בתוככי האדם."
לכל אחד מן הגזעים של בני התמותה המתפתחים באורנטיה יש מילה המקבילה למושג הנשמה. עמים פרימיטיביים רבים האמינו כי הנשמה מתבוננת בעולם מבעד לְעיניים אנושיות; ומשום כך הם התייראו עד מאוד מרשעותה של עין הרע. במשך זמן רב הם האמינו כי "רוח האדם הינה מנורת האל." בריג-וודה נאמר כי: "דעתי דוברת אל לבי."
אף-על-פי שעבודת המכווננים הינה רוחנית מטבעה, הם חייבים, מן ההכרח, לבסס את כל עבודתם על יסודות אינטלקטואליים. הדעת הינה הקרקע האנושית אשר ממנה חייב משגוח הרוח לפתח את הנשמה המורונטית בשיתוף פעולה עם האישיות אשר בה ישכון.
במספר רמות הדעת של יקום היקומים מתקיימת אחדות קוסמית. מקורם של העצמיים האינטלקטואליים הינו בדעת הקוסמית, ממש כפי שמקורן של הערפיליות באנרגיות הקוסמיות של החלל ביקום. ברמה האנושית (ולפיכך האישית) של העצמיים האינטלקטואליים, עם עלייתה של דעת אנושית הופך פוטנציאל התפתחות הרוח לדומיננטי, וזאת משום שבתוך עצמיים אנושיים שכאלה חובר המתת הרוחני של האישיוּת האנושית עם הנוכחות היצירתית של ישות-נקודתית בעלת ערך מוחלט. ואולם, שליטה שכזו של הרוח בְּדעת חומרית מותנית בשתי התנסויות: מן ההכרח כי דעת זו התפתחה דרך הסעד של שבע הרוחות מסייעות הדעת, והעצמי החומרי (האישי) חייב לבחור לשתף פעולה עם המכוונן השוכן ביצירתו ובטיפוחו של העצמי המורונטי, של הנשמה האבולוציונית בעלת פוטנציאל האלמוות.
הדעת החומרית הינה הזירה שבה אישיוּיוֹת אנושיות חיות, מודעות-לעצמן, מחליטות, בוחרות באל או מתכחשות לו, וכן מנציחות או משמידות את עצמן.
האבולוציה החומרית העניקה לכם מכונת חיים, את גופכם; האב עצמו העניק לכם את מציאות הרוח הטהורה ביותר הידועה ביקום, את מכוונן המחשבה שלכם. ואולם, בידיכם ותחת החלטותיכם ניתנה לכם דעת, ובאמצעות הדעת אתם חיים או מתים. בתוככי דעת זו ובאמצעותה תחליטו את אותן החלטות מוסריות המאפשרות לכם להגיע להיות דמויי-מכוונן, וזהו הינו הדמיון לאל.
הדעת האנושית הינה מערכת אינטלקט זמנית המושאלת לבני האדם לשם שימוש במהלך החיים החומריים, וכפי שהם משתמשים בדעת זו, כך הם מקבלים או דוחים את פוטנציאל הקיום הנצחי. הדעת הינה כל מה שכפוף לרצונכם מתוך המציאות ביקום, והנשמה – העצמי המורונטי – תשקף נאמנה את קציר ההחלטות בנות החלוף אשר מקבל העצמי בן התמותה. התודעה האנושית נחה מעדנות על המנגנון האלקטרומכני אשר מתחתה, ונוגעת בעדינות במערכת האנרגיה הרוחנית-מורונטית שמעליה. בעת החיים בגוף, האדם איננו מודע לחלוטין לאף אחת משתי המערכות האלה; ולפיכך חייב הוא לפעול בדעת, אשר אליה הוא מודע. ומה שמבטיח את ההישרדות אינו מה הדעת מבינה, אלא מה שהיא משתוקקת להבין; ומה שמהווה הזדהות עם הרוח אינו מה שהדעת הינה, אלא מה שהיא מתאמצת להיות. מה שמסתיים בהרקעה ביקום איננו מודעות האדם לאל, אלא השתוקקותו לאל. מה שאתם הנכם היום איננו כה חשוב כמו מה שאתם הופכים להיות יום אחרי יום ובנצח.
הדעת הינה כלי הנגינה הקוסמי שעליו יכול הרצון האנושי לפרוט את נעימות ההרס, ואותו רצון אנושי ממש יכול להעלות את המנגינות המעודנות של ההזדהות עם האל ושל ההישרדות הנצחית שהן מנת חלקה. אחרי ככלות הכול, המכוונן המוענק לאדם הינו חסין בפני הרוע ואינו יכול לחטוא, ואולם, הדעת בת התמותה מסוגלת להתפתל, להתעוות, ולהפוך רעה וכעורה בשל מנגנוני החטא של הרצון האנושי הסוטה והמבקש את טובת עצמו. בדומה לכך, דעת שכזו תוכל להפוך לאצילה, יפה, אמיתית וטובה – ולמעשה לכבירה – בהתאם לרצון מואר-הרוח של אדם יודע-אל.
הדעת האבולוציונית הינה יציבה ומהימנה לחלוטין רק כאשר היא מתבטאת בשני הקצוות הקוסמיים של האינטלקטואליוּת – המכני לחלוטין והרוחני לחלוטין. בין הקצוות האינטלקטואליים של השליטה המכנית לגמרי ושל הטבע הרוחני האמיתי, משתרעת הקבוצה העצומה הזו של דעות מתפתחות ומרקיעות, אשר יציבותן ושלוותן נסמכת על בחירת האישיות ועל ההזדהות עם הרוח.
אך האדם איננו מכניע את רצונו לזה של המכוונן באופן סביל וכנוע. לחלופין, הוא דווקא בוחר באופן פעיל ומרצונו שלו לשתף פעולה עם הכוונת המכוונן, כאשר הכוונה מעין זו שונה במודע מן התשוקות ומן הדחפים של הדעת האנושית הטבעית. המכווננים מתפעלים את דעת האדם, אך הם אף-פעם אינם שולטים בה בניגוד לרצונו; עבור המכווננים, הרצון האנושי הינו עילאי. והם מתייחסים אליו ומכבדים אותו באופן הזה בשעה שהם מתאמצים להשיג את תכלית הרוח של כוונון המחשבה והתמרת האופי בזירה הכמעט בלתי-מוגבלת של האינטלקט האנושי המתפתח.
הדעת הינה ספינתכם, המכוונן הינו הנווט שלכם והרצון האנושי הוא רב החובל. מוטב לו לאדון הספינה האנושית כי ישכיל להסתמך על הנווט האלוהי, על-מנת שזה ינחה את הנשמה המרקיעה אל נמלי המבטחים המורונטיים של הישרדות הנצח. רק בשל האנוכיות, העצלות והחטא יוכל רצונו של האדם לדחות את הנחייתו של נווט אוהב זה ולהעלות, בסופו של דבר, את הקריירה בת התמותה על שרטוני הרוע של החסד אשר נדחה, ועל סלעי החטא אשר אימץ. בהסכמתכם, נווט נאמן זה יובילכם בבטחה הלאה מעבר למחסומי הזמן ולמגבלות המרחב, עד למקור ממש של הדעת האלוהית ומעבר לו, ואפילו עד לאבי המכווננים של פרדיס.
לאורך תפקודי הדעת של האינטליגנציה הקוסמית, כּוֹללניוּת הדעת שולטת על חלקי התפקוד האינטלקטואליים. הדעת במהותה הינה אחדות תפקודית; ולפיכך, לעולם מבטאת הדעת את האחדות אשר בונה אותה, אפילו כאשר פעולותיו ובחירותיו הבלתי-נבונות של העצמי אשר אינו מודרך כהלכה מעכבות ועוצרות אותה. ואחדות זו של דעת מבקשת תמיד להיות מתואמת ברוח, בכל רמות ההתקשרות שלה עם עצמיים מכובדי רצון ובעלי זכויות להרקעה.
דעתו החומרית של האדם בן התמותה הינה נול האריגה הקוסמי שעליו נחים החוטים המורונטיים, אשר מהם טווה מכוונן המחשבה את תבניות הרוח של האופי ביקום, אופי של ערכים מתמידים ושל משמעויות אלוהיות – נשמה שורדת בעלת ייעוד מֵרבי וקריירה בלתי-נגמרת, סוֹפיוֹן בפוטנציה.
האישיות האנושית מזוהה עם דעת ורוח האחוזות יחדיו במערכת יחסים תפקודית על-ידי החיים בגוף בשר ודם. תוצאתה של מערכת היחסים התפקודית הזו בין דעת ורוח שכאלה איננה שילוב כלשהו של איכויותיהן, או תכונותיהן, של הדעת ושל הרוח, אלא ערך חדש לחלוטין, ערך מקורי וייחודי ביקום, בעל פוטנציאל להתמשך לנצח, הנשמה.
ביצירתה האבולוציונית של נשמה אלמותית שכזו מעורבים שלושה גורמים ולא שניים. גורמי הקדם של הנשמה האנושית המורונטית הינם:
1. הדעת האנושית וכל ההשפעות הקוסמיות אשר קודמות לה ומשפיעות עליה.
2. הרוח האלוהית אשר שוכנת בדעת אנושית זו וכלל הפוטנציאלים אשר הינם מטיבו של רסיס כזה של רוחניות מוחלטת, יחד עם כל ההשפעות הרוחניות והגורמים הנלווים בחיי האדם.
3. מערכת היחסים בין הדעת החומרית לרוח האלוהית, אשר מרמזת על ערך וטומנת בחובה משמעות אשר לא תימצא באף אחד מן הגורמים התורמים לחיבור מעין זה. המציאות של מערכת יחסים ייחודית זו איננה חומרית ואף אינה רוחנית, אלא מורונטית. היא הינה הנשמה.
זה מכבר כינו היצורים האמצעיוניים את נשמתו המתפתחת הזו של האדם בשם דעת-ביניים, וזאת בניגוד לדעת הנמוכה יותר, או החומרית, ולדעת הגבוהה יותר, או הקוסמית. לאמיתו של דבר, דעת-ביניים זו הינה תופעה מורונטית, משום שהיא מתקיימת במחוז המצוי בין החומרי לרוחני. הפוטנציאל להתפתחות אבולוציה מורונטית שכזו טבוע בשני דחפיהּ האוניברסאליים של הדעת: הדחף של דעת היצור הסופי לדעת את האל ולהשיג את אלוהיותו של הבורא, והדחף של דעתו האינסופית של הבורא לדעת את האדם ולהשיג את התנסותושל היצור.
מעשה התפתחות נשגב זה של הנשמה האלמותית מתאפשר משום שהדעת האנושית הינה בראש ובראשונה אישית, ושנית, משום שהיא מצויה במגע עם מציאויות עַל-חייתיוֹת; מוקנה לה מתת קוסמי של סעד על-חומרי המבטיח את התפתחותו של טבע מוסרי בעל יכולת לקבל החלטות מוסריות, וכך מתממש מגע יצירתי מהימן עם הסעדים הרוחניים הנלווים ועם מכוונן המחשבה השוכן.
התוצאה הבלתי-נמנעת של מגע שכזה, אשר הופך את הדעת האנושית לרוחנית, הינה הולדתה המדורגת של נשמה, צאצאית משותפת לְדעת-מסוייעת אשר נשלטת על-ידי רצון אנושי הכמֵהּ לדעת את האל, הפועלת בשיתוף עם כוחות הרוח השל היקום, אשר מצויים תחת שליטת העל של רסיס ממשי של אל הבריאה כולו – "משגוח המסתורין". וכך מתעלה המציאות החומרית ובת-התמותה של העצמי מעל למגבלותיה בזמן של מכונת החיים הפיזית, ומוצאת ביטוי חדש בדמות כלִי נושא מתפתח להמשכיות העצמיוּת, הנשמה המורונטית האלמותית.
שגיאותיה של הדעת האנושית, וכן התנהגותו השגויה של האדם, עשויים לעכב עד מאוד את התפתחות הנשמה, אך אלה אינן יכולות לעכב תופעה מורונטית מעין זו לאחר שהמכוונן השוכן החל זה מכבר בהנעת התפתחות זו בהסכמת היצור הרצוני. אך בכל עת בטרם מותו של האדם, יכול אותו רצון חומרי ואנושי לסגת מבחירתו זו ולדחות את ההישרדות. ואפילו לאחר ההישרדות, שומר לעצמו בן התמותה המרקיע את הזכות לדחות את חיי הנצח; בכל זמן לפני ההיתוך עם המכוונן, רשאי היצור הרצוני המתפתח לבחור לזנוח את רצונו של אב פרדיס. ההיתוך עם המכוונן מסמל את העובדה שבן התמותה המרקיע בחר לעשות את רצון האב לנצח, וללא סייגים.
במהלך החיים בגוף, הנשמה המתפתחת מסוגלת לחזק את החלטותיהּ העל-חומריות של הדעת בת התמותה. הנשמה, בהיותה על-חומרית, איננה פועלת בעצמה ברמת ההתנסות החומרית של האדם. הנשמה, בהיותה תת-רוחנית, אף איננה מסוגלת לפעול מעל לרמה המורונטית ללא שיתוף פעולה של אלוהות רוחנית כשלהי, כדוגמת המכוונן. הנשמה אף אינה מקבלת החלטות סופיות עד בוא המוות, או עד שהיא מועתקת ומשתחררת מן הקשר החומרי עם הדעת בת התמותה, אלא אם כן הדעת החומרית מאצילה סמכות שכזו מרצונה ובחופשיות לנשמה מורונטית מעין זו אשר קשורה אליה. במהלך החיים, שוכן הרצון האנושי, יכולתה של האישיות להחליט ולבחור, במעגלי הדעת החומריים; עם המשך צמיחתו הארצית בת התמותה, מזדהה עצמי זה – על יכולת הבחירה יקרת הערך המצויה ברשותו – יותר ויותר עם ישות הנשמה-המורונטית; לאחר המוות ולאחר התחייה מן המתים בעולמות העליונים, מזדהה האישיות האנושית לחלוטין עם העצמי המורונטי. לפיכך, הנשמה הינה הצורה העוברית של הכלי המורונטי העתידי שעמו תזדהה האישיוּת.
בתחילה, הנשמה האלמותית הינה מורונטית לחלוטין בטבעה, אך יש לה יכולת להתפתח ולהגיע, על-פי-רוב, לרמות ערך רוחניות אמיתיות אשר מאפשרות היתוך עם רוחות האלוהות, בדרך-כלל עם אותה רוח של האב האוניברסלי אשר אתחלה תופעה יצירתית שכזו בדעת היצור.
הן הדעת האנושית והן המכוונן האלוהי מודעים לנוכחותה של הנשמה המתפתחת ולהבדלים בטיבה – המכוונן באופן מלא, ואילו הדעת באופן חלקי. ככל שהנשמה מפותחת יותר מבחינה אבולוציונית, כך גדל שיעור המודעות שלה לדעת ולמכוונן כישויות נלוות. הנשמה חולקת הן את איכויות הדעת האנושית והן את איכויות הרוח האלוהית, אך היא מתפתחת בהתמדה לעבר העצמת שליטת הרוח והשליטה האלוהית באמצעות טיפוח פעולה מנטאלית המבקשת לתאם את משמעויותיה עם ערכי רוח אמיתיים.
נתיבתו של בן התמותה, התפתחותה של הנשמה, הינה יותר תקופת חינוך מאשר תקופת מבחן. בגרעין של הדת מצויה האמונה בהישרדותם של ערכים עליונים; התנסות דתית אמיתית מתבטאת באיחוד בין ערכים עליונים לבין משמעויות קוסמיות כהתממשות של מציאות ביקום.
הדעת מכירה כמויות, מציאות ומשמעויות. ואולם את האיכות – הערכים – מרגישים. מה שמרגיש נברא במשותף של הדעת, אשר מכיר, וכן הרוח הנלווית, אשר מממשת-מציאות.
ככל שנשמתו המורונטית המתפתחת של האדם חדורה באמת, ביופי ובטוּב – התממשותה הערכית של ידיעת-האל – כך הופכת הוויה מעין זו אשר נוצרה לבלתי-ניתנת להשמדה. אם לא ישרדו ערכי נצח בנשמתו המתפתחת של האדם, כי אז קיומו כבן-תמותה הינו חסר משמעות, והחיים עצמם הינם בבחינת אשליה טראגית. אך לנצח נכון הדבר כי: מה שתתחילו בזמן, תסיימו לבטח בנצח – אם אכן ראוי לסיים את הדבר.
הכרה הינה התהליך האינטלקטואלי שבו מותאמים הקלטים המתקבלים מן העולם החיצון באמצעות החושים אל תוך תבניות הזיכרון של היחיד. ההבנה מעידה על כך שרישומי חושים אלו, ותבניות הזיכרון הנלוות להם, הפכו מתוכללות, או מאורגנות, לכדי רשת דינאמית של עקרונות.
משמעויות נגזרות משילוב של הכרה ושל הבנה. המשמעויות כלל אינן קיימות בעולם המוגבל לחושים, או בעולם חומרי לחלוטין. ניתן להבחין במשמעויות ובערכים אך ורק במחוזות הפנימיים, או העל-חומריים, של ההתנסות האנושית.
ההתקדמויות של ציוויליזציה אמיתית נולדות בעולמה הפנימי של האנושות. אך ורק העולם הפנימי הינו יצירתי באמת. הציוויליזציה תתקשה להתקדם כל עוד רוב הצעירים בדור מסוים משקיעים את מירב כוחם במרדף החומרני של עולם החושים, או של העולם אשר מצוי בחוץ.
לעולם הפנימי ולעולם החיצוני מערכת שונה של ערכים. סכנה אורבת לכל ציוויליזציה אשר שלושה-רבעים מצעיריהּ בוחרים במקצועות חומריים ומקדישים עצמם למרדף של הפעילויות החושיות בעולם המצוי בחוץ. סכנה אורבת לציוויליזציה אשר צעיריהּ מזניחים את העניין באתיקה, בסוציולוגיה, באאוּגניקה, בפילוסופיה, באמנויות היפות, בדת ובקוסמולוגיה.
אך ורק ברמות הגבוהות של על-המודעות של הדעת, אשר נושקות למחוזות הרוח של ההתנסות האנושית, תוכלו למצוא את המושגים הגבוהים יותר, ואת תבניות האב היעילות אשר תורמות לבניית ציוויליזציה משופרת ומתמידה. האישיות מטבעה הינה יצירתית, אך היא פועלת כך אך ורק בחייו הפנימיים של היחיד.
פתיתי שלג לעולם בנויים בצורת משושים, אך אין שני פתיתי שלג זהים. ילדים משתייכים לטיפוסים, אך אין שניים אשר הינם זהים במדויק, אף לא במקרה של תאומים. האישיות משתייכת לטיפוסים, אך תמיד הינה ייחודית.
מקורם של האושר והשמחה הינו בחיים הפנימיים. לא תוכלו לחוות שמחה אמיתית לבדכם. חיי בדידות מחסלים את השמחה. ואפילו משפחות ואומות נהנות יותר מן החיים כאשר הן חולקות אותם עם אחרים.
לא תוכלו לשלוט לגמרי בעולם החיצון – בסביבה. יצירתיותו של העולם הפנימי היא אשר נתונה יותר להכוונתכם; זאת משום שאישיותכם משוחררת במידה רבה מחוקי הסיבה והתוצאה. לאישיות נלווית יש שליטה מוגבלת ברצון.
מכיוון שחייו הפנימיים של האדם אכן הינם יצירתיים, מוטלת על כתפיו של כל אדם האחריות לבחור האם תהא יצירתיות זו ספונטאנית ואקראית עד תום, או לחלופין – נשלטת, מוכוונת ומועילה. כיצד יוכל דמיון יצירתי ליצור ילדים ראויים בשעה שהוא פועל בזירה מלאה זה מכבר בדעות קדומות, בשנאה, בפחד, בטינה, בנקמנות ובגזענות?
רעיונות יכולים לצוץ מתוך הגירויים שמספק העולם החיצון, ואולם האידיאלים נולדים אך ורק במחוזות היצירה של העולם הפנימי. אומות העולם מונהגות כיום על-ידי אנשים בעלי שפע רעיונות, אך גם בעלי חוסר משווע באידיאלים. וזהו הינו ההסבר לעוני, לגירושין, למלחמה ולשנאה בין הגזעים.
זוהי הבעיה: אם האדם בעל הרצון החופשי ניחן בכוחות יצירה בתוכו פנימה, כי אז עלינו להכיר בעובדה שהרצון החופשי ליצור כולל גם את הפוטנציאל של הרצון החופשי להרוס. וכאשר היצירתיות הופכת להרסנות, אתם ניצבים פנים אל פנים מול ההרס אשר מחוללים הרוע והחטא – הדיכוי, המלחמה והחורבן. רוע הינו יצירתיות חלקית הנוטה להתפוררות ומסתיימת בהרס. כל העימותים הינם רעים, משום שהם מדכאים את פעולתם היצירתית של החיים הפנימיים – זהו סוג של מלחמת אזרחים באישיוּת.
באמצעות תכלוּל האישיות והאחדת העצמיות, תורמת היצירתיות הפנימית להאצלת האופי. ולנצח אמת הדבר כי: אין ניתן לשנות את העבר; ניתן לשנות אך ורק את העתיד באמצעות הפעלת היצירתיות של העצמי הפנימי בהווה.
עשיית רצון האל אינה אלא האופן שבו מפגין היצור את נכונותו לחלוק עם אלוהים את החיים הפנימיים – עם אותו אל אשר אִפשר ליְצוּר מעין זה חיים פנימיים בעלי משמעות-ערך. לחלוק הינה פעולה דמוית-אל – אלוהית. האל חולק את הכול עם הבן הנצחי ועם הרוח האינסופית, והם בתורם, חולקים את כל הדברים עם הבנים האלוהיים ועם בנות הרוח של היקומים.
המפתח למושלמות הינו חיקוי האל; עשיית רצונו הינה הסוד להישרדות ולמושלמות אשר בהישרדות.
בני התמותה חיים באל, וכך בחר האל לחיות בקרב בני-תמותה. וכפי שהאדם מפקיד את עצמו בידיו, כך הוא – והוא תחילה – הפקיד חלק מעצמו להיות עם האדם; הוא הסכים לחיות באדם ולשכון באדם בכפוף לרצון האנושי.
שלווה בחיים הללו, הישרדות במוות, שלמות בחיים הבאים, שירות בנצח – כל אלו מושגים כעת (ברוח), כאשר אישיות היצור מסכימה – כלומר בוחרת – להכפיף את רצון היצור לרצון האב. והאב כבר בחר להכפיף רסיס מעצמו לרצונה של אישיות היצור.
בחירה שכזו של היצור אינה מהווה וויתור על הרצון. היא הינה בבחינת קידוש של הרצון, הרחבתו, האדרתו והפיכתו של הרצון למושלם; ובחירה שכזו מעלה את רצון היצור מן הרמה של משמעות זמנית למעמד הגבוה יותר, שבו מתייחדת אישיות היצור הבן עם אישיות האב הרוח.
הבחירה ברצון האב הינה הדרך שבה האדם בן התמותה מוצא רוחנית את האב הרוח, אף כי יש צורך בעידן שיחלוף בטרם יוכל היצור הבן להימצא בפועל בנוכחותו של האל בפרדיס. בחירה זו איננה כרוכה בשלילתו של רצון היצור – ״לא רצוני ייעשה, כי אם רצונָךְ״ – אלא דווקא בהצהרה חיובית של היצור: ״רצוניהוא שרצונךייעשה.״ ואם מתבצעת בחירה זו, במוקדם או במאוחר יתאחד פנימה (יותך) הבן אשר בחר באל עם רסיס האל השוכן בו, ואותו בן, אשר הופך למושלם, יגשים את הסיפוק העליון של האישיות בהתייחדות הסגידה של אישיות האדם עם אישיות בוראו; שתי אישיויות אשר תכונותיהן היצירתיות התאחדו לנצח מרצונן שלהן לכדי ביטוי משותף – הולדתה של שותפות נצחית נוספת בין רצון האדם לבין רצון האל.
רבות מצרותיו ברות החלוף של האדם בן התמותה נובעות מיחסו הדואלי לקוסמוס. האדם הינו חלק מן הטבע – הוא מתקיים בטבע – ואף-על-פי-כן, הוא מסוגל להתעלות מעל לטבע. האדם הינו סופי, אך שוכן בו רסיס של אינסופיוּת. מצב דואלי זה תורם לא רק לפוטנציאל לרוע, אלא גם גורם למצבים חברתיים ומוסריים רבים המלאים בחוסר-וודאות רב ובלא-מעט חרדה.
האומץ הנדרש על-מנת לכבוש את הטבע ולהתעלֹוֹת מעל העצמי, הינו אומץ אשר עלול ליפול קורבן לפיתויי הגאווה העצמית. בן התמותה אשר מסוגל להתעלוֹת מעל עצמו עלול להתפתות להפוך את מודעותו-העצמית לאלוהית. הדילמה של בן התמותה מתבטאת בעובדה הדואלית לפיה האדם הינו בעת ובעונה אחת עבד לטבע ובעל חירות ייחודית – חופש הבחירה והפעולה הרוחניות. ברמות החומר, האדם מוצא את עצמו כפוף לטבע, ואילו ברמות הרוח הוא מולך על הטבע ועל כל מה שחולף וסופי. פרדוקס כזה כרוך בהכרח בפיתוי, ברוע הפוטנציאלי, בשגיאות בחירה, וכאשר העצמי הופך גאה ויהיר, עלול להתפתח חטא.
בעיית החטא איננה קיימת כשלעצמה בעולם הסופי. עובדת הסופיות איננה רעה או נגועה בחטא. העולם הסופי נברא על-ידי בורא אינסופי – הוא הינו מעשה ידיו של בניו האלוהיים – ולפיכך שומה עליו להיות טוב. מקור הרוע והחטא הוא השימוש לרעה, העיוות והסטייה, של הסופי.
הרוח יכולה לשלוט בדעת; כך שהדעת יכולה לשלוט באנרגיה. אך הדעת יכולה לשלוט באנרגיה רק באמצעות תפעול תבוני של הפוטנציאלים להתמרה הטבועים ברמות המתמטיות של הגורמים והתוצאות של המחוזות הפיזיים. דעת היצור אינה שולטת מטבעה באנרגיה; זוהי זכות היתר של האלוהות. אך דעת היצור אכן יכולה לתפעל אנרגיה, והיא עושה כן, בשעה שהוא הופך אדון לסודות האנרגיה של היקום הפיזי.
כאשר האדם מבקש לשנות מציאות פיזית, ותהא זו המציאות שלו עצמו או של הסביבה, הצלחתו תלויה בשיעור שבו הוא גילה את השיטות ואת האמצעים לשלוט בחומר ולהכווין את האנרגיה. ללא כל סיוע אחר, הדעת כשלעצמה לא תוכל להשפיע על חומר כלשהו, למעט על המנגנון הפיזי שלה עצמה, שאליו היא קשורה ללא יכולת היפרדות. אך תוך שימוש נבון במנגנון הגוף, תוכל הדעת ליצור מנגנונים אחרים, אפילו מערכות יחסים אנרגטיות ומערכות יחסים חיות, ותוך שימוש בכל אלה תוכל דעת זו להגדיל את שליטתה ואפילו להשתלט על הרמה הפיזית ביקום.
המדע הינו מקור העובדות, והדעת לא תוכל לפעול ללא עובדות. עובדות הינן אבני הבניין אשר מהן נבנית החוכמה, ואלו מתמצקים יחדיו על-ידי ההתנסות בחיים. האדם יוכל למצוא את אהבת האל ללא עובדות, והאדם יוכל למצוא את חוקי האל ללא אהבה, אך לעולם לא יוכל האדם להתחיל ולהעריך את הסימטריה האינסופית, את ההרמוניה הנשגבת, את שלמותו המעודנת של טיבו הכולל-כל של המקור והמרכז הראשון, עד אשר ימצא הן את החוק האלוהי והן את האהבה האלוהית, ויאחד את אלו באופן התנסותי בפילוסופיה הקוסמית המתפתחת שלו עצמו.
התרחבות הידע החומרי מאפשרת הערכה טובה יותר של משמעויות הרעיונות ושל ערכי האידיאלים. אדם יכול למצוא אמת בהתנסותו הפנימית, אך על-מנת ליישם את גילויי האמת הפנימיים שלו על הדרישות הבלתי-מתפשרות של חיי היום-יום, עליו להכיר בבירור את העובדות.
אך טבעי הוא שבן התמותה יוטרד מתחושת חוסר-ביטחון בשעה שהוא רואה את עצמו קשור באופן בלתי-ניתן להפרדה לטבע, בעודו ניחן בכוחות רוחניים המתעלים לגמרי מעל לכל הדברים הזמניים וברי החלוף. אך ורק הוודאות הדתית – אמונה חיה – יכולה לתמוך באדם בעודו מתמודד עם בעיות קשות וסבוכות מעין אלה.
הגאווה הינה הגדולה מכל הסכנות אשר עלולות לתקוף את בן האנוש ולסכן את שלמותו הרוחנית. האומץ ראוי להערכה, אך האגואיזם שופע גאווה והינו קטלני. אין לגנות ביטחון-עצמי במידה סבירה. היכולת של האדם להתעלות מעל עצמו הינה הדבר היחיד אשר מבדיל בינו לבין ממלכת החי.
בין שהגאווה תימצא ביחיד, בקבוצה, בגזע או באומה, היא מוליכה שולל, משכרת ומובילה לחטא. אכן, פשוטו כמשמעו, נכון הדבר כי ״לפני שבר גאון״.
אי-וודאות מלוּוה בביטחון היא ממהות הרפתקת פרדיס – אי-וודאות בזמן ובדעת, אי-וודאות ביחס למאורעות אשר יתרחשו בעת ההרקעה לפרדיס; ביטחון ברוח ובנצח, ביטחון באמון הבלתי-מסויג אשר רוחש הבן הברוא ברחמיו האלוהיים ובאהבתו האינסופית של האב האוניברסלי; אי-הוודאות של האזרח הבלתי-מנוסה של היקום; ביטחון כבן מרקיע במחוזות היקום של אבא כל-יכול, חכם-בכל ואוהב-כל.
האם תרשו לי להפציר בכם להאזין להד הקול המרוחק של קריאתו הנאמנה לנשמתכם של המכוונן? המכוונן השוכן אינו יכול לעצור את קריירת המאבק שלכם בזמן, או אפילו לשנות אותה באופן משמעותי; המכוונן אינו יכול להקל על קשיי החיים של המסע המפרך שלכם בעולם הזה של יגיעה. השוכן האלוהי יכול רק להמתין בסבלנות, בעודכם נלחמים את קרב החיים, כפי שזה מתרחש על-פני הפלנטה שלכם; אך הלוואי ויכולתם, הלוואי והייתם מסכימים – בשעה שאתם פועלים ודואגים, בשעה שאתם נלחמים ומתקשים – להרשות למכוונן האמיץ להילחם אתכם ועבורכם. אילו רק הייתם מרשים למכוונן להציף באופן קבוע את התמונות המתארות את המניע האמיתי, את המטרה הסופית, את התכלית הנצחית של כל הקושי הזה, של המאבק המפרך של בעיות היומיום בעולם החומר הנוכחי שלכם; או אז הייתם מתנחמים כל-כך, מתמלאים בהשראה כה רבה, מוקסמים ומסוקרנים.
מדוע שלא תסייעו למכוונן במשימתו להציג בפניכם את המקבילה הרוחנית לכל מאמציכם החומריים המפרכים? מדוע לא תרשו למכוונן לחזק אתכם באמצעות אמיתות רוח בעלות עוצמה קוסמית בעת שאתם נאבקים עם קשיי הזמן של הקיום כיצורים? מדוע לא תעודדו את הסיַע האלוהי לשמח את לבכם עם התמונה הברורה של חיי הנצח שלכם ביקום בעת שהנכם מתמודדים עם בעיות השעה? למה זה תסרבו לקבל הארה והשראה מנקודת המבט האוניברסאלית בשעה שאתם עמלים בפרך ושקועים בבעיות הזמן, נעים ונדים במבוך אי הוודאויות אשר מציב מסע החיים בני התמותה שלכם? מדוע לא תתירו למכוונן להפוך את חשיבתכם לרוחנית, אפילו בעת שעל רגליכם לצעוד בנתיבי החומר הארציים?
הגזעים הגבוהים יותר באורנטיה משולבים עד מאוד זה בזה; הם מהווים תערובת של גזעים וזנים רבים ממקורות שונים. הרכב טבע זה הופך את עבודת המשגוחים לקשה ביותר, מסבך את פעולתם היעילה במשך החיים, ומוסיף במובחן לאחר המוות הן לבעיות של המכוונן והן לבעיות של השרפים השומרת. לפני זמן לא רב, בהיותי בסאלווינגטון, שמעתי שומרת של גורל מציגה באופן רשמי את הקשיים שבסעד שלה לבן התמותה הכפיף לה. וכך אמרה השרפים:
״הרבה מן הקושי שלי נבע מן העימות הבלתי-נגמר שיצר טיבו הדואלי הזה של הכפיף שלי: דחף השאיפה אשר אליו מתנגדת העצלות החייתית; האידיאלים של עם עילאי שאותם מעכבים האינסטינקטים של גזע נחות; התכלית הגבוהה של דעת כבירה אשר מולה עומדת מורשת של דחפים פרימיטיביים; נקודת ההשקפה מרחיקת הראות של המשגוח אשר לה מתנגד קוצר הרואי של יצור הזמן; תכניותיה המתקדמות של הוויה מרקיעה אשר משתנות בשל תשוקות וכמיהות מטבע חומרי; הבזקים של אינטליגנציה אוניברסלית אשר מתבטלים על-ידי ציווי האנרגיה הכימית של הגזע המתפתח; דחיפה מן המלאכיות שלה מתנגדים הרגשות החייתיים; ההכשרה אשר קיבל האינטלקט, שאותה מבטלות הנטיות האינסטינקטיביות; התנסות היחיד אשר מולה עומדות סך כל נטיות הגזע; הכוונה של הטובים ביותר, אשר עליה מאפילה סטייתם של הגרועים ביותר; מעוף הגאונות אשר מנוטרל על-ידי כבידת הבינוניות; התקדמות הטובים אשר מעוכבת על-ידי הרפיון של הרעים; אמנותם של הָיפים שאותה מכתים הרוע בנוכחותו; הקלילות של הבריאות שאותה מנטרלות המחלות המעיקות; מעיין האמונה שאותו מזהם רעל הפחד; מעיין השמחה שאותו ממררים מימי הצער; אושר הציפיה אשר מעיבה עליו מרירות ההבנה; שמחת החיים אשר עליה מעיב תמיד צער המוות. חיים מעין אלו על פלטנה מעין זו! ואף-על-פי-כן, בשל נוכחותו התמידית ודחיפתו של מכוונן המחשבה, הגיעה נשמה זו לדרגה סבירה של אושר ושל הצלחה, ואפילו הצליחה להעפיל כעת אל אולמות בית הדין של מָנְסוֹנְיָה.״
[הוצג על-ידי שליח בודד של אורוונטון.]
הפלנטות האבולוציוניות הינן הספרות של המקור האנושי, העולמות אשר בהם מתחילה נתיבת ההרקעה האנושית. אורנטיה היא נקודת ההתחלה שלכם; כאן אתם מתאחדים זמנית עם מכוונן המחשבה האלוהי שלכם. הוענק לכם מדריך מושלם; ולפיכך, אם תרוצו בכנות במרוץ הזמן ותשיגו את מטרת האמונה הסופית, כי אז גמול העידנים יהא שלכם; תהיו מאוחדים לנצח עם המכוונן השוכן. או אז יחלו חייכם האמיתיים, חיי ההרקעה, אשר מעמדכם הנוכחי כבני-תמותה משמש להם אך כמבואה. או אז תחל משימתכם המרוּממת והמדורגת כסופיונים במהלך הנצח המשתרע לפניכם. ולאורך כל העידנים העוקבים הללו, ובמשך כל שלבי הצמיחה האבולוציונית, לעולם יוותר חלק אחד מכם ללא כל שינוי; וחלק זה הינו האישיות – הקבוע בנוכחות שינוי.
אף כי יהא זה יומרני לנסות ולהגדיר אישיות, ניתן להיעזר בציון של כמה מן הדברים הידועים על אודות האישיות:
1. אישיות הינה האיכות במציאות אשר אותה מעניק האב האוניברסאלי עצמו, או לחלופין הפועל האחוד הפועל בשמו של האב.
2. ניתן להעניק אותה לכל מערכת אנרגטית חיה הכוללת דעת או רוח.
3. היא אינה כפופה עד תום לאזיקי הגורמים אשר קדמו לה. היא הינה יצירתית באופן יחסי, או יצירתית-בצוותא.
4. כאשר היא מוענקת ליצורים אבולוציוניים חומריים, היא גורמת לַרוח לשאוף לשלוט בְּאנרגיה-חומר באמצעות תיווך הדעת.
5. אף-על-פי שהאישיות נעדרת זהות, היא מסוגלת לאחד את זהותה של כל מערכת אנרגטית שהיא.
6. היא מגלה תגובה איכותית בלבד למעגל האישיות, וזאת בניגוד לשלושת האנרגיות אשר מגלות הן תגובה איכותית והן תגובה כמותית לכבידה.
7. האישיות נותרת ללא שינוי בנוכחותו של שינוי.
8. היא יכולה להעניק מתנה לאל – הקדשת הרצון החופשי לעשיית רצון האל.
9. היא מתאפיינת במוסריות – המודעות ליחסיות של מערכות יחסים עם אנשים אחרים. היא מזהה רמות התנהגות שונות ובוחרת בקפידה ביניהן.
10. האישיות הינה ייחודית, ייחודית לחלוטין; היא ייחודית בזמן ובמרחב; היא ייחודית בנצח ובפרדיס; היא ייחודית בשעה שהיא מוענקת – אין קיימים העתקים שלה; היא ייחודית במשך כל רגעי קיומה; היא הינה ייחודית ביחס לאל – אין הוא נושא פני איש, ואף אינו מחברם יחדיו, לפי שלא ניתן לחברם – הם ניתנים לאיגוד ביניהם אך לא לסכימה.
11. אישיות מגיבה במישרין לנוכחותו של אחר-מאישיות.
12. זהו אחד הדברים אשר ניתן להוסיף לרוח, ובכך מדגימה האישיות את עליונותו של האב ביחס לבן. (לא נדרש להוסיף דעת לרוח.)
13. האישיות עשויה לשרוד את מות בן התמותה תוך הזדהות עם הנשמה השורדת. המכוונן והאישיות הינם בלתי-משתנים; מערכת היחסים ביניהם (בנשמה) אינה אלא שינוי, אבולוציה מתמשכת; ואם יחדל השינוי הזה (הצמיחה), כי אז תחדל הנשמה מלהתקיים.
14. האישיות מודעת באופן ייחודי לזמן, וזהו דבר-מה שונה מתפישת הזמן של הדעת או של הרוח.
האישיות מוענקת על-ידי האב האוניברסאלי ליצוריו כמתת בעלת פוטנציאל של היות נצחי. מתת אלוהית שכזו מתוכננת לפעול ברמות רבות ובמצבי יקום עוקבים, אשר נעים למן הסופי הנמוך ועד למוחלטופי הגבוה ביותר, ואפילו משיקים לגבולות המוחלט. לפיכך, פועלת האישיות בשלושה מישורים קוסמיים, או בשלושה שלבים ביקום:
1. מעמד המיקום. האישיות פועלת באותה יעילות בדיוק ביקום המקומי, ביקום העל וביקום המרכזי.
2. מעמד המשמעות. האישיות פועלת ביעילות ברמות של הסופי, המוחלטופי ואפילו ברמה המשיקה למוחלט.
3. מעמד הערך. האישיות יכולה להתגשם באופן התנסותי במחוזות המדורגים של החומרי, המורונטי והרוחני.
לאישיות קיים טווח מושלם של תפקוד ממדִי קוסמי. שלושה הם ממדיה של האישיות הסופית, והם פועלים פחות או יותר באופן הבא:
1. האורך מייצג את כיוון וטיב ההתקדמות – תנועה דרך המרחב ובהתאם לזמן – אבולוציה.
2. העומק האנכי כולל את הדחפים ואת הגישות של האורגניזם, את הרמות השונות של המימוש-העצמי ואת התופעה הכללית של התגובה לסביבה.
3. הרוחב כולל את מחוזות התיאום, את ההתאגדות ואת הארגון של העצמי.
לסוג האישיות המוענק לבני התמותה של אורנטיה קיימים בפוטנציאל שבעה ממדי ביטוי-עצמי או מימוש-אישי. שלוש מן התופעות הממדיות האלה ניתנות להתממשות ברמה הסופית, שלוש ברמה המוחלטופית, ואילו אחת ברמה המוחלטת. ברמות התת-מוחלטות, ניתן להתנסות ברמה השביעית הזו, או הרמה הכוללנית, בדמות עובדת האישיות. ממד עליון זה הינו מוחלט אשר ניתן לאגדו, ואף כי איננו אינסופי, מבחינה מממדית הוא הינו בעל פוטנציאל חדירה תת-אינסופית אל תוככי המוחלט.
ממדיה הסופיים של האישיות קשורים לאורך, לעומק ולרוחב הקוסמיים. האורך מציין משמעות; העומק מסמל ערך; הרוחב כולל תובנה – היכולת להתנסות במודעות של המציאות הקוסמית באופן אשר לא ניתן לקרוא עליו תיגר.
ברמה המורונטית, כל הממדים החומריים הללו של הרמה החומרית מתעצמים עד מאוד, וניתן להגשים ערכים ממדיים חדשים מסוימים. כלל ההתנסויות הממדיות המועצמות האלה של הרמה המורונטית באות לידי ביטוי מופלא בממד העליון, או האישיותי, באמצעות השפעת המוטה וכן הודות לתרומת המתמטיקה המורונטית.
ניתן להימנע מרבות מן הבעיות אשר אותן חווים בני התמותה בשעה שהם לומדים את האישיות האנושית, זאת במידה שהיצור הסופי זוכר כי רמות ממדיות ורמות רוחניות אינן מתואמות בהתממשות ההתנסותית של האישיות.
לאמיתו של דבר, החיים הינם תהליך המתרחש בין האורגניזם (העצמי) לבין סביבתו. האישיות מעניקה מעצמה ערך של זהות ומשמעויות על רציפוּת להתאגדות הזו שבין האורגניזם לסביבתו. וכך יוכר כי תופעת הגירוי-תגובה איננה תהליך מכני גרידא, הואיל והאישיות פועלת כגורם במצב הכולל. לעולם נכון הדבר כי המנגנונים הינם סבילים מטבעם; ואילו האורגניזמים הינם פעילים מטבעם.
החיים הפיזיים מהווים תהליך אשר מתרחש פחות בתוככי האורגניזם ויותר בין האורגניזם לסביבה. וכל תהליך שכזה נוטה ליצור ולכונן תבניות תגובה של האורגניזם לסביבה מעין זו. וכל התבניות המכוונות האלה משפיעות עד מאוד על בחירתן של מטרות.
העצמי והסביבה מכוננים קשר בעל משמעות בתיווכה של הדעת. יכולתו ונכונותו של האורגניזם ליצור קשרים משמעותיים מעין אלו (להגיב לדחף) עם הסביבה, מייצגים את הגישה של האישיות בכללותה.
האישיות לא מתפקדת היטב בבידוד. האדם מטבעו הינו יצור חברתי; הוא נשלט על-ידי הכמיהה להשתייך. ואכן נכון הדבר, פשוטו כמשמעו, כי "אין איש חי לנפשו."
ואולם, מושג האישיות במובן של מלוא היצור החי והמתפקד, מקבל משמעות גדולה הרבה יותר מאשר תכלול מערכות יחסים; הוא מעיד על איחודם של כלל גורמי המציאות, כמו גם על התיאום בין מערכות היחסים. מערכות יחסים מתקיימות בין שני עצמים, ואולם שלושה עצמים ויותר יוצרים בסופו של דבר מערכת, ומערכת מעין זו הינה הרבה יותר מאשר מערכת יחסים מורחבת או מורכבת. הבחנה זו הינה חיונית, משום שבמערכת קוסמית החברים היחידים אינם מקושרים זה עם זה, אלא באמצעות יחסם לשלם ובאמצעות היחידניוּת של השלם.
באורגניזם האנושי, סכום של החלקים שלו מהווה את העצמי – את היחידניוּת – ואולם תהליך שכזה כלל אינו נוגע לאישיות, אשר היא זו המאחדת את כלל הגורמים הללו כפי שהם מתייחסים למציאויות הקוסמיות.
בְּמצבורים החלקים מתווספים; בְּמערכת החלקים מאורגנים. מערכות משמעותיות בשל הארגון – ערכי המיקום. במערכת טובה כל הגורמים מצויים במיקום קוסמי. במערכת רעה משהו חסר או מצוי שלא במקומו – מופרע. במערכת האנושית, האישיות היא זו המאחדת את כלל הפעילויות, ובתורה מעניקה מעצמה את האיכויות של זהות ושל יצירתיות.
בעת לימוד העצמי נוכל להסתייע בכך שנזכור כי:
1. מערכות פיזיות הינן כפופות.
2. מערכות אינטלקטואליות הינן מתואמות.
3. האישיות הינה במיקום-על.
4. הכוח הרוחני השוכן הינו מכווין בפוטנציאל.
ראוי להכיר בהקשר של כל מושגי העצמי כי עובדת החיים קודמת להערכה של החיים או לפירוש שלהם. הילד האנושי ראשית חי ורק לאחר מכן חושב על חייו. בכלכלה הקוסמית התובנה קודמת לראיית הנולד.
העובדה ביקום לפיה האל הופך לאדם שינתה לעד את כלל המשמעויות והערכים של האישיות האנושית. במשמעותה האמיתית של המילה, האהבה מעידה על יחס הדדי לאישיות בכללותה, בין שהיא אנושית, אלוהית, או אנושית ואלוהית. אף-על-פי שחלקים של העצמי עשויים לפעול בדרכים שונות – לחשוב, להרגיש, לקוות – אך ורק מאפייניה המתואמים של האישיות בכללותה מתמקדים בפעולה תבונית; וכל הכוחות הללו נלווים למתת הרוח של הדעת בת התמותה בשעה שבן האדם אוהב ישות אחרת, אנושית או אלוהית, בכנות וללא אנוכיות.
כל המושגים בני התמותה על אודות המציאות מתבססים על הנחת קיומה בפועל של האישיות האנושית; כל המושגים של מציאויות על-אנושיות מתבססים על התנסותה של האישיות האנושית במציאויות הקוסמיות של ישויות רוחניות ואישיויות אלוהיות מסוימות, הנלוות למציאויות האלה ומצויות בתוכן. למעט האישיות, כל מה שאיננו רוחני בהתנסות האנושית, הינו אמצעי לשם מטרה. כל מערכת יחסים אמיתית של בן-תמותה עם אישיות אחרת – אנושית או אלוהית – הינה מטרה בפני עצמה. ואחווה מעין זו עם אישיות האלוהות הינה המטרה הנצחית של ההרקעה ביקום.
העובדה כי מוקנית לאדם אישיות מזהה אותו כהוויה רוחנית. זאת מכיוון שאחדות העצמי ומודעותה העצמית של האישיות הינן מתת של העולם העל-חומרי. עצם העובדה שמטריאליסט בן-תמותה מסוגל להכחיש את קיומן של מציאויות על-חומריות מדגימה כשלעצמה את נוכחותן של סינתזת רוח ושל מודעות קוסמית בדעתו האנושית, וכן מעידה על פעולתן.
תהום קוסמית כבירה פעורה בין החומר למחשבה, ותהום גדולה לאין שיעור משתרעת בין הדעת החומרית לאהבה הרוחנית. לא ניתן להסביר את התודעה – וקל וחומר את המודעות-העצמית – באמצעות תיאוריה כלשהי של התאגדות אלקטרונית מכאניסטית או של תופעות אנרגיה מטריאליסטיות.
בשעה שהדעת מבקשת לנתח את המציאות עד תומה, נעלם החומר מן החושים החומריים, אך הוא עדיין עשוי להיוותר בחזקת ממשי עבור הדעת. כאשר התובנה הרוחנית מבקשת את המציאות אשר נותרת לאחר היעלמות החומר, ומבקשת לנתח אותה עד תומה, זו נעלמת מן הדעת, בעוד שהתובנה של הרוח עדיין יכולה לתפוש מציאויות קוסמיות וערכים עליונים מטבע רוחני. בהתאם לכך, המדע נסוג מפני הפילוסופיה, בעוד שהפילוסופיה חייבת להיכנע בפני מסקנות הטבועות בהתנסות רוחנית אותנטית. המחשבה נכנעת בפני החכמה, ואילו החכמה אובדת בסגידה המוארת וההוגה.
במסגרת המדע, מתבונן העצמי האנושי בעולם החומרי; הפילוסופיה הינה ההתבוננות בהתבוננות הזו בעולם החומרי; הדת, ההתנסות הרוחנית האמיתית, הינה ההבנה ההתנסותית של מציאותה הקוסמית של ההתבוננות בהתבוננות בכלל הסינתזה היחסית הזו בין חומרֵי האנרגיה של הזמן והמרחב. בנייה של פילוסופיה של היקום המתבססת באופן בלעדי על המטריאליזם, שקולה להתעלמות מן העובדה כי בהתנסותה של התודעה האנושית, כל הדברים החומריים נהגים מלכתחילה כאמיתיים. המתבונן איננו יכול להיות העצם שבו הוא מתבונן; הערכה דורשת מידה מסוימת של התעלות מעל הדבר שאותו מעריכים.
בזמן, המחשבה מובילה לחכמה והחכמה מובילה לסגידה; בנצח, הסגידה מובילה לחכמה, והחכמה מתממשת בסופו של דבר בסופיות של מחשבה.
האפשרות לאיחודו של העצמי המתפתח טבועה באיכויות הגורמים המרכיבים אותו: האנרגיות הבסיסיות, הרקמות העיקריות, שליטת-העל הכימית הבסיסית, הרעיונות העילאיים, המטרות העילאיות, המניעים העילאיים, והרוח האלוהית אשר הוענקה מעם פרדיס – הסוד המצוי מאחורי המודעות העצמית של טבעו הרוחני של האדם.
מטרת האבולוציה הקוסמית הינה להשיג אחדות של אישיות באמצעות שליטת רוח הולכת וגדלה, להיענות מרצון להוראותיו של מכוונן המחשבה ולהנהגתו. האישיות, הן האנושית והן האלוהית, מתאפיינת באיכות קוסמית טבועה אשר אותה ניתן לכנות בשם "האבולוציה של השליטה", התרחבות השליטה – הן זו העצמית והן השליטה על הסביבה.
אישיות מרקיעה אשר הייתה בעברה אנושית, עוברת דרך שני שלבים גדולים של שליטה רצונית מתעצמת על העצמי וביקום:
1. ההתנסות של קדם-הסופיונוּת, או התנסות של חיפוש-האל, שבה מתרחבת ההגשמה העצמית באמצעות טכניקה של התרחבות ושל התממשות הזהות, יחד עם פתרון בעיות קוסמיות המביא להתמחות ביקום.
2. ההתנסות של בתר-הסופיונוּת, או התנסות גילוי האל, שבה מתרחבת ההתממשות העצמית באופן יצירתי באמצעות גילוי ההוויה העליונה של ההתנסות, לאותן בריות תבוניות מבקשות-אל אשר טרם השיגו את הרמות האלוֹהיוֹת של הדומוּת לאל.
האישיוּיוֹת היורדות רוכשות התנסויות מקבילות באמצעות הרפתקאותיהן השונות ביקום, בעת שהן מבקשות להרחיב את יכולותיהן לקבוע מהם הרצונות האלוהיים של האלוֹהוּיוֹת העליונוֹת, המרביות והמוחלטות, ולהוציאם אל הפועל.
במהלך החיים הפיזיים תלוי העצמי החומרי, ישות-האגו של הישות האנושית, בתפקודו הרציף של כלי החיים החומרי, בקיומו המתמשך של שיווי-משקל בלתי-מאוזן בין אנרגיות לאינטלקט, אשר באורנטיה ניתן לו השם חיים. ואולם, ניתן לפתח את העצמי בעל הערך ההישרדותי, את העצמי אשר מסוגל להתעלות מעל לחוויית המוות, רק באמצעות העברה פוטנציאלית של כס הזהות של האישיות המתפתחת מכלי החיים החולף – הגוף החומרי – לנשמה המורונטית העמידה יותר אשר טבעה אלמוֹתי, והלאה אל אותן רמות שבהן שוֹרה על הנשמה מציאות רוחנית, מעמד שאליו היא מגיעה בסופו של דבר. העברה בפועל זו, מן הקשר לחומרי אל ההזדהות המורונטית, מתבצעת באמצעות החלטותיו הכֵּנות, הנחושות, היציבות, ומבקשות-האל של היצור האנושי.
תושבי אורנטיה מכירים באופן כללי אך ורק סוג אחד של מוות, סיומן הפיזי של אנרגיות החיים; ואולם, לאמיתו של דבר, קיימים שלושה סוגי מוות הנוגעים להישרדות האישיות:
1. מוות רוחני (של הנשמה). אם וכאשר האדם בן התמותה דחה את ההישרדות באופן סופי, כאשר על-פי דעתם המשותפת של המכוונן והשרפית השורדת הוא הוכרז כחדל פירעון רוחני, כפושט רגל מורונטי, ומשנרשמה חוות דעת זו באוורסה, ולאחר שהפוסקים ועמיתיהם המחזירוּתיים אישרו את הממצאים הללו, או אז מצווים שליטי אורוונטון על שחרורו המיידי של המכוונן השוכן. ואולם, שחרור זה של המכוונן אינו משפיע כהוא זה על חובות השרפית האישית, או הקבוצתית, הקשורה ליחיד זה אשר ננטש על-יד המכוונן. משמעותו של מוות מסוג זה הינה סופית, בלא תלות בהמשכיות הזמנית של האנרגיות החיות של המנגנונים הפיזיים ושל מנגנוני הדעת. מנקודת המבט הקוסמית, בן התמותה הזה כבר חשוב כמת; החיים הנמשכים מעידים אך ורק על קיומו של ההתמד החומרי של האנרגיות הקוסמיות.
2. מוות אינטלקטואלי (של הדעת). כאשר משתבשים הזרמים החיוניים של סעדי המסייעות הגבוהים יותר עקב ליקויים באינטלקט, או הרס חלקי של מנגנון המוח, ואם תנאים אלה עוברים נקודה קריטית מסוימת, אשר ממנה ואילך אין ניתן לתקן את הנזק, המכוונן השוכן משוחרר מיידית לצאת לדיווינינגטון. אישיות בת-תמותה נרשמת במרשם היקום כמתה כאשר נהרסים מעגלי הדעת ההכרחיים של רצון הפעולה האנושית. ושוב, זהו מוות, בלא תלות בכך שמנגנון החיים של הגוף הפיזי ממשיך לפעול. הגוף, כאשר גורעים ממנו את הדעת הרצונית, חדל להיות אנושי, ואולם נשמתו של יחיד מעין זה עשויה לשרוד, וזאת בהתאם להחלטה הקודמת של הרצון האנושי.
3. מוות פיזי (של הגוף ושל הדעת). כאשר משתלט המוות על הישות האנושית, נותר המכוונן במצודת הדעת עד אשר זו מפסיקה לתפקד כמנגנון תבוני; והדבר מתרחש בסביבות הזמן שבו מפסיקות אנרגיות המוח את פעימותיהן החיוניות הקצובות. לאחר התפרקות זו, עוזב המכוונן את הדעת ההולכת ונעלמת – באופן נעדר-טקסיות ממש כשם שנעשתה הכניסה אל הדעת שנים קודם כן – וממשיך לדיווינינגטון דרך אוורסה.
לאחר המוות שב הגוף החומרי אל עולם היסודות אשר ממנו הופק, ובה בעת משתמרים שני גורמים בלתי-חומריים של האישיות השורדת: מכוונן המחשבה, אשר התקיים קודם לכן – ועמו רישום הזיכרון של נתיבת בן התמותה – ממשיך לדיוינינגטון; כמו כן, הנשמה המורונטית האלמותית של בן האנוש המת משתמרת ומופקדת בנאמנות אצל שומרת הגורל. חלקים וצורות אלה של הנשמה – נוסחאות זהוּת אלה אשר היו לפנים קינטיות וכעת הינן סטאטיות – הינם הכרחיים להרכבתה-מחדש של האישיות בעולמות המורונטיים; והאיחוד שבין המכוונן לנשמה הוא זה המרכיב-מחדש את האישיות השורדת, הוא אשר מחזיר אתכם לתודעה בשעת ההתעוררות המורונטית.
לאלו אשר אין להם שרפיות שומרות אישיוֹת, מעניקות הנאמנוֹת הקבוצתיות בנאמנוּת וביעילות את אותם שירותים של שמירת הזהות ושל הקמת האישיוּת לתחייה. השרפיות מהוות חלק חיוני בהרכבתה של האישיות מחדש.
עם המוות מאבד המכוונן זמנית את האישיות, אך לא את הזהות; הנתין האנושי מאבד זמנית את הזהות, אך לא את האישיות; בעולמות העליונים מתאחדים שניהם מחדש בהתגלמות נצחית. מכוונן המחשבה לעולם לא ישוב לכדור הארץ בדמות ההוויה אשר בה שכן קודם לכן; ולעולם האישיות איננה מתגלמת ללא רצון אנושי; ואף-פעם, לאחר המוות, לא יפגין אדם נטול-מכוונן זהות פעילה, או ייצור קשר באופן כלשהו עם אלו החיים על-פני כדור הארץ. במהלך שנת המוות, הקצרה או הארוכה, נשמות נטולות מכוונן מעין אלה הינן לגמרי ולחלוטין נטולות הכרה. לא יכולה להיות שום תצוגה של אישיוּת מכל סוג שהוא, או כל יכולת לתקשר עם אישיויות אחרות, עד לאחר השלמת ההישרדות. אלו ההולכים אל עולמות העליונים אינם מורשים לשלוח הודעות חזרה אל אהוביהם. המדיניות ברחבי היקומים אוסרת על תקשורת שכזו לאורך תקופת הזמן של אותו עידן.
משמתרחש מוות חומרי, אינטלקטואלי או רוחני, נפרד המכוונן לשלום ממארחו בן התמותה ויוצא לעבר דיווינינגטון. ממטה היקום המקומי וממטה יקום העל נוצר קשר מחזירותי עם המפקחים של שני הממשלים, והמשגוח נרשם ביציאה באותו מספר שבו נרשם עם כניסתו אל מרחבי הזמן.
באופן אשר איננו מובן לחלוטין, מסוגלים הפוסקים האוניברסאליים להצטייד בתמצית של החיים האנושיים, כפי שהיא מתגלמת בעותק הרישום של המכוונן על אודות הערכים הרוחניים והמשמעויות המורונטיות של הדעת אשר בה שכן. הפוסקים מסוגלים לרכוש את גרסת המכוונן על אודות אופיו ההישרדותי של האדם ועל אודות איכויותיו הרוחניות, וכל הנתונים הללו, אשר להם נלווים הרישומים השרפיים, זמינים להצגה בזמן שיפוטו של היחיד הנידון. באמצעות מידע זה אף מאושרים אותם צווים של יקום העל, אשר מאפשרים למרקיעים מסוימים להתחיל מיידית בקריירה המורונטית שלהם, ולהמשיך מיד עם התפרקות המוות אל העולמות העליונים, עוד בטרם סיומו של העידן הפלנטארי באופן רשמי.
למעט במקרה של יחידים אשר מועתקים ישירות מבין החיים, לאחר המוות הפיזי פונה המכוונן מיידית אל ספֵרת הבית של דיווינינגטון. הפרטים באשר למתרחש באותו עולם בזמן ההמתנה, עד להופעתו מחדש בפועל של בן התמותה השורד, תלויים בעיקר בשאלה אם האדם מרקיע לעולמות העליונים מתוקף זכותו האישית, או שהוא ממתין לקריאת סוף העידן לשורדים הישֵנים של עידן פלנטארי.
אם בן התמותה הקשור אל המכוונן משתייך לקבוצה שתהפוך מחדש לאישיות בתום עידן, המכוונן לא ישוב מיידית אל העולם העליון של המערכת שבה שרת בעבר, אלא יקבל, בהתאם לבחירתו, את אחת מן המשימות הארעיות הבאות:
1. יצטרף לשורות המשגוחים הנעלמים לתכלית של שירות עלום.
2. יצטרף למשך תקופה לשורות אלו הצופים על שלטון פרדיס.
3. יתקבל לאחד מבתי הספר הרבים לאימון של דיווינינגטון.
4. יוצב למשך תקופה כסטודנט-משקיף באחת משש הספֵרות הקדושות האחרות המהוות את מעגל האב של עולמות פרדיס.
5. יוקצה לשירות השליחים של המכווננים בעלי-האישיוּת.
6. יהפוך למורה עמית בבתי הספר של דיווינינגטון המוקדשים לאימון משגוחים המשתייכים לקבוצה הבתולית.
7. יתבקש לבחור קבוצה של עולמות אפשריים שבהם ישרת, במקרה שבו קיים יסוד סביר להאמין ששותפו האנושי עלול לדחות את ההישרדות.
אם הגעתם – בשעה שאוחז בכם המוות – למעגל השלישי או למחוז גבוה יותר, ולפיכך הוקצתה לכם שומרת אישית של גורל, ואם הרישום הסופי של סיכום האופי ההישרדותי אשר הוכתב על-ידי המכוונן מאושר ללא-תנאי בידי שומרת הגורל – אם הן השרפית והן המכוונן מסכימים הלכה למעשה על כל פריט ברישום החיים ובהמלצותיהם – אם הפוסקים האוניברסליים מתקפים נתונים אלו ללא כל סייג או הסתייגות, או אז מבזיקים עתיקי היומין דרך מעגלי התקשורת את צו המעמד המתקדם לסאלווינגטון, ומששוחררה באופן הזה, יצוו בתי הדין של ריבון נבאדון על מעברה המיידי של הנשמה השורדת אל אולמות התחייה מחדש בעולמות העליונים.
כפי שלימדוני, במידה שבן האנוש היחיד שורד ללא דיחוי, נרשם המכוונן בדיווינינגטון, ממשיך לנוכחות פרדיס של האב האוניברסאלי, חוזר מיידית ומאומץ על-ידי המכווננים אשר הפכו-לאישיים של יקום העל ושל היקום המקומי אשר בו הוא מוצב, מקבל את הכרתו של המשגוח הראשי אשר הפך-לאישי של דיווינינגטון, ואז, ובאופן מיידי, עובר ל"מעבר של התממשות זהות", אשר ממנו הוא מזומן בתקופה השלישית ובעולם העליון בצורת האישיוּת בפועל אשר הוכנה לשם קבלת נשמתו השורדת של בן התמותה הארצי, כפי שצורה זו תוכננה על-ידי שומרת הגורל.
בין שהוא חומרי, מורונטי או רוחני, העצמי מהווה מציאות קוסמית. ממשותו של האישי הינה המתת של האב האוניברסלי הפועל כשלעצמו או מעצמו, או באמצעות סוכנויותיו הרבות ביקום. כאשר אומרים על הוויה כי היא אישית מכירים באינדיבידואליות היחסית של הוויה שכזו בקרב האורגניזם הקוסמי. הקוסמוס החי הינו אלא הצבר מתוכלל כמעט באופן אינסופי של יחידות אמיתיות, אשר כולן כפופות באופן יחסי לגורלו של השלם. ואולם, לאישיוֹת שביניהן ניתנה הבחירה בפועל לקבל את הגורל או לדחות אותו.
מה שמגיע מאת האב הינו בדמות האב הנצחי, ודבר זה תקף באותה מידה בדיוק עבור אישיות, שאותה מעניק האל מרצונו החופשי, כמו גם עבור מכוונן המחשבה האלוהי, אשר בפועל הינו רסיס של האל. אישיותו של האדם הינה נצחית, אך בנוגע לזהות היא הינה מציאות נצחית מותנית. לאחר שהופיעה בתגובה לרצונו של האב, האישיות תשיג את ייעודה באלוהות, אך על האדם לבחור אם ירצה להיות נוכח במעמד הישג ייעוד שכזה, אם לאו. אם ייכשל בבחירה זו, האישיות תשיג את האלוהות ההתנסותית במישרין, בכך שתהפוך לחלק מן ההוויה העליונה. כך צוּוה-מראש עבור מעגל זה, ואולם השתתפותו של האדם הינה אופציונלית, אישית והתנסותית.
הזהות האנושית הינה מצב חולף של זמן ושל חיים ביקום; היא אמיתית רק במידה שהאישיות בוחרת להפוך לתופעה מתמשכת ביקום. זהו ההבדל המהותי בין האדם לבין מערכת אנרגטית: מערכת אנרגיה חייבת להמשיך, אין לה כל בחירה; ואולם לאדם קיימת מלוא האפשרות לקבוע את ייעודו בעצמו. המכוונן מהווה את הנתיב האמיתי אל פרדיס, אך על האדם עצמו להחליט בעצמו ולדבוק בנתיב זה מרצונו החופשי.
לבני-אדם מוקנית זהות אך ורק במובן החומרי. הדעת החומרית מבטאת איכויות כאלה של העצמי בעת שהיא פועלת במערכת האנרגיה של האינטלקט. כאשר נאמר שלאדם יש זהות, זוהי הכרה בעובדה שיש לו מעגל דעת אשר הוכפף לפעולותיה ולבחירות רצונה של האישיות האנושית. ואולם, זוהי תופעה חומרית וזמנית לגמרי, ממש כפי שהעובּר האנושי איננו אלא שלב טפילי חולף בחיי האדם. מנקודת המבט הקוסמית, בני-אדם נולדים, חיים ומתים ברגע יחסי בזמן; הם אינם מתמשכים. ואולם, לאישיות האנושית, על-פי בחירתה שלה, מוקנה הכוח להעביר את כס זהותה מן המערכת החולפת של אינטלקט-החומר אל מערכת הנשמה המורונטית הגבוהה יותר, זו הנוצרת במשותף עם מכוונן המחשבה כאמצעי חדש לביטוי האישיות.
ויכולת בחירה זו ממש, סימן ההיכר של הרצון החופשי של היצורים ביקום, היא זו המהווה את ההזדמנות הגדולה ביותר של האדם, ואת האחריות הקוסמית העילאית שלו. ייעודו הנצחי של הסוֹפיוֹן לעתיד תלוי ביושרה של הרצון האנושי; המכוונן האלוהי תלוי לעניין אישיותו הנצחית בכנותו של הרצון החופשי האנושי; האב האוניברסאלי תלוי בנאמנותה של הבחירה האנושית לשם התגשמותו של בן מרקיע חדש; ההוויה העליונה תלויה בהתמדה ובחכמה שבהחלטות ובפעולות לשם התממשותה בפועל של האבולוציה ההתנסותית.
אף-על-פי שנדרש להשיג לבסוף את מעגלי צמיחת האישיות הקוסמיים, אם נמנע מכם, שלא באשמתכם – בשל תאונות הזמן ומכשלות הקיום החומרי – מלהשיג את הרמות האלה בעודכם מצויים בפלנטה הילידית שלכם, אם כוונותיכם וכמיהותיכם הינן בעלות ערך הישרדותי, כי אז יוצאו צווים המאריכים את תקופת המבחן שלכם. יינתן לכם זמן נוסף שבו תוכלו להוכיח את עצמכם.
אם אי-פעם עולה ספק באשר לכדאיות שבקידום ישות אנושית אל העולמות העליונים, כמעט תמיד תפסוקנה הממשלות ביקום לטובת האינטרס האישי של אותו יחיד; הן לא תהססנה לקדם נשמה שכזו למעמד של הוויה במעבר, בעודן ממשיכות לצפות בכוונות המורונטיות ובתכליות הרוחניות המגיחות. וכך מובטח כי יושג הצדק האלוהי, ולחסד האלוהי ניתנת הזדמנות נוספת להרחבת סעדו.
אף כי הממשלות של אורוונטון ושל נבאדון אינן טוענות כי כל הפרטים של התוכנית האוניברסאלית שלהן מושלמים לחלוטין, הן אכן טוענות כי הן נוהגות בסבלנות, סובלנות, הבנה וסימפטיה של חסד, וכך הן אכן נוהגות. הננו מעדיפים להסתכן במרידה במערכת, מאשר להסתכן בכך שיישלל מבן-תמותה נאבק אחד מעולם אבולוציוני כלשהו האושר הנצחי שבעיסוק בנתיבת ההרקעה.
אין זאת כי בני האדם נהנים מהזדמנות שנייה לאחר שדחו את הראשונה, כלל וכלל לא. ואולם, פירושו של דבר הוא כי אכן ניתנת לכל היצורים הרצוניים הזדמנות אמיתית אחת לבחור בחירה נטולת-ספק, מודעת-לעצמה וסופית. השופטים הריבוניים של היקומים לא ישללו זכות זו משום הוויה בעלת מעמד אישי אשר טרם ערכה את הבחירה הנצחית; נשמתו של האדם חייבת לקבל את מלוא ההזדמנות לגלות את כוונתה האמיתית ואת תכליתה הממשית, והיא אכן תקבל את ההזדמנות הזאת.
כאשר מתים בני התמותה המתקדמים יותר מבחינה רוחנית וקוסמית, הם ממשיכים מיד לעולמות העליונים; ככלל, כך קורה לכל אלו אשר מוקצות להם שומרות שרפיוֹת אישיות. בני-תמותה אחרים עשויים להיות מעוכבים עד לזמן שבו יושלם השיפוט בענייניהם, השיפוט שלאחריו הם יורשו להמשיך לעולמות העליונים, או שהם עשויים להצטרף לשורות השורדים הנמים אשר יהפכו-מחדש לאישיות בהיקף המוני עם סיום העידן הפלנטארי הנוכחי.
קיימים שני קשיים המכבידים על מאמצַי להסביר לכם מה בדיוק קורה לכם בעת המוות, לעצמי השורד שלכם אשר הינו שונה מן המכוונן העוזב. אחד מן הקשיים הללו הוא חוסר היכולת למסור הסבר ההולם את רמת ההבנה שלכם על אודות פעולה המתרחשת בגבול שבין המחוזות הפיזיים והמחוזות המורונטיים. הקושי השני נעוץ במגבלות אשר הושתו עלי בתפקידי כמגלה של אמת על-ידי הרשויות השמימיות השולטות באורנטיה. ניתן היה להציג פרטים מעניינים רבים, אך אני מסתיר אותם מכם בעצתם של המפקחים הפלנטאריים המידיים שלכם. ואולם, במסגרת המגבלות של מה שהותר לי לומר, ביכולתי לומר כך:
קיים דבר-מה אמיתי, דבר-מה של אבולוציה אנושית, דבר-מה נוסף למשגוח המסתורין, אשר שורד את המוות. הישות החדשה הזו שמופיעה היא הנשמה, והיא שורדת הן את המוות של גופכם הפיזי והן את מותה של דעתכם החומרית. ישות זו הינה הילד המשותף של החיים והמאמצים המשולבים של העצמי האנושי שלכם, כמו גם של העצמי האלוהי שלכם – המכוונן. ילד זה, אשר הוריו אנושיים ואלוהיים כאחד, מהווה את היסוד השורד אשר מקורו ארצי; זהו העצמי המורונטי, הנשמה האלמותית.
ילד זה של משמעות מתמידה ושל ערך שורד, הינו נטול הכרה לחלוטין בפרק הזמן למן המוות ועד לחזרה לאישיוּת, והוא מופקד בידי שומרת הגורל השרפית במשך כל תקופת ההמתנה הזו. לאחר המוות, ועד שתגיעו למודעות של מורונטיה בעולמות העליונים של שטניה, לא תפעלו כהוויה מודעת.
במוות, הזהות התפקודית אשר נלווית לאישיות האנושית מופרעת בשל הפסקת התנועה החיונית. אף כי האישיות האנושית מתעלה מעל לחלקים המרכיבים אותה, היא תלויה בהם לשם זהותה התפקודית. הפסקת החיים הורסת את התבניות הפיזיות של המוח אשר דרושות לשם מתת הדעת, ושיבושהּ של הדעת גורמת לאיבוד ההכרה האנושית. הכרתו של אותו יצור לא תוכל לשוב ולהופיע לאחר מכן, עד אשר יאורגן מצב קוסמי אשר יתיר לאותה אישיות אנושית לשוב ולפעול ביחסים עם אנרגיה חיה.
במהלך מעברם של בני התמותה השורדים מעולמם המקורי אל העולמות העליונים – בין שהם חווים את הרכבתה מחדש של האישיות ביום השלישי ובין שהם מרקיעים בזמן שבו קמה קבוצה לתחייה – הרישום המרכיב את האישיות נשמר בנאמנות בידי רב-המלאכיות, בעולמות של פעילויותיהן הייחודיות. אף-על-פי שהוויות אלה אינן השומרות הנאמנות על האישיות (כפי שהשומרת השרפית שומרת את הנשמה), עדיין אמת היא כי כל גורם אישיות אשר ניתן לזהותו נשמר בנאמנוּת בידי נאמנוֹת מהימנות אלה המופקדות על הישרדות בני התמותה. ובאשר למיקומה המדויק של האישיות האנושית במשך הזמן המפריד בין המוות לבין הישרדות, איננו יודעים אל נכון.
באולמות תחיית המתים של פלנטות הקבלה של יקום מקומי נוצר המצב המאפשר להרכיב-מחדש את האישיות. כאן, בחדרים הללו של הרכבת-החיים, מספקות הרשויות המפקחות את אותה מערכת יחסים של אנרגיה של היקום – אנרגיה מורונטית, אנרגיה של דעת ואנרגיה רוחנית – אשר מאפשרת להשיב להכרה את השורד הנם את שנתו. הרכבתם מחדש של החלקים שהרכיבו את האישיות, אשר הייתה לפנים חומרית, כרוכה בדברים הבאים:
1. ייצור של צורה הולמת, תבנית אנרגיה מורונטית, שבתוכה יכול השורד החדש ליצור קשר עם מציאות לא-רוחנית, ואשר בתוכה ניתן לחבר למעגל את הגרסה המורונטית של הדעת הקוסמית.
2. חזרתו של המכוונן אל היצור המורונטי הממתין. המכוונן הינו הנאמן הנצחי של זהותכם כמרקיעים; המשגוח שלכם מהווה את הבטוחה המוחלטת לכך שאתם ולא אחרים תאכלסו את הצורה המורונטית אשר נבראה עבור אישיותכם אשר ניעורה מתנומתה. והמכוונן יהיה נוכח בשעה שאישיותכם תורכב מחדש, על-מנת לשוב ולקחת על עצמו את תפקיד המדריך לפרדיס של העצמי שלכם אשר שרד.
3. משהתקבצו תנאי הקדם הללו להרכבתה מחדש של האישיות, ובסיוע מספר רב של אישיויות קוסמיות אחרות, מעניקה הנאמנה השרפית המחזיקה בפוטנציאלים של הנשמה האלמותית הנמה, את הישות המורונטית הזו לצורת הגוף והדעת המורונטית הממתינה, בעודה מפקידה ילד אבולוציוני זה של העליון בידי הקשר הנצחי עם המכוונן הממתין. ובכך נשלם הליך חזרתה של האישיות, הרכבתם מחדש של זיכרון, תובנה, ותודעה – זהות.
עובדתית, חזרתה של האישיות כרוכה בכך שהעצמי האנושי הניעור תופש את הרמה המורונטית, המחוברת למעגל, של הדעת הקוסמית אשר חולקה-מחדש זה עתה. תופעת האישיות תלויה בהתמדה של זהות תגובת העצמיוּת לסביבה ביקום; ואת זה ניתן להשיג אך ורק בתיווכהּ של דעת. העצמיוּת מתמידה חרף שינוי רצוף בכל מרכיבי העצמי; בחיים הפיזיים השינוי הינו הדרגתי; בזמן המוות ובעת חזרתה של האישיות, השינוי פתאומי. מציאותה האמיתית של כל עצמיוּת (אישיוּת) יכולה לפעול בתגובה לתנאים ביקום הודות לשינוי בלתי-פוסק במרכיביה; הקיפאון לעולם מסתיים במוות. החיים האנושיים מהווים שינוי אינסופי בגורמי החיים, שינוי המאוחד על-ידי יציבותה של האישיות אשר איננה משתנה.
וכאשר תתעוררו כך בעולמות העליונים של ירוּשֵם, תהיו כל-כך שונים, ההתמרה הרוחנית תהיה כה גדולה, עד כי אלמלא מכוונן המחשבה שלכם ושומרת הגורל – אשר מחברים באופן מלא את חייכם החדשים בעולמות החדשים עם חייכם הישנים בעולם הראשון – הייתם מתקשים, בתחילה, לחבר את התודעה המורונטית החדשה לזיכרון המתחדש של זהותכם הקודמת. על-אף רציפות העצמיוּת האישית, הרבה מן החיים בני התמותה יידמו בתחילה לחלום עמום ומעורפל. ואולם, הזמן יבהיר הרבה מן הקשרים של החיים בגוף.
מכוונן המחשבה יזכור ויספר לכם רק על אותם זיכרונות והתנסויות אשר מהווים חלק מן הקריירה שלכם ביקום, ואשר נחוצות לה. אם המכוונן היה שותף להתפתחות של דבר-מה בדעת האנושית, כי אז ההתנסויות בעלות הערך האלה ישרדו בתודעתו הנצחית של המכוונן. ואולם, הרבה מחיי העבר שלכם ומזיכרונות העבר ימותו עם מותו של המוח הפיזי, הואיל ולא נודעים להם משמעות רוחנית או ערך מורונטי; הרבה מן ההתנסות החומרית תיעלם כאילו הייתה פיגום אשר שימש פעם להעלות אתכם אל הרמה המורונטית, ולאחר מכן סיים הפיגום הזה את תפקידו ביקום. אך האישיוּת ומערכות היחסים הבין-אישיוּתיוֹת אף-פעם אינן בחזקת פיגומים; הזיכרונות בני התמותה של מערכות יחסים אישיות הינם בעלי ערך ביקום וימשיכו להתקיים. בעולמות העליונים אתם תדעו ותיוודעו, ויותר מכך, אתם תזְכרו ותיזַכרו על-ידי מי שפעם היו חבריכם במהלך חייכם הקצרים אך המסקרנים באורנטיה.
בדיוק כפי שהפרפר מגיח משלב הזחל שלו, כך תנצנה אישיויותיהם האמיתיות של בני האדם בעולמות העליונים, ובפעם הראשונה תתגלינה בנפרד מן הכיסוי החומרי העשוי בשר ודם אשר עטו בעבר. הקריירה המורונטית ביקום המקומי עוסקת ברוממותו המתמשכת של מנגנון האישיות, למן הרמה התחילית של הקיום כנשמה ועד לרמה המורונטית הסופית של רוחניות מתקדמת.
קשה ללמד אתכם על צורות האישיוּת המורונטית שתקבלו בקריירה של היקום המקומי. תוענקנה לכם תבניות מורונטיות לשם ביטוי האישיות, אך אחרי ככלות הכול, הכלים הללו מהווים השקעות המצויות מעבר להבנתכם. צורות שכאלה, בעוד שהינן אמיתיות לחלוטין, אינן תבניות אנרגיה מן הסדר החומרי המובן לכם כעת. ולמרות זאת, הן אכן משמשות ביקום המקומי לאותה תכלית שלשמה משמשים הגופים החומריים שלכם בפלנטות של הילידוּת האנושית.
הופעתה של צורת הגוף החומרית מגיבה, במידה מסוימת, לאופייה של זהות האישיות; הגוף הפיזי אכן משקף, במידה מוגבלת, משהו מן הטבע האינהרנטי של האישיות. והדבר נכון עוד יותר באשר לצורה המורונטית. בחיים הפיזיים, בני-תמותה עשויים להיות יפים כלפי חוץ אף כי כלפי פנים הינם כעורים; בחיים המורונטיים, ובמידה הולכת וגדלה ברמות הגבוהות יותר, צורת האישיות תשתנה במישרין בהתאם לטיבו הפנימי של היחיד. ברמה הרוחנית, מתחילים הצורה החיצונית והטבע הפנימי להתקרב לכדי זהות שלמה, אשר הולכת והופכת מושלמת יותר ככל שעולים ברמות הרוחניות.
במצב המורונטי מוענקת לבן התמותה המרקיע גרסה אשר סוגלה בנבאדון למתת הדעת הקוסמית של רוח האם של אורוונטון. האינטלקט החומרי, ככזה, אבד ופסק מלהתקיים כישות ממוקדת ביקום, בנפרד ממעגלי הדעת הבלתי-מובחנים של הרוח היצירתית. ואולם, המשמעויות והערכים אשר בדעת החומרית לא אבדו. חלקים מסוימים מן הדעת ממשיכים ומתקיימים בנשמה השורדת; ערכים התנסותיים מסוימים של הדעת אשר הייתה בעבר אנושית מצויים ברשות המכוונן; וביקום המקומי מצויים רישומים של החיים האנושיים, כפי שחיו אותם בגוף, יחד עם רישומים חיים מסוימים השמורים בקרב ההוויות הרבות הנוגעות להערכתו הסופית של בן התמותה המרקיע, הוויות אשר נעות בטווח שבין השרפיות לפוסקים אוניברסאליים, וככל הנראה גם הלאה מכך, עד לעליון.
רצונו של היצור איננו יכול להתקיים ללא דעת, אך הוא שורד חרף אובדן האינטלקט החומרי. בפרק הזמן המיידי הסמוך להישרדות, האישיות המרקיעה מוכוונת במידה רבה על-ידי תבניות האופי אשר נורשו מן החיים האנושיים ועל-ידי פעולת המוטה המורונטית אשר מתחילה להופיע. והמנחים הללו קובעים באופן הולם את ההתנהגות במנסוניה בשלבים המוקדמים של החיים המורונטיים, ולפני הופעתו של רצון מורונטי כביטוי רצוני מלא של האישיות המרקיעה.
לא קיימות בקריירה ביקום המקומי השפעות הדומות לשבע הרוחות מסייעות הדעת המשפיעות על הקיום האנושי. הדעת המורונטית חייבת להתפתח מתוך מגע ישיר עם הדעת הקוסמית, כפי שדעת קוסמית זו סוגלה והועתקה על-ידי המקור היצירתי של האינטלקט ביקום המקומי – הסועדת האלוהית.
בטרם המוות, הדעת בת התמותה הינה עצמאית באופן המודע-לעצמו מתלות בנוכחות המכוונן; על-מנת לאפשר לה לפעול, הדעת אשר מסתייעת במסייעוֹת נזקקת אך ורק לתבנית האנרגיה החומרית הנלווית. ואולם, הנשמה המורונטית, בהיותה מצויה מעבר להשפעת המסייעות, איננה שומרת על מודעות עצמית בהיעדר המכוונן בשעה שניטל ממנה מנגנון הדעת החומרי. לעומת זאת, נשמה מתפתחת זו אכן שומרת על אופי רציף הנגזר מהחלטותיה של הדעת, אשר נלוותה לה בעבר ואשר הייתה נתונה להשפעת המסייעות, ואופי זה הופך לזיכרון פעיל בשעה שהוא נטען באנרגיה על-ידי המכוונן החוזר.
השתמרות הזיכרון הינה הוכחה לשימור הזהות של העצמיוּת המקורית; היא הכרחית לשם רכישת מודעות-עצמית מלאה לרציפותה ולהתרחבותה של האישיות. בני-התמותה אשר מרקיעים ללא מכווננים תלויים בהנחית השרפיות הנלוות להם לשם שחזור הזיכרון האנושי; על נשמותיהם המורונטיות של בני התמותה מותכי-הרוח אין כל מגבלה אחרת. תבנית הזיכרון משתמרת בנשמה, ואולם, על-מנת שתוכל להפוך מיד למובנת-מעצמה בדמות זיכרון מתמשך, נזקקת תבנית זו לנוכחות המכוונן מן העבר. בהיעדר המכוונן, נזקק בן התמותה השורד לזמן ממושך למדי על-מנת לחקור מחדש וללמוד מחדש, לתפוש מחדש, את מודעות הזיכרון של המשמעויות ושל הערכים של קיום קודם.
הנשמה בעלת הערך ההישרדותי משקפת נאמנה, הן איכותית והן כמותית, את פעולותיו ואת מניעיו של האינטלקט החומרי, המושב הקודם של זהות העצמיות. בבחירה באמת, ביופי ובטוּב, נכנסת הדעת בת התמותה לשלב הקדם-מורונטי של נתיבתה ביקום, ועושה כן תחת הנחייתן של שבע הרוחות מסייעות הדעת, אשר מאוחדות תחת הכוונתה של רוח החכמה. לאחר מכן, עם השלמתם של שבעת המעגלים הקודמים להישג המורונטי, התוספת של מתת הדעת המורונטית לדעת אשר מסתייעת במסייעות, מאתחלת את הנתיבה הקדם-רוחנית, או המורונטית, של התקדמות ביקום המקומי.
כאשר יצור עוזב את הפלנטה שבה נולד, הוא מותיר מאחור את סעד המסייעות והופך תלוי לחלוטין באינטלקט המורונטי. כאשר מרקיע עוזב את היקום המקומי, הוא כבר הגיע לרמת הקיום הרוחני, וחלף מעבר לרמה המורונטית. או אז הופכת ישות רוח חדשה זו, אשר זה עתה הופיעה, להיות מכווננת עם הסעד הישיר של הדעת הקוסמית של אורוונטון.
היתוך עם מכוונן מחשבה מעניק לאישיות ממשות נצחית, אשר קודם לכן הייתה לה אך ורק כפוטנציאל. בין הכישורים החדשים הללו ניתן למנות: התקבעות בעלת איכות אלוהית, התנסות וזיכרון של עבר-הנצח, אלמוֹתיוּת, וכן רמה מסויגת של מוחלטוּת פוטנציאלית.
בשעה שיסתיים מסעכם הארצי בגוף ובצורה ארעיים, אתם מיועדים להתעורר לחופיו של עולם טוב יותר, ולבסוף תתאחדו עם המכוונן הנאמן שלכם בחיבוק של נצח. והיתוך זה מהווה את המסתורין אשר הופך את האל ואת האדם לאחד, המסתורין של האבולוציה של היצור הסופי, ואולם לנצח אמת היא. ההיתוך הינו הסוד של הספֵרה הקדושה של אַסֶנְדִינְגְטוֹן, ושום יצור, למעט אלו אשר התנסו בהיתוך עם רוח האלוהות, לא יוכל להבין את המשמעות האמיתית של הערכים הממשיים אשר מתאחדים כאשר זהותו של יצור של הזמן מתאחדת לנצח עם רוח אלוהות פרדיס.
ההיתוך עם המכוונן מתרחש על-פי-רוב כאשר המרקיע מתגורר בתחומי המערכת המקומית שלו. הוא עשוי להתרחש בפלנטה שבה נולד כהליך התעלות מעבר למוות הטבעי; הוא עשוי להתרחש בכל אחד מן העולמות העליונים או במטה המערכת; הוא עשוי אפילו להידחות עד למועד השהות בקונסטלציה; או במקרים מיוחדים, ייתכן שלא יושלם כלל עד אשר יימצא המרקיע בבירת היקום המקומי.
משהושלם ההיתוך עם המכוונן, לא נשקפת עוד כל סכנה עתידית לקריירה הנצחית של אישיות שכזו. ההוויות השמימיות נבחנות במהלך התנסות ממושכת, ואולם בני התמותה נבחנים במבחן קצר ואינטנסיבי באופן יחסי בעולמות האבולוציוניים והמורונטיים.
לעולם לא יתרחש ההיתוך עם המכוונן בטרם הכריזו צווי יקום-העל על כך שהטבע האנושי בחר בחירה סופית ובלתי-חוזרת בקריירה הנצחית. זהו אישור ההתאחדות, ומשזה ניתן, הוא מהווה אישור מעבַר ומתיר לאישיות המותכת לעזוב, בסופו של דבר, את גבולות היקום המקומי ולהמשיך בזמן מן הזמנים אל מטה יקום העל; משם, בעתיד הרחוק, יתעטף עולה הרגל של הזמן על-ידי סקונאפים לצורך הטיסה הארוכה אל היקום המרכזי של האוונה ולהרפתקת האלוהות.
בעולמות האבולוציוניים, העצמיות היא חומרית; היא הינה דבר ביקום, וככזו כפופה לחוקי הקיום החומרי. היא הינה עובדה בזמן ומגיבה לחליפות ולתמורות הזמן. כאן נדרש לגבש את החלטות ההישרדות. במצב המורונטי, העצמי הפך למציאות חדשה ומתמשכת יותר ביקום, וצמיחתו המתמשכת מתבססת על התכווננותו ההולכת וגדלה למעגלי הדעת והרוח של היקומים. כעת מאושררות החלטות ההישרדות. כאשר מגיע העצמי לרמה הרוחנית, הוא הפך זה מכבר לערך בטוח ביקום, וערך חדש זה מתבסס על העובדה שהתקבלו החלטות ההישרדות, עובדה שמעיד עליה ההיתוך הנצחי עם מכוונן המחשבה. ולאחר שהשיג מעמד של ערך אמיתי ביקום, היצור משתחרר, בפוטנציאל, לבקש את הערך הגבוה מכולם ביקום – את האל.
הוויות מותכות שכאלה מגיבות ליקום באופן דואלי: הן הינן יחידים מורונטיים בדידים, הדומים למדי לשרפיוֹת, אך הן גם הוויות בעלות פוטנציאל מן הסדר של סוֹפְיוֹנֵי פרדיס.
ואולם, היחיד המותך הינו באמת אישיות אחת, הוויה אחת, אשר אחדותה עומדת מעל לכל ניסיונות הניתוח של כל הוויה תבונית ביקום. וכך, לאחר שתעברו דרך בתי הדין של היקום המקומי, מן הנמוך שבהם אל הגבוה שבהם, ואף אחד מהם לא יצליח לזהות את האדם או את המכוונן, זה בנפרד מזה, תעמדו לבסוף אל מול ריבון נבאדון, אב היקום המקומי שלכם. ושם, אל מול ההוויה אשר בזכות אבהותה היצירתית ביקום זה של זמן התאפשרה עובדת חייכם, יינתנו לכם אותם אישורים אשר בסופו של דבר יעניקו לכם את הזכות להמשיך בנתיבתכם ביקום העל ולבקש את האב האוניברסאלי.
האם רכש המכוונן המנצח אישיות הודות למתן שירות מהולל לאנושות, או שמא רכש בן האנוש הנועז אלמותיות הודות למאמציו הכנים להידמות למכוונן? לא זה ולא זה; אך יחד הם השיגו את האבולוציה של חבר באחד מן הסדרים הייחודים של אישיויות מרקיעות של העליון; אחד אשר תמיד יימצא מועיל, נאמן ויעיל, ומועמד להמשך צמיחה והתפתחות; אחד אשר תמיד נע כלפי מעלה ולעולם אינו פוסק מן ההרקעה הנשגבת, עד אשר יחצה את שבעת המעגלים של האוונה ועד אשר תעמוד הנשמה, אשר מקורה בכדור-הארץ, בהכרה של סגידה נוכח אישיותו הממשית של האב בפרדיס.
במהלך כל ההרקעה הנפלאה הזו, מהווה מכוונן המחשבה את ההבטחה האלוהית לייצובו הרוחני המלא בעתיד של בן התמותה המרקיע. בינתיים, נוכחות של הרצון של בן התמותה מאפשר למכוונן ערוץ נצחי לשחרור הטבע האלוהי המולד. וכעת, שתי הזהויות האלה הפכו לאחת; ולעולם לא יוכל שום מאורע בזמן או בנצח להפריד בין האדם לבין המכוונן; הם בלתי-ניתנים להפרדה, מותכים לנצח.
בעולמות של היתוך-עם–מכוונן, זהה ייעודו של משגוח המסתורין לזה של בן התמותה המרקיע – סגל הסוֹפְיוֹנִים של פרדיס. לא המכוונן ולא האדם יוכלו להגיע למטרה ייחודית זו ללא שיתוף פעולה מלא עם האחר וללא עזרתו הנאמנה. שותפות יוצאת-דופן זו הינה אחת מן התופעות הקוסמיות המרתקות והמדהימות של העידן הנוכחי ביקום.
למן ההיתוך עם המכוונן, מעמדו של המרקיע הוא מעמד של יצור אבולוציוני. החבר האנושי היה הראשון ליהנות מאישיות, ולפיכך עולה בדרגה על המכוונן בכל העניינים הנוגעים להכרה באישיות. המטה בפרדיס של הוויה מותכת זו הינו אסנדינגטון ולא דיווינינגטון, ולאורך כל הדרך עד לסגל הסופיונות דרגתה של הוויה זו – שילוב ייחודי של אל ואדם – הינה של בן-תמותה מרקיע.
כאשר מכוונן מותך עם בן-תמותה מרקיע, נמחק מספרו של המכוונן ממרשם יקום העל. אינני יודע מה קורה לרישומים של דיווינינגטון, אולם הנני משער כי רישומו של אותו מכוונן מועבר למעגליהן הסודיים של החצרות הפנימיים של גְרָנְדְפָנְדַה, ראש סגל הסופיונות בפועל.
בעת ההיתוך עם המכוונן, השלים האב האוניברסלי את הבטחתו להעניק מתנה מעצמו ליצוריו החומריים; הוא מילא את הבטחתו והשלים את התכנית של מתת נצחית של אלוהיות לאנושות. וכעת מתחיל הניסיון האנושי להגשים ולממש את האפשרויות הבלתי-מוגבלות הטבועות בשותפות נשגבת זו עם האל, שותפות אשר הפכה כך לעובדה.
עבור בני-תמותה שורדים, הייעוד הידוע כעת הינו סגל הסופיונות של פרדיס; וזוהי אף מטרת הגורל עבור כלל מכוונני המחשבה אשר התאחדו באיחוד נצחי עם בני לוויתם האנושיים. בעת הזו, עמלים סוֹפיוֹנֵי פרדיס ברחבי היקום המקיף ועוסקים במפעלים ממפעלים שונים, ואולם, כולנו משערים כי תוטלנה עליהם משימות אחרות ונשגבות אף יותר בעתיד המרוחק, לאחר ששבעת יקומי העל יתייצבו באור ובחיים, ומשהאל הסופי הגיח לבסוף מן המסתורין האופף כעת אלוהות עליונה זו.
במידה מסוימת קיבלתם הנחיה באשר לארגון ולסגל של היקום המרכזי, של יקומי העל ושל היקומים המקומיים; נמסר לכם דבר-מה על אודות אופיין ומקורן של כמה ממגוון האישיויות השולטות כעת בבריאוֹת העצומות האלה. כמו כן, נמסר לכם כי גלקסיות עצומות של יקומים מצויות כעת בתהליך ארגון הרחק מעבר לשוליים של היקום המקיף, ברמת החלל החיצון הראשונה. כמו כן, נרמז לכם לאורך התיאורים הללו כי ההוויה העליונה עתידה לגלות את הפונקציה השלישונית העלומה שלה בתחומי החלל החיצון הבלתי-ממופים הללו; וכן, נמסר לכם כי סופיונֵי סגל פרדיס הינם ילדיו ההתנסותיים של העליון.
הננו מאמינים כי בני התמותה אשר הותכו עם מכוונן, יחד עם עמיתיהם הסופיונים, מיועדים לתפקד באופן כזה או אחר בממשלות היקומים של רמת החלל החיצון הראשונה. אין לנו צל של ספק כי עם הזמן עתידות הגלקסיות העצומות האלה להפוך ליקומים מיושבים. ובאותה מידה הננו בטוחים כי בין מנהליהם יימצאו סופיוני פרדיס, אלו אשר טיבם הינו תוצאה קוסמית של מזיגה בין הברוא לבורא.
איזו הרפתקה! איזו רומן! בריאה עצומה בממדיה אשר מיועדת להיות מנוהלת על-ידי ילידיו של העליון, המכווננים הללו אשר הפכו לאישיים ולאנושיים, בני התמותה הללו אשר הפכו למכווננים ולנצחיים, השילובים המסתוריים הללו והשותפויות הנצחיות בין המופע הגבוה ביותר הידוע של מהות, המקור והמרכז הראשון, לבין הצורה הנמוכה ביותר של חיים תבוניים אשר מסוגלת להבין ולהשיג את האב האוניברסלי. הננו סבורים שהוויות ממוזגות שכאלה, שותפויות כאלה בין הבורא ליצור, יהפכו לשליטים עילאיים, מנהלים אשר אין שווה להם, ומַנחים בעלי הבנה ואהדה לכל צורות החיים התבוניים אשר עשויות להגיע לכדי קיום ברחבי היקומים העתידיים הללו של רמת החלל החיצון הראשונה.
אכן נכון הדבר כי אתם, בני התמותה, הנכם ארציים ומקורכם מן החיה; אכן מעפר באתם. ואולם, אם אכן תרצו בכך, ואם לכך תשתוקקו, מורשת העידנים תהא לבטח שלכם, וביום מן הימים תשרתו ברחבי היקומים בדמותכם האמיתית – ילדיו של אל ההתנסות העליון ובניו האלוהיים של אבי כל האישיויות מפרדיס.
[הוצג על-ידי שליח בודד של אורוונטון.]
לאחר שהצגנו את תיאורי הרוחות הסועדות בזמן ואת תיאורי קבוצות שליחי החלל, נתאר את המלאכיות השומרות, השרפים אשר מוקדשות לסעד בני התמותה היחידים, אלו אשר כל תכנית ההישרדות העצומה של ההתקדמות הרוחנית סופקה לשם רוממותם ולשם הפיכתם למושלמים. בעידני העבר באורנטיה, שומרות הגורל האלה היוו את קבוצת המלאכיות היחידות אשר זכתה להכרה. השרפיות הפלנטריות אכן הינן רוחות סועדות אשר נשלחות לשרת את אלו המיועדים לשרוד. שרפיות משרתות אלה פעלו כעוזרותיהן הרוחניות של האנשים בני התמותה בכל המאורעות הגדולים בעבר ובהווה. בהתגלויות רבות "נאמר הדבר על-ידי המלאכיות"; ורבים מן הציוויים השמימיים "התקבלו בסעד המלאכיות."
שרפיות הינן מלאכיות השמיים המסורתיות; הן הינן הרוחות הסועדות אשר חיות בסמיכות כה רבה אליכם ופועלות כה רבות עבורכם. הן סעדו באורנטיה למן ראשית ימי התבונה האנושית.
הלימוד על אודות מלאכיות שומרות איננו מיתוס; לקבוצות מסוימות של בני-אדם אכן ניתנות מלאכיות אישיות. ישוע הכיר בכך כאשר דיבר על ילדי הממלכה השמימית, ואמר: "רְאוּ פֶּן תִּבְזוּ אַחַד הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, כִּי אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַלְאֲכֵיהֶם רֹאִים תָּמִיד אֶת-פְּנֵי אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם."
במקור, אכן הוקצו השרפיות לגזעים הנפרדים באורנטיה. ואולם, למן המתת של מיכאל, הן מוקצות בהתאם לאינטליגנציה, לרוחניות ולייעוד האנושיים. מבחינה אינטלקטואלית, מתחלקת האנושות לשלוש מחלקות:
1. אלו בעלי הדעת מתחת לנורמלית – אלו אשר אינם מפעילים כוח רצון נורמלי; אלו אשר אינם מקבלים החלטות ממוצעות. מחלקה זו כוללת את אלו אשר אינם מסוגלים להבין את האל; אין להם את היכולת לסגוד לאלוהות באופן תבוני. להוויות התת-נורמליות באורנטיה מוקצה סגל של שרפיות, פלוגה אחת, יחד עם גדוד של כרובים, ואלו מוקצים לסעוד אותם ולוודא כי הצדק והרחמים הינם מנת חלקם במאבקי החיים של הספֵרה.
2. הדעת האנושית הממוצעת, הנורמלית. מנקודת המבט של הסעד השרפי, רוב הגברים והנשים מקובצים לשבע מחלקות בהתאם למעמד שהשיגו במעגלי ההתקדמות האנושית וההתפתחות הרוחנית.
3. אלו בעלי הדעת מעל לנורמלית – אלו אשר מקבלים החלטות כבירות והינם בעלי פוטנציאל שאינו מוטל בספק להישג רוחני; גברים ונשים אשר נהנים מקשר עם המכוונן השוכן בהם, מי יותר ומי פחות; חברים בסגלי המילואים השונים של גורל. ללא קשר למעגל שבו נמצא האדם, אם אדם מצורף לאחד מסגלי המילואים השונים של גורל, בו ברגע ובו במקום, תוקצה לו שרפים אישית, והחל מאותו רגע ועד לסיום נתיבתו על-פני האדמה, ייהנה בן-תמותה זה ברציפות מן הסעד ומן הדאגה הבלתי-פוסקת של מלאכית שומרת. וכן, כאשר אדם כלשהו מקבל את ההחלטה העילאית, כאשר מתקיים שידוך אמיתי עם המכוונן, מיד מוקצית לאותה נשמה שומרת אישית.
השרפיות מוצבות בסעד להוויות הקרויות נורמליות בהתאם להישג האנושי של המעגלים האינטלקטואליים והרוחניים. אתם מתחילים במעגל השביעי עם הדעת האנושית אשר ניתנה לכם, ויוצאים למסע פנימה למשימות הבנת-העצמי, כיבוש-העצמי והשליטה-העצמית; ואתם מתקדמים, מעגל אחר מעגל, עד שאתם מגיעים למעגל הראשון, או הפנימי ביותר, שבו קיימים, באופן יחסי, קשר והתייחדות עם המכוונן השוכן (דבר זה מתרחש, אלא אם כן המוות הטבעי איננו מסיים את נתיבתכם ומעביר את מאבקיכם אל העולמות העליונים).
לבני-אדם במעגל התחילי, או השביעי, מוקצים מלאכית שומרת אחת, יחד עם פלוגה של כרובים מסייעות, ואלה משגיחות ושומרות על אלף בני-תמותה. במעגל השישי, מנחים את בני התמותה המרקיעים הללו, המקובצים בקבוצות בנות חמש-מאות חברים, זוג שרפי יחד עם פלוגה של כרובים. כאשר מושג המעגל החמישי, מקובצים בני-אדם לחבורות המונות מאה חברים לערך, ועליהם ממונים זוג שרפים שומרות יחד עם פלוגת כרובים. עם השגתו של המעגל הרביעי, בני-תמותה מקובצים בקבוצות בנות עשרה חברים, ושוב ממונים עליהם זוג שרפים, אשר פלוגה של כרובים מסייעת בידם.
בשעה שדעת בת-תמותה פורצת את רפיון המורשת החייתית ומשיגה את המעגל השלישי של האינטלקטואליות האנושית והרוחניות הנרכשת, מכאן ואילך תוקדש מלאכית אישית (ולמעשה שתיים) באופן מלא ובלעדי לבן-תמותה מרקיע זה. וכך, בנוסף לנוכחותו התמידית של מכוונן המחשבה השוכן, וליעילותו ההולכת וגדלה של זה, מקבלות נשמות אנושיות אלה את סיוען השלם של השומרות האישיות האלה של גורל בכל מאמציהם לסיים את המעגל השלישי, לחצות את המעגל השני ולהגיע אל המעגל ראשון.
שרפים אינן נודעות כשומרות של גורל עד אשר הן מוצבות כמלוותיה של נשמה אנושית אשר הגשימה הישג אחד או יותר מן השלושה הללו: החליטה את ההחלטה העילאית להפוך לדמוית-אל, נכנסה אל המעגל השלישי, או צורפה לאחד מסגלי המילואים של הגורל.
במהלך האבולוציה של הגזעים, מוקצית שומרת של גורל להוויה הראשונה אשר כובשת את המעגל הנדרש. באורנטיה, בן התמותה הראשון אשר קיבל שומרת אישית היה רָנְטוֹווֹק, חכם בן הגזע האדום משכבר הימים.
כלל ההשַׂמוֹת של המלאכיות מתבצעות מתוך קבוצה של שרפים מתנדבות, והמינויים הללו לעולם מתבצעים בהתאם לצרכי האדם ומתוך התייחסות למעמדו של הזוג המלאכי – לאור התנסותן, כישוריהן וחכמתן של השרפים. כשומרות של גורל מתמנות אך ורק השרפים אשר שירתו שירות ממושך, השרפים המנוסות ביותר ואלה אשר נבחנו. רבות מן השומרות רכשו מידה רבה של ניסיון רב-ערך באותם עולמות המשתייכים לסדרה של היתוך-שלא-עם-מכוונן. בדומה למכווננים, השרפים משרתות את ההוויות האלה רק במשך תקופת חיים אחת, ואז הן משוחררות למשימה חדשה. רבות מן השומרות אשר באורנטיה רכשו ניסיון מעשי מעין זה בעולמות אחרים.
כאשר בני-אדם אינם מצליחים לשרוד, עשויות השומרות הקבוצתיות או האישיות שלהם, לשרת שוב ושוב בתפקידי דומים באותה פלנטה. השרפים מפתחות רגשות סנטימנטליים כלפי עולמות יחידים, וכן רוכשות חיבה מיוחדת לגזעים מסוימים ולטיפוסים מסוימים של יצורים בני-תמותה שעמם הן באות במגע כה קרוב ואינטימי.
המלאכיות חשות חיבה עמוקה לעמיתיהם האנושיים; ואילו הייתם יכולים לחזות בשרפים, הייתם חשים אף אתם חיבה יתרה אליהן. בהרבה מתכונות האישיוּת, הייתם קרובים מאוד למלאכיות אילו הייתם נעדרי גוף חומרי, ואילו ניתנה לכם צורה רוחנית. הן חולקות עמכם הרבה מאוד מן הרגשות והן חווֹת כמה רגשות נוספים. הרגש היחיד אשר מפעיל אתכם, ואשר הן מתקשות במידת-מה להבין, הוא מורשת הפחד החייתי, אשר ממלאת חלק כה נכבד מחייו המנטאליים של תושב אורנטיה ממוצע. המלאכיות אכן מתקשות להבין מדוע אתם מתעקשים לתת לפחד לשלוט ביכולות האינטלקטואליות הגבוהות יותר שלכם, ואפילו באמונה הדתית שלכם, ומדוע אתם מניחים לחרדת המורא נעדרת המחשבה לדכא אתכם כל-כך מבחינה מוראלית.
לכל השרפים יש שמות יחידניים, ואולם ברישומי השירות בעולם הן מצוינות לעיתים קרובות על-פי מספריהן בפלנטה. ברישומי מטה היקומים הן רשומות בשם ובמספר. שומרת הגורל של הנתין האנושי אשר משמשת בקשר התקשורת הזה הינה מספר 3 בקבוצה 17, בפלוגה 126, בגדוד 4, ביחידה 384, בלגיון 6, בגיס 37 של הצבא השרפי מספר 182,314 בנבאדון. מספרה של השרפים בהצבתה הנוכחית בפלנטה באורנטיה, ועבור הנתין האנושי הזה, הינו 3,641,852.
שרפים לעולם מתנדבות לסעוד כשומרות אישיות, לשרת בהצבה כשומרות של גורל. בעיר שבה נערך ביקור זה, לאחרונה התקבל בן-תמותה מסוים לסגל המילואים של גורל, ומכיוון שמלאכיות שומרות משרתות את כל בני התמותה מסוג זה, יותר ממאה שרפים מוכשרות ביקשו לקבל על עצמן את המשימה. המנהל הפלנטרי בחר מקרב המנוסות שבהן שתים-עשרה, ולאחר מכן מינה לתפקיד את השרפים שהן בחרו כמתאימה ביותר להנחייתו של בן האדם הזה במהלך מסע חייו. כלומר, הן בחרו זוג שרפים מסוים, המורכב משתי שרפים מוכשרות במידה שווה; אחת מבנות זוג השרפים הזה לעולם תהיה בתפקיד.
אף-על-פי שהמשימות השרפיות עלולות להיות בלתי-פוסקות, כל אחת מבנות הזוג המלאכי יכולה לבצע את כלל משימות הסעד. בדומה לכרובים, השרפים משרתות על-פי-רוב בזוגות, ואולם, בשונה מעמיתותיהן המתקדמות פחות, השרפים יכולות לפעול לעיתים לבדן. הן יכולות לפעול כיחידות כמעט בכל מגעיהן עם בני האדם. שתי המלאכיות נדרשות רק בעת תקשורת ושירות במעגלי הגבוהים יותר של היקומים.
כאשר זוג שרפי מקבל על עצמו את משימת המשמר, הן משרתות למשך שארית חייו של אותו אדם. משלים ההוויה (אחת משתי המלאכיות) הופכת להיות רָשַמִית המשימה. השרפים המשלימות האלה הינן המלאכיות הרָשַמִיוֹת של בני התמותה בעולמות האבולוציוניים. על הרשומות שומרות זוג כרובים (כרובים וסאנובים) אשר תמיד נלוות לשומרות השרפיות האלה, ואולם הרישומים הללו לעולם מתבצעים על-ידי אחת מן השרפים.
מעת לעת משחררת המשלימה את השומרת ממשׂרתה למטרות מנוחה וטעינה באנרגיית חיים ממעגלי היקום, ובעת היעדרה משמשת הכרובים הנלווית כרָשֶמֶת, כפי שקורה הדבר גם בעת שהשרפים המשלימה נעדרת כאמור.
אחד מן הדברים החשובים ביותר אשר מבצעת שומרת של גורל למען הנתין האנושי שלה הוא תיאום אישי של השפעות הרוח הרבות השוכנות בדעת ובנשמה של היצור החומרי המתפתח, וכן סובבות אותן וגובלות בהן. בני-אדם הינם אישיוּיוֹת, ולרוחות לא-אישיוֹת, כמו גם לישויות קדם-אישיוֹת, קשה ביותר ליצור קשר ישיר עם דעת חומרית מאוד ואישית במובחן שכזו. כלל ההשפעות האלה מאוחדות, פחות או יותר, בסעד של המלאכית השומרת, והן הופכות ליותר ניתנות-להערכה על-ידי הטבע המוסרי המתרחב של האישיות האנושית המתפתחת.
במיוחד מסוגלת השומרת השרפית לתאם את סוכנותיהּ והשפעותיה הרבות של הרוח האינסופית, והיא אכן עושה כן, ואלה נעות למן המחוזות של הבקרים הפיזיים והרוחות מסייעות הדעת ועד לרוח הקודש של הסועדת האלוהית ולנוכחות הרוח, הנוכחת בכל-מקום, של המקור והמרכז השלישי של פרדיס. וכך, כאשר היא איחדה את הסעדים הנרחבים הללו של הרוח האינסופית, והפכה אותם לאישיים יותר, מנסה השרפים לתאם בין השפעתו של פועל האחוד לבין נוכחות הרוח של האב ושל הבן.
המכוונן הינו נוכחות האב; רוח האמת, נוכחותם של הבנים. ברמות הנמוכות יותר של ההתנסות הרוחנית האנושית, מאוחדות ומתואמות מתנות אלוהיות אלה על-ידי סעד השרפים השומרת. בסעדן ליצורים בני התמותה, המשרתות המלאכיות הינן מוכשרות ביכולת לשלב בין אהבת האב לבין רחמיו של הבן.
ובכך מתגלה הסיבה לכך שהשומרת השרפית היא זו אשר בסופו של דבר שומרת בנאמנות על תבניות הדעת, על נוסחאות הזיכרון ועל מציאויות הנשמה של בן התמותה השורד בפרק הזמן שבין המוות הפיזי והתחייה המורונטית. אין אף אחד פרט לילדותיה של הרוח האינסופית, אשר תוכלנה לפעול כך לטובת היצור האנושי, במהלך שלב המעבר הזה מרמה אחת של היקום לרמה אחרת וגבוהה יותר. אפילו כאשר תיכנסו לשנת המעבר הסופית, כאשר תחלפו מן הזמן אל הנצח, תחלוק את מסעכם כך סופרנאפים גבוהה ותשמור בנאמנות את זהות היצור ותבטיח את השלמות האישית.
ברמה הרוחנית, השרפים הופכות לאישיים סעדים רבים אחרים ביקום, סעדים בלתי-אישיים וקדם-אישיים; הן הינן מתאמות. ברמה האינטלקטואלית, הן מתאמות בין דעת למורונטיה; הן הינן מפרשות. וברמה הפיזית, הן מתפעלות את הסביבה הארצית באמצעות הקשר שלהן עם בקרי המאסטר הפיזיים ובאמצעות הסעד המשותף להן וליצורים האמצעיוניים.
זהו הסיפור על אודות פעולתה המגוּונת והמורכבת של שרפים מסייעת; אך כיצד אישיות מלאכית נמוכה שכזו, אשר נבראה אך מעט מעל לרמתה של האנושות ביקום, מבצעת דברים כה קשים ומורכבים? לאמיתו של דבר, איננו יודעים, אך הננו משערים כי סעד מדהים זה מתאפשר באופן עלום כזה או אחר בשל עבודתה הבלתי-מוכרת והעלומה של ההוויה העליונה, האלוהות אשר מתממשת ביקומי הזמן והמרחב המתפתחים. לשרפים נודע תפקיד חיוני בהתקדמותם המדורגת של בני התמותה בכל רחבי מחוזות ההישרדות המדורגת, בתוככי ההוויה העליונה ובאמצעותה.
השרפים השומרות אינן דעת, אף כי מקורן הינו מאותו מקור אשר ממנו מגיעה הדעת האנושית, הרוח היצירתית. שרפים משמשות כממריצות דעת; הן מבקשות באופן תמידי לעודד את דעת האדם לקבל החלטות של הישגיות-מעגל. שלא כמכוונן, הן עושות זאת לא מבפנים ובאמצעות הנשמה, אלא דווקא מן החוץ ופנימה, ובעבודה באמצעות סביבותיהם החברתיות, האתיות והמוסריות של בני האדם. שרפים אינן מושכות כפי שהמכוונן האלוהי מגלם את המשיכה לעבר האב האוניברסלי, אך הן בהחלט פועלות כסוכנוֹת האישיוֹת של סעד הרוח האינסופית.
האדם בן התמותה, הנתון להכוונת המכוונן, מציית גם להנחיה השרפית. המכוונן הינו מהות טבעו הנצחי של האדם; השרפים היא המורה של טבעו המתפתח של האדם – בחיים האלה, את הדעת בת התמותה, ובחיים הבאים את הנשמה המורונטית. בעולמות העליונים, אתם תהיו מודעים ועֵרים למַנחות השרפיות, ואולם בחיים הראשונים, בני האדם על-פי-רוב אינם מודעים להן.
השרפים פועלות כמורותיהם של בני האדם באמצעות הנחיית צעדי האישיוּת האנושית אל עבר מסלולים של התנסויות חדשות ומדורגות. לרוב, ההסכמה להנחיה השרפית פירושה חיים לא קלים. עת תעקבו אחר הנחיה זו, לבטח תתקלו בגבעות הטרשים של הבחירה המוסרית ושל ההתקדמות הרוחנית, ואם תהיו אמיצים – תחצו אותן.
דחף הסגידה נובע בעיקר מדחיפותיהן הרוחניות של סועדות הדעת הגבוהות יותר, שאותן מחזקת הנחיתו של המכוונן. ואולם לעיתים קרובות, השפעות השרפיות הינן המקור לדחף להתפלל באופן תכוף כל-כך, דחף שאותו מכירים בני תמותה מודעים-לאל. השרפים השומרת מְתַפְעֶלֶת ללא הרף את הסביבה האנושית באופן המיועד להעצים את התובנה הקוסמית של המרקיע האנושי, ועל-מנת שתתרחב הבנתו של מועמד להרקעה שכזה את נוכחותו של המכוונן השוכן, וכך יתאפשר שיתוף-פעולה רחב יותר עם משימתה הרוחנית של הנוכחות האלוהית.
בעוד שנדמה כי אין מתקיימת תקשורת בין המכווננים השוכנים לבין השרפים הסובבות, לעולם נדמה כי הם פועלים בהרמוניה מושלמת ובהסכמה מעודנת. השומרות פעילות במידה הרבה ביותר בזמנים שבהם המכוונים פעילים במידה הפחותה ביותר, ואולם באופן מוזר כלשהו, הסעד שלהם מתואם. שיתוף פעולה עילאי מעין זה אינו יכול להיות מקרי או אגבי.
האישיוּת הסועדת של השרפים השומרת, נוכחות האל של המכוונן השוכן, פעולת המעגל של רוח הקודש ומוּדעוּת-הבן של רוח האמת, כל אלה מתואמות באופן אלוהי באחדות בעלת משמעות של סעד רוחני עבור האישיוּת האנושית ובהּ. אף כי הן מגיעות ממקורות שונים ומרמות שונות, כלל ההשפעות השמימיות האלה מתוכללות בנוכחותהּ העוטפת והמתפתחת של ההוויה העליונה.
המלאכיות אינן פולשות לקודש הקודשים של הדעת האנושית; הן אינן מתמרנות את הרצון האנושי; והן אף לא באות במגע ישיר עם המכווננים השוכנים. שומרת הגורל משפיעה עליכם בכל דרך אפשרית התואמת את כבודהּ של אישיותכם; המלאכיות האלה אינן מתערבות בשום נסיבות שהן בפעולתו החופשית של הרצון האנושי. לא למלאכיות, ולא לשום סדר אחר של אישיויות ביקום, ניתנו הכוח או הסמכות לקצץ בזכויות הבחירה האנושיות, או לצמצם אותן.
המלאכיות כה קרובות אליכם ודואגות לכם ברגש כל-כך עז, עד שניתן לומר בלשון ציורית כי הן "מזילות דמעות בשל חוסר הסובלנות והעקשנות שלכם." שרפים אינן מזילות דמעות חומריות; אין להם גופים חומריים; ואף אין להן כנפיים. אך כן יש להן רגשות רוחניים, והן אכן מתנסות ברגשות ובתחושות מטבע רוחני, שאותם ניתן להשוות באופנים מסוימים לרגשות האנושיים.
השרפים פועלות לטובתכם באופן שהינו בלתי-תלוי באופן יחסי בבקשותיכם הישירות; הן ממלאות את הוראות הממונות עליהן, ולפיכך פועלות בלא תלות בגחמותיכם החולפות ובמצבי הרוח המשתנים שלכם. אין משתמע מכך שאינכם יכולים להקל או להקשות עליהן במלאכתן, אלא כי בקשותיכם או תפילותיכם אינן נוגעות במישרין למלאכיות.
בעת החיים בגוף, האינטליגנציה של המלאכיות איננה זמינה במישרין עבור בני התמותה. הן אינן מפקדות או מנחות; הן פשוט שומרות. השרפים שומרות עליכם; הן אינן מבקשות להשפיע עליכם במישרין; את הדרך עליכם לבחור בעצמכם, אך המלאכיות האלה משתמשות באופן מיטבי בנתיב שאותו בחרתם. הן אינן מתערבות (כמעשה שבשגרה) באופן שרירותי בעניינים השגרתיים של חיי האדם. אך כאשר הן מקבלות הוראות מן הממונות עליהן ונדרשות לבצע מעשה מופלא ובלתי-שגרתי, היו סמוכים ובטוחים כי הן תמצאנה דרכים למלא אחר הוראות אלה. ולפיכך, הן אינן פולשות לזירת הדרמה האנושית אלא במקרי חירום, וגם אז, על-פי-רוב, הן עושות זאת בהתאם להוראות הישירות של הממונות עליהן. הן הינן ההוויות אשר תעקובנה אחריכם עוד עידנים רבים, וכעת הן נחשפות למבוא של עבודתן לעתיד לבוא ולקשר עם אישיות.
בתנאים מסוימים, שרפים יכולות לשמש כסועדות חומריות לבני-אדם, אך פעולה שכזו היא נדירה עד מאוד. באמצעות הסיוע של היצורים האמצעיוניים ושל הבקרים הפיזיים, הן מסוגלות לפעול במגוון רחב של פעילויות לטובת בני האדם, ואפילו ליצור קשר בפועל עם האנושות, אך אלה הן התרחשויות מאוד לא שגרתיות. ברוב המקרים פעולת השרפים איננה משנה את התנאים של עולם החומר, אף-על-פי שאירעו מקרים שבהם חוליות חיוניות בשרשרת האבולוציה האנושית עמדו בסכנה, מקרים שבהם פעלו השרפים כראוי, ומיוזמתן שלהן.
לאחר שסיפרתי לכם מעט על אודות סעד השרפים בזמן החיים שבגוף, אנסה ליידע אתכם על אודות התנהגותן של שומרות הגורל בזמן התפרקותם של בני האנוש הקשורים אליהן בעת המוות. עם מותכם, הרשומות שלכם, הגדרות הזהות שלכם והישות המורונטית של נשמת האדם – זו אשר פותחה במשותף על-ידי סעד הדעת בת התמותה והמכוונן האלוהי – משתמרים בנאמנות בידי שומרת הגורל, יחד עם כל הערכים האחרים אשר נוגעים לקיומכם העתידי, כל מה שמהווה אתכם, את האני האמיתי שלכם, למעט זהות הקיום המתמשך אשר מיוצגת על-ידי המכוונן אשר עוזב ולמעט ממשות האישיוּת.
ברגע שבו נעלם האור המנחה שבדעת האדם – אותה אוֹריוּת רוח אשר השרפים קושרות אותה לנוכחות המכוונן – מתייצבת המלאכית המסייעת ומדווחת באופן אישי בפני המלאכיות הממונות על הקבוצה, הפלוגה, הגדוד, היחידה, הלגיון והצבא, בזו אחר זו; ולאחר שנרשמה כראוי להרפתקה הסופית של הזמן והמרחב, מקבלת מלאכית שכזו אישור מן השרפים הראשית של הפלנטה להתייצב לשם דיווח בפני כוכבת הערב (או סגנית אחרת של גבריאל) זו המפקדת על הצבא השרפי שאליו משתייך מועמד זה להרקעה ביקום. ולאחר שמתקבלת רשות ממפקדת היחידה הארגונית הגבוהה ביותר הזו, ממשיכה שומרת גורל שכזו לעולם העליון הראשון וממתינה שם לחזרתו להכרה של זה אשר שמרה עליו קודם לכן בגוף.
במקרה שנשמה אנושית נכשלת בהישרדות לאחר שהוצבה בשירותהּ מלאכית אישית, השרפים המסייעת נדרשת להתייצב במטה היקום המקומי, ולחזות שם במלוא הרישום של משלימתהּ, כמתואר לעיל. לאחר מכן, היא מתייצבת לפני בתי הדין של הרב-מלאכיוֹת, שם היא מזוכה מכל אשמה בעניין כישלון ההישרדות של נתינהּ; או אז היא חוזרת אל העולמות, להיות מוצבת שוב בשירות בן-תמותה אחר בעל פוטנציאל הרקעה, או בשירות חטיבה אחרת של סעד שרפי.
ואולם, המלאכיות סועדות את היצורים האבולוציוניים בדרכים נוספות רבות, מעבר לשירותי השמירה האישיים והקבוצתיים שהן מעניקות. שומרות אישיות אשר נתיניהם אינם הולכים מיד אל העולמות העליונים אינן ממתינות שם באין מעש לקראת הקראת הדין של סוף-עידן; הן מוצבות למשימות סעד שונות ברחבי היקום.
השרפים השומרת היא השומרת בנאמנות את ערכי ההישרדות של נשמתו הישֵנה של האדם השורד, ממש כפי שהמכוונן הנעדר הינו הזהות של אותה הוויה אלמוֹתית ביקום. כאשר שני אלה משתפים פעולה באולמות התחייה של מנסוניה, יחד עם הצורה המורונטית החדשה אשר זה עתה יוצרה, מתרחש הליך הרכבתם מחדש של הגורמים המרכיבים את אישיותו של בן התמותה המרקיע.
המכוונן יזהה אתכם; השרפים השומרת תהפוך אתכם מחדש לאישיוּת, ואז תציג אתכם מחדש בפני המשגוח הנאמן של ימי חייכם על-פני כדור הארץ.
וכך הוא, כאשר מסתיים עידן פלנטרי, מכונסים אלו אשר במעגלי ההישג האנושי הנמוכים, והשומרות הקבוצתיות שלהם הן אלה אשר מקבצות אותם מחדש באולמות התחייה של הספֵרות העליונות, ככתוב ברישומיכם: "וְשָׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּקוֹל שׁוֹפָר גָּדוֹל, וְקִבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת מִקְצֵה הַשָׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָׁמָיִם."
הליך הצדק תובע כי השרפים האישיוֹת או הקבוצתיות תענינה לקריאת הדין בשמן של כל האישיויות אשר לא שרדו. המכווננים של אלו אשר לא שרדו אינם חוזרים, וכאשר מוקרא הדין עונה השרפים, אך המכוונן נותר אילם. זו היא "תחייתם של הלא-צדיקים", ולמעשה זוהי ההכרה הרשמית בכך שהיצור אכן פסק מלהתקיים. קריאת דין זו של צדק באה מיד לאחר קריאת דין החסד, תחייתם של הנמים אשר שרדו. ואולם, עניינים אלו אינם נוגעים לאיש פרט לשופטים העליונים, יודעי-הכול, של ערכי ההישרדות. בעיות שיפוטיות שכאלה אינן נוגעות לנו כלל ועיקר.
שומרות קבוצתיות עשויות לשרת בפלנטה במשך עידנים על גבי עידנים, ולשמש בסופו של דבר כנאמנוֹת לאלפים על גבי אלפים של שורדים נמים. הן יכולות לשרת כך בעולמות רבים ושונים במערכת נתונה, משום שתגובת התחייה מתרחשת בעולמות העליונים.
כל השומרות האישיות והקבוצתיות במערכת שטניה אשר סטו מדרך הישר במרידת לוציפר, מוחזקות במעצר בירושם עד לסיום המשפט של המרידה, וזאת על-אף שרבות מהן התחרטו באמת ובתמים על טיפשותן. הפוסקים האוניברסאליים כבר נטלו מן השומרות הסוררות והבלתי-נאמנות האלה באופן שרירותי את כל היבטיהן של הנשמות אשר הופקדו למשמרתן, והפקידו את המציאויות המורונטיות האלה למשמר אצל סקונאפים מתנדבות.
התעוררות ראשונה זו לחופיו של העולם העליון, אכן מהווה נקודת ציון בנתיבתו של בן-תמותה מרקיע; שם תחזו למעשה בפעם הראשונה בבנות הלוויה המלאכיוֹת הנוכחוֹת-לְעולם אשר אוהבות אתכם משכבר הימים בכדור הארץ; שם תהיו מודעים באמת לזהותו ולנוכחותו של המשגוח האלוהי אשר שכן בדעתכם במשך זמן כה רב על-פני כדור הארץ. התנסות שכזו אכן הינה התעוררות מופלאה, תחיית מתים אמיתית.
בספֵרות המורונטיות, השרפים המסייעות (הן שתיים) מלוות אתכם בפתיחות. מלאכיות אלה לא רק תייעצנה לכם בעודכם מתקדמים בנתיבת עולמות המעבר, ולא רק תסייענה לכם בכל דרך אפשרית ברכישת מעמד מורונטי ורוחני, אלא גם תנצלנה את ההזדמנות להתקדם באמצעות לימוד בבתי הספר ללימודי המשך של השרפים האבולוציונית, אשר מצויים בעולמות העליונים.
הגזע האנושי נברא אך מעט מתחת לסדרים המלאכיים הפשוטים יותר. לפיכך, משימתכם הראשונה בחיים המורונטיים תהא לסייע לשרפים בעבודה המיידית אשר ממתינה לכם לאחר חזרתכם להכרה כאישיוּת, לאחר השתחררותכם מאזיקי הגוף בשר ודם.
בטרם עזיבת העולמות העליונים, כל בני התמותה יזכו לבנות לוויה, או שומרות שרפיות, של קבע. ובעת שתרקיעו בספֵרות המורונטיות, בסופו של דבר יהיו אלה השומרות השרפיות אשר תהיינה עֵדוֹת ותאשרנה את צווי האיחוד הנצחי שלכם עם מכוונני המחשבה. יחד עם המכווננים הן ביססו את זהות האישיוּת שלכם כילדים בשר ודם מעולמות הזמן. או אז, כאשר תשיגו את המעמד המורונטי הבשל, הן תלווינה אתכם דרך ירושם ודרך העולמות הנלווים, עולמות ההתקדמות והתרבות של המערכת. לאחר מכן, הן תלווינה אתכם אל עדנטיה ואל שבעים ספֵרות החִברוּת המתקדם שלה, ולאחר מכן הן תכוונה אתכם אל המלכי-צדקים ותצעדנה בעקבותיכם דרך הנתיבה הנשגבת שלכם בעולמות המטה של היקום. וכאשר תסיימו ללמוד את חכמתם ואת תרבותם של המלכי-צדקים, הן תיקחנה אתכם לסאלווינגטון, שם תעמדו פנים אל פנים מול ריבון נבאדון כולו. ועדיין, מַנחות שרפיות אלה תצעדנה בעקבותיכם דרך המגזרים המשניים והראשיים של יקום העל, והלאה אל עולמות הקבלה של אוורסה, והן תיוותרנה לצדכם עד אשר תִעטפו על-ידי סקונפאים כהכנה לקראת טיסתכם הארוכה אל האוונה.
כמה משומרות הגורל אשר נלוו לנתיבת בן התמותה תצעדנה בנתיב של עולי הרגל המרקיעים דרך האוונה. האחרות תיפרדנה לזמן-מה מעמיתיהן, ואז – בשעה שבני התמותה הללו חוצים את המעגלים של היקום המרכזי – שומרות אלה של גורל תשׂגנה את מעגליו של שְׂרָפִינְגְטוֹן. והן תמתנּה לחופי פרדיס, כאשר עמיתיהן בני התמותה יקיצו משנת המעבר האחרונה של הזמן אל ההתנסויות החדשות של הנצח. שרפים מרקיעות שכאלה מתקבלות לאחר מכן לשירות במגוון משימות בסגלי הסופיונים ובסֶגֶל ההַשְׁלָמָה הַשְּׂרָפִי.
אף-על-פי שבני האדם והשרפיות עשויים להתאחד בשירות הנצחי או שלא להתאחד כך, מכל מקום שאליו ייקח אותן שירותן השרפי, השרפים לעולם תשמורנה על קשר עם בני טיפוחיהן מן העולמות האבולוציוניים, בני התמותה המרקיעים של הזמן. הקשרים האינטימיים וקשרי החיבה אשר נוצרו במחוזות שבהם נולדו בני האדם אף פעם לא יישכחו, ואף פעם לא יתנתקו עד תום. בעידני הנצח, בני האדם והמלאכיות ישתפו פעולה בשירות האלוהי, ממש כשם שעשו במהלך נתיבת הזמן.
בעבור השרפים, הדרך הבטוחה ביותר להגיע לאלוהויות פרדיס הינה להנחות בהצלחה נשמה ממקור אבולוציוני עד לשערי פרדיס. לפיכך, משימה של היות שומרת גורל הינה התפקיד השרפי הנכסף ביותר.
אך ורק שומרות של גורל מתקבלות לסגל הראשי, או לסגל בן התמותה, של הסופיונים, וזוגות מעין אלו חלפו דרך ההרפתקה העילאית של השגת אחדות של זהויות; בטרם קבלתן לסגל הסופיונים השיגו שתי ההוויות אחדות-רוחנית-של-שתיים בשרפינגטון. במסגרת התנסות זו, משיג הטבע הדואלי של המלאכיות – אשר משלים זה את זה באופן כה ניכר בכל התפקודים ביקום – אחדות רוח עליונה של שניים-באחד, וכתוצאה מכך נרכשת יכולת חדשה לקבל רסיס של אב פרדיס אשר איננו-מכוונן, ולעבור היתוך עמו. וכך, כמה מן השרפים האהובות עליכם בזמן הופכות להיות עמיתותיכם הסוֹפיוֹניוֹת בנצח, ילדיו של העליון והבנים אשר הפכו למושלמים של אב פרדיס.
[הוצג על-ידי השרפית הראשית המוצבת באורנטיה.]
הגבוהים ביותר מושלים בממלכות האדם באמצעות כוחות שמימיים רבים וסוכנויות רבות, אך בעיקר באמצעות סעד השרפים.
ביום כתיבת הדברים הללו, בשעת הצהריים, מונה רישום המלאכיות, השומרות והאחרות הפלנטאריות באורנטיה 501,234,619 זוגות שרפים. לפקודתי סרים מאתיים גייסות שרפיים – 597,196,800 זוגות של שרפים, או 1,194,393,600 מלאכיות יחידות. לעומת זאת, המרשם מראה 1,002,469,238 יחידות; לפיכך נעדרות מן העולם 191,924,362 מלאכיות בשל מסע, שליחות או תפקיד של מוות. (באורנטיה קיימות כרובים במספר דומה לזה של השרפים, והן מאורגנות באופן דומה.)
השרפים, וכן הכרובים הנלוות להן, עוסקות ברבים מן הפרטים הנוגעים לממשל העל-אנושי של פלנטה, ובמיוחד נכון הדבר באשר לעולמות אשר בוּדדו בשל מרידה. המלאכיות באורנטיה, אשר להן מסייעים ביעילות האמצעיוניים, משמשות כסועדות העל-חומריות בפועל האמוּנות על ביצוע צוויהם של המושל הכללי השוכן ושל כלל עמיתיו וכפיפיו. כקבוצה, השרפים עוסקות במשימות רבות נוספות מעבר להיותן שומרות אישיוֹת וקבוצתיות.
אורנטיה איננה נעדרת השגחה הולמת ויעילה מטעם שליטי המערכת, הקונסטלציה והיקום. אך ממשל הפלנטה איננו דומה לזה של אף עולם אחר במערכת שטניה, ואפילו בנבאדון כולה. ייחודיותה של תכנית ההשגחה עליכם נובעת מכמה נסיבות יוצאות דופן:
1. מעמדה של אורנטיה כעולם של חיים אשר שונו.
2. חומרתה של מרידת לוציפר.
3. השיבושים בשל כישלונו של אדם.
4. אי הסדירות הנובעת מן העובדה שאורנטיה הינה אחד מעולמות המתת של ריבון היקום. מיכאל מנבאדון הינו הנסיך הפלנטארי של אורנטיה.
5. תפקודם המיוחד של עשרים-וארבעה המנהלים הפלנטאריים.
6. מיקומהּּּּ של הפלנטה במעגל הרב-מלאכיות.
7. מינויו לאחרונה של מאקיוונטה מלכי-צדק, שהתגשם בעבר בגוף, כבא-כוחו של הנסיך הפלנטארי.
ריבונותה המקורית של אורנטיה הופקדה למשמורת בידי ריבון מערכת שטניה. בתחילה הוא האציל את הריבונות הזו לידי ועדה משותפת המורכבת ממלכי-צדקים ומנשאי חיים, וקבוצה זו פעלה באורנטיה עד להגעתו של נסיך פלנטארי במעמד רגיל. לאחר נפילתו של הנסיך קאליגאסטיה, בזמן מרידת לוציפר, לאורנטיה לא הייתה מערכת יחסים בטוחה ומבוססת עם היקום המקומי ועם חטיבותיו הניהוליות עד להשלמת המתת של מיכאל בגוף, עת הוכרז מיכאל על-ידי איחוד היומין כנסיך הפלנטארי של אורנטיה. הכרזה זו ביססה לנצח, בביטחון ובעיקרון, את מעמדו של עולמכם, אך למעשה הבן הבורא הריבון לא ניהל באופן אישי כלשהו את הפלנטה, למעט העובדה שכונן את הוועדה בירושֵם בת עשרים-וארבעה בני אורנטיה לשעבר, וועדה אשר הוסמכה על-ידו לייצגו בפני הממשל באורנטיה ובפני ממשלותיהן של כל יתר הפלנטות המצויות בהסגר במערכת. וכעת, תמיד נוכח באורנטיה אחד מחברי וועדה זו כמושל כללי שוכן.
סמכות כבא כוח לפעול מטעם מיכאל כנסיך פלנטארי הופקדה לאחרונה בידיו של מאקיוונטה מלכי-צדק, אך בן זה של היקום המקומי טרם נקט בצעד כלשהו המיועד לשנות את תכנית הממשל הנוכחית, תכנית שבמסגרתה מושלים בזה אחר זה המושלים הכלליים השוכנים.
כפי הנראה, קיימת אך סבירות מועטה שבעידן הנוכחי יחול שינוי משמעותי בממשל באורנטיה, אלא אם כן יגיע בא-כוחו של הנסיך הפלנטארי וייטול על עצמו את התפקיד אשר אליו הוא מונה. לכמה מעמיתנו נדמה כי אי-שם בעתיד הקרוב, עם הגעתו הרשמית של מאקיוונטה מלכי-צדק לאורנטיה ובידיו הצו לשמש כבא-כוחו של ריבון אורנטיה, תוחלף התכנית הכרוכה במשלוח אחד מעשרים-וארבעה חברי המועצה לשמש כמושל הכללי. כנסיך פלנטארי בפועל, הוא וודאי ימשיך לשאת באחריות על הפלנטה עד לסיום הדיון המשפטי במרידת לוציפר, וככל הנראה גם הלאה, עד לעתיד הרחוק שבו תתייצב הפלנטה באור ובחיים.
יש המאמינים כי מאקיוונטה לא יגיע ולא ייטול לידיו באופן אישי את ניהול ענייניה של אורנטיה עד לסיום העידן הנוכחי. אחרים סבורים כי בא-כוחו של הנסיך לא יוכל להגיע לאורנטיה ככזה בטרם ישוב מיכאל ביום מן הימים לאורנטיה, כפי שהבטיח כאשר עדיין התקיים בגוף בשר ודם. ואילו אחרים – ומציגת דברים אלו ביניהם – סבורים כי מלכי-צדק עשוי להופיע בכל רגע, בכל שעה.
למן ימי המתת של מיכאל בעולמכם, הופקד הניהול הכללי של אורנטיה בידי קבוצה מיוחדת בירושֵם המונה עשרים-וארבעה בני אורנטיה לשעבר. אין ידועים לנו תנאי הקבלה לוועדה זו, אך ראינו כי כל מי שגויס אליה תרם להרחבת ריבונותו של העליון במערכת של שטניה. מטבעם היו כולם מנהיגים אמיתיים בשעה שפעלו באורנטיה, ואיכויות מנהיגות אלה (למעט של מאקיוונטה מלכי-צדק) התרחבו הודות להתנסות בעולמות העליונים, שאליה נוסף האימון לשם קבלת אזרחות בירושם. הקבינט של לאנאפורג' מציע מועמדים לחברות בקבוצת העשרים-וארבעה, ואלו מקבלים את תמיכתם של הגבוהים ביותר של עדנטיה, מאושרים על-ידי הזקיף המוקצה של ירושם, וממונים לתפקיד על-ידי גבריאל מסאלווינגטון בהתאם לצו של מיכאל. בוועדה זו של מפקחים מיוחדים מתפקדים החברים הארעיים באופן מלא ממש כמו החברים הקבועים.
מועצה זו של מנהלים פלנטאריים עוסקת במיוחד בפיקוח על אותן פעילויות בעולם זה, הנובעות כתוצאה מן העובדה שמיכאל התנסה כאן במתת האחרון שלו. הם עומדים במגע קרוב ומידי עם מיכאל באמצעות פעילויות הקישור של כוכבת ערב זוהרת מסוימת, אותה הוויה בדיוק אשר שימשה את ישוע במהלך המתת שלו כבן-תמותה.
לעת הזו, בשעה שמועצה זו מתכנסת בירושם, משמש כיושב הראש שלה יוחנן, זה הידוע לכם בכינוי "המטביל". ואולם, יושב הראש של מועצה זו, מתוקף תפקידו, הינו הזקיף המוקצה של שטניה, נציגם הישיר והאישי של המְבַקֵּר העָמִית בסאלווינגטון ושל המבצֵע העליון של אורווֹנטון.
חבריה של אותה וועדה, בני אורנטיה לשעבר, משמשים אף כמפקחים יועצים לשלושים-ושישה העולמות האחרים במערכת המצויים בבידוד בעקבות מרידה; הם מעניקים ללאנאפורג', ריבון המערכת, סיוע רב-ערך בשמירה על מגע קרוב ואוהד עם ענייני הפלנטות האלה, אשר עדיין נותרו, פחות או יותר, תחת שליטת-העל של אבות הקונסטלציה של נורלטיאדק. עשרים-וארבעה חברי המועצה הללו מבקרים תכופות כיחידים בכל אחת מן הפלנטות המבודדות, ובמיוחד באורנטיה.
לכל אחד מן העולמות המבודדים מייעצות וועדות דומות המורכבות ממספר משתנה של תושבי עבר של אותו עולם, ואולם כל אותן וועדות כפופות לקבוצה זו בת עשרים-וארבעה בני אורנטיה. בעוד שחברי וועדה זו, של העשרים-וארבעה, מתעניינים באופן פעיל בכל שלבי ההתקדמות האנושית בכל אחד מן העולמות המבודדים של שטניה, הם עוסקים בעיקר ובמיוחד ברווחתם ובהתקדמותם של הגזעים בני התמותה של אורנטיה, וזאת משום שהם לא מפקחים מיידית ובמישרין על ענייניה של שום פלנטה אחרת פרט לאורנטיה, ואפילו כאן סמכותם איננה שלמה, למעט במקרים מסוימים הנוגעים להישרדותם של בני-תמותה.
אף-אחד אינו יודע כמה זמן עוד ימשיכו כך במעמדם הנוכחי עשרים-וארבעה חברי הוועדה הללו מאורנטיה, ויפעלו במנותק מתכנית הפעולה הרגילה של היקום. אין ספק כי הם ימשיכו לשרת בתפקידיהם הנוכחיים עד אשר יתרחש שינוי כלשהו במעמדה של הפלנטה, שינוי כמו סיום עידן, נטילת סמכות מלאה בידי מאקיוונטה מלכי-צדק, סיום הדיון במשפט של מרידת לוציפר, או הופעתו-מחדש של מיכאל בעולם המתת הסופי שלו. המושל הכללי השוכן הנוכחי נוטה להחזיק בדעה שכולם, פרט למאקיוונטה, ישוחררו לתכנית ההרקעה לפרדיס בו ברגע שמערכת שטניה תוחזר למעגלי הקונסטלציה. אך יחד עם זאת, רווחוֹת גם דעות אחרות.
בכל מאה שנים למניין הזמן באורנטיה, ממנה סגל המפקחים הפלנטארי בן עשרים-וארבעה החברים של ירושם את אחד מחבריו לשהות בעולמכם ולשמש בו כנציגם הביצועי, כמושל הכללי השוכן. במהלך התקופה שבה הוכנו תיאורים אלו, התחלף מנהל זה, והמנהל התשעה-עשר אשר שרת בתפקיד הוחלף במנהל העשרים במספר. שמו של המפקח הפלנטארי הנוכחי אינו נמסר לכם, אך ורק בשל העובדה שבני התמותה נוטים במידה רבה להעריץ, ואף להפוך לאלוהיים, את בני ארצם יוצאי הדופן ואת הממונים העל-אנושיים שלהם.
למושל הכללי השוכן אין כל סמכות אישית לנהל את ענייני העולם, למעט הסמכות לשמש נציגם של עשרים-וארבעה חברי המועצה מירושם. הוא משמש כמתאם של הממשל העל-אנושי ומתכבד לעמוד בראש כלל ההוויות השמימיות הפועלות באורנטיה, ולהיות מוכר באופן אוניברסאלי כמנהיגן. כלל סדרי הצבאות המלאכיים מתייחסים אליו כאל המנהל המתאם, בעוד שמאז שעזב 1-2-3 הראשון על-מנת להצטרף לעשרים-וארבעה חברי המועצה, מסתכלים האמצעיונים המאוחדים על המושלים הכללים העוקבים כעל אבותיהם הפלנטאריים.
אף-על-פי שלמושל הכללי לא מוקנית סמכות אישית בפועל בפלנטה, הוא מקבל בכל יום עשרות החלטות ופוסק עשרות פסיקות אשר מתקבלות כסופיוֹת על-ידי כלל האישיויות הנוגעות בדבר. הוא הרבה יותר יועץ אבהי מאשר שליט טכני. באופנים מסוימים הוא פועל כפי שהיה פועל נסיך פלנטארי, ואולם ממשלו דומה הרבה יותר לממשלם של הבנים החומריים.
הממשל של אורנטיה מיוצג במועצות בירושם בהתאם להסדר שבמסגרתו המושל הכללי החוזר משמש כחבר ארעי בקבינט הנסיכים הפלנטאריים של ריבון המערכת. עם מינויו של מאקיוונטה כבא-כוחו של הנסיך, הייתה ציפייה כי הוא ייטול מיד את מקומו במועצת הנסיכים הפלנטאריים של שטניה; אך עד כה הוא לא עשה כל צעד בכיוון הזה.
ממשלתה העל-חומרית של אורנטיה איננה שומרת על קשר קרוב ואורגאני עם היחידות הגבוהות יותר של היקום המקומי. המושל הכללי השוכן מייצג, במידה מסוימת, את סאלווינגטון כמו גם את ירושם, זאת מכיוון שהוא פועל מטעם עשרים-וארבעה חברי המועצה אשר מייצגים במישרין את מיכאל ואת גבריאל. ומכיוון שהמושל הכללי השוכן הוא אזרח ירושם, הוא יכול לשמש כדוברו של ריבון המערכת. רשויות הקונסטלציה מיוצגות ישירות על-ידי בן ווֹרוֹנדאדק, המשקיף של עדנטיה.
ריבונותה של אורנטיה מסתבכת במידה נוספת בשל העובדה שבעבר, מעט לאחר המרידה הפלנטארית, נתפסה הסמכות על הפלנטה באופן שרירותי על-ידי ממשלת נורלטיאדק. באורנטיה עדיין שוכן בן וורונדאדק, משקיף מטעם הגבוהים ביותר של עדנטיה, ובהיעדר פעולה ישירה של מיכאל, הוא מחזיק בנאמנות בריבונות של הפלנטה. המשקיף הגבוה ביותר הנוכחי (אשר לעיתים משמש כעוצֵר) הינו העשרים-ושלושה במספר אשר משרת כך באורנטיה.
קיימות קבוצות מסוימות של בעיות פלנטאריות אשר עדיין נשלטות בידי הגבוהים ביותר של עדנטיה, אשר נטלו את הסמכות עליהן בזמן מרידת לוציפר. הסמכות בנושאים הללו מוחזקת על-ידי בן וורונדאדק, המשקיף של נורלטיאדק, אשר מייעץ מקרוב למפקחים הפלנטאריים. חברי מועצות הגזע הינם פעילים ביותר באורנטיה, וראשי הקבוצות השונות שלהם מסופחים באופן בלתי-רשמי למשקיף הוורונדאדק השוכן, אשר פועל כמנהל המייעץ שלהם.
בעת משבר, ישמש בן וורונדאדק זה, אשר משקיף כעת בתפקיד, כראש הממשל הריבוני בפועל, וזאת למעט בנוגע לכמה עניינים רוחניים לגמרי. (בנוגע לבעיות האלה, הרוחניות לחלוטין, ובנוגע לכמה עניינים אישיים לגמרי, דומה כי הסמכות העליונה מצויה בידיה של המפקדת הרב-המלאכית אשר מסופחת למטֶה החטיבתי של סדר זה, אשר הוקם לאחרונה באורנטיה.)
בסמכותו של משקיף גבוה ביותר, על-פי שיקול דעתו, להשתלט על ממשל הפלנטה בעתות של משבר פלנטארי חמור; ואכן, הרשומות מעידות כי בהיסטוריה של אורנטיה התרחש הדבר שלושים-ושלוש פעמים. בתקופות שכאלה משמש המשקיף הגבוה ביותר כעוצר הגבוה ביותר, והוא מפעיל סמכות בלתי-מעורערת על כלל הסועדים והמנהלים השוכנים בפלנטה, למעט על הארגון החטיבתי של רב המלאכיות.
עוצרים בני וורונדאדק אינם ייחודיים לפלנטות אשר בודדו מפאת מרידה, וזאת מאחר שהגבוהים ביותר רשאים להתערב בכל עת בענייני העולמות המיושבים, ולהשית את חוכמתם העליונה של שליטי הקונסטלציה בענייני מלכויות האדם.
אכן, הממשל השולט בפועל באורנטיה הינו קשה לתיאור. אין קיים ממשל רשמי בדומה לאופן שבו הוא מאורגן ביקום, כדוגמת זרועות מחוקקות, מבצעות ושיפוטיות נפרדות. עשרים-וארבעה חברי המועצה הינם הדבר הקרוב ביותר לזרוע המחוקקת של ממשל הפלנטה. המושל הכללי משמש כמנהל כללי זמני ומייעץ, ואילו זכות הווטו נתונה בידי המשקיף הגבוה ביותר. ובפלנטה לא פועלות כל רשויות שהן בעלות סמכות שיפוטית – למעט וועדות הבוררוּת.
מרבית הבעיות הנוגעות לשרפים ולאמצעיונים מוחלטות בהסכמה על-ידי המושל הכללי. ואולם, למעט כאשר הוא מצווה בשמם של עשרים-וארבעה חברי המועצה, ניתן לערער על כל פסיקותיו בפני וועדות הבוררוּת, בפני רשויות מקומיות אשר הוקמו על-מנת שיפעלו בפלנטה, או אפילו בפני ריבון המערכת של שטניה.
על היעדר הסגל הגשמי של הנסיך הפלנטארי ושלטונם החומרי של הבן והבת האדמיים, מפצים באופן חלקי הסעד המיוחד של השרפים, וכן שירותיהם יוצאי הדופן של היצורים האמצעיוניים. על היעדרו של הנסיך הפלנטארי מפצָה ביעילות נוכחותם המשולשת של רב המלאכיות, של המשקיף הגבוה ביותר ושל המושל הכללי.
ממשל פלנטארי זה – בעל ארגון רופף וניהול אישי במידת מה – מתפקד ביעילות מעל למצופָּה, וזאת הודות לעזרתן חוסכת הזמן של רב-המלאכיות ושל המעגל שלהן, הזמין בכל עת, ואשר נעשה בו שימוש כה תכוף בעת מצבי חירום ובמצבים של קשיים מנהליים בפלנטה. מן הבחינה הטכנית, הפלנטה עדיין מבוּדדת רוחנית ממעגלי נורלטיאדק, ואולם בשעת חירום, ניתן כעת לעקוף מגבלה זו תוך שימוש במעגל של רב המלאכיות. כמובן שהבידוד הפלנטארי כמעט שאינו מטריד את בני התמותה היחידים מאז ניסכה רוח האמת על כל בשר לפני כאלף ותשע-מאות שנה.
כל יום של ניהול באורנטיה מתחיל בפגישת התייעצות שבה נוכחים המושל הכללי, מפקדת רב המלאכיות בפלנטה, המשקיף הגבוה ביותר, הסופרנאפים המפקח, הבכיר מקרב נשאי החיים השוכנים, וכן אורחים מוזמנים מקרב הבנים הגבוהים ביקום, או מקרב תלמידים אורחים מסוימים השוהים אותה עת בפלנטה.
הקבינט הניהולי הישיר של המושל הכללי מורכב משתים-עשרה שרפים, אלה אשר עומדות בראש שתים-עשרה קבוצות המלאכיות המיוחדות הפועלות כמנהלות העל-אנושיות הישירות של הקדמה והיציבות הפלנטאריות.
כאשר הגיע המושל הכללי הראשון לאורנטיה, יחד עם הגרתה של רוח האמת, נלוו לו שנים-עשר סגלים של שרפים מיוחדות, בוגרות שרפינגטון, אשר הוצבו מיד למשימות שירות מסוימות ומיוחדות בפלנטה. מלאכיות מרוּממות אלה נודעות בשם שרפים-מאסטר של הפיקוח הפלנטארי, ולמעט שליטת-העל של המשקיף הגבוה ביותר, הן כפופות ישירות למושל הכללי השוכן.
שתים-עשרה קבוצות המלאכיות האלה, אף שהן פועלות תחת ההשגחה הכללית של המושל הכללי השוכן, מוכוונות במישרין בידי המועצה השרפית בת שתים-עשרה החברות, אלה העומדות בפועל בראש כל אחת מן הקבוצות. מועצה זו אף משמשת כקבינט בהתנדבות של המושל הכללי השוכן.
כשרפים הפלנטארית הראשית, הנני משמשת כְּיושבת הראש של המועצה הזו של השרפים הראשיות, והנני סופרנאפים מתנדבת מן הסדר הראשי, אשר משרתת באורנטיה כמחליפתה וממשיכתה של מי שפיקדה בעבר על הצבאות המלאכיים בפלנטה ואשר כָּשלה בזמן פרישתו של קאליגסטיה.
שנים-עשר הסגלים של השרפים המאסטר של הפיקוח הפלנטארי פועלות באורנטיה כדלקמן:
1. מלאכיות של תקופה. אלה הן המלאכיות של העידן הנוכחי, קבוצת העידן. הסועדות השמימיות האלה מופקדות על ההשגחה ועל ההכוונה של ענייניו של כל דור, כפי שאלה נועדו להתאים לפסיפס העידן שבו הן מתרחשות. הסגל הנוכחי של מלאכיות של תקופה המשרת כעת באורנטיה הינו השלישי אשר הוצב לשירות בפלנטה במהלך העידן הנוכחי.
2. מלאכיות הקִִדמה. השרפים האלה מופקדות על משימת אתחול הקִדמה האבולוציונית של עידנים החברתיים העוקבים. הן מטפחות את הנטייה לקדמה הטבועה ביצורים האבולוציוניים; הן עמלות ללא הרף על-מנת להפוך את הדברים למה שהם אמורים להיות. הקבוצה המצויה בתפקיד כעת הינה הקבוצה השנייה אשר הוצבה למשימה זו בפלנטה.
3. השומרות הדתיוֹת. אלה הן ״מלאכיות הכנסיות״, הטוענות הנאמנות בזכות מה שהינו ומה שהיה. הן שואפות לשמֵר את האידיאלים של מה ששרד, על-מנת שערכי המוסר יוכלו לעבור בביטחה מתקופה אחת לתקופה אחרת. הן מתעמתות עם מלאכיות הקדמה, בעודן מנסות להעביר מדור אחד למשנהו את הערכים העמידים של הצורות הישנות והחולפות אל תוך תבניות מחשבה והתנהגות חדשות, ולפיכך פחות יציבות. מלאכיות אלה אכן טוענות בזכות צורות רוחניות, אך הן אינן המקור לקנאות הדתית הקיצונית ולחלוקות חסרות השחר והשנויות במחלוקת השוררות בין אלו המעידים על עצמם כאנשים דתיים. הסגל הפועל כעת באורנטיה הינו הסגל החמישי במספר.
4. מלאכיות של חיי האומה. אלה הן ״המלאכיות של השופרות״, אלה המכווינות את המופעים הפוליטיים בחיי האומות של אורנטיה. הקבוצה הפועלת כעת באורנטיה ושולטת שליטת-על ביחסים הבינלאומיים הינה הקבוצה הרביעית במספר המשרתת בפלנטה. ״הגבוהים ביותר שולטים במלכות האנשים״ בעיקר באמצעות הסעד של החטיבה השרפית הזו.
5. מלאכיות הגזעים. אלה העמלות לשם שימורם של הגזעים האבולוציוניים של הזמן, בלא תלות במאבקיהם הפוליטיים ובהשתייכותם הדתית. באורנטיה נותרו שרידיהם של תשעה גזעים אנושיים אשר התערבבו והשתלבו ביניהם ליצירת אנשי התקופה המודרנית. השרפים האלה קשורות מאוד לסעד של נציבי הגזע, והקבוצה המצויה כעת באורנטיה מהווה את הסגל המקורי אשר הוצב בשירות בפלנטה מעט לאחר היום שבו אירע פנטקוֹסט.
6. מלאכיות העתיד. אלה הן המלאכיות המתכננות, המלאכיות אשר חוזות עידן עתידי ומתכננות את הגשמתם של הדברים הטובים יותר של עידן חדש ומתקדם; הן הינן האדריכליות של העידנים העתידים לבוא. הקבוצה הפועלת כעת באורנטיה פעלה כך למן תחילתו של העידן הנוכחי.
7. מלאכיות ההארה. אורנטיה מקבלת כעת סיוע מן הסגל השלישי של השרפים, אשר מוקדשות לטיפוח החינוך בפלנטה. המלאכיות האלה עוסקות באימון מנטאלי ומוסרי הנוגע ליחידים, משפחות, קבוצות, בתי-ספר, קהילות, אומות וגזעים שלמים.
8. מלאכיות הבריאוּת. אלה הינן הסועדות השרפיות המוצבות לסייע לאותן סוכנויות אנושיות המוקדשות לשם קידום הבריאות ומניעת התחלואה. הסגל הנוכחי הינו הקבוצה השישית אשר משרתת במהלך העידן הנוכחי.
9. השרפים של הבית. אורנטיה נהנית כעת משירותיה של הקבוצה החמישית של סועדות מלאכיות אשר מוקדשות לשימורו ולקידומו של הבית, המוסד הבסיסי של הציוויליזציה האנושית.
10. מלאכיות התעשייה. קבוצה שרפית זו עוסקת בקידומה של ההתפתחות התעשייתית ובשיפור התנאים הכלכליים בקרב עמי אורנטיה. סגל זה התחלף שבע פעמים למן המתת של מיכאל.
11. מלאכיות הבידור. אלה הן השרפים אשר מטפחות את ערכי המשחק, ההומור והמנוחה. לעולם הן מנסות לרומם את פעילויות הבידור של האדם, ובכך לקדם את הניצול המועיל יותר של הפנאי האנושי. הסגל הנוכחי הינו השלישי מסדר זה המשרת באורנטיה.
12. מלאכיות הסעד העל-אנושי. אלה הינן המלאכיות של המלאכיות, אותן שרפים אשר מוצבות לסעוד את כלל החיים העל-אנושיים בפלנטה, בין שאלו תקופתיים ובין שהם קבועים. סגל זה שירת מאז תחילת העידן הנוכחי.
כאשר קבוצות שרפים-מאסטר אלה חלוקות בדעתן בעניינים הנוגעים למדיניות או לפרוצדורה בפלנטה, מיושבות אלה על-פי-רוב על-ידי המושל הכללי, אך על כל פסיקותיו ניתן לערער בהתאם לטיבם ולחומרתם של הנושאים השנויים במחלוקת.
לשום קבוצה מן הקבוצות המלאכיות האלה אין יכולת לשלוט באופן שרירותי, או ישיר, על התחומים אשר עליהן הופקדו. הן אינן מסוגלות לשלוט באופן מלא על תחומי הפעולה שלהן, אך הן מסוגלות לתפעל את התנאים בפלנטה, וכן לאגד נסיבות, על-מנת להשפיע על ספֵרות הפעולה האנושית שאליה הן קשורות, ואכן כך הן עושות.
לשם ביצוע משימותיהן, משתמשות השרפים המאסטר של הפיקוח הפלנטארי בסוכנויות רבות. הן משמשות כמסלקות רעיוניות, כממקדות-דעת וכמקדמות פרויקטים. ואף כי אין ביכולתן להזריק מושגים חדשים וגבוהים יותר אל תוך דעת אנושית, לעיתים קרובות הן פועלות על-מנת להעצים אידיאל גבוה יותר כזה או אחר, אשר הופיע זה מכבר בתוככי אינטלקט של בן אנוש.
ואולם, למעט כל ערוצי הפעולה החיוביים הללו, מבטיחות השרפים המאסטר את התקדמות הפלנטה נוכח הסכנות הקריטיות, באמצעות גיוסו, אימונו ותחזוקתו של סגל המילואים של הגורל. תפקידם העיקרי של אנשי המילואים הללו הינו לשמש תעודת ביטוח כנגד התמוטטות הקדמה האבולוציונית; הם מהווים את האמצעים שהכוחות השמימיים הכינו מבעוד מועד כנגד הפתעות; הם הינם הערובה כנגד אסון.
סגל המילואים של גורל מורכב מגברים ומנשים חיים אשר התקבלו לשירות מיוחד בַּניהול העל-אנושי של ענייני העולם. על סגל זה נמנים הגברים והנשים בכל דור אשר נבחרו על-ידי מנהלי הרוח של העולם על-מנת לסייע בביצוע סעד החסד והחוכמה לילדי הזמן בעולמות האבולוציוניים. ככלל, נוהגת תכנית ההרקעה לנהל את ענייניה כך שהיא מתחילה להשתמש ביצורים אנושיים רצוניים כאנשי קשר מיד עם שאלו מוכשרים לקבל על עצמם אחריות מעין זו וניתן לתת בהם אמון. בהתאם לכך, כאשר מופיעים בזירת הפעולה של הזמן גברים ונשים בעלי יכולת מנטאלית מספקת, מעמד מוסרי הולם ומידת רוחניות נדרשת, במהרה הם מוצבים בשירות קבוצת האישיויות השמימית המתאימה כאנשי קשר אנושיים, כסייעים בני-תמותה.
כאשר בני-אדם נבחרים כמגינים של גורל הפלנטה, כאשר הם הופכים ליחידים בעלי תפקיד מכריע בתכניות של מנהלי העולם, בה-בעת מאשרת השרפים הראשית בפלנטה את סיפוחם הארעי לסגל השרפי וממָנה שומרות גורל אישיות אשר תשרתנה לצד אנשי המילואים בני התמותה הללו. לכל אנשי המילואים יש מכווננים מודעים-לעצמם, ומרביתם פועלים במעגלים הקוסמיים הגבוהים יותר של ההישג האינטלקטואלי והרוחני.
בני-אדם של העולם נבחרים לשרת בסגל המילואים של גורל בעולמות המיושבים מהסיבות הבאות:
1. יש להם יכולת מיוחדת שבעטיה ניתן להכינם בחשאי למשימות רבות של חירום הקשורות לביצוע מִגוון פעילויות בענייני העולם.
2. הם מקדישים עצמם בלב שלם למטרה מיוחדת כלשהי – חברתית, כלכלית, פוליטית, רוחנית או אחרת – ויחד עם זאת הם נכונים לשרת מבלי לזכות בהכרה או בגמול אנושיים.
3. הם בעלי מכוונן מחשבה בעל גמישות יוצאת-דופן, וככל הנראה גם בעלי ניסיון בהתמודדות עם קשיים פלנטאריים ועם מצבי חירום בעולם עוד מהתקופה הקודמת להגעתם לאורנטיה.
כל חטיבת שירות שמימית בפלנטה זכאית לסגל קישור של בני-תמותה שכאלה, בעלי מעמד של גורל. בעולם המיושב הממוצע מועסקים שבעים סגלי גורל שונים, אשר קשורים קשר של קרבה רבה לניהול העכשווי העל-אנושי של עניני העולם. באורנטיה קיימים שנים-עשר סגלי מילואים של גורל, אחד עבור כל אחת מקבוצות הפיקוח השרפיות הפלנטאריות.
שתים-עשרה הקבוצות של אנשי המילואים של גורל באורנטיה מורכבות מתושבים בני-תמותה של הספֵרה אשר הוכנו לתפקידים חיוניים רבים בכדור הארץ, ואשר עומדים הכן לפעולה במקרה אפשרי של חירום בפלנטה. סגל משולב זה כולל כעת 962 אנשים. הסגל הקטן ביותר מונה 41 ואילו הסגל הגדול ביותר מונה 172. למעט פחות משתים-עשרה אישיויות של מגע, חבריה של קבוצה ייחודית זו לחלוטין אינם מודעים לכך שהוכנו לפעולה בעת מצבי חירום מסוימים בפלנטה. אנשי המילואים האנושיים הללו נבחרים בידי הסגל שאליו הם מסופחים ובדומה לכך מקבלים אימון והכנה במעמקי הדעת באמצעות טכניקה משולבת של מכוונן המחשבה ושל סעד השרפים השומרת. פעמים רבות משתתפות אישיויות שמימיות אחרות רבות באימון בלתי-מודע זה, ובכל ההכנה המיוחדת הזאת משמשים האמצעיונים ומשרתים שירותים חיוניים ורבי-ערך.
בְּעולמות רבים, היצורים האמצעיוניים המשניים המותאמים יותר מסוגלים ליצור מגע – בשיעור משתנה כזה או אחר – עם מכוונני המחשבה השוכנים בדעתם של בני-אדם מסוימים בעלי תכונות מתאימות, וזאת באמצעות חדירה מיומנת אל תוך דעתם של אלו. (ובדיוק באמצעות שילוב ממוזל שכזה של התאמות קוסמיות התממשו ההתגלויות האלה בשפה האנגלית באורנטיה.) בני-אדם מעין אלו, בעלי פוטנציאל למגע בעולמות האבולוציוניים, מגויסים אל תוך סגלי המילואים השונים, ובמידה מסוימת, באמצעות קבוצות קטנות אלה של אישיויות מרחיקות-ראות מתקדמת הציוויליזציה הרוחנית, וכן מתאפשר לגבוהים ביותר למלוך במלכות בני האדם. לגברים ולנשים של סגלי המילואים הללו יש קשר – במידות משתנות – עם המכווננים שלהם, וזאת באמצעות סעד התיווך של היצורים האמצעיוניים; ואולם, אותם בני-תמותה כלל אינם ידועים לחבריהם, אלא במקרים הנדירים של מצבי חירום חברתיים ושל דחיפות רוחנית, שבהם פועלים אנשי המילואים הללו על-מנת למנוע את התמוטטותה של התַרבות האבולוציונית, או את הכחדתו של אור האמת החיה. באורנטיה, רק לעיתים רחוקות נרשמו אנשי מילואים אלו של גורל בדפי ההיסטוריה האנושית.
אנשי המילואים אף משמרים באופן בלתי-מודע מידע החיוני לפלנטה. פעמים רבות, כאשר הולך איש מילואים לעולמו, מועברים נתונים חיוניים מסוימים מדעתו של איש המילואים הגוסס למחליפו הצעיר יותר, וזאת באמצעות קשר בין שני מכווני המחשבה. אין ספק כי בהקשר של סגלי המילואים הללו פועלים מכווני המחשבה באופנים רבים אחרים אשר אינם ידועים לנו.
אף כי אין מי שעומד דרך קבע בראש סגלי מילואים אלו של גורל באורנטיה, קיימות מועצות קבועות, ואלה מהוות את הארגון השולט בסגלי המילואים. אלה כוללות את המועצה השיפוטית, המועצה ההיסטורית, המועצה של הריבונות הפוליטית, וכן מועצות רבות אחרות. מעת לעת, ובהתאם לארגון הסגל, מינו המועצות האלה חברים (בני-תמותה) לתפקיד ראש סגל המילואים כולו, וזאת לצורך מילוי משימה ספציפית. משך השירות של ראש סגל מילואים שכזה אורך בדרך-כלל אך שעות ספורות, בהיותו מוגבל להשלמת משימה ספציפית העולה על הפרק.
מספר החברים הגדול ביותר בסגל המילואים באורנטיה נמנה בימי האדמים והאנדיטים, והוא ירד בהתמדה עם דילול הדם הסגול והגיע לשפל בסביבות המועד שבו אירע פנטקוסט, מועד אשר הַחל ממנו ואילך עלה מספר החברים בהתמדה.
(סגל המילואים הקוסמי של אזרחים מודעי-יקום באורנטיה מונה כעת מעל לאלף בני-תמותה, אשר התובנה של האזרחות הקוסמית שלהם עולה בהרבה על זו של הספֵרה הארצית שבקרבה הם שוכנים, ואולם נאסר עלי לגלות את תפקידה האמיתי של קבוצה ייחודית זו של בני-אדם חיים.)
אל לבני התמותה באורנטיה להרשות לַבידוד הרוחני היחסי של עולמם ממעגלים מסוימים ביקום המקומי לייצר תחושה של נטישה קוסמית או של יתמות פלנטארית. בפלנטה פועֵל פיקוח על-אנושי מובחן ויעיל מאוד, המפקח על ענייני העולם ועל גורלות האדם.
ואולם, אכן נכון הדבר כי לכל היותר יש לכם מושג קלוש על אודות ממשל פלנטארי אידיאלי. מאז הימים המוקדמים של הנסיך הפלנטארי סבלה אורנטיה מכישלון התכנית האלוהית לצמיחה בעולם ולהתפתחות גזעית. העולמות המיושבים הנאמנים של שטניה אינם נשלטים כאורנטיה. ואף-על-פי-כן, בהשוואה לעולמות המבוּדדים האחרים, הממשלות הפלנטאריות שלכם לא היו כה נחותות; נטען כי אך ורק עולם אחד או שניים היו במצב גרוע יותר, וכי כמה עולמות עשויים להיות במצב מעט טוב יותר, אך רוב העולמות משתווים אליכם.
דומה כי אין אף-אחד ביקום המקומי שיודע מתי יסתיים מעמדה הבלתי-מבוסס של הממשלה הפלנטארית. המלכי-צדקים של נבאדון נוטים לחשוב כי אך מעט ישתנה בממשל ובמִנהל הפלנטארי עד להגעתו של מיכאל באופן אישי בפעם השנייה לאורנטיה. אין ספק כי אז, אם לא לפני כן, יחולו שינויים נרחבים בניהול הפלנטה. אך דומה כי אין מי שיוכל אפילו לשער את טיבם של השינויים הללו במנהל העולם. אין לכך תקדים בכל ההיסטוריה של העולמות המיושבים ביקום של נבאדון. בין הדברים הרבים אשר קשה להבינם בנוגע לעתיד הממשל באורנטיה, אחד העיקריים הינו מיקומו בפלנטה של מעגל הרב-מלאכיות, וכן מיקום המטה החטיבתי שלהן.
עולמכם המבוּדד איננו נשכח בקרב מועצות היקום. אורנטיה איננו עולם יתום קוסמי שעליו הושת אות קלון של חטא ואשר סולק מן ההשגחה האלוהית בעטיה של מרידה. למן אוורסה ועד סאלווינגטון, והלאה ומטַה עד לירושם, ואפילו בהאוונה ובפרדיס, כולם יודעים שהננו כאן; ואתם, בני התמותה אשר חיים כעת באורנטיה, הנכם זוכים לאותה הוקרה אוהבת ולאותה השגחה נאמנה אשר הייתה מנת חלקה של הפלנטה אילולא נבגדה על-ידי נסיך פלנטארי נטול אמונה, ואפילו יותר מכך. ואכן, לנצח אמת הדבר כי ״האב עצמו אוהבכם.״
[הוצג על-ידי השרפים הראשית המוצבת באורנטיה.]
עם האל האב, היות בן הינה מערכת היחסים הכבירה. עם האל העליון, ההישג הוא תנאי מקדים למעמד – על מאן ד-הוא לעשות דבר-מה כמו גם להיות דבר-מה.
אינטלקטים חלקיים, בלתי-מושלמים ומתפתחים היו עשויים להיות חסרי ישע ביקום האב, ולא היו יכולים ליצור אפילו את תבנית המחשבה הרציונאלית הראשונה, אילולא יכולתה המוּלדת של כל דעת, נמוכה כגבוהה, ליצור מסגרת אוניברסאלית אשר בתוכה ניתן לחשוב. אילו נבצר מן הדעת לגבש מסקנות, אם אין ביכולתה לחדור למקורות האמיתיים, כי אז דעת שכזו לעולם תציע מסקנות משוערות, ותמציא מקורות, כך שיתאפשר לה לחשוב באופן הגיוני בתוך מסגרת ההנחות אשר הדעת עצמה יצרה אותן. ובעוד שמסגרות אוניברסאליות מעין אלה – אשר נוצרו בעבור חשיבתו של היצור – הינן הכרחיות לשם תפקוד אינטלקטואלי רציונאלי, הן ללא יוצא-מן-כלל שגויות, מי יותר ומי פחות.
מסגרות מושגיות של היקום הינן אמיתיות אך ורק באופן יחסי; הן בבחינת פיגומים מועילים אשר שומה עליהם להתבטל בסופו של דבר מפני התרחבות ההבנה הקוסמית הגדלה. ההבנות של אמת, יופי וטוב, מוסריות, אתיקה, חובה, אהבה, אלוהיות, מקור, קיום, תכלית, גורל, זמן, מרחב, ואפילו אלוהות, הינן אמיתיות באופן יחסי בלבד. האל הינו הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אב, ואולם מושג האב הינו הגבוה ביותר שבמושגי האדם על אודות האל; ואף-על-פי-כן, האופן שבו מציג האב-הבן את מערכת היחסים בין הבורא לבין הברוא תתרחב באמצעות אותם מושגים על-אנושיים של האלוהות אשר יושגו באורוונטון, בהאוונה, והלאה בפרדיס. האדם חייב לחשוב במסגרת אוניברסאלית אנושית, אך אין פירושו של דבר כי הוא לא יכול לשוות בעיני רוחו מסגרות אחרות, גבוהות יותר, אשר בתוכָן תוכל מחשבה להתרחש.
על-מנת לאפשר לבן האנוש להבין את יקום היקומים, צוינו רמות המציאות הקוסמיות השונות כסופיות, מוחלטופיות ומוחלטות. מתוך אלה, אך ורק הרמה המוחלטת הינה נצחית ללא סייג וקיומית באמת. מוחלטופיים וסופיים הינן נגזרות, התאמות, הגבלות והנחתות של מציאותהּ הקדמונית והמקורית, המוחלטת, של האינסופיות.
מחוזות הסופי קיימים הודות לתכליתו הנצחית של האל. אף כי היצורים הסופיים, נמוכים כגבוהים, עשויים להציע תיאוריות באשר לנחיצותו של הסופי לכלכלת הקוסמוס – ואף כי הם אכן עשו כן – אחרי ככלות הכול הסופי קיים מפני שכך רצה האל. לא ניתן להסביר את היקום, והיצור הסופי אף לא יוכל להציע סיבה רציונאלית לקיומו שלו כיחיד, ללא התייחסות לפעולותיהן הקודמות ולרצונן הקודם של הוויות קודמות לו, בין שאלה הינן הוויות בוראות ובין שהינן הוויות מתרבות.
מנקודת המבט הקיומית, לא יוכל להתרחש ברחבי הגלקסיות כל דבר חדש, לפי ששלמות האינסופיוּת טבועה ב"אני הוא זה" הנוכח נצחית בשבעת המוחלטים, מקושר באופן תפקודי בשילושים מסדר שני, ומקושר באופן הניתן-לשידור בשילושים מסדר שלישי. ואולם, העובדה כי האינסופיות נוכחת כך באופן קיומי בהתאגדויות המוחלטות, איננה מבטלת בכל אופן שהוא את האפשרות להגשים ממשויות התנסוּתיוֹת קוסמיות חדשות. מנקודת מבטו של יצור סופי, האינסופיוּת כוללת הרבה ממה שהוא בבחינת פוטנציאל, הרבה ממה שמשתייך דווקא לסדר של אפשרות בעתיד ולא של ממשות בהווה.
ערך הינו יסוד ייחודי במציאות ביקום. איננו מבינים כיצד יוכל ערכו של דבר אינסופי ואלוהי כלשהו להוסיף ולעלות. ואולם, הננו מגלים כי ניתן לשנות משמעויות, ואולי אף להרחיבן, אפילו ביחסים של אלוהות אינסופית. עבור היקומים ההתנסותיים, אפילו ערכים אלוהיים גדלים בבחינת ממשויות הודות להבנה המתרחבת של משמעויות המציאות.
נראה כי כלל תכנית הבריאה והאבולוציה האוניברסאלית, בִּכְלַל רמות ההתנסות, איננה אלא עניין של התמרת פוטנציאלים לכדי ממשויות; והתמרה זו נוגעת במידה שווה לתחומי פוטנציאל החלל, הדעת והרוח.
האופן שבו ניתן לראות את האפשרויות של הקוסמוס מתממשות לכדי קיום בפועל, משתנה מרמה לרמה, והוא הינו האבולוציה ההתנסותית ברמה הסופית וההתממשות-ההתנסותית-לבסוף ברמה המוחלטופית. אכן, האינסופיות הקיומית הינה בלתי-מסויגת וכוללת-כל, ותכונה זו ממש של הכללת-כל, חייבת בהכרח לכלול גם את האפשרות להתנסוּת אבולוציונית סופית. והאפשרות לצמיחה התנסותית שכזו הופכת לממשוּת ביקום באמצעות מערכות היחסים של השילושים מסדר שלישי, אשר נושקות לעליון ובו.
הקוסמוס המוחלט נעדר גבול מבחינה מושגית; הגדרת טיבה ושיעורה של מציאות ראשונית זו הינה כסיוג האינסופיוּת והנחתתו של המושג הטהור של הנצח. רעיון האינסופי-נצחי, הנצחי-אינסופי, הינו בלתי-מסויג בשיעורו ומוחלט כעובדה. אין קיימת שפה של אורנטיה – לא הייתה קיימת בעבר, אינה קיימת בהווה ולא תהיה קיימת בעתיד – ההולמת את הבעת מציאותהּ של האינסופיוּת, או אינסופיותהּ של המציאות. האדם, כיצור סופי בקוסמוס אינסופי, חייב להסתפק בהרהורים מעוּותים ובמושגים קלושים על אותו קיום נעדר-גבולות, בלתי-חסום, שמעולם לא החל ושלעולם לא יסתיים, ואשר הבנתו מצויה אל מעבר ליכולתו.
לעולם לא תוכל הדעת לקוות לתפוש את מושג המוחלט, בטרם תנסה לשבור את אחדותה של מציאות שכזו. הדעת מאחדת את כל החלוקות, אך בהיעדרן הרב של חלוקות שכאלה, לא תמצא הדעת את הבסיס שעל-פיו היא תוכל לנסות ולגבש מושגים של הבנה.
נדרש לחלק את הסטאזיס הראשוני של האינסופיות, קודם לניסיונות האנושיים להבינו. קיימת באינסופיות אחדות אשר בוטאה במסמכים אלה כ"אני הוא זה" – ההנחה הבראשיתית של דעת היצור. אך לעולם לא יוכל היצור להבין כיצד הופכת אחדות זו לדואליות, לשילוש ולריבוי, ובאותה עת נותרת אחדות בלתי-מסויגת. האדם נתקל בבעיה דומה בשעה שהוא עוצר להגות באלוהות הבלתי-מחולקת של השילוש לצד מופעיו האישיים הרבים של האל.
זהו רק המרחק של האדם מן האינסופיות אשר גורם למושג זה להיות מבוטא במילה יחידה. בעוד שמחד גיסא האינסופיות הינה אחדות, ומאידך גיסא היא הינה גיוון ללא-קץ וללא גבול. באופן שבו רואים יצורים תבוניים סופיים את האינסופיות, היא הינה הפרדוקס המקסימלי של הפילוסופיה של היצור ושל המטפיזיקה הסופית. בעוד שטיבו הרוחני של האדם שואף מעלה בהתנסות הסגידה לאב אשר הינו אינסופי, המושג המקסימלי של ההוויה העליונה ממצה את יכולת ההבנה האינטלקטואלית של האדם. מעבר לעליון, המושגים הופכים יותר ויותר לשמות; הם מציינים פחות ופחות את המציאות לאשורה; והם הופכים יותר ויותר להבנה סופית שמשליך היצור על העַל-סופי.
מושג בסיסי אחד של הרמה המוחלטת כולל הנחה בת שלושה חלקים:
1. המקורי. המושג הבלתי-מסויג של המקור והמרכז הראשון, אותו מופע מקור של "האני הוא זה" אשר ממנו נובעת המציאות כולה.
2. הממשי. האיחוד של שלושת מוחלטי הממשות, המקור והמרכז השני והשלישי, וכן זה של פרדיס. שילוש זה מסדר שני של הבן הנצחי, הרוח האינסופית ואי פרדיס, מהווה את ההתגלות בפועל של מקוריותו של המקור והמרכז הראשון.
3. הפוטנציאלי. האיחוד של שלושת מוחלטי הפוטנציאל, זה של האלוהות, זה הבלתי-מסויג וזה האוניברסאלי. שילוש זה מסדר שלישי של הפוטנציאליות הקיומית מהווה את ההתגלות הפוטנציאלית של מקוריות המקור והמרכז הראשון.
היחסים ההדדיים בין המקורי, הממשי והפוטנציאלי מייצרים בתוך האינסופיות את המתחים אשר תוצאתם הינה האפשרות לכל הצמיחה ביקום; והצמיחה הינה טיבם של זה בעל שבעת ההיבטים, של העליון ושל המֵרבי.
בהתאגדות שבין מוחלט האלוהות, המוחלט האוניברסלי והמוחלט הבלתי-מוגדר, הפוטנציאליות הינה מוחלטת בעוד שהממשיות היא מגיחה; בהתאגדות שבין המקור והמרכז השני והשלישי וזה של פרדיס, הממשיות הינה מוחלטת בעוד שהפוטנציאליות היא מגיחה; במקוריותו של המקור והמרכז הראשון, איננו יכולים לומר לא כי הממשיות או הפוטנציאליות קיימות ולא כי הן מגיחות – האב הינו.
מנקודת המבט של הזמן, הממשי הינו מה שהיה ומה שהווה; הפוטנציאלי הינו מה שמתהווה ומה שיהיה; המקורי הינו מה שהינו. מנקודת המבט של הנצח, ההבדלים בין המקורי, הממשי והפוטנציאלי אינם כה גלויים. שלושת האיכויות האלה אינן כה מובחנות ברמות של פרדיס-הנצח. בנצח, הכול הינו – אלא שלא הכול נגלה כבר בזמן ובמרחב.
מנקודת מבטו של היצור, הממשיות הינה התוכן, הפוטנציאליות היא היכולת. הממשיות מתקיימת במרכז, ומתרחבת ממנו אל האינסופיות ההיקפית; הפוטנציאליות באה פנימה מן האינסופיות הסובבת ומתכנסת אל מרכזם של הדברים כולם. המקוריות הינה זו אשר בתחילה גורמת, ולאחר מכן מאזנת, את התנועות הדואליות במחזור המטמורפוזה של המציאות מן הפוטנציאלים אל הממשיים, וכן את הליך הפיכתם של הממשיים הקיימים לפוטנציאליים.
שלושת מוחלטי הפוטנציאליוּת פועלים ברמת הקוסמוס הנצחית הטהורה, ולפיכך הם לעולם לא יפעלו ככאלו ברמות תת-מוחלטוֹת. ברמות המציאות היורדות נִגלה שילוש הפוטנציאליוּת מסדר שלישי יחד עם המרבי ועל העליון. הפוטנציאל עלול להיכשל להתממש בזמן ביחס לחלק מסוים וברמה תת-מוחלטת כלשהי, אך לעולם לא יקרה הדבר באופן מצטבר. לעולם תהא יד רצונו של האל על העליונה, לא תמיד ביחס ליחיד, אך ללא יוצא מן הכלל באשר לסך כל הדברים.
כל מה שקיים בקוסמוס ממורכז בשילוש מסדר שני של הממשיות; בין שזו רוח, דעת או אנרגיה, הכול מתמרכז בהתאגדות הזו שבין הבן, הרוח ופרדיס. אישיותו של בן הרוח הינה תבנית האב עבור כלל האישיויות ברחבי היקומים כולם. תוכנו של אי פרדיס הינה תבנית האב אשר ממנה מתגלה האוונה באופן מושלם, ויקומי העל מתגלים באופן ההופך למושלם. הפועל האחוד הינו בעת ובעונה אחת הדעת המפעילה את האנרגיה הקוסמית, ההמשגה של תכלית הרוח, והתכלול של גורמיהן ותוצאותיהן המתמטיים של הרמות החומריות עם תכליותיה ומניעיה הרצוניים של הרמה הרוחנית. ביקום סופי ובעבורו, הבן, הרוח ופרדיס פועלים במֵרבי ועליו, כפי שהוא מותנה ומסויג בעליון.
ממשיוּת (של אלוהות) הינה מה שהאדם מבקש בהרקעה לעבר פרדיס. פוטנציאליוּת (של אלוהיות אנושית) הינה מה שהאדם מפתח באותו חיפוש. המקורי הינו מה שמאפשר את קיומם זה-בצד-זה של האדם הממשי, האדם הפוטנציאלי והאדם הנצחי, וכן את תכלולם.
הדינמיקה הסופית של הקוסמוס נוגעת למעבר הרציף של המציאות מן הפוטנציאליות אל הממשיות. מבחינה תיאורטית, מטמורפוזה מעין זו עשויה להסתיים, ואולם למעשה, סוף זה הוא בלתי-אפשרי לפי שהפוטנציאלי והממשי מצויים שניהם במעגל של המקורי (ה"אני הוא זה"), והזדהות מעין זו מונעת לנצח את היכולת לשים קץ להתקדמותו ההתפתחותית של היקום. לעולם לא תסתיים התקדמותו של כל מה שמזוהה עם ה"אני הוא זה", לפי שממשיוּת הפוטנציאלים של ה"אני הוא זה" הינה מוחלטת, והפוטנציאליוּת של הממשיים של ה"אני הוא זה" אף היא מוחלטת. לעולם יפתחו הממשיים נתיבים חדשים להתממשותם של פוטנציאלים אשר עד אז היו בלתי-אפשריים – כל החלטה אנושית לא רק מממשת מציאות חדשה בהתנסות האנושית, אלא גם פותחת פתח ליכולת חדשה לצמיחה אנושית. בתוככי כל ילד חי אדם בוגר, ובתוך כל אדם יודע-אֵל חי מתקדם מורונטי.
בקוסמוס הכולל, לעולם לא תוכל להופיע סטאטיות בצמיחה, זאת משום שהבסיס לצמיחה – הממשיים המוחלטים – הינם בלתי-מסויגים, ומשום שהאפשרויות לצמיחה – הפוטנציאלים המוחלטים – הינם בלתי-מוגבלים. מנקודת מבט מעשית, הפילוסופים של היקום הגיעו למסקנה כי לא קיים דבר כמו סוף.
מנקודת מבט מצומצמת, אכן קיימים סופים רבים, פעילויות רבות אשר מסתיימות, אך מנקודת מבט רחבה יותר ברמה גבוהה יותר של היקום, אין קיימים סופים, אלא רק מעברים משלב התפתחותי אחד לאחר. הכְרוֹנִיּוּת העיקרית בְּיקום-האב נוגעת למספר עידנים ביקום; העידן של האוונה, העידן של יקומי העל ואלו של היקומים החיצוניים. ואולם, אפילו חלוקות בסיסיות אלה של מערכות יחסים סדרתיות, אינן יכולות להיות אלא סימני-דרך יחסיים בכביש המהיר הבלתי-נגמר של הנצח.
החדירה הסופית לאמת, ליופי ולטוּב, של ההוויה העליונה, יכולה לפתוח עבור היצור המתקדם אך ורק את אותן איכויות מוחלטופיות בעלות אלוהיוּת מֵרבית המצויות מעבר לרמות המושגיוֹת של אמת, יופי וטוּב.
כל התייחסות שהיא למקורותיו של האל העליון חייבת להתחיל בשילוש פרדיס, וזאת מכיוון שהשילוש הינו האלוהות המקורית, ואילו העליון הינו אלוהות נגזרת. כל התייחסות שהיא לצמיחתו של העליון חייבת להתייחס לשילושים הקיומיים מסדר שלישי, מכיוון שהם כוללים את כלל הממשיות המוחלטת ואת כל הפוטנציאליוּת האינסופית (יחד עם המקור והמרכז הראשון). והעליון האבולוציוני הינו שיא המוקד הרצוני האישי של השינוי – ההתמרה – של פוטנציאלים לממשיים, בתוך רמת הקיום הסופית ועליה. שני השילושים מסדר שלישי, הממשי והפוטנציאלי, כוללים את כוללנוּת מערכות היחסים ההדדיוֹת של הצמיחה ביקומים.
מקורו של העליון הוא אלוהות פרדיס – אלוהות נצחית, ממשית ובלתי-מחולקת. העליון הינו בראש ובראשונה אישיות רוח, ואישיות רוח זו מקורה בַּשילוש. ואולם, העליון הינו גם אלוהות של צמיחה – צמיחה אבולוציונית – וצמיחה זו נגזרת משני השילושים מסדר שלישי, הממשי והפוטנציאלי.
אם תתקשו להבין כיצד יכולים השילושים מסדר שלישי לפעול ברמה הסופית, עצרו לחשוב על כך שאינסופיותם זו ממש היא אשר טומנת בחובה את הפוטנציאליות לסופי; אינסופיוּת כוללת את כלל הדברים, החל בקיום הנמוך והסופי המסויג ביותר וכלה במציאויות המוחלטוֹת הבלתי-מסויגות הגבוהות ביותר.
לא כל-כך קשה להבין שהאינסופי אכן כולל את הסופי, כמו שקשה להבין כיצד אינסופי זה נגלה בפועל לסופי. ואולם, מכוונני המחשבה השוכנים בדעת בן התמותה הינם אחת מן ההוכחות הנצחיות לכך שאפילו האל המוחלט (כמוחלט) יכול ליצור בפועל קשר ישיר, אפילו עם היצורים הרצוניים הנמוכים ביותר ביקום, והוא אכן עושה כן.
השילושים מסדר שלישי, אשר יחדיו כוללים את הממשי ואת הפוטנציאלי, נגלים ברמה הסופית יחד עם ההוויה העליונה. טכניקת התגלות זו הינה הן ישירה והן עקיפה: ישירה ככל שיחסים של שילוש מסדר שלישי משפיעים ישירות על ההוויה העליונה, ועקיפה ככל שהם נגזרים מרמתו המתממשת-לבסוף של המוחלטופי.
המציאות העליונה, אשר הינה המציאות הסופית הכוללת, מצויה בתהליך של צמיחה דינאמית בין הפוטנציאלים הבלתי-מסויגים של החלל החיצון לבין הממשיים הבלתי-מסויגים אשר במרכז כל הדברים. וכך, הודות לשיתוף הפעולה שבין הסוכנויות המוחלטופיות של פרדיס לבין אישיויות הבורא העליונות של הזמן, הופך המחוז הסופי לעובדה ממשית. הבשלתן של האפשרויות המסויגות של שלושת המוחלטים הפוטנציאליים הכבירים הינה תפקידם המוחלטופי של אדריכלי יקום האב ושל עמיתיהם הטרנסצנדנטאליים. ובשעה שמציאויות אלה, אשר מתממשות-לבסוף, מגיעות לרמת בשלות מסוימת, מגיחות מפרדיס אישיויות הבורא העליונוֹת על-מנת להתחיל במשימה הממושכת עדי עידנים של הפיכת היקומים המתפתחים לעובדה קיימת.
צמיחת העליונות נגזרת מן השילושים מן הסדר השלישי; אישיות הרוח של העליון נגזרת מן השילוש; ואולם זכויות העוצמה המוקנית לכל-יכול מתבססות על הצלחות האלוהיוּת של האל בעל שבעת ההיבטים, בעוד שהאיחוד בין זכויות העוצמה של העליון הכול-יכול לבין אישיות הרוח של האל העליון מתרחשת הודות לסעד הפועל האחוד, אשר העניק את הדעת של העליון כגורם המאחד באלוהות אבולוציונית זו.
ההוויה העליונה תלויה לחלוטין בקיומו ובפעולתו של שילוש פרדיס לשם המציאוּת של טיבה האישי והרוחני. בעוד שצמיחתו של העליון נוגעת ליחסים של שילושים מסדר שלישי, אישיות הרוח של האל העליון תלויה בשילוש פרדיס ונגזרת ממנו, וזה נותר לעד בבחינת המרכז-המקור המוחלט של יציבות מושלמת ואינסופית אשר סביבה נפרשת בהדרגה צמיחתו האבולוציונית של העליון.
תפקוד השילוש קשור לתפקודו של העליון, משום שהשילוש פועל בכל (כוליוּת) הרמות, לרבות ברמה שבה פועלת העליונות. ואולם, עת מפָנֶה העידן של האוונה את מקומו לעידן של יקומי העל, כך מפנָה פעולתו המובחנת של השילוש כבורא ישיר את מקומה לפעולות היצירתיוֹת של ילדי אלוהויות פרדיס.
השילוש מסדר שלישי של הממשויות ממשיך בפעולתו בעידני בתר-האוונה; כבידת פרדיס אוחזת ביחידות הבסיסיות של הקיום החומרי, כבידת הרוח של הבן הנצחי פועלת ישירות על ערכיו הבסיסיים של קיום הרוח, וכבידת הדעת של הפועל האחוד תופסת במהימנות את כלל משמעויותיו החיוניות של הקיום האינטלקטואלי.
ואולם, בעת שכל שלב של פעילות בריאה מתקדם החוצה אל החלל הלא נודע, הוא פועל ומתקיים רחוק יותר ויותר מפעולתם הישירה של הכוחות היצירתיים ושל האישיויות האלוהיות של המקום המרכזי – אי פרדיס המוחלט והאלוהויות האינסופיוֹת אשר שוכנות בו. וכך הופכות רמות הקיום הקוסמיות העוקבות האלה תלויות יותר ויותר בהתפתחויות המתרחשות בתוככי שלושת הפוטנציאלים המוחלטים של האינסופיוּת.
ההוויה העליונה טומנת בחובה אפשרויות לסעד קוסמי, אשר לכאורה אינן מתגלות בבן הנצחי, ברוח האינסופית או במציאויות הבלתי-אישיוֹת של אי פרדיס. הצהרה זו נאמרת מתוך התייחסות ראויה למוחלטותן של שלושת הממשויות הבסיסיות האלה, ואולם צמיחתו של העליון איננה מתבססת רק על ממשויות אלוהות פרדיס אלה, אלא מעורבת גם בהתפתחויות אשר מתרחשות בתוככי המוחלט האלוהי, המוחלט האוניברסאלי והמוחלט הבלתי-מסויג.
העליון איננו צומח רק בעת שהבוראים והברואים של היקומים המתפתחים משיגים דמיון לאֵל, שכן אלוהות סופית זו אף מתנסה בצמיחה כתוצאה מכך שהברוא והבורא מגיעים לשליטה באפשרויות הסופיות של היקום המקיף. התנועה של העליון הינה דואלית: באופן אינטנסיבי אל-עבר פרדיס והאלוהות, ובאופן נרחב אל-עבר היעדר הגבולות של מוחלטי הפוטנציאל.
בעידן הנוכחי ביקום מתגלה תנועה דואלית זו באישיויות היורדות והמרקיעות של היקום המקיף. אישיויות הבורא העליונוֹת וכלל עמיתיהן האלוהיים משקפים את תנועתו של העליון כלפי חוץ, תנועת התפצלות של העליון, בעוד שעולי הרגל המרקיעים משבעת יקומי העל מעידים על נטייתה של העליונוּת להתכנס פנימה.
לעולם מבקשת האלוהות הסופית תיאום דואלי, פנימה אל-עבר פרדיס ואל האלוהויות שלו, והחוצה אל-עבר האינסוף והמוחלטים שבו. ההתפרצות הכבירה של האלוהיות היצירתית של פרדיס, אשר הופכת לאישית בבנים הבוראים וצוברת עוצמה בבקרי הכוח, מעידה על ההתפרצות הנרחבת של העליונוּת אל תוך מחוזות הפוטנציאליוּת, זאת בעוד שהמצעד הבלתי-נגמר של יצורים מרקיעים של היקום המקיף מעיד על נטייתה הכבירה של העליונוּת פנימה, לעבר אחדות עם אלוהות פרדיס.
בני אדם למדו כי לעיתים ניתן להבחין בתנועתו של הבלתי-נראה באמצעות התבוננות בהשפעותיו על הנראה; ואנו, ביקומים, למדנו מזה זמן רב לאתר את תנועותיה ואת נטיותיה של העליונוּת מתוך התבוננות בהשלכות של התפתחויות מעין אלה על אישיויותיו ועל תבניותיו של היקום המקיף.
אף כי איננו בטוחים בכך, הננו מאמינים כי כהשתקפות סופית של אלוהות פרדיס, עוסק העליון בהתקדמות של נצח אל תוככי החלל החיצון; ואולם, כסיוג של שלושת הפוטנציאלים המוחלטים של החלל החיצון, לעד מבקשת הוויה עליונה זו עקביות ביחס לפרדיס. ונדמה כי התנועות הדואליות האלה מסבירות את רוב הפעילויות הבסיסיות ביקומים המאורגנים כעת.
באלוהותו של העליון, השיג האב-ה"אני הוא זה" חופש יחסית מלא מן המגבלות הטבועות במעמד של אינסופיוּת, בהוויה של נצחיוּת ובטבע של מוחלטוּת. ואולם, האל העליון השתחרר מכל המגבלות הקיומיות רק בכך שהוא הפך נתון למגבלות ההתנסותיות של פעולה ביקום. בכך שרכש יכולת להתנסוֹת, נדרש האל הסופי לנחיצות של ההתנסות; בכך שהשתחרר מן הנצחיוּת, נתקל הכל-יכול בחומות הזמן; והעליון יכול לדעת צמיחה והתפתחות אך ורק כתוצאה מקיום חלקי ומטבע בלתי-שלם, מהוויה בלתי-מוחלטת.
כל זה חייב להיות תואם את תכניתו של האב, אשר מבססת את ההתקדמות הסופית על מאמץ, את הישגי היצור על התמדה, ואת התפתחות האישיוּת על אמונה. בכך שציווה על התפתחותו והתנסותו של העליון, הפך האב לאפשריים את קיומם של יצורים סופיים ביקומים, ובאמצעות ההתקדמות ההתנסותית, את העובדה שבמועד כזה או אחר יוכלו היצורים הסופיים הללו להשיג את אלוהיותה של העליונוּת.
כלל המציאות הינה יחסית, לרבות העליון ואפילו המֵרבי, אך למעט הערכים הבלתי-מסויגים של שבעת המוחלטים. עובדת קיום העליונוּת מתבססת על עוצמת פרדיס, על אישיות הבן ועל פעולה אחודה, ואולם, צמיחתו של העליון קשורה למוחלט האלוהות, למוחלט הבלתי-מסויג ולמוחלט האוניברסאלי. ואלוהות זו, אשר מצויה בתהליך של סינתזה ואיחוד – האל העליון – הינה הביטוי האישי של הצל הסופי, אשר מטילה אחדותו האינסופית של טיבו הבלתי-ניתן לאיתור של אב פרדיס – המקור והמרכז הראשון – לרוחב היקום המקיף.
בשיעור שבו פועלים השילושים מסדר שלישי ישירות על הרמה הסופית, הם נושקים לעליון, אשר מהווה את מוקד האלוהות ואת הסכום הקוסמי של כלל הסייגים הסופיים על טבעיהם של הממשי המוחלט ושל הממשי הפוטנציאלי.
שילוש פרדיס נחשב לַבלתי-נמנע המוחלט; שבע רוחות האב הינן ככל הנראה הבלתי-נמנעוֹת של השילוש; התממשות הכוח-דעת-רוח-אישיות של העליון חייבת להיות הבלתי-נמנע האבולוציוני.
נראה כי האל העליון איננו בלתי-נמנע באינסופיות הבלתי-מסויגת, אך נדמה כי הוא כזה בכל רמות היחסוּת. הוא הממקד, הסוֹכֵם והמאגד ההכרחי של ההתנסות האבולוציונית, אשר בטיבו האלוהי מאחד ביעילות את תוצאות ההתבוננות במציאות באופן הזה. ואת כל אלה נראה כי הוא עושה על-מנת לתרום להופעת ההתממשות-לבסוף הבלתי-נמנעת, המופע העַל-התנסוּתי והעל-סופי של האל המֵרבי.
לא ניתן להעריך את ההוויה העליונה הערכה מלאה ללא התחשבות במקור, בתפקוד ובייעוד: היחסים עם השילוש אשר היא מקורהּ, עם היקום שבו היא פועלת, ועם השילוש המרבי אשר הינו ייעודה הישיר.
באמצעות תהליך של סכימת ההתנסות האבולוציונית מקשר העליון בין הסופי למוחלטופי, ממש כשם שדעתו של הפועל האחוד מתכללת בין רוחניותו האלוהית של הבן האישי לבין האנרגיות הבלתי-משתנות של תבנית פרדיס, וכשם שנוכחותו של המוחלט האוניברסאלי מאחדת בין הפעלתה של האלוהות ובין התגובתיות הבלתי-מסויגת. ואחדות זו חייבת להיות התגלות של פעולה, אשר לא התגלתה, של האחדות המקורית בין הגורם-האב הראשון והמקור-התבנית של כל הדברים וההוויות.
[הובא בחסות שליח רב-עוצמה השוהה זמנית באורנטיה.]
אילו הכיר האדם בכך שבוראיו – המפקחים הישירים שלו – בעוד שהינם אלוהיים הם גם סופיים, וכי אל הזמן והמרחב הינו אלוהות מתפתחת ולא-מוחלטת, כי אז היה חוסר-העקביות אשר בחוסר-השוויון של הזמן מפסיקה להוות פרדוקס דתי עמוק. לא עוד תוּזנה האמונה הדתית על-מנת לקדם את הזחיחות החברתית בקרב ברי המזל, בשעה שהיא מעודדת אך השלמה סטוֹאִית בקרב קורבנותיו חסרי המזל של הקיפוח החברתי.
בעת שהננו חוזים בספֵרות האוונה המעודנות במושלמותן, הגיוני וסביר להאמין כי הן נבראו על-ידי בורא מושלם, אינסופי ומוחלט. ואולם, בעת שאנו מתבוננים במהפכות, בפגמים ובחוסר-השוויון השורר באורנטיה, מן ההכרח כי אותו היגיון ואותה סבירות יגרמו לכל הוויה כֵּנה להסיק כי עולמכם נברא ומנוהל על-ידי בוראים אשר היו תת-מוחלטים, קדם-אינסופיים ואחרים ממושלמים.
הצמיחה ההתנסותית מרמזת על השותפות ברוא-בורא – האל והאדם חוברים זה לזה. צמיחה הינה סימן ההיכר של האלוהות ההתנסותית: האווֹנה לא צמחה; האוונה הינה ותמיד הייתה; היא הינה קיומית ממש כאותם אלים נצחיים אשר הם מקורהּ. ואולם, הצמיחה מאפיינת את היקום המקיף.
העליון הכל-יכול הינו אלוהות חיה ומתפתחת של עוצמה ושל אישיוּת. תחומו הנוכחי, היקום המקיף, הינו אף הוא מחוז צומח של עוצמה ושל אישיוּת. ואף כי גורלו הוא גורל של מושלמות, התנסותו הנוכחית כוללת את יסודות הצמיחה ואת היסודות של מעמד בלתי-שלם.
ההוויה העליונה פועלת בעיקר ביקום המרכזי כאישיות רוח; פעולתה מן הסדר השני מתרחשת ביקום המקיף והינה כאל הכל-יכול, אישיות של עוצמה. פעולתה מן הסדר השלישי, המתרחשת ביקום האב, רדומה כעת, וקיימת אך ורק בדמות פוטנציאל דעת לא-נודע. איש איננו יודע מה צפון בהתפתחות שלישית זו של ההוויה העליונה. יש המאמינים כי בשעה שיתייצבו יקומי העל באור ובחיים, יהפוך העליון לתפקודי מאוורסה בדמות הריבון הכל-יכול וההתנסותי של היקום המקיף, בעוד שעוצמתו מתרחבת כַּעַל-כל-יכול של היקומים החיצוניים. אחרים משערים כי שלב העליונוּת השלישי יערב את הרמה השלישית של מופע האלוהות. ואולם, לאמיתו של דבר, איש מאתנו איננו יודע.
התנסותה של כל אישיות יצור המצויה בהתפתחות הינה חלק מהתנסותו של העליון הכל-יכול. הכפפתו התבונית של כל מגזר פיזי ביקומי-העל מהווה חלק משליטתו המתרחבת של העליון הכל-יכול. הסינתזה היצירתית בין עוצמה לְאישיות היא חלק מן הדחף היצירתי של הדעת העליונה, והיא מהווה את עצם הגידול האבולוציוני באחדות שבהוויה העליונה.
תפקידה של הדעת העליונה הוא לאחד בין מאפייני העוצמה של העליונוּת למאפייני אישיותה; ותוצאת ההתפתחות השלמה של העליון הכל-יכול תהא אלוהות אחודה ואישית אחת – ולא אוסף מתואם במידת-מה של מאפיינים אלוהיים כלשהם. מפרספקטיבה רחבה יותר, לא יהיה כל-יכול בנפרד מן העליון, ולא יהיה עליון בנפרד מן הכל-יכול.
במשך העידנים האבולוציוניים מופקד פוטנציאל העוצמה הפיזית בידי שבעת מנהלי הכוח העליונים, ופוטנציאל הדעת מופקד אצל שבע רוחות האב. הדעת האינסופית הינה תפקוד של הרוח האינסופית; הדעת הקוסמית הינה תפקוד של שבע רוחות האב; הדעת העליונה מצויה בתהליך של הפיכה לממשית בָּתיאום של היקום המקיף ובְּהתאגדות תפקודית עם ההתגלות ועם ההישג של האל בעל שבעת ההיבטים.
הדעת של הזמן והמרחב, הדעת הקוסמית, פועלת באופן שונה בשבעת יקומי העל, אך היא מתואמת בהוויה העליונה באמצעות טכניקה אסוציאטיבית לא-ידועה. שליטת-העַל של הכל-יכול ביקום המקיף איננה פיזית ורוחנית באופן בלעדי. אף כי בשבעת יקומי העל היא בעיקר חומרית ורוחנית, קיימות תופעות עכשוויות של העליון אשר הינן הן אינטלקטואליוֹת והן רוחניוֹת.
לאמיתו של דבר, הננו יודעים על דעתה של העליונוּת פחות מאשר על כל היבט אחר של האלוהות המתפתחת הזו. אין ספק כי היא פעילה ברחבי היקום המקיף והסברה היא כי, באופן פוטנציאלי, היא נועדה לפעול באופן נרחב ביקום האב. אך הננו יודעים זאת אל-נכון: אף כי גוף פיזי עשוי להשלים את צמיחתו, ואף כי הרוח עשויה להשיג התפתחות מושלמת, הרי שהדעת לעולם איננה חדלה מלהתפתח – זוהי הטכניקה ההתנסותית של קידמה ללא-קץ. העליון הינו אלוהות התנסותית, ולכן הוא לעולם אינו מגיע למלוא הישג הדעת.
הופעת נוֹכחוּת העוצמה של הכל-יכול ביקום מתלווה להופעת בוראיהם ובָּקָריהם הגבוהים של יקומי העל האבולוציוניים בזירת הפעולה הקוסמית.
האל העליון שואב את מאפייני הרוח והאישיות שלו משילוש פרדיס, אך הוא הופך לעוצמה-אישיוּתית הודות לפועלם של הבנים הבוראים, עתיקי היומין ורוחות האב, אשר פעולותיהם המצטברות מהוות את המקור לעוצמתו הגדֵלה כריבון הכל-יכול של שבעת יקומי העל ובהם.
אלוהות פרדיס בלתי-מסויגת אינה ניתנת להבנה על-ידי היצורים המתפתחים של הזמן והמרחב. אינסופיוּת ונצח מרמזים על רמת מציאוּת של אלוהות אשר יצורים של הזמן והמרחב אינם יכולים להבינהּ. אינסופיות של אלוהות ומוחלטוּת של ריבוניות הינן מטיבו של שילוש פרדיס; והשילוש הינו מציאות המצויה, במידת-מה, מעבר ליכולת ההבנה של האדם בן התמותה. על-מנת לתפוש את מערכות היחסים ביקום ועל-מנת להבין את משמעויות ערכיה של האלוהיות, נדרשים יצורים של הזמן והמרחב למקורות, ליחסיות ולייעודים. ולפיכך, שילוש פרדיס מצמצם – ואף מסייג בדרכים אחרות – את ביטויי האישיוּת של האלוהיות המצויה מחוץ-לפרדיס, וכך הוא מביא לכדי קיום את הבוראים העליונים ואת עמיתיהם, אשר לעד נושאים את אור החיים הלאה, הרחק יותר ויותר ממקורותיו בפרדיס, עד אשר הוא מתבטא באופן המרוחק והיפה ביותר בדמות חייהם הארציים של בני המתת בעולמות האבולוציוניים.
וזהו המקור של האל בעל שבעת ההיבטים, אשר בן התמותה פוגש את רמותיו העוקבות בסדר הבא:
1. הבנים הבוראים (והרוחות היצירתיות).
2. עתיקי היומין.
3. שבע רוחות האב.
4. ההוויה העליונה.
5. הפועל האחוד.
6. הבן הנצחי.
7. האב האוניברסאלי.
שלוש הרמות הראשונות מהוות את הבוראים העליונים; שלוש הרמות האחרונות הינן אלוהויות פרדיס. ובתווך יימצא לעד העליון, כביטוי ההתנסותי של האישיות הרוחנית של שילוש פרדיס וכמוקד ההתנסותי של עוצמתם האבולוציונית הכל-יכולה של ילדיהן הבוראים של אלוהויות פרדיס. ההוויה העליונה הינה התגלות האלוהות המקסימלית לשבעת יקומי העל ולעידן הנוכחי ביקום.
באמצעות הטכניקה של הלוגיקה האנושית ניתן להסיק כי האיחוד-מחדש ההתנסותי של הפעולות השיתופיות של שלוש הרמות הראשונות של האל בעל שבעת ההיבטים ישתווה לרמה של אלוהות פרדיס, ואולם אין זה המקרה. אלוהות פרדיס הינה אלוהות קיומית. הבוראים העליונים, באיחוד האלוהי שלהם של עוצמה ואישיות, מהווים עוצמה פוטנציאלית חדשה של אלוהות התנסותית ומבטאים אותה. ועוצמה פוטנציאלית זו, אשר מקורה הינו התנסותי, לא תוכל להימנע, או לחמוק, מן ההתאחדות עם האלוהות ההתנסותית אשר מקורה בשילוש – ההוויה העליונה.
האל העליון איננו שילוש פרדיס, ואף אינו מי מאותם הבוראים של יקום העל – או כולם יחדיו – אשר פעילויותיהם התפקודיוֹת מסנתזות למעשה את עוצמתו הכל-יכולה המתפתחת. אף כי מקורו של האל העליון הינו בשילוש, הוא מתגלה ליצורים אבולוציוניים כאישיות של עוצמה אך ורק באמצעות תפקודן המתואם של שלוש הרמות הראשונות של האל בעל שבעת ההיבטים. העליון הכל-יכול הופך כעת לעובדה בזמן ובמרחב באמצעות פעילויותיהן של אישיויות הבוראים העליונים, ממש כשם שבנצח הבזיק הפועל האחוד לכדי קיום על-ידי רצונם של האב האוניברסאלי ושל הבן הנצחי. הוויות אלה של שלוש הרמות הראשונות של האל בעל שבעת ההיבטים, הינן עצם טיבה ומקורה של העוצמה של העליון הכל-יכול; לפיכך, לעולם עליהן להתלוות לפעולותיו המנהליות ולתמוך בהן.
אלוהויות פרדיס פועלות ברחבי היקום המקיף לא רק במישרין באמצעות מעגלי הכבידה שלהן, אלא אף פועלות באמצעות סוכנויותיהן השונות ומופעיהן האחרים, למשל:
1. התמקדויות הדעת של המקור והמרכז השלישי. נוכחויות הדעת של הפועל האחוד אוחזות יחדיו, פשוטו כמשמעו, את מחוזות האנרגיה והרוח הסופיים. והדבר נכון, החל מן הרוח היצירתית של יקום מקומי, עבוֹר ברוחות המחזירותיות של יקום על, וכלה ברוחות האב של היקום המקיף. מעגלי הדעת הנובעים ממוקדי האינטלקט השונים הללו מייצגים את זירת הבחירה הקוסמית של היצור. דעת הינה המציאות הגמישה שאותה יכולים הברואים והבוראים לתפעל באופן מידי למדי; היא הינה החוליה החיונית המחברת בין חומר לרוח. מתת הדעת של המקור והמרכז השלישי מאחד את אישיות הרוח של האל העליון עם העוצמה ההתנסותית של הכל-יכול האבולוציוני.
2. התגלויות האישיוּת של המקור והמרכז השני. נוכחויות הדעת של הפועל האחוד מאחדות את רוח האלוהיות עם תבנית האנרגיה. מתת ההתגשמויות בגוף של הבן הנצחי ושל בניו מפרדיס, מַתִּיכוֹת, הלכה למעשה, את טבעו האלוהי של הבורא עם טבעו המתפתח של היצור. העליון הינו הן יצור והן בורא; האפשרות להיותו כזה מתגלה בפעולות המתת של הבן הנצחי ושל בניו המתואמים והכפיפים. סדרי הבנים של מתת, המיכאלים והאווֹנאלים, מוסיפים למעשה לטיבם האלוהי טבע יצור של ממש, טבע שאותו רכשו לעצמם בכך שחיו בפועל כיצור בעולמות האבולוציוניים. כאשר האלוהיות הופכת להיות דומה לְאנושיות, מטבע הדברים נטועה במערכת יחסים מעין זו גם האפשרות שהאנושיות תהפוך לאלוהית.
3. הנוכחויות השוכנות של המקור והמרכז הראשון. דעת מאחדת בין גורמים של רוח לתגובות של אנרגיה; המתת מאחדת בין אלוהיוּת יורדת לבין הרקעת היצורים; ואילו רסיסי האב האוניברסאלי השוכנים מאחדים, הלכה למעשה, בין היצורים המתפתחים לבין האל בפרדיס. קיימות נוכחויות רבות מעין אלה של האב, אשר שוכנות בסדרי אישיויות רבים, ובקרב האנשים בני התמותה רסיסי האל האלוהיים הללו הינם מכוונני המחשבה. מה שמהווה שילוש פרדיס עבור ההוויה העליונה, מהווים משגוחי המסתורין עבור בני האדם. המכווננים הינם יסודות מוחלטים, ועל בסיס יסודות מוחלטים יכול הרצון החופשי לגרום להתפתחותו של טבע של סוֹפיוֹני, טבע של סוֹפיוֹן במקרה של אדם וטבע אלוהי במקרה של האל העליון.
המתת של סדרי הבנים של פרדיס ליצורים מאפשרת לבנים האלוהיים הללו להעשיר את אישיויותיהם באמצעות רכישתו של הטבע הממשי של היצורים ביקום; זאת בעוד שמתת שכאלה לעולם מגלות ליצורים עצמם את הנתיב פרדיס של ההישג האלוהי. מתת המכווננים של האב האוניברסאלי מאפשר לו למשוך אליו את אישיויות היצורים הרצוניים. ובכל מערכות היחסים האלה ביקומים הסופיים, הפעילויות האלה מתאפשרות הודות לסעד הדעת הנוכח-לעולם אשר מקורו בפועל האחוד.
בדרכים אלה, כמו גם בדרכים רבות אחרות, משתתפות אלוהיות פרדיס בהתפתחויות הזמן, כפי שאלה נפרשות בפלנטות הסובבות בחלל, וכפי שהן מגיעות לשיאן בהופעתה של האישיות העליונה, אשר הינה תוצאתה של כל אבולוציה.
אחדותו של השלם העליון תלויה באיחודם המדורג של החלקים הסופיים; התממשותו של העליון נובעת מאיחודים אלו ממש של גורמי העליונוּת – הבוראים, הברואים, האינטליגנציות והאנרגיות של היקום – והתממשות זאת אף מהווה גורמת שלהם.
במהלך אותם עידנים שבהם עוברת ריבונות העליונוּת את התפתחותה בזמן, תלויה עוצמתו הכל-יכולה של העליון בפעולותיו האלוהיות של האל בעל שבעת ההיבטים; זאת בעוד שנדמה כי קיימת מערכת יחסים הדוקה במיוחד בין ההוויה העליונה לבין הפועל האחוד ואישיויותיו העיקריות, שבע רוחות האב. הרוח האינסופית פועלת בדמות הפועל האחוד באופנים רבים המפצים על אי-שלמותה של האלוהות האבולוציונית, וכן היא מקיימת מערכת יחסים קרובה עד מאוד עם העליון. במידת מה, חולקות כל שבע רוחות האב מערכת יחסים קרובה זו, אך במיוחד נכון הדבר באשר לרוח האב מספר שבע, זו הדוברת בשם העליון. רוח אב זו יודעת את העליון, היא מצויה בקשר אישי עמו.
בשלב מוקדם של תכנון סכֵמת הבריאה של יקומי העל, חברוּ יחדיו רוחות האב לשילוש אשר קדם להן ובראו במשותף את ארבעים-ותשע הרוחות המחזירוּתיוֹת, כשבסמוך לזאת פעלה ההוויה העליונה באופן יצירתי ושימשה כסך הכולל של פעולותיהם האחודות של שילוש פרדיס ושל ילידיה הבוראים של אלוהות פרדיס. הופיע מָאגֶ׳סְטוֹן, אשר מני אז מיקד את הנוכחות הקוסמית של הדעת העליונה, זאת בעוד שרוחות האב ממשיכות לשמש כמקורותיו וכמרכזיו של הסעד עצום הממדים של הדעת הקוסמית.
ואולם, רוחות האב ממשיכות בפיקוח על הרוחות המחזירותיות. רוח האב השביעית (במסגרת הפיקוח הכללי שלה על אורוונטון מן היקום המרכזי) מצויה בקשר אישי עם שבע הרוחות המחזירותיות הממקוּמות באוורסה (וכן שולטת בהן שליטת-עַל). במסגרת השליטה והניהול הפנימיים של יקום-העַל, וכן השליטה והניהול שבין יקומי העַל, היא מצויה בקשר מחזירותי עם הרוחות המחזירותיות מן הסוג שלה עצמה, אשר ממוקמות בכל אחת מן הבירות של יקומי העַל.
רוחות אב אלה לא רק תומכות בריבונותה של העליונוּת ומעצימות אותה, אלא אף מושפעות בתורן מתכליותיו היצירתיות של העליון. על-פי-רוב, בריאותיהן המשותפות של רוחות האב הינן מסדר כמו-חומרי (מנָהלי כוח וכולי), בעוד שבריאותיהן היחידניות הינן מן הסדר הרוחני (סופרנאפים וכולי). ואולם, כאשר יצרו רוחות האב במשותף את שבע רוחות המעגלים בתגובה לרצונה ולתכליתה של ההוויה העליונה, ראוי לציין כי הצאצאיות של פעולת בריאה זו הינן רוחניות, לא חומריות ואף לא כמו-חומריות.
וכשם שנכון הדבר עבור רוחות האב של יקומי העל, כך הוא באשר לשלישיית השליטים של בריאוֹת-העַל הללו – עתיקי היומין. ביטויים אישיים אלו של צדק-משפט השילוש בזמן ובמרחב, מהווים את נקודות המשען לגיוס עוצמתו הכל-יכולה של העליון, ומשמשות כשבע נקודות המוקד עבור האבולוציה של הריבונות השילוּשית במחוזות הזמן והמרחב. מנקודות התצפית שלהם, המצויות באמצע הדרך שבין פרדיס לעולמות המתפתחים, רואים ריבונים אלו, אשר מקורם בשילוש, את שני הכיוונים, הם יודעים את שני הכיוונים, ומתאמים את שני הכיוונים.
ואולם, היקומים המקומיים הינם המעבדות הממשיות שבהן מתרחשים ניסויי הדעת, ההרפתקאות הגלקטיות, מופעי האלוהיות, וההתקדמות של האישיויות, וכאשר כל אלו נסכמים באופן קוסמי, מתקבל היסוד בפועל שעל-בסיסו משיג העליון את התפתחותו כאלוהות תוך כדי התנסות והודות לה.
ביקומים המקומיים אפילו הבוראים מתפתחים: נוכחותו של הפועל האחוד מתפתחת ממוקד עוצמה חי למעמד של אישיותהּ האלוהית של רוח האם של יקום; הבן הבורא מתפתח מטבע של אלוהיות פרדיס קיומית לטבעה ההתנסותי של הריבונות העליונה. היקומים המקומיים הינם נקודות המוצא של אבולוציה אמיתית, בריכות הגידול של אישיויות לא-מושלמות של ממש, אשר נתונה להן בחירת הרצון החופשי להפוך לבוראות-במשותף של עצמן, כפי שהן נועדו להיות.
במהלך המתת שלהם לעולמות האבולוציוניים, הבנים הסמכותיים רוכשים לבסוף טבע המבטא את אלוהיות פרדיס באופן המאחד התנסותית את ערכיו הרוחניים הגבוהים ביותר של הטבע האנושי החומרי. ובדומה לכך, הודות למתת כאלה ולמתת אחרות, רוכשים הבוראים המיכאלים את טבעם ואת נקודות ההשקפה הקוסמיות של ילדיהם שלהם עצמם ביקום המקומי. בנים בוראים מסוג מאסטר שכאלה מתקרבים לשלמות ההתנסות התת-עליונה; וכאשר מורחבת ריבונותם ביקום המקומי כך שהיא כוללת את הרוחות היצירתיות הנלוות, ניתן לומר כי במסגרת הפוטנציאלים הנוכחיים של היקום המקיף, הם מתקרבים לגבולות העליונוּת.
כאשר בני המתת מגלים לבני האדם דרכים חדשות למציאת האל, הם אינם יוצרים את הנתיבים הללו של השגת האלוהיות; אלא הם מאירים את מסלולי ההתקדמות הנצחיים אשר מובילים, דרך נוכחותו של העליון, אל אישיותו של אב פרדיס.
היקום המקומי הינו נקודת המוצא עבור אותן אישיויות אשר מרוחקות מן האל במידה המרבית, ואשר מסוגלות לפיכך להתנסות בשיעור ההרקעה הרוחני המרבי ביקום, אישיויות אשר יכולות להשיג את מקסימום ההשתתפות ההתנסותית בבריאתן שלהן עצמן. באותו אופן, אותם יקומים מקומיים מעניקים לאישיויות היורדות את שיעור ההתנסות העמוק ביותר, ואלה משיגות אגב כך דבר-מה, אשר עבורן משתווה במשמעותו למשמעותה של הההרקעה לפרדיס עבור היצור המתפתח.
נראה כי בן התמותה הינו חיוני להשגת מלוא תפקודו של האל בעל שבעת ההיבטים, באופן שבו מגיעה התאגדות זו של אלוהיות לשיא בהתממשותו של העליון. קיימים סדרים רבים אחרים של אישיויות ביקום אשר חיוניים באותה מידה להתפתחותה של עוצמתו הכל-יכולה של העליון, ואולם תיאור זה מוצג לשם בנייתם ועיצובם של בני האדם, ולפיכך מוגבל בעיקרו לאותם גורמים התורמים להתפתחותו של האל בעל שבעת ההיבטים, ואשר נוגעים לאדם בן התמותה.
קיבלתם הנחיה באשר למערכת היחסים השוררת בין האל בעל שבעת ההיבטים לבין ההוויה עליונה, וכעת עליכם להכיר בכך שבעל שבעת ההיבטים כולל הן את בקריו של היקום המקיף והן את בוראיו. בקרים אלו, בעלי שבעה היבטים, של היקום המקיף, כוללים את הבאים:
1. בקרי המאסטר הפיזיים.
2. מרְכזי הכוח העליונים.
3. מנָהלי הכוח העליונים.
4. העליון הכל-יכול.
5. אל הפעולה – הרוח האינסופית.
6. אי פרדיס.
7. המקור של פרדיס – האב האוניברסאלי.
מבחינה תפקודית, שבע הקבוצות האלה הינן בלתי-נפרדות מן האל בעל שבעת ההיבטים, ומהוות את רמת השליטה הפיזית של התאגדות אלוהות זו.
ההסתעפות של האנרגיה והרוח (הנובעת מנוכחותם האחודה של הבן הנצחי ושל אי פרדיס) קיבלה ביטוי סמלי, במובן של יקום העל, בשעה ששבע רוחות האב התאחדו לראשונה על-מנת לברוא יחדיו. במאורע זה נחזתה הופעתם של שבעת מנהלי הכוח העליונים. בצמוד לכך, מעגלי הרוח של רוחות האב התבדלו לעומתית מפעילויות הפיקוח הפיזיות של מנהלי הכוח, ומיד הופיעה הדעת הקוסמית כגורם תיאום חדש בין החומר לבין רוח.
העליון הכל-יכול מתפתח כבקר-העַל של עוצמתו הפיזית של היקום המקיף. בעידן היקום הנוכחי, נדמה כי פוטנציאל זה של עוצמה פיזית מתמרכז בשבעת מנהלי הכוח העליונים, אשר פועלים דרך מרכזי הכוח הנייחים ודרך הנוכחויות הניידות של הבקרים הפיזיים.
יקומי הזמן אינם מושלמים; זהו הינו ייעודם. המאבק למושלמות נוגע לא רק לרמות האינטלקטואליות והרוחניות, אלא גם לרמה הפיזית של האנרגיה והמסה. התייצבותם של שבעת יקומי העל באור ובחיים מניחה כי קודם לכן התייצבו פיזית. וההשערה הינה כי ההישג הסופי של שיווי-משקל חומרי יסמל את השלמת התפתחות שליטתו הפיזית של הכל-יכול.
בימים המוקדמים של בניית יקום, אפילו בוראי פרדיס עסוקים בעיקר בשיווי-משקל חומרי. תבניתו של יקום מקומי מתגבשת לא רק כתוצאה מפעילותם של מרְכזי הכוח, אלא גם בשל נוכחותהּ במרחב של הרוח היצירתית. ובמהלך העידנים המוקדמים הללו של בניית יקום, מפעיל הבן הבורא מאפיין של שליטה חומרית המובן אך במידה מועטה, והוא איננו עוזב את פלנטת הבירה שלו עד אשר מכוּנן שיווי המשקל המשמעותי ביקום המקומי.
אחרי ככלות הכול, כלל האנרגיה מגיבה לדעת, והבקרים הפיזיים הינם ילדיה של אלת הדעת, זו אשר מפעילה את תבנית פרדיס. האינטליגנציה של מנהלי הכוח מוקדשת ללא-הרף למשימת השגת השליטה החומרית. ואף-פעם לא נפסק מאבקם להשגת שליטה פיזית על מערכות היחסים של האנרגיה ועל תנועות המסה, עד אשר הם משיגים ניצחון סופי על האנרגיות ועל המסות, אשר לנצח מהוות את מחוזות פעולתם.
מאבקי הרוח של הזמן והמרחב נוגעים להתפתחותה של שליטת הרוח על החומר באמצעות תיווכה של דעת (אישית); התפתחותם הפיזית (הלא-אישית) של היקומים נוגעת להשלטת הרמוניה בין האנרגיה הקוסמית לבין מושגי שיווי המשקל של דעת בכפוף לשליטת-העַל של רוח. התפתחותו הכוללת של היקום המקיף היא עניין של איחוד אישיותי של הדעת השלטת-באנרגיה עם האינטלקט המתואם-ברוח; והיא תתגלה עת תופיע עוצמתו הכל-יכולה של העליון במלואה.
הקושי בהשגת שיווי משקל דינמי טבוע בעובדת היות הקוסמוס בצמיחה. מעגליה המבוּססים של הבריאה הפיזית מצויים בסכנה כל העת בשל הופעתן של אנרגיה ומסה חדשות. יקום צומח הינו יקום לא מיוצב; ולפיכך, אף חלק בשלם אינו יכול להגיע ליציבות אמיתית עד אשר, בחלוף מלוא הזמן הדרוש, נחזה בהשלמה החומרית של שבעת יקומי העל.
ביקומים המבוססים באור ובחיים אין מתרחשים מאורעות פיזיים משמעותיים באופן בלתי-צפוי. הושגה שליטה יחסית מלאה בבריאה הפיזית; ועדיין, הבעיות הנוגעות למערכת היחסים בין היקומים המיוצבים לבין היקומים המתפתחים ממשיכה לאתגר את כישוריהם של מנהלי הכוח של היקום. ואולם, בעיות אלה תלכנה ותעלמנה בהדרגה עם צמצום הפעילות היצירתית החדשה, ככל שתתקרב הפעילות היצירתית ביקום לשיא הביטוי האבולוציוני שלה.
ביקומי העל האבולוציוניים שולטים האנרגיה-חומר, למעט באישיות, שבה נאבקת הרוח לשלוט בתיווכה של הדעת. מטרתם של היקומים האבולוציוניים הינה הכפפת האנרגיה-חומר באמצעות הדעת, התיאום בין דעת לבין הרוח, וכל אלו הודות לנוכחותה היצירתית והמאחדת של אישיוּת. לפיכך, ביחס לאישיות, מערכות פיזיות אכן הופכות לכפיפות; מערכות דעת למתאמות; ומערכות רוח למנחוֹת.
ברמות האלוהות מתבטא איחוד העוצמה והאישיות בדמות העליון ובו. ואולם, התפתחותה בפועל של שליטת הרוח צומחת בהתבסס על פעולות הרצון החופשי של בוראי היקום המקיף וברואיו.
ברמות המוחלטוֹת, האנרגיה והרוח חד הן. ואולם, הבדלים מופיעים ברגע שבו עוזבים רמות מוחלטות שכאלה; וככל שהאנרגיה והרוח נעות הלאה מפרדיס אל עבר החלל, הולכת ונפערת התהום ביניהן, עד שביקומים המקומיים הן הופכות להיות נבדלות למדי. הן כבר לא זהות, ואף אינן דומות, והדעת חייבת להתערב על-מנת לקשר ביניהן.
העובדה שניתן לכוון אנרגיה באמצעות פעולתן של אישיויות בקרה מעידה על התגובתיות של האנרגיה לפעולת הדעת. העובדה כי ניתן לייצב מסה באמצעות פעולה של אותן ישויות בקרה, מעידה על התגובתיות של המסה לנוכחותה של דעת המייצרת סדר. והעובדה כי הרוח עצמה היא רצונית באישיות, ויכולה לשאוף לשלוט באמצעות הדעת באנרגיה-חומר, מעידה על פוטנציאל האחדות של כלל הבריאה הסופית.
קיימת תלות-הדדית בין כלל הכוחות והאישיויות ברחבי יקום היקומים. לצורך ארגון היקומים, הבנים הבוראים והרוחות היצירתיות תלויים בַּתפקוד, תוך כדי שיתוף-פעולה, של מרכזי הכוח ושל הבקרים הפיזיים; מנהלי הכוח העליונים אינם שלמים ללא שליטת העַל של רוחות האב. מנגנון החיים הפיזיים של האדם מגיב, בחלקו, לצוויה של הדעת (האישית). דעת זו ממש עשויה, בתורה, להפוך לנשלטת ולמונחה על-ידי רוח תכליתית, והתוצאה של התפתחות אבולוציונית מעין זו הינה ייצורו של ילד חדש של העליון, איחוד אישי חדש בין הסוגים השונים של מציאות קוסמית.
וכפי שנכון הדבר עבור החלקים, כך הוא גם באשר לשלם; אישיות הרוח של העליונוּת זקוקה לעוצמתו האבולוציונית של הכל-יכול על-מנת להשיג שלמות של אלוהות ואת הייעוד של חברוּת בשילוש. את המאמץ עורכות אישיויות הזמן והמרחב, ואולם שיאו והשלמתו של מאמץ זה טמון במעשה של העליון הכל-יכול. ובעוד שצמיחתו של השלם מהווה כך את סכום צמיחת חלקיו, באותה מידה נובע כי האבולוציה של החלקים הינה השתקפות חלקית של צמיחתו התכליתית של השלם.
בפרדיס, מוֹנוֹטָה ורוח חד הן – לא ניתן להפריד ביניהן אלא בשם. בהאוונה, אף כי החומר והרוח הינם שונים בבירור, בה בעת הם מצויים, מטבעם, בהרמוניה. לעומת זאת, בשבעת יקומי העל קיימת הפרדה גדולה; תהום רחבה פעורה בין האנרגיה הקוסמית לבין הרוח האלוהית; ולפיכך, קיים פוטנציאל התנסותי גדול יותר לפעולת הדעת, אשר מיועדת להביא להרמוניה, ובסופו של דבר אף לאחד את התבנית הפיזית עם התכליות הרוחניות. ביקומי המרחב המתפתחים בזמן האלוהיות מופחתת יותר, קיימות בעיות קשות יותר הדורשות פתרון, וכן קיימת הזדמנות גדולה יותר לרכישת התנסות בפתרונן. וכלל המצב הזה ביקום העל מביא לכדי קיום זירה רחבה יותר של קיום אבולוציוני, שבו נפתחות האפשרויות להתנסוּת קוסמית באותה מידה בפני היצור ובפני הבורא – ואפילו בפני האלוהות העליונה.
שליטת הרוח, אשר הינה קיומית ברמות המוחלטוֹת, הופכת להתנסות אבולוציונית ברמות סופיוֹת ובשבעת יקומי העל. ובהתנסות זו חולקים הכול, מבן התמותה ועד להוויה העליונה. כולם שואפים – ובאופן אישי – להישג; כולם משתתפים – ובאופן אישי – בייעוד.
היקום המקיף איננו רק בריאה חומרית בעלת הדר פיזי, נשגבוּת רוח ושיעור אינטלקטואלי, אלא גם אורגניזם חי, מרהיב ומֵגיב. קיימים חיים בפועל הפועמים ברחבי מנגנון הבריאה העצומה של הקוסמוס הנמרץ. המציאות הפיזית של היקומים מסמלת את המציאות הניתנת-להבחנה של העליון הכל-יכול; ואורגניזם חומרי וחי זה מלא במעגלים תבוניים, ממש כשם שאת גוף האדם חוצים נתיבי חישה עצביים. היקום הפיזי הזה מלא בנתיבי אנרגיה המפעילים ביעילות את הבריאה החומרית, ממש כשם שמערכות הזרימה מזינות את גוף האדם וממלאות אותו באנרגיה המופקת ממוצרי המזון. ואף לא נעדרים מן היקום העצום אותם מרְכזי תיאום של שליטת-עַל מרהיבה, אשר אותם ניתן להשוות למערכת השליטה הכימית העדינה של המנגנון האנושי. ואילו ידעתם דבר-מה על אודות המבנה הפיזי של מרכז כוח, כי אז היינו יכולים, בדרך של אנלוגיה, לספר לכם כל-כך הרבה יותר על היקום הפיזי.
ממש כשם שבני התמותה נזקקים לאנרגיה סולארית על-מנת לקיים חיים, כך תלוי היקום המקיף באנרגיות המהימנות הנובעות מפרדיס התחתון על-מנת לקיים את הפעילויות החומריות ואת התנועות הקוסמיות של החלל.
לבני האדם הוענקה דעת שעִמה יוכלו לרכוש מודעות-עצמית באשר לזהותם ולאישיותם; ודעת – אפילו דעת עליונה – הוענקה לכוללניוּת של הסופי, אשר עמה תמשיך ותשאף רוחה של אישיות מגיחה זו של הקוסמוס לשאוף תמיד לשלוט באנרגיה-חומר.
בן התמותה מגיב להנחיית הרוח, ממש כשם שהיקום המקיף מגיב לאחיזת כבידת הרוח הנרחבת של הבן הנצחי, הלכידות האוניברסאלית העל-חומרית של הערכים הרוחניים הנצחיים של כלל בריאות הקוסמוס הסופי של הזמן והמרחב.
בני-אדם מסוגלים ליצור הזדהות-עצמית נצחית עם מציאות כוללת ובלתי-ניתנת-להשמדה ביקום – לעבור היתוך עם מכוונן המחשבה השוכן. ובדומה לכך, לנֶצח תלוי העליון ביציבותה המוחלטת של האלוהות המקורית, שילוש פרדיס.
הדחף של האדם למושלמות פרדיס, שאיפתו להשיג את האל, יוצרת מתח אלוהות אמיתי בקוסמוס החי, שאותו ניתן לפתור אך ורק באמצעות פיתוחהּ של נשמה אלמותית; זהו הדבר המתרחש בהתנסותו של יצור בן-תמותה יחיד. ואולם, כאשר כל היצורים וכל הבוראים ביקום המקיף שואפים כך להשיג את האל ולהשיג מושלמות אלוהית, כי אז נבנה מתח קוסמי עמוק אשר יכול למצוא את פתרונו אך ורק בסינתזה הנשגבת של עוצמה כל-יכולה עם אישיות הרוח של האל המתפתח של כלל היצורים, ההוויה העליונה.
[הובא בחסות שליח עוצמתי השוהה באופן זמני באורנטיה.]
במידה שבה אנו מקיימים את רצון האל בכל מעמד ביקום שבו עשוי להימצא קיומנו, באותו שיעור הופך הפוטנציאל הכל-יכול של העליון לצעד אחד יותר ממשי. רצון האל הוא תכליתו של המקור והמרכז הראשון, כפי שהוא מצוי כפוטנציאל בשלושת המוחלטים, מצוי כאישיות בבן הנצחי, מאוחד לפעולה ביקום ברוח האינסופית ומונצח בתבניות הנצחיות של פרדיס. והאל העליון הופך למופע הסופי הגבוה ביותר של רצונו הכולל של האל.
אם כל שוכני היקום המקיף יגיעו אי-פעם, באופן יחסי, לחיות חיים מלאים בהתאם לרצון האל, כי אז יתייצבו בריאוֹת הזמן והמרחב באור ובחיים, ואז הכל-יכול, פוטנציאל האלוהות של העליונוּת, יהפוך לעובדה בעת שתגיח אישיותו האלוהית של האל העליון.
כאשר דעת מתפתחת מתכווננת למעגליה של הדעת הקוסמית, כאשר יקום מתפתח מתייצב בהתאם לתבנית היקום המרכזי, כאשר רוח מתקדמת יוצרת קשר עם הסעד המאוחד של רוחות האב, כאשר אישיות של בן-תמותה מרקיע מתכווננת לבסוף אל הכוונתו האלוהית של המכוונן השוכן, או אז עולֶה קיומו הממשי של העליון ביקומים בדרגה אחת נוספת; או אז מתקדמת האלוהיות של העליונוּת צעד אחד נוסף לעבר התגשמות קוסמית.
החלקים והיחידים של היקום המקיף מתפתחים כהשתקפות של התפתחותו הכוללת של העליון; זאת בעוד שהעליון, בתורו, מהווה את הסך המצטבר הכולל של כלל ההתפתחות ביקום המקיף. מנקודת המבט של בן התמותה, שתי פעולות הגומלין הינן אבולוציוניות והתנסותיות.
העליון הינו יפעת ההרמוניה הפיזית, אמת המשמעות האינטלקטואלית, וטוּב הערך הרוחני. העליון הוא מתק ההצלחה האמיתית ואושר ההישג הנמשך עדי עד. הוא הינו נשמת העַל של היקום המקיף, תודעתו של הקוסמוס הסופי, שלמותהּ של המציאות הסופית, וביטויהּ האישי של התנסות הבורא-ברוא. במשך כל נצח העתיד יביע האל העליון את מציאותהּ של ההתנסות הרצונית בשילוש מערכות היחסים של האלוהות.
באמצעות אישיותם של הבוראים העליונים, ירדו האלים מפרדיס אל מרחבי הזמן והחלל על-מנת ליצור ולפתֵח שם יצורים בעלי יכולת להגיע לפרדיס, יצורים המסוגלים להרקיע אליו בחיפושם אחר האב. מצעד זה ביקום של בוראים יורדים המגלים את האל, ושל יצורים מרקיעים המבקשים את האל, מגלה את התפתחותו של העליון כאלוהות, העליון שבו משיגים הן היורדים והן המרקיעים הבנה הדדית, גילוי האחווה הנצחית והאוניברסאלית. וכך הופכת ההוויה העליונה לסינתזה הסופית שבין ההתנסות של הגורם הבורא-המושלם לבין תגובת היצור ההופך-למושלם.
היקום המקיף טומן בחובו את האפשרות לאיחוד מושלם – איחוד אשר הוא תמיד שואף אליו – ואפשרות זו נובעת מתוך העובדה שהקיום הקוסמי הזה הינו תוצאה של פעולות היצירה ושל ציווי העוצמה של שילוש פרדיס, אשר הינו אחדות בלתי-מסויגת. אחדות שילושית זו ממש מתבטאת בקוסמוס הסופי בעליון, אשר מציאותו הופכת גלויה יותר ויותר ככל שהיקומים מגיעים לרמה המקסימלית של הזדהות עם השילוש.
רצונם של הבורא ושל הברוא נבדלים זה מזה איכותית, אך הם גם דומים זה לזה מן הבחינה ההתנסותית; זאת לפי שהברוא והבורא יכולים לשתף פעולה להשגת מושלמות ביקום. האדם יכול לעבוד יחד עם האל, וכך ליצור במשותף סוֹפיוֹן נצחי. האל יכול לפעול אפילו כאנושות במסגרת ההתגלמויות של בניו בגוף, בניו אשר משיגים בדרך זו את התנסות היצור העליונה.
בהוויה העליונה מתאחדים הבורא והברוא באלוהות אשר רצונה מבטא אישיוּת אלוהית אחת. ורצונו זה של העליון הינו יותר מאשר רצונו של הבורא או רצונו של הברוא, ממש כפי שרצונו הריבוני של הבן המאסטר של נבאדון הינו כעת יותר מאשר שילוב בין רצון האלוהיות ובין רצון האנושיוּת. האיחוד בין מושלמות פרדיס לבין ההתנסות בזמן-מרחב מניב משמעות ערך חדשה ברמות האלוֹהיוֹּת של המציאוּת.
טיבו האלוהי המתפתח של העליון הופך לתצוגה נאמנה של ההתנסות אשר אין-דומה-לה של כלל היצורים ושל כלל הבוראים ביקום המקיף. בעליון, הופכים היות-הברוא והיות-הבורא לאחד; ולנצח הם מאוחדים על-ידי אותה התנסות אשר נולדה מתוך התהפוכות הנלוות לפתרונן של הבעיות הרבות אשר הינן מנת חלקה של הבריאה הסופית, בעודה צועדת בנתיב הנצח החותר אל המושלמות ואל השחרור מאזיקי אי-השלמות.
אמת, יופי וטוּב מתואמים בסעד הרוח, בהדר פרדיס, בחסד הבן ובהתנסותו של העליון. האל העליון הינו אמת, יופי וטוּב, משום שמושגי האלוהיות הללו מייצגים מקסימומים סופיים של התנסות רעיונית. מקורותיהן הנצחיים של שילוש איכויות אלה מצויים ברמות העל-סופיוֹת, ואולם, היצור יוכל לתפוש מקורות שכאלה רק כעַל-אמת, עַל-יופי ועַל-טוּב.
מיכאל, בורא, גילה את אהבתו האלוהית של האב הבורא לילדיו הארציים. ולאחר שגילה וקיבל חיבה אלוהית זו, יכול האדם לשאוף לגלות את האהבה הזו לאחַיו שבגוף. חיבה שכזו של יצור משקפת נאמנה את אהבתו של העליון.
העליון הינו מכליל באופן סימטרי. המקור והמרכז הראשון מצוי בכוח בשלושת המוחלטים הגדולים, מצוי בפועל בפרדיס, בבן וברוח; ואולם, העליון הוא הן ממשי והן פוטנציאלי, הוויה בעלת עליונוּת אישית ועוצמה כל-יכולה, אשר מגיבה באופן דומה למאמץ היצור ולתכלית הבורא; הוויה הפועלת-עצמית על היקום ומגיבה-עצמית לסך הכולל של היקום; ובעת ובעונה אחת הינה הבורא העליון והיצור העליון. אלוהות העליונוּת הינה, אפוא, ביטוי הסך הכולל של כלל הסוֹפי.
העליון הינו האל-שבזמן; הוא מחזיק בסוד צמיחת היצור בזמן; הוא אף זה הכובש את ההווה הבלתי-שלם ומשלים את העתיד ההופך-למושלם. ופירותיה הסופיים של צמיחה כלשהי הינם: עוצמה הנשלטת על-ידי הרוח באמצעות דעת, הודות לסגולתהּ המאחדת ולנוכחותהּ היצירתית של אישיוּת. התוצאה של כלל הצמיחה הזו, בסופו של דבר, הינה ההוויה העליונה.
עבור האדם בן התמותה, קיום שקול לצמיחה. ונראה כי אלה הם פני הדברים אפילו במובן הרחב יותר ביקום, זאת משום שאכן נדמה כי הקיום המונחה-בידי-הרוח מוביל לצמיחה התנסותית – לתוספת במעמד. לעומת זאת, מזה זמן רב שאנו מחזיקים בדעה שהצמיחה הנוכחית, המאפיינת את קיום היצור בעידן היקום הנוכחי, הינה פונקציה של העליון. ובאותה מידה הננו סבורים כי הצמיחה מהסוג הזה ייחודית לעידן הצמיחה של העליון, וכי היא תגיע לסיומה עם השלמת צמיחתו של העליון.
תנו דעתכם על מעמדם של הבנים אשר שולשו על-ידי ברייה: הם נולדים וחיים בעידן היקום הנוכחי; מוקנית להם אישיות, ואף מתת של דעת ושל רוח. יש להם התנסויות וכן זיכרונות על אודות אותן התנסויות, אך הם אינם צומחים כפי שצומחים המרקיעים. הננו מאמינים ומבינים כי אף בנים אלו, אשר שולשו על-ידי ברייה, בעודם מצויים בעידן היקום הנוכחי, שייכים לאמיתו של דבר לעידן היקום הבא – העידן שיגיע לאחר השלמת צמיחתו של העליון. מכאן שהם אינם בתוך העליון, כפי שהוא הינו במעמדו הנוכחי הבלתי-מושלם וכתוצאה מכך נתון בצמיחה. לפיכך, הם אינם משתתפים בצמיחה ההתנסותית של עידן היקום הנוכחי, ומוחזקים בחזקת מילואים עבור עידן היקום הבא.
בשל היותו מאומץ על-ידי השילוש, הסדר שלי עצמי – זה של השליחים רבי העוצמה – איננו משתתף בצמיחה של עידן היקום הנוכחי. המעמד שלנו, במובן מסוים, הינו של עידן היקום הקודם, כפי שהדבר נכון עובדתית גם באשר לבנים הנייחים של השילוש. דבר אחד ודאי: המעמד שלנו מקובע על-ידי אימוץ השילוש, וההתנסות לא עוד מתממשת לבסוף בצמיחה.
לא כך הוא הדבר בנוגע לסוֹפיוֹנים, או באשר לכל הסדרים האבולוציוניים וההתנסותיים האחרים המשתתפים בתהליך צמיחתו של העליון. ראוי שאתם, בני התמותה החיים כעת באורנטיה, ואשר עשויים לשאוף להגיע לפרדיס ולמעמד של סוֹפיוֹן, תבינו כי ייעוד שכזה הינו בר-הגשמה אך ורק מפני שאתם מצויים בעליון ושייכים לו, ומכאן שהנכם משתתפים במחזור צמיחתו של העליון.
ברגע מסוים תסתיים צמיחתו של העליון; מעמדו יגיע לשלמות (במובן של אנרגיה-רוח). סיום זה של האבולוציה של העליון, יסמן גם את סיומה של אבולוציית היצור כחלק של העליונוּת. איננו יודעים איזה סוג של צמיחה יאפיין את יקומי החלל החיצון. אך אנו סמוכים ובטוחים שזו תהא שונה עד מאוד מכל מה שראינו בעידן הנוכחי, עידן התפתחותם של שבעת יקומי העל. על אזרחיו האבולוציוניים של היקום המקיף תוטל, ללא ספק, המשימה לפצות את שוכני החלל החיצון על החסך הזה של צמיחה עם העליונוּת.
כפי שתהא ההוויה העליונה קיימת עם השלמתו של עידן היקום הנוכחי, היא תתפקד ביקום המקיף כריבון התנסותי. שוכני החלל החיצון – אזרחיו של העידן הבא של היקום – יהיו בעלי פוטנציאל צמיחה של בתר-יקום-על, בעלי יכולת להשיג הישג אבולוציוני אשר מניח מראש את ריבונות העליון הכול-יכול, ולפיכך איננו כולל את השתתפותו של היצור בסינתזה שבין העוצמה לאישיות של העידן הנוכחי ביקום.
וכך, ניתן להתייחס לאי-שלמותו של העליון כאל מעלה, זאת הואיל והיא מאפשרת את צמיחתם האבולוציונית של הברוא-בריאה של היקומים הנוכחיים. לריקנות אכן קיימים היתרונות שלה, לפי שהיא עשויה להתמלא באופן התנסותי.
אחת מן השאלות המסקרנות ביותר במסגרת הפילוסופיה הסוֹֹפית היא זו: האם ההוויה העליונה מתממשת בתגובה לאבולוציה של היקום המקיף, או שמא קוסמוס סופי זה מתפתח בהדרגה בתגובה להתממשותו המדורגת של העליון? או, האם ייתכן שהם תלויים הדדית זה בזה לשם התפתחותם? האם הם מצויים ביחסי גומלין אבולוציוניים, וכל אחד מהם מאתחל את צמיחתו של האחר? הננו בטוחים בזה: יצורים ויקומים, גבוהים ונמוכים, מתפתחים בתוככי העליון, ובמידה שהם מתפתחים, מופיע סכומהּ המאוחד של כלל הפעילות הסופית בעידן היקום הנוכחי. וזוהי הופעתה של ההוויה העליונה, אשר עבור כל האישיויות מהווה את האבולוציה של עוצמתו הכול-יכולה של האל העליון.
המציאות הקוסמית המכונה במִגוון שמות – ההוויה העליונה, האל העליון, והעליון הכול-יכול – הינה הסינתזה המורכבת והאוניברסאלית של השלבים המגיחים של כלל המציאויות הסופיות. המגוון העצום של אנרגיה נצחית, רוח אלוהית ודעת אוניברסאלית, מגיע לשיא סופי באבולוציה של העליון, אשר מהווה את הסך הכולל של כל צמיחה סופית, ומתממש-עצמית ברמות אלוהיוּת של שלמות מקסימאלית סופית.
העליון הינו הערוץ האלוהי אשר דרכו זורמת האינסופיות היצירתית של השילושים מסדר שלישי, המתגבשת לכדי הפנורמה הגלקטית של החלל, זו המהווה את הרקע לדרמת הזמן המרהיבה של האישיות: הרוח הכובשת את האנרגיה-חומר באמצעות תיווך הדעת.
כה אמר ישוע: "אנוכי הדרך החיה." וכך משמש ישוע כדרך החיה מרמת המודעות העצמית החומרית אל הרמה הרוחנית של מודעות-האל. וממש כפי שהוא משמש כדרך של הרקעה חיה זו מן העצמי אל האל, כך מהווה העליון את הדרך החיה מן המודעות הסופית אל ההתעלות של המודעות, ואפילו אל התובנה של המוּחְלָטוֹפיוּת.
הבן הבורא שלכם יכול לשמש בפועל ערוץ חי שכזה, מאנושיות לאלוהיות, משום שהוא התנסה בעצמו במלוא המעבר של נתיב ההתקדמות הזה ביקום, מאנושיותו האמיתית של ישוע בן יוסף, בן האדם, לאלוהיות פרדיס של מיכאל מנבאדון, בנו של האל האינסופי. ובדומה לכך, תוכל ההוויה העליונה לשמש כגישה ביקום אל ההתעלות מעל לַמגבלות הסופיוֹת; זאת משום שהיא הינה ההתגשמות בפועל, וההתגלמות האישית, של כלל האבולוציה וההתקדמות של היצורים, וכן של תהליך הפיכתם לרוחניים. ואפילו ההתנסויות ביקום המקיף של האישיויות היורדות מפרדיס מהווה חלק מהתנסותה, חלק המשלים את סכום כלל התנסויות ההרקעה של עולי הרגל של הזמן.
האדם בן התמותה נברא בצלם אלוהים בְּמובן שהינו יותר מאשר ציורי. ואף שקביעה זו איננה נכונה כלל ועיקר מנקודת המבט הפיזית, היא מהווה הלכה למעשה עובדה קיימת ביחס לפוטנציאלים מסוימים ביקום. משהו מאותה דרמה של ההישג האבולוציוני המתחולל בקרב המין האנושי מזכיר את אשר מתרחש – בקנה מידה רחב הרבה יותר – ביקום היקומים. האדם, כאישיות רצונית, נקשר בקשר יצירתי עם מכוונן, ישות לא-אישית, בנוכחות הפוטנציאליים הסופיים של העליון, וכתוצאה מכך מלבלבת נשמה אלמוֹתית. ביקומים חוברות אישיויות הבורא של הזמן והמרחב עם רוחו הלא-אישית של שילוש פרדיס, ויחדיו הן פועלות ליצירת עוצמה פוטנציאלית חדשה של מציאות אלוֹהוּת.
האדם בן התמותה, בהיותו יצור, איננו בדיוק כמו ההוויה העליונה, אשר הינה אלוהות; ואולם, האבולוציה של האדם מזכירה באופנים מסוימים את צמיחתו של העליון. האדם צומח באופן מודע מן החומרי אל עבר הרוחני הודות לכוח, לעוצמה ולהתמדה של החלטותיו שלו; הוא אף צומח בה במידה שמכוונן המחשבה שלו מפתח טכניקות חדשות להגיע מטה מן הרוחני אל רמות הנשמה המורונטיות; ומשהנשמה באה לידי קיום, היא מתחילה לצמוח בעצמה וכשלעצמה.
ובמידה מסוימת, הדבר דומה לאופן שבו מתרחבת ההוויה העליונה. ריבונותה צומחת הודות לפעולותיהן ולהישגיהן של אישיויות הבורא העליונות ומתוֹכַן; זוהי הינה האבולוציה של הדר עוצמתו כשליט היקום המקיף. ובדומה לכך, תלוי טיבו כאלוהות באחדות הקיימת-משכבר של שילוש פרדיס. ואולם, עדיין קיים היבט נוסף לאבולוציה של האל העליון: הוא לא רק בבחינת מתפתח-הודות-לבורא ונגזר-מן-השילוש; הוא אף מתפתח-מעצמו ונגזר-מעצמו. האל העליון בעצמו הינו משתתף רצוני ויצירתי בהתממשותו שלו עצמו כאלוהות. ובדומה לכך, הנשמה האנושית המורונטית מהווה משתתפת יצירתית-במשותף מרצונה בהליך האלמוֹתיוּת שלה עצמה.
האב משתף פעולה עם הפועל האחוד בתפעול אנרגיות פרדיס, ובהפיכתן לאנרגיות המגיבות לעליון. האב משתף פעולה עם הבן הנצחי ביצירתן של אישיויות בורא, אשר פעולותיהן תגענה ביום מן הימים לשיאן בריבונותו של העליון. האב משתף פעולה הן עם הבן והן עם הרוח ביצירת אישיויות שילוש הפועלות כשליטות ביקום המקיף, זאת עד לזמן שבו תסתיים התפתחותו של העליון והוא יהיה כשיר לקחת על עצמו ריבונות זו. לצורך קידומו של העליון, משתף האב פעולה עם המתואמים לו, אלו של-אלוהות ואלו שאינם-של-אלוהות, באופנים הללו ובאופנים רבים אחרים; ואולם, בעניינים הללו הוא אף פועל לבדו. ופעולתו שלו לבדו מתגלה, כך נדמה, באופן המיטבי, בסעד של מכוונני המחשבה ושל הישויות הנלוות להם.
אלוהות הינה אחדות, היא קיומית בשילוש, התנסותית בעליון, ובבני התמותה – מתממשת-ביצור תוך היתוך עם מכוונן. נוכחותם של מכוונני המחשבה בתוככי האדם בן התמותה מגלָה את אחדותו המהותית של היקום, וזאת משום שהאדם – טיפוס האישיות הנמוך ביותר האפשרי ביקום – אכן מכיל בתוכו רסיס ממשי של המציאות הגבוהה ביותר והנצחית, ואף של אביהן המקורי של כלל האישיויות.
ההוויה העליונה מתפתחת הודות לקשר שלה עם שילוש פרדיס, וכתוצאה מן ההצלחות האלוהיוֹת של ילדיו הבוראים והמנהלים של אותו שילוש. נשמתו האלמותית של האדם מפתחת בעצמה את ייעודה הנצחי, וזאת בשיתוף נוכחותו האלוהית של אב פרדיס, ובהתאם להחלטות האישיוּת של הדעת האנושית. עבור ההוויה העליונה מהווה השילוש את מה שמהווה המכוונן עבור האדם המתפתח.
במהלך העידן הנוכחי ביקום, נדמה כי ההוויה העליונה איננה מסוגלת לפעול ישירות כבורא, אלא באותם מקרים שבהם מיצו הסוכנויות היצירתיות של הזמן והמרחב את כל אפיקי הפעולה הסופיים. בהיסטוריה של היקום עד כה, אירע כדבר הזה אך ורק פעם אחת; זאת כאשר מוצו כלל אפשרויות הפעולה הסופיות באשר למחזירותיות ביקום, או אז פעל העליון כשיא הבריאה של כל מה שעשו הבוראים לפניו. והננו מאמינים כי הוא ישוב ויפעל כך כמביא אל השיא בעידני העתיד, כל אימת שפעולות הבריאה הקודמות תסיימנה מחזור ראוי של פעולות יצירתיות.
אף-על-פי שההוויה העליונה לא בראה את האדם, האדם נברא – פשוטו כמשמעו – מתוך הפוטנציאליוּת של העליון, ועצם חייו נגזרו ממנו. הוא אף אינו מפתֵח את האדם; ואולם, העליון עצמו הינו מהות האבולוציה. מנקודת מבט סופית, הננו אכן חיים, מתנועעים ומתקיימים בקרב תּוֹכִיּוּתוֹ של העליון.
אף כי ככל הנראה, העליון איננו יכול לאתחל גורם מקורי, נדמה כי הוא הינו הזרז של כלל הצמיחה ביקום, וככל שהדבר נוגע לייעודן של כלל ההוויות ההתנסותיוֹת-אבולוציוניוֹת, הוא עתיד להיות, כך נדמה, שיא הכּוֹללניוּת. האב הינו המקור של מושג הקוסמוס הסופי; הבנים הבוראים מממשים בפועל רעיון זה בזמן ובמרחב בהסכמה – ותוך שיתוף פעולה – של הרוחות היצירתיות; העליון מביא לשיא את הסופי הכולל, ומכונן את יחסיו עם גורל המוחלטופי.
בשעה שהננו מתבוננים במאבקיה הבלתי-פוסקים של בריאת היצורים לשם השגת מעמד של מושלמות והוויה של אלוֹהיוּת, איננו יכולים שלא להאמין כי המאמצים הבלתי-נגמרים הללו מעידים על מאבקו הרציף של העליון למימוש-עצמי אלוהי. האל העליון הינו האלוהות הסופית, והוא חייב להתמודד עם בעיותיו של הסופי במובן הכולל של מילה זו. המאבקים שלנו עם תמורות הזמן באבולוציה של החלל, משקפים את מאמציו להשיג מציאות של עצמי ושלמות של ריבונות בתוככי זירת הפעולה, שאותה מרחיב טבעו המתפתח עד לגבול החיצוני ביותר האפשרי.
העליון נאבק להתבטא ברחבי היקום המקיף. האבולוציה האלוהית שלו מתבססת, במידה מה, על פעולת-החוכמה של כל אישיות המצויה בקיום. כאשר האדם בוחר לשרוד לנצח, הוא משתתף בבריאת גורל; ובחייו של בן-תמותה מרקיע זה מוצא האל הסופי מידה נרחבת יותר של התממשות-עצמית של האישיות, ושל גידול בְּריבוֹניוּת התנסותית. ואולם, אם ידחה היצור את הנתיבה הנצחית, אותו חלק בעליון אשר היה תלוי בבחירות ההתנסותיות של היצור, הוא יסבול דיחוי אשר לא ניתן להתחמק ממנו, חוסר אשר חייב לקבל פיצוי בהתנסות חליפית או מקבילה; וככל שהדבר נוגע לאישיותו של לא-שורד, זו נספגת אל קרבה של נשמת-העַל של הבריאה, והופכת לחלק מן האלוהות של העליון.
האל הינו כה סומך, כה אוהב, עד שהוא שם חלק מטיבו האלוהי למשמורת ולמטרת מימוש-עצמי אפילו בידי יצירי אנוש. טבע האב – נוכחות המכוונן – איננה ניתנת להשמדה, וזאת ללא קשר לבחירותיה של הוויה האנושית. הילד של העליון, העצמי המתפתח, ניתן להשמדה, על אף שאישיותו של עצמי טועה זה – בעלת הפוטנציאל לשמש כגורם מאחד – תמשיך להתקיים כגורם באלוהות של העליונוּת.
האישיות האנושית אכן יכולה להרוס את היחידניות שלה כיצור, ואף-על-פי שכל מה שהיה בעל ערך בחייו של מתאבד קוסמי שכזה יישמר, האיכויות האלה לא תישמרנה כיצור יחידני. העליון שוב ימצא ביטוי ביצורים של היקומים, אך לעולם לא יעשה זאת שוב בדמות אותה אישיות מסוימת; אישיותו הייחודית של מי שאינו מרקיע חוזרת לעליון, ממש כשם שטיפת מים חוזרת אל הים.
כל פעולה מבוּדדת שהיא של מי מחלקיו האישיים של הסופי, הינה זניחה באופן יחסי ביחס להופעתו לבסוף של העליון השלם; זאת אף-על-פי שהשלם תלוי בסך כלל הפעולות של חלקיו הרבים. אישיותו של בן-תמותה יחידני הינה זניחה לעומת סך העליונוּת הכוללת, אך עבור הסופי, מייצגת אישיותו של כל אדם ערך-משמעות חסר-תחליף; משהאישיות התבטאה, היא אף-פעם לא תתבטא שוב בביטוי זהה, למעט בקיומה המתמשך של אותה אישיות חיה.
וכך, בעודנו שואפים לביטוי-עצמי, שואף העליון בקרבנו ועִמנו לביטוי של אלוהות. כשם שאנו מוצאים את האב, כך מוצא העליון שוב את בורא פרדיס של הדברים כולם. כשם שאנו מתמחים בפתרון בעיות המימוש העצמי, כך משיג אל ההתנסות עליונוּת כל-יכולה ביקומי הזמן והמרחב.
האנושות איננה מרקיעה ביקום ללא-מאמץ, ואף העליון איננו מתפתח ללא פעולה מכוּונת ותבונית. יצורים אינם משיגים מושלמוּת מתוך סבילות גרידא, וגם רוח העליונוּת לא תוכל להפוך את עוצמתו של הכל-יכול לעובדה מבלעדי סעד השירות הבלתי-פוסק לבריאה הסופית.
היחס בזמן של האדם לעליון מהווה את היסוד למוסריות קוסמית, לרגישות אוניברסאלית ולקבלתה של חובה. זוהי חובה המתעלה מעל למובן הזמני של הנכון והשגוי היחסיים; זוהי מוסריות המתבססת ישירות על הערכתו המודעת-לעצמה של היצור לחובתו ההתנסותית כלפי האלוהות ההתנסותית. האדם בן התמותה, וכלל היצורים הסופיים האחרים, נבראו מתוך פוטנציאל האנרגיה, הדעת והרוח החיים אשר קיימים בעליון. והמרקיע שהוא בן-תמותה-מכוונן שואב מתוך העליון את הדרוש ליצירת אופיו האלמותי והאלוהי של סוֹפיוֹן. ומתוך אותה מציאות עצמה של העליון, ובהסכמת הרצון האנושי, טווה המכוונן את תבניות הטבע הנצחי של בן מרקיע של האל.
ההתפתחות בהתקדמות של המכוונן בתהליך הפיכתה של אישיות אנושית לרוחנית ולנצחית גורמת במישרין להרחבתה של ריבונות העליון. הישגים מעין אלו בהתפתחות האנושית הינם בה בעת הישגים בהתממשותו האבולוציונית של העליון. ואף כי נכון הדבר שיצורים לא יוכלו להתפתח ללא העליון, ככל הנראה שבאותה המידה נכון גם כי התפתחות העליון לעולם לא תוכל להתממש במלואה באופן שאינו תלוי בהתפתחותם השלמה של כלל היצורים. וכאן טמונה האחריות הקוסמית הכבירה של אישיויות המודעות-לעצמן: כי במובן מסוים, תלויה האלוהות העליונה בבחירתו של הרצון האנושי. וההתקדמות ההדדית של התפתחות היצור והתפתחותו של העליון מוצגת לעתיקי היומין בנאמנות ובמלואה באמצעות מנגנוני המחזירותיות של היקום אשר אין לרדת לפשרם.
האתגר הגדול הניצב לפתחו של האדם בן התמותה הינו זה: האם תחליט להפוך את ערכי המשמעות אשר ניתן להתנסות בהם בקוסמוס לאישיים בדמות העצמי המתפתח שלך? או שמא, בכך שתדחה את ההישרדות, תתיר לסודות העליונוּת הללו להמשיך ולהיוותר רדומים, ולהמתין לפעולתו של יצור אחר, בזמן אחר כלשהו, אשר בדרכו שלו ינסה לתרום כיצור לאבולוציה של האל הסופי? אך זו תהא תרומתו שלו לעליון, ולא התרומה שלך.
המאבק הכביר של העידן הנוכחי ביקום נסוב בין הפוטנציאלי לבין ממשי – העובדה שכל מה שעדיין לא קיבל ביטוי מבקש להתממש. אם האדם בן התמותה ממשיך בהרפתקת פרדיס, הוא זורם יחד עם תנועות הזמן, אשר הינן כזרם בנהר הנצח; אם האדם בן התמותה מסרב לקחת חלק בנתיבת הנצח, הוא נע כנגד זרם האירועים ביקומים הסופיים. הבריאה המכאנית נעה נחרצוֹת קדימה בהתאם לתכליתו הנפרשת של אב פרדיס, ואולם לבריאה הרצונית ניתנה הבחירה אם לקבל או לדחות את ההזדמנות אשר ניתנה לאישיות להשתתף בהרפתקת הנצח. האדם בן התמותה לא יוכל להשמיד את ערכי הקיום האנושי הנעלים, אך הוא בהחלט יוכל למנוע את התפתחותם של הערכים הללו בהתנסותו האישית שלו עצמו. השיעור שבו מסרב כך העצמי האנושי לקחת חלק בהרקעה לעבר פרדיס, הוא בדיוק השיעור שבו מתעכב העליון בהישג הביטוי האלוהותי שלו ביקום המקיף.
למשמורת בידי האדם בן התמותה הופקדה לא רק נוכחות המכוונן של האב מפרדיס, אלא גם שליטה בגורלו של שבריר אִינְפִינִיטֶסִימָלִי מעתידו של העליון. כאשר האדם מגשים את ייעודו האנושי, כך גם מגשים העליון את ייעודו ברמות האלוהות.
וכך ניצבת בפני כל אחת ואחד מכם אותה החלטה אשר ניצבה לפנים בפנינו: האם תאכזבו את אל הזמן, אשר כה תלוי בהחלטותיה של הדעת הסופית? האם תאכזבו את האישיות העליונה של היקומים בעטיה של עצלות הנסיגה החייתית? האם תאכזבו את האח הכביר של כל היצורים, אשר הינו כה תלוי בכל יצור ויצור? האם תוכלו להרשות לעצמכם לחלוף אל מחוזותיהם של הבלתי-ממומשים בשעה שלפניכם פרושים נופיה הקסומים של נתיבת היקום – הגילוי האלוהי של אב פרדיס וההשתתפות האלוהית בחיפוש אחֲר, ובאבולוציה של, אל העליונוּת?
מתנות האל – מתת המציאות שלו – אינן מרחיקות ממנו עצמו; הוא איננו מרחיק את הבריאה מעצמו, אך כן יצר מתח בבריאוֹת הסובבות את פרדיס. ראשית, האל אוהב את האדם ומעניק לו את פוטנציאל האלמוֹתיוּת – מציאות נצחית. וככל שיאהב האדם את האל, כך יהפוך הוא לנצחי בפועל. וכאן טמון מסתורין: ככל שיקרב האדם אל האל באמצעות האהבה, כך יגדל שיעור ממשותו – מציאותו בפועל – של אותו אדם. וככל שירחק האדם מן האל, כך הוא ילך ויתקרב לחוסר-מציאות – סיום התקיימותו. כאשר האדם מקדֵש את רצונו לעשות את רצון האב, כאשר נותן האדם לאל את כל אשר יש ברשותו, או אז הופך האל את אותו אדם ליותר ממה שהוא.
העליון הכביר הינו נשמת-העל הקוסמית של היקום המקיף. בו אכן משתקפות איכויותיו וכמויותיו של הקוסמוס באופן אלוהי; טיבו האלוֹהיוּתי הינו הפסיפס של סך הטבע העצום של כל ברוא-בורא ברחבי היקומים המתפתחים. והעליון אף הינו אלוהות המצויה בהתממשות, והמגלמת רצון יצירתי הכולל תכלית המצויה בהתפתחות ביקום.
העצמיים האינטלקטואליים של הסופי, בעלי הפוטנציאל להיות אישיים, מגיחים מן המקור והמרכז השלישי ומגיעים לסינתזת אלוהות סופית בזמן ובמרחב בעליון. כאשר היצור מקבל את רצון הבורא, אישיותו איננה נבלעת ואף איננה נכנעת; האישיויות היחידניות אשר משתתפות בהתממשותו של האל הסופי אינן מאבדות את עצמיותן הרצונית כתוצאה מפעולתן זו. לחלופין, אישיויות אלה דווקא מועצמות בהדרגה באמצעות השתתפותן בהרפתקת האלוהות הכבירה הזו; הודות לאיחוד שכזה עם האלוהיות, האדם מרוֹמֵם, מעשיר והופך את העצמי המתפתח שלו לרוחני, ממש עד לסף העליונות.
נשמתו האלמותית המתפתחת של האדם – יצירתן המשותפת של הדעת החומרית ושל המכוונן – מרקיעה ככזו לפרדיס, ולאחר מכן – עם צירופהּ לסגל הסופיונות – חוברת באופן חדש כלשהו למעגל כבידת הרוח של הבן הנצחי באמצעות טכניקת התנסות, הידועה בשם התעלות של סוֹפיוֹן. וכך הופכים סופיונים שכאלה למועמדים הראויים לקבל הכרה התנסותית כאישיויות של האל העליון. וכאשר האינטלקטים בני התמותה הללו משיגים את דרגת הקיום הרוחנית השביעית במסגרת המשימות העתידיות, העלומות, של סגל הסופיונות, הופכת דעת דואלית שכזו לשילושית. שתי הדעות המתואמות האלה – האנושית והאלוהית – תתהללנה באיחוד עם דעתהּ ההתנסותית של ההוויה העליונה, אשר אז כבר תתממש.
בעתיד הנצח יתממש בפועל האל העליון – יתבטא באופן יצירתי ויוצג באופן רוחני – בדעת האדם המרקיע אשר הפכה רוחנית, בנשמתו האלמותית, ממש כשם שהתגלה האב האוניברסאלי בחייו הארציים של ישוע.
האדם איננו מתאחד עם העליון תוך היבלעותה של זהותו האישית, אך ההשלכות ביקום של התנסויות כלל האנשים אכן מהווֹת חלק מתהליך ההתנסות האלוהית של העליון. "המעשה שלנו הוא, ואילו ההשלכות – של האל."
בעודן חולפות דרך הרמות המרקיעות של היקומים, מותירות האישיויות המתקדמות מאחוריהן שובל של מציאות אשר התממשה. התקדמותה של האישיות דרך מחוזות בריאוֹת הדעת, הרוח, או האנרגיה, הצומחות משנה אותן. כאשר האדם פועל, העליון מגיב, ומבחינה עובדתית, פעולה זו הינה בבחינת התקדמות.
המעגלים הכבירים של האנרגיה, הדעת והרוח אף-פעם לא מהווים את קניינה התמידי של האישיות המרקיעה; סעדים אלו נותרים לעולם חלק מן העליונוּת. בהתנסות של בן התמותה, שוכן האינטלקט בפעימותיהן הקצביות של הרוחות מְסַיעות הדעת, ובן תמותה זה מקבל את החלטותיו בזירה הנוצרת כתוצאה מן ההשתתפות במעגלי סעד אלו. בשעת מות בן התמותה, נפרד העצמי האנושי לנצח ממעגל הסיוע. ואף כי נדמה כי המסייעות האלה לעולם לא משדרות התנסויות מאישיות אחת לאחרת, הן בהחלט מסוגלות לשדר, באמצעות האל בעל שבעת ההיבטים, אל האל העליון, את ההשלכות הבלתי-אישיוֹת של החלטת-הפעולה. (ואמת הדבר לפחות באשר למסייעות הסגידה והבינה.)
וכך הוא גם באשר למעגלים הרוחניים: האדם משתמש באלו במהלך הרקעתו דרך היקומים, אך לעולם לא ירכוש אותם כחלק מאישיותו הנצחית. ואולם, מעגלי הסעד הרוחניים הללו, בין אם רוח האמת, רוח הקודש, או נוכחויות הרוח של יקום העל, מקבלות את הערכים המגיחים מתוך האישיות המרקיעה, וכן מגיבות אליהם; וערכים אלו משודרים נאמנה באמצעות בעל שבעת ההיבטים אל העליון.
אף-על-פי שההשפעות הרוחניות דוגמת רוח הקודש ורוח האמת הינן סעדים של היקום המקומי, הנחייתן איננה מוגבלת לחלוטין אך ורק לגבולותיה הגיאוגרפיים של בריאה מקומית נתונה. בשעה שבן התמותה המרקיע חולף אל מעבר לגבולות היקום המקומי אשר ממנו בא, הוא איננו חסֵר לחלוטין את סעדהּ של רוח האמת, אשר לימדה והנחתה אותו ברציפות דרך המבוכים הפילוסופיים של עולמות החומר והעולמות המורונטיים, ובכל משבר בהרקעה הכווינה מהימנה את עולה הרגל של פרדיס, ואמרה מאז ומעולם: "זוהי הדרך". כאשר תצאו אל מחוץ לגבולות היקום המקומי, עדיין תכוון אתכם בהרקעתכם לעבר פרדיס הרוח המנחמת של בני האל של מתת מפרדיס; והיא תעשה כן באמצעות סעד הרוח של ההוויה העליונה המגיחה, ובאמצעות יכולות המחזירותיות של יקום העל.
כיצד רושמים מעגלי הסעד הקוסמיים הרבים הללו את המשמעויות, הערכים והעובדות של ההתנסות האבולוציונית בעליון? איננו יודעים זאת לבטח, אך הננו מאמינים כי רישום זה נעשה באופן אישי על-ידי הבוראים העליונים אשר מקורם בפרדיס, אלו המעניקים במישרין את מעגלי הזמן והמרחב הללו. התנסויות הדעת המצטברות של שבע הרוחות מסייעות הדעת, בסעד שלהן לרמת האינטלקט הפיזית, הינן חלק מהתנסותה של הסועדת האלוהית ביקום המקומי, ודרך רוח יצירתית זו הן נרשמות, ככל הנראה, בדעתה של העליונוּת. בדומה לכך, ההתנסויות האנושיות עם רוח האמת ועם רוח הקודש נרשמות, ככל הנראה, באמצעות טכניקות דומות באישיות של העליונוּת.
אפילו התנסותם של האדם והמכוונן חייבת להדהד באלוהיותו של האל העליון, משום שהאופן שבו מתנסים המכווננים דומה לזה של העליון, ונשמתו המתפתחת של האדם בן התמותה נוצרת מתוך האפשרות להתנסוּת שכזו, אשר הייתה קיימת משכבר בעליון.
ובאופן הזה הופכות התנסויותיה המרובות של הבריאה בכללותה לחלק מן האבולוציה של העליונוּת. בשעה שהם מרקיעים אל האב, היצורים פשוט משתמשים באיכויות ובכמויות של הסופי; ההשלכות הבלתי-אישיוֹת של שימוש זה נותרות לעד חלק מן הקוסמוס החי, מן האישיות העליונה.
מה שהאדם עצמו נוטל עמו כקניין של אישיותו, הוא השלכות ההתנסות על אופיו, השלכות ההתנסות בשימוש במעגלי הדעת והרוח של היקום המקיף בעת הרקעתו לפרדיס. כאשר האדם מחליט, וכאשר הוא מממש את החלטתו בפעולה, האדם מתנסה, והמשמעויות והערכים של התנסות זו לעד יהוו חלק מאופיו הנצחי, בכל הרמות, למן הסופי ועד לאחרון. האופי המוסרי-קוסמי והרוחני-אלוהי מייצג את צבירת ההון של היצור בדמות החלטות אישיוֹת אשר האירה אותן סגידה כנה, אשר היללה אותן אהבה נבונה, ואשר מימש שירות של אחווה.
העליון המתפתח יפצה בסופו של דבר את היצורים הסופיים על חוסר יכולתם לעד להתנסוֹת בקשר שהוא יותר ממוגבל עם יקום היקומים. יצורים יכולים להגיע לאב פרדיס, אך בשל העובדה שדעתם האבולוציונית הינה סופית, אין ביכולתם להבין באמת את האב האינסופי והמוחלט. ואולם, מכיוון שכל ההתנסות של היצורים נרשמת בעליון, והינה חלק ממנו, כאשר יגיעו כל היצורים לרמה האחרונה של הקיום הסופי, ולאחר שההתפתחות הכוללת ביקום תאפשר להם להגיע לאל העליון כאל נוכחות אלוהיות ממשית, או אז, וכחלק אינהרנטי ממגע שכזה, יבואו במגע עם ההתנסות הכוללת. בסופי של הזמן טמונים זרעי הנצח; ולימדונו כי כאשר מלוא האבולוציה תחזה במיצוי היכולת לצמיחה קוסמית, הסופי הכולל ייצא למסע של שלביה המוחלטופיים של הנתיבה הנצחית בחיפוש אחר האב בדמות המֵרבי.
הננו מבקשים את העליון ביקומים, אך אין אנו מוצאים אותו. ״הוא הינו הפנים והחוץ של כל הדברים ושל כל ההוויות כולן, הוא מצוי בתנועה ואף נייח. הוא לא נודע במסתוריו, ואף כי הינו רחוק, הוא גם קרוב.״ העליון הכול-יכול הינו ״צורתו של זה אשר עדיין הינו חסר צורה, התבנית של זה אשר טרם נברא.״ העליון הינו ביתכם ביקום, וכאשר תמצאוהו, יהא זה כמו לשוב הביתה. הוא הינו ההורה ההתנסותי שלכם, וממש כמו בהתנסותם של בני האדם, כך גדלה התנסותו כהורה אלוהי. הוא יודע אתכם משום שהוא דמוי-יצור כשם שהינו דמוי-בורא.
אם באמת תבקשו למצוא את האל, אינכם יכולים אלא להגות בדעתכם את תודעת העליון. כשם שהאל הינו אביכם האלוהי, כך העליון הוא אמכם האלוהית, זו אשר תזין אתכם במשך כל חייכם כיצורים ביקום. ״כמה אוניברסאלי הוא העליון – הוא כאן ואף שם! חיֵי אין-ספור הדברים שבבריאה תלויים בנוכחותו, ואיש לא יסורב.״
מה שמיכאל מהווה עבור נבאדון, מהווה העליון עבור הקוסמוס. אלוהותו הינה האפיק הרחב שדרכו זורמת אהבת האב החוצה אל עבר הבריאה בכללותה, והוא עצמו הינו האפיק הרחב אשר דרכו חולפים היצורים הסופיים פנימה בבקשם את האב, אשר הינו אהבה. אפילו מכוונני המחשבה קשורים אליו; טיבם המקורי ואלוהיותם הינם כשל של האב, אך כאשר הם מתנסים בפעולות הזמן ביקומי המרחב, הם הופכים דומים לעליון.
פעולת הבחירה של היצור לעשות את רצון הבורא הינה ערך קוסמי, ערך אשר נודעת לו משמעות ביקום, המקבלת תגובה מיידית של כוח תיאום כלשהו – כוח עלום אך נוכח בכל מקום – וככל הנראה זו הינה פעולתה ההולכת ומתרחבת בהתמדה של ההוויה העליונה.
נשמתו המורונטית של בן-תמותה מתפתח אכן מהווה את בנהּ של פעולת המכוונן של האב האוניברסאלי, וכן את הילד של תגובתה הקוסמית של ההוויה העליונה, האֵם האוניברסאלית. במשך כל ילדותהּ של הנשמה הצומחת ביקום המקומי, השפעתה של האם הינה ההשפעה השלטת על האישיות האנושית. השפעתם של הורי האלוהות הופכת שקולה יותר לאחר ההיתוך עם המכוונן ובמהלך הנתיבה ביקום העל, אך כאשר יצורי הזמן מתחילים לחצות את יקום הנצח המרכזי, הולך ומתבטא ביתר שאת טבע האב, אשר מגיע לשיא ביטויו הסופי עם ההכרה באב האוניברסאלי ועם הקבלה לסגל הסופיונוּת.״
במהלך התנסות הישג הסופיונוּת, ובו, הולכות ומושפעות איכויות האם ההתנסותיות באופן עצום על-ידי המגע עם נוכחות הרוח של הבן הנצחי ועם נוכחות הדעת של הרוח האינסופית, ומשום היותן ספוגות בנוכחויות אלה. או אז מופיעה בכל רחבי מחוזות פעילותם של הסופיונים ביקום המקיף התעוררות חדשה של פוטנציאל האם הרדום של העליון, התגשמות חדשה של משמעויות התנסותיות, וכן סינתזה חדשה של ערכים התנסותיים של כלל נתיבת ההרקעה. דומה כי התממשות זו של רצון עצמי תמשיך ותתקיים בנתיבה ביקום של הסופיונים מן הדרגה השישית, עד אשר תסתנכרן מורשת האם של העליון באופן סופי עם מורשת המכוונן של האב. תקופה מסקרנת זו בפעולתו של היקום המקיף מייצגת את הקריירה הבוגרת המתמשכת של בן התמותה המרקיע אשר הפך מושלם.
עם השלמת שלב הקיום השישי ועם הכניסה לשלב המעמד הרוחני השביעי והסופי, יחלו ככל הנראה עידניה המתקדמים של ההתנסות המעשירה, של הבשלת החכמה ושל התממשות האלוהיות. בטיבו של הסופיון, יהא זה וודאי שקול להישג המושלם של מאבק הדעת להתממשותהּ העצמית של הרוח, השלמת התיאום בין טיבו המרקיע של האדם לטיבו האלוהי של המכוונן במסגרת גבולות האפשרויות הסופיות. כך יהפוך עצמי מופלא מעין זה של היקום, לבן סופיון נצחי של אב פרדיס, כמו גם לילד היקום הנצחי של האם העליונה, לעצמי של היקום אשר כשיר לייצג הן את אבי היקומים והאישיויות, והן את אמם, בכל פעילות או משימה שהיא הנוגעת למִנהל הסופי של הדברים או ההוויות אשר נבראו, המצויים בתהליך בריאה, או המצויים בתהליך של התפתחות.
כל בן-אנוש המפתח נשמה הינו, פשוטו כמשמעו, בנו האבולוציוני של האל האב ושל האלה האם, ההוויה העליונה. ואולם, עד לעת שבה תתוודע נשמתו של האדם בן התמותה למורשתו האלוהית, נדרש להכיר באמונה בקרבה מובטחת זו לאלוהות. התנסות החיים האנושיים הינה הפקעת הקוסמית שבה מפַתחות מתנות ההוויה העליונה ביקום והנוכחות ביקום של האב האוניברסאלי (אשר אף אחת מהן איננה אישית) את הנשמה המורונטית של הזמן ואת אופי הסופיון האנושי-אלוהי של ייעוד ביקום ושל שירות נצחי.
לעיתים קרובות מדי שוכחים בני-אדם כי האל הינו ההתנסות הכבירה ביותר של הקיום האנושי. התנסויות אחרות מוגבלות בטיבן ובתוכנן, ואולם, ההתנסות באל איננה יודעת גבולות למעט יכולת ההבנה של היצור, וההתנסות הזו מגדילה את היכולת. כאשר בני האדם מחפשים את האל, הם מחפשים את הכול. כאשר הם מוצאים את האל, הם גם מוצאים את הכול. החיפוש אחר האל הינו מתת האהבה הטהורה, אשר אליה נלווֹת תגליות מדהימות של אהבה חדשה וגדולה יותר אשר עתידה להיות מוענקת.
כל אהבת אמת הינה מעִם האל, והאדם מקבל חיבה אלוהית זו בעודו מעניק את האהבה הזו בעצמו לרעיו. אהבה הינה דינאמית. אף-פעם לא ניתן לשבותה; היא חיה, חופשיה, מרגשת ולעולם בתנועה. לא יוכל האדם לקחת את אהבת האב ולכלוא אותה בלבו. עבור בן התמותה, תוכל אהבת האב להפוך למציאות אך ורק בעודה חולפת דרך אישיותו של אותו אדם בשעה שהוא בתורו מעניקהּ לרעיו. מעגל אהבה כביר זה מקורו באב, הוא זורם דרך בנים לאחים, ומשם לעליון. אהבת האב מופיעה באישיות האנושית הודות לסעד המכוונן השוכן. בן יודע-אל מעין זה מגלה אהבה זו לאחיו ביקום, וחיבת רעים זו הינה מהות אהבתו של העליון.
לא ניתן לגשת לעליון אלא דרך התנסות, ובעידני הבריאה הנוכחיים קיימים עבור היצור אך ורק שלושה נתיבי גישה לעליונוּת:
1. אזרחי פרדיס יורדים מן האי הנצחי דרך האוונה, שם הם רוכשים יכולת להבין את העליונות באמצעות התבוננות בהבדלי המציאות בין פרדיס להאוונה, ובאמצעות חיפוש וגילוי פעילויותיהם הרבות של אישיויות הבוראים העליונוֹת, אשר נעות בטווח שבין רוחות האב לבין הבנים הבוראים.
2. מרקיעי הזמן-מרחב עולים מן היקומי האבולוציוניים של הבוראים העליונים על-מנת להתקרב לעליון בעת שהם חוצים את האוונה כהקדמה להתרחבות הערכתם לאחדות של שילוש פרדיס.
3. ילידי האוונה רוכשים הבנה של העליון באמצעות מגעיהם עם עולי הרגל היורדים מפרדיס ועם עולי הרגל המרקיעים משבעת יקומי העל. מטיבם, ממוקמים ילידי האוונה במיקום המאפשר יצירת הרמוניה בין נקודות המבט השונות מעיקרן של אזרחי האי הנצחי ואזרחי היקומים האבולוציוניים.
עבור היצורים האבולוציוניים, קיימות שבע דרכי גישה עיקריות אל האב האוניברסאלי, וכל אחת מהן עוברת דרך האלוהיות של אחת משבע רוחות האב; וכל אחת מדרכי הגישה האלה מתאפשרת הודות להתרחבות היכולת לקלוט התנסות, אשר הינה תוצאה של השירות שאותו שירת היצור ביקום העל המשקף את טיבה של אותה רוח אב. הסך הכולל של שבע ההתנסויות האלה מהווה את המירב, הידוע כעת, של תודעת היצור באשר למציאותו ולממשותו של האל העליון.
לא רק מגבלותיו של האדם עצמו מונעות ממנו מלמצוא את האל הסופי; אלא גם אי-שלמותו של היקום; ואפילו אי-שלמותם של כלל היצורים – בעבר, בהווה ובעתיד – הופכת את העליון לבלתי-נגיש. כל יחיד אשר הגיע לרמת האלוהיות של דמיון-לאל יוכל למצוא את האל האב, אך שום יצור אחד בודד לא יוכל אף-פעם למצוא באופן אישי את האל העליון עד לאותו רגע, אי-אז הרחק בעתיד, עת תושג המושלמות באופן אוניברסאלי עִם שימצאוהו כלל היצורים בו-זמנית.
חרף העובדה שבעידן הנוכחי של היקום לא תוכלו למצוא אותו באופן אישי, כפי שתוכלו למצוא את האב, הבן והרוח – וכפי שאכן יהא הדבר – אף-על-פי-כן, ההרקעה לפרדיס והנתיבה העוקבת ביקום תגבשנה בהדרגה בתודעתכם את ההכרה בנוכחותו ביקום ובפעולתו הקוסמית של אל כל ההתנסות. פירות הרוח הינם מהות העליון, כפי שניתן להכירו בהתנסות האנושית.
האדם יוכל להשיג אי-פעם את העליון אך ורק לאחר שהותךְ זה מכבר עם רוח אלוהות פרדיס. עבור בני אורנטיה, רוח זו הינה נוכחות המכוונן של האב האוניברסאלי; ואף כי משגוח המסתורין הינו מעִם האב ודמוי האב, אנו נתונים בספק בנוגע לשאלה אם אי-פעם תוכל אפילו מתת שכזו להשלים את המשימה הבלתי-אפשרית של גילוי טיבו של האל האינסופי ליצור סופי. הננו משערים כי מה שהמכווננים יגלו לסוֹפיוֹנֵי העתיד של הרמה השביעית יהיה אלוהיוּתו וטיבו של האל העליון. ועבור היצור הסופי, תהווה התגלות זו את מה שעבור הוויה מוחלטת תהווה ההתגלות של האינסופי.
העליון איננו אינסופי, ואולם הוא כולל, ככל הנראה, את כל החלק באינסופיות שיצור סופי יוכל אי-פעם להבין באמת. הבנה של יותר מן העליון פירושה להיות יותר מסופי!
כלל הבריאות ההתנסותיות תלויות אלה באלה לשם הגשמת ייעודן. רק המציאות הקיומית היא מוכלת-בעצמה וקיימת-לעצמה. האוונה ושבעת יקומי העל נזקקים זה לזה על-מנת להשיג את מקסימום ההישג הסופי; בדומה לכך, על-מנת להתעלות מעל לסופי, הם יהיו תלויים ביום מן הימים ביקומי העתיד של החלל החיצון.
מרקיע אנושי יוכל למצוא את האב; האל הינו קיומי ולכן מציאותי, וזאת בלא תלות במעמדו ההתנסותי של היקום בכללותו. אך לעולם לא יוכל שום מרקיע בודד למצוא את העליון בטרם הגיעו כלל המרקיעים לאותה רמת בשלות מקסימאלית ביקום, המאפשרת להם להשתתף בו-זמנית בתגלית הזו.
האב אינו נושא פנים; הוא מתייחס לכל אחד מבניו המרקיעים כיחיד קוסמי. בדומה לכך, העליון אינו נושא פנים; הוא מתייחס אל בניו ההתנסותיים כאל סך קוסמי כולל אחד.
האדם יוכל לגלות את האב בלבו שלו, ואולם, את העליון הוא יידרש לחפש בלבבות כל יתר בני האדם; וכאשר כלל היצורים יאהבו את העליון באופן מושלם, או אז יהפוך הוא למציאות ביקום עבור כל היצורים כולם. וזוהי רק דרך אחרת לומר שהיקומים יתייצבו באור ובחיים.
הישג התממשותן העצמית המושלמת של כל האישיויות, שאליו מתווסף הישג של שיווי משקל מושלם ברחבי היקומים, שקול להשגת העליון, ומהווה עדות לשחרורה של כלל המציאות הסופית ממגבלות הקיום הבלתי-שלם. מיצוי מעין זה של כלל הפוטנציאלים הסופיים, מניב את ההישג השלם את העליון, וניתן אף להגדירו אחרת כהתממשותהּ האבולוציונית השלמה של ההוויה העליונה עצמה.
בני-אדם אינם מוצאים את העליון לפתע פתאום, בהוד ובהדר שבהם פוערת רעידת אדמה תהומות בסלע, אלא מוצאים אותו לאיטם ובסבלנות, כפי שהנהר סוחף בשקט את האדמה שבקרקעיתו.
כאשר תמצאו את האב, תמצאו את הגורם הכביר אשר אחראי להרקעתכם הרוחנית ביקומים; כאשר תמצאו את העליון, תגלו את התוצאה הכבירה של נתיבת התקדמותכם לעבר פרדיס.
ואולם, שום בן-תמותה יודע-אל לעולם לא יוכל לצעוד לבדו במסעו דרך הקוסמוס, שכן יודע הוא כי בכל צעד ושעל צועד לידו האב; ואילו הנתיב עצמו, אשר עליו הוא צועד, הינו נוכחותו של העליון.
התממשותם השלמה של כל הפוטנציאלים הסופיים שקולה להשלמת התממשותה של כל התנסות אבולוציונית. דבר זה מרמז על הופעתו הסופית של העליון כנוכחות אלוהות כל-יכולה ביקומים. הננו מאמינים כי בשלב ההתפתחות הנוכחי, העליון יהא בעל אישיות בדידה ממש כמו הבן הנצחי, בעל עוצמה מוחשית ממש כמו אי פרדיס, ומאוחד לחלוטין כמו הפועל האחוד, וכל אלו במגבלות אפשרויותיהּ הסופיות של העליונוּת, עת יגיע העידן הנוכחי של היקום אל שיאו.
אף כי זהו מושג ראוי לחלוטין של עתידו של העליון, נבקש את שימת לבכם לבעיות מסוימות הטבועות במושג הזה:
1. המפקחים הבלתי-מסויגים של העליון יתקשו להפוך לאלוהות בכל שלב בטרם הושלמה האבולוציה שלו, ועדיין מפקחים אלו ממש מפעילים אפילו כעת את הריבונות של העליונוּת באופן מסויג ביחס ליקומים המבוססים באור ובחיים.
2. העליון יתקשה לפעול במסגרת השילוש המרבי עד אשר ישלים למעשה את מעמדו ביקום, ועדיין השילוש המרבי מהווה אפילו כעת מציאות מסויגת, ונודע לכם זה מכבר על אודות קיומם של באי הכוח המסויגים של המרבי.
העליון איננו כה ממשי עבור היצורים ביקום, אך קיימות סיבות רבות שבעטיין ניתן להסיק כי הוא מציאותי למדי עבור האלוהות בעלת שבעת ההיבטים, אשר משתרעת למן האב האוניברסאלי בפרדיס ועד לבנים הבוראים והרוחות היצירתיות של היקומים המקומיים.
ייתכן שברמות העליונוֹת של הסופי, שם משתלב הזמן עם הזמן אשר-עבר-הִתעַלוּת, חל מעין טשטוש ומיזוג בַּרצף. ייתכן שהעליון מסוגל לחזות את נוכחותו ביקום ברמות העל-זמניות האלה, ואז לחזות מבעוד מועד ובמידה מוגבלת את האבולוציה העתידית על-ידי שיקוף לאחור של תחזית עתידית זו, ברמות אשר נבראו בדמות נוכחות קיומו של הבלתי-שלם המשוער. ניתן לצפות בתופעות מעין אלה כל אימת שהסופי יוצר מגע עם העל-סופי, למשל בהתנסויותיהם של בני האדם שבהם שוכנים מכוונני מחשבה, המהווים תחזיות אמת להישגיו העתידיים של האדם ביקום לאורך הנצח כולו.
כאשר מתקבלים בני התמותה המרקיעים לסגל הסופיונות של פרדיס, הם נשבעים אמונים לשילוש פרדיס, ובשבועת אמונים זו הם מתחייבים לעד לשמור אמונים לאל העליון אשר הינו השילוש, כפי שהדבר מובן לכל אישיויות היצורים הסופיות. לאחר מכן, ועד לימי הבשורה, עת יתייצבו היקומים המקומיים באור ובחיים, חבורות הסופיונים פועלות ברחבי היקומים המתפתחים אך ורק בכפוף לפקודות אשר מקורן בפרדיס. בעת שהארגונים הממשלתיים של הבריאוֹת האלה, אשר הפכו מושלמוֹת, מתחילים לשקף את ריבונותו המגיחה של העליון, הננו מבחינים בכך שחבורות הסופיונים המרוחקות האלה מקבלות על עצמן את סמכותן של ממשלות חדשות מעין אלה. נדמה כי האל העליון מתפתח כגורם המאחד את סגלי הסופיונוּת האבולוציוניים, אך קיימת סבירות גבוהה לכך שהעליון יהא בבחינת חבר בשילוש המרבי הזה אשר יכווין את ייעודם הנצחי של שבעת הסגלים הללו.
ההוויה העליונה כוללת שלוש אפשרויות על-סופיות לביטוי ביקום:
1. שיתוף-פעולה מוחלטופי בשילוש ההתנסותי הראשון.
2. מערכת יחסים מוחלטת-בצוותא בשילוש ההתנסותי השני.
3. השתתפות אינסופית-בצוותא בשילוש השילושים; אך אין ברשותנו מושג מספק באשר למשמעות האמיתית של דבר זה.
זוהי אחת מן ההיפותזות המקובלות באופן כללי באשר לעתידו של העליון, אך קיימות השערות רבות בנוגע ליחסו ליקום המקיף הנוכחי לאחר שזה ישיג מעמד של אור וחיים.
יעדם הנוכחי של יקומי העל הוא להפוך למושלמים, ממש כמו האוונה, כמות שהם ובמסגרת הפוטנציאלים שלהם. מושלמות זו נוגעת להישג הפיזי והרוחני שלהם, ואפילו להתפתחות המִנהל, הממשל והאחווה. האמונה היא כי בעידנים העתידים לבוא תתמצינה, בסופו של דבר, האפשרויות לחוסר-הרמוניה, לחוסר-הסתגלות ולחוסר-התאמה ביקומי העל. מעגלי האנרגיה יימצאו באיזון מושלם ובמוּכפפות שלמה לדעת, בעוד שהרוח, בנוכחותה של האישיות, תשיג את השליטה בדעת.
ההשערה היא כי באותו מועד מרוחק, ישיגו אישיות הרוח של העליון ועוצמתו המושגת של הכול-יכול, התפתחות מתואמת; וכי שניהם – כפי שיתאחדו הודות לדעת העליונה ובהּ, יהפכו לעובדה בדמות ההוויה העליונה, מציאות שלמה ביקומים – מציאות אשר בה יוכלו להבחין כל היצורים התבוניים, מציאות שאליה תגֵבנה כל האנרגיות הברוּאוֹת, שבה תהיינה מתואמות כל הישויות הרוחניות ושבה תתנסֵינה כל האישיויות ביקום.
מושג זה מרמז על ריבונותו בפועל של העליון ביקום המקיף. סביר ביותר כי מנהלי השילוש הנוכחיים ימשיכו לשמש כבאי כוחו, אך אנו מאמינים כי סימני הגבול בין שבעת יקומי העל ייעלמו בהדרגה, וכי היקום המקיף בכללותו יתפקד כשלם אשר הפך מושלם.
ייתכן שהעליון ישכון אז באופן אישי באוורסה, המטה של אורוונטון, ויכווין משם את ניהול בריאות הזמן; ואולם, לאמיתו של דבר, זוהי הינה השערה בלבד. לעומת זאת, בוודאי ניתן יהיה ליצור קשר עם אישיותה של ההוויה העליונה במיקום ספציפי מסוים, אף כי נוכחות האלוהות שלה תמשיך למלא, קרוב לוודאי, את יקום היקומים. איננו יודעים מה יהא יחסם של אזרחי יקום העל של אותו עידן כלפי העליון, ואולם הוא עשוי להיות דומה ליחס השורר כעת בין ילידיה של האוונה לבין שילוש פרדיס.
היקום המקיף של אותם ימים בעתיד, היקום אשר הפך מושלם, יהא שונה במאוד ממה שהוא כעת. לא נמצא עוד את ההרפתקאות מסמרות השיער של ארגון הגלאקסיות של המרחב, שתילת החיים בעולמות אי הוודאות של הזמן, ופיתוחן של הרמוניה מתוך כאוס, יופי מתוך פוטנציאלים, אמת מתוך משמעויות, וטוּב מתוך ערכים. יקומי הזמן ישיגו את ייעודם הסופי! ואולי תהייה שהות למנוחה, להתרגעות מן המאבק בן העידנים להשגת מושלמות אבולוציונית. אך זו לא תימשך זמן רב! המסתורין המגיח של אלוהות האל המרבי, באופן וודאי ולבטח, יאתגר את האזרחים הללו – אשר הפכו מושלמים – של היקומים אשר התבססו זה מכבר, ממש כשם שאת קודמיהם האבולוציוניים אִתגר בעבר החיפוש אחר האל העליון. מסך הגורל הקוסמי יוּרם ויגלה את ההדר הטרנסצנדנטאלי של החיפוש המוחלטופי המושך אחר ההישג של האב האוניברסאלי ברמות החדשות, הגבוהות יותר, האלה, אשר מתגלות בהתנסותו המֵרבית של היצור.
[הובא בחסות שליח רב-עוצמה השוהה ארעית באורנטיה.]
באשר לטבעה המגוון של האלוהות, ניתן לומר את הדברים הבאים:
1. האב הינו עצמי קיים-לעצמו.
2. הבן הינו עצמי קיים-בצוותא.
3. הרוח הינה עצמי קיומי-במשולב.
4. העליון הינו עצמי אבולוציוני-התנסותי.
5. בעל שבעת ההיבטים הינו אלוֹהיוּת החולקת-את-עצמה.
6. המֵרבי הינו עצמי טרנסצנדנטאלי-התנסותי.
7. המוחלט הינו עצמי קיומי-התנסותי.
בעוד שהאל בעל שבעת ההיבטים הינו חיוני להישגו האבולוציוני של העליון, כך העליון הכרחי גם הוא להופעתו לבסוף של המרבי. ונוכחות שניהם, הן של העליון והן של המרבי, מהווה את התאגדותה הבסיסית של אלוהות תת-מוחלטת ונגזרת, לפי שהם תלויים זה בזה ומשלימים זה את זה לצורך הישג הייעוד. יחדיו, הם מהווים את הגשר ההתנסותי המחבר בין ההתחלות ובין ההשלמות של כלל הצמיחה היצירתית ביקום המקיף.
צמיחה יצירתית אינה מסתיימת לעולם, אך תמיד הינה מספקת; אין גבול לשיעורה, אך תמיד מדגישים אותה אותם רגעי סיפוק אישיים של השגת יעדים חולפים, המשמשים ביעילות כה רבה כמניעים מקדימים להרפתקאות חדשות של צמיחה קוסמית, של תגלית ביקום ושל הישג של האלוהות.
אף-על-פי שמחוזות המתמטיקה מוגבלים מבחינה איכותית, הם אכן מספקים לדעת הסופית בסיס מושגי להגוּת באינסוף. למספרים אין כל מגבלה כמותית, אפילו לא על-פי הבנתה של הדעת הסופית. בלא תלות בגודלו של המספר אשר נהגה, תמיד תוכלו לשער בדמיונכם שניתן להוסיף לו אחד. ובנוסף לכך, תוכלו להבין שמספר זה הינו פחוּת מן האינסוף, משום שבלא תלות במספר הפעמים שתוסיפו כך למספר, תמיד ניתן יהיה להוסיף לו שוב אחד.
בה בעת, בכל נקודה נתונה ניתן לסכום את הסדרה האינסופית, וסכום זה (או יותר נכון, סכום חלקי זה) מספק עבור אדם כלשהו במעמד נתון ובנקודה נתונה בזמן את מתק הישג המטרה. אך במוקדם או במאוחר, יתחיל אותו אדם עצמו לחוש רעב ולפתח כמיהה למטרות חדשות וגדולות יותר, ותמיד תמצאנה לו הרפתקאות צמיחה מעין אלה במלאות הזמן ובמעגלי הנצח.
כל עידן עוקב ביקום מהווה את המבואה המקדימה לעידן הצמיחה הקוסמית שבא לאחריו, וכל תקופה ביקום מהווה את הייעוד המיידי של כל השלבים הקודמים לה. כשלעצמה, האוונה הינה בריאה מושלמת, אך מוגבלת-במושלמותהּ; מושלמותה של האוונה, אשר מתפשטת החוצה אל עבר יקומי העל האבולוציוניים, מוצאת לא רק את ייעודה הקוסמי, אלא גם את שחרורה ממגבלות הקיום הקדם-אבולוציוני.
על-מנת לסייע לאוריינטציה הקוסמית של האדם, מוטב לו לרכוש את מלוא ההבנה האפשרית באשר ליחסה של האלוהות לקוסמוס. אף-על-פי שהאלוהות הינה נצחית מטיבה, האלים מתייחסים לזמן כאל התנסות בנצח. ביקומים האבולוציוניים, הנצח הינו הזמניות אשר נמשכת לעד – העכשיו אשר נמשך לעד.
אישיותו של היצור בן התמותה עשויה להפוך לנצחית באמצעות הזדהות-עצמית עם הרוח השוכנת, תוך שימוש בטכניקה של הבחירה בעשיית רצון האב. הקדשה שכזו של הרצון שקולה להתממשות מציאות הנצח של התכלית. פירושו של דבר, כי תכליתו של היצור התקבעה ביחס לחלוף רגעי הזמן; במילים אחרות, חלוף רגעי הזמן לא יביא איתו שינוי כלשהו בתכליתו של היצור. למיליון, או למיליארד, רגעים אין כל משמעות. למספר לא נודעת עוד משמעות באשר לתכליתו של היצור. וכך, בחירת היצור, יחד עם בחירתו של האל, מתממשות לבסוף בנצח בדמות מציאויותיו הנצחיות של האיחוד, אשר אין-לו-סוף, של רוח האל עם טבע האדם בַּשירות האינסופי של ילדי האל ושל אביהם מפרדיס.
בכל אינטלקט נתון, מתקיים יחס ישיר בין מידת הבשלות לבין יחידת המודעות לזמן. יחידת הזמן עשויה להיות בת יום, בת שנה או בת פרק זמן ממושך יותר, אך בלתי-נמנע הוא כי קריטריון זה הוא אשר משמש את העצמי המודע להערכת נסיבות החיים, ובאמצעותו מודד האינטלקט הבוחן את עובדות הקיום בר-החלוף ומעריך אותן.
ההתנסות, החוכמה ושיקול הדעת הם מה שנלווה להתארכותה של יחידת הזמן בקיום בן התמותה. כאשר הדעת האנושית מתבוננת אחורה לעָבר, היא מעריכה את התנסות העבר על-מנת לבחון את השלכתה למצב הנוכחי בהווה. כאשר הדעת מגששת קדימה אל העתיד, היא מנסה להעריך מה תהא משמעותה העתידית של פעולה אפשרית. ולאחר שהרצון האנושי שקל בעזרת ההתנסות ובעזרת החוכמה, הוא מפעיל, בהווה, את שיקול הדעת של ההחלטה, וכך באה לידי קיום תוכנית הפעולה אשר נולדה מן העבר ומן העתיד.
בבשלותו של העצמי המתפתח, העבר והעתיד מתמזגים יחדיו על-מנת להאיר את משמעותו האמיתית של הווה. ככל שהעצמי מבשיל, כך הוא מרחיק יותר ויותר אל התנסויות העבר, ובה בעת מנסות תחזיות חוכמתו לחדור עמוק יותר אל העתיד הלא נודע. וככל שהעצמי ההוגה מרחיק ומגיע אל העבר ואל העתיד, כך הולכת ומתמעטת תלותו של שיקול הדעת ברגע ההווה הזה. ובדרך זו מתחיל הליך קבלת ההחלטות להשתחרר מאזיקי ההווה הנע, ומתחיל להידמות להיבטים המשמעותיים של העבר-העתיד.
סבלנות משמשת את אותם בני-תמותה בעלי יחידות זמן קצרות; הבשלות האמיתית מתעלה מעל לסבלנות באמצעות הימנעות הנולדת מתוך הבנה אמיתית.
להפוך לבשל פירושו לחיות באופן אינטנסיבי יותר בהווה, ובה בעת לחמוק ממגבלות ההווה. תכניות הבשְלוּת, אשר מתבססות על ניסיון העבר, מתממשות בהווה באופן שמעצים את ערכי העתיד.
יחידת הזמן המאפיינת חוסר בשלות מרכזת את משמעות הערך לרגע הנוכחי, באופן אשר גורע מן ההווה את יחסו האמיתי למה שאיננו הווה – העבר-עתיד. יחידת הזמן המאפיינת בשלות מוגדרת ביחס המתאים לגילוי מערכת היחסים המתואמת בין העבר-להווה-לעתיד, וכך מתחיל העצמי להבין את מלוא שיעורם של אירועים, מתחיל לראות את נוף הזמן מנקודת המבט הפנורמית של אופקים מורחבים, מתחיל אולי לחשוד בקיומו של הרצף הנצחי אשר איננו מתחיל ואיננו נגמר, רצף אשר רסיסיו מכונים זמן.
ברמות של האינסופי ושל המוחלט, הרגע בהווה כולל את כלל העבר כמו גם את כלל העתיד. פירושו של "אני הוא זה" הוא גם "אני הייתי" וגם "אני אהיה". וזהו הינו המושג המיטבי שלנו על אודות הנצח ועל אודות הנצחי.
ברמות המוחלטוֹת והנצחיות, המציאות הפוטנציאלית משמעותית ממש כמו המציאות הממשית. אך ורק ברמה הסופית, ורק עבור יצורים הכפופים-לזמן, נדמה כי קיים ביניהן פער כה עצום. עבור האל, כמוחלט, בן-תמותה מרקיע אשר החליט את ההחלטה הנצחית הוא כבר בחזקת סופיון פרדיס. ואולם, באמצעות מכוונן המחשבה השוכן, האב האוניברסלי איננו מוגבל כך על-ידי מודעותו, אלא יכול גם להתוודע ולהשתתף בכל מאבק של הזמן בבעיות שבהן נתקל היצור בהרקעתו מרמות הקיום החייתיות לאלה דמויות האל.
ראוי שלא לבלבל בין הימצאותה של האלוהות בכל-מקום לבין מֵרביוּתהּ של הנוכחות האלוהית בכל. רצונו של האב האוניברסלי הוא כי העליון, המרבי והמוחלט יפצו, יתאמו ויאחדו בין הימצאותו-בכל בזמן ובמרחב, ובין נוכחותו בכל-מקום ובכל-זמן, זו אשר מתעלה מעל לזמן ולמרחב, לבין נוכחותו האוניברסלית המוחלטת נעדרת הזמן והמרחב. וראוי שתזכרו כי אף-על-פי שהימצאותה של האלוהות בכל-מקום קשורה לעיתים תכופות למרחב, היא אינה מותנית בהכרח בזמן.
כבני-תמותה וכמרקיעים מורונטיים אתם תזהו בהדרגה את האל באמצעות סעדו של האל בעל שבעת ההיבטים. בחצותכם את האוונה תגלו את האל העליון. בפרדיס תגלו אותו כאישיות, ואז, כסופיונים, תנסו לדעת אותו כמרבי. בשל היותכם סופיונים, נדמה כי רק דרך אחת תהא פתוחה בפניכם לאחר שתשיגו את המרבי, והיא להתחיל בחיפוש אחר המוחלט. שום סופיון לא ייטרד בשל אי הוודאות הטמונה בחיפוש אחר מוחלט האלוהות, משום שבסיום ההרקעה אל העליון וההרקעה אל המרבי הוא מצא את האל האב. אין כל ספק כי סופיונים שכאלה יאמינו כי אם אי-פעם יצליחו למצוא את האל המוחלט, הם בעצם יגלו רק את אותו אל, את אב פרדיס המבטא את עצמו ברמות אינסופיוֹת ואוניברסליוֹת יותר. וללא ספק, ההישג של האל כמוחלט יגלה את אביהם הקדמון הראשוני של היקומים, כמו גם את אביהן הסופי של כלל האישיויות.
אף כי ייתכן שהאל העליון איננו מדגים את נוכחותה של האלוהות בכל-מקום-ובכל-זמן, הוא אכן, פשוטו כמשמעו, מופע של אלוהיות המצויה-בכל. בין נוכחותו הרוחנית של הבורא לבין מופעיה החומריים של הבריאה מבדילים מחוזות עצומים של מה שמתהווה – הופעתה ביקום של אלוהות התנסותית.
באם האל העליון ייטול אי-פעם לידיו את השליטה הישירה ביקומי הזמן והמרחב, אזי הננו בטוחים כי ממשל אלוהות מעין זה יפעל תחת שליטת-העל של המרבי. במקרה שכזה, האל המרבי יתחיל להתבטא בפני יקומי הזמן בדמות הכול-יכול הטרנסצנדנטאלי (הכול-יכול) אשר מפעיל את שליטת-העל בְּזמן-העל ובמרחב-אשר-התעלה בנוגע לתפקודיו המנהליים של העליון הכול-יכול.
הדעת בת התמותה עשויה לשאול, ממש כפי שהננו שואלים: אם להתפתחותו של האל העליון לכדי סמכות מנהלית ביקום המקיף נלווים מופעים מועצמים של האל המרבי, האם תתלווינה התגלויות דומות ומורחבות של האל המוחלט להופעתו המקבילה של האל המרבי ביקומי החלל החיצון המשוערים? אך לאמיתו של דבר איננו יודעים.
רק באמצעות הנוכחות בכל-מקום תוכל האלוהות לאחד עבור התפישה הסופית את מופעי הזמן-מרחב, וזאת משום שהזמן הינו רצף של רגעים ואילו המרחב הינו מערכת של נקודות קשורות. אחרי ככלות הכול, אתם תופשים את הזמן באמצעות אנליזה ואת המרחב באמצעות סינתזה. אתם מתאמים ומאגדים את התפישות השונות האלה באמצעות תובנתהּ המתכללת של האישיות. מכל בעלי החיים, האדם הינו היחיד אשר ניחן ביכולת לקלוט את הזמן-מרחב. עבור בעל החיים, התנועה הינה בעלת משמעות, אך היא מייצגת ערך אך ורק עבור יצור בעל מעמד של אישיות.
בעוד שהדברים מותנים בזמן, האמת היא על-זמנית. ככל שתדעו יותר אמת, כך תהיו יותר אמת, כך תבינו יותר מן העבר ותוכלו לתפוש יותר מן העתיד.
האמת בלתי-ניתנת לערעור – לעד היא פטורה מכל התמורות החולפות, אף כי לעולם היא איננה מתה ורשמית, תמיד היא רוטטת ומתאימה את עצמה – חיה וקורנת. אך כאשר נקשרת האמת לעובדות, הן הזמן והן המרחב מתנים את משמעויותיה ומתאמים את ערכיה. מציאויות שכאלה, של אמת אשר נקשרה לעובדות, הופכות להיות מושגים ואלו משויכים למחוזות המציאויות הקוסמיות היחסיות.
החיבור בין האמת המוחלטת והנצחית של הבורא להתנסות העובדתית של היצור הסופי, בר החלוף, מממשת לבסוף ערך חדש ומגיח של העליון. המושג של העליון חיוני לשם התיאום בין עולם-העַל האלוהי והבלתי-משתנה לבין העולם התחתון הסופי, המשתנה כל העת.
מכל הדברים הבלתי-מוחלטים, המרחב הינו הקרוב ביותר להיות מוחלט. דומה כי המרחב הינו מֵרבי באופן מוחלט. הקושי האמיתי שהננו חווים בהבנת המרחב ברמה החומרית נובע מן העובדה שבעוד שגופי החומר מתקיימים במרחב, המרחב אף הוא מתקיים באותם גופי חומר. ואף כי הרבה מן המרחב הינו מוחלט, אין פירושו של דבר כי המרחב הינו מוחלט.
על-מנת להבין מערכות יחסים במרחב, ייתכן שתוכלו להיעזר בהשערה הבאה לפיה, באופן יחסי, המרחב הינו אחרי ככלות הכול תכונה של כל הגופים החומריים. מכאן שכאשר גוף נע דרך המרחב, הוא נושא עמו את כל תכונותיו, ואפילו את המרחב אשר מצוי בתוך גוף נע כזה ושייך לו.
כלל תבניות המציאות תופשות מרחב ברמות החומר, ואולם תבניות הרוח מתקיימות אך ורק ביחס למרחב; הן אינן תופסות את המרחב או מזיחות אותו, ואף לא מכילות אותו. אך עבורנו, החידה הראשית על אודות המרחב נוגעת לתבניתו של רעיון. עת הננו נכנסים אל מחוזות הדעת, הננו נתקלים בחידות רבות. האם תבניתו – מציאותו – של רעיון תופסת מרחב? לאמיתו של דבר איננו יודעים, אך הננו בטוחים כי תבנית רעיונית איננה מכילה מרחב. ואולם, לא יהיה זה בטוח להניח כי הבלתי-חומרי הינו לעולם גם לא-מרחבי.
רבים מן הקשיים התיאולוגיים ומן הדילמות המטאפיזיות של האדם בן התמותה נגרמות בשל האופן השגוי שבו ממקם האדם את אישיות האלוהות, שגיאה אשר כתוצאה ממנה משויכות תכונות אינסופיוּת ומוחלטוּת לאלוהיות כפיפה ולאלוהות אבולוציונית. אל לכם לשכוח כי, אף כי אכן קיים גורם ראשון אמיתי, קיימים אף שלל גורמים מתאמים וכפיפים, הן גורמים נלווים והן גורמים משניים.
ההבדל המהותי בין גורמים ראשונים לגורמים שניים טמון בכך שגורמים ראשונים מייצרים תוצאות אשר אינן מהוות תולדה של גורם כלשהו הנגזר מסיבתיות קודמת כלשהי. גורמים משניים מחוללים תוצאות, אשר לעולם מציגות כי הן תולדה של סיבתיות אחרת וקודמת להם.
הפוטנציאלים הסטאטיים-לגמרי, אשר הינם אינהרנטיים למוחלט הבלתי-מוגדר, מגיבים לגורמים של מוחלט האלוהות, הנוצרים כתוצאה מן הפעולות של שילוש פרדיס. הפוטנציאלים הסטאטיים הללו, טעוני-הסיבתיות, הופכים מיד לפעילים בנוכחותו של המוחלט האוניברסאלי, ולמגיבים להשפעתן של סוכנויות טרנסצנדנטאליות מסוימות, אשר כתוצאה מפעולתן מותמרים הפוטנציאלים הפעילים המופעלים הללו, לכדי בעלי מעמד של אפשרויות התפתחות אמיתית ביקום, של יכולת ממשית לצמיחה. ובאמצעות הפוטנציאלים הבֵשלים הללו מחוללים בוראי ובקרי היקום המקיף את הדרמה הבלתי-נגמרת של האבולוציה הקוסמית.
אם נתעלם מן הקיומיים, הסיבתיות מורכבת משלושה חלקים בסיסיים. וכפי שהיא פועלת בעידן הנוכחי ביקום ונוגעת לרמה הסופית של שבעת יקומי העל, ניתן לתאר אותה כך:
1. הפעלתם של פוטנציאלים סטאטיים. ביסוס הגורל במוחלט האוניברסאלי, באמצעות פעולותיו של מוחלט האלוהות, אשר פועל בתוך המוחלט הבלתי-מוגדר ועליו, וכתוצאה מן הצווים הרצוניים של שילוש פרדיס.
2. מימושן-לבסוף של יכולות אוניברסאליות. אלה כרוכות בהתמרתם של פוטנציאלים בלתי-מובחנים לכדי תוכניות מובחנות ומוגדרות. זהו פועלה של מֵרביוּת האלוהות ושל הסוכנויות הרבות של הרמה הטרנסצנדנטאלית. פעולות אלה תואמות באופן מושלם את הצרכים העתידיים של כלל היקום המקיף. אדריכלי יקום האב קיימים בדיוק בהקשר של ההבחנה בפוטנציאלים, כהתגשמותו האמיתית של מושג האלוהות ביקומים. נדמה כי ההיקף הקונספטואלי של יקום האב מגביל את השיעור המֵרבי של תוכניותיהם במרחב, ואולם כתוכניות, אין הן מותנות באופן אחר כלשהו בזמן או במרחב.
3. יצירתם ופיתוחם של הממשיים ביקום. הבוראים העליונים פועלים בקוסמוס רווי בָּנוכחות מחוללת-היכולת של מֵרביות האלוהות, והם מתמירים בזמן את הפוטנציאלים הבֵשלים לכדי ממשיים התנסותיים. בתוך גבולות יקום האב, כל התממשות של המציאות הפוטנציאלית מוגבלת על-ידי היכולת המרבית להתפתחות ומותנית בזמן-מרחב בשלביה הסופיים של הופעתה. למעשה, במובן הקוסמי, הבנים הבוראים היוצאים מאת פרדיס הינם בוראים מתמירים. אך דבר זה כלל אינו מבטל את המושג של האדם על אודותיהם, כבוראים; מנקודת המבט הסופית, הם בהחלט יכולים לברוא ואף עושים כן.
יכולת-הכול של האלוהות אינה מעידה על היכולת לעשות את אשר לא ניתן לעשותו. במסגרת הזמן והמרחב, ומנקודת הייחוס האינטלקטואלית של ההבנה בת התמותה, אפילו האל האינסופי איננו יכול ליצור מעגלים מרובעים או ליצור רוע טוב מטיבו. האל לא יכול לעשות דבר אשר איננו אלוהי. סתירה מעין זו של מושגים פילוסופיים שקולה לאי-היוֹת ומרמזת על כך שדבר לא נוצר באופן הזה. תכונת אישיות איננה יכולה להיות בעת ובעונה אחת דמוית אל ושאיננה דמוית אל. הקומפוסיביליות טבועה בעוצמה האלוהית. וכל אלו נגזרים מן העובדה שיכולת-כול לא רק יוצרת דברים בעלי טבע, אלא גם מעניקה מקור לטיבם של כל הדברים וההוויות.
בראשית האב עושה את הכול, אך ככל שנִגלה נוף האינסוף בתגובה לַרצון ולצו של האינסופי, הולך ומתברר כי יצורים, ואפילו בני-אדם, עתידים להפוך לשותפיו של האל בהגשמת סופיוּת הייעוד. ודבר זה נכון אפילו ביחס לחיים בגוף בשר ודם; כאשר האדם והאל הופכים לשותפים, לא תוכל לחול מגבלה כלשהי על אפשרויותיה העתידיות של שותפות מעין זו. כאשר האדם מבין כי האב האוניברסאלי הינו שותפו להתקדמות האינסופית, כאשר הוא עובר היתוך עם נוכחות האב השוכנת, משמע שהוא כבר התנתק, רוחנית, מאזיקי הזמן, וכבר החל במצעד הנצח בחיפוש אחר האב האוניברסאלי.
המודעוּת בת התמותה מתחילה מן העובדות, מתקדמת אל המשמעות ומשם פונה אל הערך. מודעות הבורא מתחילה מן המחשבה-ערך, מתקדמת למילה-משמעות ומשם לעובדת הפעולה. לעולם האל חייב לפעול על-מנת לנתץ את המבוי הסתום של האחדות הבלתי-מסויגת, אשר הינה מטבעה של האינסופיוּת הקיומית. לעולם תידרש האלוהות לספק את תבנית היקום, את האישיויות המושלמות, ואת האמת, היופי והטוּב המקוריים אשר אליהם תשאפנה כל הבריאוֹת הפחותות מאלוהות. תמיד נדרש שיהא אב אוניברסאלי, בטרם תוכל אי-פעם להתקיים מערכת יחסים אוניברסאלית של היוֹת-בן, וכתוצאה מכך – אחווה אוניברסאלית.
האל אכן הינו כול-יכול, אך הוא אינו בורא-כול – לא הוא עושה באופן אישי את כל אשר נעשה. יכולת-כול כוללת את עוצמת הפוטנציאל של העליון הכול-יכול ושל ההוויה העליונה, אך פעולותיו הרצוניות של האל העליון אינן מעשה ידיו של האל האינסופי.
לטעון כי האלוהות הראשונית הינה בוראת-כול שקול לביטולם במחי-יד של כמיליון בנים בוראים מפרדיס, שלא להזכיר את קהילת הסייעים היצירתיים, המונה חברים רבים מני ספור המשתייכים לסדרים רבים אחרים. בכל היקום כולו קיים גורם אחד בלבד אשר לא נגרם. כל יתר הגורמים נגזרים כולם מן המקור והמרכז הכביר הראשון והיחיד הזה. ושום חלק בפילוסופיה הזו איננו פוגע כהוא זה ברצונם החופשי של ילדיה הרבים של האלוהות הפזורים ברחבי היקום עצום הממדים.
בתחום מסגרת מקומית, הרצוֹניוּת עשויה להופיע כפועלת כגורם אשר לא נגרם, אך לעולם היא מציגה גורמי ירושה המבססים את יחסה לגורמים הראשונים הייחודיים, המקוריים והמוחלטים.
כל רצוניות הינה יחסית. במובן המקורי, אך ורק האב-"אני הוא זה" ניחן ברצוניות סופית; במובן המוחלט, רק האב, הבן והרוח ניחנים בזכויות רצון בלתי-מותנות בזמן ובלתי-מוגבלות במרחב. בן התמותה ניחן ברצון חופשי, ביכולת לבחור, ואף-על-פי שבחירה מעין זו איננה מוחלטת, היא סופית באופן יחסי ברמה הסופית וככל שהדבר נוגע לגורלה של האישיות הבוחרת.
בכל רמה שמתחת לרמה המוחלטת, הרצוניות נתקלת בְּמגבלות אשר טבועות באותה אישיות אשר מפעילה את יכולת הבחירה. לא יוכל האדם לבחור דבר מעבר לטווח של מה שניתן לו לבחור. לדוגמה, לא יוכל אדם לבחור להיות אחר מאשר בן-אדם, למעט זאת שביכולתו לבחור להפוך להיות יותר מאשר אדם; הוא יוכל לבחור לצאת למסע ההרקעה ביקום, אך דבר זה ניתן לו משום שבסוגיה זו תואמת הבחירה האנושית את זו האלוהית. ומה שבן כמֵה אליו והאב רוצה, יתממש בוודאות.
במהלך החיים בני התמותה, נפתחים ונסגרים ברציפות נתיבי פעולה שונים, ובעת שניתן לאישיות האנושית לבחור היא עוסקת כל הזמן בקבלת החלטות ובבחירה בין חלופות הפעולה השונות האלה. הרצון בר-החלוף קשור לזמן, ועל-מנת למצוא הזדמנות להתבטא הוא חייב להניח לזמן לחלוף. הרצון הרוחני השתחרר במידת-מה מרצף הזמן והחל לטעום את טעם החופש מאזיקי הזמן, וזאת משום שרצון רוחני פירושו הזדהות-עצמית עם רצונו של האל.
הרצון, פעולת הבחירה, חייב לפעול במסגרת ביקום אשר התממשה בתגובה לבחירה קודמת וגבוהה יותר. כלל טווח הרצון האנושי מוגבל בהחלט לסופי, למעט יוצא-דופן אחד מיוחד: בשעה שהאדם בוחר למצוא את האל ולהידמות לו, בחירה מעין זו הינה עַל-סופית; רק בנצח יתברר אם בחירה זו הינה אף על-מוּחלטוֹפית.
להכיר בכך שהאלוהות הינה יכולת-כול, זה ליהנות מן הביטחון שבהתנסות כאזרח של הקוסמוס, וכן להחזיק בהבטחה שהמסע הארוך לפרדיס יהא בטוח. אך לקבל את השקר על אודות בריאת-הכול, זה לשגות בשגיאה המרה של אימוץ הפנתאיזם.
על פעולתם של רצון הבורא ורצון הברוא ביקום המקיף חלות המגבלות אשר הושתו על-ידי אדריכלי האב, והן מתבצעות בהתאם לאפשרויות אשר הוגדרו על-ידם. העובדה שמגבלות המקסימום האלה נקבעו מראש איננה מגבילה כהוא זה את ריבונותו של רצון היצור במסגרת אותן מגבלות. גם עובדת הידיעה מראש את הכול – תוך מתן חופש מלא לכל הבחירה הסופית – איננה מבטלת את הרצון הסופי. אדם בשֵל ומרחיק ראוּת יוכל לחזות בדיוק רב את החלטתו של עמיתו הצעיר יותר, אך ידיעה זו – אשר אותה יידע מראש – איננה גורעת כהוא זה מן החופש ומן האותנטיות של אותה החלטה. בתבונתם הגבילו האלים את טווח פעולתו של הרצון הבלתי-בשל, ואף-על-פי-כן, בתוככי התחומים המוגדרים הללו, זהו הינו רצון אמיתי.
אפילו המִתאם העילאי של כלל בחירות העבר, ההווה והעתיד, איננו מבטל את האותנטיות של בחירות אלה. הוא דווקא מעיד על נטיית הקוסמוס, זו אשר נקבעה מראש, ומרמז על ידיעה מראש של ההוויות הרצוניות העשויות לבחור להפוך לשותפוֹת בהתממשותה ההתנסותית של כלל המציאות, כמו גם של אלה אשר עלולות לבחור שלא לעשות כן.
שגיאה בבחירה סופית חסומה בזמן ומוגבלת בזמן. היא יכולה להתקיים אך ורק בזמן ובתוך נוכחותה המתפתחת של ההוויה העליונה. בחירות שגויות מעין אלה אפשריות בזמן ומעידות (בנוסף לאי-שלמותו של העליון) על אותו טווח בחירה מסוים אשר נדרש להעניק ליצורים בלתי-בשלים על-מנת שאלו יוכלו ליהנות מהתקדמות ביקום, תוך שהם יוצרים קשר עם המציאות מרצונם החופשי.
במרחב המותנה בזמן, החטא מעיד בבירור על החופש הזמני – ואפילו על ההיתר – אשר הוענקו לרצון החופשי. החטא מאיר את חוסר הבשלות אשר הסתנוורה מן החופש של הרצון הריבוני, באופן יחסי, של האישיות, בעוד שזו אינה מצליחה להבחין בחובות ובמחויבויות העילאיות של האזרחות הקוסמית.
במחוזות הסופיים, מגלה הרִשעוּת את עובדת היותה של כל עצמיוּת אשר אינה מזוהה עם האל מציאות בת-חלוף. יצור הופך באמת למציאותי ביקומים אך ורק עם שהוא הופך להיות מזוהה עם האל. האישיות הסופית אינה בוראת את עצמה, אך היא אכן קובעת-בעצמה את גורלה שלה בזירת הבחירה של יקומי העל.
מתת החיים מאפשרת למערכות אנרגיית-חומר להנציח את עצמן, להרבות את עצמן ולהתאים את עצמן. מתת האישיות מעניקה לאורגניזמים חיים זכויות נוספות בדמות הגדרה עצמית, התפתחות עצמית והזדהות עצמית עם רוח היתוך של אלוהות.
הדברים החיים ברמה התת-אישית מעידים על דעת אשר מפעילה את אנרגיית החומר, בתחילה בדמות בקרים פיזיים ולאחר מכן בדמות רוחות סועדות-דעת. מתת האישיות מגיעה מעִם האב ומעניקה למערכת החיה זכויות בחירה ייחודיות. ואולם, אם לאישיות מוקנית הזכות לבחור מרצונה אם להזדהות עם המציאות, ואם בחירה זו הינה אכן בחירה חופשית, כי אז בפני האישיות המתפתחת ניצבת גם הבחירה להפוך לכזו המבלבלת את עצמה, המפריעה לעצמה וההורסת את עצמה. אם על האישיות המתפתחת אכן להיות חופשיה בהפעלת רצונה הסופי, כי אז לא ניתן להימנע מהאפשרות להרס-עצמי קוסמי.
ולפיכך, מידה רבה של ביטחון מושגת הודות להגבלת טווח בחירתה של האישיות בכל רמות הקיום הנמוכות. הבחירה הולכת ומשתחררת עם ההרקעה ביקומים; לבסוף, הבחירה הולכת ושואפת לחופש אלוהי בשעה שהאישיות המרקיעה מגיעה למעמד אלוהי, מקדישה עצמה באופן עילאי לתכליות היקום, משלימה את הישג לימוד החוכמה הקוסמית, וכאשר נשלמת סופית הזדהות היצור עם רצונו ועם דרכו של האל.
בבריאוֹת הזמן והמרחב, הרצון החופשי מרוסן ומוגבל. בתחילתה, האבולוציה של חיי החומר הינה מכנית, לאחר מכן מופעלת על-ידי דעת, ואז (לאחר מתת האישיות) היא עשויה להפוך למוכוונת על-ידי הרוח. בעולמות המיושבים, האבולוציה האורגנית מוגבלת מבחינה פיזית על-ידי הפוטנציאלים של שתלי החיים הפיזיים המקוריים שאותם שתלו נשאי החיים.
האדם בן התמותה הינו מכונה, מנגנון חי; ושורשיו אכן נעוצים בעולם הפיזי של האנרגיה. תגובות אנושיות רבות הינן מכניות בטיבן; הרבה מן החיים הינם דמויי-מכונה. ואולם, האדם, המנגנון, הינו הרבה יותר מאשר מכונה; הוא ניחן בדעת ושוכנת בו רוח; ואף כי במהלך חייו החומריים לעולם הוא לא יוכל לחמוק מן המכניקה הכימית והחשמלית של קיומו, הוא יוכל ללמוד יותר ויותר כיצד להכפיף את מכונת החיים הפיזית הזו לחוכמת ההכוונה של ההתנסות, זאת באמצעות התהליך שבמהלכו מוקדשת הדעת האנושית לביצוע דחפיו הרוחניים של מכוונן המחשבה השוכן.
הרוח משחררת את פעולתו של הרצון ואילו המנגנון מגביל אותה. בחירה בלתי-מושלמת אשר איננה נשלטת על-ידי מנגנון ואיננה מזוהה עם רוח הינה מסוכנת ובלתי-יציבה. השליטה המכנית מבטיחה יציבות על-חשבון קידמה; הברית עם הרוח משחררת את הבחירה מן הרמה החומרית, ובה בעת מבטיחה את היציבות האלוהית, אשר הינה תוצר של תובנה גדולה יותר על אודות היקום והבנה רחבה יותר על אודות הקוסמוס.
הסכנה הגדולה המאיימת על יצור היא שבעודו מצליח להשתחרר מאזיקי מנגנון החיים, לא עולה בידו לפצות על אובדן יציבות זה באמצעות יצירת יחסי עבודה הרמוניים עם הרוח. כאשר בחירתו של היצור משתחררת, באופן יחסי, מן היציבות המכנית, היא עלולה לנסות לשחרר את עצמה במידה נוספת ללא תלות בהזדהות גדולה יותר עם הרוח.
כל עיקרון האבולוציה הביולוגית לא מאפשר שהאדם הפרימיטיבי, אשר מופיע בעולמות המיושבים, יצויד במנה גדושה של שליטה-עצמית. משום כך, אותו תכנון יצירתי אשר הגה את האבולוציה מספק את הריסונים החיצוניים של הזמן והמרחב, את הרעב ואת הפחד, אשר למעשה מצרים את טווח הבחירה התת-רוחנית של יצורים לא-מתורבתים שכאלה. ככל שדעתו של האדם מִתגברת בהצלחה על מכשולים יותר ויותר קשים, דאג אותו תכנון יצירתי לאפשר את הצטברותה האיטית של המורשת הגזעית של החוכמה ההתנסותית, זו אשר נרכשה בדם וביזע – במילים אחרות, דאג לשימורו של שווי משקל בין הריסונים החיצוניים, אשר הולכים ומצטמצמים, לבין הריסונים הפנימיים, אשר הולכים ומתעצמים.
האיטיות של האבולוציה, של ההתקדמות התַרבותית האנושית, מעידה על יעילותו של מעצור זה – האינרציה החומרית – אשר ביעילות כה רבה מעכב את הקידמה ומונע ממנה מלהתקדם במהירות מסוכנת. וכך, הזמן עצמו הוא המשכך את תוצאותיה של קפיצה מוקדמת מדי מעל לחומות המגבילות את הפעילות האנושית, ומפזר את השפעתה כך שלא תהיה קטלנית. וזאת, משום שכאשר התַרבות מתקדמת מהר מדי, כאשר ההישג החומרי מקדים את האבולוציה של חוכמת-הסגידה, כי אז טמונים בציוויליזציה עצמה זרעי הנסיגה; ואלא אם תיתמכנה בעלייה מהירה בחוכמה ההתנסותית, תיסוגנה החברות האנושיות האלה מן הרמות הגבוהות שאליהן הגיעו בטרם עת, ובמהלך "ימי החשֵכה" של תקופות הביניים שבין תקופות החוכמה, נחזה בחזרתו הנחושה לפעולה של חוסר שווי המשקל שבין החופש-העצמי לשליטה-העצמית.
רשעותו של קליגסטיה נבעה מעקיפתו של ווסת הזמן של הקידמה האנושית המדורגת – חיסולם הבלתי-מוצדק של מחסומי הריסון, מחסומים אשר הדעת בת התמותה של אותם ימים לא התגברה עליהם באופן התנסותי.
אותה דעת אשר יכולה לצמצם חלקית את הזמן ואת המרחב, מוכיחה בעצם מעשה זה כי טמונים בה זרעי החוכמה אשר מסוגלים להחליף ביעילות את מחסום הריסון אשר עליו התעלתה.
ובדומה לכך, לוציפר ביקש לשבש את פעולתו של ווסת הזמן המרסן את ההישג בטרם עת של חירויות מסוימות במערכת המקומית. מערכת מקומית אשר התייצבה באור ובחיים השיגה באופן התנסותי את אותן נקודות מבט ואת אותן תובנות אשר מאפשרות לטכניקות רבות לפעול, טכניקות אשר בעידנים שלפני ההתייצבות היו משבשות והורסות את אותם עולמות.
עת משיל האדם את אזיקי הפחד, עת הוא מגשר על מרחקי יבשות וימים באמצעות המכונות שלו, עת הוא מגשר בין דורות ובין מאה למאה באמצעות רישומיו, הוא חייב להחליף כל רסן אשר עליו התעלה ברסן אחר שאותו הוא מאמץ מרצונו, וזאת בהתאם לצווי המוסר של החוכמה האנושית המתרחבת והולכת. רסנים אלו אשר מֵשית האדם על עצמו הינם בעת ובעונה אחת הגורמים העוצמתיים ביותר בציוויליזציה האנושית והרפים שבהם – מושגים של צדק ושל אידיאלים על אודות אחווה. כאשר האדם מעז לאהוב את אחיו, הוא אפילו מכין את עצמו להיות ראוי לעטות את גלימת רסן החסד, וכאשר הוא בוחר לנהוג באחַיו כפי שהוא עצמו היה רוצה שינהגו בו, ואפילו כפי שהוא חושב שהאל היה נוהג בהם, אזי הוא אף מוליד את ניצניה של האחווה הרוחנית.
תגובה אוטומטית ביקום הינה יציבה, ובאופן מסוים גם נמשכת בקוסמוס. אישיות אשר יודעת את האל ומבקשת לעשות את רצונו, אישיות אשר קנתה תבונה רוחנית, הינה יציבה באופן אלוהי ומתקיימת לעד. ההרפתקה הכבירה של האדם ביקום מתרחשת בשעה שדעתו בת התמותה עוברת מן היציבות המכנית הסטאטית אל האלוהיות של הדינמיקה הרוחנית, והתמרה זו מושגת הודות לכוח ולרציפות של החלטותיו האישיות שלו עצמו, כאשר בכל מצבי החיים הוא מצהיר, "רצוני הוא שרצונך ייעשה."
הזמן והמרחב הינם מנגנונים אחודים של יקום האב. הם הינם המכשירים שבאמצעותם מתאפשר ליצורים סופיים להתקיים בצוותא בקוסמוס לצד האינסופי. למעשה, הזמן והמרחב מבוֹדדים את היצורים הסופיים מן הרמות המוחלטות. ואולם, אמצעי הבידוד הללו, אשר בלעדיהם לא יוכל שום בן-תמותה להתקיים, פועלים ישירות על-מנת להגביל את טווח הפעולה הסופית. בלעדיהם לא יוכל שום יצור לפעול, אך נוכחותם מגבילה בהחלט את פעולות היצורים כולם.
מנגנונים הנוצרים על-ידי דעת גבוהה יותר פועלים על-מנת לשחרר את המקורות אשר יצרו אותם, אך במידה מסוימת תמיד יגבילו את פעולתן של כל ההוויות התבוניות הכפיפוֹת. עבור יצורי היקומים, מגבלות אלה מופיעות כמנגנונים של היקומים. האדם איננו בעל רצון בלתי-מוגבל; טווח הבחירה שלו מוגבל, ואולם, בתוך מרחב הבחירה הזה, רצונו הוא השולט באופן יחסי.
מנגנון החיים של האישיות בת התמותה, הגוף האנושי, הינו תוצר של תכנון יצירתי על-אנושי; ולפיכך, האדם עצמו לעולם לא יוכל לשלוט בו באופן מושלם. האדם המרקיע יוכל לשלוט במנגנון ביטוי האישיות שלו שליטה מלאה, אך ורק כאשר ייצוֹר אותו בעצמו, בשיתוף עם המכוונן אשר עמו הותך.
היקום המקיף הינו הן מנגנון והן אורגניזם, הן מכני והן חי – מנגנון חי אשר מופעל על-ידי דעת עליונה, עובר תיאום עם רוח עליונה ומוצא ביטוי של כוח ושל איחוד בין עוצמה לבין אישיות ברמות המקסימום בדמות ההוויה העליונה. ואולם, להתכחש למנגנון של הבריאה הסופית יהא בבחינת התכחשות לְעובדה והתעלמות מן המציאות.
מנגנונים הינם יצירי הדעת, דעת יצירתית הפועלת על הפוטנציאלים הקוסמיים ובקרבם. מנגנונים הינם בבחינת התגבשות קבועה של מחשבת בורא, ולעולם הם יפעלו מתוך נאמנות למושג הרצוני אשר יצר אותם. ואולם, התכלית של כל מנגנון שהוא תימצֵא במקורו, ולא בפעולתו.
לא ראוי לחשוב על המנגנונים הללו כעל מנגנונים המגבילים את פעולתה של האלוהות; הדבר הנכון הוא, דווקא, כי באמצעות המנגנונים הללו ממש, הגשימה האלוהות חלק אחד של ביטוי נצחי. המנגנונים הבסיסיים ביקום הגיעו לכדי קיום בתגובה לרצונו המוחלט של המקור והמרכז הראשון, ומשום כך לעד הם יפעלו בהרמוניה מושלמת עם תכניתו של האינסופי; לאמיתו של דבר, הם אכן הינם התבניות הלא-רצוניות של אותה תוכנית.
הננו מבינים במידת-מה את האופן שבו מתואם המנגנון של פרדיס עם אישיותו של הבן הנצחי; זוהי הינה פעולתו של הפועל האחוד. ויש לנו תיאוריות באשר לפעולותיו של המוחלט האוניברסאלי, הנוגעות למנגנונים התיאורטיים של הבלתי-מסויג ושל האישיות הפוטנציאלית של מוחלט האלוהות. ואולם, בַּאלוהויות המתפתחות של העליון והמרבי, הננו מבחינים בחלקים בלתי-אישיים מסוימים אשר מתאחדים בפועל עם מקביליהם הרצוניים, וכך הולכת ומתפתחת מערכת יחסים חדשה בין תבנית לאישיות.
בנצח העבר, התאחדו האב והבן באחדות הביטוי של הרוח האינסופית. באם ימְצאו, בנצח העתיד, הבנים הבוראים והרוחות היצירתיות של היקומים המקומיים של זמן ומרחב, איחוד יצירתי במחוזות החלל החיצון, מה תיצור אחדותם, כביטוי המשולב של טיבם האלוהי? ייתכן מאוד שאז נחזה במופע של האלוהות המרבית אשר טרם נראה כמותו, טיפוס חדש של מנהל-על. בשל העובדה שהוויות שכאלה תהוונה איחוד של בורא אישי, רוח יצירתית בלתי-אישית, התנסות של יצור בן-תמותה, וכן ביטוי אישיותי מתקדם של הסועדת האלוהית, תקבלנה הוויות שכאלה זכויות אישיוּת ייחודיות. הוויות שכאלה תוכלנה להיות מרביות, במובן זה שתכלולנה הן מציאוּת אישית והן מציאות בלתי-אישית, ובה בעת תשלבנה את התנסויותיהם של בורא ושל יצור. תהיינה אשר תהיינה תכונותיהן של האישיויות השלישיות האלה, אישיויות של שילושים אשר ככל הנראה יפעלו בבריאות החלל החיצון, היחס בינן לבין אבותיהן הבוראים ואימותיהן היצירתיות ידמה במידת-מה ליחס של הרוח האינסופית לאב האוניברסלי ולבן הנצחי.
האל העליון הינו הביטוי האישי של כלל ההתנסות ביקום, המוקד של כלל האבולוציה הסופית, המקסימום של כלל מציאות היצור, פסגת החוכמה הקוסמית, התגלמות היופי ההרמוני של גלקסיות הזמן, אמת משמעויות הדעת הקוסמית והטוּב של ערכי הרוח העליונים. ובנצח העתיד, יסנתז האל העליון את כל המגוון הסופי הזה לכדי שלם התנסותי אחד בעל משמעות, ממש כשם שאלו מאוחדים כעת באופן קיומי ברמות מוחלטות בשילוש פרדיס.
אין פירושה של השגחה כי האל החליט את הכול עבורנו ועשה כן מבעוד מועד. האל אוהב אותנו יותר מדי מכדי לעשות זאת, פשוט משום שזו תהא לא פחות מאשר רודנות קוסמית. האדם אכן ניחן ביכולת בחירה יחסית. וכמו כן, האהבה האלוהית איננה אותה חיבה קצרת-ראות המפנקת ומשחיתה את ילדי האדם.
האב, הבן, והרוח – כשילוש – אינם העליון הכול-יכול, ואולם, לעולם לא תוכל עליונותו של הכול-יכול להתבטא בלעדיהם. צמיחתו של הכול-יכול מתמקדת במוחלטי הממשות ומתבססת על מוחלטי הפוטנציאל. ואולם, תפקודיו של העליון הכול-יכול קשורים לתפקודיו של שילוש פרדיס.
נדמה כי בהוויה העליונה מתאחדות-מחדש, חלקית, כל רמות הפעילות ביקום, וזאת הודות לאישיותהּ של אלוהות התנסותית זו. ולפיכך, אם נחפוץ לראות את השילוש כאל אחד, ואם נגביל מושג זה ליקום המקיף הידוע והמאורגן לעת הזו, או אז נגלה כי ההוויה העליונה המתפתחת הינה התצוגה החלקית הזו של שילוש פרדיס. ועוד נמצא כי אלוהות עליונה זו מתפתחת בדמות הסינתזה אשר יוצרת אישיות מן החומר, הדעת והרוח הסופיים ביקום המקיף.
האלים ניחנים בתכונות ואילו לשילוש נתונים תפקודים; וההשגחה, כמו השילוש, הינה תפקוד, זה של שילוב כלל שליטת-העל אשר איננה-אישית על יקום היקומים, זו המשתרעת למן הרמות האבולוציוניות של בעל שבעת ההיבטים, אשר עובר סינתזה בעוצמתו של הכול-יכול, ומעלה דרך המחוזות הטרנסצנדנטאליים של מֵרביוּת האלוהיוּת.
האל אוהב כל יצור כילד, ואהבה זו עוטפת כליל כל אחד מן היצורים כל העת ולנצח לנצחים. השגחה פועלת ביחס לכלל ונוגעת לתפקודו של כל אחד מן היצורים ביחס לכלל. התערבות-של-השגחה ביחס להוויה כלשהי מעידה על חשיבות תפקודה של אותה הוויה, ככל שזו נוגעת לצמיחתו האבולוציונית של כלל כלשהו; כלל זה עשוי להיות כלל הגזע, כלל האומה, כלל הפלנטה, או אפילו כלל גבוה מזה. זוהי חשיבות תפקודו של היצור, ולא חשיבותו של היצור כאישיות, אשר דורשת מעת לעת התערבות-של-השגחה.
ואף-על-פי-כן, בכל רגע נתון, עשוי האב, כאישיות, לשלוח יד אבהית אל תוך זרם האירועים הקוסמיים, וזאת בהתאם לרצונו של האל, בהרמוניה עם חוכמת האל ומתוך אהבת האל.
אך פעמים תכופות מדי, האדם מכנה את יצירי דמיונו שלו עצמו, את הנסיבות המצטרפות אלה אל אלה באקראי, בשם השגחה. לעומת זאת, במחוזות הקיום הסופי של היקום אכן קיימת השגחה אמיתית ההולכת ומגיחה; קיים מתאם אמיתי, אשר הולך והופך ממשי, בין אנרגיות החלל, תנועות הזמן, מחשבות האינטלקט, האידיאלים של האופי, תשוקות הטבע הרוחני, ופעולותיהן התכליתיות והרצוניות של אישיויות מתפתחות. הנסיבות של מחוזות החומר עוברות תכלול סופי וגמור בנוכחויות השזורות זו בזו של העליון ושל המרבי.
ככל שמנגנוניו של היקום המקיף הופכים מושלמים ומגיעים לדיוק גמור הודות לשליטת-העל של הדעת, וככל שדעת היצור מרקיעה למושלמות הישג האלוהיות הודות לתכלול מושלם עם רוח, וככל שכך מגיח העליון כזה אשר מאחד בפועל את כלל התופעות האלה ביקום, כך הופכת ההשגחה יותר ויותר גלויה לעין.
ייתכן שניתן לזקוף לזכות הופעתו המדורגת של העליון כמה מן הנסיבות ברות-המזל והמדהימות ביותר אשר מתרחשות בעולמות האבולוציוניים מעת לעת, כעין טעימת-קדם של פעילויותיו העתידיות ביקום. רוב מה שהאדם מכנה "השגחה" אינו כזה; בשל היעדר בוננות מרחיקת-ראות באשר למשמעויות האמיתיות של נסיבות החיים, שיקול דעתו בנושאים הללו מוגבל מאוד. הרבה ממה שבן התמותה מכנה מזל טוב עלול להיות בעצם מזל רע; לא מן הנמנע כי אחד מגורמי הסבל הגדולים של האדם הינו המזל המאיר לו פנים ומעניק לו פנאי שאותו לא הרוויח, ועושר אשר לו הוא אינו ראוי; ומה שנדמה כגורל אכזר המערים על גב האדם הסובל צרות צרורות, איננו אלא האש הממיסה את האישיות הבלתי-בשלה, ומתמירה אותה לכדי אופי של אמת, כברזל הרך ההופך לפלדה נחושה.
ביקומים המתפתחים קיימת השגחה, והיצורים יכולים לגלותה בדיוק בשיעור שבו רכשו את היכולת להבחין בתכליתם של היקומים המתפתחים. יכולת מלאה להבחין בתכליותיו של יקום שקולה להשלמתו האבולוציונית של היצור, ובמילים אחרות ניתן לומר כי יצור זה השיג את העליון במסגרת מגבלות האפשר, עקב מעמדם הנוכחי של היקומים הבלתי-שלמים.
אהבתו של האב פועלת ישירות בלבו של היחיד, ובאופן בלתי-תלוי בפעולותיהם ובתגובותיהם של כל היחידים האחרים; מערכת היחסים הינה אישית – בין האדם לבין האל. נוכחותה הבלתי-אישית של אלוהות (העליון הכול-יכול ושילוש פרדיס) מתבטאת ביחס לשלם, ולא ביחס לחלק. ההשגחה בדמות שליטת-העל של העליונות מתבררת יותר ויותר בעת שחלקיו העוקבים של היקום מתקדמים אל-עבר ייעודיהם הסופיים. ככל שהמערכות, הקונסטלציות, היקומים ויקומי-העל מתייצבים באור ובחיים, כך הולך ומגיח העליון ומתברר כמתאֵם המשמעותי של כל מה שמתרחש, בעוד שהמרבי מגיח בהדרגה כמאחד הטרנסצנדנטאלי של כלל הדברים.
בראשיתו של עולם אבולוציוני, נדמה כי מופעיו הטבעיים של הסדר החומרי ורצונותיהם האישיים של בני האדם עומדים בעימות אלה כלעומת אלה. האדם מתקשה מאוד להבין הרבה ממה שמתרחש בְּעולם מתפתח – חוקי הטבע נדמים, על-פי-רוב, כאכזריים, חסרי-לב ואדישים לכל מה שהאדם מחשיב אמיתי, יפה וטוב, על-פי הבנתו שלו. ואולם, ככל שהאנושות מתקדמת בהתפתחותה הפלנטארית, הננו מבחינים בכך שאת נקודת ההשקפה הזו משנים הגורמים הבאים:
1. ראייתו המתרחבת של האדם – מתרחבת הבנתו על אודות העולם שבו הוא חי; מתרחבת יכולתו להבין את עובדות החומר של הזמן, את משמעויות רעיונות המחשבה, ואת האידיאלים רבי הערך של התובנה הרוחנית. כל אימת שהאדם משתמש אך ורק באמַת המידה של דברים בעלי טבע פיזי, לעולם הוא לא יוכל לקוות למצוא אחדות בזמן ובמרחב.
2. שליטתו המתרחבת של האדם – הצטברותו ההדרגתית של ידע על אודות חוקי עולם החומר, תכליות הקיום הרוחני, והאפשרויות לתאם באופן פילוסופי את שתי המציאויות האלה. האדם, כפרא, עמד חסר ישע אל מול מתקפת איתני הטבע, והיה כעבד נוכח שליטתם האכזרית של הפחדים הפנימיים שלו עצמו. האדם המתורבת-למחצה מתחיל לפתוח את מחסן הסודות של מחוזות הטבע, והמדע שלו מתחיל להרוס – לאט אך בבטחה – את אמונותיו הטפלות שלו, ובה בעת מספק תשתית עובדתית חדשה ומורחבת המאפשרת את הבנתן של משמעויות הפילוסופיה ושל ערכי ההתנסות הרוחנית האמיתית. ביום מן הימים, ישיג האדם המתורבת שליטה יחסית באיתני הטבע של הפלנטה שלו; אהבת האל שבלבו תנבע בדמות אהבתו לרעיו בני האדם, בעוד שערכי הקיום האנושיים שלו יתקרבו לגבולות היכולת בת התמותה.
3. שילובו של האדם ביקום – התרחבות התובנה של האדם, שאליה נוספת העלייה בשיעור ההישג ההתנסותי האנושי, מביאה אותו לידי הרמוניה קרובה יותר עם הנוכחויות המאחדות של העליונוּת – שילוש פרדיס וההוויה העליונה. וכך מתבססת ריבונותו של העליון בעולמות אשר התייצבו זה מכבר באור ובחיים. פלנטות מתקדמות שכאלה מהוות באמת שירי הלל של הרמוניה, מיצַגֵי יופי של טוּב אשר הושג הודות לחיפוש אחר האמת הקוסמית. ואם דברים שכאלה יכולים לקרות לפלנטה, דברים גדולים אף יותר אפשריים עבור מערכת ועבור היחידות הגדולות יותר של היקום המקיף, בעת שגם הן מגיעות להתייצבות אשר מעידה על מיצוי הפוטנציאלים של צמיחה סופית.
בפלנטה מסדר מתקדם זה, הפכה ההשגחה למציאות, נסיבות החיים הינן מתואמות, אך לא רק משום שהאדם רכש שליטה בבעיות החומר של עולמו; אלא גם משום שהוא החל לחיות בהתאם לנטיית היקומים; הוא צועד בנתיב העליונוּת אל-עבר הישג האב האוניברסאלי.
מלכות שמיים תימצֵא בלבבות האנשים, וכאשר מלכות זו מתממשת בלבו של כל יחיד בעולם נתון, או אז מתממש בפועל שלטון האל בפלנטה זו; וזוהי ריבונותה המושגת של ההוויה העליונה.
על-מנת להבחין בהשגחה בזמן, חייב אדם להשלים את המשימה של השגת שלמות. ואולם, האדם יכול לקבל כבר כעת טעימה מקדימה של השגחה זו, ושל משמעויותיה בנצח, בעת שהוא הוגה בעובדה ביקום כי כל הדברים, בין שהם טובים ובין שרעים, פועלים יחדיו על-מנת לקדם את בני התמותה יודעי-האל בחיפוש שלהם אחר אבי הכול.
ככל שהאדם מתרומם מן החומרי אל עבר הרוחני, כך הוא מיטיב להבחין בהשגחה. כאשר האישיות המרקיעה תרכוש תובנה רוחנית שלמה, היא תוכל להבחין בְּהרמוניה במה שלפני-כן נדמה ככאוס. ואפילו המוֹטה המוֹרוֹנטית מהווה התקדמות אמיתית בכיוון זה.
ההשגחה הינה, בחלקה, שליטת העל של העליון הבלתי-שלם, אשר מתבטאת ביקומים הבלתי-שלמים, ולפיכך תמיד תהא:
1. חלקית – בשל העובדה שהתממשותה של ההוויה העליונה הינה בלתי-שלמה, ואף:
2. בלתי-צפויה – בשל התנודות בגישתם של היצורים, אשר לעולם משתנה מרמה לרמה, וכך גורמת, כפי הנראה, לשינויים בתגובת הגומלין של העליון.
כאשר האדם מתפלל להתערבותה של ההשגחה בנסיבות חייו, פעמים רבות תפילתו נענית בדמות השינוי אשר חל ביחס שלו עצמו לחיים. אך ההשגחה אינה גחמתית, ואף לא פנטסטית או קסומה. היא הינה הופעתו האיטית והבטוחה של ריבון היקומים הסופיים רב-העוצמה, אשר בנוכחותו המלכותית מבחינים היצורים המתפתחים מעת לעת במהלך התקדמותם ביקום. ההשגחה הינה מצעדן הבטוח של גלקסיות החלל ושל אישיויות הזמן אל-עבר מטרות הנצח, אשר ראשיתן בעליון, לאחר מכן במרבי ואולי במוחלט. והננו מאמינים כי באינסופיוּת קיימת אותה השגחה, והיא הינה רצונו, פעולתו ותכליתו של שילוש פרדיס, אשר כך מניע את נופיהם הקוסמיים של יקומים על-גבי יקומים.
[הובא בחסות שליח רב-עוצמה השוהה ארעית באורנטיה.]
שמי הוא גָּוָאלִיָה, כוכבת הערב הראשית של נבאדון, הוצבתי באורנטיה על-ידי גבריאל לשם מילוי משימת גילוי הסיפור של שבע משימות המתת של ריבון היקום, מיכאל מנבאדון. בתצוגה זו אקפיד קלה כחמורה על ההגבלות אשר הושתו עלי במשימה זו.
המתת הינה תכונה הטבועה בבני פרדיס של האב האוניברסאלי. ברצונם להתקרב להתנסויות החיים של היצורים החיים הכפופים להם, משקפים הסדרים השונים של בני פרדיס את טיבם האלוהי של הוריהם מפרדיס. הבן הנצחי של שילוש פרדיס החל בנוהג זה, כאשר העניק את עצמו שבע פעמים לשבעת מעגלי האוונה בימי הרקעתם של גְרָנְדְפָנְדָה ושל הראשונים מבין עולי הרגל של הזמן והמרחב. והבן הנצחי ממשיך ומעניק עצמו ליקומים המקומיים של החלל בדמות נציגיו, הבנים מסדר אָווֹנָאל והבנים מסדר מיכאל.
כאשר הבן הנצחי מעניק בן בורא ליקום מקומי מתוכנן, נוטל אותו בן בורא על עצמו את מלוא האחריות להשלמתו של היקום החדש הזה, לשליטה בו ולהרכבתו, לרבות שבועת אמונים לשילוש הנצחי והתחייבות שלא ליטול על עצמו ריבונות מלאה על הבריאה החדשה עד להשלמתן המוצלחת של שבע משימות המתת-בדמות-יצור, אשר יאושרו על-ידי עתיקי היומין של יקום העל אשר לו נתונה הסמכות. זוהי חובה של כל בן מיכאל אשר מתנדב לצאת מעִם פרדיס ולעסוק בארגון יקום ובבריאתו.
תכליתן של התגשמויות אלה בגוף הינה לאפשר לבוראים מעין אלה להפוך לריבונים חכמים, אוהדים, הוגנים ומבינים. הבנים האלוהיים הללו הינם הוגנים מעצם טיבם, אך הם הופכים להיות רחומים-מתוך-הבנה כתוצאה מן ההתנסויות במשימות המתת העוקבות האלה; הם רחומים מטיבם, אך התנסויות אלה הופכות אותם לרחומים בדרכים חדשות ונוספות. משימות המתת האלה מהוות את השלבים האחרונים בחינוכם ובאימונם כהכנה למשימתם הנשגבת כשליטים של צדק אלוהי ושל משפט צדק ביקומים המקומיים.
אף-על-פי שתועלות משניות רבות מופקות ממשימות המתת האלה עבור העולמות, המערכות והקונסטלציות השונות, כמו גם עבור הסדרים השונים של הוויות תבוניות ביקום, המושפעים והנהנים ממשימות המתת האלה, עדיין ייעודן הראשי הינו להשלים את אימונו האישי ואת לימודו ביקום של הבן הבורא עצמו. משימות המתת האלה אינן הכרחיות לשם ניהול חכם, צודק ויעיל של יקום המקומי, אך הן לחלוטין נדרשות על-מנת לנהל בריאה שכזו – הרוחשת צורות חיים שונות ומִגוון עצום של יצורים תבוניים אך לא-מושלמים – באופן הוגן, רחום ומבין.
הבנים מסדר מיכאל מתחילים את עבודת ארגון היקום מתוך אהדה מלאה והוגנת למגוון סדרי ההוויות אשר אותם בראו. כמות עצומה של חסד הם רוחשים לכל היצורים השונים הללו, ואפילו מרחמים הם על כל אותם טועים ואבודים אשר מתבוססים באנוכיות שלהם עצמם. אך בעינֵי עתיקי היומין, כישורי צדק ויושרה מעין אלו אינם מספיקים. שלשָת השליטים השולטת ביקומי העל אף-פעם לא תאשר את ריבונותו של בן בורא כריבון של יקום, עד אשר רכש באמת את נקודת ההשקפה של יצוריו שלו עצמו באמצעות התנסות בפועל, בסביבה שבה הם עצמם מתקיימים וכאותם יצורים עצמם. ובדרך זו הופכים בנים אלו לשליטים חכמים ומבינים; הם לומדים לדעת את מגוון הקבוצות אשר עליהן ישלטו מתוקף סמכותם ביקום. הם רוכשים באמצעות התנסות חיה את החסד המעשי, את השיפוט ההוגן ואת הסבלנות, אשר מקורם בקיום ההתנסותי של היצור.
היקום המקומי של נבאדון נשלט כעת בידי בן בורא אשר השלים את שירות המתת שלו; הוא מולך בעליונוּת צודקת ורחומה על פני כל המחוזות העצומים של יקומו המתפתח וההולך והופך מושלם. מיכאל מנבאדון הינו המתת ה-611,121 של הבן הנצחי ליקומי הזמן והמרחב, והוא החל בארגון היקום המקומי שלכם לפני כארבע-מאות מיליארד שנה. מיכאל החל להתכונן להרפתקת המתת הראשונה שלו בסביבות הזמן שבו לבשה אורנטיה את צורתה הנוכחית, לפני מיליארד שנה. משימות המתת שלו התרחשו בהפרשים של כמאה-וחמישים מיליון שנה, והאחרונה שבהן התרחשה באורנטיה לפני כאלף ותשע-מאות שנה. וכעת, אמשיך ואגולל את טיבן ואת אופיין של משימות המתת האלה באופן המלא ביותר שמשימתי מאפשרת.
במעמד טקסי אשר נערך בסאלווינגטון לפני כמיליארד שנה, התאספו מנהלי וראשי היקום של נבאדון ושמעו את מיכאל מצהיר כי בעוד זמן מה יקבל לידיו אחיו הבכור, עמנואל, את הסמכות על נבאדון בעוד שהוא עצמו (מיכאל) ייעדר לצורך משימה שעל אודותיה לא ניתן כל הסבר. לא נמסר כל הסבר אחר על אודות מאורע זה, למעט שדר הפרידה לאבות הקונסטלציה, אשר כלל, בנוסף להוראות אחרות, את המילים: ״ולמשך התקופה הזו הנני מותיר אתכם למשמורת בידיו של עמנואל, בעוד שאנוכי הולך לעשות כמצוות אבי מפרדיס.״
לאחר ששלח שדר פרידה זה, הופיע מיכאל בשדה השילוח של סאלווינגטון, כפי שעשה פעמים רבות בעבר בשעה שהתכונן ליציאה לאוורסה או לפרדיס, אלא שהפעם בא בגפו. ובאלה המילים חתם את דבריו בטרם יצא: ״הנני עוזב אתכם לתקופה קצרה בלבד. אני יודע שרבים מכם היו רוצים להצטרף אלי, אך לא תוכלו לבוא למקום שאליו אני הולך. לא תוכלו לעשות את שאני עומד לעשותו. אני הולך במצוות אלוהויות פרדיס, וכאשר אסיים את משימתי וארכוש ניסיון זה, אחזור למקומי ביניכם.״ ובסיימו לומר את הדברים האלה, נעלם מיכאל מנבאדון מעיני כל אלו אשר התקבצו, ולא הופיע שוב אלא בתום עשרים שנה למניין הזמן התקני. בכל סאלווינגטון כולה, אך ורק הסועדת האלוהית ועמנואל ידעו אל נכון את אשר מתרחש, ואיחוד היומין חלק סוד זה אך ורק עם המנהל הכללי של היקום, גבריאל, כוכב הבוקר הזוהר.
כלל תושבי סאלווינגטון, כמו גם אלו אשר שכנו בעולמות המטה של המערכות והקונסטלציות, התקבצו מסביב לתחנות שבהן נקלט המידע על אודות היקום, בתקווה לשמוע דבר-מה על אודות משימתו ומקום הימצאו של הבן הבורא. רק בחלוף שלושה ימים למן עזיבתו של מיכאל התקבלה הודעה בעלת נגיעה אפשרית לעניין. ביום זה נרשם בסאלווינגטון מסר אשר נשלח מספֵרת המלכי-צדקים, המטה של סדר זה בנבאדון, ובה נכתב בפשטות המסר יוצא-הדופן הבא, אשר טרם נשמע כדוגמתו: ״בצהרי היום הזה, הופיע בשדה הקבלה של עולם זה בן מלכי-צדק מוזר, בן שאף שאינו נמנה עלינו, זהה לחלוטין לסדר שלנו. נלוותה אליו אוֹמְנִיָאפִים יחידה, הרשומה כיאות באוורסה, וזו הציגה פקודות אשר נועדו לבכיר שבינינו. הפקודות היו מטעם עתיקי היומין ובאישורו של עמנואל מסאלווינגטון, ונכללה בהן ההנחיה לקבל בן מלכי-צדק זה לסדר שלנו ולהציבו בשירות-לעת-חירום של המלכי-צדקים של נבאדון. וכך צוּוה; וכך בוצע.״
וזה כל מה שמופיע ברשומות סאלווינגטון באשר למתת הראשונה של מיכאל. שום דבר נוסף לא הופיע, עד שבחלוף מאה שנים למניין הזמן באורנטיה נרשמה עובדת חזרתו של מיכאל, וכן ששב לנהל את ענייני היקום. ואולם, רישום מוזר יימצא בעולמם של המלכי-צדקים, רישום שבו מתואר השירות של בן מלכי-צדק ייחודי זה בסגל-לעת-חירום של אותה עת. רישום זה נשמר במקדש פשוט אשר ניצב כעת בחזית ביתו של האב מלכי-צדק, והוא כולל את מסכת שירותו של בן מלכי-צדק ארעי זה במהלך הצבתו בפני עשרים-וארבע המשימות של עתות חירום יקומיות. ורישום זה, אשר בו עיינתי רק לאחרונה, מסתיים באופן הבא:
״ובצהרי היום הזה, ללא כל התראה מוקדמת – וכפי שהעידו על כך שלושה בלבד מחברֵי האחווה שלנו – נעלם מעולמנו בן מבקר זה, חבר מן המניין בסדר שלנו, ממש כמות שבא, מלווה רק באומניאפים אחת ויחידה; ורישום זה חתום כעת, והוא לתעודה כי מבקר זה חי כמלכי-צדק, ובדמות מלכי-צדק עבד כמלכי-צדק, וכי ביצע בנאמנות את כל משימותיו כבן-לעת-חירום של הסדר שלנו. ומתוך הסכמה כללית הוא הפך להיות ראש וראשון למלכי-צדקים, באשר זכה לאהבתנו ולהערצתנו הודות לחכמתו שאין-שווה-לה, לאהבתו העילאית ולמסירותו הנשגבת לתפקיד. הוא אהב אותנו, הבין אותנו ושירת יחד איתנו, ולנצח הננו אחיו המלכי-צדקים הנאמנים והמסורים; וזאת משום שזר זה, אשר הגיע לעולמנו, הפך לעולמֵי-עד לסועד מטֶבע המלכי-צדקים ביקום.״
וזה כל מה שהותר לי למסור לכם על אודות משימת המתת הראשונה של מיכאל. כמובן שהננו מבינים בבירור כי מלכי-צדק מוזר זה, אשר שירת לצד המלכי-צדקים לפני כמיליארד שנה, היה לא אחר מאשר מיכאל אשר התגלם כך בגוף במשימת המתת הראשונה שלו. הרשומות אינן מציינות באופן ספציפי כי מלכי-צדק ייחודי ויעיל זה היה מיכאל, אך האמונה הרווחת היא שאכן היה זה הוא. קרוב לוודאי כי הרישום העובדתי על אודות הדבר אינו יכול להימצא מחוץ לרשומות של סוֹנָארִינְגְטוֹן, ורישומיו של עולם סודי זה אינם פתוחים בפנינו. סודות ההתגלמות והמתת ידועים במלואם אך ורק בעולם מקודש זה של הבנים האלוהיים. הננו יודעים את כל העובדות על אודות משימות המתת של מיכאל, אך איננו מבינים כיצד הן יוצאות אל הפועל. איננו יודעים כיצד שליטו של יקום, הבורא של המלכי-צדקים, יכול כך פתאום, ובאופן כה מסתורי, להפוך לאחד מהם, לִחְיות בקרבם כאחד מהם ולעבוד כבן מלכי-צדק במשך מאה שנה. אך כך אכן קרה.
במשך מאה-וחמישים מיליון שנה לאחר משימת המתת של מיכאל בדמות מלכי-צדק, הכל התנהל כשורה ביקום של נבאדון. ואז החלו הצרות להתרחש במערכת מספר 11 של הקונסטלציה מספר 37. צרות אלה נגעו לאי-הבנה של בן לאנונאנדק, ריבון מערכת, וזו יוּשבה על-ידי אבות הקונסטלציה ואושרה על-ידי נאמן היומין, היועץ מטעם פרדיס לאותה קונסטלציה. אך ריבון המערכת המוחה לא קיבל את פסק הדין במלואו. לאחר יותר ממאה שנה של חוסר שביעות רצון, הוא הוביל את עמיתיו למרד, וזו התבררה כאחת מן המרידות ההרסניות והנרחבות ביותר אשר פרצו מעודן ביקום של נבאדון כלפי סמכותו של הבן הבורא. מרידה זו יושבה ונחתמה זה מכבר הודות לפעולתם של עתיקי היומין באוורסה.
ריבון מערכת מורד זה, לוּטֶנְטִיָה שמו, שלט ללא עוררין בפלנטת המטה שלו במשך למעלה מעשרים שנה למניין הזמן הנהוג בנבאדון; או אז, באישור אוורסה, הורו הגבוהים ביותר על בידודו וביקשו משליטי סאלווינגטון למנות ריבון מערכת חדש אשר יקבל לידיו את משימת הכוונתה של אותה מערכת משוסעת ומבולבלת של עולמות מיושבים.
במקביל להתקבלות בקשה זו בסאלווינגטון, הכריז מיכאל את השנייה מאותן הכרזות יוצאות-דופן, אשר בישרה על כוונתו להיעדר ממטה היקום למטרת "עשיית הדבר אשר צִיוָנִי אבי מפרדיס״, על הבטחתו ״לחזור בזמן אשר נקבע״, וכן על כך שהפקיד את כלל הסמכות בידי אחִיו מפרדיס, עמנואל, איחוד היומין.
ואז, באותה טכניקה אשר נצפתה בעת שעזב בהקשר של משימת המתת כמלכי-צדק, עזב שוב מיכאל את ספֵרת המטה שלו. בחלוף שלושה ימים ממועד עזיבתו הבלתי-מוסברת הופיע חבר חדש ובלתי-מוכר בקרב סגל המילואים של בני לאנונאנדק הראשיים של נבאדון. בן חדש זה הופיע בצהרי היום, ללא הודעה מוקדמת כלשהי, ובלוויית תְּלַתשְׂרָפִים יחידה הרשומה כיאות באוורסה מטעם עתיקי היומין, רישום שלו ניתן תוקף מאת עמנואל מסאלווינגטון, וזו הציגה פקודות אשר הורו להציב בן חדש זה למערכת מספר 11 של קונסטלציה מספר 37 כיורשו של לוּטֶנְטִיָה המודח, ולהסמיכו סמכות מלאה לפעול כריבון מערכת עד למינויו של ריבון חדש.
במשך יותר משבע-עשרה שנה למניין הזמן ביקום, ניהל שליט ארעי מוזר ובלתי-מוכר זה את העניינים וטיפל בחוכמה בקשיים ובבלבול אשר שררו במערכת המקומית השפופה הזו. מעולם לא נאהב ריבון מערכת בלהט שכזה, ומעולם לא כובד ונערץ באופן כה גורף. שליט חדש זה השְליט סדר במערכת הסוערת, ואף סעד בקפדנות את כל נתיניו. הוא אף הציע לקודמו, המורד, את הזכות לחלוק עמו את כס סמכות השלטון, אם רק יתנצל בפני עמנואל על המעשים אשר ביצע מתוך קלות דעת. אך לוטנטיה דחה את החסד המוצע, ביודעו היטב כי ריבון מערכת חדש ומוזר זה אינו אלא מיכאל, אותו שליט יקום ממש אשר את פיו הוא המרה רק לאחרונה. ואולם, מיליונים מאלו אשר הלכו שולל בעקבותיו קיבלו את מחילתו של שליט חדש זה, אשר נודע באותה עת כריבון המושיע של מערכת פָּלוֹנִיָה.
ואז הגיע אותו יום רב-אירועים שבמהלכו הגיע ריבון המערכת החדש, אשר מונה על-ידי רשויות היקום כמחליפו הקבוע של לוטנטיה המודח, ופָּלוֹנִיָה כולה התאבלה על עזיבתו של שליט המערכת הנאצל והמיטיב ביותר אשר ידע נבאדון מעודו. הוא נאהב על-ידי בני המערכת כולה והעריצוהו גם רעיו מכל קבוצות בני לאנונאנדק. ועזיבתו לא הייתה נטולת טקס. בשעה שעזב, נחגגה יציאתו את מטה המערכת בחגיגה כבירה. ואפילו קודמו, זה אשר סטה מדרך הישר, שלח הודעה בזו הלשון: ״צדיק אתה ותמים בכל דרכיךָ. ואף כי ממשיך אני לדחות את שלטון פרדיס, אני מוכרח להודות בכך שאתה הנך מנהל רחום וחנון.״
ואז עזב שליט ארעי זה את הפלנטה שבה שהה ושממנה ניהל את המערכת המורדת, ואילו בחלוף שלושה ימים הופיע מיכאל בסאלווינגטון ונטל את רסן הניהול של היקום של נבאדון. מעט לאחר מכן הגיעה מאוורסה ההכרזה השלישית, אשר הצהירה על ההתקדמות בסמכות ריבונותו של מיכאל. הפעם הראשונה הוכרזה עם הגעתו לנבאדון, הפעם השנייה מעט לאחר השלמתה של משימת המתת כמלכי-צדק, ואילו כעת, הגיעה הפעם השלישית עם סיום המשימה השנייה, או משימת הלאנונאנדק.
זה עתה סיימה המועצה העליונה בסאלווינגטון לדון בבקשה שנשלחה מטעם נשאי החיים בפלנטה מספר 217 של מערכת מספר 87 בקונסטלציה מספר 61. הם ביקשו לשלוח לעזרתם בן חומרי. ונציין כי פלנטה זו מצויה במערכת עולמות מיושבים שבה ריבון מערכת נוסף סטה מדרך הישר, המרידה השנייה מסוגה בתולדות כל נבאדון עד לאותה עת.
לבקשת מיכאל, הושהה המענה לבקשתם של נשאי החיים עד לבחינתו של עמנואל ולדיווחו של זה. היה זה נוהל יוצא מגדר הרגיל, והנני זוכר היטב כיצד כולנו המתנו לדבר-מה יוצא-דופן, ואכן, המתח לא ארך זמן רב. מיכאל הפקיד את ניהול היקום בידי עמנואל, בעוד שאת הפיקוד על צבאות השמיים הפקיד בידי גבריאל, וכאשר סיים להשיל מעצמו את אחריותו הניהולית, הוא נפרד מרוח האם של היקום ונעלם משדה השילוח של סאלווינגטון ממש כשם שעשה בפעמיים הקודמות.
וכפי שניתן היה לצפות, בחלוף שלושה ימים הופיע, ללא כל הודעה מוקדמת, בעולם המטה של מערכת מספר 87 בקונסטלציה מספר 61 בן חומרי מוזר, שאליו נלוותה סֶקוֹנָאפִים יחידה הרשומה כיאות על-ידי עתיקי היומין של אוורסה, רישום לו ניתן תוקף על-ידי עמנואל מסאלווינגטון. ומייד מינה ריבון המערכת הממונה את הבן החומרי החדש והמסתורי הזה לנסיך הפלנטארי בפועל של עולם מספר 217, ומינוי זה קיבל את אישורם המיידי של הגבוהים ביותר של קונסטלציה מספר 61.
וכך החל בן חומרי ייחודי זה את הקריירה הסבוכה שלו בעולם מבוּדד אשר מרד ופרש, עולם הממוקם במערכת מכותרת ונעדרת כל קשר עם היקום שבחוץ. וכך עמל במשך דור שלם של הזמן בפלנטה. בן חומרי לעת-חירום זה הצליח להציל את הנסיך הפלנטארי אשר כשל, ואף את כל הסגל הכושל שלו, ולגרום להם להתחרט. וכך הוא חזה בשובה של הפלנטה לשירות נאמן של שלטון פרדיס, כפי שזה התבסס ביקומים המקומיים. ובזמן המתאים הגיעו בן ובת חומריים לעולם זה אשר נגאל ושוקם, וכאשר התיישבו כראוי על כסאם כשליטים פלנטאריים נראים לעין, עזב הנסיך הפלנטארי הארעי, או של עת-חירום, ונעלם בצוהרי אחד הימים. בחלוף שלושה ימים, הופיע מיכאל במקומו הקבוע בסאלווינגטון, ומעט לאחר מכן הגיעה במסגרת שדרי יקום העל ההכרזה הרביעית של עתיקי היומין, אשר בישרה על המשך התקדמותה של ריבונות מיכאל בנבאדון.
צר לי שלא ניתנה לי הרשות לתאר את הסבלנות, הנחישות והכישרון שבהם התמודד בן חומרי זה עם המצבים המאתגרים בפלנטה המבולבלת הזו. סיפור הצלתו של עולם מבודד זה הינו אחד מן הפרקים היותר נוגעים ללב בדברי ימי הישועה של נבאדון כולה. בסיומה של משימה זו, הכול בנבאדון הבינו מדוע בוחר שליטם האהוב לעסוק שוב ושוב במשימות המתת החוזרות האלה, שבמהלכן הוא לובש צורה בדמותה של הוויה תבונית כלשהי מסדר כזה או אחר הכפוף לו.
משימות המתת של מיכאל בדמות מלכי-צדק, לאחר מכן בדמות בן לאנונאנדק, ואז בדמות בן חומרי, הינן כולן מסתוריות ומצויות מעבר לכל הסבר. בכל אחד מן המקרים הוא הופיע פתאום כיחיד מפותח לגמרי של אותה קבוצת מתת. לעולם לא יתחוור המסתורין שבהתגלמויות האלה, אלא לאלו המורשים לגשת אל מעגל הרשומות הפנימי אשר בספֵרה הקדושה של סוֹנָארְינְגְטוֹן.
ולמן ימי משימת המתת המופלאה הזו, שאותה ביצע בדמות נסיך פלנטארי של עולם מבודד ומורד, מעולם לא התפתתה אחת מן הבנות החומריות – או התפתה אחד מן הבנים החומריים – בנבאדון, להתלונן על משימותיהם או להטיל דופי בקשיים אשר ניצבו בפניהם במשימותיהם בפלנטה. לעד יידעו הבנים החומריים כי הבן הבורא של היקום הינו להם ריבון מֵבין וחבר אוהד, אחד אשר ״עמד בכל הניסיונות ויכול להם,״ ממש כשם שהם נדרשים לעמוד בכל הניסיונות ולצלוח אותם.
לאחר כל אחת מן המשימות האלה שרר עידן של התעצמות בשירות ובנאמנות בקרב כלל ההוויות התבוניות השמימיות אשר מקורן ביקום, ואילו העידן שלאחר משימת המתת התאפיין בהתקדמות ובשיפור בכלל שיטות ניהול היקום ובכל טכניקות הממשל. מאז משימת מתת זו, שום בן חומרי או בת חומרית לא הצטרפו ביודעין לְמרידה כנגד מיכאל; הם אוהבים ומכבדים אותו במסירות גדולה מכדי לדחותו במודע. בעת האחרונה, הוסטו האדמים מדרך הישר אך ורק באמצעות תחבולותיהן ורמייתן של אישיויות מורדות מטיפוסים גבוהים מהן.
והיה זה בסיומה של קריאת השמות התקופתית המתרחשת באוורסה מדי אלף שנה, שמיכאל הפקיד את ממשל נבאדון בידיהם של עמנואל וגבריאל; וכמובן, נזכרנו במה שארע בעבר בשעה שכך התרחש, וכולנו התכוננו לחזות בהיעלמו של מיכאל לצורך משימת המתת הרביעית שלו. ולא המתנו זמן רב, שכן מעט לאחר מכן הלך אל שדה השילוח של סאלווינגטון ונעלם מעינינו.
בחלוף היום השלישי להיעלמותו זו הקשורה למתת, הבחנו בתשדורות היקום באוורסה בפריט החדשות המשמעותי הבא, אשר נשלח מן המטה השרפי של נבאדון: ״אנו מדווחים על הגעתה ללא הודעה של שרפים בלתי-ידועה, אשר אליה נלוו סופרנאפים יחידה וגבריאל מסאלווינגטון. שרפים בלתי-רשומה זו נמנית עם הסדר של נבאדון, רשומה כיאות אצל עתיקי היומין מאוורסה ואושרה על-ידי עמנואל מסאלווינגטון. שרפים זו נבחנה ונמצאה כשייכת לסדר העליון של מלאכיות ביקום מקומי, וכבר הוצבה לסגל היועצים המורים.״
במהלך המתת השרפית הזו נעדר מיכאל מסאלווינגטון למשך תקופה של למעלה מארבעים שנה למניין הזמן התקני ביקום. במהלך תקופה זו הוא היה מסופח כיועץ לימוד שרפי, מה שאתם עשויים לכנות מזכיר אישי, של עשרים-ושישה מורים מומחים שונים, אשר פעלו בעשרים-ושניים עולמות שונים. משימתו האחרונה, או הסופית, הייתה בתפקיד יועץ וסייע אשר סופח למשימת המתת של בן מורה של שילוש בעולם מספר 462, במערכת מספר 84 של קונסטלציה מספר 3 ביקום של נבאדון.
במשך שבע השנים שבהן שרת במשימה זו, הבן המורה של השילוש מעולם לא היה משוכנע עד תום באשר לזהותה של עוזרתו השרפית. ואכן, באותה תקופה עוררו כל השרפים עניין מיוחד. כולנו ידענו היטב שהריבון האהוב שלנו שוהה לו ביקום מחופש לשרפים, אך אף פעם לא היינו בטוחים באשר לזהותה של שרפים זו. הוא לא זוהה בוודאות אף פעם, עד לזמן שבו סופח למשימת המתת של בן מורה זה של שילוש. אך במהלך התקופה הזו תמיד קיבלו השרפים יחס מיוחד מחשש שאחד מאתנו יגלה ששימש ללא ידיעתו כמארחו של ריבון של יקום במשימת המתת שלו כיצור. וכך, מאז ולעולמי עד, התקיים כאמת – בכל הנוגע למלאכיות – כי הבורא והשליט שלהן ״נוסה בכל הצורות בדמות האישיות השרפית, ובכל הניסיונות האלה הוא עמד.״
וככל שמשימות המתת האלה לבשו צורה בדמות צורות חיים יותר ויותר נמוכות ביקום, כך גדל שיעור השתתפותו של גבריאל בהרפתקאות ההתגלמות האלה, בתפקיד המקשר היקומי בין מיכאל, אשר שהה במשימת המתת, לבין עמנואל, שליט היקום בפועל.
וכעת התנסה מיכאל בהתנסות של מתת בדמות שלושה סדרים של בני יקום מעשה ידיו: המלכי-צדקים, הלאנונאנדקים והבנים החומריים. ובטרם יפנה את תשומת לבו לשלבים השונים של נתיבת ההרקעה של יצוריו הרצוניים הנמוכים ביותר, בני התמותה האבולוציוניים של הזמן והמרחב, הוא מתעתד למחול על כבודו ולהופיע בדמות מלאכית כשרפים עליונה.
לפני מעט יותר משלוש-מאות מיליון שנה למניין הזמן באורנטיה, היינו שוב עדים לאותה העברת סמכויות ביקום לעמנואל, וכן חזינו בהכנותיו של מיכאל ליציאה. הפעם, בשונה מפעמים הקודמות, הכריז מיכאל שפניו מועדות לאוורסה, המטה של יקום העל של אורוונטון. הריבון שלנו עזב בזמן אשר נקבע, אך תשדורות יקום העל מעולם לא ציינו את הגעתו של מיכאל לחצרותיהם של עתיקי היומין. מעט לאחר יציאתו מסאלווינגטון, אכן הופיעה בתשדורות אשר הגיעו מאוורסה ההצהרה המשמעותית הבאה: ״היום הגיע עולה רגל מרקיע, בן-תמותה במקור, מן היקום של נבאדון. הוא הגיע ללא כל הודעה מוקדמת וללא מספר, מצויד באישור עמנואל מסאלווינגון ומלווה בגבריאל של נבאדון. הוויה בלתי-מזוהה זו מצויה במעמד של רוח אמיתית והתקבלה לשורותינו.״
אילו ביקרתם היום באוורסה, הייתם שומעים על הימים שבהם שהה שם אֵוֶנְטוֹד, אותו עולה רגל ייחודי ובלתי-מוכר של הזמן והמרחב אשר נודע באוורסה בשם זה. ובן-תמותה מרקיע זה – אשר היה לכל הפחות אישיות נשגבת ודמה לחלוטין לבני התמותה המרקיעים המצויים בשלב הרוחני – חי ופעל באוורסה במשך אחת-עשרה שנים למניין הזמן התקני של אורוונטון. הוויה זו קיבלה וביצעה את המשימות המוטלות על בן-תמותה של רוח, ממש כמו אחיותיה ממגוון יקומיו של אורוונטון. ״היא נוסתה ועמדה בכל הניסיונות, ממש כמו אחיותיה,״ ובכל דבר נמצאה ראויה לאמון הממונים עליה, ובה בעת תמיד זכתה לכבוד ולהערצתן הנאמנה של אחיותיה הרוחות.
מסאלווינגטון, עקבנו בעניין עצום אחר הקריירה של עולה-רגל זה של רוח. בשל נוכחותו של גבריאל ידענו היטב כי עולה-רגל זה של רוח, עולה רגיל וחסר מספר, היה לא אחר מאשר השליט של היקום המקומי שלנו, אשר נמצא במשימת מתת. הופעתו הראשונה של מיכאל, כמי שהתגשם ושימש בתפקיד השמור לאחד משלבי האבולוציה של בני התמותה, היווה מאורע אשר ריגש וריתק את נבאדון כולה. שמענו זה מכבר על אודות דברים שכאלה, אך כעת חזינו בהם. הוא הופיע באוורסה כבן-תמותה של רוח מפותח ומאומן לחלוטין, וככזה המשיך בקריירה שלו עד להתקדמותה של קבוצת בני-תמותה מרקיעים להאוונה; אז הוא נפגש לשיחה עם עתיקי היומין, ומיד לאחר מכן עזב את אוורסה בלוויית גבריאל, בפתאומיות וללא כל ציון, והופיע מעט לאחר מכן במקומו הקבוע בסאלווינגטון.
רק לאחר שהשלים משימת מתת זו הבנו סוף-סוף כי מיכאל מתעתד ככל הנראה להתגשם בדמות סדרי האישיויות השונים ביקום, החל במלכי-צדקים הגבוהים ביותר וכלה בבני התמותה בשר ודם של העולמות האבולוציוניים של הזמן והמרחב המצויים בתחתית. בסביבות הזמן הזה החלו המכללות של המלכי-צדקים ללמד את הסבירות לכך שמיכאל יתגשם יום אחד כבן-תמותה בשר ודם, והועלו השערות רבות ביחס לאופן שבו תוכל להתממש משימת מתת שכזו אשר אין-להסבירה. העובדה שמיכאל שימש אישית בתפקיד של בן-תמותה מרקיע עוררה עניין חדש ונוסף בכלל תכנית ההתקדמות של היצורים, המובילה כל מעלה, הן דרך היקום המקומי והן דרך יקום העל.
ועדיין, הטכניקה שמאחורי משימות המתת העוקבות האלה נותרה בגדר מסתורין. ואפילו גבריאל התוודה כי הוא איננו מבין כיצד ברצונו יוכל בן פרדיס זה ובורא יקום זה ללבוש צורה ואישיות, ולחיות את חייו של אחד היצורים הכפופים לו עצמו.
וכעת, כאשר סאלווינגטון כולה הכירה את הסימנים המעידים על משימת מתת הממשמשת ובאה, זימן מיכאל את כלל שוכני פלנטת המטה, ובפעם הראשונה גולל בפניהם את יתר פרטי תכנית ההתגלמות. הוא הכריז כי יעזוב בקרוב את סאלווינגטון על-מנת להתחיל בקריירה של בן-תמותה מורונטי בחצרותיהם של האבות הגבוהים ביותר בפלנטת המטה של הקונסטלציה החמישית. ואז, שמענו בפעם הראשונה את ההכרזה על כך שמשימת המתת השביעית והאחרונה שלו תיערך בעולם אבולוציוני כלשהו, בדמות בשר ודם.
בטרם עזב את סאלווינגטון אל משימת המתת השישית, נשא מיכאל דברים בפני תושבי הספֵרה אשר התקבצו, ואחר עזב לעינֵי כל, מלוּוה בשרפים יחידה ובכוכב הבוקר הבהיר של נבאדון. ובעוד ששוב הופקד ניהול היקום בידיו של עמנואל, האחריויות הניהוליות התחלקו באופן נרחב יותר.
מיכאל הופיע במטה קונסטלציה מספר חמש במלוא דמותו של בן-תמותה מורונטי בעל מעמד הרקעה. צר לי על שאינני מורשה לגלות את פרטי הנתיבה של בן-תמותה מורונטי זה, נעדר המספר, משום שהייתה זו אחת התקופות המדהימות ויוצאות הדופן בהתנסות המתת של מיכאל, אפילו אם לוקחים בחשבון את שהותו הטראגית והדרמטית באורנטיה. ואולם, בין יתר המגבלות אשר הושתו עלי בעת שקיבלתי על עצמי משימה זו, נאסר עלי לגולל את סיפור הנתיבה המופלאה הזו של מיכאל בדמות בן התמותה המורונטי מאֶנְדָנְטוּם.
כאשר שב מיכאל ממשימת המתת הזו במורונטיה, התחוור לכולנו כי הבורא שלנו הפך ליצור כאחד היצורים, כי ריבון היקום משמש כאח וכרע אוהד אף ליצורים הברואים התבוניים הנמוכים ביותר במחוזותיו. עוד לפני כן הבחנו בכך שנקודת המבט של היצור הלכה ונרכשה בהתמדה, משום שזו הופיעה בהדרגה, אך הפכה למובחנת יותר לאחר השלמת משימת המתת המורונטית כבן-תמותה, ומובחנת אפילו יותר לאחר ששב מנתיבתו באורנטיה כבנו של נגר.
גבריאל הודיע לנו מבעוד מועד על הזמן שבו עתיד מיכאל להשתחרר ממשימת המתת במורונטיה, ובהתאם לכך ארגנו קבלת פנים מתאימה בסאלווינגטון. מיליונים על-גבי מיליונים של הוויות נתקבצו ובאו מכל עולמות המטה של הקונסטלציות של נבאדון, ורוב אלו אשר שהו בעולמות הסמוכים לסאלווינגטון התקבצו יחדיו על-מנת לקבל את פניו עם שובו אל כס השלטון ביקומו שלו. בתשובה לפניותינו הרבות ולביטויי ההערכה אשר השפענו עליו, על כך שהינו ריבון המתעניין כל-כך ביצוריו, ענה כך: ״פשוט עסקתי בעסקי אבי. הנני עושה את אשר בני פרדיס, האוהבים את יצוריהם ומשתוקקים להבינם, נהנים לעשות.״
אך מאותו יום ועד לשעה שבה יצא מיכאל להרתפקה באורנטיה כבן האדם, המשיכה נבאדון כולה לעסוק במעלליו הרבים של שליטהּ הריבון בעת שפעל באֶנְדָנְטוּם, שם התגלם במשימת המתת כבן-תמותה מורונטי המרקיע באופן אבולוציוני, ובכך שנבחן בכל הדברים ממש כמו רעיו אשר התקבצו מעולמות החומר של כלל הקונסטלציה שבה שהה.
ובמשך עשרות-אלפי שנים, ציפינו למשימת המתת השביעית והסופית של מיכאל. גבריאל לימד אותנו כי משימת מתת אחרונה זו תיערך בדמותו של בן-תמותה בשר ודם, אך לא ידענו דבר באשר לזמן, למקום ולאופן שבו תתממש הרפתקה זו.
לעובדה שמיכאל בחר באורנטיה כזירת הפעולה למשימת המתת הסופית שלו, ניתן ביטוי פומבי מעט לאחר שלמדנו על כישלונם של אדם וחווה. וכך, במשך למעלה משלושים-וחמש אלף שנה, עולמכם עמד בחזית תשומת הלב של כלל המועצות ביקום. שום חלק ממשימת המתת באורנטיה לא נשמר בסוד (למעט מסתורין ההתגשמות). כל מה שארע בעולמכם, הקטן אך המכובד, מן ההתחלה ועד לניצחון חזרתו הסופית של מיכאל לסאלווינגטון כריבון העליון על היקום, קיבל פרסום מלא ביקום.
אף-על-פי שהאמנו שזו תהיה השיטה, לא ידענו עד לזמן המאורע עצמו שמיכאל יופיע בכדור הארץ כעולל חסר-ישע של העולם. עד אז, הוא תמיד הופיע בדמות יחיד מפותח לחלוטין המשתייך לקבוצת האישיוּת שנבחרה למשימת המתת. ואכן, הייתה זו תשדורת מרגשת מסאלווינגטון שבישרה על הולדתו של התינוק מבית-לחם באורנטיה.
ואז, הבנו שהבורא והחבר שלנו לא רק עושה את הצעד המסוכן ביותר בכל מהלך הקריירה שלו, בכך שהוא מסַכן, כפי הנראה, את מעמדו ואת סמכותו במשימת מתת זו שבה נולד כעולל, אלא אף הבנו כי התנסותו זו, במשימת המתת הסופית כבן-תמותה, היא אשר תכתיר אותו לעד כריבון העליון והבלתי-מעורער של היקום של נבאדון. במשך כשליש מאה למניין הזמן בכדור הארץ נישאו כל העיניים בכל חלקי היקום המקומי הזה לאורנטיה. כלל היצורים התבוניים הבינו כי מתרחשת משימת המתת האחרונה, ומכיוון שידענו זה מכבר על מרידתו של לוציפר בשטניה ועל העוינות של קליגאסטיה באורנטיה, הבנו היטב את עוצמת המאבק אשר יפרוץ כאשר השליט שלנו ימחל על כבודו ויתגשם באורנטיה בלבוש הצנוע של דמות בשר ודם.
ישוע בן-יוסף, התינוק היהודי, נוצר ונולד בעולם, ממש כמו כל התינוקות האחרים לפניו ולאחריו, למעט העובדה שתינוק ייחודי זה היה התגלמותו של מיכאל מנבאדון, בן פרדיס אלוהי ובורא כלל היקום המקומי הזה של דברים ושל ההוויות. ולעד יוותר ללא פתרון מסתורין זה של התגשמות האלוהות בתוך צורתו האנושית של ישוע, אשר מכל בחינה אחרת הגיע לעולם באופן טבעי. ואפילו בנצח, אף-פעם לא תתחוורנה לכם הטכניקה והשיטה שבאמצעותן התגשם הבורא בדמות ובלבוש ברואיו. זהו סוד השייך לסונאריגטון, ומסתורין אלו ידועים אך ורק לאותם בנים אלוהיים אשר התנסו בחוויה של משימת מתת.
חכמים מסוימים בכדור הארץ ידעו על הגעתו הממשמשת ובאה של מיכאל. חכמים אלו, בעלי התובנה הרוחנית, למדו על משימת המתת הצפויה של מיכאל באורנטיה באמצעות הקשרים שבין עולם אחד למשנהו. ואכן, השרפים הודיעו באמצעות היצורים האמצעיוניים לקבוצת כמרים מכשדים, אשר בראשה עמד אָרְדְנוֹן. אנשים יודעי-אל אלו ביקרו את הרך הנולד באבוס. הודעה זו אשר נמסרה לאָרְדְנוֹן ולעמיתיו מידי השרפים אשר סופחה בעבר לאדם ולחווה בגן הראשון, מהווה את המאורע העל-טבעי היחיד אשר נקשר בהולדתו של ישוע.
הוריו האנושיים של ישוע היו אנשים ממוצעים לגילם ולתקופתם, ולפיכך, נולד וגוּדל בן אל זה, אשר התגשם מרחם אישה, באופן הרגיל שבו גודלו ילדים באותו גזע ובאותה תקופה.
סיפור שהותו של מיכאל באורנטיה, הסיפור על אודות משימת המתת של הבן הבורא בעולמכם כבן-תמותה, מצוי מעבר ליריעה ולתכלית אשר הוגדרו למסמך זה.
לאחר משימת המתת הסופית והמוצלחת של מיכאל באורנטיה, לא רק עתיקי היומין הכירו בו כשליטהּ הריבוני של נבאדון, אלא גם האב האוניברסאלי הכיר בו כמנהלו המבוסס של היקום המקומי אשר ברא בעצמו. עם חזרתו לסאלווינגטון, הוכרז מיכאל זה, בן האדם ובן האל, כשליטהּ המבוסס של נבאדון. מאוורסה הגיעה ההכרזה השמינית על אודות ריבונותו של מיכאל, ואילו מפרדיס הגיעה הכרזתם המשותפת של האב האוניברסאלי ושל הבן הנצחי, הכרזה אשר מחשיבה את האיחוד הזה בין האל לבין האדם כמי שעומד בראש היקום באופן בלעדי; ועוד הנחתה את איחוד היומין המוצב בסאלווינגטון להצהיר על כוונתו לפרוש לפרדיס. גם נאמני היומין אשר במטות הקונסטלציות הונחו לפרוש מן המועצות של הגבוהים ביותר. ואולם, מיכאל סירב לקבל את פרישתם של בני השילוש אשר מייעצים ומשתפים פעולה. הוא קיבץ אותם בסאלווינגטון וביקש מהם באופן אישי להישאר ולשמש בתפקידם בנבאדון לעד. הם מסרו על החלטתם להיענות לבקשה זו לממונים עליהם בפרדיס, ועד מהרה נמסרו הצווים אשר מפרידים את בניו אלה של היקום המרכזי מפרדיס ומספחים אותם לנצח אל חצרו של מיכאל מנבאדון.
למיכאל נדרשו כמעט מיליארד שנה, כמניין הזמן באורנטיה, על-מנת להשלים את נתיבת המתת שלו ולבסס באופן סופי את סמכותו העליונה ביקום אשר אותו ברא בעצמו. מיכאל נולד בורא, חוּנך כמנהלן, ואוּמן כמנהל, אך נדרש להרוויח את ריבונותו מתוך התנסות. וכך נודע עולמכם הקטן ברחבי נבאדון כולו כזירה שבה בחר מיכאל להשלים את ההתנסות שכל בן בורא של פרדיס נדרש לה בטרם יינתנו לו שליטה וניהול בלתי-מוגבלים ביקום אשר אותו ברא בעצמו. וככל שתרקיעו ביקום המקומי, תלמדו עוד על אודות האידיאלים והאישיויות אשר נגעו למשימות המתת הקודמות של מיכאל.
בעת שהשלים את משימות המתת שלו כיצור, מיכאל לא רק ביסס את ריבונותו שלו, אלא גם העצים את ריבונותו המתפתחת של האל העליון. במהלך משימות המתת האלה, הבן הבורא לא רק עסק בחקר הטבע השונה של אישיויות היצורים – חקר אגב ירידה – אלא גם הגשים את ההתגלות של רצונותיהן המגוּונים והשונים של אלוהויות פרדיס, אלה אשר סינתזת האחדות שלהן מגלה את רצונה של ההוויה העליונה, כפי שמגלים הבוראים העליונים.
היבטי רצון האלוהויות השונים הללו מתממשים באופן אישי ונצחי בטבען השונה של שבע רוחות האב, וכל אחת ממשימות המתת של מיכאל היוותה התגלות ייחודית של אחד ממופעי האלוהיות הללו. במשימת המתת כמלכי-צדק, הוא גילם את רצונם המאוחד של האב, הבן והרוח; במשימת המתת כלאנונאנדק, את רצונם של האב והבן; במשימה האדמית הוא גילה את רצונם של האב והרוח. במשימת המתת השרפית את רצונם של הבן והרוח; במשימת המתת כבן-תמותה באוורסה הוא גילם את רצונו של הפועל האחוד; במשימת המתת כבן-תמותה מורונטי את רצונו של הבן הנצחי; ובמשימת המתת החומרית באורנטיה הוא חי את רצונו של האב האוניברסאלי, ואף עשה כן כבן-תמותה בשר ודם.
כתוצאה מהשלמת שבע משימות המתת האלה השתחררה ריבונותו העליונה של מיכאל, וגם נוצרה האפשרות לריבונותו של העליון בנבאדון. באף אחת ממשימות המתת לא גילה מיכאל את האל העליון, אך הסך הכולל של כל שבע משימות המתת מהווה התגלות חדשה על אודות ההוויה העליונה בנבאדון.
במקביל להתנסות היורדת שלו מן האל אל עבר האדם, מיכאל התנסה בהרקעה מן היכולת ליצור מופעים חלקיים לעליונוּת הפעולה הסופית ולסופיוּת שחרור הפוטנציאל שלו לפעולה מוחלטופית. כבן בורא, מיכאל הינו בורא בזמן-מרחב; ואולם כבן מאסטר בעל שבעה היבטים, מיכאל הינו חבר באחד הסגלים האלוהיים שמהם מורכב השילוש המֵרבי.
בעת שעבר דרך ההתנסות של גילוי רצונות שבע רוחות האב של השילוש, התנסה הבן הבורא בגילוי רצונו של העליון. כאשר פעל כמגלה רצונה של העליונוּת, זיהה עצמו מיכאל לנצח עם העליון, יחד עם כל הבנים האחרים מסוג מאסטר. בעידן הנוכחי ביקום הוא מגלה את העליון ומשתתף בהתממשותה של ריבונות העליונות. אך בעידן הבא ביקום, הננו מאמינים כי הוא ישתף פעולה עם ההוויה העליונה בשילוש ההתנסותי הראשון, עבור יקומי החלל החיצון ובהם.
אורנטיה הינה המקדש הסנטימנטאלי של כל נבאדון, ראש וראשונה לעשרה מיליון עולמות מיושבים, הבית של מיכאל המשיח כבן-תמותה, ריבון נבאדון כולה, סועד כמלכי-צדק לעולמות, מושיע מערכת, גואל אדמי, רעַ שרפי, עמית לרוחות מרקיעות, מתקדם מורונטי, בן האדם בדמות בשר ודם והנסיך הפלנטארי של אורנטיה. ואמת דוברים רישומיכם כאשר הם מציינים כי אותו ישוע הבטיח לחזור ביום מן הימים לַעולם שבו סיים את משימות המתת שלו, עולם הצלב.
[מסמך זה, המתאר את שבע משימות המתת של מיכאל המשיח, הינו המסמך השישים-ושלושה במספר בסדרת המצגות אשר הוגשו בחסותן של מגוון אישיויות, ואשר מגוללות את סיפורה של אורנטיה עד לזמן שבו הופיע מיכאל על-פני כדור הארץ בלבוש בשר ודם. מסמכים אלו אושרו על-ידי ועדה מנבאדון בת שנים-עשר חברים, בראשותו של מָנוּטִיָה מלכיצדק. הכתבנו את הסיפורים הללו ורשמנו אותם בשפה האנגלית – באמצעות טכניקה אשר אושרה על-יד הממונים עלינו – בשנת 1935 לספירה למניין הזמן באורנטיה.]